ארכיון חודשי: אוקטובר 2019


Said Sayagh-L'autre Juive- le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834

SIMHA s'est trouvée plusieurs fois enceinte… a avorté naturellement plusieurs fois… et a perdu des enfants en bas âge. Sarah, sa fille aînée a survécu et a fini par épouser le fils d’un commerçant de Salé qui l'a emmenée chez lui. Ses nouvelles sont devenues rares, mis à part les quelques brèves rapportées par les commerçants slaouis. Le petit Issachar a survécu, lui aussi.

Simha a porté Sol alors que le pays vivait une longue période d’épidémies, de troubles et de désordre. Une lutte sanguinaire opposait Moulay Slimane et ses neveux Moulay Brahim et Moulay Saïd fils de Moulay Yazid. Moulay Slimane avait perdu son prestige et, en fin de compte, son trône dans des batailles meurtrières contre les Berbères Ait Ou Malou. Ces derniers avaient mangé son armée et orné leurs tentes de ses armes, meubles, matelas et montures. Le sultan s’était également disqualifié dans son action injustifiable contre les esclaves Boukharis qu’il avait réunis et livrés en pâture aux tribus du Gharb, eux, leurs enfants, leurs chevaux, leurs fusils et leurs biens. Entre-temps, Fès vivait des querelles opposant deux partis de faquihs et cadis. Les partisans du cadi Taoudi, qui avaient prêté serment à Moulay Brahim, affrontaient ceux du mufti Doukali restés fidèles à Moulay Slimane. Pendant ce temps-là non loin de Tanger, à Tétouan, des mutineries portaient au trône Moulay Saïd. Les troubles ne s’arrêtèrent qu’après la destitution de Moulay Slimane et son remplacement par son neveu Moulay Abderrahmane, fils de Moulay Hicham.

 

Ceci n’empêcha pas Simha d’avoir des envies pendant sa grossesse. Elle eut surtout envie de dattes et de grenades de la variété sefri. Elle s’instaura reine, à la tête d’un royaume sans frontières et surtout, sans limites à ses désirs.

Elle se coiffa, mit sa robe de mariée, sa couronne, noua sur le côté de son caftan une petite poche contenant de l’alun, des graines de nigelle et du sel. Elle l’attacha avec un collier de perles noires au bout duquel pendait une main de Fatma ornée en son milieu d’une étoile à six branches.

La même étoile qui illustre les pièces frappées à Fès et à Tétouan. La même étoile qui scelle les décrets sultaniens délivrés aux familles de notables respectés, les sauf- conduits utilisés par les commerçants pour traverser les territoires makhzen et les lettres de reconnaissance aux personnels dévoués.

Simha, chaque fois que la couleur sépia s’emparait de sa tête, lançait un regard noir et criait :

Je suis entre deux âmes, bonnes gens…

Tout l’entourage avait peur que le nouveau-né arrivât avec une tâche sur le visage, une grenade ou une datte au milieu de la figure. Mais où trouver une grenade en ce début de printemps ?

Depuis l'annonce de la grossesse de Simha, les craintes de Haïm grandissaient à la mesure de son attachement â sa femme et aux petits soins qu’il lui prodiguait. Au point qu’on commença à jaser et à incriminer sa jalousie. En réalité, ce qu’il craignait c’est quelle désirât ce qu’il ne pourrait lui offrir, et que son regard tombât sur des visages que lui ne supportait pas ; celui, entre autres, de Menahem le porteur d’eau.

Chaque fois que tintait la cloche de Menahem et que s’élevait sa voix éraillée semblable au son d’un seau rouillé, Haïm hurlait comme un loup et descendait l’escalier à grands bonds pour éloigner l’intrus.

Les enfants taquinaient le pauvre Menahem qui portait et vendait l’eau. Ils l’avaient surnommé Menahem tête de cigogne, à cause de son interminable nez pointu. Ils chantaient à tue-tête en le désignant :

Menahem s'est envolé

Menahem est revenu

Son œil noir

Son œil tordu

Son bec, lame pointue

Il les chassait et les arrosait avec son outre, alors ils s’épar­pillaient comme les hirondelles de la casbah. Puis, il s’en allait finir sa tournée.

Un jour, il avait lavé sa djellaba noire et l’avait étendue sur la terrasse pour quelle sèche. Un vent fort souffla et arracha la djellaba. Menahem n’essaya pas de la rattraper. Il se mit à prier et à remercier Adonaï. Tout le monde en fût amusé. Il s’étonna de leur étonnement :

– Dieu soit béni, si j’avais été dans ma djellaba, je me serais envolé avec…

 

Personne n'etait épargné par les moqueries. Haïm lui- même n’y échappait pas. Lui qui descendait de la grande famille Hachuel, avait vu son nom transformé en Touil, le long, probablement pour en simplifier la prononciation. Mais comme les mauvaises langues ne manquaient pas, on rajoutait: « Long et creux, tireur de gourdes. »

L’effet des années et des skhinas du shabbat sur son embonpoint avait fini par avoir raison des quolibets.

Le but de ce genre de boutades n’était pas toujours la moquerie et la dérision.

Parmi les histoires que le rabbin Tolédano répétait tout le temps, sans relâche, au point que tout l’auditoire la savait par cœur, sans que personne osât l’arrêter, il y avait celle d’Ichou l’aveugle qui habitait avec sa femme dans un ksar de l’Atlas méridional.

Le pauvre couple vivait dans une masure en adobe, mélange d’argile et de chaume. Ils n’avaient, en guise de meubles, que quelques nattes et tapis de laine, en plus d’une étagère en cèdre et d’une cheminée qui les proté­geait du froid mortel qui sévissait d’octobre à avril.

Ichou se rendait régulièrement à une synagogue que ne distinguait du reste des maisons qu’une étoile à six bran­ches tracée au charbon sur la minuscule porte en bois. À l’intérieur, quelques vieux bancs entouraient la teva, alors qu’une armoire creusée dans le mur conservait des rouleaux de la Torah emmitouflés dans des couvertures en velours brodé. Jamais, Ichou n’avait raté les prières de shaharit, de minha ni de maariv.

 

Il se contentait de prier, ne demandait rien à l’Éternel. Un jour, Elyahou Hanabi l’arrêta :

  • Le Très Haut veut te récompenser. Fais un vœu, un seul, quel qu’il soit, il sera exaucé instantanément.

-Je ne m’attendais pas à une si grande chose, donne-moi un jour de délai.

Ichou repartit chez lui, informa sa femme et ajouta :

  • Comme j’aimerais voir le monde, te voir toi, voir la terre, les fleurs, les arbres,les oiseaux, les hommes…

Sa femme réfléchit, puis lui répondit :

-Tu as peut-être raison, mais n’oublie pas que nous n’avons pas d’enfant et que notre misère en est plus grande…

Le mari voulut en parler au naguid, chef de la commu­nauté qui lui dit :

  • Vous oubliez que vous êtes pauvre et que ce qui vous manque c’est l’argent…

Le désarroi d’Ichou n’en fut que plus grand. Alors, il décida de dormir et de s’en remettre à l’Éternel.

Le matin, il alla à la synagogue, son bâton à la main heur­tant murs et cailloux.

  • As-tu réfléchi et choisi un vœu? lui lança Elyahou Hanabi. Ichou lui répondit calmement et sans hésiter: -Je veux regarder ma femme en train de donner à manger à mon fils avec une cuillère en or.

Quand le rabbin finissait son histoire, il s’esclaffait, laissait apparaître ses dents et son ventre plein se soulevait et tout l’auditoire riait.

Said Sayagh-L'autre Juive- le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834.Page 24

חזן בבית המרחץ -אשר כנפו -מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו – חֲתֻנָּה

חֲתֻנָּה

מבוסס על סיפור ששמעתי מפי אחותי, מרגלית אוזן

מָה קָּרָהאִמְרִי לִי מָה קָּרָה?

עִישָׁא נַעֲרָה תַּמָּה
מִשְּׁנֵי הוֹרֶיהָ הִיא יְתוֹמָה
הִשִּׂיאוּהָ לְתַלְמִיד חָכָם
הַלֹּא הוּא דְּוִדּוּ אַבּוּדְרָהָאם.
אַנְשֵׁי חֶסֶד דָּאֲגוּ לָהֶם
חֻפָּה וְקִדּוּשִׁים עָרְכוּ לַהֶם
וְעָלִית גַּג נָתְנוּ לַהֶם


לִמְגוּרֵיהֶם. –
חָיוּ אֶת חַיֵּיכֶם !
אָמְרוּ לָהֶם,
לָחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם
וְנִפְרְדוּ מֵהֶם.
אֲבָל רַבּוֹתַי,
הָעֹנִי אָמְנָם אֵינוֹ בּוּשָׁה
אַךְ מָה יַעֲשׂוּ דְּוִדּוּ וְעִישָׁא


לְלֹא לֶחֶם וּלְלֹא עִסָּה
לְלֹא שֶׁקֶץ שֶׁל פַּרְנָסָה?
כֵּןהָעֹנִי שׁוֹלֵט בְּבֵיתָם
וְהַדְּחָק מְעַנֶּה אֶת רוּחָם.
יוֹם אֶחָד הִשִּׂיגָה יָדָם
מְנַת בָּשָׂר יְחִידָה

וְהִיא מֻנַּחַת עַל שֻׁלְחָנָם
וּשְׁנֵיהֶם מַנִּיחִים עָלֶיהָ אֶת עֵינָם.
לְפֶתַע שׁוֹאֵל דְּוִדּוּ
כְּשֶׁהוּא שָׁם עַל לִבּוֹ אֶת יָדוֹ:
– 
אִמְרִי לִי יְקָרָה
מָה קָרָה לְאָבִיךְמָה קָרָה?
אֵיךְ הָלַךְ פִּתְאֹם ?

 מַדּוּעַ אֵינוֹ כָּאן אִתָּנוּ הַיּוֹם?
לְזֵכֶר אָבִיהָ הַמָּנוֹחַ,
אוֹתוֹ אֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁכֹּחַ,
הֵחֵלָּה עִישָׁא לִבְכּוֹת
וּבִשְׁתֵּי יָדֶיהָ עַל פָּנֶיהָ לְהַכּוֹת
– 
אָבִיאָבִילָמָּה עֲזַבְתַּנִי

אוֹי לִי כַּמָּה מַר גּוֹרָלִי!
הַמִּסְכֵּנָהמֵהַשֻּׁלְחָן קַמְתְּ
וּבַעֲלָהּ בְּחֶמְלָה שׁוֹאֵל
לָמָּה אַתְּ קָמָהלָמָּה?
וּמַגְבִּיהַּ הוּא עֵינָיו לַשָּׁמַיִם
וּמוֹשִׁיט לָהּ בְּחֶמְלָה כּוֹס מַיִם
וּכְשֶׁנֶּעֱלֶמֶת מֵעֵינָיו בַּת זוּגוֹ

תּוֹקֵעַ דְּוִדּוּ בַּבָּשָׂר אֶת מַזְלְגוֹ,
וְטוֹרֵף אֶת הַבָּשָׂר בְּגַפּוֹ
וּמְקַנֵּחַ אֶת צַלַּחְתּוֹ וְאֶת אַפּוֹ.

וּמָחָר הוּא יוֹם חָדָשׁ,
דְּוִדּוּ הָלַךְ לְבֵיתהַמִּדְרָשׁ
עִשָּׂא תָּרָה אַחַר מִצְרָכִים
אַךְ הַמַּדָּפִים וְהַמְזַוֶּה רֵיקִים
וּבְאֵין בְּרֵרָה
מְבַשֶּׁלֶת הִיא קְדֵרָה

עִם שְׁנֵי פּוֹלִים מְצֻמָּקִים
וּשְׁלֹשָׁה עֲדָשִׁים נִשְׁכָּחִים.
לִשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם בָּא דְּוִדּוּ
וּמָה הוּא מַחֲזִיק בְּיָדוֹ ?
מְנַת דָּג מְבֻשֶּׁלֶת
שֶׁקִּבֵּל מֵהָרַבָּנִית הַחוֹמֶלֶת.
וְשׁוּב יוֹשְׁבִים הַשְּׁנַיִם

וְתוֹקְעִים בַּדָּג אֶת הָעֵינַיִם.
וְאָז שׁוֹאֵל דְּוִדּוּ בִּדְחִילוּ
בְּקוֹל אֹהַד… כְּאִלּוּ:
אִמְרִי לִי עִשָּׂא יְקָרָתִי
מַחְמָל עֵינֵיאִשְׁתִּי!
אִמֵּךְהָיְתָה צְעִירָה
אָז מָה קָּרָהמָה קָּרָה!

לָמָּה הָלְכָה כֹּה מֻקְדָּם!
וְהִשְׁאִירָה יְלָדֶיהָ לְבַדָּם!
עִשָּׂא פּוֹרֶצֶת בִּבְכִי
וּמַכָּה בְּיָדָהּ עַל הַלֶּחִי,
וְצוֹעֶקֶת בְּקוֹל נִסְעָר
כַּמָּה גּוֹרָלִי מַר!

הָלְכָה אִמִּי לִבְלִי שׁוּב
מֵאָז שׁוּם דָּבָר לֹא חָשׁוּב !
דְּוִדּוּ מְבַקֵּשׁ לְהַרְגִּיעָהּ
כּוֹס מַיִם הוּא מוֹשִׁיט לָהּ,
אַךְ מֵהַשֻּׁלְחָן הִיא בּוֹרַחַת
מַשְׁאִירָה אוֹתוֹ מוּל הַצַּלַּחַת
וְהוּא טוֹבֵל בַּצִּיר אֶת פִּתּוֹ
וְאוֹכֵל אֶת כָּל– הַדָּג לַהֲנָאָתוֹ.

וּלְמָחָר כְּשֶׁיָּשְׁבוּ בְּמוּעָקָה
לַשֻּׁלְחָן מוּל צַלַּחַת רֵיקָה
דָּפְקָה שָׁכְנָה טוֹבָה עַל דַּלְתָּם
וְּדָחֲפָּה שׁוּק שֶׁל עוֹף לְיָדָם:
בַּעֲלִי לֹא בָּא הַיּוֹם לִסְעֹד
וְאֵינֶנִּי זְקוּקָה לְזֶה עוֹד!…

וְשׁוּב יָשְׁבוּ מוּל מָנָה בּוֹדֵדָה
יְתוֹמָה מִסְכֵּנָה וּבַעֲלָהּ לְיָדָהּ,
ןשׁוב פּוֹנֶה הוּא אֵלֶיהָ בְּרַחֲמִים
וְשׁוֹאֵל אוֹתָהּ בְּקוֹל תָּמִים:
אֵיךְ קָרָה שֶׁאֲחוֹתֵךְ הַתְּאוֹמָה
הָלְכָה פִּתְאֹם לְעוֹלָמָהּ ?
מָה קָרָה לָהּ ? מָה קָרָה ?

 הרי היתה רק נערה?

אָז פָּתְחָה פִּיהָ עִשָּׂא
וְעָנְתָה בְּמֵצַח נְחוּשָׁה:
– 
מֵתָה!
– 
מָהשָׁאַל הַבַּעַל בִּדְאָגָה
וְהוֹסִיף כִּמְעַט בִּשְׁאָגָה:
אֵיךְ מֵתָה ?
– 
סְתָם מֵתָהצָעֲקָה הָאִשָּׁה,
הוֹשִׁיטָה כּוֹס מַיִם לְאִישָׁהּ
נָטְלָה רֶגֶל הָעוֹף בִּידָיָה'
נָעֲצָה בּוֹ בְּחֶדְוָה אֶת שִׁנֶּיהָ


וּכְשֶׁבַּעֲלָהּ מַבִּיט בָּהּ בְּעֵינַיִם כָּלוֹת
אָכְלָה לְבַדָּהּ אֶת הַמָּנָה עַד כְּלוֹת.
וְאָז בְּמוֹצְצָהּ מֵהָעֶצֶם אֶת הַמֵּחַ,
אָמְרָה לְבַעֲלָהּ בְּקוֹל מְבַדֵּחַ
– 
בַּעֲלִי הַיָּקָר!
אִם רְצוֹנְךָ לָדַעַת מַדּוּעַ וְלָמָּה
נִשְׁאַרְתִּי נַעֲרָה בּוֹדֵדָה וִיתוֹמָה
שְׁאַל כָּעֵת שְׁאֵלוֹתֶיךָ בְּקוֹל
כִּי עַתָּהמוּכָנָה אֲנִי לַעֲנוֹת עַל הַכֹּל!

מבוסס על סיפור ששמעתי מפי אחותי, מרגלית אוזן

מָה קָּרָהאִמְרִי לִי מָה קָּרָה?

עִישָׁא נַעֲרָה תַּמָּה
מִשְּׁנֵי הוֹרֶיהָ הִיא יְתוֹמָה
הִשִּׂיאוּהָ לְתַלְמִיד חָכָם
הַלֹּא הוּא דְּוִדּוּ אַבּוּדְרָהָאם.
אַנְשֵׁי חֶסֶד דָּאֲגוּ לָהֶם
חֻפָּה וְקִדּוּשִׁים עָרְכוּ לַהֶם
וְעָלִית גַּג נָתְנוּ לַהֶם


לִמְגוּרֵיהֶם. –
חָיוּ אֶת חַיֵּיכֶם !
אָמְרוּ לָהֶם,
לָחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם
וְנִפְרְדוּ מֵהֶם.
אֲבָל רַבּוֹתַי,
הָעֹנִי אָמְנָם אֵינוֹ בּוּשָׁה
אַךְ מָה יַעֲשׂוּ דְּוִדּוּ וְעִישָׁא


לְלֹא לֶחֶם וּלְלֹא עִסָּה
לְלֹא שֶׁקֶץ שֶׁל פַּרְנָסָה?
כֵּןהָעֹנִי שׁוֹלֵט בְּבֵיתָם
וְהַדְּחָק מְעַנֶּה אֶת רוּחָם.
יוֹם אֶחָד הִשִּׂיגָה יָדָם
מְנַת בָּשָׂר יְחִידָה

וְהִיא מֻנַּחַת עַל שֻׁלְחָנָם
וּשְׁנֵיהֶם מַנִּיחִים עָלֶיהָ אֶת עֵינָם.
לְפֶתַע שׁוֹאֵל דְּוִדּוּ
כְּשֶׁהוּא שָׁם עַל לִבּוֹ אֶת יָדוֹ:
– 
אִמְרִי לִי יְקָרָה
מָה קָרָה לְאָבִיךְמָה קָרָה?
אֵיךְ הָלַךְ פִּתְאֹם ?

 מַדּוּעַ אֵינוֹ כָּאן אִתָּנוּ הַיּוֹם?
לְזֵכֶר אָבִיהָ הַמָּנוֹחַ,
אוֹתוֹ אֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁכֹּחַ,
הֵחֵלָּה עִישָׁא לִבְכּוֹת
וּבִשְׁתֵּי יָדֶיהָ עַל פָּנֶיהָ לְהַכּוֹת
– 
אָבִיאָבִילָמָּה עֲזַבְתַּנִי

אוֹי לִי כַּמָּה מַר גּוֹרָלִי!
הַמִּסְכֵּנָהמֵהַשֻּׁלְחָן קַמְתְּ
וּבַעֲלָהּ בְּחֶמְלָה שׁוֹאֵל
לָמָּה אַתְּ קָמָהלָמָּה?
וּמַגְבִּיהַּ הוּא עֵינָיו לַשָּׁמַיִם
וּמוֹשִׁיט לָהּ בְּחֶמְלָה כּוֹס מַיִם
וּכְשֶׁנֶּעֱלֶמֶת מֵעֵינָיו בַּת זוּגוֹ

תּוֹקֵעַ דְּוִדּוּ בַּבָּשָׂר אֶת מַזְלְגוֹ,
וְטוֹרֵף אֶת הַבָּשָׂר בְּגַפּוֹ
וּמְקַנֵּחַ אֶת צַלַּחְתּוֹ וְאֶת אַפּוֹ.

וּמָחָר הוּא יוֹם חָדָשׁ,
דְּוִדּוּ הָלַךְ לְבֵיתהַמִּדְרָשׁ
עִשָּׂא תָּרָה אַחַר מִצְרָכִים
אַךְ הַמַּדָּפִים וְהַמְזַוֶּה רֵיקִים
וּבְאֵין בְּרֵרָה
מְבַשֶּׁלֶת הִיא קְדֵרָה

עִם שְׁנֵי פּוֹלִים מְצֻמָּקִים
וּשְׁלֹשָׁה עֲדָשִׁים נִשְׁכָּחִים.
לִשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם בָּא דְּוִדּוּ
וּמָה הוּא מַחֲזִיק בְּיָדוֹ ?
מְנַת דָּג מְבֻשֶּׁלֶת
שֶׁקִּבֵּל מֵהָרַבָּנִית הַחוֹמֶלֶת.
וְשׁוּב יוֹשְׁבִים הַשְּׁנַיִם

וְתוֹקְעִים בַּדָּג אֶת הָעֵינַיִם.
וְאָז שׁוֹאֵל דְּוִדּוּ בִּדְחִילוּ
בְּקוֹל אֹהַד… כְּאִלּוּ:
אִמְרִי לִי עִשָּׂא יְקָרָתִי
מַחְמָל עֵינֵיאִשְׁתִּי!
אִמֵּךְהָיְתָה צְעִירָה
אָז מָה קָּרָהמָה קָּרָה!

לָמָּה הָלְכָה כֹּה מֻקְדָּם!
וְהִשְׁאִירָה יְלָדֶיהָ לְבַדָּם!
עִשָּׂא פּוֹרֶצֶת בִּבְכִי
וּמַכָּה בְּיָדָהּ עַל הַלֶּחִי,
וְצוֹעֶקֶת בְּקוֹל נִסְעָר
כַּמָּה גּוֹרָלִי מַר!

הָלְכָה אִמִּי לִבְלִי שׁוּב
מֵאָז שׁוּם דָּבָר לֹא חָשׁוּב !
דְּוִדּוּ מְבַקֵּשׁ לְהַרְגִּיעָהּ
כּוֹס מַיִם הוּא מוֹשִׁיט לָהּ,
אַךְ מֵהַשֻּׁלְחָן הִיא בּוֹרַחַת
מַשְׁאִירָה אוֹתוֹ מוּל הַצַּלַּחַת
וְהוּא טוֹבֵל בַּצִּיר אֶת פִּתּוֹ
וְאוֹכֵל אֶת כָּל– הַדָּג לַהֲנָאָתוֹ.

וּלְמָחָר כְּשֶׁיָּשְׁבוּ בְּמוּעָקָה
לַשֻּׁלְחָן מוּל צַלַּחַת רֵיקָה
דָּפְקָה שָׁכְנָה טוֹבָה עַל דַּלְתָּם
וְּדָחֲפָּה שׁוּק שֶׁל עוֹף לְיָדָם:
בַּעֲלִי לֹא בָּא הַיּוֹם לִסְעֹד
וְאֵינֶנִּי זְקוּקָה לְזֶה עוֹד!…

וְשׁוּב יָשְׁבוּ מוּל מָנָה בּוֹדֵדָה
יְתוֹמָה מִסְכֵּנָה וּבַעֲלָהּ לְיָדָהּ,
ןשׁוב פּוֹנֶה הוּא אֵלֶיהָ בְּרַחֲמִים
וְשׁוֹאֵל אוֹתָהּ בְּקוֹל תָּמִים:
אֵיךְ קָרָה שֶׁאֲחוֹתֵךְ הַתְּאוֹמָה
הָלְכָה פִּתְאֹם לְעוֹלָמָהּ ?
מָה קָרָה לָהּ ? מָה קָרָה ?

 הרי היתה רק נערה?

אָז פָּתְחָה פִּיהָ עִשָּׂא
וְעָנְתָה בְּמֵצַח נְחוּשָׁה:
– 
מֵתָה!
– 
מָהשָׁאַל הַבַּעַל בִּדְאָגָה
וְהוֹסִיף כִּמְעַט בִּשְׁאָגָה:
אֵיךְ מֵתָה ?
– 
סְתָם מֵתָהצָעֲקָה הָאִשָּׁה,
הוֹשִׁיטָה כּוֹס מַיִם לְאִישָׁהּ
נָטְלָה רֶגֶל הָעוֹף בִּידָיָה'
נָעֲצָה בּוֹ בְּחֶדְוָה אֶת שִׁנֶּיהָ


וּכְשֶׁבַּעֲלָהּ מַבִּיט בָּהּ בְּעֵינַיִם כָּלוֹת
אָכְלָה לְבַדָּהּ אֶת הַמָּנָה עַד כְּלוֹת.
וְאָז בְּמוֹצְצָהּ מֵהָעֶצֶם אֶת הַמֵּחַ,
אָמְרָה לְבַעֲלָהּ בְּקוֹל מְבַדֵּחַ
– 
בַּעֲלִי הַיָּקָר!
אִם רְצוֹנְךָ לָדַעַת מַדּוּעַ וְלָמָּה
נִשְׁאַרְתִּי נַעֲרָה בּוֹדֵדָה וִיתוֹמָה
שְׁאַל כָּעֵת שְׁאֵלוֹתֶיךָ בְּקוֹל
כִּי עַתָּהמוּכָנָה אֲנִי לַעֲנוֹת עַל הַכֹּל!

ד"ר יגאל בן-נון-שלוש פגישות של ג׳ו גולן עם מלן מרוקו מוחמד החמישי-ברית מס' 28 בעריכת מר אשר כנפו

ד"ר יגאל בן-נון

אוניברסיטת פריס 8

שלוש פגישות של ג׳ו גולן עם מלן מרוקו מוחמד החמישי

בסוף יולי 1956, אחרי השגת ההסכם עם ראש שירותי הביטחון הלאומי מוחמד לע'זאוי ולפני פינוי מחנה המעבר לעולים של הסוכנות היהודית 'קדימה', נפגש ג'ו גולן, יועצו המדיני של נחום גולדמן, עם המלך מוחמד החמישי בארמונו ברבט ובעיר הקייט מוחמדיה. שלוש פגישות היו לו עם מלך מרוקו שסללו לדבריו את הדרך להעלאתם לישראל של 42 אלף היהודים שעברו דרך מחנה המעבר 'קדימה' בחודשים הראשונים אחרי עצמאותה של מרוקו. השיחות בין גולן למלך מרוקו, כפי שנרשמו באותם ימים בידי גולן, משקפות את מידת התעניינות המלך בבעיות יהודי ארצו. אך לא זו בלבד, המלך אף גילה עניין רב בגורל נתיניו לשעבר אחרי שהגיעו לישראל והכיר את הבעיות שהם נתקלים בהן במולדתם החדשה. מפתיעה בייחוד עמדתו המגנה את נוהג פירוק המשפחות עקב ההגירה לישראל. נראה שהמלך היה ער לוויכוח שהתנהל בנושא הסלקציה של יהודי ארצו ולבעיית עלית הנוער. יותר מכל, תוכנן של שיחות אלה משקפות את הגישה הפטרנליסטית והסנטימנטלית של מוחמד החמישי כלפי היהודים שראה בהם בניו ושהוא מחוייב להגן עליהם כאב הדואג לילדיו. יחסו החיובי של מוחמד החמישי אינו מוטל בספק.

למרות שהוא חתם על מספר צווים אנטי יהודיים שהוגשו לו על-ידי הנציב שרל נוגס מחסידי משטר וישי, יש לקחת בחשבון שהוא נאלץ לחתום על כל צו של נציבות צרפת באופן אוטומטי בימי שלטון החסות. שלושה יהודים מן העיר פס, אלי דנאן, יצחק כהן ויצחק אללוף מעידים על שתי פגישות עם הסולטן מומחמד בן יוסף. בראשונה הם ערכו טקס בשם "דולחה" (כנראה שיבוש בטקסט הצרפתי של "דובחה" = זבח או של "דוח'לה" = תחינה). במסגרת הטקס שערכו השלושה שחטו ארבעה פרים בחצר הארמון לבקשת חסותו של הסולטן. הסולטן חזר על הבטחתו שישמור על בני הקהילה כעל בניו. אחרי מלחמת העולם העניק לו הגנרל דה-גול אות Compagnon de 1a Libération על חלקו במאבק בנאצים.

גישה זו שונה בתכלית מגישת בנו מולאי חסן לקהילה היהודית המאופיינת על-ידי גישה ריאליסטית ופרגמאטית משוחררת מלחצים כגון אלו של הליגה הערבית. תוכן שיחותיו של גולן נרשם באותו יום לאחר כל שיחה ותרגמתי אותם מצרפתית לעברית מתוך יומניו האישיים. בשנת 2006 יצא בעברית ספרו ”דפים מיומן“ בהוצאת כרמל ירושלים בו ריכז גולן חלק מיומניו אלה. מאמר זה כולל גם קטעים מהקדמתי לספרו של גולן.

ספר של גולן נכתב בצרפתית בשנת 1982 על סמך דפי יומן רבים שרשם במהלך האירועים המתוארים בו, מיד לאחר שיחותיו עם האישים איתם ניהל את המגעים. מבחינת ערכו ההיסטורי זוהי עדות רבת־ערך של אדם שנטל חלק פעיל באירועים. פרשיות אחדות בהן היה מעורב העדיף גולן לא להזכיר כלל מטעמי צניעות או בגלל שלא היה בידיו תיעוד מספיק לשחזרם. ספרו אינו נטול סובייקטיביות ונקיטת עמדות מנוגדות לקונפורמיזם הרעיוני ששלט בזמנו. זו גם הסיבה שרבות הפרשיות הנוגעות לפעילותו, כולל יחסי ישראל עם בן־ברכה, נותרו חסויות. בארכיון מדינת ישראל שמורים עדיין תיקים סגורים שמתייחסים ישירות לגולן: "יוסף גולן 1961-1960" אמ״י ח״ץ, תיק 9/936. "גולן 1963-1962" אמ״י ח״ץ, תיק 4/947. "גיו גולן, נחום גולדמן, ינואר 1960 עד דצמבר 1966", אמ״י ח״ץ, ארבעה תיקים: 01, 11, 21, 9/4332. בתיקים חסויים נוספים מצויים לבטח התכתבויות ודוחו״ת רבים הנוגעים לפעילותו של גולן. אחרי יותר מארבעים שנה שהפינוי המאורגן של יהדות מרוקו הסתיים הגיע הזמן להסיר את החיסיון על כלל התיקים הנוגעים להגירת יהודי מרוקו לישראל.

ג'ו גולן(2003-1922) נולד באלכסנדריה כבן למשפחה שהיגרה מרוסיה למצריים. הוא גדל בדמשק שאביו שימש בה כנציג הסוכנות היהודית, ובביירות. החינוך לו זכה גולן בדמשק ובביירות בערבית, באנגלית ובצרפתית הכשיר אותו לתפקידים שנטל על עצמו בקריירה הציבורית שלו. בשנת 1940 חזר עם הוריו למושב אביחיל ובזכות היכרותו את מדינות ערב גויס ביוני 1941 לצבא הבריטי ונשלח ללוב ולאיטליה. גולן שירת לאחר מכן במודיעין של ההגנה וארגן רשת מחתרתית יהודית בקהיר שגם השליח של "המסגרת" משה טרנטו נטל בה חלק. אביו ניהל בעבדאן באיראן את מפעלי הזיקוק של הנפט. ערב מלחמת השחרור נעצר גולן בקהיר, שוחרר אחרי שלושה שבועות מן הכלא על ידי שליחי ההגנה והגיע לישראל באניית מעפילים כ' בתמוז. עם קום המדינה גויס לחיל המודיעין ועמד להתמנות לסגנו של איסר הראל כראש המוסד לתפקידים מיוחדים. גולן ליווה את סטניסלס מנג’ן (Stanislas Mangin) ראש השירותים החשאיים הצרפתיים (dst) ואת אלינור רוזוולט בביקוריהם בישראל. הוא נסע לפריס בשנת 1949 ולמד משפטים ומדעי המדינה עד אוקטובר 1953 ונבחר למזכיר כללי של "ליגת הסטודנטים הצרפתים נגד קולוניאליזם" שהיה בין מייסדיה. באותן שנים, הקולוניאליזם הצרפתי בצפון־אפריקה היה דבר מובן מאליו ונראה לרבים שהוא יתקיים עוד זמן רב. כאשר כל הגורמים הישראלים והיהודיים תמכו תמיכה גורפת בצרפת ובמדיניות החוץ שלה, ניהל גולן שיחות פוליטיות עם ההנהגה המרוקאית העתידית. תמיכתו בתנועה הלאומית המרוקאית הביאה אותו פעמים אחדות לחקירה בשירותי הביטחון הצרפתיים dst. בהמלצת משה שרת ומנכ״ל משרד החוץ ולטר איתן, מונה ליועץ מדיני בנושא ארצות ערב של הקונגרס היהודי העולמי בראשות נחום גולדמן, ועבד בו מנובמבר 1953 עד שנת 1971.

 תחת כותרת זו יזם קשרים חשאיים עם מנהיגים רבים בעולם הערבי ועם חוגים ליברליים באירופה. גולן התיידד עם ראשי התנועה הלאומית המרוקאית ובמיוחד עם צעירי מפלגת האיסתיקלל  עבדרחים בועביד, מהדי בן־ברכה וראש הממשלה הראשון מברכּ בכּאי. האחרון כינה אותו בשם כּרים. גולן נסע למרוקו, אלג'יריה ותוניסיה בדרכון ישראלי, אך אחרי שגולדה מאיר החרימה את דרכונו בגלל התראתו לראשי הקהילה באלג'יריה על הסכנה הצפוייה להם, שימש שנים אחדות כיועץ כלכלי למדינות באפריקה, קיבל אזרחות סנגלית ובוטל החרם עליו בצרפת. גולן יזם את המגעים עם הוותיקן בזכותם שינתה הכנסייה הקתולית את עמדותיה הרשמיות כלפי היהודים.

אחרי שגולן הביע את רצונו לפני ראש הממשלה מברכּ בכּאי להיפגש עם המלך, ביקש ממנו האחרון להמתין במלונו ברבט להודעה מן הארמון על מועד הפגישה. מוחמד החמישי הכיר את גולן בצרפת ערב שובו למולדתו וידע על פעילותו בארגונים אנטי־קולוניאליים. מנהל הטכס של הארמון הגיע למלונו של גולן וביקשו להתלוות אליו למכונית מרצדם שחיכתה להם ונסעו לווילה פרטית של המלך בדאר־סלאם. בפתח הווילה המתין להם המלך. בכתב היד של יומנו כותב גולן: "נכנסנו לווילה שרצפתה הייתה מכוסה שטיחים מרוקאים. התיישבנו בחדר האורחים. היו שם שולחן נמוך עמוס לעייפה בפירות ושולחן גבוה יותר מלא בעשרות סוגי עוגות במיטב המסורת המזרחית. כמה דקות אחרי זה בא השרת עם מגש וקנקני משקאות. שתיתי מיץ אבטיחים בפעם הראשונה בחיי. בדרך החוצה גיליתי במכונית קופסה עם עוגות שקדים שטעמתי בכניסה. נראה שהמלך נתן הוראה לעשות זאת, שכן הבחין שהתלהבתי מהעוגה".

ד"ר יגאל בן-נון-שלוש פגישות של ג׳ו גולן עם מלן מרוקו מוחמד החמישי

Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale

A Meknès, le 18 août 1940, les Services de Renseignements rapportent :

« Les vérifications des stocks préconisées par les autorités régionales, effectuées hier après-midi au mellah ont, en général, produit un bon effet sur la population indigène. Cependant certains, sous l’impulsion de leurs sentiments antisémites, disent qu’elles n’ont pu donner de très bons résultats car les Israélites possèdent de nombreuses cachettes secrètes, à l’abri de toute tentative de perquisition en ville et en dehors de la ville… »

A Casablanca, de jeunes militants du Parti Populaire Français cassèrent, dans la nuit du 12 septembre, les devantures de cinq magasins juifs. Ces manifestations intempestives d’antisémitisme étaient loin de servir la cause du Protectorat, en ces heures délicates, comme le soulignait le général Noguès dans son rapport urgent à Vichy :

< La nuit dernière, quelques jeunes gens ont cassé, avec des galets portant l’inscription P.P.F. les devantures de cinq magasins juifs, fermés d’ailleurs depuis peu par l’autorité administrative, qui avait ainsi sanctionné des hausses de prix illicites sur certaines de leurs marchandises. Ils ont par ailleurs apposé des papillons avec les mots : " Vive Pétain ! Vive Doriot ! "

Je n’ai pas besoin de souligner les dangers de ces faits qui apparaissent comme de véritables provocations et dont la répétition risquerait d’entraîner des désordres graves. J’ai en tout cas, dès ce matin, prescrit au chef de la Région de convoquer le chef du P.P.F. au Maroc, et de signifier à ce dernier qu ’au cas où de nouvelles manifestations de cette nature viendraient à se produire, je le tiendrais personnellement responsable de l’atteinte portée aux intérêts les plus évidents du Protectorat… »

 

A Marrakech, le 20 septembre 1940, un jeune Juif fut condamné à 15 jours de prison et à 200 francs d’amende, pour avoir injurié un militaire indigène alors que la population européenne " accueille avec satisfaction " la condamnation de 13 commerçants juifs reconnus coupables de hausse illicite des prix.

A Fès, ce même 20 septembre au soir, le mellah fut l’objet d’une attaque partisane qui souleva une vive émotion dans les milieux juifs, craignant  la nouvelle atmosphère d’hostilité ne débouche sur des violence: incontrôlées. Le rapport du Contrôleur Civil essayait vainement d’en minimiser la gravité :

 

« Un sous-officier de la Légion Etrangère détaché à l'infirmerie de la garnison de Fès et quelques militaires tirailleurs et légionnaires, pris de boisson, ont provoqué le 20 septembre, vers vingt heures-trente, une bagarre dans le quartier juif. Armés de quelques fusils, couteaux et matraques, ils firent irruption au mellah et commencèrent à distribuer, à tort et à travers, coups de fusils et de matraques. Un Israélite a été tué et six autres blessés, dont un grièvement. L’incident auquel l’intervention de la police et des patrouilles réglementaires mit très rapidement fin, n’a eu aucune répercussion sur la population musulmane. Les coupables ont été arrêtés sur les lieux mêmes de l’incident. L’affaire se limite à un acte d’indiscipline de quelques militaires appartenant à des corps différents. Je fais cependant pousser l’enquête pour vérifier s’il n’y a pas eu préméditation et si le sous-officier responsable avait ou non des rapports avec certains éléments français qui se sont signalés tout dernièrement par des manifestations antisémites… »

La tension devait en effet rester très vive, encore des semaines, dans la capitale intellectuelle, la rumeur annonçant un mouvement antijuif de grande envergure qui servirait de prétexte à l’entrée des troupes espagnoles dans le nord de la zone de Protectorat français.

Cette inquiétante répétition d’incidents concernant des troupes revenues du front avec un état d’esprit dangereux amena les autorités à envisager d’écarter les troupes marocaines des centres des grandes villes, pour éviter les heurts avec la population juive.

Parallèlement les autorités firent comprendre aux agitateurs antijuifs qu’elles entendaient maintenir l’ordre strictement et s’opposer aux troubles de rues. L’heure n’était plus aux initiatives et aux débordements individuels spontanés : l’antisémitisme devenait l’affaire de l’Etat restauré dans son autorité et n’admettant pas de concurrent.

 

Une idéologie bien française

Selon les idéologues de la Révolution Nationale, la France avait besoin d’expier ses fautes pour se régénérer. La défaite avait fait éclater " l’abcès " et permettait de mettre en marche la Révolution Nationale. Il fallait saisir cette occasion unique de refonte de la société française, dans le cadre de la nouvelle Europe allemande. Pour eux, l’issue de la guerre, qui n’allait pas tarder à s’achever, avec la capitulation prochaine et attendue de l’Angleterre, après celle de France, ne faisait pas de doute. Dans la perspective d’un nouvel ordre européen, la France trouverait sa place dans la mesure où elle saurait se " libérer des parasites responsables de sa décadence dont elle n’avait pu se défaire seule, par ses propres moyens : la démocratie parlementaire, les francs-maçons et les Juifs

Les révolutions fascistes et nationales-socialistes offraient, de par leur réussite, des modèles d’inspiration vivifiants à suivre. Il ne s’agissait pas pour autant de les imiter " servilement " et encore moins de chercher à les égaler. Plus particulièrement en matière d’antisémitisme. Tout en s’associant idéologiquement au Reich et à l’Italie, le nouvel État Français se prévalait d’une authentique vocation antijuive, puisée dans la tradition française, basée davantage sur la xénophobie culturelle et nationale que sur la discrimination raciale, comme le proclamait, dès juillet 1940, le nouveau ministre des Affaires Étrangères, Paul Baudoin ?

« La révolution totale dans laquelle s’est engagé le pays était en gestation depuis une vingtaine d’années. Ldévolution actuelle s’est faite en toute liberté et non pour complaire au vainqueur. Nous adopterons une solution française conforme à notre caractère, à nos besoins, dans la meilleure ligne de nos traditions.. .Le monde d’avant 1940 a été définitivement enterré… »

 

Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale page-88

La signification extrême de l'affaire d'Egoz d'un point de vue éducative et sioniste

 

La signification extrême de l'affaire d'Egoz d'un point de vue éducative et sioniste

Professeur shlomo Ben Ami, ministre des Affaires Etrangères d'Israël

Passage d'un discours lors de la cérémonie annuelle commémorant la clandestinité et l'immigration illégale d'Afrique du Nord et le souvenir des victimes du bateau Egoz, Ashdod, 11.1.2000. 

Le judaïsme nord africain possède plusieurs visages. Il y a le visage de la tradition, du travail agricole, du service militaire dans Tsahal – et aussi il y a le visage de l'aspiration à Sion, d'un point de vue de l'aspiration messianique. Peut-être que nous n'avons pas toujours réussi dans l'affaire de l'immigration clandestine, et l'affaire du bateau Egoz nous permet d'essayer de comprendre que l'immigration des juifs d'Afrique du Nord en Israël n'était pas un déroulement messianique d'un acte unique.

Les juifs d'Afrique du Nord ne se sont pas levés – principalement les juifs du Maroc – un beau matin clair, et allèrent à Sion seulement parce qu'ils eurent un quelconque dévoilement messianique, ainsi que beaucoup le pense. L'Alyah était aussi un acte sioniste dans le plein sens du terme, acte sioniste-politique, et pas seulement un acte religieux. Et ceci a une conotation qui va beaucoup plus loin, car le bateau Egoz et l'histoire de l'immigration clandestine du Maroc place l'immigration d'Afrique du Nord dans un angle que le public israélien n'est pas habitué à voir. Le public israélien est accoutumé à voir l'immigration d'Afrique du Nord comme quelque chose qui s'est produit en un jour, sans qu'il y ait eu de mouvements de jeunesse sionistes, sans qu'il y ait eu d'éducation intérieure profonde dans son sens politique.

Le judaïsme d'Afrique du Nord, et du Maroc en particulier, fait partie de l'expérience sioniste de la renaissance du peuple d'Israël des temps nouveaux. Ce n'est pas seulement un acte religieux, c'est aussi un acte religieux. C'est pourquoi la signification d'Egoz – d'un point de vue pédagogique, d'un point de vue éducatif, d'un point de vue sioniste – repousse plus loin les bornes. Nous respectons la religion et la tradition, et ils sont un des aspects essentiels dans l'identité de la communauté juive nord-Africaine, mais elle possède en outre d'autres aspects: même celui de la lutte politique de la renaissance d'Israël, même la lutte pour la fondation d'une agriculture moderne dans les régions du Lakhish, du Adoulam, des tanakhim et aussi pour l'indépendance d'Israël – avec des jeunes qui, lorsqu'ils sont descendus du bateau à Haïfa, la première chose qui se produisit fut qu'ils reçurent en main un fusil et allèrent dans les combats sanglants à Latrun. Même cela est l'immigration nord-Africaine. L'Alyah nord-Africaine est les villes de développement, la deuxième étape dans l'esprit pionnier sioniste, Dimona et Yérouham, Nétivot et Kiriat-Shmona – et non seulement monter se recueillir sur les tombeaux des saints. C'est une emtreprise sioniste unique sur la ligne frontalière, sur la ligne de l'histoire sioniste, même ceci fut, et est l'esprit pionnier. C'est pourquoi, les membres de l'organisation des actifs de la clandestinité, de l'immigration clandestine et des Prisonniers de Sion en Afrique du Nord méritent un merci particulier pour leur importante contribution au véritable héritage de l'immigration juive nord-africaine.

Vous faites une très grande œuvre en ceci que vous conservez la flamme du flambeau du souvenir, de l'expérience sioniste en Afrique du Nord. Vous contribuez d'une façon considérable à placer à l'endroit exacte la communauté juive du Maroc dans la mosaïque israélienne, et c'est sa place exacte. C'est une communauté qui possède plusieurs faces, dont la contribution à la renaissance du peuple d'Israël dans ces temps nouveaux est plus grande que celle que les jeunes générations en ont conscience. Il faut introduire cela dans les livres d'école, et il faut introduire ceci dans l'action sociale.

Je vous remercie pour cet évènement et je vous adresse mes bénédictions pour le travail qui a été accompli et je sais qu'une grande partie de ce travail n'est pas visible aux yeux du public.

Méir Knafo a rappelé la publication d'un livre, qui décrira neuf ans d'actions au Maroc et la part prise par les émissaires et ceux qui ont été enrôlés dans cette action. Nous parlons de livres, d'études, de séminaires, de journées de consultation, de symposiums – tentative réelle d'un groupe de volontaires qui désire transmettre, à travers le travail qu'il effectue, non seulement la mémoire ponctuelle des immigrants clandestins d'Egoz, mais aussi, ainsi que je l'ai dit, la place particulière de l'immigration nord Africaine – avec un accent particulier pour l'immigration du Maroc. Il n'y a rien à faire: lorsque l'on parle de l'immigration des juifs d'Afrique du Nord, on parle principalement des juifs du Maroc, qui représentent la communauté juive la plus importante. Vous faites ici un travail très important et je salue les personnes qui le font.

Je m'incline, ensemble avec vous, au souvenir des victimes du bateau Egoz. Je serre dans mes bras, ensemble avec vous, les familles endeuillées, et je souhaite pour nous tous des jours meilleurs d'unité en Israël, de paix courageuse qui comprend la sécurité et la justice sociale.

Voici les noms des 44 immigrants clandestins d'Egoz

[entre parenthèses – l'âge des disparus. C.T.I: corps transporté en Israël]

Azoulay Hanania (44 – C.T.I.)

Edery Chaba (32)

Azoulay Zazou (17 – C.T.I.)

Edery Mordehaï (13)

Azoulay Shalom (9 – C.T.I.)

Edery Rosa (9)

Azoulay Yaffa (7)

Edery Anette (7)

Azoulay Méir (5 ־ C.T.I.)

Edery Marcelle (5)

Azoulay Rachel (1 – C.T.I.)

Edery Haïm (4)

Edery Albert (2)

Benharoch Raphaël (53 – C.T.I.) Benharoch Tamar (45 – C.T.I.)

Elkouby David (14)

Benharoch Jack (27 – C.T.I.) Benharoch Denise-Dina

Elmaliah Izak-Itzhak (40)

(Barchechet) (22 – C.T.I)

Elmaliah Alia (32 – C.T.I.)

Benharoch Jacqueline (20 – C.T.I.)

Elmaliah Albert (12)

Benharoch Gabriel (14 – C.T.I.)

Elmaliah Simon Shimon (10)

Elmaliah Suzanne (4)

Benlolo Rachel (70-C.T.I.)

Elmaliah Messodi (2 – C.T.I.)

Benlolo David (60 – C.T.I.) Benlolo Miriam (52 – C.T.I.)

Gozlan Fréha (70 – C.T.I.)

Benlolo Alice (18) 

Benlolo Yéochoua(16)

Libraty Esther (57 – C.T.I.)

Dadoun David (33)

Mamane Henri Aharon (42 – C.T.I.)

Dadoun Daniella (8)

Mamane Rivka (40 – C.T.I.)

Dadoun Jacky (6)

Mamane Gisèle (11)

Mamane Florence (13 – C.T.I.)

Dahan Yéhuda (19 – C.T.I.)

Mamane Haïm (5)

Edery Nessim (36)

Serfaty Haïm (28)

Que leur mémoire soit bénie !

 

 

 

תא עם נענע-ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו

תא עם נענע

ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו

אשר כנפו

2014

הומור יהודי במרוקו

פנים שונות להומור של יהודי מרוקו. הוא בא לידי ביטוי בפתגמים, בכינויים, בקללות, ברמזים, בשיבושים לשוניים, בשימוש בפסוקים וכמובן בבדיחות. כול אלה שיקפו את המציאות של היהודים. מציאות זאת הייתה, לפעמים, מרה וקשה. הצחוק, המריר כלשהו, היה אמצעי בדוק כדי לשכוח את המציאות הזאת ולהתגבר עליה.

השפה

חיי יהודי מרוקו התנהלו במדינה רב-לשונית. השפה המדוברת ברחוב היא השפה הערבית. אבל לשפה הערבית יש כמה רבדים. נתייחס לשניים מהם: השפה המדוברת, בבית, ברחוב וכו׳. זה היה הרובד הנמוך של השפה. הרובד הגבוה הוא השפה הספרותית שדברו בה בחוגי האינטליגנציה, ברדיו ומאוחר יותר בטלביזיה. נוסף לערבית הייתה השפה הבֶּרְבֶּרִית או האמזיגית שדוברה על ידי היהודים הכפריים. אלה ברובם נהרו לערים ושפתם נבללה בזו של המקומיים. עם בוא הצרפתים למרוקו הם הביאו אתם את הצרפתית שאותה למדו הילדים בבית ספר אליאנס ומהם עברה להוריהם. ב״סְלָא״ (ה׳חדר׳) הילדים למדו חומש ומשניות וכך גם העברית תפשה את מקומה והשפיעה רבות כפי שנראה לעתים בפרק הקללות.

בערים כמו מוגדור (אסווירא) הייתה בעבר השפעה אנגלית גדולה כך שתוכלו לשמוע שם כי לעוגיות קוראים קִיקס Cakes, לריבה, דְּזָאם, לקומקום טיפוט Tea pot וכשרוצים להגיד: ״לא חשוב,״ תוכלו לשמוע את הביטוי נברמן הנובע מהניב האנגלי Never mind. גם הספרדים השאירו את חותמם: שמלה נקראת בסטידו Vestido, חצאית נקראת פלטיטה, מגבת טובזה חולץ פקקים סאקא טרפו (שיבוש של המילים Saca tapa) ושולחן כתיבה סקוטוריו Secretario.

הצרפתית נכנסה בעוצמה לתוך השפה והשפיעה מאוד על הדבור של יהודי מרוקו ואל תתפלאו אם תשמעו איש או אישה מתחילים משפט בעברית או בערבית ומסיימים אותו בצרפתית. למרות היות שתי השפות האלו כל-כך שונות הן בהיגוי והן במבנה שלהן, הן התמזגו בפיהם של יהודי מרוקו בצורה מופלאה. שמעתי משפט כזה: ״דָקְרוֹ בַּיְינָתְהוּם" שפירושו: הגיעו להסכמה. המילה דקרו לא קיימת בערבית היא באה מן הביטוי הצרפתי d'accord שפרושו: מסכים. לקחו איפוא את הביטוי הצרפתי ויצרו ממנו פועל ערבי לכול דבר. אדם עצבני במקום להגיד לבעל ריבו: תן לי מנוחה, יגיד לו: כליק טרנקיל Tranquille (שקט). שמעתי אישה אומרת לילדיה: ״טוֹנְטוֹנְכּום זא?" האם הדוד שלכם בא? המילה ״טונטונכום״ מורכבת משני חלקים: החלק הראשון הוא טונטון – דוד מהמילה הצרפתית Tonton החלק השני (כום) הוא סיומת ערבית שפרושה: שלכם. מישהו שרוצה להביע את הזלזול שלו כלפי מישהו יאמר ביטוי הנשמע ערבית לכול דבר: "זִנָאפוֹ עְלִיהּ,״ אבל זהו שבוש של הניב je m'en fous (לא איכפת לי), צחקנו מאוד כאשר אמרה סבתא לחברתה: "חְנָא, לָ זֶנֶס" (אנחנו, הנוער). חנא (אנחנו בערבית) ל זנס La jeunesse. (הנוער). הסבתא ששמעה את הביטוי הזה בנערותה חשבה "תנא, ל זנס" פרושו: בינינו לבין עצמנו.

בליל השפות הזה שנטמע בשפה הערבית המדוברת של יהודי מרוקו הפך אותה למרתקת, מצחיקה ומיוחדת מאוד. היהודי והערבי במרוקו אמנם יבינו זה את שפתו של האחר, אבל הם מדברים שתי שפות שונות לחלוטין.

הפתגם

הפתגמים הם הגילוי הברור ביותר של החשיבה ההומוריסטית של יהודי מרוקו. אלפי פתגמים רוויי אירוניה הסתובבו בין המשפחות של יהודי מרוקו בכול מקום ומקום בו חיו. דודי, ר׳ מכלוף כנאפו ז״ל, אסף וכינס בעזרת אחיו ואחותו למעלה מאלפיים פתגמים. פרופסור יוסף שטרית מאוניברסיטת חיפה סיפר לי שהוא אסף חמשת אלפים פתגמים שהיו בשימוש בעיר תרודנט ולמעלה מעשרת אלפים פתגמים למרוקו כולה. האין זה מדהים?

הפתגמים שימשו את היהודים בכול מצב מחייהם. הם בטאו את המצוקות, הצער, החשדנות, הכעס והלעג שלהם. רציתי לכתוב שהם בטאו את השמחה, אך ככול שחיפשתי לא מצאתי פתגם שיבטא שמחה אמיתית: שמחה לאיד כן: לפדולי תאי יכלס ממשכרתו (זה שנכנס לעניין לא לו, משלם את הנזק מכיסו), די זאב לעסא יתכאל ביהה (מי שמביא מקל, ילקה בעצמו מאותו מקל). ואם נחשוב על הפתגם כאמצעי חינוכי נוכל להגיד שהפתגם האחרון נועד, בין היתר, ללמד את האדם לקחת אחריות על מעשיו. כאמור, באמצעות הפתגם, היהודי הביע את כעסו, וכך, אולי, נמנע מלהגיע לאלימות: ״תְּכְלְנִי נְזְבֵּדְק״ (הכנס אותי על מנת שאוציא אותך) אומר, למשל, מישהו שהיטיב עם חברו ועזר לו להתקבל לאיזה מקום עבודה וזה מיד מתחיל לחתור תחתיו. ״סי מאי בִית סי מאי סבאח!״(אחד לא ישן והשני לא יקיץ) יגידו על שני אנשים או שני דברים גרועים באותה מידה.

כאלה ששימשו כדי להביע לעג: אישה אומרת על אישה אחרת, זקנה המתאפרת ומתלבשת כמו צעירה כדי למשוך את תשומת לבם של הגברים: דז׳אז׳א פלמות אועיניה פְדְפְרְפִיש (המשמעות: התרנגולת נשחטה והיא עדיין תרה בעיניה אחרי התרנגול-המחזר). יש כמובן הרבה רשעות באנלוגיה בין תרנגולת שחוטה התרה בעיניה אחרי המאהב שלה לבין אישה מזדקנת, אבל זו דרכם של פתגמים שככול שהם מוחצים, הם מוצלחים יותר. המצב הקשה בו היו נתונים היהודים יצר פתגמים רבים בהם היהודי בא חשבון עם אדון הארץ: ״סְלָאם עְלָא עַרְבִּי, תְּכְסְר כְבְּזָה״ (אמור שלום לערבי, תפסיד כיכר לחם, במשמעות: לא כדאי לך להתיידד עם ערבי). יש אפילו שבפתגם אחד היהודי יכול לבוא חשבון, בו זמנית, עם כמה גורמים: הנה למשל פתגם שנובע מכעס שהיה לחזן מסוים על בני קהילתו שהיו מתקנים אותו ללא הרף על כול שגיאה קטנה. פעם, כאשר קרא: יֵגְדַּל במקום יִגְדֶל כול המתפללים צעקו לעברו: יִגְדַל! יִגְדַל! הוא כל-כך כעס שאמר לאשתו: תראי מה עשו לי בשביל חיריק אחד! נמאס לי מהיהודים, אני מתאסלם! בשבת שלאחר מכן כאשר ישב לאכול, הגישה לו אשתו מרק קר.

 ״מה זה?״ השתנק היהודי, ״אין שְׁכִינַה – חמין היום?״

״מה פתאום שְׁכִינָה? הרי התאסלמת!״

״מה, אין אפילו בידה? – הביצה של החמין.״

״אין!״

״אז לא כדאי להיות מוסלמי, אני חוזר להיות יהודי!״

 

מזה יצא הפתגם: ״תְּסְמַד עְלָא חִירִיק וּרְזַע עְלָא בַּיְדָּה," – נשתמד בגלל חיריק וחזר בו בגלל ביצה. וכך, בפתגם אחד, האיש שלנו בא חשבון עם קהילתו, עם האיסלם ועם עצמו. יש והעוקץ של בדיחה הופך לפתגם כמו אותו אורח שישב עם מארחיו לסעודה ומתוך גינונים לא אכל דבר. אמרו לו ״כלתי מה כלתי פלמידה חדרתי,״ – אכלת או לא אכלת, ישבת ליד השולחן ועל-כן זה נחשב לך כאילו אכלת. או כמו הסיפור על אותו קמצן ששאל את אורחו מה ישתה תה או קפה? וההוא עונה לו: "לּאהּ יִרְחֵם בָּבָּכּ לִי כָּאן יִעְטִיהוּם בְּזוּז,״ – שהאל ירחם על אביך שנהג להגיש את שניהם, וכך הוכיח האורח את מארחו על קמצנותו.

הפתגמים המפוזרים בספר זה נבחרו בשל הקשר שלהם לאחת מהבדיחות.

הכינויים

לשימוש בכינויים יש מקום גדול בקהילות היהודיות במרוקו. עד היום, למעלה מחמישים שנה אחרי שעזבנו את עירנו, כאשר אני פוגש חבר ילדות, הוא אומר לי: אתה זוכר את פלוני בן פלוני? אני מקמט את מצחי כדי לזכור מיהו אותו פלוני בן פלוני, אז חברי דוחף אותי קלות ואומר: בּוּ-לְכְּלָאב!!! (בעל הכלבים) שמתם לב לכך ששמתי אחרי הכינוי בו-לכלאב שלושה סימני קריאה? זה מפני שחברי שם אותם שם בכוונה כדי לעורר את זכרוני מתרדמתו.

ואכן, כמעט לא הייתה משפחה שלא הודבק לה כינוי. למשל: בן־טנה (הבן של סולטנה), בן־נגרו (בן הכושי), בן־לוקו (בן המשוגע). והכינוי היה תופס עד כדי כך שלפעמים הפך לשמה של אותה משפחה. משפחת אלמוזנינו עברה בחלקה מתטואן לספרו. מיד זכתה לכינוי: תטואני, היום תוכלו למצוא באותה משפחה שנים או שלושה אחים ששם משפחתם הוא אלמוזנינו (אלה שנשארו בתטואן) ושנים או שלושה אחים ששם משפחתם הוא תטואני (אלה שעברו לספרו).

תא עם נענע-ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו-עמוד 10

הפיוט בבבל-הפייטנים בבבל- א.מ.הברמן

 

הפיוט בבבל

הפייטנים בבבל

מארצישראל, מקור התפילה, הפיוט והשירה העברים, נתפלגו שלושה צינורות של מים חיים, מרכזי תרבות עברית, שהמשיכו מה שקיבלו ממקורם והשתדלו לחדש בו דבר, והם: בבל, פרס ואיטליה.

בבבל ובפרס נוצרה ספרות ארמית וגם עברית עוד בתקופות המקרא והתלמוד, ולבסוף נבלע המרכז התרבותי שבפרס בבבל. ומאיטליה ידועים נסיונות ספרותיים עצמאיים מהמאה השמינית לערך, והפיוטים הראשונים שהגיעו אלינו משם הם מן המאה התשיעית. גם מצרים היתה קשורה לארצישראל בימי קדם, והכתוב בדברים יז, טז על המלך: ״רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה״, מעיד על קשר למצרים שלא היה רצוי אבל היה מצוי. אלא שלא נוצרה יצירה עברית של ממש במצרים בימים ההם, והאנשים נהגו בה כתורת ארצישראל ומנהגיה, או שנשכחו מפיהם. במשך הזמן נוצרה שם ספרות יהודית בלשץ יוון.

ודאי כי לכל מקום שישראל גלה לשם הביא אתו גם את תפילותיו ואת פיוטיו, אבל עם שינוי המנהגים, כגון קיום יום טוב שני של גלויות, סיום קריאת התורה במשך שנה אחת, ולא במשך שלוש שנים כמנהג ארצישראל, וכדומה, בא גם שינוי בסדר התפילות ובפיוטים ובתכנם. ומובן כי גם שינויים בלימוד התורה והשפעת הסביבה הקרובה גרמו להתפתחות ולשינויים. וכאן יש להבדיל בין בבל לאיטליה. באיטליה, ואחרי כן באשכנז, ובצרפת נתקיימו התפילות הארצישראליות יחד עם תפילות ופיוטים חדשים. שם נהגו להשתמש בימים טובים גם בפיוטיהם של פייטני ארצישראל וגם בפיוטים שנתחדשו על ידי פייטניהן, והם עדיין נמצאים בכפיפה אחת במחזורינו. ולא כן היה בבבל. תחילה ראו גם יהודי בבל את ארץ ישראל כ״מרכז רוחני״ ומרותה נתקבלה. אבל בימי הבית השני החלה תסיסה לבטל את מרותה, ותסיסה זו המלווה חיכוכים שונים הלכה והתפשטה, ואף הוציאה פרי, את התלמוד הבבלי על יד התלמוד הירושלמי. חכמי בבל השתדלו בכל כוחם להשתחרר מן ההגמונייה הרוחנית של ארצישראל, וממילא גם מן הפיוט שלה. ר׳ זירא אמר: ״אווירא דארץ ישראל מחכים״ (בבא בתרא קנח, ב) והוא גם אמר: ״הני בבלאי טפשאי״(ביצה טז, א; נדרים מט, ב). ר׳ אסי אמר: ״מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינים, לפי שאינן בני תורה״(שבת קמה, ב). ולאידך אמר רב יהודה: ״כל הדר בבבל כאילו דר בארץ ישראל״ (כתובות קיא, א). ועי׳ במאמרו של מיכאל דוד שלמה דוידוביטש, ״הניגודים בין חכמי ארץ ישראל וחכמי בבל״ ב״הסוקר״, שנה ה׳(תרצ״ז-תרצ״ח) עמ' 109-101 וש. ספראי ״ארץ ישראל והתפוצות בתקופה העתיקה״ ב״האומה״ 6 (תשרי תשכ״ד) עמ' 109-101. בהדרגה, בהדרגה הוציאו כמעט את הפיוט הארצישראלי כולו מסדר תפילותיהם והשתמשו רק בפיוטיהם הם, אם כי גם הם היו עשויים לכתחילה כמיטב המסורת הארצישראלית. לבסוף גבר כוחם והשפעתם חדרה גם לפיוט הארצישראלי, החל במאה האחת עשרה, ואף הגיעה למצרים, שעמדה בקשרים גם אתה. אף היתה במצרים קהילה בבלית חשובה. וכן ידוע בית כנסת של הבבלים בירושלים.

השפעתה של בבל הלכה וחדרה בעיקר לספרד, ששם נתחדש הרבה בשירה ובפיוט, ומשם יצאה השפעת גומלין לבבל, מצרים וארצישראל, ומהן גם לשאר ארצות המזרח. ולבסוף הגיעה השפעת בבל גם לאיטליה, ודרכה לאשכנז ולצרפת, ושם במידה מועטת בלבד.

השפעת בבל גברה בעולם גם משום סדרי התפילה שסידרו גאוניה והתפשטו בעולם היהודי, והם מן הסידורים הקדומים ביותר שהגיעו לידינו. אמנם גם לפני כן היו סדרי תפילה, ומהם נזכרים במסכת ברכות ובשאר דברי חז״ל. בשם רבי יוחנן נמסרה אגדה במסכת ראש השנה יז, ב: ״אלמלא מקרא כתוב (״ויעבור ה׳ על פניו ויקרא״, שמות לד, ו) אי אפשר לאומרו. מלמד, שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין, יעשו לפגי כסדר הזה ואני מוחל להם״. אבל סדרי תפילה אלה היו בדרך כלל קצרים, ורובם ככולם נתקנו לשליח ציבור ולא לקהל. אנשי הקהל לא ידעו קרוא וכתוב ויצאו ידי חובתם על ידי שליח ציבור.

יהודה, ניסי אלנהרואני, רב סעדיה גאון

הפייטן הבבלי, יהודה, שמנחם זולאי פירסם שרידים מפיוטיו בדיסרטציה שלו ,Zur Liturgie der Babylonischen Juden שטוטגארט 1933, ושחי כנראה במאה השמינית, מושפע עדיין כולו מפיוטי יניי והקלירי, ואין לראות בהם שום חידוש. והרי דוגמא מאחת מקרובותיו:

זֶה הַנִּשְׁבָּע בְּחַיָּיו כְּמוֹ הַנִּשְׁבָּע בְּחַיֵּי עֶלְיוֹן'
הַנּוֹדֵר בְּכִנּוּי כְּמוֹ הַנּוֹדֵר בְּשֵׁם מֵרִים אֶבְיוֹן.
חֵטְא נְדָרִים הֶגְלָה עַםזוֹ סַנְחֵרִיב [בָּבֶ[לָה בְּבִזָיוֹן,
לָכֶן יֵאָמֵר 'לְךָ דּוּמִיָּה תְּהִלָּהבְּצִּיּוֹן          

אָדָם אִם יִהְיֶה פָּרוּץ וּשְׂפָתָיו חֹטוֹת
בִּשְׁבוּעָה וְנֵדֶר לְבַטוֹת,
בִּטִּיתָ לַצִּיר טְרִיָּתוֹ לְהַטּוֹת:
וִידַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ר[אשֵיהַמַ[טְּוֹת] (בַּמִּדְבָּר לא)

גַּדְתָּ לִקְהַל הֲמוֹנָי,
מַקְדִּישׁ אָדָם קֹדֶשׁ לְפָנַי –
דְּבָרוֹ לֹא יָחֵל בְּעִנְיָנָי:
אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לִייָ (שם, ג)

(ע«׳ 31).

וייזכר עוד אחד מן המובחרים, והוא נִסִּי אַלְנַהֲרַוָאנִי, כלומר מן העיר   Naharavanשבבבל, כי משם מוצאו, ושם אביו היה כנראה: ברכיה. הוא היה בן דורו הקשיש של רב סעדיה גאון, והוא גם הזכירו ב״ספר האגרון״. ב״סדר עולם זוטא״ מסופר עליו, שנכנס בעניין המחלוקת שבין כהן צדק ראש ישיבת פומבדיתא וראש הגולה (״ריש גלותא״) דוד בן זכאי(ישיבה זו היתה מרכז תרבותי חשוב עוד מתקופת התלמוד שחשבה לגבי שאר הארצות כארצישראל לגבי חוץ לארץ). וכך מסופר ב״סדר עולם זוטא״: ״והיה שם אדם א, מאור עינם נודע בניסים ראש כַּלָּה נהרואני, והיה נכנם מיהם בדרך שלום, אולי יכול יוכל להנהיג אותו [את בן זכאי] על ישיבת פומבדיתא, שיתרצה בו כהן צדק ראש הישיבה, עד שהלך לילה א׳ והיה פותח כל מנעולי בבל בשם [ו]פתח אותו הלילה י״ד מנעולים, עד שהגיע אליו ועמד על ראשו ומצא אותו גורס בחצי הלילה. כיוון שראהו כהן צדק חרד לקראתו ושאל לו על עסקי ביאתו. ואמר לו, חי נפשך אדוני, לא הגעתי אליך עד שפתחתי י״ד מנעולים. אמר לו, ומה רצונך עכשיו. אמר לו, [בקשתי] שתברך ראש גלות ותנהיגהו על עצמך. השיבו שיעשה כדבריו. יצא משם נסי אל ראש גלות והודיע[ו] וקבע לו זמן ביום אשר יבוא בו, וחזר אצל כהן צדק והודיעו הזמן״… (סדר החכמים וקורות הימים ח״ב עט, 79). והוא בצדו, כשנתבקש להיות ראש ישיבה, סירב לקבל ונימק את סירובו: ״ראש ישיבה נקרא נהורא דעלמא, והו[א] חֲשׁוֹכָה דעלמא״(שם עט׳ 80).

הפיוט בבבל-הפייטנים בבבל- א.מ.הברמן

  אֲנִי אֶת פִּי אפצחה שִׁיר וּרְנָנִים-פיוט לסוכה. נועם ׳אל אדון ברצותו לטהרנו׳.רבי דוד בן אהרן חסין

 

מג. אני את פי אפצחה

בהלכות החג. שיר אזור בן שש מחרוזות. בכל מחרוזת שלשה טורי ענף ושני טורי אזור.

חריזה: אאאבב. גגגבב וכו׳.

משקל: אחת עשרה הברות בכל טור.

כתובת: פיוט לסוכה. נועם ׳אל אדון ברצותו לטהרנו׳.

סימן: אני דויד חזק. מקור: א-לח ע״ב; ק-מה ע״א.

 

    אֲנִי אֶת פִּי אפצחה שִׁיר וּרְנָנִים

   לִפְנֵי צוּר אָדוֹן עַל כָּל הָאֲדוֹנִים

   נוֹתֵן לְיָעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים

   צִוָּנוּ לִשְׁמֹר חֻקָּיו בְּלֵב תָּמִים

   חַג-הַסֻּכּוֹת תַּעֲשֶׂה שִׁבְעַת יָמִים

 

   דּוֹדִי צַח וְאָדֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה

   עֵת הוֹצִיאָנוּ מִנּוֹף בְּאַהֲבָה

   הִקִּיפָנוּ בַּעֲנָנִים כָּתְבָה

   לְהַצִּיל אוֹתָנוּ מִיָּד ענמים

   וּלְבַל יַכֵּנוּ שָׁרָב מִמְּרוֹמִים

 

   וִיצַוֵּנוּ אֱלֹהֵּנוּ לַעֲשׂוֹת

   סֻכָּה מֻקֶּפֶת אַרְבָּעָה מְחִיצוֹת

   מִסְּכָךְ טוֹב יְהִי עֲלֵיהֶן לְכַסּוֹת

   אֵין לִפְחֹת גֹּבַהּ עֲשָׂרָה שְׁלֵמִים

   שִׁבְעָה עַל שִׁבְעָה רֹחַב מְצֻמְצָמִים

 

   יַרְחִיב גְּבוּלֵךְ אֶל שֻׁכַּן שָׁמַיִם

   וַעֲשֵׂה סֻכָּה רַחֲבַת יָדַיִם

   גְּבוֹהָה יִהְיוּ שׁוֹלְטִים בָּהּ עֵינַיִם

   וְתִהְיֶה מְעֻטֶּרֶת שִׁבְעַת יָמִים

   בְּבִגְדֵי שֵׁשׁ וּמֶשִׁי מרוקמים

 

    דִּירַת עֲרַאי כָּל שִׁבְעָה בָּהּ תָּדוּרוּ

    בְּתוֹכָהּ אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ שִׂכְרוּ

    גַּם שֵׁנָה מִלְּבַד אִם תִּצְטַעֲרוּ

    אֵין אַתֶּם חַיָּבִים בָּהּ וַאֲשֵׁמִים

    כִּי דַּרְכֵי תּוֹרָה דְּרָכִים נְעִימִים

 

   חִזְקוּ וְאִמְּצוּ בָּנִים וְרוֹמְמוּ

   לָהּ אֱלֹהִים וְקִרְאוּ בִּשְׁמוֹ

   יִפְרֹס עֲלֵיהֶם סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ

   יְקַבֵּץ פְּזוּרִים מִבֵּין הָעַמִּים

  נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ צוּר עוֹלָמִים

 

 

1־2. אני… האדונים: אפתח פי לשיר ולהודות לה׳, צור: כינוי לה׳: על פי דב׳ לב, טו. אדון… האדונים: כינוי לה׳, על דרך שו״ט תה׳, יט. 3. נותן… אונים: על-פי יש׳ מ, כט. ולאין אונים: ולמי שחסר כוח. 5. חג… ימים: על-פי דב׳ טז, יג. 6. דודי… מרבבה: על-פי שה״ש ה, י, ונדרש על הקב״ה בעת יציאת מצרים, על-פי שהש״ר ה, ט ומתקשר להמשך. 7. מנוף: כינוי למצרים, על פי יח׳ ל, יג. 8. הקיפנו בעננים: על-פי תנחומא נח, ז. 9. ענמים: כינוי למצרים, על-פי בר׳ י, ג. 10. ולבל… ממרומים: העננים הגנו על ישראל מפני השמש במדבר, ועל דרך הלשון בטור ושו״ע או״ח הלכות סוכה, סימן תרכה סעיף א׳. 11. ויצונו אלהינו לעשות: על-פי דב׳ ו, כד. 12. ארבעה מחיצות: לכתחילה, ובדיעבד כשרה אף בשלוש מחיצות. 13. מסכד… לכסות: על המחיצות צריך להיות סכך כשר על־פי הלכותיו, ראה טור ושו״ע שם, סימן תרכ״ט. 14. אין… שלמים: הגובה עד הסכך צריך להיות עשרה טפחים לפחות, על-פי טור ושו״ע שם סימן תרל״ג סעיף ח׳. 15. שבעה… מצומצמים: שטח הסוכה צריך להיות ז׳ טפחים אורך וז׳ טפחים רוחב לפחות, על-פי טור ושו״ע שם, סימן תרלד, סעיף א׳. מצומצמים: לפחות. ירחיב… שמים: מידה כנגד מידה. 17. רחבת ידים: אורכה ורוחבה אין להם שיעור. 18. גבוהה… עינים: גובה הסוכה לא פחות מעשרה טפחים אך לא יותר מעשרים אמות, על-פי אחד הטעמים, סוכה ב ע״א: ׳עד עשרים אמה אדם יודע שדר בסוכה. למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה, משום דלא שלטא בה עינא׳ ופירש״י ׳שאין רואה את הסכך׳. 20-19. ותהיה… מרוקמים: הם נויי הסוכה ומצעותיה הנאים, על-פי טור ושו״ע שם, סימן תרלט. 21. דירת עראי: כאן: כינוי לסוכה שצריכה להיות בנויה לדירת עראי, על-פי סוכה כג ע״א. כל… תדורו: במשך ז׳ ימים עושה אדם את סוכתו קבע ובה דר, אוכל שותה וישן. על-פי טור ושו״ע שם, סימן תרלט, סעיפים א-ב. 23. מלבד אם תצטערו: מוסב על כל מה שלפניו מי שהסוכה גורמת לו צער פטור מאכילה ושינה בסוכה והטעם דכעין תדורו בעינן. ואף כל השנה אין אדם דר במקום שהוא מצטער, על-פי סוכה כו ע״א וראה טור ושו״ע שם, סימן תרמ, סעיף ד׳ ומל״ב שם. 24. אין… אשמים: במקרה של צער אין אדם חייב במצות סוכה ואין הדבר נחשב לו לעבירה. 25. כי דרכי… נעימים: על-פי מש׳ ג, יז ועל דרך סוכה לב ע״א וע״ב על ענייני לולב. 27-26. ורוממו לד׳ אלהיכם: שבחו לה׳, על-פי תה׳ צט, ה. 29. נשמת… תברך: רמז לייעוד הפיוט. 30. צור עולמים: כינוי לה׳.

חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי מרוקו-אַהֲבָה בְּרַךְ אוֹ בָרַח

אַהֲבָה

בְּרַךְ אוֹ בָרַח

במרוקו, הְוִירִין הוא מעין מקבילה של שְׁחָה. הוא היה יהודי ששמו האמיתי היה אהרן. סיפורים רבים מיוחסים לו, בכולם הוא יוצא מנצח תודות לפקחות ולערמומיות שלו. לפעמים הוא קצת מרושע ולפעמים יכולה פקחותו לעלות לו ביוקר, אבל היו בטוחים שהוירין ימצא תמיד מוצא מכל מצב. פעם התארח אצל יהודי שהזמינו לטעום מן הקוסקוס הטוב של אשתו. כשהוגש הקוסקוס, לקח האיש לפת גדולה מעל קערת הקוסקוס והגיש אותה להוירין: ״יקירי, אמר, אכול נא את הלפת הזאת לכבודו של אברהם אבינו.״ הביט הוירין בחמדה בקערת הקוסקוס ונענה לרצון מארחו ואכל את הלפת. אז נטל האיש עוד לפת: »הוירין יקר, אכול נא את הלפת הזאת לכבוד יצחק אבינו.״ במאמץ ניכר אכל הוירין את הלפת השנייה. כאשר בלע את חתיכת הלפת האחרונה, נטל המארח לפת שלישית. ״אנא ידידי, בל יפקד מקומו של בחיר האבות, אכול נא לפת זאת לכבוד יעקב אבינו.״ לסיפור הזה יש שני סיומים אפשריים: הראשון הוא שכשסיים לאכול את הלפת השלישית ברך את האל הטוב שנתן לנו רק שלושה אבות, והשני הוא שכשראה שיש עוד כמה לפתות על הקערה קם וברח מבית מארחו לפני שהלה יעבור לאמהות…

או או או

לָאַהֲבָה דְּרָכִים מוּזָרוֹת
אֶת זֶה תּוּכְלוּ מִיָּד לִרְאוֹת.

שֵׂיךְ עָשִׁיר שֶׁחַי לוֹ בְּאַרְמוֹנוֹ;
הִתְנַזֵּר לְגַמְרֵי מִנְּשׁוֹת הַרְמוֹנוֹ,
יַעַן כִּי אֶת כָּל אַהֲבָתוֹ

הֶעֱנִיק רַק לְאַחַתנָאקָתוֹ:
הוּא קִשֵּׁט אוֹתָהּ וְטִפֵּחַ אוֹתָהּ
וּמָלֵא כָּלצֹרֵךְ שֶׁנִּשְׁקַף מִמַּבָּטָהּ.
בְּלִבּוֹ חָשׁ כְּלַפֶּיהָ רֶגֶשׁ כֹּהּ כַּבִּיר

 שֶׁאֶת מִרְבָּצָהּ לְחַדְרוֹ הֶעֱבִיר.
וְיוֹם אֶחָדכְּשֶׁדִּבֵּר אוֹדוֹתֶיהָ;
וּמָנָה אַחַת לְאַחַת מַעֲלוֹתֶיהָ,
אָמַר: – נָאקָתִי טוֹבָה מִכָּל אִשָּׁה

וּמָה חֲבָל שֶׁהִיא שׁוֹתֶקֶת וּמַחֲרִישָׁה
כִּי אִם אַלָּאֶהּ הָיָה פּוֹתֵחַ אֶת פִּיהָ
וְהִיא הָיְתָה מַשְׁמִיעָה אֶת דְּבָרֶיהָ
הֱיִיתֶם נוֹכְחִים עַד כַּמָּה

הִיא נְחָנָה כְּשֶׁכָּל וּבְחָכְמָה!
אָז יֹאמַר לוֹ הְוִּירִין בִרְצִינוּת:
אֲדוֹנִי הַשֵׁיךְאֹמַר לְךָ בְּכֵנוּת
אֲנִי מְסֻגָּל לְלַמְּדָהּ לְדַבֵּר

תּוֹךְ זְמַן קָצָרשָׁנָה וְלֹא יוֹתֵר!
אוֹרוֹּ עֵינִי הִשֵּׁיּךְ וְהוּא קָרָא בְּשִׂמְחָה:
אִם תַּצְלִיחַ בְּכָךְאוֹצָר אַעֲנִיק לְךָ!
הַעֲנֵק לִיאָמַר הְוִּירִיןאֶת שְׂכָרִי מֵעַתָּה
כִּי לְפָנַי עֲבוֹדָה רַבָּה וְלֹא מְעַטָּה
עָלַי לְהַסִּיעַ הַרְחֵק מִכָּאן אֶת הַנָּאקָה
שֶׁתּוּכַל לִלְמֹד בְּשֶׁקֶט וּבְלִי דְּאָגָה!

אָז יִתֵּן הַשֵּׁיךְ לְהְוִּירִין מְלֹא דִּינָרֵי זָהָב
וִיפָרֵד מִנָּאקָתוֹ בְּמִלִּים שֶׁל אִישׁ מְאֹהָב;
יַזְכִּיר לְהְוִּירִין שֶׁעָלָיו לָשׁוּב תּוֹךְ שָׁנָה
כִּי לְלֵב אוֹהֵב מָה קָשָׁה הַהַמְתָּנָה!

יָצָא הְוִירִין מֵהָאַרְמוֹן וְהַנָּאקָה לְצִדּוֹ
עִם מַחְשָׁבוֹת עַלִּיזוֹת וְהַדִּינָרִים בְּיָדוֹ;
הָלַךְ אֶל אִכָּר מִסְכֵּן וּמָסַר לוֹ הַנָּאקָה
אָמַר לוֹ: – מֵעַתָּה הָסֵר מִלִּבְּךָ כָּל מוּעָקָה

כִּי בְּהֵמָה זוֹ תַּחֲרֹשׁ אַדְמָתֵךְ בִּמְקוֹמְךָ.
חָזַר הְוֵרִין אֶל בֵּיתוֹ מָלֵא שִׂמְחָה,
קָרָא לְאִשְׁתּוֹ וְהִכְרִיז: – מְאֻשָּׁר הִנְנִי
מֵעַתָּה אֵשֵׁב לִי תַּחַת תְּאֵנָתִי וְגַפְנֵי.

אַךְ אִשְׁתּוֹ הָיְתָה מֻדְאֶגֶת וְלֹא שַׁאֲנַנָּה
– 
מְשֻׁגָּעוּמָה תַּעֲשֶׂה בְּעוֹד שָׁנָה?!
וּכְשֶׁיְּבַקֵּשׁ הֲשֵּׁיךְ אֶת אֲהוּבָתוֹ,
בְּאֵיזֶה מַצָּב תַּחֲזִיר לוֹ אֶת נָאקָתוֹ?
עָנָה הַלֵּיצָן מִבְּלִי לָצֵאת מִכֵּלָיו:
– 
אַאוֹ אַאוֹ אַאוֹ!
אָמְרָה זוּגָתוֹ: – לֹא אַנִּיחַ לְךָ
עַד שֶׁתַּסְבִּיר לִי אֶת תְּשׁוּבָתְךָ!

חָזַר הְוִּירִין וּפֵרֵט אֶת תְּשׁוּבָתוֹ:
– 
אוֹ אוֹ אוֹ !
אוֹ שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמַת הַשֵּׁיךְ מֵרֹב גַּעְגּוּעִים,
אוֹ שֶׁהַנָּאקָה מֵרֹב עֲבוֹדָה תָּמוּת מִיְּסוּרִים,
אוֹ…. שֶׁאֲנִי אַחֲזִיר לְבוֹרְאִי אֶת נִשְׁמָתִי
אָז לָמָּה לִדְאֹגהָבָה נֵהָנֶה מֵעָשְׁרֵנוּ זוּגָתִי.

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

״שניים אוחזין בדמנאת״ – מערכה רביעית(שער העלייה)

הפתרון הזמני של העברת העולים לשער העלייה נתפס כפתרון בעייתי מצד כל הגורמים המעורבים בפרשה. מצד אנשי מחלקת ההתיישבות הייתה בכך משום תקלה ביישום הרעיון של ״מהאניה לכפר״. דאגתם הייתה שהישיבה של העולים בחוסר מעש במחנה המעבר תחשוף אותם להשפעות שליליות שיובילו לסרובם ללכת להתיישבות. הייתה גם דאגה מהעלות הנוספת שנדרשה לצורך החזקת העולים במחנה, מבלי שהוגדר לכך תקציב מראש.

ביומיים הראשונים לשהות העולים בשער העלייה הם היו נתונים בסגר מוחלט, והוטל איסור חמור להכניס מישהו למחנה. הנימוק הרשמי היה מניעת הסתה. ברם נציגי המפלגות הצליחו בכל זאת להיכנס למחנה, והמשיכו בנסיונות השיכנוע של העולים, כשכל צד משמיץ את מקום הקליטה המיועד של הצד שכנגד. אחרי כמה ימים נכנסו למחנה גם עיתונאים אשר דיווחו לקוראיהם על הלך הרוחות בו, ומה עמדת העולים לגבי הסכסוך שנוצר בעניין מקום יישובם. רפאל בשן(מעריב) מצא במחנה עולים ממורמרים, מלאי כעס, שמתיחסים בחשדנות אל כל הבא עמם בדברים, תוך חקירת השתייכותו המפלגתית. על המאבק, שהתחיל עוד במרוקו, באשר לצביון הדתי של המקום העתידי שבו ייושבו, ועל רצונותיהם של העולים כתב:

״…מסתבר מדבריהם, ביקר אצלם שליח תנועת המושבים גרינקר ׳ולא היינו יודעים, אם הוא דתי או לא, אבל היה לו כובע על הראש׳. גרינקר אמר להם, כי יירשמו אצלו לעלייה ׳מפני שארץ ישראל פתוחה לכל היהודים׳. עולי דמנת אומרים כי מיהרו למכור את רכושם בזיל הזול ויצאו לקזבלנקה. ׳כל הזמן לא ידענו מי הוא גרינקר, אם הוא דתי או לא׳. בקזבלנקה נפגשו עם שליח הפוהמ״ז  ח. מויאל והחליטו כולם ללכת למושב של הפוהמ״ז. ו׳אמרנו לגרינקר שאנחנו באים רק לדתיים׳. העולים טוענים, כי גם במרסיי חזרו ואמרו שברצונם ללכת למקום דתי. לדבריהם ביקשו מהם שם לחתום על איזה ניירות, אולם הם אמרו: ׳אנחנו נחתום רק בארץ ישראל, אחרי שנראה את המקום שאנו חפצים בו׳…לדברי השוחט ר׳ משה, שהוא דובר העולים [ מדובר במשה בוזגלו], עשו להם ׳בלבול הדעת כל הדרך ושאלו אותנו כל מיני שאלות…׳מה אנו רוצים ? זה שאנו רוצים: מושב דתי עם בית כנסת והכל. ושיהיה רחוק מהגבול. ועוד אנחנו רוצים שיביאו את החברים שלנו שלקחו מאצלנו בנמל ואחר כך יצאו מפה שלושה ארבעה חברים לראות את המקום אם טוב, נלך כולנו. אם לא – נישאר פה. האחים שלנו במרוקו ישמעו מכל הענין ומה יגידו?׳״.

 גם העיתונאי עודד גור(פנים אל פנים) הביא מדבריו של משה בוזגלו, דובר העולים: ״שאלנו את משה: לאיזו מפלגה אתה משתייך? והוא ענה: ׳מה זאת מפלגה?׳. הוא לא שמע על שום מפלגה אבל הוא מצהיר כי הובטח לו ולבני עדתו לחיות ביישוב דתי, במדינת ישראל״.

ככל שגברה התעמולה של שתי המפלגות האחת כנגד רעותה, וככל שקיבלו העולים הצעות אלטרנטיביות להתיישבות במקומות סמוכים לעיר (אנשי מפא״י הציעו את המושב צרופה הסמוך לחיפה; אנשי הפועל המזרחי הציעו את צוריאל שבגליל) כך גברה ההכרה של העולים לא להסכים לצאת להתיישבות בנגב. העולים הציבו תנאי להסכמתם לעזוב את שער העלייה: ״יש לנו ועד המונה חמישה חברים ואנו מסכימים לסייר עם אנשי הסוכנות במושבים ולבחור במקום שימצא חן בעינינו ובו נתנהל״…״איננו רוצים לשבת ליד הגבול״.

״שניים אוחזין בדמנאת״ – מערכה חמישית(דיון בהנהלת הסוכנות)

ב־30 במאי 1955 התכנסה הנהלת הסוכנות לדון במציאת פתרון למשבר עולי דמנאת ומתיישבי המושב עוצם.לוי אשכול, מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות והגזבר שלה, נאות להסכים לשינוי התפיסה הקיימת ולהכיר בזכותו של העולה לבחור בין התיישבות חילונית לדתית. הוא גם הסכים להעברתם של עולי דמנאת למסגרת התיישבותית של הפועל המזרחי אולם בתנאי שזה יבוצע בתוך מכסת 20% שהוקצתה להתיישבות הדתית. אנשי הפועל המזרחי סרבו לקבל הצעה זו. הנימוק המוצהר היה שכל המקומות המוקצים להם כבר משוריינים לטובת עולים הנמצאים במחנות המעבר מנסי ומשואה. ברם, הסיבה האמיתית לדחייה הייתה רצונם של אנשי הפועל המזרחי לפרוץ את מגבלת המכסה הקיימת, ולהגדיל משמעותית את מספר המשתייכים לתנועה זו בקרב העולים. הדיון נמשך גם למחרת ובסופו הוחלט שעולי דמנאת ומתיישבי עוצם יועברו להתיישבות של הפועל המזרחי ואילו לצורך החלטה על אופן הגדרת העולים החדשים ודרך קליטתם בהתיישבות (קרי, המכסות) תוקם ועדה אשר תגבש הצעות מעשיות תוך שבוע-שבועיים.

הערת המחבר:המושב עוצם היה המושב הראשון שיושב בחבל לכיש, ב־22 במאי 1955. עלו לשם 65 משפחות מאיית־בוגמז, שמרביתן הוכשרו קודם לכן בחרובית. פעילי הפועל המזרחי שהגיעו למקום יצרו תסיסה בקרב העולים על רקע טענות שהמדריכים החילונים מנהלים תעמולה אנטי דתית, וסייעו בידם להגיע לתל־אביב כדי לדרוש העברתם למושב דתי של הפועל המזרחי. ראה: יהדוה גרינקר, עלית יהודי אטלס, עמ׳ 95, וכן ״מתיישבים דתיים בחבל לכיש מפגינים ותובעים העברתם להפוהמ״ז״, הצפה, 26 במאי 1955.

אנשי הפועל המזרחי טענו כי מכסות האחוזים הנהוגות להקצאת העולים לתנועות ההתיישבות השונות פסולות מעיקרן ואינן מציאותיות ביחס לעלייה הצפון אפריקאית, שהיא רובה ככולה דתית. ראו דבריו של ח״כ מיכל חזני מהפועל המזרחי חודשיים קודם לכן: ״הפוהמ״ז תובע הגדלת חלקו בהתיישבות חבל לכיש״, הצפה, 23 במרס 1955.ע"כ

המשך העלייה מדמנאת

ב־26 במאי 1955 הגיעה לנמל חיפה האניה ״ארצה״ ועליה 223 עולים, ביניהם עוד 11 משפחות שכללו 43 נפש מיוצאי דמנאת. כל 11 המשפחות נשלחו למחנה חרובית. לפנות ערב של יום חמישי ה־2 ביוני הגיעה לנמל חיפה ״גולדן איילס״ ועל סיפונה 422 עולים, ביניהם היו 16 משפחות שכללו 103 נפש מיוצאי דמנאת. משפחות אלו עתידות היו להקשר לדרמה שזכתה לכינוי ״מרד הדמנאתים״, שתפורט להלן.

״אנשי דימנאט ועוצם יעברו להתיישבות הפועל המזרחי״, הצפה, 1 ביוני 1955.

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״-עמ' 40

הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי- תשמ"ד- 1984-הארגון הקהילתי סביב המקומות הקדושים

החומר העומד לרשותנו מלמד, שהצדדים המסוכסכים ניהלו את מלחמתם בצורה יסודית. אפילו אדם כמו עמאר משה, שהשקיע כסף רב ומאמצים בפיתוח קבר ר׳ דניאל השומר, הועמד עוד בראשית דרכו בפני הצורך לבסס את נשיאותו בועד המקומי. במשך הזמן, החלו הקהילות הגדולות שבסביבתן היה קבר של קדוש(מראכש, דמנאת, וזאן וכו') להתערב בנעשה ליד הקבר הקדוש ולתבוע מהועד המקומי חלק מן ההכנסות. זה היה מקור נוסף לסכסוכים שהיו מגיעים להתדיינות בין הצדדים, כמו בתביעות של אנשי דראע נגד הועד של ר׳ דוד דראע הלוי.

סכסוכים מספר, קשים במיוחד, דרשו את התערבותם של השלטונות הצרפתים והמוסלמים כדי להשכין שלום בין העסקנים היהודיים המעורבים בסכסוך, דבר שלא הוסיף להם כבוד.

ריבוי ועדים מקומיים והתעצמות פעילותם הביאו להקמת ועדה מרכזית למקומות הקדושים ולהילולות  בהתאם לתקנה ממשלתית מיום 23 באפריל 1947. מתפקידה היה לפקח על הועדים המקומיים ולקבוע סדרים, שיהיה בהם משום פתרון לסכסוכים שהתעוררו סביב חלוקת הכספים. המינוי היה לשנתיים ויצא מטעם היועץ של הממשלה השריפית. בראש הועדה הראשונה שבה היו ששה חברים, עמד הרב הראשי למרוקו, הרב שאול אבן דנאן. החלטות הועדה, כמו כל תקנות מועצת הרבנות, היו טעונות אישור ממשלתי.

למרות שמונתה באפריל 1947, קיימה הועדה המרכזית את ישיבתה הראשונה רק ב־8 במרץ 1949, וישיבה שנייה למחרת היום. כאשר פרץ סכסוך סביב חלוקת הכספים לא הצליחה הועדה, ובראשה הרב הראשי, לכפות את רצונה על הצדדים הניצים. מאוחר יותר נבחרה מטעם הועדה המרכזית ועדת ביקורת.

הערת המחבר: בין המסמכים הרבים הקשורים לסכסוכים אלה יש ברשותי שניים המאושרים על־ידי בית־משפט. הרי תוכן אחד מהם: ״אני הח״מ, אוחיון נסים, סוחר הגר ברחוב שטרסבורג בקזבלנקה, מאשר בזה שמנהגי הוא ללכת לקבר של ר׳ דוד דראע הלוי בכל חג שבועות. בשנה זו רציתי ללכת והכנתי הכל, ואז טילפן אלי מר ש״א וביקש ממני לא ללכת ואמר שהכביש גרוע מאוד ויהיו לי בעיות.לא נסעתי והצטערתי כי אלה שהיו סיפרו לי שחג השבועות עבר יפה מאוד וכן פגשתי בחברים אחרים שאמרו לי שנסעו לקדוש על אף ההזהרה הטלפונית של ש״א״.

בידי מסמך וזה תוכנו: ״האדונים החברים בועד של הקדוש ר׳ דניאל השומר והמעוניינים שמר משה עמר, הנשיא הנוכחי, ימשיך בתפקידו בקרב הועד, מתבקשים לחתום על מסמך זה. קזבלנקה, 7 במאי 1946 ; מאיר ביטון, שמעון יפרח, יוסף לוי, סעדיה בוהדנה, שלמה חיות, שלמה מדינה, דוד בן זגנים, חנניה אדראי, דוד דיין, מאיר אבגי, אשכנזי״. על מסמך זה חתמו חמישה מתוך אחד־עשר חברי הועד.

בידינו עדות שנרשמה מפי ר׳ מ״ג שהיה טוען רבני במרוקו והופיע מספר פעמים כטוען מטעם אנשי דראע נגד אנשי הועד.

מכתב מדמנאת (מתאריך 10.5.1951) הועבר על־ידי נשיא הקהילה שם למפקח על המוסדות היהודים באמצעות המושל האזרחי באיזור, ושם נאמר: "… מר י״א בא הרבה לדמנאת. ללא רשות. בעיקר בשבת בה האנשים משולהבים(במקור הצרפתי: surexcites). הוא מכנס את היהודים בבית־הכנסתכדי לנאום ולגרום למבוכה בקרב האנשים. פעם הוא מתקיף את הציונים, שהוא מאשימם שהם שייכים לתנועת ״דרור״, ופעם את חברת כי״ח ובתי־הספר שלה, כאשר הוא מבקש מהם לא לשלוח ילדיהם לבית־ הספר… פונה לאנשי הקהילה בעזרת שקרים מתועבים… פונה לאלה הרגילים לנסוע לקדוש כדי שלא יבואו יותר להילולה, כדי להוריד מההכנסות שלנו… ״יש בידי כמה מכתבים מן הקצינים והמושלים הצרפתים, שעליהם חותמת ”confidentiel“ (סודי ביותר), ובהם הם מתייחסים בלעג לסכסוכים אלה.

הועדה נקראה בצרפתית: ”La Commission des Sanctuaires et Pèlerinages israelites du Maroc“. ובמינוי לחברים שיצא מטעם היועץ היא קרויה: La Commission de Contrôle des Sanctuaires et“ ”Pèlerinages israelites du Maroc. בתעודות אחרות מופיעה הועדה בשמות שונים במקצת.

ואלה שמות החברים הנוספים בועדה הראשונה: מר יצחק אלמליח — תעשיין מקזבלנקה; מר לעסרי — נשיא הקהילה היהודית במראכש; מר אל־חדד — נשיא הקהילה היהודית בווזאן; מר ברדוגו —

נשיא הקהילה היהודית ברבאט; מר בן אודיס — נשיא הקהילה היהודית בסאלי; מזכיר הועדה — מר יוסף אלמליח. סופר בבית־הדין העליון הרבני. מינוים של כל חברי הועדה חודש לשנים 1953-1951 ונוספו להם עוד שניים: הרב מיכאל אנקאווה — סגן נשיא בית־הדין העליון הרבני; מר יצחק דהאן — המזכיר הכללי של מועצת הקהילות היהודיות.

  • בנוסח תקנות שנת תש״י(האסיפה השלישית) מופיע: Ces ‘Takanot’ ont e'te'soumises à la Direction des Affaires Che'rifiennes et ont reçu l’accord de Monsieur le Conseiller  du Gouvernment  Che'rifien suivant sa lettre no. 2301 du10.12.1951

הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי- תשמ"ד- 1984-הארגון הקהילתי סביב המקומות הקדושים-עמ' 152

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי

פעמים רבות מופיעה החיה' לא כמגינה על הקדוש, אלא כמענישה על פגיעה בכבודו. הקדוש לא רק מתגלה על־ידי הופעת החיות אלא הוא גם שולט בהן. סידי בליוט וסידי רחאל אצל המוסלמים ידועים כבעלי כוח הרגעה לגבי אריות, ואותה מסורת קיימת אצל היהודים לגבי ר׳ שאול נחמיאש. אחת מתמונות הקדושים המפורסמות ביותר בצפון־אפריקה היא זו המראה את ר׳ אפרים אנקאווה הרוכב על אריה, והמשתמש בנחש כבמושכות. השלמות של הקדוש מתבטאת אם כן לא רק ביחסיו עם בני אדם אלא גם עם החיות ועולם הטבע. בהקשר זה, קיים הבדל עקרוני בין היהודים והמוסלמים בצפון־ אפריקה בנקודה מסוימת: אצל היהודים לא קיימת כלל אמונה בחיות הנושאות באראכה ושהן קדושות כשלעצמן — החיות־מראבוטים שמזכיר דוטה— אלא יש התייחסות לחיה רק בקשר שיש לה לקדוש.

הערות המחבר: מזכיר את סירי מבארק מול אוליד, אב הבנים, אליו פונים כדי ללדת בן זכר, ובעמי 347 מתאר שחיטה ליד קבר של קדוש כל שהוא, במקרה שהילדים מתים בגלל השדה המכונה ״תאבעה״.

גלנר, עמ׳ 138, מתאר את הטיפול בנשים עקרות כאחד השירותים בעלי אופי דתי או טראנצנדנטלי המוצעים על־ידי הקדושים. כנען(רופא במקצועו) בספרו, עמי 118, מציין שעקרות וקדחת הן שתי המחלות בראש סולם הפניות לקדושים המוסלמים בארץ־ישראל.

על מקומו של האריה במיוחד, ראה ש׳ תודור, ״האריה במשלי בעלי־חיים״, מחקרי המרכז לחקר הפולקלור, כרך ג׳(בעריכת י׳ בן־עמי), ירושלים תשל״ג, עט׳ רכט-רעח.

יוצא מכלל זה ר׳ שלמה בן־לחנס, דהיינו, ר׳ שלמה בן הנחש. מסורות מסוימות מספרות שהשם בא לו מפני שהציל אדם מנחש, ומסורות אחרות מוסרות שאמו ילדה נחש. הצלתו היתה בכך שבחורה תתחתן אתו, ולא תגלה את סודו כשהוא משיל את עורו בלילה ומופיע כבחור. זהו מוטיב בינלאומי ידוע.

וסטרמרק — ריטואל, 1, עמי 160, סבור שהקדוש עצמו יכול להופיע בתור יונה או נחש. גם כנען, עמי 243, מביע אותה דעה. ובין החיות השונות קובע שיש יותר מקרים של ציפורים וכן נחש. על הקשר בין הקדוש ובין החיות ראה: ,A.van Gennep, Manuel de folklore français contemporain, Vol. III 1741 .Paris 1949, p

״במערה שהיה רשב״י י״ג שנה גוי גויה יעברו עברה שם ונחש המיתם, ואחר ימים ותבאש הארץ ותוציאם, ואחר כך ירדה אבן מההר על פי המערה ונסתמה עד עתה…״ ט׳ פרידמאן, לקוטות מתוךכתב־

נס קפיצת הדרך משותף לקדושים יהודים ומוסלמים. הם לא רק עושים זאת בעצמם, אלא גם מעבירים אנשים אחרים בין רגע למקומות רחוקים, כמו השליח שהועבר לירושלים על־ידי ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא, ובידו כיכר לחם חם. כך גם העביר מולאי עבדל קאדר עולה־רגל למכה, כשבידו כיכר לחם חם. אבל לא מצאנו אצל היהודים תופעה דומה לזו שמזכיר וסטרמרק, שקדושים העבירו מקומות קדושים ממכה למרוקו.

התערבות בכוחות הטבע משותפת לקדושים של שתי הקבוצות. בתקופת בצורת נהגו המוסלמים לפנות לקדוש המוסלמי, אך כפי שכבר ציינו, כאשר לא נענה הקדוש לבקשתם היו פונים ליהודים כדי שאלה יבקשו מהקדוש היהודי שיוריד גשם, תוך אמונה שהקדוש היהודי יצליח במה שהקדוש המוסלמי לא הצליח. לא מצאנו את התופעה ההפוכה, היינו שיהודים יפנו לקדוש מוסלמי בבקשה להוריד גשם. גם עצירת ים או נחל העולה על גדותיו מבצעים הקדושים המוסלמים והיהודים, וכן הם עוצרים את השמש בשמים, אלא שהקדוש היהודי עושה כך תמיד לפני מותו, ביום שישי, כדי שיוכל להיקבר לפני כניסת השבת בעוד שהקדוש המוסלמי עוצר את השמש למטרות כלשהן, כמו כדי לאפשר לאשה לחזור לביתה לפני החשיכה.

הגיע מספרד למרוקו בשנת קנ״א (1391), שהה זמן מה במראכש ועבר לאחר מכן לאלג׳יריה, שם הוא קבור בתלמסן. על קברו מתקיימת אחת ההילולות הגדולות בצפון־אפריקה. ח״ז הירשברג, מארץ מבוא השמש. מציין שזה כנראה הקדוש הראשון שזכה לפולחן ההמונים. עיין בחוברת ״הרב רפאל אנקאווה״

מאת ח׳ דהן, הוצאת ברית יוצאי מרוקו בישראל, ניסן תשל״ט.

על התמונה שצוירה על־ידי צייר עממי מופיע בעברית: ״יום בוא הרב זצ״ל לעיר־תלמסאן על אריה ובפיו נחש״ ובצרפתית: ”L’arrive'e du Rabb à Tiemcen“. ראה חוברת ״הרב רפאל אנקאווה״, עמ׳ 43

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי עמוד 195

שרשים-יהדות מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי

סוכות

סבא לוקח את נכדו לבית הכנסת. ביד הסבא לולב מקושט בחוטי משי צבעוניים, ומתחת לזרועו הטלית. ברקע — סוכות על גגות בתי היהודים ב״מלאח״.

SOUKKOT

Le père amène son fils à la synagogue? Le père porte un loulab décoré de fils de soie multicolores, et sous le bras le talit. A l’arrière-fond les cabanes élevées par les habitants du Mellah sur les toits.

 

SUKKOT

Father or grandfather takes his son/grandon to synagogue. In his hand the father holds a lulav decorated with colored silken threads, and under his arm he holds a tall it. In the background are sukkah booths on the roofs of the homes of the Jews in the "Malach".

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר