ארכיון חודשי: אוקטובר 2019


חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון- מתקן תקנות

מתקן תקנות

תקנות רבות ומועילות התקין רבי רפאל אהרן בק״ק מצרים. תקנות אלו היו נחוצות ביותר לקיום היהדות בארץ זו. בעיני הבדולח שלו ראה את הנולד ונקט אמצעים מתאימים כדי לקדם את פני הרעה. תקנותיו וסייגיו אשר הגה ועשה בקרב צאן מרעיתו, היוו למגן מפני חידקי ההשכלה לגווניה השונים, וכחומה בצורה לשמירת הציביון היהודי השורשי ושריונו. הרבה עמל וטורח השקיע רבי רפאל אהרן על כל תקנה ותקנה. הרבה מחשבה במוח ונפש השקיע על כל קוץ וקוץ ועל כל פרט ופרט. כל עניו ליבן וניפה בי״ג נפה עד שנתברר אצלו כל צרכו מקורו ויסודו, ואזי התקין את מה שהיה צורך בתיקונו. כך הוא ז׳׳ל כותב:

 

״… כי לרגלי עבודתי לקהל עדתי, וחשקי הנמרץ, לכונן את הקהלה ולהעלותה על במת ההצלחה והאושר, בתקנות תועליות ונצחיות, אם ממה שהעירוני עליהם רעיוני ואם ממה שהעירוני עליהם יחידי הקהלה ונשיאיה וגדוליה העי״א, לשום משטרם בארץ ויהיו לחק. מובן הוא כי למען עשות תקנה או גדר אשר תעמוד לדורות, עלינו החובה בטרם נגיש לפעלה, לבחון יסודותיה, ולבדוק אשיותיה, אם על פי הדין והדת יבנו חומותיה, ולהסיר ממנה חלקי הסותר והדוחה, לבלתי ינועו מעגלותיה. וכל דבר אשר לא היתה ידיעתי בו ברורה אם זך ואם ישר, ועל פי משפטי התורה יכשר, הלא מעתה עלי חפש בספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים, וללמוד אני צריך למען נדע איך נטע ואיך נשתול את הנצר בתוך גן החיים של העדה…״.

 

התקנות שהנהיג רבי רפאל אהרן מסודרות המה בספרו ״נהר מצרים,׳, ותקצר היריעה למנותם. לכל תקנה ותקנה יצק יסודות חזקים מדברי רבותינו הראשונים והאחרונים. כצור איתן עמד על משמרת הקדש לקיים את כל המנהגים ולבל יהין איש לפרוץ גדר, וכך הוא ז״ל כותב בהקדמתו לספר ״נהר מצרים״:

״ואחרי כל זאת הנני מזהיר, כי יודע כל באי שער עמי אשר במצרים כי כל המנהגים אשר נתקנו בזמני, המפוזרים על פני מרחבי ספרי זה הקטן ״נהר מצרים״, עם הגדרים והסייגים והתקנות אשר עשיתי לישוב הרוחני והמדיני בהסכמת ז׳ טובי העיר ונשיאי הארץ ישמרם צורם, כמעט במסירות נפש עמדו לי עד אשר נקבעו לחקת משפט בארץ, כי לא היתה קריה אשר שנבה מאנשים חכמים בעיניהם וזה דרכם להרוס ולא לבנות כידוע. ובכן בכח המסור בידינו מתורתנו הקדושה ומאת קהל עדתנו יצ״ו, הרי אני מזהיר באזהרה גמורה לכל הדורות הבאים אחרינו לשרת בקדש בקריה עליזה זו מצרים ולשבת על כסא ההוראה, אשר עליהם החוב מוטל לשמור ולעשות את כל המנהגים הכתובים בספר הזה, מהם אין לגרוע, ועליהם יש להוסיף את יתר מנהגי מצרים שבאו בדברי הפוסקים ז״ל ונשמטו ממני כי לא ראיתים, ובשר ודם אני. ואין הדבר צריך לאומרו במנהגי העיר אשר העתקתי דברי הפוסקים ז״ל מקור המנהג, כי בזה פשיטא שכל איש ירא לנפשו לעבור על דברי רבותינו מארי דאתרין לקדושים אשר בארץ זיע׳׳א.

אכן כוונת אזהרתינו על כל התקנות והסייגים אשר נעשו על ידינו, בשליחותייהו דרבנן קרישי ותקיפי רבותינו הראשונים אשר נעזרנו מדבריהם, וזכותם סייעה לשום אותם חק בארץ תהלות לאל יתברך, ועל פיהם אנו מתנהגים עד היום, ועי״ז העיר בצורה ונצורה ושלות השקט שוררת בה, כן יהיה תמיד. והאיש אשר בגובה לבו יפרוץ גדר המנהגים והתקנות אשר בספר הזה, למען הראות כחו וגבורתו כי זרועו מושלה לו, האיש ההוא נקה לא ינקה וכסאו יתמוטט תחתיו, ונגזלה מנוחתו לא ידע שלום בעצמיו, ביבוש קצירו, ישבר באפס יד, ולא יראה כי יבוא טוב,

ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה כי׳׳ר״.

 

דבריו אשר היו ונאמרו כדרבונות, עשו רושם גדול בקרב הקהילה ולא העיז איש לשנות או לעבור על התקנות והסייגים שהנהיג רבי רפאל אהרן. כל העם ענו אחריו מקודש מקודש. ככל היוצא מפיו כן נהגו וכן עשו.

אחת מתקנותיו שתיקן רבי רפאל אהרן במצרים היתה, לערוך חופה וקידושין בבתי הכנסת. זאת כמובן, על מנת להציל את הקהילה ממכשולים רבים הנגרמים מעשיית החופה בבתי מלונות ובתי משתאות. וכך הוא לשון התקנה בספר ״נהר מצרים״, בלשונו הזהב:

 

׳׳במצרים נהגו עתה לעשות החופה בתוך בית הכנסת כי המקום קדוש ויראת הקדש אשר בבית אלהים תציל את עם הקדוש מכמה מכשולים אשר אין להעלות זכרם על הספר. והסיבה היותר נגלית אשר הכריחה אותנו להנהיג החופות בבית הכנסת היא, כי עד הנה היו נוהגים שאיש אשר מקום דירתו צר מהכיל את כל קרואיו לחופת בנו או בתו היה עושה החופה באחת מבתי מלון אורחים אשר בעיר שבעליהם נכרים וערלים, ומשכירים שם בית גדולה לעשות החופה ואחריה ריקודין ומחולות, ומפזרים על זה כסף תועפות, ובית דין צדק היו מוכרחים לסדר להם חופה וקידושין בבתי המלון הנז״ל. וכיון שנשתרבב המנהג לעשות החופות בבתי נכרים אשר לא מבני

ישראל המה, הורע הדבר עוד יותר, כי כימות החורף אשר העיר מצרים מלאה מאורחים רבים הבאים לשבת בכל ימי החורף מאין גשם ואין קור בארץ כידוע ולא ישיגו מקום פנוי בבתי ההוטילם הנזכר גם בשכירות רב, היו שוכרים גם מקומות היותר פחותים מזה בבתי משתאות של הנכרים ולפעמים גם בבתי קאפ׳י וכיוצא, ובעונותינו הרבים היינו חרפה לשכנינו כי אין באומות העולם מי שיעשה כזאת, כי הנוצרים נמנע שיעשו חתונתם כי אם בבתי כנסיותיהם מקום צנוע, והישמעאלים כל שכן וקל חומר שאין עושים חופותם כי אם בחדרי חדרים, ורק עם הנבחר הוא פרץ והרס גדר צניעותו בזאת.

 

וכמה פעמים אירע שבהיותינו מסדרים חופה וקידושין בבתים הנזכרים לעיל, מבלי משים ראינו אחרי כן על הכותלים תלוים צורות שתי וערב ועוד צורות מכוערות אשר תועבה הם לנו, ואי אפשר למחות על זה אם מפני דרכי שלום. ואם כי אנחנו באנו בגבולם. וכאשר הגיעו הדברים עד גדר הביזיון כזה וחילול כבוד האומה, נתעוררו זט״ה ונשיאי העדה העי׳׳א והסכימו עמנו לגדור גדר בפני החילול ה׳ זה, ואסרנו איסר לבלתי עשות חופה עוד לא בשום מקום מלון אורחים ולא בבתי משקאות. כללא דמילתא, שאי אפשר עוד לעשות חופה וקידושין בשום מקום אשר בעליו לא מבני ישראל המה, ורק או בבית החתן או הכלה. או באחת מבתי כנסיות הבנוים לתלפיות בכל יופי והדר תהילות לאל יתברך, או אם יקחו חצר ריקנית שאין בה שום דיורים כדי לעשות חופה בלבד, וזה מותר גם אם בעל החצר אינו מב״ב כמובן.

ובכן הננו להודיע גלוי לכל העם, כי על פי הסכמת בית דין הצדק והסכמת זט״ה נשיאי העדה העי׳׳א, חקה חקקנו וגזירה גזרנו שמכאן והלאה (משנת התרס״ו) לא יורשה שום בר ישראל לעשות חופה לא בבתי מלון אורחים בכל אופן שיהיה, וכל שכן וקל וחומר בבתי משתאות ובתי קאפי חלילה. רק או בבית החתן או בבית הכלה. ואם מעונם צר מהכיל יבחרו להם בית הכנסת אשר תיטב בעיניהם, כי תלי״ת בכל המגרשים אשר בהם ישוב אחב״י יש לעדתינו תלי״ת בתי כנסיות מפוארים, הן ברחוב היהודים, והן במגרש איסמעילייא, והן במגרש עבאסיה, והן במצרים הישנה וכו׳, ויכולים לעשות בהם החופה אחר לקיחת רשות מגבאי בית הכנסת ההיא. או אם מקומם רחוק, יכולים לקחת חצר ריקנית לגמרי מדיורים ולעשות בה החופה אם המקום ההוא מוצנע. וזולת זה אין לעשות חו״ק בשום מקום. וחלילה לפרוץ גדר ולהביא את ישראל ודתו לידי בזיון וחרפה בעמים חס ושלום. וכל בר ישראל יחוש על נפשו לבלתי הכניס עוד את עצמו ואת זולתו בסוג כי את דבר ה׳ בזה חלילה, וד״ב הערה.

 

ואזהרה זו היא גם לבית דין הצדק ולכל הבאים אחרינו לשרת בקדש אשר כל עניני האישות בכללן ופרטן מסור הוא ביד בית דין הצדק שבמצרים, אשר המה יעמדו על המשמר בכל עז ותעצומות, ולא יתנו רשות לסדר חופה וקידושין לא הם ולא ב״ך בשום מקום מהמקומות הנזכרים אשר המיטו עלינו חרפה חס ושלום. זולת בשלש המקומות אשר קדם זכרם, והם או בבית החתן והכלה וקרוביהם, או בבית הכנסת אשר להעדה, או בחצר ריקנית לגמרי אשר יקחוה בשכירות לעשות חופה ולצאת, ובתנאי שיהיה המקום צנוע. וכאשר המנהג עתה שורר במצרים תלי״ת מעת שהסכמנו על הדבר. ושומע לנו ישכון בטח, והפורץ גדר עונו ישא כי את קדש ה׳ חלל. וד״ב הערה״.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון מתקן תקנות

-עמ'179

Temoignages-Souvenirs et reflexions sur l'œuvre de L'Alliance Israelite Universelle-La Rentrée-Bob Oré Abitbol

La Rentrée

Bob Oré Abitbol

Tous les souvenirs d'enfants se ressemblent et pourtant chacun est personnel. J'ai beau vous entendre raconter vos aventures et m'apercevoir qu'effectivement elles ont un air de famille, les nôtres étaient uniques au monde, comme la rose du Petit Prince. Parce qu'il s'agissait de nous. La réalité se transforme peu à peu en souvenirs et chaque jour qui passe les rend plus vivaces et plus purs.

A cinq heures du matin, il s'était levé dans l'excitation de cette première journée pour " La Grande Ecole ". Il se lava la figure tant bien que mal, mit un peu d'eau sur ses  cheveux s'était habillé : chemise blanche à manches courtes, short gris à bretelles et, par-dessus, un tablier bleu et blanc à carreaux avec une lisière rouge qui fermait sur le côté.

Il réveilla doucement puis avec insistance sa mère qui se leva de bonne grâce, ne voulant pas gâcher par une remontrance quelconque cette journée vraiment très spéciale pour l'enfant.

Elle lui fit refaire sa toilette, rajusta ses vêtements attachés à la diable et lui prépara un bon déjeuner qu'il avala à la hâte.

" Prends ton temps, mon chéri, dit-elle, l'école commence à huit heures et demie ". Il ne voulut rien entendre; elle enfila un long peignoir fleuri, mit un ruban sur ses cheveux frisés et l'établissement ne se trouvant qu'à 500 mètres, elle accompagna l'enfant à pied.

Sur l'avenue qui menait à l'école, les arbres étaient toujours verts et les bougainvilliers fleurissaient encore malgré les premiers frissonnements de ce début du mois d'octobre.

L'aube se levait à peine et, dans cette rue de Casablanca, d'ordinaire si vive et si animée, un silence étrange régnait. L'épicier du coin n'allait cependant pas tarder à faire grincer dans un bruit de tôle son rideau, et la rue allait retrouver son visage de tous les jours et ses bruits quotidiens.

Le marchand de poissons d'abord :              " Colin, sole,

merlaaaan ", le dernier mot n'en finissait pas de finir. Le rémouleur et son sifflet, sa musique particulière est tellement jolie! Les marchands de légumes, de fruits, pittoresques et sympathiques. Le marchand de sable sur son âne : " Ha remla, Ha remla ". On racontait en riant que son âne pouvait parler, mais avait peur de le faire devant son maître, de crainte de devoir répéter sa vie durant : " Ha remla, Ha remla ",

L'enfant, connaissait bien sa rue. Pendant toutes ses jeunes années, il avait vu le va-et-vient des uns et des autres, et sa mère l'avait souvent pris dans ses bras pour un " petit marché " comme elle disait.

La rue appartenait aux femmes pendant la journée. Elles se rencontraient autour de tous ces vendeurs ambulants et tout " en marchandant " échangeait les dernières informations, lançaient les prémices d'un cancan et amplifiaient, reprenaient une rumeur ou s'indignaient des mini-scandales qui sont le " propre de toute communauté ",

Entre midi et deux heures, cependant, les maris et quelques-uns des enfants venaient prendre le déjeuner. La rue prenait alors un autre visage. Monsieur Amzallag,

avec son béret sur le côté (il racontait qu'avec le patron qu'il avait, c'est tout ce qu'il avait réussi à mettre de côté) et dans chaque bras un paquet de fruits, l'enfant ne se souvenait pas de l'avoir vu différemment leur vie commune durant.

Les voisins échangeaient leurs plats favoris, des cris fusaient de toutes parts. Le marchand de journaux passait à toute vitesse à bicyclette " Vigie, Vigie ".

Vers une heure trente, les hommes repartaient vers leur travail en s'arrêtant toutefois à la terrasse de leur café favori pour une rapide partie de cartes, qui n'en finissait pas et un café-verre. Les enfants reprenaient le chemin de l'école. Alors la rue se calmait.. pour quelques heures.

Pendant ce temps, l'enfant était à l'école. Sa première journée se passait bien. La maîtresse était gentille et sympathique. Elle racontait de jolies histoires et pour cette première rencontre donnait surtout des recommandations : les livres qu'ils devaient apporter, une ardoise, de la craie, une éponge, un plumier, un cahier avec des interlignes, des plumes Sergent-Major pour les pleins et les déliés.

La cloche sonna pour la récréation et l'enfant rencontra ses premiers camarades. La cour était immense; il y avait des arbres partout, le tronc peint en blanc. Près du préau, qui servait de salle de gymnastique, de théâtre, de salle de punition et que sais-je encore, se trouvait la fontaine où s'échangeaient les petits secrets.

L'école des garçons était mitoyenne avec celle des filles et l'on pouvait entendre leurs rires et leurs cris stridents pendant qu'elles jouaient à la marelle, à la corde, à la ronde.

Pendant ce temps, les maîtres se promenaient par deux ou par groupe les mains derrière le dos, l'un d'eux sifflant de temps en temps un enfant particulièrement turbulent.

Bien que déchaînés, les élèves craignaient leurs maîtres et les regardaient avec respect. Au fond de la cour, " les grands " étudiaient et les enfants qui les voyaient de loin attendaient avec impatience le jour où ils pourraient en être là. De leur côté, les grands enviaient leurs cadets et regrettaient, eux aussi, de ne pouvoir jouer comme leurs petits camarades.

L'enfant écarquillait les yeux, émerveillé. Il acheta un pain au chocolat qu'il dévora à belles dents. Puis se mit à courir avec les autres. Des clans se formaient, se défaisaient, se refaisaient rapidement.

La cloche sonna de nouveau, les rangs se formèrent devant les classes et quelques minutes plus tard, la cour retrouvait un silence relatif, troublé seulement par les oiseaux qui venaient picorer le reste de croissants des élèves.

Madame Bencheton, c'était le nom de l'institutrice, remarqua le petit visage vif et sympathique de l'enfant et le fit venir au tableau.

Comment t'appelles-tu?

L'enfant dit son nom d'une voix claire, mais son cœur battait fort. Il était intimidé par toute la classe qui le regardait et par la maîtresse qui lui demanda d'une voix douce :

Connais-tu un poème, une chanson, une petite histoire que tu aimerais nous raconter?

Oui Madame, dit l'enfant, un poème, et sans se tromper une seule fois, il dit le petit quatrain d'une voix sûre qui le surprit lui-même quand il se rassit plus tard.

L'institutrice le prit dans ses bras et le serra fort, l’embrassa avec un grand rire, lui dit " Bravo, c'est bien mon petit " et lui remit un bonbon et un bon point.

L'enfant retourna joyeux à sa place. La classe terminée, l'enfant résista pour ne pas croquer le bonbon; même quand son frère vint le chercher, il ne parla pas. Malgré son excitation du bon point et surtout du bonbon, il réservait la bonne nouvelle à sa mère.

Il retournèrent par le petit jardin du boulevard d'Anfa là où les amoureux se retrouvaient le soir, arrivèrent au boulevard Gouraud, retournèrent enfin rue Lusitania qui retentissait déjà des cris d'enfants. Cette rue Lusitana ainsi que la place de Verdun, la rue Mouret, la rue Voltaire, la rue Jean-Jacques Rousseau étaient des satellites ou plutôt des. confluents qui se jetaient tous dans la rue Lacépède qui était connue dans tout Casablanca.

Tous les jeux s'y pratiquaient. A l'époque dont je vous parle, l'enfant était tout jeune et ne voyait que les joueurs de billes, les collectionneurs de noyaux d'abricots, les batailles sans pitié de toupies, où le gagnant avait le droit, avec la pointe de sa toupie, à autant de coups qu'il avait pu tenir de secondes la sienne tournant dans sa main, le kiné, une sorte de base-bail qui se jouait avec des morceaux de bois, Zorro, sans déguisements mais avec des mouchoirs, le sort déterminant les " Bons " et les " Méchants ",

Les grands jouaient de la guitare, chantaient en chœur, près de leur moto qui définissait leur statut dans les groupes. Qui n'a entendu parler de " cow-boy ", de " poupée Benouaich ", " bébé Larédo " James, Dédé dit l'oiseau, Jacques de Gouveia dit Jouiqui le pâtissier, Maurice le pigeon, Charles Tolédano. Le quartier pullulait de fortes personnalités et de fortes têtes qui ont marqué leurs camarades et le quartier de façon définitive. Que sont-ils devenus?

 

Yaacob le " nougatelier " représentait un pôle d'attraction important de la rue. On y trouvait les meilleurs nougats, le meilleur gâteau aux amandes de toute la ville, et…du crédit.

Près de lui, un mercier peu sympathique s'était installé. Il vendait des boutons douteux, parce qu'ayant servi on ne sait où, des fils, des dés à coudre, de l'élastique. Son affaire ne marchait pas. Voyant le commerce florissant de son voisin, il revint un matin en marchand de gâteau à la grande colère et au grand dam de Yaacob. Les prix se mirent à dégringoler de façon vertigineuse. C'est à cette époque que le jeune garçon comprit les bienfaits et les avantages de la concurrence et de la libre entreprise pour le consommateur.

L'enfant revint donc tout excité de sa première journée d'école, le bon point dans la poche, le bonbon dans l'autre, serrant son cartable vide contre sa poitrine. Arrivé près de la maison, il se mit à courir, grimpa les escaliers à toute vitesse et frappa frénétiquement à la porte qui s'ouvrit presque instantanément.

– Maman, Maman, regarde, regarde! Dit-il.

Ses joues étaient rouges de joie, ses yeux brillaient, il brandit le bon point et le bonbon triomphalement. Sa mère le félicita chaudement. L'enfant eut enfin le loisir de croquer son bonbon.

Cet enfant qui évoque ces souvenirs avec tant d'émotion et de nostalgie, cet enfant, c'était moi….et c'est encore moi.

Temoignages-Souvenirs et reflexions sur l'œuvre de L'Alliance Israelite Universelle-La Rentrée-Bob Oré Abitbol

Page 10

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- Histoire de la mahia au mellah

Histoire de la mahia au mellah

Tout le monde buvait de la mahia au mellah, même les femmes et les enfants, même les rabbins, et cela à toutes occasions .A ce propos, je me fais un devoir de me référer à J.Tolédano qui en a retracé l’histoire avec justesse, finesse et humour, en connaisseur avisé des traditions juives de sa ville natale Meknès qu’on appelait autrefois “ la petite Jérusalem”

J’en appelle pour cela à son amabilité pour qu’il me permette de citer un extrait de l’article magistral qu’il a consacré à l’histoire de la mahia “ Plaidoyer pour la mahia, dans son ouvrage “ l’Esprit du Mellah Ce faisant, je ne ferai que rendre hommage à sa réputation d’historien et d’ethnologue de la vie juive du mellah :

“ Autant que le thé à la menthe, sinon plus, la mahia était la boisson nationale des juifs du Maroc, un élément du folklore du mellah, avec ses drames, ses bonnes histoires, ses excès, ses légendes et ses miracles. Enfermé dans son mellah, le juif trouvait sa raison de vivre dans la fidélité à la Loi et son appétit de vie terrestre dans la bonne chair et la boisson . A petites doses la mahia était une bénédiction, un euphorisant qui vous fait oublier les misères de la vie ; à doses excessives une plaie. Les raisons de boire ne manquaient pas. La mahia n’apparaissait généralement à table, que lorsqu’il y avait une Sebba c’est à dire une occasion, une raison, comme l’a si bien noté Pascale Saisset dans son livre “ Heures juives au Maroc ” :

“ La mahia n’a pas son pareil pour animer les conversations.Elle accompagne tous les évènements heureux ou malheureux de la famille. Il n’est point de pauvre qui n’ait chez lui une provision dont il fait usage pour toute réjouissance :la petite réjouissance du chabbat, la grande réjouissance d’une fête rituelle ou d’une circoncision ou d’un mariage. On en boit lorsqu’on a des coliques, on en prend une lampée lorsqu’on est fatigué, ou pour calmer une rage de dents.Mélangée avec du cumin, elle est utilisée comme médicament qu’on appliquait sur les plaies.

Autrefois la mahia se fabriquait à la maison. Depuis l’occupation française en 1912 la distillation artisanale n’était autorisée que sous le contrôle de l’Etat et à certaines conditions.Croyez-vous que les juifs se soient résignés à cette interdiction?… ”

Certaines villes du Maroc étaient autrefois réputées pour la qualité de leur mahia en raison de la qualité de leur raisin et de leurs figues comme par exemple Debdou, Demnat, Fès et Meknès.

La fabrication de la mahia a souvent été la cause de démêlés avec les autorités. Dans sa tolérance, l’Islam maghrébin a toujours permis aux juifs de fabriquer leur boisson favorite, à condition de ne pas en vendre aux Musulmans. Le Pacte de la Dhimma qui régit le statut des non-croyants en terre d’Islam, interdit de détourner les fidèles des principes de leur religion. Mais pour les professionnels de la distillation -et il ne fallait pas un grand équipement, outre un alambic rudimentaire – le musulman était le meilleur des clients .

La Chronique de Fès (Yahas F as), abonde en avertissements des autorités contre ce commerce illicite et en Takanot (ordonnances rabbiniques), interdisant formellement de fabriquer au-delà des besoins de sa propre famille, pour assécher ainsi l’approvisionnement du marché noir.

En 1736, les notables et les rabbins de la communauté de Meknès habilitèrent leur Grand Rabbin Rabbi Yaacob Tolédano, à fixer à chaque famille un quota suffisant à ses propres besoins et qu’ il était interdit de dépasser sous peine d’amendes .Il fallut toute l’autorité de ce dirigeant hors pair pour enrayer le fléau -momentanément..

L’arrivée des Français, faillit bien coûter la vie à la mahia si les Juifs s’étaient résignés. Les autorités voulurent en effet imposer comme en France le monopole des vins et alcools. Dans un premier temps, elles se contentèrent de limiter la fabrication domestique aux besoins familiaux, ensuite elles interdirent totalement la distillation artisanale à domicile.

Face à ce cruel décret la première réaction fut tout naturellement d’en appeler à la pitié et au bon sens des autorités du Protectorat comme en témoigne cette lettre adressée à l’historien Nahum Schlouz envoyé par Paris en 1914 pour enquêter sur la situation des communautés juives du Maroc :

“ Monseigneur, c’est avec de chaudes larmes et le cœur brisé que nous venons déverser notre plainte auprès de Votre Honneur et lui faire connaître une goutte de la mer de nos malheurs. Nous, les soussignés sommes pauvres et misérables…Parmi nous il y a des invalides, des orphelins et des veuves, mais nul d’entre nous ne se livre à la mendicité. Nous vivons à la sueur de notre front, de la distillation de l’eau-de-vie que nous vendons à nos coreligionnaires pour les jours de fête et de joie et nous subvenons ainsi avec peine à nos besoins. Le jour de l’arrivée des Français, nous avons pensé améliorer notre misérable vie à leur ombre, nous leur avons juré fidélité et qu’avons-nous reçu en échange ? Leur première mesure a été de nous priver de notre gagne-pain, en ordonnant que désormais, nul juif, riche ou pauvre, n’aurait plus le droit de distiller car ce commerce leur est réservé et ils ont établi des gardiens dans la ville. Tout contrevenant est sévèrement puni, et la petite source qui nous faisait vivre a été asséchée.Nous avons adressé nos suppliques aux quatre coins, nous avons essayé de parler au cœur des ministres et des juges, mais il n’y a point de sauveur. Maintenant que la lumière de Votre Seigneur est tombée sur nous, nous nous prosternons à vos pieds d’avoir pitié de nous, des familles réduites à la faim, de bien vouloir intercéder auprès des autorités pour qu’elles adoucissent la sévérité de leur décret qui nous a touché jusqu’à l’âme, et de nous laisser entrevoir une ouverture, ne serait-ce que de nous imposer une taxe mensuelle ou annuelle afin de nous permettre d’exercer notre métier que nous savons faire. ” Pour autant la distillation ne chôma pas un seul jour malgré les menaces et les perquisitions. Les amateurs de “ la goutte forte ” ne connurent jamais de manque. Il y avait dans chaque mellah quelque brave matronne à vendre ses bouteilles de mahia en cachette. ”

A Meknès on racontait d’inombrables anecdotes à propos des amateurs invétérés de mahia dont le fameux Yousef Chriqui. “ Sa popularité à Meknès, nous dit Joseph.Tolédano, n’avait d’égale que sa bonne humeur car il avait la mahia gaie et l’humour désopilant. Au lieu d’être la victime des histoires d’ivrognes il en était bien souvent l’auteur .” En voici quelques unes à titre d’exemples :

A suivre

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014 Histoire de la mahia au mellah

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

ה׳ יחד את העם בהבטחתו לאבות ובבחירתו במעמד הר־סיני. המשורר מוסיף וכותב ״שוב וזכור לנו ברית האבות״. ברית זו נשענת בין השאר על ״בזכות נעקד במקום איל אחד תמיד, מן הצאן״, כדברי אחד המשוררים העם התפלל במשך הדורות לבורא עולם שיגאלו מצרות הגלות. התפילה היתה סם מרפא ששיכך את מכאובי העם, תקוותיהם של כל בני הקהילות משתקפות היטב בשירת הפיוטים. כך אנו מוצאים את הזעקה הבוקעת מאחד הפיוטים:

"ה' מָתַי יָבוֹא הַגּוֹאֵל / אֶל אֻמָּה עֲנִיָּה
וְיִגְאָל עֲדַת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִיא שְׁבוּיָה..
שִׁשּׁוֹ צָהֲלוּ רַנְּנוּ / בָּא זְמַן הַיְּשׁוּעָה
וְקוֹלְכֶם שְׂאוּ וַעֲנוּ  / כְּשׁוֹפָר תְּרוּעָה"

(אעירה שחר פיוט 44 )

ביאת הגואל מלווה את העם במשך כל הדורות. הוא היה התקווה ואליו ערגו, קודם יבוא המבשר: ״רגלי מבשר/ חיש אל נערץ״. המבשר הוא כמובן אליהו הנביא. באחד הפיוטים שואל המשורר בשם העם:

מתי יבוא משיחי ויגאלנו?

אנא אלוקי, מהר ענני

וה׳ עונה ואומר:

"הנני אשלח מבשר לעניה

הוא התשבי אשר נקרא אליה

בזכות נעקד בהר המוריה"

אליהו הנביא המבשר זוכה לכינויים כמו ״ישר ותם״: ״כי הזמן עבר ותם, החש שלח ישר ותם״. המשורר מבקש ומתחנן כי הגאולה לא תתעכב ״ושלח נא את אליה רגלי משווה, בטרם מלאת שנה״. אחרי המבשר שהוא אליהו הנביא יבוא המשיח. במסורת חז״ל נתייחד משיח בן דוד כדמות אשר עתידה לגאול את ישראל מכל תפוצותיו ולקבצם בארץ־ישראל. הציפיות לימות המשיח היו חלק מרחשי הלב אצל יהודי מרוקו והן נסמכו על דברי חז׳׳ל שבימות המשיח אין שעבוד מלכויות. זמן הגאולה מתואר ע״י המשורר כ״עת דודים":

עֵת דּוֹדִים כַּלָּה בּוֹאִי לְגַנִּי.

 פָּרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵץ רִמּוֹנִי:


חָלַף הַגֶּשֶׁם הַסְּתָו עָבַר.

קוֹמִי רַעְיָתִי הַחֵשֶׁק גָּבַר.

נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִין בַּמִּדְבָּר.

 שָׁם אֶתֵּן דּוֹדִי לָךְ מַחְמַד עֵינִי:

בפיוט זה מתקיים דו־שיח בין ה׳ לכנסת ישראל המכונית כאן ״כלה״. בדברי נחמה אלה מתאר המשורר את זמן הגאולה ואת החזרה לארץ הקודש. ימות הגשם שהם ימים של הסתר פנים של הקב״ה מעמו חלפו, כך גם הסתו פינה את מקומו לימי האביב שבהם פריחה של הגפן והרימון משבעת הפירות שנשתבחה בהם ארץ־ישראל; ה׳ וכנסת ישראל יתחברו ויתאחדו באהבה אין קץ רק ב״שדה״ שהוא ארץ־ישראל.

מפיוט זה עולה כי הטבע משתתף בחוית הגאולה. הקשר בין הטבע הפורח לגאולה קיים גם בנבואות הנחמה. הנביא עמוס אומר כי בעת הגאולה ״והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה״. כאשר ישיב ה׳ את שבויי ציון גם ההרים ישאו קול רינה ועל כך אומר המשורר בתהילים ״הודיע ה׳ ישועתו, לעיני הגויים גילה צדקתו …הריעו לה׳ כל הארץ…ירעם הים ומלואו…נהרות ימחאו כף, יחד הרים ירננו״.

הערות המחבר: חז״ל ציירו ימים אלה כימים שאין שעבוד של ישראל לעמים בפרט וימים בהם יחדול שלטון האדם באדם: ״אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד״ (שבת ס״ג א׳). מאמרים רבים מתארים את ימות המשיח וביניהם ניתן למנות את דברי הרמב״ם בהלכות מלכים י״ב, ד׳־ה׳: ״לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח… אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמה ולא יהיה להם נוגש ומבטל…״. עניין התורה והגאולה כרוכים זה בזה. ר׳ חיים בן עטר (1743־1696) קובע שלימוד התורה הוא תנאי לגאולה, עפ״י דבריו ״משה אינו חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה…ותנאי הוא הדבר שיעסקו ישראל בתורה״. ראה דן מנור ״גלות וגאולה״ עמ׳ 148.

המדרש ב״שיר השירים רבה״ ב׳ מתייחס ונותן את הסברו: ״הגשם חלף הלך לו ־ זה השעבוד, כי הנה הסתו עבר ־ זו מלכות אדום, שמסיתה את העולם ומטעית אותו בכזביה…״. הסברים אלה מתיישבים עם כוונת המשורר אך להבדיל ממחבר הפיוט המזוהה כ״חיים״ שבדבריו הוא מתכוון לאומות ערב בקרבם חיים יהודי צפון אפריקה שם, כנראה, נכתב השיר. מחבר מדרש שיר השירים מכוון את דבריו לנוצרים שהם ״אדום״ שבמדרש, ששלטו בא״י והציקו ליהודים שישבו בה.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"טעמ' 59

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי

 

א. ההכנות לשבת

תקניות לשבת

קניית הפֵרות והירקות בשוק לכבוד שבת נעשית ביום חמישי. גם הבשר נקנה בו ביום ומוכשר בבית על ידי הדחה ומליחה, אבל יש הקונים את הבשר ביום שישי, במיוחד בימות החמה, שהרי אינו דומה בשר שנשחט היום לבשר שנשחט אתמול, קל וחומר כשמדובר באורח נכבד כמו השבת. בריסאני שוחטים בשר ביום חמישי ומחלקים אותו ביום שישי. על ההכנות לשבת שר הפייטן, ר׳ מסעוד אביחצירא, בשירו ׳מזמור שיר ליום השבת׳:

עֶרֶב הַשַּׁבָּת יוֹם שִׁשִּׁי / תִּקְנֶה כָּל צֹרֶךְ שַׁבָּתְךָ
תָּכִין בְּעַצְמְךָ תַּעֲשֶׂה / וְלֹא עַל יְדֵי זוּלָתְךָ
אֶל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא / אוֹרֵחַ הַבָּא לִקְרָאתְךָ
מָה תֹּאמַר וּמָה תַּעֲנֶה

אפיית הלחם לשבת בידי הנשים

הכנת הלחם לכבוד שבת נעשית בידי הנשים בימי חמישי ושישי בבית המאפה השכונתי לפי תורנות ומשמרות. בית המאפה מיועד לכעשרים משפחות. מלאכת האפייה לשבת – תכונתה מרובה משאר ימות השבוע, שהרי יש לאפות כיכרות לחם לכדי שלוש סעודות, שהכול מקפידים לקיימן בלחם משנה. לפיכך מסיקים את מתקן האפייה ביום חמישי, וגם בלילה אור ליום שישי ולמחרתו במשך שעות הבוקר עבור שאר המשפחות. המשפחות נחלקות לכשש משמרות. בכל משמרת משתתפות בין שלוש לארבע משפחות. משפחות המשמרת הראשונה משכימות קום ביום חמישי, בסביבות ארבע בבוקר, לשות את הבצק ומכינות את העיסה בליווי ברכות, ובשעה שבע בבוקר בערך הולכות לבית המאפה ואופות את הלחם. נשות המשמרות האחרות מופיעות בהפרש של כשלוש עד ארבע שעות בין אחת לרעותה. המשמרת האחרונה מסיימת בלילה את האפייה סמוך לשמונה בערב, ואוטמת את פתח התנור בטיח לשמור על חומו לקראת חידוש האפייה למחרת בבוקר. המשמרת הראשונה משכימה בערב שבת בארבע בבוקר, ואחריה ממשיכות שאר המשמרות באפיית הלחם לכבוד שבת עד השעה אחת וחצי אחר הצהריים בקירוב, ובסך הכול שלוש משמרות. כשעה לאחר מכן מתחילה הטמנת הקדרות לשבת. נמצא שהתנור פועל ברציפות החל מיום חמישי עד מוצאי שבת. משמרות אלו אינן קבועות, אלא מתחלפות כל שבוע בתורנות, כדי שיתאפשר לנשים להתפנות עבור התבשילים ושאר ההכנות לשבת.

הערת המחבר: לאחר הלישה, לפני תפיחת הבצק האישה הלשה אומרת: ׳בראכת לאה ואיסם לאה, בראכת ללא שרה וללא רחל, בראכת ללא חנה…׳(=ברכת ה׳ ושם ה/ ברכת שרה, רחל ורבקה, חנה…), והרי זו בקשה ומשאלה שתשרה ברכה בעיסה, רעיון המבוסם על מדרש בראשית רבה [וילנא] ם, טז

׳שלוש זעות יפות הן… וזעת מרחץ אין לך כיוצא בו׳

הרחצה בבית המרחץ

הרחצה לכל הגוף לכבוד שבת נעשית בבתי המרחץ הפזורים בעיר. הרחצה לגברים נעשית ביום חמישי ונמשכת עד מאוחר בלילה, ובריסאני מתרחצים ביום שישי אחר חצות.

בית המרחץ הקרוי ׳לחמאם' הוא חדר גדול ורחב ידיים המוסק בעצים ובפחמים בבית המוקד הסמוך לאחד מכתליו. בית המרחץ משמש מיניה וביה גם חדר רחצה וגם סאונה רטובה. בחדר זה המתרחצים שוהים כשעה קלה ואחר כך יוצאים ממנו לפרוזדור צונן מאוד, ומשם לרחבת ההלבשה. השהייה בבית המרחץ היא חלק מהוויי ההכנות לשבת: שם נפגשים בני הקהילה לשעה קלה, משוחחים בדרכם אליו וביציאה ממנו. זוהי שעה של קורת רוח ותענוג לגוף ולנפש לכבוד שבת ומועד.    

ב. יום שישי – עדב שבת קודש

שניים מקרא ואחד תרגום

׳אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום/ ׳שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור, מאריכין לו ימיו ושנותיו/ ו׳מצוה מן המובחר שישלימנה קודם שיאכל בשבת/ ודרגות שונות יש בקריאתה. אבל יראים ותמימי דרך נוהגים להדר ולקרוא שניים מקרא ואחד תרגום בערב שבת לאחר תפילת שחרית וקריאת חק לישראל, כשהם מעוטפים בטלית ובתפילין ואחרים משלימים במהלך היום או בשבת. מרא דאתרא, ר׳ ישראל אביחצירא (להלן: יש״א ברכה), נהג ביום שישי בבוקר לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום בעמידה מתוך ספר תורה כשר ומהודר, ואחד מתלמידיו היה מתרגם בחומש. על מנהג שניים מקרא ואחד תרגום בערב שבת שר המשורר:

וּלְקַדֵּשׁ נֹגַהּ חֵן תִּמְצָא / פָּרָשַׁת שָׁבוּעַ תִּקְרָא
שְׁנַיִם מִקְרָא בִּקְדֻשָּׁה / וְאֶחָד תַּרְגּוּם בְּמוֹרָא

חתספורת

תלמידי חכמים, ובראשם מרא דאתרא, יש״א ברכה, הקפידו לקבוע את עת תספורת השער בערב שבת, אבל שאר העם היו מסתפרים ביום חמישי כמו בריסאני.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-עמ' 38

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013- נישואין ארעיים לתקופה מוגדרת

נישואין ארעיים לתקופה מוגדרת

מלבד הנישואין הממוסדים היו גם נישואין ארעיים לתקופה מוגדרת. נישואין אלו היו חיזיון נדיר ופחות נפוץ בתאפילאלת או מחוצה לה על ידי ילידי תאפילאלת.

שלושה נוסחים או שלוש צורות היו לנישואין ממין זה:

 א) הייבום הארעי.

ב) נישואי תלמידי חכמים לתקופה מוגדרת, כשנסעו למקומות רחוקים לכמה חודשים.

ג) נישואי חסד.

הייבום הארעי

על פי התורה איש שנפטר בלי בנים, אחיו נושא את אשתו להקים לו זרע. נישואי יבמה בתאפילאלת במאה ה־20 היו רק למספר ימים, שיש בהם כדי להקים זרע לאחיו; ומשעה שקיים את המצווה, נותן גט ליבמתו. לנושא זה מוקדש הפרק השלישי בספר, ולכן לא נתעכב עליו כאן.

נישואי מצווה של תלמידי חכמים לפסק זמן

נישואין אלו נעשו בעיקר על ידי תלמידי חכמים נשואים, שנאלצו לשהות מחוץ לביתם תקופה של כמה חודשים או יותר, ומחשש לעבירה קידשו נשים לפסק זמן מוגדר, וכשעזבו את המקום נתנו גט. נישואין אלו מעוגנים בהלכה ומקורם בתלמוד ׳רב כי מקלע לדרשיש מכריז מאן הויא ליומא׳ (=רב כשהיה מזדמן להיות בדרשיש היה מכריז מי מוכנה להינשא לי ליום אחד)? וכן עשה גם רב נחמן. יש פרשנים שהסבירו מעשים אלה של רב ורב נחמן לא כפשוטם, אלא כמעשה של ייחוד בשביל ההרגשה של ׳פת בסלו׳, ויש שראו בזה בבחינת מעשה חינוכי לרווקים המשתהים ואינם מזדרזים לשאת אשה.

על פי משה בר־אשר, תופעה זו לא נצטמצמה לאזור הפילאלי, אלא כללה גם שד״רים, שבאו מארץ ישראל למרוקו, נשאו נשים לתקופות מוגבלות, ויש אף שנולדו צאצאים מנישואין אלה.

לסיכום, תכליתם של נישואין אלה הם כדי להימנע מעבירה ולשמור על הקדושה.

נישואי חסד

הרווקות באזור זה ובתקופה זו נחשבת לבעיה הן של הרווקה המבוגרת והן של בני משפחתה. רווקה מבוגרת נקראת ׳לעזבה לבאיירה׳. מצב זה דוחף את בני משפחתה למצוא כל פיתרון לרווקותה או כדברי משה בר־אשר ׳כא יגטיוו להא אראש׳ (=מכםים את ראשה). כיסוי הראש של האשה הוא סימן מובהק למעמדה כנשואה, וכאן הוא במובן עיקרי של חיפוי על המצב האומלל, שנקלעה אליו הרווקה המבוגרת. פיתרון לרווקה זו יכול להיות נישואין לאדם המבוגר מאוד ממנה וכיוצא בזה. פיתרון אחר הוא נישואין לפרק זמן קצר. הנה שתי דוגמות מן ההווי הפילאלי:

תיאורי הווי — הרווקות העיוורות, שנישאו לעניים נשואים בקצר א־סוק

מחזה קורע לב אך מרגש קרה בקצר א־סוק. מעשה בשלוש רווקות עיוורות, שלא נמצא להן חתן. בני משפחותיהן לא יכלו לראותן בעגמת הנפש שלהן היומיומית. הללו טיכסו עצה ופנו לגברים עניים נשואים וביקשו מהם להסכים לשאת את הבנות הרווקות ולו לפרק זמן מוגדר לזכותן למעמד של חופה ולחוויה של נישואין, ובתמורה תזכינה משפחות העניים לתמיכה כלכלית. הגברים קיבלו את הסכמת נשותיהן, והללו נעתרו לבקשה והשיבו בחיוב הן מטעמי חסד ורחמים כלפי הרווקות העיוורות והן בגלל התמורה הכלכלית. החופה נערכה כמתוכנן, וכל אחד מן העניים נשא אחת מהן לתקופה קצרה ואחר כך נתנו להן גט. בלשוננו היום היו קוראים לזה חופת גמ״ח.

תיאורי הווי — הנשואה שגמלה חסד לחברתה הרווקה וחלקה עמה את בעלה

מעשה ברווקה, שעבר פרקה עידן ועידנים ולא הצליחה להינשא. חברתה הנשואה ביקשה מבעלה להינשא לה לפחות לפרק קצר מטעמי רחמים כדי להסיר ממנה את חרפת הרווקות. הבעל נעתר לבקשה, והרווקה זכתה לחופה כדת וכדין: יצאה מכלל רווקה וקיבלה מעמד של נשואה. בתום כמה חודשים העירה האשה הראשונה לבעלה: עתה הנך יכול לשחררה ולגרשה, והבעל השיב ׳אללאה יכליך, דאבא גיר כליהא ראחנא דרינא ביהא' (= בחייך כעת הניחה אצלנו, כבר התרגלנו אליה). על מעשה זה ולכבוד האשה הצדקת, שגמלה חסד לרווקה נתחברו החרוזים האלה:

קאל להום בבא ענא: ראעיו לא דוזוהא

קדמת ראסהא למצווה ועטאתכום ראזלהא

קאל להום בבא ענא: אביאטהא פדיכּ אדאר

פחאל אילא כתבת ספר תורה או רקאת שי זוהר

תרגום

[אמר להם בבא ענא: שימו לב אל תשכחוה

 זירזה עצמה בגבורה של מצווה ונתנה לכם את בעלה

 אמר להם בבא ענא: אשריה בעולם הבא

ייחשב לה כאילו כתבה ספר תורה או רכשה ספר זוהר]

הערת המחבר: לדעת משה בר אשר, ׳בבא ענא׳ הידוע ככינוי למר מסעוד, כאן מוסב הוא על ר׳ מסעוד, בנו בכורו של ר׳ יעקב אביחצירא. על פי תחקיר שעשה בר אשר אצל מסרנים, אירוע זה התרחש בימיו של ר׳ מסעוד.

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013 נישואין ארעיים לתקופה מוגדרת- עמ'

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד- המלמדים

המלמדים

למורים לא היתה הכשרה פדגוגית, ולא היה מקום קבוע ללימוד, אלא בית כנסת או חדר לידו, ולעתים בביתו של המלמד. הילדים היו יושבים בצפיפות, כי המורה היה מעוניין לקבל הרבה ילדים לשם הגדלת פרנסתו. ילדים בגילים שונים ובעלי רמות שונות ישבו יחדיו, והמלמד היה עובר מאחד לשני כשבידו מקל או רצועה, כדי ללמדו באופן אישי, בהתאם להתקדמות הילד, לכן ההישגים היו דלים.

לא היו בחינות, ולא מסגרת מחייבת, שעות הלימוד לא היו קבועות, והילד שהה שם כל היום. לעתים היה המלמד יוצא באמצע היום, כי עסק במלאכות נוספות לשם פרנסתו. שכר הלימוד לא היה קבוע, אלא לפי היכולת. בני העשירים ישבו סמוך למורה ואחריהם היתומים. את שכר הלימוד לילדי עניים ויתומים היתה הקהילה משלמת למורה. בימי שישי היה נהוג לשלוח למלמד ככר לחם.

על רקע הרמה הנמוכה של המלמדים במכנאס, תוקנה תקנה בשנת תסייח(1708) בלשון זו:

ובענין מלמדי התינוקות ראינו שערוריה שכמה מלמדים אשר לא ידעו ולא יבינו ואינם לא במקרא ללא במשנה ללא בתלמוד פשטו להם את הרגל ללמד תלמידים והרי הם באים ללמד ונמצא שצריכים להתלמד, אשר על כן הסכמנו לסלק את שאינו ראוי או לשתפו עם הראוי ולהניח את הראוי. (׳תקנות מכנאס׳, סי׳ עג)

שביתה !התארגנות: בשנת תקמ״ג(1783) החליטו מלמדי התינוקות, השוחטים והסופרים בצפרו להשבית את השירותים שהם נותנים עד שיעלו את שכרם, ושישולם בכל חודש. הם איימו:

ולא נלמד את ילדיהם רק בתנאי שהשכר לימוד יהיה דבר המספיק כפי מה שמקובלים המלמדים בשאר ערי המדינה וישתלם לאלתר במוקדם כל חודש בחודשו. ואחר שיתקיימו התנאים הללו אז נלמד את הילדים שלהם ושכל המלמדים יהיו לאגודה אחת בלימוד הנערים.

הם זכו לתמיכתם של חכמי המקום שחתמו על העצומה שהוגשה כנראה להנהגת הקהילה(עובדיה, ׳צפרו׳, מם׳ 45).

גם בזמן החדש היו מקומות בהם המלמדים לא זכו לזכויות סוציאליות, ואם המלמד חלה ניכו את ימי היעדרותו עקב מחלתו. הדבר קיבל את אישורו של ר׳ משה מרצייאנו(1917־1996) שפעל בעיר דבדו(׳מורשת משהי, סי׳ מב).

בספרות התשובות מצויים דיונים בקשר לחשיבות תלמוד התורה, זכויות וחובות המורים, והפרעת הילדים לשכנים. אלה היו מתלוננים שהילדים מפריעים להם בקולם ובלכלוך שהם עושים. התשובות היו חד־משמעיות, שאין רשות לשכנים לעכב תינוקות מללמוד, גם אם הם מפריעים (על פי בבא בתרא פרק ב, משנה ג, ושו״ע חו״ם, סי׳ קנו ג: יש לו ללמד תינוקות ישראל תורה בתוך ביתו ואין השכנים יכזלים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישן מקול התינוקות של בית רבן׳). דומה שהשכנים לא השלימו עם הדין, ועל רקע זה נאלצו להתקין תקנה במכנאס שהוכרזה בשנת תקנ״ח (1798), שאין רשות לשכנים לעכב מלמד היושב בקביעות בדירתו עם תלמידיו, אלא אם יוכיחו שהוא אינו יושב אתם כראוי.

מלמד טוב ומסור היה זוכה להערכה, והסתלקותו מתפקידו נדרשה לגנאי. ר׳ יוסף בן נאיים כתב על ר׳ יצחק ששון, מחכמי פאם, שיהיה מלמד טוב והשטן היה מפתהו להטת אומנותו ורצה להסתלק מהיות מלמד, לפיכך הצניעו הקב״ה.,

כדי לשפר את רמת ההוראה נקבע, שאין חזקה למלמד, ׳ואם בא מלמד טוב ממנו מורידין אותו כי אין לנו להשגיח אלא בתועלת התינוקות,. כך השיב ר׳ יעקב בירדוגו(1783־1843, ׳שופריה דיעקבי, חרם, סי׳ כ). אין ביטחון שאמנם נהגו כך, כי ל'כלי קודשי היתה בדרך כלל חזקה על משרותיהם, ואולי היתה זו רק משאת נפשו של החכם.

אם המלמד שבת ממלאכתו בגלל הלנת שכרו, היה צריך לשלם לו גם על הימים שלא לימד.

על מקרה בו אב סירב לשלם למלמד דן ר' משה מרצייאנו מדבדו(1917־1996). הוא מספר על קהילה בה כל אחד היה משלם למלמד לפי מספר הילדים שיש לו, ואדם אחד התחמק מתשלום. בתור סנקציה מנעו ממנו שחיטה, ומאשתו לטבול במקוה, וגם ימנעו ממנו כל צרכי הקהל ושלא ללמד את בניר. השאלה האם הדבר לגיטימי. תשובת החכם ש'האיש הזה חייב ללמד בניו תורה וכופין אותו על זה בכל מיני כפייה ורדיה ולפרוע עמהם כפי כוחו ולפי ממונו׳(׳מורשת משה׳, סי׳ מג).

עונש גופני מתון על ידי ההורים והמלמדים היה לגיטימי, מקובל ורצוי, אבל לא בתקיפות. והדבר תואם את הדין: 'לא יכה אותו המלמד מכת אויב מוסר אכזרי לא בשוטים ולא במקל אלא ברצועה קטנה׳(שו״ע יוריד, סי׳ רמה, י). בידי המלמד היה בדרך כלל שוט עשוי מעור להצלפה על כפות הרגליים, וגם מקל, ובכמה מקומות גם סד לרגליים. ׳סגולה נפלאה לצאת הילד בעל מוסר ודרך ארץ וביישן הולך בדרך טובה שיכו הילד בבוקד כשקם מהמטה, אזי יהיה זכרן(כלומר יזכור על מה קיבל מכות) וחוזר למוטב׳, אבל אסור להכותו ׳מכת אויב אכזרי אלא ברצועה קטנה׳, כך כתב ר׳ משה טולידאנו, שפעל בפאס (נפטר ב־1773, ׳השמים החדשים׳, סי׳ שב). מלמד לא היה אחראי לנזק שנגרם לילד בהיותו ביצלא׳(שם, חו״ם, סי׳ רלח).

חכמים נתנו עצות מתודיות בעקבות המסורת התלמודית. למשל, ׳לעולם ישנה אדם לתלמידיו בדרך קצרה׳(פתחיה בירדוגו, 1764־1820, ׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ לו).

כאשר הילד הגיע ללמוד פסוקים מההפטרה, היו הוריו עורכים סעודה ומעניקים כסף למורה.

בעלי יכולת דאגו לתת לילדיהם חינוך ברמה גבוהה מזו שניתנת לבני עניים ב'צלא,. לפי מקור משנת תרנ״ז(1897) הורים ששילמו שכר לימוד התארגנו והביאו מלמד מעיר אחרת, כדי להעלות את רמת ההוראה. הילדים המוכשרים למדו גמרא רחוק לישראלי. התברר לאחר זמן מה שבין הילדים היו שלא למדו כלל תורה שבעל פה ואחרים שכבר למדו. העובדה שהמורה מלמד בו בזמן ילדים בעלי רמות שונות היתה בעוכרי התקדמותם של המוכשרים. על ויכוח בנושא זה דן ר׳ שלמה אבן דנאן מפאס (1848־1929) כשאביו של בן מוכשר טען שבנו לא התקדם לפי יכולתו, לכן פטור הוא לשלם את שכר הלימוד שהבטיח. החכם דחה את טיעונו, ואין המורה ׳פושע' כי הוא מלמד לפי יכולתו, ולפי קצב תפישתם של התלמידים ('אשר לשלמה׳, סי׳ סג).

 

ר׳ יוסף בן נאיים מפאס יליד תרמ״ב (1882) כתב באוטוביוגרפיה שלו שבגיל 5 הובא לבית ספר, ובגיל שבע הועבר למורה טוב יותר. אביו לימדו כבר בילדותו ׳עין יעקב׳(חיבורו של ר׳ יעקב אבן חביב על אגדות הש״ס), משניות עם פירוש ר׳ עובדיה מברטנורה, ושלחן ערוך אורח חיים. לאחר מכן למד עד גיל 12 אצל חכם שהובא מצפרו לפאס, את המסכתות ביצה וקידושין ולאחר מכן בבא קמא. הוא מזכיר שמות של כמה חכמים שלימדוהו. אחד מהם ידע את כל שישה סדרי משנה בעל פה.

ר׳ משה מלכה שנולד בכפר בהרי האטלס בשנת 1911, כתב באוטוביוגרפיה שלו שאביו שהיה איש עשיר, ושירת בתור רב מחוזי למספר ערים, שלחו ללמוד ב'צלא, בגיל חמש כמקובל. בגיל שבע התחיל ללמוד משנה וגמרא. אחיו שהיה חכם לימדו תורה שבעל פה, ובגיל 14 נבחן בפני חכמים במשך יומיים בדיני שחיטה עם הסוגיות העוסקות בהלכות אלה. למחרת הוסמך בתור שוחט ובודק.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד המלמדים-עמ'108

Joseph Toledano-L'esprit du mellah-humour et folklore des juifs du Maroc

Qdou –quad fmmou….il vaut ce que vaut sa bouche

Le Talmud dit a peu pres la meme chose "quand un homme ouvre la bouche — on sait qui il est" ­d’où ce conseil de faire attention à cette arme redoutable qu'est la langue, qui est, dit un dicton frabcais. le seul instrument qui s'aiguise avec l'usage.

El foum elmsdoud                                       Dans une bouche fermée les mouches

ma tkhel feh dbbana                                                    ne rentrent point

 

En una boca cereda no entran moscas     Qui ne parle pas trop ne risque pas gros

  • El hiot boudnihoum Les murs ont des oreilles

Ce proverbe était aussi très connu sous son énoncé hébraique qui dit exactement dans les mêmes termes "ouznaim la kir".

Il faut se méfier de tout et ne pas croire qu'un secret peut être gardé à jamais, tout finit par se savoir car même les murs ont des oreilles.

  • Eli ma hadersi Ma sm'ou rbi Qui ne parle pas — Dieu ne l'entend pas

Si l'excès de parole est un défaut, le silence est loin d'être toujours d'or, car celui qui ne parle pas ne sera pas écouté, Hillel déjà disait dans le Pirké Abot "si je n'ai pas soin de moi qui aura soin de moi?". Il faut d'abord faire son propre effort: aide-toi le ciel t'aidera.

LA LOTERIE DIVINE

Au Mellah de Casablanca, le plus ouvert à l'influence occidentale, on jouait beaucoup à la loterie et ce petit rabbin n'oubliait pas après chaque office d'adresser au ciel une prière spéciale: "faites que je gagne cette semaine le gros lot". Les semaines passèrent et notre rabbin ne se fit pas plus jeune jusqu'à ce Dieu un jour le ramena à lui. Arrivé au Paradis il dit à Dieu "Que de fois j'ai prié pour ce gros lot pourquoi me l'avoir si obstinément refusé?

— Mais si, lui repondit-on du Ciel, on voulait te faire gagner mais jamais tu n'as acheté de billet!

Eli ma a 'ndo kher f-mkanou          Qui n'a pas de biens à la banque

 Ya'mlou a'la terf el-sanou             Qu'il en ait au moins sur la langue 

L'insolence est incompatible avec la pauvreté, humilité oblige, le pauvre doit au moins savoir flatte les riches. Comme dit Racine dans les Plaideurs: "Mais sans argent l'honneur n'est qu'une maladie". A rapprocher du proverbe français: qui n'a pas d'argent en bourse — qu'il ait du miel en bouche.

  • Li skssini— Hsen mliya 'tini Politesse — Vaut mieux que richesse

Textuellement: celui qui demande de mes nouvelles me fait plus de bien que celui qui me donne Prendre des nouvelles relevait de tout un cérémonial surtout entre femmes. Il y avait une progression respecter: comment vas-tu? comment va ta santé? comment va ton mari? comment vont tes enfants Comment va X (si on sait qu'il est malade ou qu'il est en voyage). Et ce n'est qu'après avoir poliment répondu à toutes ces questions qu'on pouvait les reposer à son tour et exactement dans les mêmes termes. Ce n'est qu' après ces échanges de salutations que l'on peut commencer la conversation. I moindre manquement était considéré comme une grave injure, une atteinte à l'honneur, une marque de grande impolitesse.

  • Blsano idbah                                                Avec sa langue _ defie
  • Ouakha ma'ndo mno rbah .                Même s'il n'en tire aucun profit.

La langue est plus acérée qu'une épée et peut tuer avec autant de tranchant. Le pire est celui qui defie gratuitement, qui tue par sa langue uniquement pour le plaisir, même s’il n’en tire aucun bénéfice pour lui-même. C’est au fond la définition même de la médisance et de la diffamation, cette médisance que le Talmud met au même plan que le serpent qui séduisit Eve et chassa du paradis le genre humain. Mais l’amour du commérage est plus fort que tous les avertissements. Le Roi Salomon le savait bien qui a placé cette phrase en tête de ses Psaumes: “heureux l’homme qui ne suit pas les conseils des méchants et ne prend point place dans la société des railleurs”. A ce critère il y avait peu de bonheur au Mellah. . .

Liyitouqal flouzahmayouza’              Ce qui est dit en face ne blesse pas 

Il vaut mieux entendre ses quatre vérités en face que des ragots derrière son dos. Et quand le pot- aux-roses est découvert — et nous l’avons vu, tout finit par se savoir il faut s’excuser, exercise on ne peut plus périlleux. . .

  • Klam el a’ib — sa’ib                            Médire — c’est dur

Outleb smaha sa’ib mno         Mais demander des excuses — encore plus

Dans une société à l’amour-propre ombrageux, s’excuser était considéré non comme une preuve de courage moral, mais comme une preuve de faiblesse de caractère, une véritable humiliation. Comme il etait difficile d’obtenir des excuses, on contournait la difficulté en faisant ses excuses à une tierce personne qui les portait à la personne offensée, l’essentiel était de ne pas s’abaisser à s’excuser devant la victime.

 

Msat el hmmam                               

                                                                                                      Zabet ma ta 'oued a 'm

Aicha fue al bano

            Truxco de contar  un ano

 

Une heure au bain public

Un an de commerages-chic

Aicha au bain s'en est allee

Elle a ramene quoi raconter une annee

 

Dans l’ancien temps peu de familles possédaient une salle de bains et le bain public en tenait lieu. ! C'était pour les femmes une occasion unique de se rencontrer entre elles sans risquer d’être surprises par les hommes, et la nudité des corps aidant, on “désahabillait” tout le monde, le bain devenant la boursee des commérages.

 

Joseph Toledano-L'esprit du mellah-humour et folklore des juifs du Maroc

Page 49

Benider-Benillouce-Benisti-Benizri

BENIDER

Nom patronymique arabo-berbère, formé de Idder ou Iddir, prénom votif berbère qui signifie il est vivant – équivalent de l'hébreu Haïm, de l'espagnol Bibas et de l'arabe Yaïch, précédé de l'indice de filiation arabe: Ben. Ce prénom berbère était autrefois fort répandu dans les communautés juives du Sous et du Haut Atlas au Maroc. Il n'est resté comme prénom que chez les Berbères musulmans, ne subsistant dans les communautés juives à partir du XVIIème siècle, que comme nom patronymique. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement au Maroc (Tétouan, Tanger, Meknès) et par émigration à Gibraltar et en Angleterre.

ABRAHAM: Un des premiers juifs de Tétouan installés à Gibralatar dès son occupation par les Anglais en 1704. En 1713 lorsque l'Espagne accepta par le traité d'Utrecht de céder la presqu'île à la couronne britannique, elle posa comme condition expresse l'interdiction de rési­dence sur ce territoires des Juifs et des Musulmans, comme dans le reste de la péninsule ibérique. Les Anglais accpetèrent dans un premier temps de s'y soumettre et expulsèrent en 1717 tous les habitants juifs, mais furent contraints de les rappeler un an plus tard, étant les intermédiaires indispensables dans le commerce avec Tétouan, le seul port d'approvisionnement en vivres frais et en matériaux de construction, en raison du blocus terrestre espagnol. La légitimation de la présence juive ne se fera qu'en 1721 avec la signature, sous l'influence de Moché Benattar, du traité de paix entre le Maroc et l'Angleterre, prévoyant l'octroi des droits civils aux sujets de l’empereur du Maroc, Juifs ou Musulmans, habitant en territoire anglais. Abraham Benider participa activement à la rédaction de ce traité en tant qu'interprète de l'ambassadeur anglais, Stewart. Il en fut un des premiers bénéficiaires se voyant octroyer en 1721 le droit de posséder des propriétés à Gibraltar. Il réussit à se gagner la confiance du gouverneur de la colonie britannique dont il devint l’interprète et le conseiller. En récompense pour les services rendus à la Couronne, le roi d'Angleterre lui attribua une belle demeure dans la colonie. Il resta pourtant actif dans la politique marocaine, se rangeant aux côtés du gouverneur de Tanger Ahmed, quand profitant de la guerre de succession de Moulay Ismael, il proclama son indépendance du sultan Sidi Mohammed Ben Abdallah en 1737.

       JACOB: Fils de Abraham, né à Gibraltar. Il succéda à son père comme interprète        

de l'ambassadeur anglais au Maroc. Il fut à partir de 1763 vice-consul de Grande Bretagne à Tanger, puis à Tétouan, à Salé puis à Mogador, Safi et Agadir. Il fut autorisé, malgré les protestations des commerçants anglais, par le consul, à prélever un droit de 15 piastes par navire anglais touchant les ports d'Agadir, Mogador et Safi.il remplit avec efficacité sa fonction dans le rachat des prisonniers, l'approvisionnement de Gibraltar et la transmission des informations sur les intrigues espagnoles. Il se lia d’amitié avec les membres de la famille royale marocaine et avec le sultan Sidi Mohammed Ben Abdallah lui-même qui fit souvent appel à ses dons de diplomate. C’est ainsi qu'il le délégua commme ambassadeur du Maroc en 1772, pour régler les différends commerciaux entre les deux pays, signifier l'expulsion des négociants européens de Tétouan et acheter des munitions pour soutenir le siège du présidés espagnol de Ceuta et recruter des experts dans l'artillerie pour servir d'instructeurs à l’armée marocaine. Dans sa lettre de créance, l’empereur du Maroc soulignait que son ambassadeur "avait à coeur les intérêts de Sa Majesté anglaise". Mais il ne réussit pas à obtenir l'entrevue demandée au premier ministre anglais, officiellement parce que le gouvemment anglais ne voyait pas d'un bon oeil la nomination de l'un de ses citoyens comme ambassadeur d'une nation étrangère, mais en fait pour des raions de haute politique internationale. Il ne fut reçu qu'après avoir menacé de se faire rappleler par le roi du Maroc. Il ne réussit pas pour autant à obtenir satisfaction pour les demandes marocaines. Après cet échec, il décida de rester en Angleterre où sa famille vint le rejoindre, mais pas avant que son fils unique ne fut tué au cours du bombardement de la colonie par les Espagnols, lors de ce qu'on appelle le grand siège qui dura de 1779 à 1783, et que sa sa femme et sa fille ne fussent blessées.

BENILLOUCE

Nom patronymique d'origine arabo-berbère, au sens difficile à cerner, à rapprocher sans doute d'Allouche. Nom typiquement juif tunisien, donné par Albert Memmi au héros de son célèbre roman autobiographique, "La Statue de sel", Mordekhay Benillouche. Au XXème siècle, nom moyennment répandu en Tunisie, en particulier à Tunis, mais inconnu dans les deux autres pays du Maghreb.

BENISTI

Nom patronymique d'origine espagnole, diminutif de Benvenisti qui signifie: sois le bienvenu, traduction du salut hébreu, "Baroukh haba", porté dans toutes les communautés sépharades. Le nom est attesté en Espagne sous sa forme pleine Benveniste, dès le Xlème siècle et après l'expulsion il s'est illustré essentiellement dans les Balkans. Autres formes: Benisty, Benveniste, Benbenisti, BenichtL Au XXème siècle, nom moyennement répandu, porté au Maroc (Mogador, Marrakech, Safi, Fès, Casablanca); en Algérie (Algérois, Oranais, Constantine, Bône) et en Tunisie (Tunis).

 DON VIDAL BENVENISTE: Rabbin et notable d'Aragon, un des plus efficaces défenseurs de la religion juive, aux cotés de rabbi Yossef Albo (voir Albo) au cours de la disputation de Tortosa en 1413 convoquée par l'apostat Gemonimo De Santa Fe, alias Yéshoua Halorqui pour tenter de convaincre les juifs de leur erreur et reconnaître le caractère messianique de Jésus.

  1. YAACOB: Rabbin de Marrakech, appelé vers 1780 à servir de rabbin dans la nouvelle communauté de Mogador en même temps que rabbi Yaacob Bibas de Rabat.
  2. HAYIM: Rabbin-juge à Marrakech, célèbre pour sa longévité – il mourut à l'âge de 110 ans ! On raconte qu'un jour, alors qu'il était très vieux, il demanda à ses enfants de le transporter au domicile d'un autre grand rabbin de l’époque, rabbi Mordekhay Abetan et lui raconta que du ciel on lui avait demandé le sermonner: jusqu'à quand continueras-tu à prier avec des téfilim non-cacher ?. Epouanté, le rabbin vérifia ses philactères et constata que rabbi Hayim avait eu raison !
  3. YOSSEF: Rabbin à Marrakech, il fut le seul survivant de sa famille à la suite de la terrible épidémie de chloéra de 1806. Pour perpétuer son nom, ses pairs rabbins l'obligèrent malgré son âge ttrès avancé à prendre une jeune épouse dont il eut un fils, rabbi Israel, surnommé Bou Rissa, qui fut rabbin à Mogador.

NISSIM BENVENISTI: Juriste-plaideur devant les tribunaux à Alger seconde moitié du XlXème siècle. Il fonda en 1870 le premier journal juif du Maghreb, "El Djaziri", "L'Israélite Algérien", hebdoma­daire en judéo-arabe et en français, "journal commercial, agricole, industriel, maritime, littéraire, scientifique, judiciaire et d'annonces ayant pour vocation la propagation des idées libérales, l'accélération de l'émancipation afin que les Juifs algériens soient dignes de devenir Français ". Le journal disparut – après six parutions- dès l'éclatement de la Guerre de 1870 qui devait justement voir la France accorder collectivement, par le décret Crémieux, la nationalité française aux Juifs d'Algérie.

ZAHAVA BEN: Célèbre chanteuse israélienne née au Maroc arrivée enfant en Israel, spécialisée dans le répertoire oriental, de la musique populaire à Oum Koutloum. Héroïne du film à grand succès de Zeev Révah "Un brin de chance", et d'un film que lui a consacré la télévision israélienne.

LUCIEN: Homme de lettres français né en Algérie, auteur notamment d'un roman sur la vie des colons en Algérie au temps de l'Algérie Française, "Plaine chaude" publié en 1944.

BENIZRI

Nom patronymique semble-t-il d'origine hébraïque, déformation de Ben Nezri, le fils de mon diadème. Autre explication possible, fondée sur l'origine arabe, altératin phonétique de Ben lesry, indicatif d'une particularité physique le gaucher, à rapprocher alors de Lasry. Au XXème siècle nom peu répandu, porté au Maroc ( Tafilalet, Meknès, Casablanca).

  1. SHELOMO: Fils de Maimon. Homme politique israélien né à Nesher en 1961 de parents originaires de Midelt au Tafilalet. Ministre-adjoint de la Santé depuis la formation du gouvernement Nataniahou en 1996. Après des études secondaires dans un lycée laïc et son service militaire, il revint à la religion sous l'influence du

rabbin Elbaz. Rabbin et homme politique, un des fondateurs du mouvemt religieux Shass. Elu à la Knesset en 1992. Il fut ministre adjoint de l'Education pendant la courte période au cours de laquelle le Shass participa au gouvernement Rabin.

Benider-Benillouce-Benisti-Benizri – page 195

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

דיון: ספינות העפלה עם צפון אפריקאים

האומדנים של מספר מעפילי צפון אפריקה שהעפילו ישירות מחוף אלג'יר נע בין 854 ל- 1,200 . היו חוקרים העריכו שבמחנות קפריסין שהו בין 1,500 ל- 2500 מעפילים צפון אפריקאים 340 ללא פירוט באיזה ספינות העפילו ולא של ארצות מוצאם.

שלוש הספינות הראשונות מחוף אלג'יר. כפי שאין הסכמה בין החוקרים על מספר המעפילים המוגרבים כך אין הסכמה לגבי מספר המעפילים הצפון אפריקאים בשתי הספינות הראשונות שהפליגו במהלך שנת 1947 ,ישירות מחוף אלג'יר: 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' )טבלה (1

להערכת חוקרים שונים מספר המעפילים ב'יהודה הלוי' נע בין 430 399 , ב'שיבת ציון' היו 411 מעפילים. לסקר העריך ש"מאביב 1947 ועד אפריל 1948 עלו כ – 1,200 יהודים: ממרוקו – 800 ו – 350 300 מתוניסיה לארץ ישראל. 341 לעומת נתונים אלה אותרו במאגר 934 מעפילים מוגרבים שהעפילו מחופי צפון אפריקה, כולל 22 מעפילי 'הפורצים שהצליחו להגיע לחופי הארץ. אם כי, יהודה ברגינסקי ציין שבהפלגה הראשונה של הספינה 'כ"ט בנובמבר' הועברו בלב ים 50 ילדים מצפון אפריקה ל'הפורצים'.

הנתון של בראגינסקי מחזק את הטענה בדבר אי דיוק בנתוני ספינות מעפילים. יתכן שמאחר ומעפילי 'הפורצים' הצליחו לפרוץ את המצור הבריטי לא התבצע עבורם רישום מסודר. עם זאת, בארכיון 'יד טבנקין' נמצאו שמות של חלק ממעפילי 'הפורצים' שהופנו לקיבוצים רמת הכובש ורגבים ביניהם היה מעפיל בודד, חזן דוד, אשתו נשארה בקזבלנקה, והופנה לבית עולים הסנה ברעננה.

לפי המאגר העפילו בספינה 'יהודה הלוי' 425 מעפילים מוגרבים ובספינה 'שיבת ציון' 487 . הפער בנתוני שתי הספינות במאגר (934 ) לאומדן הרשמי ( 1200 ) הוא 266 לטובת האומדן. קיימת אפשרות שהאומדן כלל גם מעפילים שהעפילו מנמלי אירופה אם כי אין לכך אסמכתא. בעוד שהפער מול אומדני החוקרים נע מ – 49 ל- 98 לטובת המאגר. פער בולט של 76 מעפילים היה בין אומדן המעפילים בספינה 'שיבת ציון' ( 411) מעפילים לעומת ( 487 ) מעפילים במאגר )טבלה .(1

גם לאחר קיזוז המעפילים החולים שהורדו מספינות המעפילים עם בני משפחותיהם או מעפילים שנפצעו במאבק נגד החיילים הבריטיים עדיין לא ברור מספרם של המעפילים המוגרבים. מ'יהודה הלוי' דווח שהורדו שמונה מעפילים והועברו לעתלית. במאגר נמצאו רק חמישה מבני משפחת ישראל שהועברו לעתלית עם בנם החולה. 24 מעפילים חולים, ממחנה המעבר הזמני בבאראקי, אלג'יר, הורדו מ'שיבת ציון' והועברו לעתלית. לעומת דיווח נוסף על 'שיבת ציון' שהורדו ממנה שתי משפחות נוספות למחנה עתלית. במאגר נמצאה רק משפחה אחת, בנארוש בת שתי נפשות מאלג'יר שהורדה בחיפה והועברה למחנה עתלית.

ספינות מעפילים עם צפון אפריקאים מנמלי אירופה. האומדנים על מספרי המעפילים שהעפילו מחופי אירופה איטליה וצרפת )טבלה – 2 ( הושוו למאגר השמות. רוב דיווחי המוסד לעלייה ב' היו חפים ממידע כמותי על מוצאם של המעפילים מחופי אירופה, בין של יהודים ממזרח אירופה ובין של יהודים מצפון אפריקה, למעט הדיווח על הספינות 'כ"ט בנובמבר' ו'לקוממיות'. בספינות בהן מספרם של המוגרבים היה שולי הם לא תועדו בדיווחי מפקדי ומלווי הספינות ולא בדיווחים רשמיים של המוסד לעלייה ב'.

ספינות מנמלי איטליה. יהודה ארזי ועדה ארזי וסרני היו האחראים על ההעפלה מאיטליה. יהודה בראגינסקי ציין שלא היה תיאום בין שני מרכזי העלייה בפריס ורומא ולא שיתוף פעולה ביניהם. 12,500 מעפילים העפילו בשתים עשרה ספינות מחופי איטליה וביניהם 287 ( 2.3%)  מוגרבים.

מעפיל צפון אפריקאי אחד עלה מנמלי איטליה, בין 12/46 8/46 , וגורש לקפריסין. בין 5/1947 1/1947 גורשו לקפריסין 27 מעפילים צפון אפריקאים, ובין 12/1947 6/1947 גורשו 60 מעפילים מוגרבים לקפריסין. בין 5/1948 1/1948 גורשו 209 מעפילים מוגרבים. אפשר לראות מגמת עלייה הדרגתית במספר המעפילים מצפון אפריקה מנמלי איטליה שהתגברה לקראת הקמת המדינה.

לא נמצא הסבר להתעלמות ראשי המרכז באיטליה ממעפילי לוב שעלו דרך איטליה לפלשתינה- א"י. השליח ישראל גורליק [כינויו 'הדוד']מקיבוץ שדה נחום שפעל בלוב, שלח צעירים לאיטליה עם  דרכונים מזויפים שהתקבלו שם על ידי שליחי המוסד לעלייה ב". להערכתו של מאיר שילון, מלוב, היקף העלייה שאורגנה על ידי 'הדוד' 1947 1946 , כ- 1,700 מעפילים. למידע זה לא נמצאה אסמכתא. סימון רחל טענה ש- 2000 יהודים לובים עלו בתקופה שלאחר מלחה"ע השנייה עד להקמת המדינה.

כאמור, נתוני ההעפלה מנמלי איטליה )טבלה 2 ( הראו ש שהמוגרבים היוו – 2.3% מכלל המעפילים. נתון שולי שלא הצדיק תשומת לב מהממסד באותה עת, 5/1948 9/1946 , שהיה עסוק בהצלת שארית הפליטה. ניתן לשער שכאשר היה מדובר בפחות מ- 1% של מעפילים צפון אפריקאים בספינה 'לא תפחידונו' הדבר מובן. אם כי, לפי דיווח של יצחק אברהמי, שליח לקפריסין, ב'לא תפחידונו' היו 50 מעפילים רובם בני נוער מצפון אפריקה. אך לא נמצא לכך אישוש ברשימות מגורשי קפריסין שעלו לפלשתינה א"י וישראל. במאגר נמצאו רק שמונה מעפילים צפון אפריקאים על הספינה 'לא תפחידונו'. – ב'קדימה' העפילו 29 –  ( 3.6%) צפון אפריקאים. כפי שאפשר להתרשם רק לגבי שתי ספינות 'יחיעם' ו'לא תפחידונו' היה אומדן של מעפילים מוגרבים.

נתון ראוי לציון הוא העפלתו מאלג'יר של המעפיל אברהם מויאל ב'ארבע החירויות', ספטמבר 1946 , שהיה בין המגורשים הראשונים לקפריסין. אלי זוהר מלווה ב'ארבע החירויות', הזכיר ש"פתאום קיבלנו הוראה לשנות כיוון הפלגתנו לכיוון של צפון אפריקה". ושם ]…[ "מול תוניס קיבלנו מספר סירות שהביאו עולים צפון אפריקאים. בין האנשים היה רב מרוקאי שהיו לו ארבע נשים".  כלומר, בספינה 'ארבע החירויות' היו יותר ממעפיל אחד משנמצא במאגר.

ב'שבתאי לוז'ינסקי' נמצא במאגר מעפיל מוגרבי אחד בלבד, שעלה ברבע הראשון של שנת 1947 . בדוח שכתב אחד ממעפילי 'שבתאי לוז'ינסקי' פורטו תלאותיו בספינה ואפשר היה להתעלם ממעפיל צפון אפריקאי בודד על הספינה. יש אפשרות שנתון זה מתעלם ממעפילים מוגרבים שהיו בין 357 מעפילי 'שבתאי לוז'ינסקי' שהצליחו להישאר בארץ אחרי הנחיתה בחוף ניצנים ו'מעפילים' בני הארץ באו לסייע בידם ולהבריחם לקיבוצים השכנים נעצרו וגורשו לקפריסין, אך שמות הצפון אפריקאים לא אותרו ברשימות הקיימות בארכיונים.

ראובן אהרני ציין שבין מעפילי 'יחיעם' היו 251 מצפון אפריקה שעברו אליה מהספינה 'נחשון'. הוא הוסיף שבין האירופאים לצפון אפריקאים היו בעיות סדר ומשמעת. במאגר נמצאו כ- 200 שמות של מעפילים מוגרבים שהעפילו ב'יחיעם'. בראיון אישי עם מלווה של 'יחיעם' הוא לא הזכיר כלל שבספינה היו במעפילים מצפון אפריקה. בספינה 'מולדת' העפילו 14 מעפילים מוגרבים. גם מהספינות שהפליגו מנמלי איטליה הורדו כ- 30 מעפילים חולים וכאלה שנפגעו במאבק עם הבריטים, ללא ציון שמותיהם, בנמל חיפה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"

השושלת הסעידית, שהייתה שושלת מוסלמית סונית ממוצא ערבי, שלטה על מרוקו בשנים 1554 – 1659 , ובתקופתה היה אפשר למצוא במדינה יהודים שמילאו תפקידים כלכליים ומדיניים. יחסה של השושלת הסעידית ליהודים היה חיובי, וביהודים שמונו לתפקידים בממשל ובדיפלומטיה היה השגריר היהודי דון שמואל פאלאג'י, שחתם בשם הסעידים על הסכם עם הולנד. הסכם זה היה ההסכם הראשון של מרוקו עם מדינה אירופית. הסעידים העבירו את עיר הבירה של מרוקו למרקש ובנו בה מלאח ליהודים. לצד הפתיחות כלפי היהודים הכבידה עליהם השושלת הסעידית את נטל המס ומעמדם נשאר כשל ד'ימי, בני חסות של שלטון האסלאם.

עד לגירוש הגדול מספרד ב- 1492 היו מרוקו וספרד יחידה גאוגרפית אחת, והיה ביניהן מעבר כמעט חופשי והגירה פנימית. כשהתחילו רדיפות היהודים עוד לפני הגירוש עצמו עברו יהודים מספרד לצפון אפריקה:"כשגדלה והלכה מצוקתם של יהודי ספרד התחילו עוברים למדינת ברבריה שממנה באו רבים מאבותיהם לפני מאות שנים".  על הקשר הבלתי אמצעי בין היהודים בספרד ליהודי המגרב כתב הירשברג כי על פי הגניזה הקהירית, יהודי ספרד היו במקור יהודים מצפון אפריקה שבגירוש חזרו למקום שממנו באו. לפי אומדנים, מתוך כשלוש מאות אלף הגולים מספרד ומפורטוגל רק שלושים–ארבעים אלף התיישבו במרוקו, שהגיעו אליה דרך נמלי סאלי, אספי, לארש וארזילה. מגורשי ספרד הגיעו לערים הגדולות וגם לכפרים באטלס והתרכזו באזור החוף, שממנו יכלו לקיים קשרי מסחר עם אנגלייה וספרד, בדרום המדינה, ששם הייתה השפעה חזקה של הברברים והיהודים עסקו ברוכלות ובחקלאות, ובמרכז המדינה, ושם התפרנסו ממסחר קמעונאי וממלאכה זעירה.

את הקשיים, ההשפלות והייסורים שהיו מנת חלקם של מקצת המגורשים שהגיעו לפאס ולסאלי תיאר רבי אברהם אדרוטיאל, שכתב כי בנות ישראל חוללו ורבים בפאס מתו בצמא: "ומהם אכלו האריות ושאריות הפליטה באה לפאס ונאספו שם כל העדרים יחד גדולים כקטנים חכמים ונבונים".  ואולם אדרוטיאל מרעיף תשבחות על המלך מולאי מנסור, שעזר ליהודים להגיע לפאס, ומכנה אותו "חסיד אומות העולם".

המאה השש עשרה במרוקו התאפיינה באירועים דרמטיים שהשפיעו השפעה חדה על יהודי מרוקו הוותיקים. כאמור, עשרות אלפי יהודים היגרו למרוקו מספרד ומפורטוגל, ומאבקי השליטה בבית המלוכה הביאו עימם הטלת מיסים דרקוניים. היהודים חיו במעמד של בני חסות, "ד'ימי",  והוטלו עליהם מגבלות על אורח החיים: בלבוש, באיסור רכיבה על סוס ובחיוב לבישת בגד מזהה. במקומות מסוימים כמו בפאס היו ניסיונות לאסלם יהודים בכוח ולגרשם מערים ומכפרים. הבצורת, הרעב והמצוקה הכלכלית והחברתית היו אפוא כר נרחב לתסיסה משיחית-קבלית, וברבות השנים גרמה התסיסה לתנועה השבתאית לתקוע יתד במרוקו.

אירוע מכונן בתולדות מרוקו באותה התקופה היה קרב שלושת המלכים. הקרב נערך בקסר אל כביר שבצפון מרוקו ב- 4 באוגוסט 1578 בין מלך פורטוגל סבסטיאן, שרצה דריסת רגל במרוקו וכרת ברית עם השליט המודח של מרוקו אבו עבדללה מחמד השני, ובין סולטאן מרוקו עבד אל מלכ הראשון. את הקואליציה של מלך פורטוגל והשליט המודח הביס צבאו של עבד אל מלכ הראשון, ובקרב נהרג אבו עבדאללה מחמד. גם מלך פורטוגל נהרג, והסולטאן המכהן עבד אל מלכ מת בקרב מוות טבעי. על מרוקו הומלך אפוא סולטאן חדש: אחמד אל-מנסור, בן משפחתו של הסולטאן שנהרג. אחמד אל-מנסור מלך עשרים וחמש שנה  (1578 – 1603), וכונה אל-מנסור המנצח. על קרב שלושת המלכים וסיומו בהצלחה לטובת היהודים נכתב בספר "דברי הימים" של רבי שאול סיררו מפאס: "והייתה המלחמה חזקה עד מאוד בשנת השל"ח יום ב' לרח' אלול ולכן נתקבצו החכמים וקיימו על נפשם ועל זרעם לעשות פורים ומתנות לאביונים משם ואילך עד שיבוא בקרוב".  התקופה שקדמה לשנת עלייתו של אל-מנסור לשלטון הייתה סוערת ולוותה באנדרלמוסיה גדולה ובמאבקי שליטה בתוך בית המלוכה שגרמו לפגיעות ביהודים ולהטלת מיסים ומגבלות על חיי היהודים בכלל. לעומת זאת הייתה תקופת שלטונו אחת התקופות היפות של יהודי מרוקו, כמו שכתב בר אשר: "משנת 1578 עד שנת 1603 תחשב מלכותו הארוכה של אחמד אל מנצור כנוה מדבר ליהודים ]…[ לעיתים נדירות ידעה מרוקו שקט ושגשוג כאלה שידעה תחת שלטונו".

לאחר מותו של אל-מנסור בשנת 1603 החלו מאבקי שליטה בין יורשיו, והם עוררו מחדש את האלימות שנרגעה בתקופת שלטונו. מלחמת הכול בכול פרצה: מכל עבר צצו מנהיגים דתיים, נלחמו ביניהם וזרעו הרס וחורבן. נוסף על השבטים הברבריים גם השבטים הערביים השתתפו בקרבות, וזו הייתה תקופת האנרכיה הקודרת ביותר שידעה מרוקו. בתקופה זו גם ערים מבוססות ושלוות בדרך כלל, כמו פאס, היו טרף לקבוצות אלימות. הפילוג בין יורשיו של אל-מנסור לווה במלחמת אחים ובירידה איטית של בית המלוכה, והן בישרו את קיצה של השושלת הסעידית: "לאחר מותו של המלך התחילה מלחמה על כיסא המלוכה בין בנו ויורשו מוחמד ובין שני אחי אביו, הקרב הזה לווה בהתקפות על היהודים, הטלת מיסים כבדים, גירוש של יהודים כפי שכותב רבי שאול סיררו בספר דברי הימים".

סיררו, כותב הכרוניקה של יהדות פאס, מתאר את השנים שס"ד–שס"ו  (1604 – 1606)( וכן שע"ד–שפ"ג -( 1614 – 1623)  כשנים של בצורת ורעב שהביאו למותם של שבעת אלפים איש. מחירי מצרכי מזון כמו חיטה האמירו והגיעו למחיר של שלוש מאות אוקיות. זה היה רצף של שנים קשות לתושבי מרוקו בכלל וליהודים בפרט, שמאות מהם מתו ברעב: "בני פאס היקרים נפוחים כנאד מזי רעב, ויתר משש מאות אנשים נשים ובחורות בתולות שהמירו דתם".

בשנים אלו הייתה הגירה של יהודים מפאס בגלל המאורעות, ובהם היו רא"א ורבי סולימאן אוחנה, שעלו לארץ ישראל: "מספר רב של רבני המערב עזבו את ארצם ]…[ בעיר הקבלה היו גם רבנים אחרים מארץ הדרעא שבה מצאה חוכמת הקבלה קן, והתוודעו לגדולי המקובלים רבי חיים ויטאל והאר"י, אליהם הצטרפו הרבנים יוסף המערבי בן טבול ורבי סולימאן אוחנה מפאס, בירושלים התיישבו הרב שמואל חאגיז ורבי יעקב צבאח ובחברון הרב אברהם אזולאי".

בשנת שס"ט  (1609)  כבש השליט עבדאללה בן מולאי את פאס וגרם סבל רב ליהודי פאס. הוא העלה את מחירי המזון והוריד את ערך הכסף, וכך גורם הפסד גדול לבעלי הון ולאנשים אמידים, שמקצתם היו יהודים. סיררו כתב על שנת שע"א  (1611)  שהייתה קשה ליהודי פאס, ותיאר את הסחיטה של השליט את היהודים בדרישתו לשלם לו סכום עצום כמס שיוכפל אם יאחרו לשלם ביום אחד: "מולאי זיידאן אשר חשבנו בצלו נחיה יצא הקצף מלפניו, בא השר הצורר ואמר שייתנו היהודים עשרת אלפים אוקיות ]…[ ואמר שאם לא יתנום קודם הלילה שיתנו למחר כפליים והתחיל לגבות ולא הספיק היום,למחר אמר שייתנו לו עשרים אלף אוקיות".  בשנים הללו גורשו היהודים גם מתרודאנט שבדרום מרוקו. רבי יעקב איפרגאן מתרודאנט, המקובל שכתב את הספר "מנחה חדשה", תיאר בהקדמה לספרו את הייסורים ואת הגירוש שעברו: "בימים ההם התקדרו עוד שמי יהודי מרוקו מפני סכסוכים מדיניים ומקרים רעים, בחבל שוש בעיר תארודאנט היו בשנת שנ"ח [ 1598 ] רעב ומגפה שמפניהם נאלצו יהודי העיר לגלות ממנה ילכו ויתישבו בעיר אקה".

פאס נחשבת לאחת מארבע הערים המקודשות לאסלאם. הייתה בה קהילה יהודית חזקה וגדולי הרבנים ישבו בה, ועימם כותבי הכרוניקה היהודית במרוקו, כמו רבי שאול סיררו, ומכאן התיאור הסלקטיבי של ההיסטוריה של יהדות מרוקו, שהתמקד בעיקר בקורות קהילה זו. לכן התמונה המתקבלת אינה תמיד אמינה בהכרח, כי היא צובעת את חיי כל היהודים במרוקו בגוונים שחורים על בסיס תיאור האירועים בפאס בלבד.

הירשברג מבקר את כותבי האירועים בפאס ומציין כי האירועים הקשים היו נחלת כולם, ולא רק היהודים סבלו: "בכולם התעללו השלטונות וגבו מהם את המחיר של מאבקי הירושה ]…[ תיאור התקופה לאור המקורות היהודיים והידיעות על מה שקורה במרוקו היו על ידי אנשי פאס ששמו את המיקוד על מה שקורה בפאס". לדעת הירשברג, אנשי פאס התעלמו מהקורות את היהודים במקומות אחרים, והאנרכיה ששלטה במאה השש עשרה, עם שלטון השריפים, פגעה בכולם, ערבים, ברברים ויהודים.

מארמול, היסטוריון ספרדי ששהה במחצית המאה השש עשרה בצפון אפריקה, העריך שמספר היהודים בפאס היה עשרת אלפים נפש ואבחן את רובם כמגורשי ספרד. הוא מתאר את יהודי פאס כמושפלים שהמוסלמים פוגעים בהם ותוקפים אותם ברחוב, ומציין כי נאסר עליהם לנעול נעלי עור, אבל היהודים נחשבים משכילים והמלך מפקיד בידיהם את ניהול ענייני בית המלוכה.

לסיכום, המצב הכלכלי-חברתי-דתי של יהודי מרוקו הושפע ממאבקי שליטה תכופים מצד הטוענים לכתר. מאבקים אלו לוו בהטלת מיסים דרקוניים על היהודים, ואפליה וגזרות על חיי הדת של היהודים מאפיינות את מצבם ברוב הזמן. השנים 1603 – 1612 , שלדעת החוקרים היו השנים שבהן עזב רא"א את פאס, מאופיינות במצוקה כלכלית, בבצורת וברעב, בכאוס ובמאבקי שליטה.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"

פרק המשה עשר-חיי הרוח-קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה כרך ג'

שירה ופיוט

בצד חכמתם בהלכה, נתברכו חכמי צפרו גם ברגש ובדמיון מפותחים. כמעט כולם כתבו שירים, פיוטים וקינות. בין המשוררים הבולטים ביופי לשונם ובדקות ביטויים יש למנות את ר׳ שמואל בן ר׳ יהודה אלבאז שחיבר: א) ״נועם שיח״, פיוטים וקינות על חרבן בית המקדש והגלות; ב) אזהרות, על מנין המצוות כדוגמת האזהרות שכתב ר׳ יצחק ב״ר ראובן. רבי עמרם אחיו, שחיבר ספר שירים ופיוטים בשם ״קול זמרה״, ר׳ רפאל משה אלבאז בן ר׳ שמואל שחיבר ספר ״שיר חדש״, ר׳ שלום אזולאי(נפטר בשנת תרפ״ב), כתב שירים המצטיינים בלשון צחה וציורית מלאת רגש ונראית כאילו היא המשיר ישיר לשירת משוררי ספרד ר׳ שלמה בן גבירול או ר׳ יהודה הלוי. מפורסם ביותר שירו בשבח התורה ״לי אמרה נעימה״, שהבית הראשון שלו אנו נותנים כאן:

שפע יופייך הדורה

נוגה זרחך כיסה כלימה

עש כסיל כימה

ובושה חמה

אספו וחפו זהרם

הפשיטו סות פארם

 והשליכו ציץ נזרם

מלהב יופייך

ולהט לחייך

איילת אהבים, יעלת־חן, עדינה, תמה.

 לו יראך האדם כי ימות — וחי

בטל אורך תעירה

ישני מערה.

המשורר מדמה את התורה ליעלת חן, שיופייה ואורה מכלים ומבייש את אור החמה עש כסיל וכימה. תוך שינוי סדר המלים הוא משתמש בפסוק ״לא יראני האדם וחי״ ומשמעותו משתנה לחיוב. האדם כי ימות יראה את אור התורה— וחי. כי טל אורה הוא טל תחיה המחיה אף ישיני מערה. הדימויים בשיר קולחים ומשתנים בזה אחר זה. ומעניקים לשיר עוז ביטוי ותנועה שובבה. השפה ציורית, השורות קצרות עם חרוזים מלאים ומתחלפים. שתי השורות הארוכות בבית נראים כשיא התמונה. בהם כאילו לא יכול המשורר לעצור בלשונו מלתאר התורה בשפע תארי־שבח, שהשיא בהם הוא היותה מחיה את המת. שירתם של החכמים הנ״ל, היא בעיקרה שירת קדש. הם שרו:

הערות המחבר: על הגלות והגאולה הנכספת. ברוב שיריו מתלונן ר׳ רפאל משה אלבאז על אורך הגלות ועל העלבון הצורב שיש בכך שישראל משועבדים ״לממשל ניני אמה״. בשיריו משתקפת הציפיה לגאולה, האהבה והערגה שבלבו לארץ ישראל: אל עיר קדש כמה בשרי כלה שארי

מלבד משוררים אלה ידועים עוד חכמים אחרים שכתבו שירה כגון ר׳ יוסף עטייה, ר׳ עמוד אביטבול שספרו שבכתב יד. עט הזמיר, כולל גם פיוטים רבים ונדפסו גם בסוף ספר מנחת העמר; רבי אליהו ן׳ הרוש שיריו נדפסו בסוף ספרו ברכת אליהו, ״מהלל אל״ למר אבי זצ״ל, בסוף ספרו תורה וחיים. ר׳ ראובן אג׳ייני שספרו ״שפתי רננות״ נדפס בסטנסל בירושלים תשל״ג.

מאין יבוא עזרי

בה רעיוני וסעיפי דבקו.

שירים לחגים ומועדים. חגיהם של יהודי המערב הצטיינו בשפע השירה שהיהודי שר בעת סעודתו, תפלתו, ובמפגשי רעים וקרובים. השירות הללו השרו אוירה מיוחדת לכל חג, עד שבמשך דורות כל חג נזדהה והתמזג עם מנגינות השירים המיוחדות לו. המשוררים במארוקו כתבו כולם שירים לחגים ולמועדים, בהם סיפרו על ענייני דיומא ועל המאפיין את החג, וסיימו באיחולים לגאולה ולביאת המשיח.

שירי מוסר: ר׳ רפאל משה כתב שירים על מאבקו של האדם עם יצרו הרע, בהם הוא נותן עצות לאדם כיצד להשמר ממנו, להתרחק ממדות רעות, ולהדבק בטובות:

אני לדודי פאר המדות אוהב טהר־לב

שפל ברך וקומה

אדם להבל דמה

 יתרון דעת וחכמה

דורש טוב עמו

נתן מלחמו

בתומו

הולך רצוף

אהבה לבו לא גבה

לא מינה לא מקצתה.

 

אחי אתה הסר כעס מלב

כי היא מדה מגונה

ואת פושעים הוא מנה

מי פתי יסור הנה

איש אף יגרה

אפו יחרה

 הוא יורה

חצים ואש־להבה

 הוות בקרבה

כי דרכי שאול ביתה

על מדת הגאוה כותב רבי רפאל משה בשירתו .

מה יתאונן אדם ילוד אשה

 שני חייו כמלונה במקשה

הבל הבלים חרפה ובושה

איך יתגאה כארי יתנשא

 ליום עברות נפשו יבשה

 

קצר ימים לא בכח יגבר

בשצף קצף או מת או נשבר

מה יענה ביום שידובר

 יצריח ועל אויביו יתגבר

כל טובו ויופיו חמק עבר

 

בקרוב עליו בוגדים עם מריעים

 יהפך עליו למשחית הודו

אז יתן חשבון על כל פשעים

אין שכחה לפני כסא כבודו

 

אם יעלה לשמים שיאו

יתבונן מוצאו ומובאו

מים סרוחים ממנו יצאו

 

ידל כחו לרעבו וצמאו

איך ירום ונשא לפני בוראו

 לו חכמו ישכילו זאת ויראו

 

במה נחשב תולעת קטנה

מעבר מאוס עבר ושנה

 יתפעם אם עקצתו כינה

 

ועל פת לחם פניו נשתנה

איש אשר אלה לו למנה

 מה אחריתם רוש ולענה

 

משפט כתוב חבורות ופצעים

מלך אדיר דנו ומעידו

גאים ורמי קומה גדועים

 יעלו בתוהו ויאבדו

שירים לכבוד התורה ו ל ו מ ד י ה. שתפקידם חינוכי, לנטוע בלב ההמון אהבה לתורה ויראת־כבוד לתלמידי־חכמים. ולסוג זה שייכים שירי תפארת ששרו לכבודם של חכמים ואישים שהיו נדיבים ורודפי מצוות. ולהיפך קינות לפטירתם של בני העדה, תלמידי חכמים ומנהיגים.

שירי שעשועים. שירתו של ר׳ רפאל משה הצטיינה אף בחוש הומור. הוא כתב שיר על ״מקקים״, ״בק״ בערבית. בנושא זה התכתב בשירה ר׳ אבנר ישראל הצרפתי, ויכוח בין איש לאשה בה כל צד מונה את הצד שכנגד .

משוררים במארוקו כתבו שירים אף בשפה הערבית. שירי מוסר. כגון השיר: ״תובו ללאה יא נאס״ [שובו לאל הוי אנשים] לר׳ עמור אביטבול. ״מארית מן הווא האני״ [לא ראיתי מי שהוא בטוח] לר׳ רפאל משה.

אף ר׳ דוד אראג׳יל רבה הראשון של צפרו, כתב כנראה שירים רבים וממנו נשארת תוכחה— מוסר לאדם.

כל אגרותיהם של החכמים כתובות במליצה בסגנון המקאמה. גם בזה גדל כחם של רבני צפרו. ר׳ עמור אביטבול חיבר ספר ״עט הזמיר״, ר׳ שלמה אביו כתב עט סופר; ר׳ רפאל משה אלבאז כתב ספר ״שקל הקדש״  . ר' שמואל אלבאז כתב "עט דודים".

גם חכמות כלליות ידועות היו לפחות לכמה מחכמי צפרו. מסורת בידינו שר׳ דוד אראזיל היה מכיר את חכמת אלכימייא. ר, משה בן חמו ידע את השפה הערבית וספרות הישמעאלים — ספרות הפיק׳ה— על בוריין. ״בקיא בלשונותם בחסיריהם וביתרותם, עד שפנו אליו בשאלות חכמי הגויים.

ברפואה היו להם ידיעות אלמנטריות, על צמחים שמועילים לרפואה. רשימות שונות של תרופות השאירו בידינו. בשטה זה היו בידם מסורות שבכתב, אף מנשים זקנות שהיה להן נסיון רב ומסורות שבעל פה, בשימוש בצמחים ותרופות אחרות. הם ידעו להרכיב חיסון נגד חולי אבעבועות. יהודי צפרו השתמשו הרבה בקמיעין וסגולות לרפואה. מערים אחרות פנו אליהם בבקשה לכתיבת קמיעין.

הערת המחבר: ראה תעודות 227, 305, 307, 309. ביניהם התכתבות בין ר׳ רפאל אהרן מונסונייגו ור׳ יהודה אלבאז בהם מבקש ממנו קמיעין ורפואות שונות. בקשר לרופאים, הנוהג היה כמו שאמרנו שכל זקנה שהיה לה קצת נסיון ושומעת על חולה הולכת לבקר אצלו ומיעצת למשפחה לנסות רפואה זו או אחרת, ולפעמים בלטו אנשים שהצבור נתן להם כנוי רופא אברהם אטביב = הרופא, משה אטביב או שלמה אטביב; זכורה לי האגדה שספר לי אבא ז״ל על רופא שזכה לכנוי כזה, ורצה לרכוש גם מסמכים על מקצועו, הוא פנה אל רב אחד שהיה פקח ולקחו לגבות עדויות מהחולים שנתרפאו על ידו, אחרי שבקרו אצל כל החולים שברשימה אשר ביד הרופא התנהל דו־שיח בין הרופא והרב; הרב מבקש שיתלוה עמו הרופא לבקר עוד במקום אחר לגבות עוד עדויות, הרופא, באיזה מקום, הרב, בבית הקברות, הרופא ומה לנו עם המתים, הרב, עד עתה שמענו עדויות מפי החיים שנתרפאו על ידך, מעכשיו עלי לפנות למתים לשמוע כמה מתו בטפולך.ע"כ

פרק המשה עשר-חיי הרוח-קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה כרך ג'-עמוד-156

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל-מאת יוסף שיטרית

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל

מאת יוסף שיטרית

תשמ"ג

ר׳ דוד אלקאים נודע עד כה בעיקר הודות להשתתפותו בקובץ שיר ידידות  אנתולוגית הפיוטים המקובלת כיום על כל יהודי מרוקו בארץ ובעולם, ואשר היה אחד משלושת עורכיה. באנתולוגיה זו הוא פרסם לראשונה את שירתו התנ״כית המבוססת על פרשיות השבוע שבין ״בראשית״ ל״כי תשא״ ועל מגילת אסתר. עם פרסומו של הדיואן המלא, מתברר שכתיבה תנכ״ית זו היוותה פן אחד בלבד במגוון יצירתו. הדיואן כולל שמונים ושבעה שירים, ארוכים ברובם הגדול; מתוכם שניים נכתבו בערבית־יהודית ואחד בארמית. לצד השירים התנ״כיים נמצאים כאן שירי חכמה והשכלה, שירי גלות וגאולה, שירי התנהגות ומוסר, וכן שירים אירועיים כולל שירים לכבוד חגים ומועדים. אם כי השירים אינם מתוארכים, הרי נדמה שנכתבו כולם עד לשנת תרפ״א וקובצו כבר אז תחת השם ״שירי דודים״. עדות לכן אנו מוצאים בהסכם חלוקת הרווחים שנחתם בין שלושת העורכים — המו״לים של שיר ידידות ואשר הופיע בראש המהדורה הראשונה שיצאה במראכש באותה שנה. ע״פ הסכם זה נקבע ש״דוד אלקאים ה׳(=האמור] יקח לו חלקו ה׳ [=האמור, היינו שליש מהרווחים — י.ש.] להיות לעזר בהוצאת הדפוס של ספרו שירי דודים שהוא עתיד להוציאו לאור בעזה״י [=עזרת ה׳ יתברך]. ר׳ דוד אלקאים לא זכה להוציא את ספרו לאור, שכן לא היו כנראה כל רווחים מהדפסתו של שיר ידידות, ואף מספרים שנגרמו הפסדים כבדים למו״ליו. ההפסדים כוסו ע״י דוד יפלח, אשר יחד עם משוררנו ועם חיים ש׳ אפרייאט, ערך את הספר והיה גם העשיר מבין השלושה.

הערת המחבר: פרטים אלה התבררו לי מתוך ריאיונות מוקלטים ושיחות שערכתי עם יוצאי מוגאדור שהכירו אישית את העורכים. דוד יפלח שימש עד לפטירתו בשנות הארבעים כ״שיך״ של קהילת מוגאדור והיה ידוע בעשרו ובהדרו. יחד עם אחיו הוא בזבז הון רב על לימוד המסורת המוסיקלית האנדלוסית מפיהם של ידענים מוסלמים. במשך הזמן הוא הפך במרוקו לאחד המומחים הגדולים של מסורת מוסיקלית זו, ורבים, יהודים כמוסלמים, באו לשאול את דעתו בעניני המוסיקה האנדלוסית ושירת ה״קצידה״. מפיו שאב ר, דוד אלקאים את מנגינות השירים המוסלמיים ששימשו כמיקצבים לשיריו של המשורר.ע"כ

כתב־היד של שירי דודים נשאר אצל המחבר עד לפטירתו ועבר לאחר מכן לבנו חיים משה, המתגורר כיום באגאדיר שבדרום מרוקו והשומר עליו עד היום. כתב היד המתפרסם כאן במהדורת צילום הינו העתקה מהמקור, שנעשתה ע״י ר׳ מרדכי זעפראני ז״ל, שהיה סופר סת״ם ידוע בקהילת מוגאדור. המעתיק רשם גם בסוף כה״י שני פיוטים מפרי עטו.

למרות המוניטין שיצאו לר׳ דוד אלקאים בקרב בני קהילתו ולמרות המקום החשוב שתופס כיום הקובץ שיר ידידות בחייהם התרבותיים והרוחניים של רבים מיוצאי מרוקו, לא נכתבו עד כה כל מחקר וכל רשימה ממצה על חייו ופעלו של המשורר ולא על שירתו. ובכן, מי היה זה ר׳ דוד אלקאים — או רד״א בראשי תיבות — אשר לבטח עוד ידובר בו וביצירתו בשנים הבאות?

ר׳ דוד אלקאים חי במחצית השניה של המאה הי״ט ובמחצית הראשונה של המאה הכ׳, באחת הקהילות התוססות ביותר והפתוחות ביותר להשפעות אירופאיות בקרב יהדות מרוקו. זוהי מוגאדור, או אצווירה ע״פ שמה הערבי, שעל חוף דרומה של מרוקו. הוא נפטר שם בשנת 1941, בגיל של למעלה מתשעים שנה. רבים הם יוצאי מוגאדור החיים בארץ ואשר הכירוהו אישית אך מעט ידוע להם על יצירתו המלאה ואף על מספר שנות חייו המדויק, כולל בתו החיה כיום בטבריה. כולם זוכרים בעיקר את כשרונותיו האמנותיים המדהימים ואת חייו הקשים שהתנהלו כמעט על סף העוני.

ע״פ העדויות החוזרות הנשמעות מפי מכריו, דברים הרמוזים גם ביצירתו שבכתב, הרי ניחן ר׳ דוד אלקאים בכישורים אמנותיים רבים ומופלאים שמהם הוא הוציא בדוחק את פרנסתו. ראשית, הוא צייר בדייקנות מדהימה דיוקנאות של בני הקהילה, ובמיוחד דיוקנאות של זוגות צעירים לפני חתונתם או לאחריה, או — להבדיל — דיוקנאות של אנשים שנפטרו וקרוביהם רצו להנציח את דמותם. הוא צייר את תמונותיו מתוך עמידה מול בעל הדיוקן, מתוך תמונות צילום ולפעמים אף מתוך זיכרון והיכרות בלבד, והכל בגודל טבעי. שנית, הוא עסק בנגרות וייצר רהיטים אמנותיים ומסגרות מיוחדות למראות. מספרים שלא היה לו מתחרה באמנות גילוף העץ. ארונות הקודש שהוא בנה היו מוצבים באחדים מבתי הכנסת הרבים של מוגאדור, וכשהיה צורך להרכיב רהיטים מיוחדים שהגיעו מפורקים מאנגליה למשל, פנו תמיד לר, דוד אלקאים. שלישית, הוא כתב כתובות על קלף ועיטר אותן בעיטורים מרהיבים בצבעי כסף וזהב. מאחדות מכתובות אלה ניתן עדיין להתפעל אצל יוצאי מוגאדור השומרים עליהן ביראת כבוד יתירה וכעל יצירות אמנות ממש. רביעית, הוא הכין מצבות מיוחדות לקבריהם של עשירי הקהילה וחרט עליהן את הנוסחאות לזכרם של הנפטרים באותיות ברונזה. חמישית, הוא ייצר שופרות ועסק כמו־כן בעבודות פח אמנותיות, כגון ייצור קופסאות ותיבות למזכרות, וחנוכיות. גם ממלאכת הריפוד בעור הוא לא משך את ידיו, והיו גם שהביאו לו עורות של חיות לפחלצם.

אכן, פעילות מקצועית ואמנותית עניפה ומגוונת ביותר. אך אין פירוט כל העיסוקים האלה בא כאן לפאר את דמותו של משוררנו אלא בעיקר כדי להבין את הרקע המקצועי שלו ואת רגישותו הפלסטית והאסתטית החדה כפי שתתבטא למשל בתיאוריו הרבים של כלי המקדש ושל עצמים וחפצים שונים. כמו־כן, פירוט זה בא ללמד על מידת תסכולו, לו הוא נתן פורקן ברבים משיריו. על כך, למרות כל הכישורים וכל העיסוקים האלה לא היתה הפרוטה מצויה ברווח בכיסו. למרות כל המוניטין שיצאו לו במוגאדור, לא הספיקו לו אמונתו ואומנותו כדי להתפרנס בכבוד, ובשירתו הוא מציג את חכמתו כ״חכמת העני״ עם כל המשתמע מכך.

הערת המחבר: אחד המסרנים שסיפרו לי על חייו של ר׳ דוד אלקאים תיאר את מצבו הכלכלי ע״פ הפתגם הערבי־מרוקאי: ״סבע צנאיע, וחק צ'איע״, ובתרגום חפשי לעברית: שבעה מקצועות, אך הפרנסה חסרה.

מגוון עיסוקים זה שבתחום המלאכה והאמנות קובעים את ר׳ דוד אלקאים כמשורר יוצא דופן בקרב גדולי המשוררים העבריים שקמו לפניו במרוקו. אלה עסקו רובם ככולם בשירה כעיסוק משלים לצד עיסוקם העיקרי בהרבצת תורה, בהלכה או בדיינות, כגון ר׳ יעקב אבן צור (פאס, 16731753), ר׳ דוד חסין (מכנאס, 17201790), ר׳ יעקב ברדוגו(מכנאס, ? 1843), ר׳ רפאל משה אלבאז (צפרו, 18231896) ועוד רבים אחרים. רד״א עסק כל ימי חייו במלאכה לשם פרנסתו ולא עסק במקורות המסורתיים של היהדות אלא למען הלימוד לשמו. כפי שמתברר מתוך שירתו, הוא היה בקי בתנ״ך ובפרשנותו, במדרש ובתלמוד וכן בספרות הקבלה, בספר הזוהר בעיקר. דרך הלימוד העצמי המוגבר של מקורות אלה, הוא גם רכש את יסודות השפה העברית, יסודות שיהפכו תחת עטו למסכת מסועפת ועשירה כל כך. פרט לעברית ולערבית־היהודית המדוברת במוגאדור וכן לערבית החצי־ספרותית של שירת ״הקצידה״ המוסלמית, שלט כנראה ר, דוד אלקאים גם באנגלית ובצרפתית. את השפות הזרות הוא למד מתוך לימוד עצמי בלבד.

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכילמאת יוסף שיטרית

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר