סיפורי הנביאים מאת מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי Muhammad ibn 'Abd Allah al-Kisa'1, The Stories of the Prophets محمد بن عبد الله الكساءي، قصص الأنبياء
סיפורי הנביאים מאת מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי
Muhammad ibn 'Abd Allah al-Kisa'1, The Stories of the Prophets
محمد بن عبد الله الكساءي، قصص الأنبياء
תיאור הגיהינום
אמר וַהְבּ בן מֻנַבִּה: אשר לגיהינום, לה שבעה שערים, אשר המרחק בין כל שניים מהם מהלך חמש מאות שנה. בכל שער שבעים אלף סוגי עינויים, כגון: כבלים, מוסרות, אזיקים, שלשלאות, אש לוהטת, מים רותחים ועץ הזַקוּם. השער הראשון קרוי גיהינום (גַ׳הַנַּם). השני קרוי אש מתלקחת (לַזַא) (סורה 70, 15) ונועד לעובדי האלילים. השלישי קרוי מרסקת (חֻטְמַה)(סורה 104, 5-4) ונועד לגוג ומגוג ולכופרים כיוצא בהם. הרביעי קרוי אש תבערה (אלסַעִיר), ונועד לשטן, כמו שנאמר: ״והבינונו להם [לשטנים! עונש באש תבערה״ (סורה 67, 5). החמישי קרוי אש התופת (סַקַר), ונועד למי שאינו מקיים את מצוות התפילה והצדקה, כמו שנאמר: ״מה הורידכם אל אש התופת? יגידו: לא היינו במתפללים, ואביון לא האכלנו, ונסחפנו עם הנסחפים, והכחשנו את יום הדין, עד אשר בא עלינו {19] הקץ הוודאי״ [כלומר: המוות](סורה 74, 47-42) השישי קרוי השאול (אלגַ׳חִים), ונועד ליהודים, לנוצרים ולבני דת זרתוסטרא. השביעי קרוי התהום (אלהאוִיַה), ונועד למתחסדים הפוסחים על שתי הסעפים, כמו שנאמר: ״המתחסדים יהיו במדור התחתון של האש״ (סורה 145,4). כל הדברים הללו לקוחים מדבר אלוהים יתעלה: ״יש לו שבעה שערים, ולכל שער תוקצה קבוצה מתוכם״ [מהנוהים אחר השטן](סודה 15, 44).
אמר אבן עבאס: גן עדן שוכן לימין כס הכבוד, והגיהינום נמצאת לשמאלו, ולה שבעה ראשים. אמר כַּעְבּ אלאַחְבָאר: לה שבעה מדורים, שבעה שערים ושבעה ראשים. בכל ראש שלושים ושלושה פִיות, ובכל פה לשונות אשר לא ימנה את מספרן אלא אלוהים יתעלה, והן משבחות את אלוהים בגוני תשבחות. בתוכה אילנות מאש, אשר ענפיהם הדוקרניים ברמחים זקורים והם מתלהטים בלהבות. על האילנות פירות מאש, ועל כל פרי נחש, האוחז בשפתותיו את עין הכופר ואת שפתיו, ומפיל את בשרו על רגליו. ובו מלאכי חבלה, שבידיהם מוטות ברזל. בראש כל מוט שלוש מאות ושישים עמודי אש, אשר תקצר ידם של שדים ושל בני אנוש משאתם, ועליהם תשעה עשר מלאכים, כמו שנאמר: ״[אש התופת…] את הבשר היא חורכת, תשעה עשר מופקדים עליה״(סורה 74, 30-29), ״אשר לא יפרו את פקודת אלוהים ויעשו את אשר יורום״(סורה 66, 6).
אמצעי עינוי אלה נזכרים במקומות שונים בקוראן המתארים את עונשם של הרשעים. עץ הזקום צומח בגיהינום, ופריו משמש מאכל לפושעים. ראו סורה 43,44 והמשך הקטע שם, המתאר את העינוי הנגרם על ידי אכילתו ועינויי גיהינום נוספים, כנגד מנעמי גן העדן הניתנים לצדיקים, כאמור במהדורה, הערה 30.
סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִ-תרגמה מערבית-אביבה שוסמן-2013 סיפור בריאת גן העדן והגיהינום ומה שבהם-עמוד 53
הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986- המשמעות הקיומית של מעמד הד׳ימי
המשמעות הקיומית של מעמד הד׳ימי
העיון בתעודות שלהבא — מועט־שבמועט מתוך שפע החומר המצוי בעין — יש בו גם כדי להביך. איך יכלו קיבוצי־אנוש לשרוד לאחר דיכוי שכזה, גם אם (כפי שהטעמנו) לא בכל מקום ולא בכל זמן הופעל באותה צורה ובאותה דרגה? בתיאור מצבם של היהודים בהרי־האטלס של מארוקו ב־1901 העלה סופר צרפתי את הסברה הבאה:
תמיהה היא שתחת שלטון־עריצים מעין זה יכול היה עם לשמר ללא פגם את האמונה שהביאה עליו את הייסורים האלה. עדיין יכול אתה לצייר לך בדמיונך את השנאה המפעמת את הכובשים בעמדם מול התנגדותם של עלובים אלה ואת השחיטות החוזרות־ונשנות שעשו בהם שפטים."
אין ספק שהבעיה מורכבת מכדי שנוכל להמציא לה מענה משביע־רצון במסגרת המחקר הזה. לכל היותר יכולים אנו לנסות ולהעמיק בה על־ידי שנציג אותה בצורת שאלה.
קודם־כל יש מקום לשאול אם אמנם הדברים אמורים בקיום, או שמא שארית־הפליטה הנוכחית של אותן אוכלוסיות פורחות־לשעבר של המזרח הקדמון אינה אלא אוד עשן ששרד ממדיניות רצחנית, שיור המעיד על חדלון ולא על המשכיות. יש היסטוריונים המגדירים שרידים אלה כתרבויות מאובנות. לשון ״רצח־עם״ אין משמעה חיסול פיזי דווקה אלא גם עריקת ציבורים גדולים של נוצרים וזורואסטרים, שהרי אין להעלות על הדעת שבלי לחצים מבחוץ יהיה עם נוטש את תרבותו שלו מרצונו החפשי וממיר אותה בזו של הכובש. מחמת השתיקה האופפת את שתי המאות הראשונות לכיבוש הערבי־המוסלמי נאלצים אנו להסתפק בהשערות.
כלום אפשר לטעון שהיתרונות העצומים שנפלו בחלקם של הכובשים, בחומר ובכבוד, היו מן הסיבות העיקריות לנהירה ההמונית אל האסלאם? יש לזכור כי המרות־דת המוניות באו תמיד לאחר תקופות של רדיפות קשות. מכאן שלשון ״רצח־עם״ מרמזת על כליונו הפיזי או התרבותי של קיבוץ, בלי הבדל מה אמצעי־הכפירה המופעלים נגדו. חטיפת ילדים והמרת־דתם הכפויה של ילדים נוצרים (דֶבְשְִׁירְמֶה) הן דוגמות לכפייה שאינה כרוכה בשמד פיזי.
מתוך האינטרנט:
דבשירמה שיטת ה"איסוף" כבסיס קבוע לגיוס חיילים. ילדים נוצרים מתוך האוכלוסיה הנכבשת בסטטוס עבדים, עברו הכשרות נרחבות, אוסלמו, ולאחר מכן הופכים לעמוד השדרה של המערכת
אם אמנם היתה כאן שרידה, אפשר למוֹד אותה בשתי אמות־מידה: כמותית ואיכותית. הצד הכמותי נוגע בשימור תכונותיו האפייניות של עם: היסטוריה, לשון, ספרות, חוק ומשפט, והכרתו של לאום בעברו כמו גם בשאיפותיו־לעתיד. הרבה גורמים קובעים את שיעור הניכור שפקד כל אחת מן הקבוצות. העדה הקופטית והלאום הארמני, למשל, רואים עצמם מאוחדים על־ידי תרבות והיסטוריה המיוחדות להם, בעוד היוונים־האורתודוקסים מגדירים עצמם כמיעוט דתי בלבד. העמים הלא־מוסלמיים היחידים במזרח התיכון שהשיבו להם את עצמאותם המדינית בדורותינו הם ישראל, ובמידה ידועה — הנוצרים הלבנונים; אך בעוד שבישראל קמה העברית לתחייה כלשון הלאומית, הלבנונים עודם מדברים בלשון כובשיהם הערבית. תחייתה הלאומית המוצלחת של ישראל יש לה שלושה טעמים עיקריים: זכרון היסטורי, שימורם של מוסדות דתיים־לאומיים, ופיזור הגלות. יכול אדם לגלגל בהשערות בנוגע לגורמים שבתנאים יוצאי־דופן כאבדן הטריטוריה הלאומית וכפיפות למעצמה זרה איפשרו לקבוצות מקומיות טרום־ערביות לשמור על תודעה אתנית כלשהי. הנושא רחב ומורכב כל־כך, והתנאים שונים כל־כך בכל מקרה בפני עצמו (המארונים בהר־לבנון, למשל, הוסיפו להחזיק בנשקם, ומעולם לא התייחסו אליהם כאל ד׳ימים), לא נוכל אלא להעלות כאן סברות אחדות, תוך שנכיר בקיומם ובחשיבותם העליונה של גורמי ליכוד וסולידאריות פנימיים.
קשרים עדתיים
בקרב העדות היה הליכוד הקיבוצי פועל־יוצא ממבנה מוצק שקישר את בני העדה בתחושה של ערבות הדדית, שאף זכתה להכרה מטעם השלטונות. מוסדותיה השונים של הקהילה דאגו לצרכי דת, חינוך, צדקה ובריאות. תשלום הג׳זיה בשעת הצורך בשביל הזקנים, החולים והנזקקים, כמו גם היטלים מיוחדים והכסף הדרוש לכופר־נפשם של אנשי הקהילה — בני־ערובה יהודים ונוצרים — שולמו מקופת הקהילה. חלוקת מזון, מעות, לבוש, וטיפול רפואי חינם לנזקקים, זקנים, אלמנות ויתומים, אף הם סופקו ממקור זה עצמו, ששימש גם למתן סיוע לעוברי־דרכים ולקהילות השרויות בצרה.
מורכבים יותר היסודות בתחום הפסיכולוגיה הקיבוצית. דומה כי שנים מהם מכריעים במשקלם. רעיון הגאולה באמצעות הסבל, המובע בעצמה כה רבה בספרות הנבואית שבמקרא ולאחר־מכן באוונגליון, היה בבחינת מקלט רוחני ליהודים ולנוצרים, אף שבמישורים שונים השפיע על כל מיעוט ומיעוט. ספק אם בעיניהם של שני קיבוצי ד׳ימים אלה היה שלטון־העריצות, שהושג וקוים בכוח הנשק, נראה עליון על הערך הרוחני של תרבותם־הם, שאותה הוסיפו לטפח למרות הדיכוי לצורותיו — ובפרט אמורים הדברים ביהודים, שתרבותם נשארה חיונית יותר. הד׳ימים נשענו על הכרה פנימית שעליבותם, הכפויה מבחוץ, לא די שאינה גורעת מכבודם אלא היא חרפה למי שאכפו אותה, והם הפיקו מגורלם ממד של רוחניות ועצמה שחיזק את כוח־ההתנגדות המוסרי שלהם וכיוון את חייהם. במרוצת הדורות ודאי ראו עצמם בחינת התגלמות חזונו הצורב של ירמיהו הנביא:
כח יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם, כִּי נָטַל עָלָיו.
כט יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ, אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה.
ל יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה.
(איכה ג, 30-28)
הרעיון המעודד של תקומת המושפלים והנדכאים, האפייני כל־כך לספרות המקראית, פירנם את התנגדותם הסבילה של הד׳ימים במרוצת הדורות והעניק להם זהות רוחנית עמוקה, למרות החילוקים התיאולוגיים שבינם לבין עצמם. החכמים הם שקיבלו עליהם את הנחלת המורשה הלאומית: דת, לשון, היסטוריה. אך בגלל השפלתם וביזוים של נציגי הדתות הנקלות החלו החכמים לסמל בהדרגה, בעיני אותם ד׳ימים השואפים להתבולל בתוך הרוב, את המשך קיומו המביש של מצב שנוא.
הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986– המשמעות הקיומית של מעמד הד׳ימי- עמוד 134
פיטורי פקידים נוצרים במצרים (1419)-הד'ימה-בת יאור 1986 – דרך גביית הג׳זיה
דרך גביית הג׳זיה
ביום התשלום יתאספו במקום ציבורי כגון השוק. בעמידה עליהם לחכות שם במקום הנמוך והמזוהם ביותר. הפקידים המייצגים את החוק יוצבו מעל להם ויעמדו כמאיימים, למען יחשבו בלבם, הם וזולתם, כי מטרתנו להשפילם בהעמידנו פנים כאילו יורדים אנו לנכסיהם. הם יבינו כי(שוב) חסד אנו עושים עמהם מידיהם את הג׳זיה ונניח להם (בכך). אחרי כן יגררום אחד־אחד (אל הפקיד הממונה) לקבל תשלום. בעת התשלום יקבל הד׳ימי מהלומה ויידחף הצדה למען יחשוב כי ניצל מן החרב בזכות (עלבון). זה כך ינהגו ידידי האל, בני דורות ראשונים ואחרונים, עם אויביהם הכופרים, כי לאללה העוז, לנביאו ולמאמינים. (עמ׳ 811)
אל־מע׳ילי(נפ׳ 1504), אחכּאם אהל אל־ד׳מה, אצל ואידה, ״כתב פולמוס״
ביום שנקבע לדבר חייב הד׳ימי — בין נוצרי ובין יהודי — להתייצב בגופו ובעצמו, ולא על־ידי סוכן (וַכִּיל), בפני האמיר האחראי לגביית הג׳זיה. זה האחרון חייב לשבת על כיסא גבוה בצורת כס־מלכות; הד׳ימי יצעד קדימה והוא נושא את הג׳זיה באמצע כף־ידו, וממנה יקחנה האמיר בהיות ידו מלמעלה וזו של הד׳ימי למטה. אחרי הדבר הזה יכה האמיר את הד׳ימי על ערפו באגרופו; איש יעמוד ליד האמיר לגרש את הד׳ימי חיש־מהר; אחרי־כן יצעדו(ד׳ימי) שני ושלישי קדימה למען יעשו להם כאשר עשו לקודמם, וכמוהם כן כל הבאים אחריהם. הכל יורשו להתענג על המחזה הזה. אף אחד (מן הד׳ימים) לא יורשה להסמיך צד שלישי לשלם את הג׳זיה על מקומו, כי חובה עליהם לשאת את ההשפלה הזאת בעצמם: כי אולי סופם להאמין באללה ובנביאו ובכך ייגאלו מן העול המאוס הזה.
אל־עדאוי, משפטן מוסלמי מצרי(נפ׳ 1772)
מסורות ועמדות כלפי הד׳ימים (המאה ה־18)
מִצְר (קאהיר העתיקה) המוסלמים הם שיסדוה. כדברי בדר [בדר אל־וין מוחמד אל־קארפי(1601-1533), בעל החיבור ההלכתי דורר אל־נפאיס]. בספר אל־דורר אל־נפאיס, משמו של אבו־עוּביד:[ אבו־עוביד אל־קאסם אבן סלאם (נם׳ 838), חכם שקבע מושבו בעיראק]. ייסודן של ערי האסלאם שונה בהתאם לתנאי המקום. כך, למשל, במדינה, טאיף ותימן הושגו חוזי־שלום במשא־ומתן; שטח לא־נושב שהותוו תחומיו ונושב על־ידי מוסלמים, כדוגמת קאהיר, כּופָה, בצרה, בגדאד, ואסט; כל כפר שנכבש בכוח הזרוע ולא ראה הח׳ליף לנכון להחזירו לאנשים שמהם נכבש. אלו ערי מטרופולין מוסלמיות שאין בהם בני־החסות רשאים להציג בהן לראוה אף לא אחד מסמליהם הדתיים, למשל, להקים כנסיות, להביא יין או בשר־חזיר, או להשמיע במקוש. שום כנסיה, בית־כנסת, תא של נזיר או מקום עצרת־תפילה חדשים משלהם אינם מותרים בערים האלו, על־פי הסכמתם הכללית של חכמי־הדת. נאמר למעלה כי עירנו קאהיר היא עיר מוסלמית, שראשיתה לאחר כיבוש מצרים, בימי שלטונם של הפאטמים. לכן אין להקים בה כנסיה, בית־כנסת וכיוצא באלה. עם המצהירים כן נמנה המופתי של האסלאם, החנפי המלומד, השיח׳ קאסם בן קוטלובע׳א, [קאסם בן קוטלובע׳א(1474-1399), מחשובי האסכולה החנפית במצרים]תלמידו של אבןאל־המַאם.[ כמאל אל־דין מוחמר אבן אל־המאם (נפ׳ 1457), חכם־הלכה מצרי] ספרי האסכולה (החנפית, מ.ש.) אוסרים פה־אחד להקים כנסיות וכיוצא בהן בבעלותם של ד׳ימים בשום שטח מוסלמי. איך ייתכן אפוא להרשות זאת ביישוב המוסלמי הזה, בעיר שמעולם לא היתה בה שליטה לכפירה, מאז ראשית העיר? אמר הנביא, עליו השלום והברכה: ״אין סירוּס ואין כנסיה באסלאם״. המלה ״סירוס״, חִ׳צא, היא מגזרת פ׳עאל, כשם־הפעולה של ח׳צא, ״לסרס״. הקשר בין ״סירוס״ ל״כנסיה״ הוא בכך שהקמתה של כנסיה על אדמה מוסלמית משמעותה ביטול הגבריות אצל יושבי החבל, ממש כמו שבחיי־המעשה הסירוס הוא ביטול הגבריות בבעל־חיים, הגם שהוראת המלה בהקשר שלנו היא פרישות מנשים על־ידי הצטרפות לכנסיות. הזיקה ברורה. באמרו ״אין כנסיה״ התכוון הנביא לכך שלא תיבנה כנסיה, כלומר איסור על בניית כנסיה כלשהי על אדמה מוסלמית, לפי שהקמתה של כנסיה חדשה על אדמה מוסלמית משמעה ביטול הגבריות אצל יושבי החבל ההוא. דבר שאין להרשותו, ממש כמו שאין להרשות את ביטול גבריותו של גבר על־ידי סירוס. (עמ׳ 21-20)
אף־על־פי שאפשר להבין אי־אלה נתונים מן האמור למעלה, דע כי ממש כמו שאסור לד׳ימים לבנות כנסיות גם דברים אחרים אסורים עליהם. אסור להם לסייע לכופר כנגד מוסלמי, בין שהוא ערבי בין שאינו ערבי; ולא להורות לאויב על נקודות־התורפה של המוסלמים, כגון חוסר־כוננותם של המוסלמים לקרב. [המחבר משתמש בשביל האויב במונח חו־בי, כלומר תושב דאראל־הרב—משכןהמלחמה—בו יושבים הכופרים ]אסור לד׳ימים לחקות את המוסלמים בלבוש, ללבוש מדי צבא, לעלוב במוסלמי או להכותו, להרים את הצלב בעצרת מוסלמית; להוציא חזירים מבתיהם לחצרותיהם של מוסלמים; להניף דגלים בחגיהם שלהם; לשאת נשק בחגיהם, או לשאתו בכלל, או להחזיקו בבתיהם. אם יעשו איזה מן הדברים האלה, ייענשו וכלי הנשק יוחרמו. לא יהודי, לא נוצרי ירכבו על סוס, עם אוכף או בלעדיו. מותר להם לרכוב על חמורים חבושי־מרדעת. לא ילבשו.קַבַאא: (אדרת עליונה), בגדי משי, צניפים, אך מותר להם לחבוש קלנסווה(מצנפת חרוטית), תפורה בתפר־כסתות גס לראשם. אם יעברו על־פני עצרת של מוסלמים עליהם לרדת מרכובם, ומותר להם לרכוב רק בשעת־חירום כגון מחלה או יציאה אל מחוץ־לעיר, ויש להצר את שבילם. לא יחקו את לבושם של אנשי חכמה וכבוד, גם לא ילבשו בגד־מחלצות, משי, או, דרך־משל, אריג עדין. עליהם להיבדל מאתנו בלבוש, כמנהג הנוהג בכל איזור, אך בלי הידור, למען יעיד הלבוש על השפלתם, הכנעתם וקלונם. לא יהיו שרוכי־נעליהם כשלנו. במקום שנועלים נעליים סגורות ולא שרוכות תהיינה נעליהם גסות, דוחות בצבען (ללא קישוט). החברים (לנביא) הסכימו ביניהם על הדברים האלה כדי להוכיח את בזיונו של הכופר ולהגן על אמונתו של המאמין החלוש. שהרי אם יראה אותם בקלונם לא יהיה נוטה לאמונתם, ולא כך אם יראה אותם בשררה, בגאוה, או בלבוש־מחלצות, שהרי כל הדברים האלה מניעים אותו לכבדם ולנטות אליהם, בשים לב למצוקתו ודלותו שלו. וכיבוד הכופר הוא כפירה.
בספר אל־אשבאה ואל־נט׳איר נאמר:
[שורה של כרכים על ״המבנה השיטתי של החוק המפורש״. כאן הכוונה אולי לחיבורו של אבן־נוג׳ים (נפ׳ 1562), חנפי שחיבר ספרים מסוג זה.]
כיבוד הכופר הוא כפירה. מי שדורש בשלומו של ד׳ימי מתוך כבוד, חוטא בכפירה. מי שאומר לאמגושי ״הוי רבּי״ מתוך כבוד, חוטא בכפירה. וזאת משום שהם אויבי אהובנו, אדון־השליחים; והנוהג כבוד באויבו של אהובו, משפיל את אהובו. לכן אין אתה רשאי למנות כופרים למשרות ממשלתיות. המניח להם להשתרר על מוסלמי על־ידי שהוא מייפה את כוחם להכותו, לכלאו או לדכאו כדי להוציא ממנו כסף, הופך את הכופר למי שגובה מסים ממוסלמי וכל זאת מטעמו של ראש או נכבד אשר, בשל עניינים של העולם־הזה ובהתעלם מעונש בעולם־הבא, אינו מתיירא ממה שיבוא עקב מתן שררה לכופרים על מאמינים. אם כך נהג הכופר הרי הפר את הברית עם המוסלמים כאמור למעלה, והעונש הצפוי לו מיתה.
כמאל אל־דין אבן אל־המאם (נפטר 1457) אומר: ״הכופר הד׳ימי המתנשא על המוסלמים עד כדי רברבנות, רשאי הח׳ליף להרגו״.
אסור לתת להם מקום של כבוד במושב של מוסלמים, לנהוג בהם ידידות, לברכם בשלום.
אם בירך (מוסלם) בשלום אדם שנראה לו מוסלמי ונמצא למד כי הוא ד׳ימי, טוב שיאמר ״שלומי ישוּב אלי״. אם אחד מהם מברך לשלום, משיבים לו ״עליכם״ או ״ועליכם״. אם מתכתבים עם אחד מהם, אומרים ״שלום להולך בדרך־הישר״. אבל צריך להימנע מלאחל להם איחולים, לנחמם באבלם או לבקר את חוליהם, אלא אם כן מצפים לכך שהאדם שמבקרים אצלו יתאסלם. אם אמנם לכך מצפים צריך לבקר אצלו ולהציע לו את האסלאם.
[לפי המסורת המוסלמית נקבע המנהג לענות לברכת שלום של ד׳ימי במלה ״עליכם״ או ״ועליכם״ (עם ו) לפי שהיהודים נהגו לומר למוסלמים במקום ״אל־סלאם עליכם״(השלום עליכם) ״אל־סָאַאם עליכם״(מיאוס עליכם)].
אסור לכופרים להקים בנין גבוה מזה של שכן מוסלמי, אפילו ביתו של המוסלמי שפל מאד והמוסלמי משלים עם בניינו הגבוה של הכופר. אסור להם לקנות ספר קוראן, או ספר בדיני האסלאם או של מסורת הנביא, או לקחת ספר כזה כמשכון. לא זה אף לא זה יסכון. אין לקום לכבודם ולא להתחיל לברכם בשלום, כאמור למעלה. אם מוסלמי מתלווה אל הכופר שאותו ברכו בשלום, יכוון את הברכה אליו, ואל יפליג בלשון ״כיצד השכמת וכיצד הערבת, ואיך אתה, ומה מצב־בריאותך?״ רשאי אתה לומר, ״יכבדך אלוהים וידריכך בדרך הישר״, שפירושו לעבר האסלאם. רשאי אתה לומר, ״יתן לך אלוהים אריכות־ימים, רוב עושר וצאצאים״, שמשמעו התשלום של הרבה מסי־גולגולת.
כמו שחייבים מוסלמים להיבדל תכלית־הבידול מן הכופרים בחיים, כך גם קבריהם חייבים להיבדל בבירור מקברי הכופרים, ועליהם להיות רחוקים מהם. (עמ׳ 57-55)
אל־דמַנהוּרי (נם׳ 1778), אִקאמת…
פיטורי פקידים נוצרים במצרים (1419)-הד'ימה-בת יאור 1986 – דרך גביית הג׳זיה
עמ' 173
טובה בארי-החזן הגדול אשר בבגדאד-פיוטי יוסף בן חיים אלברדאני
אלברדאני
טובה בארי
החזן הגדול אשר בבגדאד
פיוטי יוסף בן חיים אלברדאני
מכון בן צבי
ירושלים, תשס"ג
ספר זה מביא לפני הקורא לראשונה את מכלול שיריו של יוסף בן חיים אלברדאני, ראשון פייטני בבל הגדולים. אלברדאני פעל לפני למעלה מאלף שנים, במחצית השנייה של המאה העשירית, בבגדאד, ושימש חזן בבית הכנסת הגדול של העיר. כל שיריו, למעלה משלוש מאות קטעים, הם מתנת הגניזה המפורסמת של קהיר. הם נדפסים כאן לראשונה במקובץ, על פ׳ כ-450 כתבי יד.
יוסף אלברדאני היה פייטן פורה ומוכשר ויוצר בעל תודעה עצמית בלתי רגילה. יצירותיו, פרי מסורות קדומות וממוסדות, מכסות את מפת סוגי הפיוט של ימיו בשלמותה, ומציגות מהם דוגמאות מרגשות ביופיין. הן עשויות להפתיע גם את הקורא המודרני אנין הטעם, בלשונן העשירה והגמישה, בסגנונן הקליל והשקוף ובתבניותיהן המהוקצעות. בבל, שנודעה מאז כמסויגת מן השירה הפייטנית ואף כעוינת לה, מצטרפת אתן כשותפה שוות מעלה למקהלה המפוארת של שירתנו הקדומה.
ד”ר טובה בארי, חוקרת השירה העברית בימי הביניים, מלמדת בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב
תמונת השער על פ׳ צילום של בית הכנסת הגדול של בגדאד(1910), באדיבות המוזיאון של מרכז מורשת יהדות בבל, אור יהודה
מסת״ב ל-965-235-090 א158
עיצוב עטיפה: אסף באר׳
יוסף אלברדאני וביתו
ידיעותינו הממשיות על חיי יוסף אלברדאני מעטות, אך בכל זאת אין הוא נשמה ערטילאית כדוגמת פייטנים רבים, ששמותיהם עלו מבין דפי הגניזה. כינויו ׳ברדאני׳ מעיד על מוצאו מברדאן, פרוור בעל אקלים ממוזג השוכן צפונית־מזרחית לבגדאד. כפי שנראה להלן, גם אביו של ר׳ יוסף היה משורר ואף הוא נתכנה ׳ברדאני׳. מכאן נוכל אולי לשער שהמשפחה עזבה את אזור ברדאן בשלב מוקדם יחסית ועברה להתגורר בבגדאד, עיר שבה מתועדת פעילותם של בניה במשך ארבעה דורות לפחות. יוסף אלברדאני נזכר במפורש בתעודה אחת ויחידה שנמצאה עד עתה, היא האיגרת ששיגר רב האיי גאון בשנת 1006 לקירואן אל ר׳ יהודה בן יוסף, ראש הסדר, שכבר הוזכרה בפרק הקודם. כאמור, מאן הסיק ממנה את רוב המידע השייך לענייננו כאן. רב האיי שואל את נמענו לגורלו של נחום ומגלה תוך כדי כך את יחסו החם אליו:
וחמדתנו אהובנו ידידנו מ<ר> ר<ב> נחום החזן נט<ריה> רח<מנא> בן מ<ר> ר<ב> יוסף החזן הגדול נוחו עדן, יודיענו אלוף איך הוא ואת שלומו כי אח חביב הוא לנו ועמנו גדל מנעוריו והוא נכבד וגדול ב[תורת]ו ומקומנו צריך לו הרבה כי נאספו הזקנים והוא עכשו המוקדם על כל החזנים אשר בבבל, ובנו עומד בכנסת הגדולה בבגדאד ואהוב.
משורות קצרות אלו, ומעדויות נוספות, ניתן ללמוד פרטים אחדים על חיי יוסף אלברדאני. ממה שנאמר באיגרת ברור, שבתאריך שיגורה — שנת 1006 — כבר לא היה יוסף בין החיים. רב האיי עצמו היה בן שישים ושבע בשעה שכתב את מכתבו.“ מדרך דיבורו בנחום(׳כי עמנו גדל מנעוריו׳ וכו') הסיק ע׳ פליישר ששניהם היו קרובים בגיל, אם כי ייתכן שנחום היה צעיר במספר שנים מרב האיי. הנחה זו מתחזקת גם בעובדה, שבאותה עת כבר היה לנחום בן בוגר שמילא את מקומו כחזן(׳ובנו עומד בכנסת הגדולה בבגדאד ואהוב׳). נוסף על כך אנו יודעים שנחום למד תורה אצל רב שמואל בן חופני, חותנו של רב האיי: כך משתמע מן המכתב ששיגר נחום אליו מקירואן בסוף המאה העשירית. לפי זה נראה שבשנת 1006 נחום היה כבן שישים, ואם כן הוא נולד בשנת 950 בערך. אם נניח פער של כעשרים וחמש שנים בין הדורות, נמצא שאביו, יוסף אלברדאני, נולד סביב שנת 925, ואביו של יוסף, חיים, ממש בראשית המאה העשירית. זמן פעילותו של ר׳ חיים אבי יוסף אלברדאני מקביל אפוא לתקופת שירותו של רב סעדיה בהנהגת הישיבה בבבל.
עדות חשובה, הנלמדת מן האיגרת של רב האיי אל יהודה בן יוסף ראש הסדר, נוגעת לפעילותם של בני ברדאני כחזנים. מסתבר שמשרת החזן של בגדאד עברה בירושה במשפחת ברדאני במשך ארבעה דורות לפחות. פועלו של נחום כחזן מתועד גם במקורות אחרים: כאמור, הוא נזכר כחזן במחזור של שירי תהילה, שנכתב בסוף המאה העשירית לכבוד אחד מנכבדי בגדאד. באחד משירי המחזור הזה מציין המחבר לשבח את שירתו של נחום, ומזכיר בהקשר זה את שלושת בניו
רמז. סוכות / מצדר
מקורות: כ״י ט״ש 6/70 ת (נ) בין מצדרים שלו לחגים; כ״י ט״ש 4/12 ת 10 (א). לפניו פזמונות של ברדאני בקדושתא לסוכות. אחריו התחלה של יוצר ליום ב של סוכות: שיר השירים אפציח לאל המיוקר; מחזור חיזונים, קעד ע״א (ב). נדפס: ברנשטיין, פיוטי מצדד, עמ׳ 144. סימן: ברדאני.
מסדר לסוכה שני יום
סוכות
רמז. סוכות / מצדר
מסדר לסוכה שני יום
בֹּקֶר אֶעֱרֹךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה
רָם לְשַׁבְּחוֹ עוֹשֶׂה כָּל פֶּה
דַּת סֻוכָּה חָקַק בְּאַהֲבָה לְטַפֵּי
אֲיוּמָּה בְּצִלָּהּ שִׁבְעָה לְהִתְחַפֶּה
נָם אַזְרִיחַ לָכֶם וַאֲרַפֵּה
יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא….. קָד<וֹשׁ>
כותרת: יום שני סוכה א מצדר ב 1 בוקר א אערוך אב 2 עושה] עשה ב יצר א 3 דת סוכה] דתות סוכה א דר סנה ב חקק] חסר א באהב א לטפי] לצפה א 4 המעתיק דילג על הטור ורשמו בראש הדף נ 5 נואמים בורא יוצר ורופה א לכם וארפה] לך ואיפה ב 6 שמי] לכם נוסף ב ומרפא א.
ביאור: 1 בקר אערך וכו': לשון הכתוב בתה׳ ה, ד. 2 רם: כינוי לה׳. לשבחו: כדי שיאמרו את שבחו הוא ברא כל פה. ועדיפה גרסת המקבילות: ׳עשה׳, ׳יצר׳. כל פה: סינקדוכה[שִׁמּוּשׁ בְּיָחִיד בִּמְקוֹם רַבִּים] לאנשים. 3 דת סוכה: הלכות סוכה. חקק: ציווה. לטפי: הצירוף גולש לטור הבא: לטפי איומה, דהיינו לישראל. 4 איומה: כינוי לישראל על פי שיה״ש ו, ד. המעתיק דילג על טור זה, והעתיקו בראש הפיוט. בצלה וכו': לשהות בצלה של הסוכה שבעה ימים. להתחפה: להסתופף, מלשון חופה. 6-5 נם: אמר הקב״ה. וארפה: נראית יותר גרסת המקבילה: וַאֲיַפֶּה. אזריח … ומרפא: על פי מל׳ ג, כ.
טובה בארי-החזן הגדול אשר בבגדאד-פיוטי יוסף בן חיים אלברדאני.-עמוד 8
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט
היאוש
המצוקה וחוסר התקוה התישו את כוחם של היהודים ״הן כשל כחי וסבלי מרב מצוקה״. זהו ביטוי לקוצר הרוח של העם. אחד הפיוטים מתאר בציורים עזים את מצבה של כנסת ישראל בגלות. המשורר משכים קום לבית־הכנסת להתלונן בפני הקב״ה על מצב העם בגולה ושופך לפניו את צער ליבו״
אל בית הנה קמתי לא אחרתי
נגדך אערוך תחנה ואכרעה
כי לך הישועה, עוטרה נא, ופדה נא לעגומה
בין שני הכפירים היא לעוברים
זה ישפיל זה ירים, נמחצה, וכדה על שכמה:
מעדו קרסוליה ונדחפה
וכי עוד ביד צר, נרדפה, ובארבע פנות עלמא:
הייתה לחרפה למשל ושלנינה
בין אומות נתונה, למגנה הוציאה ביד רמה
וכתגובה בא הבכי מרוב יאוש:
" דמעי כלו, צעיני יכלו
מיחל כלו, לך דדומייה"
פרק ה׳
כנסת ישראל מתוארת בגלות כנתונה בין שני הכפירים ־ אדום וישמעאל. המשוררים נתנו כינויים שונים לאויבי ישראל בגלות מרוקו: ״בן שפחה״, ״שה בן זאבים״, ״נין עמלק בין השאר הם מתוארים גם כשמות עמי כנען כמו ״גן יקשן… אוהלי כושן…דישן״, בפיוט ״שוכנת בשדה״ שחיבר ר׳ שלמה אבן גבירול. עם ישראל מתואר כאישה חלושה הנושאת כד על שכמה, ועול הגלות התיש את כוחה עד שרגלה מועדת. משורר זה מתאר תופעות שונית המאפיינות את הגלות וביניהן גם ההשפלה והחרפה ״היתה למשל ולשנינה״. הצלחה זו של אומות העולם ־ אדום ישמעאל־ נוגדת את מצבו הבזוי של עם ישראל בגולה, וזה מעורר את היהודי המצוי לתהות על מצב העם בגלות ועל אורך הגלות הנמשכת ואינה נפסקת.
דימוי נוסף של ה׳ ועם ישראל מופיע בפיוט ״על מי נטשתה הצאן?״. בפיוט זה מדמה המשורר את ה׳ לרועה הנוטש את צאנו. הצאן ״עם ישראל״ נמצא במצב קשה, כי אין כד שידאג לו ויכלכל אותו; הוא משוטט בצמא חסר כול לקראת מותו הצפוי. זהו מצבו של עם ישראל:
מרעיתם נפצה על מים, ואיך בצמא נצמתו,
אך אם יום או יומיים, תעמוד מלכת מותו, כל הצאן…
רועם רועים רועי רוח, בשדה צבעון וענה,
נפוצו נטשו אל כל רוחי".
״שדה צבעון וענה״ בפיוט הוא דימוי לאויבי ישראל.
אורך הגלות הוא נושא נוסף הנדון בפיוטים. כך אנו מוצאים מספר פיוטים ב״שירת הבקשות״ הקובלים בפני האל על הסבל בגלות ועל אורכה המתמשך. המחבר מדמה את עם ישראל ל״עדר תועה״ ובאחת הקצידות נשאלת שאלה:
יעד אן עדר תועה
יצאו עלי בני בליעל, מרד ומעל,
מלכותם נמשכה ואיפה הוא מרחם משחר ?"
הערת המחבר: רעיון זה של הצלחת אומות העולם כנגד עם ישראל המפוזר בגולה בא לידי ביטוי בדברי ר׳ שמואל בן זקן (1735־1670) האומר ״כי כן שאין משפיל לרשע עד יגביהו עד גרם המעלות ומשם יורידנו אלי׳׳. כונתו כי זוהי עליה של האומות לצורך ירידה כדי שהרשע, שהם אומות העולם, ירגיש את כאבה של ההשפלה, יש קודם כל להעלותו לרוב המעלה. ראה מנור עמ׳ 54־55.
בקצידה נוספת, כותב המשורר על התוחלת הממושכת לקראת הפסקת סבל הגלות והציפיות לגאולה.
308) — קצירה — להר״ ר מרדכי טרזמאן ז״ל
הערת המחבר: קצידה מס׳ 308 בא״ש נכתבה ע״י ר׳ דוד טרזמאן ומופיעה בפרשת ״ויחי״. קצידה זו המתארת את בדידותו של ישראל בין העמים מזכירה את דברי בלעם בספר במדבר כ״ג, ט׳ ״הן עם לבדד ישכון״. על ביטוי זה אומר הפרשן ר׳ אברהם אבן עזרא ״כי ראה (בלעם) בחכמתו שתעמוד זאת האומה לבדה ולא תתערב עם אחרת מתגברת עליה לעזוב תורתה כאשר עשו כל האומות״.בדידותו של העם ביחס לגויים אחרים נובעת מרצונו לשמור על תורתו, ודבר זה מרגיז את האומות המנסות לפגוע בעם ישראל.
ע״מ י־י הגאים ברובה
בשקל ״מאל גִ׳פני יבכי בדמוע ליל ונהאר״
מתוך אעירה שחר לרבי חיים רפאל שושנה זצקו"ל
מָתַי אוֹר דּוֹדִי יִזְרַח וְיִנְהַר / מָתַי מַלְכֵּנוּ יֵצֵא כְּגִבּוֹר
מַתִּי רַגְלֵי מְבַשֵּׂר–טוֹב בָּהָר / מָתַי אֲסִירִים תְּשַׁלַּח מִבּוֹר
מָתַי כְּאוֹר חַמָּה יָאִיר סַהַר / מָתַי עֹל אוֹיְבִי מֵעָלַי תִּשְׁבֹּר
מַתִּי בִּנְךָ מִכָּל–טֻמְאָה יִטְהַר / מָתַי, מַלְכִּי, סִיגִים תִּצְרֹף כַּבּוֹר
מָתַי הַמַּשְׂכִּיל יַזְהִיר כְּזֹהַר / מָתַי עַל כָּל–פְּשָׁעַי תַּעֲבֹר:
מַדּוּעַ דּוֹדִי מִמֶּנִּי רַחַק / עָזַב יוֹנָתוֹ מִרְמַס שָׁמוּהָ
מַדּוּעַ עֲזָבָהּ שׁוֹכֵן שַׁחַק / בָּאוּ בָּהּ זָרִים וַיְחַלְּלוּהָ
מַדּוּעַ שֵׁבֶט יְהוּדָה בְּדֹחַק / בֶּן–אַמָּה וְאָדֹם הִזִּילוּהָ
כְּשֶׂה .נֶאֶלְמָה בֵּין גּוֹזְזֶיהָ:
308) — הנושא: כמיהה ליעודי ה׳, עשר מכות, רשות ל״קדיש״.
דודי — כנוי חיבה לה׳ יתעלה, אהובי. וינהר — יאיר. מבשר טוב — אליהו הנביא ז״ל. מבור — מן הגלות. סהר — ירח. מתי סיגים… — מתי תזקק העולם מן הפסולת שבו כמו שמסיר כתמים מן הבגד ע״י הבורית? יונתו — כנוי חיבה לכ״י. מרמס שמוה — כנוי להשפלה ושעבוד. עזבה — שב אל ״יונתו״. ויחללוה — פגעו בכבודה. הזילוה — ביזו אותה. כשה נאלמה… — חסרת אונים.
קטע פיוטי זה מכיל את המרכיבים השונים המופיעים בפיוטי הבקשות:
על המצוקה החומרית כותב המשורר ״עול אויבי״ ו״כל טובי ממנה שדד״. המצוקה הרוחנית מתוארת במילים ״בדד, גולה ונדח…בן אמה…עלי משתורר בגאווה וחרפה״. הקטע מציין גם את אורך הגלות ואת הציפיות לגאולה ״מתי אור דודי יזרח…מתי עול אויבי מעלי תשבור… עיני תמיד כל יום לך צופה״.
הגלות המתמשכת מעלה תהיות אצל המשוררים ביחס למציאות הגלותית הקשה,כאשר המשורר כותב ״עד מתי״ הוא גם מעלה הד של מחאה על ייסורי העם שאינם באים לקיצם.
הפרעות שפרצו מעת לעת, נוסף על הייסורים שחלו על היהודים, זעזעו קשות את היהודים בקהילות השונות ורחשי ליבם של יהודי כל הדורות באו לידי ביטוי בפיוטים שכתבו המשוררים. אין להתפלא על כך, שחייהם של היהודים בגולת מרוקו היו רצופים באין סוף של פרעות ופגיעות. בפיוט אחר אנו מוצאים את הרעיון של הסתר פנים.
הערת המחבר: ר׳ מאיר די אבילה (1730 ־ ז) כותב על אורך הגלות ״שכבר נגזר עליה שתשאר בגלות יומו של הקב״ה שהוא אלף שנה״. אורך הגלות הביא לשיבוש ביחסי ה׳ ועמו כי אלף שנות הגלות כבר חלפו. אורך הגלות יביא בעתיד ספקות ביחס למעמדו של עם ישראל כעם נבחר. ראה מנור עמי 37־36.
על כך כותב המשורר:
למה ברחוק תעמוד, תעלים לעתות בצר ?
צוה ישועות גלמוד, קורא לך ממצר
ולחיק משנאיך תמד, שבע, הידך תקצר? "
ה׳ מתיחס באדישות ובחוסר עניין, כביכול, למצב העם בגלות. הוא כאילו מסתיר את פניו מהעם בעת צרתו. ובאין ברירה ברגע מלא יאוש נאלץ המשורר להמשיך במה שהוא מסוגל לעשות־להתפלל ולצעוק לגאולה:
" זמן פדות נתאחר, מיום ליום עד מחר
קנה גרוני נחר, בערב ובשחר"
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ' 56
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי- שבת קודש
בגדי שבת
לא הכול הקפידו על בגדים לבנים בשבת, אבל היו להם בגדים מיוחדים, היינו כסות נקייה ונאה לשבת.
יש שהקפידו ללבוש גלימות מיוחדות לבנות לכבוד שבת.
מרא דאתרא יש״א ברכה הקפיד על ארבעה בגדים לבנים לשבת.
נרות שבת
1 . בכל קהילות תאפילאלת נוהגים להדליק שני נרות לשבת.
הערת המחבר: בעניין מספר הנרות קיימות שלוש שיטות: שיטה א – להסתפק בנר אחד(רמב״ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה א: ׳ואחד אנשים ואחד נשים חייבים להיות בבתיהן נר דלוק לשבת׳), וראיה לכך הוא נוסח ההדלקה: ׳להדליק נר שבת׳, וכן בבלי שבת לא ע״ב: ׳בנדה, בחלה ובהדלקת הנר׳; ׳עשרתן, ערבתן, הדליקו את הנר׳. שיטה ב – המקובלת אצל רוב הפוסקים – להדליק שני נרות, אחד כנגד ׳זכור' ואחד כנגד 'שמור׳(טור או״ח, הלכות שבת, סימן רסג; הכל בו, סימן כד; הראבי״ה, סימן קצט; ארחות חיים, הדלקת נרות, סימן ט; מהרש״א, חידושי הלכות שבת, לג ע״ב, ושער הכוונות, חלק ב, עט׳ נה צד ב). שיטה ג – שבעה נרות(מגן אברהם, ס״ק ב; מהר״י עיאש בשו״ת בית יהודה או״ח, סימן כא, ועוד), כנגד שבע הנערות הראויות לה מבית המלך, כנגד שבעה עולים וכנגד שבעת ימי השבוע. השיטה הנפוצה בתאפילאלת היא שני נרות, כשיטת האריז׳׳ל.
אין מדליקים בנרות שעווה, אלא בשתי כוסות שמן הצף על פני המים שבהן ובפתילה הקבועה באמצע.
המנהג בריסאני להרבות בנרות שבת לנפטרים, ועל כל נר אומרים את הנוסח בערבית ׳רחמאת לאה א־כאלתי', ׳רחמאת לאה אלאלא רחל', ׳רחמאת לאה אבבא־ סי׳(רחמי ה׳ על דודתי, רחמיו על רחל, על משה)…
שמש בית הכנסת בריסאני היה מכין בערב שבת ארבעים כוסות נרות ובמוצאי שבת מדליק אחד אחד, ועל כל אחד אומר חרוזי ברכות.
מדליקים ואחר כך מברכים.
הערת המחבר: כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ לא סעיף ז; נתיבות המערב, עט׳ סח סעיף יג; עטרת אבות, פרק יד, סעיף יח; זוכר ברית אבות, עט' 64 סעיף ב). מנהג זה תואם לדעת הרמ״א סימן ־סג, סעיף ה: ׳ויש מי שאומר שמברך אחר ההדלקה וכדי שיהא עובר לעשייתו לא יהנה ממנה עד לאחר הברכה ומשימין היד לפני הנר אחר ההדלקה ומברכין, ואחר כך מסלקין היד וזה מקרי עובר לעשיה וכן המנהג', אבל מרן הרב עובדיה יוסף פסק לברך ואחר כך להדליק כדין כל ברכה שמברכים עובר לעשייתה (יביע אמר ח״ב, או״ח סימן טז, כדעת מרן שו״ע שם). ראה פירוט מקורות וטעמים, דברי שלום ואמת ב, עט' 56-52.
נוסח הברכה בתאפילאלת הוא ׳להדליק נר שבת׳, ולא ׳להדליק נר של שבת׳ כבשאר קהילות מרוקו.
[1] וכן בקצר א־סוק(מפי ר' בנימין ב״ר אברהם לעסרי).
[1] ראה ישראל סבא, שם.
:4 כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ לא סעיף ז; נתיבות המערב, עט׳ סח סעיף יג; עטרת אבות, פרק יד, סעיף יח; זוכר ברית אבות, עט' 64 סעיף ב). מנהג זה תואם לדעת הרמ״א סימן ־סג, סעיף ה: ׳ויש מי שאומר שמברך אחר ההדלקה וכדי שיהא עובר לעשייתו לא יהנה ממנה עד לאחר הברכה ומשימין היד לפני הנר אחר ההדלקה ומברכין, ואחר כך מסלקין היד וזה מקרי ע*בר לעשיה וכן המנהג', אבל מרן הרב עובדיה יוסף פסק לברך ואחר כך להדליק כדין כל ברכה שמברכים עובר לעשייתה (יביע אמר ח״ב, או״ח סימן טז, כדעת מרן שו״ע שם). ראה פירוט מקורות וטעמים, דברי שלום ואמת ב, עט' 56-52.
חלק ב: ליל שבת
מנחה ושיר השירים
ערב שבת לפני מנחה ניכרת תכונה מיוחדת לשבת: אנשים, נערים וילדים הולכים בזריזות לבית הכנסת לתפילת מנחה ולקבלת שבת כשהם לבושים בגדי שבת.
מתפללים מנחה, ואחר כך אומרים ׳לשם ייחוד׳ ו׳שיר השירים׳ במקהלה ובנעימה.
אומרים את הפסוק ׳הניצנים נראו בארץ׳ לפני ׳שיר השירים׳, ובסיום הקריאה חוזרים על הפסוק האחרון ׳היושבת בגנים׳ ואחריו אומרים ׳ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן׳ וקדיש ׳יהא שלמא׳.
ביום טוב שחל בשבת אומרים שיר השירים, ובמיוחד בפסח.
- קבלת שבת
אומרים שישה מזמורים: ׳לכו נרננה׳, ׳שירו לה״, ׳ה׳ מלך תגל', ׳מזמור שירו לה׳׳, ׳ה׳ מלך ירגזו עמים׳, ׳מזמור לתודה׳, וגם ׳מזמור לדוד הבו לה״ – הכול בישיבה, במקהלה ובקול רם.
הערת המחבר: כבשאר קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עט׳ סט סעיף יט; עטרת אבות, שם סעיף כה; דברי שלום ואמת ג, עט׳ 219). טעמים שונים ניתנו לקריאת שיר השירים ערב שבת והם מפורטים בפירוש מקור אבות לעטרת אבות, שם סעיף כה, וכולם בהשפעת הקבלה. להלן אחדים מהם:
א. שיר השירים הוא שירו של הקב״ה, הוא שירם של מלאכי השרת, של האבות ושל הצדיקים (שה״ש זוטא, א). ב. גילוי רי״ו טעמים של שיר השירים על ידי ר׳ אליעזר הגדול לבנו הורקנוס כשחלה ר׳ אליעזר בערב שבת, וגילוי סודות עליונים לר׳ אליעזר כשבא לבקרו בערב שבת(זוהר מדרש הנעלם וירא צח ע״ב). ג. לעורר אהבת דודים למעלה (חמדת ימים, ירושלים תשס״ג,ח״א, דף לז ע״ד, פרק ה – שבת, עט׳ 172 צד ב). ד. סגולה להינצל מדינה של גיהינום (ר׳ חיים פלאג׳י, כף החיים, סימן כח, אות ב). ה. זכר ליציאת מצרים, זכר למעשה בראשית וזכר לעולם הבא, שהשבת מעין עולם הבא(פתח הדביר, רס ס״ק ח). מקורות נוספים הממליצים על קריאת שיר השירים בערב שבת ראה נתיבות המערב, שם, וראה גם דברי שלום ואמת ג, עט׳ 219, המציין את'חמדת ימים׳ כמקור משפיע למנהג קריאת שיר השירים בערב שבת.
- החזן אומר ׳אנא בכח׳ בקריאה קצבית מתונה של כל שתי מילים:
אָנָּא בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה. (אב"ג ית"ץ)
קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ שַׂגְּבֵנוּ טַהֲרֵנוּ נוֹרָא. (קר"ע שט"ן)
נָא גִבּוֹר דּוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם. (נג"ד יכ"ש)
בָּרְכֵם טַהֲרֵם רַחֲמֵי צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָּמְלֵם. (בט"ר צת"ג(
חֲסִין קָדוֹשׁ בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתֶךָ. (חק"ב טנ"ע(
יָחִיד גֵּאֶה לְעַמְּךָ פְּנֵה זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ. (יג"ל פז"ק(
שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת. (שק"ו צי"ת)
בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:
אחרי ׳מזמור לדוד׳ ו׳אנא בכח׳ קוראים ׳כל ישראל׳ ופרק ׳במה מדליקין׳ בנעימה של משניות.
אין אומרים ׳במה מדליקין׳ בלילי שבתות הבאים: בערב שבת שחל בו חג או ערב חג, בחול המועד, בחנוכה ובבית האבל.
בליל שבת שאין אומרים בו ׳במה מדליקין׳ אומרים ׳אמר ר אלעזר אמר ר׳ חנינא׳ וקדיש ׳על ישראל׳.
מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת שאחרי ׳במה מדליקין׳ שרים כל הקהל את הפיוט ׳בר יוחאי נמשחת אשריך׳ לר׳ שמעון לביא, ואחריו ׳אמר ר׳ אלעזר׳ וקדיש ׳על ישראל
׳הפיוט ׳לכה דודי׳ נאמר במקהלה ובישיבה, וכשמגיעים ל׳בואי בשלום׳ עומדים.
׳בואי בשלום… ברינה ובצהלה׳: נהגו לנקד ׳ובצהלה׳ חטף פתח בהא ולהגות אותה בתנועת קמץ גדול, ולא בניקוד חטף קמץ ובהגיית חולם .
בסוף'לכה דודי׳ אומרים ארבעה פסוקים משיר השירים, וסימנם יעק״ב:
ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין.
עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו יביא דודי לגנו וייאכל פדי מגדיו.
קול דוך, הנה זה בא מדלג על ההךים מקפץ על הגבעות.
באתי לגני אחותי כלה אריתי מוך עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי אכלו רעים שתו ושכרו דודים.
אחר כך אומרים ׳מזמור שיר ליום השבת׳ בעמידה, ובסיומו יושבים.
יום טוב שחל בליל שבת מתחילים מ׳מזמור לדוד הבו לה׳ בני אלים׳.
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי– שבת קודש-עמ' 65
16/10/19
ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית
מדינת ישראל, העלייה החשאית וגיוון פעילות המחתרת — ׳המסגרת׳ מן ההיבט המבצעי
רקע כללי
כמו שצוין בפרקים הקודמים העוסקים בסוף העידן הקולוניאלי, לאחר שהשתחררה מרוקו משלטון צרפת והייתה למדינה עצמאית, התנהלה הפעילות המחתרתית, כבשאר חלקי המגרב, באמצעות ׳המסגרת׳. בפרק השישי העוסק באלג׳יריה נאמר ש׳המסגרת׳ הייתה הנציגות של ׳המוסד לתפקידים מיוחדים׳ בצפון אפריקה, ארגון חשאי שטיפל בהגנתם של יהודי המגרב. להבדיל מאלג׳יריה, ששם יכלו יהודים לצאת את המדינה גם לאחר עצמאותה, ומתוניסיה שתחת נשיאות חביב בורגיבה העניקה להם חופש תנועה אף היא, בגלל סירובם של שלטונות מרוקו להעניק חופש תנועה ליהודים התפצלה פעילות ׳המסגרת׳ לעוד כמה שלוחות, והעיקרית עסקה בעלייה חשאית. כעיקר, בהשראת ׳המסגרת׳ במטה ׳משואות׳ בקזבלנקה (כינוי אזור הפעולה של מרוקו בשפת המחתרת) ובמרכז העצבים במטה בפריז(כינויו ׳סאלון׳) נעשתה עבודת המחתרת בחסות חמש שלוחות:
שלוחת העלייה(׳מקהלה׳) הייתה השלוחה הפעילה מכולן, והיא שיתפה פעולה עם שלוחת ההגנה העצמית ׳גונן׳ או ׳לביא׳. כוח האדם שלה היה מורכב משלוחת תנועות הנוער המחתרתית ׳באלט׳ ומגיוס מיוחד בחודשי הקיץ בקרב פעילים מתנועות נוער ומצופים יהודים בצרפת.
שלוחת ההגנה העצמית הכשירה נוער מקומי להגן על הקהילות מפני פגיעות, וגויסה לפעולות העלייה החשאית לאחר שהתבדו החששות לפגיעות פיזיות ביהודים.
שלוחת המודיעין עסקה בגיוס צעירים יהודים מקומיים לשתי מטרות: לאסוף מידע בעוד מועד על כוונות השלטונות ועל המהלכים שעמדו לנקוט בחשיפת פעילות ציונית, ולמעקב אחר המתרחש בקהילות היהודיות.
- שלוחת ׳הבָּאלט׳ פעלה בקרב תנועות הנוער החלוציות, ורכזיה הישראלים ארגנו פעילות ציונית בדירות מבטחים ובמועדוני מחתרת של ׳בני עקיבא׳, ׳דרור׳, ׳השומר הצעיר׳, ׳הבונים׳ ו׳הנוער הציוני׳. מיטב חניכי התנועות הופרדו משלוחה זו וגויסו לשלוחות האחרות של ׳המסגרת׳, לרבות בתחום העלייה.
- שלוחת ׳העורף הציבורי׳, הידועה בכינויים שונים בשפת המחתרת, ובהם ׳מדרש׳. אנשיה היו מבוגרים יחסית, והם שימשו גשר בין ׳המסגרת׳ לקהילות היהודיות, וסייעו להשיג הגנה משפטית לפעילי הארגון שנעצרו בידי השלטונות.
כאמור שלמה חביליו פיקד על ׳המסגרת׳ במטה הכללי בצרפת בשנים 1960-1955; אפרים רונאל היה מפקד ׳המסגרת׳ בשנים 1964-1960. מפקד ׳המסגרת׳ היה כפוף ישירות לראש ה׳מוסד׳ בישראל, איסר הראל עד 1963 ומאיר עמית בשנים 1968-1963. שלמה יחזקאלי היה המפקד הראשון של ׳המסגרת׳ במרוקו, אחריו פיקדו על ׳המסגרת׳ כמה אנשים, והבולטים שבהם היו יאשקה אליאב ואלכס גתמון.
שלוחת העלייה
שלוחת ׳מקהלה׳ הייתה היחידה מכל שלוחות ׳המסגרת׳ שאורגנה בשותפות בין איסר הראל מן ה׳מוסד׳ לשלמה זלמן שרגאי, ראש מחלקת העלייה של הסוכנות. כל עוד הסוכנות המשיכה לכוון את העלייה ה׳נסבלת׳ באמצעות ׳קדימה׳, ולמרות החששות כי זו עומדת להיעצר, לא ננקטו צעדים מרחיקי לכת. ואולם עם החלטת ממשלת מרוקו באביב או בקיץ 1956 להפסיק את העלייה המאורגנת ולסגור את מחנה העלייה ליד קזבלנקה, חבר ה׳מוסד׳ למחלקת העלייה בסוכנות. מקיץ 1955 ועד קיץ 1956
הקים ה׳מוסד׳ במרוקו את שלוחת ׳המסגרת׳ להגנה עצמית, ועסק בעוד כמה משימות שאפיינו את עבודתו במישור הקהילתי, אבל בלי לחדור לתחום ארגון העלייה שנותרה נחלתה של ׳קדימה׳. הדברים השתנו בקיץ 1956. ב-31 ביולי, בעיצומו של המשא ומתן בין הקונגרס היהודי העולמי לממשלת מרוקו להתרת היציאה של העולים שהצטופפו במחנה ׳קדימה׳, נפגש שרגאי עם איסר הראל, והשניים סיכמו כי שיתוף פעולה חשאי בין מחלקת העלייה של הסוכנות ובין ׳הגוף השני׳, קרי ה׳מוסד׳, ייכנס לתוקף ברגע ש׳קדימה׳ תחדל לפעול, ועד אז ׳שום גוף לא יכנס לפעולה׳.
לגוף שיקום לטפל בעלייה ויפעל במחתרת יהיו שלושה מטות — בירושלים, בפריז ובקזבלנקה. כל מטה יורכב מבאי כוח ה׳מוסד׳ ומחלקת העלייה שיחלקו ביניהם את התפקידים. סוכם שבמטה בירושלים ישמשו איסר הראל וברוך דובדבני(אז מנהל מחלקת העלייה בישראל), ובפריז — שלמה חביליו
מטעם ה׳מוסד׳ ואפרים שילה שישמש קצין עלייה ונציג מחלקת העלייה. כזכור מן הפרק השלישי על מצרים, שילה היה מאנשי המוסד לעלייה ב׳ לשעבר בפריז. ב־ 1959מונה במקומו השליח נפתלי בר־גיורא. המטה בקזבלנקה(בכינוייו השונים ׳אירמה׳, ׳אנטואן' ו'ונסאן׳) היה צריך לקום ביזמת המטה בפריז.
בהצעת הסדר העלייה במתכונת החדשה נקבע כי מנגנון העלייה החשאי יפעל באזורים שונים ברחבי מרוקו, במרוקו הצרפתית לשעבר, במרוקו הספרדית, בטנג׳יר (׳טינו׳ ו׳אדום׳ בכינויי המחתרת) שעדיין שמרה על סטטוס של עיר בין־לאומית, בגיברלטר (כינויה ׳קדרון׳) ובכל תחנת מעבר עד להבאת העולים לחוף מבטחים (נאפולי או מרסיי). נאמר כי כל השליחים של הסוכנות שישוגרו לפעולות ה׳מוסד׳ ׳יושאלו׳ לזמן פעולתם בחו״ל ל׳מוסד׳, וישרתו בהתאם לתנאים המקובלים בו. דרגתם תיקבע בתיאום בין הסוכנות ובין ה׳מוסד׳. סוכם כי כל ההחלטות הנוגעות לעלייה או למשא ומתן על העלייה הנעשות בידיעת או בהסכמת השלטונות המקומיים יהיו באחריות הבלעדית של מחלקת העלייה, ואולם מטעמי ביטחון הן יצריכו תיאום הדוק עם הזרוע שתטפל בפעולות המיוחדות.
ההסכם הרשמי הוכן ב־16 בספטמבר 1956, ובו פירט הראל את עקרונות העבודה בינו ובין שרגאי. צוין שהאחריות המדינית לעלייה ולמשא ומתן עם שלטונות מרוקו לריכוך עמדתם, שיימשך גם בעידן העלייה החשאית, אכן תהיה בידי הנהלת הסוכנות. את הפעולות המבצעיות להברחת היהודים יעשו פעילי ה׳מוסד׳. מן הראוי להדגיש שבמרוצת הזמן לא נשארו הכללים התאורטיים הללו נוקשים. אנשי מחלקת העלייה גויסו למבצעי עלייה מסוכנים, וסייעו למגויסי ה׳מוסד׳, ואנשי ה׳מוסד׳ נרתמו, בסופו של דבר, למשא ומתן המדיני לריכוך מדיניות העלייה של מרוקו. הוחלט שמחלקת העלייה בהשגחת שרגאי וסגנו, דובדבני, תקבע אם יש לבצע עלייה מיוחדת ומתי לעשות זאת; היא תהיה אף זו שתאשר את צורות העלייה, ותקבע את סדרי העדיפויות של המועמדים לעלייה.
מה היו המקורות למימון העלייה החשאית? שלא כמו בראשית עידן ׳קדימה׳, בו בזמן שהג׳וינט מימן את העלייה ישירות עד שהסוכנות נטלה עליה את המשימה הזאת, את היציאה המחתרתית מסוף 1956 מימנה הסוכנות מכספי ׳המגבית היהודית המאוחדת׳ בארצות הברית שהוקצבו לה; הן הג׳וינט הן הסוכנות קיבלו את ההקצבות הכספיות שלהם מן ׳המגבית היהודית המאוחדת׳ כל אחד על פי צרכיו — הסוכנות ליעדי עלייה וקליטה, הג׳וינט לצורכי עבודה סוציאלית וסיוע לקהילות במצוקה. לעתים ויתר הג׳וינט על חלק מן ההקצבה שלו מן ׳המגבית׳ לטובת הסוכנות, כך היה בעידן המחתרת, אך אין פירושה של מדיניות וו שהג׳וינט מימן את העלייה החשאית. ככל הנראה, הג׳וינט המשיך לסייע מכספו לטיפול בערירים ובקשישים שלא הועלו בסיוע ׳מקהלה׳, משום שלא היה בכוחם של האנשים האלה לצאת בדרכי מחתרת, או מפני שלא הייתה להם תמיכה משפחתית.
העבודה המעשית בארגון העלייה החשאית כבר נעשתה בסוף 1956.
לאחר שפנו הפעילים, צעירי ׳באלט׳ מתנועות הנוער החלוציות במחתרת שצורפו לעבודת ׳מקהלה׳ וותיקי ׳מקהלה׳ בעצמם, אל המועמדים לעלייה בשכונות היהודיות ובכפרים, וביררו מי הם המעוניינים לעלות, פנו צעירים אחרים אל המועמדים לעלייה, והודיעו להם על מועד היציאה, על סדרים מוסכמים ועל מקומות המפגש. היה מקובל שאין הפעילים פועלים באזור שבו הם מתגוררים באותו הזמן כי אם באזורים שאין מכירים אותם, ואף הם אינם מכירים את שכניהם, כדי למנוע מן המשטרה להתחקות על עקבות הפוקדים. במועד שנקבע, על פי רוב בלילה, היו המשפחות יוצאות בחשאי עם מטען קל לדרך, ואת המטען הכבד שלחו הפעילים אחריהן. בעדותה של מדלן בניסטי, ילידת קזבלנקה משנת 1939ופעילת ׳המסגרת׳ מטעם תנועת ׳דרור' היא מספרת כי גויסה בסוף שנות החמישים להתקרב אל עולים פוטנציאליים, וכך אמרה:
העברנו רשימות של משפחות שרצו לעלות לישראל. חברי הקבוצה ביקרו אצל המשפחות ודיברו אתם על העלייה. הם אספו מהם תמונות ופרטים אחרים. בלילות היינו מעבירים אותם למקום מפגש [ובזה הסתיים תפקידנו].
במקום המפגש המתינו להם פעילים נוספים, שדאגו להעבירם לספינות או לחצות את הגבולות היבשתיים. משפחות מסוימות חששו לשתף פעולה, אך במרבית המקרים הסכימו מרצונם החופשי. אותם עולים נטלו עמם 3-2 מזוודות והשאירו את רכושם מאחוריהם מהפחד שהשלטונות יגלו את כוונותיהם לעזוב את מרוקו.
ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית – עמוד 425
Un cierge à la mémoire des quarante-quatre qui immigrèrent clandestinement mais dont le voeu n'a pas été exaucé Yoël RON
Un cierge à la mémoire des quarante-quatre qui immigrèrent clandestinement mais dont le voeu n'a pas été exaucé
Yoël RON
Une nuit… c'était une nuit comme les autres, les cieux étaient ensemencés de myriades d'étoiles scintillantes et brillantes, et c'était comme si chaque étoile rivalisait avec la suivante, en faisant des clins d'œil à la lune claire et sereine.
Une nuit d'espoir, une nuit d'amour. La mer est silencieuse et calme, tranquillement les vagues s'approchent de la plage, ici et là, s'élèvent au dessus de la mer des rochers à l'apparence de créatures vivantes, que les vagues viennent lécher amoureusement.
C'était une nuit comme toutes les autres nuits. Des dunes découvertes, ici ou là des taches sombres, arbustes dispersés et clairsemés. Ici et là, se dressent des arbres nus tels des créatures malheureuses, les branches étendues vers le ciel, telles des mains de personnes qui prient et demandent miséricorde et aide. C'était une nuit comme toutes les autres nuits. Un vent silencieux souffle, des hommes assis près de la route, bande noire et brillante, de temps à autre regardent leur montre, et un tremblement d'impatience traverse leur corps. Tension et attente, on entend le rugissement des voitures au loin, les hommes se dispersent chacun à sa place, prêts à l'action. C'était une nuit comme toutes les autres nuits. A intervalles réguliers, s'approchent les voitures, scintillement des phares, des portes qui s'ouvrent, des formes humaines qui sortent à l'extérieur et disparaissent dans la nuit.
Un vieil homme marche en Djellaba blanche, habits de fête, le visage rayonnant et joyeux et ses yeux rivalisent avec les étincelles des étoiles du firmament. Dans l'une de ses mains, il porte ses maigres affaires, et dans sa seconde main il tient le plus petit de ses fils, et sa femme, qui est dans ses derniers mois de grossesse, se traîne derrière lui et encourage avec délicatesse les autres enfants – pendant que dans leur cœur se mêlent l'espoir, la peur et l'anxiété.
C'était une nuit comme toutes les autres nuits, ils sont assis maintenant sur la plage. Ici un grand-père qui caresse la tête d'un enfant, là une grande sœur qui enlace le petit frère et là, une mère qui allaite son bébé. Silence absolu.
Y a-t-il un poète qui pourrait exprimer dans une poésie l'émotion qui étreint le cœur de ces gens-là? Y a-t-il un écrivain qui trouverait les mots et l'expression des espoirs et des pensées qui traversent leur tête?
L'attente est longue, les yeux sont tournés vers la mer, quand viendra le bateau? Réussirons-nous à y monter?
C'était une nuit comme toutes les autres nuits. Soudain à l'horizon des lumières s'allument, bleu, blanc, sont-ce les battements du bateau, ou est-ce une étoile qui embrase la mer?
La tension est grande, difficile à supporter. A nouveau des lumières, cette fois-ci, c'est évident. Les corps se redressent et les formes se relèvent. La souffrance se termine et l'exil prend fin. De loin, déjà, la terre promise et la patrie font des clins d'œil.
C'était une nuit comme toutes les autres nuits.
Non, ce n'était pas une nuit comme toutes les autres nuits! De lourds nuages
recouvraient les cieux, la foudre des éclairs et le fracas du tonnerre transgressaient l'harmonie de la nature. La mer rejoignait la colère des cieux, et des vagues immenses jouaient avec le bateau Egoz, jusqu'à son fracassement contre les rochers de la côte, sentence divine. La colère et la foreur ne serviront à rien, le bateau a fait naufrage et ses passagers se sont noyés.
Non, ce n'était pas une nuit comme toutes les autres nuits.
[Tiré du feuillet du kibboutz /Ifat]
אעירה שחר- רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל- חלק א'-בראשית- קצידה:תוכחות מוסר למתגאים בעשרם ולבוטחים בם-פיוט מס 26 כרך א'
שבת בראשית…..
אעירה שחר
(26) — קצירה — סי׳ רפאל משה אלבאז חזק
ע״מ י־-י הגאים במחרוזת א׳
ט-ט — במחרוזת ב׳ י
בשקל ״אס מן עאר עליכום א־רג׳אל לכנאס״
צָמְאָה נַפְשִׁי לְאֵ–ל תָּמִים דֵּעִים/רָם נִשָּׂא כְּסָה שָׂמִים הוֹדוֹ
אֱ-לֹהַי אֶבְטַח בּוֹ, כִּי מַה נָעִים/בִּטְחִי בּוֹ, אֲשׁוּרִי לֹא יִמְעֲדוּ
אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים וְשׁוֹעִים/בְּתִתָּם אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ
נִדְמוּ לָךְ כְּאוֹהֲבִים וְרָעִים/וּבְקִרְבָּם מַשָּׂא כָּבֵד יִכְבָּדוֹ
נִדְבָתָם לְךָ מְעַט וְרָעִים /לַשָּׁוְא פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ
הוֹן עָשִׁיר מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל יַתְעֵם/לְשִׂכִּים וְלִצְנִינִים בְּצִדּוֹ
הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעֲתוּעִים / מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבְדוּ:
לֹא יוֹעִילוּ כִּי תֹּהוּ הֵמָּה/חָשְׁבוּ מְזִמָּה בַּל יוּכָלוּ
בּוֹטֵחַ בָּם יְהִי לֵשַׁמָּה/לֹא יֶעְשַׁר וְלֹא יָקוּם חֵילוֹ .
תְּכַסֵּהוּ בּוֹשָׁה וּכְלִמָּה/מַן הַמֵּצַר אֵין עוֹזֵר לוֹ
וְלָמָּה זֶה הֶבֶל תֶּהְבָּלוֹ:
רָאִיתִי אוֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים/דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמוֹ וְאִמְרֵי פִּיהוּ
פָּנָיו יְחַלּוּ יוֹם יוֹם תְּאֵבִים/ חוֹשְׁקִים לִרְאוֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ
פֶּתַח בֵּיתוֹ הֵן יָצְאוּ נִצְבִּים/תָּמִיד אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ
אַךְ יְמֵי עָנִי רַבִּים מַכְאוֹבִים/וְגַם כָּל–אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ
לֶחֶם אָכְלוּ לֶחֶם הָעֲצַבִּים/פַּת בַּמֶּלַח יֹאכַל, כִּי לָחֲמוּ הוּא:
לִלְבוּשׁוֹ יָכִין לְבוּשׁ קְרָעִים/בֶּגֶד עִדִּים כְּסוּתוֹ לְבַדּוֹ
לָחֲשׁוּ וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים/גַּם קְרוֹבָיו מֵרָחוֹק עָמְדוּ
חָבַל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתּוּעִים/מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבְדוּ:
כנפי שחר
(26) הנושא: תוכחות מוסר למתגאים בעשרם ולבוטחים בם.
צמאה נפשי… — שאפה להתקרב לה׳ כעמא למים. תמים דעים — סמל השלמות. בטחי בו — בטחוני. אשורי… — רגלי לא יתמוססו. ושועים — עשירים. משא — כמשא. הון… — הממון מטה אותם מדרך הישר. לשכים — קוצים דוקרנים. תעתועים — רמאות. לא יועילו — לא יצילו. חשבו מזמה… — וגם אם יחשבו להזיק לא יוכלו. לא יעשר — ישאר עני. חילו — מזלו. פניו יחלו — יחניפו לו. איש לבצעו — לטובת עצמו. מקצהו — ללא יוצא מן הכלל. רש — עני. לחם העצבים — הבא בעמל ועצב. בגד עדים — בגד בלוי, שמסירים אותו. סר, בארמית, עדה. לחשו — קולו הנמוך, השבור. אל עמק שוה — אותו הקבר לעשיר ולאביון בשוה.
אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעׇשְׁרוֹ/עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן אֶל עֵמֶק שָׁוֶה
כִּי לֹא יִתֵּן לֹא–לֵהִים כָּפְרוֹ/בְּבוֹא אֵלָיו חֲלִי וּמַדְוֶה
בָּאוּ עָדֶיהָ וְיֶחְפָּרוּ/לֹא יוֹעִיל הוֹן, אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה
אַךְ טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה:
מָה יִתְאוֹנֵן אָדָם יְלוּד אִשָּׁה/קְצַר יָמִים לֹא בְּכֹחַ יִגְבָּר
שְׁנֵי חַיָּיו כִּמְלוּנָה בְּמִקְשָׁה /בְּשֶׁצֶף קֶצֶף וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר
הֲבֵל הֲבָלִים חֶרְפָּה וּבוּשָׁה/מָה יַעֲנֶה בַּיּוֹם שֶׁיֻּדְבַּר
אֵיךְ יִתְגָּאֶה, כַּאֲרִי יִתְנַשֵּׂא/יַצְרִיחַ וְעַל אוֹיְבָיו יִתְגַּבֵּר?
לְיוֹם עֲבֵרוֹת נַפְשׁוֹ יְבֵשָׁה/כָּל טוֹבוֹ וְיָפְיוֹ חָמַק עָבַר:
בִּקְרוֹב עָלָיו בּוֹגְדִים עִם מְרֵעִים/יַהֲפֹךְ עָלָיו לְמַשְׁחִית הוֹדוֹ
אָז יִתֵּן חֶשְׁבּוֹן עַל כָּל–פְּשָׁעִים/אֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ
הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעֲתוּעִים/מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ:
הוֹי חֲכָמִים נֶגֶד פְּנֵיהֶם/וּלְשׁוֹנָם עֵט שֶׁקֶר סוֹפְרִים
חֵמָה עַזָּה בְּהֶבֶל פִּיהֶם/דָּרְכוּ קַשְׁתָּם קֶשֶׁת גִּבּוֹרִים
כְּלֵי חָמָס מִכְרוֹתֵיהֶם/כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע נִמְהָרִים
לַחֲצֹב לָהֶם בְּאֵרוֹת נִשְׁבָּרִים:
אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ/ בַּמֶּה נֶחֱשָׁב? תּוֹלַעַת קְטַנָּה!
יִתְבּוֹנֵן מוֹצָאוֹ וּמוּבָאוֹ/מֵעֵבֶר מָאוּס עָבַר וְשָׁנָה
מַיִם סְרוּחִים מִמֶּנּוּ יָצְאוּ/יִתְפַּעֵם אִם עֲקָצַתּוּ כִּנָּה
יִדַּל כֹּחוֹ לִרְעָבוֹ וּצְמָאוֹ/וְעַל פַּת לֶחֶם פָּנָיו נִשְׁתַּנָּה
אֵיךְ יָרוּם וְנִשָּׂא לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ/אִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה אֵלָיו לְמָנָה?
לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת וְיָרְאוּ/ מָה אַחֲרִיתָם רֹאשׁ וְלַעֲנָה:
כנפי שחר
כפרו — פדיון נפשו מחולי וממיתה. באו עדיה… — עמדו חסרי אונים בפני המיתה. מה יתאונן — למה יתעצב? לא בכוח יגבר — על קוצר ימיו להאריכם. כמלונה במקשה — בסוכת לינה לשומר במקשאה, העלולה לנפול ברוח מצויה. בשצף קצף… — אשר במעט רוגז הריהו אבוד. הבל הבלים… — תארי נחיתות לארם. שידובר — שיתבקש לתת דין־וחשבון. איך…יצריח — ירעים בקול ניצוח? בוגדים — מלאכי חבלה. מכרותיהם — במגוריהם. שיאו — מעלתו. מוצאו — מטפה סרוחה. ומובאו — למקום עפר רמה ותולעה. מעבר מאוס… — אותו עבר בצאתו מבטן אמו ושנה בו בבואו לבטן האדמה. יתפעם — תקצר רוחו. ידל — יחלש. ראש ולענה — כאן: חיי עמל וכעס. משפט כתוב — חרוץ. דנו ומעידו — הוא הדיין הוא העד
מִשְׁפָּט כָּתוּב חֲבוּרוֹת וּפְצָעִים/ מֶלֶךְ אַדִּיר דָּנוֹ וּמְעִידוֹ,
גֵּאִים וְרָמֵי קוֹמָה גְּדוּעִים/יַעֲלוּ בַּתֹּהוּ וְיֹאבְדוּ
הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעֲתוּעִים/מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבְדוּ:
הוֹי, גִּבּוֹרִים לַחֲקֹר מִמְסָךְ/אוֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים
מַעֲשֵׂיהֶם יְהִי בְּמַחְשָׁךְ/מוֹשָׁב לֵצִּים שִׁירֵי עֲגָבִים
אַחֲרִיתוֹ כְּנַחַשׁ יִשָּׁךְ/יָדִיחַ יַחְטִיא אֶת הָרַבִּים
וִילַמְּדֵם חֻקִּים לֹא טוֹבִים:
אַשְׁרֵי אִישׁ שָׂחָה לְעָפָר נַפְשׁוֹ/נִבְזֶה בְּעֵינָיו רוּחַ נִשְׁבָּרָה
זָרַח בַּחֹשֶׁךְ הֵאִיר אוֹר שִׁמְּשׁוּ/א–ל חָנוּן מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה
חֶסֶד וֶאֱמֶת אֵלָיו נִפְגָּשׁוֹ/לוֹ נָאֶה זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה
זַרְעוֹ לִבְרָכָה בָּאָרֶץ, דּוֹרְשׁוֹ/ זֶרַע קֹדֶשׁ אֲנָשִׁים שֶׁל צוּרָה
קַרְנוֹ תָּרוּם וְשׂוֹנְאָיו יֵבוֹשׁוּ/יִצְנְפֵם כַּדּוּר אֶרֶץ גְּזֵרָה:
כְּצֹאן לִשְׁאוֹל שָׁתוּ מָוֶת יִרְעֵם/בִּלְעָדָיו לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ
יְיָ בְּאַפּוֹ יִבַלְּעֵם/וְהָאֵשׁ תֹּאכְלֵם מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ
הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעֲתוּעִים/מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבְדוּ:
הוֹרַנִי, אֵ–ל, דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ/-מִצְוֹתֶיךָ, כִּי תַּרְחִיב לַבִּי
הוֹצִיאַנִי מִתּוֹךְ הֲפֵכָה/רוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי
יָדַעְתִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרְךָ/נְחֵנִי כׇל–עוֹד נִשְׁמָתִי בִי
נָא צָרְפָה כִּלְיוֹתַי וְלִבִּי:
לֵב נָבוֹן יִקְנֶה דָּעַת וּמִזִּמָּה/לָצוּד צַיִד לְיוֹם חֲלִיפָתוֹ
יָשׁוּב הַיּוֹם בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה/ כִּי לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ
יִבְחַל בְּהַבְלֵי הַזְּמַן, עַד מָה/ זָר מַעֲשֵׂהוּ וַעֲבוֹדָתוֹ?
יִבְחַר בְּתוֹרַת הָא–ל תְּמִימָה/וּבְלוֹמְדֶיהָ תִּגְדַּל אַהֲבָתוֹ
חִילוּ וְאוֹנוֹ לַהֶבֶל דָּמָה/יְשְׂכִּיל וְיָבִין לְאַחֲרִיתוֹ:
כנפי שחר
גדועים — שבורים. לחקור ממסך — לבחון מזיגת היין. אשישי ענבים — קנקני יין. שירי עגבים — שירי חשק ופריצות. שחה לעפר — כאן: מתנהג בענוה. דורשו… — במחיצתו ישנם רק אנשי צורה. יצנפם… — יזרוק אותם ככדור לארץ ציה ושממה, כלומר יתבטלו מפניו. כצאן לשאול… — כמו ששמנונית הצאן מובילה אותם למיתה כמו־כן הגאים, בעלי ההון השונאים את העניו. מזמינים את המות לרעות אותם, לקחתם. בלעדיו — זולתי העניו. יבלעם — ישחיתם. הפכה — מהומה ומבוכה. ומזמה — תבונה. לצוד ציד… — להכין צידה בטרם יחלוף מן העולם. ישוב היום… — שמא ימות למחר. יבחל — ימאס. עד מה זר… — עד מתי יהיה מעשהו זר לרוח הי?
יִזְכֹּר יוֹם כָּל חֲפָצָיו נִמְנָעִים/תֶּמֶס יַהֲלֹךְ כָּעָשׁ חֲמוּדוֹ
יוֹם עָמְדוּ לִפְנֵי אַבִּיר הָרוֹעִים/רֵיקָם, אֵין כָּל–מְאוּמָה בְּיָדוֹ
הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעֲתוּעִים/מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבְדוּ:
מָה אֶעֱנֶה יוֹם הַתּוֹכֵחָה?/כִּי יִפְקֹד אֵ–ל מָה אֲשִׁיבֶנּוּ?
וּמָה אָשִׁיב בְּעֵדֶן רִתְחָא/מִפַּחְדּוֹ וְהָדָר גְּאוֹנוֹ?
מָה יַעֲנֶה טִפָּה סְרוּחָה?/אִם עֲוֹנֵנוּ עָנוּ בָּנוּ —
אַל בְּקִצְפְּךָ תּוֹכִיחֵנוּ:
שׁוּבָה יְיָ אֶת שְׁבִיתֵנוּ/אֶל עִיר צְבִי אֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה
וּלְעָבְדֵּךָ טַהַר אֶת לִבְנוֹ/כִּי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה
אוֹצָר מַתְּנַת חִנָּם חָנֵּנוּ/מִיָּדְךָ הַמְּלֵאָה וּגְדוּשָׁה
לְבָשָׂר וָדָם אַל תַּצְרִיכֶנּוּ/לִבָּם חָזָק וּמִצַּחָם נְחוּשָׁה
בֶּן–פֶּרֶץ יָבוֹא כְּגֶשֶׁם לָנוּ/וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה:
נִפְלָאוֹת שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם/עוֹד יוֹסִיף יְיָ שֵׁנִית יָדוֹ
עִם, גּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵם/יָשִׁירוּ יוֹדוּ לֵייָ חַסְדּוֹ
מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ, יָפֶה אַף נָעִים/תִּנַּשֵּׂא מַלְכוּתוֹ, יָרוּם הוֹדוֹ:
כנפי שחר
תמס יהלוך — הלוך ילך ונמס, אפיסת הכוחות. בעש חמודו — גופו החביב עליו יתמסמס כבגד אכלו עש. בעידן ריתחא — בעת הזעם. אוצר — מאוצר. המלאה וגדושה — יתר על המרה. לבם חזק… — קמצנים ואכזרים. בן פרץ… — משיח יחיינו כגשם המחיה את הזרעים. האבן הראשה — כנוי לישראל.
אעירה שחר- רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל- חלק א'-בראשית- קצידה:תוכחות מוסר למתגאים בעשרם ולבוטחים בם
חכמת ערב-1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים-רחמים רג'ואן
פוּת כִּלְמֶה. תְפוּתַכּ אַלְף.
فوت كلمة تقوتك الف
חתעלם ממלה אחת ותחסוך אלף מלים.
אין צורך להגיב על דברי עלבון חמוטחים כלפיך. אם לא תגיב תחסוך לעצמך עלבונות
נוספים
כל המדבר מה שליבו חפץ, ישמע לבסוף מה שאינו חפץ (מראה מוסר לר׳ זליג אולמן).
כַּלִם-(אל)נַאס עַלַא קַדְרִ עֻקוּלִהִם
كلم الناس على قدر عقولهم
דבר עם האנשים בחתאם לבינתם.
תתאם את דבריך לרמתם של אלח שאליהם אתה דובר.
יחודי עיראק אומרים בקשר לכך: ח׳דֹה עַלַא קַד עַקְלוֹ = התיחס אליו בחתאם לשכלו. אם אדם צעיר פגע בך אל תעלב, ואל תתכנן לחיפרע ממנו. חתחשב בגילו ובחשכלתו, והתעלם מפגיעתו בך. חדבר נאמר גם על אדם חמתעקש לעשות דבר מה שאינו נראח לך. אל תמשיך להתגגד לו או לגַנותו. הסכם איתו, לפחות מן חשפת ולחוץ, משום שהעקשנות היא תכונתו.
ענה כסיל כאִוַלתו(משלי כ״ו, הי).
לַא תְדִם _ולא תִמְדַח, אִלָא בַּעְד סַנָה וְסִת אַשְׁהֻר. (מ)
لا تذم ولا تمدح، إلا بعد سنه وست اشهر
אל תגנה ואל תשבח, אלא לאחר שנה ומחצית השנה.
אל תגיע למסקנה סופית, אלא לאחר ניסיון ממושך.
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-הגאולה, הציפיות המשיחיות והכיסופים לארץ־ישראל
ב. הגאולה, הציפיות המשיחיות והכיסופים לארץ־ישראל
הציפיות המשיחיות ורעיון הגאולה קיימים כאבני יסוד בהגות ובאמונה היהודית. רעיון הגאולה הוא מהערכים הנחשבים ומעמודי התווך של היהדות בכל הדורות. תחילתו של הרעיון בנביאים והמשכו במדרשי חז״ל על הגאולה. רעיון הגאולה בולט בימי הביניים עקב הגזירות והפוגרומים שפקדו את יהודי הגלויות השונות.
רעיון זה של הציפיות המשיחיות והגאולה קיים כיסוד מרכזי גם בתפיסתם של המקובלים בצפת החל מאמצע המאה ה־16. הגאולה , בתפיסה הקבלית, היא גאולה קוסמית הקיימת בכל מקום ״בכל אשר תפנה תמצא גלות וגאולה: באלוקות, בעולם ובאדמה, וימות המשיח הם גולת הכותרת וסיומן של הגאולות״. על מועדי הגאולה ומועד בוא המשיח אומר מאמר חז״ל: ״אם זכואחישנה, לא זכו־ בעתה״.
אעירה שחר חלק א'- פיוט 126
- — תושיא רצד — סי׳ חזק ע״מ ז-ז הגאים
חֹרֶף גַּם קַיִץ עָבַר/וַאְנִי בְּמוֹ פַּח נִשְׁבָּר
חוֹלֶה גּוֹלֶה בַּמִּדְבָּר/כִּי אוֹיֵב עָלַי גָבָר
זְמַן פְּדוּת נִתְאַחַר/מִיּוֹם לְיוֹם עַד מָחָר
קְנֵה גְּרוֹנִי נִחַר/בָּעֶרֶב וּבַשָּׁחַר
קוּם עֲשֵׂה אֶל תְּאַחַר/בַּמְּרֵעִים אַל תִּתְחַר
הַלְבֵּן כְּצֶמֶר צַחַר/פִּשְׁעָם, וּבָהֶם תִּבְחָר:
למה יקרא ״זכו״? הקבלה מסבירה כי מטרת שהייתם של ישראל בגלות תתקיים רק כאשר ישראל יטהר מן הטומאה הדבקה בו. ״הגאולה היא נצחון הטוב על הרע וטיהור ההוייה ממציאות הרע אבל לא טיהור הרע עצמו״. נקל להבין, לאור ציטוט זה, את כתיבתם של המשוררים במרוקו על הגאולה הצפויה. קבלת האר״י היתה נפוצה ברחבי מרוקו ויש להניח כי היא היתה ידועה גם למשוררים שכתבו על צרותיהם של ישראל ועל הגאולה שבה יצא העם מהגלות לארץ הכיסופים. הם כותבים על הנקמה ב״רע״, המוצג בשמות עממי כנען שישבו בארץ בתקופת המקרא. כוונתם, בעצם, היא לשלטונות במרוקו שהכבידו את ידם על היהודים. הופעתו של המשיח מוצגת בפיוטים כסופו של תהליך הגאולה, סוף הכרחי שיבוא לכינונה של מלכות ישראל בארץ־ישראל על כל הסממנים המשתמעים מכך.
שיבוץ רעיון הגאולה בפיוטים המופיעים ב״שיר ידידות״ נראה אם כך כדבר טבעי ומובן מאליו. רעיון זה מופיע בפיוטים שנתחברו בתקופות שונות: בספרד המוסלמית(מאות 13־10), בצפת הקבלית (מאה 16) וגם בפיוטים שנתחברו במרוקו ע״י משוררים שונים (מאות 19־17). כך עושים בזמנים אלה, או אחרים, רוב המשוררים; הם מציינים את הגאולה כרעיון מרכזי בפיוטים שכתבו ואם לא, בדרך כלל הם מאזכרים אותה בסופו של הפיוט כתקוה של המשורר, המבטא את תוחלתם של בני עמו, לסיומה של הגלות המתמשכת. יוצא אפוא כי הציפיות המשיחיות והגאולה שהיו יסוד מרכזי בחיי היומיום של בני הקהילות נבעו מהגלות ההולכת ומתארכת. החיים הקשים בגלות הביאו אותם לראות את חייהם כנתונים במשבר מתמיד. ציפיות אלה לגאולה הופכות להיות דחף עיקרי להישרדות. יצר ההישרדות שהניע את המשך הקיום של בני הקהילות חיזק את התודעה ההיסטורית: עבר טוב בצל הווה קודר ולקראת עתיד ורוד. תודעה הסטורית זו עמדה לפני המשוררים עת כתבו את הפיוטים. כתיבתם היתה בבחינת כתיבה של תבנית נוף על חזיונות הגאולה העתידית. גאולה זו התבססה על הפסוק עתיק היומין מאיכה ה׳, 21 ״השיבנו אליך ונשובה חדש ימינו כקדם״.
מעיון בפיוטים שב״שיר ידידות״ המשמשים ב״שירת הבקשות״ נגלה כי התכנים מקיפים רעיונות לא מעטים, כך נמצא בפיוטים רעיונות מההיבטים הרוחניים והלאומיים, הציפיות המשיחיות וזרוז הגאולה, תאורים של ארץ־ישראל וירושלים ועוד. רעיונות אלה ודומיהם עוברים כחוט השני בפיוטים רבים. המשוררים הקדמונים ראו באל כח עליון, שרק הוא יכול לגאול אותם מהגלות הקשה. הביטחון בה׳ שיגאל את עמו מצרותיו משותף לכל המשוררים. ״הנה אל ישועתי, בו אבטח ולא אפחד״ כותב אחד המשוררים. התפילה היא אך ורק אליו, הוא מקור הביטחון והוא המשענת. ביטויים רבים כמו ״צורי ומשגבי״, ״צור פודה וגואל״, ״צור מושיעי״ מופיעים בפיוטים רבים ומשמשים כבסיס לתקוות הגאולה. העם בגולת מרוקו, כפי שהדבר משתקף בפיוטים, מיחל לכך שהגאולה בוא תבוא וכי האל לא יכזיב. תקוותם היתה כי שבועתו של ה׳ לאבות ־ אברהם, יצחק ויעקב ־ היא זו שתעמוד לישראל:
"אהבת הראשונים / תזכיר לבני בנים
עם אשר קנית לשם ולתהלה"
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ'-57
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון- מתקן תקנות
מתקן תקנות
תקנות רבות ומועילות התקין רבי רפאל אהרן בק״ק מצרים. תקנות אלו היו נחוצות ביותר לקיום היהדות בארץ זו. בעיני הבדולח שלו ראה את הנולד ונקט אמצעים מתאימים כדי לקדם את פני הרעה. תקנותיו וסייגיו אשר הגה ועשה בקרב צאן מרעיתו, היוו למגן מפני חידקי ההשכלה לגווניה השונים, וכחומה בצורה לשמירת הציביון היהודי השורשי ושריונו. הרבה עמל וטורח השקיע רבי רפאל אהרן על כל תקנה ותקנה. הרבה מחשבה במוח ונפש השקיע על כל קוץ וקוץ ועל כל פרט ופרט. כל עניו ליבן וניפה בי״ג נפה עד שנתברר אצלו כל צרכו מקורו ויסודו, ואזי התקין את מה שהיה צורך בתיקונו. כך הוא ז׳׳ל כותב:
״… כי לרגלי עבודתי לקהל עדתי, וחשקי הנמרץ, לכונן את הקהלה ולהעלותה על במת ההצלחה והאושר, בתקנות תועליות ונצחיות, אם ממה שהעירוני עליהם רעיוני ואם ממה שהעירוני עליהם יחידי הקהלה ונשיאיה וגדוליה העי״א, לשום משטרם בארץ ויהיו לחק. מובן הוא כי למען עשות תקנה או גדר אשר תעמוד לדורות, עלינו החובה בטרם נגיש לפעלה, לבחון יסודותיה, ולבדוק אשיותיה, אם על פי הדין והדת יבנו חומותיה, ולהסיר ממנה חלקי הסותר והדוחה, לבלתי ינועו מעגלותיה. וכל דבר אשר לא היתה ידיעתי בו ברורה אם זך ואם ישר, ועל פי משפטי התורה יכשר, הלא מעתה עלי חפש בספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים, וללמוד אני צריך למען נדע איך נטע ואיך נשתול את הנצר בתוך גן החיים של העדה…״.
התקנות שהנהיג רבי רפאל אהרן מסודרות המה בספרו ״נהר מצרים,׳, ותקצר היריעה למנותם. לכל תקנה ותקנה יצק יסודות חזקים מדברי רבותינו הראשונים והאחרונים. כצור איתן עמד על משמרת הקדש לקיים את כל המנהגים ולבל יהין איש לפרוץ גדר, וכך הוא ז״ל כותב בהקדמתו לספר ״נהר מצרים״:
״ואחרי כל זאת הנני מזהיר, כי יודע כל באי שער עמי אשר במצרים כי כל המנהגים אשר נתקנו בזמני, המפוזרים על פני מרחבי ספרי זה הקטן ״נהר מצרים״, עם הגדרים והסייגים והתקנות אשר עשיתי לישוב הרוחני והמדיני בהסכמת ז׳ טובי העיר ונשיאי הארץ ישמרם צורם, כמעט במסירות נפש עמדו לי עד אשר נקבעו לחקת משפט בארץ, כי לא היתה קריה אשר שנבה מאנשים חכמים בעיניהם וזה דרכם להרוס ולא לבנות כידוע. ובכן בכח המסור בידינו מתורתנו הקדושה ומאת קהל עדתנו יצ״ו, הרי אני מזהיר באזהרה גמורה לכל הדורות הבאים אחרינו לשרת בקדש בקריה עליזה זו מצרים ולשבת על כסא ההוראה, אשר עליהם החוב מוטל לשמור ולעשות את כל המנהגים הכתובים בספר הזה, מהם אין לגרוע, ועליהם יש להוסיף את יתר מנהגי מצרים שבאו בדברי הפוסקים ז״ל ונשמטו ממני כי לא ראיתים, ובשר ודם אני. ואין הדבר צריך לאומרו במנהגי העיר אשר העתקתי דברי הפוסקים ז״ל מקור המנהג, כי בזה פשיטא שכל איש ירא לנפשו לעבור על דברי רבותינו מארי דאתרין לקדושים אשר בארץ זיע׳׳א.
אכן כוונת אזהרתינו על כל התקנות והסייגים אשר נעשו על ידינו, בשליחותייהו דרבנן קרישי ותקיפי רבותינו הראשונים אשר נעזרנו מדבריהם, וזכותם סייעה לשום אותם חק בארץ תהלות לאל יתברך, ועל פיהם אנו מתנהגים עד היום, ועי״ז העיר בצורה ונצורה ושלות השקט שוררת בה, כן יהיה תמיד. והאיש אשר בגובה לבו יפרוץ גדר המנהגים והתקנות אשר בספר הזה, למען הראות כחו וגבורתו כי זרועו מושלה לו, האיש ההוא נקה לא ינקה וכסאו יתמוטט תחתיו, ונגזלה מנוחתו לא ידע שלום בעצמיו, ביבוש קצירו, ישבר באפס יד, ולא יראה כי יבוא טוב,
ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה כי׳׳ר״.
דבריו אשר היו ונאמרו כדרבונות, עשו רושם גדול בקרב הקהילה ולא העיז איש לשנות או לעבור על התקנות והסייגים שהנהיג רבי רפאל אהרן. כל העם ענו אחריו מקודש מקודש. ככל היוצא מפיו כן נהגו וכן עשו.
אחת מתקנותיו שתיקן רבי רפאל אהרן במצרים היתה, לערוך חופה וקידושין בבתי הכנסת. זאת כמובן, על מנת להציל את הקהילה ממכשולים רבים הנגרמים מעשיית החופה בבתי מלונות ובתי משתאות. וכך הוא לשון התקנה בספר ״נהר מצרים״, בלשונו הזהב:
׳׳במצרים נהגו עתה לעשות החופה בתוך בית הכנסת כי המקום קדוש ויראת הקדש אשר בבית אלהים תציל את עם הקדוש מכמה מכשולים אשר אין להעלות זכרם על הספר. והסיבה היותר נגלית אשר הכריחה אותנו להנהיג החופות בבית הכנסת היא, כי עד הנה היו נוהגים שאיש אשר מקום דירתו צר מהכיל את כל קרואיו לחופת בנו או בתו היה עושה החופה באחת מבתי מלון אורחים אשר בעיר שבעליהם נכרים וערלים, ומשכירים שם בית גדולה לעשות החופה ואחריה ריקודין ומחולות, ומפזרים על זה כסף תועפות, ובית דין צדק היו מוכרחים לסדר להם חופה וקידושין בבתי המלון הנז״ל. וכיון שנשתרבב המנהג לעשות החופות בבתי נכרים אשר לא מבני
ישראל המה, הורע הדבר עוד יותר, כי כימות החורף אשר העיר מצרים מלאה מאורחים רבים הבאים לשבת בכל ימי החורף מאין גשם ואין קור בארץ כידוע ולא ישיגו מקום פנוי בבתי ההוטילם הנזכר גם בשכירות רב, היו שוכרים גם מקומות היותר פחותים מזה בבתי משתאות של הנכרים ולפעמים גם בבתי קאפ׳י וכיוצא, ובעונותינו הרבים היינו חרפה לשכנינו כי אין באומות העולם מי שיעשה כזאת, כי הנוצרים נמנע שיעשו חתונתם כי אם בבתי כנסיותיהם מקום צנוע, והישמעאלים כל שכן וקל חומר שאין עושים חופותם כי אם בחדרי חדרים, ורק עם הנבחר הוא פרץ והרס גדר צניעותו בזאת.
וכמה פעמים אירע שבהיותינו מסדרים חופה וקידושין בבתים הנזכרים לעיל, מבלי משים ראינו אחרי כן על הכותלים תלוים צורות שתי וערב ועוד צורות מכוערות אשר תועבה הם לנו, ואי אפשר למחות על זה אם מפני דרכי שלום. ואם כי אנחנו באנו בגבולם. וכאשר הגיעו הדברים עד גדר הביזיון כזה וחילול כבוד האומה, נתעוררו זט״ה ונשיאי העדה העי׳׳א והסכימו עמנו לגדור גדר בפני החילול ה׳ זה, ואסרנו איסר לבלתי עשות חופה עוד לא בשום מקום מלון אורחים ולא בבתי משקאות. כללא דמילתא, שאי אפשר עוד לעשות חופה וקידושין בשום מקום אשר בעליו לא מבני ישראל המה, ורק או בבית החתן או הכלה. או באחת מבתי כנסיות הבנוים לתלפיות בכל יופי והדר תהילות לאל יתברך, או אם יקחו חצר ריקנית שאין בה שום דיורים כדי לעשות חופה בלבד, וזה מותר גם אם בעל החצר אינו מב״ב כמובן.
ובכן הננו להודיע גלוי לכל העם, כי על פי הסכמת בית דין הצדק והסכמת זט״ה נשיאי העדה העי׳׳א, חקה חקקנו וגזירה גזרנו שמכאן והלאה (משנת התרס״ו) לא יורשה שום בר ישראל לעשות חופה לא בבתי מלון אורחים בכל אופן שיהיה, וכל שכן וקל וחומר בבתי משתאות ובתי קאפי חלילה. רק או בבית החתן או בבית הכלה. ואם מעונם צר מהכיל יבחרו להם בית הכנסת אשר תיטב בעיניהם, כי תלי״ת בכל המגרשים אשר בהם ישוב אחב״י יש לעדתינו תלי״ת בתי כנסיות מפוארים, הן ברחוב היהודים, והן במגרש איסמעילייא, והן במגרש עבאסיה, והן במצרים הישנה וכו׳, ויכולים לעשות בהם החופה אחר לקיחת רשות מגבאי בית הכנסת ההיא. או אם מקומם רחוק, יכולים לקחת חצר ריקנית לגמרי מדיורים ולעשות בה החופה אם המקום ההוא מוצנע. וזולת זה אין לעשות חו״ק בשום מקום. וחלילה לפרוץ גדר ולהביא את ישראל ודתו לידי בזיון וחרפה בעמים חס ושלום. וכל בר ישראל יחוש על נפשו לבלתי הכניס עוד את עצמו ואת זולתו בסוג כי את דבר ה׳ בזה חלילה, וד״ב הערה.
ואזהרה זו היא גם לבית דין הצדק ולכל הבאים אחרינו לשרת בקדש אשר כל עניני האישות בכללן ופרטן מסור הוא ביד בית דין הצדק שבמצרים, אשר המה יעמדו על המשמר בכל עז ותעצומות, ולא יתנו רשות לסדר חופה וקידושין לא הם ולא ב״ך בשום מקום מהמקומות הנזכרים אשר המיטו עלינו חרפה חס ושלום. זולת בשלש המקומות אשר קדם זכרם, והם או בבית החתן והכלה וקרוביהם, או בבית הכנסת אשר להעדה, או בחצר ריקנית לגמרי אשר יקחוה בשכירות לעשות חופה ולצאת, ובתנאי שיהיה המקום צנוע. וכאשר המנהג עתה שורר במצרים תלי״ת מעת שהסכמנו על הדבר. ושומע לנו ישכון בטח, והפורץ גדר עונו ישא כי את קדש ה׳ חלל. וד״ב הערה״.
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון– מתקן תקנות
-עמ'179
Temoignages-Souvenirs et reflexions sur l'œuvre de L'Alliance Israelite Universelle-La Rentrée-Bob Oré Abitbol
La Rentrée
Bob Oré Abitbol
Tous les souvenirs d'enfants se ressemblent et pourtant chacun est personnel. J'ai beau vous entendre raconter vos aventures et m'apercevoir qu'effectivement elles ont un air de famille, les nôtres étaient uniques au monde, comme la rose du Petit Prince. Parce qu'il s'agissait de nous. La réalité se transforme peu à peu en souvenirs et chaque jour qui passe les rend plus vivaces et plus purs.
A cinq heures du matin, il s'était levé dans l'excitation de cette première journée pour " La Grande Ecole ". Il se lava la figure tant bien que mal, mit un peu d'eau sur ses cheveux s'était habillé : chemise blanche à manches courtes, short gris à bretelles et, par-dessus, un tablier bleu et blanc à carreaux avec une lisière rouge qui fermait sur le côté.
Il réveilla doucement puis avec insistance sa mère qui se leva de bonne grâce, ne voulant pas gâcher par une remontrance quelconque cette journée vraiment très spéciale pour l'enfant.
Elle lui fit refaire sa toilette, rajusta ses vêtements attachés à la diable et lui prépara un bon déjeuner qu'il avala à la hâte.
" Prends ton temps, mon chéri, dit-elle, l'école commence à huit heures et demie ". Il ne voulut rien entendre; elle enfila un long peignoir fleuri, mit un ruban sur ses cheveux frisés et l'établissement ne se trouvant qu'à 500 mètres, elle accompagna l'enfant à pied.
Sur l'avenue qui menait à l'école, les arbres étaient toujours verts et les bougainvilliers fleurissaient encore malgré les premiers frissonnements de ce début du mois d'octobre.
L'aube se levait à peine et, dans cette rue de Casablanca, d'ordinaire si vive et si animée, un silence étrange régnait. L'épicier du coin n'allait cependant pas tarder à faire grincer dans un bruit de tôle son rideau, et la rue allait retrouver son visage de tous les jours et ses bruits quotidiens.
Le marchand de poissons d'abord : " Colin, sole,
merlaaaan ", le dernier mot n'en finissait pas de finir. Le rémouleur et son sifflet, sa musique particulière est tellement jolie! Les marchands de légumes, de fruits, pittoresques et sympathiques. Le marchand de sable sur son âne : " Ha remla, Ha remla ". On racontait en riant que son âne pouvait parler, mais avait peur de le faire devant son maître, de crainte de devoir répéter sa vie durant : " Ha remla, Ha remla ",
L'enfant, connaissait bien sa rue. Pendant toutes ses jeunes années, il avait vu le va-et-vient des uns et des autres, et sa mère l'avait souvent pris dans ses bras pour un " petit marché " comme elle disait.
La rue appartenait aux femmes pendant la journée. Elles se rencontraient autour de tous ces vendeurs ambulants et tout " en marchandant " échangeait les dernières informations, lançaient les prémices d'un cancan et amplifiaient, reprenaient une rumeur ou s'indignaient des mini-scandales qui sont le " propre de toute communauté ",
Entre midi et deux heures, cependant, les maris et quelques-uns des enfants venaient prendre le déjeuner. La rue prenait alors un autre visage. Monsieur Amzallag,
avec son béret sur le côté (il racontait qu'avec le patron qu'il avait, c'est tout ce qu'il avait réussi à mettre de côté) et dans chaque bras un paquet de fruits, l'enfant ne se souvenait pas de l'avoir vu différemment leur vie commune durant.
Les voisins échangeaient leurs plats favoris, des cris fusaient de toutes parts. Le marchand de journaux passait à toute vitesse à bicyclette " Vigie, Vigie ".
Vers une heure trente, les hommes repartaient vers leur travail en s'arrêtant toutefois à la terrasse de leur café favori pour une rapide partie de cartes, qui n'en finissait pas et un café-verre. Les enfants reprenaient le chemin de l'école. Alors la rue se calmait.. pour quelques heures.
Pendant ce temps, l'enfant était à l'école. Sa première journée se passait bien. La maîtresse était gentille et sympathique. Elle racontait de jolies histoires et pour cette première rencontre donnait surtout des recommandations : les livres qu'ils devaient apporter, une ardoise, de la craie, une éponge, un plumier, un cahier avec des interlignes, des plumes Sergent-Major pour les pleins et les déliés.
La cloche sonna pour la récréation et l'enfant rencontra ses premiers camarades. La cour était immense; il y avait des arbres partout, le tronc peint en blanc. Près du préau, qui servait de salle de gymnastique, de théâtre, de salle de punition et que sais-je encore, se trouvait la fontaine où s'échangeaient les petits secrets.
L'école des garçons était mitoyenne avec celle des filles et l'on pouvait entendre leurs rires et leurs cris stridents pendant qu'elles jouaient à la marelle, à la corde, à la ronde.
Pendant ce temps, les maîtres se promenaient par deux ou par groupe les mains derrière le dos, l'un d'eux sifflant de temps en temps un enfant particulièrement turbulent.
Bien que déchaînés, les élèves craignaient leurs maîtres et les regardaient avec respect. Au fond de la cour, " les grands " étudiaient et les enfants qui les voyaient de loin attendaient avec impatience le jour où ils pourraient en être là. De leur côté, les grands enviaient leurs cadets et regrettaient, eux aussi, de ne pouvoir jouer comme leurs petits camarades.
L'enfant écarquillait les yeux, émerveillé. Il acheta un pain au chocolat qu'il dévora à belles dents. Puis se mit à courir avec les autres. Des clans se formaient, se défaisaient, se refaisaient rapidement.
La cloche sonna de nouveau, les rangs se formèrent devant les classes et quelques minutes plus tard, la cour retrouvait un silence relatif, troublé seulement par les oiseaux qui venaient picorer le reste de croissants des élèves.
Madame Bencheton, c'était le nom de l'institutrice, remarqua le petit visage vif et sympathique de l'enfant et le fit venir au tableau.
Comment t'appelles-tu?
L'enfant dit son nom d'une voix claire, mais son cœur battait fort. Il était intimidé par toute la classe qui le regardait et par la maîtresse qui lui demanda d'une voix douce :
Connais-tu un poème, une chanson, une petite histoire que tu aimerais nous raconter?
Oui Madame, dit l'enfant, un poème, et sans se tromper une seule fois, il dit le petit quatrain d'une voix sûre qui le surprit lui-même quand il se rassit plus tard.
L'institutrice le prit dans ses bras et le serra fort, l’embrassa avec un grand rire, lui dit " Bravo, c'est bien mon petit " et lui remit un bonbon et un bon point.
L'enfant retourna joyeux à sa place. La classe terminée, l'enfant résista pour ne pas croquer le bonbon; même quand son frère vint le chercher, il ne parla pas. Malgré son excitation du bon point et surtout du bonbon, il réservait la bonne nouvelle à sa mère.
Il retournèrent par le petit jardin du boulevard d'Anfa là où les amoureux se retrouvaient le soir, arrivèrent au boulevard Gouraud, retournèrent enfin rue Lusitania qui retentissait déjà des cris d'enfants. Cette rue Lusitana ainsi que la place de Verdun, la rue Mouret, la rue Voltaire, la rue Jean-Jacques Rousseau étaient des satellites ou plutôt des. confluents qui se jetaient tous dans la rue Lacépède qui était connue dans tout Casablanca.
Tous les jeux s'y pratiquaient. A l'époque dont je vous parle, l'enfant était tout jeune et ne voyait que les joueurs de billes, les collectionneurs de noyaux d'abricots, les batailles sans pitié de toupies, où le gagnant avait le droit, avec la pointe de sa toupie, à autant de coups qu'il avait pu tenir de secondes la sienne tournant dans sa main, le kiné, une sorte de base-bail qui se jouait avec des morceaux de bois, Zorro, sans déguisements mais avec des mouchoirs, le sort déterminant les " Bons " et les " Méchants ",
Les grands jouaient de la guitare, chantaient en chœur, près de leur moto qui définissait leur statut dans les groupes. Qui n'a entendu parler de " cow-boy ", de " poupée Benouaich ", " bébé Larédo " James, Dédé dit l'oiseau, Jacques de Gouveia dit Jouiqui le pâtissier, Maurice le pigeon, Charles Tolédano. Le quartier pullulait de fortes personnalités et de fortes têtes qui ont marqué leurs camarades et le quartier de façon définitive. Que sont-ils devenus?
Yaacob le " nougatelier " représentait un pôle d'attraction important de la rue. On y trouvait les meilleurs nougats, le meilleur gâteau aux amandes de toute la ville, et…du crédit.
Près de lui, un mercier peu sympathique s'était installé. Il vendait des boutons douteux, parce qu'ayant servi on ne sait où, des fils, des dés à coudre, de l'élastique. Son affaire ne marchait pas. Voyant le commerce florissant de son voisin, il revint un matin en marchand de gâteau à la grande colère et au grand dam de Yaacob. Les prix se mirent à dégringoler de façon vertigineuse. C'est à cette époque que le jeune garçon comprit les bienfaits et les avantages de la concurrence et de la libre entreprise pour le consommateur.
L'enfant revint donc tout excité de sa première journée d'école, le bon point dans la poche, le bonbon dans l'autre, serrant son cartable vide contre sa poitrine. Arrivé près de la maison, il se mit à courir, grimpa les escaliers à toute vitesse et frappa frénétiquement à la porte qui s'ouvrit presque instantanément.
– Maman, Maman, regarde, regarde! Dit-il.
Ses joues étaient rouges de joie, ses yeux brillaient, il brandit le bon point et le bonbon triomphalement. Sa mère le félicita chaudement. L'enfant eut enfin le loisir de croquer son bonbon.
Cet enfant qui évoque ces souvenirs avec tant d'émotion et de nostalgie, cet enfant, c'était moi….et c'est encore moi.
Temoignages-Souvenirs et reflexions sur l'œuvre de L'Alliance Israelite Universelle-La Rentrée-Bob Oré Abitbol
Page 10