ארכיון חודשי: פברואר 2016


הרקע למדיניות חדשה בעלייה-עולים במשורה- אבי פיקאר

הרקע למדיניות חדשה בעלייהעולים במשורה

בנובמבר 1951 פרסמה הנהלת הסוכנות החלטה שמשמעותה הייתה סיומה של מדיניות העלייה ההמונית, וזו לשון ההחלטה:

בשורת הארצות שבהן אפשרית בחירת המועמדים לעליה […] קובעת ההנהלה את העקרונות הבאים:

  • 80 אחוזים מהעולים מארצות אלה צריכים להיבחר מבין המועמדים לעליית הנוער, חלוצים, גרעינים התיישבותיים, בעלי מקצוע עד גיל 35 ומשפחות בהן המפרנס הוא עד גיל 35.

2 – המועמדים הנ׳׳ל – פרט לבעלי מקצוע ובעלי אמצעים לשיכון עצמי – צריכים להתחייב בכתב לעבודה חקלאית בת שנתיים ימים.

3- אישור למועמדים הנ״ל ינתן רק לאחר בדיקה רפואית יסודית בהשגחת רופא מהארץ.

  • – לא יותר מ־20 אחוזים ממספר העולים מהארצות הנ״ל יוכלו להיות מעל גיל 35 ומעבר לסוגים הכלולים בסעיף ג־1, אם הם נלווים למשפחות שמפרנסם הוא צעיר ובעל כושר עבודה, או הם נדרשים ובקלטים ע׳׳י קרוביהם בארץ
  • אישור לעולים הנדרשים ע״י קרוביהם בארץ יינתן רק לאחר בדיקה של מחלקת הקליטה ועל יסוד הודעה על נכונותו ויכולתו של הקרוב לקלוט. הנהלת הסוכנות, 18/11/1951 אצ"מ 100/76S

ההחלטה קיבלה את אישורו של המוסד לתיאום כעבור שבוע וחצי וכך נעשתה גם למדיניותה של ממשלת ישראל. המוסד לתיאום 27/11/1951

 היא הגבילה את העלייה מארצות שלא נשקפה בהן סכנה ליהודים על פי עקרונות של תועלת כלכלית, והיא יכלה להפוך את מדיניות העלייה לישראל ממדיניות שיבה למדיניות הגירה. זו הייתה מדיניות שעמדה, במידה מסוימת, בניגוד ל – raison détre  של מדינת ישראל – היותה מקלט לעם היהודי ופתוחה לעלייה. ההכרעה נפלה לאחר לבטים קשים. מה היו הסיבות לקבלתה?

העול הכלכלי שבקליטת העלייה

ההסבר המקובל במרבית המחקרים שעסקו בעלייה הסלקטיבית מייחס את ההחלטה בדבר שינוי מדיניות העלייה למצב הכלכלי הקשה של המדינה ושל מערכת הקליטה. בפרסומים רשמיים הוסבר שמערכת הקליטה הגיעה למצב חירום, ועל כן הופעל ׳עקרון בחירת העולים׳ מארצות שלא היה בהן חשש לביטול אפשרות היציאה ולא הייתה שאלה של הצלה. בפרסום אחר הוסבר שהמספר הגדול של משפחות נזקקות שלא פנו לעבודה יצרנית ונשארו בטיפול מחלקת הקליטה הוא אשר הביא להחלטה בדבר העלייה הסלקטיבית, כדי להגביר עלייה של אנשים יצרנים.

ב־1951 התחולל משבר כלכלי שהתבטא בעליית מחירים ובדלדול חמור של יתרות מטבע החוץ של המדינה. במקביל הלכו והסתתמו מקורות החוץ לצמצום הגירעון ובנקים זרים סירבו להעניק אשראי לישראל. המצב היה כה חמור שסריקת כל אניית חיטה או דלק חייבה שידול ושכנוע של הספקים בחו״ל.

המשבר הכלכלי החריף נגרם בין השאר בעקבות העומס שנוצר כתוצאה מהעלייה הגדולה. הוא התבטא בתחומים רבים, אולם את המחיר הכבד ביותר שילמו העולים שהגיעו עד אז לארץ. יכולתן של הממשלה והסוכנות לקלוט אותם הוגבלה מאוד. מערכת הקליטה הגיעה באותם ימים לקצה גבול יכולתה ואף מעבר לזה. במאי 1951 התגוררו אלפי עולים בדיור זמני. במעברות היו 32,000 יחידות, למעלה ממחציתן אוהלים. במרס 1952, למרות התמעטות העלייה, עלה מספר יחידות הדיור במעברות והגיע ל־55,000, והתגוררו בהן קרוב לרבע מיליון תושבים.

מצדדיה של הגבלת העלייה תלו זאת בטובתם של העולים החדשים ובשאיפה להמשיך ולאפשר עלייה בעתיד. הפער הגדול בין העלייה לבין אמצעי הקליטה בשלוש השנים הראשונות של המדינה גרם לכך שאנשים עזבו את הארץ, ׳הוציאו את דיבת הארץ רעה׳ וגרמו להאטת קצב העלייה. כך פגעה מדיניות העלייה ההמונית בלב לבה של האידאולוגיה הציונית, בעלייה עצמה. הסלקציה נועדה אם כן להתאים את קצב העלייה ליכולת הקליטה ולמנוע מן העלייה לכלות את עצמה. הגבלת עליית הנזקקים, שקליטתם הצריכה משאבים רבים, נועדה לאפשר את הקצאת משאבי המדינה לקליטה טובה יותר של כלל העולים, למניעת ירידה וליצירת ׳טיפוס של עולה חדש המרוצה ממצבו והמשגר בשורות טובות לקרוביו וידידיו בארץ מוצאו׳.

העלייה ההמונית לישראל הכפילה את אוכלוסיית המדינה בפרק זמן קצר והטילה עומס רב על המערכת הכלכלית, על אחת כמה וכמה משום שאלה לא היו מהגרי עבודה אלא אוכלוסייה שחלקה פליטים חסרי כול ובהם שיעור גבוה של חולים. הניגוד בין העולים לוותיקים היה חריף במיוחד משום שרוב אנשי היישוב הוותיק, הקולט, היו צעירים בריאים בגיל העבודה. עם קום המדינה היו הנזקקים ביישוב היהודי מעטים מאוד. יחסית לאוכלוסיית היישוב מרובים היו בעלייה ההמונית קשישים, חולים ומשפחות מרובות ילדים שעלות הטיפול בהם, האכלתם ושיכונם הייתה גבוהה.

מפטיר והפטרה פרשת תצוה בנוסח יהודי מרוקו \ הפטרת תצווה \ Aftarat Tetzave

מפטיר והפטרה פרשת תצוה בנוסח יהודי מרוקו \ הפטרת תצווה \ Aftarat Tetzave

 

 

 

איתמר מלכא

תולדות חייהם של רבני וחכמי הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו

רבי אברהם ב״ר יעקב צמחארזי הלבנון

נמנה על בית דינו של רבי משה ב״ר יונתן גאלאנטי וחתם בפסקים רבים עם רבני ירושלם. בשנת תט״ז [1656] הסכים על ספר ״שער אפרים״. בשנים תמ״ח ותנ״א חתם עם רבני ירושלם על ענין

הקדש טבריה [׳זרע אנשים" סימן ל].

 חיבר ספר ״ברית אברהם״. החיד״א כותב שראה את הספר בכתב יד אך עד היום לא נדפס. רבי חיים אבולעפיה מזכיר בספרו ״עץ החיים״ חידושי תורה ממנה כן הובאו כמה מתשובותיו וחידושיו בספרי חכמים מבני דורו. במכון מצוי צלום של פזמונים, שירים וקינות שלו [אמסטרדם – עץ חיים 128 א׳ ס׳ 3599]. נפטר בשנת ת״ל [1670].

אור החיים, בערכו, כנסת ישראל, שה״ג, בערכו

רבי אברהם ב״ר יעקב ששפורטש

נולד באלג׳יריה, ולימים היה רב ומיחידי קהל אמשטרדם. הוציא לאור את ספרי אביו הגדול בעל ספר ״שו״ת ״אהלי יעקב״ וכן את הספר ״קיצור ציצת נובל״. נפטר ישיש סביב שנת ת״ק [1740].                   

רבי אברהם ב״ר יצחק איראי

 הרב נפתלי הכהן כתב בספרו אוצר הגדולים אלופי יעב [חשומ״ד], ב׳ עמוד ס״ד וזה לשונו: מחכמי אפריקא בעיר תהרס. בשנת תש״ן – ת״ת [לאלף החמישי] נמצאו שאלותיו בתשובות הגאונים מן רב האי גאון ז״ל, תהרס זו תהרת היא תייארת של היום, אם כן, ר׳ אברהם הוא מראשוני הרבנים הקדמונים הידועים לנו באלג׳יריה, [ראה תשובות הגאונים, שערך הרכבי, ברלין תרמ״ז, חלק ד׳, סי׳ ט״ז]. חי בשנים 1040-990 למספרם.

אוצר גחלים אלופי יעקב בערכי.

רבי אברהם ב״ר יצחק בירדוגו

 הוא אביו להרב המשבי״ר. ועיין בהקדמת ראש משבי״ר. שכתוב אחד היה אברהם הוא הראש, והוא חי במאה הה׳.

רבני משפחת בירדוגו, עמוד קסא

רבי אברהם ב״ר יצחק הלוי תמ״ך

מחכמי ספרד בדור האחד עשר. פייטן ופילוסוף. נפטר בשנת ה׳קנ״ג [1393]. מושבו היה בגרונה. יש החושבים כי בא מפרובנס. חברו של רבי פרופיאט דוראן האפודי שכתב קינה לאחר מות רבי אברהם לבנו יוסף כדי שתיקרא בעת הזכרת נשמתו. היה בקשרי מכתבים עם הר״ן והריב״ש. בפרעות האיומות של שנת קנ״א 1391- ברח מגרונה ונדד בפרובנס ובמצרים עד שהגיע לארץ ישראל. מסיבה שאינה ידועה חזר לספרד ומת שם. נודע בפירושו ל״שיר השירים״ בו הוא מגלה את ידיעותיו בפילוסופיה כשהוא הולך בדרכו של הרמב״ם בספרו ״מורה הנבוכים״. יש המפרשים את השם תמ״ך – ראשי תיבות ״תהי מנוחתו כבוד״.

תור הזהב

רבי אברהם ב״ר יצחק לאנייאדו

נולד בחלב בשנת ש״ה [1545] בערך, היה חתנו של רבי שמואל לאנייאדו בעל היכלים׳. עלה לצפת כדי ללמוד בישיבת מרן. בהקדמה לספרו ׳מגן אברהם׳ [ויניציאה שס״ג] הוא מספר על כך:

אמר הצעיר אברהם והוא בן לאדוני אבי החכם הנעלה כמה״ר יצחק לאנייאדו זצ״ל: כל ימי גדלתי בין החכמים חברים מקשיבים לקול המאור הגדול המאיר לארץ ולדרים בצפת תוב״ב, דולה ומשקה מים חיים ונוזלים מורינו הרב כמהר״ר יוסף קארו זלה״ה, אשר מפתו פת נקיה אכלו גאוני וגדולי עולם, ומימיו שתו רבים וגדולים. וחשקה נפשי בתורה, והייתי מתאבק בעפר רגליהם לשתות בצמא את דבריהם אצל אלוני מורי ההוראות להבין ולהורות.

אביו נפטר עליו בעודנו בצפת ומאז לא שלו וקיים ׳את התורה מעוני בצפת׳. כנראה שנשאר בעיר הזאת גם אחרי פטירת מרן. רבי חיים ויטאל מספר בספר החזיונות שלו שבחודש טבת של״ז, בהיותו בהסגר בעין זיתון, ראה בחלומו שהוא נמצא בבית הכנסת הגדול בצפת במעמד מרן ורבי אברהם לאנדו הממונה׳. הם באו לבקשו שיתקן ׳נפש הנפטר׳ רבי יצחק אמיגו. רגליים לדבר שנחסרה אות יו״ד מן השם והוא – הוא?

בשובו לחלב נשא לאשה את בת דודו רבי שמואל לאנייאדו וחמיו תמך בידו, וכאומרו: החזיק בידי בבר ולחם ומזון… ומלאכת שמי׳ בידי ללמוד וללמד תלמידים לטרוף לחם חקי.

כלומר שהיה משתכר מהרבצת תורה בתלמידים. רבי שמואל לאנייאדו שלח אותו לויניציאה להדפיס את ספרו כלי יקר ובאותה העת הדפיס גם את ספרו שלו, מגן אברהם. ספרו נקודות הכסף על שיר השירים נדפס בויניציאה שע״ט על-ידי חתנו משה ב״ר שמואל לאניאדו. משה זה קיווה להדפיס גם ספר כלי פז לבעל הכלים ואינו מכנהו אביו אלא מורו. ואינו בנו של בעל הכלים. אותה שעה אביו לא היה בחיים.

בשער הספר כונה המחבר: ׳הרב הכול׳, הדיין המצויין, הפטיש החזק. מתא ורבנא, החכם השלם, כמוהר״ר אברהם לאנייאדו נר״ו. ׳חתנו הוסיף ׳התרגו׳ והלעז ופירוש רש״י׳. הספר מסורג. התרגום האיטלקי נדפס בדפים לעצמם ואינם בסדר הפסוקים המתפרשים. הלעז מסתיים בדף מז, ב, בסוף פרק ג. תוספת זו עשאה כדי שיוכל להפיץ את הספר באיטליה ולכסות הוצאותיו. לצורך ההדפסה לווה כסף מידי ׳הראשון החכם השלם אלופי ומיודעי כמוהר״ר משה אלטרץ׳.

הפירוש הוא בשני אופנים: ׳בים נאמרה או בסיני נאמרה׳, ואגבם מפרש ׳מקצת מאמרי רז״ל אשר יבאו בתוך הפסוקים׳. הפירוש הוא חלק קטן מספרו תורת חסד.

ספר תורת חסד הוא חיבור עצום ורב וגדול אף מספרי היכלים׳. הוא פירוש על התורה וההפטרות ובתוכו משולבים חמש המגילות, תהלים משלי איוב ודניאל, שנהוג היה לקרוא בהם בשבתות מסויימות124. מחמת גודלו והקיפו אי-אפשר היה להוציאו לאור בפעם אחת, אלא חיבור-חיבור לבדו. בהקדמה לפירוש שיר השירים כתב שהמחבר: ׳ולהיות כי רבה המלאכה אשר כתבתי בחיבורי הגדול על התורה תורת חסד ואין כח להדפיס אותו בבת אח״, גמר בדעתו להדפיס ׳כל דבר בפני עצמו׳. חמש מגילות כל מגילה ומגילה בפני עצמה וכן ׳להדפיס פירוש ההפטרות ותהילים משלי איוב ודניאל׳.

החיבור היה בחלב עד לדורות האחרונים. ברשימת ספרי כ״י עתיקים לרבי משה חמווי הכהן מחלב נזכר הספר אהבת חסד [סי׳ יט] וכתוב שם שהחיבור הוא על כל התורה, ההפטרות והמגילות. חלק אחד, עצום בגודלו והיקפו נמצא באוסף בניהו בעצם כתיבת-ידו שלמחבר ונמצאים בו הדפים שסח-תקצ, כלומר 220 דפים, מפרשת שלח לך [ולא מראשיתה] ועד סוף וזאת הברכה. בסופו כתב המחבר דברי הודאה אלה:

ועלי להודות ולשבח אליו ית/ אשר זכני לגמור ביאור תורת חסד עם פי׳ הפטרות. ועתה בס״ד אגמור שאר ההפטרות בעזרת צור מהוללי, ה׳ צורי וגואלי. ויזכני האל להרבות ספרים ובפרט על שאלות ותשובות. אמן כן יהי רצון [218ב].

בדפים 220א-222א: ׳מפתחות השלשה ספרים ויקרא ובמדבר וספר דברים בס״ד אכתוב אותם להיות לזיכרון בין עיני׳. המפתח הוא למאמרי חז״ל ולפסוקי התורה. אמור מעתה שהחלק הראשון לא נמצאו בו אלא הפרשיות שבספר בראשית ובספר שמות, הפירוש לפרשיות ספר ויקרא וחלק מספר במדבר היה, איפוא, בחלק השני שבידי. החלק הראשון נעלם ולא ידוע היכן מקומו.

לאחר זמן הוסיף אחרי המפתחות: ׳מאמר דרשתי אותו בשמועת כה״ר סעדיה שנפך ( ואולי צריך להיות " סופר ) הלוי הנבון נ״ע׳ [222ב-223א]. בסופו כתב אחד הבעלים בחרוז [בדיו בהירה ודהויה והקריאה קשה ביותר]: ׳שאלתיך בחיי נפשך ידידינו ש ותורת אל היא בך מעידה: אם תמצא כתבי זה בידי זר עשה מצוה ותשיב האבידה. הצעיר עובדיה לבית שרף ש יצ״ו. בגזרת נחש שלא תופר לצמיתות על ש יד בני אדם והקורא בו׳.

דומה שפירוש המגילות וחלק מהכתובים שהמחבר הזכירו לא נמצאו בכרך לעצמו, אלא הם משולבים בתוך הפירוש לתורה. המחבר קיווה להדפיסם תחילה משום שמחמת גודלו של פירוש לחומש יהא צורך בסכומי עתק ואין ידו משיגה.

כדי שתתן דעתך על רוחב הפירוש: אציין לך את הצפיפות העצומה, שאין דומה לה, שבה נכתב הספר. אורך כל עמוד משורה ראשונה ועד אחרונה הוא 25 ס״מ בערך, ובו 69 שורות. קימוץ זה, עד קצה היכולת, מלמד עד כמה חסר כסף היה המחבר. גם הדיו היה פשוט, מעשה ידיו מעפצים, וצבעו משתנה מבהיר לכהה גם באותו עמוד.

וזאת דרכו של רבי אברהם לאניאדו בפירושו: כמעט בכל פסוק ופסוק הוא מביא דברי מורו רבי שמואל בספרו כלי חמדה וכן דברי רבי משה אלשיך בתורת משה, שהוא מזכירו אך ורק בראשי תיבות מהר״ם, וכותב: ׳מורי הרב ז״ל כתב׳ וכן: ׳פי׳ מהר״ם ז״ל. ׳המובאות ארוכות ביותר. בסופן הוא כותב: ׳ולי אני הצעיר נראה׳, נושא ונותן בדבריהם, מפתח את רעיונותיהם, מחזקם או סותרם ומגלה פנים אחרות. ונביא דוגמא אחת: ׳ע״כ למרהר״ם ז״ל ולעד״ן צריכים אנו להבין קשר והתיחסות עם הפסוקים הקודמין שמא פרשיות אלו ות׳.

המחבר שם לו למטרה דרך זו לקשר בין הפסוקים. כדרך הפרשנים בזמנו הוא מעורר ספיקות כדי לחדד ולהבהיר את הפירוש. מפרשני זמנו יזכיר את רבי טוביה ב״ר אברהם הלוי בספרו חן טוב [ויניציאה שס״ה] ואינו הולך בדרכו. וכן ׳בעל מר דרור׳, והכוונה בלי ספק לרבי מרדכי ב״ר יצחק הכהן מדמשק, מחבר ראש מר דרור, דרושים על התורה, ויניציאה שע״ח. חכם זה היה מרבני דמשק ואף הוא היה תלמידו של בעל הכלים וחתנו, כלומר גיסו של רבי אברהם, אבל אין הוא מזכיר את שמו בספרו כלל.

מכלל הדברים המאלפים שבספר נביא עניין אחד, שדומה כי יש בו בכדי ללמד גם על מחשבות ופירושים שנתבררו לו בעת שדרש בקהל וכן בשעה שכתב את דרושיו. וזה לשונו שמגלה חכמתו לרבים יוצא שמו בכל העולם …שאפילו הדברים המכוסים ממנו מגלים לו. כאשר כמה פעמי׳ קרה מקר׳ לתלמיד חכם שהוא דורש בקהל, והב״ה [הקדוש ברוך הוא] משפיע ומגלה לו דברים שלא עלו במחשבתו לאומר׳, כי מים עמוקים ידלה בזכות׳ דרבים עדיף. דברים מעין אלה, שבל לו לאדם לכמוס לעצמו את חידושיו אלא ראוי לו לפרסמם ברבים כי אז יעלה בידו להוסיף ולחדש הרבה, אתה מוצא גם בהגותו של רמ״ק. חיבר ספר שאלות ותשובות וייחל להדפיסו. וגם הוא לא נדפס ואבד. נפטר בחלב סמוך אחר שנת ש״פ.

יוסף בחירי, עמודים שט-שיא

דברי הימים מכנאס-ר' יוסף משאש ז"ל

 

מסמך ממכנאסרבי יוסף משאש זצוק"ל חיבר לא מעט ספרים, ביניהם אוצר המכתבים בשלושה כרכים. רבי יוסף יליד משאש, שלא ידע רווחה כלכלית בחייו במרוקו, כתב מכתבים רבים שתמורתם קיבל שכר לפי נדבת לבו של המקבל. הוא קיבץ ואסף וכתב באוצר המכתבים כרך א' את דברי הימים של העיר מכנאס, עיר הולדתו. בקטגוריה זו, אשתדל להביא את דבריו או כתביו של רבי יוסף אודות העיר מכנאס.

דברי הימים למכנאס.

סימן מח-כרך א'

למעלת החכם החשוב החוקר הנכבד, כמהר"ר שלום הלוי ישצ"ו.

שלשום הגיעני מכתב כבודו על ידי האיש כה"ר שמואל עטייא הי"ו, כולו רצוף אהבה, וענות צדק, תורה רבה אדוני על רוב אהבתך אלי, אף כי לא עשיתי עמך חסד, רק טיילתי עמך ממבוי למבוי, ונתכבדתי בחברתך לעיני הרואים, נוסף על שכרי בפועל עובד, ואך כך היא דרך טהורי הלב לחשוב מעט להרבה, האל יגמלך כל טוב סלה אמן.

מה שכתב כבודו לעבוד עמו עבודה קלה, והשכר הרבה, לערוך לפניו בכתב מפורש את דברי ימי כל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבעיר עז לנו מכנאס יע"א, ימחול נא אדוני, אין זן עבודה קלה, רק כבדה וארוכה, ואי אפשר להגיע עד תכליתה, כי צריך לזה הרבה שאלות לזקני העיר, וחפוש מחפוש בכל שטרי זכיות של בעלי בתי כנסיות מיד מ י קנו ראשונה.

ואי אפשר להשיג מבוקשי על נכון ועל נקלה, רק צריך עדן ועדנין, ועם כל זה למען אהבתיה דמר, אטרח עמו בעבודה הזאת, ואך לאט לאט, כל שבוע אמסור לו דברי ימי אחת, כאשר תשיג ידי יד כהה, ואך : יען כבודו נוסע ממקום למקום, צריך תמיד להודיעני לאיזה מקום וליד מי אשלח, ושכרי על פי עבודתי, וכפי נדבת לבו הטהור, ושלום.

הצעיר, אני היום ס"ט.

החכם הלזה, הוא מערי תורקייא, ובא לחקור על ענייני ישראל בכל ערי המערב הפנימי והחיצון.

סימן נא-כרך א'

למעלת החכם החוקר הנכבד, כמוה"ר שלום הלוי ישצ"ו.

שלשום הגיעני מכתבו עם סך ארבעים צורום, על ידי ציר אמונים כה"ר שמואל עטייא בי"ו, ואני תכף לקבלת מכתבו הראשון, נגשתי אל העבודה, ולא יכולתי להשיג משום אחד מבעלי בתי הכנסיות שום שטר מקנה, כי כולם אמרו, צריכים לזה חיפוש מחפוש, ואפשר שלא ימצאו, כי כולם ירושה להם מאבותיהם, ובכן אספתי המעומרים של כתבים בלויים הנמצאים תחת ידי ומלוחות הכתובים משני עבריהם בכתב יד ישן נושן, התוליים באיזה בתי כנסת.

גם מפי זקנים ישרים ונאמנים, וסידרתי הכל על נכון, כאשר עיני קדשו תחזינה, בהדוגמא הזאת הראשונה, ואם תיטב ביעיניו, אמשוך עוד את דרכי כמוה, ואם יש בה חסרון יודיעני. ומה שכתב כבודו, שאוסיף עוד לתאר צורת הבית ותכונתו ומוצאיו וכו…

כי כן יעצהו הרה"ג כמוהר"ר וידאל הצרפתי ישצ"ו, ולידו אשלח כל המכתבים, כן אעשה בע"ה, ואך לא יאיץ ולא יגוש אותי כבודו למהר עבודתי, כי איש מהיר במלאכתו, לא תכון בצדק עבודתו, ובכן לאט לי, וה' יעזור לי. וזה יצא ראשונה :

1 – בית הכנסת הנקראת עתה על שם הרה"ג כמוהר"ר ברוך טולידאנו זצ"ל, ובפי מתי מעט, על שם כמוה"ר שמואל טולידאנו ישצ"ו, שהוא ראש לחברת גומלי חסדים תכב"ץ, היא עליה שעולין לה בעשר מעלות ועשויה כמין גם, צדה האחד בנוי על גבי מבוי קטן, שממנו נכנסים למבוי הגדול הנקרא מבוי לברגא ( מלה בערבית, והיא מגדל בעברית, על שם מגדל ישן שיש בסופו, העשוי לשמירת העיר בזמן הקודם.

וצדה השני בנוי על בית שער ובית התבשיל של החצר הראשונה שבפתח המבוי הקטן הנזכר, ובתוך הבית שער עומדים מדרגותיה, ועוד נמשכת על גבי בית שער של חצר אחרת הסמוכה לחצר הראשונה מאחריה, ואותו ההמשך הוא מיוחד לבדו, כמין חדר קטן, בכפה כמין קשת על פתחו, ושתי דלתות ומנעול, והוא גם כן בכלל בית הכנסת.

וכאשר נכנסים לבית הכנסת, נמצא החדר לצד שמאל, ובית הכנסת לצד ימין, ויש בה שני היכלות לספרי תורות ולספרי דפוס הבלויים, אחד עומד לצג דרום, נוכח החדר הקטן, ואחד עומד לצד מערב, וחלוק לרוחבו בשתי חלונות עשויות להאיר, הנשקפים למבוי לברגא הנזכר.

ובצד מזרח יש גם כן הרבה חלונות להאיר, נשקפים לרחוב גדול, וכן בצד מערב יש הרבה חלונות, נשקפים לשתי החצרות הנזכרים, וכל החלונות עשויות בלי סדר ובלי שום תואר, רק נקבים נקבים, מהם מרובעות ומהם ארוכות וצרות, ויש מהם בלא דלתות.

ויש מהם דלתות עשויות מחתיכות לוחות פשוטות בלי מנעלים, רק חתיכות עץ קטנטנות, עשויות כקולמוס משני עבריהם, תקועים במסמרים בצדם, שעל ידם הם נסגרים, ועוד יש בצד מערב חילון גדול נשקף על גג החצר החיצונה הנזכרת, אשר ממנו עולים בסולם קטן אנשי החצר ושמש בית הכנסת לגגות, להטיחם ולסודם בסיד מפני הדלף.

התיבה, היא של עץ מטלטלת, ארוכה וצרה, ועליה קובה של עץ, ופרח של עץ בראשונה, עומדת בין שתי קרנות, הגם נוכח החדר הקטן הנזכר, פני החזן לצפון, ואחוריו לדרום, גם התיבה וההיכלות הם בלי תואר ובלי הדר.

בתקרה תלויים הרבה כוסות גדולים, בשלשלאות של נחושת, רובם בכף היד של נחושת בראש השלשלת, ויש עוד עם ביצה בת היענה רקנית נקובה, אחוזה בחשוקי נחושת קלועים במקלעות פרחים ותמורות, הכוסות הם לעילוי נשמות שמביאים משפחת המת אחר פקידת שנתו, ובאמצע התקרה, יש כעין קובה עשויה מבנין, ומוקפת חלונות לגג.

ובאמצעה, תלוי פנס גדול עשוי מבדיל, מוקף זכוכית מכל מין צבע, וכתוב עליו באותיות כגולות, באשורית יפה שהוא לעילוי נשמת התה"ק, הרשב"י ורמב"ה זיע"א, ואת הכל מדליקין בערבי שבתות ויום טוב ובמוצאיהם, ובשני ובחמישי, ובכל יום שאין אומרים בו תחנון.

הפנס, מדליקין בשעות שמתנדבים האנשים ונשים לעילוי נשמת הצדיקים הנ"ל, והכוסות ממלאים אותם מים עד חציים, ונותנים בהם שמן זית, ומדליקין אותם בפתילות של פשתן ושל קנבוס, הפתילות עשויות כמו קמץ הפוכה, תחתיה עב ועגול שתהא נוחה לעמוד על השמן.

והזנב היוצא מאמצעה הוא שמדליקין, אלו הפתילות עושין אותן הזקנות, ולפעמים השמשים. ועוד יש בה ארון גדול, קבוע בקרן צפונית מערבית, שהוא אוצר כל הכלים הצריכים לבית הכנסת, סל של פתילות, אגודות פשתן וקנבוס, סל של שעוות, כד של חרס לשמן זית, קערה של חרס עם כף גדול של בדיל, לתת בו שמן בכוסות.

שמרטוטים ובלאות לקנוח יד השמש, מטאטים, מסמרים, סכין בלויה לכריתת השעוות, גם נר חנוכה, מעילים ומטפחות של ספר תורה שבלו, טליטות ותפלינות בלויות, כוסות ושלשלאות שנשברו, וכל היוצא בזה.

ובתוך החדר הקטן בפנה אחת אצל המזוזה מימין, עומד כסא גדול וארוך, ארבעה עמודים עגולים תקועים בארבע קצותיו, אחוזים למעלה בזר של עץ, ועליהם קובה של עץ, הכל מעשה אומן מפותח בציצים ופרחים, והוא עשוי לכלות לנשאן בו ביום חתונתן.

לאחר שבע ברכות, מבית אביהן לבית החתן, וכל בית הכנסת גם החדר הקטן, מלאים ספסלים של עץ, ארוכים ורחבים כי הישיבה עליהם היא בקפול הרגלים תחת העגבות, מהם קבועים במסמרים עם הכותלים, ומהם מונחים באמצע, ולכלם אין שום תואר והדר, ויש מהם שמקובל בידם שישבו עליהם רבנים גדולים זה מאות בשנים.

והזקנה והיושן מחופפים עליהם, ומטילים על גבם טלאים טלאים של עץ עם טסי ברזל, ועדין נדים ונעים, וקול שריקות כצרעה משמיעים, ויש ספסלים שעליהם מוצעים מחצלאות כמדתן, ויש לבדים ויש כרים, הכל בלוי מזוקן.

התקרה עשויה מקורות ארזים ארוכים מרובעים, ועליהם לוחות דקים. ועל הלוחות מעזיבה עבה, מעפר וסיד ואבנים דקים, וקרקעית הבית כנסת מרוצף באבני בנין פחותי ערך, ויש בה הרבה חפירות מלאות עפר, ומערב שבת לערב שבת מכבדין ומרבצין אותה, כל כתליה מבית ומבחוץ מסוידים בסיד לבן, אין בה שום משיחה בששר.

זמן הוסדה, חפשתי ומצאתי על חתיכת נייר דבוק על לוח עץ, שארית פליטת נייר גדול שהיה דבוק על אותו הלוח ותלוי בבית הכנסת הזאת, זמנו תשרי תקצ"ט לפ"ק  ,  והוא בלשון ערבית, והעתקתיו לך לעברית, וזה תוכנו : אבותינו סיפרו לנו, שזאת בית הכנסת נתייסדה בתחילת האף הששי, על ישי משפחת בני " דאווד אוחיון ", עדיין מהמשפחה הזאת קיים בעיר, וכלם מתפללים בה.

שברחו מכפרי המדבר סחרא מפני חמת המציק שכנינם הרעים, ובאו למכנאס הם וקרוביהם, ראש המשפחה היה שמו יעקב, ובנו בית הכנסת הנזכר, עם הסמוכה לה, אשר שניהם היו רק אחת, ונחלקו לשתיים, ונשארה בידם וביד זרעם עד שנת רנ"ו ליקב לפ"ק, שבאו הרבה אנשים חכמים ונבונים מגלות ספרד, וקנו מהם חציה.

והיו הם מנהיגיה וחזניה, עש שנת ש"ץ לפ"ק שנפלה כלה מםני הרעש שהיה בליל ט" באב, ונתפזרו קהליה לבתי כנסיות אחרים, ובשנת או"ת הברית לפ"ק באו אבותי הראשונים כמוהר"R יוסף טולידאנו, ושני בניו כמוהר"ר דניאל וחיים זיע"א, שהיו מגלות קשטילייא, ונתיישבו בפאס קרוב לעשרים שנה, ומפני המחלוקת באו למכנאס.

וקנו הבית כנסת הזאת כמות שהייתה נפולה, וחדשו אותה כמות שהייתה מקדם, וכל בני קהלה.  על כן יכולתי להעתיק מהחתיכה הנזכרת אחר עמל רב ותלאה עצומה, וחבל על דאבדין. ועם כל זה, אחר עומק המחשבה, וכפי מה ששמעתי מפי הזקנים, נוכל לגמור הדבר בכי טוב על פי השכל הישר, והוא, וכל בני הקהלה הראשונים, חזרו להתפלל בה כמקדם.

ואך הרבנים הנזכרים, הם שהיו מנהיגים אותה בכל דבר, והם הורישוה לבניהם, ובניהם לבניהם, עד הרבנים הגדולים והעצומים כמוהר"ר יעקב, הידוע בשם מהרי"Y ( ראשי תיבות מורינו הרב רבי יעקב טולידאנו זיע"א, ואחיו כמוהר"ר חיים, הידוע בשם מהרח"ט ( ראשי תיבות של, מורינו הרב רבי חיים טולידאנו זיע"א ) בני כמוהר"ר משה זיע"א, שהם דור ששי לכמוהר"ר יוסף הנזכר.

ומפני איזה סכסוך שהיה ביניהם, חלקוה לשניים, בכותל מפסיק בין צפון לדרום, וקבעו מדרגות אחרות בתחילת הכניסה למבוי מקוה טהרה, מצד ימין, לעלות בהן לשניה, שנפלה בחלק מהרח"ט ה נזכר ז"ל. ובית הכנסת שאנו מדברים עליה נפלה בחלק מהרי"ט הנזכר, הוא ושני אחיו כמוהר"ר ברוך, וכמוהר"ר אהרן זיע"א, והם הורישוה לבניהם, ובניהם לבניהם עד הדור הזה. שזרעם הם בעליה ומנהיגיה, ואין לשום משפחה אחרת חלק ונחלה עמהם.

שלוחי צבור שבה עתה, הם : כמהר"ר שמואל טולידאנו ובנו יחידו כמהר"ר אברהם ישצ"ו, והחכם הותיק כבוד הרב יוסף טולידאנו הי"ו, אחיו של הרב שמואל הנזכר, ובנו הרב יעקב, והחכם החשוה והכולל כמוהר"ר מכלוף טולידאנו, הוא בעל אחותי מרת מירא מב"ת, בכבוד הרב משה הי"ו, והחכם החשוב והכולל כבוד הרב משה טולידאנו בן הרב יוסף ז"ל.

כלם עוזרים זה לזה. והקהל שבה מתפללים, הם קרוב למאתיים נפש, ממשפחות שונות ומנהגי תפלתם הם כמנהג כל בתי כנסיות שבעיר. הבית הגדול והקדוש הזה שמש ישיבה גם כן לרבנן ותלמידיהם, ויצאה ממנו תורה ויראת שמים בכל דור ודור, מיום שנתחדש על ידי הרבנים הקדושים. כבוד הרב יוסף ובנין הנ"ל, ואפשר גם קודם להם.

והם וזרעם אחריהם הרביצו בו תורה ברבים, וגם אבותי הקדושים, כבוד הרב זכרי בן משאש, ובנו כבוד הרב מרדכי הצדיק, ובנו כבוד הרב שלום, וכבוד הרב דיד זיע"א, הרביצו בו גם הם תורה ויראה, רבות בשנים, וכמו כן עוד דודי הרב דוד הנזכר, בריש חידושיו למסכת ביצה.

זה מה שנתחדש לי בלמדי עם התלמידים בבית הכנסת הידועה הנקראת על שם הרב הקדוש מור זקני אבי אבי אמי, כבוד הרב ברוך טולידאנו זיע"א, וכמו כן עוד במקומות אחרים, והאחרון הגדיל, הוא מור אבי הרב הקדוש חיים משאש זיע"א, שהרביץ בה תורה ויראת חטא למאה וחמישים תלמידים במשך ארבעים שנה ויותר, בימים ובלילות.

וגם הוא בה למד מנעוריו אצל אחיו הנזכר זיע"א, וגם עתה בה לומדיםבני הישיבה הגדולה שבעיר אצל אדמו"ר כבוד הרב חיים בירדוגו, בימים ובלילות, יהי רצון שזכות קדושתה תעמוד, שתצא ממנה תורה ויראה עד כי יבא שילה בב"א.

זאת תורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומבואיו וכל חקתיו וכל תורותיו, ובטחוני חזק, שיהיו דברי אלה לחן ולכבוד בעיני כבודו, והנני מחכה לתשובתו הרמתה, תכף לקבלה, למען דעת איך למשוך עוד את עבודתי, ושלום.

הצעיר אני היו"ם ס"ט.

פולמוס הנפיחה-עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר

עץ חיים-רבי חיים גאגין

ידוע לנו כי היתר הנפיחה הונהג בספרד באיזור קאסטיליה לכל הפחות סמוך לגירוש, בעקבות הגזירות וההגבלות הכלכליות שהוטלו אז על היהודים. ידיעות אלה היו מקוטעות ולא ברורות דיין. ידיעות משלימות ומפורטות בסוגיה זו מצאנו בחיבור " עץ חיים "

הפולמוס במארוקו נסב רק על היתר נפיחה במקום שאין שני ראשי הסירכה יוצאים מהריאה. אבל במקום ששני ראשי הסירנות יוצאים מהריאה, דהיינו סירכה ״שלא כסדרן״ המוזכרת בתלמוד, גם המגורשים אסרו».

פולמוס הנפיחה

המגורשים בפאס המשיכו להחזיק במנהגים שנהגו בהם בספרד, כולל מנהג היתר הנפיחה, דבר שהתושבים נהגו בו איסור מקדמת דנא. מאחר שהיתר הנפיחה מקטין את אחוז הטריפות ומונע הפסד ממון, נגררו אחריו רבים מהתושבים. נראה שהתנהגות זו של המגורשים והתושבים ביחס להיתר הנפיחה לא עוררה תשומת־לב עד לשנת ר״ס (1500). בשנה זו ביקר בפאס ר׳ שלום בן מסנות מהעיר תוניס, לרגל עסקיו בסחר הבינלאומי. הוא זה שהעיר לראשונה לתושבים, כי היגררותם אחרי מנהג המגורשים בענייני הנפיחה היא שלא כדין, מה גם שכמנהג התושבים נוהגים במרבית קהילות ישראל שבהן ביקר. הוא דרש שעל התושבים לחזור למנהגם המקורי. אף־ על־פי שתמכו בו חלק מחכמי הגירוש, עמד מולו ר׳ משה חלוואה, אשר פסק שהנפיחה מותרת גם לתושבים. נראה כי הוויכוח שהתעורר בעת ביקור ר׳ שלום דעך משעזב את המקום, ומנהג היתר הנפיחה התפשט גם לערים נוספות במארוקו״.

בעקבות מקרה שאירע באייר שנת רפ״ו (1526), שיצאה תקלה מתחת יד שוחט התושבים, התעורר מחדש הדיון בהיתר הנפיחה תקלה זו הביאה את הנגיד, עמי שם טוב בן אברהם, לישבע שלא יאכל עוד בשר שהותר בנפיחה. חכמי התושבים ניגשו לערוך בדק־בית בנוהלי השחיטה והבדיקה, כדי למנוע הישנות תקלות. בהתייעצות עם חלק מחכמי הגירוש, החליטו לאסור את הנפיחה וכן לפתוח איטליז נפרד לתושבים; מונו ארבעה חכמים כאחראים ומפקחים על עניין בדיקת הריאה. ההחלטות התקבלו במעמד חכמי הקהל וראשיו, הוכרז עליהן בציבור בבית־הכנסת והן קיבלו תוקף של הסכמה. הדי ההסכמה עוררו ויכוח ופולמוס סביב היתר הנפיחה בין המוני העם התושבים והמגורשים. הדברים הגיעו עד כדי הטחות עלבונות כלפי המגורשים, שהם אוכלי טריפות, ופגיעה בכבוד ר׳ משה הלוואה (שכבר נפטר), שהיה מראשי חכמי הגירוש המתירים. תלמידיו, שקינאו לכבוד רבם, השתדלו לכנס את כל חכמי המגורשים כדי להגיב על הזלזול והלעז שמוציאים על רבותיהם חכמי קאסטיליה. עוד באותו היום גזרו נידוי על אלה שפגעו בכבוד רבם ועל כל מי שיזכיר שהנפיחה אסורה. בין היתר טענו המגורשים בתשובתם לר׳ חיים שכל עניין טריפות הריאה אינו אלא מדרבנן, ולכן פסקו בו החכמים כדעת המקילים, בניגוד לנאמר בהסכמת התושבים שטריפות הריאה איסור תורה. הם חתמו את תשובתם: ״וכל מי שלא יחזיק בידינו הרי הוא עובר על תורת ישראל ביד רמה והוא אפיקורוס״. ר׳ חיים נדהם מדבריהם והוא האריך להוכיח מדברי התלמוד והראשונים שטריפות הריאה הוא איסור תורה לכן חובה לנהוג בה כדעת המחמירים

נראה כי בעקבות ההסכמה והחרם הלך הפולמוס והחריף. הצדדים חיפשו דרכים להכריע את המאבק לטובתם, תוך בקשת סיוע מהשלטונות, אשר ניצלו את הסכסוכים והמריבות בתוך הקהילה כדי להטיל קנסות על הצדדים. המריבות סביב היתר הנפיחה נמשכו עד שנת רפ״ט. מכסלו שנה זו עד שנת רצ״ה (1535), אין אנו שומעים על פעילות כל־שהיא בפולמוס הנפיחה, ונראה שהפולמוס דעך בשנים אלו. בתוך תקופה זו הלכו והידלדלו שורות התושבים אוסרי הנפיחה, עד שקצב התושבים, שהיה רגיל לשחוט כל שבת עשרים כבשים, שחט שבת אחת באדר שנת רצ״ה ארבעה כבשים והספיקו והותר. משמעות עובדה זו היא שהרוב הגדול של התושבים היו עוברים על הסכמתם וצורכים בשר מאיטליזי המגורשים.

בהיוודע הדבר לר׳ חיים, כינס את תלמידיו להתייעצות ואף הורה להם שיפסיקו להתפלל עם קהל התושבים וכינה אותם ״עבריינים״. הוראה זו עוררה את הפולמוס מחדש והביאה את חכמי המגורשים, שראו עצמם נפגעים ממנה, לפנות שוב לנגיד ולדרוש את התערבותו לטובתם. הם נימקו את דרישתם בעובדה שהם הרוב. דומה כי קצה נפשו של הנגיד ב״מלחמות היהודים״, והוא פנה לר׳ חיים בדרישה שיסלק ידיו מהעניין ויניח לקהל התושבים לנהוג כרצונם: ״עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויאכלו מזבחיהם אשר הם זובחים״ ״. דברי הנגיד גרמו לרפיון ידי ר׳ חיים, שחש יותר ויותר את היותו בודד במערכה ואת אפיסת כוחותיו להמשך המאבק, מפאת גילו. מחוסר ברירה נאלץ להביע את נכונותו להפסיק את התערבותו, בתנאי שחכמי המגורשים אשר נקב בשמותם יכתבו ויחתמו על פסק הלכה מבוסס על ספרות הפוסקים שאותם ציין, לאחר עיון ודיון במקורות ההלכה עם תלמידי ישיבו­תיהם הגדולים ויסיקו את המסקנה שהנפיחה מותרת. כמו־כן דרש כי יעיינו במקורות בדיני חרמות והתרתם, ויסיקו מתוכם שאכן מותר לתושבים לעשות התרה להסכמתם שבה אסרו על עצמם את הנפיחה. במידה שינהגו כך, הרי הוא, ר׳ חיים, מתחייב לסלק ידיו מהעניין, ישמור פיו ולשונו שלא יערער ולא ידבר סרה באוכלי הנפיחה. הצעתו התקבלה בברכה על־ידי חכמי הגירוש, אשר מיהרו למלא אחר הצעתו, ובערב שבת הגדול באותה שנה הגישו לו פסק ארוך, שהקיף את כל הספרות ההלכתית בנושא, ובו הם הסיקו שהנפיחה מותרת ללא שום פקפוק גם לתושבים.

הפסק פותח במקור ההלכה, במסכת חולין, ומסתיים בחיבורי חכמי ספרד בדור שלפני הגירוש. גם לאחר שקבל ר׳ חיים את פסק ההלכה לא השתכנע, והוא כתב פסק תקיף שבו סתר את תשובתם והסיק שהנפיחה אסורה, חכמים אסרוה גם בספרד ואין יסוד להתירה גם למגורשים .

למעשה, המציאות הוכיחה שלא היה מקום בפאס לקיומן של שתי שחיטות נפרדות זו ליד זו, של המגורשים ושל התושבים. זאת מאחר שמרבית התושבים נטו מסיבות כלכליות לקבל את היתר הנפיחה, מה גם שחכמי מארוקו התנגדו מאז ומתמיד, וגם בתקופות מאוחרות, לפילוג ולהתגודדויות ודגלו באיחוד העם ובביטול הקהלים».

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת תצוה.

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת תצוה.Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"ואתה תצוה את בני ישראל" "(תצוה כז, כ)

משה רבנו – גואל ראשון וגואל אחרון".(אוה"ח הק')

"כל עוד אין עוסקים בתורה ובמצוות, אין משה רבנו חפץ לגאול עם של בטלנים מהתורה". (אוה"ח הק')

רבנו חיים בן עטר בעל "אור החיים" הקדוש מדגיש על פי הזוהר הקדוש שהגאולות הראשונות של עם ישראל היו בזכות אבותינו הקדושים: אברהם יצחק ויעקב, ואילו הגלות האחרונה – גלות אדום בה אנו שרויים, תהיה רק בזכות משה רבנו ע"ה. על השאלה מדוע הגלות הזו מתארכת זה למעלה מאלפיים שנה , עונה רבנו אוה"ח הק' (שמות כז, ב): "כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות, אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מהתורה, וזה הוא שרמז הכתוב כאן באומרו: ואתה תצווה את בני ישראל – על דרך "כי מלאכיו יצווה לך", {תצווה – מלשון צוותא, צוות שמתלווה לצדיק}. או על דרך אומרם ז"ל: אין צו אלא מלכות, כי הוא {משה רבנו} ימלוך עלינו לעתיד, ותנאי הוא הדבר שיעסקו ישראל בתורה. וזה הוא אומרו: ויקחו אליך שמן זית זך. ירמוז אל התורה שנמשלה לשמן. מה השמן מאיר לעולם, כך התורה. והם דברי הזוהר שכתבנו בסמוך. ודקדק לומר זך, שצריכים לעסוק בתורה לשמה בלי שמרים, שהם לקנטר ח"ו או להתגדל וכו'. {השמרים מסמלים את הלומד תורה כדי להתגדל ולהתגאות, לכן נאמרה המלה "זך"}.

ואמר עוד "כתית", פירוש שצריכים לעסוק בתורה ולכתת גופם וכוחם, על דרך אומרו "זאת התורה אדם כי ימות באוהל" (במדבר חקת, יט, יד(). וכבר כתבתי ענין זה בחפצי = }"חפץ ה'", ספרו של האוה"ח הק' על הגמרא{ בעניין המיימינים בה. }וכך עולה מדבריו שם: המיימינים הם תלמידי חכמים הלומדים תורה מתוך עיון וטורח כדי לברר את טעמי הוראות התורה כמו אדם העושה מלאכה ביד ימינו שהיא מיומנת ובעלת עוצמה. וזה בניגוד ל"משמאילים בה" הלומדים תורה מבלי לטרוח להבין כל פרט. כך מפרש רבא בר רב שילא, ויש אומרים רב יוסף בר חמא בשם רב ששת את הפסוק: "אורך ימים בימינה {של תורה}, ובשמאלה עושר וכבוד" (משלי ג, טו). יוצא לפי הפירוש הנ"ל שהמיימינים בלימוד התורה ע"י עמל רב, זוכים לאורך ימים… וכל שכן לעושר וכבוד, ואילו הלומדים מתוך עצלות, זוכים רק לעושר{. לכן התורה משתמשת כאן בביטוי "כתית" – לכתת את כוחו ואונו עד שיבין את התורה. (דברי אוה"ח הק' בספרו " חפץ ה' לגמרא שבת סג ע"א).

גם לפי פשט הפסוק עולה שהמיימינים – הם אלה שלאחר לימודם, מסתכלים ימינה כדי לדעת מה הספיקו ללמוד. לעומת זאת, המשמיאילים – אלה העצלנים המסתכלים שמאלה לראות כמה נשאר להם לסיים, כמקובל אצל ילדים. בהמשך מסביר האוה"ח הק' את הביטוי "למאור" – כי יכוון בשמן זית להאיר למאור ולייחדו במכוון". הכוונה כאן לקב"ה שגלה עם בני ישראל כדברי רבי שמעון בר יוחאי לפסוק: "ושב ה' אלוקיך את שבותך" (דברים ל, ג). "בוא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהם…. ואף כשעתידים להיגאל, שכינה עמהם" (מגילה כט, ע"א). אוה"ח הק' מדמה את השכינה למאור הקטן, ואיל הקב"ה אלופו של עולם, המאור הגדול. ורק אז נזכה ל"מאור" של משה רבנו – רעיא מהימנא שיבוא ויגאלנו במהרה אמן סלה ועד.

מדרש תנחומא (תצווה ו'). "אמר ליה הקב"ה למשה: מלך עשיתיך- גזור = תצווה עליהם והם עושים. כמו שכתוב בספר שמואל (א', יג יד'): "ויצווהו ה' לנגיד על עמו" וכן לעיל )פרק ו' יג' בפרשת וארא(: "ויצוום אל בני ישראל". כלומר, הביטוי "לצוות" הוא בבחינת מלך, כך שמשה רבנו היה ויהיה מלך המשיח על עם ישראל, אוה"ח הק' מדגיש שהביטוי "ואתה תצוה" – לזמן עתיד = בגאולה האחרונה. שאת ניצניה זוכים אנו לראות. מ-ש-ה = "מה שהיה הוא שיהיה" (קהלת א' ט').

להמשך קריאת המאמר כולו נא להקליק על שורה זו

 

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה.

תגובת ראש הווזירים. נטיפה-בזו-מפה

ראש הווזירים ענה לדרומונד האי לפי הוראת הסולטאן ב-12 בנובמבר. הוא טוען שהמוסלמית הרתה ליהודי, ומקבל את ההנחה שהוא לא מת ממאה המקלות הנהוגות גם לעבריינים אחרים, אלא הגיע לביתו בריא ואחר כך מת.

הוא מעמד את הצהרות בנו של הנרצח כעדות יחיד אינטרסנטית, ושלדבריו שיקר, לעומת עדויות של אחרים מבני דתו, כשכמובן האחרונים אמינים. אם יש לשגריר הבריטי ספקות לגבי האמת, הוא מציע שיישלח אליו אדם שהיה נוכח שבשעת המעשה, או שישלח מישהו מהימן שילווה על ידי פקיד מחצר המלכות, ואחד מהשבט המקומי כדי לחקור ולהגיע לאמת. אם יתברר שהמושל אשם עליו להיענש, ואם יוכח ההיפך, אז ייענש הבן שהעיד נגד המושל.

הווזיר הנ"ל מאשים את היהודים באופן כוללני, המחפשים דרכים ליצירת חילוקי דעות בין ממשלות, כדי לגרום לניתוק הידידות ביניהן. לדעתו, על השגריר להכיר בהתנהגות המעליבה של כמה יהודים כלפי השלטונות

הוא גם ביקורתי להצעתו של שהמושל יפוטר. " אם הפקידים יפוטרו בכל פעם כשהם מענישים יהודי, הדבר עלול להרוס את מערכת הממשל, והמושלים יסרבו למלא תפקידם. המושלים התמנו כדי לקיים את הצדק לכל אדם ללא משוא פנים "

אבל אין הוא שולל את התוכנית למאסרו של מושל אנתיפה, בין אם האשמה תוכח או לא, ומציע שיינקטו צעדים כדי להטעותו לבל יברח להרים, בהם אין האוכלוסייה מקבלת את מרות הסולטאן. בסיום מבקש את דורמונד האי שיסייע לווזיר לענייני חוץ שפרשה זו תגיע לפתרון משביע רצון.

דרומונד האי מדווח לשר החוץ על מהלכיו בנושא והמסקנות לגבי אופי המשטר  

דרומונד האי יחס חשיבות למקרה זה וממנו הוא למד על המשטר במרוקו, וכיצד על בריטניה ומדינות אחרות לנהוג כלפי מדינה זו. הדברים מתבטאים בשני מכתבים שכתב לשר החוץ ב-10 בנובמבר, בהם דיווח לו על צעדיו בנושא ומגעיו עם הווזירים של הסולטאן, וצירף העתקים של חלק מהעדויות הקשורות לעניין, חוץ מהעדויות שלש שלושת היהודים לטובת המושל, שהוצאו מהם בכוח.                                                 

הוא משוכנע שהמושל הרג את דהאן כתוצאה ממלקות רבות במשך שעתיים וחצי. אישור להנחתו קיבל מפקיד גבוה שהגיע ממראכש לטנג'יר ואמר לו שכל אחד יודע שמושל אנתיפה הרג את היהודי, והאשמה כאילו נאף עם האישה אינה אלא אמתלה למושל על שהרגו.

" אמנם היהודי היה מאד לא דיסקרטי בכך שהרשה למוסלמית לשרת אותו בביתו ", אבל דוחה את האשמה שהוא בא במגע מיני אתה. דרומונד האי משוכנע שמוחמד ברגאש יודע שהמושל אשם, אלא שהוא ופקידים אחרים קיבלו שוחד כדי לסוכך עליו.

הוא חוזר על תביעתו שהמושל ייאסר וייענש אפילו אם מניחים שלא הוא הרג את היהודי, כי הדבר ישמש דוגמה טובה למושלים אחרים למנוע מעשים אכזריים בכל יום כלפי מוסלמים ויהודים חפים מפשע. אם המושל יצליח להתחמק יהיה זה אות לפונקציונרים אחרים לנהוג בשחיתות ללא פחד מתגובה.

להערכתו, אירוע זה אופייני למשטר במרוקו. הוא בטוח שהווזירים מסתירים מידע מהסולטאן על מצבם העלוב של אזרחיו, וההתמרמרות עלולה לגרום למרד. אמנם בכל הדורות לא היה במרוקו שלטון יציב וסדר חברתי ראוי לשמו, אבל בשנתיים האחרונות מאז שהחל בכהונתו ראש הווזירים הנוכחי חלה הידרדרות.

" ביטחון החיים והרכוש של יהודים ומוסלמים לא היה מעולם כה ירוד כמו עתה ". המושלים מתעלמים מפקודות של הסולטאן לדיכוי פושעים או לתשלום פיצויים לנפגעים. הם יודעים שעל ידי מתת שוחד לווזיר ולפקידים אחרים בחצר, יתעלמו ממעשיהם הנלוזים והסולטאן לא יפטר אותם.

כדוגמה לאי צדק גם כלפי המוסלמים הוא מספר על שני מוסלמים שנרצחו בסביבות טנג'יר, הרוצח נאסר אבל הפחה קיבל שוחד מקרוביו והוא שוחרר.

גם נציגים של מדינות אחרות שופו בפעילות הדיפלומטית בקשר לפרשה זו, וכך הגיע הנושא לידיעת כל הממשלות הזרות שהיו להן נציגים במרוקו. מסקנותיו של דרומונד האי לגבי הנושאים העומדים על הפרק ביחסי מרוקו עם מדינות אירופה.

הוא מגיב להחלטות של ועידת מדריד בצורה ביקורתית, וחוזר על דעתו שהמשך החסות למספר מוגבל של יהודים עשירים בערי הנמל, אינו פותר את בעייתם של המוני היהודים, ותולה תקווה רק בשינוי המשטר במרוקו.

להערכתו, הצהרה של הסולטאן בלחץ ממשלות זרות בדבר סובלנות דתית או רפורמות לטובת היהודים, לא תהיה בהן כל תועלת, אלא אם ייאלץ הסולטאן על ידי מעצמות לשנות את שיטת הממשל ולסלק את הפחות והשייחים ששולטים במדינה באכזריות ותוך סחטנות.

כצעד ראשון על הנציגים הדיפלומטיים לדרוש פיטוריו וענישתו של מושל אנתיפה, כדי שזה ישמש תקדים, ואם יהיו מקרים דומים של רצח או עוולות אחרות, יתבע זאת שוב מהשלטונות.

כפי שהתבטאו במכתביו ב-10 בנובמבר, ומאמציו לטפל במושל לפי מידת הצדק. הוא התבקש לתאם עם שאר הנציגים הדיפלומטיים בהגשת הנשא בפני הממשלה המאורית, כדי שיינקטו צעדים אפקטיביים לענישה ולמניעת מעשים אכזריים, כפי שמתוארים במכתביו.

חמישה ימים לפני כן העביר משרד החוץ לפי הוראת השר את המכתבים הנ"ל של דרומונד האי לעיונם של אנשי " אגודת אחים ", וועד שליחי הקהילות של יהודי אנגליה, בו הודיע דרומונד האי, לדברי הפקיד במשרד החוץ " על הצעדים שננקטו כדי להעניש את מושל אנתיפה על שגרם למותו שלך יעקב דהאן "

וב-24 בדצמבר הודה מר א. לוי המזכיר של האגודה הנ"ל בשם המועצה על שהעביר את המכתבים לעיונם, ולאחר הקריאה יוחזרו.

בס"ד-מוסר בלערבי פרשת תצוה בערבית יהודית תוניסאית

בס"ד        מוסר בלערבי פרשת תצוה תוניסיה-רבניה
פלפרשה מתאע הזמעה האדי. פרשת תצוה. לפסוק יכמל יקוללנה עלא בקיית מלאכת למשכן. והוני רבבי וצא משה רבינו עלה הזית מתאע למנורה. ועלה לבאש לכהנים. ועלה לקרבנות אלי ילזמום יקרבוהם באש יתקדשו. ועלה מזבח הקטורת. 
פלפרשה מתאע הזמעה אדי פיהה 4 מצוות עשה ו4 מצוות לא תעשה. מצוות עשה הומאן 1] באש לכהנים יצאוובו למנורה וישעלוהה 2] באש ילבשו לכהנים בגדי כהונה וקת לעבודה פי בית המקדש 3] באש לכהנים יאכלו באייהם מן לחם לחטאת ולאשם 4] באש לכהנים יעמלו לקטורת כל יום פצבאח ולעשייה. מצוות לא תעשה הומאן 1] באש מה ינחיוושי לאפוד מן עלא לחושן 2] באש מה יקטעושי לחואייז מתאע לכהנים שמאתה 3] אלי מוש כהן מה יאכלשי לחם קדש קדשים 4] באש מה יקרבושי לקרבנות פוק מזבח הזהב. אלי מה תעמל כאנשי ללקטורת.
פלפרשה מתאע הזמעה האדי. פזוהר הקדוש נשד לפסוק כתבלנה תלאת מראת ואתה. ואתה תצוה. ואתה הקרב אליך. ואתה תדבר. לפסוק כאן ינזם יכתבלנה ותצוה והקרב ותדבר. כלמת ואתה ואחד הוני יחסהה זאיידה. ווקתלי לפסוק יכתבלנה חאזה זאיידה יחב ירמזלנה חאזה. השנווה לחאזה אלי יחב ירמזלנה הוני. פזוהר זאווב. ואחנאן חנחאוולו באש נזאוובו זוואב אוכר. ותממה נשדה אוכרה. פלפסוק כתב ואתה תדבר אל כל חכמי לב. כלמת לב זאיידה הוני.

הרש"י ז"ל פי פרשת צו כתב. אין צו אלא לשון זריזות. מאענאהה לפסוק וקתלי יכתב צו האו תצוה קאעד יזרז פי משה רבינו. ווקתלי יכתבלי ואתה. אנתין אלי ילזמך תזרז אותם. מאענאהה כלף הזריזות אלי וצאהה למשה רבינו. וצאהו באש יזרז אותם. ועלא השנווה הזריזות האדי. נפסרוהם כל ואחדה וחדהה.

ואתה תצוה ויקחו אליך שמן זית כתית למאור. הוני פי מנורת בית המקדש זרז אותו באש עם ישראל וקתלי יעמלו הזית מתאע למנורה יעמלו מן אחסן זית. ומוש כאן למנורה ברך. כאנשי מן הוני נתעלמו לכל חאזה מתאע מצוה נעמלוהה מן אחסן מה ענדנה. אלי ואחד יקול רבבי וצאנה באש נשעלו למנורה. האש למאענאהה זית האדה האו זית אוכר. למוהם ישעל. רבבי קאללנה מה נשתנה יקולוהה לילת פסח. וכל חאזה מתאע מצוה ילזמהה תתעמל מן אחסן מה ענדנה. למשל ואחד תלקה ישרי כסוה בשיי לפולאני. וטלית האו סדור יאכדו מכל הבא ליד. הוני לפסוק קאללנה לא. ילזם נאכדו אחסן סדור ואחסן טלית. מאדאם אחנאן פי לבאשנה נכטארו אחסן מה תממה. ורבבי יערף אלי אחנאן מה נעמלושי איכה. ובהאדה וצאנה וזרז אותנו. וזאד וצה משה רבינו באש יזרז אותנו. באש למצוות נעמלוהם מן אחסן מה נזמו נעמלוה.

נזיו לתאניה. ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך. הוני מערוף אלי יכבר. הנאס תנגר מנו. אלי כל ואחד יקול עלאש מוש האנה. ולאכן מערוף אלי חתה חד מה יטלע דרזה כאן אידה כאן מן השמים יחבו יטלעו. ובהאדה קאלו ואתה הקרב אליך. אנתין ילזמך תזדרז ותזרז עם ישראל באש יחטו אהרון כהן גדול. ומה ינגר מנו חד. אלי האדאך האש וצאנה רבבי. והווא יחב איכאך. והווא יערף האש יעמל.

ואתה התאלתה הייא. ואתה תדבר אל כל חכמי לב. מערוף אלי לעבד יכמם במכו. כיף מה נקולו בלערבי יכדם מכו. והוני לפסוק קאללנה חכמי לב. עלאש. עלא כאטר מערוף לעבד הווא קרוב לעצמו. ואידה כאן חיכמם במכו ברך. דימה חיימשי פי מצלחתו הווא האכהוו. ובהאדה הוני קאל למשה רבינו אנתין תזדרז ותזרז חכמי ישראל. באש יווליו חכמי לב. מה יכדמושי מכום האכהוו. כאנשי יכדמו קלבום זאדה. ומערוף אלי ישראל גמלנים ביישנים רחמנים. ווקתלי יכדמו קלבום מעה לחכמה וקתהה ינזחו.

הרבט בין התלאתה כלמאת הווא. ללכבאראת מתאע ישראל באש ינזחו פי תשייר לקהל אלי עטאהומלום רבבי באש ישיירוהם. ילזמהום תלאת חאזאת. יכדמו מכהום וקלבהם באש יתעאטפו מעה לקהל. מה ינגרושי מן לכביר כאנשי יתעאוונו מעאהו. ויחטו אחסן מה תממה הווא לכביר.

אכוואני לעזאז. רבבי יחב עם ישראל יאסר אכתר מן לכבאראת מתאעו. וכיף מה שפנה אלי משה רבינו וקתלי ישראל עמלו עוון למרגלים נסתלק ממנו יחוד הדבור. חתתה ואלו אלי משה רבינו מה ענדו חתתה דכל פדנוב האדה. ובלעכס חאוול באש ירץ' עליהם. עלאש. עלא כאטר רבבי עטה למשה רבינו יחוד הדבור עלא כאטר עם ישראל. ווקתלי כאן מגשש עלא עם ישראל. נחאלו יחוד הדבור. מאענאהה רבבי וקתלי יחט כבאראת עלא לקהל. הווא מאמנהום עלא זגארו באש ישיירוהם פטריק הצחיח ויצליוו עליהם קדאם רבבי ויירצ'ו עליהם וקתלי יעמלו הדנוב באש רבבי יוולי ראצ'י עלינה. ולאכן מה תמאשי האשכון מה יגלטשי. הווא חתה משה רבינו גלט. ובהאדה פי כל קהל נלקאו כביר ומעאהו מזמועה אוכרה חתה הומאן מן אחסן מה תממה פלבלאד באש אלי יגלט מנהם יפייקו לוכרין. כיף מה כאנו הסנהדרין. זוז מתאע 23 וואחד מתאע 71 סנהדרין. באש אידה כאן גלטו ה-23 לוכרין ייפייקוהם. ואידה כאן גלטו הזוז ל-71 ייפייקוהם. ואיכה חתה ואלו יווקעו גלאט. יווליוו שוייה גלאט. ומן עם ישראל תעלמו בקיית לאומות. אלי יעמלו ראייס ווזרה וברלאמאן באש ישיירו לבלאד מעה בעצ'הם וייתשאוורו מעה בעצ'הם למצלחת לבלאד. ובהאדה אחנאן לקהל מתאענה אלי הווא קהל זגיר ילזמנה וקתלי נלקאו חאזה מה תעזבנאשי נתנאקשו מעה למשהולין בכל אחתיראם ונקולו ראיינה. ולכבאראת מתאע לקהל הומאן פלאכר יקררו. אלי מאדאמהם הומאן כבאראת לקהל יסתמאוו אחסן עבאד התפכיר מתאעהם צאלח פלקהל. ומה נקולושי אידה כאן הומאן מה פאקושי ביהה לאזם מוש באהייה. בלעכס מראת תלקה פכרה ענד עבד פשוט תנפע ללקהל אכתר מן לכבאראת. ובהאדה מה פיהה באש כאן כל ואחד ענדו פכרה ימשי ויקולהה ללכבאראת והומאן יתנאקשו פיהה ואידה כאן פיהה מצלחה יעמלוהה. ונזיבו הוני מעשה חיים בדה חייאתו למהנייה פתמאנינאת. בדה כדאם ענד תארזי. באעד מה תעלם הצנעה חל חנות מתאע כייאטה. ורבבי בעתלו לברכה ומן חנות עמל זוז ותלאתה וולא יביע לחוואייז ישרי מן למעאמל ויביע. ומאדאם ענדו מערפה פלכייאטה כאן יפהם ויערף השנווה יזיב ללחוואנת מתאעו. ותסממה חוואנת חיים מה תלקא פיהם כאן הסלעה למליחה. ערס וזאב זוז בנאת וזו ולאד. והווא כאן כאייף רבבי ומרתו זאתו בלברכה. חל מעמל

 מתאע חוואייז ונזח מליח. זגארו קראהם פלישיבה ובנאתו ערסלהם אברכי ישיבה וכאנו על התורה ועל העבודה. והווא כבר למעמל מתאעהו וולא ענדו 10 מעאמל. ווקתלי חלת ולאו יזיבו מן לבררה וחס אלי חתנקץ לכדמה. למעאמל מתאעהו בעהם ודכל יכדם פלבניי. ולאכן לבניי הווא מה יפהמשי פיה. האש עמל זאב מוהנדסין ובנאייה כבאר וחטהם הומאן אלי ימשיוולו לכדמה. וכאן יעטיהם שהרייאת באהיין וכאן מתסאמח מעאהם יאסר. חתתה להוני כל שיי באהי. לאכן מוש דימה תקעד הדנייה מליחה. חיים כאן יתאעב רוחו יאסר ובהאדה מרץ' בלקלב ומה צ'איינשי יאסר ונפטר. באעד השבעה תלממו למשפחה וטלבו מן אמהם באש הייא אלי תשד לכדמה מתאע בוהם. קאלתלהם האנה מה נזמשי ושדת צחיח. כממו באש יחטו הנסה מתאעהם. ולאכן קאלו הזגאר האשכון ביהם. פלאכר קררו באש כל ואחד ישד נהאר. וחתה רזאל כוואתהם דכלוהם מעאהם. וקאלולום אנתון שורכה כיפנה כיפכם. חתה ואלו אלי מן הדין לבנאת מה יוורתושי לאכן אחנאן חנעטיווכם מתנה תתשארכו מעאנה אלי לכיר ברשה. ולאכן תשדו מעאנה נהאר בטריק. מאענאהה כל ואחד יכדם נהאר פלארבעה הייאם. ועמלו איכאך תלאת הייאם קראייה ונהאר כדמה. לחאזאת אלי מה עזבתהומשי הווא אלי כבאראת למעמל מה יזיוושי פלווקת דימה והשהרייה מתאעהם כבירה יאסר. כממו וקאלו האדון ילזמנה נכרזוהם. משאו חכאוו מעה אמהם קאלתלום זעמה בוכם מה יערפשי אלי כלאהם. קאלולהה בונה כאן נאס מלאח יאסר אכתר מן הלאזם. ופעלן כדאו פיהם קאראר וכרזוהם. ולאכן לכדמה מה משאתשי. ולמשרוע אלי עמלו טלע כאסר. וולאת אזתימאעאת מעה בעצ'הם ובדאוו ינקצו מן וקת לקראייה חתה אלי פלאכר שלמו פלקראייה וקעדו לאהיין בשאריכה מתאעהם. ופי אכר לעאם לקאו רוחהם רבחו ולאכן אקל ביאסר מלי כאנו ירבחו לעאדה. זתמעו בלאידארה מתאעהם ובדאוו יתנקשו מעאהם עלאש הרבח מוש יאסר. ופלאכר כרזו בקאראראת באש לעאם הזדיד ירבחו מליח. קאמו כרזו. תממה ואחד מן לכדאמה מתאעהם אסמו לוי קעד ילם פלאווראק מתאעו ווקתלי כרזו לכל מה פצ'לו כאן הווא והומאן. וקתהה קאלום נחב נקוללכם חאזה. קאלולו תפצ'ל. קאלום ילזמכם תערפו הנאס אלי כרזתוהם כובארה פלבניי. ויערפו כיפאש יכרזו למאשאריע לכל ראבחה בזאייד. והאדאך עלאש בוכם כאן שאדד פיהם ומדללהם. ואנתון ראייכם אצלח. ומשה. כרזו משאו לאמהם קאלולהה האש צאר לכל. קאלתלום מאו קלתלכם מה תכרזוהמשי. קאלולהה האש נעמלו תווה. קאלתלהם רזעוהם. קאלולה זעמה ירצ'אוו. קאלו נחאוולו. כלמוהם תממה האשכון רצ'ה ותממה האשכון מה חבשי. הנאס אלי רצ'אוו קאלולהם תווה נכלמוהם. וזתמעו ביהם לכל. סרטו עליהם אנתון תרזעו לישיבה מתאעכם וכליוונה נכדמו עלא רוחנה. ומררה פזמעה איזאוו שופו חשאבאתכם. כאן לא מה נרזעושי. משאו לבירו מתאעהם ורזעולהם קאלולהם מוואפקין עלא סרט. לוי הווא אלי יתבע השאריכה לכל והווא יוולי למודיר. וואפקו. רזעו הומאן לישיבה. פלאוול ולאו יזיוו מרה פזמעה ומן באעד ולאו מה יזיוו כאן כל ראש חדש והאכהוו. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.   

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

באדיבותה של סולי שרביט – עורכת הספרעקיבא אזולאי-רחוב

בתיווכו האדיב של ד"ר משה עובדיה

ששלח לי את הספר הזה, כמתנה מהמשפחה

כל הזכויות שמורות למשפחה……..

מוקדש לזכרו של אבינו, מורנו ורבנו עקיבא אזולאי ז״ל, איש ירושלים, ולאמנו, תיבדל לחיים, אסתר אזולאי

סיפורי מורשת האבות ומנהגים בשבתות ובמועדים

השבת

עם הדלקת נרות השבת יורדת הקדושה על הבית, וכל הטרוניות נעלמות. הכול רחוצים ולבושים בגדי שבת, ואור נסוך על כל פינה. אבא – אליו נלווים לבית הכנסת סבתא והילדים, ומי לא מכיר את בית הכנסת ״יד שלמה", על שם שלמה בחבוט, בית הכנסת של "המוגרבים״, שבו מתפללים בנוסח יהודי אל־מגרבז

ממרכז רוחני זה המשיך אבא לשאוב את מורשת אבותיו. אך לא תמיד היה אבא יוצא מבית הכנסת במצב רוח מרומם. פעמים, לאחר תפילה נפלאה, הייתה נופלת קטטה בבית הכנסת. רק שעה קלה לפני כן סיים החזן את הפסוקים הנהדרים מתוך התרפקות שבקדושה "לכה דודי לקראת כלה", וכבר קול דברים, המולת חולין, מריבה וגידופים. כל מורת הרוח, אשר הצטברה במשך השבוע מצאה עתה את פורקנה בבית הכנסת. תופעה זו הייתה ממש חותכת כאזמל בבשרו של אבי. רבים מן המתפללים, שקדושת המקום הייתה יקרה להם, היו ממהרים לעזוב את בית הכנסת, אולם אבא היה נשאר עד הסוף ומסתכל חיוור סביבו, ועיניו שואלות ותוהות: ״משום מה בחרו דווקא במקום קדוש למלחמת שפתיים"? שבנו מבית הכנסת, השולחן היה ערוך ומכוסה מפה לבנה. כל אחד היה תופס את מקומו סביב השולחן. אבא מקדש על היין, ומגיע תור מזמור השירים: "בר־יוחאי״, "שלום עליכם" ו״אשת־חייל״, כשכל אחד מאתנו מנסה להרים קולו ולהפגין את הידע בפזמונים אלו.

אמא הייתה מגישה מתבשיליה הערבים ומצפה להערכה על תבשיליה. אולי החסירה מלחי אולי חריף מדי? ואולי עברה את המבחן? והנה אבא מתחיל לבחון אותנו ולנסות אותנו בשאלות. השאלות נשאלו בדרך כלל מהתנ״ך, ומי שהבריק בתשובותיו נחשב לחכם. כשאבא רצה להפליג בסיפוריו, היה עליו לפתוח בשיר "זמר הפלוגות", שיר אשר העביר אותנו מהטקס הדתי למעורבות בחיי יום יום ובביטחונה של מדינתנו. בסיום השיר ניתנה רשות הדיבור לאבא. אבא נהג לשוחח עמנו על מורשת אבותיו ועל הקשר הפנימי שלו לארץ. הוא תמיד חזר ושינן"לא על טס של כסף הגישו לנו אומות העולם את מדינת ישראל״. שבע מדינות ערביות הכריזו עלינו מלחמת שמד. היישוב הקטן עמד על נפשו בחירוף נפש, ללא נשק, וניצח את אויביו, שעלו עליו פי כמה בחיילים ובאיכות הנשק, ומכאן מעורבותו בכל הקשור לביטחונה של המדינה.

קשה היה לנתק את אבא מסיפוריו, ומי שהצטיין באותו ערב שבת בהקשבה ובידע, הובטח לו טיול לאחד ממקומותיה היפים של הארץ. ערב שבת זה היה מסתיים במחרוזת שירי הארץ, כשקולו של זה גובר על זה. מה מאושרים היינו, שאבא ואמא ידעו לנטוע בנו מסורת ואהבת הארץ.

המבדיל בין קודש לחול

במוצאי השבת, לאחר ההבדלה, היו מתכנסים בביתנו באופן קבוע זקני העדה המערבית ובהם חיים אלבז, אדם שליווה את אבא מימי ילדותו ועד שנת החמישים לחייו של אבא.

אבא ראה בחיים אלבז מעין שמורת טבע של העדה. היה מושיבו לידו, על יד שולחן ערוך, היה מגיש לו משקה חריף לחימום האווירה, ותוך כדי אכילה היה אבא דורש ממנו לספר על העדה המערבית ומנהיגיה. התעניינותו הייתה בעיקר סביב המניעים של בני העדה לעלות לארץ ישראל. איזו תנועה פעלה לעלייתם של בני"המגרב״? ואז היה חיים מפליג בסיפוריו ומדגיש את הכמיהה לציון, הדבקות בדת, במנהגים ובמסורת, שהיו המרכיב העיקרי והחשוב בתעמולת העלייה לישראל. המנהיגים הרוחניים השתמשו בשירה ובפיוטים משלהם. כהוכחה לדבריו פתחו בפיוט, שיר על טבריה. מחבר השיר, עיוור אשר ישב באחד מערי אל־מגרב, הביע בשירו את כמיהתו לישראל ולעיר טבריה, אשר קדושי העם קבורים בה.

פיוטים אלה היו מרגשים את אבא עד דמעות, ומוצאי שבת הפך להיות ערב עדה.

חפשו מעשיכם וחזרו בתשובה

ראש השנה הוא יום הדין לכל באי העולם. ביום זה אדם נידון על מעשיו ועל קורותיו שאירעו לו בשנה שחלפה. שנאמר "עיני ה׳ אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, מראש השנה נידון מה יהא בסופה״. בראש השנה הכול לבושים בלבן, ומתקהלים בבית הכנסת. המתפללים מתנערים, מתעלים ומתנשאים מעולם הגשמיות אל עולם הרוחניות. לאחר גמר תפילת מעריב בליל הראשון, נוהגים לברך איש את רעהו ״לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו". סעודת הלילה – השולחן מכוסה במפה לבנה, ועליה פירות וירקות שיש בהם, או בשמם, רמז לברכות או לדברים טובים: סילקה (סלק), דגים ודבש, תמרים, רימון, תפוח־עץ, קרא (מין דלעת), כרתי(בצל ירוק). אבא נושא במזלגו מכל ירק ופרי ומדגיש בברכה את החשוב באכילתו. כל ילד מתכונן לסיום הברכה, ומחכה שאותו ירק או פרי ייפול גם לפיו. הרגע המרגש הוא תקיעת השופר, אף על פי שתקיעת השופר בראש השנה היא גזירת הכתוב, האומר: ״עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, חפשו מעשיכם וחזרו בתשובה״. בהגיע ימי הסליחות מהלך בחוצות השכונה "המכריז״, עם מנורת הלוקס בידיו, ומזרז לבוא לסליחות. אז הייתה לנו הילדים הזכות להשכים יחד עם אבא כדי להתפלל בבית הכנסת של "דוד קדוש". כילדים קטנים היינו זוכים בערב זה לקפה שחור וריחני.

מנהגי פורים אצל יהודי מרוקו – רפאל בן-שמחון

מטעמי פוריםנגולה

ברכוכס

אחד ממאכלי פורים הרווחים ביותר אצל יהודי המגרב והאהובים עליהם, הוא ״ברכוכס״, הדומה מאוד ל״כוסכוס״. גם הכנתו דומה לו, אלא שה״ברכוכס״ הוא יותר עבה מה״כוסכוס״ ולכן מרככים אותו בחלב וחמאה וגם מוסיפים לו סוכר ואוכלים אותו בבוקרו של יום פורים אחרי שחוזרים מבית־הכנסת.

עופות מפוטמים

אניני הטעם ואוהבי החיים, נהגו לפטם עופות ולהקדישם לסעודת ״מרדכי ואסתר״. חודש ימים לפני פורים, אנשים אלה היו רוכשים שלושה־ ארבעה עופות ויחד עימם רכשו גם כמות של תירס לבן או פולים יבשים, הישרו אותם במים ומידי יום, כאשר חזרו מעיסוקיהם, התחיל העיסוק עם העופות. האיש החזיק את התרנגול בין ברכיו והטעין אותו במנה הגונה של תירס או פולים, כשלוש מאות גרם תירס רטוב במים תחב לו לתוך הזפק, הישקה אותו במים והניח לו לנפשו עד למחרת באותה שעה, כך עשה במשך חודש ימים ולפעמים יותר, עד שמשקלו של התרנגול הגיע למעלה משישה קילוגרמים. זהו האווז של יהודי המגרב. עופות אלה עלו על שולחן פורים וגם למשלוח מנות.

תרנגול הודו

בקהילות ישראל השונות, היו כמה מהדרים שנהגו לאכול בסעודת פורים תרנגול הודו, זכר למלך אחשורוש, שמלך מהודו ועד כוש, כי אומרים שתרנגול הודו נחשב לסמל הטיפשות וגם מלך אחשורוש היה מלך טיפש (מגילה יב, עא), אולם מאחר ובארצות המגרב התרנגול הודו לא נמצא בשפע, וגם היה מאוד קשה להשיגו, לכן יהודי המגרב השתמשו תמיד רק בעוף הערבי (הבאלאדי) הנמצא בשפע ובזול.

אל־מעקודה

תבשיל מאוד טעים נהגו להכינו לסעודת מרדכי ואסתר, והוא: אל-מעקודה או אל-מחממר זוהי פשטידה מאוד עשירה בחומרים. מכינים אותה בביצים טרופות, חתיכות בשר גולש, פפריקה אדומה, שמן, הרבה תבלינים, אפייתה רק על גחלים (א־נאפ׳אך). את התבשיל מכסים בלוח פח לבן ועליו מניחים עוד גחלים, כך שהפשטידה מתבשלת משני הצדדים.

אבילת דגים

דג מיוחד שמבכר דווקא בחודש אדר ונשאר עד אחרי־פסח, הוא ״א־ סאביל " L'alose זהו דג גדול השוקל בדרך־כלל חמישה קילו ויותר וטעמו כטעם ה״מן״. דג זה הועלה תמיד על כל שולחן בסעודת פורים. אפשר לצלות, לטגן או לבשל אותו עם פלפלים אדומים ורצוי קצת חריפים, מוסיפים לו גם פפריקה אדומה וכמה תבלין, אלה שאין ידם משגת קנו דגים מסוגים אחרים, משום שאי אפשר לוותר על הדגים בפורים. הסאבל הור דג גדול מאוד וטעים, מבכר בחודש אדר ונשאר עד אחרי פסח שמו הלועזי בצרפתית הוא L'alose

אוצר המכתבים-רבי יוסף משאש זצוק"ל

קלו

פ׳ פינחפ. שני תרפ״ט לפ״ק.

רבי יוסך משאש

רבי יוסך משאש

ידידי החה״ש וכר, כהה״ר יעקב דייאן ישצ״ו. שלום. שלום.

מכתבו הבהיר הגיעני, אודות היריעות, דברתי עם הסופר, ואמר, בזה השבוע יגמור את כלם וישלחם לכבודו, ואך ישלח הכסף קודם. עוד בקשתני ידידי, שאם אוכל להגיד לך, פי׳ מ״ש הראב״ע ז״ל באיכה יועם זהב, בפירוש הטעמים, וז״ל: בפז אבן יקרה וי״א כי הוא כסף וזהב מופז יכחישם, עכ״ל. ובנוסח אחר מצאת מאופז, ולא ידעת מה ר״ל. ידידי הנוסח מאופז הוא האמת, כי הוא פ׳ בירמיה יו״ד פ׳ ט׳: כסף מרוקע מתרשיש יובא וזהב מאופז. ופי׳ דברי הראב״ע ז״ל הם פשוטים, כי הוא פי׳, פז הוא אבן יקרה, וי״א שהוא כסף, ופסוק וזהב מאופז, יכחישם, שאי אפשר לומר זהב של כסף, אלא זהב מבהיק כאבן יקרה, ופשוט. ואך דע ידידי, כי יונתן ב״ע תרגם, מאופז, מאופיר, שהיא שם עיר, כמו כסף מרוקע מתרשיש, וכ״פ רד״ק שם ע״ש, וא״כ אין הכחשה משם לי״א. ועוד מצאתי בס׳ ישן כ״י שהפז הוא מין זהב לבן ככסף, וכן ראיתי אצל צורף אחד, ואמר לי שהוא ביוקר גדול כפלי כפלים על הזהב האדום או הצהוב, ואפשר שלזה נתכוונו הי״א. ושלום.

אני היו״ם ס״ט

 

קלז

פ׳ הנז׳. שני תרפ״ט לפ״ק.

למעלת אדמו״ר עט״ר, הרה״ג מעו״מ, כמוהד״ר רפאל אנקאווא ישצ״ו. בקידה על אפים, אני אומר שלום.

מו״ח הי״ו דוב״ש אדוני שירבה, ומפציר במעלתו שיעמוד לימין החכם כהה״ד חיים אדהאן ישצ״ו, כי הוא בן קדושים, וגרים באורייתא תדיר, ושייף עייל שייף נפיק, ולא מחזיק טיבותא לגרמיה,. ומתחסד עם קונו הרבה, ואך דחיקא ליה שעתא טובא, ושרא דעניותא רהיט אבתריה, ובכן יעשה עמו אדוני חסד, כדרכו בקדש עם כל אדם, ובפרט עם זה, שהוא ראוי והגון לכל דבר שבקדושה, ושכמ״ה, ושלום. דל ורזה, היו״ם הזה, ס״ט

 

קלח

ס׳ מטו״מ. להרב הנז'

אדוני! בפקודת מר חמי הי״ו הנני מודיע למעלתו, כי ההוא עניא דשלח ליה אדוני בשבוע שעבר זה שמו מסעוד חזות, וקלסיה כי הוא עני חשוב, וכו׳, קבלו בספ' וקבץ לו נדבה הגונה, ואכל ושבע ודשן ופנה אל הגניבה, וגנב לו מהבית הרבה דברים, עם מעט כסף, וקם בעוד לילה עם שקו וילקוטו וברח, ועקבותיו לא נודעו, ובכן הוא מבקש מחילה וסליחה מאדוני לומר שלא תשלח לו עוד. אורח רק אחר הבדיקה יפה שהוא טוב וישר, והנה הוא מוכן לקבל מזה המין כל אשר תשלח, ושלום.

דל ורזה, היו־״ם הזה, ס״ט

 

קלט

פ׳ דברים. ש׳ תרפ׳׳ט לפ״ק.

ידידי החה״ש, כמהר״ש הלוי ישצ״ו, שלום, שלום. מכתבו הקצר קבלתי, אודות שמות הרבנים והחכמים וכוי, וכוי, דע ידידי, כי עבודה רבה העמסת עלי, וצריך לה זמן ארוך, לחפש בהרבה ספרים ושטרות ישנים, הנמצאים אצלי, ואצל אחרים. וכבר אספתי דבר חשוב, ועדין צריך עוד לאסוף, ובכן המתן עוד מעט זמן, ואתחיל לסדר ולשלוח, ואם תרצה בלי סדר רק בערבובייא, הודיעני ואשלח. ושלום.

אני היו״ם ס״ט

 

קמ

פ׳ הנז׳. לחכם א׳.

ידידי, ראיתי היום בגליון ס׳ פרשה של כבודו, שכתב דברים דחוקים ורחוקים על מ״ש הראב״ע ז״ל בפרשת השבוע, וז״ל: וקרבת מול בני עמון, פי׳ ובקרבד אליהם, עכ"ל. ודבריו פשוטים, שאין לפרש וקרבת לשון צווי שצריך להקריב אליהם, אלא וכאשר תקרב אליהם, אל תצורם, ופשוט. ועוד כתבת דברים דחוקים בדבור שאחריו, וז״ל: אל תצרם מפעלי הכפל, עכ״ל. וגם זה פשוט, כי שרשה צרור, במו צרור את המדינים, בכפל הרי״ש צרר. ושלום.

אני היו״ם ס״ט

 

קמא

פ׳ ואתחנן. לטאנכי״ר יע״א.

למעלת אדמו״ר הרה״ג, מעו״מ, כמוהר״ר מרדכי ן׳ גו, ישצ״ו. בקידה על אפים, אני אומר שלום. אדוני! בהפצרת שכנתינו אשת חיל מרים עטייא מב״ת, הנני כותב הני מלי קטני משמה, זאת אומרת ומתחננת לפני כסא רו״מ, לשלוח אחר חתנה, בעל בתה, ידוע בשם יצחק עמאר למכנאס״י, לדבר על לבו בפה רך ופרך, להתנהג עם בתה כדת של תורה, כי שלחה מכתב לאמה הנז' כי מעיק ומציר לה מאד, מכה ומקלל, ומשבר וקורע בחמתו כל כלי הבית, ולא מצאה מנוח עמו, ובכן נא אדוני, עמוד לימינה והצילה מיד עשקה, ושכמ"ה, ושלום.

דל ורזה היו״ם הזה ס״ט

קהילות תאפילאלת / סג'למאסא- ד"ר מאיר נזרי – התקופה הנחקרת וטיבה

התקופה הנחקרת וטיבהקהילות תאפילאלת וסג'למאסא

סג׳למאסא, שמה הקדום של תאפילאלת, נחרבה יותר מפעם אחת לפני מאות בשנים, ומלבד פרטים אחדים כמו קינתו של ר׳ אברהם בן עזרא וכיוצא בה אין לנו ידיעות נוספות. תאפילאלת עולה שוב על המפה מאז הופעתו המבורכת של ר׳ יעקב אביחצירא, שנולד בשנת תקס״ח/1808 בכפר תאבועצמת שבתאפילאלת, שקהילותיה נתרוקנו כליל עד 1980 ועלו כולן ציונה. התקופה הנחקרת היא אפוא בסדר גודל ממוצע של 150-100 שנה.

נושאי המחקר

נושאי המחקר מתמקדים בשלושה כרכים. הכרך הראשון הנוכחי. הכרך השני בשלבים אחרונים, ואנו מתפללים לה/ שנזכה לסיימו במועדו.

  1. כרך א — מעגל האדם והמשפחה: אירועי הכלולות, שטרי כתובה ונדוניה, מנהג הייבום וכתובת יבמה, אירועי הלידה וברית המילה, חופת הנעורים הקרויה ׳לְכְּתָּאבְּ/ בר מצווה לציצית ולתפילין, הכנסת ספר תורה, תענית הפסקה של שישה ימים ואירוע הפטירה.
  2. כרך ב — מעגל השנה: ימות החול, השבת, ימי הסליחות, ימים הנוראים, סוכות ושמחת תורה, חנוכה, ט״ו בשבט ופורים, פסח ושבועות, הילולות ובין המצרים.

שני הכרכים הנ״ל כוללים גם פרקי הווי, פיוטים, קינות ודרושים לאירועים השונים.

  1. כרך ג — קיצור מנהגי תאפילאלת: כרך זה ינסח את כל מנהגי תאפילאלת הקשורים למעגל האדם, מעגל השנה ומעגל הקהילה, מחולק לפי נושאים כגון: מנהגי תפילה, מנהגי ראש חודש, מנהגי מילה וכדו׳, בליווי מקורות והשוואות לשאר קהילות מרוקו.

הכרך הראשון הנוכחי — פרקיו ונושאיו

כרך זה מוקדש לאירועים, למנהגים, להווי, לפיוטים ולדרושים הקשורים במעגל האדם מן הלידה ועד לפטירה בקהילות סג׳למאסא/תאפילאלת. בספר עשרה פרקים:

 א) החתונה: תיאור האירועים, המנהגים והפיוטים.

 ב) שטרי הכתובה והנדוניה וקוויהם הייחודיים.

ג) מנהג הייבום וכתובת יבמה.

 ד) הלידה והברית: תיאור האירועים, המנהגים, מגוון פיוטים מוחדרים בליווי פירושים, מקורות ומבואות.

ה) הכתאב או חופת הנעורים — תיאורי הווי, טעמי החופה, מקורותיה וקדמותה, פיוטים ודרושים.

 ו) אירועי הציצית והתפילין: החגיגות — מבחר פיוטים ודרושים מוחדרים ומפורשים בליווי מקורות ומבואות.

ז) הכנסת ספר תורה — תיאורי הווי, פיוטים ורעיונות.

 ח) התענית השבועית הכוללת שישה ימים ושישה לילות רצופים: אישים, תיאורי הווי, מקורות ופיוטים. ט) הדרת זקנים.

 י) הפטירה: תיאורי הווי, המנהגים הייחודיים ומקורותיהם. הפרק נחתם בסקירה של קובצי דרושים לנפטרים, מדגם של שלושה דרושים מוחדרים, חמש קינות מוהדרות ומבוא כללי על הקינות לנפטרים מאת משוררי תאפילאלת.

מקדרות המחקר

המחקר, שנמשך חמש עשרה שנים, מתבסס על מגוון מקורות: מקורות שבעל פה הכוללים עשרות ראיונות, מפגשים והקלטות ומאות שיחות טלפון עם מסרנים, ״מקורות שבכתב לסוגיהם: ספרים, תעודות, מסמכים, כתבי יד, איגרות ושטרות כמפורט להלן.

הפרק הראשון המתאר את אירועי הכלולות נעזר בספר ׳מליץ טוב׳ לר׳ שלום אביחצירא;

הפרק השני המוקדש לשטרי הכתובה והנדוניה מתבסס על קובצי כתובות משלושה מוסדות בירושלים: בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, מכון בן צבי ״ארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. פרק זה נעזר גם בעיון בקונטרסי נישואין של כמה מקהילות תאפילאלת: ריש, קרראנדו ותאלסינת, הכוללים עשרות שטרי :דוניות וכתובות מתקופת ר׳ ישראל אביחצירא חתומים בחתימותיו וטבועים בחותמיו בדיין ומורה צדק של ארפוד ואגפיה.

הפרק השלישי על הייבום נשען על ראיונות ־כתובות ליבמה בכתבי יד הנ״ל.

הפרק הרביעי המתאר את אירועי הלידה וברית המילה נעזר בארבעה קונטרסים בכתב יד של פיוטי מילה מקהילות שונות בתאפילאלת כולל ריש.

הפרק החמישי על חופת נעורים מתבסס גם על מגוון מאמרים שנכתבו על נושא זה בקהילות אחרות.

הפרק השישי על בר מצווה — מציג את הדרושים הקדומים לציצית ולתפילין המופיעים בכתבי יד היוצאים לאור כאן לראשונה, ואת הדרושים לתפילין מאת ר׳ יעקב אביחצירא ובנו ר׳ מסעוד המופיעים במהדורה הראשונה של ׳יגל יעקב׳ המוחדרים כאן בליווי פירושים, מקורות ומבואות. יחד עמם מוהדר גם דרוש לתפילין מאת ר׳ יחיא אדהאן מתאפילאלת, נכדו של ר׳ יעקב. בפרק זה מופיעים גם פיוטים לציצית ולתפילין מ׳יגל יעקב׳ לר׳ יעקב אביחצירא ונכדו ר׳ דוד, ופיוטים לתפילין מפייטנים אחרים של תאפילאלת.

הפרק השביעי על הכנסת ספר תורה כולל בתוכו פיוטים חשובים מ׳יגל יעקב׳ ואחרים מ׳אני לדודי׳ לר׳ יחיא אדהאן ומ׳כתם פז׳ לר׳ מכלוף פדידא, המוחדרים כאן בליווי פירושים, מקורות ומבואות. בפרק מובאים גם רעיונות מחיבוריו של ר׳ יעקב אביחצירא.

הפרק השמיני על ההפסקה השבועית — חלקו התיאורי — מקורו בראיונות וספרים על משפחת אביחצירא, וחלקו העיקרי הרעיוני והעיוני — במקורות העוסקים בתענית זו מן המאה ה־17 הנידונים כאן לראשונה כמו כתבי הרמ׳׳ע מפאנו, משנת חסידים לר׳ עמנואל חי רפאל ריקי ומקורות אחרים, ופיוטים שנתחברו לכבוד המאורע.

הפרק התשיעי הקצר על מנהג הדרת זקנים מתבסס על מקורותיו במדרש ובתלמוד.

הפרק העשירי והאחרון העוסק בפטירה נשען על ׳מליץ טוב׳ לר׳ שלום אביחצירא ועל קונטרס פטירה בכתב יד מגיגלאן. החלק המוקדש לקינות לנפטרים מקורו בקובצי שירים לחכמי אביחצירא שיצאו לאור וגם מכתבי יד ממכון בן צבי, והחלק של הדרושים — מקורו מספרים של חכמי תאפילאלת. כל פרק פותח במבוא ונחתם בסיכום. הספר נחתם ברשימה ביבליוגרפית מפורטת וברשימת מסרבים לפי מפתח קהילתי, שעליהם מתבסס המחקר ובמפתחות.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-ילדי הנמל-עוזיאל חזן

שני ילדים-נערים, מזי־רעב, האחד יהודי והשני פליט איטלקי, מתגוררים בשכונת עוני בעיר נמל מנוכרת, השוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי, ומצויה תחת שלטון של מנדט צרפתי.ילדי הנמל

השניים, טוני ומרקו, השונים מאוד זה מזה באופיים ובמהותם, מנהלים מלחמת קיום קשה ואכזרית, כשכל אחד מהם נושא עמו סוד אפל, הטעון ברגשות וביצרים עזים. הם מתקיימים בעיקר מליווי מלחים צרפתים ואמריקאים לבית בושת מפואר בעיר, ואף מצליחים לחלץ ממנו נערה יתומה ונרדפת, בדרכים מפתיעות. בו בזמן הם מבצעים גם שליחויות שונות לפרנסתם, מתמודדים עם שאלות של מוסר וקיום, ומצליחים -כנגד כל הסיכויים – לקיים לא רק את עצמם אלא גם את בני משפחותיהם, ואפילו לחסוך כסף ולעשות חסד עם אחרים.

הסקרנות הטבעית המקננת בהם, דוחקת בהם לחדור אל ממלכתם האסורה של המבוגרים הסובבים אותם, ולרקום עם חלקם קשרי ידידות של ממש. כך עם אשת מסתורין צרפתייה, אלמנתו של גנרל צרפתי, עם מדען יהודי – פליט שואה – המצליח להימלט מאירופה העשנה ולמצוא מקלט במלון בעיר, ועם דמויות אחרות.

ילדי הנמל הוא בעיקרו סיפור חניכה. שני הילדים התמים של תחילת הסיפור, הופכים אט אט לנערים מפוכחים, המודעים עד כאב להיבטיו האכזריים, האפלים והמושחתים של העולם בו הם חיים. זהו סיפור אפוף קסם, כאב, שחוק ועצב. מחברו, עוזיאל חזן רוקם אותו ביד אמן. הוא משרטט ברגישות מעודנת וחכמה את תלאותיהם של גיבוריו, ושוזר אותן בכישרון כתיבה מרהיב בין מוראותיה של תקופה הרת עולם – מן האכזריות והטרגיות שידעה ההיסטוריה המודרנית.

עוזיאל חזן, סופר וחוקר, כותב בין השאר על אורח חייהם של יהודי מרוקו ועל העיר ירושלים, בה הוא מתגורר. בין ספריו הקודמים: קובץ הסיפורים נביחות אל ירח כבוי, הנובלה ארמנד, ספר הילדים אל שלגי האטלס, הרומנים חותם בדבריה, מבחן החלב, בוא אלי לאימלשיל והמחזה כקליפת אגוז. חזן הוא זוכה פרס ראש הממשלה לסופרים לשנת תשנ״ח, והפרס הספרותי של הסוכנות היהודית לרגל שנת היובל לעליית הנוער.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

פברואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829  

רשימת הנושאים באתר