שירתו האישית והחברתית-היסטורית של ר' שלמה חלואה-מכנאס המאה הי"ח-יוסף שטרית
למרבה המשרה ולשלום אין / קץ וקצבה, צרר יקדמכם;
בתיכם שלום מפחד, סואן / ברעש לא תשמע אזניכם;
תמיד אין צוחה, אין פרץ, אין / יוצאת בבל רחובותיכם.
25-תבלו ימיכם ושנותכם / בטובה, שמורה ערוכה.
מה גדלו
מאירים לארץ ולדרים / עליה, מזכים הרבים,
רודפי צדק, פרנסים, גזברים, / עדת שועים, שרים ונציבים,
צורי, כנשוא נס על ההרים, / מזלכם ירים בין כוכבים.
לעולם שלמים וגם רבים, / ישימכם אדון הממלכה.
מה גדלו
30 הדרת נוה צדק, מקדש עליון, / תבנה צור, שמה תטעמו;
בקרוב יחזו באפריון / עשה לו המלך שלמה;
ישירו במכתם ושגיון / לויים עלי דוכנמו,;
ישיני עפר יקומו, / תהיה ליי המלוכה,
וברוב חסדו לכם ממרומו, / ישים שלום טובה וברכה.
ישים שלום
25-22. המשורר מברך את בני הקהילה שימשיכו ליהנות עד סוף הימים ממעמדם הרם ומיחסי שלום עם שבניהם וביניהם. הוא מתפעל מהשקט, מהשלווה ומהרגשת הביטחון השוררים ברחובות העיר.
למרבה המשרה… וקצבה: ע״פ ישעיה ט, ו.
בתיכם שלום מפחד: ע״פ איוב בא, ט:
סואן ברעש לא תשמע אזניכם: ע״פ ישעיה ט, ד.
אין צוחה … ברחובותיכם: ע״פ תהלים קמר, יד.
תבלו ימיכם ושנותכם בטובה: ע״פ איוב כא, יג:
טובה שמורה ערוכה: שמורה ומזומנת לכל עת וזמן.
מאירים לארץ ולדרים עליה: יהודי גיבראלטאר תורמים לשפע של המושבה, מאירים פנים לשכניהם ולאורחיהם (מעתק סמנטי מתוך לשון התפילה בתפילת היוצר):
מזכים הרבים: ע״פ לשון חז״ל (אבות ה, יח: ״כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו״), והכוונה כאן שהם לא רק זוכים בקיום המצוות ובמידות התרומיות שהמשורר מנה בהם, אלא גם מזכים אחרים.
פרנסים… ונציבים: המשורר מונה את כל אלה המשמשים במוסדות הקהילה ואת היהודים בעלי התפקידים הרמים בתוך המושבה, שהיו להם קשרים עם אנגליה וארצות חוץ, ובמיוחד מרוקו, כדי לברך אותם על אירוחם הנאה ומתן הנדבות בעין טובה.
צורי: בוראי, הקב״ה;
כנשוא נס הרים: מעלה, מעלה, ע״פ ישעיה יח, ג;
ירים מזלכם: כנראה תרגום בבואה מערבית יהודית, שהייתה לשון־אמו של המשורר el-lah ihiz mezalkoum
לעולם: לנצח, לעולמי עד;
שלמים וגם רבים: ע״פ נחום א, יב, אך כאן במובן השקוף של ברכה לקיום שלמותה של הקהילה ולהתרבותה,
אדון הממלכה: הקב״ה, אך ייתכן שהמשורר רומז כאן למלך אנגליה, שתחת חסותו ורשותו היהודים בגיבראלטאר חיים ומשגשגים.
34-30. מחרוזת אחרונה זו מוקדשת כולה לתפילה לגאולה, לשיבת ציון, לבניין בית־המקדש ואף לתחיית המתים. המשורר שוזר את מבורכיו בתפילה ומאחל להם שיזכו להשתתף במאורעות מיוחלים אלה.
הדרת נוה צדק: הכוונה לירושלים שהיא ״הדרת קדש״, ע״פ תהלים קד, כח: כט, ב:
מקדש עליון: בית־המקדש שיבנה הקב״ה, שהוא ״עליון קנה שמים וארץ״(בראשית יד, כב);
שמה תטעמו: תשכן אותם, ע״פ שמות טו, יז.
אפריון עשה לו המלך שלמה: כינוי לבית־המקדש בלשון הפיוט, אך אפשר גם שיש כאן רמז לבית־הכנסת החדש ״נפוצות יהודה״, שהיה עתיד להיבנות, ושאת בנייתו יזם ר׳ שלמה אבודרהם. בית־הכנסת הוקם בשנת תק״ס (1800). ראה על כך: הירשברג, ב, עמי 283 ועמי 365, הערה 79.
ישירו במכתם ושגיון: ע״פ תהלים ז, א;
לויים עלי דוכנמו: מלשון חז״ל ומלשון התפילה: ״ולויים על דוכנם״ בבית־המקרש;
עלי דוכנמו: הארכה פואטית משיקולי משקל וחריזה.
ישיני עפר: מלשון התפילה בתפילת שמונה־עשרה, ע״פ דניאל יב, ב:
תהיה לה׳ המלוכה: ע״פ עובדיה א, בא.
ברב חסדו: ע״פ תהלים סט, יד:
ממרומו ישים שלום: ממקום שבתו במרומים, בשמים — ע״פ איוב בה, ב י,
ישים שלום טובה וברכה: ע״פ תפילת שמונה־עשרה.
נקל להבין את התרגשותו, את התלהבותו ואת הכרת התודה של ר׳ שלמה חלואה לבני הקהילה בגיבראלטאר ולמנהיגיה. הוא הגיע למושבה שנה או שנתיים לאחר תום מאורעות מולאי יזיד, ב־1793 או ב-1794, ובעשר שנים לאחר תום המצור הגדול והנורא של הספרדים על המושבה בשנים1779-1783, ולאחר שהספיקה הקהילה להתאושש, להתייצב ולשגשג מחדש. לעומת זאת, רש״ח ניצל זה עתה מזוועות וממוראות שעברו במשך עשרים ושניים חודשים על יהודי מכנאס ובני קהילות רבות אחרות במרוקו, והתוודע לקהילה מאירה פגים ופורחת, שהייתה מורכבת ברובה הגדול מיהודים יוצאי מרוקו ומצאציהם ילידי המושבה, שהמשיכו לשמור על מנהגי אבותיהם ועל חיי דת קפדניים. הייתה זו הקהילה היהודית הראשונה מן הקהילות שצמחו בצל האסלאם שנחלה שוויון זכויות ואף אוטונומיה תרבותית מלאה. רבים מבני הקהילה קבלו אזרחות בריטית. חלקם עסקו במסחר בינלאומי וקיימו קשרים עם מדינות אחרות, ובמיוחד עם אנגליה ומרוקו. הם חיו בבטחה, באיכות חיים ובכבוד בצל הממלכה הבריטית, ואין פלא שחייהם דמו בעיני המשורר העני כגן עדן עלי אדמות, וזאת לאור מצבם העגום, המושפל, הבלתי יציב ולעתים אף הטראגי של יהודי מרוקו. בתארו את מזלם הטוב ואת האושר שהזדמן ליהודי גיבראלטאר התייחס רש״ח למעשה בין השיטין למצבם השוגה והרעוע כל כך של יהודי מרוקו ושלו עצמו.
פרט לכך מצא רש״ח אוזן קשבת לשיריו בקרב עשירי הקהילה, והללו גם היו נדיבים עמו. כך הוא מתאר אותם במליצה המשמשת מבוא לפיוט: ״ואחריהם יאירו נתיב יחידי סגולה, / נכבדי ארץ כותרות וגולה, / גבירים, גזברים ופרנסים הדר הקהלה, / ששים ושמחים, מאושרים לשם תפארת ותהלה, / מנייהו מלכי מנייהו אפרכי [=מהם מלכים מהם היפרכים, היינו רמי מעלה], נושאים ונותנים באמונה בסלע מלה, / נבונים וידועים, חוקרים ודורשים וזאת תורת העולה, / כל ישעם וחפצם להבין משל ומליצה, תמן מתלין מתלא [=שם ממשילים משל, מתמצאים בשירה] […]״.רש״ח הקדיש שתי מחרוזות תמימות משירו לתינוי שבחיו של ר׳ שלמה אבודרהם, שהיה דיין בטיטואן והתחיל כנראה לשמש דיין ואב בית־הדין בגיבראלטאר לאחר תום פרעות מולאי יזיד, זמן קצר, כנראה, לפני שהמשורר ביקר בקהילה. הוא השפיע על קהילתו החדשה משאר רוחו ומידענותו הגדולה בתלמוד ובהלכה, והנהיג אותה בחכמה ובתבונה. בשיר שבח אחר שרש״ח הקדיש לראשי הקהילה כדי לעניין אותם במצבו ושהוא כתב אותו לפני נסיעתו לגיבראלטאר הוא לא הזכיר את ר׳ שלמה אבודרהם, שכן זה שימש עדיין דיין בטיטואן, אך במליצת המבוא לפיוט שלפנינו הוא האריך עוד יותר בשבחיו וציין את טיפולו המסור בעניים: ״איש רץ לקראת רש [=עני] יריץ, / יוסר מידו עושר ורש [=ועוני], / ותעלומה יוציא אור מאיר לארץ, / ואחריו נוהים יראי אלד׳ים, החכמים השלמים, כל אחד לפי מעלתו נ״.]׳׳.
אשר למבנה הפיוט שלפנינו, התבנית היא של שיר מעין־אזורי ללא מדריך. השיר מורכב מסטרופת פתיחה, משש סטרופות בעלות ענף של שלושה טורים דו־צלעיים תואמי חריזה ואזור חד־טורי, ומסטרופת סיום. סטרופת הפתיחה כוללת ענף תלת־טורי ואזור דו־טורי, המשמש מעין מדריך, כאשר הטור השני משמש רפרן לכל הסטרופות האחרות, פרט לאחרונה, הנושאת גם היא אזור בעל שני טורים תואמי חריזה. המשקל הוא הברתי פונטי עם עשר הברות בצלעית הראשונה ותשע הברות בשנייה. הוא נשען על לחן של פיוט אחר, ״אליך, צורי, שוכן עליה״ [א, א 5089] לר׳ דוד בן אהרן חסין, בעל מבנה דומה. מבנה החריזה בשיר הוא אבאבאבגדגד הוהוהווד זחזחזחחד, וכן הלאה. סימנו של הפיוט: אני שלמה.
שיר שבח זה שהצגנו כאן הוא כנראה השיר האחרון שהכניס רש׳׳ח לדיוואן השני שלו והוא אולי אף אחד משיריו האחרונים, אך בוודאי לא היחידי מסוג זה שהוא כתב. רש״ח הפך את שירי השבח שהוא הקדיש לגבירים ולבעלי עמדה בקהילות לאחד מכלי הפרנסה החשובים שלו. דרך שירים אלה הוא לא רק מנה את שבתיהם ותכונותיהם המהוללות של משובחיו, אלא גם חשף לעתים את הבעיות האישיות והכלכליות שהעיקו עליו וכיוונו במידה רבה את יצירתו. בשיר שבח נוסף שנציג בהמשך הוא תיאר את כל תסכוליו ומצוקותיו של העני יותר משתיאר את שבחיו של נמען השיר. ואכן, מצוקותיו של אדם חסר אמצעי קיום סדירים ומספיקים לפרנסת בני ביתו הן העומדות במרכז כתיבתו האישית והחברתית. למצב מעיק זה הוא הקדיש שירים רבים מסוגים שונים, והוא התייחס אליו גם בשירים שנושאם או כוונתם אמורים להיות שונים. מצב קיומי זה טבע את חותמו על חלק גדול מיצירתו. בכל רובדי שירתו הוא כורך את מצוקתו האישית עם מצוקת הציבור. שיריו אלה האישיים־חושפניים הם תופעה נדירה בשירה העברית בצפון־אפריקה, וזאת עד לשירתו של ר׳ דוד אלקאים, שנולד ופעל במוגדור יותר ממאה שנים אחריו, והתלבט כמו רש״ח וכמו ר׳ דוד חסין בבעיות פרנסה.
La symbiose judeo-ibadite-Pessah Shinar
Egalement vexatoire mais non moins conforme aux règles de la Dhimma, était l'interdiction faite aux Juifs de ne construire qu'une seule synagogue. En 1872, à la suite de dissensions au sein de la communauté, un nommé Lalou ben Daoud construisit une nouvelle synagogue. Peu après, par décision de la Djemà'a des Laïcs, cet édifice fut démoli et la caisse communautaire pillée. Après l'annexion du Mzab, les Mzabites ont quelque peu adouci leur attitude : la synagogue principale a pu être agrandie et reconstruite (en 1887) et deux petits oratoires ont été ouverts en 1890 et 1892.
L'ibadisme (arabe : الاباضية al-ibaḍīya) est l'école la plus ancienne en islam, elle a été fondée moins de 50 ans après la mort du prophète Mahomet.
L’ibadisme a été chassé par d'autres courants musulmans pour ses pensées politiques : selon les ibadites, le commandeur des croyants ne doit pas être nécessairement de la lignée de Mahomet, ni d'une certaine race ou couleur.
Le nom de l'école dérive du nom : Abdullah ibn-Ibad at-Tamimi. Cependant, les disciples de cette école revendiquent que Jabir ibn Zaid al-Azdi, originaire d'Oman, était leur vrai fondateur. Il fut parmi les meilleurs élèves d'Aïcha, la femme du prophète et d'Abdullah Ibn Abbas, le cousin du prophète (et l'un des grands connaisseurs des principes islamiques après lui). L’école ibadite représente la vue islamique de la vie : principes, travail, égalité… Les ibadites, pendant toute leur histoire, ont développé les études islamiques et celles de la langue arabe. L'ibadisme est le courant dominant du sultanat d'Oman, dans la région du Mzab en Algérie avec le Kharidjisme (dont est issu l'ibadisme), mais aussi dans l'ile de Djerba en Tunisie, à Zanzibar et en Libye, dans le Djebel Nefoussa.
III
Afin d'apprécier à sa juste valeur le comportement des Ibâdites envers la minorité juive, il convient de le comparer avec leur attitude envers un autre élément sectaire, les Arabes màlikites Beni Merzoug et Médabih. Ces anciens nomades ayant dû fuir leur tribus d'origine pour diverses raisons, s'installèrent entre le Xlle et le XVI siècle autour de la ville de Ghardaïa. Les Mzabites avaient besoin d'eux pour tenir en échec les Chaamba, mais connaissant leur turbulent caractère, ils s'efforcèrent de les tenir hors de la ville. Les Arabes surent se rendre indispensables en tant que mercenaires à la solde des "partis" qui divisaient Ghardaïa, comme du reste les autres qsûr de la bordure saharienne, et de la sorte, ils réussirent à acquérir des immeubles à l'intérieur de la ville où ils construisirent leur mosquée. En 1869, celle- ci fut détruite sur l'ordre de la djemà'a mzabite qui autorisa les Arabes à faire leurs prières à la mosquée ibâdite. Les Béni Merzoug se soumirent à ces conditions et acceptèrent de faire partie intégrante des fractions mzabites sans toutefois embrasser leur foi. Les Médabih, par contre, formant un groupe plus nombreux et plus compact, refusèrent d'être absorbés et constituèrent un foyer permanent de désordre. A l'arrivée des Français en 1882, ils ne possédaient qu'un petit local comme maison de prière. Profitant de la présence française ils agrandirent immédiatement ce local et demandèrent en 1893 l'autorisation de la transformer en mosquée, et de procéder, comme il se doit, à l'appel à la prière, l'adhàn. La djemâ'a ibâdite, consultée, opposa un net refus. L'affaire rebondit en 1902 lorsque les B. Merzoug, qui avaient eux aussi agrandi leur local, se mirent à faire l'appel à la prière, et encore en 1930, parce qu'un iraàm màliMte fit cet appel clans la rue, déclenchant de ce fait une violente campagne de presse et engageant les bureaux d'Alger.
Jalousement attachés à leurs principes, les Ibàdites du Mzab refusèrent ainsi à leurs coreligionnaires orthodoxes ce qu'ils avaient consenti aux Juifs "polythéistes." Il est vrai qu'une mosquée mâlikite avec appel à la prière risquait de compromettre davantage le caractère unitaire et dominant de l'Ibàdisme au Mzab qu'une simple maison de prière dans le mellâh, mais les Ibàdites savaient for bien qu'ils avaient affaire à un groupe autrement plus nombreux (18,000 Màlikites contre 40,000 Ibàdites en 1960) que les Juifs, qui appartenait de surcroît à la population majoritaire du pays et jouait un rôle de plus en plus important dans l'économie du Mzab. En outre, les Ibàdites étaient bien conscients qu'en contrariant ce groupe sur un point primordial du culte musulman ils risquaient fort de s'attirer la colère de l'opinion algérienne à un moment où celle-ci commençait à être travaillée par des courants nationalistes arabes. Lors des sanglants événements de Constantine (Août 1934) qui mirent aux prises Juifs et Màlikites, certains journaux musulmans ne se privèrent pas de montrer les négociants mzabites comme les seuls bénéficiaires du tragique conflit, leur concurrents Juifs étant momentanément éliminés à la suite du boycott musulman; telles des "sangsues (dûdat 'imtisâs)", écrit le journal al-Umma, "ils se gorgent du sang de l'indigène puis rentrent dans leur patrie (le Mzab—p.s.) laissant ce dernier les poches vides". Ce faisant, ils servent les intérêts des Juifs frauduleux dont le seul but serait de semer la discorde entre les Musulmans.
Dépassant le cadre religieux, l'attitude l'Ibàdite à l'égard de son voisin arabe était foncièrement négative. Elle s'exprime dans sa législation qui permet à la jeune fille mzabite de refuser le mari qu'on lui imposait si il était "bédouin ou assassin." Cette attitude se serait même accentuée à la suite de l'introduction de la réforme religieuse, vers la fin du XIXe siècle: "Autrefois," écrit Mlle Goichon, "on parlait beaucoup plus l'arabe et il y avait souvent des mariages entre Arabes et Mozabites. Maintenant, au contraire, ils sont très rares et mal vus. 'Une femme qui a du coeur ne se marie pas avec un Arab' ". A la lumière de cette attitude essentiellement négative des Ibàdites envers leurs 'agrégés' arabes mâlikites, il convient de nous interroger sur les relations entre ces derniers et les Juifs. Nous avons vu que dans le Tell, leurs relations, correctes et pacifiques jusqu'aux années trente, subirent une rude épreuve à un moment donné. Dans le Mzab elles semblent avoir été assez ambivalentes. D'une part, les Mâlikites, autant que les Ibàdites, évitaient de se rapprocher du mellâh et, en guise de brimade, profanaient fréquemment les pierres tombales portant des inscriptions juives, car ils savaient — affirme le Dr. Huguet — que la religion interdisait aux Juifs de toucher aux sépultures, une fois terminées. D'autre part, ils ne répugnaient pas à rendre certains services aux habitants du mellâh: vidange des lieux d'aisance, garde des chèvres, travaux de maçonnerie etc. … Les Juifs partageaient avec l'Ibâdite la méfiance et le mépris du nomade arabe et considéraient l'influence' magique du Musulman arabe comme particulièrement maléfique et dangereuse. A l'approche de l'indépendance algérienne, les Arabes du Mzab, enivrés de leur nouvelle puissance, adoptèrent une attitude de plus en plus menaçante à l'égard des Juifs, ce qui poussa ces derniers à chercher leur salut dans l'exode de 1962, En résumé, le Mzab nous présente un système relationnel triangulaire, où les rapports entre les groupes — et surtout entre Musulmans d'une part et Juifs de l'autre — se situent exclusivement sur le plan des services et des échanges économiques. Cet ostracisme social semble bien répondre à un désir mutuel mais le facteur déterminant y était sans doute la volonté de la majorité ibàdite׳ de sauvegarder la pureté de sa foi et l'intégralité de ses institutions et de son mode de vie.
ASSOULINE
ASSOULINE
Nom patronymique d'origine berbère, formé de l'indice de filiation berbère, Oua, équivalent de l'arabe et de l'hébreu Ben, dont il n'est resté que le a final, et du substantif, souline, le rocher, le fils du rocher. Au figuré, l'homme solide, sur qui on peut compter. Il existe au Maroc, dans le Haut Atlas, dans le territoire de la grande confrérie des Glaoua, une tribu qui porte ce non: Aït Tizguin Ouassouline. Le berceau de cette famille au Maroc est la vallée du Draa, dans le sud du pays. Autres formes: Assolen, Assolin, Assouly, Benassouline, Benassouli. Au XXème siècle, nom moyennement répandu, porté au Maroc (Fès, Salé, Sefrou, Marrakech, Mogador, vallée du Sous, vallée du Draa, Meknès, Tardoudant, Mazagan, Tanger, Tétouan, Larache, Casablanca) et en Algérie (Oran, Alger, Constantine, Bône, Aïn-Béida, Sétif, Saint-Denis du Sig, Sahara), et très peu en Tunisie (Tunis), sous la forme de Assolen.
MAKHLOUF: Un des rabbins de la communauté des Tochabim de Fès – les indigènes, appelés ainsi pour les distinguer Mégourachim, les expulsés d'Espagne signataire de deux Takanot des Tochabim sur les règles des contrats de mariage en 1455 et 1550. A cette date, l'affrontement entre les vieux habitants et les nouveaux arrives s'était terminé par l'adoption des coutumes des Mégourachim dans presque tous les domaines- sauf justement le contrat de mariage, la kétouba. Celle des Tochabim autorisant théoriquement la bigamie, était moins favorable à la femme quant au choix de la ville de résidence et à la succession. Les deux formes de contrat, les règles de Carille, ou la coutume locale . ont subsisté au Maroc jusqu'à l'unification édictée par le 5ème Concile des Rabbins de 1952. Il fut parmi les rabbins qui instituèrent en 1578 le petit Pourim, dit de los Christianos, qui devait désormais commémoré "jusqu'à la fin des générations " chaque année le 2 du mois de Elloul. La tradition juive impose en effet d'instituer un jour de réjouissances pour commémorer un miracle survenu à la communauté. Le miracle, ce fut la Bataille des Trois Rois au cours de laquelle trouvèrent la mort les deux prétendants au trône marocains et le roi très Chrétien du Portugal, Don Sebastien qui avait juré, en débarquant au Maroc, de baptiser tous les Juifs du royaume ou de les passer par le fil de l'épée.
- R.MOCHE:
Rabbin à Fès et Taroudant, auteur d'un recueil de sermons, rédigé vers 1570, connu bien que jamais imprimé, "Sefer Hadrachot".
- R.AHARON
Saint dont on ignore la biographie, enterré dans le cimetière de Ferkla, dans la vallée du Draa, et qui faisait l'objet d'un culte local.
- R.AHARON: Saint dont on ignore la biographie, enterré dans le cimetière de Tinjdad dans la vallée du Draa, dont la tombe était un lieu de pèlerinage local.
MOCHE BENASSOULI:
Administrateur de la Douane au port de Tanger sous le pieux sultan Moulay Slimane (1790-1822), qui, tout en essayant de réduire au minimum les relations avec l'Europe, privilégia les négociants juifs aux marchands chrétiens, estimant leur influence sur l'âme du peuple musulman marocain moins néfaste.
ITSHAK
Un des pionniers de la grande vague de alya du Maroc au milieu du XIXème siècle, né dans le village de Nétif dans le Haut Atlas, en 1837. Il fit ses études talmudiques à Marrakech, comme tous les jeunes les plus doués des petits villages. A la fin de ses études, il décida, avec trois de ses compagnons d'études, Lévy Cohen, Eliahou Chemoul et Yaacob Simhon, de monter en Terre Sainte en 1852. Ils furent parmi les premiers immigrants juifs à s'installer dans le port de Jaffa. Shohet expert, il exerça son art pendant plus d'un demi-siècle, fonda avec ses compagnons un cercle d'études de kabbale où il était très versé. Sa mort fut un événement qui marqua la mémoire de la jeune communauté. Tombé malade, il avait prévu l'heure exacte de sa mort. Quand elle arriva, il demanda aux Cohanim qui le veillaient de se retirer – car le contact d'un mort est pour eux une souillure. Comme il paraissait encore en possession de tous ses moyens, on refusa de le croire, lui prédisant au contraire une prompte guérison. Sans en tenir compte, il commença alors la récitation du credo de la foi juive, "Shema Israel" et quand il le termina, il ferma les yeux et rendit son âme à son Créateur. Il avait 75 ans.
MOCHE:
Fils d'Itshak, né à Jaffa quelques années après l'arrivée de son père du Maroc, il fit ses études primaires dans le Talmud Torah fondé par son père et ses trois compagnons d'études. Sioniste convaincu, il servit de prête-nom pour l'achat de terres pour les pionniers venus d'Europe Orientale. Il fut parmi les fondateurs de l'un des premiers quartiers de la première ville juive, Tel-Aviv, qui porte son nom à ce jour: Ohel Moché.
- R.LEVY (1828-1903)
Fils de rabbi Yossef, né à Marrakech. Il étudia à Salé chez son oncle rabbi Ihya Assouline, kabbaliste connu enterré à Mazagan. Installé à Constantine, il y fut shohet et fonda une yéchiva avant d'entrer au tribunal rabbinique comme rabbin-juge. Son traité sur l'abattage rituel, "Zibhé Elohim", imprimé à Tunis en 1901, était connu de tous les sacrificateurs rituels et consulté en raison de sa clarté et de sa concision. Il a été réédité à Jérusalem par son descendant rabbi Chalom Assouline, né à Casablanca, au début des années 80. Le recueil de ses sermons "Bné Lévy", imprimé après sa mort, à Tunis en 1904, a été réédité en même temps que son autre livre.
- R.BENJAMIN
(1918-1993): Fils de Yaacob, rabbin, né à Constantine. Disciple de la yéchiva Etz Hayim de rabbi Yossef Ghenassia, il fut intronisé rabbin en 1936. Fait prisonnier par les Allemands au cours de la campagne de France en 1940, il s'évada l'année suivante et trouva refuge à Lyon. Au lendemain de la guerre, il fut nommé rabbin de la communauté sépharade de Lyon qu'il releva des ruines. Il fonda le bulletin de la communauté "La Voix Sépharade". Monté en Israël en 1970, il fut nommé rabbin du mochav Bet Ouziel, poste qu'il occupa jusqu'à sa retraite à Jérusalem. Après sa mort, "La Voix Sépharade" lui a consacré un numéro spécial: Séfarad. Il laissa un opuscule qui fut imprimé après sa mort, "Les Dix Commandements".
SHELOMO:
Notable et militant sioniste à Larache, il fut en 1920 parmi les fondateurs de l'association sioniste "Boné Yerouchalayim", les Constructeurs de Jérusalem ,dont il fut le vice-président
- R.ABRAHAM:
Grand rabbin de Marrakech au début du XIXème siècle.
YAACOB:
Un des grands notables de la communauté de Fès au début du siècle. Il fut élu parmi les 15 membres du comité chargé de négocier avec les autorités du nouveau Protectorat l'indemnisation des victimes des massacres et du sac du mellah de Fès en avril 1912, survenus moins d'un mois après l'instauration du nouveau régime.
AYOUCH
(1860-1926) : Fils de Yonah Benassouli. Né dans le port espagnol d'Algésiras en 1860, où sa famille venant de Tétouan, avait trouvé refuge à l'approche de la guerre hispano-marocaine. Après la fin des hostilités, sa famille s'installa à Tanger, où il fut particulièrement actif dans la vie communauataire, parmi les premiers membres du Comité de la Communauté, la nouvelle Junta, élue pour la première fois au suffrage universel en 1891. Membre actif de la Commision d'Hygiène qui devait devenir la municipalité de Tanger, il oeuvra en faveur du rapprochement avec l'Espagne, dans le cadre de l'association Hispano-Hebrea dont il fut le vice-président dès sa fondation en 1912. Il fut décoré pour son action dans ce cadre, et en faveur de la Croix Rouge espagnole, de l'Ordre d'Isabelle la Catholique par le roi Alphonse XIII. Mort à Tanger en 1926,
JUAN JONAS
(1888-1962): Fils de Ayouch. Il fut le premier Marocain diplômé de l'Ecole Centrale des Arts et Manufacture de Paris. Il continua l'action de son père en faveur de la Croix Rouge Espagnole dont il fut vice-président, et dans les années trente, président du Casino de Tanger.
JOSEPH:
Président de l'Association des Anciens Combattants Juifs d'Algérie dans les années trente et quarante, originaire de Constantine. Il conduisit en Août 1941 la délégation des anciens combattants juifs, composée d'Albert Lelouche, René Amar, Gaston Elbaz, Emile Adjaj et Saïd Avelan, qui rencontra à Alger le Commissaire aux Questions Juives, Xavier Vallat, pour lui demander, en tant que lui-même ancien
combattant et mutilé, une application plus humaine du second statut des Juifs, en particulier pour les anciens combattants toujours dévoués à la France. Ses illusions sur la bienveillance du régime de Vichy furent fortement ébranlées par l'application du numerus clausus à tous les stades de l'enseignement, déclarant "le coup des écoles est trop fort et nous dépasse" et il sollicita, en vain, une audience des anciens combattants juifs avec le maréchal Pétain.
MAKHLOUF:
Colonel de réserve de l'Armée Royale Marocaine, né à Sefrou. Directeur du service financier à la Préfecture de Casablanca. Un des rares juifs du Maroc à avoir fait une carrière militaire. Depuis la conquête islamique et
jusqu'à l'indépendance du Maroc, les Juifs n'étaient pas mobilisables, la condition de dhimmi impliquant l'interdiction de porter les armes. En revenant sur le trône fin 1955 Mohammed V proclama solennellement l'égalité des droits des ses sujets juifs à l'égal des sujets musulmans, mettant fin à la condition de dhimmi.
MOCHE:
Directeur du service de formation au Ministère de l'Agriculture israélien et membre du mochav Yasresh,
près de Ramlé. Un des fondateurs de l'Union des Originaires du Maroc en Israël, dont il assura la présidence dans les années 1970. Il fut en 1981 un des premiers membres du parti sépharade Tami fondé par Aharon Abehséra.
AMNON LINE:
Fils de Yonathan Assouline. Avocat et homme politique israélien descendant d'une famille de Sefrou arrivée dans la grande vague des années 1920-1921. Ancien député du Likoud, président de la commission des Lois de la Knesset et ancien directeur Société d' Electricite.
PIERRE:
Fil, de Marcel Journaliste de la presse écrite et de la radio, né à Casablanca en 1953. Il a collaboré notamment au "Quotidien de Paris", "France-Soir", "France-Inter", "Radio Luxembourg", "Histoire", "Lire". Sur le plan littéraire, il s'est spécialisé dans la biographie et est considéré aujourd'hui comme le meilleur représentant en France de ce genre où excellent les Anglo-Saxons. Auteur de nombreux ouvrages, dont "de nos envoyés spéciaux" (Paris, 1977), "Lourdes, Histoire d'eau" (Paris, 1980), "Les nouveaux convertis" (1982), "Monsieur Dassault" (1983), "Gaston Gallimard" (1984), "L'Epuration des intellectuels" (1985), "Une éminence Grise" (1986), "Albert Londres, vie et mort d'un grand reporter" (1989). Après "Hergé", sympathisant déclaré des nazis, parut en 1996, il confirme en 1997 l'attirance qu'exerce sur lui les hommes de droite et d'extrême-droite avec la biographie d'un obscur journaliste français collaborateur, directeur de la revue "Révolution Nationale" sous Vichy, Lucien Combelle, "Le fleuve Combelle". En 1937, il publia "Le dernier des Camondo", histoire d'une famille de .banquiers sépharades installés en France au XIXème siècle
ASSOULINE : originaire des Aït Tizgui N'Opasouline de la tribu des Glaoua, dans l'Atlas. Signifie également rocher en berbère.
מקנס-ירושלים דמרוקו יצחק טולידאנו
אימי מורתי ע״ה
אימי מורתי גרסיה ע׳׳ה היתה ביתו של ראש קהילת מקנם רבי אהרן סודרי זצ״ל. אימי ע״ה היתה חכמה ומשכילה גדולה, סבי ע״ה אמר פעם עליה אילו היתה בן היתה תלמיד חכם גדול. כל יודעיה היכירוה כי היא זרע ברך ה' כל הבא במחיצתה התבשם מחכמתה ופקחותה.
עשתה מעשה חסד לרוב, רבינו רבי ברוך טולידאנו זצ״ל, קבע לה יום מיוחד בשבוע שבו היתה תופרת ומתקנת את בגדיהם של תלמידי הישיבה במקנס.
כפה פרשה לעני וידיה שילחה לאביון, ידועה ומפורסמת במקנס ובבני ברק בצדקותה וביושרה ובמעשיה הטובים, עודדה והמריצה בחכמתה את נכדיה וקרוביה לעלות במעלות התורה והיראה. נלבע״ה ב״ה חשון תש״ן.
גדולים מעשיה
נכתב ע״י נכדה הרה״ג ר׳ מרדכי טולידאנו שליט״א
נהגה שנים רבות עם הסבא רבי דוד זצ״ל לקיים תענית דיבור כל שבת.
נהגה להתפלל בשבת בביכ״נ אחר מהסבא כדי ששניהם יוכלו להגיד אחד לשני את הדרשה ששמעו בשבת מפי הרב.
היתה קמה מוקדם בבוקר כדי לשמוע את ברכות השחר ולענות אמן אחר כל ברכה. וכן היתה מסתובבת אצל בני הבית לשמוע את הברכות ולענות אחריהן אמן.
איזוהי אשה כשרה בנשים זו שעושה רצון בעלה, כל קריאה לכל צורך שבעלה היה קורא היתה רצה כדי להענות לקריאתו.
דאגה לחינוך לתורה לנכדים והיא היתה מטפלת בסידורי התשלום והקשר עם התלמוד תורה.
פעם שאלה את הנכד מרדכי האם היא עושה טוב בהתפללה שלש תפילות בכל יום כי היות והיא חייבת רק תפילה אחת ואם היא מוסיפה עוד שתי תפילות א״כ ראוי לכוין בהן כי הרי דרך אשה לחשוב בתוך התפילה על הסירים והבישולים וזה מפריע בתפילה לכן אולי אסור להתפלל עוד שתי תפילות. שאלה זו שאלתי מר׳ח הגאון הגרע״י שליט״א ואמר לי שעם כל זה חייבת בתפילה.
היתה נוהגת במעשי חסד כל ימיה, היתה מתקנת ללא כסף תיקונים בבגדים של משפחות ברוכות ילדים.
כשנכדה קנה תפילין מהודרות עשתה חגיגה במשפחה וחילקה ממתקים. בהדגישה כי כך אביה נהג כשקיבל תפילין מעור אחד עשה סעודה.
היתה נוהגת לקרוא קריאת שמע סמוך למטה עם וידוי.
כל ימיה האחרונים ארבע שנים שסבלה עד כדי שיתוק מוחי ואי בהירות כאילו בחלום, ואפילו את בני משפחתה ושמותם לא זכרה, אבל בענין ברכות ותפילות היתה צלולה ומתפללת כאילו בריאה.
האחיות היו מרגישות טוב בחברתה כאשר היו מטפלות בה משום שהיתה מברכת כל הזמן את הסובבים אותה.
היתה יודעת על פה את שירי הקודש של אביה הגדול רבי אהרן סודרי שירי עיקרי הדת המיוסדים על י״ג עיקרים שחיבר הרמב״ם.
היתה מזכירה ברכת המזון לאוכלים וסועדים על שולחנה והיתה יחד עם בעלה הסבא אומרים בהדגשה ״ברכת מזון דאורייתא״.
היתה דואגת תמיד לכבוד הבעל והאשה בקרב המשפחה והיא היחידה שכתבה ברצף מכתבים לחתן נכדתה רבי משה אזואלוס ותמיד עודדה אותו לכבד את האשה.
היתה מעודדת בעלה ללמוד תורה ולשם זה היתה יושבת לידו ושומעים את לימודו וכשהיה עייף מקריאה היתה לוקחת הספר וממשיכה לקרוא לפניו.
היתה מן הראשונות בבית הכנסת בתפילה והיתה משגיחה על הנשים שלא ידברו ויפריעו בשעת התפילה.
קבעה מקום לתפילתה הן בבית הכנסת והן בבית.
פעם ראיתי שהגה״צ רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל קם מפניה כשנכנסה לבקרו.
תמיד היה לה מה לומר מחידושי תורה והיתה מוסיפה למי שהיה דורש ומשמיע לפניה.
עוד במרוקו שהיו האחיות נפגשות בשבת, היתה אומרת במקום לדבר דברים בטלים נדבר דברי תורה, ובהמשך הזמן התאספו הרבה נשים והיתה דורשת לפניהם.
כשדיברה בכבוד תורה היתה מספרת שאביה היה קם לכבוד בנו הקטן שבא מלימודו והיה מצוה על כל בני הבית לקום מפני שלמד תורה.
היתה קמה בעוד לילה בחמש בבוקר לרוץ לביהכנ״ס הקרוב להספיק להתפלל במנין.
כשהיתה בודדת באלמנותה אבא יבלח״ט שאלה האם לא קשה לה להיות לבד, ענתה כל זמן שאני רואה וקוראת בספר, אני מבלה את הזמן בספר ומרגישה טוב.
בזמן שהסבא עבר ניתוח וסבל מאוד היתה זמן רב מעודדת אותו וקוראת לפניו בבית החולים תהילים, אפי׳ שסבל כמה שנים.
כשהסבא היה בבית חולים ולא מסוגל לאכול היתה משכנעת אותו לשתות כפית של נוזלים תה, והיתה אומרת לו בשכנוע תשתה כפית זו לכבוד אברהם אבינו. ואח״כ לכבוד יצחק, וכשלא יכל עוד אמרה לו יעקב יפגע לכן תשתה עוד כפית.
נפטרו לה שתי בנות בצעירותה בת אחת היתה לפני חתונתה, לקחה את כל נדוניתה וחילקה לעניות וקיבלה על עצמה בתום השבעה שתטפל בכלות עניות ותעזור להן.
דאגה להכנסת כלה יתומה להכניסה לחופה והיתה מסתובבת אצל כל המכרים לאסוף עבורה להכניסה לחופה.
היתה נזהרת בבל תשחית וכמעט שלא זרקה שום דבר אוכל.
ואפי׳ בבגדים היתה מקמצת ככל האפשר, אבל בעניני צדקה היתה נותנת ביד רחבה אפי׳ שלא עבדה ולא היה בידיה אמצעים.
אחרי שסבא זצ״ל נפטר, בתום האבל, ביקשה לטפל בקניית מקום קבורה ליד הסבא. אחרי שבוע ביקשה להפסיק הטיפול בנושא ונימקה משום שחלמה בחלום שבאה אליה אשת כהן ואמרה לה מדוע את מבקשת להקבר ליד בעלי. הלכנו ובדקנו וראינו שקבור אחריו כהן כן שהיה מקום פנוי בין הכהן ובין הסבא. אולם זכתה להקבר בחלקת הרבנים בעדה המערבית בגבעת שאול תנצב״ה.
בשבעה, סיפר הרה״ג שלמה בן עזרא, יו״ר ״ועד העדה המערבית״ לעניני קבורה. וזכה לטפל בקבורת הסבתא. שבהכירו את המשפחה בגיל צעיר בא לביתנו וסבתא שאלה אותו אתה יודע שמצוה ללבוש טלית קטן ומה אתך? אמר, מה זה טלית קטן הרי גם לאבי אין, מיד לימדה אותו מה זאת ציצית ועשה למכונת תפירה ותפרה עבורו טלית קטן ומאז לבש ט״ק, ואמר מי יודע אם זה שהכניס בי את הרגש לקדושה שמאז פגה ללמוד תורה.
כשהייתה שומעת שמדברים סרה על איזה ת״ח או צדיק היתה משתיקה אותנו ואומרת, לכם אסור לדבר, אתם קטנים להכיר בגדלותם, ואפי׳ תשמעו גדולים מדברים עליהם לכם אסור, אתם קטנים ואינכם מבינים.
אחרי שסיימתי ת״ת ועמדתי ליכנס לישיבה היה חופש הגדול היא אמרה חבל על ביטול תורה, לקחה אותי בידיה להרב רפול שהיה לו ישיבה בבני ברק. וביקשה ממנו שיכניס אותי בחופש לישיבה בכדי שלא אתבטל, וכן היה. (אגב אמר לי באותו זמן דע לך יחוס זה כמו המספר אפס, אבל כשמוסיפים את המספר ו זה 10. כן מי שיש לו יחוס אמנם זה אפס אבל כשמוסיפים מידות טובות ותורה אז היחוס נותן תוקף פי כמה, וסיים — יחוס מחייב). ואני זוכר עד כמה היה מכבד, והיה מדגיש כמה גדולה היא ומשבחה.
כלתה, מרת אימי תחי׳, מעידה שאף פעם לא ראתה אותה בחוסר צניעות והיתה נזהרת שאפילו קורות ביתה לא יראו אמרי חלוקה.
את קיצבת הביטוח לאומי שלה נתנה קבוע לתשלום חוב למשכנתא של הנכד אהרן, וכל זה כן כשסיפר לה גיסי ר׳ יהודא שאין מה לשלם היא עודדה ואמרה אין מה לדאוג הנה הביטוח לאומי ואף אחד לא ידע מזה.
יהי זכרם ברוך
מנוחתם כבוד בעיר הקודש ירושלים ת״ו.
השבועה והתוצאה
השבועה והתוצאה
בעולם העסקים של יהודי מרוקו בכלל, ויהודי מראכש בפרט, הכל היה מבוסס על אימון הדדי, הקובע : מלה – זו מלה. ואף על פי כן מן הדין היה חשוב שכל עסקה תרשם בספרי הזיכרונות של ספרי בית הדין, אך לא תמיד נמצא הזמן להתעכב על הפרוצדורה הכרוכה בכך.
אולם במקרים הדורשים סודיות על עסקה שלא נתן להודיע עליה ברבים וכו…, סמכו איש על רעהו. הפרת האימון הייתה דבר נדיר במקרים כאלה, בין בעלי המלאכה או סוחרים. בדרך כלל הדבר היה מתבצע כך, פלוני מצא עסקה גדולה והיה לו מחסור במזומנים כדי לגמור את העסקה, כמקובל מוצא לו שותף סמוי לאותה עסקה על פי הסדר המוסכם בין הצדדים, מעין שותפות זמנית לאותה עסקה בלבד.
מה שלא נראה כך בעסקי נדל"ן, עסקי שידוכין, תנאים והסכמים ברי קיימא וכו….פרט לעסקאות קצרות מועד, שלפעמים אולי השתיקה יפה להן. הדבר התרחש בשנת 1939, אווירה של מועקה וחוסר וודאות שורה בכל.
פחד המחסור הביא לאגירה של סחורות, העסקים נעשו בחדרי חדרים, הכל נעשה בשקט וללא פרסום של שטר ועדים. רק האימון ההדדי והדיבור, שלא יקרה חס ושלום מי שישנה את דיבורו.
איך זה קרה ? הנה הסיפור כ-פי שרישומו חרוט היטב בזיכרונו של ילד, ומעשה שהיה כך היה : זה היה ביום מעונן אביך ואפור בעל אווירה קודרת, ששמש כתפאורה הולמת למה שעמד להתרחש אותו יום. בעניי השובעה ! הייתי תלמיד בתלמוד תורה, היכן שהיה בית הכנסת הגדול. בית כנסת – שהטיל אימת מוות לאלה שהלכו להישבע שם. במקרים כאלה כל העיר רעשה והעניין היה לשיחת היום
שני גבירים מעשירי העיר נפל ריב ביניהם, שמשהו שקשור אולי בעניין מעילה באימון, או חשד של הכחשת דברים על שהיה – או לא היה ?. כל המאמצים של הרבנים לפשר ביניהם לא עלו יפה, ועניין השבועה נשאר בעינו. ומחוסר איזה שהיא ראיה ולו הקלושה ביותר, חוץ מהדיבור שיש להם אחד על השני. זה טוען " שנתן " וזה טוען לא היו דברים מעולם ! ובזה לא היה הדבר שאפשר להיאחז בו.
ניסיונותיהם של הרבנים להזהירם ולהרתיעם מתוצאותיה החמורות של השבועה לא עזר. שניהם היו בעלים בעמם, האיש שנתבע להישבע היה אחד מיקירי העיר. האיש היה מכובד בעמו, וגם בנה בית כנסת הכי מפואר בעיר. התובע שזכה להטיל על שכנגדו את השבועה, היה איתן בדעתו, שייקוב הדין את ההר ועל הנתבע להישבע. הוא נדחה פניות רבות של אנשים בעלי השפעה, להניאו מכך שלא להשביע את יריבו, כפי שנקבע לו בפסק דין. אנו הילדים נצטווינו לעזוב את כיתות הלימודים ולצאת החוצה מבית הכנסת, שלא יהיו התלמידים נוכחים בזמן השבועה. במקום הורשו להיכנס רק שלוחי בית הדין והנשבע בלבד. אולם לא נשארנו באפס מעשה, נרות מושחרים בפיח נמסרו לידינו, כדי להחזיק אותם דלוקים תמורת כמה פרוטות, כתפאורה לדרך בה יעבור האיש הנשבע. שלושה אנשים בלבד נכחו בטכס ההשבעה. שני בעלי הדין עצמם, ושליח בית דין שעמד להוציא לפועל פסק דין השבועה.
המשביע לא הסתפק בכך, ורדף את הנשבע ברחוב וצעק אחריו דרך בזיון : " חלאף, חלאף ". כלומר, נשבע לשווא. אף אחד לא ידע מה גרם למטען הכעס שכל אחד מהם נשא על חברו, ואין זה למראית עין בלבד. טכס השבועה בוצע למרות הכל, אבל אף אחד מהצדדים לא יצא ממנו נשכר, להפך ! את מה שניבאו להם בעלי דבר שניסו להניאם התקיים בהם רחמנא לצלן. שניהם לא האריכו ימים אחר כך, הם נפטרו בהפרש זמן לא רב.
כל אחד לקח את סודו וגרסתו אתו אלי קבר, ורק יודע תעלומות, יודע את אשר היה ביניהם. המקרה ותוצאותיו זעזעו עמוקות את אמות הספים של העיר מראכש, הידועה במשא ומתן בן אחים המבוסס על אמת ואמונה ללא סייג. מי שלא ראה ספרי הקהילה המתעדים בפירוט רב רישום מסודר של עדויות והסכמים הנוגעים לכל חיי הקהילה מאל"ף ועד ת"ו, לא יידע במה מדובר. בדרך כלל אין עסקה או שותפות, גדולה או קטנה ככל שתהיה, שאין רישומה ניכר בפנקסי סופרי בית הדין. בעלי עניין היו חייבים לגשת " לסופר בית דין ועומדים על כל תג בהסכם הנרשם בפנקס הסופרים, הכל בדיוק נמרץ מפי כל אחד בשפתו, בערבית ועברית הנהוגה בשפת השטרות. רישום של זיכרון דברים, אינו קשור כמעט בהוצאה כלשהי או מאמץ מיותר. וכאמור זה לא קרה כך במקרה דנן, ועקב כך נראה שרבים רבים מבעלי עסקים הזדעזעו מהמקרה, והסיקו מסקנות מהעניין. מאותו מעשה כאשר קורה שנתבע אדם לשבועה, מיד נרתמים קרוביו וידידיו להניאו מכך. ולפעמים אישים " משכיני שלום " מתרוצצים לפשר בין הצדדים, והיו מוכנים לעשות הכל ובלבד שלא להגיע לשבועה.
מסמך על קופת הצדקה של קרקעות העניים – יוסף טובי
שאלה זו של הגלסה – חזקת היישוב – או חזקת היישוב נתעוררה בקהילת צפרו בשנת תר״ל (1870). המדובר היה בבתי הקדש שהיו בנויים על קרקע בבעלות מוסלמים. בתים אלו נמסרו לעניים להתגורר בהם, ולאחר כמה שנים השיגו בהם את זכויות חזקת היישוב. בשנת 1860 לערך רכשו יהודים מבני הקהילה מן המוסלמים את הקרקע שעליה היו הבתים הללו, ובאותו זמן רצה גזבר העניים לשלם לקונים היהודים את מחיר הקרקע בתוך שנה ממועד הקנייה ולהעבירה לרשות ההקדש, על סמך חזקת היישוב שהייתה לעניים דיירי הבתים. נתעוררה מחלוקת קשה בעניין, כי בעלי הקרקע טענו שרק מי שיש לו חזקת הקרקע רשאי לסלקם ממנה ולא מי שבידו רק חזקת היישוב. המחלוקת הובאה בפני בית דינו של ר׳ רפאל משה אלבאז בצפרו, ועל סמך פסיקות ותקנות שונות של חכמי מרוקו מן הדורות הקודמים הגיע למסקנה, כי מעיקר הדין נראה לכאורה בי ניתן לעשות זאת במהלך השנה מיום שמכרו המוסלמים את הקרקע ליהודים, גם אם מדובר בבעל חזקת היישוב בלבד שאין לו חזקת הקרקע. אך מאחר שאין הוראה מפורשת בעניין, הרי שאין לסלק את המוכרים על סמך חזקת היישוב בלבד של העניים.
הערת המחבר : אלבאז תרס״א, חושן משפט, סי׳ עב, דפים צה ע״ב – צו ע״א. בתשובתו המפורטת מביא הרב אלבאז תקנות ופסיקות בעלות חשיבות רבה לעניין זכויות חזקת היישוב משל החכמים: ר׳ יעקב בן מלבא, ר׳ רפאל בירדוגו, ר׳ יעקב ביררוגו, ר׳ אבנר הצרפתי, ר׳ יעקב אבן צור, ר׳ ישועה אביטבול, ר׳ אליהו הצרפתי ור׳ מתתיה סירירו. חלק מן החכמים הקנו לבעלי חזקת היישוב בלבד את הזכות לסלק את קונה הקרקע ממנה, ולדעת אחרים רק מי שהוא בעל חזקת הקרקע יכול לעשות זאת. והשווה לכל זה עובדיה תשל״ו, עמי 67-65.
נראה שמצבה של קהילת מכנאס הלך והחמיר לקראת סוף המאה ה־18, והנהגתה חיפשה כל דרך להגדיל את ההכנסות מקרקעות העניים על מנת להרבות את התמיכה בעניים. הדבר בא לידי ביטוי בהחלטה מחול המועד פסח תקמ״א (1781) של שני ראשי הקהל, ר׳ רפאל אבן צור ור׳ יעקב בירדוגו, למנות גזבר מיוחד שיקפיד על גביית דמי השכירות מדי חודש – בוודאי משום שרבים מן השוכרים התחמקו מלשלם, ואולי בניגוד לנוהג מקובל לשלם את דמי השכירות אחת לשנה – מן המחזיקים בקרקעות ההקדש; ואם הם מעניי הקהילה לנכות במקור את כספי התמיכה שהם מקבלים מן הקהילה לטובת דמי השכירות ולחייבם לשלם באופן ישיר את יתרת הסכום. וזה לשון המסמך:
עלה בדעתי היום רעיון טוב ומועיל לזמן הזה שהכל מתדרדר ואנו יגעים בזה. זאת אומרת שקרקעות העניים הללו אנו צריכים למנות גזבר מיוחד עליהם שיגבה מדי חדש בחדשו. ואפילו מן העניים הגרים בקרקעות הללו ינכה להם חלקם ממה שהם מקבלים בתורת עזרה מן הקהילה (פרס) והשאר ישלמו לידי הגזבר הנ״ל.
תעודה מעניינת מצפרו משנת תקפ״ט (1829 ) מלמדת, כי דמי שכירות החנויות חולקו לעניים מדי שבת בשבתו, אלא שדמים אלו עוקלו על ידי מוסלמים שהלוו בריבית לקהילה, שהייתה בדוחק כספי. ״וכאשר ראו הגזבר וטובי העיר כי אם כה יעשו להם יישארו העניים ברעב ובחוסר כל כי עיניהם ולבם נשואות לשכירות החנויות ליהנות מהם מידי שבת בשבתו״, לוו את הסכום הנדרש מיהודי עשיר תושב פאס על מנת שיוכלו להחזיר את ההלוואה למוסלמים ולשחרר את דמי שכירות החנויות עבור העניים.
תעודה מספר 112 במפרטת את נושא העזרה לעניים דרך דמי השכירות של הבתים
תעודה מספר 112.
התקפ"ט – 1829
ב"ה.
להיות שבני קהלינו קהילת קודש צפרו יע"א לשעבר הוצרכו לאיזה מעות לצורך כללות הקהל והלכו וגבו אותם מאת הגויים ברבים ובימים האלה ובזמן הזה אלצום דחקום בעלי המעות לפרוע פרעות ולא מצאו לאל ידם כי אזלת יד וכלתה פרוטה.
ובשביל כן עמדו הגויים בעלי המעות ועקלו שכירות החנויות וכאשר הם לזכות העניים על השוכרים. וכאשר ראה הגזבר וטובי העיר כי אם כה יעשו להם יישארו העניים ברעב ובחוסר כל כי עיניהם ולבם נשואות לשכירות החנויות ליהנות מהם מידי שבת בשבתו.
נועדו יחדיו ליטול עצה כדת מה לעשות והקרה ה' לפניהם את הנכבד והחשוב והמעולה הרב יוסף בן הרב משה הי"ן אפלאלו דמתא פאס יע"א ופייסוהו ונתפייס ונענע להם בראשו להלוות להם סך אלפיים אוקיות מכסף טוב.
והם ימשכנו בידו שתי חנויות ולא יהנה מפרותיהם כי אם בסך חמשים אוקיות בכל חדש, ובכן העיד על ידי בקניין שלם ושבועה חמורה במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל יחידי קהלינו הלוא המה הנכבד וחשוב ומעולה הרב שלמה בן כבוד הרב משה ז"ל ה"ן אדהאן.
והחכם ונבון כבוד הרב ישועה בן כבוד הרב אהרן ה"ן אלבאז והמשכיל ונבון וחשוב ומעולה כבוד הרב יצחק בן כבוד הרב רפאל ז"ל ה"ן אביטבול והנגיד הרב ישועה בן ראובן ה"ן אלכסלאסי והרב אברהם בן שלמה ה"ן סמחון, והרב מסעוד בן כבוד הרב מרדכי ה"ן אשראף וברב אברהם בן יצחק ה"ן אביטבול ידי נפשי תמאיושת.
וכבוד הרב שלמה בן כבוד הרב יהודה ה"ן צירולייא והרב שלם בן שמואל ה"ן יתאח והרב מרדכי שנקרא על שם אביו הרב מרדכי ה"ן אלבאז והרב דוד בן כבוד הרב יצחק הכהן ובכח הקניין ושבועה חמורה הודה הודאה גמורה לאחר שקבלו אחריות בני קהלם את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה שבעד סך אלפיים אוקיות מכבסף טוב שנטלו וקבלו מאת הרב יוסף בן כבוד הרב משה ה"ן אפלאלו הנזכר לעיל.
גמרו ומשכנו בידו שתי חנויות שבשורה הרואה פני מזרח ואחוריה כלפי החצר הנקראת על שם סי עמר חמאמוש הם החנויות הראשונה והשנייה לשמאל היורד לפתח שער האלמללאח גוף וחזקה משכונה גמורה שרירא וקיימא כדת וכהלה מהיום ועד מלאת שנה תמימה בניכוי מחצית אורייא לשנה .
בתוך הזמן לא יפדו ואחר עבור הזמן יפדו אם ירצו וכל זמן שלא פדו תמשך המשכנונה הנזכרת בניכוי הנזכר כמשכנתא דסורא שהדין בה במישלם שנייא אלין תיפוק ארעא בלא כסף למרה ומעתה רשאי בעל המשכונה לעשות במשכונה הנזכרת כל חו"ר להשכיר ולדור ולתת ולמסור ולהחליף ואין דובר אליו דבר.
אלא שלא יהנה מפירות החנויות הנזכרות כי אם בסך – נם – בכל דושח דווקא ועל יחידי הקהל הממשכנים לסלק ולהפיץ ולהדיח כל עורר וטוען ותובע ומשטין ומקטרג ומלגלג מעל החנויות הנזכרות ומעל מקצתן עש שישארו החנויות הנזכרות מנוקים ומשופים מכל ערעור וקטרוג ושטנה שבעולם.
עד שיפדו והודו שטר מכונה מוחזק ומקויים וכו'…ובנאמנות גמורה ומפורשת כשני עדים כשרים שהאמינו הממשכנים הנזכרים לבעל המשכונה הנזכרת ולבאי כוחו עליהם ועל באי כוחו בכל ענין שטר זהבלי לחייב שום שבועה קל וחומר וגלגול שבועה ואפילו חרס סתם לעולם ובאחריות גמורה ועליהם ועל יורשיהם אחריהם ועל כל נכסיהם מקרקעי ואגבן טלטלי שנה ושיקנה כתקנת חכמים זכרונם לברכה. דלא כאסי ודלא כטופסי דשטרי ונגמר הכל.
בקניים שלם ושבוע חמורה בכל שטרי מכונות העשויים באופן המועיל כפי הדין ולראיה ע"ח חתומים פה והיה זה עשרים יום לחדש סיון המוכתר בכשרות תורה שתתעלה שנת חמשת אלפים וחמש מאות ושמונים ותשע ליצירה והכל שריר ובריר וקיים .
אליהו משה הכהן – רפאל חותא.
נאמן בקניין שבועה חמורה כל אחד למה שיועיל הגזבר הנאמן החכם הותיק כבור הרב יוסף בן כבוד הרב אברהם ה"ן אלקובי והסכים על המכונה הנזכרת ובנאמנות וכו'…ובאחריות וכו'…מכל חוזק ותוקף האמור לעיל
יוסף א"א אהרן הכהן ס"ט – אהרן א"א מכלוף הכהן ס"ט
נאמן בקניין שלם ושבועה חמורה כל אחד למה שיועיל הרב שלמה בן הרב שמואל ה"ן חמו על המשכונה הנזכרת ובנאמנות כשני עדיםפ כשרים וכו' ובאחריות וכו' בכל חוזק ותוקף האמור לעיל והכל שריר ובריר וקיים
יצחק בן יתאח סי"ט – רפאל חותא סי"ט
גם אני החתום מטה מסכים על המשכונה הנזכרת כי ראיתי דטבא ליהו לעניים הוא דעבדי להו פו ישארו ברעב ובחוסר כל וראיה חתום פה זמן הנזכר וקיים
ישוה יש"י ס"ט
גם אנחנו צעירי הצאן החתומים מטה מסכימים על המשכונה הנזכרת כי ראינו שהשעה צריכה לכך וראיה עבדי ה' חתומים פה וקיים.
יהודה א"א משה אלבאז ס"ט – עמור אביטבול סי"ט
סוף התעודה מספר 112
היו גזברים שמעלו בתפקידם ולקחו לעצמם את ההכנסות מקרקעות העניים שנתמנו לנהלם, ועל כך יוצא זעמם של רבני קהילת צפרו בשנת תקע״א:
הן היום בראותינו בחזותינו א<נו> ח<תומים> מ<טה> שכלתה פרוטה מן הכיס ונתמעט הפרס שנוטלים הת<למידי> ח<כמים> ואין דורש ואין מבקש ולא השיגה יד הת<למידי> ח<כמים> אפילו למזונות בני ביתם וכ<ל> ש<כן> לקנות ספרי הקדש ללמוד בהם, וראינו כמה קרקעות של הקדש אבודים ואוכלים אותם בעלי זרוע שאינם צריכים ליטול שהיה מר אביהם אוכל אותם בחיים לפי שכל ההקדשות היו על ידו ולא היה נותן מהן לעניי העיר כלום וכן אחר מותו צוה ליחידי הקהל שיניחום ביד יורשיו כמו שהיו בחייו ומן הראוי היה לצוות להחזיר האבידה לבעליה ועמדו יורשיו אחריו וחלקו הקרקעות וספרי הקודש של ההקדש שהיו מופקדים בידיו ואין אומר השב ועשו דין חלוקה ב[י]ניהם כאדם העושה בתוך שלו ועל זה קמנו ונתעודד לדון עמהם לפני כל רב ודיין להוציא בולעם מפיהם ומנינו שני ת״ח לדון עמהם על כל ההקדשות קרקע וספרי הקדש וכל ענייני הקדש שיתברר שהוא לזכות עניי העיר להחזיר האבידה לבעליה.
תעודה מספר 130 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל " קהלת צפרו "
גזבר שמעל בכספי העניים ולאחר מותו הוריש אותם לבניו…ונזדעקו הרבנים להשיב אבידה לבעליה….וכך היה הדבר..ונתעודד לדון עמהם…אין הרבנים יראים מלדון עם יורשיו של הגזבר שסרח ותובעים במפגיע מיורשיו להשיב את אשר נגזל מקופת הצדקה לעניים
תעודה מספר 130.
התקע"א
ב"ה
הן היום בראותינו בחזותינו אנחנו חותמי מטה שכלתה הפרוטה מן הכיס ונתמעט הפרס שנוטלים התלמידי חכמים ואין דורש ואין מבקש ולא השיגה יד תלמידי החכמים אפילו למזונות בני ביתם וכמו שכתוב לקנות ספרי הקדש ללמוד בהם, וראינו כמה קרקעות של הקדש אבודים ואוכלים אותם בעלי זרוע שאינם צריכים ליטול שהיה מר אביהם אוכל אותם בחייו.
לפי שכל ההקדשות היו על ידו ולא היה נותן מהם לעניי העיר כלום וכן אחר מותו צוה ליחידי הקהל שיניחום בידי יורשיו כמו שהיו בחייו ומן הראוי היה לצוות להחזיר האבידה לבעליה. ועמדו יורשיו אחריו וחלקו הקרקעות וספרי הקדש של ההקדש שהיו מופקדים בידו ואין אומר השב.
ועשו דין חלוקה ביניהם כאדם העושה בשלו ועל זה קמנו ונתעודד לדון עמהם לפני כל רב ודיים להוציא בולעם מפיהם ומנינו שני תלמידי חכמים לדון עמהם עכל ההקדשות קרקע וספרי הקדש וכל ענייני הקדש שיתברר שהוא לזכות עניי העיר ולהחזיר האבידה לבעליה ובזה תהיה נחת רוח בעולם הבא למר אביהם זלה"ה.
ולכן מנינואנו חתומים מטה אחר שקנו מידינו ונתנו ארבע אמות קרשע להחכם השלם כהה"ר אליהו משה הכהן ולהחכם השלם כהה"ר שלמה אלבאז ואגבן מנינו אותם מורשים גמורים בעדינו לעמוד לדין עם יורשי כבוד מרינו ורבניו הרב שאול ישועאה אביטבול זלה"ה לפני כל רב ודיין.
ושמנו ידם כידינו ופיהם כפינו ותביעתם כתביעתנו וכל אשר הם עושים עמהם כפי הדין רצוי ומקובל עלינו בסבר פנים יפות בדל אלמימר ליהו לתקוני שדרנום ולא לעוותי וכן אמרנו להם זילו ודונו וסבו וזכו לנפשייכי והנפיקו לגרמייכי וכל מאי דמתעניתו מן דינא עלינו ליהדר ונגמר הכל בקניים שלם מעכשיו במנא דכשר למקניי אביה מידינו באופן המועיל בכל דיני הרשאות העשויין באופן המועיל והיה זה בשמנה עשר יום לחודש שבט ה' אלפים וחמש מאות ושבעים ואחת ליצירה ושריר ובריר וקיים.
ישועה בכהה"ר יהודה אזולאי ס"ט – מסעוד בן יתאח ס"ט – ישראל יעקב עולייל ס"ט – שלמה אביטבול ס"ט – יוסף בן זכרי ס"ט – שלמה בן חותא ס"ט
היסודות העבריים והארמיים בערבית יהודית החדשה – יצחק אבישור
בג׳דאד היום עש״ק 4 אדר א׳ התרנ״ד
יא מואלף אפתכר ואתעגב עלא הל פלוס אלדי קאעד תרוח ללאבוד בהיך שקל אשכאל אשכאל קאעד תתכלף פי לירא 1 ופי לירא תנין. וקאעד תתעלק פוק ראס אלבלה עלא אלגרפאייא מלצומא בל צנארא מן אלראם לי אלראס איש דעווא האוי ״נשרא״ תנפע לל חרז לעין הרע. מי שמע כזאת מי ראה כאלה. עליש האת קמיע מבטל לעין הרע, ואדא כאן סווהא בל כורד אל פראים ונסמעהא איש כתר כאן ■¿:חכנה עלא עקלהום אל נאקץ. וא1א מא יבעתון יתקתלון בית אלחתן וירדון ״נשרא״ ויא חיף עלא הל פלוס אלד־י תרוח לבהלה. וכם מרא נבהו מע׳ לחכמים הי״ו עלה אלנשרא ומע כל האיי לם קאעדין יגוזון. תומא נחצעיעלא הל חוואם אלז־י יום ען יום קאעד תזדאד פלוס אל איבוד ויטלעון בדע אשכל אלוואן. מן תאריך כמם סת סנין קאמו יסוון ללכלה דאריי תיל וכלהא מנקושא תיל מצבובא. פרד צבא מן אלראם לי אלראס אל ארצייא מאל הל דראיי בריסם וקאעדין ישתרון תיל מתקאל תמאנין. אכו מתקאל מאייא ועשרין וזוד. ואל נקאשא אלדי קאעד תנקשהא תטלע אגרת אלנקאש קריב אלארבעין רופייא ללנקאשא. והל דאריי קאעד תתכלף פי רומי עשר תלאף וזוד תסור מ״מ תלת מאייא וכמסין רופייא וקאעד תלבסהא אלכלה פי אלערץ ופי אלעיד ומן אנקצת סנא עליהא קאעד גמיע אלתיל אלד־י כאן קאעד ילמע יסווד ומא בקא תנלבס. וכיף מא גאלהא יתקצקץ אל תיל וינפץ וירוה ללאיבוד. בל אוול באנו יטלעון פרד דאריי אם אלתיל, ופי הל סנה סארת דאריי תנין וקאמו ישרטון מע בית אלכלה באנהו ירדון דאריי אם אל תיל תנין תקילי וכפיפי. וסכת אל סיבי לי חית סבוע אלמצא ואחד יהודי כבאז קדסהא אלבנתו וטלע להא מבלג׳ מית לירא ואלחתן אסתקלא לימא אתראצא בשרט דאריי תיל. האז־א צבאז היך טלע איש עתב עלא אלתגאר. ואלחתן בארו יביע גיג ותחאריג. ליש היך קאעדין יתלפון מאלהום באידהום והאדי סארת מליחה ללנצארה חית פקט נסוואן אלנצארא יערפון ינקבון דאריית אלתיל והאד־י קאעד תסאנד מן גווא ראסו ללדלאל אלז־י קאעד יסווי אלבזאר מאל אלבנת ירוח ענד בית אלחתן ויקול להום אנתום אסבתו, ואנה אערף אשלון אחכי מע בית אלכלה, למן ירוח ענד אבו אלכלה יקלו לאזם ינראד מנך הל בתר תכשיטין ובגדים ודארייאת תיל תנין. אבו אלכלה יקלו מא אקדר. יקום יצרסו בלסאנו ויקלו אנתה מצבור איש תסווי קום ביע רוחך וסווי גארה ארהן ביתך תרא בית אלחתן עגבו אזייד ואנא דאיים אראציהום ואדוס עליהום חירנ פלאן ואחד ענדו בניתי אחסן מן בנתך ודפע ללחתן אזייד מנך מית לירא זאייד. ואיצא בנתך כברת ובנת פלאן ואחדי זג׳ירי ואדא תעווקהא אלבנתך סת אשהר לאך בעד מא תנרג׳ב בעד. אבו אלכלה למן יסמע היך יחסב כלאם אלדלאל צדק ויאמן בינו ויקום יתראילא. ואז־א ענד וקאל מא מתמכן אלדלאל מא יקטע אלאייאס מן אבו אלכלה יקום ירוח וירגע בל נהאר עקב מן יטלע לל פוק יקום יחבי מע אם אלכלה אנתי סמעתי איש קאעד יקול זוגך מא מתמכן ובו׳ או־א בנתך כברת ובו׳ ירד יקול להא אנתי תערפין איש תחכין מעהו אלזוגך צלי יביע רוחו. אם אלכלה אוול מא יגי זוגהא תנקר בינו מעלומכום מא אכו צער פי אלעולם מתל תנקר אלמרא ושור שור אלנסא. מסכין אל אב ינגבר אדא יערף יביע חושו. מן בעדה יציחולו ללדלאל באנהו ירוח יעטיהום כבר אלדיי תראצינא. אלדלאל יחמל מניי פוקהא באנהו בית אלחתן ראדו יקדסוהא אלבנת פלאן ואחד ואנא עווקתוהום מן טרפכום. ראח לי בית אלחתן בשרהום וקאל להום סוויתו עלא כיפכום. קבל אל קדוס אנבעתית ציניית אלנבאת לי בית אלכלה ובעדה קדסו. אבו אלבלה יעטינו ללדלאל פקט מאל אלקדוס דוראת לירא ויזעל עליהא ויקול אשכון האדי יפרהא ויפות. יקומון יכמלוהא ויתמסלון בינו לימא יאצד־הא ויתראצא. ומן בעדא ירוח לי בית אלחתן ויאצד פרד לירא יסמוהא מאל ציניית אלנבאת. חית וקת אלדי תנבעת אלצינייא אלדלאל ימשי צלפהא. בית אלכלה מן גאהום ציניית אלנבאת יקומון יצלוהא פי אלקבא ומן אלצבאח יקסמון אלא גמיע קראייבהום וצדקאנהום ולמן ישופון מא קאעד תווגד יקומון ישתרון נבאת תנין דוראת וזנא מן ענדהום ויבעתונו אלא גמיע אלצדקאן וגייר. נריד נשוף אבו אלכלה איש צאבו פי הל ציניית אלנבאת חצל יא כצר. אלמסכין כצר לולא מא יבעתולו אחסן. נרגע עלא אחוואל אלדלאל לילת אלשבת אלקדוס אלד־י יבעתלא אלחתן ללבלה ציניי לוזינא ומעהא חאגא יוקף אלדלאל ויקול האז־י אלציניי קלילי מנין לוזינא קלילי וזנא לאזם מנתין אנתום מא תרדון קדרכום ? יקומון יסודן מתל מא יאמר וישילא אלצינייא עלא אלחמאל ומעהא אלדלאל יוודיהא לי בית אלכלה ולאזם יאצד־ פרד גארך לוזינא ויעטונו לירא וחדי זוד נקץ ודוראת יזעל עליהא וישופה קלילי ובז־אלך יכמלוהא. יא קאריין אלעזאז אבו אלכלה איש צאבהו מן הל ציניי מא צאבו אלמסבין גייר אלצצארא יסלם לירא ללדלאל בכשיש מאל אלציניי. וכדאלך כל וקת אלד־י יבערנון ציניי אן פי אלחנוכה וט״ו בשבט ופורים וגייר. ואדא בעדהא פי בית אבוהא מקדסא ויבעת אלחתן טול אלסנא וקת פי וקתו ואד־א תזווגת וראחת ענד זוגהא ויבערנ אבו אלבלה טול אלמנה כל וקת פי וקתהו. יגי יוקף אלדלאל עלא ראסהום ויאצד אל ציניי וימשי צלפא ויקבץ בצשישו. אלמקתצר הל שי אלדי קאעד ירוח לל אבוד מא דאם יתקסם ללאהל ואלצדקאן ואלגיראנאת ופוקא קאעדין צצרון פלוס. ואי^ה מן עדא הא1י אלז־י ז־כרנאהא שי אלד־י קאעד יחצלהו אלדלאל יום אלכתובה עקב מא יגון בית אלחתן לי בית אלכלה פלוס מאל אלדומאם חאל חאל אלמתמבן. אל פקיר אלדי קאעד יגדי יבעת מגידי ואחד הוד. ואל וצטאני קאעד יבעת מגידי במסי יא סתת לירא וזוד. ואלזנגין קאעד יבעת לירא וזוד. דוראת לירא תנין. ועאדתהום אל הל פלוס יעטוהא לל דלאל. הל אן אתעלם אלדלאל למן קאעדין יבעתון פלוס אלתמאם ביד אלדלאל קאעד יגיבהא לבית אלכלה ויעטיהא ביד אם אלכלה יריד יבמלוהא ויקומון יכמלון פוקא לימא יתראיצוא. יא קאריין אלעזאז אפתברו ושופו איש בתר קאעד יוצלהו ללדלאל פלוס מתל אל מטר ויום עלא יום קאעד תזיד. הל מבלג׳ אלדי קאעד נעטי וקת פי וקתו לל דלאל האז־י זאדאת על אבו אלכלה האת מא כאן גפעתהו אלאבו אלבלה? ליש היך פלוס קאעד תרוח לגהנם ואלמבלוק קאעדין יפרג׳ון שווייא שווייא, ואי^א קאעד יטלע נאגי פי נפסו מליח לאכת קאעד יטלע מדיון עלא עדד שער אלו־י פי ראסהו ואלדי ענדו בנאת תלאתי ארבעא ומא ענדו אשלון?
השוואת שני הטקסטים מראה, שהטקסט שכתב חכם בקהילה במבתב הראשון מלא מלים, צירופים, פתגמים ופסוקים מן המקורות היהודיים. לעומת זאת בטקסט השני השימוש במרכיב העברי נדיר. שליש מן הטקסט הראשון הוא עברי; לעומת זאת בטקסט השני יש בסך הכל, אם נתעלם ממלים החוזרות ונשנות, כעשרים מלים, והללו בכל היקרויותיהן החוזרות ונשנות מקיפות כארבעה אחוזים מכלל הטקסט.
במכתב הראשון ישנה פתיחה וחתימה בעברית, כמנהגם של תלמידי חכמים באיגרותיהם, הפותחים וחותמים במליצות ובחרוזים בעברית. לעומת זאת במכתב השני אין שימוש בזה.
מסימטאות המללאח יעקב אלפסי-עיירת הולדתי – אזימור- פרופ' דב נוי
בין תלמידי בקיבוץ זה נמצאת גם תלמידה ותיקה מלפני קום המדינה, המשמשת עתה כמתנדבת ב״מרכז לחקר הפולקלור״ של האוניברסיטה העברית בירושלים, שבהנהלתי. הקיבוץ אינו רחוק מירושלים ולא פעם הרציתי בו והשתתפתי באירועים ״אתניים״ הכרוכים ביישובי סביבתו ובמורשת תרבותם. אירועים מסוג זה, בקיבוץ ומחוצה לו, היו פרי יוזמתו וארגונו של אבויה, והייתה לי ההזדמנות במשך השנים שחלפו לעקוב מקרוב אחרי דרך התפתחותו ואחרי תהליך התהוותה של אסופת הסיפורים שלו. ראשית צמיחתה של האסופה בזכרונות מן הבית וב״נוף״ שנשתל בלבו, המשכה – בסקרנותו האינטלקטואלית ובמלאכת האיסוף והרישום מפי מספרים ומסרנים יוצאי מרוקו בכלל ואזימור בפרט, ופירותיה – הספר המונח לפנינו.
אין לי ספק שמעשהו המיוחד של אבויה באיסוף החומר, בארגונו ובפרסומו, דרכו המיוחדת בכל הכרוך בזכירת ״נוף מולדתו״ ובהנצחתו וכן ניסיונותיו להבליט גם את השולי שהוא חשוב ומהותי לא פחות מן המוקד המרכזי, כל אלה משתלבים בחיי המעשה שלו בקיבוצו. המכנה המשותף לכך היא: החלוציות.
מהו המיוחד בדרך ההנצחה של קהילת אזימור באסופת הסיפורים שלפנינו, שהם העיקר בספר, בהשוואה עם ספרי הנצחה אחרים המוקדשים לקהילות ישראל במרוקו? כדוגמה לספרים האחרים עשוי לשמש הספר המקיף קהלת צפרו (ד׳ כרכים אשר האחרון בהם יצא לאור בירושלים, תשמ״ה) מאת הרב דויד עובדיה.
ננסה למספר את האספקטים המייחדים את ספרו של יעקב אלפסי ולדון בכל אחד בפני עצמו, כחלק מן המודל המומלץ לגבי ספרים מסוג זה בעתיד. כי כל אספקט יש בו גם ניסיון לפתור בעיה. זאת גם אם מחברנו אינו מודע תמיד לכך.
העם והעלית, המוקד והשוליים. ב״ספרות היזכור״ מובלטת בעיקר העילית, המנהיגות המקומית או המנהיגות הנורמטיבית, המקובלת על אנשי המקום: תלמידי חכמים, גדולי התורה, בעלי מופת וכיו״ב. השער של קהילת צפרו (מחברו היה האחרון בשושלת הרבנים בק״ק צפרו ושימש כרב וכדיין גם בקהילות פאס ומראכש) מעוטר תמונות של י״ג (כמספר ״אחד״ או כמספר ״אהבה״…) ״מרבני ומחכמי העיר צפרו(מרוקו) האחרונים״. שמותיהם מפורסמים וידועים גם מחוץ לגבולות צפרו ומרוקו. לארבעה מהם השם אלבאז, לשלושה מאמאן וכיו״ב – שמות בעלי יוקרה וחשיבות עד עצם היום הזה. שער זה מעיד על אופי הספר המייצג את המוקד, העילית, המנהיגות הסמכותית (הדתית ההלכתית בחברה התיאוקרטית של מרוקו היהודית).
היצירה הבאה לביטוי בספר על קהילת צפרו כרוכה בעיקר בספרות שבכתב, לרוב בספרות ההלכה, יראת השמים ושמירת המצוות.
לעומת זאת מבליט המבוא של אבויה בספרנו, המשלב את שני החלקים הראשונים דלעיל בספרות ה״יזכור״ המזרח אירופית, את פשוטי העם, את יהודי ה״יום יום״. גם היצירה המייצגת את אזימור
היא יצירה שבעל־פה – מעשיות ואגדות הרווחות בכל שכבות הציבור. אמנם, מחברנו מבליט במבוא, ובצדק, את ההבדל בין ספרות הנשים (סוג המעשייה) לבין ספרות הגברים (סוג האגדה), אך גם האגדות היהודיות של הגברים, שגיבוריה הם חכמים ורבנים, נמסרות בעל־פה, מסירה הנחשבת נחותת דרגה לעומת ספרות ההלכה, הפרשנות והדרוש שבדפוס. וזאת לזכור, שאין אזימור בגדר עיירה קטנה. יישובה היהודי רשם דפים חשובים ומפוארים בספר התולדות של יהודי מרוקו, הן מבחינת רבניה, חכמיה ועסקניה (ראה מאמרו של דויד קורקוס בכרך י׳ של ספונות 1966), והן מבחינת השתתפותה בעלילות יהודיות כלל עולמיות, המהוות חלק מן ה״מוקדים״ בתולדות ישראל: קליטת האנוסים במאה ה־16 אגב החזרתם לחיק היהדות, תמיכה בדויד הראובני והזדהות עם חלומותיו הלאומיים המדיניים ועוד. אך לא מעשי העילית הם העיקר באסופה.
ב. מעשיות לעומת אגדות. רוב הספרים והמאמרים, שבהם נכללו סיפורים של יהודי מרוקו ועליהם, נשאו בעבר אופי היסטורי וכללו בעיקר אגדות – שבחי צדיקים. הדברים אמורים הן לגבי המאמרים הרבים הרשומים בביבליוגרפיה שלי על סיפורי עם מפי יהודי מרוקו ועל גיבוריהם באסופתי שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו (ירושלים 1964, מהדורה ב׳ מורחבת – 1967), עמי 173־175, והן לגבי אסופות הטקסטים, כגון שבח חיים (״מעשיות בלערבייא״ על ר׳ חיים פינטו), קאסאבלאנקא 1944 (הדפסה חוזרת: ירושלים 1960 ועוד), או הטקסטים יהודיים־ערביים של פאס (בצרפתית, אסופה חשובה ומוערת של לואי ברינו ואלי מלכא), ראבט 1939, ועוד. בכל החומר הזה עולה מספר האגדות (סיפורי עם המתרחשים בזמן היסטורי מוגדר ובמרחב גיאוגרפי מוגדר כאשר הדמויות הפועלות בהם ידועות ומפורסמות בחברה המספרת והמאזינה כדמויות היסטוריות ממשיות ו״חיות״) על מספר המעשיות (סיפורי עם שעלילתם מתרחשת באלזמן ובאלמקום). כמפנה בתחום זה יש לציין את אסופתי הנ״ל הכוללת יותר מעשיות מאשר אגדות. הפרופורציה הזאת, המשקפת בוודאי את המציאות בחברה, נשמרת באסופה שלפנינו (השווה גם את אסופת תמר אלכסנדר ודב נוי, אוצרו של אבא, ירושלים 1989, שבין 101 סיפורי עם שלה, יש 15 מטאנג׳יר במרוקו הספרדית וכולן, בלי יוצא מן הכלל – מעשיות): בין למעלה מ־140 סיפורי האסופה שלפנינו מגיע מספר האגדות (במדור ״שבחי צדיקים״ המתרכז מסביב לשמונה בעלי־נסים) 22 בלבד. המעשיות המאגיות כלולות במדור ״פלאי פלאים״ (15 סיפורים), הדתיות והנובליסטיות במדורים ״משפט וצדק״ (13), ״שכנים״ (12) ו״מצוות וערכים״ (28), הריאלסטיות – במדור ״הומור״ (51). ״הדמות הפועלת״ העיקרית בין ״שבחי הצדיקים״ הוא ר׳ אברהם בעל הנם הקבור באזימור, ומחברנו מתאר בהרחבה את פולחן הקדושים היהודי בכלל – ואת הילולת ר׳ אברהם בעל הנס וחכמי אזימור האחרים, כגון ר׳ שמעון אלקיים (הוא ״החזאן שמעון״ ששימש כרבה של אזימור בשנים 1930 ־1949) בפרט.
התפתחות התמורות החברתיות־הפוליטיות בקהילות היהודיות במרוקו-דניאל שרוטר ויוסף שטרית
[1] התפתחות התמורות החברתיות־הפוליטיות בקהילות היהודיות במרוקו
2.1 התמורות שלפני החלת הפרוטקטורט הצרפתי
עד להחלת הפרוטקטורט הצרפתי על מרוקו בשנת 1912 הוגדר מעמדן המשפטי של הקהילות היהודיות כמו בכל יתר ארצות האסלאם, על פי שתי מערכות שונות, האחת חיצונית והשנייה פנימית. מחד גיסא הכירה המדינה האסלאמית ביהודים כאהל אל־ ד׳ימה והעניקה להם את חסותה המותנית; מאידך גיסא הצליחו המוסדות הקהילתיים לקיים מעין שלטון עצמי בכל הנוגע לחיים הדתיים, החברתיים והתרבותיים של בני הקהילה. מעמדן זה של הקהילות במרוקו התקיים להלכה עד להחלת הפרוטקטורט הצרפתי, אך חלו בו תמורות שונות עוד לפני העידן הקולוניאלי כתוצאה מפעולתם של גורמים שונים, כגון: הענקת החסות הקונסולרית לסוחרים יהודים בערי החוף במאה ה־19 צמיחתם של חוגי השכלה עברית בקהילות שונות בסוף המאה ה־19, ובמיוחד חדירת הארגונים הפילאנתרופיים הבינלאומיים היהודיים כי״ח ואגודת אחים Anglo-Jewish Association שני ארגונים אלה התחרו ביניהם להלכה על הקמת מוסדות חינוך וארגונים קהילתיים חדשים בקהילות שונות, אך למעשה שיתפו פעולה ביניהם ועם הקונסוליות הזרות להשגת מטרותיהם. כך קרה, למשל, במוגדור, שבה התקיימה קהילת החוף הגדולה ביותר במרוקו במאה ה־9 ו. זמן מועט לאחר הקמתה של כי״ח בפריס בשנת 1860 תמך הקונסול הצרפתי בעיר נמל זו, אוגוסט בומייה(Beaumier), בהתלהבות במטרותיה ופעל להקמת בית ספר ראשון בקהילה. כי״ח ראתה בקונסוליה הצרפתית בת־ברית בהשגת תמיכה לבית הספר שלה במוגדור, ובשנת 1888 — לאחר שבית הספר נסגר כמה פעמים — היא ביקשה מן הקונסוליה לכנס אספה של חברי הקהילה כדי לדון בדרכים מעשיות לפתיחתו מחדש של בית הספר לבנים.
לאחר פתיחתו המחודשת של בית הספר פיקחה למעשה הקונסוליה הצרפתית על פעולותיו. נוסף לכך, כאשר קמו במוגדור סניפים של כי״ח ושל אגודת אחים,, קראו חבריהם לקונסוליות הזרות לפעול אצל השלטון המרכזי למען יהודי מוגדור ויהודי מרוקו בכלל והפנו אליהן את עתירותיהם בד בבד עם פרסומן מעל דפי העיתונות העברית של מזרח אירופה ומרכזה. שליחותו של משה מונטיפיורי במרוקו בינואר-פברואר 1864 בעניינם של יהודי מרוקו לא שינתה בעיקרו של דבר את מעמדם כ׳ד׳ימי' אך סימנה נקודת מפנה חשובה לבני הקהילות, ואלה שיוועו מעתה להתערבותן של המעצמות הזרות כדי לשים קץ להתנכלויות ולהתעללויות שמהן סבלו היהודים מאז ומתמיד במרוקו. מלבד זאת, במחצית השנייה של המאה ה־19 צמחה אליטה חדשה של יהודים, שעסקו רובם ככולם בסחר־חוץ ונהנו מזכויות אקסטרה־טריטוריאליות כמעט מלאות הודות לשיטת החסות הקונסולרית. חסות זרה זו נתמכה בידי הארגונים הבינלאומיים היהודיים. בוועידת מדריד שנערכה בשנת 1880 פעלו ראשי הארגונים במישרין אצל ממשלותיהם לשם המשך קיומה של השיטה ולהסדרתה החוקית של החסות הדיפלומטית שהוענקה ליהודים. לשם כך הם ניהלו מסע שתדלנות מאומץ בקרב באי הוועידה, אך פעולתם לא הצליחה במלואה.
כך נוצר קשר כפול למען יהודי מרוקו: בין הארגונים היהודיים הבינלאומיים לבין ממשלותיהם, ובין הארגונים היהודיים וממשלותיהם לבין יהודים ממרוקו שנהנו מן החסות. הודות לקשריהם אלה תפסו בהדרגה חברי אליטה זאת, שהיו לרוב סוחרים אמידים, עמדות השפעה מכריעות בקהילותיהם, ובמיוחד באותן קהילות שבערי החוף שהנהנים מן החסות ישבו בהן. המנהיגות המסורתית נאלצה להתאים את עצמה לתנאים החדשים שהתפתחו בקהילות, או שהושתקה למעשה בידי אלה שיצרו קשרים עם הנציגים האירופים ובעלי האינטרסים הזרים. תהליך זה גרם לשינויים במבנה הארגוני של מספר קהילות, ולעתים יצאה המנהיגות המסורתית נגד תמורות אלה. במהלך המחצית השנייה של המאה ה־19 ובעיקר לקראת סוף המאה הוקמו באופן פורמלי ועדי קהילה, שכונו בשם הספרדי חונטה (Junta) או העברי מעמד, בקהילות של ערי חוף שונות כגון טנג׳יר," תיטואן, מוגדור וקזבלנקה, והוסדר עניין בתי הדין הרבניים. לצד מוסדות קהילתיים אלה התחילו לפעול סניפים של כי״ח ושל אגודת אחים שפעלו לא רק למען בעלי החסות הזרה אלא גם השפיעו על חיי הקהילות, ושימשו צינורות להחדרת השפעת המעצמות הזרות. כמו כן קמו בתחילת המאה העשרים אגודות של בוגרי בתי הספר של כי״ח בקהילות שונות.
כל התחומים שהיו בעבר בשליטתה המוחלטת של המנהיגות המסורתית הושפעו מכך; המדובר בחינוך הקהילתי, בהכנסות ובהוצאות של הקהילה, בחברות הוולונטריות, בארגון הצדקה ובחברות סעד אחרות, וגם בדימויים העצמיים של הקיום היהודי בגולה, שהבליטו יותר ויותר את האנומליות שבו. כידוע, מנהיגות מסורתית זאת היתה מורכבת מאוליגרכיה רבנית ומאוליגרכיה מסחרית.
הרמב״ם שב אל בית אביו ואל עירו חכם גדול-מחזור סיפורים על הרמב"ם ממצרים – יצחק אבישור
- הרמב״ם שב אל בית אביו ואל עירו חכם גדול
באחד הימים ביקש הרמב״ם לילך לעירו. הביאו לו ספינה מלאה כל טוב אלוהים ויצא לדרכו. כאשר הגיע לעיר יצא מן הספינה ולבש מה שהיה רגיל ללבוש ולקח אלה על כתפו והלך לביתו.
כשראתה אותו אמו נעצבה אל לבה, ובאה ושאלה לשלומו. הודיעו לאביו ואמרו לו בניו: אבינו, קום ראה את אחינו שבא מן המסע. עליך לתת לו כסף ולהסיעו מכאן, כי כל עוד הוא במסעו אנחנו במנוחה. קם אביו, הלך ושאל לשלומו. אמר לו: בני, אם אתה רוצה לקחת כסף ולשים פניך לדרך, טוב הדבר יותר מישיבתך פה. אמר לו: אבי, אין דבר, מחר ניפגש, אבל רוצה אני ללכת עמך לבית המדרש לראות את אחיי ולשאול לשלומם. אמר לו: אין צורך, בני, ללכת לבית המדרש, ובעניין אחיך הרי הם חיים בטוב. קם אביו והלך לבית המדרש והרב משה בעקבותיו, עד אשר נכנס לבית המדרש.
נכנס הרב משה אחריו, ואמרו הנערים לאביהם: מדוע הבאת אותו עמך? הביט האב, ראה אותו ואמר להם: אין דבר בניי, אולי שב בתשובה ממעשיו. קם הרב משה ונשק ידי אחיו ושאל לשלומם. וגם הם שאלו לשלומו, ואמרו לו: אם ירצה השם יעשה עמך טובה, ומחר תיסע. אמר להם: כן. ישבו ללמוד, וישב הוא למרגלותם על הארץ. נתעכבו אחיו בעניין בינם לבין עצמם. אמר להם: מה מעכב אתכם? אמרו לו אחיו: שתוק, אינך יודע דבר בזה. אמר להם: ספרו ליי כעסו עליו וגערו בו. אמרו לאביהם: למה הבאת אותו עמך להבטילנו מהלימוד? אמר להם: מה עשה לכם? אמרו לו: אדונינו, ביקש מאתנו להגיד לו מהי השאלה שבה אנו מתעכבים. אמר אביהם: אין דבר. קרא לו אביו ואמר לו: בני, אנחנו מתעכבים בשאלה פלונית. אמר הרב משה: רק על זאת אתם מתעכבים? וזה דבר־מה פחות ערך! והשיב להם כך וכך. התפלאו אחיו ואביו על התשובה הזאת ואמרו לו: התשובה הזאת, היא בלא ספק למשה מסיני; וישבו לידו. חזר הרב משה ושאל את אחיו שאלה, ולא ידעו להשיבו דבר. קמו כל אחיו ונשקו את ידו ואמרו לו: סלח לנו. שאלו אביו על מה שקרה לו, וסיפר לאביו כל מה שקרה לו מאז. אמר אביו: הודו לה׳ כי טוב, על חסדו של השם יתברך. הלך עמו לספינה, הביאו את אשתו וטובו, וישב במדרש, גדול מאחיו, ושמחה אמו שמחה גדולה.
פי יום מן דאת אלאייאם טלב אל רמב׳׳ם אנו יתווגה לבלדו. פי וסקו להו מרכב מלייאנה כיראת אללה ואתווגה לבלדו. לחץ מא וצל אלבלד טלע מן אלמרכב ולבס מתל מא כאן מעווד ילבס ואכאד נבות פי כתפו ואראח לל בית. פי למא שאפתו אומו אנג׳מית פי קלבהא וקאמת סלמית עליה. פי בלג׳ אל כבר לאבוה פי קאלו להו אוולאדו: יא אבונא קום שוף אכונא גה מן אלצפר אייאך תעטי להו פלוס ותספרו לאן טול מא הוא מסאפר ונחן מרתאחין. פי קאם אבוה ואראח סלם עליה וקאל להו יא ולדי אדא כאן תריד תאכוד גאנב דראהם ותתווגה איצה אחסן מן קועדאך הנה. פי קאל להו יא אבי ג׳דה נתווגה לם פי באס. פקט נריד נרוח מעך ללמדרש נשוך אכוואתי ונסלם עליהום פיקאל להו לם ילזם יא ולדי תרוח אלמדרש ומן גיהת אכוואתך טייבין בכיר. פי קאם אבוה ואראה אלמדרש ואלרב משה אתבעו לחין מא דכל אלמדרש. דכל אלרב משה וראהו פי קאלו אלאוולאד לאבוהום ליש גבתו מעאך. פי אלתפת שאפו וקאל להום יא אוולדי לם פי באס אייאך יכון רגע בתשובה מן אלדי כאן פיה. פי קאם אלרב משה ובאס אייאדי אכוואתו וסלם עליהום והום איצה סלמו עליה וקאלו להו אן אשא אללה יהוון עליך וג׳דה תסאפר. פי קאל להום נעם. וקעדו יקרו וקעד הווא פוק אלארץ פי אתווקפו אכוואתו פי כלמה מע בעצהום וקאל להום פי איש מתווקפין פי קאלו להו אכוואתו אסכות לם תערף שי מן דאלך פי קאל אחכו לי. פי אתחמקו עליה ושכטו פיה וקאלו לאבוהום למאדא גבתו מעאך יעטלנא מן אלקראייה. פי קאל להום ליש ז פעל מעאכום. פיקאלו להו יא סיידי טלב לנא נערפו אלסואל אלדן מתווקפין פיה.
פי קאל אבוהום לם פי באס ונדה להו אבוה וקאל להו יא אבני נחן מתווקפין פאלסואל אלפלאני. פי קאל אלרב משה פקט עלא דאלך מתווקפין והאדא שי פארג׳ וגוואבהו הכדא והכדא. אתעגבו אכוואתו ואבוה עלא האדא אלגוואב וקאלו האדא אלגוואב לם פי שך אנהו למשה מסיני וקעדו גנבו. רגע אלרב משה טלב מן אכוואתו סואל פי לם ערפו יגאוובוה אבדן. פיקאמו גמיע אכוואתו ובאסו ידו וקאלו להו סאמחנא. פי סאלו אבו עלא מא גרא להו פי אחכא לאבוה עלא גמיע ד־ מא גרא להו. פי אלחין קאל אבוה הודו לה׳ כי טוב עלא פצל אלשי״ת ואתווגה מעו ללמרכב גאבו מראתו ואלכיראת וקעת פי אלמדרש כביר עלא אכוואתו. ופרחית אומו פרח אן עטים.
מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה-משה בר אשר-קווי ייחוד הכרוכים בדרך מסירתו של השרח
קווי ייחוד הכרוכים בדרך מסירתו של השרח
מסורת ולשונות
מה טוב ומה יפה לו היו בידינו כתב־יד או כתבי־יד מנוקדים של השרח העולים ומשתלשלים אחורנית עד לראשית גיבושו! אך המציאות היא, שהשרח בכתב שבידינו הוא חלקי ביותר וחוזר במקרה הטוב ביותר כמאתיים שנה אחורנית (כגון בחיבורו של רבי רפאל בירדוגו לשון לימודים), ובמלואו אין לנו אלא זה הנמסר בעל־פה. מציאות זו צד חסרון יש בה: היא מטילה את המעמסה כולה על זיכרונם של מסרנים, מסרנים שנדרש מהם כוח שינון גדול וזיכרון מופלג. גם העובדה שהטקסט הנמסר לא נכתב הפכה אותו טקסט הפתוח לשינויים מתמידים וליצירתם של רבדים זה על גבי זה. זאת ועוד, כתב־יד שאין בו ניקוד, כלומר שאין בו מידע על ההגייה לדיוקה, מותיר שאלות הרבה בפרטים ובכללים. ברם קיומה של מסורת שבעל־פה מסייע להעמדתם של דברים רבים על דיוקם, ולא אזכיר כאן אלא שתי דוגמות:
המילה שבט, המכוונת לשבט משבטי ישראל, מתורגמת דרך שיטה sibt ונכתבת בדרך כלל שבט (ולעתים רחוקות גם סבט). מה טיבה של המילה המתרגמת? מי שמצוי אצל תרגום רס״ג יודע שהצורה שבט מתורגמת אצלו סבט (sibt), והיא היא המילה המשמשת בערבית הקלסית העתיקה לציון ״שבט יהודי״. ואף על פי כן אין לראות בתיבה זו בשרח תיבה ערבית אלא מילה עברית שחדרה אליו, או למזער מילה ערבית בלבוש עברי. ברור שהכתיב שבט לבדו אין בו כדי ללמדנו דבר. הרבה מילים ערביות שיש כמותן בעברית נכתבות בכתיב המקרבן לעברית. ואולם הגייתה של התיבה רומזת לצורה העברית, שכן כל צורות פֶעֶל ופֵעֶל של העברית שנשתקעו בערבית המקומית של תאפילאלת (ואף מחוצה לה בכמה וכמה ניבים) הגויות פִעְל(fiîl); למשל, עֶשֶׂר, פֶרֶק, סֵפֶר נהגות sifr pirk ,fisr. לעומת זאת פַעְל ופִעְל הערביות הגויות פְעְל, כגון ברד (קֹר) וקִסְם (חֵלֶק) נהגות brd (או ksm ,(berd (או ksem). ולפנינו כאמור sibt ולא sbt (או sebt או sbet , ומכאן שאין זו תיבה ערבית אלא עברית. ועוד דוגמה: התיבה שַבָּת מתורגמת בדרך כלל sebt וביידוע s-sebt, החוזרת לערבית sabt אך בכמה מקומות בשרח מצאנו שתורגמה sebbat, ובתוספת תווית היידוע s-sebbat. הכפלת הבי״ת" רומזת לצורה העברית שבת (> sabbat). ברור אפוא, שהמסירה בעל־פה מרימה תרומה חשובה ביותר להכרתה של לשון השרח.
ג. לדרכי גיבושו ולזמן גיבושו
ברוב הנושאים שסקרתי עד כה כבר הוצע חלק מן המצע לבירור דרכי גיבושו וזמני גיבושו של השרח. אך תחילה מבקש אני לבחון את זיקותיו הספרותיות והלשוניות לשני תרגומים קדמונים, תרגום רס״ג והתרגומים הארמיים ובמיוחד תרגום אונקלוס לתורה, בלי להסיח את הדעת מזיקות למקורות אחרים ומקווים עצמאיים שלו.
זיקתו לתרגום רס״ג
דבר ידוע הוא, שתפסיר רס״ג אינו תרגום מילולי. אין לך כמעט פסוק שאין הדבר הזה ניכר בו. רס׳׳ג מקרב את הפסוק העברי לכללי התחביר הערבי, משנה את הטעון שינוי ומשמיט את הטעון השמטה, ופעמים שהוא עורך עריכה שונה את מבנה הפסוק.
אביא דוגמות אחדות:
ותאמר הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה שובי אחרי יבמתך (רות א, טי).
תפסיר רס״ג: פקאלת להא, הוד׳י קד רגעת סליפתך, אלי מד׳הב קומהא ואלי מעבודהא, פארגעי אתבעיהא.
- כנגד ותאמר הוא מתרגם ״פקאלת להא״, בהוספת ״להא״, כלומר הוא מתרגם ותאמר אליה.
ב. שָׁבָה מיתרגמת ״קד רגעת״ = כבר שבה.
»
ג. אֶל עַמָּהּ תורגם ״אלי מדהב קומהא״, כלומר אל דת (מנהגי) עמה. הרחיב את המשמעות של עמה.
ד. ״פארגעי אתבעיהא״, היינו שובי לכי בעקבותיה. השמיט את ההיקרות השנייה של יבמתך, ורמז לה בכינוי הדבוק לפועל ״אתבעי״.
כנגד זה השרח מתרגם:
וקאלת האוודא רזעת יבמתך אילא קומהא ואילא אילאההא, רזעי מנורא יבמתך.
זהו תרגום מילולי קפדני בלא כל סטייה, ויש בו אפילו יסוד עברי: יבמתך נתקיימה בעינה.
ועוד דוגמה:
אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח (בראשית ו, ט).
התפסיר: הד׳א שרח תיאליד נוח, וכאן נוח רגלא, צאלחא צחיחא פי אגיאלה פי טאעה׳ אללה סלךּ נוח.
רס״ג הוסיף בין אלה לתולדות את המילה ״שרח״, כדרכו במקומות אלו, שכן תולדות מתבארת לו במשמעות הנולדים. וכיוון שהוסיף ״שרח״ הומרה אֵלֶּה בצורת היחיד ״הד׳א״. כמו כן שינה את מקום הפועל ״כאן״ והביאו, כדרך התחביר הערבי, לפני ההיקרות השנייה של השם נֹחַ. בביטוי אֶת הָאֱלֹהִים הרחיק את ההגשמה ־ ״פי טאעה׳ אללה״. לעומת זאת השרח מתרגם תרגום מילולי כסדר הפסוק העברי:
האדו תוואליד נוח, נוח ראזל עאדל צאפי כאן פי זיאלו, מעא אלאה תמססא נוח.
הערת המחבר : אבל רבי רפאל בירדוגו בלשון לימודים מקיים מסורת קרובה לדו של רס״ג בסוף הפסוק: פטאעת אלאה׳ תמסא נח (זוהי גרסת כתב־יד 1303 במכון בן־צבי).
דוגמה שלישית:
ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו(שם מ, כג).
רס״ג: פנסי רייס אלסקאה יוסף ולם יד׳כרה.
כלומר, וישכח שר המשקים את יוסף ולא זכרו: רס״ג היפך את סדר הפעלים.
כנגד זה השרח נאמן לדרכו:
ולאייס דכר קאייד סקקאיין יוסף ונתסאה.
עניין זה עסקו בו רבים. וכבר הרחיב את הדברים רבי יששכר בן־סוסאן בהקדמתו, ושבו לעסוק בו גם אחרים.
גם בסוגיה אחרת ניכר ההפרש העצום בין השרח לתפסיר רס״ג. רב סעדיה כמעט לא קנתה לה מילה עברית שביתה בתרגומו. מה שאין כן השרח: משמשות בו מילים כגון שופר, ממזר, שעטנז ועוד, ובכלל זה מילים עבריות הבאות במקום מילים עבריות אחרות, כגון דרום (דארום) וצפון (צאפון) לתרגום של נגב ושמאל.
- עם זאת יש לקבוע, שניכרת בו בשרח זיקת מישרין לתרגום רס״ג. אנו מוצאים צורות ומילים הרבה ואף ביטויים שלמים שנשאבו מן התפסיר אל השרח. יש מהן צורות שרס״ג היה להן צינור בין הערבית הספרותית לבין הערבית היהודית, כגון קאילן המתרגמת לֵאמֹר או צאלח כנגד העברית צדיק בחלק ממסורות השרח. ויש מהן מילים ומונחים שרב סעדיה אימץ אותם או טבע אותם בתרגומים של מונחים עבריים, כגון מונחים מתחום עבודת הקודש: עולה (קרבן עולה) מתורגמת בשרח צעידה (או סעידה, (sîida וחטאת מתורגמת דכווא,(dekwa בעקבי רס״ג שקדם ותרגם ״צעידא״ ו״דכווא״. הצירוף אִשֵה רֵיחַ נִיחוֹחַ לה׳ (ויקרא א, ט) בשרח של תאפילאלת ותודגא (ומקומות אחרים) משמש כנגדו הנוסח קורבן מקבול מרצי לאלאה (llkurban mekbul mardi l-lah) זה הוא נוסח רס״ג לדיוקו, ״קרבאן מקבול מרצ'י ללה״, ולא נבדל ממנו אלא כהגייתו. וכן בשמות: לכּאפי המתרגם שַׁדַּי, טאייק כנגד העברי אֵל, וכן אימאם(ביו״ד!) כנגד כֹּהֵן מצאו דרכם לשרח מתפסיר רב סעדיה. גם בענייני ריאליה, כגון שמות הצמחים, שימש רס״ג מקור חשוב לשרח: למשל אֶשְכֹּל הַכֹּפֶר (שיר השירים א, יג) ניתרגם בתפסיר ״ענקוד אלחנא״, ומשם הוא נחת אל השרח. לפנינו אפוא הלבנים הראשונות במקום גיבושו ובזמן גיבושו של השרח.
תקנות גאונים בביטול מודעה אברהם בארי
תקנות גאונים בביטול מודעה
אברהם בארי
מוקדש לזכרו הנעלה של פרופ׳ ר׳ חיים זאב הירשברג ז״ל אציל הרוח, חוקר ומורה
במשך למעלה מארבע־מאות שנה שימשו הגאונים כמנהיגי העולם היהודי, בהיותם סמכות רוחנית עליונה. בפעילותם זאת השאירו אחריהם חומר ספרותי מגוון, הכולל ספרים בתחומים שונים של ההלכה והמחשבה, ותשובות רבות אשר השיבו לשואליהם מכל התפוצות. חומר זה משקף את גדלות הגאונים כמפרשי התלמוד וכמיישמי הלכותיו ועקרונותיו לפתרון בעיות הלכתיות, שהתעוררו על רקע המציאות היום־יומית, המשתנית תדיר עקב שינויים פוליטיים וכלכליים. אך לכאורה נראה, כי דלה היתה תרומתם בתחום התחיקתי של ההלכה, המסור לגדולי חכמי התורה שבכל דור. מספר התקנות המפורשות המיוחסות לגאונים מועט ביותר, בהתחשב באורך התקופה שבה פעלו ובהיקף הרחב של סמכותם.
בספרו ״תקנות הגאונים״ כינס טיקוצ׳ינסקי תשע־עשרה ״תקנות״ בלבד, שעליהן הוסיף חבצלת עוד ״תקנות״ מספר. הגדיל לעשות אחריהם הרב שציפאנסקי, שליקט מספר רב יחסית של !הלכות שלדעתו יש לראותן כ״תקנות גאונים״, אף כי רבות «״תקנות״ אלו מוזכרות כתקנות במקורות הראשונים .בלבד ולא בכתבי הגאונים. ועם כל זאת עדיין לא מוצתה הרשימה, וקיימות הלכות והוראות נוספות אשר ״זכו״ לכינוי ״תקנה״ בידי הגאונים עצמם.
אולם קביעת הלכת גאונים כ״תקנת גאונים״ דורשת זהירות מרובה. כינוי ההלכה במונח ״תקנה״ אין בו די. יש לבחון היטב את ההלכה במקורות התלמודיים ובמקורות הגאוניים השונים, לבדוק מידת התפשטותה וקבלתה כנוהג מחייב, ובמידה לא פחותה יש לעיין באופיה של הבעיה המיוחדת שלפתרונה מיועדת התקנה. רק אחרי בחינה מדוקדקת אפשר יהיה להסיק מסקנות כיצד לסווג את ההלכה הגאונית.
בדיוננו הבהרנו בתחילה את הרקע ההלכתי שבמקורות התלמודיים כדי לעמוד על החידוש ההלכתי שבהלכה הגאונים לעומת הדין התלמודי המקורי, וכדי להדגיש את היסודות ה״תקנתיים״ שבהלכה, בניתוח המקורות הגאוניים הקדשנו תשומת־לב מיוחדת להשוואת המקורות השונים, ולהעמקה במשא־ומתן והדיון ההלכתי. ועוד, ייחדנו מקום לבחינת הלכות הגאונים בספרות הראשונים, כדי לבדוק את מידת התייחסותם להלכות־תקנות אלו, ועד כמה ראו בהן תקנות או הוראות מחייבות.
עיקר כוונתנו להביא תמונה שלמה יותר מפעולתם התחיקתית של הגאונים בנושא הגט והגירושין, ובד־בבד להאיר הארה נוספת על דרכם התחיקתית של הגאונים בקביעת הלכות מחודשות בעלות אופי תקנתי. בדעתנו לשוב לנושאים אלה במחקרים נוספים כדי להציג את דרכם ההלכתית של הגאונים ביצירת הלכות מחודשות תחיקתיות, שבאו לספק צורך מציאותי, אף אם הלכות אלו לא !הוכרו כ״תקנות״.
תקנת נוסח ביטול מודעה
פעולה משפטית תקפה, בדרך־כלל, אם היא נעשית מרצונו וגמירת דעתו של עושה הפעולה. כאשר עושה הפעולה מודיע מראש בפני עדים, שהוא עתיד לעשות פעולה מתוך אילוץ, יש בכך הוכחה שהפעולה היא באונס ועל־כן אינה תקפה. הודעה זאת היא ה ״ מ ו ד ע ה ״.
במשנה ערכין ה, ו נאמר: ״… חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמד לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן אתה אומר בגטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני״. ובבבלי ערכין כא ע״ב על הפסקה במשנה ״וכן בגיטי נשים״ מובא: ״אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעה אגיטא מודעיה מודעה פשיטא לא צריכא דעשוה ואירצי מהו דתימא בטולי בטליה קמ״ל דאם כן ליתנו עד שיתן מאי עד שיאמר עד דמבטל ליה למודעיה״. במקורות תלמודיים אלו מתמקד הדין בגט כפוי, ונקבע שמוסר הגט מבטל מודעה קודם נתינתו.
מדברי הבבלי האלו למדים אנו שתי הלכות עקרוניות:
א. יש אפשרות הלכתית לבטל את המודעה על־ידי מוסר המודעה עצמו. אמנם הדברים אמורים במודעה על גט, אך לא נראית סיבה שהדין ישתנה במודעות על שטרי ממון.
ב. במקרה שבו כופים גט על־פי דין, יש צורך בביטול מפורש של מודעות לפני נתינת הגט. דין זה של רב ששת מוסב אך ורק במקרים שהגט ניתן בכפייה. במקרה כזה נאמר במשנה: ״כופין אותו עד שיאמר רוצה אני״, ונלמד מדקדוק הלשון — שב״כופין״ נדרש ״עד שיאמר״; על־כן אין להסיק מכך לגבי המקרים שבהם ניתן הגט מרצונו החופשי של המגרש, כשאין כל סיבה לחשוש לקיומה של מודעה (בעוד בגט כפוי החשש למודעה סביר ביותר).
בביטול מודעה — אשר בתלמוד נזכר רק בפסקה המצוטטת לעיל — נעשה שימוש נרחב בתקופת הגאונים, ולשם הסדרתו הותקנו תקנות מתאימות.
Un siècle d'action au service des siens Emile Sebban
Un siècle d'action au service des siens
Emile Sebban
Évoquer la naissance de M. S. D. Lévy à Tétouan il y a 100 ans, alors que l'Alliance Israélite Universelle créée en 1860 venait de célébrer sa Bar Mitzva, rappeler son enfance dans les ruelles de la Judéria héritière du fier judaïsme espagnol, suivre l'adolescent à l'École Normale Orientale à Paris où il découvre le Nouveau-Monde européen, accompagner le jeune pédagogue et l'ardent missionnaire parmi ses frères déshérités en Tunisie, au Maroc, en Argentine, le retrouver installé à Casablanca en 1913 et se donnant dans la force de ses 40 ans à une action sociale considérable dont il devait être durant plus d'un demi-siècle un créateur, un animateur, un guide, c'est parcourir une carrière humaine exceptionnelle de longévité et de réalisation, et en même temps embrasser une vaste fresque du Judaïsme marocain, presque l'ensemble de son histoire contemporaine. Tant il est vrai que certains êtres touchés par un feu céleste, élus pour une mission, s'identifient à une communauté, à un pays, à une histoire. Chaque époque exige et sécrète ses pionniers et ses visionnaires. La poussée hors des ghettos à la fin du siècle dernier, l'après guerre de 1918 éprise de liberté égalitaire, celle de 1945 bouleversée par la tragédie hitlérienne et travaillée par les courants profonds des grandes mutations, ces charnières successives de la vie des peuples et des groupes humains ont trouvé en S. D. Lévy l'un de ces conducteurs capables d'accorder l'homme à l'événement et de poser les bases d'une action à long terme.
Quelle formidable transformation dans le pays, dans la société, dans les mentalités, depuis le temps de l'enfant Samuel Daniel Lévy environné de la misère des rues, des maladies endémiques, de la somnolence de Communautés oubliées jusqu'au début du XXe siècle dans un Maroc moyenâgeux. Quelle puissance dans le réveil des vieux Mellah assoupis jusque là, à demi asphyxiés et qui vont éclater en lançant aux quatre vents du monde des semences si longtemps délaissées et maintenant fécondes. L'école moderne sa cour et la cantine, le dispensaire son hygiène et ses soins, le centre d'apprentissage et son inidation, l'asile et l'hôpital, l'ouvroir et le home, le cercle et le foyer, la lutte contre l'ignorance, la conscience civique, la conquête de la dignité, les échanges nationaux et internationaux, l'affirmation de la personnalité, à toutes ces étapes d'une émancipation patiemment conquise, le pionnier S. D. Lévy était présent, animateur infatigable, ambassadeur d'une communauté grosse de son avenir et de son destin, apôtre d'un Judaïsme épris de fraternité et d'épanouissement universel. L'école d'abord, l'école toujours, plaide l'ancien instituteur qui voit dans les jeunes la moisson du futur; mais en même temps et sans cesse il faut étendre l'œuvre sociale qui soigne nourrit et habille les corps, car le pauvre écrasé de misère ne saurait exposer ni son cœur ni son âme.
Comment mesurer le capital d'énergie, de volonté, de persévérance d'abnégation investi dans ces réalisations innombrables qui vont couvrir le Maroc d'Est en Ouest, du Nord au Sud, les quartiers juifs des grandes villes, les rues des petites cités et les masures des bleds les plus reculés ! Comment rendre compte de cette lutte de tous les instants, à tous les niveaux pour dépasser les inerties, vaincre les incompréhensions, triompher des hostilités, des peines, des déceptions surmonter les difficultés financières, administratives, politiques, effacer les distances, les fatigues, les découragements, entretenir l'espoir. Il faut convoquer, réunir, se déplacer, frapper aux portes, convaincre, enthousiasmer et sans relâche recommencer, réinsuffler, réanimer la flamme de la solidarité. Si la création peut se faire dans l'exaltation de l'instant, l'œuvre, elle, doit être inscrite dans la durée, dans la continuité; il faut la maintenir et la développer en dépit des tracasseries, des résistances, des nuits sans sommeil, des échecs, des ingratitudes, de toutes les sirènes de l'abandon. Mais justement S. D. Lévy avait le secret de ne pas perdre de vue l'étoile lointaine et il savait dire le mot, la formule qui décident et déterminent, il avait le regard et le geste qui entraînent. Et le désert fleurissait, les apostolats naissaient et se multipliaient; les réseaux d'assistance se ramifiaient prenant en charge le nourrisson et le vieillard, l'écolier et l'artisan, la jeune fille et la veuve, l'infirme et l'orphelin. Bien sûr un homme à lui tout seul ne peut suffire et il faut aussi penser avec reconnaissance à la pléiade de dirigeants, d'assistants, d'animateurs, à l'armée de volontaires, grands et petits, hommes et femmes, qui ont contribué au sauvetage et à la régénération de dizaines et même de centaines de milliers d'enfants et d'adultes frappés par la misère physique et morale, marqués par la faim et la maladie. Aujourd'hui nous avons presque oublié ce que fut la condition dramatique des Mellahs, la saleté repoussante de certains quartiers, leur puanteur, l'entassement incroyable des habitats sinistres, les rues sans soleil, les enfants sans rire, les yeux sans éclat. Que de poussière déposée sur le miroir de la vie, que d'ombre accumulée sur le rêve messianique.
Parler de S. D. Lévy c'est nécessairement souligner l'élan du cœur d'un de ces personnages de légende auréolés de grandeur et de noblesse qui ont fait reculer les frontières de l'ombre par leur courage et leur rayonnement; comme ces lumières de Hanouca que nous allumerons ce soir, que nous allumerons de nouveau chaque année à venir, encore et toujours; même aux temps messianiques – disent nos Rabbins – parce-qu'au-delà de la guerre qui sera enfin bannie il restera la lutte de l'homme vers plus de liberté, de vérité et de vie.
Centenaire de la naissance de S. D. Lévy ! Quelle occasion propice à nous tous ici ses parents, ses amis, ses disciples, ses continuateurs, ses admirateurs de dire la dette de gratitude du Maroc et de ses juifs à l'un de ses fils bénis, à l'un de ses grands promoteurs. C'est pour moi le lieu d'exprimer l'hommage de mon respect et de mon affection pour l'homme que j'ai connu, le militant qui a marqué mes jeunes années, le beau vieillard que j'ai aimé.
Pour ma dernière visite chez lui, quelques semaines avant sa mort, il m'a accueilli comme à l'accoutumée dans le salon de sa maison de bois de la Rue Rouget de l'Isle, avec son sourire plein de bonhomie et sa main chaleureuse. Il avait 96 ans. L'âge qu'auraient eu les grands hommes de sa génération qui ont marqué le monde : Churchill, Albert Schweitzer, Haïm Weizmann. Quelle écoute attentive chez cet homme d'action, resté modeste au fond de sa retraite, discret et délicat, droit et appliqué comme le dessin de sa fine écriture. Quelle écoute attentive malgré sa surdité ! Les yeux restaient pétillants et curieux quand il se penchait vers vous la main et cornet sur son oreille. De quoi croyez-vous que m'a parlé cet homme presque centenaire qui avait été un pont entre deux siècles, un fil conducteur à travers les bouleversements sociaux et politiques. Pas un mot de lui, ni de sa santé, ni même des événements qui venaient comme mourir au pied de ce grand chêne. C'était tout de suite l'interrogation, l'avidité de savoir où en était l'École normale hébraïque cette pépinière qu'il avait plantée à Maghen David qu'il chérissait tout particulièrement comme son dernier enfant et qu'il suivait avec tellement de sollicitude depuis la vigoureuse greffe Braunschvig et Tajouri. Combien d'élèves, quels résultats, quelles perspectives, quels projets? Toujours la préoccupation du futur, de ce qu'il reste à faire. Et ce cercle de l'Alliance avait-il ajouté, qui me donne bien du souci qu'est-ce que le D. E. J. J. pourrait y faire pour un programme vraiment éducatif ? Et où est la question des bourses aux étudiants qui ont besoin de notre concours… C'était à la fois émouvant et fortifiant de contempler le rare spectacle d'un homme en accord profond avec la trajectoire entière de son existence. À cette heure du bilan où les hommes se retournent vers le passé, au moment où ce grand philanthrope pouvait se complaire dans la richesse unique d'une mission accomplie, il gardait les inquiétudes qui honorent les jeunes responsables. Et je voyais sur les murs de sa véranda les documents, les photos, les portraits, tous ces jalons d'un itinéraire bien rempli, toutes ces notes d'une magistrale symphonie. Et je revivais ma première rencontre 25 ans plus tôt avec le président S. D. Lévy dans son bureau delà rue Coli d'où il réglait un peu ses propres affaires et beaucoup les affaires communautaires. Nous sortions de la guerre et entamions les dix années les plus fécondes de l'action éducative et sociale. Contact capital pour un jeune idéaliste qui avait vécu les angoisses des soirs de bataille, les affres de son peuple persécuté, et qui recherchait un champ d'action à la mesure de son rêve. Dès l'abord, j'avais trouvé auprès de mon grand aîné S. D. Lévy un exemple et une confirmation : l'exemple illustré d'une vie consacrée au service désintéressé du prochain, la confirmation authentique de la voie éducative suivant la tradition de nos Sages. Le tout dans la chaleur de l'accueil et de la relation humaine. C'était une chance que je mesure encore mieux aujourd'hui dans un monde qui craque, où la place de l'humain se réduit chaque jour. Pareille rencontre est un bonheur que je souhaite à tellement de jeunes désorientés qui recherchent un réconfort et des raisons d'espérer. Et nous tous en cette terre accueillante et ceux éloignés dans l'espace mais qui testent proche à nos cœurs vibrants en ce jour du Centenaire, ceux qui l'ont connu et ceux qui entendront parler de lui, nous pourrons toujours puiser un encouragement à vivre en retrouvant dans l'épopée du livre des hommes la belle page écrite par notre Maître S. D. Lévy.
Allocution prononcée par Monsieur ־Emile Sebban Directeur de l'Ecole Normale Hébraïque et président du D.E.J.J. Maroc à la célébration du Centenaire de la naissance de Monsieur S.D.Léiy Casablanca, le 15 Décembre 1974.
1er Tebeth 5735