מורשת יהדות מרוקו

בלמונטה-כפר האנוסים בפורטוגל

נעם פש

ליסבון, פורטוגל,

שבט תשס"ה

בשנת 1493 (זמן הגירוש מספרד) יהודים רבים נמלטו לפורטוגל ביניהם היו 3 משפחות יהודיות, שרצו בכל כוחם לשמור על המסורת והדת היהודית.

לכן, לא נסעו אל אחת הערים, אלא הם מצאו לעצמם איזור מרוחק, הר ירוק ושליו באיזור שנקרא Serra   da Estrela("יער הכוכב") והקימו בו כפר משלהם, הם אמנם הכריזו על עצמם כ"נוצרים חדשים" (מאראנוס) אבל בסתר שמרו על המסורת היהודית, בכל מה שיכלו. השכנים הנוצרים היו רחוקים, וידה הארוכה של האינקויזיציה לא השיגה אותם. אבל הכל נשאר בהסתר ומחבוא.

כדי לא להתבולל בין הגויים, וכדי לשמור על המסורת התחתנו שלושת המשפחות היהודיות רק בינן לבין עצמן, כך ששמות המשפחה בכפר כולו הן תמיד דומים, (הנריקז, מנדס, אוליווירה) הכפר גדל במשך הזמן, אבל כמעט ולא הפריעו את מנוחתם.

מי ששמר בעיקר על המסורות היו דווקא הנשים, הסבתות והאימהות, והן היו אלה שדאגו לגחלת שלא תכבה מאות שנים, הם חינכו את הילדים ושמרו את השבתות, כי הגברים היו חייבים ללכת לכנסיה, ולסחור עם הגויים, ולהיראות בפניהם כנוצרים.

לפני כמה שנים הגיעו לבלמונטה כמה רבנים מעמותת "שבי ישראל" והרבנות הראשית, והיהודים ה"ישנים" חזרו ונעשו ליהודים "חדשים" כאשר לימדו אותם את כל הדינים ומסורות שנשתכחו מהם. לפני בערך כ10 שנים יהודי-צרפתי תרם להם בית-כנסת ומקווה, וכיום יש שמה חנויות עם שחיטה, מאפיות כשרות, מוזיאון יהודי ועוד.

 עדיין, נשמרות בכפר מסורות מן הימים האפלים, מנהגים שמראים על העוצמה של האמונה היהודית, והרצון להמשיך אותה בכל דרך.

עוד במאה ה-12 הקימה הכנסייה את מוסד האינקוויזיציה, שמטרתו היתה "לנקות" את כל מי שלא האמין באמונה הנוצרית כמו שהוותיקן והאפיפיורים רצו. הם קראו לזה "אינקוויזיציה" שמשמעותו "חקירה". השיטות שבהם היא השתמשה היו אכזריות במיוחד. באמצעות איומים ועינויים מהם הכריחו אנשים "להודות" בכל מיני דברים שהם לא עשו. ועוד יותר גרוע – להלשין על חברים שלהם ועל בני משפחה.

האינקוויזיציה הספרדית – שנולדה מאוחר יותר, רק במאה ה-15 – היתה הגרועה שבכולן, והיא חיפשה אחרי כל היהודים ה"אנוסים" (שקרו להם כל מיני שמות, תלוי במקום: "מאראנוס" "צ'ואטוס" "קריפטו-ז'ודיאוס" "קריסטוש-נובוש" ועוד) וכל מי שנמצא "אשם" בקיום מצוות היהדות הועלה המוקד ונשרף חיים. כל הרכוש של הנספים הועבר לידי הכנסייה, וזו היתה עוד סיבה להעליל על היהומדים העשירים דווקא.

לפורטוגל הגיעה האינקויזיציה רק בשנת 1531, ועד היום ישנה את הכיכר שבו הועלו ה"כופרים" (רובם יהודים) על המוקד, כשהם זועקים בקול "שמע ישראל". (אם מקשיבים טוב, אפשר עוד לשמוע את ההד…) הכיכר נקראת "רוסיו" (Rossio), והיא נמצאת במרכז העיר העתיקה של ליסבון, ליד המנזר הדומיניקני, שבה ישבו חוקרי האינקיוויזיציה.

השריפה של ה"כופרים" נקראה "אאוטו-דה-פה" (Auto-da-fé ) "מעשה האמונה".

  האינקוויזיציה בפורטוגל בוטלה, רשמית, מאוחר מאד, רק בשנת 1837.

רק שנייה. הייתי חייבת לעצור לרגע ולנתח את המשפט. אם קוראים אותו בתשומת לב מגלים שהקוראן אינו מורה לנו לשחרר את כל העבדים, רק את אלה שבעליהם מחליטים שיש להם פוטנציאל להשיג מעמד טוב יותר. יופי של פנייה לרגישויות הסובייקטיביות, למוסר הפנימי, לחופש הבחירה שלנו. במילים אחרות, מוסלמים יכולים כיום לתמרן ולמצוא דרך לצאת מן המאה השביעית בהסכמתו של הקוראן – אם הם מעוניינים בכך. הקוראן מעניק למחוקקים הניגרים אפשרות בחירה: לעדכן, דהיינו למחות את חרפת העבדות. כמו בעניין הנשים, כך בעניין העבדים: ההחלטות שמוסלמים מקבלים הן החלטות שלנו, ושלנו בלבד. אי אפשר לייחס אותן לאלוהים.

הייתכן שהאיסלאם לא רק מתייחס בסובלנות למוסלמים המפרשים את הקוראן בכוחות עצמם, אלא שהעיסוק והחקירה האלה הם אולי הדרך היחידה ״לדעת את האיסלאם״?

במלוא המרץ עברתי לתיק עצום נוסף של זכויות אדם: היחס ללא־מוסלמים. כיוון שהאיסלאם נובע מהמסורות היהודיות והנוצריות, הקוראן מדבר הרבה על יהודים ונוצרים. הוא מעתיר חיבה על אברהם, אביהן של שלוש האמונות המונותאיסטיות. הוא מהלל את ישו בתור ״משיח״ יותר מפעם אחת. אמו של ישו, מרים, זוכה לכמה אזכורים חיוביים. יתרה מזאת, הקוראן מזכיר לנו את האומה ״התמימה״ של היהודים! אומה תמימה? היהודים? בדקתי כמה תרגומי קוראן לאנגלית רק כדי לוודא. לאור המחמאות החמימות שהקוראן מעניק לאבותינו הרוחניים, הגיוני שהוא מייעץ ליהודים ולנוצרים להירגע, כיוון שאין ״עליהם מורא ולא יגון״ כל עוד הם שומרים על נאמנות לכתבי הקודש שלהם.

עם זאת, הקוראן מושח מפורשות את האיסלאם בתור ״האמונה האמיתית״ היחידה: ״אכן הדת בעיני אלוהים היא האיסלאם.״ משונה. ואולי לא ? יש כאן רעיון בעל חשיבות עליונה – לא יכול להיות חשוב ממנו בתקופתנו המפולגת – והוא נוגע לסיבת היווצרותו של האיסלאם מלכתחילה.

כל דבר שהמוסלמים מצווים להאמין בו התגלה אלפי שנים לפנינו ליהודים. כאשר יהודים מסוימים סטו מדרך האמת שהתגלתה, כאשר סגדו לאלילים כמו עגל הזהב, הם העלו את חמתו של אלוהים עליהם. (אני יודעת, אני יודעת: איזה מין בורא עולם מקנא בגור של פרה? כנראה בורא שנאבק לאחד שבטים הנלחמים אלה באלה ללא הרף באמצעות נקודת מוקד שהיא אמונה משותפת.) נחזור לעגל. בשל תחיית עבודת האלילים נדרשה  נוכחותו של בן נוסף של אברהם שיזכיר לעולם השמי את האמת של אלוהיו. זו הסיבה להופעתו של ישו. כך גם התנ״ך, כפי שהוא מוכר בעולם, מכיל בתוכו את ספרי תורת משה (הידועים לנוצרים השם הברית הישנה) ואת ספרי הברית החדשה. אבל בסופו של דבר, היו נוצרים שהתחילו לטעון שישו הוא אל בעצמו, נוסף על היותו בן האלוהים, ולא שליח אנושי שנבחר על ידי האל האחד והיחיד. עבודת האלילים איימה שוב לזקוף את ראשה (או ראשיה י).

ולכן, בסביבות שנת 610 לספירה, אלוהים חזר אל שיטת הנביאים ובחר במוחמד, צאצא נוסף של אברהם, להשליט סדר בבלגן שהיהודים והנוצרים גם יחד חוללו מההתגלויות שלו אליהם. משום כך האיסלאם חוזר להנחיות היהודיות המקוריות כדי לקבל מהן השראה ושלמות. בכל מקום שבו פתחתי את הקוראן, מעולם לא הייתי רחוקה ממסר אחד החוזר על עצמו שוב ושוב – כתבי קודש הקודמים לו ראויים לכבוד.

ברוכים הבאים לרעיון החשוב עד מאוד שאליו רמזתי לפני רגעים מספר: יהירות שבטית לא יכולה להיות האמת. כאשר קראתי מחדש את הקוראן כדי לחפש בו תובנות על ״האחר״, הבנתי שלא נאמר למוסלמים להימנע מכל היהודים, אלא מאותם יהודים הלועגים לאיסלאם כדת שגויה מעצם טבעה. ולמוסלמים אסור לשלול גם את תקפותה של היהדות, כי הרי אנחנו מפקפקים באמונתנו שלנו.

איטליה – הגשר בין מערב למזרח ובין מזרח למערב – ראובן בונפיל.

לאיטליה נודע מקום בעל חשיבות ראשונה במעלה בתהליך שנגזר מן הגירוש של היהודים מספרד ומן העיצוב מחדש של מפת ההתיישבות היהודית באירופה בתקופה שלאחר שנת 1492. לתיאורו של התהליך, ראוי להבחין בין שני פרקי זמן : זה של השנים שתיכף לאחר הגירוש, ולעומתו התקופה הארוכה שלאחר העשור השלישי של המאה ה-16.

משנוכחו יהודי ספרד לדעת, שאין להם ברירה אלא לבחור בין ההגירה לבין ההמרה לנצרות, הועמדו שלומי אמוני ישראל בפני ההכרח להסדיר לעצמם ולבני משפחותיהם את ההגירה הלכה למעשה. האפשרויות לא היו רבות.  כיוון שהכניסה לצרפת הייתה אסורה ליהודים, לא עמדו בפניהם כי אם כיוון יציאה אחד ויחיד ברך היבשה – פורטוגל. ואמנם לשם פנו בתחילה רבים מבין יהודי קסטיליה המרכזית והמערבית. מלך פורטוגל דרש מן מהגרים תשלום מס מיוחד עבור היתר הכניסה לארצו, ותמורת זה הבטיח לספק להם תוך זמן מסוים אוניות להפלגה בדרך הים.  מספרם של מי שנהנו מן ההסדר ההוא אינו ברור די הצורך, וההבדלים בין הנתונים כה גדולים, שקשה להציע אפילו סדר גודל משוער בביטחון כלשהו. על כל פנים, רק מעטים מן המהגרים הללו סכו לצאת מפורטוגל בדרך הים על פי הסיכום עם מלך פורטוגל. המלך לא עמד בהתחייבותו. יתרה מזו, לימים אף נאנסו כל יהודי פורטוגל לעמוד בטקס טבילה, שבעקבותיו הוכרזו הם כנוצרים להלכה ולמעשה רנ"ז – 1497. לעומתם, מי שלא בחרו לצאת לפורטוגל, נאלצו לנסות להבטיח לעצמם מקום על אחת האוניות, שהועמדו לרשותם לפי חוזים מיוחדים שנחתמו בין בעליהן לבין נציגי הקהילות, והפליגו לשני כיוונים עיקריים : צפון אפריקה ולאיטליה.  ואכן, לשם פנו רוב יהודי קסטיליה הדרומית וכן יהודי ארגון, ליאון וּולנסיה – הראשונים, כמובן בעיקר אל עבר המגרב הסמוך, ואילו האחרונים אל עבר איטליה.

 איטליה לא הייתה בימים ההם מדינה אחת כבימינו. היא הכילה מספר גדול של מדינות קטנות וקטנות פחות, שנשלטו על ידי משטרים שונים :בדרום נמצאה מלכות נאפולי, שמלכה התייחס לבית המלכות של מלך אראגון. צפונית למלכות נפולי השתרעה מדינת הכנסייה, שהאפיפיור שלט בה כמעין מלך חילוני, בראש צבא וממשלה ; יותר צפונה נמצאו דוכסות טוקסנה, שבירתה פירֶנצי ; מדינת הדוכס לבית אֶסטֶה, שבירתה פֶרָרה. מדינת הנסיכים ולימים דוכסים לבית גונזגה, שבירתה מנאטובה ; הרפובליקה של לוּקָה, של גֶנואה ושל ונציה ; הדוכסות של מילאנו ; ועוד כמה מדינות ערים יותר קטנות.  האיים של סיציליה ושל סרדיניה היו כפופים ישירות למלכי ספרד, ועל היהודים שבהם חלה גזירת הגירוש בדיוק כפי שהיא חלה על יהודי ספרד.

בדרך הטבע הייתה איטליה יעד מועדף מאוד עבור המגורשים. ראשית, בעלי האוניות, שהפליגו מספרד, היו ברובם אנשי ג'נובה ומיעוטם אנשי ונציה, ונתיבי הפלגותיהם היו נתיבי הקשר בין ספרד לאיטליה. שנית, כפי שמתברר מאחדים מן ההסכמים בין בעלי האוניות ונציגי הקהילות, שנשתמרו בארכיוני ספרד, האוניות, שברובן היו קטנות למדי, הועמסו עד לקצה גבול האפשר כדי להגדיל את הרווחים מן הנוסעים.שכן הנוסעים חוייבו בתשלום גבוה יחסית ולא הורשו לעלות בלא תשלום, פרט לשני נוסעים בלבד בכל אונייה. בתנאים כאלה נמצאה כמובן ההפלגה לאורך החופים בטוחה יותר מאשר בים הפתוח, ועבור ימאי ג'ינובה היה כמובן נמל האם של עירם יעד מועדף ביותר.

שלישית, לרבים מיהודי ספרד נצטיירה איטליה בוודאי כארץ מקלט מועדפת ; בימים ההם עמדה איטליה בסימן של שגשוג כלכלי ניכר ; האוכלוסייה היהודית שבה, שמנתה כשלושים וחמישה אלף נפש מתוך אוכלוסייה כוללת של כשישה מיליון תושבים, הייתה שנייה באירופה בגודלה אחרי זו של שבספרד, ויהודי ספרד עצמם כבר נמצאו במקרים רבים בקשרים מסוגים שונים עם יהודי אטיליה.

לשם השוואה יצוין, למשל, שהאוכלוסייה היהודית של פולין לא מנתה בימים ההם יותר מאשר אחד עשר אלף יהודים. שפת המקום ותרבותו היו קרובות למדי לאלה של הגולים מאונס, ולמעשה לא נדרש מהם מאמץ מיוחד כדי להשתלב כאן במערך הלשוני והתרבותי. ברבות מערי איטליה, ובמיוחד בנפולי וברומא, נמצאו כבר ספרדים רבים כל כך, ששכונות שלמות היו בעלות צביון ספרדי מובהק – ואין בכך פלא, שכן נפולי הייתה בירתה של מלכות השייכת להלכה לכתר ארגון, ואלו רומא נשלטה על אז על ידי אפיפיור ספרדי, אלכסנדר השישי לביתך בורגֶ'ה 1492 1503, שהעניק לחצרו צביון ספרדי מובהק.  אין צורך לומר שבשל כל הסיבות הללו הייתה איטליה יעד מועדף ביותר עבור יהודי סיציליה, שכאמור, צו הגירוש חל גם עליהם. כדי להגיע לאיטליה לא היה על יהודי סיציליה כי אם לעבור את מיצר מסינה בלבד.

אוחיון ר׳ יוסף ב״ר מרדכי, אבקת רוכל

כאזאבלאנקא [תש״ח – 948 ו], בדפוס יהודה ראזון

ליקוטים, חידושים ודרושים, בתוכם רמזים על הנקודות וטעמי המקרא, פירושים למדרשי פליאה, פסוקים ומאמרי חדל.

פ״ד דפים. כולל שני דפים הסכמות והקדמה ורשימת המחזיקים.

אוחנה ר׳ רפאל, יסוד מערבי

ירושלים [תרנ׳׳ו ־ 1896], דפוס הרי"ן לעווי.

ספר תיקון הברית – כולל ניתוח הסיבות השונות המביאות את האדם לפגום בבריתו, מיון הסוגים השונים של הפגמים, ופירוט דרכי התיקון לכל אחד מהם. התיקונים כוללים פרקים ודברים אחרים שעל המתקן לומר או לעשות.

בסוף הספר מספר פיוטים שחיבר אוחנה לכבוד אישים שונים.

אוחנה ר׳ רפאל, מראה הילדים

ירושלים [תרס״ה – 1905] דפוס חיים ר׳ אוחנה (בן המחבר).

אוסף ש״בו נקבצו ובאו כמה מיני רפואות ותעלות וסגולות וגורלות סדרתיים ע״ס א״ב והיה כל מבקש סגולה או רפואה למכתו או גורל לדעת מחלתו, או לראות מצבו ותכונתו, או לחזות בנועם מזלו וזוגתו…״

מהדורות נוספות: ירושלים תרע׳׳ד, 8°. תשכ״ג 12°. וכן מהדורה נוספת ללא ציון תאריך.

אוחנה ר׳ רפאל, פרשת רא״ה

ירושלים [תרס״ט ־ 1909], דפוס ״עזריאל״ ירושלים.

חידושים על ספר בראשית עפ״י פרשיות השבוע מלוקטים וערוכים בידי המו״ל, בן המחבר, חיים רפאל אוחנה. 

אזולאי ר׳ חיים יוסף דוד [מכנס], תקון ברת

קאזבלאנקה, בית מסחר [=מו״ל] יוסף לוגאסי.

סדר תיקון כרת, כמנהג יהודי מרוקו.

״כולל כל הלימודים ממשנה, ומהרמב׳׳ם ואדרא רבא ואדרא זוטא, ונאספו יחד להקל על אלה החרדים שנהגו להיות נעורים לילה אחד כולו לתיקון העונות, וחיוב כרת כפי שיסד הרב הגאון המקובל כקש״ת מוהר״ר חיד׳׳א ז״ל״ 1= כבוד קדושת מורנו ורבנו הרב רבי חיים יוסף דוד אזולאי ז״ל](נוסח השער).

הלימודים כוללים מסכת כריתות, משניות שראשי התיבות שלהן הן שנ״ת חיי״ם, רמב״ם הלכות שגגות והלכות תשובה, ושתי האדרות. תפילת ״לשם יחוד״ לפני הלימוד ״ויהי רצון״ לאחר הלימוד. ״רבון העולמים״(תפילה לפני לימוד הקבלה מהאריז״ל) ופתיחת אליהו לפני האדרות. 78 עמי + כ״ו דפים. 

אזולאי ר׳ חנניה חביב, הוספת מגן הדת

תוניס [תרפ״ה – 1925].

עיקרו של חיבור זה דברי ביקורת, השמצה וחירוף נוקבים נגד רפאל ביבאס וכמה רבנים נוספים מקהילת המערביים שבטבריה. המחבר מאשים את ביבאס (ואישים אחרים) בסחיטת כספים ורכוש רב מיהודי קהילות מרוקו בתואנה של בניית תלמוד תורה בטבריה. כן מאשימם המחבר בשימוש בכסף וברכוש זה לצרכיהם הפרטיים.

כתוב עברית, ערבית-מרוקאית וצרפתית.

בחיבור יש גם דברי ביקורת על קהילת קזבלנקה ומנהיגותה הרוחנית.

בפתח הספר ״תוכן העניינים״ של החיבורים שעומד אזולאי להוציא לאור, שעיקר עניינם המשך הביקורת.

אזולאי ר׳ חנניה חביב, מגן הדת

ג׳רבה {תרפ״ה – 1925], דפוס דוד עידאן

המשך לחוברת הקודמת כמובטח.

ביקורת על ענייני הסופרים בקזבלנקה; עשרה מאמרים להקמת מרכז ציוני בארצות המערב; המשך התקפתו נגד רפאל ביבאס; השקפה כללית על הריסת הדת בזמננו זה; ״עולם קטן״, הספד לזכר אביו של המחבר.

אזולאי ר׳ חנניה חביב, מורה צדק, חלק ראשון.

ג׳רבה [תרפ״ד – 1924], בדפוס ר׳ דוד עידאן.

שו״ת, פס״ד על חו״מ ואה״ע, בתוכם תשובותיהם של רבנים אחרים.

5 דפים הסכמות (ר׳ משה שתרוג, ר׳ מיכאל סעייד, ור׳ משה טייב) + כ״ח דפים 2°. חסר מדף כ״ט והלאה.

אזולאי ר׳ חנניה חביב, קרית חנ״א ח״א

סוסה שנת צדקה ״תרומם״ [תרפ״ה – 1925] דפוס מכלוף נג׳אר.

96 דרושים במאמרי חז״ל.

הייחוד המקורי שקשה להשיגו כי מחפשים אותו בעיניים גשמיות ובניתוחים מתוחכמים מנסים להסביר לנו את הצורות השונות בדרכי הלימוד של הקבלה. בלי שום כוונה להעתיק מדבריו של רבי אברהם אבן עזרא בהקדמתו על פירוש התורה, ניתן לחלק את לומדי הקבלה היום לחמש כתות.

הכת הראשונה היא של אנשים שלא למדו תורה ורואים את הקבלה כחכמה עילאית שאינה ניתנת להבנה. גישה זו, שמרכזה הוא הסוד, מביאה את אותם האנשים לראות בקבלה מקור של כוח עליון המופעל על ידי קמעות וכדומה.

לדעתם הנפסדת, הקבלה היא אמצעי לשלוט ולהתמקם טוב בעולם הזה בעוד שההפך הוא הנכון. היות ומטרת המקובלים היא לחזור לכוונת הבריאה, מעבר לזמן ולמרחב, עלינו להסביר שלימוד הקבלה חייה להינתן על ידי רב מוסמך וקובל וכן להדגיש שאין סוף ללימוד הזה.

ובאמת אין זו משימה קלה, כי אפילו רבי יעקב ששפורטאס, המקובל הגדול, היה אומר בהקדמתו, שעוד לא מצא רב שיסביר לו את כל הסודות הטמונים בחכמת הקבלה.

הכת השנייה היא של המדענים וההיסטוריונים המומחים בספרי קבלה. למרות כל אוסף המידע המרשים שלהם, דרכם המדעית להסתכל בספירות כחומר גשמי, אמנה מעניינת, אבל רחוקה היא מהכבוד שרוחשים המקובלים האמיתיים לקבלה ולסודותיה ומהרצינות שמייחסים ללימודה.

בקיום הספירות ופועלן ועל כן הם נחשבים בעיני החכמים לכופרים, כשם שמי שאינו מקבל את התורה שבעל פה, נחשב לכופר בתורה כולה. עבור המקובל, מי שדוחה או מזלזל בתורת הספירות נחשב לכופר גמור.

לא מדובר כאן באלו שאינן יודעים בכלל מה זה ספירות ודוחים אותן, כי אלה בוודאי אינם נחשבים לרשעים אלא הם רק חלק מאלו שמסתובבים בלילות ושטים על פני העולם בחושך מבלי לזכות לראות את האור שבו ובלי לזכות למתיקותה של התורה הקדושה. על כן לא יזכו לעולם לחכמה האמיתית כמו שקובע הרמ"ק ( רבי משה קורדובירו ) המצוטט על ידי רבי יעקב ששפורטאס בהקדמתו.

הכת השלישית היא של מקובלים צדיקים המדקדקים, בעלי זהירות לפעמים מופרזת: דאגתם היא לא להביא לזלזול במטמון שבידם הדורש שמירה מעולה מכל נגיעה אישית, כך שאפילו ההבנה הפשוטה מהווה לדעתם פגיעה במושגים הקדושים של הקבלה. השאלה הנשאלת היא: איך אפשר ללמוד בספרי קבלה בלי לערב את האני, האישיות הפרטית, המיוחדות של הלומד באותם מושגים. ספרי קבלה מלאים במושגים מופשטים או בציורים המעוררים סקרנות אצל הלומד, כי אין הקבלה יומה למדע מופשט כמו המתמטיקה שאיננה קשורה במושגים מוחשיים יבודאי לא באדם עצמו. האמת היא שמדרגת האדם תלויה באפשרותו לא להיגרר לתוך הנושאים שהוא לומד ולא להישאר מחוצה להם, כדי לא לפרש הכל בצורה גורפת לכאן או לכאן. מה הגבול של עמידה זו? מצד אחד נראה שהעומדים בפיתוי הזה של מושגים מוחשיים הם אנשי מעלה, המגיעים אפילו להתנזרות מהמילים האלה עצמן. עבורם הספירות הן .צמים שאינם תלויים בידיעת האדם או בהרגשתו. אי-תלות זו שהגיעה אלינו מלמעלה מעניקה להם תואר לסגולה, כלומר מציאות למעלה מכל שכל, שנקראת ״מקיפין״ בלשון המקובלים. לעומת ברירת העמדה הזאת, ידרמ״ק מחשיב את הספירות לעצמים וגם לכלים (״פרדס רימונים״).

הכת הרביעית מאוד קרובה לשלישית. אלה הם המקובלים הצנועים שאינם מקבלים את הגישה שהזכרנו שאי אפשר להבין את הנושאים המובאים בספרי קבלה וע״כ אסור לחקור אותם עד תומם. הניגוד בין שתי גישות אלו גורם לפעמים לחיכוכים קלים לא-נעימים בין שתי -קבוצות, שהן למעשה קרובות זו לזו בדעותיהן. אכן מגלים לפעמים רמזים מאלו לאלו על גישה מפוקפקת. אבל עולם הקבלה אינו סובל מחלוקות רציניות וע״כ די לחכימא ברמיזא. גם בין גדולי הקבלה כמו הרמ״ק והארי ז״ל היו גישות שונות וכן מאוחר יותר לגאון מווילנא ז״ל הייתה גישה משלו. כל ראשי המקובלים אמצו אותם יסודות וחידושם במורה הזאת היה מאוד מוגדר ומוגבל וקשור בעיקר למבט היחיד של כל אחד מהם. הם מרגישים חובה לחדש מהלכים, כפי שקיבלה נשמתם בהר סיני. אבל גם זה מתוך כבוד והערכה לכל המקובל מדור דור. ואולם ־למרות החידושים שלהם, הם נשארו ללא ספק חלק מחברת המקובלים.

מעניין לציין שבמשך שנים רבות, בצפון אפריקה, לימוד הזוהר היה בידי ״חברת רבי שמעון בר יוחאי״ שהיתה ג״כ החברה קדישא המופקדת על טהרת וקבורת המתים וחבריה אלה הם שרואים כל יום שהמציאות האמיתית איננה העולם החולף הזה. עבורם התפרקות הקיים היא דבר יום יומי וע״כ משיכתם לזוהר הייתה טבעית. לחברה זו, בדרך כלל, הצטרפו אנשים פשוטים שנמשכו למנגינת הזוהר, אע״פ שלא הבינו כלום בחיבור זה. ואכן ״חברת רבי שמעון בר יוחאי״ הייתה פתוחה לכולם.

הכת החמישית, האחרונה, היא זאת של אוהבי תורה שלמדו ש״ס ופוסקים, מדרש ושאר ספרי רבותינו שמחפשים מבט כללי וכולל, שפה משותפת ורחבה שתוכל למשוך את אחינו הטועים לאחדות ואחווה, אהבה ורעות, חשובות כל כך היום לעם ישראל. גם בארץ וגם בחו״ל, המצב היום מלא אי-הבנות ומלחמות בין דתיים וחילונים, המגבירות לפעמים אף את שנאת חינם בתוך הקבוצות עצמן. מחלוקות אלו שרובן מקורן בארץ, מגיעות לחוץ לארץ ונותנות הרגשה שאור הגאולה מתרחק כל יום קצת יותר, ח״ו. חסרה לנו היום שפה שתדלג על המציאות, שאינה חומרית ובודאי נטולה אינטרסים כל שהם במטרה לאחד אנשים ודעות כ״כ שונים ונפרדים אחד מהשני. לדור שלנו נחוצה אחדות של הפרט ושל הכלל, כאשר חסרונו העיקרי הוא העדר שפה משותפת. האם לא הגיע הזמן להשתמש בשפת הקבלה?

האיחוד הזה, שהוא חובת השעה, נידון בספרים כדוגמת ״היכל הקודש״, כי בו נאמר שהייחוד נעשה ע״י הכוונות, הספירות והתפילות. כבר בזוהר מוזכרת החובה לדעת סוד התפילות ע״מ לענות אמן אחרי כל ברכה. המילים, שבשימוש בספרי הקבלה, הן ברובן מאוצר המילים שלנו, רק שפירושן שונה. היות ולכולנו החובה להבין את מושגי הקבלה, כי היא חיינו ואורך ימינו, ראוי לפתוח שער הגן הנפלא, שבו ניתן לפגוש מלאכים, כמו שכותב הרמב״ם אלבאז ״האדם צריך לכוון בצורה שנשמתו תגיע לעולם המלאכים, כדי להצטרף אליהם בקדושה״. הדור שלנו נכנס לעולם הדמיוני, הוירטואלי, שהוא מאוד קרוב לעולם הקבלה שהמושגים שלה אינם ממשיים בדומה לעולם המדע בכלל ושפת המושגים בפרט. רק בגלל זה חובה עלינו להרבות בהקדמות כדי לשוב למושגים של הקבלה ביודענו שעולם הקבלה הנו מים ללא סוף והקדושה היוצאת ממנו דורשת עוד ועוד יותר. זו מטרת ההוצאה לאור של ספרים מסוג זה, שדרשו ודורשים מסירות נפש גדולה. הלימוד בספר ״היכל הקודש״ בלי להיות מומחה בנושא מביע את הכבוד וההערכה החשובים ביותר שניתן לתת למחבר, רבי משה בר מימון אלבאז, גם אם התלמיד איננו מבין את כל המילים והמושגים המוזכרים בספר.

כל זה היה מורה באצבע, כי מאהבתו אותי עשה לי את כל הכבוד הזה. אמנם עוד לא ירדתי לעמק מחשבותיו, אם מי­שרים אהבני, או למען נסותי בחלקלקות, אשר על כן הודעתי דברי לבעל ביתי. ויגד לי כי ספר כתב הרב עלי לרבו – הוא הרב יהודה הלוי – בגיבר״אלטאר, ורבו השיב לו כי אמת היתה כי רוח מינות נוססה  בי, אך כי בעל תורה הייתי, ׳ואולי יש תקוה כי מאור התורה ינחני בארח מישור; ואשרי המחכה ויגיע להאיר עיני׳. שמחתי לשמועתו, וממחרת בישיבה הסיבותי את שיחי וספרתי להם מעשה שהיה ברומי, כי קיסר פלוני תחת ענוש בן מות אחד על רוע מעלליו גדלהו וינשאהו, עד כי נכלם על הכבוד לא  נכון לו, היטיב את מעשיו ויעש הישר והטוב. ומדי דברי ידעתי בפניהם אותות אשר הגידו פעולות דברי בלבם. אחרי הרים נסי כן עליהם, לא עמדתי עוד להאמין כי הסירותי את לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר, ולא הגיתי בלבי רק להעריך הדרושים כמשפט.

ביום השבת עת דודים היתה בבית־הכנסת אשר הייתי מתפלל בתוכה ובא הרב וכל להקת הנבונים. ראיתי כי השעה משחקת לי, אם כי השחיתה אשר כוננתי והוגיעתני להמירו לפתע פתאום. בעת הוצאת ספר־תורה שאלתי עוד את פי הרב וחזן בית־הכנסת, עליתי על הדוכן, הרימותי הטלית והכתנת על זרועותי אמה מזה ואמה מזה, ודרשתי בלב חזק ורוח נכון. מי הבין, מי לא הבין ומי חשב להבין; וכלם הודו את שמי כי עשיתי פלא, ויתנדבו כמשפטם וגדול יתר מאד. ביום ההוא גדל לבי ורמו עיני. בבואי אל ביתי, הבעל הבית רץ לקראתי ויחבקני וינשקני, והשכנים והשכנות שמחו ועלצו לפני, כי לא עשו כן הנשים המשחקות בשוב דוד מהכות את הפלשתי. גם יכלתי לשבת בארץ, כי היתה רחבת ידים לפני והודיתי הלשון וכתב ספרדי, וירבו התלמידים. רק בעבור אנשי המקום כי רעים וחטאים היו, ועל חליצותי אשר היו עלי למשא לא נתתי עיני ולבי לשבת שם כל הימים. כל יהודי העובר לפני בית תפלת הערביאים יסיר נעליו מעל רגליו, ואוי לו אם ישכח או יעבור! להצילני מעט מרשעת הגוים ההם נשאתי בגדי כדרך הריני״גאדוס, – הבוגדים באמונתם – בעבור יכירוני כי מארצות איירו״פא אני וישנו אותי לטוב.

 הריני״גאדוס הם אנשי הצבא הנסים מספרד וממירים את דתם. כן דבר הקיסר מאר״וק, כי כל הבורח מספרד לארצותיו -או ימיר דתו או ישיבוהו לארצו לההרג. ורבים בחרו להמיר מלהיות תחת עול ספרד, הכי קשה עבודתם. וכאשר הערביאים לא יצלחו לכל כאשר הודעתיך, בבוא אנשים האלה שם יושיבום לשרי צבאות ולעורכי מערכה. על כן כלם נמנו  על כלי מלחמה ולמשמרת המבצרים. ובהיותם כמוני בלתי מלומדים לבגדי מערב, נושאים אותם בדרך אחרת. ועתה אחי3 דרך לבושי מערב בגוים וביהודים, אגשים ונשים; ואחל מן הגוים. ודרך כלל אומר, כי כל מלונה נכונה לביתם, כל סחבות נכונו ללבושם, וכל אכל, אם כי נבזה, טוב למאכלם. לא ידעתי, אם כפילוסופים יחשבון או כבהמות נדמו.

שירים ופיוטים בעברית

2.1 בין שיח לאומי אלגורי לשיח פרטי אמפתי

כל השירים והפיוטים שידובר בהם כאן נכתבו כשירי קודש, מסוגת הרשות, משום שנועדו במהותם להיות מושרים בליטורגיה המיוחדת שהתלוותה לתפילת שחרית של שבת חתן בבית הכנסת ולפעמים גם לתפילת ערבית של שבת חתן, שבקהילות רבות קיימו אותה בבית החתן. בחלקם הושרו פיוטים אלה גם בסעודת החגיגית של ליל הכלולות כדי לשמח את החתן והכלה. בכל הנסיבות הללו בוצעו הפיוטים מפיהם של המשוררים שחיברו אותם או מפיהם של פייטנים מיומנים. אולם, כאמור, פיוטים שונים שהושרו בחתונה לא נכתבו במקורם לעורכי החתונה ולא נכתבו בקהילות מרוקו עצמן אך הוכנסו למערכת הפארה־ליטורגית של החתונה מתוך פרשנות הטקסט כאמירה אלגורית המתאימה ליחסים שבין החתן לכלתו.

ואכן פיוטי חתונה רבים, הן באלה שנכתבו במקורם בשירי חתונה הן באלה שלא יועדו מלכתחילה לטקסי החתונה, מפתחים שיח לאומי בין אלוהי ישראל בדמות הדוד והאוהב המתרפק על אהובתו ובין כגסת ישראל, הרעיה, הנמצאת רחוק מדודה ומבקשת לשוב ולהתחבר אתו. שיח רב־משמעי זה, המאפיין את אלפי שירי הגלות והגאולה שנכתבו מאז הפיוט הארץ־ישראלי ועד לסוף המאה ה־20 בגלויות השונות, הפך לשיח המקובל בשירת הקודש ועשה מחוויית הגלות של הקהילה את חוויית היסוד של השיח השירי הרבני. על פי זה ענייני הפרט וענייני הכלל של המשורר, של נמעניו ושל קהילתו נתפסו בחטיבה אחת הכורכת כתובה ואף מעצבת את מכלול עולמות התודעה, עולמות הרגש ועולמות השיח היהודי הציבורי הרשמי, כשהם באים לידי ביטוי בטקסטים הרבניים השונים, ובכללם השירה העברית לסוגותיה וחלק נכבד מן השירה הערבית־היהודית" (וביתר לשונות היהודים). כידוע, ראייה אלגורית מהותית זו של מצבי ההתרפקות והציפייה, הגעגועים והכמיהה למפגש מיסטי־פוליטי כזה היא שביסוד הפרשנות המדרשית של שה״ש, וממנה היא נפוצה למכלול הספרות היהודית הרבנית, ובכללה השירה. השתרשות תפיסה זו של המצב הקיומי  הלאומי והקהילתי בשיח הרבני נובעת גם כנראה מן המעתקים הביךטקסטואליים הרבים המכוננים את הטקסט הרבני הן בפרוזה הן בשירה והמקשרים כל טקסט רבני חדש לטקסטים המייסדים, הישנים והחדשים, של ־:יביי, הרבנית.²⁵ העלאת הבעיות הקיומיות המשתנות אם בהרבה אב במעט בקהילות היהודיות השונות במטבעות לשון קבועים השייכים למצבים טראומטיים או משמחים מן העבר היהודי הרחוק תרמה גם היא לאלגורחציה הכללית של החוויה הקהילתית היהודית היסודית וכן לגיבוש משמעויותיה הצורבות של הגלות ולתקוותיה הנואשות של הקהילה לגאולה משיחית"

בטקסט אלגורי נוצרים מרחבי שיח מקבילים ומתחרים לרוב. בתשתית הטקסט מתפתח מצד אחד מרחב שיח הנושק למציאות כלשהי, טבעית, חברתית או מיסטית או אף מדומיינת בעליל, המונחת בממשית מבחינה כלשהי על פי המסורת התרבותית שבמסגרתה נכתב הטקסט או על פי אסטרטגיות הכתיבה של המחבר. מצד שני הקורא מתבקש לפענח מרחב שיח זה לא בממשותו ולא במימושו בטקסט אלא על פי תמונת ראי שונה ועל פי מפתחות סמנטיים, קבועים או זמניים, השייכים למרחב שיח אחר או למרחבי שיח אחרים, שמעבר למשמעים המפורשים של הטקסט; הקורא מונחה בדרך זו למתן משמעויות יתרות ביחס למערבי מרחב השיח הממשי." את מרחבי השיח מן הסוג הראשון נבנה כאן מרחבי שיח דפדנציאליים ומן הסוג השני מרחבי שיח מטה טקסטואליים. כך, למשל, קריאת הטקסט של שה״ש על פי מכלול משמעיו האנושיים הממשיים, הגשמיים ואף הארוטיים, יוצרת מרחב שיח רפרנציאלי אנושי, שבו מסתדרים בל הרגשות, החששות, הרצונות, המאוויים, הציפיות, בקיצור יחסי הגומלין והחשק ההדדי שבין האהוב לאהובתו. קריאת שה״ש שלא על פי ממשותו האנושית אלא על פי הפרשנות המדרשית, המחייצת מערכת יחסים זו אל תחום היחסים המיסטיים שבין הקב״ה לכנסת ישראל, תוחמת מרחבי שיח חדשים, שהם מטה־טקסטואליים בעליל לעומת המרחב הקודם, ומרחיבה את משמעויות הטקסט הממשי.

קריאה אלגורית של שה״ש יוצרת אם כן שני מערבים של מרחבי שיח שנבנים דרך הפרשנות הכפולה של הטקסט. לעומת זאת קריאה בלתי אלגורית של טקסט זה מצמצמת את מרחבי השיח הנוצרים לתחום היחסים והרגשות האנושיים ותו לא, ותוחמת מרחבי שיח רפרנציאליים בלבד. אולם קריאתו האלגורית על פי המסורת הרבנית חייבת להביא בחשבון את הממד האנושי של השיח השירי בטקסט בדי שאפשר יהיה לבצע העתקה מעולם זה לעולם אחר, מן העולם האנושי אל העולם המיסטי שמעניק משמעויות כבדות ליחסים הדמיוניים – והממשיים בה בעת מבחינת נוכחותם בתודעה התרבותית המדרשית – שבין עם ישראל לבוראו. לקיומה של העתקה זו הקריאה האלגוריה נאלצת לתת פרשנות מטפורית נרחבת ליסודות הלקסיקליים ולמערכים הפרגמטיים־שיחיים של הטקסט, כן שאלגוריזציה של טקסט כלשהו ברובה תמיד במטפוריזציה של יסודותיו הלשוניים והשיחיים. ולהפך, קריאה בלתי אלגורית של טקסט אלגורי במקורו מביאה לידי טשטוש המשמעים המטפוריים שבו והסבתם למשמעים בלתי מטפוריים. דה־מטפוריזציה כזו נחוצה כדי לקשר בין הטקסט ובין ההקשר החברתי הממשי שבו הוא מבוצע ובדי להעניק לו את מידת הרלוונטיות הדרושה או המוסקת משיבוצו או משילובו באירוע שיוצר את ההקשר. בל התהליכים הפרשניים האלה מתקיימים בשימוש הנפוץ בפיוטים עבריים בטקסי החתונה היהודית.

עיונים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה

כתבים מוהדרים ומוערים

עורכים משה בר-אשר וסטיבאן פראד

המרכז ללשונות היהודיים וספרותיים

האוניברסיטה העברית בירושלים

הוצאת מאגנס

תוכן העניינים

הקדמה

נחם אילן – על האבנים: מדרשה שבעל פה לדרוש בכתב – עיון 1 בטיוטת דרשה פופולרית לשבת כלה

נטלי אקון – הערבית המשתקפת בעברית של מרוקו                              

יעקב בן־טולילה – המכתבים העבריים של רבי יהודה ליאון כלפון           

אבישי בר־אשר – ״שימושי קראן״: נוסחאות מוסלמיות בקונטרס השבעות  יהודי ממרוקו

משה בר־אשר – שרח מגרבי לספר יונה – עיון לשוני ופרשני ומהדורה של הטקסט

יהודית הנשקה – מבט אל קהילת טריפולי שבין שתי מלחמות העולם סקירה וניתוח של ארכיון הרב יששכר חכמון

אהרן ממן – איגרת מרבי מכלוף אלעסרי ז״ל רב העיר ריש

אריאל שוה – בעקבי מתקני התפילות

יוסף תדגי – פיוט ״מי כמוך״ לחנוכה לר׳ ידידיה מונסונייגו

הקדמה

שני הכרכים האלה – הכרך באנגלית והכרך בעברית – הם המשך לשני הכרכים שיצאו בשנת 2011. בימים כ״ט בתשרי – ח׳ במרחשוון תשע״ג(24-15 באוקטובר 2012) נתקיימה סדנת חוקרים על יהדות צפון אפריקה במסגרת התכנית ללימודי יהדות באוניברסיטת ייל בניו הייבן שבמדינת קונטיקט בארצות הברית. הסדנה היא פרי שיתוף פעולה של התכנית ללימודי היהדות והיחידה למדעי היהדות בספרייה של אוניברסיטת ייל ושל המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם באוניברסיטה העברית בירושלים. נטלו בה חלק 13 מלומדים מארצות הברית, מצרפת ומישראל.

החוקרים עבדו על תעודות וכתבי יד מארבע ארצות צפון אפריקה – מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב – המצויים באוסף מצפון־אפריקה ביחידה למדעי היהדות בספריית ייל. במשך ימי הסדנה נתן כל אחד מהמשתתפים הרצאה קצרה על נושא מתחומי המחקר שלו.

פניתי לפרופסור סטיבן פראד, ראש התכנית ללימודי היהדות, והצעתי שגם הפעם נפרסם שני כרכים בעקבות הסדנה. אני מודה לו ולעמיתיו שנענו בחיוב לפנייתי והעמידו את התקציב הדרוש להוצאת שני הכרכים האלה.

הכרך האנגלי כולל 12 מאמרים המבוססים על ההרצאות שנשאו המשתתפים. למרבה הצער, בשל סיבות אישיות המרצה השלושה־עשר לא יכול היה לעמוד בלוח הזמנים שנקבע חרף דחיות בתאריך היעד להגשת המאמרים. בראש המאמרים בא המאמר שהוגש בחלקו בהרצאת הפתיחה, ולאחריו באים היתר בסדר האלף־בית.

הכרך העברי מבוסם כמעט כולו על התעודות שהחוקרים עסקו בהם בסדנה והמשיכו בעיבורם לאחר שובם לבתיהם. כאן כלולים רק 9 מאמרים. המשתתפים האחרים טרם השלימו את מחקריהם על התעודות שהם חקרו. יש להניח שכמה מהם יפרסמו אותם במועד אחר בבמות אחרות. יצוין כי אריאל שוה עבד על כתב יד של פירוש רש״י לתורה הנמצא באוסף והגיע מצפון־אפריקה, אך מוצאו בתימן(אפשר שהגיע לשם על ידי שד״ר מארץ ישראל שמכרו לחכם בטריפולי שבלוב). כדי לא לפגום באופיו של הכרך הוא שלח מאמר המבוסם על מחקר אחר שלו התואם את נושא הספר.

* * *

אני מבקש מאוד להודות לאנשי התכנית ללימודי היהדות באוניברסיטת ייל ולעומד בראשה, פרופסור פו־אד, על ההחלטה לתת מקום בתכנית שלהם גם למחקר יהדות צפון אפריקה, על ההחלטה לפרסם את שני הכרכים האלה ועל נכונותו להיות שותף שלי בעריכתם. תודה מיוחדת נתונה לד״ר נאנט שטהל, אוצרת האוסף במדעי היהדות, שדאגה לרכישה של תעודות וכתבי יד מצפון־אפריקה ליחידה שלה ועל סיועה בארגון הסדנה. תודתי נתונה גם לגב׳ ג׳ולי כהן, הספרנית הנאמנה, שסייעה רבות למשתתפי הסדנה והושיטה להם עזרה מרובה בהנגשת כתבי היד לשם הכנת המאמרים.

תודתי נתונה לגב׳ ליזה מוהר, מרכזת היחידה להוצאה לאור של האקדמיה ללשון העברית, שהפיקה את הספרים; לגב׳ שירלי זאוור, עורכת הלשון בכרך האנגלי, ולגב׳ סמדר כהן, עורכת הלשון בכרך העברי. אני מודה לאדם פרקר שכתב את המפתחות לספר האנגלי ולד״ר אסתר הבר שכתבה את המפתחות לכרך העברי. ואחרון יבורך מר חי צבר, מנכ״ל הוצאת הספרים ע״ש מאגנס באוניברסיטה העברית, המפיצה את הספרים.

משה בר־אשר

כתבה משנת 2001 – על ספינת אגוז – חג הפסח, תשס"א  

אליהו הנביא ובן־החכם

היה היו חכם אחד ואשתו שלא היו להם ילדים. אנשים רבים היו באים אל החכם, וזה היה מעניק להם רפואה או סגולה שיהיו להם ילדים ותמיד היה מצליח. פעם באה איזו אשה למקום, וכאשר לא מצאה את החכם, שאלה את אשתו: ״איפה החכם? רוצה אני שיעשה לי רפואה, אני מזמן עקרה, ושמעתי שכל מי שבא אצלו מצליח״.

בינתיים בא החכם, עשה לה רפואה והאשה הלכה לה. אשתו של החכם רואה כל זאת ומתרגזת. שאל אותה החכם: "מה יש לך, אשתי״? ענתה לו: ״הייתכן שאנחנו חיים בלי ילדים, ואתה עושה רפואה לאנשים אחרים? אני רוצה שגם בשבילנו ולטובתנו תעשה משהו״. הסכים הרב: ״טוב. אשאל״. עשה שאלת חלום, הופיע אליהו הנביא ואמר לו: ״אם אתה רוצה ילד, יתמלא רצונך, אך ביום הברית אקח אותו איתי, כדי ללמדו תורה במשך חמש שנים״. ענה החכם: ״אשאל את אשתי".

בא החכם אל אשתו ושאל אותה: ״האם את מסכימה, כי ביום הברית של בננו, ניתץ אותו לאליהו הנביא כדי שילמד אותו״? "אני מסכימה. העיקה שגם לנו יהיה ילד. אחר־כך ירחם השם״. כעבור שנה נולד להם ילד. ביום הברית, ערך החכם סעודה של מצווה, ואליהו הנביא הגיע מחופש לעני. בסוף הסעודה אמר אליהו הנביא לחכם, אבי הבן: ״המכיר אתה אותי"? ענה לו: ״לא״. אמר לו: "אני אליהו הנביא. באתי לקחת את התינוק״.

הלך החכם לאשתו ושאל אותה: "אם בן־אדם נותן לך משהו ואומר לך: ^'קחי דבר זה ושימרי עליו עד שתחזירי לי אותו כעבור זמן מה', והוא בא כעבור זמן מה לבקש את הדבר, כיצד היית נוהגת? האם תתני לו את הדבר או לא? מה תשובתך״? ענתה לו: ״חס ושלום! מי שנותן משהו כפיקדון, חייבים להחזיר לו״. אמר החכם: ״טוב. עכשיו בא אליהו הנביא כדי לקחת איתו את הבן וללמדו תורה״. בשמחה הסכימה האשה לתת את הבן לאליהו הנביא. אמר אליהו הנביא לחכם: "תספור חמש שנים מן היום ותבוא לקחת את הילד ממקום פלוני. תביא איתך אז עוגיות ופירות יבשים״. עברו חלפו חמש שנים ואשת החכם אמרה לבעלה: ״כבר נגמרו חמש שנים. לך ותביא לנו את הילד״.

לקח החכם עוגיות ופירות ופגש בדרכו את אליהו הנביא. זה אמר לו: ״היכנס תחילה לבית־המדרש וחלק לכולם את מה שהבאת. כאשר תגיע למקום בנך, הוא יכירך ויחבקך״.

נכנס החכם לבית־המדרש, חילק לילדים עוגיות ופירות, והנה קם בנו ונשק אותו, ואביו לקח אותו על כתפיו. היה זה פלא גדול. הרי הבן היה בן שמונה ימים כאשר אליהו הנביא לקח אותו, עכשיו הוא כבר גדול. היו האב ובנו עוברים בים, והנה ראה הבן כתובת בשמיים: 'יבוא זמן, ואביך יגיש לך מים שבהם תיטול את ידיך, ואימך תעשה זאת לאשתך. נאנח הבן ואביו שאל אותו: ״מה יש לך, בני״? לא רצה הבן לגלות דבר לאביו. איים עליו האב: ״אם לא תגיד לי, אזרוק אותך לים״.

לא סיפר הבן דבר לאביו וזה זרק אותו לים. נזדמן לו דג גדול ובלע אותו.

ובעיר אחת, היה רב העיר נוהג לאכול בסעודה השלישית דגים. והנה במשך כל השבוע כולו דגו מן הים רק דג גדול אחד. הודיעו הדייגים לחכם: "לא הצלחנו לדוג השבוע דגים קטנים כמו מידי־שבוע בשבוע. יש לנו רק דג גדול אחד. מה לעשות״? ענה להם החכם: ״אין ברירה. הביאו אותו״. לחכם זה הייתה בת מלומדת. בערב שבת אמר לה אביה: ״קחי את הדג והכיני אותו מהר לשבת״.

לקחה הבת את הדג כדי לפתוח אותו. והנה היא שומעת קול עולה מן הדג: "היזהרי״!

היה זה כמובן, קולו של הילד מתוך הדג. מיד רצה הנערה לאביה ואמרה לו: ״שמע! הדג אמר לי היזהרי". אמר לה אביה: "היזהרי בתי. פתחי את הדג לאט לאט וראי מה יש בתוכו".

פתחה הבת את הדג לאט לאט, ולהפתעתה הגדולה יצא מתוכו ילד יפה־תואר.

לפני שנפרד ממנו, גזר אליהו הנביא על הילד, שיקיים את פקודתו: חודש ימים לא יברך ולא יתפלל. אין לו רשות לקרוא שום דבר, עד אחרי חודש ימים.

הושיבו את הילד בליל השבת ליד השולחן ואמרו לו: "תברך! תגיד ׳ברוך…״. אמר הילד: "לא יודע".

אכל הילד בלי ברכה, לא נטל ידיים, וכך כל החודש לא קרא דבר. נגמר החודש, והבת כאשר קראה בתלמוד, טעתה. אמר לה הילד: ״שמעי, פלונית, זה לא כך. טעית ולא הבנת. תחזרי על מה שקראת". בני המשפחה היו קוראים לו לילד כל החודש רק ׳עם־הארץ׳, כי לא היה קורא שום דבר. כאשר שמעה הבת את דברי הילד, אמרה לו: ״איך עם־הארץ כמוך מעז להגיד לי שאני טועה"? ענה לה: ״פתחי את הספר וראי".

ראתה הנערה, כי היא באמת טעתה, והודתה בכך. אחר־כך הלכה לאביה ואמרה לו: "שמע! הילד הזה מבין בתלמוד יותר ממני״. התפלא החכם: "הייתכן, בתי? הרי אינו יודע אפילו אלף־בית, ואיך יידע תלמוד? רוצה אני שיבוא אליי. אדבר איתו״. בא הילד לחכם וזה שאל אותו: ״בני, היודע אתה לקרוא״? ״כן. עכשיו יש לי רשות לקרוא״.

שאל החכם: ״ומה אתה רוצה״? ענה הילד לחכם: ״רוצה אני לעשות דרוש ביום השבת בבית־הכנסת". בכל העיר ידעו שהילד הוא עם־הארץ.

ביום השבת, ביקש החכם מן הקהל, שהבן הנמצא אצלו יעשה דרוש בבית־הכנסת.

התחיל הילד לדרוש פסוקים מן התורה והדרשה נמשכת הרבה זמן. הוא דורש באריכות, מבלי שיתעייף. אחר־כך הזמין החכם את כל אנשי בית־הכנסת לביתו ועשה סעודה. גדולה הייתה שמחתו על שבביתו נמצא תלמיד חכם.

בסופו של דבר, נשא הבן את בת־החכם ונעשה בעיר זו דיין גדול והתפרסם בכל המקומות.

עכשיו נחזור אל אבא ואמא שלו. זו הייתה כל הזמן בוויכוח עם בעלה. כל הזמן שאלה אותו: "איפה הבן שלי? רוצה אני שתגיד לי איפה מת הילד. רוצה אני ללכת לדיין החדש שבעיר פלונית. נלך אליו וישפוט בינינו ויחייב אותך לגלות איפה הבן שלי. מה עשית לו״? כאשר התכוננו בני הזוג לצאת לדרך, ראה הבן בנבואה, שההורים שלו עומדים לבוא אליו כדי שישפוט ביניהם. אמר לאשתו: "שמעי, ביום פלוני יבואו אלינו הוריי. נעכב אותם אצלנו שלושה ימים. יישארו אצלנו עד שאערוך את המשפט".

כאשר באו ההורים אל הדיין הצעיר, קיבל אותם בסבר פנים יפות. אמרו לו: "באנו להישפט אצלך. שמענו שאתה גדול במשפט ולכן באנו אליך". אמר להם: "החוק כאן אומר: 'מי שבא, יישאר שלושה ימים. כעבור שלושה ימים עורכים את המשפטי ״. נשארו בני הזוג בבית הדיין שלושה ימים. לפני הסעודה היה האב רץ, לוקח ספל של מים ומגיש לו לדיין לשם נטילת ידיים. האם גם היא נהגה כך: לוקחת ספל מים ומגישה אותו לאשתו של הדיין. נתקיימה הנבואה שהילד ראה אותה לפני הרבה זמן בשמיים.

ביום השלישי באו בני הזוג למשפט. אמר הדיין לאבא שלו: ״תתחיל אתה לספר מה העניין״.

גילה האיש לדיין את כל מה שקרה, את כל האמת. אחר־כך אמר הדיין לאמא שלו: ״גם את תספרי לי מה העניין״. סיפרה האשה על עקרותה וכיצד ביקשו אותה שתיתן את הילד לאליהו הנביא לחמש שנים, וכיצד הלך בעלה כעבור חמש שנים להחזיר את הילד ולא החזירו. הוסיפה האשה, ״כל הזמן אני מתלוננת: איפה הבן שלי״? האשה סיפרה גם לדיין(לבן שלה) את כל האמת. שאל הדיין את האם: "האם יש לך סימן היכר מן הבן שלך"? ענתה לו: ״לבן שלי היה שיער ארוך, כמו תפילין, על ידו". פשט הדיין את ידו ושאל: ״אולי כמו זה? גם לי יש סימן כזה". אמרה האשה: "אדוני! בדיוק כזה היה לו לבן שלי. בדיוק כזה״. אמר לה: "אמא! אל תיבהלי! אני הבן שלך, והכל היה כתוב בשמיים. מה שראיתי התקיים, ועכשיו, ברוך השם, נחייה בשלום. תלכו, תמכרו את הבית, תביאו כל מה שיש לכם לכאן, ונחייה חיים טובים, מאושרים ושלווים, בשלום וביחד, בשלווה ובנחת״.

כאספקלריה של סופרי הכנסיה הנוצרית: טֶרטוליאן ומינוקיוּס

כמקור חשוב להשלמת ידיעותינו על היהדות באפריקה יש לראות את כתביהם של סופרי הכנסיה באיזור זה. מאחורי דעותיהם בענייני אמונה ודברי הפולמוס שלהם ותשובתם לטענות שונות, ואפילו מדברי השנאה הגלויה שלהם, נשקפות דמותה ומערכתה של יהדות זו — אמנם על־פי־רוב בראי עקום שיש ליישרו. מקור ההשראה של אבות הכנסיה הראשונים הם על־פי־רוב הסופרים האנטי־יהודיים של אלכסנדריה.

הראשון בשורת הסופרים האלה הוא טֶרטוליאן, המשפטן הרומי יליד קרתיגני, בנו של קצין־צבא. הוא התנצר בגיל מבוגר והיה הסופר הראשון של הנצרות בלשון לאטינית. הסופר הנוצרי השני הוא מינוקיוס פֶלִיכּס בן דורו של טרטוליאן. אף הוא יליד אפריקה שעבר לרומי, ואפריקאנים הם גם בעלי־דברו בחי­בורו היחיד ששרד, בשם ׳אוקטאוויאנוס׳ Octavinious, הערוך בצורת ויכוח על הנצרות שהתקיים בין נוצרי לעובדי אלילים.

תקופת פעולתם של שני סופרים אלה הם ימי הסֶוורים׳ סֶפטימיוס ובנו קאראקאלה, שהיו קשים לנצרות. טדטוּליאן ומינוקיוס נאלצו להילחם בחזיתות אחדות: להתווכח עם היהודים והמתייהדים, לצאת נגד הדת והדעות של העולם היווני־רומי׳ ולהסתייג מן המינים הרבים בקרב המחנה הנוצרי גופו. הרי אף טרטוליאן עצמו לא נמלט מסטייה מדעותיה הרשמיות של הכנסיה.

ליהדות היה פרק זמן זה שקט מבחינה מדינית לאחר שבעים השנים הסוערות למן אספאסיאנוס ועד אדריאנוס. מצבו של טרטוליאן בוויכוח עם היהודים לא היה נוח מהרבה בחינות. הדת היהודית היתה מוכרת — או לפחות נסבלת — באורח רשמי, והיהודים היו אזרחי רומי, שאסור היה להסית נגדם ולבוא עליהם בעלילות. יתר על כן, עם התקפתם נגד היהודים נאלצו הסופרים הנוצרים להגן על התנ״ך מפני השגות שונות, כי הפגיעה בו היתה גם פגיעה בנצרות, ובהגנתם עליו השתמשו בנימוקים שהביאו כבר היהודים לפניהם.

טרטוליאן מתפאר, כי הנוצרים מרובים בעולם, בעוד שהיהודים מפוזרים, נעים ונדים בתבל, ללא מנהיג. ובכל־זאת מלא הוא טענות כרימון נגד היה­דות והיהודים, שבהם הוא תולה את האחריות לכל הצרות המתרחשות ובאות על הנוצרים, ובתי־כנסיות שלהם הם מקור הרדיפות« נגדם . טרטוליאן אינו מסביר לנו כאן את אופיין של רדיפות אלה, ובוודאי לא התכוון לפגיעות בגוף^.

הדים לוויכוחים בין יהודים לנוצרים

הסבר להאשמה זו נמצא במקומות אחרים. בכתבי טרטוליאן ומינוקיוס נזכרות השמצות על הנצרות, שברובן הועלו בדורות הקודמים נגד היהודים, ואחת מהן הועלתה שוב כעבור אלף שנה ומעלה באירופה — היא עלילת הדם.

בחיבורו ׳אל אומות העולם׳ כותב טרטוליאן: ׳השמועה הפיצה(עלילות) חדשות על אלוהינו. עד כדי כך (הגיעו הדברים), שלפני זמן לא רב התהלך מנוול אחד בעיר זו עם צורה ומתחתיה כתובת (״שוכב עם החמור״), והוא (המנוול) בוגד בדתו הוא, יהודי רק בגלל חסרון הערלה — וזה אולי רק בגלל נשיכת חיות, שהוא משכיר את עצמו להן(כדי להילחם בהן), ובכל יום הוא רועד. ויש לדמות זו אוזני בהמת־משא, והיא עטופה בגלימה, מחזיקה בספר, רגל אחת מפריסה פרסה. וההמון האמין ליהודי. וכי איזה גזע אחר הוא מקור(באופן מילולי: משתלה) לדיבות עלינו וכן מכריזים עלינו בכל העיר: שוכב עם החמור׳.

כעבור חודשים אחדים רואה טרטוליאן צורך לשוב לעניין זה בחיבורו -Apoiogeti cus pro chnstianis. ׳כמו לאחרים נדמה לכם, שראש־חמור הוא האל שלנו׳, והוא מצביע על טאקיטוס, שניסה כבר להסביר למה עובדים היהודים לחמור. בהמשך הפרק משיב הוא על ההאשמה, כי נוצרים עובדים לשמש: ׳ואם מקדישים אנו את יום השמש (יום ראשון בשבוע) לעונג, עושים אנו זאת מטעמים אחרים מאשר לשם עבודת השמש. אנו במקום השני אחרי אלה המקדישים את יום הסאטורן(יום השבת) למנוחה ולאוכל, בהגזימם במנהג היהודי, שאינם מכירים אותו. אולם לפני זמן לא רב הוצגה בעיר זאת צורה (editio) חדשה של אלוהינו, כאשר שכיר מרצונו למשחקי החיות העמיד לראווה דמות עם כתובת Deus Christianorum ovoxoírr' (״אלוהי הנוצרים השוכב עם החמור״). והיו לה (לדמות) אוזני חמור וכוי. צחקנו גם לשם וגם לצורה׳.

רמז ברור לדעה שהופצה על הנוצרים, כי הם סוגדים לחמור, מוצאים אנו אצל אפוליאוס, משורר פאגאני, שחי באותם הזמנים באפריקה׳ ובקובץ שיריו הותיר לנו הרבה תיאורים לקוחים מן החיים. באחד משיריו מסופר על נוצריה שהתאהבה בחמור ^.