מורשת יהדות מרוקו

טופס תקנת מחילה שעשתה הבת לאביה או לאמה, שצריך הסכמת ב״ד, או הארוס, או שתהיה בוגרת.

ס. תקנה שתקנו החכמים השלמים נוחי נפש זלה״ה, שהיתומה שעשתה מחילה, הן לאביה הן לאמה הן לשאר יורשים, בנכסים הראויים לה, הן מצד ירושת אביה, הן מצד ירושת אמה, בלי הסכמת ב״ד של שלש יצ״ו, שהמחילה הנז׳ בטלה ומבוטלת, אפילו באומרת התקבלתי כל הסך הראוי לי בירושתי, עד שיהיו שם החכמים השלמים דייני הקהלות יצ״ו, ויחקרו בדבר היטב, ויכתוב הטופר והעד בשטר המחילה, שהיו מצויים החכמים הדיינים הר׳ פ׳ ופ' וכו'. זולת אם תהיה המחילה בהסכמת הארוס, שאז היא קיימת. שודאי לא הסכים הארוס במחילה, עד שתהיה מחילה גמורה בלי טעות, ולקיים כל דבר, חתמנו גם כן אנו החתו׳ בעישור אחרון לסיון שנת בנשא״י ידי אל דביר וכו׳ לפ״ק, וחתו׳ הרבנים כמהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה, וכמהר׳׳ר סעדיה ן׳ רבוח זלה״ה, וכמוהר״ר יצחק אבן צור זלה״ה, וכמהר״ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה. וס״ל – וסח לו – כתוב יתומה יובן קודם שתבגוד, שאם היא בוגרת מחילתה מחילה, וכן המנהג. וחתום על זה הרב כמוהר״ר שאול סרירו ז״ל, והר״ר שמואל סרירו הנזכר בתקנות, הוא בעצמו הרב שאול סרירו זצוק״ל הנזכר.

סיון שס״ג – 1603

ס״א. טופס תקנה שלא ישא אשת חמיו. והאב יהיה אפוטרופוס על בניו, אם אינו זולל וסובא, ושומא הדרא לעולם, זולת אי זבנא, או אורתה, או יהבה במתנה. ומתנה ש״מ סגי שיעידו עדי הצוואה שהיה מצוי שם חכם.

עם היות שדברי פי חכמים נוחי נפש שלמים וכן רבים חן. וכל דבריהם בתקנה וסייגים שעשו האמת והצדק, ואין להרהר אחר דבריהם, שכוונתם לרדוף הצדק. ולהחזיק הבדק. ראינו גם אנחנו לפרש דבריהם, מקצת דברים אשר הם בודאי סמכו על המבין. ומקום הניחו לנו אבותינו להתגדר בו. מה שכתבו בענין דברי הברחות, שכל המבריח נכסיו ולא יחרוך רמיה צידו, ולא תעשינה ידיו תושיה, אף אם ימצא פוסקים מסייעים דבריו, עכ״ז אל המקום אשר יפנה הרא״ש ז״ל, אחריו אנו הולכים דוקא, בנדון זה וגם בפרטים אחרים מקובלים אצלינו, שהיו נוהגים בכאן מימות עולם, בימי הקדמונים ז״ל. אך אמנה בשאר הדינים, אם יהיו חולקים על הרא״ש, ב׳ מעמודי ההוראה הייה הרי״ף והרמב״ם ז״ל. ראוי לנו לנטות אחריהם ולשתות מימיהם. אך במה שלא דברו ב׳ העמודים הנזכרים יש לנו ללכת בעקבותיו. ומה גם עתה אם הדבר ההוא יש בו צד חומרא כמעשה שהיה בכאן במדינת פיאס יע״א, שנשא איש אחד אשת חמיו, ובלי ספק שהרי״ף ז״ל הביא הברייתא המוזכרת במסכת יבמות, בפרק שני בצורתה. תניא מותר לו לאדם לישא אשת חמיו. וגם הרמב״ם ז״ל יראה ממנו שהוא מסכים לסברת הרי׳׳ף ז״ל, מדלא הזכירה באיסורי ערוה. אך אמנה תלמוד ירושלמי חולק על זה, וחשש למראית העין. שלא יאמרו מותר לו לאדם לישא אם אשתו. ובה״ג חשש ג״כ לחששא זאת ופסק כתלמוד ירושלמי, והרא״ש ז״ל כתב דכן מסתברא. אך אמנה נמוקי יוסף ז״ל כתב בשם הריטב״א ז״ל, שהרמב״ן ז״ל ורבים מרבותינו התירו, וכן עיקר וכן המנהג בכל ספרד עכ״ל. ועם היות שבפי היסוד המונח בידינו שהלכה כהרי״ף! והרמב״ם, ולית הלכתא כהרא״ש ז״ל לגבייהו. ומה גם עתה שהריטב״א והרמב״ן ז״ל קיימי כוותייהו. עכ״ז כבר נהגו מימות עולם כדעת הרא״ש ז״ל. ועם היות שכבר נעשה מעשה פה פ׳אס בשנים קדמוניות שנשא אחד אשת חמיו. לא נעשה בעצת החכמים, אלא שעמד וקידש קודם ששאלו את פי החכמים ז״ל. ולכן לא יכלו להפקיע הקידושין ואין להוציא לעז על בניו. אמנם לכתחילה יש לחוש לדעת הרא׳׳ש ז״ל, וכן ג״כ אנו נוהגים כסברת הרא״ש ז״ל, בענין אשה שמתה וכתובתה כפי התקנה אחר שיחלוק הבעל עם בניו הקטנקם ובנותיו. אין למנות על הנכסים שנפלו לבניו אפוטרופס, דבמקום אב אין לך אפוטרופוס הגון יותר ממנו, כמפורש בדברי הרא״ש ז״ל בשאלותיו בכלל פ״ז יעי״ש. אך אמנה אם יראה לב״ד שהאב זולל וסובא, ואינו הולך בדרכי הכשרים. יש לאל ביד ב׳׳ד י״ץ לקחת מידו חלק הבנים, ולתתו ביד איש נאמן שיראה לב״ד י״ץ, עד שיגדלו הבנים

רבי מיכאל ב"ר רפאל בדהב

כוללות ירושלים שנת תרכ״ד(1864)

האי שד"ר לא נשאר ממנו שום מכתב, רק מה ששמע ממנו מר זקיני הרב אליהו הרוש ז״ל שהזכירו בשם השד'ר מיכאל בספרו ברכת אליהו דף ט״ו ודף קי״ג ואני משער שזה היה רבי מיכאל בדהב, השד״ר שלנו. נזכר באנצק׳ לתולדות חכא״י ב׳ רנ״ד, וג' רע״ד.

כאמור מר זקיני שמע ממנו. וזה בודאי בשליחותו השנית בשנת תרכ״ד וז״ל שם בדף ט״ו ע״ג ושמעתי מהרב השדר כמוהר״ר מיכאל י״ץ בענין מחלוקת זו דאנטונינום ורבי יהודה לר' עקיבא דקרא מסייעו, לפתח חטאת רובץ. י״ל מאין לימא לן דהאי פתח היינו פתח הלידה, הרבה פתחים יש, וי״ל לתי׳ רחם רמוז בה שטן שאחר הריש בא״ב ש׳ ואחר החיית ט׳ ואחר המי׳ם נו׳ן והיינו שטן.

ובדף קי׳ג ע״א ימי שנותינו בהם שבעים שנה, וי״ל מה טעם להיות שנותינו ע׳ שנה לא פחות ולא יותר, ועוד י״ל דתי׳ בהם שבפסוק אין לה מובן, ושמעתי מהרב שדר כמוהר״ר מיכאל יש״ץ רמז ע״פ מ״ש רבותינו ג׳ שותפים יש באדם אביו ואמו והקב״ה, וכשחשוב תי׳ א׳ב ותי׳ א׳ם ושם הוי״ה ב״ה תמצא עי, וזהו טעם לשנות האדם, וזהו רמז הפסוק ימי שנותינו בה׳ם שסוף תי׳ א׳ב ב׳ וסוף שם הוי״ה ב״ד. וסוף תי׳ אים מ׳ וזהו בה׳ם, ומטעם זה יהיו שבעים שנה דוקא ודו״ק – ודייק ותמצא קל

רשימת מקובלי מארוקו

אברהם בן אהרן. דברי קבלה בשמו הובאו אצל ר״י איפרגאן, מנחה חדשה, דף 154 א.

אברהם אביחצירא. תאפילאלת (?). (ראה מ״ר, יז ע״ד).

 אברהם אדרוטיאל בן שלמה. ישב בפאס, חיבורו אבני זכרון (כי״י בית״ המדרש לרבנים בניו־יורק 1746, 1659, 2089 ועוד), נכתב ברבע הראשון של המאה ה־16. המחבר מספר על ״החכמים השלמים מרביצי תורה ראשי הישיבות״, שהוא יושב בקרבם. ״ואני הצעיר תלמידיהם המתאבק בעפר רגליהם שותה בצמא את דבריהם כל ימי גדלתי ביניהם ולמדתי בתלמידיהם … ומרוב התשוקה בינותי בספרים דברי הראשונים והאחרונים להבין דבר תורה וסודותיה״. תוך כדי כך ספרים שונים ״באו לידינו מהחכמים הקדמונים מלבד מה שנתעלמו ממנו לרבבות ולאלפים. וגם מספרי האחרונים יקרים ונכבדים סודות כמוסים באלף מסגר סגורים״. ממקורות שונים אוסף המחבר חומר על שאלות עיקריות בקבלה. אוסף זה הוא ממש אוצר בלום, ונזכרים בו גם ספרים שאבדו בינתים. לא לשווא מרבים לצטט אותו כשני דורות מאוחר יותר בחוג תלמידי ר׳ משה אלבז בדרעא, שם מזכירים שמו בהערצה רבה, כגון: ״המקובל האלוהי נר ישראל״, וכיוצא באלה.

אברהם אזולאי בן ישראל. ת״ך – ח באב תק״א. מגדולי הקבלה במארוקו. ישב במראכש, זמן מה גם בתטואן ובמכנאס. נודע כבעל מופת ומלומד בנסים. היה מתלמידיו של ר׳ יצחק די לויה ממראכש, מחשובי רבני זמנו. חברם של ר׳ אברהם ן׳ מוסה ור׳ יעקב בן מראג׳י. מבין תלמידיו: ר׳ יעקב פינטו ור׳ ישעיה הכהן. ליקוטים מפירושו לספר הזוהר נכנסו לתוך מקדש מלך של תלמידו, ר׳ שלום בוזאגלו. בספר אוצרות חיים, ליוורנו תר״ד, נדפסו גם הגהותיו, ובשער שם כתוב: ״… הגהות … הני אשלי רברבי רבני גאוני המערב חסידי קדושי עליון ה״ה כמוהר״ר אברהם אזולאי זצ״ל וכמהר״ר אברהם בן מוסה זצ״ל מתושבי עוב״י [ = עיר ואם בישראל] מראקיס יע״א עלויי עליה״. לפי הקולופון שבסוף הספר נעתק ״מספר אוצ״ח כ״י דהועתק שנת והיה שכרי [= תק״ל] על ידי הרב … משה מאימראן זצ״ל מעיר מקנאסא״.

הערת המחבר :  ברשימה מובאים אישים שהידיעות עליהם כמקובלים ברורות לצד          אישים

שהידיעות עליהם מועטות (ולפיכך רשמנו את מקור הידיעה). כמו כן     נרשמו

חכמים בעלי זיקה לקבלה הגם שאין לראותם כמקובלים יוצרים (כגון     ר׳ דוד חסין)

 אברהם אזולאי בן מרדכי. פאס, ש״ל – חברון, ת׳׳ד(י). בפאס הגיע לידיו פרדס רימונים של רמ״ק, התרשם ממנו עמוקות ונדר לעלות לארץ ישראל. עלה בשע״ה. תולדותיו מסופרות בהקדמות ספריו, וכן אצל החיד״א. מחיבוריו הקבליים ייזכרו: זהרי חמה, קיצור מספר ירח יקר, הוא פירושו של ר׳ אברהם גלאנטי לזוהר (ונציה תט״ו): אור החמה, הפירוש החשוב ביותר, המקיף את כל הזוהר על התורה. מהדורה שלמה נדפסה בפרעמישלא תרנ״ו-תרנ״ח (וד״צ בני־ברק תשל״ג); חסד לאברהם, רובו בנוי על שיטת הרמ״ק, ממנה הושפע מאוד בראשית דרכו. חובר בעזה. נדפס ראשונה באמשטרדם תמ״ה: בעלי ברית אברם (ווילנא תרל״ד), פירושים על התנ״ך. אף הוא חובר בעזה.

 אברהם אלנקאר בן יוסף. יליד פאס. המחצית השנייה של המאה הי״ח וראשית הי״ט. ידוע במחזור קטן לימים נוראים כמנהג ק״ק ספרדים, שיצא בעריכתו, ונדפס לראשונה בליוורנו תקס״ג. המחזור, הנקרא זכור לאברהם, בנוי על פי כתבי האר״י וחמדת ימים. תפוצתו היתה רבה מאוד, ועל כך תעיד הדפסתו החוזרת ונשנית. למשל, פעם נדפס המחזור כמנהג ״אלגיר ובנותיה״ (ליוורנו תרמ״ו), אך בעיקר ״כמנהג ק״ק ספרדים שבקוסטאנטינא ומדינות מזרח ומערב ואיטאליא״ (ליוורנו תר״ז, תרכ״ה, תרנ״ד, תש״ז, תשי״ז, תשכ״ב, תשכ״ח, תשכ״ט, תשל״ז ואף יותר מאלה). ר׳ יעקב רקח (שערי תפלה, ליוורנו תר״ל, כב ע״ב) מספר: ״ראיתי ציור מנורה נאה מהרב מהר״א אלנקר ז״ל בכת״י וכתוב בה כל המעלות״. ר׳ אברהם כלפון (חיי אברהם, טעמים נפרדים, אות נד) מביא טעם (קבלי) משמו, מדוע יש להתנועע בעת הלימוד, וכן מזכירו לעתים נוספות בתואר ידי״ן [ידיד נפשי].

טולידאנו

גם ביחסים עם הולנד שיחק, אברהם תפקיד מרכזי ומנע מספר משברים. הצלחתו בתיווך עם ארצות השפלה הביאה למשל את מלך פורטוגאל לפנות אליו ישירות אם יכול להסדיר לארצו הסכם דומה בדבר שחרור השבויים כפי שמעיד השגריר הצפתי: " שמעתי בסוד שמלך פורטוגל שלח מכתב למימראן על ידי יהודי תושב אמשטרדאם שאם מלך מרוקו נכון לחתום לגבי שבויי ארצו אותו הסכם שהושג עם ההולנדים, יש בידי אותו יהודי באמשטרדאם ששים אלך אונקיות שיכול להמירן בכלי נשק ותחמושת אם יבקש ".

ואם כבר אנו דנים בנשק ובסחורות אחרות הגיע הזמן להוסיף שבאותה תקופה מאושרת לא היתה כל הפרדה בין יחסי חוץ ויחס מסחר. מדיניות ועסקים דרו בשלום תחת אותה כיפה. את סוד נטייתו הפרו-צרפתית של הנגיד אברהם אפשר למצוא בנקל ביחסיו המיוחדים עם ארץ היינות המשובחים.

מה שנקרא אז חוזה שלום מוגדר כיום כחוזה מסחר. עיקר היחסים התנהלו עם צרפת והולנד. שתי אהבותיו של הנגיד. גם הפרדה לא הייתה קיימת בין שרות ציבורי ואינטרס פרטי. אברהם מימראן, שהיה בין מנהלי המו"מ עם צרפת והולנד, היה הסוחר הגדול ביותר עם אותן מדינות.

מסופר שבשנת 1693 תפסו הספרדים אוניית משא של אברהם מימראן שהובילה סחורות לצרפת, מה עשה מולאי איסמאעיל ? זרק למעצר משלחת הכמרים הצרפתים שבאו לנהל מו"מ בענין שחרור השבויים, כדי שפאריס תלחץ על מדריד ! וכך אמנם קרה. הדיפלומטיה לשירות המסחר הפרטי.

ועוד דוגמה, בשנת 1690 העניק המלך לאברהם הזכות הבלעדית לגבות לטובתו הפרטית מס בגובה אחוז אחד על כל הסחורות שעברו בנמלי מרוקו, הן ביצוא והן ביבוא. הסוחרים התקוממו נגד צעד זה, והמלך הוריד לחצי אחוז אותו מכס ….מימראני.

אולם מה שהמלכות נותנת היא יכולה ליטול עוד ביתר קלות. גם לאחר שהגיע לפסגה נשאר הנגיד, ככל הנתינים, חשוף לשרירות לבם של המלך ובני משפחתו. לאחר הטראגדיה של מות אביו נפל על הנגיד המושלם עוד אסון כבד כאשר אחד מבני המלך – הם נמנו במאות – הרג ללא סיבה את אחיו שהיה בשירות המלך בסאלי. נסיבות הרצח – גם בתקופה בה חיי אדם לא היו מקודשים – זעזעו הקהילה היהודית והקהילה  הדיפלומאטית כפי שאנו למדים מעדותו של לאסאטל ( 1696 (

מולאי אחמד ארהבי בא יום אחד אצל מימראן, אחיו של נגיד היהודים שהיה אז בתנז'ה כדי לסיים המו"מ עם ההולנדים ובקשו להתלוות אליו לגן. היהודי לא יכל לסרב, שם הוא ביקש להנות ממנו, דבר שהפתיע היהודי שהתנגד לכך. הנסיך הרג אותו באקדחו. היהודי היה מלווה בארבעה מבני קהילתו והוא ציווה על שומריו לאנוס אותם בנוכחותו והם לא התנגדו כדי להציל את חייהם האומללים.אכזריות והתעוללות ללא תקדים, היהודי הזה היה הטוב שבתושבי מדינה זו והיה מקורב מאוד למלך.

הוא היה ידידי הקרוב ביותר, ומגן על בני ארצנו כפי שהוכיח בהזדמנויות שונות.

גם המלך שאהב את האיש והעריכו, הזדעזע ופסק להוציא להורג את ארבעת שומרי הראש על שלא התערבו למנוע את האסון. אבל את הרוצח הוא חנן למרות תחנוניו של הנגיד. אם הרוצח היתה האהובה שבנשי המלך ורק כלפיה גילה תמיד חולשה מפתיעה.

בעליתו לפסגה לא שכח אברהם מימראן את בני משפחתו שהצטיינו במסחר ובחצר המלך. המפורסם שבחבורה היה דודו, רבי שמעיה שבנה בית כנסת שהיה מוכר עד ימינו תחת השם " סלאת רבי שמעיה ". עוד אחד מבני המשפחה שהצטיין בעושר וביושר היה מאיר , " איש נכבד ונשוא פנים בעיני עמו ובעיני הממשלה ופעמים רבות היה לפה ולמליץ והטב את לב הממשלה לטובת בני עמו " עוד שם מפורסם, מימון מימראן אחי אברהם שמילא את מקומו בנגידות לאחר מותו.

כל בני משפחה זו הצטיינו תמיד בדאגתם לבני הקהילה ובאי-ניצול לרעה של מעמדם. גדול רבני מרוקו באותה תקופה, הרב יעקב אבן צור, כתב על אחד מבני המשפחה " ומה שטענו חכמי מכנאס שכבר ראו יחיד בדורו שהיה פורע ( משלם מסיו ), ידעתי האיש ושמו שמואל בכה"ר רבי יעקב מימראן נ"ע ואילו היה רוצה שלא לפרוע מס כלל היה יכול כי כן דרך כל קרובי בעלי השררה ונגידים ומי יאמר לו מה תעשה, אלא שלנדיבות לבו היה פורע, ומפורסם  ועומד היה וכבר יצא שמו בעולם, כי אין כמוהו בארץ כי היה מפורסם משאו ומתנו עם הנוצרים וישראלים ועם השרים ורבי המלוכה במכנאס, בסאלי, בפאס, בתטואן, בתאזה ומרוויקוס ובכל הארצות המערב וגם בארצות אדום, וסחורותיו מצויינות בכל עיר ומדינה, ומפני שכבר שלטה בו ובממונו מרוב פרסומו שהיה תגר גדול ומפורסם בכל העולם ".

ברם סופו של אברהם היה טראגי כמו של אביו לפניו. לפי המסופר רופא אסמאעלי נתן לו רעל בתוך סם מרפא בשנת 1723, כנראה לפי פקודת מושל העיר מכנאס שקנא במעמדו בחצר המלך. הסתלקותו הטראגית לאחר מותם המשונה של כמה מבני משפחתו היה האות לאסונות שעתידים היו לפקוד בקרוב את הקהילה היהודית. אחד מרבני פאס קונן עליו במילים אלו.

   איך סר שר מבחר היקומים לאומים.

   יחד גדולים כקטנים, ספדו על מות איש אמונים.

   ראש כל הקצינים וסגנים.

   פועל צדק הולך תמים, ריחו נודף בבשמים.

   עומד בפרץ על עמו.

   נגיד רב תבונה.

לאחר מותו מילא את מקומו בנגידות דודו מימון. אולם למעשה מות אברהם מבשר סוף תקופתה של משפחה מפוארת זו שבמשך שני דורות הצטיינה בהנהגת הקהילה היהודית ושהגורל התאכזר אליה ולאחר הזוהר הזה חזרה לאלמוניותה.

ויהי בעת המלאח – יוסף טולדאנו

הוצאת רמטול –

מראשית התיישבות היהודים ועד הכיבוש הערבי

עתיקות התיישבות היהודית במרוקו אינה מוטלת עוד בספק מאם כי נשתמרו ממנה עקבות מעטות ובתחום זה ההשערות מרובות יותר מן העובדות. אגדות מופלאות, עדויות מפתיעות, תגליות ארכיאולוגיות מרעישות, סיפורי עם שנשתמרו עד ימינו, קושרים מקדמה דנה את ארץ כנען עם אפריקיה, השם הקדמון של אפריקה הצפונית.

בחבל ארץ רחב ידיים זה שוכנת לה מרוקו בקצה המערבי, הרחק הרחק ממה שנחשב בימי קדם מרכז העולם. מערש התרבות, מהמזרח התיכון, נראתה תמיד מרוקו כקצה העולם המוכר שמאחוריו אין אלא הים האין סופי. על כך השם שנתנו לה הערבים " המגרב אל אקצה ", המערב הקיצון.

גבולות המדינה הענקית כאילו עוצבו על ידי הטבע כדי לשמור על אופיה הפראי והמבודד. במערב מאות קילומטרים של חוף בלי נקודות מחסה רבות ונוחות לשיט, מול האוקיאנוס האטלנטי. בצפון, מול חופי ספרד, הים התיכון שאינו מצליח להיות גשר למרות הקירבה. בדרום הים האכזר ביותר : ים החול של הסהארה, הגבול בין אפריקה הלבנה ואפריקה השחורה.

רק במזרח הטבע כאילו היסס ולא קבע ברמה החצי מדברית את קו ההפרדה עם מדינה השכנה, אלג'יריה. הגיאוגרפיה קבעה לא במעט ההיסטוריה, ועיצבה את אופיה המיוחד של המדינה, את מסורת ההסתגרות, הבדלנות, אהבת העצמאות גם אם במחיר התנתקות, שהיו תמיד מסימני ההיכר של המגרב.

חמי

מעשה ח'

שרשור זה מוקדש לעילוי נשמתו של רבי יצחק בן חיים זצ"ל, חמי זצוק"ל, שהיה איש ענו וישר, כל ימיו בלימוד תורה, בנוסף למלאכתו לפרנס את משפחתו הענפה, כהרגלם של יהודי מרוקו, אשר שילבו בחכמתם הרבה גם עבודה וגם לימוד תורה ביחד. וזאת, על מנת לא ליפול כמעמסה על הקהילה או אנשים זרים. לצערינו, תפיסה זו חלפה פסה לה מן העולם שלנו, ויש להם לחכמים דהיום ללמוד מנוהגם של רבני וחכמי מרוקו, וגם מסתם ירא שמים ששילבו עבודה ולימוד תורה.

אשריכם ישראל.

מעשה די ואחד לגאון כביר ישמו מהר״ל ז"ל פי בלאד פראג יע"א והווא כאן כלאק פבלאד ישמהא ווירמיזיא  – (ווֹרְמְס (בגרמנית: Worms; במקורות היהודים נקראת וורמייזא או גרמייזא היא עיר במדינת ריינלנד-פפאלץ בגרמניה, על גדות הריין–  יע״א פעאם 5273 ליצירת פלילת פסח מן די אוצל בוה נץ פסדור דלהגדה בוה כאן ישמו רבי בצלאל ז״ל כאן צדיק כביר וכיף כלאקלו מהר״ל בנו זאב לבלאד פראג לישועה לאיין כאן ואחד לגייאר כביר ענד ישראל מן זיהת אומות העולם (אדום) די כאנו יקולו באיין ליהוד תה יחדאזו אדדם דנצראני פי כול לילת פסח באס יעזנו למצות די חתא פסח די תה עאם מה דאז די מה תוצאב ואחד לוולד דנצארה מקתול ומרמי פזנקא דליהוד דלעשירים דלבלאד למדכורה באם יטייחו לבאטל עלה סי עשיר ויקולו באיין קתל ואחד לוולד נצראני באס ירפד דם דייאלו לחאזת אדין דייאלו והאגדאך נית פי בלאד ווירמיזיא יע״א טייחו לבאטל עלה רבי בצלאל באיין קתל נצראני ורפד אדדם דיאלו. והאגדאך כאן למעשה ואחד נצראני ראפד ואחד לכנסה ופיהא ואחר לוולד מיית וזה בתכבייה לואחד זנקה די פאם סאכנין ליהוד באם יסייב פיהא האדאך לוולד למיית פם אדאר די רבי בצלאל למדכור לפוק ומראת האד לחכם כאנת חבלה פשהר שאבע ופסאעה די פאס חבבו יגלסו יעמלו פדר דלהגדה לילא לוולה די פסח זאווהא סי אוזאעאת ואערין פחאל לוזע דלוקת די פאס תה יחבבו יולדו והאריךּ סאעה תעמאל ואחד להאראז כביר פדאר לחכם ודגייה מסאוו יזיבולהא לקאבלה ופהאדיךּ סאעה די כרזו באס יזיבולהא לקאבלה כאן האדאך נצראני די ראפד לוולד למיית פלכנסה קריב לדאד לחכם וכיף האדאך נצראני סאף ארזאל תא יזריו מגאבלתו כארזין מן דאר בזרבה ובלעייאט כמם הווא באיין זאיין הומה תה יזריו באס יקבדוה יתסחאבלו הווא ואס עארפוה באיין חב ילוח לוולד למיית פדאר לחכם ומסה וזרה בזרבה מן האדיך זנקה ומסה לואחד זנקה דנצארה ומן כתרת לכופה די כאנת ענדו זא מזהול ואכה הווא אוצל בעדאךּ לזנקה דנצארה לאיין באנלו תה יזריו מנוראה באס יקדבוה ומן די סאפוה לעסאסה דליל תה יזרי וראפד כנסה פיהא סי חאזה ונית סאפו לפאמילייא דלחכם תה יזריוו פטריק כממו הומה באיין האדאךּ די דאז תה יזרי לוולי הווא כוואן וכטפלהום סי חאזה לדאר לחכם ועבבאהא עלה כתאפו והאדוך נאס די מן לפאמיליא דלחכם תה יזריו מנוראה באס יפכּו סריקה דייאלהום מן ייד לכוואן ההדה סאיין כממו לעסאסה פהאדיך סאעה קאמו חתה לעסאסה ותה יזריו עליה חתה קבדוה ומן די סאפו אס כאן ראפד פלכנסה דגייא עגבאוה לכומיסיר ופהאדיךּ סאעה בחתוה בזמננו חתה גררלהום בדי כאיין וקאלהום באיין זיבת האד לוולד דנצארה מיית באס נלוחו פדאד רבי בצלאל ז'ל באס נטייח עליה לבאטל ויקולו נצארה באיין לחכם דליהוד דבח נציראני וצווב ביה למצות לפסח. מן די שמע לכומיסיר לכלאם די האדאךּ אראזל קבדו דגייא ועמלו פלחבס :

האד תשועה תעררפת דגייה פלבלאד כאמלה ושמעו נאס כאמלין נסים די תעמאלו מעה ליהוד פהאד לילה והאדיךּ סאעה תנבבה רבי בצלאל עלה בנו די מאסי יכלאקלו וקאל באיין האד לוולד די מאסי יכלאק גאדי יפךּ ליהיר מן עלילת דם והאגדאךּ כאן : האגדאךּ הקב״ה יציפדלנא מלך המשיח די יפכּנה מן האד לגלות טוילה בזכות אברהם יצחק ויעקב אכי״ר :

התנועה הציונית במרוקו

האוכלוסיה היהודית במרוקו לא ידעה על הציונות הרשמית ועל לבטיה בעולם ובארץ־ישראל והציונות במובן הפוליטי לא חדרה בקרב היהודים במרוקו. הכבוש הצרפתי ב־1912 במרוקו היה מאורע חשוב ליהודים, כהצהרת בלפור לגבי יהודי ארץ ישראל. מאורע זה, להלכה ,ולמעשה גאל את קהילות ישראל במרוקו. השאיפה לצאת למרחב, לשאוב ממעינות התרבות החדשה גרמו לכך שהיהודים פרצו את חומת ה״מלאח׳׳ על מנת להכנס בהדרגה למעגל החיים החדשים שנוצרו.

התנועה הציונית הרשמית הזניחה את מרוקו. בשעה שבארצות אירופה סבבו שליחי התנועה לשם הפצת הרעיון הציוני, שכחו מנהיגיה את גולת מרוקו ולא געשה הרבה כדי לחדור לשם. בבואו של מר שלמה כהן כגן ז״ל למרוקו על־מנת להקים אגודה ציונית, השיבו לו שלטונות מרוקו: ״אין טעם לעסוק בציונות בארץ בה קימות ״ועדי קהילות יהודיות״ מוכרות על ידי השלטונות. אף על פי כן מספר מר כגן, איך בלבטים קשים הצליח לארגן את התנועה הציונית, איך שגשגה וקבלה תגבורת חשובה של מר הלפרן ומר יהונתן טהורש ז״ל.

תנועת ״דרור״ היתה התנועה הראשונה שקמה במרוקו. היא הגיעה להשגים במספר מפעליה וחבריה בקבוץ׳ ביצירת מסרת תנועתית ודפוסים ארגוניים, חינוכיים והווי פנימי, היא הטיפה להגשמה המולדת בחיי הגולה. ציונים בודדים היו תמיד במרוקו, גם כאלה שהתכתבו אישית עם הרצל עוד לפני יסוד התנועה בארץ זו. ר׳ יצחק הלוי ארגן טקס לכבוד ה־2 בנובמבר 1917, ביוש שנתנה הכרזת בלפור על־ידי ממשלת בריטניה. אולם התנועה הציונית המאורגנת החלה לפעול למעשה בשנת 1920 תחת השם ״חברת מגן דור״ בקזבלנקה.

בתחילה היתה התנועה כלל ציונית והתענינה ביחוד בקרנות ובמגביות ורק בתקופה מאוחרת הופיעו שם המפלגות, ששמרו על הקשר עם המפלגות בארץ ומוסדותיה. שליחים כמו סמי הלוי ומר זאב חקלאי ויהודה גרינקר אשר נדדו למרחקים בהרי האטלס ובעירות נדחות, הם שעשו רבות לגאולת יהודי מרוקו.

כאשר הוקמה הפדרציה הציונית החלו סניפים רבים לקום בכל רחבי מרוקו. קבוצות נוער שונות התארגנו וקראו לעצמן על שם ״ביאליק״, ״גורדון, ״בן־יהודה״, ״טרומפלדור״, ״מזרחה״, פתח־תקוה״ החשוב ביותר בין ארגוני נוער אלה היתה תנועת קרל נטר, שמיטב פעילי מרוקו יצאו משורותיו, מאות בני נוער למדו את השפה העברית ושרו בעברית. הקופסה הכחולה של קרן הקיימת לישראל תפסה מקום נכבד בבית יהודי כמו המזוזה.

בתי ספר חדשים הוקמו על ידי הקהילה, ביניהם בית הספר ״מגן דוד״ ששמש סימנר למורים. מר שמואל ד. לוי,'שגר בקזבלנקה, יסד בית־ספר זה, שפעל רבות להפצת הלשון העברית. הוא שמש גם כיו"ר הקרן הקיימת שם. בקזבלנקה היה ״מועדון עברי״ שהתקיים במשך שבע שנים (47—1940). בראש מועדון תרבותי זה עמדו ה״ה ח״כ א. חסין (יו״ר), יחיאל בוסקילה ומאיר אביקסיס ביום מנהל בי״ס בחצרים שבבאר־שבע, כאן קבלו כמה מאות יהודים במרוקו הכשרה 'עברית ותרבות יהודית. מוסד אחר היה ״חובבי השפה״ שבין הפעילים היו ה״ה ח. נחמני (מהמפד״ל), ח״כ אשר חסין, שלמד חינם. מטרתם היתה להכשיר אגשים במסגרת התנועה, ציונית.

בקזבלנקה היה מוסד, בשם ״מגן דוד״ — שבשעורי ערב ביה"ס ,נורמלי עם כי"ח למדו צרפתית ועברית והכשירו מורים מוסמכים במסגרת בית־מדרש זה. בו היתה פנימיה בין המורים .במוסד זה היו ר׳ יעקב אדרעי (סגי נהיר) הרב מנחם גבאי, ש. ד. לוי (שד״ל) ומר אשר הסין ששמש מורה ומנהל במשך שנה וחצי עפ״י חוזה מיוחד.

במקומות מסוימים נחכרו חוות חקלאיות לשם הדרכה והכשרה לבני נוער. הציונות הפיחה רוח חדשה בקרב הגוער היהודי במרוקו.

בין שאר הפעלות החשובות של הקהילה היהודית במרוקו היתה קליטת פליטים שהגיעו מפולין ומארצות אירופה בימי מלחמת העולם השנייה. הוגשה להם כל העזרה ביד רחבה.

إيجال بنون، مؤرخ إسرائيلي، يعد من القلائل الذين تعمقوا في ملف العلاقات المغربية الإسرائيلية.. في هذا الحوار يعيد ضيفنا تقليب صفحات التاريخ مقدما روايات جديدة تسلط الضوء على ما خفي في العلاقات بين البلدين، بدءا من اتفاق هجرة اليهود المغاربة، ومرورا بحضور الموساد في ملفات مغربية حساسة كملف المهدي بن بركة.

كتبتم بشكل مستفيض عن العلاقات المغربية الإسرائيلية، متى يمكن القول إن هذه العلاقات بدأت وفي أي سياق؟

العلاقات المغربية الإسرائيلية، لم تبدأ خلال سبعينيات القرن الماضي، كما يتصور البعض، بل قبل ذلك، أي منذ فجر استقلال المغرب. في البدء كانت هذه العلاقة تتمحور حول موضوع حقوق اليهود، وحيازة جواز السفر، ثم مبدأ التنقل الحر.

العلاقات المغربية الإسرائيلية، في مجال الهجرة بدأت أولا قبيل استقلال المغرب، من خلال المؤتمر اليهودي العالمي، عبر منتدبيه بالمغرب جو غولان وألكسندر إيسترمان، اللذان التقيا ممثلي القصر على رأسهم مبارك البكاي، وأسماء من حزب الاستقلال من قبيل المهدي بنبركة وعبد الرحيم بوعبيد، كل ذلك بهدف حماية حقوق اليهود بالمغرب.

أثناء اجتماع مغلق للجامعة العربية ببيروت، سنة 1959، فاجأ الأمير مولاي الحسن جميع المشاركين، بأنه قد حان الوقت للعرب للاعتراف بإسرائيل، بل وانخراطها في الجامعة العربية، لم يخرج ما دار في الاجتماع للعموم إلا أثناء التوقيع على اتفاق السلام بين مصر وإسرائيل. بعدها سيزور ولي العهد آنذاك للقاهرة، حيث تلقى دعما عسكريا، هذا في الوقت الذي كان فيه السلطان محمد الخامس يعد لجولة عبر العواصم العربية. وفي يناير 1960 زار محمد الخامس العديد من عواصم الشرق الأوسط خلال خمسة أسابيع، تماشيا مع وعده أثناء القمة العربية بالدار البيضاء، وخلال الأحد عشر يوما التي قضاها بالقاهرة كان منشغلا بمسار تعريب التعليم بالمغرب، الذي لم يكن ليتم، حسب رؤيته، إلا بأساتذة مصريين يدرسون بالمغرب، وذلك بسبب النقص الحاصل بين صفوف الاطر المغربية نتيجة السياسة الاستعمارية الفرنسية، كما وقعت العديد من اتفاقيات التبادل الثقافي والتجاري، بيد أن السلطان محمد الخامس لم يكن متحمسا لعرض مصري لتدريب القوات المسلحة الملكية وتزويدها بالعتاد العسكري، مفضلا عرضا أردنيا، أي من خصم الجمهورية العربية المتحدة آنذاك.

متى تم الاتفاق إذن بشأن هجرة اليهود المغاربة إلى إسرائيل؟

في غشت من سنة 1961، وقع "اتفاق التسوية" بين الحسن الثاني والإسرائيليين، يتيح تنقيلا سريا ومنظما للطائفة اليهودية المحلية، وخلال مفاوضات هذا الاتفاق حضر وسطاء إسرائيليون كجو غولان وأندري شوراكي، ومن الجانب المغربي حضر بنسالم كسوس، الذي التقى في مارس 1960 بالقدس، بوزير الشؤون الخارجية غولدا ماير، فيما ظلت شخصيات يهودية في الظل من قبيل سام بنزراف وإسحاق كوهن أوليفر، الذين التقوا بالأمير مولاي علي وعبد القادر بنجلون، من أجل تمحيص بنود هذا الاتفاق.. وخلافا لما كتب بعدها، فالجنرال محمد أوفقير لم يحضر اتفاق الهجرة الجماعية لليهود من المغرب، حتى إنه رفض الاتفاق.

وعلى ماذا كان ينبني هذا الاتفاق؟

في الواقع فالاتفاق كان يقضي باستفادة المغرب تعويضا ما بين 50 إلى 250 دولار للفرد الواحد، نظير الضرر الاقتصادي الذي من المحتمل أن يتسبب فيه رحيل اليهود المغاربة، هذه الهجرة تمت تحت غطاء المنظمة الإنسانية للهجرة (Hebrew Sheltering and Immigrant Aid Society).

ماذا عن علاقة رموز المعارضة المغربية بالمسؤولين الإسرائيلين؟

في 28 مارس 1960، بعث غولدا ماير مبعوثا خاصا، يدعى ياكوب كاروز، الذراع الأيمن لرئيس الموساد إيسر هارل، للقاء المهدي بن بركة، الأخير طلب من الإسرائيليين دعما ماليا لحزبه، وذلك ما يفسر أثناء "منفاه" الثاني بأوربا تلقيه لراتب شهري من إسرائيل عبر وساطة من ألكسندر إيسترمان عن المؤتمر اليهودي العالمي، بيد أن العلاقات بين بن بركة وإسرائيل ستتدهور حينما طلب من كاروز، ودون تردد مده بأسلحة، ليستعملها حزبه وقتما أراد، حينما يعلن النفير ضد النظام من أجل تسلم السلطة. ابتداء من هذا اللقاء، نصح غولدا ماير سفيره بباريس، بالحيطة من المهدي، والاعتماد أكثر على محيط ولي العهد مولاي الحسن، ولعل هذا ما يفسر الخطاب المعادي لإسرائيل الذي ألقاه بن بركة بالقاهرة، بعدما قلصت إسرائيل علاقاتها معه، وتراجعت عن راتبها الشهري له، وأدارت بوصلتها تجاه القصر.

كل هذه اللقاءات الذي ذكرت حدثت في الظل، فمتى حدث أول تماس ديبلوماسي بين المغرب وإسرائيل؟

سيتعين علينا أن ننتظر حتى فبراير 1963، لأجل تسجيل أول علاقات ديبلوماسية سرية بين المغرب وإسرائيل، قبيل حرب الرمال بين المغرب والجزائر، بصحراء تندوف، حين فضل المغرب مساعدة من تقنيين إسرائيليين عوض نظرائهم من فرنسا أو أمريكا أو روسيا أو حتى مصر، أما بخصوص إسرائيل، فوزيرها الأول دافيد بن غوريون، كان يبحث عن علاقات مع بلدان عربية أو مسلمة، خارج الصراع الإسرائيلي-العربي.

أول لقاء ديبلوماسي مع القصر، حدث بين الذراع الأيمن لإيسر هاريل، ياكوف كاروز والجنرال محمد أوفقير بشارع فيكتو هيغو بباريس، ببيت قائد الشرطة الفرنسي، والمنتدب لدى الأنتربول، إيميل بنحمو، تلته سلسلة من اللقاءات بين أوفقير والعميل الشاب للموساد دافيد شومرون، اللقاءات جرت بجنيف بفندق "بو ريفاج" وبفندق كورنافين بشارع جيمس فازي، ودون شك فقد تلقى أوفقير الضوء الأخضر من الحسن الثاني.

وفي منتصف فبراير من نفس السنة، سيقوم أحمد الدليمي، نائب الدليمي بالأمن الوطني، بسفر لتل أبيب من أجل لقاءات عمل مع عدة فروع للموساد.

من من المسؤولين الرسميين المغاربة الذين التقوا بنظراء لهم من إسرائيل؟

وفي 12 أبريل 1963، تلقى السفيران المغربي والإسرائيلي بباريس، محمد الشرقاوي، ووالتر إيتان، الضوء الأخضر من حكومتي بلدهما للقاء، بعدها توالت لقاءات عملاء الموساد مع أوفقير والدليمي والعديد من الشخصيات المغربية.

بعدها بشهرين، مير أميت زعيم الموساد الذي خلف إيسر هاريل، سيحل بالمغرب، ليلتقي كلا من الحسن الثاني والجنرال محمد أوفقير برواق صغير بقصر مراكش، وعلى عكس بعض الكتبن وبينها كتاب أحمد البخاري، فإيسر هاريل لم يقم بأي سفر رسمي للمغرب ويلتق قط الحسن الثاني.

وجاءت زيارة الجنرال مير أميت ومساعده ياكوف كاروز غداة فشل المفاوضات بين الحسن الثاني والرئيس الجزائري أحمد بن بلة بالجزائر، حول المشاكل الحدودية، وقبيل حرب الرمال بين البلدين الجارين، هنا، طلب أوفقير دعم إسرائيل عسكريا وأمنيا واستراتيجيا، ولم يكن المغرب يثق لا في الأمريكيين ولا في الفرنسيين، لهذا فضل دعما من إسرائيل.

معروف أن الجدار العازل بالصحراء المغربية فكرة إسرائيلية، ما الإرهاصات التي أخرجت هذه الفكرة إلى الوجود، ومن من المغاربة الذي كان يقف على حيثيات الموضوع؟

في سنة 1980، نصح الجنرال إسحاق رابين، الذي سيضحي وزيرا أول، أحمد الدليمي ببناء جدار عازل يقي "الصحراء النافعة" ومناجم بوكراع، وهنا توطدت الروابط بين المغرب وإسرائيل في العديد من المجالات الأمنية، وبالأخص في التعاون الفلاحي، والتكنولوجيات الجديدة، والاتصال والتجارة وتكوين الأطر…

طبعات العلاقات المغربية الإسرائيلية بملف المهدي بن بركة، ما الرواية التي تقدمون؟

بكل تأكيد لم تكن للحسن الثاني رغبة لتصفية بن بركة، حتى إنه أرسل وزيره رضا اكديرة إلى باريس، من أجل عرض فكرة العودة للمهدي إلى أرض الوطن قبل عقد مؤتمر القارات الثلاث، الذي كان من المقرر أن يجري بهافانا، بيد أن بن بركة فضل عدم العودة للبلاد بعد هذا المؤتمر، وبرأيي أن المغاربة لم يريدوا أن يحصل لبن بركة ما حصل له.

انطلاقا من الشهادات التي جمعتها منذ 1996، ومن مصادر جد موثوقة، فبن بركة توفي مخنوقا، بعدما قام أحمد الدليمي وميلود التونسي، المعروف بلقب الشتوكي، بغطس رأسه في حوض استحمام، ما تسبب في موته، وهنا سيسارع الدليمي في طلب إيمانويل تادمور، المسؤول عن الموساد بباريس، من أدل مساعدته للتخلص من جثة المهدي، ومنح مساعديه جوازات سفر مزورة.

وكان الدليمي قد حل بباريس في 28 أكتوبر 1965، والتقى بناتفالي كينان، رئيس فرع تيفل التابع للموساد، وطلب منه البقاء قرب الهاتف في شقة تابعة للموساد، بعد يومين، التقيا مجددا، طالبا منه مفاتيح الشقة، التي لقي فيها بن بركة حتفه.

بعدها حل ثلاثة عملاء من الموساد، وهو أليعيزر شارون، وزيف أميت، ورافي إيتان، بشقة بباريس، حاملين جثة المهدي بن بركة داخل حوض استحمام، فغلفوه ووضعاه بصندوق سيارة ديبلوماسية متجهة لضاحية باريس، من أجل دفنه بغابة شمال شرق باريس، في مكان كان من المعتاد أن يرتاده عملاء الموساد من أجل النزهة، فسكبوا عليه مستحضرا كيميائيا، كانوا قد اقتنوه عملاء الموساد من عدة صيدليات بباريس، ساعات بعد ذلك، تسبب المستحضر الكيميائي حين تفاعل مع الماء في إذابة الجثة.

شهورا بعد الواقعة، اعترف الدليمي لدافيد شومرون أن بن بركة توفي بين أيديه، وهنا أنقل شهادة شومرون بأمانة "الدليمي وضع رأس الضحية في حوض استحمام، حتى إذا أراد أن يتقين إذا ما يزال يتنفس، نكزه في أنحاء جسده، لمعرفة ما إذا تعين عليه إخراج رأسه، بعدها، بقيت رأس بن بركة طويلا في الماء دون تنفس، فتوفي مخنوقا"، وحسب شومرون، فالدليمي لم يستعمل أي مسدس ولا أي أداة من التي منحته إياها الموساد بطلبه، مبرزا أن وفاة بن بركة لم تكن سوى نتيجة حماس زائد من الدليمي، فيما لم يكن لأوفقير أي دور في القضية.

ما ذا كان صدى اختطاف بن بركة وقتله في المغرب؟

بعد وقوع الكارثة، طلب الحسن الثاني من أوفقير الحلول بباريس من أجل استفسار سلوك الدليمي، ففي الواقع أراد الملك "توريط" أوفقير في الملف أمام القضاء الفرنسي، وفي نهاية المطاف، تمت تبرئة الدليمي من القضاء، فيما أدين أوفقير، الذي لم يكن متورطا لا في اختطاف ولا موت بن بركة، غيابيا بالسجن مدى الحياة، وبقية القصة معروفة، بعد محاولته الانقلاب على الحسن الثاني سنة 1972، أما الدليمي فقد لقي مصرعه سنة 1984 في حادثة سير مثيرة للريبة.

نقلت مجمل ما توصلت إليه للبشير بن بركة، وشقيقه بباريس في أكتوبر 1998، ولزكية داود في يوليوز 1997 وشتنبر 1998، إلى جانب المحامي موريس بوتان في 30 مارس 2004، بعدها طلب مني الأخير إذا ما كنت مستعدا لتقديم شهادتي للقاضي راماييل، فوضعت شرطين: ألا تعتبر شهادة بل رأي خبير، وأن يؤخذ هذا الرأي بإسرائيل وليس بباريس، فلم يتم الاتصال بي بعدها، وفي 27 شتنبر 2014، جدد المحامي بوتان طلبه أمام قاضي التحقيق الجديد سيريل بيرسو.

وبوساطة من الوزير الاسبق أحمد رمزي، قبل المسؤول عن الأمن المغربي حميدو لعنيكري لقائي، فحدث اللقاء في شتنبر 1998 بباريس بدروغستور بالشونزيليزي، فأخطرته أني سأنشر ما توصلت له في ملف بن بركة، فقدمت له الإسم الحقيقي للشتوكي.

طبعت العلاقات المغربية الإسرائيلية بحضور شبه دائم للموساد، فماذا قدم المغرب في المقابل لإسرائيل؟

بجهود وتبصر من الملك الراحل الحسن الثاني في مجال العلاقات الدولية، ظهرت إرهاصات اتفاق السلام بين مصر وإسرائيل، سبقتها المشاورات التي جرت بإفران.

وبقيت العلاقات بين إسرائيل والمعارضة السياسية، ممثلة في الاتحاد الوطني للقوات الشعبية من جهة، ومع القصر من جهة ثانية، سرية، وكان اليهود المغاربة يرون بعين الريبة هذه العلاقات دون معرفة أبعادها، وبفضل الولوج لأرشيف القدس، بات بإمكاننا فهم خبايا الوفاق اليهودي المغربي، الذي بدأه محمد الخامس، وطوره الحسن الثاني.

מכתה יוד

רבי יעקב בר מלכא ב״ר יוסף ז״ל נודע בפי כל בשם מהריב״ם. חי במאה הה׳, והיה תלמיד מובהק למהריב״ע ז״ל ובר פלוגתיה של הרב יעב״ץ ז״ל. משחר ילדותו ניכרו בו סימני טהרה וקדושה, חריף ובקי, ובעודו ילד רך בשנים פ״א היה ישן על מטתו בלילה ושמע שהיה אביו לומד בס׳ הזהר. ואמ״ל נראה לי שפירוש הלשון הזה כך הוא ויש בו טעות. ולמחרת הרצה אביו את דברי בנו לפני א׳ מרבני עירו וענה אחריו אמן ואמ״ל מובטחני בזה שיורה הוראות בישראל.

עוד לפני שנת תע״ז – 1717 –  נמנה לסב״ד בעירו פאס. ואח״כ לאחד מהבי״ד עם רבו מהריב״ע וידידו הרב יעב׳יץ, ואח״כ ברעב ש״ש ח"ץ גלה עם עוד רבנים לעיר טיטואן ושם נתמנה בבי״ד של הרבנים הר״מ עטייה ומהר״ש אבודרהם. ואחר פטירת הרמ״ע נתמנה הריב״ם לאב״ד. ונתפרסם שמו עוד יותר ונחשב לאחד מגדולי הרבנים של ראשית המאה השישית. עם גלותו לעיר טיטואן בנה לו ביהכ״ן שעד היום נקראת על שמו בשם ביהכנ״ס ״מהריב״ם״ ובלע״ז ״לה תפילה דה מלכא״ כלומר הבית כנסת של מלכא.

הרב הנז׳ נתפרסם בשקידתו ובבקיאותו הרבה וגם היה עשוי לבלי חת ותמיד היה אומר ״תיתי לי דלא חניפנא״ ובנוסף לגדולתו בתורת הנגלה כן היה גדול בתורת הקבלה ובהקדמה לשו״ת זרע יעקב בן נאיים תארהו הרה״ג המקובל האלהי, הרב חיד״א בס׳ שה״ג כ׳ ״מו״ה יעקב מלכא רב מובהק במערב הפנימי בר פלוגתיה דהרב מו״ה יעב״ץ זצ״ל ושמענו מהפלגת בקיאותו והפליג בזקנה״ ע״כ. הרב הנז׳ הניח אחריו כמה פס״ד ושו״ת והרב המאסף קרא לספר ״נר מערבי״

ח״א ונדפס בירושת״ו שנת תרצ״ה, ובספר ״ויאמר יצחק״ למהריב״ו זלה״ה בליקו״ד חיו״ד העתיק מכתבי הרב מהריב״ם זלה״ה.

כמו"כ הובאו מפסקיו בכמה מספרי רבני המערב כמוצב״י ועוד, וכן כתב חיבור על הזהר ועדיין בכ״י. הרב נתבש״מ בשנת תקל״ח זקן ושבע ימים והוא בן צ״ג שנים זיע״א. ראה נר המערב טולידני ומלכי רבנן בערכו. ובסי גדולים צדיקים כ״י.

מכתב יב

רבי חיים טולידאנו— יש מקום להניח שהוא אחד מד׳ בנים שהוליד מו״ה משה זצ״ל. הרב הנז׳ נולד בחצי המאה הה׳ ונתבש״ט במגפה בש' תק״ט—י ובהקדמת ס׳ מלאכת הקודש כתב וז״ל ״מו״ר הדו״ם כמוהר״ר חיים טולידאגו קרוב לגו האיש ויעש לו ארבעה טורי אבן על שו״ע ועץ החיים ועץ הדעת על הש״ס, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב את התורה בוז יבוזו לו… ואח״ה החל הנגף לתפ״ץ ונשב באהלי קדר ד׳ חדשים ובתוך כך נתבקש רבי… ואחזק בבגדי ואקרעם על עם ה׳ על מו״ר שהיה שקול כנגד כלם … ע״כ. עוד חבר הרב הנז׳ שו"ת הנקראים פסקי מהרח״ט וכן קונטרס לשון למודים ופירוש על רש״י עה״ת וכן ס׳ ״פני מלך חיים״ נמוקים על טור ידיד ואה״ע וחו״מ. בשנת תפ״ג היה מהרח״ט הנז׳ לאחד, מהבית דין בעירו מכנאס ובשנת תצ״ז אחרי מות ר׳ משה אדהאן האב״ד, מלא מהרח״ט את מקומו, שמו של הרב הנז׳ נודע בשערים המצויינים בהלכה ויחד עם אחיו מהרי״ט שמשו כתל תלפיות בין רבני המערב. ראה שו״ת מוצב״י סי׳ ע״ א וקט״ו, וס׳ זכות אבות סי׳ ל״ח מלכי רבנן ונר המערב טולידאנו בערכו.

• יעקב בן יואב אליה מפאנו.

שלטי הגבורים. חברו הגאון כמ״ר יעקב… בכמהה״ר יואב אליה מפאנו ז״ל. פרארה, בית אברהם ן׳ אושקי, שי״ו. [16] ד׳.

עם קולופון: תם ונשלם שבח לבורא עולם פה פיראראו בחדש אלול שנת שי״ו לפ״ק בבית כמ׳יר אברהם ן׳ אושקי י״צ. ספר נדיר ביותר. חותמת המדפיס בעמוד הראשון.

עם רשימות בכתב יד בתוך הספר. בדפי הספר האחרונים מחיקות של מילים ואף שורות, אולי מידי הצנזורה.

מרבית הספר הוא סטירה נגד הנשים. בחלקו האחרון קינה על האנוסים שמתו על קידוש השם באנקונה 1555. האלגיה עוררה את חמת הכנסייה, שציוותה על דוכס פרארה לשרוף את הספר ולהעניש את מחברו. ספר זה הביא כפי הנראה לסגירת בית הדפוס של אברהם אושקי בפרארה.

• יוסף בן שם טוב [ויזיניו]

שארית יוסף… שאלוניקי, נדפס … בבית… יוסף בן… יצחק בן… יוסף יעבץ, שבט משנת שכ״ח. [94] ד׳. 9x14 ס״מ.

פרוש על האלמנך של זכות, מידי מתרגמו ללטינית (לעיל [16]). כולל שיר מאת שמואל הרופא על פרשיות השבוע.

R Fr. 946

[35] Samuel Usque.

Consolaçam as tribulaçôens de Ysrael. Composto por Samuel Vsque. Ferrare <sic>, [Amsterdam], Abraham aben Vsque, [1599]. [1], 270, [2] 1.

חתימת מ׳ גסטר.

המהדורה הראשונה של חיבור זה יצאה בפרארה 1553, ובשער המהדורה שלפנינו מופיעים המקום והמדפים של מהדורה זו. מהדורת 1553 הושמדה רובה ככולה על ידי הכנסייה. המהדורה שלפנינו יצאה באמסטרדם בשנת 1559, ומציינת את ראשית הדפסת הספרות הספרדית בהולנד. גם מהדורה זו נדירה ביותר. עותק פגום במקצת, עבר טיפול לשימור.

על המחבר, שמואל אושקי, ידועים לנו פרטים מועטים בלבד: היה מצאצאי משפחה ספרדית שעברה להתגורר בפורטוגל בשנת 1492, ובעל השכלה תרבותית רחבה, יהודית וכללית. החיבור בא לנחם את עם ישראל ולבשר לו את דבר ישועתו הקרובה, והוא כתוב בסגנון רנסנסי מובהק.

 [36] גדליה בן דוד אבן יחיא. שבע עינים. [קושטא או ויניציה, ש– ?].[27 ד׳]. 8°. נדפס בלי שער.

פותח בהקדמת מה״ר יוסף אבן יחיא: ״כי שבע חכמות מסודרות בתוכו במאזנ׳י מליצותיו גשם שותף״.

המחבר, רופא ופילוסוף, נולד בליסבון ב־1436 ומת ב־1487 בדרכו לארץ ישראל, שם נקבר בצפת. זוהי אחת משתי המהדורות של ספרו היחיד. כותרתו, המבוססת על זכריה ג, ט, רומזת על תוכנו, הדן בשבעת עיקרי היהדות, על פי המחבר.

ד. האינקוויזיציה

המבחר המוצג מתמקד בפעילות האינקוויזיציה על אדמת פורטוגל, ואינו משקף את מצבם של כלל אנוסי פורטוגל, שעל אודותם מצוי מידע רב בתיקי האינקוויזיציה הספרדית, ובעיקר מן התקופה שבה פורטוגל וספרד היו מאוחדות תחת כתר אחד.

אין במאמר התייחסות לפעילות האינקוויזיטורית שהתרחשה במושבות פורטוגל, כגון ברזיל או גואה שבהודו.

על הקמתה של האינקוויזיציה בפורטוגל נקבע בבולה של האפיפיור  בשנת 1536, והיא פעלה עד 1821

Cum ad nihil magis

הדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ

התג׳אר היהודים, וביניהם הנציג הראשון של משפחת קורקוס ממראכש (מימון בן יצחק), שוכנו ברובע האדמיניסטראטיבי של העיר, הקצבה, יחד עם כל סוכני המלך. הם היו פטורים מתשלום מס הג׳זיה ומתשלומי מסים אחרים, המוטלים דרך קבע על הנתינים היהודים וכן נהנים מוויתורים פיסקאליים ומכסיים שונים ומהגנת השלטונות. קבוצה מצומצמת זו של סוחרים יהודים עתידה היתה להפוך את מוגאדור לנמל הראשון של מרוקו עד תחילת המאה העשרים.

אולם מדיניותו של מחמד השלישי נפסקה זמנית בעטיים של שני יורשיו, מולאי יזיד(1792-1790) ומולאי סולימאן(1822-1792). האחרון שהיה נתון תחת השפעה רעיונות הוהאבייה לא הראה שום עניין בסחר עם אירופה ואפילו על נתיניו המוסלמים אסר לצאת אל גיברלטאר. מחמת איסור זה נפגע קשה הסחר של מוגאדור, ואם המשיך בכל זאת להתקיים הרי שהיה זה בזכות אנשי העסקים היהודיים שעליהם אסר המלך לשוב לערי־מוצאם.

מוגאדור שסבלה גם מהבצורת החמורה בשנת 1818 ומההפצצה הרצחנית של הצי הצרפתי בפיקודו של הנסיך דה־ז׳ואנוויל De Joinville ב־1848, שוב לא תחזור לחיים פעילים קודם שהמלך עבד אל־רחמאן (1859-1822) יחליט, בלחץ צרפת, לפתוח את שערי ממלכתו לסחר האירופי. אך בהיותו ער לסכנות האורבות לכלכלת ארצו מהפעילות הנוצרית, הוא מצא לנכון להעניק מספר זכויות־יתר לתג׳אר, היחידים מבין אנשי העסקים שבמקום, שהיו מסוגלים לעמוד בתחרות האירופית.

בדומה לסבו קרא המלך לסוחרים יהודים נוספים לבוא ולהשתקע במוגאדור. בין הבאים היה שלמה קורקוס, מייסד שושלת קורקוס בעיר זו. כשברשותו ט׳היר, מינוי מטעם הח׳ליפה של מראכש, מולאי מחמד, הוא יצא ב־1843 למוגאדור, שם שלח, שנים אחדות קודם־לכן, את בנו אברהם, על־פי בקשת המלך. ב־1847 הוא נצטווה על־ידי המלך לגבות את החובות שהשאיר במוגאדור המשנה לקונסול בריטניה, וילצ׳יר(Wiltshire), במטרה להשקיעם בעסקיו בחוץ לארץ. מדובר היה בסכום של כ־40,000 מת׳קאל.

לאחר פטירת אביהם ב־1853 ירשו אברהם ויעקב קורקוס את מקומו במוגאדור, שני האחים נתמנו כמקובל על־פי ט׳היר מלכותי, וכשברשותם רכוש גדול שהקנה להם מידה לא־מבוטלת של עצמאות כלפי המח׳זן הם נהפכו בהדרגה לשניים מ׳בין הסוחרים החשובים ביותר׳ של הממלכה.

עסקיהם הענפים הקיפו את כל ענפי המסחר. הם היו יבואנים של טכסטיל, נרות, סוכר ותה (המשקה הלאומי של מרוקו מאז המאה השמונה־עשרה), יצואנים של תבואה, שקדים, נוצות בת־יענה, שמן ארגן, גומי, עורות, ענבר, וכן שימשו כספקיו הפרטיים של המלך ושל בני המלוכה. הללו הזמינו אצלם כל אשר ביקשה נפשם: למן תלבושות ייצוג, תרופות, שוקולאד, ועד למשקאות שלאו דווקא היו למהדרין.

פרט לכשרונותיהם המסחריים שאינם מוטלים בספק ניתן להסביר את הצלחת התג׳אר היהודים על ידי מספר גורמים:

א.   קשריהם המשפחתיים־עסקיים עם כל הריכוזים היהודיים הגדולים מן הסהרה עד לים התיכון ומטנג׳ה ללונדון ולמרסי דרך גיבראלטר ואוראן. אשר למשפחת קורקוס ממוגאדור, נציין שתי חוליות חשובות ברקמת קשריה המסועפים. החוליה הראשונה נעוצה במיקומו של הענף השני של המשפחה הענף של קורקוס שהיה בעיר מראכש, והחוליה השנייה נעוצה בהתקשרותם בקשרי נשואין עם משפחת אפריאט מהעיירה המדברית גולימין אשר חלשה על הסחר הטראן־סהארי לכיוון מאוריטניה וסודאן המערבית.

ב.             ההגנה האפקטיבית שניתנה להם מטעם השלטונות: הט׳היר שמקבל כל אחד מ׳סוחרי המלך׳ עם כניסתו לתפקיד, מהווה לא רק כתב־מינוי אלא גם אות הוקרה, מכתב המלצה ורשיון תנועה בכל רחבי הארץ. לדוגמא התוכן של הט׳היר שניתן ע״י המלך עבד אל־רחמאן השאם (1859-1822) לאחים אברהם ושלמה קורקוס.

׳מוצהר בכתבנו זה — האל יפארנו וירומם את דברו — ששני מחזיקי.^, האחים, הד׳מיים, הסוחרים יעקב קורקוס ואחיו אברהם נמנים בעינינו עב הסוחרים הראויים לחסרנו ולתשומת לבנו המלאה עבור היותם בין קבוצה הסוחרים המשקיעים מאמץ בפיתוח הנמל ובגידול אוצר המדינה. משום בך, הם נהנים מההוקרה ומהכבוד שהם מנת חלקם של עמיתיהם מבין גדולי הסוחרים — אל יעמוד איש בדרכם ואל יאונה להם כל רע בביצוע תפקידם. משרתינו ועושי דברינו העומדים על תוכן (כתבנו זה) מצווים לפעול לפי דרישותיו. בתוקף דברנו המתפאר באל. 7 בחודש רמד׳אן שנת 1273.׳

ג. יחסי הידידות העמוקה שהיתה בינם לבין נציגיו הבכירים של המח׳זן; בין האישים שנימנו עם קרובי משפחת קורקוס נציין בין היתר את אל־טייב ן׳ אל־ימני אבו־עשרין, וזיר גדול ושר־החצר, אשר תמך בפיתוח הקשרים המסחריים עם אירופה; מחמד ן׳ אל־מדני בניס, שר־הכספים ממשפחה פאסית ממוצא יהודי שהתאסלמה לפני כמה מאות שנים. בניגוד לראשון, ידיד קרוב זה של שני האחים אברהם ויעקב קורקוס, התנגד בחריפות להשפעה האירופית, בדומה לאישיות שלישית, הנזכרת גם כן במיסמכינו: שר־האוצר מוסא ן׳ אחמד, צאצא של משפחת עבדים סודאניים ששירתה את שושלת העלאוויים מאז שלטונו של מולאי אסמאעיל(1727-1672). לבסוף נציין עוד ידיד אישי של משפחת קורקוס, השר לענייני־חוץ (וזיר אל־בחר) אל־מפצ׳ל ע׳רניט, ששירת את המלך מולאי אל־חסאן (1894-1873).

הרי כי כן ממשל פטן אמר למנוע היווצרותו של ׳גיטו תרבותי׳ יהודי, חופשי מהגבלות ומפיקות כלשהו. ב־31 בדצמבר 1941 פורסם חוק בדבר ׳ארגון החינוך היהודי הפרטי באלג׳יריה׳, שהורחב והוחמר באמצעות צו־ביצוע מן ה־8 ביוני.1942 החוק החדש הפקיע את החינוך הגבוה מתחום החינוך היהודי הפרטי, שמכאן ואילך הועמד תחת פיקוחם הקפדני של השלטונות. לא רק פתיחת בית־ספר מותנית היתה בהסכמת השלטונות, אלא גם בחירת התכניות, השעות וספרי־הלימוד. יתר־על־כן, סעיף 4 של החוק תבע כי על המורים והמרצים להיות אזרחים צרפתים, חרף העובדה כי רוב יהודי אלג׳יריה איבדו את אזרחותם הצרפתית. לבסוף, הוסמך המושל הכללי בכל עת שתיראה לו להורות על סגירתם הזמנית או הסופית של מוסדות הלימוד היהודיים (סעיף 6), או על הפסקת עבודתם של חברי סגל ההוראה (סעיף 7).

עם פתיחת שנת־הלימודים באוקטובר 1942, כאשר ׳הנומרוס קלאוזוס׳ במוסדות הממלכתיים צומצם לכדי 7 אחוזים, היו 20,000 ילדים רשומים במסגרת החינוך היהודי הפרטי, שהצליח לפתוח 70 בתי־ספר יסודיים ברחבי אלג׳יריה וחמש גימנסיות באלג׳יר, אוראן, קונסטנטין ותלמסאן. אולם הצלחה זו, שהיתה יוצאת מן הכלל מכל הבחינות, לא היה בה כדי להסיח מדעתם של האחראים היהודים את מצבם הכספי המדאיג של רוב בתי־הספר, שהלך והחמיר כל אימת שקוצצו מענקי התורמים הראשיים כתוצאה ממסע האריאניזציה הכלכלית. אמנם, אף לא מוסד חינוכי אחד נסגר מסיבות כספיות, אולם איש לא השלה את עצמו בדבר עתידו של החינוך היהודי הפרטי, וברור היה לכל כי במסיבות הקיימות לא יאריך ימים. שכן, לו מתעכב היה שחרור צפון אפריקה ׳היתה הנפילה מקדימה את הגאולה׳, כדברי רובר ברונשוויג.

לאחר סילוקם מן החיים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים בשלוש הארצות, ביקשה וישי למוטט את המוסדות ואת הארגונים הקהילתיים של יהודי צפון־אפריקה.

ב־ 31 במארס 1942, פרסם ממשל אלג׳יריה צו בדבר הקמתו של ׳איחוד כללי של יהודי אלג׳יריה׳ U.G.I.A גוף זה, וכן ׳האיחוד הכללי של יהודי צרפת׳ , U.G.I.F שקדם לו בצרפת, הועתקו מן הדגם הגרמני של ה׳יודנראט׳.

כמפורט בסעיף 1 של החוק, נועד ה׳איחוד׳ לשמש מכשיר לביצוע הוראות הממשל, בכל הנוגע לייצוג היהודים לפני השלטונות, לרבות בענייני עזרה, סעד ושיקום חברתי. כל יהודי אלג׳יריה נקראו להשתייך ל׳איחוד הכללי׳, שאמור היה לבוא במקום כל הארגונים היהודיים הקיימים. משאביו אמורים היו לבוא מנכסי האגודות היהודיות המפורקות, ממסיחובה ששילמו היהודים וממשיכות מקרן הסולידאריות היהודית אשר מומנה, על־פי חוק האריאניזציה הכלכלית, מסכומי הכסף שנאספו מהפקעת עסקי היהודים.

ב־4 במארס ביקש המושל הכללי שאטל מהרב אייזנבט להציג, ׳לאחר התייעצות עם הרבנים הראשיים באוראן ובקונסטנטין׳, רשימה של ארבעים וחמישה אנשים, המתאימים להיבחר למועצת המנהלים של ה׳איחוד׳. הוא הדגיש כי החוק הסמיך אותו לבחור את המועמדים כראות עיניו, ׳גם מחוץ לאנשים שעליהם תצביע׳. אף־ על־פי־כן יעץ איב שאטל לרב הראשי להמליץ לפניו על ׳אנשים שייבחרו לפי התפקיד המוטל על האיחוד, כדי להבטיח לגוף זה ייצוג הולם של האינטרסים העומדים על הפרק׳.

הבקשה הרשמית גרמה להתרוצצות רבה בקרב מנהיגי היהדות באלג׳יריה, אשר, לנוכח ׳הצעה׳ זו של שיתוף־פעולה עם השלטונות, התלבטו בין רצונם להציל ולו מעט שבמעט מן האינטרסים של בני־דתם והחשש — המוצדק, בשל הגורל שנגזר על ׳האיחוד הכללי׳ ועל ה׳יודנרטה׳ למיניהם — ליהפך למבצעי המשימות האפלות של הממשל. אולם, עקב העצות המעודדות של אישיות יהודית־אלג׳ירית בעלת־ מוניטין שהתגוררה במארסיי, ומתוך חשש שמא יפנה המושל הכללי לאנשים חסרי־מצפון או אופורטוניסטים, הגיש הרב הראשי ב־5 במאי 1942 רשימה של 45 מועמדים למועצת המנהלים של ׳האיחוד הכללי׳. אולם מסיבות לא־מובנות, לא הזדרז המושל הכללי לבחור בחמישה־עשר החברים של ה׳איחוד׳ ששמותיהם פורסמו רק ב־3 בספטמבר. מועצת ה׳איחוד׳ כללה את הנשיאים ואת סגני־הנשיאים של הקונסיסטוריות באלג׳יריה, וכן ראשי האגודות של החיילים היהודים המשוחררים. ליושב־ראש הדירקטוריון מונה פול סטורה, נשיא הקונסיסטוריה באלג׳יר. אולם בו־ביום השתבש תהליך ההרכבה, עקב התפטרותו של הנשיא הנבחר, ותחתיו נבחר נשיא הקונסיסטוריה של קונסטנטין, אנדרה באקוש. הלה לא נאות למלא את התפקיד, למרות שידוליו של הרב הראשי, אלא לאחר שקיבל את הבטחתו של איב שאטל כי ׳לעולם לא יאלץ לתת יד לצעדים הנוגדים את מצפונו ואת המטרות הקונסטרוקטיביות הייחודיות שהוא ועמיתיו׳ הציבו לעצמם למען האינטרסים של בני־דתם.

אולם, ה׳איחוד׳ לא יצא לעולם מחיתוליו. בעת נחיתתן של בעלות־הברית מלאו בקושי ארבעים יום לקיומו.

במארוקו ובתוניסיה, לא נאלצו השלטונות להתאמץ באותה מידה, שכן בשתי הארצות האלה היה הארגון הקהילתי מלכתחילה — או עקב התפתחויות שחלו זמן קצר קודם־לכן — קרוב מאוד לדגם שאותו ביקשו לישם באלג׳יריה. בממלכה השריפית נמצא ועד הקהילות, מאז 1918, בפיקוחם הקפדני של השלטונות, שניווטו את פעילות המוסדות היהודיים כטוב בעיניהם. בדומה ל׳איחוד׳ שהוקם באלג׳יריה מינו השלטונות את חברי הוועדים, מתוך רשימות מועמדים שהכינו נכבדי הקהילה. בתוניסיה, לעומת זאת, מועצת הקהילה היתה גוף נבחר, בהתאם לצו מן ה־30 באוגוסט 1921. אולם ב־29 בספטמבר 1941, בוטל גוף זה, ועמו כל הסידורים שקבע הצו מ־ 1921. מכאן ואילך ייצגה את האוכלוסייה היהודית ׳מועצה מינהלית׳ בת אחד־עשר חברים, שמינום השלטונות. ממש כמו במארוקו ובאלג׳יריה, לא נדרש הוועד בתוניסיה למסור דין־וחשבון אלא לנציבות, אשר זקוקה היתה לגוף מבצע יותר מאשר לשליחים שנבחרו כדבעי.