? LES CONVERTIS Qu'en était-il des conversions
Des Juifs maniant les armes se trouvaient donc exclusivement dans les régions intérieures?
Curieusement, la réponse est non. À la fin du XIXe siècle, les Juifs sentaient le besoin de relever la tête. Profitant de ce que certains Juifs faisaient le commerce des armes, des Juifs en acquirent. Il faut voir en cela un schisme avec le passé, car jusque-là les Juifs attribuaient leurs malheurs aux transgressions morales de leurs ancêtres. C'est ainsi que l'on avait l'habitude d'expliquer l'exil du peuple juif de la Terre Sainte et les malheurs qui s'ensuivirent. Suite aux persécutions des Musulmans, les autorités rabbiniques décrétaient des jeunes et des prières de contrition, incitant leurs fidèles à faire des bonnes actions et à agir avec droiture, et plus encore. Revenons aux détenteurs d'armes : ceux qui en avaient n'osaient les montrer en public et encore moins les utiliser. Mais dans certaines circonstances, lorsqu'il s'agit de se protéger contre les pillards qui saccageaient la cité, leur intervention armée fut tolérée. Ainsi, en 1903, les Juifs de Meknès résistèrent par les armes aux attaques menées par les troupes du prétendant Bou Hmara. En 1910, ils disposaient de 200 fusils et de quelques milliers de cartouches avec lesquels ils résistèrent aux assaillants berbères. Ces derniers avaient pillé la ville, mis en fuite son pacha et s'étaient attaqués aux murailles du Mellah à coups de hache et de maillet. Ils furent repoussés. Lorsque l'armée française entra à Fès en 1912, elle exigea que les Juifs remettent leurs armes car la sécurité était du ressort de l'armée française. Les rebelles contre le sultan Abdelhafid attaquèrent la ville, razzièrent le Mellah et l'armée française cantonnée à l'extérieur de la ville bombarda le Mellah pour faire fuir les envahisseurs. Ce funeste épisode est connu sous le nom de Tritel (saccage).
LES CONVERTIS
Qu'en était-il des conversions?
Elles ne pouvaient se produire que dans un seul sens, car la conversion d'un Musulman à une autre religion était considérée comme une apostasie passible de mort. Beaucoup de prisonniers de guerre et de personnes visant à échapper à la justice dans leur pays s'enrôlèrent au service du sultan après s'être convertis. Dans les témoignages historiques européens, ils étaient désignés comme des renégats. Les conversions sincères à l'islam furent extrêmement rares.
Il y eut dans l'histoire des razzias qui se traduisirent par des enlèvements de jeunes filles juives. Cela est difficile à croire mais pourtant vrai : le Ministère des Affaires islamiques annonçait à la une la grande victoire de l'islam en montrant la photo de mineures juives séquestrées, prétendument converties à l'islam, sans que les parents ne puissent jamais les revoir. Cela se passait entre 1960 et 1964 !
Les grandes conversions remontaient à l'époque Almohade?
Au XIIe siècle, à l'époque des Almohades, de nombreux massacres furent commis. Le fanatisme était grand et certains, tout comme le rabbin Yehouda Ibn Shoshane de Fès, préférèrent le bûcher à la conversion. Suite aux massacres perpétrés par les Almohades, des mesures vexatoires furent instituées. Laissons la parole à Yossef Ben Aknin, disciple de Maïmonide, qui, comme son maître, avait prétendu se convertir avant de prendre la fuite pour l'Egypte : « Des persécutions et des décrets anciens ont été dirigés contre ceux demeurés fidèles à la Loi d'Israël… De sorte qu'ils pourraient même mourir au nom de leur foi.. Des grands et des petits témoignent contre nous et des jugements son: prononcés, dont le moindre rend légal de verser notre sang, la confiscation de nos biens et le déshonneur de nos épouses… Puis ils nous ont imposé des vêtements distincts… pour qu'ils puissent nous dénigrer et nous humilier… Cela permet de répandre notre sang dans l'impunité… Nous sommes secrètement assassinés la nuit ou tués en plein jour… Toute joie a cessé au Maghreb. La lumière d'Israël s'est éteinte au Maghreb.» Un chroniqueur contemporain des événements, Abraham Ibn Daoud écrivit : « Les Almohades ont traversé la mer jusqu'en Espagne, après avoir éliminé tous les rescapés juifs entre Tanger et Mahdia (en Tunisie). » Ajoutons que c'est depuis l'avènement des Almohades que la trace des Chrétiens se perd en Afrique du Nord.
Il est intéressant de noter que du temps des persécutions almohades, Jacques Ie d'Aragon avait donné des ordres pour faciliter l'émigration des réfugiés juifs de l'Afrique du Nord dans son royaume.
Joseph ben Judah ibn Aknin ( né à Barcelone (Espagne) en 1150 – mort en 1220) est un philosophe, poète et écrivain juif du 13e siècle, auteur de nombreux traités, essentiellement sur la Mishna et le Talmud. Il s'installe à Fès (Maroc) en tant que Crypto-judaïste.
בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי-זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו
זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו
רפאל ישראלי
בחזרה לשום מקום
יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים
הבתים בצדי הרחוב נראו זנוחים או מטים ליפול והזכירו מחזות של מחנה פליטים פחות או יותר ראוי למגורים. בימים ההם היו הבתים לכוורת צפופה של פחים ולבנים ועצים ואבנים, שנערמו באקראי כבשכונות הפבלות בשולי עריה של דרום אמריקה. מן הרחוב הראשי, שלא נשתייר לו מראה של רחוב כלל, הסתעפו סמטאות עלובות, חלקן מקורות בקשתות אל לב־לבו של המלח, שספק אם ראו אי־פעם את אור היום. בילדותי נתלה שלט בכיתה השלישית שבה ביליתי את שנת לימודי הראשונה ב״אליאנס״, ובו נכתב כי במקום שהשמש אינה באה, בא רופא. אין ספק כי לסמטאות כאלה הייתה כוונת הכתוב. תנאי הסניטציה, שכבר בימים ההם היו מדכאים כי משפחות רבות מטופלות בילדים רבים חלקו ביניהן את בית הכיסא היחיד במטבח שבו עמד תנור מוסק פחם לצורכי כל בני הבית. קשה היה לקלוט עתה כיצד כל כך הרבה יהודים חיו וגידלו משפחות כל כך הרבה דורות בתנאי מחיה כאלה. זאת גם אם למדנו בינתיים שכל העולם היה כזה, שגורל היהודים בשטעטל לא היה שפיר יותר, ואפילו באירופה הנאורה בתי שימוש, אמבטיות, מקלחות ומטבחים מתוקנים הם כולם פרי הדורות האחרונים. צא וחשב תנאי מגוריהם וחיותם של המוני הערבים שהגדילו את הצפיפות פי חמישה במה שהיה המלח היהודי, ואי־אפשר שאדם מן הייישוב לא ייתפס למרה שחורה. בין הבתים, העמוסים לעייפה ילדים וזיכרונות, ראינו שתי נשים יהודיות, כנראה שריד לקהילה ולמלח היהודי שאינם עוד. הן היו כה מפוחדות וחשדניות פן תשזוף אותן עין זרים עד כי פתחו בגערות צעקניות על הילד הערבי החמוד שהואיל להובילנו אליהן כי ביקשנו לראות יהודים. הגערות ודאי היו מכוונות לאוזניהם של השכנים הערבים שלא יחשדו בהן כי יש להן קשרים עם יהודים מ״שם״. בדוחק רב ניאותו לדבר עמנו וטענו בתוקף רב כי אינן מכירות איש ואינן רוצות להכיר איש. בעליבותן ובתגובתן הן הזכירו את שרידי היהודים בדמשק ובבגדאד שרואיינו על ידי אמצעי תקשורת זרים והיו כה נפחדים מנוכחות המשטרה החשאית בסביבה, שכל חפצם היה כי יניחו להם. זה מה שנשים אלו רצו יותר מכול, שכן זה להן 17 שנים במקום זה בין ערבים, והן לא ידעו דבר ולא שמעו דבר על בני משפחתי שדרה באותו גוש בתים 20 שנה או יותר קודם לכן.
מה שהיה הרחוב הראשי של המלח התכווץ עתה למלוא אורכו לעומת מרכזיותו בעולמה של ילדותנו. זה עתה נכנסנו בשער המלח וכבר אנו רואים את בניין הבורג׳ המתנשא על גבה של קשת שקידתה את מוצא הרחוב הראשי בכיוון הרובע המוסלמי והעיר העתיקה – המדינה. על חזיתו של המבנה ההוא, שיִראָה קרנה ממנו היות ושם שכנו משרדי הקהילה והרבנות, עדיין היה תלוי השעון העתיק, שכל אירוע ותנועה בקהילה, כל דופק החיים וכל תכניות היום של הפרט היו תלויים בו כמין ביג־בן ושעון גריניץ׳ גם יחד. כיום היה תלוי שם עם מחוגים משותקים; הזמן עמד בו מלכת, פשוטו כמשמעו. אחת מאמרותיה של סבתא זצ״ל, כאשר לעגה לעשירים חדשים שהתהללו כמפתחים, או לדברנים שלא עמד מאומה מאחורי דבריהם הייתה ״אל־איסם אל־עאלי וול־בורג׳ אלח׳אלי״, לאמור: מדברים גבוהה בעוד המבצר (הבורג׳) חרב. לא היה קשה לזהות, משני צדי הבורג׳, את בתי חברי וקרובי שבהם בילינו שעות בלימודים, בקריאת חוברות מצוירות ובסתם רכילות ובטלה. והנה בפינה החשוכה היוצאת אל חצר מפולשת מוקפת חנויות זעירות של צורפי הזהב, אני מזהה את מקום לכידתו ומקור פרנסתו של דודי יוסף ז״ל, שהיה צורף אומן שמעשי ידיו נרכשו לעתים על ידי הקהילה כדי להגישם לחצר המלוכה ולקוות לחסדיה. דודי יוסף גם שימש חזן לעת מצוא בבית הכנסת שלנו, שהיה קרוי על שמו ונתון לניהולו ולמרותו הרוחנית של הרב ידידיה מונסונגו, לימים רבה הראשי של פאס ושל יהדות מרוקו המידלדלת. קולו הערב וכוח התמדה וסבולת מופלגים אפשרו לנהל את התפילה בשבתות ובמועדים ואפילו בימים הנוראים, שבמצוקת הצום היו רבים נחלשים ולא חשים במיטבם, ואילו הוא עמד כסלע איתן ואי־אפשר היה לזהות התעמעמות בקולו הבהיר בין ״כל נדרי״ ל״נעילה״. לקול קצבו וברוח בוטחת והחלטית הוא הוביל את הקהל שנה אחר שנה עד שעלה גם הוא לישראל.
מפאת קרבתו של שוק הצורפים לרבעים המוסלמיים של העיר, וגם קרוב להניח על שום מוניטין העושר שיצאו לצורפי הזהב, חלק המלח ההוא היה מן החשופים ביותר למהומות אנטי־יהודיות בשעות הרת עולם, כאשר המוסלמים גמרו אומר לטבוח, לשדוד ולהתפרע, או שלמלך חסרו הנחישות או הרצון או היכולת לעמוד נגדם כחומה בצורה. גם שם, כמו בשער הראשי השני בקצה הרחוב שהוביל לכיכר המסחר, ניצבו שומרי הסף הסנגליים, שהיו לחלק בלתי נפרד מן הנוף בימי חג ומועד או בשעות מתיחות שהזמן גרמן. מכל שורת החנויות בשוק הצורפים רק שתיים נותרו בידי יהודים, אלו של מויאל וגוזלן, אותו גוזלן שנרצח שבוע אחד קודם ושרוחו עדיין ריחפה בהיחבא בקהילה היהודית הגוועת, מעוררת פחדים קמאיים מפני מה שעוד עלול לבוא. חנותו הייתה נעולה, וסיפורים על רציחתו, בגרסאות מגוונות כמספר המספרים, עלו ופרחו בעידודם הפעיל של הולכי רכיל או של סתם יהודים אחוזי פחד מפני הבאות. אחת מאלה הייתה סוליקה, יהודייה קשישה שנחרתה בזיכרוני מילדות כבעלת חנות בקצה המלח, ממש על גבול השכונות המוסלמיות אז ובעיבורן כיום. היא עודנה שם, מעין משמר אחורי ליהדות נסוגה, ובינות לבעלי החנויות הערבים היא נאבקת להרוויח את לחם יומה. היא זכרה כל פרט על בני משפחתי ודחקה בי בסקרנות רבה לתאר לה את מקומי בשבט ישראל ואת עוללות כולם בישראל. גרסת סיפורה טענה כי משרתת הבית הערבייה של גוזלן היא שעשתה יד אחת עם רוצחיו להכותו נפש כדי לגזול (כמה אירוני שמו – גוזלן!) את רכושו מיד עם שובו ממסע בחו״ל כששהה בבית בגפו. לא הנחתי לסוליקה עד שהבטיחה נאמנה שתתלווה אלי לביתו של הרב מונסונגו (אגב, דודו של הח״כ והשר לשעבר מטעם הליכוד, דוד מגן) אחר הצהריים.
מחזור הסיפורים על הרמב"ם במצרים – יצחק אבישור
- ילדותו של הרמב״ם בבור ופרא אם
פי כובור אלולד ואנפטם לחץ מא צאר עומרו תלת סנין ודאה אלכותאב, וקעד מודת סנתין פי אל כותאב ולם אתעלם אלף בית אבדן. וגמיע אכוואתו יתעבו פיה אן יתעל(ם) שמע ישראל ולם יתעלם אבדן לחץ מא צאר עומרו סתת סנין אנחמק עליה אלחכם חב יצרבו. פי קאם הווא צרב אל חכם פי ראסו בטחו והרב. פי אראח אלחכם לאבוה ואחכה להו בדאלך ופרגו אלדם וקאל להו מן אליום לם עודת נקבלו ענדי פי אלכותאב. פי אכד בכאטרו אלרב מימון וקאל להו אסמח דל עיבה לאגל כאטרי וסאמחו ואקבלו ולם תאכוד עלא כאטרך וכליתו יקעוד מע אלאוולאד אייאך עסא אללה יתעלם מן אלאוולאד כלמתין. פי רגע אלכותאב תאני וצאר כל יום יצרב אלאוולאד ויאזיהום ויבט(ח)הום וכל יום יטלע מע אלפלתייה ללכליה ינהב ויצרב ואכד להו נבות כביר וצאר בטחגי מן אל עוטאם. וכל יום וקת מא יגוע ידכול אלבית ויאכול וישרב וילפע נבותו עלא כתפו ותנו מאשי ולם עאדו אכוואתו יקצרו יכלמוה אבדן. וכל מן יכלמו מן אכוואתו והוא ראייח לו באלנבות. וצארו אכוואתו יעזבו אבוהום עלא אלגיזה די אלדי גת מנהא האדא אלג׳ולאם. ואומו צארת מתל אלכדאמה ולם אחד יעמל להא מקאם. וליל ונהאר תבכי עלא דאלך אלולד אלדי גה.מנהא. וכל יום יגי לאבוה מאייתין שכייה מן האדא אלולד דא יקול אבנך בטחני ודא יקול אבנך כסר דראעי וכל ואחד יקול שכל לחין מא זעל אבוה מנו מן אלדי ביעמלו פי אלנאס. ליום מן דאת אלאייאם קאל אלרב מימון לאום אלולד יא פלאנה תערפי תקלי לאבניך אנו יסאפר מן האדי אלבלד וירוח לבלד ג׳יר האדי ונרתאח מנו. פי קאלת להו נעם יא סידי לחין מא יגי נקול להו אייאך עסא אללה ס״ו (סובחאנו ותעאלה) יחוט פי קלבו אנו יסאפר מן האדי אלבלד ונרתאח מן עישתו ויא סיידי לוכאן ביידי כונת מוותו ומוות נפסי ונרתאח מן האדא אלולד. פי חין מא גה אלולד מתל אלעאדה יאכול וישרב. פי קאלת להו אומו יא ולדי ליש מא תרוח תסאפר תתפרג פי האדי אלדונייא. פיקאל להא יא אומי פי דונייא ובלאד ג׳יר די פי קאלת להו יא ולדי פי דונייא ובלאד אחסן מן האדי אלבלד וגמיע אלנאס יאסאפרו וירוחו יגיבו אלמכאסב ויגו. פי קאל להא אלולד יא אומי אעמלי לי שוויית זוואדה וקולי לאבוייה יעטיני מאיית שריפי נתסבב בהא ואנא נסאפר. פי קאלת להו אומו טייב יא ולדי חין יגי אבוך נאכוד לך מנו מאיית שריפי. ועמלית להו זוואדה וגה אבו מן אלמדרש קאל להא יא פלאנה קולתי לאבניך יסאפר פי קאלת להו נעם יא סיידי וטלב מנך מאיית שריפי יתסבב בהא. פי קאל להא כודי מאייתין שריפי וכליה יסאפר ונרתאח מנו. פי אכדית אלמאייתין שריפי לתאני חין מא גה מתל אלעאדה יאכול. פי קאלת להו אומו יא ולדי צוד דל מאייתין שריפי ואלזוואדה וסאפר לבלד אן תריד. אכד אלמיתין שריפי ואלזוואדה ואתווגה מע אלקאפלה וארתאח אבוה מנו ואכוואתו ארתאחו ופרחו ואנשרח קלבהום.
- ילדותו של הרמב״ם בבור ופרא אם
גדל הילד ונגמל. כשהגיע לגיל שלוש שנים לקחו (אביו) לבית המדרש (״אלכותאב״) וישב שם כשנתיים, ולא למד אפילו אלף־בית. כל אחיו התייגעו ללמדו ״שמע ישראל״, ולא למד מאום. כשהגיע לגיל שש כעס עליו החכם ורצה להכותו; קם הוא והכה את החכם על ראשו, הפילו וברח. הלך החכם לאביו וסיפר לו על כך והראה לו את הדם ואמר לו: מהיום לא אוכל לקבלו עוד אצלי בבית המדרש. ביקש הרב מימון לפייסו ואמר לו: מחל על בושה זאת למען כבודי; סלח לו וקבל אותו והעבר על כבודך והנח לו לשבת עם הילדים אצלך, אולי ילמד מן הילדים שתי מילים.
חזר (הרמב״ם) לבית המדרש, והיה מכה כל יום את הילדים ומזיק להם והיה מפילם, והיה יוצא כל יום עם הנערים הפראים מחוץ לעיר שודד ומכה. הוא לקח לו אַלָּה גדולה והיה מן המתאבקים החזקים. בכל יום כשהיה רעב היה נכנס לבית (הוריו) אוכל ושותה, נושא אלתו על כתפו והולך. ולא יכלו אחיו דברו, וכל מי שהיה מדבר עמו מאחיו היה הוא עונה לו באלה. והיו אחיו מחרפים את אביהם בנישואים שנולד מהם הבן הזה. ואמו היתה כמו שפחה, ואיש לא היה מכבד אותה, ולילה ויום היתה בוכה על הנער הזה שילדה. וכל יום היו מגיעות אל אביו מאתיים תלונות על הילד הזה: זה אומר לו בנך הפילני וזה אומר בנך שבר לי את זרועי וכל אחד אומר משהו! עד שכעס אביו עליו בגלל מה שעולל לבריות.
באחד הימים אמר הרב מימון לאם הנער: פלונית, עלייך לומר לבנך שייסע מן העיר הזאת וילך לעיר אחרת, ותהיה לנו מנוחה ממנו. אמרה לו: טוב, אדוני, עד שיבוא אומר לו! שאלוהים ישתבח שמו ייתן בלבו שיסכים לנסוע מן העיר הזאת, וננוח מגידולו. אדוני, לו היה הדבר בידי הייתי ממיתה אותו וממיתה את עצמי, והיתה לנו מנוחה מהנער הזה.
כשבא הנער כמנהגו לאכול ולשתות, אמרה לו אמו: בני, למה לא תיסע לסייר בעולם הזה? אמר לה: אמי, יש עולם מחוץ לעיר הזאת? אמרה לו: בני, יש עולם וערים יפות יותר מן העיר הזאת, וכל האנשים נוסעים והולכים להרוויח וחוזרים. אמר לה הנער: אמי, הכיני לי מעט צידה לדרך ואמרי לאבי שייתן לי מאה שריפי להוצאות, ואני אסע. אמרה לו אמו: טוב, בני, כשיבוא אביך אקח לך ממנו מאה שריפי.
הכינה לו צידה לדרך, ובא אביו מבית המדרש. אמר לה: פלונית, אמרת לבנך שייסע? אמרה לו: אכן, אדוני; וביקש ממך מאה שריפי להוצאות. אמר לה: קחי מאתיים שריפי ותני לו לנסוע, וננוח ממנו. לקחה את מאתיים השריפי עד שהגיע שנית כמנהגו לאכול, ואמרה לו אמו: בני, קח את מאתיים השריפי האלה והצידה ושים פניך עם השיירה. ואביו נח ממנו ואחיו נחו, ושמחו ושש לבם.
האור הגנוז – בנרות חנוכה.מאת: טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לחנוכה – חג האורים.הרב משה אסולין שמיר
טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לחנוכה – חג האורים.
האור הגנוז – בנרות חנוכה.
בבואתנו הרוחנית לאורם של – נרות החנוכה.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
האור הגנוז – בנרות חנוכה. {מ.א.ש}.
- בשמונה נרות חנוכה, מתנוצצת לה הלהבה /
המהווה בבואה לנשמתנו הטהורה והזכה.
- לכל אחד יש אור המאיר משרש נשמתו /
אור השייך רק לו, ואינו דומה לשל חברו.
- לכל אחד, יש הילת זהר אותו מקיפה סביב, /
הילה המשתקפת דרך זיו פניו ואור עיניו תמיד.
- לכל אחד פה אחד, שתי אוזניים, שני נחיריים ושתי עיניים /
שבעת האיברים המאירים -כשבעת קני המנורה המזהירים" .
- ברגע של הארה המלווה באושר, יתנוסס האור מלב אוהב /
לב שמח שאינו נוטר ואינו כועס, אלא רק מחבק ותומך.
מדרש/שיר.
השיר "האור הגנוז – בנרות חנוכה" לכבוד חג האורים, בא לבטא את "האור הפנימי" המאיר מתוכנו, ו"האור המקיף" הזוהר מסביבנו המשתקפים בנרות חנוכה, והאמורים לעזור לנו לגלות טפח מהאורות הסמויים שמעל הטבע, החבויים והצפונים בתוכנו, והיכולים לפרוץ במלוא הדרם מתוכנו בחג האורים.
הנשמה כידוע, דומה ללהבה המרצדת ברוח אנה ואנה, והיוצאת מהפתיליות הדומות לגוף האדם.
חכמי תורת הח"ן אומרים שהזמן בו הנרות דולקים, מהווה זמן איכותי המסוגל לישועות לפני הקב"ה. לכן, עלינו לשבת/לעמוד ליד הנרות, ובפרט בחצי שעה הראשונה כדי להודות ולהלל לקב"ה, ועל הדרך לבקש מהכול יכול היושב במרומים, המחכה ומצפה לתפילותינו.
לכל אחד מאתנו, הקב"ה נתן אור משלו השייך רק לו. לכן, אין לקנא באיש על שהאיר מזלו, היות והקנאה גורמת ל"רקב עצמות" כדברי שלמה המלך "חיי בשרים לב מרפא – ורקב עצמות קנאה" (במשלי יד, ל).
רבי אברהם אבן עזרא מסביר את הפסוק כך: "והלב שלא יזעף ולא יקנא באחר, הוא כמרפא לגופו…. והוא הלב הטוב והשמח שירפא הגוף בשמחתו".
המלבי"ם מסביר שקנאת הלב גורמת לרקב העצמות דבר המחזיק את הגוף. לכן רוב בני אדם הולכים ונהיים כפופים היות והעצמות נשחקות בגלל הקנאה. ישנם צדיקים שגם במותם גופם נשאר שלם היות ובמקום קנאה – השפיעו והרעיפו אהבה על אחרים. שנזכה אמן סלה ועד.
על כל אחד מאתנו להצית את האור האלוקי שבו, ואז הקב"ה ישפיע עליו ממרום מאורו וטובו יתברך, בדומה לאש התמיד על המזבח המורכבת מהאש שירדה מהשמיים בחנוכת המזבח, והאש של הכהנים מידי בוקר. כאשר האדם משעבד את מחשבתו, דיבורו ומעשיו לקב"ה, הוא זוכה שגופו יהפוך כמרכבה לשכינה. לעומת זאת, כאשר האדם מגביר את יצריו ותאוותיו, הוא מדכא את נשמתו ואת השאיפה לחזור למקורה.
כל אחד מן האיברים, שולט על הגזרה שבתחומו כמו השמיעה, הראייה וכו'. לעומת זאת, ה"אור המקיף" שהוא מושג קבלי, שולט על כל האיברים אותם הוא מפעיל בהתאם לרצונו. בזמן בו האדם משתוקק להשיג רוחניות, הוא מרגיש את השפעת ה"אור המקיף" שעוטף אותו.
כאשר הוא מגיע להשגה רוחנית, מתגלה בו ה"אור הפנימי". כידוע, יש "אור מקיף" ו"אור פנימי".
כמו כן, האדם נברא עם "אור פנימי" שלם, ועל האדם לקיים תורה ומצוות בבחינת ה"אור מקיף" כדי להתאימו עם ה"אור הפנימי". משה רבנו אכן זכה לכך, ולכן "לא כהתה עינו ולא נס לחה". (דברים לד, ז). המצב האידיאלי הוא לזכות להשוות בין האור המקיף לאור הפנימי. שנזכה אמון.
"נר לרגלי דברך – ואור לנתיבתי" (תהלים כז).
"אם נר למה אור, ואם אור למה נר. אלא אמר דוד:
כשאני מתחיל בדבר תורה,
מעט אני מתחיל בהם והם נובעים.
וכשאני נכנס לתוכה – נפתחים לי שערים הרבה.
לכך אמר דוד נר ואור" (מדרש תהלים בובו, מזמור כז).
"על הנסים… ועל הנפלאות… בימים ההם בזמן הזה…".
רבנו "אור החיים" הק' קושר את הפסוק הבא לחנוכה הבעל"ט. "מחץ מתנים קמיו, ומשנאיו מן יקומון: משה רבנו נתנבא על מלכות יון שעתידה ליפול ביד בני חשמונאי, ודבר זה היא הצלחה בנס ופלא. גם כשנראה שליוונים שונאי ה' יש תקומה, הקב"ה מחץ אותם". כן יהיה בעזהי"ת בימינו, לכל אויבינו. מתוך ברכת משה רבנו לשבט לוי שמזרעו יצאו מתתיהו ובניו הכוהנים. (רבנו "אור החיים" הק', דברים, לג, יא).
הצהרת שמעון החשמונאי לשליח אנטיוכוס:
"הארץ אשר שבנו לרשתה אחוזת אבותינו היא, ואין לאיש זר חלק ונחלה בתוכה. כי אויבינו שדדו נחלתנו ויאחזו בה באון ובעוול, ועתה כי הצליח ה' את דרכנו לקחנו את נחלת אבותינו וישבנו בה". (ספר החשמונאים א' פרק טו' לד-לה).
המשפט הנ"ל יאה ונאה למנהיגי עם ישראל בדורות האחרונים המוכנים לוותר על שטחי ארץ קודשנו. רבים וטובים הלכו והולכים עד היום בעקבות שמעון החשמונאי – ראה להלן:
מדינת ישראל – מצווה חשובה עד מאוד –
בעקבות מדינת החשמונאים.
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ: (במדבר פרק לג').
רבנו רמב"ן: מצווה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה, והוא אמרו להם "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה". (במדבר לג, נג).
טו"ר אורח חיים סימן תקס"א:
"הרואה ערי ישראל בחורבנן, אומר על הראשונה שרואה: "ערי קדשך היו מדבר", וקורע" (ואינו חייב לקרוע אלא כשמגיע סמוך להם כמו מן הצופים לירושלים)
מגן אברהם או"ח סימן תקס"א:
בחורבנן – אע"פ שיושבין בהן ישראל, כיוון שהאומות מושלים עליהן, מקרי חורבן.
הרב צבי יהודה קוק זצ"ל:
גבורת עם ישראל בזמן הקמת המדינה הופיעה בשתי צורות:
- האומץ של המנהיגים להכריז על הקמת מדינה יהודית למרות שזה היה מסוכן, ועמים רבים התנגדו לכך.
- האומץ של לוחמי ישראל שנלחמו במסירות גדולה, נגד כל הצבאות הערביים שתקפו את המדינה.
הרב שלמה אבינר: "וזו מצווה המוטלת על הציבור, ולא על כל אדם יחיד. מכאן למדים כי לפי הרמב"ן יש מצווה מהתורה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל".
תורת ישראל – מול התרבות היוונית אז,
והתרבות החילונית כיום.
"כי היווני הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו". (הרמב"ן ויקרא טז, ח).
לדעת רבנו הרמב"ן, התרבות היוונית כמו התרבות החילונית בימינו, מאמינה רק במורגש ובמוחש, לכן האמונה בקב"ה ממנה והלאה. "ועוררתי בניך "ציון על בנך יון". (זכריה ט, יג). רבי צדוק מלובלין אומר: המלה "ציון" מורכבת מהאות צ + יון. כלומר, התגברות עם ישראל על יון תלויה באות צ' המסמלת את יוסף הצדיק אודות עלילותיו אנו קוראים בפרשיות השבוע בימי חנוכה. הביטויים "ציון ו"יוסף" שווים בגימטריה שלהם המהווה 156, דבר המסמל את היכולת לנצח את אויבינו רק בזכות צדקותנו.
נ"ס = ס-ומך נ-ופלים.
נס – התערבות אלוקית במהלך האירועים עלי אדמות.
רבנו "הבן איש חי" כותב שטבע הימים האלה שיעשו בהם ניסים, וזאת בניגוד לשאר ימות השנה בהם כאשר הקב"ה עושה נס לאדם, הוא מנכה לו מזכויותיו (עוד יוסף חי לפרשת ויצא). כפי שאמר יעקב אבינו: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת…". פירוש, קטנו זכויותי בגלל החסדים של אמת בהם הוא זוכה, כאשר הוא אינו יכול לעשותם, אבל אתה כן עושה אותם עמדי כדברי רבנו "אור החיים" הק'. (בר' לב, יא).
האות של חודש כסלו היא ס, אות המוקפת והשמורה מכל עבריה. כך חודש כסלו, מוקף ומשופע בניסים גדולים שהיו לאבותינו בימים ההם, ולנו בזמן הזה. האות של החודש הקודם מרחשוון היא נ' דבר היוצר יחד נס, הרומז לביטוי "סומך נופלים".
"הברק האלוקי שבנשמת החשמונאים". (הרב קוק). דבריו רומזים לשילוב שבין הנס האלוקי להברקה הרוחנית אלוקית של החשמונאים שבזכותה עזר להם הקב"ה לנצח בדרך של נס נסתר המסתתר בתוך הטבע. הם יצאו למלחמה ביוונים מתוך מטרה לבטל את גזירות השמד – מילה, שבת וקידוש החודש, לכן הקב"ה עזר להם לנצח את אויביהם. עם ישראל חי במשך אלפי שנים תחת האימפריות: הבבלית, הפרסית והיוונית, והאדומית מבלי למרוד, כך שמרד החשמונאים החל רק מסיבות דתיות.
ניתן לומר שנס הניצחון במלחמה הוא נס בתוך הטבע, היות והמלחמה נמשכה זמן רב. לעומת זאת, נס פח השמן הוא נס שמעל הטבע היות וכמות שלושה וחצי לוג שמן, הפכו לעשרים ושמונה לוג שהספיקו לשמונה ימים.
מעטים מול רבים – עם ישראל מעל למזל.
נסי "חנוכה" בתקופת המכבים – ובימינו.
עם ישראל מלומד בניסים מאז ומעולם, דבר הבא לידי ביטוי באופן גלוי בנסי יציאת מצרים שהתגלו מעל הטבע, דרך נסי חנוכה שהתרחשו בתוך הטבע כדברי הרמב"ן: (בראשית יז, א).
"אל שדי… זה השם בו מציל הקב"ה את הצדיקים כדי להחיותם ברעב, ולפדותם מיד חרב, ככל הניסים הנעשים לאברהם ולאבות… אלא שאין בהם שינוי ממנהגו של עולם כניסים שנעשו ע"י משה בעשר המכות, שהם מופתים המשנים את הטבע, והם נעשו בשם מיוחד אשר הגיד ה' למשה". להלן שני מקורות חשובים המלמדים אותנו על הייחודיות בעשיית נסים לישראל בהשוואה לגוים:
- בברית בין הבתרים, אומר ה' לאברהם: "הבט נא השמימה וספור הכוכבים, כה יהיה זרעך". (בר' טו, ה). ליעקב אבינו לעומת זאת, ה' מדמה אותנו לעפר: "והיה זרעך כעפר הארץ" (בר' כח, יד).
המדרש מתרץ את הסתירה בכך שכאשר אנו עושים רצונו של ה', אנחנו עליונים מעל לכוכבים, ושום אומה לא תוכל עלינו, והניצחונות יהיו ע"פ נסים ונפלאות כמו במלחמת אברהם אבינו נגד ארבע מעצמות אותן ניצח בחצי לילה ללא נשק, והשתמש בעיקר בעפר וכו' כדברי הנביא ישעיה. כמו כן בכיבוש הארץ ע"י יהושע בן נון. { בן נון – הצליח לסלק את האות נ המסמלת נ-פילה, ולחברה לאות ס היוצרות ביחד נ-ס}.
לעומת זאת כאשר אנו לא עושים רצונו של מקום, דומים אנו לעפר שכולם דורכים עליו. (אגד"ב, פרק לט). דבר המרחיק אותנו מניסים ונפלאות.
- רבנו ה"כלי יקר" מלמד אותנו פרק חשוב בתעשיית הנסים שעושה ה' לישראל על פי הפסוק:
"כי תצא למלחמה על איבך וראית סוס ורכב, עם רב ממך – לא תירא מהם, כי ה' אלוקיך עמך" (דב' כ, א). "וזה הנס אשר עושה הקב"ה לישראל, שאע"פ שבתחילת יציאתם למלחמה כל האומות נתחברו כאילו היו כולם "סוס ורכב" אחד – כאיש אחד, מכל מקום בקרבכם למלחמה… ישלח בהם ה' מהומה וייפרדו איש מאחיו ותהיה חרב איש ברעהו… עד שכל שבע האומות ינוסו". אומר לנו הקב"ה: "לא תירא מהם" למרות שנראים לך כמאוחדים = "סוס ורכב" אחד, וכן רבים = "עם רב", זה רק בעיניך = "ממך", ולא בעיני ה' = "כי ה' אלוקיך עמך".
הנס השני שעושה הקב"ה לישראל הוא: למרות שאנחנו מעטים, הקב"ה מראה אותנו בעיניהם כרבים. קיימות דוגמאות אינסופיות ממלחמות ישראל מאז הקמת המדינה, כמו במלחמת ששת הימים בה נסו על נפשם מאות אלפי חיילים מצריים ללא נעלים מול קומץ חיילי ה'. כמו כן, הפילוגים בין מדינות ערב והמלחמות הפנימיות והאכזריות כמו בסוריה ומצרים.
שורש התופעות הנ"ל – השגחה אלוקית נסית עלינו. על כך יש לנו רק להודות ולהלל לאבינו שבשמים. ראה מבצע "עמוד ענן" שנמשך 8 ימים כנגד 8 ימי החנוכה, כאשר רק בודדים נפגעו מאלפי טילים שכוונו לאנשים, נשים וטף – ללא הבחנה.
קדושת הזמן, קדושת העולם, קדושת הגוף – בחנוכה.
"מצוות חנוכה – מצוה חביבה היא עד מאד, וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס, ולהוסיף בשבח הא-ל והודיה לו על הניסים שעשה לנו…" (רמב"ם הלכות חנוכה, ד, י"ב). אכן הרמב"ם בחוכמתו כי רבה, הצליח למקד את יפעת והדרת מצוות חנוכה בכך שמכנה אותה "מצוה חביבה היא עד מאד", ביטוי לא מקובל לגבי שאר המצוות. כהוכחה לחביבותה, יעידו אלפי נרות החנוכה הרבים המתנוססים והמתנוצצים באור יקרות בפתחי הבתים ובחלונות עם ישראל, ובפרט בירושלים עיר קודשנו מקום המקדש בו נעשה הנס מלפני 2178 שנים, כאשר מתתיהו החשמונאי נכדו של שמעון הצדיק וחמשת בניו: יוחנן, שמעון, יהודה, אלעזר, ויהונתן – הרימו את נס המרד נגד האימפריה היוונית מתוך אמונה עזה בקב"ה שאכן יעזור להם למגר את שלטון הרשע של אנטיוכוס אפיפנס שגזר על היהודים גזירות שמד בכך שביטל למעשה את קיום המצוות המרכזיות: קידוש החודש, שבת ומילה הרמוזות בשרש שמו של זקנו של מתתיהו חשמון.
חשמ – ון. ח = חודש. ש = שבת. מ = מילה. המצות הנ"ל מהוות מצוות מרכזיות בעולם היהודי.
א. חודש = קדושת הזמן, היות וע"י קידוש החודש יודעים מתי יחולו חגי ישראל.
ב. שבת = קדושת העולם, השבת מקדשת את ימי השבוע, ומהווה נשמתם כדברי "אור החיים" הק'.
ג. מילה = קדושת הגוף המהווה חותמו של הקב"ה בגוף האדם, והצורך לנהוג בה בקדוש.
"מעוז צור ישועתי"
שיר האמונה בצור ישראל וגואלו.
השיר היפה הזה שנכתב לפני כ 900 שנה ע"י משורר בשם מרדכי והבנוי מ-6 מחרוזות המתארות את 4 הגלויות והגאולה מהן: מצרים, בבל, פרס (פורים), יון. {בתים: 2 – 4}. בבית הראשון מתוארת התקווה לחידוש הקרבת הקרבנות במקדש, ואילו בבית האחרון מתוארת הציפיה לישועה מגלות אדום בה שרויים, נקמת ה' באויבינו, והגאולה העתידית. "מעוז צור ישועתי": כותרת השיר מכילה שיבוץ: "היה לי לצור מעוז, לבית מצודות להושיעני" (תהילים לא, ג). כלומר, בגלל אמונתי העזה בקב"ה, הוא יעזור לי מול רודפי בדומה לצבא הבוטח במצודות ובמעוזים (מבצרים) הבנויים מ"צור" = סלע, שיגנו עליו בשעת מלחמה. כנ"ל האדם המאמין הבוטח באלוקים אותו מדמה ל"צור ישועתי". אכן זו תקוותנו לאורך הדורות כפי שזה בא לידי ביטוי לאורך בתי השיר.
בית א': "תיקון בית תפילתי, ושם תודה נזבח". אנו מתפללים לבניין המקדש שם נקריב קורבן תודה לה'. "לעת תכין מטבח מיצר המנבח" – אנו מצפים מה' שיפרע מצוררי ישראל שאת ראשיתו של התהליך, אנו רואים לנגד עינינו בקריסת ישמעאל בסוריה, לוב, טוניס, תימן, עירק ובראשן מצרים… כדברי הכתוב: "וסכסכתי מצרים במצרים , ונלחמו איש באחיו , ואיש ברעהו עיר בעיר, וממלכה בממלכה". כמו כן אנו עדים לקריסה כלכלית של אדום באירופה כמו איטליה = רומא שהחריבה את המקדש, יון הרשעה בתקופת המכבים, ספרד שגירשה ועינתה את היהודים, מסעי הצלב והשואה…
אז = {8} אגמור, בשיר מזמור, חנוכת המזבח" – בע"ה נזכה לגמור ההלל בבנין אריאל, ונזכה לשיר "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" הרומז כדברי הגמרא לחנוכת הבית השלישי על שם דוד מלך ישראל. שכידוע לא נקרא הבית הראשון על שמו אלא על שם בנו שלמה, בגלל שידוע לפני הקב"ה שהוא עתיד להיחרב. בקרוב, נחזה בבניינו.
"אראנו נפלאות" למאור הגנוז,
הרה"ה רבנו מאיר אביחצירא זיע"א – בנש"ק האדמו"ר הרה"ק רבנו בבא סאלי זיע"א.
שמאוד הקפידו על שמירת העיניים.
האדמו"ר רבנו מאיר אביחצירא זיע"א – בנו של סבא קדישא האדמו"ר בבא סאלי זיע"א, ידוע ומפורסם בקדושתו הרבה הבאה לידי ביטוי בשמירת העיניים האופיינית לרבני משפחת אביחצירא לדורותיה, וכבעל מופת שרבים וטובים שיחרו לפתחו. אכן, רבבות זכו שתקוים בהם ברכת "צדיק גוזר, והקב"ה מקיים" בזכות רבנו מאיר זיע"א.
הרה"צ רבי מסעוד מלול זצ"ל שהיה החזן בבית הכנסת של בבא סאלי במרוקו, והיה שכן של הורי בטבריה סיפר: משפחה יהודית שגרה בלונדון, איבדה את בנה. נעשו חיפושים נרחבים בהם השתתפה הקהילה היהודית והמשטרה המקומית, אבל העלו חרס בידם.
לאבי המשפחה היה אח תלמיד חכם שגר בארץ. כאשר התבשר על האסון שנחת על אחיו, מיד עשה את דרכו לביתו של בבא סאלי זצ"ל בנתיבות. באותו היום לא התקיימה קבלת קהל אצל בבא סאלי זיע"א, לכן החליט לנסוע לאשדוד אצל "בבא מאיר" בנו. האדמו"ר הקשיב לאורח, ומיד לקח פיסת נייר עליה שירטט שמות של מספר רחובות בלונדון. הוא ציין על המפה את מקום מגורי המשפחה בלונדון, ואחרי זה את מקום הימצאו של הילד האובד. רבנו ביקש שהאבא של הילד ילך לכתובת הנ"ל ויחכה לא הרחק מהבית, והילד יופיע.
האח טלפן מיד לאחיו בלונדון, ומסר לו את דברי האדמו"ר. האח בלונדון אכן עשה כדברי הרב, ולפתע הבן האובד יצא מהבית בו היה מוחזק, ורץ לזרועות אביו. התברר שהילד ניצל רגע של חסד בו הדלת לא הייתה נעולה, ומיד רץ החוצה בכל כוחותיו.
האדמו"ר רבנו מאיר אביצירא זיע"א, לא היה מעולם בלונדון, כך שכל דבריו היו ברוח הקודש. בזכות שמירת העיניים הרבה בה נזהר, הוא זכה לראות דרך האור הגנוז את הרחוב ואת המקום בו מוחזק הילד האובד בלונדון.
חנוכה שמח וגאולה מאירה – מתוך אורה ושמחה.
המאמר מוקדש למשה בר זוהרה שנולד בשבת "וישב", והברית בשבת פ' מקץ, ר"ח טבת, וחנוכה.
בעזרת ה-ל וישועתו, התורה תאיר את דרכו ותגן בעדו.
העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו', יקשור שלומו מעל לראשו,
החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשו.
בריאות איתנה ונהורא מעליא יהיו תמיד נחלתו.
נסים ונפלאות יהיו סביבו, ומארי תורה יעתירו בעדו.
לע"נ: אמו"ר הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה שעלה לגנזי מרומים ב-יב כסלו. הקדוש הרב אברהם בר אסתר הי"ד. זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. שרה בת שושנה ע"ה. חנה בת עליה ע"ה. רבי משה ורבי שלמה שון ע"ה. רבי מימון מלכה בן הרב יעקב ע"ה. רבי משה מלכה בן הרב יחיאל ע"ה.
מו"ר חמי רבי יששכר בן נזי ע"ה.
חנה רם אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882
על פעולתו זו והמשמעות שנודעה לה בעיני הביל״ויים עצמם יעידו דברי חיסין, להלן:
"… אדם זה [מויאל] היד. ׳מציאה׳ יקרת ערך לענין הישוב. אנחנו ראינו את עצמנו חוסים בחומת ברזל. לצערנו חלה האיש קשה ברגלו באותו זמן… והוא נעדר יכולת להתחיל מיד בהשתדלות על אודות רשיון לבנות בגדרה, ציוה אותנו להקים לפי שעה אורווה ארעית של קרשים בשביל הסוסים, בכדי שלא להוציא הרבה עצים, העולים כאן ביוקר רב. החילונו לחפור בור… ועליו אמרנו להקים גג… ופתאום הופיעו חיילים מעזה:17 שכנינו הערבים [מקטרה הסמוכה] הלשינו עלינו. החיילים אספו מיד את יושבי הכפר, והבור נסתם מהר. והערבים עומדים ושומרים מתוך ענין רב היעלה בידנו לבנות לנו בתים… ביודעם, שבלי בתים לא תהיה כאן מושבה והיום או מחר נעזוב את המקום. כשסיפרנו את הדבר למויאל, חייך ואמר : עוד היום התחילו לחפור שוב את הבור והשתדלו לגמור את כל העבודה במשך שני ימים; את האחריות אני לוקח עלי. לשייכים של הכפר תגידו שביקשתים לסור אלי; הם יחשבו שאני אשחד אותם בכסף, ובינתיים נרוויח זמן. אם יבוא האופיצר שנית מעזה, תאמרו לו שלום בשמי ותזכירוהו על ענין מאתיים הלירות שהוא חייב לי. עשינו כדבריו. השייכים שמחו לקראת ההזמנה של החוג׳ה איבראהים ושמו פניהם ליפו. מלאי תקוה שיוציאו מידו סכום הגון. חוג'ה איבראהים סידר להם קבלת פנים לוקחת לב, השפיע עליהם אותות חיבה, דברי שבח ותהילה ו… שלח אותם לדרכם. במשך יום ושני לילות הוקמה האורווה בשלמות… וכשהופיע האופיצר שלנו עם החיילים מעזה בלווית שיכי קנטרה… די היה באמירה : אנחנו אנשי אברהם מויאל, כדי שהחיילים יפנו את המקום. אחרי ימים אחדים בא חייל מעזה ובידו פקודה בכתב מאת הקאימקאם [המושל] לאסור שלושה אנשים על אשר היכו פעם ערבי. ענינו שהאנשים האלה נמצאים אצל מויאל… שקיבל פעמיים הזמנה למשפט, אך ענה שהוא חולה והענין נשכח…״ ומוסיף חיסין, שאולי גם ללא עזרת מויאל היה בסופו של דבר מסתדר הענין, אבל בכמה כספים היה עולה הדבר ל״חובבי ציון״ ! ״לאנשים כמויאל זקוק הישוב. עד היום מפזרים כסף לרוב בכל בתי הפקידות… וכל ענין נמשך שנים תמימות ולעיתים לא רחוקות – אין כל תוצאה… הבקשיש [שוחד] מעורר רק את התיאבון אצל הפקידים ומאריך את הזמן. כמה שהאירופי חכם ותקיף, לא יעשה גם בסכומים גדולים את אשר עושה בנקל תושב עשיר וזריז כמויאל… מויאל היה היחיד בין היהודים הספרדים שהתרומם עד כדי הבין את תנועת התחיה העברית…״
על הדרך להשגת הרשיון כותב מויאל, מאוחר יותר:
״עוד טרם הגיעני ההרשאה [המינוי לראש ועד הפועל] קבלתי על בני הכפר ועל מושל עזה בהקונזולאט הצרפתי (שאני חוסה בצילה), כי אנוכי חכרתי אדמת גדרה והושבתי בה איזה חורשים ודרוש לי לעשות שם רפת ומקום עבור תבואה, אבל בני הכפר מתקוממים לנגד אנשי בשוד ורצח והממשלה עוזרת על ידם״.
ב־ 21 באפריל 1885 הגיע לארץ זאב קלונימוס ויסוצקי, סוחר עשיר «״חובבי ציון״ ברוסיה, בשליחות ״מזכרת משה מונטיפיורי״ בהנהגת ד״ר יהודה לייב פינסקר, שעל שליחותה הוחלט בוועידת קאטוביץ. מטרת שליחותו היתה לעמוד מקרוב על צורכיהן של המושבות, אשר לא היו בחסות הברון רוטשילד: פתח־ תקוה, גדרה ויסוד המעלה, להציע דרכים לחילוצן ממצוקתן החומרית ולייסד ביפו ועד פועל לביצוע החלטותיה של הנהלת ״מזכרת משה״. שלושה חודשים עשה ויסוצקי בארץ, סייר במושבות הנזכרות, דיווח לשולחיו על מצבן ועשה נסיונות להקים ועד פועל, בתוך שהוא משנה את דעתו מדי פעם. תהילה החליט ללכת בעקבות הדוגמה של הברון ולמנות בכל מושבה פקיד מנהל. אולם בשל התנגדות המתיישבים נתבצעה החלטתו רק בפתח־תקוה, וגם שם לא ברציפות. לפיכך כינס אספות רבות של עסקנים מיפו, מבני ״הישוב הישן״ בירושלים ומנציגי ״הישוב החדש״ במושבות. למן ההתכנסות הראשונה ועד לאחרונה לא ירד מעל סדר יומן של האספות הדיון סביב שאלת מיקומו של הוועד-יפו או ירושלים? הוויכוחים נמשכו ללא סוף כשכל צד מושך לעירו. המצדדים ביפו, ובראשם ״חובבי ציון״ בחוץ־לארץ, נשענו על הטעמים הבאים: יפו היא עיר הנמל והמסחר של דרום ארץ־ישראל, השער לעולים החדשים, קרובה קרבה גיאוגרפית למושבות ולפקידות הברון, ומעל לכל – מרכזו של הישוב החדש בארץ. זכויותיה של ירושלים כבירת הנצח של העם היהודי, מקום מושבה של הרשות ושל החכם באשי, הראשון לציון, הועמו לעומת חסרונותיה של החברה היהודית בה: חברה שמרנית, מסוכסכת ומפולגת, שהתקיימה מכספי ה״חלוקה״. משנוכח ויסוצקי שאי־אפשר לפשר בין הנצים, הקים שתי לשכות: אחת ביפו ושנייה בירושלים. שתי הלשכות לא פעלו כלל, כי האחת שיתקה את עבודת חברתה. לעומת זאת הרעש שהקימו סביבן עורר את רוגזו של הברון ושל פקידו הראשי, אליהו שייד, שגינה את ויסוצקי על מעשהו. בעקבות גינוי זה ביטל זיסוצקי את שני הוועדים ומינה את אברהם מויאל כנציג היחיד של ״חובבי ציון״ בארץ.
למעשה עוד קודם־לכן ביקש ויסוצקי מנשיא ״מזכרת משה״ לשלוח אליו את כל הכסף המיועד למושבות על שם בית־מסחרו של מויאל, ״כי יחידי הוא מאחינו הבנקרים ביפו, אשר יכולים אנו להאמין בו בהחלט, גם לעתיד ייעדתי אותו להיות הקאסיר [הקופאי] של הועד ההוא״, ועתה הוא מוציא לפועל את החלטתו וממלת על מויאל בפני פינסקר:
׳״הן על אודות הועד הפועל כבר כתבתי לאדוני, כי מכל הקולות והברקים שהיו בדבר הזה לא מצאתי אפשר לגמור מאומה, ואבחר רק בהאדון מויאל שהוא כמו כן הסוכן, והוא האחד הראוי והיודע בזה, אשר לו הרצון וגם היכולת לעשות דבר מכוח עצמו ומכוח הועד המרכזי ,ואליו צירפתי את ה׳ אלעזר רוקח בתור מזכיר וסופר…״
ובאותו עניין הוא מוסיף:
״מוצא אני לדבר דברים אחדים על אודות ה׳ מויאל. האיש הזה הינו יליד הארץ, יודע בטוב טעם השפה המדוברת, איש עשיר וגדול, וגם אביו החי פה הינהו מהעשירים המצויינים, רב תושיה היודע להלוך עם החיים לרוח היום. הוא בעל כוח כביר ורצון נמרץ, מעורב עם הישמעאלים, שריהם ונכבדיהם, ויודע ומכיר בטבעם. על פיו ועל ידי השתדלותו נבנה המושב עקרון, כי בחוכמתו השיג רשיון מאת המושל פה… ורבות יגעתי עד אשר עלתה בידי כי יקבל עליו המשרה פה, להיות המשגיח הראשי על המושבות וגם לעינים לדבר. הישוב בכלל…״
מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء
מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי
محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء
הקדמת המתרגמת
על סוג ת ״סיפורי הנביאים״ בכלל ועל חיבורן של מוחמר בן עבד אללה אלכסאאי בפרט
התרגום לחיבורו של מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי (להלן: כסאאי) המוגש בזה לקורא הוא מעין המשך לעבודת הדוקטור שלי, העוסקת בשאלת מקומו של חיבור זה בספרות הערבית הקלסית וכן בזיקתו למקורות היהדות ובאופיו העממי. הטקסט המרתק הזה רואה אור עתה לראשונה בתרגום עברי.
שם החיבור – סיפורי הנביאים (קצץ אלאנביאא) – אינו ייחודי לכסאאי. זהו שמה של סוגה בספרות הערבית הקלסית, ורבים החיבורים הנמנים עמה וקרויים בשם זה. הסוגה עוסקת בעיקר בבריאת העולם והאדם ובבני ישראל ונביאיהם, בדומה למקרא ולאגדות חז׳׳ל, ומעט גם בישוע ובאבות הנצרות, בדומה לברית החדשה ולחיבורי אבות הכנסייה. בהמשך אתאר את הרקע להתפתחותה של הסוגה ואת אופייה הדתי והספרותי.
הערת המתרגמת : תרגום לעברית של קטע קצר מן החיבור, ובו סיפור חזרתם בתשובה של אדם וחוה אחרי גירושם מגן עדן, כבר פורסם (ראו שוסמן, אדם, עמי 98-92). התרגום השלם המובא כאן(להלן: מהדורה) וכן הקדמה זו(להלן: הקדמה), מלווים בהערות ובביבליוגרפיה נבחרת. עם המקורות המוסלמיים הכלולים בה נמנים גם מקורות אחדים המתורגמים מערבית לעברית או לשפות אירופיות. בהערותיי להקדמה ולמהדורה אני מפנה לעתים למקורות המתורגמים, זאת לנוחות הקוראים שאינם יודעים ערבית ומעוניינים לעיין במקורות. ספרות המחקר המובאת בביבליוגרפיה כוללת מבחר ספרי יסוד ומאמרים בעברית ובשפות אירופיות, לרבות ערכים מתוך האנציקלופדיה של האסלאם (לפרטים ראו הפתיח לביבליוגרפיה).
הרקע הקוראני
ראוי לציין שכבר בשירה הערבית הקדם אסלאמית יש פה ושם רמזים להיכרותם של הערבים עם סיפורי המקרא בנושאים הללו, אך המקור העיקרי לסיפורים אלה נמצא בקוראן, והוא כולל גם סיפורים על אישים מן הנצרות הקדומה ומהעולם הערבי הקדום. מטרת כל הסיפורים, כפי שניתן ללמוד מהקוראן עצמו, היא לשכנע הן את הערבים עובדי האלילים והן את ״בעלי הספר״ (אהל אלכתאב), יהודים ונוצרים כאחד, שמוחמד הוא נביא אמת ויש לנהות אחריו, מפני שבאמצעות הקוראן הוא ממשיך את דרכם של הנביאים הקדומים. המשכיות זו היא חלק מסדר עולמי, שאפשר למצותו בארבעה ביטויים מן הקוראן: הראשון, ״הלוח הגנוז״ (אללַוְח אלמַחְפוּז) – (סורה 85, 22¡ –
فِي لَوْحٍ مَّحْفُوظٍ 22
בלוח הגנוז :
לוח הגנוז " הטופס השמימי של הקוראן ושל כל שאר ספרי הקודש. הקוראן הארצי הוא העתק מדויק של הנוסח החקוק על לוח זה.
וראו גם סורה 13, 39), השמור עם אלוהים בשמים ומשמש מקור לכל הדתות המונותאיסטיות¡ השני הוא הקוראן ה׳׳מאשר את אשר עמם״ (מֻצַדִּק לִמַא מַעַהֻם; סורה 2, 91 ועוד הרבה), דהיינו: מאשר את האמור בספרי היהודים והנוצרים, כפי שגם תורת ישוע – הברית החדשה – באה בזמנה לאשר את התורה שנגלתה לפניה (סורה 5, 46)¡ השלישי, ״אל כל אומה בא שליח״(לִכֻּל אֻמָּה רַסוּל; סורה 10, 47 ועוד הרבה), כדי להנחותה בדרך הישר; הרביעי, מוחמד הוא ״חותם הנביאים״ (חַ׳אתֶם אלנַבִּ?יִּן; סורה 33, 40), כלומר האחרון שבהם. משני הביטויים האחרונים ניתן ללמוד שהקוראן משתמש לציון אותם אישים הן במונח ״שליח״ והן במונח ״נביא״. שניהם נפוצים בקוראן, אם כי יש המצביעים על הבדלים ביניהם. לענייננו כאן, המכנה המשותף לכל האישים הוא היותם נבחרי אלוהים, ששימשו דוגמה ומופת לדרך הישר המונותאיסטית, ובחלקם הגדול גם הטיפו לעמיהם – לעתים באמצעות ספר קדוש – ללכת בדרך זו. אישים אלה, גם אם חטאו – כמו אדם הראשון באכלו מפרי העץ האסור, דוד בפרשת כבשת הרש, שלמה בדבקותו בעושר ובהבלי העולם הזה, ויונה בבריחתו מאלוהים – עשו זאת רק משום ניסיון שהועמדו בו וחזרו בתשובה שלמה. גם בכך הם משמשים דוגמה ומופת לעמיהם.
הנביא מוחמד לא אימץ בשלמותם לא את המקרא ולא את הברית החדשה. הוא כנראה לא הכיר את כתבי הקודש הללו ישירות, אלא רק מפי היהודים והנוצרים שפגש בסביבתו. זו כפי הנראה הסיבה לכך שסיפוריו על נביאי המקרא, למשל, אינם זהים לסיפורי המקרא ממש, אלא יש בהם תערובת של פרטים מן המקרא ומאגדות חז״ל, שאותם שמע מפי יהודים אולי בדרשות בבתי הכנסת. מכל מקום, במהלך תקופת בשורתו, וכחלק מוויכוחיו הקשים עם היהודים ועם הנוצרים שסירבו לקבל עליהם את בשורתו – ויכוחים הבאים לידי ביטוי בקוראן – פיתח מוחמד רעיון נוסף, שאפשר לראותו כמשלים את הסדר העולמי, הלוא הוא רעיון ה״תחריף״ (מילולית: "זיוף" או "סילוף״). רעיון זה מופיע בכמה וכמה מקומות בקוראן בצורות ניסוח שונות, חלקן מעורפלות, ומהן משתמע באופן כללי כי כתבי הקודש הקדומים, של היהודים בפרט, אינם הכתבים המקוריים שניתנו להם מידי שמים, אלא יש בהם מגוון סילופים מעשי ידיהם. אחד מן הסילופים הללו – כפי שניתן אולי להבין – הוא הסתרת דבר בשורתו של מוחמד לעתיד לבוא. מוחמד בא אפוא לאשר את הבשורות הקודמות, אך רק אחרי שיתקן אותן ויציגן כהווייתן המקורית באמצעות בשורתו שלו, שמקורה כאמור בלוח הגנוז השמימי.
חלוץ המחקר בכיוון זה היה גייגר, יהדות ואסלאם, וראו בייחוד שם, עמי 21-1. במחקר שאחריו התקבלה תורתו באופן כללי, עם גוונים שונים, ראו למשל גויטיין, מוחמד. ראו גם כמה מחקרים המפורטים במאמרי שוסמן, אדם, עמי 88, הערה 2. כן נחקרה האפשרות להשפעה נוצרית והתגלו מחלוקות בשאלה אם מוחמד הושפע יותר מיהודים או מנוצרים; ראו למשל טורי, היסוד היהודי, בהשוואה לבל, מקור האסלאם; לואיס, יהודים, עמי 71-65. אך ראו גם רחמן, הדת במכה, המדגיש את נפוצות הרעיונות המונותאיסטיים – יהודיים ונוצריים כאחד – בקרב ערביי מכה עוד טרם הופעת מוחמד, ואת נטייתם לנהות אחר אותם רעיונות. ראו גם להלן המשך הקדמה והערות 11, 14.
לפרטים ראו לצרוס־יפה, תחריף; כן ראו מהדורה הערות 194, 253, 268 והקשריהן. יש להוסיף שהפולמוס בין האסלאם לבין היהדות, שהתפתח בארצות האסלאם בדורות מאוחרים יותר ממוחמד, נשען בין השאר על רעיון התחריף שבקוראן. אולם נראה שמוחמד עצמו שאל את הרעיון מחוגים נוצריים בני זמנו, שהרי כבר בספרות הסורית הנוצרית הקדומה הואשמו היהודים בזיוף כתבי הקודש ובשיבושם.
تَحْرِيف – תחריף
עיוות; סילוף
ייצוג לא הולם; תיאור מסולף
סילוף; זיוף; רמאות; עיוות; הפרכה; מסירת…
משפחת סירירו – חיים בנטוב
ר׳ יהושע
עם פטירת ר׳ שאול בשנת תקס״ז, מונו שני אחיו, ר׳ יהושע ור׳ חיים דוד לדיינים ושירתו יחד באותו הזמן. וכבר בשנת תקס״ז חתומים שני האחים על פסקי דין. אי״ש הצרפתי מתאר את ר׳ יהושע בספר יחס פאט: ״שמענו בבירור שהיה מתענה כל ימיו ומצאתי כתוב ״הדיין המצוין חסידא קדישא כמוה״ר יהושע סירירו נתבש״ם כ״ט סיון תק״עד, והניח אחריו שני צדיקים כמוה״ר יוסף וכמריה ראובן זצ״ל״.
הקו שאפיין את ר׳ יהושע, שנוסף על חכמתו הגדולה שמכוחה נתמנה לדיין, היה גם קו החסידות. התנהגות בחסידות ובסגפנות בחברה של אותו הדור הקנתה לו השפעה גדולה על החברה כולה והוציאה את שמו לשבח ולהערכה. אלא שלא האריך ימים על כס ההוראה ונפטר בשנת תקע״ד, כשמונה שנים בלבד אחרי שמונה לדיין. בדורות הבאים שב מרכז הכובד אל צאצאיו ויוצאי חלציו.
ר׳ חיים דוד סירירו בן מתתיהו הראשון
נולד בשנת תק״י (שנה בה נתמנה אביו ר׳ מתתיה לחבר בית דין של חמש) ומונה לדיין אחרי פטירת אחיו ר׳ שאול. בשנת תקס״ז הוא חתם עם חבריו ועם אחיו ר׳ יהושע, שכאמור לעיל, אף הוא נתמנה באותה השנה לדיין. ביחס פאס מתארו הצרפתי ״רבן של כל ישראל, רב תנא, הרב החסיד הקדוש, המקובל המפורסם … שנתבש״ם שנת תקפ״ז, בן ע״ז שנה, וקבלה בידינו כי ברגע סילוקו של צדיק היה קורא ושונה וכופל פעמים רבות במירוץ עז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון״. התארים ״הרב החסיד הקדוש המקובל המפורסם״ מפיו של הצרפתי מעידים על הרושם העז שעשה על דורו, דור של חסידים וקדושים.
הוא השאיר אחריו כמה יצירות: שיטה על ששת הפרקים הראשונים של מסכת פסחים. בסוף הפרק השישי כתב: ״נהייתי ונחליתי ולא יכולתי לכתוב״, משמע שכתבה בסוף ימיו. הניח אחריו תשובות רבות, וזכה לראות את בנו, ר׳ יהונתן, דיין, ושניהם חתמו על פסקי דין. ר׳ יונתן היה בנו מאשתו הראשונה בת ר׳ אברהם מנסאנו, שקראה לבנה בשם סבה, ר׳ יונתן מנסאנו, לר׳ חיים דוד הייתה השפעה גדולה על סביבתו, וגם בערים אחרות במרוקו הוא מוזכר כ״צדיק״ ולעתות צרה היו משתטחים על קברו. השאיר איגרות ושירים וקינות, הכול בכתב יד, שטרם נדפסו.
ר׳ יהודה סירירו
הבן החמישי של ר׳ מתתיה הראשון – היה חכם תלמודי גדול ומרביץ תורה. גם הוא היה מתנהג בחסידות והתענה רוב ימיו להוציא שבתות וחגים. בנים זכרים לא היו לו, אלא שתי בנות, והוא סבו, אבי אמו, של רבי אבנר ישראל הצרפתי בעל יחס פאט, שנולד לשמחה, בתו של ר׳ יהודה ולבעלה ר׳ וידאל הצרפתי. אחרי מות בעלה, ר׳ וידאל, עלתה שמחה לארץ ישראל עם אחת השיירות, וחייתה בירושלים עד פטירתה בשנת תרל״א (1871) ונקברה בהר הזיתים. אחותה הצעירה, ריינה, בתו האחרת של ר׳ יהודה, נישאה לבן דודה ר׳ חיים דוד – ר׳ מתתיהו השני. רבי יהודה ראה נחת מבנותיו ואמר: ״בנתן עריפי לי מבנן״. הוא נפטר בשנת תקצ״ה.
ר׳ יעקב סירירו
הבן השישי של ר׳ מתתיהו הראשון נולד בערך בשנת תקכ״ט ובן פ״ב שנים היה במותו בשנת תרי״א. וכך מספר עליו בעל יחס פאס: ״בואו ונחזיק טובה לעצמנו… אשר זכינו לראות רישא דעמא בסדר קדושה כזה… דהיינו בכל לילה אחר ערבית היה בא לביתו ומצא שולחן ערוך ונר דולק, פותח ס׳ השו״ע וקורא בו עד עידן ועידנין, ואחר חצות קם, ומחבר לילה ויום בתלמוד תורה, והולך ופותח בית הכנסת הוא הראשון וסדר קדושה אשר בה מתנהג בתפלתו נודע למשגב ואחר לימוד חק לישראל קובע ישיבה בש״ס ופוסקים וחכמי ישראל סובבים הודו…״ הוא מכנהו ״הרב החסיד המקובל״.
ר׳ יעקב מונה לדיין כנראה עם הרבנים בני גילו, דהיינו בערך בשנת תק״ץ. אי״ש הצרפתי סיכם את סדר יומו, ובקיצור: ״הכלל הוא שלא ראה אותו אדם בלא ספר פתוח״.מתיאורו הציורי של אי״ש הצרפתי, אנו למדים איך הצעירים של אותה תקופה התקשרו אל חכמי דורם הקשישים והושפעו רבות מהתנהגותם היום־יומית שנחקקה בזיכרונם היטב. חכמי אותו הדור מיזגו את ההלכה עם קבלה.
זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' כָּבוֹד לוֹ הָבוּ- פיוט לכבוד יום טוב מקרא קודש. סימן אני דוד חזק – רבי דוד בן אהרן חסין
זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' כָּבוֹד לוֹ הָבוּ
בשמחת יום טוב. שיר מעין אזור בן תשע מחרוזות ומדריך דו-טורי. בכל מחרוזת שלושר ר.— ענף וטור אזור.
חריזה: אא בבבא גגגב וכוי.
משקל : שלוש עשרה הברות בטורי הענף ושמונה הברות בטורי האזור.
כתובת: פיוט לכבוד יום טוב מקרא קודש. והוא נועם ׳נפוצותינו כנס׳.
סימן: אני דוד חזק
מקור : א־לט ע״א; ק־ מה ע״ב; נ״י 3097 – 23 ע״ב.
זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' כָּבוֹד לוֹ הָבוּ
נָגִילָהּ וְנִשְׂמְחָה בּוֹ
אֱלֹהֵי עוֹלַם ה' יָהּ צוּר עוֹלָמִים
בָּחַר וְגַם רָצָה בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים
5- נָתַן לָנוּ יוֹם מְכֻבָּד מִכָּל הַיָּמִים
מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בוֹ
נָאוֹר וְאַדִּיר וּמְפֹאָר נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ
זִכְרוּ שְׁמוֹ וְקַדְּשׁוּ בְּלֵיל הִתְקַדֵּשׁ
אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ד' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ
10- עַל יַיִן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ
יְמֵי מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים
שְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְאִכְלוּ בָּהֶם מַשְׁמַנִּים
כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לָה' שׁוֹכֵן מְעוֹנִים
אֵלִי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ
15- דִּין וְהָלְכָה פָּסְקוּ חַכְמֵי הַגְּמָרָא
חֲצִי הַיּוֹם לָכֶם יִהְיֶה שִׂמְחָה כַּשּׁוּרָה
וְחֶצְיוֹ לַשֵּׁם לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה
מִפִּיךְ וְהָגִיתָ בּוֹ
וְשָׁלְחוּ לְאֵין נָכוֹן לוֹ מָנוֹת הֲגוּנוֹת
20- וּשְׂמַחְתֶּם אַתֶּם וּבֵיתְכֶם בָּנִים וּבָנוֹת
לְוִיִּים גֵּרִים וִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת
וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ
- 1. זה… ה׳: על־פי תה׳ קיח, כד וכיוון לשמחת יום טוב. כבוד לו הבו: על־פי תה׳ כט, א. 3. אלהי עולם ה׳: על פי יש׳ מ, כח. יה צור עולמים: על-פי יש׳ כו, ד. 4. בחר… עמים: מנוסח ברכת התורה. 6. מלאכה… בו: יום טוב אסור בעשיית מלאכה. 7. נאור ואדיר: על-פי תה׳ עו, ה. נאדר בקודש: על-פי שמ׳ טו, יא. 8. זכרו שמו וקדשו: על-ידי ברכת הקידוש. בליל התקדש: בהיכנס החג. 9. אלה… קודש: מנוסח פתיחת הקידוש ליו״ט, על-פי וי׳ כג, ד. 10. על… בו: שהוא יין ראוי. 13-12. שתו… לד׳: על-פי נחמ׳ ח, י. ממתקים: משקאות מתוקים. משמנים: מאכלים שמנים. שוכן מעונים: כינוי לה׳. 14. אלי… בו: על-פי תה׳ יח, ג. 15. דין… הגמרא: על-פי פסחים סח ע׳׳ב. 17-16. חצי… לשם: ׳ר׳ יהושע אומר: חלקהו (ליו״ט) חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש…׳ 18. לא… גו: לעסוק בתורה ביום טוב, על-פי יה׳ א, ח. 19. ושלחו… מנות: על־פי נחמיה ח, י.
דִּרְשׁוּ ה' וְעֻזּוֹ פָּנָיו בַּקְּשׁוּ
שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה שִׁכְנוֹ תִּדְרְשׁוּ
25- שָׂמָה תַּקְרִיבוּ זִבְחֲכֶם עַל יְדֵי קְדוֹשׁוֹ
אַהֲרֹן אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ
חֶדְוַת ה 'מָעֻזְּכֶם מְאֹד נִשְׂגָּבָה
וְהַרְחֵק הַרְחִיקוּ מִכֶּם מַסָּה וּמְרִיבָה
טוֹב לָכֶם אֲגֻדַּת יָרָק וּבָהּ אַהֲבָה
30- מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ
זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם צִוָּה לַעֲשׂוֹת
חַג הַשָּבוּעוֹת וְסֻכּוֹת וְחַג הַמַּצּוֹת
וּשְׁאָר זְמַנֵּי ה' גְּדוֹל הָעֵצוֹת
צוּרִי וְלֹא – עַוְלָתָה בּוֹ
35- קִרְיַת דָּוִד חַנָה כַּנֵּס נְפוּצוֹתֵינוּ
שָׁם נַקְרִיב לְפָנֶיךָ קָרְבְּנוֹתֵינוּ
תּוֹךְ נְוֵה בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ
הַר צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּי בּוֹ
- 24. שלוש פעמים בשנה: על-פי שמי כג, יז. שכנו תדרשו: על-פי דב׳ יב, ה. 25. שמח… זבחכם: שם בירושלים תקריבו את קרבנכם, והוא קרבן חגיגה. על יד קדושו: על-ידי הכוהן. 26. אהרן… בו: על־פי תה׳ קה, כו. 27. חדות ד׳ מעזכם: שמחת יו״ט תתן לכם עוז ותעצומות, על פי נח׳ ח, י. 28. והרחק… מריבה: הימנעו מכל מחלוקת. מסה ומריבה: על פי שמ׳ יז, ז. 29־30. טוב… בו: על-פי מש׳ טו, יז ׳טוב ארוחת ירק ואהבה בה משור אבוס ושנאה בו׳. אגודת ירק: רמז לארבעה מינים המסמלים אחדות, על-פי ויק״ר ל, יב. 32. ושאר זמני ה׳: כמו ראש השנה ויום הכפורים. 34. צורי… בו: על-פי תה׳ צב, טז. 34. קרית דוד חנה: ירושלים בה שכן דוד, על-פי יש׳ כט, א. כנם נפוצותינו: קבץ גלויותינו. 37. נוח בית: הוא בית המקדש, על-פי שמ׳ טו, יג. בית מקדשנו ותפארתינו: על-פי יש׳ סד, י. 38. הר… גו: הוא הר הבית, שבנוי בו ביהמ״ק, על-פי תה׳ עד, ב.
חנוכה – הנרות הללו אנו מדליקין, על הנסים ועל הפורקן. . .רפאל בן שמחון
חנוכה
הנרות הללו אנו מדליקין, על הנסים ועל הפורקן. . .
שבוע חנוכה שאנו מכבדים באורים, אינו נמנה על משפחת החגים הגדולים שלנו, הוא גם דל יחסית בתחום ההלכה והדינים! אין בו איסור מלאכה, התפילות אינן שונות מתפילות ימי־חול, פרט לתוספות קלות: ״על הנסים וההלל״ וכמובן טכס הדלקת הנרות. עם זאת, עשיר חג החנוכה בתחום האגדה, במנהגים שבמסורת ובפולקלור שהתפתחו במשך הדורות בקהילות שונות וקשה לעמוד על מקורם של רבים מהם. אולם יהודי צפון־אפריקה, במיוחד יהודי מרוקו תרמו והכניסו בחג זה ולא במעט; חמימות והתלהבות, רוממות רוח ועליצות עם והעשירו אותו במנהגים רבים ומגוונים.
[anti-both]
באגדה
במרכזו של חג החנוכה, עומדת המנורה שהיא סימלו הלאומי של עם ישראל.
שלושה שותפים במנורה: השמן, האש, האור. כל אחד מהם יש לו תכונה המאפיינת את מהותו וייעודו של עם ישראל:
השמן – אינו נמסך בנוזלים והוא צף תמיד למעלה.
האש – אף אם קטנה היא, גדול כוחה לשרוף כמויות רבות.
האור – אינו מותנה במידה, מעט אור כוחו יפה ודוחה הרבה מן החושך.
עם ישראל הוא השמן, הוא האש, הוא האור לעולם כולו והאגדה ממשיכה בתיאור יפה זה.
( מתוך מאמרה של הרבנית יהודית קוק ז"ל.מנורת החנוכה אור לדורות עמוד 20 )
ומה בפולקלור ובמנהגים ?־יהודי המגרב נתנו לחג החנוכה תכונה נהדרת וחגיגית. הם הוסיפו נופך על טכסיו, והעשירוהו בכל מיני מנהגים נאים ומגוונים.
החנוכיה
שם זה הושאל למנורת החנוכה. החנוכיה בעלת שמונת הקנים או תשעת הקנים עם השמש, נבדלת מן המנורה בעלת שבעת הקנים שהייתה במקדש ושברבות הימים הפכה לסמל לאומי.
החנוכיה במרוקו עשוייה מארד, צורתה משולשת. בכמה בתי עשירים היה אפשר לראות חנוכיה מכסף טהור, אבל רוב רובו של העם החזיק בחנוכיות מארד או נחושת. אצל העניים ביותר, היא הייתה עשוייה מפח לבן " חנוכה דל קזדיר " במרוקו לא השתמשו בנרות להדלקת חנוכה, כי אם בשמן זית זך. החנוכיה המרוקאית גם לא בנוייה לנרות, יש לה פיות רק לשמן.
במרוקו סגנון האדריכלות של החנוכיות הוא ספרדי־מאורי.
קישוט החנוכיה
רוב החנוכיות במרוקו מקושטות משני הצדדים בכף היד שהוא סמל מוכר אצל עמי המזרח ונקרא " כ'מסא־״, אמצעי מיוחד ומקובל שם, והיום גם ברחבי עולם, להרחקת מזיקים ולשמירה נגד עינא בישא . חנוכיות אחרות מקושטות בציפורים, ציפור מכל צד, סמל לפוריות וגם רמז לכתוב: ״אז ירננו כל עצי יער״ (תהל׳ צו, יב), אחרים סבורים שהציפורים כאן, מביעות את הכתוב ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… או ״גם ציפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרוחיה״ (תהל׳, פד), שהיא תחינתו של היהודי הנודד, המבקש כמו ציפור נודדת את מנוחתו במשכן המחודש של אלהיו.
הכנת הפתילות
מאחר ורק בשמן זית בלבד נהגו להדליק את החנוכיה, נזקקו אם־כן לפתילות, הכנתן הופקדה בידי נשים צדקניות. בדרך־כלל המיילדות מילאו תפקיד זה, הכינו אותן בעוד מועד וימים מספר לפני חנוכה, חילקו אותן חינם לכל דורש. יומיים או שלושה קודם החג, הייתה המולה רבה בשכונה היהודית, ידי הנשים מלאות עבודה, כל עקרת בית מנקה מוציאה את החנוכיה שלה, ממרקת אותה בחול פעמיים־שלוש עד שהבהיקה כזהב טהור, מסיידים את הבית, מכבדים את הרצפות, פשוט פסח בזעיר אנפין, ובערב חנוכה, השווקים מעוטרים בכל מיני ירקות, במיוחד הירקות שמוסיפין ל״כוסכוס״ של חנוכה.
הדלקת חנוכה
הדלקת הנרות היא מרכז הפעולה בחנוכה. רוב הגברים היו עושים הכנות לא מעטות לפני טכס ההדלקה. לפני שהלכו לבית־כנסת לבשו בגדי חג, עקרת הבית מצידה הכינה את הפתילות בעוד מועד, השולחן סודר כאילו ליל שבת. החנוכיה כבר נקבעה בפתח, בצד שמאל מול המזוזה בכניסה לבית או לחדר המגורים. ובינתיים בכל בתי־כנסת נערכת תפילת ערבית חגיגית עם פיוטים ושירי הלל. אחרי תפילת ה״עמידה״, נהג השמש של בית־הכנסת להדליק החנוכה הוא בעצמו ולברך בקול־רם, משום פרסומי ניסא.
מצוות נר חנוכה היא מצווה חביבה על כל אחד, לכן כל בני המשפחה הקפידו על קיומה, כך קיימו את הכתוב: ״אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק״(רמב״ם, הלכות חנוכה, פ. ד, י״ב).
בחזרה מבית־הכנסת כל בני הבית מתוחים וכולם נצמדים לאבי המשפחה ומחכים לו להדליק כבר הנר הראשון. ראש המשפחה ניגש ובדחילו ורחימו, הוא אומר ״לשם יחוד״ מיוחד, אחריו מברך קודם ההדלקה שלוש ברכות והן: ״להדליק״, ״שעשה נסים׳,״שהחיינו״ . לאחר הברכות, מדליק נר אחד ומיד כל בני הבית פוצחים בפסוקי זמרה הידועים:
הנרות הללו אנו מדליקין, על הנסים ועל הפורקן ועל הגבורות, ועל התשועות ועל הנפלאות ועל הנחמות שעשית לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה. . .
טכס ההדלקה מוקף מלפניו ומאחריו בפסוקי זמרה, ואף ״הנרות הללו״ כאילו אומרים שירה. אחר־כך מסיימים במזמור שיר חנוכת הבית לדוד (תהל׳ ל, א). השיר ״מעוז צור ישועתי״ אינו מוכר בצפון אפריקה וגם כמעט לא שמעו עליו.
אזי המים שטפונו – סיפורו של ר' רפאל אהרן על השיטפון בעיר צפרו –
העם אשר בבית הכנסת הי׳׳ו אחרי גמרם תפלתם נכנסו איש לביתו הקרובה לבית הכנסת. ואני ורעי זה דודי הח״ר שלמה יצ״ו נשארנו כבול עץ בלי נוע בבית הכנסת, הדרך נגדר בעדינו מזרם המים אשר מילא את רחוב התחתון עד פתח חצר בית הכנסת הגבוהה. קולות הצווחה ואוסף העם ברחוב להרים קול הוסיפו עוד המגור בלבנו. וגם בהביטינו מן החלון החוצה אל הרחוב לא ראינו מאומה. כי החשך והערפל כסו ארץ והגשם הטורד אלצנו להכניס ראשינו שנית ונעמוד על מקומינו כאבן דומם. דמינו קפא בעורקיו, ופנינו חורו כלבנת שלג. ונלך משם לבית כבוד הרב ר׳ רפאל יצ״ו אשר היא נוכח בית הכנסת ונשב שם שוממים.
אחרי עשרים רגעים בקירוב כשוך חמת המים הזדונים ויתנו מקום מעבר למדרך כף רגל אנוש, ידענו לדאבון לבנו כי היתה תבוסת העיר תבוסה שלימה. כי כל החצרות שבחלק התחתון מהעיר הבנויים על יד הנחל מלאו מים. כי רבים מהם עמוקים ויורדים אליהם במדרגות אבן, והמים אשר באו אל קרבם קנו להם שביתה שם וישימו מחנק לנפשות יושביהן. ועוד מעט והנה המגידים כמלאכי איוב התחילו לבוא, וזה בא ויאמר כי בחצר פ׳ נחנקו פ׳ ופי, ועוד זה מדבר כי בחצר פ׳ נחנקו כל שכניה לא נמלט איש, ועוד וה מדבר וכוי. וימס לבבנו ויהי למים. ונאמר אהה ה׳ אלדים, הכלה את עושה להעיר צפרו? האף תספה את קריה העליזה אשר הצדקה לה לקו והחסד למשקלת? אנא ה׳ ברוגז רחם תזכור. ונבכה בכי תמרורים בליל השבת קדש הזאת אשר ההפך לליל צלמות.
אהה ! מי ינוד לשוד העיר האומללה אשר נהפכו עליה ציריה פתאום. או מי יוריד עליה נהרי נחלי דמעה. כל נשים מקוננות מלומדי נהי המתופפות על לבן ויודעי ספד לא יכילו לתנות את שברה אשר בא עליה כרגע. או מי יבכה לנפשות טהורות יקרות. אשר היו יושבים על שלחנם בליל השבת ליל המנוחה — וכרגע היו בתיהם קברם למנוחת עולם. תסמר שערת בשרי בזכרי הלילה האיומה והנוראה ההיא הכתובה על לבי בדם נפש. אוי למשפחות שלימות אשר עלה הכורת עליהם ויטרוף באפו האב והאם והבנים גם יחד וישמיד כל זכר למו. לבי לבי על חלליהם. מעי מעי על שבר הנותרים בחיים אשר נמלטו מפח ונלכדו בפחת, כי כל האנשים אשר תלי״ת לא יראו רע ונמלטו אכן עזבונם ומרכולתם וכל כלי ביתם הכל אבד. כי רוב סחרם במסחר השמן זית האגור באסמיהם לעת החפץ, ובבוא המים הציף את השמן החוצה והלך לו, ועוד התבולל עם העבטיט אשר הביא הזרם מים בחברתו וישחת את כלי ביתם מצעות ובגדים וכלי חמודותם ויתרוששו מאד. נוסף על צרתם, רשעת הגויים הפראים ועריצים אכזרי הלב. כי בראותם שטף הנהר שעיכב במרוצתו לעבור אל עבר השער, היי פותחים את חנויות היהודים שבעבר השני וגוזלים את סחורתם לעיני כל בלי פחד, בידעם כי שבת היום והיהודי לא יוכל עבור. גם אין מורא הממשלה עליהם, ואיש זרוע לו הארץ. ה׳ יראה בעוניים וישיב שבותם ברחמים.
לבנו היה הומה מאד לבעל אכסניא נאה ס׳ שמואל ן׳ חמו יצ״ו אשר עזבנו בבית הכנסת באמצע התפלה והלך לו וירוץ לביתו, כאלו לבו ניבא לו כי מתלאת הלילה הזאת לא ינקה. כי מקום חצירו הוא מסוכן לעתות שטף הנהר, כי רחוב חצרו הוא רחוב משופע מאד וחצרו מקום אכסנייתנו הוא בסוף שיפוע הרחוב לצד שמאל ונקוה כי עוד מעט קט יאר פניו אתנו בעל אכסניא נאה וישוב לקחתינו הביתה, ושם נתן מרגוע לגוונו הנדכא, כי הלא על יום טוב באנו הנה, להתעלס אתו באהבים, כי זאת מטרת ביאתינו לצפרו כאשר סיפרתי.
דברי הימים של פאס – גזירות ומצוקות יהודי פאס מחיבורו של רבי שאול סירירו – מאיר בניהו
לרבי שאול היו ארבעה בנים ובת אחת.
בנו של רבי שאול אבן דנאן הוא רבי שמואל הרביעי, מקבץ הכרוניקות. נולד בראש חודש אב תכ"ח -1668. חתום עם ראשי הקהל על תקנות פאס משנת תמ"ח ות"ס. בשנת תנ"ט, 1699, כשבא מולאי זידאן מתאפילאלת לפאס והתנכל לקהילה היהודית, אסר אותו. רבי סעדיה אבן דנאן קרובו כותב כך : והגדול שבחכמים כמה"ר שמואל אבן דנאן נתפס על לא חמס.
וידבר אתו קשות, על אשר נחבא במחבואות, ובקצפו וברשפו, נתן על כל הקהל מס באפו. הוא נשא לאשה את בתו של רבי שאול אבן רמוך, ממשפחת נגידים, שהכניסה לו נדוניה גדולה, שממנה התעשר. היא נפטרה בשמונה עשר בחשון תס"א, 1701, ולא היו לו בנים ממנה. בחודש אדר ב' אותה שנה נשא לאשה את בתו של רבי יוסף עוזיאל.
משנפטר רבי שאול אבן דנאן ירשו בניו, רבי שמואל ורבי אברהם, את החזקות של המשפחה בבית הכנסת של התושבים. הבן השלישי סעדיה שהיה סוחר ובעל נכסים, ויתר לאחיו את חלקו. אולם משאיבד סעדיה את כספו לעת זקנה, דרש בשנת 1715 את זכותו לשמש גם הוא שליח תיבור בבית הכנסת ולקבל חלק מן ההכנסות.
גם שאול בנו של יעקב אחיו, שנפטר לפני כן, תבע את חלק אביו ושניהם הגישו לפני בית הדין של פאס, רבי יהודה אבן עטר ורבי יעקב אבן צור. הם דרשו לא רק את חלקם בהכנסות, אלא גם דרשו את חלקם בבית הכנסת, שקיבלו בירושה מזקנם רבי סעדיה השלישי. בית הדין פסק לטובתם של התובעים.
בפסק הדין אנו מוצאים חלוקה מעניינת של תפקידים בבית הכנסת בין היורשים : ובעניין הדרשה יתנהגו כמו בהיו נוהגים שכה"ר אברהם והרב שמואל יעמדו לדרוש בשבתות הרשומים בשבת הגדול ושבת כלה ושבת בנתיים ( בין כסא לעשור ) ולחופה ולנפטרים בר מינן.
שאר השבתות יעמדו ביניהם של האחים הנזכרים שלומר שאול בן יעקב ושאול בן אברהם. חכמי פאס פסקו חלקים גדולים יותר לאברהם ולשמואל, יען ראינו שכה"ר אברהם והרב שמואל יש להם קדימה בזמן ובמעלות התורה. וזוהי חלוקת ההכנסות : אברהם ששה חלקים, שמואל ארבעה חלקים, שעדיה שלושה חלקים, שאול בן יעקב שלושה חלקים.
רבי אברהם אבן דנאן היה כפי הנראה הגדול שבאחים, ובשנת תס"ז, 1707, היה חבר בית הדין בפאס. שמו כתוב יחד עם רבי יהודה אבן עטר על תקנת פאס משנת תפ"ב לפיטור הסופרים ממסים. ואפשר שהוא רבי אברהם אבן דנאן, ששלח ידו במסחר, נשתתף עם שלמה בן עמארא., ומסחרם פרץ גם מחוץ למרוקו.
רבי אברהם אבן דנאן הסכים יחד עם חכמי פאס על ספר " אוזן לשמואל " לרבי שמואל די אבילה. כנראה שהיה לו בן בשם משה. בן אחר בשם מנשה היה תלמיד חכם, שנתפרסם כקדוש ונפטר בשנת 1767.
רבי שאול ב"ר יעקב אבן דנאן היה גדול בתורה. נולד בשנת תנ"ב. הוא שימש סופר של בית הדין. רבי מתתיהו סירירן מזכיר שטר משנת 1736 ואומר שהסופר הזה דווקנא החכם השלם הדיין המצוין רבי שאול אבן דנאן זלה"ה.
הוא היה גם מדייני העיר. לרבי שאול נוסף גם שם שמואל, אולי אחרי פטירת דודו שמואל, שנפטר בלא בנים. מהגהותיו בגיליונות כתובי היד של רבי סעדיה אבן דנאן הראשון מתברר, שהיה לו בן בשם סעדיה. הוא נפטר בשנת 1769.
רבי אליהו מאנסאנו אומר ברשימותיו, נתבש"מ הרב הגדול הדיין המצוין רבי שמואל שאול אבן דנאן זלה"ה ביום שבת קודש כ"כ לחודש כסלו בשנת התקכ"ט ליצירה אחר תפלת שחרית, ונקבא יום א' בשבת, ודרשו עליו בבית הכנסת שהיה מתפלל בה של התושבים, והיו ימיו שבעה ושבעים שנה מעלה מטה, בערך, שהוא נולד בשנת התנ"ב ליצירה.
לרבי שמואל שאול היה, כנראה, בן בשם סעדיה, שנפטר בתמוז 1819. דניאל בן צולטאן קורא לו, החכם השלם…..ענוותן ושפל ברך. בנו שאול היה אף הוא תלמיד חכם ונהרג בצעירותו לית איית עתאב בכסלו תקע"ט. הוא נחשב לקדוש וקברו משמש מקום לעלייה ולהשתטחות.
למנשה בן רבי אברהם אבן דנאן היה בן בשם שמואל. נפטר בתשרי תקנ"ח – 1797. בנו הוא מנשה השני, ששימש בתפקיד דיין בפאס. מנשה הוליד שני בנים אברהם ושמואל. אברהם נולד בשנת תקנ"ו 1796, ונפטר בגיל של שלושים ושבע שבני באדר תקצ"ג – 1833. שמואל נולד בשנת תק"ס – 1800 ונפטר בשנת תרל"ב . הוא היה מגדולי הדרשנים בפאס והתפרסם כקדוש.
שני בנים היו לשמואל, משה שנפטר בשנת 1857 בגיל שלושים שנה בערך, ויצחק שנולד בשנת 1836, ונפטר באייר תר"ט – 1900. רבי יצחק חיבר ספר שאלות ותשובות בשם " ליצחק ריח ". שלושת בניו מימון, שמואל ויעקב שימשו בתפקידים רבניים בפאס.
הספרייה הפרטית של אלי פילו – אישה עם שלושה שדיים- גבריאל בן
אישה עם שלושה שדיים
Gabriel Bensimhon UNA DONNA CON TRE SENI I A Woman with Three Breasts
״כמו שאתם יודעים פדריקו אוהב נשים מונומנטאליות שופעות ומפוארות, אבל דוקא משום שאני כל כך קטנה ורזה הצלחתי לחמוק בין הפסלים החיים האלה, מסתתרת בלבושה של ג׳לסומינה, קביריה, ג׳ול״סה של הרוחות, ג׳יננ׳ר, מתענגת על הנקמה שלי בו״ ־ כך מתארת ג׳ול״סה מסינה את יחסיה עם פדריקו פליני, האיש שעיצב אותה כדימוי נשי ראשון- ליצנית וזונה רומאית קטנה – בתוך גלרית הנשים הענקיות והצבעוניות שממלאות את סרטיו. אלה שבאו אחריה: אניסה אקברג, קלאודיה קרדינלה, סנדרה מילו, מגאלי נואל,ארליט סוואג'י, אדרה גאל(״הסרחינה״) מריה אנטונ״טה בילוצי (״הטבקיה״), סנדי אלאן (״הענקית״),ברניס סטאז׳ירס (״הפמיניססית״), מאריסה טומאר׳ ואחרות מעצבות עולם קסמים של נשים יצירות דמיון פרא, מלא פנטזיה מזרחית פרועה שכמוהו לא ניתן למצוא לא במציאות ולא באמנות, אלא רק בתת מודע או בהזיותיו,בחלומותיו ובסרטיו של צייר וחולם איטלקי כמו פדריקו פליני.
ב״אישה עם שלושה שדיים״ גבריאל בן שמחון מציג את הנשים הצבעוניות והמיתיות שפיליני המציא לאורך חמישים שנות יצירה ואותן העמיד במרכז סרטיו כמו ״לא סטראדה״, ״לא דולצ׳ה ויטה״, ״1/2 8״, ׳׳ זכרונות ״, ״עיר הנשים״, ״ קזנובה ״, ״קולו של הירח״. ״אישה עם שלושה שדיים״ נכתב בסגנון אינטימי ואישי על ידי משורר ואיש קולנוע שאהבתו לפיליני הופכת את הכתיבה עצמה לשירה.
גבריאל בן שמחון- מחזאי, תסריטאי וסופר, מחברם של ״מלך מרוקאי״, ״1948״, ״הדרך לירושלים״, ״מהלכים על המים״, ״הולכת עם כמון, חוזרת עם זעתר״ – הוא פרופסור מן המנין באוניברסיטת תל אביב, ממיסדי החוג לקולנוע וטלויזיה, מחקריו ומאמריו על קולנוע איטלקי ועל פליני מתפרסמים בכתבי עת בארץ ובעולם.
הלביבות־ ״אל־ מקרוד״- יהדות המגרב – רפאל בן שמחון
מזמור שיר חנוכת
מזמור זה, נוהגים הספרדים ועדות המזרח לאומרו בימי חנוכה, אחרי ההדלקה כי הוא ראשי תיבות של המילה ״מש״ח ־ מזמור שיר חנוכת״, שהם גם: מילה, שבת, חודש, שעליהם גזרו היוונים והיה נס חנוכה, ולכן תיקנו ״משח״ שהוא : שמן לנרות ושרומז גם: מילה, שבת, חודש. (החיד״א). יש מוסיפים עוד פסוק ״ויהי נועם״ וקוראים אותו שבע פעמים, על־פי המקובלים שאומרים שיש בו סגולה לשמירת הבית.
הנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקים ויש עוד שנוהגות שלא לעשות מלאכה ביום א׳ וביום ח׳ של חנוכה, ובאמצע כעין חול המועד (מנהגים).
משחקים
משחק הקלפים אינו מקובל על יהודי המגרב בחנוכה, כי אם בפורים, גם דמי חנוכה לא נתנו לילדים אלא בפורים ובתשעה באב. משחק הקוביה או הסביבון, אינו ידוע לילדים וגם המבוגרים זר להם. במקום המשחקים נהגו במרוקו ובכל צפון־אפריקה להרבות בסעודות ומאכלי משמנים.
הערת המחבר : סגולה לשמירה חומר כל לילה אחר הדלקת נרות חנוכה ז' פעמים " ויהי נועם ומזמור יושב בסתר ; ת.ספר בגולות ישראל וסידורי תפילה
מאכלים
הלביבות והסופגניות
מאכלים רבים ומגוונים קיימים אצל כל קהילה יהודית בצפון־אפריקה בחג החנוכה. המשמנים העיקריים בחג זה הן הלביבות והסופגניות העשויות מקמח, מים ושמרים. מטגנים אותן בשמן וטובלים בסוכר או בחמאה ודבש. מנהג זה של טיגון בשמן הוא לסמל את נס פך השמן. שני המשמנים האלה: הסופגניות או, " א-ספאנז" בעגה המקומית והלביבות או " אלמקרוד " הן תוספות למאכל הלאומי העממי, ה״כוסכוס״ עם ירקות ובשר מטוגן, שמקומו לא נפקד מאף חג או מאורע חגיגי כלשהו. שני המנעמים האלו הן בעצם מאכל עממי לא רק בחנוכה בלבד, אלא בכל תקופת החורף.
זכורים לרבים מאתנו, בכל אזורי מרוקו, איך בשעות המוקדמות של הבקרים החורפיים, היה אפשר לראות יהודים משכימי קום השבים מתפילת שחרית " סלאת לפ'זר " (תפילת ותיקין) ובידיהם כמה מנעמים לארוחת הבוקר לבני הבית: א־״ספ׳נג׳״ מטוגנות, עגולות מחורחרות, שלוש או ארבע יחידות מחורחרות ומושחלות בזו אחר זו על חוט, או " בלוט משלוקין " – בלוטים שלוקים במים " ואו " א-כבאל " –קלחי תירס – הכל לפי העונה, וכמובן גם בחנוכה עלו על השולחן כל ״המנעמים״ האלה.
הלביבות־ ״אל־ מקרוד״
בנוסף לסופגניות שמקומם לא היה נפקד מאף בית יהודי בחנוכה, היה עוד סוג שני, והם הלביבות ־ " אל-מקרוד " . הלביבה היא בצורת משולש והכנתה כהכנת הסופגניה, אך עם בצק פחות דליל. מטגנים על מחבת, טובלים אותה באבקת סוכר, מורחים עליה חמאה ואוכלים עם תה. ה״מקרוד״ הייתה הסופגניה של העניים, משום שלא דרשה הוצאות מרובות וגם היה מאוד קל להכינה.
אמפ׳ואר
מאכלים נוספים של יום־יום היו מנת חלקם של שכבות־חברה מסויימו , לא רק בחנוכה בלבד, אלא גם ברוב ימות השנה. אחד מהם הוא " אמפואר ".
עקרת הבית שמרה את שיורי הלחם שנשארו מהשבת וגם לחמים מלפני יומיים שלושה, שמה אותם בתוך משרית לכמה רגעים, כדי שהלחם יהיה רטוב. אחר־כך לחצה וסחטה אותו ביד ושמה אותו בתוך מסננת גדולה " כסכאס " בשפת המקום, המשמשת גם להכנת ה״כוסכוס״ זאת, לאחר שפיזרה בתחתית המסננת חתיכות קטנות של בצל. את המסננת המלאה שיורי הלחם שנסחט, הניחה על סיר מלא מים רותחים. מהאדים התבשל ״אמפ׳ואר״. פשוט, הכנתו כמו הכנת ה״כוסכוס״. מאכל זה היה מנת חלקם של משפחות ברוכות ילדים ודלות אמצעים. הבשר היה כעין ״מותרות״ ועלה על שולחנם רק בשבתות ובחגים; במקום הבשר, נהגו המשפחות להצטייד לעת מצוא, מחנות הקצב; במעיים או ריאה, מייבשות אותם, עושות מהם נתחים קטנים, ושומרות אותם לשעת הצורך, ואז מוציאות אותם, מטגנות אותם ומפזרות את הנתחים על התבשיל במקום נתחי בשר מטוגן כפי שצריך להיות. גם שמן הטיגון שנשאר שופכים על ה״אמפ׳ואר״ כדי לתת טעם טוב יותר. מאכל זה שימש לארוחת צהרים.
אל־מיגאז
מאכל נוסף היה בחנוכה ושעלה על שולחנן של אותן משפחות, היה, " אל מי-מיגאז " , אשר הכנתו הייתה קלה וזולה, גם לא דרשה הוצאות מיוחדות.
עקרת הבית שמרה כל פרוסת לחם שנשארה וכשהצטברה כמות, עשתה ממנה חתיכות קטנות של לחם ושפכה את כל הכמות לתוך סיר מים רותחים, אליהם הוסיפה תבלינים וחומרי טעם שונים: פפריקה, פלפל, שום כתוש, שמן ומלח. אחרי שהכל רתח והלחם ספג מספיק מים, הורידה את הסיר וזה היה כבר מוכן לאכילה, בפרט לארוחת בוקר, כך שאם ״אמפ׳ואר״ שימש לארוחת הצהרים, ״אל־מיגאז״ שבר את רעבון פיות הילדים בבוקר.
אטפפ׳י
מאכל נוסף אשר שימש לארוחת הבוקר, היה " אטפפי " ״מעדן״ זה עלה כמעט באופן קבוע על שולחנם של אותן משפחות, שלא זכו להינות ממנעמי החיים, גם הכנתו זולה וקלה. זוהי בעצם מין דייסה אשר להכנתה השתמשו בקמח, אליו הוסיפו מים עד שנהפך לבצק מאוד דליל. גם כאן הוסיפו חומרי טעם: פלפל אדום וטחון, שום כתוש, שמן ומלח. אחר־כך עקרת הבית הרתיחה מים ושפכה לאט לאט את הקמח הדליל לתוך המים החמים כשהם מוצבים על אש קטנה ועירבבה את הדייסה עד שנתקבלה ורודה. לדיסה זו הוסיפו חתיכות לחם קטנות ואכלו בהנאה ובתיאבון רב.
א־ סמיך (סולת)
בין המנעמים האהובים על השכבות הללו, היה ״א-סמיד " – סולת אשר שימש לארוחת הבוקר. גם כאן לא היה צורך במאמץ רב או בהוצאה נוספת.
בעלת הבית הרתיחה סיר מים ושפכה לתוכו: כוסבר, צמח תבלין (גד) קצוץ, פלפל שחור, שמן ומלח. וכשהמים הם עדיין על האש, עקרת הבית שפכה לאט לאט את הסולת אל תוך הסיר בלי לדלל אותה קודם במים, כך נוצרה גם כן דייסה, עליה הוסיפה פרוסות קטנות של לחם. מאכל זה שימש לארוחת הבוקר אצל רוב אותן משפחות.
הבשר המשומר־ ״לכ׳ליע״
העשירים ונדיבי־לב נהגו לקנות במשותף כמויות גדולות של בשר בחודשים החמים ביותר בחודשי־הקיץ(תמוז־אב), כאשר הבשר מצוי בשפע ובזול. את הבשר חותכים לנתחים, מטגנים אותם ומכניסים אותם לתוך כדים גדולים (כ׳וואבי) עשויים מחרס. הבשר המטוגן הזה נקרא ״לכ׳ליע״ והוא נשמר היטב. בחנוכה כשהקור שולט והבשר לא נמצא או שהוא ביוקר, פותחים את הכדים שעליהם שכבת שומן עבה, מוציאים את גזרי הבשר המשומר ושמים על ה״כוסכוס״.
הנדיבים לא שכחו את הנצרכים ותלמידי חכמים דדחיקא ליהו שעתא ושלחו לכל אחד קערה של ״כוסכוס״ בתוספת מנה של בשר מטוגן, אשר שימש בסעודות הרבות של ימי חג החנוכה.