חזן בבית המרחץ -אשר כנפו -מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו – חֲתֻנָּה
חֲתֻנָּה
מבוסס על סיפור ששמעתי מפי אחותי, מרגלית אוזן
מָה קָּרָה? אִמְרִי לִי מָה קָּרָה?
עִישָׁא נַעֲרָה תַּמָּה
מִשְּׁנֵי הוֹרֶיהָ הִיא יְתוֹמָה
הִשִּׂיאוּהָ לְתַלְמִיד חָכָם
הַלֹּא הוּא דְּוִדּוּ אַבּוּדְרָהָאם.
אַנְשֵׁי חֶסֶד דָּאֲגוּ לָהֶם
חֻפָּה וְקִדּוּשִׁים עָרְכוּ לַהֶם
וְעָלִית גַּג נָתְנוּ לַהֶם
לִמְגוּרֵיהֶם. –
חָיוּ אֶת חַיֵּיכֶם !
אָמְרוּ לָהֶם,
לָחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם
וְנִפְרְדוּ מֵהֶם.
אֲבָל רַבּוֹתַי,
הָעֹנִי אָמְנָם אֵינוֹ בּוּשָׁה
אַךְ מָה יַעֲשׂוּ דְּוִדּוּ וְעִישָׁא
לְלֹא לֶחֶם וּלְלֹא עִסָּה
לְלֹא שֶׁקֶץ שֶׁל פַּרְנָסָה?
כֵּן! הָעֹנִי שׁוֹלֵט בְּבֵיתָם
וְהַדְּחָק מְעַנֶּה אֶת רוּחָם.
יוֹם אֶחָד הִשִּׂיגָה יָדָם
מְנַת בָּשָׂר יְחִידָה
וְהִיא מֻנַּחַת עַל שֻׁלְחָנָם
וּשְׁנֵיהֶם מַנִּיחִים עָלֶיהָ אֶת עֵינָם.
לְפֶתַע שׁוֹאֵל דְּוִדּוּ
כְּשֶׁהוּא שָׁם עַל לִבּוֹ אֶת יָדוֹ:
– אִמְרִי לִי יְקָרָה
מָה קָרָה לְאָבִיךְ? מָה קָרָה?
אֵיךְ הָלַךְ פִּתְאֹם ?
מַדּוּעַ אֵינוֹ כָּאן אִתָּנוּ הַיּוֹם?
לְזֵכֶר אָבִיהָ הַמָּנוֹחַ,
אוֹתוֹ אֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁכֹּחַ,
הֵחֵלָּה עִישָׁא לִבְכּוֹת
וּבִשְׁתֵּי יָדֶיהָ עַל פָּנֶיהָ לְהַכּוֹת
– אָבִי! אָבִי! לָמָּה עֲזַבְתַּנִי
אוֹי לִי כַּמָּה מַר גּוֹרָלִי!
הַמִּסְכֵּנָה, מֵהַשֻּׁלְחָן קַמְתְּ
וּבַעֲלָהּ בְּחֶמְלָה שׁוֹאֵל
לָמָּה אַתְּ קָמָה, לָמָּה?
וּמַגְבִּיהַּ הוּא עֵינָיו לַשָּׁמַיִם
וּמוֹשִׁיט לָהּ בְּחֶמְלָה כּוֹס מַיִם
וּכְשֶׁנֶּעֱלֶמֶת מֵעֵינָיו בַּת זוּגוֹ
תּוֹקֵעַ דְּוִדּוּ בַּבָּשָׂר אֶת מַזְלְגוֹ,
וְטוֹרֵף אֶת הַבָּשָׂר בְּגַפּוֹ
וּמְקַנֵּחַ אֶת צַלַּחְתּוֹ וְאֶת אַפּוֹ.
וּמָחָר הוּא יוֹם חָדָשׁ,
דְּוִדּוּ הָלַךְ לְבֵית–הַמִּדְרָשׁ
עִשָּׂא תָּרָה אַחַר מִצְרָכִים
אַךְ הַמַּדָּפִים וְהַמְזַוֶּה רֵיקִים
וּבְאֵין בְּרֵרָה
מְבַשֶּׁלֶת הִיא קְדֵרָה
עִם שְׁנֵי פּוֹלִים מְצֻמָּקִים
וּשְׁלֹשָׁה עֲדָשִׁים נִשְׁכָּחִים.
לִשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם בָּא דְּוִדּוּ
וּמָה הוּא מַחֲזִיק בְּיָדוֹ ?
מְנַת דָּג מְבֻשֶּׁלֶת
שֶׁקִּבֵּל מֵהָרַבָּנִית הַחוֹמֶלֶת.
וְשׁוּב יוֹשְׁבִים הַשְּׁנַיִם
וְתוֹקְעִים בַּדָּג אֶת הָעֵינַיִם.
וְאָז שׁוֹאֵל דְּוִדּוּ בִּדְחִילוּ
בְּקוֹל אֹהַד… כְּאִלּוּ:
אִמְרִי לִי עִשָּׂא יְקָרָתִי
מַחְמָל עֵינֵי, אִשְׁתִּי!
אִמֵּךְ, הָיְתָה צְעִירָה
אָז מָה קָּרָה! מָה קָּרָה!
לָמָּה הָלְכָה כֹּה מֻקְדָּם!
וְהִשְׁאִירָה יְלָדֶיהָ לְבַדָּם!
עִשָּׂא פּוֹרֶצֶת בִּבְכִי
וּמַכָּה בְּיָדָהּ עַל הַלֶּחִי,
וְצוֹעֶקֶת בְּקוֹל נִסְעָר
כַּמָּה גּוֹרָלִי מַר!
הָלְכָה אִמִּי לִבְלִי שׁוּב
מֵאָז שׁוּם דָּבָר לֹא חָשׁוּב !
דְּוִדּוּ מְבַקֵּשׁ לְהַרְגִּיעָהּ
כּוֹס מַיִם הוּא מוֹשִׁיט לָהּ,
אַךְ מֵהַשֻּׁלְחָן הִיא בּוֹרַחַת
מַשְׁאִירָה אוֹתוֹ מוּל הַצַּלַּחַת
וְהוּא טוֹבֵל בַּצִּיר אֶת פִּתּוֹ
וְאוֹכֵל אֶת כָּל– הַדָּג לַהֲנָאָתוֹ.
וּלְמָחָר כְּשֶׁיָּשְׁבוּ בְּמוּעָקָה
לַשֻּׁלְחָן מוּל צַלַּחַת רֵיקָה
דָּפְקָה שָׁכְנָה טוֹבָה עַל דַּלְתָּם
וְּדָחֲפָּה שׁוּק שֶׁל עוֹף לְיָדָם:
בַּעֲלִי לֹא בָּא הַיּוֹם לִסְעֹד
וְאֵינֶנִּי זְקוּקָה לְזֶה עוֹד!…
וְשׁוּב יָשְׁבוּ מוּל מָנָה בּוֹדֵדָה
יְתוֹמָה מִסְכֵּנָה וּבַעֲלָהּ לְיָדָהּ,
ןשׁוב פּוֹנֶה הוּא אֵלֶיהָ בְּרַחֲמִים
וְשׁוֹאֵל אוֹתָהּ בְּקוֹל תָּמִים:
אֵיךְ קָרָה שֶׁאֲחוֹתֵךְ הַתְּאוֹמָה
הָלְכָה פִּתְאֹם לְעוֹלָמָהּ ?
מָה קָרָה לָהּ ? מָה קָרָה ?
הרי היתה רק נערה?
אָז פָּתְחָה פִּיהָ עִשָּׂא
וְעָנְתָה בְּמֵצַח נְחוּשָׁה:
– מֵתָה!
– מָה, שָׁאַל הַבַּעַל בִּדְאָגָה
וְהוֹסִיף כִּמְעַט בִּשְׁאָגָה:
אֵיךְ מֵתָה ?
– סְתָם מֵתָה! צָעֲקָה הָאִשָּׁה,
הוֹשִׁיטָה כּוֹס מַיִם לְאִישָׁהּ
נָטְלָה רֶגֶל הָעוֹף בִּידָיָה'
נָעֲצָה בּוֹ בְּחֶדְוָה אֶת שִׁנֶּיהָ
וּכְשֶׁבַּעֲלָהּ מַבִּיט בָּהּ בְּעֵינַיִם כָּלוֹת
אָכְלָה לְבַדָּהּ אֶת הַמָּנָה עַד כְּלוֹת.
וְאָז בְּמוֹצְצָהּ מֵהָעֶצֶם אֶת הַמֵּחַ,
אָמְרָה לְבַעֲלָהּ בְּקוֹל מְבַדֵּחַ
– בַּעֲלִי הַיָּקָר!
אִם רְצוֹנְךָ לָדַעַת מַדּוּעַ וְלָמָּה
נִשְׁאַרְתִּי נַעֲרָה בּוֹדֵדָה וִיתוֹמָה
שְׁאַל כָּעֵת שְׁאֵלוֹתֶיךָ בְּקוֹל
כִּי עַתָּה, מוּכָנָה אֲנִי לַעֲנוֹת עַל הַכֹּל!
מבוסס על סיפור ששמעתי מפי אחותי, מרגלית אוזן
מָה קָּרָה? אִמְרִי לִי מָה קָּרָה?
עִישָׁא נַעֲרָה תַּמָּה
מִשְּׁנֵי הוֹרֶיהָ הִיא יְתוֹמָה
הִשִּׂיאוּהָ לְתַלְמִיד חָכָם
הַלֹּא הוּא דְּוִדּוּ אַבּוּדְרָהָאם.
אַנְשֵׁי חֶסֶד דָּאֲגוּ לָהֶם
חֻפָּה וְקִדּוּשִׁים עָרְכוּ לַהֶם
וְעָלִית גַּג נָתְנוּ לַהֶם
לִמְגוּרֵיהֶם. –
חָיוּ אֶת חַיֵּיכֶם !
אָמְרוּ לָהֶם,
לָחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם
וְנִפְרְדוּ מֵהֶם.
אֲבָל רַבּוֹתַי,
הָעֹנִי אָמְנָם אֵינוֹ בּוּשָׁה
אַךְ מָה יַעֲשׂוּ דְּוִדּוּ וְעִישָׁא
לְלֹא לֶחֶם וּלְלֹא עִסָּה
לְלֹא שֶׁקֶץ שֶׁל פַּרְנָסָה?
כֵּן! הָעֹנִי שׁוֹלֵט בְּבֵיתָם
וְהַדְּחָק מְעַנֶּה אֶת רוּחָם.
יוֹם אֶחָד הִשִּׂיגָה יָדָם
מְנַת בָּשָׂר יְחִידָה
וְהִיא מֻנַּחַת עַל שֻׁלְחָנָם
וּשְׁנֵיהֶם מַנִּיחִים עָלֶיהָ אֶת עֵינָם.
לְפֶתַע שׁוֹאֵל דְּוִדּוּ
כְּשֶׁהוּא שָׁם עַל לִבּוֹ אֶת יָדוֹ:
– אִמְרִי לִי יְקָרָה
מָה קָרָה לְאָבִיךְ? מָה קָרָה?
אֵיךְ הָלַךְ פִּתְאֹם ?
מַדּוּעַ אֵינוֹ כָּאן אִתָּנוּ הַיּוֹם?
לְזֵכֶר אָבִיהָ הַמָּנוֹחַ,
אוֹתוֹ אֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁכֹּחַ,
הֵחֵלָּה עִישָׁא לִבְכּוֹת
וּבִשְׁתֵּי יָדֶיהָ עַל פָּנֶיהָ לְהַכּוֹת
– אָבִי! אָבִי! לָמָּה עֲזַבְתַּנִי
אוֹי לִי כַּמָּה מַר גּוֹרָלִי!
הַמִּסְכֵּנָה, מֵהַשֻּׁלְחָן קַמְתְּ
וּבַעֲלָהּ בְּחֶמְלָה שׁוֹאֵל
לָמָּה אַתְּ קָמָה, לָמָּה?
וּמַגְבִּיהַּ הוּא עֵינָיו לַשָּׁמַיִם
וּמוֹשִׁיט לָהּ בְּחֶמְלָה כּוֹס מַיִם
וּכְשֶׁנֶּעֱלֶמֶת מֵעֵינָיו בַּת זוּגוֹ
תּוֹקֵעַ דְּוִדּוּ בַּבָּשָׂר אֶת מַזְלְגוֹ,
וְטוֹרֵף אֶת הַבָּשָׂר בְּגַפּוֹ
וּמְקַנֵּחַ אֶת צַלַּחְתּוֹ וְאֶת אַפּוֹ.
וּמָחָר הוּא יוֹם חָדָשׁ,
דְּוִדּוּ הָלַךְ לְבֵית–הַמִּדְרָשׁ
עִשָּׂא תָּרָה אַחַר מִצְרָכִים
אַךְ הַמַּדָּפִים וְהַמְזַוֶּה רֵיקִים
וּבְאֵין בְּרֵרָה
מְבַשֶּׁלֶת הִיא קְדֵרָה
עִם שְׁנֵי פּוֹלִים מְצֻמָּקִים
וּשְׁלֹשָׁה עֲדָשִׁים נִשְׁכָּחִים.
לִשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם בָּא דְּוִדּוּ
וּמָה הוּא מַחֲזִיק בְּיָדוֹ ?
מְנַת דָּג מְבֻשֶּׁלֶת
שֶׁקִּבֵּל מֵהָרַבָּנִית הַחוֹמֶלֶת.
וְשׁוּב יוֹשְׁבִים הַשְּׁנַיִם
וְתוֹקְעִים בַּדָּג אֶת הָעֵינַיִם.
וְאָז שׁוֹאֵל דְּוִדּוּ בִּדְחִילוּ
בְּקוֹל אֹהַד… כְּאִלּוּ:
אִמְרִי לִי עִשָּׂא יְקָרָתִי
מַחְמָל עֵינֵי, אִשְׁתִּי!
אִמֵּךְ, הָיְתָה צְעִירָה
אָז מָה קָּרָה! מָה קָּרָה!
לָמָּה הָלְכָה כֹּה מֻקְדָּם!
וְהִשְׁאִירָה יְלָדֶיהָ לְבַדָּם!
עִשָּׂא פּוֹרֶצֶת בִּבְכִי
וּמַכָּה בְּיָדָהּ עַל הַלֶּחִי,
וְצוֹעֶקֶת בְּקוֹל נִסְעָר
כַּמָּה גּוֹרָלִי מַר!
הָלְכָה אִמִּי לִבְלִי שׁוּב
מֵאָז שׁוּם דָּבָר לֹא חָשׁוּב !
דְּוִדּוּ מְבַקֵּשׁ לְהַרְגִּיעָהּ
כּוֹס מַיִם הוּא מוֹשִׁיט לָהּ,
אַךְ מֵהַשֻּׁלְחָן הִיא בּוֹרַחַת
מַשְׁאִירָה אוֹתוֹ מוּל הַצַּלַּחַת
וְהוּא טוֹבֵל בַּצִּיר אֶת פִּתּוֹ
וְאוֹכֵל אֶת כָּל– הַדָּג לַהֲנָאָתוֹ.
וּלְמָחָר כְּשֶׁיָּשְׁבוּ בְּמוּעָקָה
לַשֻּׁלְחָן מוּל צַלַּחַת רֵיקָה
דָּפְקָה שָׁכְנָה טוֹבָה עַל דַּלְתָּם
וְּדָחֲפָּה שׁוּק שֶׁל עוֹף לְיָדָם:
בַּעֲלִי לֹא בָּא הַיּוֹם לִסְעֹד
וְאֵינֶנִּי זְקוּקָה לְזֶה עוֹד!…
וְשׁוּב יָשְׁבוּ מוּל מָנָה בּוֹדֵדָה
יְתוֹמָה מִסְכֵּנָה וּבַעֲלָהּ לְיָדָהּ,
ןשׁוב פּוֹנֶה הוּא אֵלֶיהָ בְּרַחֲמִים
וְשׁוֹאֵל אוֹתָהּ בְּקוֹל תָּמִים:
אֵיךְ קָרָה שֶׁאֲחוֹתֵךְ הַתְּאוֹמָה
הָלְכָה פִּתְאֹם לְעוֹלָמָהּ ?
מָה קָרָה לָהּ ? מָה קָרָה ?
הרי היתה רק נערה?
אָז פָּתְחָה פִּיהָ עִשָּׂא
וְעָנְתָה בְּמֵצַח נְחוּשָׁה:
– מֵתָה!
– מָה, שָׁאַל הַבַּעַל בִּדְאָגָה
וְהוֹסִיף כִּמְעַט בִּשְׁאָגָה:
אֵיךְ מֵתָה ?
– סְתָם מֵתָה! צָעֲקָה הָאִשָּׁה,
הוֹשִׁיטָה כּוֹס מַיִם לְאִישָׁהּ
נָטְלָה רֶגֶל הָעוֹף בִּידָיָה'
נָעֲצָה בּוֹ בְּחֶדְוָה אֶת שִׁנֶּיהָ
וּכְשֶׁבַּעֲלָהּ מַבִּיט בָּהּ בְּעֵינַיִם כָּלוֹת
אָכְלָה לְבַדָּהּ אֶת הַמָּנָה עַד כְּלוֹת.
וְאָז בְּמוֹצְצָהּ מֵהָעֶצֶם אֶת הַמֵּחַ,
אָמְרָה לְבַעֲלָהּ בְּקוֹל מְבַדֵּחַ
– בַּעֲלִי הַיָּקָר!
אִם רְצוֹנְךָ לָדַעַת מַדּוּעַ וְלָמָּה
נִשְׁאַרְתִּי נַעֲרָה בּוֹדֵדָה וִיתוֹמָה
שְׁאַל כָּעֵת שְׁאֵלוֹתֶיךָ בְּקוֹל
כִּי עַתָּה, מוּכָנָה אֲנִי לַעֲנוֹת עַל הַכֹּל!
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
A Meknès, le 18 août 1940, les Services de Renseignements rapportent :
« Les vérifications des stocks préconisées par les autorités régionales, effectuées hier après-midi au mellah ont, en général, produit un bon effet sur la population indigène. Cependant certains, sous l’impulsion de leurs sentiments antisémites, disent qu’elles n’ont pu donner de très bons résultats car les Israélites possèdent de nombreuses cachettes secrètes, à l’abri de toute tentative de perquisition en ville et en dehors de la ville… »
A Casablanca, de jeunes militants du Parti Populaire Français cassèrent, dans la nuit du 12 septembre, les devantures de cinq magasins juifs. Ces manifestations intempestives d’antisémitisme étaient loin de servir la cause du Protectorat, en ces heures délicates, comme le soulignait le général Noguès dans son rapport urgent à Vichy :
< La nuit dernière, quelques jeunes gens ont cassé, avec des galets portant l’inscription P.P.F. les devantures de cinq magasins juifs, fermés d’ailleurs depuis peu par l’autorité administrative, qui avait ainsi sanctionné des hausses de prix illicites sur certaines de leurs marchandises. Ils ont par ailleurs apposé des papillons avec les mots : " Vive Pétain ! Vive Doriot ! "
Je n’ai pas besoin de souligner les dangers de ces faits qui apparaissent comme de véritables provocations et dont la répétition risquerait d’entraîner des désordres graves. J’ai en tout cas, dès ce matin, prescrit au chef de la Région de convoquer le chef du P.P.F. au Maroc, et de signifier à ce dernier qu ’au cas où de nouvelles manifestations de cette nature viendraient à se produire, je le tiendrais personnellement responsable de l’atteinte portée aux intérêts les plus évidents du Protectorat… »
A Marrakech, le 20 septembre 1940, un jeune Juif fut condamné à 15 jours de prison et à 200 francs d’amende, pour avoir injurié un militaire indigène alors que la population européenne " accueille avec satisfaction " la condamnation de 13 commerçants juifs reconnus coupables de hausse illicite des prix.
A Fès, ce même 20 septembre au soir, le mellah fut l’objet d’une attaque partisane qui souleva une vive émotion dans les milieux juifs, craignant la nouvelle atmosphère d’hostilité ne débouche sur des violence: incontrôlées. Le rapport du Contrôleur Civil essayait vainement d’en minimiser la gravité :
« Un sous-officier de la Légion Etrangère détaché à l'infirmerie de la garnison de Fès et quelques militaires tirailleurs et légionnaires, pris de boisson, ont provoqué le 20 septembre, vers vingt heures-trente, une bagarre dans le quartier juif. Armés de quelques fusils, couteaux et matraques, ils firent irruption au mellah et commencèrent à distribuer, à tort et à travers, coups de fusils et de matraques. Un Israélite a été tué et six autres blessés, dont un grièvement. L’incident auquel l’intervention de la police et des patrouilles réglementaires mit très rapidement fin, n’a eu aucune répercussion sur la population musulmane. Les coupables ont été arrêtés sur les lieux mêmes de l’incident. L’affaire se limite à un acte d’indiscipline de quelques militaires appartenant à des corps différents. Je fais cependant pousser l’enquête pour vérifier s’il n’y a pas eu préméditation et si le sous-officier responsable avait ou non des rapports avec certains éléments français qui se sont signalés tout dernièrement par des manifestations antisémites… »
La tension devait en effet rester très vive, encore des semaines, dans la capitale intellectuelle, la rumeur annonçant un mouvement antijuif de grande envergure qui servirait de prétexte à l’entrée des troupes espagnoles dans le nord de la zone de Protectorat français.
Cette inquiétante répétition d’incidents concernant des troupes revenues du front avec un état d’esprit dangereux amena les autorités à envisager d’écarter les troupes marocaines des centres des grandes villes, pour éviter les heurts avec la population juive.
Parallèlement les autorités firent comprendre aux agitateurs antijuifs qu’elles entendaient maintenir l’ordre strictement et s’opposer aux troubles de rues. L’heure n’était plus aux initiatives et aux débordements individuels spontanés : l’antisémitisme devenait l’affaire de l’Etat restauré dans son autorité et n’admettant pas de concurrent.
Une idéologie bien française
Selon les idéologues de la Révolution Nationale, la France avait besoin d’expier ses fautes pour se régénérer. La défaite avait fait éclater " l’abcès " et permettait de mettre en marche la Révolution Nationale. Il fallait saisir cette occasion unique de refonte de la société française, dans le cadre de la nouvelle Europe allemande. Pour eux, l’issue de la guerre, qui n’allait pas tarder à s’achever, avec la capitulation prochaine et attendue de l’Angleterre, après celle de France, ne faisait pas de doute. Dans la perspective d’un nouvel ordre européen, la France trouverait sa place dans la mesure où elle saurait se " libérer des parasites responsables de sa décadence dont elle n’avait pu se défaire seule, par ses propres moyens : la démocratie parlementaire, les francs-maçons et les Juifs
Les révolutions fascistes et nationales-socialistes offraient, de par leur réussite, des modèles d’inspiration vivifiants à suivre. Il ne s’agissait pas pour autant de les imiter " servilement " et encore moins de chercher à les égaler. Plus particulièrement en matière d’antisémitisme. Tout en s’associant idéologiquement au Reich et à l’Italie, le nouvel État Français se prévalait d’une authentique vocation antijuive, puisée dans la tradition française, basée davantage sur la xénophobie culturelle et nationale que sur la discrimination raciale, comme le proclamait, dès juillet 1940, le nouveau ministre des Affaires Étrangères, Paul Baudoin ?
« La révolution totale dans laquelle s’est engagé le pays était en gestation depuis une vingtaine d’années. Ldévolution actuelle s’est faite en toute liberté et non pour complaire au vainqueur. Nous adopterons une solution française conforme à notre caractère, à nos besoins, dans la meilleure ligne de nos traditions.. .Le monde d’avant 1940 a été définitivement enterré… »
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale page-88
La signification extrême de l'affaire d'Egoz d'un point de vue éducative et sioniste
La signification extrême de l'affaire d'Egoz d'un point de vue éducative et sioniste
Professeur shlomo Ben Ami, ministre des Affaires Etrangères d'Israël
Passage d'un discours lors de la cérémonie annuelle commémorant la clandestinité et l'immigration illégale d'Afrique du Nord et le souvenir des victimes du bateau Egoz, Ashdod, 11.1.2000.
Le judaïsme nord africain possède plusieurs visages. Il y a le visage de la tradition, du travail agricole, du service militaire dans Tsahal – et aussi il y a le visage de l'aspiration à Sion, d'un point de vue de l'aspiration messianique. Peut-être que nous n'avons pas toujours réussi dans l'affaire de l'immigration clandestine, et l'affaire du bateau Egoz nous permet d'essayer de comprendre que l'immigration des juifs d'Afrique du Nord en Israël n'était pas un déroulement messianique d'un acte unique.
Les juifs d'Afrique du Nord ne se sont pas levés – principalement les juifs du Maroc – un beau matin clair, et allèrent à Sion seulement parce qu'ils eurent un quelconque dévoilement messianique, ainsi que beaucoup le pense. L'Alyah était aussi un acte sioniste dans le plein sens du terme, acte sioniste-politique, et pas seulement un acte religieux. Et ceci a une conotation qui va beaucoup plus loin, car le bateau Egoz et l'histoire de l'immigration clandestine du Maroc place l'immigration d'Afrique du Nord dans un angle que le public israélien n'est pas habitué à voir. Le public israélien est accoutumé à voir l'immigration d'Afrique du Nord comme quelque chose qui s'est produit en un jour, sans qu'il y ait eu de mouvements de jeunesse sionistes, sans qu'il y ait eu d'éducation intérieure profonde dans son sens politique.
Le judaïsme d'Afrique du Nord, et du Maroc en particulier, fait partie de l'expérience sioniste de la renaissance du peuple d'Israël des temps nouveaux. Ce n'est pas seulement un acte religieux, c'est aussi un acte religieux. C'est pourquoi la signification d'Egoz – d'un point de vue pédagogique, d'un point de vue éducatif, d'un point de vue sioniste – repousse plus loin les bornes. Nous respectons la religion et la tradition, et ils sont un des aspects essentiels dans l'identité de la communauté juive nord-Africaine, mais elle possède en outre d'autres aspects: même celui de la lutte politique de la renaissance d'Israël, même la lutte pour la fondation d'une agriculture moderne dans les régions du Lakhish, du Adoulam, des tanakhim et aussi pour l'indépendance d'Israël – avec des jeunes qui, lorsqu'ils sont descendus du bateau à Haïfa, la première chose qui se produisit fut qu'ils reçurent en main un fusil et allèrent dans les combats sanglants à Latrun. Même cela est l'immigration nord-Africaine. L'Alyah nord-Africaine est les villes de développement, la deuxième étape dans l'esprit pionnier sioniste, Dimona et Yérouham, Nétivot et Kiriat-Shmona – et non seulement monter se recueillir sur les tombeaux des saints. C'est une emtreprise sioniste unique sur la ligne frontalière, sur la ligne de l'histoire sioniste, même ceci fut, et est l'esprit pionnier. C'est pourquoi, les membres de l'organisation des actifs de la clandestinité, de l'immigration clandestine et des Prisonniers de Sion en Afrique du Nord méritent un merci particulier pour leur importante contribution au véritable héritage de l'immigration juive nord-africaine.
Vous faites une très grande œuvre en ceci que vous conservez la flamme du flambeau du souvenir, de l'expérience sioniste en Afrique du Nord. Vous contribuez d'une façon considérable à placer à l'endroit exacte la communauté juive du Maroc dans la mosaïque israélienne, et c'est sa place exacte. C'est une communauté qui possède plusieurs faces, dont la contribution à la renaissance du peuple d'Israël dans ces temps nouveaux est plus grande que celle que les jeunes générations en ont conscience. Il faut introduire cela dans les livres d'école, et il faut introduire ceci dans l'action sociale.
Je vous remercie pour cet évènement et je vous adresse mes bénédictions pour le travail qui a été accompli et je sais qu'une grande partie de ce travail n'est pas visible aux yeux du public.
Méir Knafo a rappelé la publication d'un livre, qui décrira neuf ans d'actions au Maroc et la part prise par les émissaires et ceux qui ont été enrôlés dans cette action. Nous parlons de livres, d'études, de séminaires, de journées de consultation, de symposiums – tentative réelle d'un groupe de volontaires qui désire transmettre, à travers le travail qu'il effectue, non seulement la mémoire ponctuelle des immigrants clandestins d'Egoz, mais aussi, ainsi que je l'ai dit, la place particulière de l'immigration nord Africaine – avec un accent particulier pour l'immigration du Maroc. Il n'y a rien à faire: lorsque l'on parle de l'immigration des juifs d'Afrique du Nord, on parle principalement des juifs du Maroc, qui représentent la communauté juive la plus importante. Vous faites ici un travail très important et je salue les personnes qui le font.
Je m'incline, ensemble avec vous, au souvenir des victimes du bateau Egoz. Je serre dans mes bras, ensemble avec vous, les familles endeuillées, et je souhaite pour nous tous des jours meilleurs d'unité en Israël, de paix courageuse qui comprend la sécurité et la justice sociale.
Voici les noms des 44 immigrants clandestins d'Egoz
[entre parenthèses – l'âge des disparus. C.T.I: corps transporté en Israël]
|
Azoulay Hanania (44 – C.T.I.) |
Edery Chaba (32) |
|
Azoulay Zazou (17 – C.T.I.) |
Edery Mordehaï (13) |
|
Azoulay Shalom (9 – C.T.I.) |
Edery Rosa (9) |
|
Azoulay Yaffa (7) |
Edery Anette (7) |
|
Azoulay Méir (5 ־ C.T.I.) |
Edery Marcelle (5) |
|
Azoulay Rachel (1 – C.T.I.) |
Edery Haïm (4) |
|
Edery Albert (2) |
|
|
Benharoch Raphaël (53 – C.T.I.) Benharoch Tamar (45 – C.T.I.) |
Elkouby David (14) |
|
Benharoch Jack (27 – C.T.I.) Benharoch Denise-Dina |
Elmaliah Izak-Itzhak (40) |
|
(Barchechet) (22 – C.T.I) |
Elmaliah Alia (32 – C.T.I.) |
|
Benharoch Jacqueline (20 – C.T.I.) |
Elmaliah Albert (12) |
|
Benharoch Gabriel (14 – C.T.I.) |
Elmaliah Simon Shimon (10) |
|
Elmaliah Suzanne (4) |
|
|
Benlolo Rachel (70-C.T.I.) |
Elmaliah Messodi (2 – C.T.I.) |
|
Benlolo David (60 – C.T.I.) Benlolo Miriam (52 – C.T.I.) |
Gozlan Fréha (70 – C.T.I.) |
|
Benlolo Alice (18) Benlolo Yéochoua(16) |
Libraty Esther (57 – C.T.I.) |
|
Dadoun David (33) |
Mamane Henri Aharon (42 – C.T.I.) |
|
Dadoun Daniella (8) |
Mamane Rivka (40 – C.T.I.) |
|
Dadoun Jacky (6) |
Mamane Gisèle (11) |
|
Mamane Florence (13 – C.T.I.) |
|
|
Dahan Yéhuda (19 – C.T.I.) |
Mamane Haïm (5) |
|
Edery Nessim (36) |
Serfaty Haïm (28) |
Que leur mémoire soit bénie !
תא עם נענע-ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו
תא עם נענע
ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו
אשר כנפו
2014
הומור יהודי במרוקו
פנים שונות להומור של יהודי מרוקו. הוא בא לידי ביטוי בפתגמים, בכינויים, בקללות, ברמזים, בשיבושים לשוניים, בשימוש בפסוקים וכמובן בבדיחות. כול אלה שיקפו את המציאות של היהודים. מציאות זאת הייתה, לפעמים, מרה וקשה. הצחוק, המריר כלשהו, היה אמצעי בדוק כדי לשכוח את המציאות הזאת ולהתגבר עליה.
השפה
חיי יהודי מרוקו התנהלו במדינה רב-לשונית. השפה המדוברת ברחוב היא השפה הערבית. אבל לשפה הערבית יש כמה רבדים. נתייחס לשניים מהם: השפה המדוברת, בבית, ברחוב וכו׳. זה היה הרובד הנמוך של השפה. הרובד הגבוה הוא השפה הספרותית שדברו בה בחוגי האינטליגנציה, ברדיו ומאוחר יותר בטלביזיה. נוסף לערבית הייתה השפה הבֶּרְבֶּרִית או האמזיגית שדוברה על ידי היהודים הכפריים. אלה ברובם נהרו לערים ושפתם נבללה בזו של המקומיים. עם בוא הצרפתים למרוקו הם הביאו אתם את הצרפתית שאותה למדו הילדים בבית ספר אליאנס ומהם עברה להוריהם. ב״סְלָא״ (ה׳חדר׳) הילדים למדו חומש ומשניות וכך גם העברית תפשה את מקומה והשפיעה רבות כפי שנראה לעתים בפרק הקללות.
בערים כמו מוגדור (אסווירא) הייתה בעבר השפעה אנגלית גדולה כך שתוכלו לשמוע שם כי לעוגיות קוראים קִיקס Cakes, לריבה, דְּזָאם, לקומקום טיפוט Tea pot וכשרוצים להגיד: ״לא חשוב,״ תוכלו לשמוע את הביטוי נברמן הנובע מהניב האנגלי Never mind. גם הספרדים השאירו את חותמם: שמלה נקראת בסטידו Vestido, חצאית נקראת פלטיטה, מגבת טובזה חולץ פקקים סאקא טרפו (שיבוש של המילים Saca tapa) ושולחן כתיבה סקוטוריו Secretario.
הצרפתית נכנסה בעוצמה לתוך השפה והשפיעה מאוד על הדבור של יהודי מרוקו ואל תתפלאו אם תשמעו איש או אישה מתחילים משפט בעברית או בערבית ומסיימים אותו בצרפתית. למרות היות שתי השפות האלו כל-כך שונות הן בהיגוי והן במבנה שלהן, הן התמזגו בפיהם של יהודי מרוקו בצורה מופלאה. שמעתי משפט כזה: ״דָקְרוֹ בַּיְינָתְהוּם" שפירושו: הגיעו להסכמה. המילה דקרו לא קיימת בערבית היא באה מן הביטוי הצרפתי d'accord שפרושו: מסכים. לקחו איפוא את הביטוי הצרפתי ויצרו ממנו פועל ערבי לכול דבר. אדם עצבני במקום להגיד לבעל ריבו: תן לי מנוחה, יגיד לו: כליק טרנקיל Tranquille (שקט). שמעתי אישה אומרת לילדיה: ״טוֹנְטוֹנְכּום זא?" האם הדוד שלכם בא? המילה ״טונטונכום״ מורכבת משני חלקים: החלק הראשון הוא טונטון – דוד מהמילה הצרפתית Tonton החלק השני (כום) הוא סיומת ערבית שפרושה: שלכם. מישהו שרוצה להביע את הזלזול שלו כלפי מישהו יאמר ביטוי הנשמע ערבית לכול דבר: "זִנָאפוֹ עְלִיהּ,״ אבל זהו שבוש של הניב je m'en fous (לא איכפת לי), צחקנו מאוד כאשר אמרה סבתא לחברתה: "חְנָא, לָ זֶנֶס" (אנחנו, הנוער). חנא (אנחנו בערבית) ל זנס La jeunesse. (הנוער). הסבתא ששמעה את הביטוי הזה בנערותה חשבה "תנא, ל זנס" פרושו: בינינו לבין עצמנו.
בליל השפות הזה שנטמע בשפה הערבית המדוברת של יהודי מרוקו הפך אותה למרתקת, מצחיקה ומיוחדת מאוד. היהודי והערבי במרוקו אמנם יבינו זה את שפתו של האחר, אבל הם מדברים שתי שפות שונות לחלוטין.
הפתגם
הפתגמים הם הגילוי הברור ביותר של החשיבה ההומוריסטית של יהודי מרוקו. אלפי פתגמים רוויי אירוניה הסתובבו בין המשפחות של יהודי מרוקו בכול מקום ומקום בו חיו. דודי, ר׳ מכלוף כנאפו ז״ל, אסף וכינס בעזרת אחיו ואחותו למעלה מאלפיים פתגמים. פרופסור יוסף שטרית מאוניברסיטת חיפה סיפר לי שהוא אסף חמשת אלפים פתגמים שהיו בשימוש בעיר תרודנט ולמעלה מעשרת אלפים פתגמים למרוקו כולה. האין זה מדהים?
הפתגמים שימשו את היהודים בכול מצב מחייהם. הם בטאו את המצוקות, הצער, החשדנות, הכעס והלעג שלהם. רציתי לכתוב שהם בטאו את השמחה, אך ככול שחיפשתי לא מצאתי פתגם שיבטא שמחה אמיתית: שמחה לאיד כן: לפדולי תאי יכלס ממשכרתו (זה שנכנס לעניין לא לו, משלם את הנזק מכיסו), די זאב לעסא יתכאל ביהה (מי שמביא מקל, ילקה בעצמו מאותו מקל). ואם נחשוב על הפתגם כאמצעי חינוכי נוכל להגיד שהפתגם האחרון נועד, בין היתר, ללמד את האדם לקחת אחריות על מעשיו. כאמור, באמצעות הפתגם, היהודי הביע את כעסו, וכך, אולי, נמנע מלהגיע לאלימות: ״תְּכְלְנִי נְזְבֵּדְק״ (הכנס אותי על מנת שאוציא אותך) אומר, למשל, מישהו שהיטיב עם חברו ועזר לו להתקבל לאיזה מקום עבודה וזה מיד מתחיל לחתור תחתיו. ״סי מאי בִית סי מאי סבאח!״(אחד לא ישן והשני לא יקיץ) יגידו על שני אנשים או שני דברים גרועים באותה מידה.
כאלה ששימשו כדי להביע לעג: אישה אומרת על אישה אחרת, זקנה המתאפרת ומתלבשת כמו צעירה כדי למשוך את תשומת לבם של הגברים: דז׳אז׳א פלמות אועיניה פְדְפְרְפִיש (המשמעות: התרנגולת נשחטה והיא עדיין תרה בעיניה אחרי התרנגול-המחזר). יש כמובן הרבה רשעות באנלוגיה בין תרנגולת שחוטה התרה בעיניה אחרי המאהב שלה לבין אישה מזדקנת, אבל זו דרכם של פתגמים שככול שהם מוחצים, הם מוצלחים יותר. המצב הקשה בו היו נתונים היהודים יצר פתגמים רבים בהם היהודי בא חשבון עם אדון הארץ: ״סְלָאם עְלָא עַרְבִּי, תְּכְסְר כְבְּזָה״ (אמור שלום לערבי, תפסיד כיכר לחם, במשמעות: לא כדאי לך להתיידד עם ערבי). יש אפילו שבפתגם אחד היהודי יכול לבוא חשבון, בו זמנית, עם כמה גורמים: הנה למשל פתגם שנובע מכעס שהיה לחזן מסוים על בני קהילתו שהיו מתקנים אותו ללא הרף על כול שגיאה קטנה. פעם, כאשר קרא: יֵגְדַּל במקום יִגְדֶל כול המתפללים צעקו לעברו: יִגְדַל! יִגְדַל! הוא כל-כך כעס שאמר לאשתו: תראי מה עשו לי בשביל חיריק אחד! נמאס לי מהיהודים, אני מתאסלם! בשבת שלאחר מכן כאשר ישב לאכול, הגישה לו אשתו מרק קר.
״מה זה?״ השתנק היהודי, ״אין שְׁכִינַה – חמין היום?״
״מה פתאום שְׁכִינָה? הרי התאסלמת!״
״מה, אין אפילו בידה? – הביצה של החמין.״
״אין!״
״אז לא כדאי להיות מוסלמי, אני חוזר להיות יהודי!״
מזה יצא הפתגם: ״תְּסְמַד עְלָא חִירִיק וּרְזַע עְלָא בַּיְדָּה," – נשתמד בגלל חיריק וחזר בו בגלל ביצה. וכך, בפתגם אחד, האיש שלנו בא חשבון עם קהילתו, עם האיסלם ועם עצמו. יש והעוקץ של בדיחה הופך לפתגם כמו אותו אורח שישב עם מארחיו לסעודה ומתוך גינונים לא אכל דבר. אמרו לו ״כלתי מה כלתי פלמידה חדרתי,״ – אכלת או לא אכלת, ישבת ליד השולחן ועל-כן זה נחשב לך כאילו אכלת. או כמו הסיפור על אותו קמצן ששאל את אורחו מה ישתה תה או קפה? וההוא עונה לו: "לּאהּ יִרְחֵם בָּבָּכּ לִי כָּאן יִעְטִיהוּם בְּזוּז,״ – שהאל ירחם על אביך שנהג להגיש את שניהם, וכך הוכיח האורח את מארחו על קמצנותו.
הפתגמים המפוזרים בספר זה נבחרו בשל הקשר שלהם לאחת מהבדיחות.
הכינויים
לשימוש בכינויים יש מקום גדול בקהילות היהודיות במרוקו. עד היום, למעלה מחמישים שנה אחרי שעזבנו את עירנו, כאשר אני פוגש חבר ילדות, הוא אומר לי: אתה זוכר את פלוני בן פלוני? אני מקמט את מצחי כדי לזכור מיהו אותו פלוני בן פלוני, אז חברי דוחף אותי קלות ואומר: בּוּ-לְכְּלָאב!!! (בעל הכלבים) שמתם לב לכך ששמתי אחרי הכינוי בו-לכלאב שלושה סימני קריאה? זה מפני שחברי שם אותם שם בכוונה כדי לעורר את זכרוני מתרדמתו.
ואכן, כמעט לא הייתה משפחה שלא הודבק לה כינוי. למשל: בן־טנה (הבן של סולטנה), בן־נגרו (בן הכושי), בן־לוקו (בן המשוגע). והכינוי היה תופס עד כדי כך שלפעמים הפך לשמה של אותה משפחה. משפחת אלמוזנינו עברה בחלקה מתטואן לספרו. מיד זכתה לכינוי: תטואני, היום תוכלו למצוא באותה משפחה שנים או שלושה אחים ששם משפחתם הוא אלמוזנינו (אלה שנשארו בתטואן) ושנים או שלושה אחים ששם משפחתם הוא תטואני (אלה שעברו לספרו).
תא עם נענע-ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו-עמוד 10
הפיוט בבבל-הפייטנים בבבל- א.מ.הברמן
הפיוט בבבל
הפייטנים בבבל
מארצישראל, מקור התפילה, הפיוט והשירה העברים, נתפלגו שלושה צינורות של מים חיים, מרכזי תרבות עברית, שהמשיכו מה שקיבלו ממקורם והשתדלו לחדש בו דבר, והם: בבל, פרס ואיטליה.
בבבל ובפרס נוצרה ספרות ארמית וגם עברית עוד בתקופות המקרא והתלמוד, ולבסוף נבלע המרכז התרבותי שבפרס בבבל. ומאיטליה ידועים נסיונות ספרותיים עצמאיים מהמאה השמינית לערך, והפיוטים הראשונים שהגיעו אלינו משם הם מן המאה התשיעית. גם מצרים היתה קשורה לארצישראל בימי קדם, והכתוב בדברים יז, טז על המלך: ״רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה״, מעיד על קשר למצרים שלא היה רצוי אבל היה מצוי. אלא שלא נוצרה יצירה עברית של ממש במצרים בימים ההם, והאנשים נהגו בה כתורת ארצישראל ומנהגיה, או שנשכחו מפיהם. במשך הזמן נוצרה שם ספרות יהודית בלשץ יוון.
ודאי כי לכל מקום שישראל גלה לשם הביא אתו גם את תפילותיו ואת פיוטיו, אבל עם שינוי המנהגים, כגון קיום יום טוב שני של גלויות, סיום קריאת התורה במשך שנה אחת, ולא במשך שלוש שנים כמנהג ארצישראל, וכדומה, בא גם שינוי בסדר התפילות ובפיוטים ובתכנם. ומובן כי גם שינויים בלימוד התורה והשפעת הסביבה הקרובה גרמו להתפתחות ולשינויים. וכאן יש להבדיל בין בבל לאיטליה. באיטליה, ואחרי כן באשכנז, ובצרפת נתקיימו התפילות הארצישראליות יחד עם תפילות ופיוטים חדשים. שם נהגו להשתמש בימים טובים גם בפיוטיהם של פייטני ארצישראל וגם בפיוטים שנתחדשו על ידי פייטניהן, והם עדיין נמצאים בכפיפה אחת במחזורינו. ולא כן היה בבבל. תחילה ראו גם יהודי בבל את ארץ ישראל כ״מרכז רוחני״ ומרותה נתקבלה. אבל בימי הבית השני החלה תסיסה לבטל את מרותה, ותסיסה זו המלווה חיכוכים שונים הלכה והתפשטה, ואף הוציאה פרי, את התלמוד הבבלי על יד התלמוד הירושלמי. חכמי בבל השתדלו בכל כוחם להשתחרר מן ההגמונייה הרוחנית של ארצישראל, וממילא גם מן הפיוט שלה. ר׳ זירא אמר: ״אווירא דארץ ישראל מחכים״ (בבא בתרא קנח, ב) והוא גם אמר: ״הני בבלאי טפשאי״(ביצה טז, א; נדרים מט, ב). ר׳ אסי אמר: ״מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינים, לפי שאינן בני תורה״(שבת קמה, ב). ולאידך אמר רב יהודה: ״כל הדר בבבל כאילו דר בארץ ישראל״ (כתובות קיא, א). ועי׳ במאמרו של מיכאל דוד שלמה דוידוביטש, ״הניגודים בין חכמי ארץ ישראל וחכמי בבל״ ב״הסוקר״, שנה ה׳(תרצ״ז-תרצ״ח) עמ' 109-101 וש. ספראי ״ארץ ישראל והתפוצות בתקופה העתיקה״ ב״האומה״ 6 (תשרי תשכ״ד) עמ' 109-101. בהדרגה, בהדרגה הוציאו כמעט את הפיוט הארצישראלי כולו מסדר תפילותיהם והשתמשו רק בפיוטיהם הם, אם כי גם הם היו עשויים לכתחילה כמיטב המסורת הארצישראלית. לבסוף גבר כוחם והשפעתם חדרה גם לפיוט הארצישראלי, החל במאה האחת עשרה, ואף הגיעה למצרים, שעמדה בקשרים גם אתה. אף היתה במצרים קהילה בבלית חשובה. וכן ידוע בית כנסת של הבבלים בירושלים.
השפעתה של בבל הלכה וחדרה בעיקר לספרד, ששם נתחדש הרבה בשירה ובפיוט, ומשם יצאה השפעת גומלין לבבל, מצרים וארצישראל, ומהן גם לשאר ארצות המזרח. ולבסוף הגיעה השפעת בבל גם לאיטליה, ודרכה לאשכנז ולצרפת, ושם במידה מועטת בלבד.
השפעת בבל גברה בעולם גם משום סדרי התפילה שסידרו גאוניה והתפשטו בעולם היהודי, והם מן הסידורים הקדומים ביותר שהגיעו לידינו. אמנם גם לפני כן היו סדרי תפילה, ומהם נזכרים במסכת ברכות ובשאר דברי חז״ל. בשם רבי יוחנן נמסרה אגדה במסכת ראש השנה יז, ב: ״אלמלא מקרא כתוב (״ויעבור ה׳ על פניו ויקרא״, שמות לד, ו) אי אפשר לאומרו. מלמד, שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין, יעשו לפגי כסדר הזה ואני מוחל להם״. אבל סדרי תפילה אלה היו בדרך כלל קצרים, ורובם ככולם נתקנו לשליח ציבור ולא לקהל. אנשי הקהל לא ידעו קרוא וכתוב ויצאו ידי חובתם על ידי שליח ציבור.
יהודה, ניסי אלנהרואני, רב סעדיה גאון
הפייטן הבבלי, יהודה, שמנחם זולאי פירסם שרידים מפיוטיו בדיסרטציה שלו ,Zur Liturgie der Babylonischen Juden שטוטגארט 1933, ושחי כנראה במאה השמינית, מושפע עדיין כולו מפיוטי יניי והקלירי, ואין לראות בהם שום חידוש. והרי דוגמא מאחת מקרובותיו:
זֶה הַנִּשְׁבָּע בְּחַיָּיו כְּמוֹ הַנִּשְׁבָּע בְּחַיֵּי עֶלְיוֹן'
הַנּוֹדֵר בְּכִנּוּי כְּמוֹ הַנּוֹדֵר בְּשֵׁם מֵרִים אֶבְיוֹן.
חֵטְא נְדָרִים הֶגְלָה עַם–זוֹ סַנְחֵרִיב [בָּבֶ[לָה בְּבִזָיוֹן,
לָכֶן יֵאָמֵר 'לְךָ דּוּמִיָּה תְּהִלָּה' בְּצִּיּוֹן…
אָדָם אִם יִהְיֶה פָּרוּץ וּשְׂפָתָיו חֹטוֹת
בִּשְׁבוּעָה וְנֵדֶר לְבַטוֹת,
בִּטִּיתָ לַצִּיר טְרִיָּתוֹ לְהַטּוֹת:
וִידַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ר[אשֵי] הַמַ[טְּוֹת] (בַּמִּדְבָּר ל, א)
גַּדְתָּ לִקְהַל הֲמוֹנָי,
מַקְדִּישׁ אָדָם קֹדֶשׁ לְפָנַי –
דְּבָרוֹ לֹא יָחֵל בְּעִנְיָנָי:
אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לִייָ… (שם, ג)
(ע«׳ 31).
וייזכר עוד אחד מן המובחרים, והוא נִסִּי אַלְנַהֲרַוָאנִי, כלומר מן העיר Naharavanשבבבל, כי משם מוצאו, ושם אביו היה כנראה: ברכיה. הוא היה בן דורו הקשיש של רב סעדיה גאון, והוא גם הזכירו ב״ספר האגרון״. ב״סדר עולם זוטא״ מסופר עליו, שנכנס בעניין המחלוקת שבין כהן צדק ראש ישיבת פומבדיתא וראש הגולה (״ריש גלותא״) דוד בן זכאי(ישיבה זו היתה מרכז תרבותי חשוב עוד מתקופת התלמוד שחשבה לגבי שאר הארצות כארצישראל לגבי חוץ לארץ). וכך מסופר ב״סדר עולם זוטא״: ״והיה שם אדם א, מאור עינם נודע בניסים ראש כַּלָּה נהרואני, והיה נכנם מיהם בדרך שלום, אולי יכול יוכל להנהיג אותו [את בן זכאי] על ישיבת פומבדיתא, שיתרצה בו כהן צדק ראש הישיבה, עד שהלך לילה א׳ והיה פותח כל מנעולי בבל בשם [ו]פתח אותו הלילה י״ד מנעולים, עד שהגיע אליו ועמד על ראשו ומצא אותו גורס בחצי הלילה. כיוון שראהו כהן צדק חרד לקראתו ושאל לו על עסקי ביאתו. ואמר לו, חי נפשך אדוני, לא הגעתי אליך עד שפתחתי י״ד מנעולים. אמר לו, ומה רצונך עכשיו. אמר לו, [בקשתי] שתברך ראש גלות ותנהיגהו על עצמך. השיבו שיעשה כדבריו. יצא משם נסי אל ראש גלות והודיע[ו] וקבע לו זמן ביום אשר יבוא בו, וחזר אצל כהן צדק והודיעו הזמן״… (סדר החכמים וקורות הימים ח״ב עט, 79). והוא בצדו, כשנתבקש להיות ראש ישיבה, סירב לקבל ונימק את סירובו: ״ראש ישיבה נקרא נהורא דעלמא, והו[א] חֲשׁוֹכָה דעלמא״(שם עט׳ 80).
הפיוט בבבל-הפייטנים בבבל- א.מ.הברמן
אֲנִי אֶת פִּי אפצחה שִׁיר וּרְנָנִים-פיוט לסוכה. נועם ׳אל אדון ברצותו לטהרנו׳.רבי דוד בן אהרן חסין
מג. אני את פי אפצחה
בהלכות החג. שיר אזור בן שש מחרוזות. בכל מחרוזת שלשה טורי ענף ושני טורי אזור.
חריזה: אאאבב. גגגבב וכו׳.
משקל: אחת עשרה הברות בכל טור.
כתובת: פיוט לסוכה. נועם ׳אל אדון ברצותו לטהרנו׳.
סימן: אני דויד חזק. מקור: א-לח ע״ב; ק-מה ע״א.
אֲנִי אֶת פִּי אפצחה שִׁיר וּרְנָנִים
לִפְנֵי צוּר אָדוֹן עַל כָּל הָאֲדוֹנִים
נוֹתֵן לְיָעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים
צִוָּנוּ לִשְׁמֹר חֻקָּיו בְּלֵב תָּמִים
חַג-הַסֻּכּוֹת תַּעֲשֶׂה שִׁבְעַת יָמִים
דּוֹדִי צַח וְאָדֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה
עֵת הוֹצִיאָנוּ מִנּוֹף בְּאַהֲבָה
הִקִּיפָנוּ בַּעֲנָנִים כָּתְבָה
לְהַצִּיל אוֹתָנוּ מִיָּד ענמים
וּלְבַל יַכֵּנוּ שָׁרָב מִמְּרוֹמִים
וִיצַוֵּנוּ אֱלֹהֵּנוּ לַעֲשׂוֹת
סֻכָּה מֻקֶּפֶת אַרְבָּעָה מְחִיצוֹת
מִסְּכָךְ טוֹב יְהִי עֲלֵיהֶן לְכַסּוֹת
אֵין לִפְחֹת גֹּבַהּ עֲשָׂרָה שְׁלֵמִים
שִׁבְעָה עַל שִׁבְעָה רֹחַב מְצֻמְצָמִים
יַרְחִיב גְּבוּלֵךְ אֶל שֻׁכַּן שָׁמַיִם
וַעֲשֵׂה סֻכָּה רַחֲבַת יָדַיִם
גְּבוֹהָה יִהְיוּ שׁוֹלְטִים בָּהּ עֵינַיִם
וְתִהְיֶה מְעֻטֶּרֶת שִׁבְעַת יָמִים
בְּבִגְדֵי שֵׁשׁ וּמֶשִׁי מרוקמים
דִּירַת עֲרַאי כָּל שִׁבְעָה בָּהּ תָּדוּרוּ
בְּתוֹכָהּ אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ שִׂכְרוּ
גַּם שֵׁנָה מִלְּבַד אִם תִּצְטַעֲרוּ
אֵין אַתֶּם חַיָּבִים בָּהּ וַאֲשֵׁמִים
כִּי דַּרְכֵי תּוֹרָה דְּרָכִים נְעִימִים
חִזְקוּ וְאִמְּצוּ בָּנִים וְרוֹמְמוּ
לָהּ אֱלֹהִים וְקִרְאוּ בִּשְׁמוֹ
יִפְרֹס עֲלֵיהֶם סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ
יְקַבֵּץ פְּזוּרִים מִבֵּין הָעַמִּים
נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ צוּר עוֹלָמִים
1־2. אני… האדונים: אפתח פי לשיר ולהודות לה׳, צור: כינוי לה׳: על פי דב׳ לב, טו. אדון… האדונים: כינוי לה׳, על דרך שו״ט תה׳, יט. 3. נותן… אונים: על-פי יש׳ מ, כט. ולאין אונים: ולמי שחסר כוח. 5. חג… ימים: על-פי דב׳ טז, יג. 6. דודי… מרבבה: על-פי שה״ש ה, י, ונדרש על הקב״ה בעת יציאת מצרים, על-פי שהש״ר ה, ט ומתקשר להמשך. 7. מנוף: כינוי למצרים, על פי יח׳ ל, יג. 8. הקיפנו בעננים: על-פי תנחומא נח, ז. 9. ענמים: כינוי למצרים, על-פי בר׳ י, ג. 10. ולבל… ממרומים: העננים הגנו על ישראל מפני השמש במדבר, ועל דרך הלשון בטור ושו״ע או״ח הלכות סוכה, סימן תרכה סעיף א׳. 11. ויצונו אלהינו לעשות: על-פי דב׳ ו, כד. 12. ארבעה מחיצות: לכתחילה, ובדיעבד כשרה אף בשלוש מחיצות. 13. מסכד… לכסות: על המחיצות צריך להיות סכך כשר על־פי הלכותיו, ראה טור ושו״ע שם, סימן תרכ״ט. 14. אין… שלמים: הגובה עד הסכך צריך להיות עשרה טפחים לפחות, על-פי טור ושו״ע שם סימן תרל״ג סעיף ח׳. 15. שבעה… מצומצמים: שטח הסוכה צריך להיות ז׳ טפחים אורך וז׳ טפחים רוחב לפחות, על-פי טור ושו״ע שם, סימן תרלד, סעיף א׳. מצומצמים: לפחות. ירחיב… שמים: מידה כנגד מידה. 17. רחבת ידים: אורכה ורוחבה אין להם שיעור. 18. גבוהה… עינים: גובה הסוכה לא פחות מעשרה טפחים אך לא יותר מעשרים אמות, על-פי אחד הטעמים, סוכה ב ע״א: ׳עד עשרים אמה אדם יודע שדר בסוכה. למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה, משום דלא שלטא בה עינא׳ ופירש״י ׳שאין רואה את הסכך׳. 20-19. ותהיה… מרוקמים: הם נויי הסוכה ומצעותיה הנאים, על-פי טור ושו״ע שם, סימן תרלט. 21. דירת עראי: כאן: כינוי לסוכה שצריכה להיות בנויה לדירת עראי, על-פי סוכה כג ע״א. כל… תדורו: במשך ז׳ ימים עושה אדם את סוכתו קבע ובה דר, אוכל שותה וישן. על-פי טור ושו״ע שם, סימן תרלט, סעיפים א-ב. 23. מלבד אם תצטערו: מוסב על כל מה שלפניו מי שהסוכה גורמת לו צער פטור מאכילה ושינה בסוכה והטעם דכעין תדורו בעינן. ואף כל השנה אין אדם דר במקום שהוא מצטער, על-פי סוכה כו ע״א וראה טור ושו״ע שם, סימן תרמ, סעיף ד׳ ומל״ב שם. 24. אין… אשמים: במקרה של צער אין אדם חייב במצות סוכה ואין הדבר נחשב לו לעבירה. 25. כי דרכי… נעימים: על-פי מש׳ ג, יז ועל דרך סוכה לב ע״א וע״ב על ענייני לולב. 27-26. ורוממו לד׳ אלהיכם: שבחו לה׳, על-פי תה׳ צט, ה. 29. נשמת… תברך: רמז לייעוד הפיוט. 30. צור עולמים: כינוי לה׳.
חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי מרוקו-אַהֲבָה בְּרַךְ אוֹ בָרַח
אַהֲבָה
בְּרַךְ אוֹ בָרַח
במרוקו, הְוִירִין הוא מעין מקבילה של שְׁחָה. הוא היה יהודי ששמו האמיתי היה אהרן. סיפורים רבים מיוחסים לו, בכולם הוא יוצא מנצח תודות לפקחות ולערמומיות שלו. לפעמים הוא קצת מרושע ולפעמים יכולה פקחותו לעלות לו ביוקר, אבל היו בטוחים שהוירין ימצא תמיד מוצא מכל מצב. פעם התארח אצל יהודי שהזמינו לטעום מן הקוסקוס הטוב של אשתו. כשהוגש הקוסקוס, לקח האיש לפת גדולה מעל קערת הקוסקוס והגיש אותה להוירין: ״יקירי, אמר, אכול נא את הלפת הזאת לכבודו של אברהם אבינו.״ הביט הוירין בחמדה בקערת הקוסקוס ונענה לרצון מארחו ואכל את הלפת. אז נטל האיש עוד לפת: »הוירין יקר, אכול נא את הלפת הזאת לכבוד יצחק אבינו.״ במאמץ ניכר אכל הוירין את הלפת השנייה. כאשר בלע את חתיכת הלפת האחרונה, נטל המארח לפת שלישית. ״אנא ידידי, בל יפקד מקומו של בחיר האבות, אכול נא לפת זאת לכבוד יעקב אבינו.״ לסיפור הזה יש שני סיומים אפשריים: הראשון הוא שכשסיים לאכול את הלפת השלישית ברך את האל הטוב שנתן לנו רק שלושה אבות, והשני הוא שכשראה שיש עוד כמה לפתות על הקערה קם וברח מבית מארחו לפני שהלה יעבור לאמהות…
או או או
לָאַהֲבָה דְּרָכִים מוּזָרוֹת
אֶת זֶה תּוּכְלוּ מִיָּד לִרְאוֹת.
שֵׂיךְ עָשִׁיר שֶׁחַי לוֹ בְּאַרְמוֹנוֹ;
הִתְנַזֵּר לְגַמְרֵי מִנְּשׁוֹת הַרְמוֹנוֹ,
יַעַן כִּי אֶת כָּל אַהֲבָתוֹ
הֶעֱנִיק רַק לְאַחַת: נָאקָתוֹ:
הוּא קִשֵּׁט אוֹתָהּ וְטִפֵּחַ אוֹתָהּ
וּמָלֵא כָּל–צֹרֵךְ שֶׁנִּשְׁקַף מִמַּבָּטָהּ.
בְּלִבּוֹ חָשׁ כְּלַפֶּיהָ רֶגֶשׁ כֹּהּ כַּבִּיר
שֶׁאֶת מִרְבָּצָהּ לְחַדְרוֹ הֶעֱבִיר.
וְיוֹם אֶחָד, כְּשֶׁדִּבֵּר אוֹדוֹתֶיהָ;
וּמָנָה אַחַת לְאַחַת מַעֲלוֹתֶיהָ,
אָמַר: – נָאקָתִי טוֹבָה מִכָּל אִשָּׁה
וּמָה חֲבָל שֶׁהִיא שׁוֹתֶקֶת וּמַחֲרִישָׁה
כִּי אִם אַלָּאֶהּ הָיָה פּוֹתֵחַ אֶת פִּיהָ
וְהִיא הָיְתָה מַשְׁמִיעָה אֶת דְּבָרֶיהָ
הֱיִיתֶם נוֹכְחִים עַד כַּמָּה
הִיא נְחָנָה כְּשֶׁכָּל וּבְחָכְמָה!
אָז יֹאמַר לוֹ הְוִּירִין בִרְצִינוּת:
אֲדוֹנִי הַשֵׁיךְ, אֹמַר לְךָ בְּכֵנוּת
אֲנִי מְסֻגָּל לְלַמְּדָהּ לְדַבֵּר
תּוֹךְ זְמַן קָצָר; שָׁנָה וְלֹא יוֹתֵר!
אוֹרוֹּ עֵינִי הִשֵּׁיּךְ וְהוּא קָרָא בְּשִׂמְחָה:
אִם תַּצְלִיחַ בְּכָךְ, אוֹצָר אַעֲנִיק לְךָ!
הַעֲנֵק לִי, אָמַר הְוִּירִין; אֶת שְׂכָרִי מֵעַתָּה
כִּי לְפָנַי עֲבוֹדָה רַבָּה וְלֹא מְעַטָּה
עָלַי לְהַסִּיעַ הַרְחֵק מִכָּאן אֶת הַנָּאקָה
שֶׁתּוּכַל לִלְמֹד בְּשֶׁקֶט וּבְלִי דְּאָגָה!
אָז יִתֵּן הַשֵּׁיךְ לְהְוִּירִין מְלֹא דִּינָרֵי זָהָב
וִיפָרֵד מִנָּאקָתוֹ בְּמִלִּים שֶׁל אִישׁ מְאֹהָב;
יַזְכִּיר לְהְוִּירִין שֶׁעָלָיו לָשׁוּב תּוֹךְ שָׁנָה
כִּי לְלֵב אוֹהֵב מָה קָשָׁה הַהַמְתָּנָה!
יָצָא הְוִירִין מֵהָאַרְמוֹן וְהַנָּאקָה לְצִדּוֹ
עִם מַחְשָׁבוֹת עַלִּיזוֹת וְהַדִּינָרִים בְּיָדוֹ;
הָלַךְ אֶל אִכָּר מִסְכֵּן וּמָסַר לוֹ הַנָּאקָה
אָמַר לוֹ: – מֵעַתָּה הָסֵר מִלִּבְּךָ כָּל מוּעָקָה
כִּי בְּהֵמָה זוֹ תַּחֲרֹשׁ אַדְמָתֵךְ בִּמְקוֹמְךָ.
חָזַר הְוֵרִין אֶל בֵּיתוֹ מָלֵא שִׂמְחָה,
קָרָא לְאִשְׁתּוֹ וְהִכְרִיז: – מְאֻשָּׁר הִנְנִי
מֵעַתָּה אֵשֵׁב לִי תַּחַת תְּאֵנָתִי וְגַפְנֵי.
אַךְ אִשְׁתּוֹ הָיְתָה מֻדְאֶגֶת וְלֹא שַׁאֲנַנָּה
– מְשֻׁגָּע! וּמָה תַּעֲשֶׂה בְּעוֹד שָׁנָה?!
וּכְשֶׁיְּבַקֵּשׁ הֲשֵּׁיךְ אֶת אֲהוּבָתוֹ,
בְּאֵיזֶה מַצָּב תַּחֲזִיר לוֹ אֶת נָאקָתוֹ?
עָנָה הַלֵּיצָן מִבְּלִי לָצֵאת מִכֵּלָיו:
– אַאוֹ אַאוֹ אַאוֹ!
אָמְרָה זוּגָתוֹ: – לֹא אַנִּיחַ לְךָ
עַד שֶׁתַּסְבִּיר לִי אֶת תְּשׁוּבָתְךָ!
חָזַר הְוִּירִין וּפֵרֵט אֶת תְּשׁוּבָתוֹ:
– אוֹ אוֹ אוֹ !
אוֹ שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמַת הַשֵּׁיךְ מֵרֹב גַּעְגּוּעִים,
אוֹ שֶׁהַנָּאקָה מֵרֹב עֲבוֹדָה תָּמוּת מִיְּסוּרִים,
אוֹ…. שֶׁאֲנִי אַחֲזִיר לְבוֹרְאִי אֶת נִשְׁמָתִי…
אָז לָמָּה לִדְאֹג! הָבָה נֵהָנֶה מֵעָשְׁרֵנוּ זוּגָתִי.
ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״
״שניים אוחזין בדמנאת״ – מערכה רביעית(שער העלייה)
הפתרון הזמני של העברת העולים לשער העלייה נתפס כפתרון בעייתי מצד כל הגורמים המעורבים בפרשה. מצד אנשי מחלקת ההתיישבות הייתה בכך משום תקלה ביישום הרעיון של ״מהאניה לכפר״. דאגתם הייתה שהישיבה של העולים בחוסר מעש במחנה המעבר תחשוף אותם להשפעות שליליות שיובילו לסרובם ללכת להתיישבות. הייתה גם דאגה מהעלות הנוספת שנדרשה לצורך החזקת העולים במחנה, מבלי שהוגדר לכך תקציב מראש.
ביומיים הראשונים לשהות העולים בשער העלייה הם היו נתונים בסגר מוחלט, והוטל איסור חמור להכניס מישהו למחנה. הנימוק הרשמי היה מניעת הסתה. ברם נציגי המפלגות הצליחו בכל זאת להיכנס למחנה, והמשיכו בנסיונות השיכנוע של העולים, כשכל צד משמיץ את מקום הקליטה המיועד של הצד שכנגד. אחרי כמה ימים נכנסו למחנה גם עיתונאים אשר דיווחו לקוראיהם על הלך הרוחות בו, ומה עמדת העולים לגבי הסכסוך שנוצר בעניין מקום יישובם. רפאל בשן(מעריב) מצא במחנה עולים ממורמרים, מלאי כעס, שמתיחסים בחשדנות אל כל הבא עמם בדברים, תוך חקירת השתייכותו המפלגתית. על המאבק, שהתחיל עוד במרוקו, באשר לצביון הדתי של המקום העתידי שבו ייושבו, ועל רצונותיהם של העולים כתב:
״…מסתבר מדבריהם, ביקר אצלם שליח תנועת המושבים גרינקר ׳ולא היינו יודעים, אם הוא דתי או לא, אבל היה לו כובע על הראש׳. גרינקר אמר להם, כי יירשמו אצלו לעלייה ׳מפני שארץ ישראל פתוחה לכל היהודים׳. עולי דמנת אומרים כי מיהרו למכור את רכושם בזיל הזול ויצאו לקזבלנקה. ׳כל הזמן לא ידענו מי הוא גרינקר, אם הוא דתי או לא׳. בקזבלנקה נפגשו עם שליח הפוהמ״ז ח. מויאל והחליטו כולם ללכת למושב של הפוהמ״ז. ו׳אמרנו לגרינקר שאנחנו באים רק לדתיים׳. העולים טוענים, כי גם במרסיי חזרו ואמרו שברצונם ללכת למקום דתי. לדבריהם ביקשו מהם שם לחתום על איזה ניירות, אולם הם אמרו: ׳אנחנו נחתום רק בארץ ישראל, אחרי שנראה את המקום שאנו חפצים בו׳…לדברי השוחט ר׳ משה, שהוא דובר העולים [ מדובר במשה בוזגלו], עשו להם ׳בלבול הדעת כל הדרך ושאלו אותנו כל מיני שאלות…׳מה אנו רוצים ? זה שאנו רוצים: מושב דתי עם בית כנסת והכל. ושיהיה רחוק מהגבול. ועוד אנחנו רוצים שיביאו את החברים שלנו שלקחו מאצלנו בנמל ואחר כך יצאו מפה שלושה ארבעה חברים לראות את המקום אם טוב, נלך כולנו. אם לא – נישאר פה. האחים שלנו במרוקו ישמעו מכל הענין ומה יגידו?׳״.
גם העיתונאי עודד גור(פנים אל פנים) הביא מדבריו של משה בוזגלו, דובר העולים: ״שאלנו את משה: לאיזו מפלגה אתה משתייך? והוא ענה: ׳מה זאת מפלגה?׳. הוא לא שמע על שום מפלגה אבל הוא מצהיר כי הובטח לו ולבני עדתו לחיות ביישוב דתי, במדינת ישראל״.
ככל שגברה התעמולה של שתי המפלגות האחת כנגד רעותה, וככל שקיבלו העולים הצעות אלטרנטיביות להתיישבות במקומות סמוכים לעיר (אנשי מפא״י הציעו את המושב צרופה הסמוך לחיפה; אנשי הפועל המזרחי הציעו את צוריאל שבגליל) כך גברה ההכרה של העולים לא להסכים לצאת להתיישבות בנגב. העולים הציבו תנאי להסכמתם לעזוב את שער העלייה: ״יש לנו ועד המונה חמישה חברים ואנו מסכימים לסייר עם אנשי הסוכנות במושבים ולבחור במקום שימצא חן בעינינו ובו נתנהל״…״איננו רוצים לשבת ליד הגבול״.
״שניים אוחזין בדמנאת״ – מערכה חמישית(דיון בהנהלת הסוכנות)
ב־30 במאי 1955 התכנסה הנהלת הסוכנות לדון במציאת פתרון למשבר עולי דמנאת ומתיישבי המושב עוצם.לוי אשכול, מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות והגזבר שלה, נאות להסכים לשינוי התפיסה הקיימת ולהכיר בזכותו של העולה לבחור בין התיישבות חילונית לדתית. הוא גם הסכים להעברתם של עולי דמנאת למסגרת התיישבותית של הפועל המזרחי אולם בתנאי שזה יבוצע בתוך מכסת 20% שהוקצתה להתיישבות הדתית. אנשי הפועל המזרחי סרבו לקבל הצעה זו. הנימוק המוצהר היה שכל המקומות המוקצים להם כבר משוריינים לטובת עולים הנמצאים במחנות המעבר מנסי ומשואה. ברם, הסיבה האמיתית לדחייה הייתה רצונם של אנשי הפועל המזרחי לפרוץ את מגבלת המכסה הקיימת, ולהגדיל משמעותית את מספר המשתייכים לתנועה זו בקרב העולים. הדיון נמשך גם למחרת ובסופו הוחלט שעולי דמנאת ומתיישבי עוצם יועברו להתיישבות של הפועל המזרחי ואילו לצורך החלטה על אופן הגדרת העולים החדשים ודרך קליטתם בהתיישבות (קרי, המכסות) תוקם ועדה אשר תגבש הצעות מעשיות תוך שבוע-שבועיים.
הערת המחבר:המושב עוצם היה המושב הראשון שיושב בחבל לכיש, ב־22 במאי 1955. עלו לשם 65 משפחות מאיית־בוגמז, שמרביתן הוכשרו קודם לכן בחרובית. פעילי הפועל המזרחי שהגיעו למקום יצרו תסיסה בקרב העולים על רקע טענות שהמדריכים החילונים מנהלים תעמולה אנטי דתית, וסייעו בידם להגיע לתל־אביב כדי לדרוש העברתם למושב דתי של הפועל המזרחי. ראה: יהדוה גרינקר, עלית יהודי אטלס, עמ׳ 95, וכן ״מתיישבים דתיים בחבל לכיש מפגינים ותובעים העברתם להפוהמ״ז״, הצפה, 26 במאי 1955.
אנשי הפועל המזרחי טענו כי מכסות האחוזים הנהוגות להקצאת העולים לתנועות ההתיישבות השונות פסולות מעיקרן ואינן מציאותיות ביחס לעלייה הצפון אפריקאית, שהיא רובה ככולה דתית. ראו דבריו של ח״כ מיכל חזני מהפועל המזרחי חודשיים קודם לכן: ״הפוהמ״ז תובע הגדלת חלקו בהתיישבות חבל לכיש״, הצפה, 23 במרס 1955.ע"כ
המשך העלייה מדמנאת
ב־26 במאי 1955 הגיעה לנמל חיפה האניה ״ארצה״ ועליה 223 עולים, ביניהם עוד 11 משפחות שכללו 43 נפש מיוצאי דמנאת. כל 11 המשפחות נשלחו למחנה חרובית. לפנות ערב של יום חמישי ה־2 ביוני הגיעה לנמל חיפה ״גולדן איילס״ ועל סיפונה 422 עולים, ביניהם היו 16 משפחות שכללו 103 נפש מיוצאי דמנאת. משפחות אלו עתידות היו להקשר לדרמה שזכתה לכינוי ״מרד הדמנאתים״, שתפורט להלן.
״אנשי דימנאט ועוצם יעברו להתיישבות הפועל המזרחי״, הצפה, 1 ביוני 1955.
ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״-עמ' 40
הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי- תשמ"ד- 1984-הארגון הקהילתי סביב המקומות הקדושים
החומר העומד לרשותנו מלמד, שהצדדים המסוכסכים ניהלו את מלחמתם בצורה יסודית. אפילו אדם כמו עמאר משה, שהשקיע כסף רב ומאמצים בפיתוח קבר ר׳ דניאל השומר, הועמד עוד בראשית דרכו בפני הצורך לבסס את נשיאותו בועד המקומי. במשך הזמן, החלו הקהילות הגדולות שבסביבתן היה קבר של קדוש(מראכש, דמנאת, וזאן וכו') להתערב בנעשה ליד הקבר הקדוש ולתבוע מהועד המקומי חלק מן ההכנסות. זה היה מקור נוסף לסכסוכים שהיו מגיעים להתדיינות בין הצדדים, כמו בתביעות של אנשי דראע נגד הועד של ר׳ דוד דראע הלוי.
סכסוכים מספר, קשים במיוחד, דרשו את התערבותם של השלטונות הצרפתים והמוסלמים כדי להשכין שלום בין העסקנים היהודיים המעורבים בסכסוך, דבר שלא הוסיף להם כבוד.
ריבוי ועדים מקומיים והתעצמות פעילותם הביאו להקמת ועדה מרכזית למקומות הקדושים ולהילולות בהתאם לתקנה ממשלתית מיום 23 באפריל 1947. מתפקידה היה לפקח על הועדים המקומיים ולקבוע סדרים, שיהיה בהם משום פתרון לסכסוכים שהתעוררו סביב חלוקת הכספים. המינוי היה לשנתיים ויצא מטעם היועץ של הממשלה השריפית. בראש הועדה הראשונה שבה היו ששה חברים, עמד הרב הראשי למרוקו, הרב שאול אבן דנאן. החלטות הועדה, כמו כל תקנות מועצת הרבנות, היו טעונות אישור ממשלתי.
למרות שמונתה באפריל 1947, קיימה הועדה המרכזית את ישיבתה הראשונה רק ב־8 במרץ 1949, וישיבה שנייה למחרת היום. כאשר פרץ סכסוך סביב חלוקת הכספים לא הצליחה הועדה, ובראשה הרב הראשי, לכפות את רצונה על הצדדים הניצים. מאוחר יותר נבחרה מטעם הועדה המרכזית ועדת ביקורת.
הערת המחבר: בין המסמכים הרבים הקשורים לסכסוכים אלה יש ברשותי שניים המאושרים על־ידי בית־משפט. הרי תוכן אחד מהם: ״אני הח״מ, אוחיון נסים, סוחר הגר ברחוב שטרסבורג בקזבלנקה, מאשר בזה שמנהגי הוא ללכת לקבר של ר׳ דוד דראע הלוי בכל חג שבועות. בשנה זו רציתי ללכת והכנתי הכל, ואז טילפן אלי מר ש״א וביקש ממני לא ללכת ואמר שהכביש גרוע מאוד ויהיו לי בעיות.לא נסעתי והצטערתי כי אלה שהיו סיפרו לי שחג השבועות עבר יפה מאוד וכן פגשתי בחברים אחרים שאמרו לי שנסעו לקדוש על אף ההזהרה הטלפונית של ש״א״.
בידי מסמך וזה תוכנו: ״האדונים החברים בועד של הקדוש ר׳ דניאל השומר והמעוניינים שמר משה עמר, הנשיא הנוכחי, ימשיך בתפקידו בקרב הועד, מתבקשים לחתום על מסמך זה. קזבלנקה, 7 במאי 1946 ; מאיר ביטון, שמעון יפרח, יוסף לוי, סעדיה בוהדנה, שלמה חיות, שלמה מדינה, דוד בן זגנים, חנניה אדראי, דוד דיין, מאיר אבגי, אשכנזי״. על מסמך זה חתמו חמישה מתוך אחד־עשר חברי הועד.
בידינו עדות שנרשמה מפי ר׳ מ״ג שהיה טוען רבני במרוקו והופיע מספר פעמים כטוען מטעם אנשי דראע נגד אנשי הועד.
מכתב מדמנאת (מתאריך 10.5.1951) הועבר על־ידי נשיא הקהילה שם למפקח על המוסדות היהודים באמצעות המושל האזרחי באיזור, ושם נאמר: "… מר י״א בא הרבה לדמנאת. ללא רשות. בעיקר בשבת בה האנשים משולהבים(במקור הצרפתי: surexcites). הוא מכנס את היהודים בבית־הכנסתכדי לנאום ולגרום למבוכה בקרב האנשים. פעם הוא מתקיף את הציונים, שהוא מאשימם שהם שייכים לתנועת ״דרור״, ופעם את חברת כי״ח ובתי־הספר שלה, כאשר הוא מבקש מהם לא לשלוח ילדיהם לבית־ הספר… פונה לאנשי הקהילה בעזרת שקרים מתועבים… פונה לאלה הרגילים לנסוע לקדוש כדי שלא יבואו יותר להילולה, כדי להוריד מההכנסות שלנו… ״יש בידי כמה מכתבים מן הקצינים והמושלים הצרפתים, שעליהם חותמת ”confidentiel“ (סודי ביותר), ובהם הם מתייחסים בלעג לסכסוכים אלה.
הועדה נקראה בצרפתית: ”La Commission des Sanctuaires et Pèlerinages israelites du Maroc“. ובמינוי לחברים שיצא מטעם היועץ היא קרויה: La Commission de Contrôle des Sanctuaires et“ ”Pèlerinages israelites du Maroc. בתעודות אחרות מופיעה הועדה בשמות שונים במקצת.
ואלה שמות החברים הנוספים בועדה הראשונה: מר יצחק אלמליח — תעשיין מקזבלנקה; מר לעסרי — נשיא הקהילה היהודית במראכש; מר אל־חדד — נשיא הקהילה היהודית בווזאן; מר ברדוגו —
נשיא הקהילה היהודית ברבאט; מר בן אודיס — נשיא הקהילה היהודית בסאלי; מזכיר הועדה — מר יוסף אלמליח. סופר בבית־הדין העליון הרבני. מינוים של כל חברי הועדה חודש לשנים 1953-1951 ונוספו להם עוד שניים: הרב מיכאל אנקאווה — סגן נשיא בית־הדין העליון הרבני; מר יצחק דהאן — המזכיר הכללי של מועצת הקהילות היהודיות.
- בנוסח תקנות שנת תש״י(האסיפה השלישית) מופיע: Ces ‘Takanot’ ont e'te'soumises à la Direction des Affaires Che'rifiennes et ont reçu l’accord de Monsieur le Conseiller du Gouvernment Che'rifien suivant sa lettre no. 2301 du10.12.1951
הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי- תשמ"ד- 1984-הארגון הקהילתי סביב המקומות הקדושים-עמ' 152
הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי
פעמים רבות מופיעה החיה' לא כמגינה על הקדוש, אלא כמענישה על פגיעה בכבודו. הקדוש לא רק מתגלה על־ידי הופעת החיות אלא הוא גם שולט בהן. סידי בליוט וסידי רחאל אצל המוסלמים ידועים כבעלי כוח הרגעה לגבי אריות, ואותה מסורת קיימת אצל היהודים לגבי ר׳ שאול נחמיאש. אחת מתמונות הקדושים המפורסמות ביותר בצפון־אפריקה היא זו המראה את ר׳ אפרים אנקאווה הרוכב על אריה, והמשתמש בנחש כבמושכות. השלמות של הקדוש מתבטאת אם כן לא רק ביחסיו עם בני אדם אלא גם עם החיות ועולם הטבע. בהקשר זה, קיים הבדל עקרוני בין היהודים והמוסלמים בצפון־ אפריקה בנקודה מסוימת: אצל היהודים לא קיימת כלל אמונה בחיות הנושאות באראכה ושהן קדושות כשלעצמן — החיות־מראבוטים שמזכיר דוטה— אלא יש התייחסות לחיה רק בקשר שיש לה לקדוש.
הערות המחבר: מזכיר את סירי מבארק מול אוליד, אב הבנים, אליו פונים כדי ללדת בן זכר, ובעמי 347 מתאר שחיטה ליד קבר של קדוש כל שהוא, במקרה שהילדים מתים בגלל השדה המכונה ״תאבעה״.
גלנר, עמ׳ 138, מתאר את הטיפול בנשים עקרות כאחד השירותים בעלי אופי דתי או טראנצנדנטלי המוצעים על־ידי הקדושים. כנען(רופא במקצועו) בספרו, עמי 118, מציין שעקרות וקדחת הן שתי המחלות בראש סולם הפניות לקדושים המוסלמים בארץ־ישראל.
על מקומו של האריה במיוחד, ראה ש׳ תודור, ״האריה במשלי בעלי־חיים״, מחקרי המרכז לחקר הפולקלור, כרך ג׳(בעריכת י׳ בן־עמי), ירושלים תשל״ג, עט׳ רכט-רעח.
יוצא מכלל זה ר׳ שלמה בן־לחנס, דהיינו, ר׳ שלמה בן הנחש. מסורות מסוימות מספרות שהשם בא לו מפני שהציל אדם מנחש, ומסורות אחרות מוסרות שאמו ילדה נחש. הצלתו היתה בכך שבחורה תתחתן אתו, ולא תגלה את סודו כשהוא משיל את עורו בלילה ומופיע כבחור. זהו מוטיב בינלאומי ידוע.
וסטרמרק — ריטואל, 1, עמי 160, סבור שהקדוש עצמו יכול להופיע בתור יונה או נחש. גם כנען, עמי 243, מביע אותה דעה. ובין החיות השונות קובע שיש יותר מקרים של ציפורים וכן נחש. על הקשר בין הקדוש ובין החיות ראה: ,A.van Gennep, Manuel de folklore français contemporain, Vol. III 1741 .Paris 1949, p
״במערה שהיה רשב״י י״ג שנה גוי גויה יעברו עברה שם ונחש המיתם, ואחר ימים ותבאש הארץ ותוציאם, ואחר כך ירדה אבן מההר על פי המערה ונסתמה עד עתה…״ ט׳ פרידמאן, לקוטות מתוךכתב־
נס קפיצת הדרך משותף לקדושים יהודים ומוסלמים. הם לא רק עושים זאת בעצמם, אלא גם מעבירים אנשים אחרים בין רגע למקומות רחוקים, כמו השליח שהועבר לירושלים על־ידי ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא, ובידו כיכר לחם חם. כך גם העביר מולאי עבדל קאדר עולה־רגל למכה, כשבידו כיכר לחם חם. אבל לא מצאנו אצל היהודים תופעה דומה לזו שמזכיר וסטרמרק, שקדושים העבירו מקומות קדושים ממכה למרוקו.
התערבות בכוחות הטבע משותפת לקדושים של שתי הקבוצות. בתקופת בצורת נהגו המוסלמים לפנות לקדוש המוסלמי, אך כפי שכבר ציינו, כאשר לא נענה הקדוש לבקשתם היו פונים ליהודים כדי שאלה יבקשו מהקדוש היהודי שיוריד גשם, תוך אמונה שהקדוש היהודי יצליח במה שהקדוש המוסלמי לא הצליח. לא מצאנו את התופעה ההפוכה, היינו שיהודים יפנו לקדוש מוסלמי בבקשה להוריד גשם. גם עצירת ים או נחל העולה על גדותיו מבצעים הקדושים המוסלמים והיהודים, וכן הם עוצרים את השמש בשמים, אלא שהקדוש היהודי עושה כך תמיד לפני מותו, ביום שישי, כדי שיוכל להיקבר לפני כניסת השבת בעוד שהקדוש המוסלמי עוצר את השמש למטרות כלשהן, כמו כדי לאפשר לאשה לחזור לביתה לפני החשיכה.
הגיע מספרד למרוקו בשנת קנ״א (1391), שהה זמן מה במראכש ועבר לאחר מכן לאלג׳יריה, שם הוא קבור בתלמסן. על קברו מתקיימת אחת ההילולות הגדולות בצפון־אפריקה. ח״ז הירשברג, מארץ מבוא השמש. מציין שזה כנראה הקדוש הראשון שזכה לפולחן ההמונים. עיין בחוברת ״הרב רפאל אנקאווה״
מאת ח׳ דהן, הוצאת ברית יוצאי מרוקו בישראל, ניסן תשל״ט.
על התמונה שצוירה על־ידי צייר עממי מופיע בעברית: ״יום בוא הרב זצ״ל לעיר־תלמסאן על אריה ובפיו נחש״ ובצרפתית: ”L’arrive'e du Rabb à Tiemcen“. ראה חוברת ״הרב רפאל אנקאווה״, עמ׳ 43
הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי עמוד 195
שרשים-יהדות מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי
סוכות
סבא לוקח את נכדו לבית הכנסת. ביד הסבא לולב מקושט בחוטי משי צבעוניים, ומתחת לזרועו הטלית. ברקע — סוכות על גגות בתי היהודים ב״מלאח״.
SOUKKOT
Le père amène son fils à la synagogue? Le père porte un loulab décoré de fils de soie multicolores, et sous le bras le talit. A l’arrière-fond les cabanes élevées par les habitants du Mellah sur les toits.
SUKKOT
Father or grandfather takes his son/grandon to synagogue. In his hand the father holds a lulav decorated with colored silken threads, and under his arm he holds a tall it. In the background are sukkah booths on the roofs of the homes of the Jews in the "Malach".
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
הפסקת ההעפלה הישירה מחופי אלג'יר. מגוון המסלולים נועד, כנראה, להסוות את פעילות העפלה הבלתי לגאלית ו'הבריחה' מארצות המגרב. מפעל ההעפלה בהתרכז באלג'יר שהייתה המדינה הנוחה ביותר לבצע משימות ציוניות תחת עינם הסגורה למחצה של השלטונות הצרפתיים. עם זאת, לריבוי המסלולים היו סיבות נוספות. כחודש אחרי הפלגת הספינה 'שיבת ציון' מחוף אלג'יר התברר שעם מעצרן של 'גשר הזיו' ו'שיבת ציון' נחקרו המעפילים בידי הבריטים בנמל חיפה לפני גירושם לקפריסין.
בעקבות החקירה נשלח קצין בולשת בריטי לתוניס כדי "להשלים את חקירת דרכי העפלה מצפון אפריקה". בשלב זה התהדק הלחץ הבריטי על שלטונות צרפת להפסיק את ההעפלה מהמגרב. ניתן להניח, שכשנודע דבר החקירה למטה המוסד לעלייה ב' בפריז הוחלט להפסיק את ההעפלה מצפון אפריקה. פרידמן קיבל הודעה מוניה פומרנץ ]זאב הדרי[ ממטה המוסד לעלייה ב' בפריז על הפסקת ההעפלה מצפון אפריקה. פרידמן נזעק וראה בהחלטה זו "שגיאה היסטורית שאת תוצאותיה אין לראות מראש" והפעיל את תנועתו, 'הקיבוץ המאוחד' בארץ ישראל, כדי לשנות את רוע הגזירה כי ]…[ "אי אפשר לעצור את השיטפון". הוא נענה על ידי משה קליגר ממזכירות 'הקיבוץ המאוחד' ]…[ "שקריאתו לבחון את ההחלטה להפסיק את ההעפלה מצפון אפריקה הועברה לכל האנשים שיש להם השפעה בענייני העלייה והתזוזה". למרות ההתנגדות 'הקיבוץ המאוחד' ההחלטה נשארה בעינה. פעילות ההעפלה נמשכה באופן בלתי פורמלי ולא ממוסד לפחות עד להקמת המדינה וזו הייתה 'הבריחה' הצפון אפריקאית.
ההחלטה על הפסקת ההעפלה מצפון אפריקה במונחים של עלות תועלת פוליטיים. המאבק – בהחלטה על הפסקת ההעפלה מצפון אפריקה העמיד בפני המוסד לעלייה ב' ברירה: האם ראוי להמשיך לקבל אפילו באופן לא גלוי את תמיכת הממשלה הצרפתית שהתבטאה באי הערמת קשיים על פעילותו באלג'יר ובנמלי צרפת ולאפשר את המשך ההעפלה של שארית הפליטה מרחבי אירופה ויהודים מצפון אפריקה שכבר הגיעו למחנות המעבר במרסיי ובכך לסייע בבניית תשתית אנושית עבור המדינה שבדרך בארץ ישראל. או, האם להמשיך להעלות מעפילים מוגרבים ישירות מהמגרב ובגין זאת אולי לפגוע בהעפלה מצרפת ולהפסיד את תמיכת הממשל הצרפתי שהיה מודע להתעוררות הלאומיות ערבית שעוברים על ארצות המגרב תחת חסותו ועמדתם נגד תכנית החלוקה שאושרה במהלך הפלגת ספינת 'הפורצים' שהצליחה לפרוץ את המצור הבריטי.
עם הפסקת ההעפלה הרשמית הופסקה גם הזרמת המשאבים למפעל ההעפלה מהמגרב. במחנות באלג'יר נשארו כ- 2,200 מעפילים פוטנציאלים. שלושה חודשים אחרי העפלת ספינת 'הפורצים' שלח פרידמן דיווח כספי לפריז על העלות הצפויה בגין החזרת חלק מבין 2,200 היהודים שהמתינו להעפלה במחנות העלייה באלג'יר לארצות מוצאם על פי דרישת השלטונות הצרפתיים באלג'יר. עלות מבצע כזה תומחרה על ידי פרידמן בכמיליון פרנקים צרפתיים. הוא ציין, שהקהילה היהודית באלג'יר תממן חצי מהסכום, אך לא ציין מי יממן את היתרה. לא ידוע אם התקיים דיון כזה בין המטה המוסד לעלייה ב' והסוכנות היהודית על המשך ההעפלה מהמגרב.
הדיווח הכספי של פרידמן נועד, כנראה, להציג בפני המוסד לעלייה ב', הסוכנות היהודית ו'הקיבוץ המאוחד' את העלויות הגבוהות הכרוכות בטיפול במעפילים שנשארו במחנות באלג'יר ואולי כתוצאה מכך הם יתרצו לבטל את ההחלטה. הסבר אפשרי נוסף הוא, שעלות רכישת ספינות להעלאת מאות הממתינים באלג'יר עשויה הייתה להיות קטנה מעלות החזרתם לארצות מוצאם. פרידמן לא סיים לכתוב את ספרו המתוכנן על פעילותו בצפון אפריקה והשערות אלה תשארנה עומדות ותלויות ללא מענה. בדיווח אחר פרידמן הוסיף, שכ- 200 מבין המעפילים שהמתינו באלג'יר הועברו לצרפת באישור הממשל באלג'יר "על אפם וחמתם של חברינו בפאריס" שהתנגדו לצעד זה. ו – 50 יהודים מטריפולי הוברחו מתוניס למרסיי.
השליחים והפעילים פעלו ללא ליאות לתחזק את מפעל ההעפלה מצפון אפריקה. פרידמן וחבריו השליחים היו אמנם נציגי הסוכנות היהודית, אבל גם נציגי 'הקיבוץ המאוחד' שפעלו לפי הוראות המוסד לעלייה ב'. לאורך דרכם בצפון אפריקה הוערמו בפניהם קשיים אישיים – – אי תשלום — משכורתם במשך כמה חודשים ומוסדיים – – הקצאת כספיים למימון הפעילות בצפון אפריקה והתנאי — שהעמיד המוסד לעלייה ב' בפניהם לגייס מינימום 650 מעפילים כדי לקבל ספינה להעפלה מצפון אפריקה. יתכן שתנאי זה גרם ללחץ על השליחים והפעילים לא להקפיד בבחירת המעפילים והתוצאה הייתה של עלייה מעורבת של צעירים מתנועות נוער ושל משפחות מצפון אפריקה.
'הבריחה' והאתוס הציוני. תנועת 'הבריחה' מצפון אפריקה החליפה את מפעל ההעפלה הרשמי. היקף 'הבריחה' מצפון אפריקה לא היה בממדי 'הבריחה' של יהודי אירופה, לאחר מלחמת העולם השנייה,צ שהסתייעה בחיילי הבריגדה היהודית ובתקציבים וכוח אדם של הסוכנות היהודית. בשיחה של נדיה כהן עם יצחק טבנקין במלונו במינכן, לאחר הופעתה בוועידה העולמית של תנועת 'דרור' )מאי 1947 ,) היא שאלה אותו מדוע אין מספיק שליחים לצפון אפריקה ? הוא כעס עליה והחליט לקחת אותה לסיור במחנות העקורים כדי שתיווכח במו עיניה מהו סדר העדיפויות של התנועה הציונית. אבל למרות השליחים הרבים ועובדי הסיוע הארץ ישראלים הרבים שפעלו במחנות העקורים הייתה, כנראה, סיבה לביקורו של דוד בן גוריון במחנות אולי כדי למנוע הגירת העקורים ל'גולדן מדינע' אמריקה ולא – – לפלשתינה א"י. פעילות שנוהלה בהצלחה על ידי הג'וינט והיא"ס, ארגוני סיוע יהודים אמריקאים, – שהתמודדו מול הסוכנות היהודית על אותו משאב העם היהודי.
אפשר לשער שאלמלא הופסקה ההעפלה הישירה מצפון אפריקה פוטנציאל ההעפלה היה עשוי להיות גדול יותר ממספר המעפילים שאותר במאגר. אילו הייתה אוזנה של הסוכנות היהודית כרויה וקשובה למידע שהגיע מהמגרב. ה'תשתית הציונית' בצפון אפריקה הלא ממוסדת של יחידים ואגודות וולונטריות ופעילות תנועות הנוער הציוניות בשנים 1948 1945 הגיעה לבשלות שאיפשרה לשליחים להעביר ליהודי המגרב את מסר חשיבות העלייה ארצה. לפי אברהמי, מהגרעין הצפון אפריקאי בקיבוץ בית אורן, פוטנציאל ההעפלה מהמגרב היה כדלקמן: ב"תוניס יש כ- 800 חברים בוגרים בתנועת 'צעירי ציון' וקרוב ל- 2,000 חברי תנועות 'שארל נטר' ו'בן יהודה' בקזבלנקה". 337 המוסד לעלייה ב' לא התייחס לנתונים אלה ולא תרגם אותם לשפת המעשה, כיוון שההעפלה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה נועדה להצלת שארית הפליטה. תעיד על כך דרישת המוסד לעלייה ב' להעלות מינימום 650 מעפילים מצפון אפריקה. תנאי שלא הועמד בדרכה של העפלת שארית הפליטה.
מזכר של המוסד לעלייה ב' שנשלח מ'חברים' מצפון אפריקה ]אטלס[, לפני הקמת המדינה, הזהיר ש"מהומות אנטי צרפתיות ואנטי יהודיות עומדות לפרוץ בכול צפון אפריקה הצרפתית ובייחוד באלג'יריה". במזכר נאמר ]…[ "שאלפי מהגרים מוכנים לעלות מיד להגנה ולעבודה. יש צורך בהחשת קצב העלייה, בחיזוק ההגנה ובתקציב לפעולות פרבנטיות" ]מניעה, ב.ד[.שתי נקודות ראויות לציון. האחת, המזכר 'דיבר' במונחים של 'הגירה' ולא 'עלייה' של אלפי מהגרים. והשנייה, 'הבריחה' מצפון אפריקה נמצאת בעיצומה. הסוכנות היהודית והמוסד לעלייה ב' לא נקטו בפעולות להחשת העלייה מצפון אפריקה בעקבות מידע זה. כיוון שהמוסדות היו טרודים בהקמת המדינה ובעיצומה של מלחמת השחרור המאמץ היה מעבר לכוחותיה. החשש להגירת מוגרבים למקום אחר מאשר לפלשתינה א"י לא – היה מציאותי לאור תפיסתם של יהודי צפון אפריקה – – לשוב לציון. גם אם המזכר הדהד עם חרדות — מנהיגי הציונות עקב ניסיונם המצטבר מפרעות ופוגרומים באירופה שגרמו להגירת יהודים למערב ולא לפלשתינה א"י לא ננקטו כול פעולות על ידי הממסד. גישה זו עמדה בסתירה לתפיסתה של הסוכנות – היהודית בדבר הצלת יהודים כפי שביטא זאת בן גוריון אחרי 'הפרהוד' בעיראק.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה) 1864-1860
ניהול הקהילה על ידי קבוצה אוליגרכית מצומצמת גרם מעת לעת לפגיעה בעקרון השוויון והצדק. על פי המתועד בספר הפרוטוקולים כאשר חשו חברי החונטה כי הייתה פגיעה כזאת או כי חרגו מסמכותם ביקשו לתקן את הדברים ולעשות רפורמה כדי לשמור על הלגיטימציה להנהגתם. למשל בעת הבחירות השנתיות לקראת שנת 1863 הוחלט לקיים אחת לחודש רוטציה בתפקיד הנשיאות, אך ההחלטה בוטלה לאחר כחודשיים משום שהנשיאים לא חשו אחריות מספקת למלא את תפקידם קצר המועד. החונטה בחרה אפוא 'פה אחד', כלשון הפרוטוקול, נשיא חדש, ללא הטלת גורל, בתקווה שינהל את העניינים כראוי. כשנה מאוחר יותר פתחה החונטה את דיוניה לשאר נכבדי
הקהל, ובשנת 1870 נפתחה ההצבעה לחונטה לכלל נכבדי הקהל. אם כן ספר הפרוטוקולים חושף רכיב חשוב בשיח של החונטה: היא תפסה והציגה את עצמה כמי שמבקרת את עצמה, כדי לשמר את זכותה להנהיג את הקהילה. מטרתה העיקרית המוצהרת הייתה לתרום לרווחת הקהילה, ולשם כך נדרשה לקיים את מנגנוניה המסורתיים אך גם להתאימם למציאות המשתנה. חשיבות רבה הייתה ללגיטימציה הדתית להנהגת החונטה. אליעזר בשן תיאר את מערכת היחסים המסורתית בין הדיין, רב הקהילה, ובין העילית השלטונית–הכלכלית בקהילות מרוקו. נכבדי העיר מינו את הדיין וקבעו את תנאי משרתו, אך לעתים הוא ישב בראש האספה שדנה בביצוע שירותי הקהילה, בעיקר שירותי דת. גופים אלו לא בלמו האחד את סמכותו של האחר, אלא דווקא השלימו והעצימו זה את זה. מקובל היה על הכול כי למרות יכולתם של היחידים לתקן תקנות, הן היו מקובלות יותר ככל שאישרו אותם רבנים מכובדים ורבים יותר.
החונטה הראשונה נבחרה באספה כללית (junta general) שכינס הדיין, רב הקהילה, ובה העניק קבל עם ועדה, ליתר דיוק בפני העילית של הקהילה, לגיטימציה משפטית–הלכתית לקיומה של החונטה. כותב הפרוטוקול הראשון ציין כי 'לשם כך ]הענקת סמכות לחונטה[ באספה הכללית העניקו את הסמכות לדייננו מרדכי בנג'ו נר"ו ]נשמריא רחמנא ושזויניא[ לבחור את הנפשות שייראו לו, בהתאם לכישרונו, כראויים ביותר לדבר'. ובתחתית אותו פרוטוקול מופיע בפעם היחידה בספר טקסט מלא בעברית, ובו ניתנה לחונטה במפורש לגיטימציה דתית: 'ובהסכמה עלו לברר ולמנות מיחידי סגולה בי עשרה, להשגיח ולתקן התקנים העיר בהנהגה ישרה על פי דברי תורה ולהקים דגל התורה'. חברי החונטה נזקקו ללגיטימציה מסמכות דתית כחלק מתפיסת תפקידם בחברה בתור מנהיגי הקהילה מכוח המסורת, ולשפה העברית הייתה חשיבות בהקשר זה ככלי לגיבוש לגיטימציה שלטונית מסורתית.
בשבועות הראשונים לקיומה של החונטה הִרבה הרב בנג'ו להתכתב עמה, ונראה כי היה בעיני חברי החונטה חלק בלתי נפרד מן השכבה הפוליטית המנהיגה את העיר. אולם הוא מיעט להופיע בפני החונטה ולהשתתף בדיוניה, ונטה לעשות זאת בעיקר כאשר עמד על הפרק עניין רב חשיבות מבחינתו. במקרים אלה זכה לכבוד בספר הפרוטוקולים, כפי שמשתקף בין היתר בכתיבת שמו בראש הפרוטוקול, ויש להניח שכך היה גם בכינוס עצמו.
עירובו של רב הקהילה בעניינים פוליטיים חשובים היה אפוא עבור החונטה ועבור הקהילה בבחינת חובה מסורתית. עם זאת החונטה השאירה בידי הדיין בעיקר את סמכות הפעלת שיקול הדעת המשפטי על יסוד
בקיאותו בהלכה היהודית. למשל כאשר התעורר צורך לתיקון בדיני חזקות, כלומר בדיני קניין, ניתנה לו סמכות מלאה להחליט 'לפי ראיית עיני הדיין', והדברים נכתבו במקור עברית, ומכאן שנתפסו כעניין משפטי–הלכתי החורג מסמכותה. החונטה העניקה לרב גם את הסמכות להעניש על עברות מוסר
דתיות, כמו קניית בשר נבלה באטליזים לא כשרים. העונש במקרים אלו, כמו ברוב המקרים שבהם נדרשה החונטה לעברות מוסר פנים–קהילתיות כאלו, היה חרם קהילתי שהסתכם בשלילת הזכות להשתתף בטקסי הקהילה, כגון 'שלא]יוכלו[ להשלים מניין עמו, או שיערכו טקס ברית מילה לבניו וכו' וכו' וכו", בלשונה של החונטה. יש לציין כי היחסים עם העילית הכלכלית השפיעו על הרב בנג'ו בכל הקשור לתפיסתו את אירופה ואת השינוי התרבותי שהביאו נציגי אירופה לעיר.
בזכות מעמדם הרם של חבריה קיבלה החונטה לגיטימציה גם מגורמים חיצוניים. הנציגויות הזרות בעיר וארגונים בעולם הכירו בה כנמען הרשמי הראשי בפנייה אל יהודי טנג'יר ואל כלל יהודי מרוקו. במקרים מסוימים ראו גורמים כאלו בחונטה אחראית למוסר הדתי של יהודי העיר, אולי בגלל קשריה עם רב העיר והיותה גורם מתווך יעיל לשם התכתבות עמו. כך היה למשל במקרים שבהם אישרו קונסולים לחונטה להעניש יהודים בני חסותם אשר עברו עברות מוסר בפומבי. תלונות על בני חסות אירופית ששלחה החונטה אל קונסול בריטניה האי התקבלו ב'מלוא הכבוד', כלשון הפרוטוקולים. הכבוד וההכרה מצד גורמים חיצוניים היו מרכיב מרכזי בשיח המודרניזציה של החונטה. היא ראתה עצמה כגוף בר סמכות היכול לייעל את התפקוד המסורתי של בעלי המאה, לא רק בשל היותה גוף מסודר, אלא גם בזכות הקשרים הטובים עם אדוני הכוח האירופים.
בד בבד ביקשה החונטה לזכות להכרת השלטון המקומי בסמכותה להנהיג את הקהילה. הסלטאן טיפח כאמור עילית סוחרים בורגנית כדי להציבה כחומת מגן מקומית אל מול החדירה האירופית אל אשיות החברה. בחברה שהקונסולים האירופים נתפסו בה כאדוני הכוח החדשים החל גם השלטון המקומי לשנות את מדיניותו ואכן ראה בקבוצת הבורגנים היהודים מנהיגים ראויים לקהילה. עמדה זו באה לידי ביטוי למשל במקרה שבו תמך השלטון בחונטה במאבקה המהותי אל מול סמל ההנהגה המסורתי, שיח' אליהוד, כפי שתואר לעיל. על כל פנים כך בחרו לתאר חברי החונטה את ההתרחשויות בספר הפרוטוקולים, והדבר מלמד על תפיסתם את מוסדם החדש כבעל לגיטימציה רחבה מהשלטון המרכזי וכמייצג הבלעדי של הקהילה היהודית לפניו. גם מוטיב זה היה מרכיב משמעותי בעיצוב תהליך המודרניזציה שאליה חתרה החונטה.
בשנים הראשונות לקיומה של החונטה הבנו חבריה במעשיהם ובתיאורם בספר הפרוטוקולים את מהותה של המסגרת הארגונית שייסדו. המוטיבים המרכזיים בשיח המתפתח על מהות החונטה היו סדר, כוח וקִדמה, ועל כן אין תמה כי החונטה ביקשה לעצב לה תווית זהות רשמית והחליטה למשל להכין לה חותמת רשמית ולחתום בה על כל המסמכים שתשלח אל גורמים רשמיים מחוץ לקהילה. חברי החונטה ראו בארגונם החדש מסגרת המאפשרת התייעלות ארגונית בהנהגת הקהילה, וביקשו להטמיע תפיסה זו בקרב הקהילה על ידי שילובה בשיח המסורתי על הלגיטימציה לאדוני הכוח בחברה ועל חובתם העיליתנית. מתוך כך העלו למעשה חברי החונטה את קרנם שלהם כמנהיגי קהילה ראויים.
אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו:
הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה) 1864-1860