מורשת יהדות מרוקו

רבי שלמה אבודרהם נר המערב – רכב – רפג

נר המערב – רבני תיטואן וחכמיה, רבי יעקב אבוהב, רבי יצחק ביבאס, ורבי יהודה אחיו, רבי חסדאי אלמו שנינו, רבי מנחם אנהורי, רבי משה בן זמרה, רבי אברהם אבודרהם, רבי יצחק נהון, רבי יצחק הלוי, רבי מנחם עטייא, רבי שלמה אבודרהם ורבי אברהם מונסון.

רבי שלמה אבודרהם – ארזי הלבנון, ממזרח וממערב המקובלים במרוקו.

חי במאה ה – 18. מחכמי תיטואן. בהקדמת " מעשה רק"ם ", מיום י"א בחשון תקס"ו, נזכר אברהם בן החכם השלם הדיין המצויין הרב הכולל המקובל האלוהי חזיד ועניו כבוד הרב שלמה אבודרהם זצ"ל.

ובהקדמת שאלות ותשובות " זכות אבות ", מחודש תמוז תקנ"א, נזכר " יצחק אבודרהם נר"ו בן לאותו צדיק החכם השלם הדיין המצויין הרב הכולל המקובל האלוהי עץ החיים כבוד הרב שלמה זצ"ל.

רבי שלמה אדהאן – ארזי הלבנון –  2068

מעט מחברים ממרוקו זכו שתורתם תתפרסם בכל רחבי העולם. ערי החוף כמו סאלי, עירו של אור החיים הקדוש או ערי המלכות כמו פאס, מכנאס ומראקש, היו בקשר עם העולם החיצוני ועם כל זה רבנים מעטים הגיעו לערי אשכנז המפותחות להדפיס את ספריהם.

רבנו שלמה אדהאן וצוק"ל יצא מאזור תאפילאלת, מאות קיולמטרים הרחק המיישוב הגדול הראשון מראשק בדרום מרוקו, הגיע לעיר ואם בישראל תיטואן, ומשם לאמסטרדם שבו הדפיס את ספרו " בנאות דשא "

אחרי גירוש ספרד בשנת רנ"ב – 1492, נתמלאה אמסטרדם, עיר נמל בהולנד, ביהודי ספרד והפכה לעיר ואם בישראל, שבה היו בתי דפוס חשובים שמספריהם אנו חיים עד היום.

כמה מחכמי מרוקו הגיעו אליה והתקבלו בתשואות חן ומתוכם נזכיר רק אחדים שהשאירו רושם עמוק בה והם רבי יעקב ששפורטש, שנלחם כנגד שבתאי צבי שר"י, רבי משה חאגיז בעל משנת חכמים ובנו של רבי יעק חגיז בעל ההלכות קטנות מפאס, רבי שלום בוזאגלו ממראקש בעל המקדש מלך ועוד.

אחרי גירוש ספרד קם בית דפוס בפאס שהדפיס רק שמונה ספרים בין השנים רנ"ב – רנ"ט, מחוסר אספקת נייר שהנוצרים ביטלו הספקתו נסגר בית דפוס זה ומרוקו לא זכתה להית דפוס עד המאה ה – 20. במשך ארע מאות שנה המחברים ממרוקו חיטטו את רגליהם לאמסטרדם, איזמיר, וליוורנו להדפיס את ספריהם.

הדרכים היו בחזקת סכנה, חודשים של נסיעות מנעו מרבים מלהדפיס את חיבוריהם ורק מעטים זכו לראות פרי עמלם מודפס. לדאבוננו אלפי כתבי יד הלכו לאיבוד בגלל מחסור בבתי דפוס במרוקו.

רבני שלמה אדהאן זצוק"ל הדפיס את ספרו " בנאות דשא " באמסטרדם בשנת תצ"ה – 1735. ספרו זה זכה למספר הדפסות נוספות בפורציק בשנת תקע"ט – 1819, בזיטומיר בשנת תרי"ז – 1857, בלמבר בשנת תרכ,ט – 1869 ובוורשא בשנת תרמ"ה – 1885.

בספרו המקורי הכניס המחבר קובץ מרבי אברהם אזולאי זצוק"ל אחד ממקובלי מרוקו ממראקש, רבו של רבי שלום בוזאגלו. בהדפסות החוזרות, אחרי הדפסת המחבר, כל המוציאים לאור השמיטו את הקובץ הזה ואחדים הדפיסו את הקובץ בנפרד עם תרגום אידיש שזכה לכמה פרסומים. זכב רבי שלמה אדהאן זצוק"ל ותורתו התפרסמה בכלן ערי אירופה.

רבי שלמה בן רבי יהודה הכהן – ארזי הלבנון – 2085

הרב החסיד המקובל קבי שלמה הכהן ז"ל, בן להגאון רבי יהודה הכהן ז"ל, מגדולי החסידים והמקובלים בדורו. ספריו הנוראים נתקבלו בתור ספרי יסוד בחוכמת הקבלה הנעלמה, אותה זכה להאיר בחוכמתו ובתבונתו.

חסיד גדול היה. בני דורו העידו עליו כי לא עבר עליו לילה ללא שיהא נעור ברינה של תורה, וזאת במשך חמישים שנה רצופות. דבר המעיד על חבידותו ופרישתו הרבה. על גודל שהירותו בפירוש דברי ה " עץ חיים " נווכח מדבריו בספרו " יפה שעה ,, שם כתב :

 " וקצר מצע דעתי להבין, והיינו טעמא שלא מלאני לבי להשים יד ולהעלות על ספר אלא משער אח"פ ואילך, כי בעוונותי ה"ן אני מכיר את מקומי שפלותי ודלותי בתורה ובמצוות. ומכאן נראה גם את ענוונותו המרובה.

במקום אחר כותב הוא בענווה מופלגת " אני ליה וליה עינינו צופיות, יראיני מתורתו נפלאות, ונפשי יודעת קושי השאלה שהתורה אמרה יהיב חכמתא לחכמין, ומילת מיני אזדא כלי ריקם לא סביר ולא גמיר אפרוח לא נתפתחו עיני.

מכל מקום שמתי פני כחלמיש, כבן שואל מנקרא זה נוקב ויורד, יהיב חוכמתא לחכמין, דאעיקרא מהיכן נתחכמו וכי מבטן והמריון הביאוה. אלא וודאי הי פירושו, אחר שטרח ויגע ןהמית עצמו עליה עד שנתחכם מעט, אזי קמי שמיא גליא להשיב עמלו בראשו לפתוח עיניים עוורים להוסיף לו חוכמתא לחכמן.

גם כי ידעתי ביני לידי מדה זו לא באתי, ואין כוחי אלא בפו פי, אתחנן, עשה יעשה צדקה ומתנת חינם, ויקוים בנו וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם כן יהי רצון עד כאן לשונו שם.

מלבד היותו חכם בתורת הקבלה, הצטיין ביותר אף בתורת הנגלה, וידיו רב לו בפלפולא דאורייתא ובהלכות החמורות כיאות לגדול שבגדולים, וספריו החשובים בכוללים חידושים על הרמב"ם, שאלות ותשובות, יוכיחו עליו.

בשנים תקע"ח – תק"פ סיבב רבי שלמה בשליחות ירושלים בערי תורקייא ויוון. בדרך שליחותו הדפיס חלק מספריו. בהגיעו לעיר לארסו שביוון, הקריבו לפניו ראשי הקהל שאלה בעניין מסים. את תשובתו הוא פותח " הלא זאת מן המודעית ולפנים היותי סובב גולל ודופק על ראשי עם קודש בשליחותייהו דרבנן עיר הקודש ירושלים ת"ו, וכי באתי את האץ הלזו עי"ת לארסו יע"א באו אלי טובי פרנסי ומנהיגי העיר ויריבו את משפטן.

בשנת התפק"ד אנו חוזרים ומוצאים את רבנו שירושלים, מסכים לספר " זכות הרבים " לרבי יצחק פרחי. רבי שלמה נפטר בירושלים, ביום ח' תמוז שנת התקפ"ז – 1827 ונטמן בהר הזיתים.

רוב ספרי המחבר, נדירים הם, ומהם שאף בספריות גדולות לא נמצא זכרם. וזו סיבה לריבוי הטעויות והחיסורים בתיאור ספריו בספרות הביביליוגרפיה, למן הספרים הראשונים כ " אוצר הספרים " לבן יעק, ועד אחרון " אוצר הספר העברי ".

במאמר זה ניתן סקירה מתמצתת מכל ספריו בהנדפסים, תוכנם ומהותם, שנת הדפסתם ומקום הדפוס. התיאור נעשה על פי הספרים עצמם כפי שהיו לנגד עיני הכותב בדקדוק, וכפי סדר שנות ההדפסה.

ואלה הם חיבוריו :

1 – ספר " מזל שעה ", אשר טיפחתי ורביתי אני עני..סובב והולך על מקצת חלק שלישי להרמב"ם ז"ל והלכות זכיית ומתנה, שקיל וטרי כאשר ירדוף הקורא, ובא עד קיצו מקצת דרושים…מאשר חנן אלוהים את עבדו…

הצעיר שמה בן כבוד הרב יאודה הכהן ס"ט. נדפה פה שאלוניקי…בשלהי לחודש רחמים דהאי שתא שנת התקע"ב לפ"ק.

2 – ספר " הוראות שעה ,…לאיש אשר כמוני צעיר וזעיר…שלמה בן כבוד הרב יאודה הכהן נר"ו. נדפס פה שאלוניקי…אתן שנת וה' חכמה לשמה לפ"ק – תקע"ח.

ספרו זה מכיל ביאור לענייני הכוונות, ובסופו פירוש לזוהר חדש שיר השירים עח דף. ספר זה הינו הראשון והיחיד שנדפסה בו הקדמה קצרה מאת המחבר, שאר ספריו נדפסו ללא שום הקדמה או הסכמה כלשהיא.

3 – ספר " שער הכושר " ..אמרה נעימה דרושים לכל חפציהם עולת שבת בשבתו…חידושי תורה וחידושי סופרים, על אלה פכולת צדיק אשר פעל ועשה איש ירושלים..המקובל האלוהים, אחד מן הרמתים מר ניהו רבה הרב המובהק מר שליחא דרחמנא כמהר"ר שלמה הכהן נר"ו יאיר כאור חוכמה שבעתיים.

אשר כבר יצאו מוניטין שלו בג' ספרים נפתחים, יפה שעה ומזל שעה והוראת שעה, ואת רב"ע שיורי ברכה לגומרא של תורה…אתיא סוף סוף שישה דרושים טבועים לארבע שבתות השנה הם קבועים. נדפה פה שאלוניקי יע"א…שנה זה השער לה' צדיקים יבואו בו לפ"ק – תקע"ט.

4 – ספר " שעת רצון " שחיבר רב תנא ירושלמאה אחד מן הרמתים לתורה אוזנים, ה"ה הרב המובהק מר שד"ר המקובל האלוהי כמהר"ר של מה הכהן נר"ו..סובב הולך על..ספר זוהר הקדוש וספר התיקונים…נדפה פה שאחוניקי..אתן שנת עת שערי רצון להפתח לפ"ק – תק"פ. ספר זה נדפס בהגהת רבי יאודה חיים אלקלעי ס"ט.

5 – ספר " שאלות ותשובות שעות דרבן "….ותשם בסוף דרושים נפלאים…מני"ר תנא ירושלמאה הרב המופלא וכבוד ה' מלא חסידא קדישא כמוהר"ר שלמה הכהן זצוק"ל ונבג"ם ( נשמתו בגנזי מרומים ). נדפס בקושטנדינה..בשנת והוא יחל להושיע את ישראל לפ"ק – תקפ"ט.

קב דף. ספר זה נדפס כשנתיים לאחר פטירת המחבר, וכולל, מלבד שאלות ותשובות ודרושים הנזכרים בשער, גם חקרי דין והלכה וחידושי רמב"ם. משום מה, נדפס ספרו זה ללא סימון נאות והיכר בין חידוש לחידוש, וללא מספור החידושים וחלוקה נאותה.

בנו רבי יהודה הכהן ז"ל, אף הוא הצטיין בחיבוריו כאביו הגדול. הוא היה מחכמי ורבני ירושלים ומחבורת המקובלים " בית אל " והרביץ תורת הרז לתלמידים רבים. 

רבי שמואל עמאר ארזי הלבנון – 2225 . נר המערב רצג

הגאון הגדול רבי שמואל עמאר זצ"ל, נולד י' תמוז התק"ץ – 1830 במרוקו, הוא יצק מים על אחיו הגדול רבי אברהם עמאר זלה"ה, הוא היה כאחיו פסקן בעל שיעור קומה. מחונן בין בקורת חדה ובלתי משוחדה, שקול דעת והכרעה בלתי שכיחה, כובד ראש וסברה בהירה, עמקנותוהקף הנדון לכל צדדיו, ולמעלה מכל – קנאות לאמת ללא שום פשרה.

ידעותיו לא הצטמצמו בד' אמות של הלכה בלבד, הם התרחבו בכל חלקי התורה, ובכשרונותיו האדירים ובשקידתו העצומה הקיף כל אחד מחלקי הפרד"ס לפרטיו, בקיאותו בש"ס ופוסקים הייתה מפליאה, ואכל מי שמציץ בספרו " דבר שמואל ", עומד נפעם מול היקף ידיעותיו, כל רז לא אניס ליה, החל מגדולי הראשונים ועד אחרוני הפוסקים שבימיו.

רבי שמואל זכה לשני שולחנות, כי האיש היה עשיר גדול ובעל נכסים. הוא עסק במסחר וה' הצליח בידו, ועסק מסחרו היה בתבואה ובסוכר ועוד, והיה מוסר סחורותיו לאנשים נאמנים למכרם עם קומיסיון, והוא ישב ולמד בהתמדה עצומה, והיה שקוע בלימוד התורה בחשק גדול להפליא, וכל ענייני העולם הזה ועסקיו לא הצליחו לנתק אותו משקידתו הגדולה רק באהבת התורה ישנה תמיד, והיא שעמדה ךו להיות כאחד הגדולים אנשי שם.

בשנת תרל"א אחר שנתבש"ם אחיו הגדול הרב הגאון אברהם עמאר זלה"ה " מרא דאתרא ", םנו חכמי העיר הגדולה אל הרב שמואל למלא מקום אחיו ולשבת על כס הרבנות. רבי שמואל סירב, ולשוא הפצירו בו, כנראה שחשש פן טרדות הרבנות והנהגת העיר יפריעו לשקידתו הגדולה בתורה, ולא יכול להגות בה עוד כאוות נפשו, וחוק לימודיו יתמעט.

אולם כעבור זמן מוסיים בנאות לקבל המשרה על שכמו. ואכן הוא היה האיש המתאים למשרה חשובה זו הן מצד גאוניותו בתורה ועוצם עיונו להפליא, וכוחו הגדול בפסק ובהוראה, והן מצד כושר מנהיגותו אשר חונן בה, ומעל ללכל בעד אישיותוהמקרינה הוד והדר, ומידותיו התורמיות.

ולבו החם והלהב לכל דבר הנוגע לבני עדתו ומסירותו הנפרזה לכל אחד מהם, ובכן אין פלא שהיה נערץ ואהוב על כל אנשי הקהל. וכמובן שהעובדה שלקח על עצמו משרת הרבנות שלא על מנת לקבל פרס הוסיפה לו תוקף וסמכות לכל פסקיו ועצותיו ותקנותיו בענייני העיר.

חברי בית דינו היו גדולים ואנשי שם. הלא הם ידידו הנאמן הרב הגאון רבי שלום משאש זלה|"ה בעל ספר " דברי שלום " והרב הגאון רבי יעקב בירדוגו בר כמוהר"ר מרדכי בן המלאך רפאל בירדוגו זלה\,ה סעל ספר " עדות ליעקב ", והר בהגאון רבי רפאל אבן צור זלה"ה.

בנוסף הוא זכה לעושר גדול, וביראתו הקודמת לחוכמתו השתמש בכלי חשוב זה לעבודתו יתברך. פזר נתן לאביונים, והשפיע מטובו לכל נמצרך ולכל דורש, תכלה היריעה מספר רוב חסדיו אשר גמל, הן לבני עדתו והן לאנשים הקבצנים שבאו מערים אחריות, ובמיוחד לעניי ארץ ישראל.

צדקותיו רבו למעלה, זיקתו לארץ ישראל ולהחזקת היישוב הייתה נלהבת מאוד, עשרות מכתבים נמצאים אצלנו שנשלחו לו מארבע ארצות המבקשים לעמוד לימין שדריהם, ולטפל בהם במשך זמן שהותם בעיר, ולייעצם בכל מייני עצות להועיל.

רבי שמואל היה משורר בחסד עליון ומליץ נזגבוהכביר תהלות לאלוהיו וריוהו בשיריו ותשבחותיו המשתפכים מעומק לבו. הרבה שירים חיבר וכמה מפיוטיו התפרסמו בעירנו והיו לשירי עם. ואכן מתוך חומר פיוטי זה מצטיירת לפנינו דמותו של משורר מחונן בעל רוח ומלא תוכן פנימי עשיר ומגוון, עם לב מלא רגש אדיר ונפש אצילית הנמצאת על נימי לבו הטהור, ומשמיעה את צליליו רווי זוך וטהר.

המרנינים לב כל שומעם, ומרגשים אותו עד מעמקי נפשו ופותחים לו אפיקים להתבונן בבוראו ובחסדיו הנפלאים וכסוף יכסוף ליוצרו על כלות הנפש.

רבי שמואל נתבקש בישיבה של מעלה י"ח אלול התרמ"ט – 1889, בן שישים היה במותו, השמועה היכתה בתדהמה כל רבני דורו אהוביו ומכריו, והרבה מכתבי תנחומין נשלחו כדי לנחם המשפחה האבלה, ולפיג גודל צערה על נזר תפארתה שהוסר מעליה.

על פאר החוכמה והמדה אשר נגדע, על רוב צדקותיו וגודל חסדיו אשר ספו תמו, על יופי הנהגתו האצילית מסירות לבו ודאגתו הנאמנה לכל כלל ישראל.

רבי שמואל השאיר אחריו חומר רוחני חשוב.

אלה הם חיבוריו.

1 – ספר " דבר שמואל " שאלות ותשובות בענייני אבן העזר וחושן משפט ומעט מזער בענייני יורה דעה, נדפס בקזבלנקב שנת ת"ש.

2 – ספר " שמע שמואל " דרושים לנפטרים ולמעת התורה ןהמידות. נדפס על ידי מכון אהבת שלום ישרושלים שנת תשנ"ז.

3 – ספר " יניקת הנביאים " כתב יד, תשובות מלוקטים מגדולי הדורות המערבים וחלק מתשובותיו שלא ראו אור.

4 – ספר " שירים ופיוטים ", לזמנים ומועדים, לדעות ומידות, מוסר והדרכה, הודאה ותפילה, וקינות כתב יד.

5 – ספר " המכתבים " כתב יד, מחברת מכתבי מליצה וחליפות מכתבים עם חכמי דורו.

רבי שמואל השאיר אחריו שני בנים ושתי בנות. מנישואיו הראשונים עם מרת אסתר בת אלעזר טובי ז"ל, לא נפקד בזרע של קיימא, ונפטרה אחרי זמן קצר לנישואיהם בשנת תרי"ג, אחר כן נשא את מרת רבקה בת רבי מרדכי טולידאנו ז"לף ונולדו לו בן ובת הרב שלום זצ"ל ומזל טוב.

וגם היא נפטרה בעודה באיבה בשנת תרל"א. רבי שמואל נשא את מרת לונה טולידאנו וילדה לו בת ושמה זוהרה. ותעמוד מלדת, ויקח עוד אישה מרת פריחה בת רבי לוי טולידאנו ז"ל מותלד לו את כבוד הרב רחמים שלמה ז"ל

מתוך שאלות ותשובות וחידושים " דברי שלום ואמת " בתולדות המחבר .

ר׳ שלום משתקע בלונדון

בני לונדון קבלוהו בכבוד גדול, ומינוהו כאב״ד בעירם. ר׳ שלום הקים בלונדון ישיבה לטובי הבחורים, ובסוף ספרו מקדש מלך, נדפסו חידושיו על מסכת בבא קמא ולשונות הרמב״ם, שחידש בעת לימודו עם בני הישיבה, ״דברים חריפים עתיקים ויפים, מכל סיג מנוקים, מדבש מתוקים, ומנופת צופים״.

ר׳ שלום מספר בספרו מקדש מלך (סוף פרשת בחוקתי), על ויכוח מענין שהיה לו בשנת תק״י, בעת שכבר שהה בעיר לונדון, עם חכם מחכמי הנוצרים. אותו ­חכם נוצרי, היה בקי מעט בכללי חכמת העיבור שכתב הרמב״ם, והתעמת עם ר' שלום בטענה, שחכמת העיבור המצויה בידי חכמי הנוצרים עדיפה על של היהודים.

לאחר ויכוח ארוך, הודה אותו חכם, שבעצם, כל חכמת התכונה הנוצרית, סובבת סביב קבלת היהודים, ומשם שואבת דבריה. אולם עדיין טען: הגם שאמת הדבר שחכמתנו ינקה מחמתכם, אך עדיין לא הוכחת לי בראיה מוצקה שחכמתכם אמיתית.

לשמע טענה זו, השיב ר׳ שלום בחשבון גאוני, המוכיח כיצד חכמת העיבור המצויה בידינו מוכרחת על חשבון של שברירי שניה, ואי אפשר לזוז הימנה אפילו קימעא. (החשבון בשלמותו מובא שם). לאחר שהתבונן אותו חכם בהוכחת ר׳ שלום, והבין את עומקה ונכונותה, נענה ואמר: ״אכן נוכחתי לראות, כי סוד העיבור הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, כי לא יתכן בשכל אנושי להשיג חשבון דק ומדוקדק כזה, ומוכרחים אנו להודות שסוד העיבור נמסר למשה בסיני, כדבריכם״.

אותו חכם איש כנה היה, לכן הוסיף, שברצונו לעלות ראיה זו על ספר בשם חכמי ישראל. ומסיים ר׳ שלום, שמכיון שחשש שמא אותו נכרי יכתוב ראיה זו בשם עצמו, לכן החליט להדפיסה בספרו.

בשנות מגוריו בלונדון הרבה ר׳ שלום לנדוד בקהילות ישראל במדינות אירופה. בכל מקום שהגיע התקבל בכבוד גדול, וגדולי ישראל שהעריכוהו והוקירוהו, השכימו לפתחו.

הקדמתו למקדש מלך, וכך עולה ממכתבו לד׳ דוד מילדולה הנדפס בספר גחלי אש.

[1] לשון ההקדמה הקצרה לחידושים הנ׳׳ל, החידושים הנ׳׳ל נדפסו רק בחלק מהדפוסים.

מתבקש להכריע ברדיפות נגד ר׳ יהונתן אייבשיץ

באחד ממסעותיו, בשנת תקי״ב, הגיע גם לעיר המבורג, בה כיהן ברבנות באותה תקופה הגאון המפורסם ר׳ יהונתן אייבשיץ זצ״ל, בעל יערות דבש.

בעת ההיא, התלקחה במלא עוזה, המחלוקת בינו לגאון ר׳ יעקב עמדין, הידוע בכינויו יעב״ץ, אודות הקמעות שר׳ יהונתן העניק לכל דורש. ר׳ יעקב עמדין חשד בר׳ יהונתן כי הינו נגוע בנגע השבתאות, שהיה נפוץ באותם ימים, וכי קמעותיו כתובים בשמות טומאה, לכן יצא נגדו במלחמת חורמה, ורדף אותו בכל כוחו.

בהגיע ר׳ שלום להמבורג, ביקש ממנו ר׳ יהונתן, שיבדוק את קמעותיו, ויראה שאין שום בסיס לעלילות שטופלים עליו. ר׳ שלום שחפץ בכל מאודו להשכין שלום בכרם ישראל, בדק אחד הקמעות, ולאחר שלא מצא בו שום דופי, שוכנע בצדקת דרכו של ר׳ יהונתן, ופרסם את דעתו ברבים.

אולם בשובו ללונדון עבר דרך אמשטרדם, ושם הראו לו קמעות אחרים מכתב ידו של ר׳ יהונתן, אשר הוכיחו לכאורה כי ר׳ יהונתן משתייך לכת הש״ץ. בשובו לביתו חזר בו, וכתב מכתב לר׳ יהונתן, בו ביקש, שיבהיר לו שנית, את פשר הקמעות המעוררות חשד. לאחר זמן מה, כאשר נוכח כי לא יצליח להשכין שלום בין הצדדים, משך ר׳ שלום את ידו מכל הענין, ולא התערב בו יותר.

בפי בני משפחת פינטו, קיימת מסורת מאב לבן, האומרת, שנדודיו הרבים של ר׳ שלום בערי אירופה, באו בעקבות הוראת רבו, ר׳ יעקב פינטו. והסיבה לכך: בעת שהחל לצוץ שמו המר כלענה של שבתאי צבי ימ״ש, נעשה נזק גדול מאד לתורת הקבלה, היות ועיקר דבריהם של ש״ץ ושליחיו התבססו על ידיעותיהם בחכמה זו, וש״ץ עצמו בנבלותו המרובה השתמש גם בקבלה מעשית. לפיכך מיום -שהתגלתה נבזותו, וכלל ישראל התפכחו ועמדו על טעותם, נאלץ כל מי שעסק בחכמה זו בגלוי, להתגונן ולהוכיח כי אין לו חלק ונחלה עם ש״ץ. שנים רבות נמשך מצב זה, כפי שכבר כתבנו לעיל (עמוד 71), ורבים מגדולי ישראל שהיו קדושי עליון וחסידי אמת, סבלו סבל רב בל יתואר. לפיכך הורה ר׳ יעקב פינטו לתלמידו ר׳ שלום, שעליו להשתדל ולעשות מאמצים לתקן קלקול זה, להוכיח אמיתות תורת הסוד, וקדושת עוסקיה, שלא רק שאין בה כל רע, אלא אדרבא היא סוד ויסוד האמונה היהודית. ר׳ שלום מילא שליחות זו בנאמנות, ובכל מקומות נדודיו הרבה להפיץ את שמה הטוב של תורת הקבלה, ויתכן מאד שמטרה זו הביאתו לתקוע את עצמו במחלוקת ר׳ יהונתן אייבשיץ ור׳ יעקב עמדין.

קבוצת המדורים החותמת את חלק החגים, עוסקת בימים שיש בהם חפץ, ומיועדת לימי השמחה שבחיי היחיד בישראל, כגון: פיוטים למילה, לפדיון הבן, לעטור תפילין, לבר־מצוה ואחרון חביב לברכת חתנים, לאמור לחתונה. בכל הטקסים הללו לא נפקד מקומו של הפיוט המלווה את החגיגה בקהילות מרוקו, ובין השאר קיימים פיוטים של יעב״ץ המושרים עד היום, כגון הפיוט ׳יגל ישמח קהלינו'. לפדיון הבן נועד פיוט אחד בתבנית וילאנציקו. המדור הנרחב ביותר מיועד לפיוטי חתונה, ובו עשרים וארבעה פיוטים. מבחינה ז׳אנרית מיועדים הפיוטים הללו לברכת המזון, לעלית־חתן, לספר תורה, לפסוקי ׳ואברהם זקן׳, וכן רשויות, פיוטים לישתבח, לקדיש ולהולכת כלה. גם מבחינה תבניתית מצטיין המדור בשכלול רב, כגון במערכת הפיוטים הנקראים ליד הקטע הנקרא בתורה ׳ואברהם זקן׳, שכל אחד מן הפיוטים חותם באחד משיבעת פסוקי הפרשה. אף מצאנו פיוטים בתשתית אזורית מגוונת, ותכלית כולם לשמח חתן וכלה.

מכאן עוברים אנו לחלקו האחרון של הספר שנועד ׳לימים שאין בהם חפץ׳, כלשון הכותרת למדורים אלו במפתח הנדפס בסוף ׳עת לכל חפץ׳. במדור הקינות לתשעה באב עשרים וארבעה פיוטים, ואילו במדור ההספדים נכללו שמונים ושלושה פיוטים, והוא המדור הגדול ביותר בספר. בדפוסים ובכתבי־יד, מופיעים קבצים אלו כ׳ספר נפרד׳ שהופץ בהעתקות מגוונות, ומכאן אתה למד על תפוצתם, ראה למשל כתב־יד בן־נאים 60, או כתב־יד אוסף יהודה שבספריה הלאומית בירושלים, 240 Heb. התשתית הסטרופית של הפיוטים עשירה, וחידושיה במדורנו נדונו בפרק על התבניות. לכל הקינות וההספדים דגמי לחן קודמים, דבר המביא עמו גם במדורים הנדונים ׳גרירת תבניות׳ מאוצר המשוררים הקודמים. סדור הקינות לתשעה באב מלמד על גיוון תבניתי ובו קינות סטרופיות לצד פיוטים מרובעים ופיוטים שווי חרוז. אף במדור ההספדים מצאנו גוון מרובה, למרות שלמראית עין הצורה המעין אזורית, המלווה במדריך, נראית שכיחה יותר. חשובה במיוחד העובדה שבראש הפיוטים מופיעות כתובות הכוללות אינפורמאציה חשובה על אודות חכמי מרוקו. כך ניתן לשחזר את תאריך כתיבת הפיוטים על־פי התאריכים המופיעים בכתובות. יוצא דופן בין ההספדים הוא הפיוט ׳ילבב איש נבוב׳ (דף עז עמי ב), שהינו דידקטי, ובא להזכירנו שאין האדם נוטל מעלמא הדין, אלא תורה ומעשים טובים, ואלו עומדים לו לעולם הבא, ואילו עושרו אינו עומד לו ביום פקודתו. המופלא בפיוטינו, הוא שימושו של הפייטן בנימה הומוריסטית סרקסטית, שאינה אופיינית לפייטן ומה גם בקרב הספדים. אין זאת אלא שהפייטן נסמך בעיקרו על המדרש, כנאמר בכתובת שעל גבי הפיוט. הנימה הסרקסטית באה לטלטל את מי שמתו מונח לפניו, שישוב בעת הזאת מתאוות הממון, ולא לחינם קרא הפייטן לפיוט ׳תוכחה׳.

בסוף הספר מופיעים ארבעה מדורים קטנים. ׳שערי תשובה׳ (למי שחטא ומבקש להתוודות ולשוב מחטאו), ׳לכיפור קטן׳, ׳לעת צרה׳ ו׳לשאילת גשמים׳. אף על פי שמדורים אלו קטנים, מעניין הגיוון הז׳אנרי שבהם. לעומת שאר מדורי הספר, בהם שלטו הפיוטים לנשמת, לקדיש ולברכו, הנה מוצאים אנו במדורים קטנים אלו פיוטים שצויינו כמוסתג׳אב או כקיקלר(הציון קיקלר בטעות יסודו), וכן ׳לרחמנא׳ (פיוטי רחמין) או פיוטים מסוג השתחוויה. הפיוטים ליום כיפור קטן הינם המשך למסורת ליטורגית שהופיעה אצל מקובלי צפת. הפיוטים לעצירת גשמים מובנים על רקע הבצרות הקשות שפקדו את מרוקו בימי יעב״ץ. ארבעת המדורים הללו מהווים חתימה לספר, וסוגרים את מעגל הזמנים שבו פתחנו החל מן הבקשות שבראשית הספר.

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

אל טייב אבן אל-ימאני מוסר לאברהם ויעקב קורקוס שהעביר באמצעות שליח את התשלום האחרון בחוב שיש לו אצלם.

7.5.1861

الحمد للاه وحده

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم

الطيب بن اليماني

השבח לאל לבדו

אין חיל ואין אלא באלוהים

אל טייב אבן אל-ימאני

صاحبينا التاجر ابراهم قرقوز اخه التاجر يعقوب اما بعد وصلنا كتابكم

( אל ) שני חברינו אברה קורקוס ואחיו, הסוחר יעקב, לעצם העניין ; הגיענו מכתבכם

تسالون عن حالنا بخير والحمد الله نساله سبحناه دوام العفو والعافية

בו הנכם שואליים על מצב בריאותינו. אנו בכי טוב, השבח לאל. נתפלל לאל ישתבח שייתן לנו תמיד מחילה ובריאות ( ויתן לנו )

الختم بخير وقد وصل الفران الذي وجهتموه على يد محبنا السيد الحاج العربي بنيس

סוף טוב, התנור – הכוונה לפי כל הסימנים לתנור בישול -, ששלחתם על ידי ידידינו אל-סייד אל-חאג' אל ערבי בניס שייתן לנו.

وعرفنا ما بينتموه في كيفية استعماله يحييكم ويجازيكم عن الاعتناه

הבנו מה שהסברתם בקשר לאופן הפעלתו.יאריך אלוהים את חייכם ויגמול לכם על הטיפול

وصل بالبال ما ذكرتموه في امر الكبريت التي كتب لنا في شانه المحب المذكور

לקחנו לתשומת הלב מה שציינתם בעניין הגופרית אשרה ידידנו הנזכר לעיל כתב אודותיה.

ولا تقطعوا عنا كتبكم واخباركم والتمام في 26 شوال 1277

אל תפסיקו לכתוב לנו ולספר לנו על עצמכם. סוף. 26 שואל שנת 1277

סידני ש. קורקוס

בית הספר האנגלי לבנות במוגדור

לאור גילוי מסמכים בלתי ידועים עד כה

גילוי מסמכים העוסקים בבית הספר היהודי-אנגלי לבנות "כבוד ואומץ"   ( Honneur et courage )   בעיר מוגדור שבמרוקו, שופך אור חדש, מעניין ומרתק על התנהלותו של בית הספר, על אישיותה המיוחדת של סטלה קורקוס אשר הקימה וניהלה את בית הספר, על אישים בולטים בחיי העיר מוגדור ועל מבקרים מעניינים , בשלהי המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20.

גילויים של המסמכים האמורים החל מעיון במכתבים ומסמכים ישנים.  באחד המכתבים משנות החמישים צויין כי הגברת פלורנס קורקוס – בתה של סטלה – העבירה לידי "ברית אחים" או "הברית האנגלו-יהודית" בלונדון   (Anglo Jewish Association שני ספרי אורחים   (Log books)   שהיו שייכים לסטלה  ולבית הספר.

סקרנותי גברה והתחלתי להתחקות אחר הספרים. תחילה בעת ביקור שערכתי באנגליה ובהמשך באמצעות טלפונים ודואר אלקטרוני אולם ללא הצלחה. פרט אחד שכנראה היה חשוב ושאותו הצלחנו בכל זאת לדלות, היה שכל הגנזך של "ברית אחים" הועבר לאוניברסיטת  סאוסהמפטון ויתכן שהיומנים נמצאים שם.                 .

בשלב זה החלטתי שיהיה  יעיל יותר להפעיל אדם הנמצא באנגליה והיכול ביתר קלות ליצור קשרים עם הגורמים הנוגעים בדבר. פניתי  לאחת מקרובות משפחתי המתגוררת באנגליה, גם היא נינה של סטלה קורקוס, ולאחר שהרציתי בפניה על חשיבות המסמך לחקר המשפחה וההיסטוריה של מוגדור וכך, היא נרתמה למשימה.

התוצאות לא אחרו לבוא והיומנים אמנם נתגלו באוניברסיטת סאוסהמפטון שהסכימה להכין מיקרו פילים מן הספרים ולשלחו אלינו. 

ואכן נתגלו לפנינו שני ספרי יומן של המבקרים בבית הספר משנת יסודו ב- 1885 ועד קרוב לסגירתו ב-1915.

המסמך מכיל 69 עמודים בהם מופיעים הערותיהם של המבקרים בבית הספר, התרשמותם על דרך תיפקודו, על התלמידות ועל המנהלת סטלה קורקוס וצוותה.

כנראה שאפשרו רק למבקרים חשובים ובביקורים רשמיים לכתוב בספר המבקרים ולחתום בו. זאת התרשמותי על פי תאריכי הביקורים, שמות החתומים בספר והתואר שלהם (ראה טבלת המבקרים נספח מס' 14).

סה"כ מפורטים בשני היומנים, 79 ביקורים (אבל יותר מ- 79 מבקרים מכיוון שלעיתים ביקרו משלחות שלמות ורק אדם אחד כתב בשמם בספר) בהם גם של ביקורים חוזרים של בעלי תפקידים רשמיים. למשל הקונסול הצרפתי חזר וביקר ארבע פעמים בבית הספר. הקונסול האיטלקי שלוש פעמים וקונסול ספרד וארה"ב ערכו שני ביקורים חוזרים. אולם מהקריאה בטקסטים מסתבר שחלק מהמבקרים ציינו שהם ביקרו מספר פעמים בבית הספר (ראה כדוגמא את הערותיו של המנהל האדמיניסטרטיבי של הקונסוליה הצרפתית (נספח 3) אך, הדבר לא בא לידי ביטוי בספר המבקרים, כך  שניתן להסיק שלא בכל ביקור כתבו בספר המבקרים.

 הערת המחבר :  " ברית אחים" Anglo Jewish Association נוסדה – 1871 בלונדון והיא שמה לה למטרה לפעול למען זכויות ליהודים והגנה עליהם באמצעים דיפלומטיים .מטרותיה ופעולותיה של האגודה היו למעשה כשל זו של כי"ח (Israelite Universelle  Alliance ). האגודה פעלה בתחום החינוך בארצות "לא מפותחות" .פרט לעיר מוגדור היו לאגודה בתי ספר בבגדאד ,עדן, ירושלים (בית ספר אולינה דה רוטשילד) ועוד. אחד ממנהליה הראשונים  של האגודה היה קלוד מונטפיורי (Claude Montefiore) שהיה בן דודה של סטלה קורקוס בשל היותה אף היא ממשפחת מונטפיורי דרך אימה רבקה מונטיפיורי. (ראה "ברית" 20 על אילן היוחסין של משפ' קורקוס) לעובדה זו הייתה השפעה בהקמת בית הספר במוגאדור ובסיוע הכספי שהוא קיבל. ב-1900  היו לאגודה כבר 36 סניפים .

רוב הטקסטים כתובים בשפה האנגלית חלקם בצרפתית ומיעוטם באיטלקית, גרמנית וספרדית, עובדה הממחישה את אופייה הבינלאומי של העיר מוגדור  ולהיותה למרכז מסחרי ולנמל סחר עם אירופה החל מהמאה ה-18 ועד תחילת המאה ה-20.

חלק מהמבקרים בבית הספר הם קונסולים של המעצמות שנציגיהם ישבו במוגדור (סה"כ ביקרו 25 קונסולים וסגני קונסולים שחלקם, הם אותם אישים בביקורים חוזרים או כאלו שהגיעו מחוץ לעיר (עיתונאי מטנג'ר, ומקזבלנקה קונסול צרפתי בחופשה) .כמו כן, אישים בולטים שביקרו או עבדו בעיר, ראשי הקהילה היהודית, מנהלי בתי ספר ומורים, ויש לציין שגם הגיעו מבקרים, מחנכים ומנהלי בתי ספר מחו"ל שהערותיהם מעניינות במיוחד, ואפילו מיסיונרים שפעלו בעיר (ראה בהמשך ובנספחים).

חלק משמות המבקרים והטקסטים לא ניתן לפענח, מכיוון שכתב היד קשה לפענוח או בלתי קריא בייחוד כשמדובר בחתימה אישית.

בנספח מס' 14 מפורטת רשימה של מבקרים ששמותיהם ותפקידיהם ניתן היה לפענוח באופן מלא או חלקי.

יש לציין שאף אישיות רבנית אחת לא חתמה בספר האורחים (אבל יתכן שביקרה בבית הספר). יש להניח כי הממסד הרבני בעיר התנגד לעצם הרעיון של הקמת בית ספר לבנות יהודיות. הממסד הרבני הסתייג בתחילה גם להקמת בתי הספר של  "כל ישראל חברים" בכלל ולבנות בפרט בשל אופיים ה"חילוני". אולם כאשר בתי הספר לבנות החלו לפעול השלימו עם כך ההורים והרבנים מכיוון שאילו קבלו חינוך שהכשיר אותן למלאכות ומהחשש שיגיעו לבתי הספר של המיסיון. ואכן יש לציין שמטרתו המקורית של הקמת בית הספר הייתה להציל בנות יהודיות, בדרך כלל מבתים מעוטי אמצעים, מהמיסיון האנגליקני שפיתה אותן לבוא ללמוד בבית ספר לבנות שהקים במוגדור.

ב- 1876 למדו בבית הספר של המיסיון 30 יהודים  ולפי ידיעה מ- 1885 , מציין פרופ' בשן,  הצליח בית הספר להוציא 32 בנות מידי המיסיון .

הרישומים בספרי המבקרים פותחים לנו צוהר נדיר על בית הספר ולמעשה מאפשר לנו לעקוב אחר הפעילות בו, על התקדמותו, על אופן ניהולו, השיעורים והמקצועות הנלמדים, האווירה ומצב הרוח, הופעת התלמידות, שמות המורות ואפילו המראה הפיזי של הכיתות ולבסוף על אישיותה המיוחדת של סטלה קורקוס.

אחד האישים הראשונים שביקר בבית הספר "חמישה חדשים לאחר פתיחתו" הוא מאיר קורקוס   שהיה קונסול כללי של ארה"ב במוגדור (ראה נספח מס' 11), כך אנו למדים שיום פתיחתו של בית הספר היה בחודש יולי 1885. כבר מעדות זו אנו מתרשמים על תפקודו הטוב של בית הספר מראשית דרכו.

הערות המבקרים מלמדות על הנהגת משטר של סדר וניקיון מופתיים בבית ספר, על התלמידות הלבושות בקפידה ואפילו על מראהן הפנימי של הכיתות שהיו מסודרות ו"מתאימות לתפקידן". (יש לציין שבתחילת דרכו פעל בית הספר באחת מקומות ביתה הפרטי של סטלה)

המבקרים מדווחים על האווירה טובה השורה בבית הספר, על כך שהתלמידות נהנות להיות במקום, שהן לומדות מתוך רצון וחדווה ומגלות עניין ורצינות בלימודיהן. התלמידות מפגינות בטחון עצמי ופיקחוּת,  התנהגותן מצוינת וניכר עליהן שהן מקבלות חינוך מצוין.

מעדויות המבקרים עולה כי המקצועות הנלמדים בבית הספר הם: הסטורה, גיאוגרפיה, דקדוק, ספרות, השכלה כללית, אריתמטיקה, קריאה וכתיבה, אנגלית, צרפתית , תרגום, שירה, תפירה, לימודי פסנתר ודרמה   (ראה נספח 6 : עדותו של מיידן, סגן הקונסול הבריטי המספר על ההצגה שראה בבית הספר).

הערות המחבר : ידוע לי שביתה השנייה של סטלה, מיס פלאו (שאינה מוזכרת במסמכים אלו), שימשה אף היא כמורה לתפירה ולציור והייתה אומנית בזכות עצמה. היא הייתה ציונית נלהבת אשר תרמה את כל רכושה, שכלל אדמות רבות בעיר אגדיר, לסוכנות היהודית ולמדינת ישראל.   היא הייתה ציונית אקטיביסטית ובפרוץ מלחמת העצמאות עמדה ללא פחד, מול השגרירות הבריטית בקזבלנקה בהפגנת יחיד. לימים היא עלתה לארץ, חיה בירושלים ונקברה בהר הזיתים בירושלים.

 . פרופ' יוסף שיטרית ציין בפני שעל פי מחקרו, סטלה קורקוס הייתה הראשונה שעשתה והפעילה תיאטרון יהודי במרוקו.

 יש לציין שרוב הלימודים התנהלו בשפה האנגלית  שלא הייתה שפת האם של התלמידות. חלק מהמבקרים התפעלו מעובדה זו וציינו את הקושי שהיה  לתלמידות (נספח מס' 2) שלמעשה  התמודדו עם ארבע שפות : אנגלית ,צרפתית, ערבית יהודית וערבית.

סטלה קורקוס התעקשה לדבר רק אנגלית ונהגה לומר לסובבים אותה ואפילו לערבים עמם הייתה בקשר, שעליהם ללמוד את השפה האנגלית.

כמעט מכל עדות של המבקרים בביה"ס ניכרת ההתלהבות וההתפעלות מבית הספר ומהכתות. (ראה נספחים מצורפים).

מנהל בית ספר מאנגליה כותב:  "לא כל הדברים הטובים מגיעים (רק) מהאיים הבריטיים, יש עדיין תקווה למוגדור". (נספח מס' 7)

אנו למדים שמופעלת שיטת לימוד "מצוינת ומתקדמת" הממריצה את התלמידות למחשבה עצמית שאותה מיישם בית הספר. מעניינות במיוחד ההערות של המבקרים פעם שנייה או שלישית בבית הספר, מפני שהן מצביעות על הישגיהן של התלמידות ועל ההתקדמות המרשימה של בית הספר משנה למשנתה.

מנהל האליאנס מציין שבית הספר יכול להתמודד עם טובי בתי הספר של כי"ח במרוקו.  המבקרים המגיעים מאנגליה, ביניהם אנשי חינוך, קובעים שבית הספר במוגדור, עולה ברמתו על בתי ספר דומים באנגליה ושרמת התלמידות אינה נופלת ואף עולה על אלו של תלמידות מקבילות להן (ראה את עדותם של חברי המשלחת מהאיים הבריטיים , נספח מס' 8 ונספח 9 ו- 12). נציג  "אגודת אחים" מאנגליה כותב שהוא ידווח לשליחיו ולשלטונות באנגליה על הצטיינותו של בית הספר.

מגדיל לעשות, השר הצרפתי במרוקו הכותב שבית הספר הינו "נכס לכל אוהבי הציוויליזציה", אחר כותב שבית הספר הינו "צעד גדול לעבר הקדמה". הקונסול האיטלקי סרוסי, מסכם את דבריו באומרו שהתלמידות השיגו הישגים מרשימים בשלושה תחומים: המשמעת, ההופעה, והידע.

מעל לכל, חשובות הערותיהם של מבקרים רבים בקשר לתרומתו העצומה של בית הספר לעיר מוגדור. יש מי שמציין את בית הספר כיתרון או רווח גדול לעיר, אחר מציין את תועלתו הגדולה לעיר, ויש מי שציין את ההכנה הנפלאה שהבנות קיבלו לקראת הפיכתן "לאימהות ולנשים נאמנות ואוהבות", נשים בעלות השכלה טובה המכינה אותן לקראת השתלבותן בקהילה וליכולת להתפרנס בכבוד.

ואכן לפי דיווח מ- 1907 הועסקו שתי תלמידות בפקידות על ידי סגני הקונסוליה של בריטניה ואוסטריה.

מגוון האנשים המבקרים בבית הספר, ראשי הקהילה היהודית, דיפלומטים, אנשי חינוך, מיסיונרים, כתבים וסתם מבקרים, כולם מזכירים את אישיותה של המנהלת סטלה ותפקידה המכריע בהצלחתו של בית הספר, אותו היא הקימה ומנהלת ויש היוצאים מגדרם על מנת לשבח ולהלל את תכונותיה.

הדבר מאפשר לנו להכיר טוב יותר את אישיותה ופועלה של אישה פעלתנית זו.

כך, ניתן לצייר דמות של אישה כריזמטית, אנרגטית, נעימת הליכות, מחנכת דגולה ומבריקה, "אומנית נפלאה של החינוך", סבלנית, בעלת כושר התמדה שהקדישה את חייה לבית הספר,   האוהבת את תלמידותיה והמקבלת מהן כבוד גדול, אמון וחיבה.

 יש לציין שב- 1907 נפטר בעלה של סטלה, מוזס קורקוס, אישיות יוצאת דופן בפני עצמה ואחד מגדולי הסוחרים בעיר והוא בן ארבעים וחמש שנה. סטלה נשארה עם ששה ילדים, אותם המשיכה לגדל בגפה, כאשר היא ממשיכה לנהל בהצלחה הן את בית הספר והן את עסקיו ונכסיו של בעלה.

לא רק סטלה זוכה לתשבחות, גם חברי צוות בית הספר מוזכרים לטובה וזוכים לשבחים רבים.   בנותיה של סטלה, מיס וויני ומיס פלורנס (שאינה מוזכרת בשמה ), ששימשו כמורות בבית הספר, ומורה נוספת בשם מיס דוראן, מוזכרות  בשל עבודתן הטובה, ברם, מבין אנשי הצוות זוכה מיס בק Miss Beck)), אישה אנגליה שהשתקעה בעיר מוגדור על מנת להיות אומנת, מורה ומחנכת בבית הספר וזאת בזכות כישוריה הרב- גוניים.

מעניין ביקורו של בולדווין ((Baldwin ב- 23/5/1888 (ראה נספח מס' 2) אשר מגיע באותה השנה למוגדור כמיסיונר ומקים את הסניף של ה"אגודה הדרומית"  על מנת להעביר יהודים לדת הנצרות.לאחר ביקורו, הוא משבח את פועלו של בית הספר, למרות שאחת ממטרות הקמתו היו למנוע מבנות יהודיות להגיע לבתי הספר של המיסיון, כלומר להיאבק בפעילותו שלו. הוא מסיים בברכה "ברכת אלוהי אברהם יצחק ויעקב יהיו איתה" (עם סטלה).

גם המיסיונר זרביב ( ( Zerbib(ראה נספח 13) מבקר בבית הספר. הוא היה אזרח צרפתי המגיע למוגדור מאלג'יריה בה נולד והוא מתחיל את פעילותו המיסיונרית החל מ-1875 כאשר כיהן כמנהל בית הספר של המיסיון במוגדורומאוחר יותר היה לראש המשלחת המיסיונרית במרוקו.

בהקשר זה יש לציין שפעילות המיסיון במוגדור השיגה תוצאות כמעט אפסיות ביחס למאמץ.  

לסיכום: מסמך זה, שופך אור חדש על פועלו ותפקודו של בית הספר היהודי לבנות "כבוד ואומץ" שפעל במשך כ- 30 שנה בעיר מוגדור בשלהי המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20 .

בית הספר זוכה לשבחים ולהכרה מצד נציגי המעצמות בעיר, אנגלים כצרפתים ,איטלקים כספרדים אוסטרים כאמריקאים, מצד הקהילה היהודית המקומית וממערכת החינוך שלה, אך לא מהממסד הרבני הרשמי שנציגיו אינם משאירים כל עדות  בספרי המבקרים.

בית הספר שרד גם בתקופות של משברים כלכליים שידעה העיר מוגדור, בדמדומי תקופת הזוהר שלה כנמל המוביל של מרוקו ובסוף עידן "סוחרי המלך". גם בשנות הבצורת הקשות והמגפות[1]שפקדו את העיר הצליח בית הספר לשרוד. כניסתם של הצרפתים והחלת הפרוטקטוראט על מרוקו ב- 1912 לא מנעו אף הם את המשך קיומו של המוסד .

כך פעל ושגשג לפחות עד 1915 והותיר חותם אותו הטביע על דורות של  בנות יהודיות ותרומה תרבותית חשובה לעיר מוגדור בכלל ולקהילה היהודית שלה בפרט.

לקוראים: אני פונה לכל מי מיוצאי מוגאדור היכול לתת עדות אישית או משמיעה או מקריאה על בתי הספר האנגליים במוגאדור (גם חומר הקשור לחינוך המקומי בכלל), או שבידו תעודות או תמונות והמוכן לשתף אותנו בחומר זה ליצור עמי קשר באמצעות עורך "ברית" ויבוא על הברכה.

פורסם בירחון "ברית"

  הערות המחבר : Hazma Ben-Driss Ottmani " Mogador Une cité sous les alizées des origines à 1939.

   הכותב מציין (עמ' 198) את סגירתו של בית הספר של  "כל ישראל חברים" במוגדור שפעל מ- 1875 וסגר את שעריו ב- 1878 בעקבות מגפת טיפוס ואבעבועות שחורות שבאו בעקבות רעב כבד שפקד את העיר.רק ב- 1888 הוא נפתח מחדש .

ה ק ד מ ה

דמותה של יהדות המגרב, היא דמות לאומית נאה, מסורתית ושרשית. יהדות המגרב מעולם לא בגדה באמונת העם, ולא נסוגה מתרבות ישראל כמלוא הנימה. נהפוך הוא, אפשר שהקפידה על שייכותה ללאום היהודי יותר משדקדקו בה גלויות אחרות. מוסדותיה נועדו מלכתחילה לביצור הדת ואורח חיים היהודי, לאיחוד וייחוד העם. משך תקופות דיכוי ממושכות וקודרות עמדו יהודי המגרב באומץ ובכבוד, בשומרם בחירוף נפש על גחלת יהדותם. מדי פעם הזדקרו איי אור וחופי ישועה בדרכה של יהדות סוערת זו. שנים רבות שמשה פס הבירה מקור איתן לחלק ניכר של העם, כולל יוצאי אירופה. תרבות אמת צמחה כאן בינות לטרשי העוני ומהמורות הרעב. גדולי וכבירי התורה כרמב״ם ואלפסי מחד, וכרבי יעקב אבו־חצירה מאידך, הנם עדות לרוחב אופקיה של התרבות היהודית במרוקו.

אכן, דרכי המלך של היהדות ושביליה — נהירים היו לבני מרוקו. מצד אחד התורה, ההלכה, וההתפלפלות לשמה בעניני חוק יבשים שלטו כאן שלטון ללא מצרים, ומאידך, בו בזמן, נפוצות היו ביניהם אמנות השירה, הקבלה ותורות מסתורין שונות.

שלא כפזורות ישראל אחרות, היוותה גולת מרוקו את גולת הכותרת התרבותית של החברה המרוקנית. יהודי מרוקו הוו את נושאי התרבות במדינה, בתקופה שארכה מאות בשנים ובה נמשכה קפיאה תרבותית של האוכלוסין־, הלא יהודית במדינה. בישיבתם הממושכת בארץ זו השפיעו עליהם יסודות תרבות וחינוך הרווחים שם, תוך שילובם באורחות חיים יהודים. עם חילופי הזמן, נוכחו לדעת השכנים המוסלמים, כי עם חכם ונבון יושב בקירבם, אשר לא נם ליחו גם בחשכת הגלות. טבעי היה, שמלכים מרוקנים נטו למנות להם יועצים יהודים, אכן רבה ידם של היהודים במרוקו במשך התקופות, במדינאות, בכלכלה, בחקלאות, במסחר ובתעשיה.

בתהפוכות העיתים נתהפך הגלגל. מלכים שונים שהושפעו על ידי גורמים שונים, ואשר קו הצדק לאו דוקא היה נגד עיניהם, שיסו את ההמון ביהודים וזאת ״בשם הנביא״. ברור כי המטרה הסופית היתה: להחרים לגנזי המלך רכושם של היהודים, החרמות אלה בוצעו ללא כל נקיפת מצפון, בליווי מעשה תקיפה ושוד, רצח ואונם, והחרבת השכונות היהודיות.

שיחקה לה השעה לגולה זו, שבתקופות שונות קמו במקום מלכים, שהתיחסו אליהם בחיוב, הכירו בערכם הרב ועודדום לפעול במלוא המרץ והתושיה לקידום המשק.

במיוחד ניתן לציין ארבעה מלכים: המלך החסיד מולאי אלחסן, מולאי עבד אלעזיז, מולאי חפיד, מולאי יוסף. מולאי אלחסן, עודד את יהודי מרוקו, בהוציאו כרוז שכולם הם בני חסותו הפרטית, בזה הציל אותם מהשפעתם הרעה של הגורמים השונים במקום. בימי המלכים האלה חזרו ונתמלאו הישיבות שהיוו המרכז הרוחני לקהילות, בפרט מרקש, פס, תפיללת, מקנס, צפרו ורבט.

במותו של מולאי יוסף, הוכתר המלך מלא החן וחסד, מוחמד ה־5, מצאצאי השושלת אלעלויין. זה היה עוד בתקופת שלטון המנדט הצרפתי, ויש להוסיף שגם יחס המנדט לא היה רע ליהודים. אבל מעשיו הטובים של המלך ליהודים היו כל כך בולטים עד שנראה היה, כי הוא אוהד אותם יותר מאשר את הערבים. אגודת ״כל ישראל חברים״ פתחה בתי ספר בכל רחבי המדינה, בניגוד לערבים, שנמנעו מלשלוח ילדיהם לבתי הספר הכלליים, תוך דביקותם בנוהג של שימוש ב״חדר״ המסורתי. (דרך אגב, על בנותיהם בכלל נאסר הביקור בבית־הספר בהתאם לצו הקוראן ״כל המלמד בתו קוראן, כאילו לימדה תיפלות״). כאשר גלה המלך מוחמד ה־5 למדגסקר, היו אלה היהודים נתיניו הנאמנים אשר ליבם צר להם ומנוחתם הוטרדה. עם שובו עטור ניצחון קדמו פניו בשמחה ראשי הקהילות בפאריז. אף הוא שמח לקראתם באומרו: ״דאגתי לכם היתה גדולה מאוד״, ובדמעות בעיניו הוסיף ״ביקשתי מאללה שיחזירני לכסאי למען אוכל לשים עיני עליכם״.

(בהערה אישית ברצוני להוסיף, כי שני ספרים ליוו את המלך בגלותו — התנ״ך וספרו של מחבר שורות אלה ״לבנה״).

האומה הערבית והמדינה הד׳ימית: ישראל

בהקשר ההיסטורי של המזרח מסמלת ישראל את השיחרור הלאומי המוצלח של ציביליזציה ד׳ימית. על אדמה שסוערבה על-ידי הג׳האד והד׳ימה שבו-קמו לשון, תרבות, גיאוגרפיה, טופוגראפית (ערים מקראיות) ומוסדות לאומיים טרום-מוסלמיים, תוך כדי עירעור על אלף ושלוש־מאות שנים שבהן החריבה הד׳ימה את הדפוסים התרבותיים, החברתיים והמדיניים של האוכלוסיה היהודית הילידית ושקדה על ההתיישבות הערבית לרעת הזכויות הלאומיות היהודיות. ״כוונתנו להילחם לבל תיעשה מולדתנו הפלשתינאית אנדאלוסיה חדשה״, – לה מונד ( פאריז ) 20-21 בינואר 1974 – כך הכריז ב־1974 אבו־איאד, השני לערפאת בסולם־הפיקוד של הפת״ח. ההשוואה בין אנדאלוסיה לפלשתינה לא היתה דבר של מה־בכך, שהרי שתיהן כאחת סוערבו ואחרי־כן הופקעו מסוערובן על־ידי תרבות טרום־ערבית. זאת ועוד: הואיל ובדרך־כלל היו היהודים הד׳ימים הנדכאים ביותר, הרי התחדשותה של ישראל על אדמתה המופקעת־מסיערובה היתה השפלה גדולה עוד יותר לאומה,כמו שאמר נאצר ב־1953:

בתולדות האנושות אין עוד אח ודוגמה לשואת פלשתינה.

וב־1955 הוסיף ואמר:

די לך שתזכיר את פלשתינה וממילא אתה מזכיר לכל ערבי — לא כי, לכל בן־חורין — את הפשע הבינלאומי הגדול ביותר שנעשה אי־פעם בדברי־ימי האדם.

יתר על כן, היה חשש שישראל אולי תיעשה דוגמה לקיבוצים לאומיים אחרים של ד׳ימים ששרדו עדיין בשטחים שנכבשו על־ידי הג׳האד, ובכך תשוב הערבאות ותידחק אל מולדתה הקדומה בחצי האי־הערבי:

מטרתה של מדינת־ישראל הנפשעת היא להביא לידי כך שהערבים יעקרו לחצי־האי ערב, מולדתם הראשונה מלפני 2,000 שנה.(!)

כתב עבדאללה אל־תל ב־1964, ובכך הודה במובלע בהתפשטות הערבית, שאכן החלה במאה השביעית.

דברים מפורשים יותר אמר נאצר ב־1959:

אינני יכול לדבר על הלאומנות הערבית בלי שאדבר על ישראל, שכּן קיומה ורעיונה של ישראל מאיימים על הלאומנות הערבית בפלשתינה ומכוננים על מקומה את הלאומנות הציונית, הגוררת אחריה התפשטות וחיסול הלאומנות הערבית באיזור.

עבד אל רחמאן אל־בזאז, פרופיסור למשפטים באוניברסיטת בגדאד ומי שהיה ראש־ממשלה בעיראק, הסביר ב־1961 איך התנועה הלאומית היהודית מעמידה בסכנה את ערכי הערבאות:

הסכנה הגדולה שבישראל טמונה בעובדה שהיא מגלמת איום רעיוני על הלאומנות שלנו, ומערערת על עצם קיומנו הלאומי באיזור כולו. קיומה של ישראל שם לאל את אחדותה של מולדתנו, את אחדותה של אומתנו ואת אחדות הציביליזציה שלנו, המקיפה את כלל האיזור האחד הזה. יתר על כן, קיומה של ישראל הוא עירעור משווע על תורת־החיים שלנו ועל האידיאלים שאנו חיים למענם, והיא שמה חיץ מוחלט לערכים ולמטרות שאנו שואפים אליהם עלי־אדמות.

ועוד הכריז ב־1961 ערבי פלשתינאי בשם פאיז א. צאייג:

מלבד המאבק המדיני יש ניגוד פילוסופי ורוחני יסודי בין שתי התנועות הלאומיות המתרוצצות. אפילו אפשר היה ליישב את כל המחלוקות המדיניות הרי מבחינה רוחנית ורעיונית היו שתי התנועות, הציונות והלאומנות הערבית, נשארות עולמות נפרדים — השרויים ב׳ספירות־לשון׳ נפרדות ואינם מסוגלים להידבר או לקיים דו־שיח של ממש.

ממש כמו שהיו הד׳ימים נחשבים תת־אנושיים כך גם התנועות הלאומיות הד׳ימיות נחשבות בגדר תת־לאומיות. אחמד שוקיירי, מי שעמד בראש צבא־השיחרור־הערבי לפני מלחמת־ששת־הימים, סיכם דעה זו ב־1961 על בימת האו׳׳ם:

הציונות גרועה מן הפאשיזם, מכוערת מן הנאציזם, נתעבת מן האימפריאליזם, מסוכנת מן הקולוניאליזם. הציונות היתה צירוף של כל הפגעים האלה. תוקפנות והתפשטות היו מניעיה.

בדומה לזה נאמר באמנת אש״ף:

הציונות היא תנועה מדינית הקשורה קשר אורגאני לאימפריאליזם הבינלאומי והמנוגדת לכל פעולה למען שיחרור ולתנועות המתקדמות בעולם. מטבע־בריאתה היא תוקפנית, שוחרת־התפשטות וקולוניאלית במטרותיה, ופאשיסטית בשיטותיה. (סעיף 22)

השאם ג׳איט, סופר תוניסי, ניגש ישר לענין: ישראל חוזרת ומעמידה בסימן־שאלה את האופי המוגמר של הסיערוב והאיסלום שבאו בעקבות הכיבוש הערבי.

הקלון כצורך

במסגרת האומה מילא ביזוּיו של הד׳ימי צורך מעשי. הדיאלקטיקה הפנימית של הכוח והכיבוש חייבה את השפלתו של המנוצח, זו ההצדקה לשליטת־יחיד של המנצחים על המידות הטובות ועל הזכויות. בשלב הקולוניזציה שבא לאחר-כך(הד׳ימה) היה הרע — שהוצג בפומבי לעיני כל על־ידי קלונו של הד׳ימי — מחזק על־דרך הניגוד את עצמתה ואחדותה של האומה. במאבקי המזרח התיכון של ימינו הרע — הוא המדינה הד׳ימיח, הפסולה והמושחתת מעיקרה, כמו שהיו בזמנו האוכלוסיות שנדונו לשיעבוד — ממלא תפקיד כיוצא בזה.

כיום שנאתה של חזית־הסירוב לישראל לובשת ממדים מדהימים עד כדי כך שאחדים מגילוייה מזכירים את התקנות הקפדניות והמדוקדקות באשר לצורתה ולצבעה של הנעל הימנית של הד׳ימי להבדילה מנעלו השמאלית, באשר לארכם ורחבם של שרווליו, צורת חגורתו ואוכפו, תספרתו, וכל אותם פולחני־יומיום מפורטים ומשפילים שנועדו להמיט חרפת־תמיד עליו ועל אשתו, ילדיו, שפחתו, בהמתו, ואפילו על בני־משפחתו המתים.

הגידופים שממטירים הערבים תמיד על ישראל והיהודים בזירות בינלאומיות מחדשים את המסורת העתיקה של הכפשת הד׳ימי. ישראל היא השעיר־לעזאזל, שבצווארו תלוי קולרם של כל הפגעים שבאו על העולם הערבי ועל שאר אזורים ברחבי תבל. ישראל היא מושא ללעג ולשימצה ממש, כמו שהיו אונסים פעם את הד׳ימי ללבוש בגדים בזויים. אכן, כיום ישראל מסמלת את הבידוד, השנאה והביזוי שהיו מנת־חלקם של קיבוצי הד׳ימים בעבר. המיאוס והסלידה שישראל מעוררת בעולם הערבי, עד כדי הימנעות מכל מגע אנושי עמה, מנציחים את ההתנהגות המסורתית של האומה כלפי הד׳ימימ, שכיום הם במקרה הישראלים אלא שמחר יוכלו להיות המארונים או כל קיבוץ לאומי אחר שהג׳האד חרץ את גורלו. גדולה מזו: עצם המונחים שנזקקים להם ביחס לישראל (חוצפה, יוהרה, עונש) הם מלות הבוז הקלאסיות המשמשות לגינוי שאיפת־החירות של הד׳ימי.

יצירת השנאה

השנאה היא, בעצם, דלק וחומר־הסקה לג׳האד, ובלעדיה אי-אפשר היה להתמיד בו אף לא לקיימו. באין אותה שנאה משלהבת ומסנוורת היה החרב^, נחשב בעיני המוסלמי איש כערכו-הוא. ההשתלטות על השגרירות האמריקאית בטהראן ב-1979 הוכיחה בעליל מה-גדול כוחה של שנאה להביא לידי פעולה: העולם נדהם לנוכח ההתפרצות של התקף-שנאה היסטרי, מתוזמר לצרכים מדיניים. הטכניקה של התקשורת ההמונית בימינו מעניקה לשנאה ממד חדש, אוניברסאלי. סכומי-עתק מושקעים בהפצתה ובניצולה של השנאה למדינת-ישראל בעולם כולו. האנטי-ציונות, ״אופיום ההמונים״ של חזית הג׳האד, מחדירה את רעלה לתחומי החינוך, התרבות והאינפורמציה. בבימות בינלאומיות יכול העולם כולו לחזות כיום בתיעול השנאה המסורתית לדאר אל־חרב אל האפיק הישראלי, שכן ישראל היא שמעמידה בפני חזית הג׳האד את התביעה להכיר בעקרון השוויון, דו-השיח והזכויות הלאומיות הלגיטימיות של הזולת.

4. מסי הד'ימה ושימושם

שלל

הכנסות המדינה שמקורן בקוראן ובסונה שלוש הן במספר: שלל (ע׳נימה), צדקה (צדקה) והפַיְאְ. שלל פירושו הביזה שנלקחה מן הכופרים בכוח־הזרוע. אללה קבע להן תקנות בסורה אל־אנפאל, אשר אותה גילה בעת קרב-בדר וקרא לה בשם אל- אנפאל דווקה שכן השלל יש בו משום תוספת לעשרם של המוסלמים. אמר אללה: ״ישאלוך על השלל. ואמרת: השלל לאללה ולשליח״ (קוראן ח, 1).

הערות המחבר : הערות המחבר : פיא, ״שלל״, המפרשים המוסלמים גוזרים את המלה מן הפועל אפאא, ״להביא בחזרה״ (הש׳ סורה נט, 7), דבר השייך על־פי דין לאללה ומתוך כך למוסלמים. בדרך כלל היו הדברים אמורים בביזת כניעה ללא־תנאי לאחר מלחמה, או בביזתו של כיבוש לאחר קרבות, שמהן היה האמאם מקבל חמישית והשאר היה מתחלק בין החיילים.

סורה 59 – פסוק 7 הקוראן….
َّا أَفَاء اللَّهُ عَلَى رَسُولِهِ مِنْ أَهْلِ الْقُرَى فَلِلَّهِ وَلِلرَّسُولِ وَلِذِي الْقُرْبَى وَالْيَتَامَى وَالْمَسَاكِينِ وَابْنِ السَّبِيلِ كَيْ لَا يَكُونَ دُولَةً بَيْنَ الْأَغْنِيَاء مِنكُمْ وَمَا آتَاكُمُ الرَّسُولُ فَخُذُوهُ وَمَا نَهَاكُمْ عَنْهُ فَانتَهُوا وَاتَّقُوا اللَّهَ إِنَّ اللَّهَ شَدِيدُ الْعِقَابِ 7

שללם של יושבי הקריות אשר חלק אלוהים לשליחו יינתן רק לאלוהים ולשליח, לקרובי המשפחה, ליתומים לנזקקים ולהלך בדרכים – זאת למען לא יעבירוהו ביניהם העשירים שבכם, של שהשליח נותן לכם – אותו תיקחו, ואשר ימנע מכם – ממנו תמנעו, היו יראים את אלוהים, כי אלוהים עונש קשות

בשני הצחיחים אמר הנביא, על־פי דברי ג׳אבר בן עבדאללה: ״חמש מתנות ניתנו לי אשר לא זכה בהן נביא לפני. חודש ימים ניצחתי בכוח האימה. והיתה הארץ לי למסגד וטוהַר! וכל איש מעדתי שהשיגתו עת התפילה רשאי להתפלל בכל אשר יהיה: ורשות ניתנה לי לשלול שלל, זכות אשר מעולם לא הוענקה לאיש מקודמַי. זכיתי ביכולת ההשתדלות לטובת המוסלמים בפני הבורא. הנביאים אשר קדמוני לא נשלחו כי אם אל עמיהם; ואילו אני נשלחתי אל כל האדם״. אמר הנביא: ״בחרב נשלחתי לפני יום התקומה למען יעבדו כל בני־האדם את אללה לבדו בלי שותפים. חֵילִי בצל סֵיפי. כל אשר על מצוותי דוּכּאו והושפלה המבקש לִדמות לאנשים האלה הלא אחד מהם ייחשב״, (עמי 28-27)

הערת המחבר : שני אוספי המסורות המוסלמיות הנקראים ״צַחִיחַיְן (שני הנכונים), משום שמקובל שאין עוררים על אמיתותן המוחלטת של המסורות הכלולות בהם. שניהם נתחברו לפני שנת 870.

הפיא

הפיא מבוסס על הפסוקים הבאים מפרשת אל־חשר (הגלות), שאותה גילה אללה בעת המשלחת נגד בנו־נדיר, אחרי קרב־בדר. אמר אללה: ״אללה העניק רק לשליחו את רכושם כשלל, כי אתם לא נלחמתם בגמלים ובסוסים להשגתו, כי אללה לבדו משליט את שליחו על מי שלרצה והוא הכל־יכול. לכן נועד השלל שהעניק אללה לשליחו מרכוש בני הקריות שהוגלו רק לצרכי אללה ושליחו, לקרובים, ליתומים, למסכנים ולנעיס־דנדים״ (קוראן נט, 6-7).

הערות המחבר : באנו-נדיר – אחד משני השבטים הראשיים של יהודי מדינה, שכעבור זמן היה הנביא עתיד להגלותם.

קרב־בדר נקרא על שם המקום, בדר, מדרום לאל־מדינה, אשר בו התחולל בשנת 624, בין מוחמד ותומכיו לבין אויביו אנשי מכה. בקרב זה ניצח מוחמד, והקרב הפך סמל לנצחון האסלאם והצלחתו.

הנכסים האלה נקראו בשם פיא משום שאללה לקחם מן הכופרים כדי להשיבם [שורש אפאא, רד] למוסלמים. בעיקרו של דבר, לא ברא אללה מה שיש בעולם הזה אלא למען יסייעו בעבודתו יתברך, שהרי לא ברא את האדם אלא למען יעבדנו. על כן הכופרים עצמם, וקנייניהם שאינם משמשים אותם לעבודת אללה, נופלים לידי המאמינים באמונה שלמה, העובדים את אללה ואשר להם אללה משיב את שלהם: כך מחזירים לו לאדם את הירושה שנגזלה ממנו, אפילו לא נחל אותה לפני כן מעודו. בסוג זה יש להכליל את מס־הגולגולת (ג׳זיה) אשר ישלמו היהודים והנוצרים; את התרומות שגוזרים על אי־אלו ארצות אויב, או את המתנות שהן מביאות לסולטאן המוסלמים, כגון קטיפה (דו׳מל) שמייצרות אי־אלו ארצות נוצריות: את המעשרות (עושי) שמשלמים הסוחרים בארצות אשר ב״תחום המלחמה״ (דאר אל־חרב); את מם חמשת האחוזים המוטל על עמי־החסות (אהל אל־ד׳ימה) הסוחרים מחוץ לארץ־מוצאם (אכן זה השיעור שהטיל עומר אבן אל־ח׳טאב); את התשלומים שנגזרו על בני עם־הספר המפירים את אמנות־החסות שלהם; את מס־הקרקע (ח׳ראג׳), שלכתחילה חל רק על בני עם־הספר, אלא שכעבור זמן הוחל בחלקו על אי־אלה מוסלמים.

בסעיף הפיא קובּצו גם כל נכסי המדינה שהם נחלת המוסלמים כגון הנכסים שאין להם בעלים מיוחדים: טובים ללא יורש, טובי־חמס, מלוות ופקדונות שאין למצוא את בעליהם, ובאורח כללי יותר — כל החפצים והמקרקעים השייכים למוסלמים ומצבם דומה. כל רכוש מסוג זה הריהו נחלת המוסלמים.(עמי 36-35)

הרב יעקב משה טולידאנו

רבי שאול בר דוד סירירו שס"ב – תט"ו מגדולי היחש שבמשפחות המגורשים בפאס, הרב הזה הצטיין בידיעתו הגדולה בתורה, וגם האריך שנים ברבנותו, עוד לא נדע באיזו שנה נולד, אכן נראה הדבר כי נולד בסוף הרבע הראשון של המאה הזאת כי בשנת שס"ב התייצב כבר בין רבני המעמד, וכן נשאר על משמרתו זאת יותר מחמשים שנה עד שנת תט"ו.

ובשלשים השנים האחרונות מהם, אחרי מות רבי שמואל אבן דנאן הנ"ל, היה הוא לראש הרבנים, כפי שיסופר אודותיו היה גם " בעל נסים ובעל מעשים " ושמו היה מפורסם כל כך, עד כי ר"ש צרור הרב באלג'יר אז כתב אודותיו בזו הלשון, רבי שאול סירירו יחיד בדורו, ודבריו הלכה בכל מקום ומי כמוהו מורה בזה"ז " בכל גלילות המערב, ומי זה שימלאו לבו לבוא אחריו.

הוא היה לו בית מדרש מיוחד בפאס שבו היו נמצאים כמה מספרי רבני ספרד בכתב יד, ולפי הנראה חיבר ספרים אחדים וביחוד בפסקים וחידושי דינים. אכן מה שנודע הוא רק ספר " אורים ותומים " מפתח לכל דיני השלחן ערוך והראשונים, ובו ד' חלקים. חיברו בשנת שס"ח, בספרו זה יאמר " אני שאול סירירו ראיתי אחד שנקרא שמו שמואל לעשות מפתח …." מזה נדע כי מפני איזו מחלה שינו את שמו ויקרא בשם שמואל, גם חיבר קונטרסים לקורות יהודי מרוקו שאירעו בזמנו. גם " פרק השיעורים " על המשקלים והמטבעות שבמקרא ובתלמוד, הוא מת באלול שנת תט"ו.

זקן ושבע ימים כנראה קרוב לתשעים שנה, ועם הרב הזה רבי שאול סירירו כלה הדור לרבני המגורשים בעלי התקנות בהמאה הזאת הרביעית.

בזמנם של הרבנים ההם, בעלי התקנות, שמשו במשרת הנגידות האנשים הנכבדים האלה, רבי משה הלוי, רבי יעקב רותי, רבי יצחק גיקאטילא ורבי דוד בן זמירו. בעיר מארוקה ( מראכש )  הבירה חי בשנת שס"ו הנגיד רבי אברהם בן וואעיש, ובעיר מכנאס הנגיד וחכם חביב טולידאנו שנקרא גם " רבי חביב החסיד ", ולכולם היה מהלכים בחצר המלכות בשלושה הערים ההם, פאס, מכנאס ומארוקה.

עוד רבנים שלא נמנו בין בעלי התקנות היו אז בדור הזה בערים שונות במרוקו, ואלה הם : רבי משה בר מימון אלבאז מעיר תארודנט בחבל שוש, חיבר ספר " היכל הקודש " ומכונה בפי יהודי מרוקו הרמב"ם אלבאז, פירוש על התפילות על פי הזוהר הקדוש והתחיל לחברו בשנת של"ה – 1575. רבי משה בן רבי מרדכי בן אסולין מפאס, חיבר ספר דרשות כתב ידי בערך בשנת ש"ל, ובספרו זה מזכיר שמות שני חכמים מפאס, והם, רבי מוסי ב"ר מחפוטא, ורבי משה אלשקר.

עוד חכם אחד חי אז בפאס שמו רבי עזרא די פארידוש, שהיה סופר מובהק והצטיין במליצתו החריפה, וזאת אחת העובדות שיגיד אודותיו אחד מרבני הדור שאחריו. שמענו עוד על הסופר המובהק הרב עזרא די פארידוש ז"ל שבימי החכם החשוב הרב יהודה עוזיאל השני ז"ל, באו שני אנשים נצים על יונה אחת שגזל אותה איש אחד בליעל נקרא יונה קאלהוראנו והייתה ביניהם מחלוקת עצומה ושאל אותו החכם ז"ל לסופר הנזכר, מה זה ועל מה זה, השיבו, יונה קנה יונה, והיונה שבה אל מעונה, הב לן דינא, מפני חרב היונה.

רבי יצחק קורייאט רב מארקיש סביב לשנת ש"מ, חיבר כנראה ספרים אחדים והוא היה גם מקובל, רבי יהודה הכהן מפאס, חיבר בשנת שמ״ט ספר חידושים על התורה שעודנו בכ״י, והוא היה חותנו של רבי יעקב חאגיז בן ר׳ שמואל חאגיז, רבי דוד הטבעוני הזקן ב״ר אהרן, ורבי ישועה הסבעוני אחיו, שניהם היו מרבני העיר סאלי בדור הזה, והראשון רבי דוד חיבר ספר דרושים בכ״י ונקרא ״טוב ראי״, רבי מאיר צבאע מחכמי פאם (אולי בנו או נכדו של ר״א סבע עי׳ בפרק ח׳) מת ביום ח׳ חשון שנת שע״א, רבי חיים עוזיאל, ורבי שלמה בן דאנאן, היו מרבני פאם בסוף המאה הזאת סביב לשנת שפ״ו, ונלוו לפעמים אל רבי שאול סירירו הנזכר למעלה, במעמד הבית־דין, עוד רב אחד רבי יעקב בן דאנאן שמו נלוה לפעמים אל הנ״ל, הוא היה לראשונה עוד משנת שס״ו לסופר הבית־דין(נט), אך בסוף המאה הזאת נמנה לאחד מהב״ד, וחיבר ספר ״פסקים״ שהיה נמצא בכ״י.

הדיון על מדיניות העלייה הסלקטיבית: יוזמים, תומכים ומתנגדים

העלייה הסלקטיבית, בהיותה סטייה חריפה ממדיניות השערים הפתוחים, אמורה הייתה לגרום לוויכוח סוער בקרב מקבלי ההחלטות וההכרעה עליה הייתה צריכה לבוא לאחר דיון מעמיק, אך היא התקבלה בלא התנגדות. הנהלת הסוכנות, שעל פי חלוקת העבודה בין הממשלה לסוכנות הייתה אחראית למדיניות העלייה, קיימה כמה דיונים ארוכים בעניין, אולם עיון מדוקדק בהם מעלה שלא התקיים שם ויכוח מהותי.^,

הערת המחבר : לניתוח נוסף של תהליך קבלת ההחלטה בדבר הסלקציה ראו צור, הבעיה העדתית 2002, עמי 106-98. צור מדגיש את ההיבטים העקרוניים בדיון כמו למשל את המתח שבין טובת העולה לטובת הארץ ואת הגישה האינסטרומנטלית לעולים של חלק מהדוברים. הוא אינו מתמקד בשאלה מי יזם את התכנית, מי תמך בה ומי התנגד לה.

בתחילת נובמבר 1951, לקראת ההחלטה על תכנית העלייה ל־1952, סקר יצחק רפאל בפני הנהלת הסוכנות את עניין העלייה. בתוקף תפקידו כראש מחלקת העלייה הוא הציג בפעם הראשונה מדיניות של עלייה סלקטיבית. לימים הציג רפאל את עצמו כאחד המתנגדים לעקרון הסלקציה.

הערת המחבר :   רפאל, לא זכיתי, עמי 156. הדברים התפרסמו שוב תחת הכותרת רבת המשמעות יעל חטא הסלקציה׳, ראו שטרית, חלוצים בדמעה, עמי 214-201. ראו גם הכהן, עולים בסערה, עמי 304-303; סטוק, מכשיר נבחר, עמי 150. דבורה הכהן טוענת שרפאל התמיד בהתנגדותו להגבלת העלייה גם בעת הדיון על העלייה הסלקטיבית. לראיה היא מביאה את האמור בספרו האוטוביוגרפי וגם את הוויכוחים שניהל עם המצדדים בסלקציה מקיץ 1952. ראו הכהן, מי תמך. אולם ערכו של ספר זיכרונות כמקור היסטורי הוא כידוע מוגבל, ויש להתייחם אליו בזהירות. הקריאה בפרוטוקולים מראה שרפאל תמך בעלייה הסלקטיבית וכך עולה גם מעדויות מאותה תקופה. חברי הנהלת הסוכנות הבינו גם הם שרפאל הוא שיזם את הסלקציה ותמך בה. למשל יהודה ברגינסקי (שחזר בו מהתמיכה בסלקציה בחורף 1952 והיה הראשון מחברי הנהלת הסוכנות לעשות כן) הביע סיפוק מהתבטאויותיו של רפאל בגנות העלייה הסלקטיבית ואמר שהוא שמח על כך שרפאל יחזר בתשובה׳ והחל להביע התנגדות לסלקציה (הנהלת הסוכנות, 13.11.1952 [לעיל, הערה 35]). ב־1954, כאשר רפאל כבר פרש מהנהלת הסוכנות וממחלקת העלייה (לאחר שנתיים של מאבק נגד מדיניות הסלקציה), שאל שרת, ראש הממשלה החדש, מה הייתה עמדתו של רפאל כאשר החליטו בסוכנות ובמוסד לתיאום על העלייה הסלקטיבית. ממשרד יו״ר הנהלת הסוכנות השיבו ש׳ההחלטה הוצעה על ידי מר י. רפאל׳ הן בהנהלת הסוכנות והן במוסד לתיאום (משרד יו״ר הנהלת הסוכנות למשרד ראש הממשלה, 7.2.1954, אצ׳׳מ, S42/247). 83 )

אולם באותו זמן, בעת שדעת הקהל נטתה במובהק להסכים עם הגבלות כלשהן על העלייה ובקרב קובעי מדיניות רבו הקריאות לשינוי מדיניות העלייה, נאלץ רפאל, במידה רבה בלחץ חבריו להנהלת הסוכנות, להציע תכנית עלייה חדשה.

רפאל שאף לעלייה גדולה וראה ביהודי צפון אפריקה תרומה דמוגרפית וכלכלית חשובה למדינת ישראל. הוא היה נחרץ הרבה פחות מחבריו בדרישה להגבלת עלייה ועל כן בצד ההגבלות הציע העלאה מהירה של קהילות קטנות.

אולם אי־אפשר להתעלם מכך שכל עקרונותיה של העלייה הסלקטיבית היו גלומים בתכניתו. הוא קרא לעלייה יצרנית; למניעת עליית חולים; למניעת עליית זקנים; למניעת עלייתם של ׳מקרים סוציאליים׳; להגברת חלקה של עליית הנוער בקרב העולים ולשילובם של צעירים בקיבוצים ובעבודה חקלאית. רפאל הסתייג מהעלאתם של היהודים דרי המלאחים העירוניים וביכר על פניהם את תושבי הכפרים בהרי האטלס, הד לגישה הציונית שהעדיפה יהודים ׳אותנטיים׳ וכפריים על אלה ש׳קולקלו׳ בתרבות העיר הלוונטינית.

בניתוח עמדתו של יצחק רפאל אין לערב שני ממדים של הגבלת עלייה – הגבלה כמותית והגבלה איכותית. בכל שנות כהונתו בתפקיד ראש מחלקת העלייה התנגד רפאל להגבלה כמותית וגם בנובמבר 1951 הוא לא הציע זאת. אולם הוא לא דחה על הסף סינון עולים בהתאם לקריטריונים שהנחו את מדיניות העלייה הציונית בתקופת המנדט הבריטי.

הערת המחבר : רפאל הציג תכנית עלייה של 120,000 עולים בשנה, עלייה גדולה לכל הדעות, אולם

התנצל שהיא אינה מגיעה לרף הגבוה של העלייה בשנות העלייה ההמונית. ייודע אני יפה, שתוכנית 120 אלף שהצעתי איננה תוכנית גדולה ואיננה קוסמת […] זוהי ירידה של 50% אבל מספר זה נובע מתוך המציאות׳(הנהלת הסוכנות, 5.11.1951 [לעיל, הערה 50]).