ארכיון חודשי: פברואר 2016


הפטרת כי תשא בנוסח יהודי מרוקו \ haftarah ki tisa

הפטרת כי תשא בנוסח יהודי מרוקו \ haftorah ki tisa \ haftarah ki tisa

 

איתמר מלכא

טללי אורות בתורת רבנו ״אור החיים״ הק׳ לספר שמות – פרשת ״כי תשא״.

טללי אורות בתורת רבנו ״אור החיים״ הק׳ לספר שמות – פרשת ״כי תשא״.Asilah

מאת: הרב משה א. שמיר

״כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם… ונתנו איש כפר נפשו… מחצית השקל תרומה להי״ (כי תשא ל, יב)

מחצית השקל – תיקון חטא העגל (רבנו ״אור החים הק׳).

רבנו ״אור החיים״ הקדוש אומר על פי חז״ל שהציווי להביא את מחצית השקל, בא לכפר על חטא העגל, לכן התורה משתמשת בראשית הפרשה בביטוי ״כי תישא את ראש בני ישראל״ במשמעות של לשאת ולהרים מחדש את הראש של בני ישראל לאחר שהיה נפול בעקבות חטא העגל היות והם חזרו בתשובה, ואחר כך תרמו מחצית השקל למימון קורבנות ציבור כדי לכפר על כלל ישראל. וכדברי קודשו: ״החוטא גורם בחטאו לכפיפת ראשו… ובחינת הקדושה – נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות״.

את זאת הוא לומד מתוספת ו׳ החיבור במילה ״ו-נתנו״. קודם הם חזרו בתשובה, ואחר כך ״נתנו״ מחצית השקל הרומזת לתיקון חטא העגל דרכו נפרדו מאביהם שבשמים, וע״י שכולם ירתמו ויתרמו, יחזרו לשלמות.

ארבעת השלבים שהובילו לחטא העגל.

״וישכימו ממחרת: א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים. ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק״ (שמות לב ו).

התהליך הנ״ל מאפיין לפי מחקרים עדכניים, רבות מהמפלגות והעמותות ללא מטרת ריווח, שהפיקוח עליהן דל, הפועלים בראשית דרכן מתוך מסירות – ולבסוף ״כל אחד עושה לביתו״.

במעמד הר סיני – ו׳ בסיון, משה התבקש על ידי הקב״ה לעלות להר סיני למשך ארבעים יום שלמים ללימוד התורה באופן מפורט, ואחר כך ללמדה את בני ישראל. משה עלה ב- ז׳ בסיון – יום שאין לסופרו היות וצריכים להיות ימים שלמים ולא מקצתם, כך שהארבעים יום החלו מ- ח׳ בסיון, והיו אמורים להסתיים ב- יז׳ בתמוז בתוך שש שעות. ביום טז׳ בתמוז, יום בו הסתיימו 40 יום לדעת הערב רב, התקהלו על אהרון ודרשו אלוקים אחרים עכשיו. אהרון הכהן ניסה להרגיע ולמשוך זמן עד לבואו של משה למחרת, ואף ביקש מהם להביא את ״נזמי הזהב״ של נשותיהם היות וחשב שהן תסרבנה, אבל הם פרקו בכוח את תכשיטי נשותיהם מהם נעשה העגל: ״ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו: אלה אלוקיך ישראל״.

אהרון ניסה לדחוק את הקץ ובקש מהעם לבוא לחגוג למחרת – ״חג לה׳ מחר״, היות וידע שמשה יגיע למחרת עד הצהרים. העם לא בזבז זמן, והתייצב על משמרתו השכם בבוקר: ״וישכימו ממחרת: א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים. ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק״ (שמות לב ו). אלה הם ארבעת השלבים שעברו הערב בדרכם ליצירת העגל ועבודה זרה: בשלב הראשון, מעלים קורבנות ״עולות״ – שכל בשרם מוקדש כל כולו לה׳. מתנהגים כצדיקים גמורים. בשלב השני, קרבנות ״שלמים״ בהם משתתפים הקב״ה, הכהנים והמקריבים. ״שלמים״ – עושים שלום עם כולם. בשלב השלישי: ״לאכול ולשתות״ – המקריב אוכל ושותה לבד, ושוכח את קיום ההנהגה האלוקית בעולם. בשלב הרביעי: ״ויקומו לצחק״ – ״יש במשמע הזה גילוי עריות… ושפיכות דמים… הרגו את חור (רש״י).

התהליך הנ״ל מאפיין לפי מחקרים עדכניים, רבות מהמפלגות והעמותות הפועלות ללא מטרת ריווח, שהפיקוח עליהן כידוע, הוא דל עד מאוד. בראשית דרכן הן פועלות מתוך מסירות והתלהבות – ולבסוף, ״כל אחד עושה לביתו״, בבחינת הכתוב: ״רוממות א-ל בגרונם – וחרב פיפיות בידם״ (תהלים קמט, ו). הם מרוממים בגרונם את מעשיהם הנעשים רק לשם שמים. על הדרך, חרב האינטרסים עובדת בשלבים.

"בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל" (יבנו ״אור החיים״ הק׳ שמות לא, ב).

במהלך חטא העגל, הערב רב הרג את חור בן מרים שניסה להניאם מלעבוד את העגל. בזכות מסירות נפשו של חור הלכה למעשה, זכה נכדו בצלאל, לבנות את כלי המשכן ככתוב: ״ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. ואמלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה. לחשב מחשבת לעשות בזהב ובכסף ובנחושת. (שמות לא, ב-ד).

רבנו ״אור החיים״ הק׳ אומר על כך: ״ראה קראתי בשם: אולי יכוון לומר, שיראו רמז העניין בשמו ושם אבותיו: בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל״. רש״י מסביר את הביטויים: חכמה = מה שאדם לומד מאחרים. תבונה = מבין דבר מתוך דבר. דעת = רוח הקודש. לפי עומק הפשט, הביטוי ״דעת״ רומז ליישום הלכה למעשה את אשר למדנו והבנו. הגאון מווילנא: משבטלה הנבואה, יש רוח הקודש בישראל. ו״איש עצתו יודיענו״ (ישעיה מ יג) איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם״.

בברכת ״אתה חונן״ מבקשים אנו מהקב״ה לחונן אותנו בחינם במשולש המחשבתי: חכמה, בינה ודעת.

הגמרא (שבת פח ע״ב) מדמה את מעשה העגל ל״כלה המזנה בתוך חופתה״. רש״י אומר (כי תשא לג לה) ״שאין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל״. הסיבה לכך היא שבכל דור אנו חוטאים במעין עגל הזהב דבר הנובע מחוסר אמונה תמימה בקב״ה, לכן באה – מצות פרה אדומה שמאפרה מטהרים טמאים דבר שאין בו שום היגיון אלא חוקה. כך באמונה בה׳, יש לקבל עול מלכות שמים ללא שום הסבר. משה רבנו מבקש מה׳: ״הראני נא את כבודך״ – איך אתה הקב״ה מנהיג את העולם? הקב״ה עונה למשה: ״כי לא יראני האדם וחי״ -האדם לא יכול להבין איך הקב״ה מנהל את העולם, ולכן יש צורך באמונה מוחלטת בכל מה שקורה היות וגם בחטא העגל רק ״העם״ = הערב רב פגם באמונה בקב״ה, ועמ״י נענש בגלל שלא מחו כדברי אוה״ח הק׳ במקום. הנביא חבקוק אומר: ״וצדיק באמונתו – יחיה״. בגאולה הקרובה, גם הצדיק יחיה/יבחן, על פי אמונתו. שנזכה.

״אך את שבתתי תשמרו… ושמרתם את השבת פי קדש היא לכם…

ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת״ (כי תישא לא יג-יז).

רבי שמעון בן מנסיא אומר: "ושמרו בני ישראל", חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה ע״ב].

מסופר על הלל הזקן שלמד תורה מתוך עוני. את חצי ממשכורתו היומית היה משלם לשומר בית המדרש כדי לשמוע תורה משמעיה ואבטליון. ביום שישי אחד לא עבד, כך שלא היה לו שכר לבית המדרש. הוא טיפס לגג ונשכב על הארובה כך שיוכל להקשיב לדבר ה׳. מתוך תשוקתו לתורה, לא הרגיש בשלג היורד עליו עד שקפא, ורק בשבת לפנות בוקר מגלים אותו שמעיה ואבטליון מציץ מן הארובה כשהוא קפוא. ראוי זה לחלל עליו את השבת. רחצו אותו במים חמים והושיבו אותו נגד המדורה… (יומא לה ע״ב). להלל היו 80 תלמידים. הגדול שבהם – רבנו יונתן בן עוזיאל. ״הקטן״ שבהם – רבן יוחנן בן זכאי – ראש התנאים. מה נענה ביום התוכחה על כך, שלמרות עידן המותרות- משקיעים אנו מעט זמן בלימוד ״תורת חיים אמת״.

״ושמרו בני ישראל את השבת״.

6 מתוך 12 פירושי רבנו "אור החיים" הקדוש.

רבנו ״אור החיים״ הק׳ שואל: מדוע התורה חזרה שוב על מצוות שמירת השבת בפעם השלישית? מה כוונת הכתוב: ״לעשות את השבת? הלא השבת באה מאליה?. הוא מיישב את השאלות הנ״ל, בשנים עשר פירושים מתוקים מדבש.

א. עלינו לשמור את הזמן המדויק של השבת כדי שנוכל לעשות את ״יום השביעי״ המדויק משבת בראשית, בניגוד לחגים שנקבעו בעבר לאור קידוש החודש על ידי בית הדין.

ב. אדם בודד שאבד ממנו המועד המדויק של השבת, ״מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש השביעי בקידוש והבדלה…״ (שו״ע סימן שד״מ ס״א). טעם הדבר, כדי ״לעשות את השבת״, שלא ישכח את יום השבת האמתי.

ג. ״ושמרו בני ישראל את השבת״ – נצפה מתוך שמחה לבוא השבת בשביל לשמור ו״לעשות את השבת״.

ד. ״ושמרו בני ישראל את השבת״ – להוסיף מחול על הקודש כך שהתוספת הנ״ל תהפוך לחלק מהשבת בבחינת ״לעשות את השבת״ כפסיקת מרן (השו״ע סימן רס״א ס״ב) ״יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש״. בירושלים מוסיפים 40 דקות.

ה. רבי שמעון בר יוחאי אומר: אמרה השבת לפני הקב״ה – לכל יום יש את בן זוג שלו, ולי אין. אמר לה הקב״ה: כנסת ישראל היא בן זוגך, וכיון שעמדו ישראל במעמד הר סיני, אמר להם הקב״ה: זכרו הדבר שאמרתי לשבת: כנסת ישראל היא בן זוגך. לכן, בנוסף לציווי האלוקי לקיים את השבת, מצווים אנו להשלים את עשייתה במציאת בן זוגה, ולכן נאמר: ״ושמרו בני ישראל את השבת״ – כדי ״לעשות את השבת״. הזיווג עם השבת נעשה בלימוד תורה. על שעה של לימוד תורה בשבת, מקבלים שכר פי אלף כדברי ה״בן איש חי״.

ו. ״ויום השביעי שבת לה׳ אלוקיך – לא תעשה בו כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך…״. כמו שאנו מצווים על סביבתנו הקרובה שלא יחללו את השבת, כך מצווים אנו לדאוג לכך ששאר אחינו בני ישראל הרחוקים שלא יחללו את השבת. לכן נאמר ״ושמרו בני ישראל את השבת״ – לשמור שלא תתחלל גם על ידי אחרים. כמו כן לעשות משמרת וסייגים שלא תתחלל. לדוגמא, תיקנו חכמים ״שלא יקרא לאור הנר שמא יטה אותו. רבי ישמעאל בן אלישע אמר אני אקרא ולא אטה. אכן כאשר קרא בליל שבת לאור הנר, ביקש להטות ונזכר בשבת. אמר: כמה גדולים דברי חכמים שאמרו לא יקרא לאור הנר שמא יטה.

מוסר השכל: עד כמה אנו צריכים ללמוד דיני שבת כדי לשמור שבת כהלכתה.

על הקשר בין שם הפרשה ״כי תישא״ למצוות השבת המופיעה בפרשה. אם תישא = תרים את ראש האותיות מעל המלה ר-א-ש, תקבל שבת:

האות שמעל ר היא – ש האות שמעל א היא – ב האות שמעל ש היא – ת . (הרב כדיר סבאן).

מחצית השקל – ומשמעותה הפנימית. "אמר רבי מאיר: כמין מטבע של אש הוציא הקב'יה מתחת כסא הכבוד והראהו למשה ואמר לו – כזה יתנו" (מדרש תנחומא).

״באחד באדר, משמיעין על השקלים…״. (שקלים פרי א, משנה אי). השבת שלפני ר״ח אדר, נקראת ״שבת שקלים״ היות ובכל בתי הכנסת מוציאים ספר תורה שני ובו קוראים את פרשת ״כי תשא״ עד ״לכפר על נפשותיכם״ כדי להזכיר לאנשים ״מבן עשרים שנה ומעלה״ לתרום את מחצית השקל. בתקופת המקדש, המצווה היא מדאורייתא, ומהכסף נקנו קורבנות ציבור. את זאת לומד רבי טבי בשם רבי יאשיה בגמרא (מגילה כט, ע״ב) מהכתוב: ״זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה״ (במדבר כח, יד). ״זאת עולת חודש״ – עולת ראש חודש, ״בחודשו״ – מן השקלים החדשים״, ״לחודשי השנה״ – בחודש הראשון שהוא ניסן, לחודשי השנה״. כולמר, החל מר״ח ניסן, יש לקנות את קרבנות ציבור מהשקלים החדשים. את יתרת הכסף משנה קודמת, מופנה לבדק הבית. ערך השקל לא היה שווה בכל הזמנים. בכל תקופה, שקלו את ערך הכסף שהיה שווה למחצית השקל. בזמן המשנה, מטבע הסלע הייתה שווה ל״שקל הקודש״ שבתורה. יוצא שמחצית הסלע = 2 דינרים = מחצית השקל של התורה. בימינו, תורמים ״זכר למחצית השקל״ בלבד. נוהגים לחשב את ערך מחצית השקל לפי מחיר אונקיית כסף {31.1 גרם} בבורסת לונדון השווה כ-$29, בתוספת 30% תקור {עמלות, הובלה, ביטוח וכוי}, יהיה מחירה כ-$40. מכאן יוצא שערך מחצית השקל {7.10גרם} הוא כ-10 דולרים. (החישוב לפי גדעון ישראלי מחבר ״טל מן הגיזה״). בפוסקים קיימות דעות שונות. הגאונים: 17 גרם כסף. הרמב״ן אומר שכאשר הגיע לעכו, הראו לו מטבע השווה למחצית השקל. אבל לא בהכרח נכון. המקובל כיום, הוא דעת ״הבית דוד״ שערך מחצית השקל: 8.7 גרם כסף. ״בעל הטורים״ אומר: שקל בגימטריא נפש [430}. ניתן להוסיף שהתרומה הנקראת ״מחצית השקל בשקל הקודש״ – מתקדשת ומכפרת על הנפש ״העוברת על הפיקודים״ – העוברת עבירות. על השאלה מדוע לא מקדימים ״שבת זכר״ שנאמרה לפני מצוות ״מחצית השקל״? עונה רבי שמעון בן לקיש: ״גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל. לפיכך ציווה ה׳ להקדים את שקלי ישראל לפני פרשת זכר״ – להקדים תרופה למכה. (מגילה, יג ע״ב). ״כל העובר על הקודים מבן עשרים שנה ומעלה, יתן תרומת ה׳״ (שמות ל, יד).

בעל הטורים: מבן עשרים שנה״ – סופי תיבות ה-מ-ן. התוספות (מגילה טז ע״א ד״ה ודחי עשרת אלפי כיכרי כספא) מסבירים שעשרת אלפי כיכר כסף אותן רצה המן להעביר לגנזי המלך אחשורוש שוות חצי שקל לששים ריבוא יוצאי מצרים. ב״הגהות הב״ח״ מובא החישוב לכך כדברי הרב שלמה לוונשטיין בספר ״חיים של תורה״. שקלי המן:

כיכר כסף = 60 מנה. 60 * 10,000 !כיכר כסף של המן} = 600,000. השווי כיום: כמיליון דולר. מנה = 25 שקלים. 600,000*25= 15,000,000. מספר חצאי שקלים. 15,000,000*2= 30,000,000 שקלי עם ישראל:

עם ישראל תרם מחצית השקל במשך 50 שנה. ״מבן עשרים ועד בן שבעים שנה״. 600,000*50= 30,000,000

״זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש״. ״זה יתנו״- מפרש רש״י ״הראהו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל״. על זה מסביר הרב אלימלך מליזאנסק, (שיום פטירתו חל בכ״א באדר. בספרו על התורה.) אש – מצד אחד, היא היסוד החשוב ביותר, שבלעדיו אין חיים, מקור אנרגיה, מניע מכונות, מביא הון רב לבעליו, ומצד שני האש גורמת לשריפה, הרס ונזק רב לרכוש. בהשוואת האש לכסף, גם הכסף הוא כך, מצד אחד יכול להרוס ומצד שני, ע״י מתן צדקה ומעשר ניתן להגיע באמצעות הכסף עד כסא הכבוד. הגמרא אומרת ״גדולה צדקה, שמקרבת את החיים ומרחקת את המתים״. בספר ״פנינים משלחן הגר״א״ נאמר: אם ננתח את המלה ״מ-ח-צ-י-ת״. האות צ שהיא האות האמצעית והמרכזית, מסמלת את הצדקה, כאשר האותיות הצמודות לה חי, ואילו האותיות הרחוקות ממנה הן: מת.

על פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן נאמר בספר תהילים ״השיב את ח-מת-י – ותחשב לו לצדקה״ מה עשה פנחס? הוא עצר את המגפה שלא ימותו. עליו נאמר ״השיב את חמתי״, כלומר, ״השיב את המלה מת מהאמצע, ושם אותה בצדדים כמו במלה מחצית, ולכן נחשב לו הדבר לצדקה.

׳זכור את אשר עשה לך עמלק…׳׳ (דברים כה, י« – יט). המן האגגי הפרסי העמלקי, הגרמני והאירני – עמלק שבכל דור ודור.

בשבת הסמוכה לפורים, תחול ״שבת זכור״ בה מצווים מדאורייתא לזכור את מעשי עמלק על ידי קריאה בספר תורה, ולכן משתדלים להוציא ספר תורה מהודר לשם כך בו קורא המפטיר בספר שני את פרשת ״זכור״, ואחר כך קוראים בהפטרה מתוך ספר (שמואל א טו) המתאר את מלחמת שאול בעמלק, חטאו וקריעת המלוכה משאול. עמלק ״מלווה״ את עם ישראל מאז יעקב אבינו כאשר עשיו הרשע – הסבא של עמלק עורך ״קבלת פנים״ צבאית ליעקב אבינו וב״ב החוזרים מלבן הארמי ומנסה לחסלם. לאחר יציאת עם ישראל ממצרים, עמלק מתייצב על משמרתו ונלחם עם ישראל ברפידים. (שמות בשלח יז, ח -טז). עמלק שוב מתגלה בדמותו של המן האגגי, שהיה מוכן לשחד את אחשוורוש בסכום של עשרת אלפי כיכרות כסף השוות כיום למיליון דולר. בגרמניה המזוהה עם עמלק כדברי הגמרא (מגילה ו ע״א) לפסוק: ״אל תיתן ה׳ מאווי רשע, זממו אל תפק״ (תהלים קמ, ט).. ״אמר יעקב לפני הקב״ה: ריבונו של עולם, אל תיתן לעשיו הרשע תאוות לבו. זממו אל תפק – זו גרממיה של רומי״. ויש גורסים גרמניה של רומי.

במשפטי נירנברג לאחר השואה, עמדו לדין 23 פושעי מלחמה נאציים, 11 מתוכם נידוני למוות. היה צפוי שיוצאו להורג ע״י כיתת יורים בהיות המשפט צבאי, אבל הוחלט לבסוף לתלות אותם. אחד מהם, הצורר ה-ר-מ-ן = אותיות המן + ר-שע. גרינג ממקימי הגסטפו התאבד בכלאו שעתיים לפני ביצוע גזר הדין, כך שביום כ״א תשרי 

תש״ז {1946} -יום הושענא רבה = יום החיתום, נתלו רק עשרה. זוהי מעין מהדורה חוזרת של עשרת בני המן שנתלו על העץ.

שנת תש״ז אכן רמוזה באותיות הקטנות בשמות עשרת בני המן שנתלו במגילה: פרשנדתא, פרמשתא, ויזתא = ת – ש – ז 1946. האות ו במלים ״ואת״ המופיעה בבני המן רומזת לריבוי, היות ומבחינה תחבירית היא מיותרת. זה רומז לאלף השישי בו הצוררים הנאציים נתלו. גם המלה ״ואת״ המופיעה לפני כל אחד מבני המן, באה לרבות כדברי רבותינו (ילקוט מעם לועז אסתר רלז) רומזת על תליית עשרה נוספים בנוסף לעשרת בני המן. כמו כן, המלה ״את״ רומזת תמיד לריבוי כדברי הגמרא (סוטה יז, ע״א).

מעניין לציין, שאחד הנידונים הגרמניים יוליוס שטרייכר שבמשך עשרים שנה הפיץ שנאה נגד העם היהודי בעיתונו ״דר שטירמר״ בו שימש כעורך, אמר לפני שחבל התלייה נכרך על צווארו: ״חג פורים 1946״. כל זה מסביר את דברי חכמים ש״אסתר ברוח הקודש נאמרה״ (מגילה ז ע״א).

כעמלק אחרון של ימינו, מהווים היאטולות מאירן/פרס – צאצאי המן הרשע המכריזים השכם והערב על רצונם להשמיד אותנו ללא כל התגרות מצדנו כמו ״קבלת הפנים הצבאית העמלקית״ לה ״זכינו״ עם יציאתנו ממצרים.

"אראנו נפלאות״

מטבע של אש – אש לשון הרע.

בימי מלחמת העולם הראשונה, היישוב היהודי בירושלים שחי בעיקר על תרומות מחו״ל, סבל מחרפת רעב היות והיה סגר ימי על ארץ ישראל, כך שתרומות בוששו להגיע. לרבי ידידיה המוהל הירושלמי, הייתה מטבע זהב אותה שמר לעת צרה. בנו הקטן שגילה את המסתור בו אביו הסתיר את המטבע, לקח יום אחד את המטבע ושיחק אתה בחוץ, וחזר הביתה עם סוכריה אותה קנה במכולת השכונתית. האבא שלא מצא את המטבע במחבוא וראה את הילד מוצץ סוכריה על מקל, ניגש ישר לבעל המכולת והאשים אותו שגנב מהילד מטבע זהב בשביל סוכריה. הפרשה הגיעה עד בית הדין לממונות שהצדיק אותו. המוכר טען שקיבל מהילד מטבע רגילה, אבל איש לא האמין לו. קלונו של בעל המכולת, התפרסם בכל ירושלים של אז היות וגם הציבור האמין למוהל. לאחר המלחמה, רבי ידידיה המוהל קיבל מכתב ובתוכו מטבע של זהב מאדם שלא הזדהה בשמו וכך כתב לו: ראיתי את הילד משחק במטבע זהב, מזה הבנתי שהוריו עשירים היות ונותנים לו לשחק במטבע של זהב כאשר מצבי הכלכלי היה קשה מנשוא, וסבלתי מחרפת רעב. לכן החלטתי לחלפיף לילד את מטבע הזהב במטבע רגילה, ובבוא העת אחזיר לך את מטבע הזהב, כך שבעל המכולת קיבל מהילד שלך רק מטבע רגילה. לאור זאת, אבקש את סליחתך וסליחת בעל המכולת שבויש ברבים על לא עוול בכפו. רבי ידידיה רץ מיד לבעל המכולת והתחנן שימחל לו, ואף פרסם ברבים את כל הסיפור. אכן, הוא סלח לו.

חז״ל אומרים שמשה רבנו התקשה במטבע מחצית השקל, והקב״ה הראה לו מטבע של אש. השאלה, למה ומדוע מטבע של אש? התשובה לכך היא: הקב״ה רצה ללמד אותנו מוסר השכל: כמו שעל ידי האש אנחנו יכולים להתחמם, לבשל ולהאיר, אבל מצד שני, האש יכולה גם לשרוף חלילה. גם לגבי הכסף, תלוי איך משתמשים בו. מצד אחד ניתן להתפרנס בבחינת ״צדיק אוכל לשובע נפשו״ מבלי לשקוע במותרות, ומצד שני לעשות צדקה בבחינת ״פיזר נתן לאביונים – צדקתו עומדת לעד״.

״המטבע של אש״ – יכולה לפרנס את בעליה, אבל בצדו השני של המטבע, יכולה לחמם לב שבור של העני והדל.

שבת שלום ומבורך – משה שמיר

ברכת מזל טוב וברכות נאצלות – לאסף ומיכל לנישואיכם. יקוים בכם ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ – בתוך התא המשפחתי.

לע״נ: הסבא הצדיק רבי יוסף בר עליה ע״ה, והסבתא הצדיקהזוהרה בת חנה ע״ה –

הסבא והסבתא של החתן אסף נ״י. לע״נ: הצדיקות הסבתא רבא חנה בת מרים ע״ה, ועליה בת מרים ע״ה – הסבתות רבות של החתן אסף נ״י. לע״נ הסבא רבא הרה״צ רבי אברהם בר אסתר וע״ה ומו״ר אביו המלוב״ן הצדיק רבי מסעוד אסולין ע״ה.

Norman Stillman L'EXPERIENCE JUDEO-MAROCAINE

Les exilés séfarades vinrent au Maroc en plusieurs vagues aux XlVème et XVème siècles. Beaucoup s'établirent dans les villes côtières sous contrôle portuguais, telles que Arzila, Azemour, Safi, Mazagan et Santa Cruz (Agadir). Les nouveaux venus étaient pour la plupart économiquement et culturellement supérieurs à la population juive indigène, laquelle ils désignaient avec condescendance des noms de forasteros (étrangers) ou berberiscos (berbères ou indigènes). Ceux que nous voyons comme intermédiaires entre les Wattàsides et le Portugal, et à un degré moindre l'Espagne, appartenaient à l'élite intellectuelle et commerçante qui vint vite à dominer la vie communale juive au Maroc.

Les Ouattassides (arabe : waṭāsīyūn, وطاسيون) ou Banû Watâs (arabe : banū al-waṭās, بنو الوطاس, tamazight : Aït Waṭas, ⴰⵢⵜ ⵡⴰⵜⴰⵙ) forment une dynastie berbère marocaine ayant succédé aux Mérinides dès 1472. Ils seront évincés par les Saadiens en 1554.

Comme les Mérinides, dont ils sont souvent décrits comme une branche, les Ouattassides sont berbères d'origine zénète

De leur forteresse de Tazouta, entre Melilla et la Moulouya, les Wattassides ont peu à peu étendu leur puissance aux dépens des Mérinides régnants. Les deux familles étant apparentées, les Mérinides ont recruté de nombreux vizirs chez les Ouattassides ; ces derniers prirent peu à peu le pouvoir, que le dernier sultan Mérinide perdit complètement en 1465. La chute des Mérinidesest suivie par une période de confusion qui dura jusqu'en 1472, au terme de laquelle les Ouattassides deviennent sultans.

À partir de 1528, les princes Saadiens, qui contrôlent le sud du Maroc depuis 1509 et Marrakech depuis 1524, cessent de reconnaître le pouvoir central wattasside. De ce fait, le Maroc se trouva divisé en deux entités. À l'issue du conflit opposant Saadiens et Wattassides, ces derniers sont définitivement vaincus en 1554, permettant aux premiers de réunifier le pays.

 Jacob Ruté par exemple devint le Nagid (chef laïc) de la communauté juive de Fès. De nombreux autres réfugiés appartenaient à la bourgeoisie, y compris des artisans et techniciens qui détenaient de hauts talents militaires et stratégiques.

Une fois encore, on ne doit pas tirer des conclusions hâtives sur la situation des juifs dans la société marocaine de cette époque: la plupart des nouveaux venus semblent avoir préférer vivre dans les villes côtières occupées par les Portugais plutôt que dans celles de l'intérieur islamique. Ils prirent part à la défense de ces enclaves contre les attaques musulmanes et cherchèrent à se retirer avec les colons chrétiens quand les Portugais durent les évacuer. Les raisons de cette intéressante préférence étaient tant sociales qu'économiques. Les Portugais étaient remarquablement tolérants envers les juifs dans leurs possessions africaines malgré la promulgation de l'Edit d'Expulsion de 1497 ou l'établissement de l'Inquisition en 1540. En outre, les ports étaient probablement les entrepôts commerciaux les plus actifs de l'époque et contrairement à la situation qui leur était faite dans les principales villes de l'intérieur, les artisans n'étaient pas exclus par les guildes islamiques.

Les juifs qui servirent les Wattâsides, et ensuite les Saadiens, appartenaient à une élite privilégiée. Comme la plupart des hommes qui évoluaient dans la Cour, une distance considérable les séparait du reste de la population. Certains étaient des chefs de communauté compétents, tandis que d'autres pouvaient être aussi tyranniques et insupportables envers leurs coreligionnaires que n'importe quel autre courtisan. La vie n'était probablement pas très facile pour ceux qui n'appartenaient pas à la classe dirigeante au Maroc, une observation qui, dans une certaine mesure, est encore valable aujourd'hui.

Durant le bas moyen-âge et les débuts des temps modernes, les lois régissant la situation des juifs au Maroc étaient parmi les plus sévères de tout le monde arabe. Vers la fin du XVème siècle, un nombre considérable de décisions juridiques concernant le traitement restrictif des juifs avait déjà été accumulé comme on peut le constater dans le Kitâb al-Mi'yâr al-Mughrib (La Pierre de touche merveilleuse), la grande compilation de fatwâs maghrébines éditée par Ahmad al- Wansharlsî, mort à Fès en 1508.

Dans les principales villes et dans les centres religieux du Maroc, l'injonction coranique d'humilier les dhimmîs y était littéralement appliquée tandis que les lois somptuaires y étaient strictement ob­servées. Outre les vêtements distinctifs et les restrictions concernant les montures, les juifs devaient marcher pieds-nus dans les rues de certaines villes et généralement lorsqu'ils passaient à proximité d'une mosquée. Tel était le cas de Séfrou par exemple, jusqu'au règne de Moulay al-Hasan (1873-1894), qui annula cette pratique typiquement maghrébine. Les juifs n'étaient autorisés presque nulle part à porter des chaussures de cuir pour marcher en dehors du mellâh. A Fès, depuis le début du XVIème siècle, les chaussures prescrites aux juifs étaient des sandales de paille.

Cette application très stricte des lois de ségrégation ou shakla (ghiyàr au Moyen-Orient) était très probablement dûe à l'importance socio-politique grandissante de personnalités religieuses charisma­tiques à travers le Maroc durant les dernières années de la dynastie marinide.

[1]        Selon le Rabbin David Ovadia, The Communily of Sefrou, III, Jérusalem 1975, p. 144 (hébreu). Cette pratique fut abolie après un incident dans lequel un juif étranger venu au Maroc pour receuillir des dons destinés aux institutions religieuses de Terre Sainte fut frappé parce qu'il oublia d'enlever ses chaussures devant une mosquée. La victime s'est plainte auprès du son consul qui intervint devant les autorités. Auparavant, les femmes juives avaient été exemptées de cette exigence par Mawlày Sulaymân (1792-1822

פורים בעיתון אל-חורייה שנת 1922

 

פורים-אל חורייאהודעה שהופיעה בעיתון " אל חורייא ב 01/03/1922 במרוקו, עיתון שהופיע בשפה הערבית יהודית. בכלל השיטוט בארכיוני העיתונים מניב ידיעות רבות וחשובות המתארות את חייהם של יהודי כל מרוקו, צרותים שהיו מרובות, חיי המסחר,חדשות מהעולם ובעיקר הקשר לארץ ישראל

האדי לפאיז עאם וואחד. אלעדו דליהוד המן כאן יחאב יפניהום כאלהום לאכן אללאה עמאללהום וואחד אניס כביר ופללתהום, עלא קבאל האד אסי נעמאלו פורים.

 זה מה שקרה שניה אחת. אובי היהודים המן רצה לקבור אותם כולם, אך אלוהים עשה להם נס אחד והצילם, ועל כן אנו חוגגים את חג הפורים

האד למעשה הווא כא יזרא דימא פליהודשי מרראת כא יכונו פרחאנין ושי מרראת פלהנא או שי מרראת מוזידין באס איפנוהום או סידי רבי כא יפכהום מן כול דיקא או אייאמאת מלאח דלפרחא כא יזוי.

מעשה זה קורה תמיד ליהודים, לעתים היו שמחים, לעתים מרותים, ולעתים מוכנים המה לכל צרה, ואדוננו הקדוש מצילם מכל צרה וצוקה והנה באים עליהם ימים טובים של שמחה

זה ההסבר שנותן הכותב לקוראיו, בצורה שטחית ביותר.  בסוף ההודעה הוא מוסיף הטפות מוסר – חתא חנא מלזום עלינא אנכונו יהוד מלאח…שומה עלינו להיות יהודים טובים ( כמובן שכאן הוא התכוון לדרכה של התורה והמצוות…..)

אחות המשודכת המירה- סיבה לביטול השידוך

מומר במשפחה- נחשב כפגםפגיעות בחיי הדת

אחות המשודכת המירה- סיבה לביטול השידוך

היה נהוג כי מי שחוזר בו מהנישואין מוטל עליו קנס. השאלה שעלתה אם התברר לאחר השידוך כי קרוב  משפחה המיר, האם הדבר נחשב כפגם, ומותר לבטל את השידוך.

חכם נשאל על " איש נשתדך עם בתולה ולא הספיק לכונסה עד שהמיר אחיה של המשודכת. ורצה השודך ליפרד ממנה ולקחת לו אשה אחרת הגונה לו. ושאל השואל אם יתחייב המשודך לפרוע לה קנס שקצב לה בשעת שידוכין ".

התשובה כי הוא פטור מהקנס אם תוך הזמן מהארוסין עד הנישואין " קלקל המשודך מעשיו פטור הלה משבועה ". החכם ציטט מקורות לפיהן אם נודע לאחר הארוסין כי הארוס משחק בקוביא " ואין לו אומנות אלא הוא, ועוד עשה עבירות שבשבילן נתנדה " ההנחה " שאילו ידע אביה שיקלקל מעשיו לא היה נותנה לו ". המסקנה כי המשודך פטור מהשבועה בהקנס ('מוצב״י', ח״א, סי׳ לג; דשן, תשמ״ה, עמי 178).

רבי משה טולידאנו (1773-1724) ציטט את השו"ע אהע"ז, סי' נ, ס"ק ה: אם לאחר השידוך " המירה אחות המשודכת, יכול שמעון לחזור בו ופטור מהקנס "  (׳השמים החדשים׳, הלכות קדושין, סי׳ א, דף ל, ע"א.

רבי יוסף בן עיוש אלמאליח (1823-1788) דן במעשה בו המירה אחות המשודך, וזו סיבה לביטול השידוכין (י תקפו של יוסף ׳, ח״א, סי׳ כה). על הסתיגות מנישואין באירופה, כאשר במשפחה היו משומדים אברהם שמואל בנימין סופר, ' איגרות סופרים ', תרצ"ב, עמי 59-58.

המרת הדת הרחיקה אדם ממשפחתו

רבי יעקב אבן צור כתב על מעשה באשה שנישאה, ואשתו השנייה של אביה הוציאה עליה שם רע, כדי שבעלה ישנאנה ויגרשה. וכששאלוה מדוע היא עושה זאת ענתה: כדי שיגרשנה ותמיר דתה ׳. פסק הדין שניתן על ידי יעב"ץ בחשון תצייד (סוף 1733) מאשים את אשת האב, כי בניגוד לדעתה, הבת של בעלה היא אשה צנועה (׳מוצב"י׳, ח״א, םיי קכז).

המרות דת הן רגילות – מוסר ומלשין גרוע ממתאסלם

בניגוד לאמור לעיל, כתב רבי משה טולידאנו (1773-1724) בהקשר לעובדה זו:

אם דוד האיש נעשה מוסר ומלשין בסתר ובגלוי, פסקו הרבנים…. שאב המשודכת פטור מן הקנס ואף על פי שכבר זה ימים קודם השידוכין המיר אחיו, אדעתא דהכי שידך בתו, לא מפני כך יוכל לסבול גם הפגם המכוער הזה שבימים אלה המרות דת שכיחא [מצויה] ואין נמנעים מלהתחתן זה עם זה, אבל הפגם הגדול הזה כל השומע תצלינה אזניו פטור אפילו מקנס הנהוג (' השמים החדשים ', הלי קידושין דף ל, ע״א, ח. מטוב, יזכור לאברהם', תשל״ב, עמי 48).

יהודי המיר כדי לזכות ברכוש

ר' יעקב אבן צור דן על חצר שהיו עליה שלושה או ארבעה בעלי משכונות, דהיינו שהם לוו כסף כדי לרכוש את החצר. ועד שאינם משלמים חובם, אינם הבעלים. ׳ויהי היום המיר דתו אחד מבעלי הקרקע ובא וערער על אחד מבעלי המשכונות ורצה ליטול כל החצר לפי דתם ".

 החכם הציע לו שיתפשר בפני עדים עם היהודי שהמיר. פסק הדין נכתב בחשון תצ״ו ( סוף  1735) (׳ מוצב״י; ח״א, סי׳ צה).

קנם למשודך שהמיר דתו־ ורצון לטרוף הסבלונות

מעשה היה שאיש בשם יאודה בן זמרא המיר. ובא בעל חובו ברזילי נבארו לטרוף הסבלונות שהיו ביד משודכתו לפרעון חובו. וטען אחי המשודכת שהסבלונות תפסם הוא בעד הקנס שנתחייב בעת השידוכין בשבועה ושיותר הם דמי הקנס משווי דמי הסבלונות, ופסקו חכמי תיטואן..

. שישבע אחי המשודכת שהקנס שנתחייב המומר בשבועה בעת השידוכין הוא יותר מדמי הסבלונות שלקח בעד הקנס יען מעולם לא נפרע מהקנס. חכמי פאס התנגדו לחיוב השבועה. בויכוח השתתפו וחתמו שמונה חכמים (שם, חייב, סי׳ קסז).

פסקי דין כי כתובת האישה, שבעלה המיר קודמת לחזקה על קרקע

מעשה ביהודי שנשא אישה, והכתובה כמנהג מגורשי קסטיליה. כשאחד התנאים שהבעל משעבד את כל נכסיו לתשלום כתובתה. הוסיף בכתובה וכתב לה שטר שעבוד על הקרקע ברשותו לפרעון  כתובתה. הוא המיר, ובשלב מסוים מכר קרקעו, אבל היה חייב על הקרקע.

ואלה שהיו שותפיו בעבר רצו לטרוף את החזקה שלו, כדי לכסות את ההלואה שנתנו לו בעבר. אבל האשה אמרה שכתובתה קודמת, וכי בעלה שיעבד לה את הקרקע 'והיא קודמת לכל אדם '.

החכמים כותבים, כי לא ברור אם מכירת הקרקע היתה ביהדותו או לאחר שהמיר, ולמי מכר, האם ליהודי או לנוכרי. המסקנה עליה חתומים ר' מנחם סירירו, ר' וידאל הצרפתי ור' יהודה בן עטר, נ־ כתובת האשה קודמת, ' הרי כשהמיר נתחייב לפרוע מיד והגיע זמנה לגבות מיקרי ', והיא קודמת ־גבות מהחזקה (שם, ח״א, סי' קפח).

נושא דומה נדון במקום אחר בתשובות יעב״ץ: 'ראובן שהמיר דתו והיה לו קרקע ויש עליו בעלי חוב והנה האנשים בעלי החוב רצו ליפרע מקרקעותיו, ואשתו אמרה מאחר שכתובתה קדמה, היא קודמת לכל אדם', התשובה מתחילה במלים אלה: 'הדבר ברור שאשתו קודמת לכל אדם', על פסק הדין חתומים שוב שלושת החכמים הנ״ל (שם, ח״א, סי׳ ש).

העלילו על אשה שהמירה

החכם כתב על אשת כהן שלאחר לידה 'נטרפה דעתה' והגויים העלילו עליה 'והוציאו עליה שם רע שהמירה דתה'. הוליכו אותה לבית מסוים ללא שומר, ואחר כך העבירו אותה 'בבית הנשים הידוע לישמעאלים', לאחר זמן פדאוה תמורת שוחד והחזירוה לביתה. השאלה האם מותרת לבעלה (שם, ־ז״א, סי' לז).

THE JEWS OF MOROCCO UNDER THE MARINIDES By David Corcos

THE JEWS OF MOROCCO UNDER THE MARINIDES By David Corcos, Jerusalem

Introduction

In the last years of his reign, cAbd al-Haq ben Abu Sa'id, who was king of Morocco from 824 (1421) until 869 (1465), had a Jewish Vizir, Harun ben Batas. In a revolt which broke out in Fez, instigated by the religious party, a party of fanatic ascetics, both the Sultan and his Vizir were assassinated. Abd al-Haq was the last sovereign ruler of the Beni-Merin, Marinides, as European historians term them, who occupied the throne of Morocco without interruption for about two centuries. The murder of Abd al-Haq and of Harun brought in its train a massacre of the Jews not only in the capital but also in other towns of Morocco. This was one of the few pogroms in which the Jews of the Maghrib suffered. It was however the most significant, taking place at the end of a dynasty under whose rule Jews had been unus­ually favored, in striking contrast to the policy of the pre­ceding fanatic Almohads. The downfall of the dynasty, as was to be expected, was particularly harmful to urban Jewry in Morocco. The important event which led to the catastrophe is itself symbolic of the nature of the ties which existed between Berbers and Jews. Yet the rare studies and even rarer full works, often of a relative value, which are concerned with the past history of the Jews in Morocco, give to the period of the Marinides only a passing notice. We do not pretend to fill in this gap. We merely seek to call the attention of Jewish scholars and historians of Judaism to a geographical area to a period which for most people, it must be admitted, is like virgin soil in a terra incognita.

Many of the facts referred to in this study are doubtless well known. Yet in order to demonstrate their full signifi­cance they ought, we feel, to be set into their true context. Some information still lies buried in the numerous texts of Arab, Jewish and Christian writers and even then it appear in such isolated scraps that perhaps specialists have not found it of great interest. If we now wish to link the events to, one another and bring out their full significance, they must be explained within the history of Morocco itself and, above all, established in their exact sequence. We should, however, stress that the limitation of an article is not sufficient for a true or complete picture of the position of the Jews under the rule of the Marinide dynasty. In spite of our desire to enter into all aspects, we, must be content to clarify in particular the political and social picture. Even this cannot be exhaustively studied as, according to our method, the chronology of events must be followed to the end of the dynasty, which exterminated the Jews in a bloodbath by its royal representative and his loyal subjects. Our study, however, concludes with the death of ABU-YAKUB.

The rise and establishment of the Marinide dynasty cover a period of sixty years, from about 1250 until 1307. It is during this period that the Jews, having survived the Almohad storm, reappear, by apparently inexplicable routes, first in the far West of the Maghrib, where they later formed unusually active communities. In order to shed light on the period and explain this strange event, we must not only look farther back into the past but also take note of Moroccan history after the end of the Marinide era. Indeed, here more than ever it is true to say that the present explains the past and vice versa. Many aspects of the way of life which the Marinides introduced into Morocco persist to-day, particularly in regard to the attitude of the Moslem governments towards Jews. Here, too, the Marinide period has much to offer that is interesting and instructive.

הגדת אגדיר-העיר ושברה-אורנה בזיז

רעידת אדמה אגאדיר

ב־1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, ואגדיר לא תשנה עוד את פניה עד 1946. באותה שנה הגיע לעיר מקזבלנקה מימו אוחיון המיתולוגי. הוא נטה את אוהלו באגדיר (וחי בה עד היום הזה, שנת 2008). הוא ארגן את תנועת הצופים היהודית, וכיום זוכרים אותו חניכיו הפזורים בכל העולם כאביהם הרוחני. הם מעידים כ׳ ח״ הצעירים מאז הגיע מימו לאגדיר השתנו ללא הכר. הוא ארגן פעילויות ספורטיביות ומחנות קיץ באזורים הקסומים של מרוקו, כמו איפראן וטרזוט. חניכיו השתתפו בג׳מבור׳ (מחנה נוער של תנועת הצופים העולמית) בקנדה ובאנגליה. כ־300 צעירים יהודיים קיבלו הכשרה בהגנה עצמית והתוודעו לערכים אנושיים אוניברסליים, כגון ידיד1ת, רעות, נדיבות, עזרה לזולת והקרבה עצמית. ערכים אלה יעצבו את חייהם הבוגרים. עיני הבוגרים של הצופים היהודיים בורקות באור מיוחד כשהם מעלים את זכר הימים ההם הארוגים בדמותו של האיש הגדול, ״מימו אוחיון", קטן הקומה.

לאחר "המלחמה הגדולה" ניכרה באגדיר תנופה. המלון הראשון בן עשרה חדרים, ״מלון גוס״ה״ שנבנה ביד׳ האדריכלBASSIERES , אכסן את הגנרל פרנקו, ששב מריו דל אורו, לפני ההתקפה על ספרד הרפובליקנית.

המלון הגדול הראשון הוא מלון "מרחבה", – המלון היחיד ששרד אחר הרעש אשר מארח באולם הקבלה רחב הממדים שלו גדירים הבאים לנפוש ולבלות ערבים חברתיים.

קרוב למפרץ נחל סוס, בנקודה הדרומית ביותר במרוקו, הרחיבו חיל האוויר וחיל הים הצרפתיים את שדה התעופה ואת הבסיס הצבאי. לימים, לאחר עצמאות מרוקו, יהיה זה הבסיס האחרון להתפנות מאדמת מרוקו (למזלנו הגדול, אנו ניצולי הקטסטרופה). הצרפתים לא חסכו בפיתוח המקום ובתשתיות: שדות אימונים, בנייני מגורים לחיילים, לקצינים, לאנשי הצוות ולמשפחות המתלוות, מטבחים, אולמות ואפילו בית חולים צבאי. חיילים צרפתיים, אנשי קבע ומשפחותיהם שמחים לגור באגדיר.

הסדנאות הפרימיטיביות, אשר לפני המלחמה הסתפקו בהמלחת סרדינים, הפכו חיש מהר לבתי חרושת לשימורי סרדינים. אירופה, הריקה מכל מזון, צריכה לחדש את המלאי שלה ומהר. משקיעים ואנשי מסחר ותעשייה הגיעו לאגדיר ובנו בה בתי חרושת. ב־1948 מונים 15 כאלה. ב־1949 יש כבר 30 בתי חרושת. זו כמעס הסתערות. אגדיר נמנית אז עם הנמלים הביו־לאומ״ם הראשונים ליצוא סרדינים. ב־1950 כבר נמנים בה 65 בתי חרושת לשימורים, וכמאה אוניות מביאות לחוף יום־יום (מאפריל עד נובמבר) תנובת דיג בשיעור 500-200 טונות דגים. לעתים גם 1,000 טונות. בין השנים 1952-1950 הקים מפעל הולנדי במקום רשת בתי חרושת שהפכו את הדגה השנתית בת 60,000 הטונות ל־60,000,000 קופסאות שימורים. אגדיר היא כעת הנמל השני בעולם לסרדינים.

בתחילתה של בניית התשתיות בנמל המתפתח נבנה בניין המכס, ואליו יתווספו עם הזמן בנייני מגורים של העובדים במכם, וסירות ואניות יעגנו בו. מנופים הניעו את זרועותיהם הארוכות לשלום. אזור פונטי שעל שפת הים הוא המרכז עד 1956, עת נבנית ה״וויל נובל" (La Ville Nouvelle), העיר החדשה, ובה וילות מרווחות. הקסבה נישאת בצד שמאל ופוקחת עין על העיר המתפתחת. המסגד בקסבה הוא עדות להגמוניה של האוכלוסייה המוסלמית, המהווה רוב מכריע בעיר. באופק – הרי האטלס מתנשאים ככתר מלכות ושומרים על העיר החביבה ועל שדותיה מכל רוח רעה. כתינוק המשתכשך במים, העיר מתגלגלת בחולות. ״Tout va bien׳ ״הכול בסדר" הוא שמו של מלון ובית קפה שהוקם בעיר התוססת, בעיקר בזכות הנמל השרוי בתנופה מזהירה.

צליית סרדינים ומיני דגים ארורים זכורה, כך אני משוכנעת, לכל אנשי אגדיר, גם לאלה אשר זכו רק לבקר בה. יהודים רבים עסקו בדיג, בשימורים, במסחר בסיטונות ובקמעונות. הם העסיקו דייגים פורטוגזיים לרוב, גם ערבים מוסלמיים. היהודים הממולחים ידעו לחבור לצרפתים ולהקים עסקים מצליחים. למי מכרו את מרכולתם? למקומיים, לשווקים במרוקו המורחבת, לבתי מלון, למסעדות, לצבא הצרפתי, לצרפת, לאירופה כולה, לבתי עסק בחו״ל. הגויים נהנו מפרות הים המצוינים ומן הדגה העשירה מאוד והטרייה מאוד. הלקוחות הקבועים הם בתי המלון בעיר, במרוקו וגם בחו״ל, בעיקר בצרפת. הטעם הנהדר של הסרדינים והרוח הקלה הנושבת על חוף הים מתמזגים זה בזה ונותנים טעם אחר לחיים.

זכור ל׳ כי אבא זיכרונו לברכה היה שולח הביתה במפתיע תשורה מהנה – סלים של סרדינים. כן, כן, סלי קש עגולים ומחוררים, שתכולתם עד חמישה קילו סרדינים. בדרכו לבנק שבו עבד, אם הזדמן לו דייג אשר זה עתה חזר מליל דיג מבורך, היה אבא קונה ממנו סל מלא סרדינים ועוד מיני דגים אחרים ושולחם לאימא. אימא הייתה מעלה על גג הבית את העוזרת הערבייה, אשר טרחה בביתנו כל שעות היום, וזו מיהרה להדליק את האש ולהכין את המעדן לארוחת הצהריים. ריח מוכר היה מתפשט בבית, הטעם המתגרה בפה היה מעלה ריר, עשן דק היה שורף מעט את העיניים, והרגשה של חיים טובים הייתה מתפשטת בכל איברינו. חגיגת חושים. זו עוגת המדלן של ילדותי.

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים

התייחסות הקוראן לפרשת ישמעאל ויצחקמאחורי הקוראן

הקוראן מציין שאורחים נכבדים הזדמנו אל אברהם, וכשבישרו לו על לידת יצחק, צחקה אשתו:

״האם הגיע לאוזניך סיפור אורחי אברהם הנכבדים? הם סרו לבקרו ואמרו, שלום! אמר: שלום, אנשים נוכרים. אז חמק אל בני ביתו והביא בן בקר רך וטוב… ובישרו לו על בן בעל בינה. אז ניגשה אשתו בצווחה, סטרה על פניה ואמרה: זקנה עקרה!״; ״שליחינו הביאו לאברהם את הבשורה. אמרו: שלום! אמר: שלום! וחש להביא צלי בן-בקר דשן… אשתו ניצבה וצחקה; בישרנו לה על יצחק, ואחרי יצחק – על יעקב. אמרה: אבוי לי, האומנם אלד ואני זקנתי ובעלי זה בא בימים? דבר מופלא הוא״ (נא, כד-כט; יא, סט־עב. הדברים נמצאים ביתר בירור בחומש בראשית יז-יח).

הקוראן גם מספר את סיפור עקדת בנו של אברהם:

״אמר [אברהם]: הלוך אלך לי אל ריבוני, והוא ינחני. ריבוני, הענק לי בן אשר יהיה בישרים. בישרנו לו על בן שקול דעת. כאשר גדל דיו למעשים עמו, אמר: בני, ראיתי בשנתי כי עלי להעלותך קורבן. חשוב וראה מה דעתך. אמא, אבא, עשה כאשר צווית. אם ירצה אלוקים, תמצא כי אני בעזי הרוח. כאשר גמרו שניהם בדעתם להתמסר והוא השכיבו על פניו, קראנו אליו: אברהם, כבר קיימת את החלום! כך נגמול למיטיבים. זהו הניסיון הברור. פדינו אותו בבהמת קורבן אדירה, והותרנו לו זכר בדורות הבאים: ברכת שלום על אברהם. כך נגמול למיטיבים. הוא היה בעבדינו הנאמנים. ובישרנו לו על יצחק אשר יהיה נביא בישרים״ (לז, צט-קיד).

הסיפור הזה של עקדת יצחק מובא במלואו בחומש; הוא האחרון מתוך עשרת הנסיונות שנתנסה אברהם על־ידי השם. העקדה נחשבת לניסיון הגדול ביותר.

הקוראן מזכיר את ישמעאל בתור צדיק ושליח השם להנהיג את בני־האדם בדרך השם. הוא מספר שאברהם התפלל שישמעאל יהיה צדיק, הוא וצאצאיו:

״אברהם הגביה את יסודות הבית ועמו ישמעאל – ריבוננו, קבל מאתנו, הן קשוב אתה ויודע. ריבוננו: עשה את שנינו מתמסרים לך, ואת זרענו אומה מתמסרת לך״, (ב, קכז-קכח).

גם בחומש מבואר שאברהם התפלל אל השם שישמעאל יהיה צדיק. כשהתעסקו שני הבנים בקבורתו של אברהם – אף שישמעאל היה הבכור, מזכיר הפסוק את יצחק לפני ישמעאל. לפי התלמוד הטעם הוא כי ישמעאל חזר בתשובה והכיר אז עליונתו של יצחק (בבא בתרא יז, ב).

הערת המחבר : בראשית יז, יה. אבל החומש גם מאשים את ישמעאל ואת אמו על היותם סיבה למריבות בבית אברהם. כששרה חשבה שהיא עקרה, היא ביקשה מאברהם בעלה שישא את שפחתה הגר, שהיתה בת מלך פרעה המצרי (מדרש רבה על בראשית מה, א). כשנתעברה הגר, התגאתה על שרה ונוצרה מכך מריבה (בראשית טז). גם התנהגותו של ישמעאל לא מצאה חן בעיני שרה. בעקבות זאת נצטווה אברהם מפי השם לשלוח את האם ואת הבן מביתו. ישמעאל כמעט מת בצמא, אך השם ריחם עליו והצילו(בראשית כא, ט-כא). סיפורים אלה, אף שלא מובאים בקוראן, מכל מקום ידועים פחות או יותר למוסלמים מחמת שנתווספו בספרי החדית׳.

״ויקברו אותו יצחק וישמעאל בנו״, (בראשית כה, ח-ט).

סוף פרק ג'

השדה מן המדבר- נהוראי מאיר שטרית-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-אהבה אסורה

אהבה אסורההשדה מן המדבר

ארבעה או חמישה דורות גדלו תחת משמרתה של שמחה הזקנה. זו, שאינה זקנה עוד, כי ניצחה את הזיקנה, את החולי ואת המוות.

היא היתה עשויה מברזל ולא ידעה חולי מהו. מתרוצצת היתה בלא לאות והיא שהיתה מקור הרכילות של העיירה. היא ורדיפת הכבוד היו קשורות זו לזו בחבל טבור. לשונה היתה חדה כתער, עיניה היו רואות כל, והיא ידעה להתאים עצמה לכל אדם ומעמד ולהתחבב על כולם. לא אשת ריב ומדון היתה, אך ידעה לעורר מדון בלבבות אחרים. היא כיבדה את הזולת, אך רבים שנאוה. היא היתה נמצאת בכל מקום בזמן הנכון והיתה נחשבת למקורה של עין הרע. היא היתה נוקמת היטב באויביה — ובוכה עליהם שבעתיים.

למרות כל אלה היו הכל זקוקים לה לשם קבלת עצה ועזרה, כדי להשתמש בהשפעתה ובקשריה עם ראשי הקהילה בעיירה, גולימין, לצורך השכנת שלום בין בני זוג, או לצורך הטלת יראה סביב. ויותר מכל היו זקוקים לה כדי שתקסום בשידוכיה בין בחורי העיירה לעלמותיה. והיא, שמחה, היתה נענית בחיוב כל איש, ובכל עת היתה מתפנית מעיסוקיה למען העני והעשיר כאחד. מעמדה של הזקנה נתבסס הרבה משהחל שאול בן־דוד, מנהיג העיירה, אדם עשיר ורב השפעה, להזדקק אף הוא לשירותיה הטובים. עד אז נמנע ממגע עם הזקנה, בשל תדמיתה הרווחת בעיירה. אולם, באותו זמן היה מצבו הרבה מעבר לכוחותיו הנפשיים : הוא נפל בקסמיה של אשה נשואה, יפה מאין כמוה, מינה בת עישה שמה.

עד עומק נשמתו התאהב בה, במינה בת עישה, והיא עצמה אף לא ידעה על כך, גלגלו הולכי־רכיל בלשונם.

מעמדו של שאול בן־דוד וחרדתו לתדמיתו מנעו ממנו לפעול בדבר אהבתו. לפיכך נדרש אף הוא לעזרתה של שמחה הזקנה.

כמעט מדי יום, בשעת צהריים, כשכל תושבי העיירה היו מסוגרים בבתיהם, פקד שאול בן־דוד את ביתה של הזקנה. לעיתים אף היה הולך לשם מיד לאחר תפילת ערבית.

ככל שתכפו ביקוריו של מנהיג העיירה המכובד והעשיר אצל שמחה, הלכו ותכפו גם הלחשושים. הלא שאול בן־דוד היה ידוע כנמנע מביקורי־פתע או מביקורי קרובים וידידים, וכן היה ידוע, שכל מי שרוצה בביקורו אצלו צריך להזמינו מבעוד מועד ולהפציר בו הרבה שיכבדו וייעתר להזמנתו. והנה, ביקוריו אצל הזקנה הזאת הולכים ומתרבים.

בחשאי ריכלו הכל, כברגיל, אך מפאת מעמדו הרם לא העז איש לפצות פה בגלוי. בביקוריו אלה אצל הזקנה ביקש ממנה שאול בן־דוד עצה והדרכה — מה יעשה באהבתו הנסתרת לאשת איש, ומה יפעל כך שלא יוודע הדבר בעיירה, ומה עוד יכול הוא לעשות והיא, האשה בה מדובר, אינה יודעת דבר וחצי דבר על אהבתו לה.

שמחה הזקנה הציעה לו לפגוש את הנאהבת ולשוחח איתה. עצה זו מילאה את שאול בן־דוד כלימה ומבוכה שהסמיקו פניו ובלבלו עליו את דעתו עד כדי כך, שביקש ממנה כוס עראק גדושה. שמחה, שהכירה רזי נפשם של אוהבים, מיהרה להרגיעו -והגישה לו, לסעור נפש זה, את המשקה, שישתה וישכח בישו. והוא גמע, ואחר השעין ראשו על ידיו ושקע בהרהורים שטרפו ממילא את דעתו ללא הרף. שמחה הציעה לו בלחש לנוח מעט על מיטת האורחים שבדירתה הצנועה, אך הוא התעשת, קם על רגליו והורה לזקנה לזמן את מינה בת עישה לשיחה בצהרי יום המחרת. עוד הוסיף והזהירה כי יערוף ראשה מעליה אם תסגיר דבר אהבתו האסורה. אולם, את שמחה לא היה כל צורך להזהיר. הלא היתה לה סיבה טובה לעשות כן ולהיות שמחה בחלקה. לא בכל יום נופלת בחלקה האפשרות לטפל במצוקות־ליבו של איש עשיר ומכובד כשאול בן־דוד.

מינה בת־עישה היפה, אם לשלוש בנות יפות כמותה, היתה נושאת בביטנה עובר רביעי, שיהיה אולי בן זכר, כפי שביקש בעלה, שאול בן-אברהם, שקצה נפשו בבנות הרבות שילדו לו שלוש הנשים הקודמות, אותן נשא וגירש בזו אחר זו משום כמיהתו לבן.

כשכרסה בין שיניה באה מינה בת־עישה לביתה של שמחה הזקנה, מבלי שתדע על שום מה ולמה זומנה לשם. בהיכנסה פנימה נבהלה מנוכחותו של שאול בן־דוד, בירכה אותו לשלום והתנצלה על התפרצותה פנימה בזמן שאורח כה נכבד ובעל־שם כמוהו נמצא בבית. היא כבר עמדה לצאת ולשוב לביתה, בחושבה שנפלה טעות בזימון, משעצרה בעדה הזקנה, נטלה ידה והושיבה אותה על שטיח, למול פניו הסמוקים של שאול בן־דוד, שליבו הלם בחזהו ולחץ אדיר העיק בראשו, כאילו עמד להתפוצץ לרסיסים.

שמחה, שעסקה בהגשת כיבוד לשני האורחים, ציפתה כי שאול בן־דוד יפתח בשיחו לפני האשה, שלא ידעה מה רוצים מחייה. אולם, משלא עשה כן פתחה שמחה עצמה בשיחת חולין, ששאול בן־דוד המשיכה בהציגו למינה בת־עישה שאלות בדבר בעלה, בנותיה, הריונה וקשיי־חייה.

זו ענתה על שאלותיו תוך שהיא מכבידה שבחים ותודות על האיש החשוב, המתעניין ודואג לחיי משפחתה וודאי גם לקהל עדתו בעיירה כולה. חילופי השאלות והתשובות נמשכו ונתמשכו, והזקנה, שציפתה משאול בן־דוד כי יתוודה על אהבתו בפני האשה, התאכזבה, אך שמרה על שתיקתה. כאשר יצאה לבסוף בת עישה מביתה לחשה באוזניה רק את דבר האזהרה, לפיו עליה לשמור זכר פגישה זו בסוד. ומינה הסכימה לכך, אף כי תהתה מה יש כאן להסתיר וממי יש להסתיר פגישה מקרית עם מנהיג הקהילה בביתה של שמחה טובת הלב, העושה במלאכתה למען הבריות.

כשבוע ימים עבר מאז ביקור זה. שאול לא שב אל הזקנה, שהחלה חרדה שמא נרפא המאוהב מחוליו. אולם, שאול לא נרפא מאהבתו, אלא ניצל זמן זה כדי לשקול היטב את צעדיו הבאים. ואכן, כעבור שבוע ימים, כאשר בא, לבסוף, בשנית לביתה של הזקנה, פקד עליה לשאול את מינה בת־עישה האם תהיה מוכנה לעשות את הבלתי־אפשרי, כביכול,־ להתגרש מבעלה, לפי שהוא, המאוהב, מוכן ומבטיח להתגרש בעבורה מרבקה, אשתו הרביעית, ולשלח אותה אל בית אביה. שמחה הזקנה תהתה מדוע לא ישאל את אהובתו בעצמו בדבר זה, אך הוא השיב כי הוא עושה כן על מנת שבמקרה בו תענה בשלילה יהיה כאבו קל ככל האפשר.

ובכן, שמחה הזקנה נחפזה לתכנן שיחה זו, אך מה שחסר לה היה אמתלה לביקור בביתה של מינה בת־עישה. שהלא ידוע בעיירה, שכל ביקור של זקנה זו בבית יהודי כוונה מסותרת מאחוריו. ועל אחת כמה וכמה יידעו זאת הבריות לגבי ביקור בביתו של שאול בן-אברהם, סוחר החיטים העשיר, ואשתו, מינה בת־עישה, שיופיה ידוע ברבים.

הזקנה אימצה את מוחה ולבסוף מצאה, כי ייטב אם תלך לבית שאול בן־אברהם בתואנה שבאה לבקש ממנו כי ידאג לה לחיטה שמורה לפסח. וכך עשתה.

בביקורו הבא קיבלה שמחה את פני שאול בן־דוד בצהלה ובישרה לו כי מינה בת עישה היא שלו, כי כל שנותר לו הוא רק לסדר את ענייני הגירושין וכי מייד לאחר מכן יתקיים טכס הנישואין המיוחל. המאוהב לא הסתיר את שמחתו והודה לזקנה מקרב־לב, בהבטיחו לה גמול. וזו החזירה לו בשבחים על נדיבות ליבו, לפי שבחר בה להשיג דרכה את אהובתו. אחר אמרה לו הזקנה, כי כל מבוקשה ממנו הוא, שעם מותה יכבד אותה בנוכחותו בהלווייתה ובהספד שיישא לזיכרה. כל זאת, כדי שלא תיזכר בקרב בני־העיירה רק בדברי־רכילות ובניבולי־פה. שאול בן-דוד הצטחק והבטיחה כי ודאי תספיק היא עצמה לקבור דור נוסף לפני מותה. ובכל זאת, הוסיף, ימלא אחר מבוקשה, אם יקרה ותלך במהרה בדרך כל האדם.

בכך לא תמה שיחה זו. הזקנה שמחה הבהירה לשאול בן־דוד כי מינה בת־עישה אמנם תשמח להיות אשתו שלו, המכובד מבין בני הקהילה, אלא שרצונה הוא לשמוע זאת מפיו. שאול התחייב לעשות כן בהקדם, וביקש משמחה ליזום עם אהובתו פגישה נוספת לצורך זה, ושוב — מתוך זהירות והקפדה יתירה על חשאיות.

בינתיים בלבל רעיון הנישואין למנהיג העיירה את דעתה של מינה בת עישה, והיא החלה מחפשת אצל נשים ערביות ויהודיות דרך להיפטר מפרי בטנה, עוברה בן שבעת החודשים. וכך עשתה, עוד לפני פגישתה השנייה עם בעלה לעתיד, בה הודיע לה, בפנים צוהלות, כי הוא אכן מעוניין בה כאשתו החוקית הבאה: היא ניצלה את שהות בעלה במסע עסקים בערים הסמוכות, המיתה את עוברה, נטשה את בנותיה הקטנות וחזרה לבית אביה בדרשה גט פיטורין.

לאחר כל אלה שלח שאול בן דוד את רבקה אשתו לבית אביה, על חפציה, פיצוייה וכליה הנאים, מתנתו לה, בידיה. כעבור שבועיים כבר הגיש לה, בפני עדים ובנוכחות רב הקהילה, שלמה בן יוסף, כתב גיטין כדת משה וישראל. כאשר שב שאול בן־אברהם ממסעו הוזמן על ידי הרב לבית הכנסת, לצורך מתן גט לאשתו. בפוגשו אותה הביט בה עמוקות, עד שנבהלה ממבטו החודר והמאיים, ושאל אותה בזעקה קורעת לב היכן בנו, ששכן ברחמה.

זו מלמלה מילים אחדות ולבקשת הרב ענתה, כי חלתה וכי מחלתה היא שגרמה להפלת העובר, שמת כבר בביטנה. אולם, את דבריה שיסע שאול בן אברהם בזעקו, כי פושעת זו המיתה את עוברה במו־ידיה, קברה אותו בהיחבא וברחה לבית־אביה בהיעדרו מביתו, וכל זאת בלא כל סיבה, מלבד רצונה להינשא למנהיג העיירה, אשר התגרש מאשתו לפני שבועיים, בעזרת אותו רב עצמו.

שאול בן אברהם עזב את המקום רותח מזעם ופניו מועדות לבית העלמין. שני העדים היהודים, שנכחו בעת הדיון על הגירושין, רדפו אחריו לעוצרו, אך הוא פרץ את דלת בית הקברות, נכנם פנימה והלך היישר אל חלקת הילדים הקבורים. קבר קטן וטרי מצא שם, ותוך שהוא מתייפח סילק את העפר שכיסה את הקבר, תחב שתי ידיו לתוכו והוציא ממנו צרור עטוף בשמלת אשתו, מינה בת־עישה. בנו לעתיד, מת.

שאול בן אברהם בכה וצעק, צעק וקילל, אחר נטל את הגופה הקטנה בשתי כפותיו ופתח בהליכה נמרצת לכיוון בית־הכנסת. שעת מנחה היתה אז, וקהל המתפללים המתין לפתיחת התפילה על־ידי הרב שלמה בן־יוםף, שהיה מסתודד בפינת החדר עם מינה בת עישה, שומע תחנוניה בבקשתה כי ידחה את האשמותיו של בלעה ויתן לה ממנו גט.

הקהל בבית־הכנסת קם על רגליו בתדהמה שעה שנכנס פנימה שאול בן אברהם וגופת תינוק בידיו. הוא הניח את גופת העובר במרכז הבמה.

״שלושים שנה אני מצפה בכליון עיניים לבן.״ זעק. ״משלוש נשים התגרשתי, על שלא הביאו לי בן. והנה לפניכם בן זכר, שלם, בריא ומת. בן, שנרצח בידי אימו. בן שהיה צריך לברית־מילה ולא לקבר. בן, שאימו רצחה אותו כי חששה שיעכב את נישואיה למנהיג הקהילה.״

״אני לא רק אשה איבדתי בגלל זימה ותועבה. גם את בני לקחה ממני.״ הקהל הזדעזע. איש לא פצה פיו. אימתו של שאול בן־דוד שרתה על פני כל הקהל הנדהם הזה, השומע את הזעקה. גם הרב לא פצה פה. רק עלה על הבמה וחיבק את שאול בן־אברהם, שפרץ בבכי.אז הורה הרב בתנועת יד לשני יהודים, העוסקים בענייני חברה קדישא, על גופת העובר, והם הלכו והחזירוהו לקברו.

כעבור שבועיים קיבלה מינה בת עישה גט פיטורין מבעלה, ותשעים הימים שבין גירושין לנישואין החלו להיספר. בינתיים נסובה שיחת העיירה על הטרגדיה של שאול בן אברהם ועל העובר אשר העיד על הירצחו בידי אימו. אולם ברחוב לא העז איש לומר דבר. חתיתו של שאול בן־דוד, שהיה רודה בם ואף העמיס עליהם מיסים כבדים, ניכרה על כל צעד ושעל. ממילא לא מסר לו איש ידיעה כלשהיא בדבר מה שאירע בבית־הכנסת עם גופת העובר. והוא, שאול בן דוד, לא שמע על כך דבר.

שתי בנות יפהפיות העניקה מינה בת עישה היפה לבעלה החדש, שאול בן דוד. בנות יפות אלה הכירו את אחיותיהן היפות אף הן, שנולדו מאב אחר, שאול בן־אברהם. למרות היריבות ששררה בין שאול בן דוד לבין שאול בן אברהם, נתהדק הקשר בין האחיות היפות, והביקורים אצל אימן, בבית בעלה, שאול בן דוד, הלכו ותכפו מיום ליום.

בביקורים אלה בבית אימן נתלוותה לבנותיו של שאול בן־אברהם אחות נוספת, אף היא בתו של שאול בן־אברהם, אך מאשה אחרת, ממנה התגרש בטרם נשא לאשה את מינה בת עישה. שמה היה מינה בת שאול. כבת שלושים היתה, גרושה, בלא ילדים, והיא יפה ומפותחת. שאול בן־דוד ראה היטב את מינה בת שאול. בכל ביקוריה עם אחיותיה בירך אותה בחיבה יתירה ושאלה לשלום אביה, שאול בן־אברהם, כסימן וכאות לרצונו להתפייס עימו. דרישות השלום הגיעו ליעדן ועשו את שלהן בלבו של שאול בן אברהם.

לפתע שב שאול בן־דוד לפקוד את ביתה של שמחה הזקנה, עשר שנים לאחר שסייעה לו, והיא עודה מתגרה בזקנה ואף במוות, שלא יכלו לה. שב אליה, ובקשת שידוכין שונה מקודמתה בפיו. הזקנה מילאה אחר מבוקשו של המאהב.

בשמחה יתירה קיבל שאול בן אברהם את הזמנתו של שאול בן־דוד לסעודת פיוס. אחריה בירכו שני השאולים איש את רעהו במזל טוב. שאול בן אברהם הוסיף באוזנו של שאול בן דוד, שבתו היפה, מינה בת שאול, תינתן לו לאשה מייד לאחר שיתגרש ממינה בת־עישה. נקמה מתוקה היתה זו לשאול בן אברהם.

מינה בת־עישה שולחה לבית־אביה על־ידי בעלה, שאול בן־דוד, וכעבור כמה ימים קיבלה ממנו גט פיטורין במעמד אותו רב שהיה עד גם לגירושיה הקודמים משאול בךאברהם. מינה בת שאול, בתו היפה והצעירה של שאול בן־אברהם, נישאה ברוב פאר והדר לבעלה החדש, שאול בן־דוד, תחת מינה בת־עישה, אשת אביה לשעבר ואימן של שלוש אחיותיה. בתוך שנה העניקה מינה בת שאול בת יפהפיה לבעלה, שאול בן־דוד, המבוגר ממנה בשלושים שנה. הבת היפהפיה נקראה אסתר, אך כונתה ׳הנסיכה׳. שכן, כנסיכה של ממש גודלה בבית־אביה ועלתה על כל אחיותיה ועל כל נשות אביה הקודמות ביופי ובחן וגם בחריצות ובחריפות שכל.

שני השאולים היו לגיסים, לרעים ולידידים. עוד מקרים רבים התרחשו בחייו של שאול בן־דוד, עד אשר הלך לבית הכנסת ביום שבת אחד, ובעומדו לתפילת שמונה,עשרה, התמוטט ומת.

סוף הסיפור…

-Issachar Ben-Ami-Le mariage traditionnel chez juifs maroc

A Azemmour, c'est la mère de la mariée ou celle du marié qui rentre dans la chambre. Le drap est présenté à toute la famille et aux voisins. Les mariés restent sept jours à la maison. Le huitième jour est le "nhar olhutà". Le repas d'adieu est intitulé "ftôr del hazbâ" ou "le repas de la retraite".

A Mazagan, le huitième jour est le "jour de la fin de la retraite". Ce jour-là, la mariée nettoie un poisson acheté par son mari (pas de concours entre eux).

A Safi, dès que le marié a eu des relations sexuelles avec sa femme, la mère de la jeune fille et des membres de sa famille rentrent dans la chambre et poussent des zgarit. Samedi après le mariage on construit l'après-midi une balançoire. La mariée et ses amies se balancent, pendant que des femmes chantent. Le huitième jour, "hroz al'râsât" – La meme expression existe chez les musulmans a Tanger –  ou "la sortie des noces", le marié va avec ses amis acheter du poisson, un couscoussier et de la menthe. La mariée ne sortira qu'à l'occasion d'une fête, comme celle d'un mariage chez la famille. C'est seulement après cette sortie que sa famille et ensuite celle du marié l'invitent chez eux.

A Mogador, le mercredi, septième jour après le mariage, le marié, accom­pagné de ses amis et de musiciens, se rend dans un jardin potager afin de voler des légumes. Le propriétaire, connaissant la coutume, feint de ne rien voir. On dépose un couscoussier sur la tête du marié et on lui met des légumes dans la main. On le promène ainsi, pendant que les musiciens jouent et les femmes poussent des zgarit. Un repas de poisson termine la journée. Sept jours après aura lieu la tornaboda.

Villes de l'intérieur

A Fez, la mère de la mariée passe la nuit du mercredi au jeudi dans la maison des mariés, et, au matin, elle est la première à entrer dans la chambre des époux. En voyant le linge tâché, elle lance des "youyous" et le montre à toute la famille. A midi, un repas réunit les familles et des invités, qui offrent à cette occasion leurs cadeaux. Le soir, on installe les mariés sur le talamon et on répète les sept bénédictions de la veille.

Le premier samedi après le mariage est intitulé "sabt al'ors" ou "samedi du mariage". Les deux familles déjeunent et dînent ensemble. Le quinzième jour après la défloration a lieu la tornaboda. Les mariés sont libres maintenant de sortir; chaque membre de la famille les invite et leur donne à cette occasion un cadeau. Quand arrive la mimouna, ils font le tour des deux familles et reçoivent encore des cadeaux. Toute l'année, l'épouse est considérée comme une 'rôsa (mariée), et l'époux, un hatân (jeune marié). Pendant quelques années encore la femme n'appelle jamais le mari par son nom. En s'adressant à lui, elle dit : "ô lui" ou bien "ô, réponds". Elle procède ainsi pour ne pas lui écourter la vie, car c'est un signe de mauvaise augure que de prononcer le nom du mari.

A Meknès, le marié attendait généralement la nuit du vendredi au samedi afin de consommer le mariage. La mère de la mariée pénètre la première dans la chambre et montre le linge aux parents du jeune homme. Les derniers jours d'impureté la mariée séjourne chez ses parents, et, au quinzième jour, elle va prendre le bain rituel. Le soir, un dîner avec du poisson clôturera les fêtes de mariage. La mariée ne quitte pas sa maison; à l'occasion d'une fête, ses parents l'invitent et lui donnent une dshlâ ou "cadeau d'entrée".

A Sefrou, le marié attend le vendredi pour avoir des relations sexuelles avec sa femme. Jeudi matin, les membres de la famille apportent leurs hdïya ou cadeaux. Dimanche est le "nhar slrabla" ou "jour de l'attache", où la mariée se couvre d'un foulard  pendant que son époux la ceint d'une ceinture. Ce jour-là, on offre aux vieux et aux vieilles de la ville un repas avec du thé, des gâteaux, des oeufs et du poulet. A cette occasion, une femme de la famille leur montre le linge maculé, preuve de la virginité de la mariée. Au huitième jour, ici comme à Fez, a lieu la quête: le marié fait le tour des amis et des parents, qui lui remettent une somme d'argent.

Notes : Apres que la femme se mariait, elle cachait,en general , sa chevelure sous un foulard. C'est ainsi qu'on reconnaissait dans la rue si la femme était mariee ou non. Voir E. Mauchamp,op. cit., p. 135: "Les cheveux d'une juive mariée ne doivent plus être vus, pas même par son mari… La femme, pour se coiffer, se cache dans le coin le plus obscur et le plus retiré de la chambre, car ses cheveux ne doivent même plus paraître à la lumière".

[1]          Chez les Musulmans à Fez, selon Westermarck, Ceremonies, p. 277, la mariée se lave le sixième jour après le mariage. La même coutume se retrouve chez les Andjra, p. 295, chez les Hiâina, p. 296, et les Aglu, p. 297.

[1]          E. Destaing, op .cit., p. 291 : "La jeune femme n'appelle pas son mari dans la rue, ni en présence d'autres personnes. Quand ils sont seuls, elle l'appelle ô un tel"; B. Chemali, op. cit., p. 914.

[1]          G. Vajda, "Continence, mariage et vie mystique selon la doctrine du judaisme" Mystique et continence, Travaux scientifiques du VIIe Congrès International d'Avon, 1952, p. 90: "En déterminant la périodicité du devoir conjugal… le Talmud le fixe pour les "disciples des Sages" de veille de Sabbat au veille de Sabbat (Traité Kethubôth, p. 626), autrement dit, à la nuit du vendredi au samedi".

1           L. Addison, op. cit., p. 51 : "They also have an odd Custom, whereby the New- Married during their eight daies separation, are obliged to send Girdles (a very mysterious utensil among all the Jews) – une ceinture –  one to the other. That which the Wife sends hath a Silver-buckle, but that which he returns hath a buckle of Gold"; G; Salmon, Mariage-Tanger, p. 288 : "Le huitième jour de la fête du mariage est "Nhar elhzam" chez les Musulmans de Tanger. Ce jour-là, les deux époux remettent leurs ceintures de soie après les avoir quittées pendant une semaine"; H. Gaudefroy-Demombynes, Les cérémonies du mariage chez les indigènes de l'Algérie, Paris 1901, p. 74; Michaux-Bellaire, op. cit., p. 133; E. Rackow, Beiträge, p. 13.

ספר מעשה נסים- בערבית מוגרבית-יששכר בן-עמי

ספר מעשה נסיםAsilah

הערצת הקדושים והצדיקים אצל יהודי צפון־ אפריקה, היא תופעה שעל מורכבותה עדיין לא עמדו החוקרים. תופעה זו אינה מצטמצמת רק בתחום הפנומנולוגיה הדתית אלא קשורה באספקטים תרבותיים, חברתיים, כלכליים ועוד. היא משמשת כמרכיב חשוב מאוד בהבנת תולדות היהודים בארצות מוצאם וביחסיהם עם שכניהם המוסלמים. קשה היה לחשוב שעם עליי­­תם ארצה יתנתקו יהודים אלה, שהרבה מהם טרחו והלכו להפרד מהצדיק שאליו היו קשורים באופן מיוחד, מהרגל זה. ואכן, בשנים הראשונות לעלייתם ארצה, שנות הקליטה הקשות, נערכו לרב הילולות ביתיות  על יסוד יוזמה אישית ולפעמים בבית הכנסת. לפעמים נתן לבית הכנסת את השם של הצדיק. רקע זה, גרם לכך שמספר אנשים החלו לגלות את חלומותיהם על הצדיק שהודיע שהוא ממשיך להגן על אנשיו. עכשיו הולכים ומתרבים המקרים בהם מודיע הצדיק שגופתו עברה לא״י, ואין ספק שהשלב הבא יהיה בניית מצבות לצדיקים, כדוגמת אלו, שהיו במרוקו. למותר לציין, שהנהירה של יהדות צפון־ אפריקה לקדושים שבארץ ישראל (הכותל, רשב״י, רמב״ה, מערת־אליהו, שמעון הצדיק וכר) היא גדולה מאוד. מקומות קדושה אלה שבא״י הם, גם בתודעת יהודי צפון־אפריקה, בעלי אופי מיוחד וזוכים להערצה נכרת. בדם, יחס זה לא בטל את ההערצה הקודמת לצדיקים המקומיים שבארץ המוצא ולכן חקירה ממצה של פולחן הצדיקים ומקומות קדושים בארץ המוצא היא חיונית גם לגבי אותו תהליך של שיבה לצדיקים אלה שהצבענו עליו.

מעט מאוד חומר, פרי עטם של יהודי מרוקו על יחסם לצדיקים ולניסיהם, מצוי ולכן יש ענין רב בהבאת כל עדות בכתובים שיש על הנושא.

הערות המחבר

על כמה בעיות בסוגייא זו עמדתי במאמרי: מעשה נסים, רבי דניאל השומר אשכנזי, ״מחקרי המרכז לחקר הפולקלור״, כרך ג׳, בעריכת י. בן־עמי, ירושלים, תשל״ג, עמי לג—נט.

יש אצלי רשימה הכוללת למעלה מ־100 תאריכים, בהם מתקיימות הילולות בבתינו או במקומות ציבוריים. היות ומתקיימות כמה מאות הילולות מהסוג הזה אני נמנע בשלב זה מלפרסם את הרשימה. בארכיון של ״המרכז לחקר הפולקלור״ יש מספד הקלטות מצויינות של הטקסים המאפיינים אירוע זד. וכן סרטים וצילומים רבים.

נציין בין השאר בית כנסת על שם ר׳ דוד ומשה באשקלון, ר׳ דוד בן ברוך באשדוד, ר׳ עמרם בן דיוואן בחדרה וכוי.

מאלפת מאוד היא עדותו של מר א, ג ח. מצפת ששלח כרוז לבתי כנסת שבהם יש קהל יהודי ממרוקו. פרשה בפני עצמה היא התפשטותה של ידיעה זו והשפעתה על קהל שוחר־הצדיק. כרוז זה בצורת סטנסיל מצאתי ליד קברו של רשב״י במירון בביקורי שם ב־28.10.73 ואני מביאו כלשונו: ״אני, א. ב. ח., הגר… בצפת עיר הקודש, זיכני ה׳ לראות נפלאות וכפי שצוויתי, הנני מביא לידיעת כבודם בשורה מאת אדוננו הצדיק רבי דוד ומשה זצ״ל, שנגלה אלי פעמים רבות בחלומי.

בחלומי הראשון ראיתי, והנה עומד לידי איש לבוש לבן וזיו פניו כמלאך, הוא ניגש אלי, אחז בידי והוביל אותי להרים גבוהים, ובין סלעיהם העצומים ראיתי רחבה לבנה, בהגיעני לרחבה, ישב לארץ ואמר אלי: ״ראה, עשרה אנשים בלבד חוגגים ומציינים את יום ההילולה שלי! ושואל אני אותך: מדוע עזבוני ונטשתי יוצאי מרוקוי! — היכן כל הרבבות אוהבי ונאמני ?״ עניתי לו — ״וכי אתה רוצה, שיבואו מישראל ,חזרה למרוקו כדי לקיים את ההילולה?!״ האיש אחזני שנית בידי, סובבני ושאל: ״מה הוא המקום הזה ?״ עניתי לו ״זהו ביתי״. הצדיק המשיך ואמר: ״במקום הזה רוצה אני שתציינו את יום ה­הילולה שלי מידי שנה בשנה!״ שאלתי אותו ״מי הוא אדוני?״ והוא ענה לי: ״אני האיש, שנגליתי לאוהבי במרוקו — אני רבי דוד ומשה!!! אני הוא האיש המבקש ומתפלל לפני ה׳ יום יום לשמור על חיילי ישראל, על גבולות הארץ! אם כך, מדוע עזבוני יוצאי מרוקוי! — עתה, הנה אנוכי בארץ הקודש, ומבוקשי הוא, שיחדשו שוב את ציון ההילולה שלי…

כעבור יומיים חזר ונגלה אלי בחלום בשעה שהייתי שוכב על מיטתי נים ולא נים. העירני ואמר אלי: ״בני, טעית בספרך לאנשים, שראית אותי בחלום, היה עליך לאמור להם, כי ראית אותי עין בעין, אך אין דבר — אני מוחל לך על כך! ועתה שמע את דברי: אני עזבתי את מרוקו ובאתי לכאן מפני שהמקום הזה קדוש, ובחרתי בך להיות משרתי בקודש ועתה זאת עשה:

א.         קבע לך מקום, אשר בו יודלקו נרות לזכרי, והיה כל הבא להתפלל ולבקש על נפשו, ידליק

נר אחד!

ב.         ליד מקום הנרות תניח קופה, וכל אחד יתנדב כפי רצונו ויכולתו!

ג.          כל הקרב למקום הנרות יגש ביראה, באהבה ובלבב שלם!

ד.         כל אדם הנכנס למקום זה חייב להיות נקי בגופו ובמעשיו!

ה.         אץ לסחור ולמכור את נרות ההדלקה או כוסות הנשמה — אלא כל הרוצה ידליק ובלבד שהיה נקי, כאמור!

ו.          המקום יהיה פתוח לקהל לילה ויום. בסעודת ההילולה שלי לא יהיה הבדל בין קטן לגדול ובין עני לעשיר, אלא כולם יהיו שווים!

ז.          ההילולה שלי תתקיים בליל ראש חודש חשון, חל ראש חודש חשץ ביום ששי, תתקיים ביום חמישי שלפניו!

ח.         הזהר את אשתך ובני ביתך לבל ירשו לאיש או אישה שאינם נקיים להכנס למקום הזה!

ט.         בתרומות שיצטברו בקופה תרחיב את המקום כדי שיכיל את רבבות האנשים, שיבואו לכאן לחגוג ולהתפלל!״.

אחרי שלושת ימים נגלה אלי שוב הצדיק בחלום הלילה, והפעם היה מלווה על ידי שני אנשים. פנה אלי ושאל: ״המכיר אתה את אלה?״ השבתי: ״אחד מהם ראיתיו עמך בחלום השני, ואת השני מכיר אני מתוך !חלום אחר״. המשיך ושאל הצדיק ״הידעת מי הם?״ עניתי לו: ״ראשון הוא אליהו הנביא, זכור לטוב, והשני הוא רבי יעקב אבו־חצירא זצ״ל. הצדיק הנהן בראשו לאות הסכמה, וסיים את דבריו בכך, שעלי להקפיד להכניס למקום הקדוש הזה אך ורק אנשים נקיים בגופם ובנפשם.

כבקשת הצדיק, נקיים בעזרת ה', את ההילולא בליל ראש חודש חשון השנה ובכל שנה בשנה בביתי הנ״ל. כה יעזור לנו ה׳ על דבר כבוד שמו הגדול! באו בהמוניכם ותהיה הברכה עמנו ועמכם!!!

  1. טקסט אחד כבר פרסמנו (ראה העדה מס׳ 1). מעשה ניסים שאנו מביאים היום פורסם בצורת חוברת קטנה בעלת 11 עמודים. כל עמוד הוא של 10 0״מ על 7 1/2 אין כמעט למצוא היום טקסט כזה. אגב כותרת זו ״מעשה נסים״ מאוד מקובלת ביחס לחומר בו אנו מטפלים. התרגום של הטקסט ביהודית־ ערבית המובא להלן הוא שלנו.

תפוח ההריון – יששכר בן עמי ז"ל-השיפחה הבוגדנית

השיפחה הבוגדניתתפוח ההריון

היה האל בכל מקום וצד, כי אין מקום ממנו הוא נפקד, עד שהיה עשיר מופלג אחד ולעשיר בת יחידה. הבת הייתה אהובה עליו מאוד ויופיה היה ידוע בכל הסביבה. משהגיעה השמועה לאוזני בךהמלך, שלח להביא את הבת לפניו. משהובאה ונוכח ביופיה, נקשר לבו אליה בעבותות אהבה חזקים. ביקש את ידה מאביה העשיר, שנעתר לבקשת בן המלך, ונתן לו אותה לאשה.

יום אחד, בגבור געגועיה להוריה, אמרה בת־העשיר לנסיך: ״אישי היקר, חלפו ימים רבים מאז עזבתי את הוריי. עז רצוני לראות את פניהם ולו לזמן קצר״. ענה הנסיך: ״טרוד אני עתה בענייני הממלכה, המתיני זמן־מה, אתפנה ואקחך אליהם״. "ענייני הממלכה יטרידוך לעולם, בעלי היקר, כי זו דרכה של המלוכה״, אמרה בת־העשיר. ״עתה, הרשה נא לי לרכב אל עיר הוריי בהשגחתה האמינה של שיפחתי הטובה״. הסכים הנסיך להפצרות אשתו וביקש מהשיפחה שתשגיח בשבע עיניים על גבירתה. ענתה השיפחה: ״בשם האל והאמונה, יהיה אדוני סמוך ובטוח שאוליך את גבירתי במישרים למחוז חפצה בשלום".

למחרת, עם עלות השחר, רכבה בת־העשיר על סוס אביר והחלה את דרכה בליווי שיפחתה. בדרכן הן עברו ליד נהר. עצרה השיפחה את סוס גבירתה, וביקשה ממנה לרדת ולנוח מעט מתלאות הדרך. ירדה בת־העשיר והתיישבה לנוח בשפת הנהר. תכונת פלא היתה לנהר, שאם טובל בו אדם לבן, יעלה שחור ושחור יעלה לבן. השיפחה ידעה זאת ותיכננה לעשות רעה לגבירתה. אמרה השיפחה לגבירה: "השמש עומדת באמצע השמיים והחום מעיק. הפשיטי בגדייך והבה נטבול בנהר״. אמרה בת־העשיר: ״בגדיי אווריריים ואין צורך לטבול, אך אם את רוצה, הנך רשאית לטבול כאוות נפשך". עמדה עליה השיפחה בתקיפות ואמרה: ״את חייבת לטבול מרצונך או שלא מרצונך״. משראתה כך בת־העשיר, פשטה את בגדיה ועדייה וטבלה בנהר. כשעלתה, הפכה לשחורה והשיפחה עלתה לבנה. לבשה השיפחה את בגדי גבירתה, ענדה את עדייה ועלתה על הסוס האביר. בת־העשיר לבשה את בגדי שיפחתה והלכה רגלי אחר הסוס. מחתה דמעות שזלגו על לחייה ואמרה: ״אם זה רצון האל, אקבל את גזר־דינו. כשהגיעו לעיר, כבר חיכו הורי הגבירה והמשרתים. ירדה השיפחה מעל הסוס, נפלה על צוואר העשיר ואמרה: "אבי, אבי, כמה התגעגעתי אליך". בת־העשיר, מעולם לא אמרה לאביה אבי אבי, אמרה תמיד אבא שלי.

 התפלא העשיר שבתו שינתה את מינהגה. כשהסתכל עליה מקרוב, ראה ששפתיה עבות מדיי ולחייה סרוטים, אך לא העיר דבר על כך. הוא חשש פן יעציב אותה. אמר בלבו: ייתכן שהאוויר באותה העיר שינה את פני בתו. בין כה וכה הגיעו לבית. לבת־העשיר המדומה, הכינו היפה שבחדרים עם מצעי משי רבים. לאחר מנוחה קצרה, קראו לה לשולחן הערוך בכל טוב, וביקשו לקרוא גם ל״שיפחה,, שתשב איתם. אך בת־העשיר המדומה התנגדה ואמרה: "לא, אצלי בבית הנסיך, אינני נוהגת להושיב את השפחות על השולחן שלי. השיפחה שלי נוהגת לאכול את ארוחותיה במטבח. תנו לה לאכול שם״. את המילים האלה אמרה בקול גס ומאונפף שצרם את אוזנו של העשיר. היות וקולה של בתו לפנים היה רך כקטיפה, סבר שמא אווירה של העיר הזרה שינה גם את קולה. לכן, לא אמר דבר כדי לא לצער אותה. בתו האמיתית אכלה את ארוחותיה במטבח כשדמעות זולגות מעיניה. למחרת, אמרה ה״גבירה״ לעשיר: "שלח את שיפחתי שתרעה את הכבשים, אינני רוצה שהיא תתרגל לבטלה״. עשה העשיר כדבריה ושלח את השיפחה למרעה. כשהגיעה לאחו השופע ירק, התיישבה על אבן. דמעות החלו זולגות מעיניה והחלה שרה כמקוננת בניגון עצוב:

הוי שיפחה בוגדת.            הוי שיפחה בוגדנית

זהבי את עונדת.               על מה לי זאת עשית

על טוב לבי זו התמורה ?   את על סוס אביר רוכבת

לי, אוי לי אני הגבירה      ואני יחפה, אחרייך ניסרכת.

 

הוי שיפחה רעת־לב

הוי כאבי כה רב

את הפכת גבירה

ואני לך שיפחה.

הניגון היה כה עצוב, שפתאום החלה סערה מייללת וארובות השמיים נפתחו. החלו בוכים בדמעות שגרמו לזרם אדיר שדירדר אבנים הכבשים נעמדו סמוך לה, בכו ולא נגעו בעשב. וכך יום אחר יום, ישבה בת־העשיר ושרה את השיר העצוב, וארובות השמיים בוכות איתה. הכבשים לא רעו, וכך הלכו וכחשו, עד שאם נפחה בהם הרוח, היו נופלים מרוב זה שהיו כחושים וקלים. ראה זאת העשיר, החליט להתחקות אחריהם ולראות מה הדבר שגורם לכך. למחרת, הלך אחריהם בדרך ממנה הם יוצאים אליה. הוא עמד והסתתר עד שהגיעה בת־העשיר לאותו אחו, התיישבה על אותה אבן והחלה בשירה העצוב כמידי־יום. ראה העשיר את השמיים הבוכים והכבשים הצמים. ניגש אל השיפחה ושאלה על מה היא בוכה כך?

השיבה: ״ממילא אבי שלי, לא תאמין לכשאספר״. כששמע את המילים ״אבי שלי״, הבין דבר מתוך דבר, נפל על צוואר בתו האמיתית ובכה גם הוא. לאחר שגמרו לבכות, סיפרה לו על דבר נהר הפלא ומיד חזרו לבית. הוא הושיב את בתו האמיתית וקרא לשיפחה. כשנכנסה השיפחה וראתה את"השיפחה,, יושבת ליד השולחן, החלה לצעוק: "אבי, אבי, אמרתי לך לא להושיב את שיפחתי על שולחני". אמר לה: ״שיתקי מרושעת שכמותך, איך את מעיזה כך לדבר על בתי״. השיפחה דמתה לנשוכת נחש ואמרה: "אוי לי אבי, אוי לי אבי, מה זה עלה בדעתך״? ״מה זה עולה בדעתי את שואלת? עכשיו ומיד, תובילי אותנו לאותו נהר מקולל", אמר העשיר והוסיף: ״בתי, לעולם קראה לי אבי שלי, שפתיה דקות, פניה חלקות וקולה רך כקטיפה. עכשיו די לך להעמיד פנים, קחי אותנו לאותו נהר״.

וכך היה. חזרו לנהר, טבלו בו, ובת־העשיר הייתה שוב לבנה והמשרתת שוב שחורה. חזרו לבית העשיר ופתחו בהכנות למסיבה גדולה. שלחו הודעה אל הנסיך שיבוא במהירות האפשרית. כשהגיע, סיפרו לו את

הסיפור במלואו.

בעלה של בת־העשיר שאל אותה מה לדעתה העונש לו ראויה השיפחה הבוגדנית, אך בת־העשיר אמרה: ״איני רוצה עבורה שום עונש. שחרר אותה וצווה שתרחק מכאן״.

ענה הנסיך: "זהו משפטה של בעלת לב חנון ורחום, אך המשפט שלי, של נסיך הוא״. הוא ציווה שיקשרוה לזנב סוס, תהיה ניגררת אחריו ובשרה נקרע באבנים. וכך עשו לעיני ההמון.

כאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות בשנות העשרים והשלושים – הרעיון והמעשה – אברהם חיים

 

6 – התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות בשנות העשרים והשלושים – הרעיון והמעשה – אברהם חייםמורשת יהדות מרוקו

מאמר זה מושתת על חומר שנאסף לכתיבת עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב על הנושא : " הנהגת הספרדים בירושלים ויחסיה עם המוסדות המרכזיים של היישוב בתקופת השלטון הבריטי "

הספרדים, שקמו כגוף פוליטי בארץ ישראל, ניסו בשנות השערים להקים אגון עולמי, שיפעל במגרת התנועה הציונית. ראשיתן הייתה ערב פתיחת הקונגרס הציוני הי"ג בקארלסבאד באלול תרפ"ג – אוגוסט 1923. הצירים הספרדים, שבאו מארץ ישראל וממקומות אחרים בגולה, דנו על הרחבת התעמולה הציונית בקרב היהדות הספרדית והגברת שיתופה בעבודת התחייה ובניין ארץ ישראל.

הם הכירו בעובדה, שהציונות לא חדרה במידה מספקת אל קרב האלמנט הספרדי, מבלי לנקוט עמדת " אני מאשים " כלפי ההסתדרות הציונית או כלפיה הספרדים עצמם. הם ציינו, למשל, שבנקודות היישוביות שהוקמו בארץ ישראל בשנים שלאח מלחמת העולם הראשונה לא מצא אף ספרדי, לרבות בכפר " גבעת יחזקאל ", שהוקם בכספי יהודי ספרדי.

הצירים החליטו ברוב גדול לכונן משרד בירושלים, שיכין ועידה עולמית של נציגי היהודים הספרדים בעולם. הוועידה תכונן התאחדות עולמית של יהודים ספרדים, וכך תיווצר נציגות של היהדות הספרדית בפני מוסדות התנועה הציונית, שחבריה ייטלו חלק בקביעת המדיניות ובקבלת ההחלטות.

(א) המשרד המכין את הוועידה העולמית של היהודים הספרדים

תוכנית העבודה שנקבעה בקארלסבאד כללה תשע מטלות, שלא היו שונות באופן מהותי ממטרות הסתדרות הספרדים. המטרה הכללית היתה " לאחד בעבודת בנין הארץ וגאולת העם את הקהילות הספרדיות־המזרחיות אשר בכל מרכזי הגולה תחת הנהלה מסודרת וארגון בריא בכדי לעבד שכם אחד בהרמוניה גמורה ובהסכמה הדדית עבודה לאומית משותפת לבנין הארץ והפרחתה, ולהגשמתה המהירה והמלאה של תקוותנו בארץ אבות ".

יתר המטרות — ניהול תעמולה לטובת הקרנות הלאומיות, איסוף כספים לפיתוח החקלאות, התעשייה והחינוך העברי בארץ, שיגור מורים ורועים רוחניים לקהילות, סיוע בקליטת עולים (לרבות מתן הלוואות), פתיחת לשכת מודיעין שתספק מידע לקבוצות ויחידים בדבר תנאי ההתיישבות והקליטה בארץ, וייצוג הולם במוסדות ובמשרדים של התנועה הציונית.

 בהגשמת המטרה האחרונה יביאו להתחשבות בדרישות הציבור הספרדי, אשר עם השתתפותו בחובות, ייהנה כיתר הקהילות גם מן היתרונות הכלכליים של המפעל הציוני.

הודגש במיוחד, שבהקמת המסגרת הארגונית החדשה אין כל כוונה להביא פירוד באומה, כי אם בניין ואיחוד. כוונתם הייתה לעזור להסתדרות הציונית, כפי שפועלות למענה המפלגות הציוניות המארגנות את הקהילות באירופה ובאמריקה, ומעודדות קבוצות ויחידים לעלות לארץ־ישראל.

 התאחדות זו תשמש לספרדים כפי שמשמשות הסתדרות העובדים הכללית ותנועת " המזרחי " ( הפועלות בחסותה של ההנהלה הציונית ) לחבריהן ואוהדיהן. לכאורה, הדרך ההגיונית הייתה הצטרפות הקהילות הספרדיות אל הארגונים הקיימים שנזכרו לעיל, אולם התברר, שהצטרפות כזאת לא יכלה לצאת אל הפועל, משום שהארגונים לא נכונו להשקיע מאמצים כספיים ואחדים בעבודה המתחילה מבראשית, וכן בגלל חולשתן או אי־קיומן של פדרציות ציוניות בקהילות הספרדיות, שדרכן פועלת ההסתדרות הציונית ( פרט לבולגריה ).

המסקנה שהגיעו אליה הייתה, שלא השליחים האשכנזים יקבלו על עצמם את התפקיד של מחוללי ההתעוררות הפנימית בקהילות הספרדיות, כי אם אנשים הקרובים אליהן ברוחם והמכירים את הלך מחשבותיהן, וזאת בתנאי שהתעוררות זו תהיה נתמכת מצד ראשי התנועה הציונית וכל מוסדותיה.

ד"ר יצחק לוי, שעמד בראש הסתדרות הספרדים, נבחר לנשיא המשרד; יצחק אלישר ואברהם אלמאליח שימשו סגנים לנשיא, וכמו כן נבחרו גזבר, יועץ משפטי, מזכיר ועוד שישה חברים. בשל מערכת הבחירות לוע"ס בשלהי שנת תרפ״ג ובראשית שנת תרפ״ד (  1923) ובשל הסכסוך הממושך שלאחר הבחירות, נדחתה עבודתו המעשית של המשרד עד לאביב של שנת תרפ״ד – 1924.

על־פי הצעת משה אטיאש נקבע שם המשרד: ״ המשרד המכין את הועידה העולמית של היהודים הספרדים ״. שטות אחרים נדחו, אם מפני שהם כללו רק חלק מיהדות ספרד ( למשל ״ יהודי המזרח ״ ), אם מפני שנכללה בהם המלה ״ הסתדרות ״, אשר עלולה הייתה להבדיל את השם מן ההסתדרות הציונית הכללית ( ״ משרד ההסתדרות העולמית של היהודים הספרדים ״ ) ואם מפני שנכלל בהם הצירוף ״ האגודות הציוניות ״, שהרי מסיבות מדיניות לא יכלה התנועה הציונית לפעול בקרב כמה קהילות במזרח.

ראשי הסתדרות חלוצי המזרח ביקשו לכלול את שם הסתדרותם בשם המשרד ( ״ המשרד המכין את הועידה העולמית בהשתתפות חלוצי המזרח ״ ), בהיותם סבורים, שזו תתבטל מחמת השתתפות ראשיה בפעולות המוסד החדש.

 הם גם התנגדו להכללת המלה ״ ספרדים ״ בשם המשרד, משום שזו תורה על התבדלות, תקשה על העבודה בגולה, תשלול תומכים ( נוסף על יהודי בולגריה ) ותגרום לנטישת החברים האשכנזים את הסתדרותם שלהם.

הצעתם הייתה ״ המשרד לעליה ולבנין ״, ראשי חלוצי המזרח גם ביקשו להגדיר את תחומי הפעולה של שני המוסדות, לאור הלקח שנלמד מפעולות הסתדרות הספרדים, שכמעט שיתקו את פעולות חלוצי המזרח.

 הם הציעו, שהמשרד המכין יטפל בהכנת הוועידה העולמית של היהודים הספרדים ובשאלות ספרדיות כלליות הנוגעות גם ליהודי הגולה, ואילו חלוצי המזרח יטפלו בעניינים מקומיים. הוקמה ועדה לבירור עניין זה, אולם נראה שזו לא פעלה, ובסופו של דבר השקיעו חלוצי המזרח מרץ רב ומסירות גדולה ברעיון הוועידה הספרדית העולמית, ואף המשיכו בפעילות החינוכית־התרבותית המיוחדת להסתדרותם.

מרכז המשרד היה בירושלים ולו סניפים בחברון, חיפה ויפו. טבריה וצפת לא נרתמו לעבודה, בשל אחוז ניכר של חרדים קיצוניים בקהילותיהם, ואף לא השתתפו בוועידה הארצית של יהודי המזרח, שהתקיימה בירושלים בחורף תרפ״ה ( 1925 ) 

פעילים בודדים נמצאו בהר־טוב, זכרון־יעקב ופתח־תקווה. סניפים נוסדו גם מחוץ לארץ־ישראל: בסוריה ( דמשק ), באוסטריה ( וינה ), ביוגוסלביה ( בלגרד ), באנגליה ( מנצ׳סטר ) ובארגנטינה (בו־ אינוס איידם).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

פברואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829  

רשימת הנושאים באתר