מנהגי פורים אצל יהודי מרוקו – רפאל בן-שמחון
מטעמי פורים
ברכוכס
אחד ממאכלי פורים הרווחים ביותר אצל יהודי המגרב והאהובים עליהם, הוא ״ברכוכס״, הדומה מאוד ל״כוסכוס״. גם הכנתו דומה לו, אלא שה״ברכוכס״ הוא יותר עבה מה״כוסכוס״ ולכן מרככים אותו בחלב וחמאה וגם מוסיפים לו סוכר ואוכלים אותו בבוקרו של יום פורים אחרי שחוזרים מבית־הכנסת.
עופות מפוטמים
אניני הטעם ואוהבי החיים, נהגו לפטם עופות ולהקדישם לסעודת ״מרדכי ואסתר״. חודש ימים לפני פורים, אנשים אלה היו רוכשים שלושה־ ארבעה עופות ויחד עימם רכשו גם כמות של תירס לבן או פולים יבשים, הישרו אותם במים ומידי יום, כאשר חזרו מעיסוקיהם, התחיל העיסוק עם העופות. האיש החזיק את התרנגול בין ברכיו והטעין אותו במנה הגונה של תירס או פולים, כשלוש מאות גרם תירס רטוב במים תחב לו לתוך הזפק, הישקה אותו במים והניח לו לנפשו עד למחרת באותה שעה, כך עשה במשך חודש ימים ולפעמים יותר, עד שמשקלו של התרנגול הגיע למעלה משישה קילוגרמים. זהו האווז של יהודי המגרב. עופות אלה עלו על שולחן פורים וגם למשלוח מנות.
תרנגול הודו
בקהילות ישראל השונות, היו כמה מהדרים שנהגו לאכול בסעודת פורים תרנגול הודו, זכר למלך אחשורוש, שמלך מהודו ועד כוש, כי אומרים שתרנגול הודו נחשב לסמל הטיפשות וגם מלך אחשורוש היה מלך טיפש (מגילה יב, עא), אולם מאחר ובארצות המגרב התרנגול הודו לא נמצא בשפע, וגם היה מאוד קשה להשיגו, לכן יהודי המגרב השתמשו תמיד רק בעוף הערבי (הבאלאדי) הנמצא בשפע ובזול.
אל־מעקודה
תבשיל מאוד טעים נהגו להכינו לסעודת מרדכי ואסתר, והוא: אל-מעקודה או אל-מחממר זוהי פשטידה מאוד עשירה בחומרים. מכינים אותה בביצים טרופות, חתיכות בשר גולש, פפריקה אדומה, שמן, הרבה תבלינים, אפייתה רק על גחלים (א־נאפ׳אך). את התבשיל מכסים בלוח פח לבן ועליו מניחים עוד גחלים, כך שהפשטידה מתבשלת משני הצדדים.
אבילת דגים
דג מיוחד שמבכר דווקא בחודש אדר ונשאר עד אחרי־פסח, הוא ״א־ סאביל " L'alose זהו דג גדול השוקל בדרך־כלל חמישה קילו ויותר וטעמו כטעם ה״מן״. דג זה הועלה תמיד על כל שולחן בסעודת פורים. אפשר לצלות, לטגן או לבשל אותו עם פלפלים אדומים ורצוי קצת חריפים, מוסיפים לו גם פפריקה אדומה וכמה תבלין, אלה שאין ידם משגת קנו דגים מסוגים אחרים, משום שאי אפשר לוותר על הדגים בפורים. הסאבל הור דג גדול מאוד וטעים, מבכר בחודש אדר ונשאר עד אחרי פסח שמו הלועזי בצרפתית הוא L'alose
אוצר המכתבים-רבי יוסף משאש זצוק"ל
קלו
פ׳ פינחפ. שני תרפ״ט לפ״ק.
רבי יוסך משאש
ידידי החה״ש וכר, כהה״ר יעקב דייאן ישצ״ו. שלום. שלום.
מכתבו הבהיר הגיעני, אודות היריעות, דברתי עם הסופר, ואמר, בזה השבוע יגמור את כלם וישלחם לכבודו, ואך ישלח הכסף קודם. עוד בקשתני ידידי, שאם אוכל להגיד לך, פי׳ מ״ש הראב״ע ז״ל באיכה יועם זהב, בפירוש הטעמים, וז״ל: בפז אבן יקרה וי״א כי הוא כסף וזהב מופז יכחישם, עכ״ל. ובנוסח אחר מצאת מאופז, ולא ידעת מה ר״ל. ידידי הנוסח מאופז הוא האמת, כי הוא פ׳ בירמיה יו״ד פ׳ ט׳: כסף מרוקע מתרשיש יובא וזהב מאופז. ופי׳ דברי הראב״ע ז״ל הם פשוטים, כי הוא פי׳, פז הוא אבן יקרה, וי״א שהוא כסף, ופסוק וזהב מאופז, יכחישם, שאי אפשר לומר זהב של כסף, אלא זהב מבהיק כאבן יקרה, ופשוט. ואך דע ידידי, כי יונתן ב״ע תרגם, מאופז, מאופיר, שהיא שם עיר, כמו כסף מרוקע מתרשיש, וכ״פ רד״ק שם ע״ש, וא״כ אין הכחשה משם לי״א. ועוד מצאתי בס׳ ישן כ״י שהפז הוא מין זהב לבן ככסף, וכן ראיתי אצל צורף אחד, ואמר לי שהוא ביוקר גדול כפלי כפלים על הזהב האדום או הצהוב, ואפשר שלזה נתכוונו הי״א. ושלום.
אני היו״ם ס״ט
קלז
פ׳ הנז׳. שני תרפ״ט לפ״ק.
למעלת אדמו״ר עט״ר, הרה״ג מעו״מ, כמוהד״ר רפאל אנקאווא ישצ״ו. בקידה על אפים, אני אומר שלום.
מו״ח הי״ו דוב״ש אדוני שירבה, ומפציר במעלתו שיעמוד לימין החכם כהה״ד חיים אדהאן ישצ״ו, כי הוא בן קדושים, וגרים באורייתא תדיר, ושייף עייל שייף נפיק, ולא מחזיק טיבותא לגרמיה,. ומתחסד עם קונו הרבה, ואך דחיקא ליה שעתא טובא, ושרא דעניותא רהיט אבתריה, ובכן יעשה עמו אדוני חסד, כדרכו בקדש עם כל אדם, ובפרט עם זה, שהוא ראוי והגון לכל דבר שבקדושה, ושכמ״ה, ושלום. דל ורזה, היו״ם הזה, ס״ט
קלח
ס׳ מטו״מ. להרב הנז'
אדוני! בפקודת מר חמי הי״ו הנני מודיע למעלתו, כי ההוא עניא דשלח ליה אדוני בשבוע שעבר זה שמו מסעוד חזות, וקלסיה כי הוא עני חשוב, וכו׳, קבלו בספ' וקבץ לו נדבה הגונה, ואכל ושבע ודשן ופנה אל הגניבה, וגנב לו מהבית הרבה דברים, עם מעט כסף, וקם בעוד לילה עם שקו וילקוטו וברח, ועקבותיו לא נודעו, ובכן הוא מבקש מחילה וסליחה מאדוני לומר שלא תשלח לו עוד. אורח רק אחר הבדיקה יפה שהוא טוב וישר, והנה הוא מוכן לקבל מזה המין כל אשר תשלח, ושלום.
דל ורזה, היו־״ם הזה, ס״ט
קלט
פ׳ דברים. ש׳ תרפ׳׳ט לפ״ק.
ידידי החה״ש, כמהר״ש הלוי ישצ״ו, שלום, שלום. מכתבו הקצר קבלתי, אודות שמות הרבנים והחכמים וכוי, וכוי, דע ידידי, כי עבודה רבה העמסת עלי, וצריך לה זמן ארוך, לחפש בהרבה ספרים ושטרות ישנים, הנמצאים אצלי, ואצל אחרים. וכבר אספתי דבר חשוב, ועדין צריך עוד לאסוף, ובכן המתן עוד מעט זמן, ואתחיל לסדר ולשלוח, ואם תרצה בלי סדר רק בערבובייא, הודיעני ואשלח. ושלום.
אני היו״ם ס״ט
קמ
פ׳ הנז׳. לחכם א׳.
ידידי, ראיתי היום בגליון ס׳ פרשה של כבודו, שכתב דברים דחוקים ורחוקים על מ״ש הראב״ע ז״ל בפרשת השבוע, וז״ל: וקרבת מול בני עמון, פי׳ ובקרבד אליהם, עכ"ל. ודבריו פשוטים, שאין לפרש וקרבת לשון צווי שצריך להקריב אליהם, אלא וכאשר תקרב אליהם, אל תצורם, ופשוט. ועוד כתבת דברים דחוקים בדבור שאחריו, וז״ל: אל תצרם מפעלי הכפל, עכ״ל. וגם זה פשוט, כי שרשה צרור, במו צרור את המדינים, בכפל הרי״ש צרר. ושלום.
אני היו״ם ס״ט
קמא
פ׳ ואתחנן. לטאנכי״ר יע״א.
למעלת אדמו״ר הרה״ג, מעו״מ, כמוהר״ר מרדכי ן׳ גו, ישצ״ו. בקידה על אפים, אני אומר שלום. אדוני! בהפצרת שכנתינו אשת חיל מרים עטייא מב״ת, הנני כותב הני מלי קטני משמה, זאת אומרת ומתחננת לפני כסא רו״מ, לשלוח אחר חתנה, בעל בתה, ידוע בשם יצחק עמאר למכנאס״י, לדבר על לבו בפה רך ופרך, להתנהג עם בתה כדת של תורה, כי שלחה מכתב לאמה הנז' כי מעיק ומציר לה מאד, מכה ומקלל, ומשבר וקורע בחמתו כל כלי הבית, ולא מצאה מנוח עמו, ובכן נא אדוני, עמוד לימינה והצילה מיד עשקה, ושכמ"ה, ושלום.
דל ורזה היו״ם הזה ס״ט
קהילות תאפילאלת / סג'למאסא- ד"ר מאיר נזרי – התקופה הנחקרת וטיבה
התקופה הנחקרת וטיבה
סג׳למאסא, שמה הקדום של תאפילאלת, נחרבה יותר מפעם אחת לפני מאות בשנים, ומלבד פרטים אחדים כמו קינתו של ר׳ אברהם בן עזרא וכיוצא בה אין לנו ידיעות נוספות. תאפילאלת עולה שוב על המפה מאז הופעתו המבורכת של ר׳ יעקב אביחצירא, שנולד בשנת תקס״ח/1808 בכפר תאבועצמת שבתאפילאלת, שקהילותיה נתרוקנו כליל עד 1980 ועלו כולן ציונה. התקופה הנחקרת היא אפוא בסדר גודל ממוצע של 150-100 שנה.
נושאי המחקר
נושאי המחקר מתמקדים בשלושה כרכים. הכרך הראשון הנוכחי. הכרך השני בשלבים אחרונים, ואנו מתפללים לה/ שנזכה לסיימו במועדו.
- כרך א — מעגל האדם והמשפחה: אירועי הכלולות, שטרי כתובה ונדוניה, מנהג הייבום וכתובת יבמה, אירועי הלידה וברית המילה, חופת הנעורים הקרויה ׳לְכְּתָּאבְּ/ בר מצווה לציצית ולתפילין, הכנסת ספר תורה, תענית הפסקה של שישה ימים ואירוע הפטירה.
- כרך ב — מעגל השנה: ימות החול, השבת, ימי הסליחות, ימים הנוראים, סוכות ושמחת תורה, חנוכה, ט״ו בשבט ופורים, פסח ושבועות, הילולות ובין המצרים.
שני הכרכים הנ״ל כוללים גם פרקי הווי, פיוטים, קינות ודרושים לאירועים השונים.
- כרך ג — קיצור מנהגי תאפילאלת: כרך זה ינסח את כל מנהגי תאפילאלת הקשורים למעגל האדם, מעגל השנה ומעגל הקהילה, מחולק לפי נושאים כגון: מנהגי תפילה, מנהגי ראש חודש, מנהגי מילה וכדו׳, בליווי מקורות והשוואות לשאר קהילות מרוקו.
הכרך הראשון הנוכחי — פרקיו ונושאיו
כרך זה מוקדש לאירועים, למנהגים, להווי, לפיוטים ולדרושים הקשורים במעגל האדם מן הלידה ועד לפטירה בקהילות סג׳למאסא/תאפילאלת. בספר עשרה פרקים:
א) החתונה: תיאור האירועים, המנהגים והפיוטים.
ב) שטרי הכתובה והנדוניה וקוויהם הייחודיים.
ג) מנהג הייבום וכתובת יבמה.
ד) הלידה והברית: תיאור האירועים, המנהגים, מגוון פיוטים מוחדרים בליווי פירושים, מקורות ומבואות.
ה) הכתאב או חופת הנעורים — תיאורי הווי, טעמי החופה, מקורותיה וקדמותה, פיוטים ודרושים.
ו) אירועי הציצית והתפילין: החגיגות — מבחר פיוטים ודרושים מוחדרים ומפורשים בליווי מקורות ומבואות.
ז) הכנסת ספר תורה — תיאורי הווי, פיוטים ורעיונות.
ח) התענית השבועית הכוללת שישה ימים ושישה לילות רצופים: אישים, תיאורי הווי, מקורות ופיוטים. ט) הדרת זקנים.
י) הפטירה: תיאורי הווי, המנהגים הייחודיים ומקורותיהם. הפרק נחתם בסקירה של קובצי דרושים לנפטרים, מדגם של שלושה דרושים מוחדרים, חמש קינות מוהדרות ומבוא כללי על הקינות לנפטרים מאת משוררי תאפילאלת.
מקדרות המחקר
המחקר, שנמשך חמש עשרה שנים, מתבסס על מגוון מקורות: מקורות שבעל פה הכוללים עשרות ראיונות, מפגשים והקלטות ומאות שיחות טלפון עם מסרנים, ״מקורות שבכתב לסוגיהם: ספרים, תעודות, מסמכים, כתבי יד, איגרות ושטרות כמפורט להלן.
הפרק הראשון המתאר את אירועי הכלולות נעזר בספר ׳מליץ טוב׳ לר׳ שלום אביחצירא;
הפרק השני המוקדש לשטרי הכתובה והנדוניה מתבסס על קובצי כתובות משלושה מוסדות בירושלים: בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, מכון בן צבי ״ארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. פרק זה נעזר גם בעיון בקונטרסי נישואין של כמה מקהילות תאפילאלת: ריש, קרראנדו ותאלסינת, הכוללים עשרות שטרי :דוניות וכתובות מתקופת ר׳ ישראל אביחצירא חתומים בחתימותיו וטבועים בחותמיו בדיין ומורה צדק של ארפוד ואגפיה.
הפרק השלישי על הייבום נשען על ראיונות ־כתובות ליבמה בכתבי יד הנ״ל.
הפרק הרביעי המתאר את אירועי הלידה וברית המילה נעזר בארבעה קונטרסים בכתב יד של פיוטי מילה מקהילות שונות בתאפילאלת כולל ריש.
הפרק החמישי על חופת נעורים מתבסס גם על מגוון מאמרים שנכתבו על נושא זה בקהילות אחרות.
הפרק השישי על בר מצווה — מציג את הדרושים הקדומים לציצית ולתפילין המופיעים בכתבי יד היוצאים לאור כאן לראשונה, ואת הדרושים לתפילין מאת ר׳ יעקב אביחצירא ובנו ר׳ מסעוד המופיעים במהדורה הראשונה של ׳יגל יעקב׳ המוחדרים כאן בליווי פירושים, מקורות ומבואות. יחד עמם מוהדר גם דרוש לתפילין מאת ר׳ יחיא אדהאן מתאפילאלת, נכדו של ר׳ יעקב. בפרק זה מופיעים גם פיוטים לציצית ולתפילין מ׳יגל יעקב׳ לר׳ יעקב אביחצירא ונכדו ר׳ דוד, ופיוטים לתפילין מפייטנים אחרים של תאפילאלת.
הפרק השביעי על הכנסת ספר תורה כולל בתוכו פיוטים חשובים מ׳יגל יעקב׳ ואחרים מ׳אני לדודי׳ לר׳ יחיא אדהאן ומ׳כתם פז׳ לר׳ מכלוף פדידא, המוחדרים כאן בליווי פירושים, מקורות ומבואות. בפרק מובאים גם רעיונות מחיבוריו של ר׳ יעקב אביחצירא.
הפרק השמיני על ההפסקה השבועית — חלקו התיאורי — מקורו בראיונות וספרים על משפחת אביחצירא, וחלקו העיקרי הרעיוני והעיוני — במקורות העוסקים בתענית זו מן המאה ה־17 הנידונים כאן לראשונה כמו כתבי הרמ׳׳ע מפאנו, משנת חסידים לר׳ עמנואל חי רפאל ריקי ומקורות אחרים, ופיוטים שנתחברו לכבוד המאורע.
הפרק התשיעי הקצר על מנהג הדרת זקנים מתבסס על מקורותיו במדרש ובתלמוד.
הפרק העשירי והאחרון העוסק בפטירה נשען על ׳מליץ טוב׳ לר׳ שלום אביחצירא ועל קונטרס פטירה בכתב יד מגיגלאן. החלק המוקדש לקינות לנפטרים מקורו בקובצי שירים לחכמי אביחצירא שיצאו לאור וגם מכתבי יד ממכון בן צבי, והחלק של הדרושים — מקורו מספרים של חכמי תאפילאלת. כל פרק פותח במבוא ונחתם בסיכום. הספר נחתם ברשימה ביבליוגרפית מפורטת וברשימת מסרבים לפי מפתח קהילתי, שעליהם מתבסס המחקר ובמפתחות.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-ילדי הנמל-עוזיאל חזן
שני ילדים-נערים, מזי־רעב, האחד יהודי והשני פליט איטלקי, מתגוררים בשכונת עוני בעיר נמל מנוכרת, השוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי, ומצויה תחת שלטון של מנדט צרפתי.
השניים, טוני ומרקו, השונים מאוד זה מזה באופיים ובמהותם, מנהלים מלחמת קיום קשה ואכזרית, כשכל אחד מהם נושא עמו סוד אפל, הטעון ברגשות וביצרים עזים. הם מתקיימים בעיקר מליווי מלחים צרפתים ואמריקאים לבית בושת מפואר בעיר, ואף מצליחים לחלץ ממנו נערה יתומה ונרדפת, בדרכים מפתיעות. בו בזמן הם מבצעים גם שליחויות שונות לפרנסתם, מתמודדים עם שאלות של מוסר וקיום, ומצליחים -כנגד כל הסיכויים – לקיים לא רק את עצמם אלא גם את בני משפחותיהם, ואפילו לחסוך כסף ולעשות חסד עם אחרים.
הסקרנות הטבעית המקננת בהם, דוחקת בהם לחדור אל ממלכתם האסורה של המבוגרים הסובבים אותם, ולרקום עם חלקם קשרי ידידות של ממש. כך עם אשת מסתורין צרפתייה, אלמנתו של גנרל צרפתי, עם מדען יהודי – פליט שואה – המצליח להימלט מאירופה העשנה ולמצוא מקלט במלון בעיר, ועם דמויות אחרות.
ילדי הנמל הוא בעיקרו סיפור חניכה. שני הילדים התמים של תחילת הסיפור, הופכים אט אט לנערים מפוכחים, המודעים עד כאב להיבטיו האכזריים, האפלים והמושחתים של העולם בו הם חיים. זהו סיפור אפוף קסם, כאב, שחוק ועצב. מחברו, עוזיאל חזן רוקם אותו ביד אמן. הוא משרטט ברגישות מעודנת וחכמה את תלאותיהם של גיבוריו, ושוזר אותן בכישרון כתיבה מרהיב בין מוראותיה של תקופה הרת עולם – מן האכזריות והטרגיות שידעה ההיסטוריה המודרנית.
עוזיאל חזן, סופר וחוקר, כותב בין השאר על אורח חייהם של יהודי מרוקו ועל העיר ירושלים, בה הוא מתגורר. בין ספריו הקודמים: קובץ הסיפורים נביחות אל ירח כבוי, הנובלה ארמנד, ספר הילדים אל שלגי האטלס, הרומנים חותם בדבריה, מבחן החלב, בוא אלי לאימלשיל והמחזה כקליפת אגוז. חזן הוא זוכה פרס ראש הממשלה לסופרים לשנת תשנ״ח, והפרס הספרותי של הסוכנות היהודית לרגל שנת היובל לעליית הנוער.
47 – מוחמד – محمد
وَمِنْهُم مَّن يَسْتَمِعُ إِلَيْكَ حَتَّى إِذَا خَرَجُوا مِنْ عِندِكَ قَالُوا لِلَّذِينَ أُوتُوا الْعِلْمَ مَاذَا قَالَ آنِفًا أُوْلَئِكَ الَّذِينَ طَبَعَ اللَّهُ عَلَى قُلُوبِهِمْ وَاتَّبَعُوا أَهْوَاءهُمْ 16
יש המקשיבים לדבריךָ, ואולם בצאתם מעליךָ, יגידו לאלה אשר ניתַן להם הידע, מה הדבר אשר אמר זה עתה ? הם אלה אשר אטם אלוהים את לבבכם ושאר נהו אחר מושגות לבם.
מקשיבים לדבריך : מפרשים שמדובר במתחסדים – מונאפיקון – שנהגו להתקלס במוחמד מאחורי גבו
לאלה אשר ניתן להם את הידע : חברי הנביא. ויש המזהים אותם עם אנשים שנודעו במיוחד בלמדנותם, כגון אבן עַבָּאס או עבדאללה אבן מַסְעוּד
מה הדבר אשר אמר : לשון לגלוג ועקיצה
وَالَّذِينَ اهْتَدَوْا زَادَهُمْ هُدًى وَآتَاهُمْ تَقْواهُمْ 17
ואולם ישרי הדרך, אותם יוסיף אלוהים להנחות וייתן יראה בלבם.
فَهَلْ يَنظُرُونَ إِلَّا السَّاعَةَ أَن تَأْتِيَهُم بَغْتَةً فَقَدْ جَاء أَشْرَاطُهَا فَأَنَّى لَهُمْ إِذَا جَاءتْهُمْ ذِكْرَاهُمْ 18
לא נותר להם אלא לצפות כי תבוא עליהם שעת הדין כחתף. כבא באו האותות המבשרים עליה, ומה יועיל להם אם רק אז ייזכרו ?
فَاعْلَمْ أَنَّهُ لَا إِلَهَ إِلَّا اللَّهُ وَاسْتَغْفِرْ لِذَنبِكَ وَلِلْمُؤْمِنِينَ وَالْمُؤْمِنَاتِ وَاللَّهُ يَعْلَمُ مُتَقَلَّبَكُمْ وَمَثْوَاكُمْ 19
דע כי אין אלוה מבלעדי אלוהים, ובקש מחילה על חטאיךָ, ועל חטאי המאמינים והמאמינות. לאוהים יודע את כל הקורות אתכם בצאתכם ובבואכם.
وَيَقُولُ الَّذِينَ آمَنُوا لَوْلَا نُزِّلَتْ سُورَةٌ فَإِذَا أُنزِلَتْ سُورَةٌ مُّحْكَمَةٌ وَذُكِرَ فِيهَا الْقِتَالُ رَأَيْتَ الَّذِينَ فِي قُلُوبِهِم مَّرَضٌ يَنظُرُونَ إِلَيْكَ نَظَرَ الْمَغْشِيِّ عَلَيْهِ مِنَ الْمَوْتِ فَأَوْلَى لَهُمْ 20
המאמינים אומרים,מדוע לא הורדה סורה ממרומים ? ואולם ברדת סורה נחרצת בדבר הצורך להילחם, תראה את אלה אשר פשה הנגע בלבם נושאים מבטם אליך כמתעלפים על סף המוות. מן הראוי היה
אשר פשה בלבם – ביטוי זה מופיע גם בסורה 2- פסוק 10 ופירושו הוא – תיאור מקובל למתחסדים
הפסוק כולו בשינויים קלים מופיע בסורה 2- פסוק 23
طَاعَةٌ وَقَوْلٌ مَّعْرُوفٌ فَإِذَا عَزَمَ الْأَمْرُ فَلَوْ صَدَقُوا اللَّهَ لَكَانَ خَيْرًا لَّهُمْ 21 ,
כי ישָמעו וידברו בדרך ארץ, וכאשר התברר חומרת המצב, מוטב כי יהיו כנים עם אלוהים
חומרת המצב : הצורך להילחם.
فَهَلْ عَسَيْتُمْ إِن تَوَلَّيْتُمْ أَن تُفْسِدُوا فِي الْأَرْضِ وَتُقَطِّعُوا أَرْحَامَكُمْ 22
הייתכן כי לאחר שתפנו עורף, תחמסו את הארץ ותתנכלו לשארי בשרכם ?
לאחר שתפנו עורף : בערבית – תַוַלַּיְתֻם – ויש מפרשים " לאחר שיינתן לכם שלטון " ומסבירים כי זו אזהרה לשליטים האוַּמיים
תתנכלו לשאר בשרכם : מפרשים שמדובר בשיבה אל מתכונת שפיכת הדמים של תקופת הג'אהיליה. ואולם הסבורים כי הפסוק עוסק באומיים מסבירים כי הכוונה להתנכלותם לשאיר בשרו של מוחמד ( ובמיוחד דוד עלי, הנערץ על השיעים )
L’Operation mural au Maroc
OPERATION MURAL AU MAROC.
http://rol-benzaken.centerblog.net/10957-operation-mural
L’Operation mural.
L’Operation mural , c’est l’histoire incroyable d’un jeune juif anglais que le destin va mettre sur la route du Mossad, pour organiser l’évacuation clandestine, en 1961
Fils d’un emigre juif polonais, David Littman ne en Angleterre en 1933 ou il fait des etudes brillantes dans les plus grandes universites britanniques. Il epouse Gisèle Orebi en 1959, une jeune Juive dont les parents ont fui l’Égypte. Le couple s’installe a Geneve et c’est la que nait leur fille Diana.
A la suite des evenements recents du bateu Egoz, Israel a decide de faire sortir officiellement les enfants du Maroc pour faciliter la poursuite de l’évacuation clandestine des adultes.
David Littman explique la mission a sa femme , qui decide de le suivre avec la petite Diana, malgre tous les risques que cela represente.
Mais David Littman s’avere tres efficace.
Grace a l’aide de Mohamed Drissi les documents sont enfin signes. Le premier depart est fixe pour le26 juin 1961.
Cette reconnaissance cedera vite la place a un long silence et a l’oubli qui laisseront amer David Littman, retourne vivre en Suisse avec sa famille. Il faudra attendre 1984 pour que son role soit reconnu, puis 1986 pour que le couple Littman retrouve, lors d’une ceremonie d’hommage en Israel, a Ashdod, cent vingt ex-enfants de l’Opération Mural.
Il fut le principal acteur de cette operation et mérite un grand hommage.
סיפורי עם של יהודי ספרד-יצחק מוסוקונה
הרבי מרקדו והכומר .
הרכבת נעצרה בתחנת פְּלֶבְנה. כרגיל בתחנות גדולות, גם כאן יש תנועה ערה של נוסעים: אלה עולים ואלה יורדים, יש המציצים מבעד לחלונות ויש הממהרים, עמוסי כדים ובקבוקים, אל המעיין להצטייד במי שתיה.
באותם זמנים, לא היתה הרכבת יוצאת לדרכה בטרם צילצל פעמון התחנה שלוש פעמים בהפסקות קצובות, ובטרם ייתן מנהל התחנה אות במשרוקיתו. או אז יענה לו המכונאי בקול שריקת הקטר והרכבת תחל לנוע.
והנה בין צלצול הפעמון השלישי לשריקת המנהל, אץ לו רץ לו הרבי מֶרְקָדוֹ, מוהל מן העיר אוּרּוצ׳וּק, שזה לו שבוע ימים שהוא שוהה בפלבנה לרגל אירוסי אחייניתו, חוּרְסִי. ראה הרבי את חומרת המצב ואת דוחק השעה ומיד הזדרז להפיל עצמו על סולם הקרון, מזוודה על ראשו וחבילה תחת בית־שחיו, ואך בנס לא פיצח את ראשו בנסיונו להעפיל בשלבים הצרים של הסולם. אנשים טובים הושיטו לו יד וסייעו לו להיכנס פנימה.
נאנח הרבי, מעומקא דליבא, אנחה של הקלה ונפנה לחפש לו מקום ישיבה בקרון ההומה אדם. היה פותח וסוגר בזו אחר זו את דלתות התאים עד שבסופו של דבר עלה בידו למצוא מקום פנוי. וברצון־הגורל היה מקום זה סמוך למקום־מושבו של כומר קתולי.
בירך הרבי מרקדו את שכניו לנסיעה בשלום, סידר את מטענו וישב במקומו. אחר־כך הסיר את מגבעת המלון שלו, ניגב את זיעתו וחבש כיפה לראשו. כשכילה כל זאת, כיסה בידו על עיניו ומילמל קריאת שמע, לפי שהקדוש־ברוך־הוא הסיר כל מכשול מדרכו וזימן לו נסיעה נוחה ונעימה.
בעת שהיה ממלמל את קריאת שמע, נטה הצדה בנסותו להרחיק עצמו ככל־האפשר מן הכומר, שכנו לספסל, שמא תטמא ותטנף קרבתו של זה את התפילה הקדושה. אלא שתנועה זו לא נעלמה מעיניו של הכומר שעמד מיד על זהותו של היושב לצדו, מה גם שזקנו הארוך, הכיפה וכל צורתו הפיזית של הרבי מרקדו העידו על־כך ממילא. שכנות זו הטרידה את מנוחתו של הכומר והוא ביקש להקניט את הרב בדרכי־נועם.
״כלום אין כבודו נמנה עם הרבנים, ודומני שאף עם המודרניים שבהם, אם לדון על פי חליפתו האזרחית ומגבעת המלון שהוא חובש לראשון״
״כן, אמת הדבר. תלמיד־חכם אני ובן תורה, אך פרנסתי על עריכת ברית־מילה לתינוקות ישראל שאך זה נולדו.״ ״וכלום די בזה כדי להתקיים?״
״אינני דואג, כיון שאינני עובד בקבלנות, לפי מספר החתיכות. הקהילה שלנו קוצבת לי שכר קבוע ומזה פרנסתי.״
מענין לעניו הגיעו לכלל שיחה על משמעות הברית. ״האם לא מוזר הדבר בעיניך שלא נמצאה דרך אחרת לבטא את הברית בין זה אשר אין נושאים את שמו לבין עם ישראל, אלא באמצעות כריתת חתיכה מן האיבר העדין ביותר?״
״איך תירצו חכמינו קושיה זו, לא אוכל להסביר, אך יודע אני שלישו, המוחזק בעיניכם כבן האלוהים, כרתו אותה חתיכה ביום השמיני להיוולדו ולכבוד המאורע הגדול הזה חוגגים אתם את ראש־השנה. שמעתי גם שראשוני הנוצרים שמרו את השבת ומלו את בניהם.״
״אלו הם מאורעות היסטוריים שלא קל לאמתם,״ השיב הכומר באי־רצון בולט לעין.
״והאם אמת הדבר שבפסח אופים אתם את המצות עם דם נוצרים?״ ״אלו הם דברי־הבל שהומצאו על־ידי אויבינו. דברים כאלו בדיוק נהגו עובדי האלילים להעליל על הנוצרים הראשונים בטרם הפכה הנצרות לדת הרשמית במדינות רבות.״
בינתיים הולכת הרכבת וקרבה לגוֹרְנָה־אוֹרְחוֹבִיצָה, מקום בו אמור הרבי להחליף רכבת בכדי להמשיך בדרכו. בראותו כי לא עלה בידו להוציא את הרבי מכליו, פתח הכומר את סל המסע שלו והוציא מתוכו לחם ודברי מזון ובהם גם קותלי־חזיר.
״ייקח נא הרבי. אומרים כי ברכבת נפתח התיאבון והזמן ממהר לחלוף בסעודה.״
ובאמרו זאת הושיט לו הכומר את סכינו כדי שיפרוס לעצמו חתיכה מבשר החזיר.
״רב תודות. תורתנו אוסרת עלינו אכילת חזיר וכל דבר מאכל שאינו כשר,״ השיב הרבי מרקדו בהסתירו בקושי את סלידתו.
״כמה חבל. הריני מבטיחך נאמנה, כבוד הרב, שמכל מאכלי־תבל אין מאכל ערב יותר לחך מקותלי־חזיר.״
בהתקרבה לתחנת גורנה־אורחוביצה האטה הרכבת את מרוצתה, אות וסימן לרבי מרקדו שהגיעה השעה להיפרד משכנו למסע.
״נו, עברנו איך שהוא את הדרך,״ אמר הרבי מרקדו, ״ילך נא בשעה טובה וימסור דרישת שלום לגברת, אשתו ולכל המשפחה.״
״אבל אין לי לא אשה ולא ילדים. כלום אין קדושתו יודע שכמרים אינם מתחתנים?״
״חבל, חבל!״ אמר הרבי מרקדו. ״מכל הנאות העולם הזה אין דבר טוב יותר מאשה ומשפחה ברוכת־ילדים!״
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים
112 – مرة الاب غضب من الرب ما بتحب وما بتنحب
מרת(א)לאב עיציב מן(אל)רב מא בתחב ומא בתנחב.
אשת האב(אם חורגת) כעס מאלוהים לא אוהבת ולא נאהבת.
113- جمال بلا طهاره صحن ذهب عليه فاره
גימאל בלא טהארה, צחן ד׳הב /עליה פארה.
יופי ללא טוהר כמו צלחת זהב ועליה עכבר.
114- نام على بطون جبال ولا تنام على بطون رجال
נאם עלא בטון גיבאל ולא תנאם עלא בטון לג׳אל.
טוב לישון על הארץ הקשה מלשון על בטני גברים רכים, בני אדם בוגדניים.
115 – جوز القصيره بحسبها زغيره
גיוז(א)לקצירה בחבסהא זע׳ירה.
בעלה של הנמוכה חושב אותה לצעירה.
בעל שמשלה את עצמו.
116 – خد الحلو واوقف قباله وان جعت شاهد جماله
ח 'ד(א)לחלו ואוקפ קבאלו ואן גיעת שאהד ג׳מאלו.
קח את היפה ועמוד מול ואם תרעב הביט ביופיו.
117 – عتب الارامل على المجوزين
גערות האלמנות על הנשואים.
118 – نامت ليلها الطويل وقامت مستعجله
נאמת לילהא(אל)טויל וקאמת מסתעג'לה.
ישנה את לילה הארוך וקמה ממהרת.
על אישה המעדיפה את השינה, על מלוי תפקידה בבית.
Le renouveau de l'agitation- Epreuves et liberation. Joseph Toledano
La présence inédite, à Casablanca, de jeunes Juifs aux côtés des 
Français, à une manifestation des partis de gauche, suscita la colère de certains milieux coloniaux. Les manifestants exigeaient le rappel du nouveau Résident Général Peyrouton, (futur ministre de l'Intérieur de Vichy), présenté par le journal communiste parisien L'Humanité comme le protégé de Léon Daudet. Le journal d'extrême-droite de la grande métropole La Voix Française ne dissimulait pas son indignation :
« Un membre éminent de la communauté israélite de Casablanca, que cette situation afflige, nous confirmait la part de responsabilité qui en incombe à Maître Sultan, l'étrange pèlerin parti à Paris demander la tête de M. Pejrouton… Nous ne voulons pas passer sous silence le geste courageux du Président du Comité de la Communauté de Casablanca, M Yahya Zagury, auteur d'une motion en faveur du Résident Général, M Pejrouton. Le gouvernement devrait faire son devoir et ne pas permettre que de jeunes voyous du mellah se promènent avec des pancartes portant les mots " A. bas Zagury ! " et n 'écrivent des injures contre lui sur les murs et les portes du quartier. Le gouvernement ne doi tpas permettre non plus que les jeunes Israélites, qui ne sont pas sujets français, insultent ici le représentant de la nation protectrice… Les Casablancais ont pu constater, au cours des dernières semaines, le grand nombre de jeunes Israélites, à la tenue d'ailleurs d'une bruyante impudence, qui participent aux différentes manifestations en vue du renvoi du Résident Général Peyrouton et de l'extension des grèves ou qui abordent cravate ou mouchoir rouge, vendant Le Maroc Socialiste dans la rue. A Casablanca comme à Marrakech, il a été pénible à la population de constater l'arrogance et la brutalité de ces vendeurs… »
Ces vendeurs étaient souvent apostrophés par les passants français aux cris de " Mort aux juifs ! ", " La France aux Français ! ", " Blum au poteau ! ", "Boycottage d'Israël au Maroc!". L'Avenir Illustré du 31 octobre 1936 rapportait que, dans Casablanca :
" la foule européenne aveugle hurlait " Mort aux Juifs ! " et menaçait d'envahir le mellah après avoir essayé en vain d'exciter contre nous nos frères musulmans ».
Cette intervention de la jeunesse juive paraissait d'autant plus surprenante — et scandaleuse — que le Résident passait pour être plutôt favorable aux Juifs. Il avait apporté son appui au projet de construction d'un habitat israélite à loyer modéré à Casablanca qui avait été, en fin de compte, torpillé par les intérêts égoïstes et le Conseil Municipal. A la suite de sa visite du mellah sous la conduite de Maître Bonan, il s'était écrié, face à l'insalubrité environnante ? " C'est épouvantable ! C'est épouvantable, il faut que cela cesse ! " De plus, au cours de sa mission précédente à Tunis, il avait usé de son pouvoir pour bannir les journaux susceptibles de troubler l'ordre public. Par exemple, il avait interdit, dans la Régence, la diffusion de l'organe de propagande antisémite le plus virulent d'Algérie, La Libre Parole, dirigé par Henri Coston.
Suite à l'écho négatif de ces incidents, Yahya Zagury fit lire dans toutes les synagogues de Casablanca la circulaire d'avertissement suivante :
« Vous n'ignorez pas les incidents qui se sont déroulés ces derniers jours et qui auraient pu porter préjudice à notre paisible communauté. Plusieurs personnalités Israélites sont venues me voir et se plaindre de ce que quelques jeunes Israélites marocains ont cru pouvoir s'occuper de questions qui ne les concernent pas et qui auraient pu nuire à notre collectivité… »
A Meknès, bastion de l'antisémitisme colonial, un bataillon de la Légion défila aux cris de " Vive Hitler, mort aux Juifs ! "
Les milieux d'affaires français, qui craignaient pour leurs privilèges et étaient favorables au maintien d'un Résident à leur dévotion, se mobilisèrent pour effrayer les politiciens parisiens en agitant le spectre d'une imminente révolte arabe. Le Président de la Chambre de Commerce Marocaine, M. Bozzi mettait en garde le chef du gouvernement Léon Blum contre le rappel du Résident :
" Une minorité turbulente a recruté des adeptes surtout parmi les jeunes Marocains nationalistes et les jeunes Israélites. La masse indigène, travaillée par les uns contre les Européens, par les autres contre les Israélites, est en effervescence et prête à se laisser entraîner vers les quartiers juifs, puis ensuite vers les quartiers européens. Les colons disséminés dans le bled seront les premières victimes. A.ucune force n'arrêtera les cent vingt mille indigènes de Casablanca, les cent mille indigènes de Fès et les cent mille indigènes de Marrakech lorsque l'incendie s'allumera… »
רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים.
רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים.
רבי משה אלבראהניץ, רבי משה ממון, רבי יצחק צרויה ורבי בנימין בן רבי יוסף גבאי, אלה המה ארבעת הרבנים החתומים בתקנה הראשונה של " ספר התקנות למגורשי קשטיליא בפאס ". התקנה ההיא נעשית ביום שבת י"ב סיון רנ"ד ונכתבה בלשון ספרדית וכל עניינה כמעט על דבר ירושה, צואה, דמי תכריכין וקבורה. חובות שעל האיש המת, וחילוק נכסיו.
מובן הדבר כי נעשתה לרגלי הוצאות המאורעות של הדבר והרעב כמו שזכרנו בפרק הקודם כי היו נאלצים הרבנים ההם אז לתקן תקנות שכל כך היו נחוצות להשקיט ריב ומדון בנוגע לנכסי המתים אז מפני הסכסוכים שתקרינה בין קרובי המת וירשיו.
התקנה השניה שבספר התקנות נעשתה אחרי כן כשנתיים וחצי ביום שבת י"ב טבת שנת רנ"ז שאז התחילו כבר ימי טובה לבוא, על התקנה הזו השנית חתמו רק שניים שכנראה היו ספרי הבית דין, והם : רבי משה בלאנסי ורבי יעקב פרייאנטי, וזה היה משורר גדול וחיבר קינות בכי ( המחבר מעיד שראה מהם בתוך קובץ הקינות הנהוגים לאומרם במרוקו, ובספר שירים כתב יד אוקספורד נו' 1189 נמצא שיר מיעקב פרייאנטי.
והנה על פיו של רבי חיים גאגין , למעלה, נודע לנון עוד רבנים שחיו אז סביב לשנת ר"ס. והם : רבי משה חליוואה, הראשון שהרהיב עז להנהיג את הנפיחה ולהתירה לכתחילה אף לתושבים, רבי יוסף עוזיאל – משפחת עוזיאל היא אחת ממשפחות המיוחסות שבספרד כנודע ושלשלת גדולה של רבנים נמצא שיצאו מקרבה בפאס כמו שנזכיר הלאה. אכן גם בטורקיה באו שמה רבנים אחדים על ידי בשאלות ותשובות " אהלי תם – ורבי שמואל צבאח שהתנגדו לדעת רבי משה חליואה ועם היותם גם הם מהמגורשים לא חפצו להסביר ולהתיר.
ולהיפך הם עזרו והחזיקו ביד רבי שלום מסנות מעיר תוניס שנמצא אז בפאס ושעוררת את התושבים לבטל את ההיתר. רבי משה חליואה ורבי יוסף עוזיאל שניהם למדו בספרד לפני רבי שמואל בלאנסי ויחשבו לגדולי תלמידיו.
הראשון בא במשא ומתן חד הוא ורבי שלום מסנות הנזכר עם ר"צ דוראן הרב באלג'יר אז, ולפי הנראה היה גדול בתורה עד שהרבה מהרבנים ששימשו אחריו נחשבו לתלמידיו. הוא מת לפני שנת רפ"ו ועל מקומו נשארו הרבנים האלה : רבי היודה בן רבי שם טוב בן זכרי, רבי יהודה עוזיאל ( כנראה בנו או אחיו של רבי יוסף עוזיאל הנזכר ).
רבי אברהם דליאון ( אולי בנו של רבי יצחק די ליאון ), רבי נחמן בן סונבאל, רבי בן רבי משה מינדא או מינדיס, רבי יצחק בן רבי יוסף נהון, רבי יוסף טובי, רבי שלמה אבוהב – אולי בנו של רבי יצחק – רבי יהשוע קורקיס, רבי אברהם אדרוטאיל בנו של רבי שלמה אדרוטאיל שמת בשנה הראשונה לבוא מגורשי ספרד בפאס, רבי יעקב אמיגו.
כל הרבנים האלה שימשו ברבנותם בעשרים השנים האחרונות של המאה השלישית מהם היה רק רבי אברהם דליאון שמת עוד לפני שנת רצ"ה, וחמשת הרבנים רבי יהודה בן רבי שם טוב בן זכרי, רבי יהודה עוזיאל, רבי שלמה אבוהב, רבי אברהם אדרוטאיל ורבי יעקב אמיגו אלה מתו בין סוף המאה השלישית ובין תחלת המאה הרביעית, על כן לפני שנת ש"ה, כי בתקנה השלישי מספר התקנות שנתקנה אז בעשירי בניסן של השנה ההיא שנת ש"ה לא נמנו חמשת המגורשים בשנת רצ"ה לרבי חיים גאגין.
הרבנים ההם, אך החמשה האחרים רבי נחמן בן סונבאל, רבי יחצק נהון, רבי יוסף טובי, רבי יהושע קורקוס ורבי יוסף מינדא, הם נשארו עוד אז בחיים וימנו על התקנה ההיא, ושלשה מהם והם ר"נ בן סונבאל, רבי יצחק נהון ורבי יהושע קורקיס, האריכו ימים עוד אחרי שנת שי"א ויהיו נועדים בהתקנות אשר תקנו אז בין שנות ש"ה שי"א. 1545 – 1551.
ובמשך השנים ההם בעת שאחדים מהרבנים הנזכרים נפקדו מבין מועצת רבני עדת המגורשים, היו עוד רבנים אחרים גדולים ונכבדים שמלאו מיד את מקומם. וגם הם רבם היו המה בעצמם ילידי ספרד ואך באו בהיותם עוליט ימים לפאס ושם רכשו להם ידיעתם בתורה.
תולדות היהודים בארצות האסלאם
בדרך־כלל לא היו באפריקה הצפונית הגבלות על מקום מגוריהם של היהודים. אומנם הם ישבו על־פי־רוב ברחובות ובשכונות משלהם, וזאת על־פי הנוהג המקובל בימי־הביניים, לפיו כל עדה דתית ישבה ברובע מיוחד משלה. כבר נזכרו למעלה דבריו של אפרים דיינארד על יהודי מצריים במחצית השניה של המאה ה־19, וניתן להניח שהם משקפים גם את המציאות של תקופה קודמת: ״היהודים, אף כי יוכלו לשבת בכל רחבי העיר באין מעצור, בכל־זאת הרוב מהם יגורו בחלק מיוחד הנקרא רובע או רחוב היהודים״(מסע בארץ הקדם, פרסבורג, תרמ״ב, עמי 18).
אך היו תקופות, ובמיוחד במארוקו, שבהן הגביל השלטון את היהודים באשר למקומות יישובם, וכפה אותם לדור ברובע משלהם השוכן בפאתי העיר והמוקף חומה. הגבלה זו העיקה במיוחד על חוגים מסויימים בחברה — במיוחד על סוחרים ובעלי־מלאכה, שעשו את יומם בעיר המוסלמית, או כאלה שהתרועעו עם עמיתיהם המוסלמים. ואולם מנהיגיה הרוחניים של הקהילה ראו גם בהגבלה החלה על מקום המגורים גורם מסייע לשמירת צביונה המובדל של העדה היהודית נוכח סביבתה הנוכרית. חכמים במארוקו שנזקקו לעניין זה בשלהי המאה ה־17 אומרים: ״אבל חומה זו(החומה המקיפה את השכונה היהודית) אינה אלא מחיצה המבדלת בין קדש לחול״ (ר׳ חיים טולידאנו, חוק ומישפט, פאס, תרצ״א, ס׳, עא דף יח עמי בי).
אך נראה, שעיקר הביטוי לאפליית היהודים לרעה היה במסים שהוטלו עליהם: מס הגולגולת — הג׳זיה — שהיה כל גבר מן ה״כופרים״ היהודים שתחת שלטון האיסלאם חייב להעלות. הצו הקוראני האומר ״והילחמו באלה שניתן להם הספר, לפניכם עד אשר יתנו את המס בידם ויהיו שפלים״(סודה 9, פסוק 29), מוצה כמעט עד תום נגד היהודים. ואומנם, בכל הדורות העלו היהודים את המם לשלטונות, ובמשך הזמן הם עצמם גם ראו צד של זכות בכך, כפי שהיטיבו לבטא זאת מנסחי ה״תקנה על עניין המס״ במארוקו במאה ה־17: ״וראש הצדקות שבעולם היא נתינת המס, יען שהיא מעמדת הדת ופנותיה (כלומר, זה המחיר שיש לשלם עבור האוטונומיה הדתית והקהילתית שהוענקה להם על־ידי השלטונות), להתיר פס(להתיר את רצועות השלטון המעיקות) ולתת לצרים הצוררים ולסגור פיפיות השוטנים עלינו תמיד לבלע נחלת ה׳״ — דהיינו, בזכות כספי המם יש עניין לשליטים להגן על היהודים ויש להם אומץ לעמוד מול יסודות המקטרגים על עצם מציאותם של היהודים בארצות האיסלאם (תקנות יהודי מארוקו, ירושלים, תשל״ז, 48).
אך היהודים התקוממו, אם כי בעיקר התקוממות נפשית ופנימית בלבד, נגד היטלים ומסים מיוחדים — ״מוספין שלא כהלכתן״ — כך כינו בספרות הרבנית, בין יתר כינויים, את המסים המיוחדים שהוטלו על היהודים — שניתכו עליהם באופן שרירותי, וכמעט ללא הפוגה. אף שדרך זו פשטה בכל ארצות האיסלאם, וגם האוכלוסיה המוסלמית סבלה מהטלות מסים שרירותיים, הרי מקורות רבים בני־ התקופה מציינים שהמיסוי על היהודים העיק עליהם הרבה יותר. אם התרשמות זו אכן משקפת את האמת, הרי זו עדות לתלותם המוחלטת של היהודים בשלטון המרכזי, בעוד שעם קבוצות אחרות באוכלוסיה לא תמיד היה השלטון כה קפדן, או שהן עצמן הירשו לעצמן לפעמים להתחמק מהעול שהוטל עליהן. דבר זה עולה במיוחד מתוך המקורות ממארוקו, אולם יש עדויות גם מאלגייריה ומתוניסיה על גביית מס לגיטימי ומקובל — מכס הייבוא — המלמדות על אותה המגמה. ממקורות אלה אנו למדים שהיהודים היו משלמים אחוז גבוה הרבה יותר מאשר בני לאומים אחרים: הסוחרים היהודיים מתוניס היו משלמים על הסחורות שייבאו מליוורנו פי שלושה ויותר מכס מאשר הסוחרים הצרפתיים. הוא הדין בעניין הסוחרים היהודיים באלג׳יר, ששילמו מכס בשיעור של פי שניים ויותר מאשר סוחרים בני לאומים אחרים(וראה לעיל פרק ג׳).
על היהודים הכבידו גם ה״מתנות״ לרגל חגים מוסלמיים, מאורעות בקרב משפחות השלטון, נצחונות צבאיים וכיוצא באלה, שלעתים שימשו כתואנה לגביית כספים רבים, תמורת הענקת הטבות או ביטול גזירות שעמדו להטיל עליהם. היו אומנם תקופות שהשלטון שעה למצבן הקשה של קהילות מסויימות ושיחרר אותן מהיטלים ומ״מתנות״, אך ככלל ניתן לומר שהעול הפיסקאלי העיק על חיי היהודים והגביר בקירבם את חוסר הביטחון. בתקופות אחדות לא איפשר העול הזה לקיים חיי קהילה יציבים ומכאן התלונות הרבות על נישול ועוול שנשמעו מפי יהודים.
השלטון מצידו הבטיח להעניק אוטונומיה ליהודים: הותרו להם שמירה על אמונתם וניהול ענייניהם הקהילתיים. מתוך תקנה מראשית המאה ה־17 בפאס אנו למדים שהשלטון אף הוציא הוראה מפורשת בעניין הקשור לבתי־הדין היהודיים ״שיהודי עם היהודי לא ידונו כי אם לפני דיני ישראל״ (תקנות יהודי מארוקו, שם, עמי 43), ובדבריו של שבוי צרפתי שהעלה את זכרונותיו ממארוקו בסוף אותה מאה אנו למדים שהמלך היה מפקיד שומרים על שערי השכונה היהודית ״על־מנת שיוכלו לקדש את שבתותיהם ומועדיהם (כלומר של היהודים)״ (ה. דה קסטרי, מקורות חדשים לתולדות מארוקו(צרפתית), סידרה ב, כרך ב, פאריס, 1924, עמי 177). חכמי התקופה ידעו להעריך נכונה את האוטונומיה הדתית והקהילתית שהוענקה להם על־ ידי השלטונות. ר׳ שמואל עמאר, בשלהי המאה ה־19 אומר דברים מפורשים (אך מתוך המקורות של המאות ה־17—18 ניתן להגיע לאותה מסקנה): ״ותחת יד ישמעאל אנחנו, שעם כל גזירותיהם, משתדלים תמיד בקיום דתנו, ומצווה עליהם מנביאם (הכוונה, כמובן, למוחמד) לתמוך את ידנו בחזוק אמונתנו״. (דבר שמואל, קזבלנקה, ת״ש, דף צח, עמי א). כמו כן נשמרה האוטונומיה התרבותית והדתית של הקהילה. יתרה מזאת, בתקופה הנדונה לא היה, ככל שידוע, שכיח אונס יהודים להמיר דתם, חוץ ממקרים ספורים. היהודים גם זכו, כאמור, לחירות רבה בפעילותם הכלכלית, דבר שנבע מכך שמדינות אפריקה הצפונית זקוקות היו מאוד לפעילות זו. לסיכום — באשר לגורם החוקי בקביעת מעמדם של היהודים במגרב ניתן לומר, שהשריעה, ההלכה המוסלמית, בעניין ה״ד׳מי״ם הוגשמה במידה זו או אחרת הלכה למעשה. מדובר במיוחד בעניין מס הגולגלת — הג׳זיה, אלא ששליטים רבים הוסיפו על המס הרגיל מסים מיוחדים שלא אחת העיקו על היהודים. דבר זה עולה במיוחד מתוך המקורות על יהודי מארוקו. לעומת זאת, תקנות האפליה כלפי המיעוטים הוגשמו רק בחלקן: יש לנו ידיעות שאפליה זו הוגשמה בדרך־כלל רק בעניין הלבוש — שנעשה בעיני יהודים רבים אות לייחודם — וכמו כן הגבלות כמו מעבר ליד מסגדים במנעלים, רכיבה על בהמות אצילות ונשיאת נשק. בהגשמתן של תקנות מגבילות אחרות היו מעלות ומורדות, פרי גורמים שונים. השלטון השתדל לשמור על האוטונומיה, שהובטחה ליהודים עוד בראשית האיסלאם, בניהול ענייניהם הפנימיים, וכן העניק ליהודים חירות בפעילותם הכלכלית.
LE RABBIN HAYIM PINTO-Contes populaires-Juifs du Maroc
LE RABBIN HAYIM PINTO
Yaacov Avitsouc- enregisteur
Avraham Allouche – narrateur
Hayim Pinto fut un rabbin prestigieux. Il avait la réputation d'être un prophète et jamais on ne l'a vu seul. Partout où il se rendit et chaque fois qu'il entreprit un voyage, il était entouré d'admirateurs et de disciples auxquels il expliqua la Tora. Un jour il sortit de sa maison et rencontra un homme, qui ne remplissait pas les engagements d'un voeu qu'il avait fait.
— Viens ici, lui dit le sage rabbi, et il lui demanda: "Pourquoi ne remplis-tu pas tes engagements?" Car le rabbin savait qui était lié par un voeu, même si ce voeu n'avait pas été fait devant des témoins. Mais il n'avait pas seulement le pouvoir de lire les pensées de tout homme, il savait également ce qui se trouvait dans la poche de tout homme.
Un jour, le rabbin Hayim Pinto alla au marché et regarda les étalages des bouchers, ceux des marchands de légumes et ceux des marchands de poissons et finalement passa devant l'étalage d'un Juif qui vendait de la viande. Celui-ci connaissait le Rav vénéré et l'invita à s'asseoir. Un contrôleur arabe vint à passer et voulait continuer son chemin, devant le rabbin installé sur sa chaise. Mais la ruelle était très étroite et l'Arabe se mit à crier: "Où donc as-tu eu l'idée de t'installer? Fiche le camp, que je passe!"
Le rabbin se tut, recula avec sa chaise, de sorte que le contrôleur pût continuer son chemin. Celui-ci avait l'intention d'acheter un grand nombre de poules pour le Pacha qui avait invité ses amis à un grand dîner, offert à l'occasion d'un mariage ou d'un autre événement heureux. Il acheta des poules et engagea des porteurs pour qu'ils les transportent dans sa maison. Au moment où les porteurs passèrent devant le rabbin, celui-ci se dit: "Est-ce que cet Arabe ne sait pas qui je suis? Et pourquoi ne m'accorde- t-il pas le respect qui m'est dû?" Il prononça une formule et toutes les poules crevèrent et c'est des cadavres de poules que les porteurs remirent au contrôleur dans sa maison.
"Tu as acheté des poules crevées!" lui dirent-ils. Mais le contrôleur objecta: "Vous mentez, elles étaient bien vivantes quand je les ai achetées".
Lorsque le Pacha entendit la discussion orageuse, il demanda au contrôleur: "Qu'as-tu fait? As-tu vraiment acheté des poules crevées ?"
Le contoleur répondit: "J'ai acheté ces poules dans plusieurs magasins Dix à un endroit, vingt à un autre endroit et ainsi de suite. En tout, j'ai acheté plus de cent poules et toutes étaient vivantes; les marchands qui me les ont vendues en témoigneront".
Mais le Pacha n'était pas satisfait: "Qu'as-tu fait en route? Raconte-moi tout ce qui s'est passé au marché, tout ce que tu y as fait et dit."
— Je n'ai rien fait de particulier, répondit le contrôleur.
Mais le Pacha insista qu'il lui raconte tous les détails et ce n'est qu'alors que le contrôleur dit au Pacha qu'il avait vu le rabbin au marché, installé sur une chaise et l’empêchant de passer. "Je lui ai dit, en élevant la voix, de s'écarter de mon chemin pour que je puisse passer".
"Malheur à toi", s'écria le Pacha. "Toute une année durant, tu n'auras pas de repos. Ce rabbin t'infligera toutes sortes de punitions parce que tu l'as insulté. Je te conseille de te lier la main au dos et de demander pardon au Rav Hayim Pinto."
Le contrôleur attacha son bras à son dos et mit un couteau dans sa bouche. Il sortit dans la rue; tous les passants le regardèrent. Lorsqu'il arriva dans la maison du rabbin, il s'agenouilla devant lui et dit d'une voix très forte: "Pardonne-moi, rabbin vénéré, pardonne-moi, je t'en supplie, car je me suis conduit comme un homme inculte et grossier".
Le rabbin vit que le contrôleur, un fonctionnaire important, le bras droit du Pacha, était venu lui demander pardon et il eut pitié de l'homme. Il lui dit: "Je te pardonne. Je sais que toutes les poules que tu as achetées sont crevées, mais lorsque tu seras de retour chez toi, tu les retrouveras vivantes".
Le contrôleur dit alors au rabbin: "Si je retrouve les poules vivantes, je les apporterai au choheth pour qu'il les tue, conformément à la loi juive".
Le contrôleur s'en tint à sa promesse. Rentré chez lui, il trouva toutes les poules en vie et il s'écria devant sa femme et tous les membres de sa famille: "Les Juifs nous dépassent tous".
ש"ס דליטא – יעקב לופו-אלפי נערים יהודים הועברו ממרוקו לאירופה לאחר השואה
סגנון זה חוזר במספר רב של מכתבים. כמו כן חוזרת הדרישה לבחור רק את התלמידים המצוינים ביותר, בעלי הכישרון, שיכולים לעלות בתורה, מתוך מגמה של פתיחת (במקרה זה בישיבת ״מיר״ בניו־יורק) מחלקה מיוחדת לספרדים שיוכלו להיות ״גדולי ישראל וראשי ישיבות״. באחד המכתבים לרב עבו, בו נידון עניין המחסור במורים ברשת ״אוצר התורה״, כותב הרב קלמנוביץ את הדברים הבאים:
… אבל כפי מכתב כב' באשר נחוץ לו מורים טובים החסרים לנו שמה, דברנו עם מר שלום וגם הוא הסכים לזה כי דוד ביטון ואברהם חליוה המה מורים מצוינים, ובפרט עתה אחרי שלמדו פה ששה חודשים כדאי לשלחם חזרה למרוקו, שיעבדו בתור מורים מומחים תחת השפעתו ויהיו לו לעזר בכל עבודתו של אוצר התורה. ישלחם לבקר ולתקן את החדרים והתת׳ וגם הישיבות וישמשו בתור מורים ראשיים. וכן חיים טולידנו ושלמה אלחרר, גם המה בדעתם לחזור והמה יכולים להיות מורים למתחילים בגמרא ותנ״ך ולכן ישביע דעתם בזה. העיקר שיחסר השאיפה והתשוקה להיות גדולי תורה ויראה באמת ורק חפצים בעבודה פשוטה ומעט ללמוד. כי לדעתי ההצלה היותר גדולה לכל העם כולו יכול לבוא רק על ידי גדולי תורה ויראה ואולי ירחב ד׳ ועוד נזכה להוציא מהם כאלו.
מדברים אלו ברור לחלוטין כי הרב קלמנוביץ תכנן להעביר תלמידים מצטיינים ללימודים בישיבות מחוץ למרוקו לצורך הכשרתם כ״גדולי תורה״, ללא שום כוונה להחזירם אחר כך למרוקו לחיזוק תשתית החינוך. לא פעם גער הרב קלמנוביץ ברב עבו שאינו משתדל מספיק בעניין משלוח התלמידים.
גם ראשי ישיבות אחרות לא התכוונו להחזיר את התלמידים למרוקו לאחר השלמת הכשרתם. הרב וינגערטן הנחה את הרב עבו לכתוב על גבי טופס הבקשה לאשרת כניסה לאנגליה, שהתלמיד בא רק לחצי שנה כדי ללמוד ולאחר מכן ישוב לארצו, שאם לא כן, ממשלת אנגליה לא תעניק היתר כניסה. אולם הרב הבהיר באותו מכתב כי לאחר שיגיעו התלמידים לישיבה הם יוכלו להישאר בה ככל שיחפצו.
ממכתבי הרב עבו ניתן ללמוד שתלמידים רבים ביקשו לצאת ללימודים מתקדמים בישיבות אירופה. באחד המכתבים הסביר הרב עבו שהצעירים רוצים לעזוב את מרוקו ״מסיבה שאין להם אפשרות להמשיך בלימוד ואין מורים״. לגורם זה חברו סיבות נוספות הקשורות למצב הכלכלי ולפיתויים הכספיים שהועמדו בפני התלמידים, כפי שהעיר הרב עבו במסמך אחר:
כב׳ צריך לדעת כי עניין משלוח התלמידים לאמריקה עשה חשק גדול במרוק ויום יום כמה מכתבים הנני מקבל, מכתבים עם בקשות לצרף אותם לנסיעה לאמריקה לפחות לנסיעה שניה ואני משיב שצריכים להזדרז ולפחות לדעת פרק שלם בעל פה עם תוספות וזה עושה חשק רב במרוק… עניין הפרסים.״
התלמידים שנבחרו זכו לסיוע בהשגת ויזות כניסה לארצות־הברית באמצעות הקונסוליה האמריקאית במרוקו, ואף זכו במלגת לימודים לארבע שנים שכללה שכר לימוד, ארוחות במסעדת הישיבה, מגורים בפנימיות, טיפול רפואי ואספקת צרכים יומיומיים.
המצב הכלכלי הקשה במרוקו היווה את אחד הגורמים שבגינם התרחשה נהירה לישיבות שמחוץ למרוקו, והסיכוי לקבלת פרסים כספיים היה משמעותי ביותר והיווה תמריץ להצטיינות בלימודי הגמרא: תחילה שמנו דעתנו לעשות טובה ולמשוך אותם בעבותות אהבה. קבענו להם פרסים, קצבה חודשית לכל תלמיד ותלמיד. מלבד זה יש להם על כל דף גמרא שישננו בעל פה מאה פרנק, ואם יהיה שלם בתוספת מאה וחמישים פרנק, עוד תוספת טובה מי שישנן פרק שלם יקבל חמש מאות פרנק.
רצונם של התלמידים לצאת ללמוד במוסדות גבוהים ויוקרתיים מחוץ למרוקו משתקף בדברי הרב שלום משאש, אשר בתחילת שנת 1949 עמד בראש כולל ״כתר התורה״ במקנאס. במוסד זה למדו שבעה־עשר תלמידים ברמה גבוהה. הרב קלמנוביץ העביר את רובם לישיבת ״מיר״ בארצות־הברית וכולם עד אחד נשארו שם. הרב משאש מעיד שהתלמידים רצו לנסוע לארצות־הברית ואי אפשר היה לעצור בעדם, כיוון שלא עמדה בפניהם אפשרות אחרת. לטענתו, כבר אז ידעו כולם שאין עתיד לקהילה היהודית במרוקו ועל כן התלמידים חיפשו דרך לצאת ממנה.
הערת המחבר : הדברים נמסרו לי בשיחה עםהרב שלום משאש, ב-24 ביולי 1997
הערת המחבר : הרב שלום משאש, היה הרב הראשי הספרדי בירושלים. במרוקו עמד בראש מוסד מקומי מסורתי שלא היה שייך לרשת ״אוצר התורה״.