ארכיון חודשי: אוקטובר 2019


 להתהלך באור החיים-  בפרשת 'בראשית' הפותחת את ג"ן פרשיות התורה, לאור פירושו של רבנו-אור-החיים-הק' רבנא.  הרב משה אסולין

 להתהלך באור החיים                   {שער לספר בראשית}

          "זה השער ליהוה – צדיקים יבואו בו" (תהלים קי"ח, יט).

שיר פתיחה לכבודה של תורת אלוקים חיים,

 לאור פירושו לתורה של רבנו חיים בן עטר – "אור-החיים".

"לייחד שמו הנורא".

בדחילו ורחימו, נפתח בסיעתא דשמיא ובסימנא טבא,

בפרשת 'בראשית' הפותחת את ג"ן פרשיות התורה,

לאור פירושו של רבנו-אור-החיים-הק' רבנא.

במעלה הר ה', ננסה לאחוז בשיפולי גלימת תורתו

של מאור עינינו – אור החיים קודשנו,

רבנו חיים בן עט"ר – עטרת ראשנו.

במבוא לספר, הרחבנו קמעא

בניתוח שני שירים קצרים, מאת רבנו אוה"ח הק' לתורה.

בראשון, הוא פותח את פירושו, ובשני, חותם ביאורו לתעודה.

השירים מאירים ומזהירים כזהר הרקיע מתורתו המאירה,

ומשקפים מעט מן המעט, מהנהגותיו במעלות הקדושה והטהרה,

"אחד מעשרה מחכמתו ורוחב ליבו", כדברי תלמידו החיד"א.

 

ביריעות הספר, ננסה ברצ"ה להאיר בתורת רבותינו הקדושים,

מתוך התבטלות גמורה ואהבה רבה, לתורת חכמינו הטהורים,

עליהם נאמר מפי בת קול: "אלו ואלו – דברי אלוקים חיים".

 

בכתרם של חכמינו, מנסים אנו להציץ בכנפי אור תורתו המאירה,

של רבנו חיים בן עט"ר –  בעל הפירוש "אור החיים" לתורה,

כדי לקרב זוהר תורתו בפני עם ה' – הבוחר בתורה שהיא אורה.

"לייחד שמו הנורא".

להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

האור הגנוז בתורה – ואורו של משיח.

          "בראשית ברא אלהים, את השמים ואת הארץ…

ויאמר אלהים יהי אור, ויהי אור.

            וירא אלהים את האור כי טוב" (בר' א, א – ד).

"אמר רבי אלעזר:  אור שברא הקב"ה ביום הראשון,

אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו.

כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול… עמד וגנזו… לצדיקים לעתיד לבוא" (חגיגה יב ע"א).

סוד הגאולה –  ע"י לימוד תורה.

"ורוח אלוהים" –  אמרו במדרש, זה רוחו של משיח.

"מרחפת על פני המים" – אין מים אלא תורה, על דרך אומרם בזוהר,

שלא יגאלו ישראל – אלא בזכות התורה שנמשלה למים"

"וחושך על פני תהום – ירמוז על גלות המר, אשר בו אנו שקועים… והיצר הרע…

"ויאמר אלהים יהי אור – הוא אור הגאולה העתידה המופלא.

'ויהי אור' – על דרך אומרם… 'ויהי רז', ש'אור' בגימ' 'רז' – 207.

הכוונה שגזר ה' יתעלה שמו, שאור זה של מלך המשיח,

לא יתגלה בעולם, ויהיה סוד טמון אצלו" (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' א, ב. פירוש כ"ב).

"ב – ר – א – ש – י – ת".

"שבת בראשית" – להתחיל מבראשית.

הקשר בין פרשת "וזאת הברכה" בה חתמנו את התורה ב"שמחת תורה", לבין "שבת בראשית" בה פותחים אנו את התורה. ועוד, למה כלה אחת שהיא התורה, צריכה שני חתנים?

הקב"ה מברך כל אחד ואחד מאתנו שיהיה בבחינת "חתן בראשית" היכול ללמוד תורה מתוך שמחה, כמו "חתן תורה" שזכה ללמוד תורה במשך השנה מתוך שמחה, ואף זכה להיות "חתן תורה" בסופה ב"שמחת תורה". כלומר, כל אחד אחד מאתנו יכול לחדש ולהתחדש בתורה – ולהתחיל מבראשית.

האדמו"ר הזקן אומר על שבת בראשית:

כמו בכל חג ומועד – חג מעלינו היעד והיעוד של אותו מועד, ומאיר לנו מאורותיו וסגולותיו, בבחינת דברי רבנו האריז"ל לכתוב: "והימים האלה נזכרים ונעשים" (אסתר ט, כח) – שלתקופת השנה, מתחדשים כל עניני הקדושה וסגולה של אותם ימים, אם רק נזכרים ונעשים כדבעי". 

כך ב'שבת בראשית' שהיא ראשית הבריאה. יכולים אנו לנצל את אותה הארה של בריאת העולם, ולנסות לשוב אל הבריאה הראשונה והמושלמת, בדמותם של "ויהי אור" – אור התורה, ואל השיבה ל"גן עדן" שלפני החטא.

אם אדם וחוה היו מתאפקים במשך שעתיים עד כניסת השבת, העולם היה נראה כיום – 'גן עדן מקדם'.

בעצם, זהו תפקידנו עלי אדמות בעבודת ה', להתאפק ולא להיכנע ליצר הרע, בדמותו של הנחש הקדמוני, כפי שהשתלט על ליבה ושכלה של חוה.

רבנו-אור החיים-הק' מתאר בהרחבה את דרכו הנחשית והערמומית של היצר הרע, כפי שהם באים לידי ביטוי בדברי הפיתוי של הנחש: "והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יהוה אלהים. ויאמר אל האישה, אף כי אמר אלהים לא תכלו מכל עץ הגן… {תוצאת הפיתוי היתה}: ותרא האישה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל, ותיקח מפריו ותאכל, ותיתן גם לאישה עמה ויאכל".

הקב"ה התיר להם לאכול "מכל עץ הגן" פרט ל"עץ הדעת", והנה הנחש הערום המסמל את היצר הרע, הופך את היוצרות וטוען: "אף כי אמר אלהים, לא תאכלו מכל עץ הגן". ההיפך הגמור מדבר ה'.

רק לפני כשעה אלוקים אוסר לאכול מעץ הדעת, והנה האישה רואה בעץ האסור את כל היופי שבעולם: "תאוה הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל".

רבנו מתאר את דרכו של היצר הרע כך: "וזו מידתו לשקר, והוליד בלבב אנוש אמונות ודעות כוזבות רחמנא ליצלן. ולפעמים להפליג ולהגדיל עבירות בלב אדם, וישוב ויאמר לו כי הוא מהנמנע במושג – ואין לך ערום בעולם כזה" (בר' ג, א).

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר למה הקב"ה שם לנו את היצר הרע במינון כזה היכול "לסמא" את עיני האדם: "וטעם שעשה ה' ככה, להיות שכל מחשבת ה' היא לצד השגת טוב המופלא, והוא תלוי בבחינת עבודה זו. לזה הגדיל בחינת עורמתו ויכלתו ולפי הצער שיסבול אדם ויתחכם להינצל ממנו, יעלה במעלות" (רבנו-אוה"ח-הק'. בר'  ג א). כלומר, הקב"ה רוצה שנתגבר יותר על היצר הרע, כך שהשכר שלנו בעולם הבא, יהיה טוב יותר.

איך ניתן לנסות להתמודד עם היצר הרע?

בימינו, רבות הן התופעות הנלוזות המקבלות "היתר" בניגוד לתורה, כתוצאה מחוקי יסוד שונים המנוצלים לרעה, ע"י קבוצות שוליים סהרוריות, המתהדרות בתהלוכות ססגוניות בשם "כבוד האדם וחירותו".

דוגמא אחרת הנוגעת לכל אחד מאתנו, לשון הרע המתנהל בראש חוצות, "בזכות" התקשורת הסלולרית הזמינה והזולה, וגם "הכשרה" לשיחות בלבד.

כאשר התורה או חכמים קובעים שהדבר אסור, אז זה אסור, ואסור להתחיל להתגלגל במדרון הפתלתל של היצר.

בכל בעיה הניצבת לפתחנו, נבדוק תחילה מה אומרת התורה על כך. ברגע שזה אסור, יש להתנתק ומיד, מכל דיון ומחשבה בנושא, ובו יש לראות תמרור אדום, אותו אין לעבור.

ה"כלי יקר" אומר על הפס' המתאר את חטאי דור המבול: "וירא יהוה כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום" (בר' ו ה): ברגע שהאדם מתחיל לחטוא – החטא ירדוף אותו וימשיך לחטוא באותו חטא.

 הוא מביא כדוגמא את חטאי הזנות והגזל בו חטא דור המבול: "לפי שחטאו בזנות, ואותה תאוה רבה והולכת תמיד – ולא ישבע לעולם כאומרו ז"ל (סוכה נב ע"ב): "אבר קטן באדם – משביעו רעב, מרעיבו שבע. וכן, חטאו בגזל – ואוהב חמס וכסף לא ישבע כסף". אלא תאוותו רבה והולכת תמיד, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. רוצה לומר: כל היום לא ישבע מתאוותו. אין שעה ביום שיהיה שבע בה – אלא כל שעה מוסיף על תאוותו" (בר' ו, ה).  

הפתרון הנ"ל יכול להצליח, רק ע"י לימוד תורה מתוך שמחה, דרכה נוכל לדעת מה אסור ומה מותר.

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר: על האדם ללמוד תורה מתוך שמחה: "והיה עקב תשמעון – אין והיה אלא שמחה, דהנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים, כי אין לאדם לשמוח – אלא כשישמור לעשות את כל אשר ציוה ה' לעשותאז ישמח ליבו ויגל כבודו" (דב' ז, יב).

כשהאדם שמח בעבודת ה' –  ליצר הרע יהיה קשה להטותו מדרך המלך.

"שבת בראשית" פותחת תקופת 'זמן חורף' בישיבות – זמן ללא 'חופשת בין הזמנים', כך שניתן ללמוד את 'תורת יהוה תמימה – משיבת נפש' ברצף, דבר המשפיע על טיב לימוד 'תורת אלוקים חיים אמת'.

דוגמאות לחשיבות הלימוד ברצף:

רבי עקיבא שלמד תורה ברצף במשך כ"ד שנים, הפך להיות אבי התושב"ע.

רשב"י שלמד תורה עם בנו רבי אלעזר במשך י"ג שנים, הפך להיות שר בית הזוהר.

זוכר אני כד הוינא טליא בישיבת 'נווה שלום' בקזבלנקה שבמרוקו, אחי חכם אברהם שליט"א ואני, למדנו ברצף במשך שישה חודשים, מפסח לסוכות, היות והמרחק בין הבית לישיבה, התפרס על פני יום וחצי נסיעה באוטובוסים. כל התקופה הנ"ל, היינו מנותקים מהעולם החיצון, והיינו שקועים רק בלימוד תורה.

הראשל"צ והרב הראשי לירושלים מרן הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א שגם למד בצעירותו בישיבת 'נווה שלום' בה למדנו, נהג לצטט את הרה"ג חיים שמואלביץ ע"ה, שהיה מדמה את לימוד התורה ברצף, לאדם המרתיח מים. המים ירתחו רק אם יהיו על האש ברצף. לעומת זאת, אם המים יחוממו לסירוגין – לעולם לא ירתחו.

כנ"ל בלימוד תורה, בכדי שנוכל לספוג את חום ואמיתות התרה – עלינו ללמוד ברצף.

רבנו-אור-החיים-הק' כתב כב' פירושים לפסוק הראשון,

כנגד כב' אותיות בהן נכתבה התורה.

נביא את חמשת הפירושים הראשונים.

פירוש א': השמים והארץ וכל צבאם,

 נבראו בבת אחת ובמילה אחת – 'בראשית'.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על צפונות אותיות התורה: "אותיות התורה ספורות, וכל אות מגדת הלכות נפלאות… כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה, בשבעים פנים וארבעה אופנים, ולב נתיבות" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמות לא, ג.).

רבנו פותח את פירושו לפס' הראשון במראות אלוקיים אותה זכה לראות, כדברי הנביא יחזקאל: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים" (א, א), וכדברי הנביא ישעיהו: "בורא קצות הארץ, לא יעף ולא יגע – אין חקר לתבונתו" (מ, כח). וכלשון קדשו: "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים בורא קצות הארץ, ואתבונן במה שהורשתי להתבונן בפתח דברי קודש"

למילה 'בראשית' הפותחת את התורה, חסרה התיבה האמורה להיות סמוכה אליה, בבחינת סומך ונסמך, כמו 'ראשית דבר', 'ראשית חכמה' וכו'.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע התורה החסירה את הנסמך למילה 'בראשית'?

הסמיכות מהווה צירוף של שני שמות עצם, שיש ביניהם קשר הדוק.

מבחינה תחבירית, הראשון מתפקד כ"גרעין", והשני כלוואי. דוגמא: "בית הרב", פירות ט"ו בשבט.

רבנו-אור-החיים-הק' פותח את תשובתו בביטוי: "ומי כאלוהינו יודע דבר, הלא ממנו מוצא דבר".

כלומר, רק אלוקים יודע את המילה החסרה. מניין אנחנו נוכל לדעת, בראשית של איזה דבר, נבראו שמים וארץ, דבר שיכול חלילה, לגרום לנו לטעות בנושא בריאת העולם (ע"פ 'אור הגנוז').

בביטוי הנ"ל, "ומי כאלוהינו יודע דבר, הלא ממנו מוצא דבר",  רומז רבנו כבר בראשית פירושו, שרק הקב"ה יודע תעלומות, יודע מדוע כל דבר נכתב במקומו, ועלינו להיזהר כאשר אנחנו מבארים את התורה, היות ולא כל רז ורז גלוי לפנינו, כמו במקרה של מה קדם לבריאת העולם.

רבנו מביא את דברי רש"י ע"פ חז"ל המסביר את הפס' הראשון 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ' כך: "ואם באת לפרשו כפשוטו, כך פרשהו: בראשית בריאת שמים וארץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך וכו'".

כל זאת, כדי שלא לתת פתחון פה לכופרים לטעון: אם השמים מורכבים מאש ומים כדברי הגמרא (חגיגה יב ע"א): "מאי שמים? אמר רבי יוסי בר חנינא: אש ומים. מלמד שהביאן הקב"ה וטרפן זה בזה, ועשה מהם רקיע".

אם ככה, מדוע התורה לא מציינת את בריאת אש ומים? וכדברי קודשו: "אומרו בתחילת סדר הבריאה 'השמים'. ורבותינו ז"ל פירשו התיבה 'שמים' שהיא מורכבת מב' דברים אש ומים. ומעתה הרי ח"ו נותן יד לפושעים לומר כי זו היא התחלת הבריאה, אבל המים והאש לא בראם ח"ו הבורא. אחר שהשמיענו הכתוב עצמו שתחילת הבריאה היא 'שמים', ואם המים נבראו, היה לו להקדים בריאתם. וחז"ל נשמרו מב' הערות, ופירשו ששיעור הכתוב הוא על זה הדרך: בראשית בריאת  שמים וארץ – היתה הארץ תוהו וכו'".

רבנו-אור-החיים-הק' מעיר על התשובה הנ"ל:

"דבריהם ז"ל לא הספיקו להסיר הטעות. כי לדבריהם, למה לא הודיע הכתוב אח"כ בריאת מים ואש ועפר ורוח…". כלומר, אם התורה רצתה לשלול עניין הטעות אודות בריאת השמים והארץ, הייתה צריכה לציין את ד' היסודות: אש, רוח, מים ואש, שקדמו לבריאת שמים וארץ.

לאור השאלה הנ"ל, רבנו מפרש את הפס' כך.

הקב"ה ברא את עולמו בדיבור אחד ביום הראשון, ובכל יום מששת הימים, רק העמיד במקומה את הבריאה המתאימה לאותו יום, כפי שמפורט בכל יום ויום בהמשך.

את זאת לומד רבנו דרך הריבוי משתי ה-אתין בפסוק. "את השמים – וכל מה שיש בשמים. "ואת הארץ – וכל מה שיש בארץ. וכדברי קדשו: "ובזה נבוא אל הביאור: והוא כי האדון יתעלה שמו – כל מה שברא בעולם שהם המקורות, וכל אשר ישנו במציאות… בראו ה' ביום אחד. וזה הוא אומרו 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ'. דקדק לומר שני אתין, לרבות כל הנמצא בעולם שהם המקורות וכל אשר ישנו במציאות… דקדק לומר שני אתין… אשר לזה כללם הבורא בב' פרטים גדולים ועצומים בשמים ובארץ, והם הב' ריבויים שריבה באומרו 'את השמים ואת הארץ. ובמאמר אחד ברא יתעלה שמו".

כדוגמא, מציין רבנו את האש אותה הקב"ה לא הזכיר בבריאה, למרות כוחה הרב, והניחה "הקב"ה במקומו שנברא במאמר ראשון מובלע ברעפים, והוציא מהם {אדם הראשון} אש, שיעור המספיק לו כאומרם ז"ל (פסחים נד ע"א): שעל כן אנו מברכים במוצ"ש בורא מאורי האש", כדברי קדשו.

רבנו מסכם את פירושו הראשון כך: "ודקדק לומר 'בראשית' ולא אמר בראשונה, [כדי לקיים את המאמר בתהלים] (קיא ו), 'כח מעשיו הגיד לעמו', [דרך מעשה הבריאה, יכיר עמ"י את מציאות ה' בעולם], והוא לפי מה שהקדמנו כי הכל ברא בדיבור אחד, דרך שם נשכיל כי מי שידבר כמה דברים בדיבור אחד, גם בדיבור לא יצטרך להקדים אות לחברתה. ומעתה כשאמר ה' תיבת 'שמים' – לא קדמו שי"ן למ"ם, ולא מ"ם ראשונה למ"ם אחרונה וכו'".

לכן, אין צורך בתיבה סמוכה למילה 'בראשית'. כלומר, אין פה ענין של סומך ונסמך, אלא המילה 'בראשית' מהווה יחידה עצמאית בפני עצמה. וכך ניתן להסביר את הפס':

"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ": השמים והארץ וכל צבאם – נבראו בבת אחת ובמילה אחת – בראשית'. וכדברי קודשו: "ואחרי הודיע אלוהים אותנו את כל זאת, אלה הם הדברים אשר הודיענו ה' בתיבת 'בראשית'. פירוש – הכל הוא ראשית, כי לא הייתה בבריאה חלק מאוחר, אלא הכל הוא ראשית, והבן".

בנושא האש ניתן להוסיף: ידוע שהאור שנברא ביום הראשון, האיר ל"ו שעות עד מוצ"ש, וזהו האור אותו גנז הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא, וכן האור הגנוז בתורה (ע"פ ספר הבהיר).

במוצ"ש כאשר החל להחשיך, אדם הראשון החל לפחד, שמא בשל חטאו בא אליו החושך, והקב"ה זימן לו רעפים, מהם יצר את האש שהייתה קיימת בפוטנציאל כבר בבריאה של היום הראשון, כדברי קדשו.

בעצם, האש היא ההמצאה הראשונה בהיסטוריה, בבחינת הכתוב "אשר ברא אלוהים – לעשות" (בר' ב ג). האלוקים נטע באדם את החכמה לעשות ולתקן את החסר כדברי רש"י למדרש:

"אשר ברא אלוהים ועשה" אין כתיב, אלא "לעשות". לומר לך: שהכל צריך תיקון (בר' רבה פי"א).

 בעקבות אותה אש שהמציא אדם הראשון, האדם מחדש חידושים מדהימים, ובפרט בדורות האחרונים.

כדוגמא, ניתן לציין את התפתחות התעשיה המודרנית שהחלה עם המצאת מנוע הקיטור ע"י ג'יימס ואט הסקוטי לפני 150 שנה, את החשמל על כל פיתוחיו, האלקטרוניקה על חידושיה וכו'. כל זאת, בעקבות אותם שני רעפים מהם הדליק אדם הראשון את האש הראשונה מלפני תשע"ח שנים. והכל, בהכוונה אלוקית ממעל, שנתן באדם חכמה ותבונה, בבחינת "אשר ברא אלוהים – לעשות = "לעשות ולתקן את החסר" כדברי רש"י שהוזכרו לעיל.

בידי האדם קיימת יכולת הבחירה במה לחדש לטובת האנושות, דוגמת המצאת הקיטור והחשמל, או לרעתה, דוגמת הנשק המתוחכם והמשחית.

הרה"ג יוסף דב הלוי סולוביצ'יק (חמש דרשות עמ' 39) אומר על הפסוק : "ויגרש את האדם, וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים" (בר' ג, כד).

הכרובים מסמלים את התורה, ואילו להט החרב המתהפכת, מסמלת כוחניות ומלחמות.  כל זאת, בבחינת דברי חכמים: "הספר והסייף ירדו כרוכים מן השמים" (ספרי, עקב).

לאדם יש בחירה בין שניהם. ע"י הליכה בדרך התורה המסומלת ע"י הכרובים, האדם יכול לשוב לגן עדן ממנו גורש.

לצערנו, האדם בחר ובוחר בדרך של 'להט החרב המתהפכת' – הנשק המשחית הגורר מלחמות עקובות מדם, לכן ההשקעה בפיתוח נשק מתוחכם, היא הגדולה ביותר במדינות רבות בעולם כולל ישראל, ופתרון של שלום – אין, בבחינת "רוממות א-ל בגרונם – וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו).

הרב סולובייצ'יק לומד זאת מהכתוב:

"כי יודע ה' כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם, והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע" (בר' ג, ה).

תרגום אונקלוס: "ותהון כרברבין" – תהיו אנשים חזקים, מושלים, כובשי עולמות. סמל ל"להט החרב המתהפכת".

רש"י: "יוצרי עולמות" = יצירת עולמות רוחניים ע"פ התורה. סמל לכרובים. [בכרובים, רש"י מפרש מלאכי חבלה!].

"וישלחהו יהוה אלהים מגן עדן (בר' ג כג). ה"שפת אמת": "וישלחהו" – מלשון שליחות לו ולדורות הבאים לתקן את החטא.

השאלה העולה בכל דור: במה בוחרים – באש התותחים, או באש התורה?

 על תקופת המשיח לה אנו מצפים נאמר: "לא ישא גוי אל גוי חרב – ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב, ד).

פירוש ב': מתי נבראו המלאכים.

לפני, או אחרי השמים והארץ?

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את המילה 'בראשית' ע"פ הדרש. בתחילת דבריו, רבנו מביא את הפס': "בדבר יהוה שמים נעשו – וברוח פיו כל צבאם" (תהלים לג, ו). מהפס' משתמע שהשמים נבראו תחילה – 'בדבר ה' שמים נעשו', ורק אח"כ נבראו המלאכים – 'ברוח פיו כל צבאם'.

רבנו מביא את הסיבה לכך ע"פ המדרש (בר' רבה א, ג): "אימתי נבראו המלאכים? רבי יוחנן אמר בב' {יום שני} נבראו המלאכים… רבי לולינא בר טברין אמר בשם רבי יצחק, בין על דעתיה דרבי חנינא, ובין על דעתיה דרבי יוחנן, הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום, שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו, וגבריאל בצפונו, והקב"ה ממדד באמצעו…"כלומר, לא לתת פתחון פה לכך שהמלאכים היו שותפים בבריאה.

רבנו שואל: "איך יתכן לומר שהמלאכים נבראו מאוחרים, הלא לפי מה שאמר הכתוב 'וברוח פיו כל צבאם', כי צבא השמים נבראו מרוח שיצא מפי עליון כביכול. אם כן, בהכרח לפי המורגש, המלאכים יבראו  קודם שמים וארץ. כי הרוח יקדים לצאת קודם שיבוא הדיבור, וכיון שהשמים והארץ נבראו מהדיבור, הרי כבר קדם הרוח שממנו יצאו המלאכים". על פי הטבע, הרוח היוצאת מהפה, היא זו המניעה את מיתרי הקול, ולכן יש להבין שהמלאכים נבראו לפני שמים וארץ, וזה בניגוד לדעת רבי חנינא ורבי יוחנן שהוזכרו לעיל.

לאור הנאמר לעיל, רבנו  מסביר שהקב"ה שינה את הטבע, והקדים את הדיבור לרוח. וכדברי קודשו: "לזה אמר הכתוב: 'בראשית ברא וכו'. פירוש, כי ה' הקדים המאוחר שהוו הדיבור לרוח – הפך הידוע אצלנו בטבע הדיבור, וברא שמים תחילה. והפך הסדר, עשה ראשית דיבור לרוח", כדי  שלא יאמרו שהמלאכים עזרו לו בבריאה.

לכן, רבנו מסביר את הפס' הנ"ל כך: "ולזה תמצא שדייק הכתוב באומרו 'בדבר ה' שמים נעשו' – שהקדים בריאת שמים שנבראו מהדיבור, ואחר כך אמר 'וברוח פיו כל צבאם".

לאור האמור לעיל, רבנו מסביר את המילה 'בראשית' כך:

בכל דיבור קיימים ב' דברים: הרוח המניעה את מיתרי הקול היוצאת מהפה, והדיבור היוצא בעקבותיה. "לזה אמר כי ראשית היה מעשה שמים וארץ, וממוצא דבר {מסקנת הדברים} – היה שמים וארץ…".

כלומר, 'בראשית' – הקב"ה שינה את הטבע, וברא תחילה את השמים ואת הארץ.

פירוש ג': מדוע בפס' הראשון מופיע השם "אלוהים",

ואילו בהמשך, "יהוה אלוהים"?

רבנו שואל: מדוע בפס' הראשון מוזכר השם אלהים בלבד – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ואילו בפס' אחר בהמשך, נאמרו שני שמותיו של הקב"ה:  יהוה, וכן אלהים: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים" (בר' ב, ד).

שאלה שניה: מדוע בפסוק הראשון, מקדימה התורה את השמים לארץ – "בראשית ברא… את השמים ואת הארץ", ואילו בפס' השני, התורה מקדימה את הארץ לשמים –  "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמים".

רבנו אומר בתשובתו: "ונראה כי ב' קושיות אלו, כל אחת מתרצת חברתה, והוא על דרך מה שפירשו ז"ל  (סוטה לא, ע"א), בב' מקראות הכתובים [דנים] בתשלום שכר הצדיקים. כתוב אחד אומר: 'ועושה חסד לאלפים – לאוהבי ולשומרי מצוותי' (שמות כ ה), וכתוב אחד אומר: 'וידעת כי יהוה אלוהיך הוא האלוהים האל הנאמן, שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור' (דב' ז, ט).

יוצא שבפס' הראשון מדובר באלפי דורות – "לאלפים", ואילו בפסוק השני מדובר ב"אלף דור" בלבד.

ההסבר לכך בדברי הגמרא: מה שכתוב "ועושה חסד לאלפים" חוזר על השכר לעובדי ה' מתוך אהבה – "ועושה חסד לאלפים לאוהבי…", ואילו לעובדי ה' מתוך יראה, השכר יהיה מוגבל יותר, רק ל"אלף דור – לשומרי מצותיו".

לאור פירוש הגמרא, רבנו אוה"ח הק' מיישב את שתי הקושיות: פעם אחת נאמר השם אלוהים בלבד – "בראשית ברא אלוהים…", ובפעם השניה נאמרו שני שמות ה': יהוה אלוהים – "ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמים" (בר' ב, ד). וכן את השאלה השניה: פעם אחת התורה מקדימה את השמים לארץ, ובפעם השניה – הארץ לשמים.

רבנו מיישב כך: "גם אנחנו נפרש ב' מקראות הללו עז"ה [על זה הדרך]:

'בראשית ברא אלוהים את השמים' – שם זה של אלוהים, פירוש – מידה של הדין בלא שיתוף שם הרחמים. זה הוא דווקא למה שנוגע ל'השמים' {השמים = מלאכים, כדברי רבי יצחק אברבנאל}, ואינו חוזר לאומרו 'ואת הארץ', כי הארץ בראה בשיתוף שם הרחמים, ועל כתוב אחר סומך, והוא אומרו: 'ביום עשות יהוה אלוהים ארץ', כי אין עולם בני אדם יכול להתקיים בדין גמור בלא שיתוף רחמים, לצד שהם מחומר כידוע. {חומר = עפר – 'וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה}. (בר' ב, ז).

אומרו 'ושמים', אינה נמשכת עם 'הארץ' בבחינה זו של השיתוף, ואופן מעשיה הלא הם כתובים בפ' בראשית, ובזה נתיישבו ב' הדקדוקים כמין חומר. וענין ידיעת מי קדם, הנה כתבנו למעלה, שכל הבריאה יחד נבראת בגבורתו יתברך" .

רבנו אוה"ח הק' מחלק בתשובתו, בין בריאת השמים לארץ.

השמים נבראו במידת הדין, ואילו הארץ נבראה בשילוב מידת הדין ומידת הרחמים, היות והעולם לא יוכל להתקיים במידת הדין, לא כן המלאכים בשמים.

לגבי השאלה, הרי למלאכים אין יצר הרע, אם כך מה שייך אצלם מידת הדין? רבנו מביא דוגמאות בהן רואים, שגם מלאכים יכולים לטעות בשוגג, כמו הסיפור של אליהו הנביא שגילה לרבנו הקדוש את גדולת תפילת רבי חייא ובניו יהודה וחזקיה, היכולים להביא יחד את הגאולה ע"י תפילה. והוא נענש בששים פולסי דנורא (בבא מציעא פה ע"ב).

הסבר הפס' מבחינה תחבירית, לאור ההסבר הנ"ל:

בפס' 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ', המילה 'אלוהים' מתייחסת רק ל'השמים' – מידת הדין למלאכים בשמים. בפס' השני, "ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמים". ה' אלוהים' מתייחס לארץ – לבני אדם בארץ, הנידונים ע"פ שילוב מידת הדין עם מידת הרחמים, המילה 'ושמים', אינה נמשכת עם החלק הקודם.

רבנו-אור-החיים-הק' כותב בהמשך, שניתנה רשות לחכמים להסביר את הכתובים בהתאם להבנתם, למרות פירושי הראשונים. כל זאת, בתנאי שלא תשתנה ההלכה. וכדברי קודשו:  "עוד יש לנו להבין… דע כי רשות לנו נתונה לפרש משמעות הכתובים בנתיבות העיון ויישוב הדעת, הגם שקדמונו ראשונים, ויישבו באופן אחר, כי ע' פנים לתורה, ואין אנו מוזהרים שלא לנטות מדברי הראשונים, אלא בפירושים שישתנה הדין לפיהן, ולזה תמצא שהאמוראים אין כוח בהם לחלוק על תנאים במשפטי ה', אבל ביישוב הכתובים ובמשמעות, מצינו להם בכמה מקומות שיפרשו באופן אחר".

דברים דומים מביא רבנו בהקדמה לפירושו לתורה: "וכבר גיליתי דעתי שאין אני חולק חס וחלילה על הראשונים, אפילו כמלוא נימא, אלא שהרשות נתונה לדורשי התורה לעובדה ולזרעה אור זרוע לצדיק. וארץ החיים מעלת פירות לכל זרע זרוע, אשר יזרע בה בעלה בן תורה. רק לדבר הלכה… לא ישנו".

בהמשך רבנו מסביר: לעולם הכל מתנהל לפי הדין, אלא שלגבי בני אדם, "יהי הפירעון בדרך רחמנות", לא כן המלאכים הנידונים רק לפי מידת הדין, כמו הסיפור על המלאך מיטטרון ששגג, בכך שישב ליד קודשא בריך הוא וכתב זכויות עם ישראל, ולא עמד בפני אלישע בן אבויה, דבר שגרם לאלישע לחשוב שישנן חלילא שתי רשויות, ועל כך נענש, למרות שהיה שוגג, ולא התכוון להחטיאו (חגיגה טו ע"א).

פירוש ד': "השמים תלויים ועומדים – במאמרו יתברך".

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע המילה 'שמים' מופיעה בפס' הראשון, לפני המילה 'הארץ'.

וכלשון קודשו: "עוד רמז בהקדמת 'שמים' ל'ארץ' [בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ'], להראות כי לא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מידת בשר ודם, בונה הבית ואח"כ העליה על גביה. אבל הקב"ה הקדים העליה {השמים}, ואח"כ הבית {הארץ} – להראות כי השמים תלויים ועומדים הם, במאמרו יתברך".

פירוש ה': 'ב – ראשית' – העולם נברא בשביל עם ישראל שנקרו 'ראשית',

ובזכות אברהם אבינו, ויעקב אבינו.

רבנו מסביר את המילה 'בראשית' = ב-ראשית. בשביל התורה שנקראת ראשית.  

ובלשון קודשו: שיכוון ברוך הוא לומר, בשביל תורה שנקרת ראשית. ופירוש בי"ת של ב-ראשית, היא בי"ת הסיבה. ומעתה מי שזכה בתורה, זכה בכל העולם, ומי שלא זכה בתורה, אין לו ליהנות מהעולם עד מדרך כף רגל, זולת אם ישמש הכשר עמליה.

וגם אמרו: בשביל ישראל שנקראו 'ראשית', דכתיב: 'ראשית תבואתה' (ירמיה ב, ג). ואין מאמרם זה מכחיש הראשון, כי טעם עצמו שנקראו ישראל 'ראשית', הוא לצד קבלתם התורה, ובזה נבדלו לשם ולתהילה מהעמים".

בהמשך, אומר רבנו: "וגם אמרו בשביל אברהם, ובשביל יעקב, והכל הולך לטעם הראשון – עקב אשר שמע אברהם וכו". ע"פ (בר' רבה פרק יב), שם נאמר: "בהבראם" = ב-אברהם. בזכות אברהם.

כנ"ל לגבי יעקב אבינו, כדברי רבי יהושע:

'שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות יעקב, דכתיב: 'ויקם עדות ביעקב' (תהלים עח, ה), ואין עדות האמור כאן, אלא שמים וארץ".

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"

כתיב 'והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע וגו' (דניאל יב, ג),

 אלו הם רבי שמעון בר יוחאי וחבריו…

 שזוהרים למעלה כזהר הרקיע" (הקדמה אחרת לתיקוני הזהר).

שבעים תיקוני הזהר.

ג' דוגמאות ב'קציר האומר' (ע"פ 'מתוק מדבש').

המילה "בראשית" פותחת באות ב', בבחינת ב-ראשית, כדי להראות שלכל מילה בתורה יש:

ב' ראשית = ב' התחלות, ב' פירושים ויותר, כאשר הדרך הראשונה היא הפשט עם כל ההסתעפויות ממנה להלכה וכו', והדרכים האחרות הן: הרמז, הדרש והסוד, והמשמעויות הרבות להלכה.

המילה "בראשית" מהווה בעצם דוגמית לכל מילה בתורה, אותה ניתן לפרש בשני מיליון וארבע מאות אלף פירושים,

 לפי החלוקה הבאה: שש מאות אלף כנגד הפשט. שש… כנגד הרמז. שש… כנגד הדרש, ושש… כנגד הפרדס.

לאור זאת, חובה נעימה לנו להגות בתורתנו מתוך קדושה וטהרה, תוך פתיחת צהר לכל תיבה – לפתוח כל תיבה ולהאיר אותה כצהרים, וכך נוכל לזכות בדברי דוד מלכנו: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט, יח).

בוצינא קדישא – רבי שמעון בר יוחאי, כתב 70 תיקונים [פירושים] למילה "בראשית". וכדברי קודשו:

"פתח רבי שמעון ואמר: 'בראשית ברא אלוהים', 'סוד יהוה ליראיו, ובריתו להודיעם (תהלים כה, יד). סו"ד {70} אלין אינון שבעין זמנין, דאתפרש מילת 'בראשית' בהאי פרשתא" (הפתיחה ל- 70 תיקוני הזהר).

 בפירושים השתתפו: רעיא מהימנא [נשמת משה רבנו], אליהו הנביא שהופיע פעמים ביום, ונשמות מעולם האמת, ככתוב בהקדמה לתיקוני הזוהר: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע". והמשכילים – איליין רבי שמעון וחברייא. יזהירו – כד אתכנסו [התאספו]… אליהו הנביא, וכל נשמתין דמתיבתאן ולכל מלאכיא".

{נשמות מישיבה של מעלה של הקב"ה, וכן נשמות מישיבה של מטה של המלאך מט"ט}.

תיקון א': בראשית = ב' ראשית. הקשר בין השכינה הקדושה לעם ישראל.

לשון התיקון: 'בראשית' – "זה השער ליהוה, צדיקים יבואו בו' (תהלים קיח כ). דא איהו תרעא דצדיקייא, דאית לון רשו לאעלא תמן, ודלאו אינון צדיקיא, אתדחיין מתמן…".

התיקון מבאר את האופנים השונים דרכם מקבלת המלכות את חיותה והארתה מז"א בעלה.

כל זאת, ע"י ריבוי כיסופיה לבורא, ע"י קיום מצוות מתוך מסירות נפש, ואפילו בגלות. בזכות זאת, עתיד הקב"ה לנקום מאויבי עמ"י בזמן הגאולה.

המילה 'בראשית' מורכבת מהאותיות ב' ראשית'. האות ב' פתוחה מצד אחד המשמש כשער כניסה לצדיקים, בבחינת "זה השער ליהוה – צדיקים יבואו בו". השער מורה על יסוד המלכות, המהווה ראשית הכניסה לנשמות הצדיקים העולות מעולם הבריאה לעולם האצילות.

 האות ב' סתומה משלושת צדדיה, דבר המסמל שיש אנשים הנדחים מלהיכנס דרך אותו שער, בגלל רוע מעלליהם, לכן שומרי החומות של יסוד המלכות, דוחים אותם משם, ואינם מניחים אותם להיכנס.

דיוקני נשמות העליונים והתחתונים – מלאכים עליונים, ושל בנ"י תחתונים, מצוירים וחקוקים שם.

לשון התיקון: "ואיהו דמות אדם, רשימא דאריה תמן לימינא, ורשימא דשור לשמאלא, ורשימא דנשרא באמצעיתא. ורזא דמילה: 'ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם וכו'" (יחזקאל א, י).

הזהר מזכיר את חזון המרכבה של הנביא יחזקאל:

ציור של אדם שהוא השם מ"ה דזעיר אנפין, רשום שם ביסוד המלכות. {אדם בגימטריה מ"ה = 45}. הנשמות הבאות מזעיר אנפין למלכות בסוד היחוד, משאירות שם רושם.

בנוסף לדמות אדם, קיימות גם דמויות האריה הפונה לימין, השור לשמאל, והנשר באמצע.

סוד הדבר – ודמות פניהם פני אדם. לכל חיה ארבע פנים – אלו הן ארבע אותיות השם הקדוש של יקו"ק, שמאיר בהם מלך כל החיות שזה אדם, שהוא י.ה.ו.ה שעולה בחשבון אחד. דמות אדם, זו השכינה הקדושה שהיא דיוקנו.

וזה מה שכתוב: 'שימני כחותם על לבך' (שיר השירים ח, ח) – שכך אומרת כנסת ישראל, {ישראל בגלות}: אף על פי שאתה תסתלק למעלה מהעולם, דיוקנך לא מוסר ממני לעולם, כאותו חותם שדבק בו רושם של בעל החותם.

"שימני כחותם" – כחותם ורושם של תפילין, כחותם של אות ברית קודש – ברי"ת א"ש {תיקון כג}, וכן של שבת – ירא שבת {תיקון כד}, וימים טובים.

לשון התיקון: "כי עזה כמוות אהבה (שיר השירים). תקיפא איהי אפרשותא דקב"ה ושכינתא מישראל, כפרישו דנשמתא ורוחא ונפשא מגופא…".

כנסת ישראל אומרת לקב"ה, שקשה לה הפרידה ממנו, כפרישת נשמה ורוח ונפש מהגוף, כאשר עמ"י מייחד את הקב"ה מידי יום בתפילה ואומר "הבוחר בעמו ישראל באהבה".

הקב"ה מקנא לישראל, בבחינת "קשה כשאול קנאה" (שיר השירים ח, ו). והוא יקנא וינקום בעמלק בזמן הגאולה, ע"י שתי האותיות י-ה, בבחינת הפס': 'כי יד על כס י-ה , מלחמה לה' בעמלק'.

התיקון חותם בדברי בני ישראל המתחננים בפני בורא עולם: 'שימני כחותם על לבך', גם כשאני בגלות, ולא יסור ממני דיוקנך, שהוא חותמך, השכינה שלך, שבגללה אתה זוכר אותנו בגלות, "וחותמא דקב"ה איהי שכינתא".

"ב-ראשית ברא: חוזר לראש התיקון. ב-ראשית – ב' בה נפתחה התורה. ב' היא השכינה. היא אוצר כל ההשפעות העליונות, עליה נאמר "יראת יהוה היא אוצרו" (ישעיה לג, ו).

תיקון ג': 'בראשית' = רא"ש בי"ת.  מיהו הנקרא: אדם, איש צדיק ותמים.

לשון התיקון: "בראשית, רא"ש בי"ת. ורזא דמילה (משלי כד, ג) 'בחכמה יבנה בית', ומאן דבעי למחזי למלכא, לית ליה רשו למחזייה אלא בביתיה, ורזא דמילה חכמה, לא אשתמודעא אלא בביתיה…"

בחתימת התיקון נאמר: "ומאן דנטיר ברית, אתקרי איש תמים, ותמן בראשית – ברי"ת א"ש דנטיר ליה מאשא דגיהנם, אבל מאן דאתעסק באורייתא ונטיר לה, אתקרי אדם, בדיוקנא דההוא דלעילא. הדא הוא דכתיב (ישעיהו מד יג) "כתפארת אדם לשבת בית". תא חזי: כל מאן דנטיר אות ברית – דיוקנה רשים בשכינתא וצדיק. ומאן דאשתדל באורייתא – דיוקניה רשים בעמודא דאמצעיתא".

פירוש: וסוד הדבר, 'בחכמה יבנה בית' (משלי כד, ג). מי שרוצה לראות את המלך, אין לו רשות לראותו אלא בביתו והיכלו, עליו נאמר: 'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים'. תפילתו של אדם אינה נשמעת אלא בבית הכנסת. הוא גורם בתפילתו שז"א מתייחד במלכות הנקראת בית כנסת.

השומר ברית מלפוגמו בהוצאת זרע לבטלה – נקרא "אדם". הוא גם נקרא איש תמים וצדיק, לכן המילה "בראשית" = ברי"ת א"ש, ששומר אותו ומציל אותו מאש הגהינם. הוא נקרא אדם השלם בדיוקן של אדם שלמעלה שהוא ז"א.

הדרגה היותר גבוהה, זה שעוסק בתורה ומקיים מצוותיה ושומר הברית, "דיוקנו רשום ומושרש בעמוד האמצעי שהוא ז"א, והיינו שעולה אליו לקבל ממנו שפע" , כדברי ה"מתוק מדבש".

תיקון כ"ג: 'בראשית' = ברי"ת א"ש. שמירת הברית השקולה לשמירת השבת. 

ברית, זה היסוד הנקרא צדיק. היסוד הוא הקשר המקשר את כל איברי הגוף בשעת הייחוד. אות ח' שביסוד, היא סוד שמונת ימי מילה, והיסוד נקרא ח', לפי שהוא הספירה השמינית. אות ברית מילה… לשמור את אות הברית שלא יעשה בהם חילול ופגם ע"י איסורי עריות.

כמו כן, לשמור את השבת הנקראת ברית, שלא לצאת מעבר לתחום שבת אלפיים אמה לכל אחד מארבע רוחות השמים. ביחד, זה שווה שמונה {2*4=8}  המסמל את הברית, כדברי רבי שמעון לבנו רבי אלעזר: "בוודאי, ברית איהו שקיל לשבת, ובגין דא {בראשית = ירא שבת}. התיקון הבא כ"ד, עוסק בכך. "בראשית = ירא שבת".

הגאון מוילנא כתב בפירושו לתיקוני הזוהר (ריש תיקון ל"ב) "ובכל התורה נכלל כל מה דהוי ויהוי = מה שהיה ומה שיהיה, והכל נכלל בז' ימים הראשונים. וכולו נכלל בפס' הראשון בז' תיבות. ונכלל גם כן בתיבה ראשונה בראשית.

את הדברים הוא אמר בסעודת פדיון הבן.

שאלו אותו: איך מצוות פדיון רמוזה במילה בראשית? תשובתו: בראשית: ב = בן. ר = ראשון. א = אחד. ש = שלושים. י = יום. ת = תפדה

 

רבנו יעקב אביחציראה"אביר יעקב", כתב פירוש ב"רז {207} פנים {פירושים} למילה בראשית, כנגד המילה "אור" שבפסוק "ויהי אור" = רז.

 ה"אביר יעקב", הנחשב לגדול רבני משפחת אביחצירא, ע"ה הוא הסבא קדישא של האדמו"ר סידנא "בבא סאלי" ע"ה. הרב פרסם שנים עשר ספרים: "דורש טוב", "פיתוחי חותם" על התורה. שותי"ם: "יורו משפטיך ליעקב", "גנזי המלך", "מחשוף הלבן" על התורה לאור הקבלה, "אלף בינה" על מזמור קי"ט בתהלים. "מעגלי צדק" על תהלים, "לבונה זכה" על התלמוד, ועוד.

סבא דמשפטים רבי מכלוף אביחציראכתב בספרו "מאין יבוא" על תרי"ג מצוות הרמוזות במילה 'בראשית'.

הרב שימש כאב בית דין מקודש במרקש שבמרוקו, ופרסם ספרים רבים: "יפה שעה" שזכה להסכמות גדולי הרבנים בדור הקודם. "קהלת יעקב" על התנ"ך. "מכלל יופי" על מאמרי חז"ל, ועוד.

את הרב זכיתי להכיר במרקש שמרוקו וגם בארץ, ואף זכיתי לשמוע מעט מתורתו.

סיפור קצר המבטא את קדושתו: באחת השבתות החורפיות בטבריה, הוא התארח אצל תלמידו ששימש כרב ביכנ"ס חמ"ד, הרב דוד בן מוחא ע"ה. הרב כדרכו, ביקש ממארחו שכלי המיטה יהיו מכובסים, ושאישה לא שכבה עליהם. לקראת הביקור, הרב בן מוחא ע"ה, קנה מיטה וכלי מיטה חדשים.

כשהרב פנה לחדר השינה, הוא לא הסכים לישון על המיטה. המארח הרב דוד הסביר לו שהכל חדש, הרב מכלוף בקדושתו כי רבה, ענה לו: על המיטה שכבה אישה, ולכן יעדיף לישון על המחצלת, למרות החורף הקר.

המארח בירר עם בני הבית, ואכן התברר לו שביתו בת ה-17 שכבה על המיטה לדקות ספורות.

בנוסף לבעיית המיטה, שכחו לכבות את האור בחדר השינה.

המארח הרב דוד הצטער, ועמד בפרוזדור ליד דלת חדר הרב, כך שיהיה זמין אם הרב יצטרך דבר מה.

הוא שמע איך שהרב אביחצירא מדבר אל עצמו נגד היצר הרע שמנסה לשכנעו לישון בכל זאת על המיטה, בגלל השבת. הרב גם הזכיר בדבריו, לא מספיק שהוא שוכב על מחצלת בחורף, אלא גם להירדם לא יכול, בגלל האור. הרב "ביקש" מהאור לא להפריע לו לישון, ואכן נשמע קול פיצוץ של המנורה, כך שהרב "זכה" להירדם מעט, עד שהוא קם בעוד לילה כדרכו לעסוק בתורה, בבחינת: "יומם יצוה ה' חסדו – ובלילה שירה עמי תפילה לאל חי" (תהלים מב ט). ריש לקיש אומר: "כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום" (עבודה זרה ג ע"ב).

באותה השבת, גם אני הייתי בבית הכנסת, ושמעתי את הסיפור מהרב דוד ע"ה, שהיה תלמיד חכם גדול, ומצד שני ענוותן כהלל. התורה הייתה מונחת בכף ידו. הוא גם שימש כשוחט, מוהל, קורא בתורה, שידע את קריאתה ע"פ. נהגתי לשבת לידו כשהתבגר ולא קרא בתורה. הוא הקשיב לקריאה בע"פ, אבל "ידע" לתקן את הקורא על כל טעות קטנה כגדולה, דבר שאילץ את הקורא להתכונן רבות. אצל יהודי מרוקו של פעם, לא שייך לטעות בקריאה, וגם לא היה הנוהג שסומך יעמוד ליד הקורא ויסמן טעמים.

 זוכר אני שכאשר עליתי לקרוא בתורה בהיותי נער, בטעות הראשונה, "הורדנו" מהתיבה, דבר שגרם לנו להתכונן.

אני מספר על הרב דוד ע"ה, כדי להכיר לו טובה, על כך שבכל שבת בה ביקרתי אצל הורי בטבריה, הוא תמיד הזמין אותי לשאת דרשה בבית הכנסת, דבר שנמשך רבות בשנים, וגם אחרי שנשמתו עלתה לגנזי מרומים.  

ימי השבוע מתברכים – בזכות ברכת השבת.

"ויברך אלוקים את יום השביעי –

 ויקדש אותו" (בר' ב, ג)

התורה לא מספרת לנו במה בירך הקב"ה את יום השביעי, ובמה קידש אותו.

השאלה אכן מסקרנת, היות ואת קדושת השבת, אנו חווים וחשים מידי שבוע מחדש.

רש"י מפרש: בירכו במן שירד לישראל במשך ששת ימי השבוע,  וקידשו בכך שהמן לא ירד בשבת.

הוא מסתמך על המדרש (בר' רבה יא ב): "רבי ישמעאל אומר: "בירכו במן שכל ימות השבוע היה יורד עומר אחד לגולגולת, ובערב שבת שני עומרים. וקידשו במן, שלא היה יורד בשבת…".

רב סעדיה גאון: הברכה והקידוש לשומרי השבת – שיהיו מבורכים ומקודשים.

רבי אברהם אבן עזרא:  הברכה – "תוספת טובה. ביום הזה תתחדש בגופות דמות כוח בתולדות. ובנשמות {יורגשו} כוח ההיכר והשכל. "ויקדש" – "שלא נעשתה בו עבודה כמו חבריו".

הרמב"ן: "כי הברכה בשבת היא מעין הברכות, והוא יסוד העולם. ויקדש – כי ימשוך מן הקודש".

הספורנו: "בירכו בנפש יתירה – לאור באור החיים".

רבנו-אור-החיים-הק': השבת הוא היום המקיים את העולם, וממנו משתלשל השפע לששת ימי השבוע. לכן, "בירכו שלא יחסר טוב. ועוד שהוא יתר על שאר הימים ע"י… ג' סעודות" (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' ב, ג).

רבנו טוען שעצם קיומו של העולם, תלוי בעבודה שאדם עושה, ולכן ברך וקידש את השבת, בכך שיהיה שונה משאר הימים, ותשרה בו ברכה למרות שאין עושים בו מלאכה.

בפירושו, הוא מסתמך על (הזוהר הק', יתרו פ"ח ע"א) לכתוב: "זכור את יום השבת לקדשו". רבי יצחק אמר : "ויברך אלוהים את יום השביעי…- כל הברכות של מעלה וכל הברכות של מטה, תלויות ביום השביעי… משום שמאותו יום השביעי, מתברכים ממנו כל שישה ימים עליונים. וכל אחד ואחד מאלו השישה ימים, נותן מזונו למטה בעולם הזה.

כלומר, כל אחד ביומו מקבל ברכה מאותה ברכה שהתברכנו בה ביום השביעי. ולכן, כל מי שהוא בדרגה של אמונה בקב"ה ומאמין בהשפעת השבת על כל ימי החול, צריך לסדר את סעודות השבת, שבזכותן יתברך הלחם כל שישה ימים" (תרגום לדברי הזוהר).

חשיבות קיום שלש סעודות בשבת:

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על כך: "כל המענג שבת, נותנים לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיה נח יד): "והאכלתיך נחלת יעקב" (שבת קיז ע"ב). "נראה שיכוון על דרך מה דאיתא בזהר (ח"ב פח ע"ב) כי שלש הסעודות הם רמזים כנגד שלושת אבות העולם, והשלישית כנגד יעקב, והעונג הוא שיקיים שלש סעודות. לזה לא יוכל לזכות, עד שיקיימם בשלושתם. ולזה נרמז דבר זה דנחלה בלי מצרים ביעקב, כי קודם ליעקב לא הוו כי אם שתי סעודות. וק"ל" (רבנו-אוה"ח-הק'. "חפץ ה" עמ' תשיז. שבת קיז ע"ב).

רבנו-אור-החיים-הק' גם טוען שהקב"ה ברא את העולם וייעד אותו לעמוד רק שישה ימים, ויוכל להמשיך לעמוד רק במידה ותשמר השבת. כלומר, בזכות השבת העולם מתקיים.

רבנו מסתמך על דברי הגמרא במסכת (שבת קי"ט ע"ב): "אמר רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר "ויכולו…", מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר "ויכלו". אל תיקרא ויכלו בקובוץ, אלא "ויכלו" בפתח מתחת לכ'. כלומר "ויכלו" – הקב"ה וגם שומרי השבת המקדשים.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל איך אני יכול להיות שותף במעשה בראשית בעשיה שנעשתה לפני אלפי שנים? מכך הוא לומד שבעצם, בכל שבוע אנו זוכים להעמיד את העולם מחדש עם הקב"ה, וע"י כך אנחנו נהיים שותפים עם הקב"ה בכך שאנו שומרים את השבת ומקדשים ואומרים: "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלאורך הדורות שמרו את השבת החל מאדם הראשון, בנו שת, מתושלח , נח, שם, אברהם יצחק ויעקב וכו'. ברגע שהשבת לא תישמר חלילא, העולם לא יוכל להתקיים.

ישועות – בזכות התפילה.

"ויברך אותם אלהים לאמר:

           פרו ורבו ומילאו את המים בימים" (בר' א, כ"ב).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהקב"ה מברך את שרץ המים כמו הדגים. רבנו שואל: מדוע דווקא את שרץ המים הוא מברך, ואילו את הבהמות, הקב"ה אינו מברך.

תשובת רבנו: הפריון במים הוא מנוגד לחוקי הטבע, היות והמים קרים. ואילו בשביל לרבות, צריך את חום הגוף.  וכדברי קודשו: "וכפי זה הדגים אין להם מציאות כפי טבע הקבוע בנבראים להוליד, אשר על כן חזר ה' במאמרו הנכבד ובירכם… שיוכלו להוליד, ולא תמנעם קרירות המים … אלא בתוך המים יעשו פרי".

המסר האמוני הוא:

כמו שהדגים מתרבים שלא על פי הטבע, אלא על פי צו אלוקי, כך גם העקר יכול להוליד בכוח התפילה.

דוגמא לכך, חנה אמו של שמואל הנביא, שאמרה לקב"ה: אתה בראת נשים שיוכלו ללדת, אם כך גם אני רוצה ללדת.

כנ"ל אצל האימהות הקדושות שהיו עקרות, וילדו בכוח התפילה.

פועל יוצא מכך. בכל מצב, יש לפנות רק לקב"ה – אין ייאוש בעולם כלל (רבי נחמן מברסלב).

"משיב הרוח – ומוריד הגשם"

                       השבת הרוחניות – ע"י הורדת הגשמיות (מיוחס לרבי אברהם אבן עזרא).

שבת בראשית מהווה תחנת מעבר מחגי תשרי.

חגים של התרוממות רוח שבשיאם, שמחת בית השואבה ושמחת תורה בה גילינו את דעתנו קבל עם ועדה בשירה ובריקודים, שאין שמחה כשמחת התורה.

איך יכולים אנו לשמר את אותה שמחה אמתית – שמחה של מצוה, גם במשך ימות השנה.

"משיב הרוח ומוריד הגשם" אותה מתחילים לומר בשמחת תורה הצמודה לפרשת "בראשית", והמלווה אותנו לאורך גשמי החורף שיבואו עלינו לטובה ולברכה, מסביר רבנו אברהם אבן עזרא כך:

כדי להשיב לעצמנו את הרוח = הרוחניות, יש להוריד מעצמנו את הגשמיות.

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על כך בהקדמה לפירושו לתורה 'אור החיים': "רוח נכון לכוון דעתי – להרחיק דברי חול ותענוגי עולם הזה, כי הם הדברים הפוגמים מעיקרם, ופוגמים פגימת בשר את המתוק, ולא יאירו שבילי פירושי התורה ממקור האמת – ואם יאירו, יהיו כסף סיגים".

גם בספרו 'חפץ ה' (שבת פח ע"ב ד"ה למימונים) הוא כותב: "תוכחת מוסר לכת של תלמידי חכמים אשר לומדים מתענוג, וכאשר תרצה להתבונן עמו בעומק הש"ס מלאה לאה {יתייגע} ויתעצל ויתרשל…".

בפירושו לתורה, הוא מדגיש שכל אדם יוכל לעלות ולהתעלות בתורה, וכל זאת בתנאי "קטן" והוא, השקעה בלימוד, בבחינת "לפום צערא – אגרא". וכדברי קודשו: "כי האדם יכול להשיג מה, כפי התעצמותו בתורה… אפילו יהיה במדרגה שאין למטה ממנה. אם יטרח – ישיג הדרגות עליונות כפי שיעור היגיעה" (רבנו-אוה"ח-הק' ויקרא כב, יב).

רבנו-אור-החיים-הק' מספר לתומכים בישיבתו "מדרש כנסת ישראל" בירושלים, ובראשם "כמה"ר משה ברוך קראוואליו, על הרוחניות לה זכה בשמחת תורה בישיבה: "ויום שמחת תורה הייתי אני חתן תורה מסיים… וכל הרבנים והחסידים מרקדים לפני התורה בכל עוז ותעצומות – והייתה הארה גדולה אשר כמוה לא נהייתה".

באותה איגרת, הוא גם תיאר את חווייתו הרוחנית לה זכה בתפילת יום הכיפורים, וכך הוא כתב: "ותיכף הלכנו לבית הכנסת, וראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי…. ובשעה שפתחתי את ההיכל – ממש היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן, בכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת".

זהו בעצם המסר המרכזי של נ"ב = 52 ימים מראש חודש אלול ועד שמחת תורה בהם ניסינו לעבוד את ה' מתוך יראה – בחודש אלול, ראש השנה וכיפור, ומתוך שמחה בסוכות, כאשר הבסיס המרכזי הוא יציאה מדירת קבע לסוכת עראי תוך הסתפקות במועט, ורק כך זוכים לשמוח בחג שמחת תורה המהווה שיא החגים, החותם את המועדים.

השמח בשמחת תורה, זוכה לשמוח בימות השנה.

52 ימים * 7 = 364 ימים בשנה = השטן = 364. בימים הנ"ל שולט השטן = היצר הרע, פרט לכיפור שהוא היום ה- 365, בו אין שליטה לשטן.

לימוד תורה מתוך שמחה, ממיס את היצר הרע בבחינת: "בראתי יצר הרע – בראתי תורה תבלין".

"והארץ היית תהו ובהו – וחושך על פני תהום, וחושך על פני תהום, ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" (בר' א, ב). כך נאמר בתחילת הבריאה:  בהמשך נאמר: "ויהי אור", שזו הבריאה הראשונה.

היעד של האדם בעולם הוא: להאיר את החושך בתוך עולם התוהו.

פועל יוצא מהדברים הנ"ל, כדי לעלות ולהתעלות ברוחניות, יש למעט בגשמיות, וזה הבסיס בעבודת ה'. זה גם בריא לגוף, היות ורוב המותרות בעולמנו התעשייתי כמו ממתקים, עוגות, גלידות, שתיה חריפה, שתיה מוגזת וממותקת – יודע כל בר בי רב לאילו נזקים גופניים הם גורמים.

כנ"ל לגבי ההתעסקות היתירה בתקשורת, דבר הגורם לנזקים רוחניים רבים כמו לשון הרע.

 הרי קדשנו את הערבה בארבעת המינים המסמלת את השפתיים. ואיפה השארנו את הכתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם" – הלב החומד אותו מסמל ידידנו האתרוג.

מה עם המשך הפסוק "ואחרי עיניכם" – העיניים אותן מסמלים ההדסים.

כנ"ל לגבי הלולב המסמל את עמוד השדרה ואת הצורך של כל אחד מאתנו לשמור על עצמאותו וזקיפת קומתו בעבודת ה'.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

לרבנו חיים בן עטר – מחבר הפירוש "אור החיים" לתורה.

"ושאבתם מים ב-ש-ש-ו-ן".

 נס המעיין –  בזכות רבנו-אור-החיים-הק'.

"ורוח אלוהים מרחפת על פני – המים".

בסאלי עיר הולדתו של רבנו-אור-החיים-הק', התגורר יהודי עשיר בשם ישועה ששפורטס. היהודי שלנו החליט להתעשר עוד יותר, וקנה פרדס גדול מאחד הישמעאלים. הפרדס היה מפורסם בטיב פירותיו כגן רווה אשר בירך ה', היות ושני מעיינות מים זכים היו צמודים אליו. לאחר כחודשיים, המעיינות התייבשו וכל השקעתו הכלכלית עמדה לרדת לטמיון.

כדרכם של יהודי מרוקו הפונים לחכם בעת צרה, גם ישועה בעל הפרדס החליט לפנות לצדיק שיעתיר עליו לפני בעל הרחמים. הוא ניגש בדחילו ורחימו לרבנו חיים בן עטר שהיה מפורסם בקדושתו וכפועל ישועות, שיוציא אותו מהמצר.

רבנו, כדרכו בקודש מזג לאורח מים מהכד שהיה על השולחן. בלגימה אחת, האורח ישועה, גמע את מלוא המים, כשאת הברכה הוא רק מלמל.

רבנו שם לב שהאורח, לא בירך כדבעי על המים "שהכל", וגם לא "בורא נפשות".

נענה הרב ואמר: כעת מבין אני מדוע המעיינות התייבשו. כל זמן שהמעיינות היו ברשות הישמעאלי, המים לא תבעו את עלבונם. כעת שעברו לרשות יהודי, המים חשקה נפשם שתזכה אותם בברכה לקב"ה, בבחינת "אנן בעינן למהווי קריבא למלכא". {תרגום: אני מבקש להתקרב למלך העולם}.

רבנו ברוח קודשו,  הביא לו מקרא מפורש מהנביא ישעיה: "ושאבתם מים ב-ש-ש-ו-ן ממעייני הי-ש-ו-ע-ה" (ישעיה יב, ג). ראשי התיבות של המילה ב-ש-ש-ו-ן = ב'רכות ש'תים: ש'הכל ו'בורא נ'פשות, ואז יקוים בך המשך הפסוק: "ממעייני ה-ישועה", כשמך.

ישועה אכן קיבל על עצמו להקפיד לברך, וגם להעמיד שומר ליד המעיין שיורה לאנשים לברך בכוונה ,לפני ואחרי ששותים מהמעיין. רואים אנו שבזכות רבנו, ובזכות הקבלות שקיבל על עצמו, המעיינות חזרו לנבוע.

המקור לסיפור: (אוצר המכתבים לגאון הרב יוסף משאש זצ"ל) – רב ראשי לתלמסן באלג'יר, אב בית הדין במקנס שבמרוקו. עם עלייתו ארצה, התמנה לרב ראשי לחיפה.

הרב פרסם 48 ספרים. את הסיפור הוא שמע מהגה"ק רבי רפאל אנקווא זצ"ל המלומד בנסים.

הסיפור הנ"ל מופיע  גם בשו"ת "עמק יהושע" מאת חבר בית הדין הגדול בירושלים, ולפנים ראב"ד מרקש במרוקו, הגאון הגדול הרב יהושע ממן ע"ה, מחברם של ספרים רבים וחשובים.

אעירה שחר- רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל- חלק א'-בראשית-קצידה " אֶפְתַּח פִּי בְּשִׁיר שֵׁם חַי מַהְלָלִי " לרבי דוד אלקיים

(28) — קצידה — סי׳ א״ב (עד יו״ד) דוד קים אני ע״מ י-ה- ט-ו הגאים בפזמון

י | ט-ז | ז-ג-ה | ו-ו-ו | ה-ה | ט-ו — במחרוזות

בשקל ״א-קאדי קצה טראתלי נעתאהא״

 

אֶפְתַּח פִּי בְּשִׁיר שֵׁם חַי מַהְלָלִי / יָדִיד מַהְלָלִי
קָצְרוּ יְמֵי חֶלְדֵי בְּמִשְׁלָם / לְהַשִּׂיג זְמָמִי:

(יָהּ יְדִידִי) אוֹר אֵיןסוֹף סוֹד צִמְצוּם מִמֶּנִּי רָם
חֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְּהוֹם הוּעַד / קַו אוֹר תּוֹךְ כַּדּוּר יִצְעַד
לְקִיּוּם לַעֲדֵי עַד/וּמִסְעָד/וּמָגֵן בְּעַד —
גַּלְגַּלִּיםוַיַּטְרֵד/חֹשֶׁךְ מֵאוֹר הִפְרִיד/לֹא עוֹלֶה לֹא יוֹרֵד
רוּחַ מְדַדֶּה/עַל מַיִם יִרְדֶּה
גָּזַר אֹמֶר יְהִי אוֹר וְשָׁם / שַׂם גַּלְגַּל הַיּוֹמִי: (אֶפְתַּח)

 

(יָהּ יְדִידִי) בָּרָא שְׁחָקִים סַפִּיר בְּהִירָם
בֵּין מַיִם לְמַיִם סָבְבוּ / עֶלְיוֹנִים לֹא יַרְטִיבוּ
תַּחְתּוֹנִים לֹא יַצְרִיבוּ / נֶחְצָבוֹ / לָעַד יֻצָּבוּ .
צִבְעָם לָבָן מָצְהָב / גָּבְהָם לֵבָב יִרְהַב / אֵד קִיטוֹר שָׁם יִלְהַב
אַל חַי מִשְׂגַּבִּי / צוּרִי וְאָבִי
עֶרֶב אֵשׁ וּמַיִם וְעָשָׁם / אוֹר עֶצֶם תְּמִימִי: ((אֶפְתַּח(

(יָ-הּ יְדִידִי) גְּבוּל חָקַק לְלָזָם וַיְסַגְּרָם
גָּזַר אֹמֶר אֶל מָקוֹם אֶחָד / תּוֹךְ יָם הַגָּדוֹל יַחַד
תַּאֲוָתָם כְּאֶחָד / וּפַחַד / לְבָבָםנִכְחָד,

 

כנפי שחר

 (28) הנושא: מתוך פרשת בראשית.

קצרו… — ימי חיי בשלמות קצרים מכפי להשיג שאיפתי. אור אין־סוף — כבודה,. סוד צמצום… — והסוד שצמצם, כביכול, עצמו לשם התהוות חלל, בו קבע העולמות והגלגלים, נמנע ממני להבינו. חושך…הועד — היה שרוי. קו אור… — עבר בחלל הכדורי לקיום הנבראים. ויטרד… — קו האור גירש החושך והבדילו מן האור. לא עולה… — ומאז אחד לא נכנס בגבול חברו. רוח מדדה — מרחף. על מים ירדה — ילחץ את המים שתיראה היבשה. ברא שחקים ספיר בחירם — בהירים כאבן ספיר. בין מים למים סבבו… — ובכך מנעו את המים העליונים שלא ירדו להציף את העולם, וממטירים כדי שלא יתיבשו המים התחתונים. נחצבו — נגזרו, נבראו. צבעם לבן מוצהב — כפי הרכבם, מאש ומים, הלובן מצד המים והציהוב מצד האש. ירהב — יפחד. אד קיטור — חום הביל. גבול… — קבע למי הים וכלאם. תאותם — ביאתם, ל׳ אתא בוקר (ישעיה בא, יב).

 

כַּחֲקִיקַת קַו שֶׂרֶד / חוֹתַםיָדוֹ הוֹרִיד / לֹא מֵעַל לֹא מֶרֶד
גָּדַר בַּעֲדִי / הִרְחִיב צַעֲדִי
אֶרֶץ יַבָּשָׁה לִגְבוּל יָם שַׂם / חוּצָה בַל יֶהֱמֶה: (אֶפְתַּח(

 

)יָהּ יְדִידִי) דֶּשֶׁא וָעֵשֶׂב וְעֵץ הֲדָרָם —
רַק עַל הָאֲדָמָה נֵאוֹתוֹ / זֶרַע אִם אִישׁ בְּעִתּוֹ —
יִתֵּןאַךְ עַל פִּי אִתּוֹ /מַחְרַשְׁתוֹ /יוֹצִיא תוֹלְדָתוֹ
וְלוּלֵא כִּי קֻלַּלְתְּ / הָאָרֶץבִּתְחִלַּת / אָדָםרָבְתָה נַחְלָת
עָוֹן הוֹרָתִי / הוּא כְלִמָּתִי
תָּמוּר עֵץ פְּרִי קוֹץ דַּרְדַּר שָׂם / לְמַלֹּאות אֲסָמִי: (אֶפְתַּח)

 

ה יְדִידִי) הֶאֱצִיל הַמְּאוֹרוֹת וְזָהְרָם
רַק בַּיּוֹם הָרְבִיעִי נִתְלוּ / כִּי בְּרִאשׁוֹן נֶאֶצְלוּ
עַל הָאָרֶץ יָהֵלּוּ / עֵת חָלוּ / וְלֹא נִבְדָּלוֹ
יָרֵחַ הִתְהַלַּל / בְּאוֹרוֹ כִּי נִכְלַל / וְקָם וְהִתְפַּלַּל
מָלֵא מִשְׁאָלִי / אוֹר מֵאוֹר הַפְלֵה
מָה טוֹב אִם כִּי בְהִתְיַחֲסָם / זֶה לָזֶה לֹא דּוֹמֶה: (אֶפְתַּח(

 

ה יְדִידִי) וְעַד כֹּה וָכֹה נִשְׁמַע קוֹל יוֹצְרָם
אָשִׂים דִּבְרָתִי לְבַד עִמֵּךְ / לְכִי מַעֲטֵי עַצְמֵךְ
וְשֶׁמֶשׁ יָאִיר צַלְמֵךְ / וּמוּמֵךְ / זֶה אֲנַחֲמֵךְ
חֶשְׁבּוֹן שָׁנִים יֻסְמַךְ / רַק עַל דַּרְכֵּךְ נִתְמַךְ / מַחְזוֹר קָטָן וָמָךְ
וּבְעֹז תִּדְרְכִי / תּוֹךְ כּוֹכְבַיִךְ תֵּלְכִי
מַלְכָּהּ תּוֹךְ חַיִל אַתְּ בְּרֹאשָׁם / וְלֹא עוֹד תִּכָּלְמִי: (אֶפְתַּח)

)
יה יְדִידִי (זַן אֶל זַן שְׁרָצִים תּוֹךְ יְאוֹרָם
נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף / כָּלפּוֹצֶה פֶּה וְנוֹפֵף
כָּלמִי בְּכָנָף תּוֹפֵף / וְחוֹפֵף / וּבְצֵל יִסְתּוֹפֵף

 

כנפי שחר

כחקיקת… — כעיגול המחוגה נצמדו המים לכדור הארץ. לא מעל… — לא התנגדו. חוצה… — שלא יעלה וישטוף העולם. דשא… — הדרם של הצמחים רק בעודם שתולים בקרקע. זרע… — גם אם האדם יזרע בזמן עוד יצטרך לאת ולמחרשה להוציא פרי הזרע, וכל הטורח הזה רק אחרי שקוללה האדמה בגלל עונה של הורתי חוה. תמור — תחת, במקום. אסמי — אוצרי. האציל — המשיך מאצלו. יהלו — יאירו. חלו — נולדו, נבראו. כי נכלל — כלול ומושלם. אור מאור הפלה — הבדל. מחזור קטן — בן י״ט שנים, בו מונים ללבנה. זן אל זן — מינים שונים. פוצה פה — מצייץ. ונופף — ל' תנופה. תופף — ל־ תוף, קול הכנף במעופו כקול התוף.

 

תַּנִּינִים אֵ– ל יָסַף / רַק שְׁנַיִםכִּי סַף / רַעְלָם יֶאְסֹף נִכְסָף
בִּרְכַּת אַלּוּפִי / גַּם עוֹף כְּנָפִי
יִפְרוּ וְיִרְבּוּ בִּמְקוֹם רָחְשָׁם / וּבַאֲוִיר שָׁמַיְמִי: (אֶפְתַּח(

(יָהּ יְדִידִי) חַיּוֹת וּבְהֵמוֹת צִבְיוֹן תָּאֳרָם
לְמִינָם זֶה מִזֶּה נִשְׁתַּנּוּ / וְכָל רֶמֶשׁ לְמִינוֹ
כָּל עֵשֶׂב כִּתְקוּנוֹ / נִתְכְּנוּ / כַּטּוֹב בִּרְצוֹנוֹ
יָצַר אָדָם אֵיתָן / בִּנְיַן עָפָר נָתַן / מִגִּנַּת הַבִּיתָן
מֵאוֹר רוּחָנִי / בְּגֵו אַדְמוֹנִי
נֶפַח בְּאַפָּיו חַיִּים נָשַׁם / ?בְּכִנּוּי אֲדָמִי: (אֶפְתַּח)

 

(יָ-הּ יְדִידִי) טָרְפֵי צִמְחִי אֶרֶץ יַחַד א-ל רָם —

לָאָכְלָה, וְשָׂם בּוֹ מִבְטָחוֹ / חַיּוּת עִמּוֹ אָרָחוּ

וּבְהֵמוֹת בָּם יִשְׂמְחוּ /יַשְׁגִּיחוּ / וְרָן יִפְצְחוּ

וְאָדָם יַשְׁבִּיחַ / יָרִיעַ יַצְרִיחַ / יַשְׁגִּיחַ בְּשִׂיחַ —

הַשָּׂדֶה, צִחֵה / צָמֵא אָז יַשְׂחֶה.—

רֹאשׁוֹ עַל אֲדָמָה כִּי תֵּשַׁם / מִגִּשְׁמִי מֵרוֹמִי: (אֶפְתַּח)

 

(יָ-הּ יְדִידֵי) יוֹם שְׁבִיעִי צְרָפָם וּבְרָם

כַּלָּה מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה / עַל כָּל בִּרְכָתוֹ נָשָׂא

קָרָא אוֹתוֹ בִּקְדֻשָּׁה / מוֹרָשָׁה / אֶבֶן הָרֹאשָׁה

נִמְצָא בּוֹ כָּל-חֹפֶשׁ / לְכָל-מָרִי נָפֶשׁ / יוֹם שַׁבָּת יִנָּפֵשׁ

גִּילִי וּמְשׂוֹשִׂי / וּבְבֵית מִדְרָשִׁי —

טַף וְזָקֵן נִקְבָּצִים בְּרִגְשָׁם / נַפְשָׁם מָה תֶּהֱמֶה! (אֶפְתַּח)

 

כנפי שחר

וחופף — מרחף. יסתופף — יחסה. תנינים — לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון. א-ל יסף — סירס את הזכר והרג את הנקבה, שאלמלי נזקקין זה לזה מחריבים את העולם. סף רעלם… — סף הרעל שלהם שואף לכלה את העולם (בתרא עד:). רחשם — זחילתם. צריון תארם — מעמר ומבנה צורתם. איתן — חזק. מאור רוחני… — נשמה מן העליונים וגוף מן התחתונים. בכנוי אדמי — אדם, ע״ש אדמה. חיות עמו ארחו — בחברה אחת עם אדם. ובהמות בם… — חיים עם החיות בשמחה. ישגיחו —־'החיות נזהרות שלא יזיקו. ואדם…ישגיח… — מטפל בצמחים, ואם רואה שהם נכמשים מחוסר מים כופף ראשו ומתפלל על הגשמים. יום שביעי צרפם וברם — זיכך ושכלל כל הבריאה. על כול… — יותר מכל הימים נשא השבת ברכה מאת הי.

 

 (יָ-הּ יְדִידִי) דַּרְכֵי הָאֵ-ל לָמַד לוֹ שְׁמָרָם

נָטַע בְּגַן עֵדֶן הַהֲדוֹם / וּפָרִים לָבָן אָדֹם

כָּל-רוֹאֵיהֶם יַחְמְדוּם / יַעַבְדוּם / וְגַם יַעַנְדוּם

שָׁכַב וְיַרְדֵּם / עֶזְרוֹ בָּשָׂר וָדָם / נֶגְדּוֹ אֵם חֵטְא-קָדָם

צְלָעוֹת גִּידִים / בָּשָׂר מַאֲדִים

אֲשֶׁר מֵהֶם נִבְנָה הָאָשָׁם / וּמִעֲטוּ צַלְמִי: (אֶפְתַּח)

 

(יָ-הּ יְדִידִי) וַיְצַו הָאֵ-ל עֲלֵיהֶם, הִזְהִירָם

מִכָּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכַל / בָּם תִּטְעַם כָּל-מַאֲכָל

אַךְ לֹא תִּגַּע בַּהֵיכָל / פֶּן תֹּאכַל / בְּחֶרֶב מִיכַל

עֵץ הֲרָעַת הַשֵּׂכֶל / טוֹב וָרָע, וּתְסַכֵּל / עֲצָתְךָ וּתְנַכֵּל

פֶּן אַף אֲכַלֶּה / בָּךְ מָוֶת יַעֲלֶה

דַּע כִּי בְיוֹם אֲכָלְךָ מִשָּׁם / תֻּגְרַשׁ מֵעוֹלָמִי: (אֶפְתַּח)

 

(יָהּ יְדִידֵי) דּוֹר לְדוֹר לֹא יִשָּׁכַח מַחְסוֹרָם

טֻמְאַת הַנָּחָשׁ בָּהּ דָּבְקָה / שַׂם בְּמָתְנָיו מוּעָקָה

אָכְלָה וְלֹא נֶחְנְקָה / וּבְמִתְקָהּ / אָדָם הֶחֱלִיקָה

זִמּוֹתָיו נִתְקוּ / לֹא שָׂם לֵב לְנִזְקוֹ / שָׁכַח א-ל מְחוֹקְקוֹ

קָרוֹב מַצְדִּיקִי / הִיא אֵשֶׁת חֵיקִי

קַיָּם אֲנִי סֶלָה לֹא אַשְׁמַ-/תִּי, לָעַד בְּתֻמַּי: (אֶפְתַּח)

 

דרכי הא-ל לימד לו… — ה׳ נטע תורתו בתוכו של אדם, היינו שבע מצות: דינים ברכה ה, עבודה־זרה גלוי־עריות שפיכות־דמים גזל ואבר־מן־החי. ופרים… — שכרם — לבן וענשם — אדום ע״ש אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו(ישעיה א, יח). כל רואיהם — ראיה שכלית. יעבדום — יתאוו לקיימם. יענדום — יקשרום, יתפארו בהם כתכשיט. עזרו… — רצה לעזרתו מצד חלק הבשר הרך, ומתנגדת לו מצד הצלעות, הקשות. אם חטא… — והיא היתה מקורו של החטא הראשון, הבא מצד אודם הבשר וקושי הצלעות והגידים. אם — ל׳ אם למקרא. בהיכל — עץ הדעת, שיש להתרחק ממנו כמבית קודש הקדשים. פן תאכל… — פן תלקה בחרב הטמונה בו, והיא ידיעת טוב ורע, שבגללה תסכל, תקלקל עצתך ותמיט עליך מיתה. שם במתניו… — הנחש אזר חלציו, השתדל לפתותה. ובמתקה… — ובמתק שפתיה החליקה, הדיחה את בעלה, שאיבד עשתנותיו. קרוב מצדיקי… — כך הוא מתנצל ומצטדק, שאין לו חטא מות מכיון שהוא מוסת מצר אשתו.

 

אעירה שחר- רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל- חלק א'-בראשית-קצידה " אֶפְתַּח פִּי בְּשִׁיר שֵׁם חַי מַהְלָלִי " לרבי דוד אלקיים

קדוש וברוך:מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל ראב"ד מקנס

קדוש וברוך

מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו

הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל ראב"ד מקנס ומקים עולה של תורה במרוקו ובארץ ישראל, בעל הספר קיצור שולחן ערוך

מאת נינו : רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

בני ברק. תשע"ט-03-6168501

ניתן לרכוש את הספר ב: אוצר הספרים 074-7037171

אֲשׁוֹרֵר שִׁירָה לִכְבוֹד הַתּוֹרָה מִפָּז יְקָרָה זַכָּה וּבָרָה

אין בית בישראל שלא מכיר את הפיוט הנשגב והמרטיט אותו חיבר הגאון הצדיק רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק״ל – ראב״ד מקנס שבמרוקו, וממקימי עולם התורה הספרדי בארץ ישראל.

ביצירה מקיפה זו, פרי מחקר מעמיק של טובי הכותבים והעורכים, ניתנת לנו הזדמנות נדירה להתחקות אחר אורחות חייו המופלאים של המנהיג הדגול, אשר היה רועה נאמן לקהילת יהודי מרוקו בזמנים קשים של טלטלות גשמיות ורוחניות, והצליח במסירות נפש עילאית להציל אלפי יהודים מנטישת מסורת אבות – גם במרוקו וגם בארץ הקודש.

הביוגרפיה המונומנטלית חוצה יבשות, שפות ונופים, ומלווה בסיפור ובתמונות אותנטיות את מסכת חייו של רבינו, החל משחר ילדותו בין חומות ה׳מלאח׳ היהודי שבמרוקו, דרך שנות נעוריו והסמכתו לרבנות, כהונתו כראב״ד והנהגת הקהילה היהודית, ועד עלייתו לארץ ישראל אשר בה היה לאחד ממנהיגי העדה המרוקאית בפרט ויהדות ספרד בכלל.

זהו גם סיפורה של תקופה סוערת ורבת-תהפוכות של קהילת יהודי מרוקו המעטירה, סיפור אשר עד כה לא סופר במלואו. ביד אמן ובמבט היסטורי מקיף שוזר הספר מארג מרתק של עובדות ומעשים השופכים אור על המאבקים הסוערים שהתנהלו להצלת עולם התורה במרוקו ולקימומו בארץ ישראל, מאבקים בהם תפס רבינו מקום מרכזי.

״קדוש וברוך" מכיל מאות רבות של סיפורים מהימנים ומרגשים מכלי ראשון, בהם סיפורים רבים שמעולם לא נודעו – ומציג לנגד עינינו את חייו של אחד מגדולי הדורות האחרונים, לצד יריעה היסטורית ומרתקת המתארת את יהדות מרוקו באחת מתקופותיה הסוערות ביותר.

פריחת עולם התורה בכלל, ויהדות מרוקו בפרט, מקבלת אור חדש באמצעות גילוי הדמויות שמאחוריה – הגאון הקדוש רבי רפאל טולידאנו זצוק"ל, צאצאיו, תלמידיו וממשיכי דרכו.

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל-מאת יוסף שיטרית

אולם עוד לפני שנודע ר, דוד אלקאים כמשורר, יצא שמו במוגאדור כסופר־עיתונאי ששלח כתבות על החיים היהודיים בקהילתו לעתונים העבריים הצפירה והיהודי (שיצא בלונדון). אח כתבותיו המעטות להצפירה הוא כתב בשנים תרנ״ב — תרנ״ג, ובהן הוא העלה סוגיות חברתיות ותרבותיות עיקריות בחיי הקהילה המקומית. דרך כתבות אלה הוא ביטא את עמדותיו ואת דרך חייו כלפי הנושאים עליהם הוא כתב ולא הצטמצם בתיאור המציאות שהיה עד לה. כך הוא יצא חוצץ נגד מנהגי השמחה שהיו נהוגים במוגאדור בתשעה באב לצד מנהגי האבלות עליהם מצווה הקהילה. במנהגים יוצאו דופן אלה הוא ראה שרידים מתורת השבתאות. בך הוא כתב מאמר נמרץ ונרגש עם מגמות דידקטיות־חינוכיות על חשיבותה הרבה של הכשרה מקצועית לילדי ישראל לצד תלמוד תורה, ועל היתרונות הכלכליים והמוסריים שמעניקה המלאכה לבעליה. אגב כך הוא תקף בחריפות את התנהגותם הגסה והאלימה לפעמים של שליחים שבאו מארצות אשכנז למרוקו לאסוף נדבות ועשו את תורתם קרדום לחפור בו״. כמו־כן הוא תיאר בקוים קודרים את מעמדם הרעוע של יהודי מרוקו, את השיפור הניכר שחל בו לאחר שניתן הצ'היר (=הצו המלכותי) ב-1864 למשה מונטיפיורי — צו שקבע את זכויותיהם האזרחיות, ואת ההידרדרות שחלה במצבם של יהודי מראכש וכפרי הדרום בעטיו של שלטונו העריץ והאנטי־יהודי של מושל מראכש.

הערות המחבר: השווה: ״וכשישבנו והיינו חוקרים מאין יצאו המנהגים הרעים האלה ושרשם הרע ממי יצא, ובלי ספק איזה רע מעללים, ומכת של שבתי צבי השליך טפת סם המות בערינו ערי המערב וקדמונינו שהיו בזמן ההוא טחו מהשכיל לבותם ולא ידעו ולא ראו סבת הענין, כי ידוע ששבתי צבי שנה המנהג וביטל צום תשעה באב וקראו יום חג הנחמות וגו״׳, הצפירה, שנת תרנ״ב, גליון 208, עמ' 840.

השווה: ״קולי אל אחי בני עמי יושבי הארץ הזאת אקרא ולא אחשך: חוסו נא אחינו וחמולו על בניכם ובנותיכם, ילדים קטנים שאין להם ידיעה ממקרי הזמן והקולר תלוי בצואריכם למענם, אל תהיו מן קצת חסידים צבועים וקצת אנשים גאותגים שמעכבין את בניהם מלמוד מלאכה, ואומרים: אנחנו רוצים שיהיו בנינו חכמים, דיינים או שוחטים וג״כ עשירים בעלי קרקעות ובעלי אחוזות, אוי ואבוי להם כי טח לבם מהשכיל, כי גלגל הוא החוזר בעולם ואוי למי שדבקתו הרעה ונמצא קרח מכאן ומכאן״, שם, גליון 237, עמי 958.ע"כ

כבר בכתבות אלה הפגין ר׳ דוד אלקאים את כושר הבחנתו החד ואת מודעותו למקומם של חפצים ועצמים על פרטיהם, והראה את כוחו באמנות התיאור של טקסים והתרחשויות, כגון אוירת היריד ששררה בקרב נשות מוגאדור וילדיהן בתשעה באב, ולהבדיל, הפאר וההדר שבטקסי חגיגות הבר־מצוה של בנו של ראש הקהילה, ראובן אלמאליח, אשר שימש גם כסגן־הקונסול האוסטרי במוגאדור. בכתבותיו אלה נשבה, גם בין השטין, רוחה של תנועת ההשכלה האירופית, לה התוודע רד״א יחד עם אנשי חוגו דרך העתונות העברית וספרות ההשכלה שהגיעה למוגאדור ממזרח אירופה וממערבה. משמעותי הוא שאת כתבותיו להצפירה הוא שיגר בזמן שלעתון זה היה במוגאדור סופר רשמי, יצחק בן יעיש הלוי, ששלח לעתון כתבות באופן די סדיר בין השנים תרנ״א — תרנ״ד. את כתבותיו להיהודי שלח ר׳ דוד אלקאים בשנת תרנ״ח ובהן הוא תיאר את קורות הקהילה.

באותה תקופה לערך (1885 —1895), בעשור השלישי או הרביעי לחייו, כתב כנראה ר׳ דוד אלקאים גם את שירי החכמה וההשכלה שלו, בהם הוא נתן דרור לחוויותיו המשכילות המסעירות. בכתובת שבראש אחד משיריו הוא רשם: ״פיוט זה על החכמה ועל ההשכלה אשר מתהללת בפי המשכילים והחכמים ומתנוולת בין הטפשים; ובעת יטיף המשכיל דברים אמיתיים — החכם משתעשע והטפש קורא אותו אפיקורס או כופר״. בשיר זה כמו בשירים, אחרים, אין המדובר בחכמה סתם, כפי שהיא מוזכרת לעתים בשירת יהודי מרוקו ובשירה הרבנית בכלל, ולא בהשכלה סתם, אלא באותה דרך חיים שקנתה לה מקום מרכזי בקרב העלית התרבותית של הקהילות היהודיות באירופה במאות הי״ח והי״ט, ואשר ערכיה וספרותה הטרידו אז את מנוחתו של המשורר.

ראש וראשון למשכילים אלה שקמו במוגאדור היה יצחק בן יעיש הלוי שנעשה לסופרם של עתונים עבריים שונים, הצפירה, המגיד והמליץ. מסביבו התכנס חוג של צעירים מקומיים אשר קראו בהתפעמות את העתונות העברית שהוא קיבל, ועיינו בהתלהבות בספרות ההשכלה ובקבצי השירה העברית החדשים שיצאו לאור באותן שנים באירופה והגיעו אליו תוך זמן קצר. חברי החוג אף השתדלו כנראה לדבר עברית ביניהם ולהשתתף בכך במאמצים לתחיית הלשון. כדי למנוע לזות שפתים ואת זעמם של הרבנים ובני הקהילה, הם התכנסו כמעט במחתרת. החוג התוסס הזה והבלתי שיגרתי כל־כך לגבי קהילה כמו מוגאדור התקיים כנראה עד לפטירתו של יצחק הלוי בשנת 1895, בגיל 45.

הערות המחבר: הדברים נרמזים בשירי החכמה וההשכלה של ר׳ דוד אלקאים ונמסרו לי כמו־כן בע״פ ע״י ר׳ שלמה כנאפו ממוגאדור ששמע אותם מפי אביו ז״ל שהיה חבר בחוג זה. החוג נקרא כנראה,ע״פ עדות זו, ״יסוד המערבי״ והיה מעין סניף של חברה רומה שקמה בארץ ישראל. יש לציין שחבורת לימוד נוספת בה השתתפו הרד״א וחבריו המשכילים בשם ״עץ חיים״ כנראה, התכנסה בפרהסיה ופגישותיה הוקדשו לעיון בתלמוד ובספר הזוהר. הרד״א הקדיש לחבריה פיוט בו הוא מתאר את תכונותיהם התרומיות. ראה עמ׳ 216

דברי ההספד שפרסמו בהמגיד דוד אלקאים ודוד יפלח לאחר מותו של יצחק בן יעיש הלוי, אינם משאירים ספק לגבי תפקידו המכריע של הנפטר בגיבוש חוג המשכילים במוגאדור: ״קינים והנה(!) והי ישמעו בקהל עדתנו כי עלה המוות בחלוננו ויאבק עם גור אריה ראש לחברתנו (ההדגשה שלי – י.ש.), רם הנפש, יקר הרוח, בן יחיד להוריו, חכם עדיף, המרביץ תורה בישראל, הסופר הנודע, החכם השלם, שאין גומרין עליו את ההלל הר, יצחק בן יעיש הלוי ביום שבת קודש בעלות המנחה עלתה נשמתו למנוחתה. כלו בדמעות עינינו כי אבד ממנו כלי חמדתנו, אשר שם לילות כימים והלך בדרכי התורה, ובמעגלי הספרות והכלכלה ובמאמריו היקרים במכה״ע (־במכתבי העתים) הצפירה, המגיד והמליץ, ובמכה״ע בירושלים משך עליו עין בני עירו המכבדים אותו. בן ארבעים וחמש שנה היה המנוח במותו ויעזוב לאנחות אשה ושתי בנות״, המגיד, שנת תרנ״ו, גליון 286, עט׳ 1131.

רק בקרב החברים בחוג זה אותו הוא מכנה באחד משיריו ״חברת הבין, מצא דוד אלקאים את האנשים המעטים הקרובים לסערת נפשו:

"וְדַי לִי אִם תּוֹךְ חֲבֵרַי נֶחְשַׁבְתִּי, / הַחֲפָצִים בְּקִרְבָתִי, / לוּ אֶהְיֶה [כְגֶפֶן סוֹרַחַת ״. (עמ׳ 165).

ביניהם הוא זכה אף למעמד מכובד ולהכרה בכישוריו: ״ מֵעֵת אִשְׁרִי סָרִים כָּל מִשְׁמַעְתִּי, / כֻּלָּם בָּאוּ בִבְרִיתִי, / תָּאֵר טוֹב [נָתְנוּ לִ כְּפַחַת (שם).

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכילמאת יוסף שיטרית

פרק המשה עשר-סיום הפרק "חיי הרוח"-קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה כרך ג'

תכונה ועברונות

אף בתחום זה ידיעותיהם של חכמי צפרו מעמיקות. ר׳ שמואל אלבאז כתב סוד העיבור בדרך שיר בשם ״חדשי השנה״, וסביב לו פירוש ארוך. ר׳ רפאל משה בנו כתב חיבור בשם ״כח מעשיו״ כמו כן כתב חיבור גדול על שבע החכמות בשם ס׳ באר שבע.

מוסר והגות

מלבד ספרות הדרש, המשובצת דברי תוכחה ומוסר ולפעמים מחשבות ורעיונות מקוריים, כתבו חכמי צפרו ספרי מוסר מיוחדים. רבי שלמה אביטבול באגרת שכתב, מטיף לעצמו דברי מוסר. רבי רפאל משה חיבר ספר מוסר בשם ״פרשת הכסף״  וקונטרס ארבעה שומרים שכולל גם סדר תיקון לעבירות שונות.

דברי הימים

חוש מיוחד להיסטוריה היה לחכמי צפרו. כמה מהם רשמו את קורות חייהם ודברי הימים, הן בחיבורים מיוחדים, והן דרך אגב, בתוך תשובותיהם בהלכה או בכתביהם האחרים. ר׳ יעקב גבאי הוא הראשון שנשארו ממנו רשימות היסטוריות על מאורעות השנים תצ״ג—תצ״ז (ימי הרעב הגדול). ר׳ שאול ישועה אביטבול בכתביו ופסקיו הבליע דרך אגב, תיאורים וסיפורים על כמה מאורעות. הגדיל לעשות ר׳ רפאל משה אלבאז שחיבר ספר ״כסא המלכים״ דברי הימים והמלכים עד זמנו, וקונטרס ״אשכבתא דרבנן״ על מועדי פטירתם של חכמים עד זמנו. גם מו״א הרב ישמ״ח עובדיה זצ״ל שרטט וכתב כמה ממאורעות זמנו ודרכי חייו במסתו ״צבא ימי״ שבראש ספר ״תורה וחיים״. בצפרו כבערים אחרות, נהגו לתלות לוח שנה בבית הכנסת שהיה נכתב בכת״י, שבצד היותו לוח שנתי לקביעת ראשי חדשים תקופות וכו' מצויינים היו בתחילתו התאריכים החשובים בחיי העם היהודי בכלל, ובחיי יהודי מארוקו ועיר צפרו בפרט. לדבר הזה היתה תועלת מרובה, שממנו ידעו פשוטי העם ידיעות בסיסיות בהיסטוריה הכללית והיהודית.

כתיבה וספרים

יחס מיוחד היה לרבני צפרו לכתיבה ולספרים. הם טיפחו את מעשה הכתב וכתיבתם של רבים מהם היתה כתיבה תמה מעשה ידי אמן. הם שלטו שליטה בלי מצרים בשפה העברית ומליצתה. והעריכו ואהבו את השימוש בשפה הצחה וד,מליצית. אהבה מיוחדת נודעה להם לספר לכריכתו ולהידורו, ואין צריך לומר לרכישת ספרים. בצפרו היו מצויים ספרים שלפעמים לא נמצאו בערי פאס ומכנאס. ואכן אנו מוצאים שבספריהם מצוטטים ספרים שונים זמן קצר לאחר הוצאתם לאור. דבר המראה שמיד עם הופעת הספר השתדלו לרכשו. בצפרו ידועות היו כמה ספריות פרטיות גדולות. ביניהם: א) ספרית משפחת בן זכרי שהיתה בבית השייך למשפחה. ב) ספרית ר׳ שלמה אביטבול ור׳ עמור בנו, שהיתה בחדר מיוחד בבית ר׳ עמור הנ״ל. ג) ספרית ר׳ יהודה אלבאז בה נבלעה ספרית חותנו ר׳ שאול ישועה אביטבול גם כן בחדר מיוחד שבביתם. ד) ספרית ר׳ שלום אזולאי.

מלבד ספריות גדולות אלו, ידועות היו גם ספריותיהם של ר׳ רפאל מאמאן, ומו״ז ר׳ מסעוד עובדיה. המשפחות הללו שאפו לרכוש ספרים חדשים וישנים, שהיו באים להם על ידי הש״דרים וסוחרי הספרים שהיו מסיירים במארוקו . הם דאגו לכריכה יפה של הספר, ולשמירתו במקום מתאים.

 

קשרים רוחניים עם ערים אחרות

קשרים רוחניים מסועפים קיימו חכמי צפרו עם הרבנים מערי המערב האחרות, בפרט פאס, מכנאס ותטוואן. רבי דוד אראג׳יל התכתב עם ר׳ שאול סירירו ור' יעקב אבן דנאן. חכמי תאזא פונים אליו ״ולחכמי צפרו״. ר׳ משה בן חמו היה אישיות רצויה מאד בפאס״. אף היה כנראה מבקר במכנאס. התכתב עם חכמיה ר׳ חיים טולידאנו ובניו ו­משה ור׳ חביב. תלמידי ר׳ משה מתכתבים עם ר׳ יהודה ן׳ עטר, ר׳ מנחם סירירו ור׳ יעקב ן' צור בפאס. משם ואילך הקשר של רבני צפרו עם שאר החכמים, הוא מהמפורסמות שאין צריך להן ראיה.

גם הקהל הרחב בצפרו, חכמי צפרו, השפיעו על קהלתם, הרביצו תורה בתלמידים בדרשותיהם המרובות לפני העם, החדירו בהם יראת שמים ואהבת התורה ומעשים טובים. עקב כך קהל צפרו היו רובם בני תורה והקהלה מתוארת ״עדה מפוארה לצבי ולכבוד, תמיד אוהבי ה׳ ותורתו הקדושה וכל בניה למורי ה׳״. ובמקום אחר: ״ואל תוציאו רבה רעה ח״ו על כללות קהלכם שיש לכם שם טוב ש״ל בכל המערב כי קהל צפרו אנשי חסד ושומעי משפט ושומעים לדברי חכמים״. או ״רובם יראי ה׳ וחושבי שמן״.

פרק המשה עשר-סיום הפרק "חיי הרוח"-קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה כרך ג'-עמוד-161

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- Histoire de la mahia au mellah- Les facéties du sieur Chriqui

Les facéties du sieur Chriqui

Le raisonnement de Chriqui

Le rabbin tente de raisonner le sieur Chriqui pour qu’il lmite sa boisson de mahia, sous peine de divorce demandé par sa femmme .Mais grâce à son humour Chriqui eut le dernier mot .Il réussit à retourner la situation en sa faveur.

Freha ihodiya f-Mknas / d‘at razelha Yousef ‘and-el- hakhamim / men hit kan iketter bezzafmen mahia.

Za- r-Rebbi qal- lo : “kifas a Yousef ma-ka tehsems ? nti ba‘da wuld-en-nas / foqas masi tresse rasek / u teqdi men-had- l- bliya rah mratek ka tetleb t-tlaq”

A sidi / had-el-mra ma ka tqol- s- el-haqq. Dima ka-tfettes kifas tlomni. Kifas tqol li belli ana skairi ya r-Rebbi ?

Haqq-s-Saddeqim la‘zaz ma ka nesreb gher ila kant si sebba u had-si ma ‘rof / F-es-sebba / ma memno ‘s / sreb di kwiyes di mahia / adraba lazem l-wahd isreb swiyes bas ifrah m ‘a n-nas

Zaubo r-Rebbi u qallo M‘ak el-haqq ! Iwa daba qolli ila ma kant-s s-sebba / imta ka- tesreb ? ”

“ Iwa nhar es sebt / li-khbod Sabbat / ma nesrebs swiyes bas nkun ferhan?

“ Iyyeh ! nhar -sebt lazem bnadem ikun ferhan ! Iwa azina daba l-n-nharat l-okhrin !

Iwa nhar el- hedd / bas ma nensas / el ferqa d-es-sebt

lazemni nsreb swiyes / bas nheyyed el -ghbina.

Qallo r-Rebbi : “Iwa hadi niyya mezyana ! Adraba misva ! ”

Nhar el tnin / ka nzebdo s-sifer / ma nesrebs kwiyes ?

Wakha ! nkhelliu daba nhar l-tnin / azina l-nhar- t- lata !

Iwa nhar t-tlata / el -Hakhamim / ka-ibarkoh zoz d-el-

merrat u hna nkhassro feh ?

Wakha ! khelli nhar et-tlata / azina l-yom l-arba ‘ !

Khelliyom l-arba‘ /daba nerz‘olo men ba‘d. Nhar el-khmis ka- nzebdo ‘awd es-sifer. Iwa nhar l-tnin ferhna beh b-kwiyes u nhar l-khmis ibqa itim ? Masi hram ? Nhar ez-zem ‘a / la-ghedda ka izi s-sebt/ma nkonos ferhanin / u nserbo kwiyes ?

Zaubo r-Rebbi u’qal-o : “Iwa daba nerz‘o lyom l-arba‘as masi

tqol li daba ? ”

-Ah ya Rebbi ! wakha nhar wahed f-ez-zem ‘a / hram bnadem isreb si qtera bla sebba ? Masi hsoma /mrate tqolli ana skairi ¡ ‘la qtera di nhar- l-arba‘ ?

El-Hakham ma sab ma iqol. Za l-emra u qal-lha : “ sma ‘ a khti qtera di mahia /zaida au naqsa nhar l-arba‘ / ma feha bas ma kain ‘las tetleb t-tlaq / Razlek ka- ihabb en- ñas u- l-frahat udaba ‘amlo s-salom binatkom veatem salom

Traduction :

N’as-tu pas honte ? dit le Rabbin . Toi Yosef, un fils de bonne famille, gâcher ta vie à boire au point que ta femme te traduise aujourd’hui devant le tribunal pour demander le divorce ? Jusqu’à quand persisteras-tu dans cette voie ? Le mari démentit catégoriquement les accusations de sa femme.

“ Elle ne cherche que des prétextes, dit-il, moi un ivrogne ?

Ya rabbi ! Je jure par tous les saints que je ne bois jamais s’il n’y a pas une Sebba, une raison particulière, et c’est connu que, quand il y a une Sebba, non seulement il n’est pas interdit, mais il est même recommandé de boire ”

C’est vrai, dit le rabbin . Alors dis-nous quand est-ce que tu bois ?

C’est simple : samedi c’est le shabbat, doit-on le passer dans la tristesse ?

Non, dit le rabbin, le shabbat il faut en effet se réjouir likhbod Shabbat

Dimanche ? La veille c’était shabbat. Alors, comme ça, on va vite l’oublier ? Alors je bois un peu en l’honneur du shabbat.

C’est une noble attention, dit le rabbin

Lundi on sort le Séfér Torah à la synagogue.Alors ça ne mérite pas, dit-il, un petit verre ?

Passe pour le lundi !

Mardi ? N’est-il pas écrit que c’est une journée doublement bénie par nos rabbins et nous, nous ferions la fine bouche ?

D’accord pour le mardi, et le mercredi ?

Laissons le mercredi de côté, nous y reviendrons plus tard.Le jeudi on sort de nouveau le Séfér Torah . Alors le Séfér du lundi, on l’a accueilli avec un petit verre et celui du jeudi on le laisserait orphelin, n’est-ce pas hram ?

Vendredi, c’est évident, le lendemain c’est Shabbat, n’est-ce pas une occasion de se réjouir , kabalat Shabbat ?

Et le mercredi, alors? demanda le rabbin comme pour l’acculer.

Alors ya-Rabbi, quoi !Même un jour par semaine il est interdit de boire un petit verre ? N’est-il pas honteux que ma femme me traite d’ivrogne pour la seule goutte du mercredi

Le rabbin désarmé par l’apparente bonne foi du mari se tourna alors vers la femme et lui dit :

“ Ecoute, un petit verre de mahia peu ou prou le mercredi ce n’est pas si méchant et ne justifie pas que tu demandes le divorce.Ton mari aime les gens et les réjouissances, Il n’y a point de mai a cela . Allez, partez en paix !

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014 Histoire de la mahia au mellah Les facéties du sieur Chriqui-page 74

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד

עונשים

תלמיד שלא הכין את שיעוריו כנדרש, ולא ידע לדקלם בעל־פה את המזמור או את הקטע לפני ה-רבבי או ה-סאחב, זכה ל-תחמילא (מלקות). רגליו הושמו ב- פאלאקא, וה-רבבי הנחית מספר מלקות על כפות רגליו, בתוספת מנה הגונה של קללות. אלה היו מחזות מאוד עצובים שקשה לשכוח אותם, משום שהילד קיבל את המנה הזאת דווקא באמצע היום, לפני שהלך לסעוד ארוחת צהרים. העונש הנהוג ברוב ה״חדרים״ של מרוקו היה של שלוש-עשרה מלקות, כמספר המלים של הפסוק ״והוא רחום יכפר עוון״ (תהלים עח, לח). שאר התלמידים ליוו כל מכה במלה מהפסוק ובקולי קולות, כך שתחנוניו וצריחותיו של האומלל המוכה, נבלעו בתוך המקהלה הצוהלת.

שיטת הלימוד בצפרו

שיטת הלימוד בכיתות הנמוכות בצפרו שונה במקצת מזו של מכנאס, והיא מתחלקת לארבעה שלבים כמו שפורטו ב״קהלת צפרו״:

 שלב א׳: (תביזארא): לימוד קריאת שמות האותיות(לחרוף) והתנועות(א-נקוט).

 שלב ב': (תכ'מים מחשבה): לימוד הגיית האות עם תנועתה, שלב הנקרא גם אסאקאר סביר (לבכיר.

שלב ג׳: זדי (צירוף הברות): לימוד קריאת האות עם תנועתה ובהוספת אות אחרת בלי תנועה או מנוקדת בשוא (הברה סגורה).

שלב ד: (מטלוק לאט): לימוד צירוף הברות למילה (ו־יא-מר), נקרא גם ״פרשה דתביזארא״.

 

בשנה השנייה, לימדו את הפרשה(התורה) בשלושה שלבים:

שלב א׳: (מטלוק)כעין חזרה על מה שנלמד בשנה הראשונה, אלא שהקריאה הפעם נעשית מתוך החומש עד שהתלמיד מגיע לקריאה שוטפת.

שלב ב׳: (טעם)_קריאת הפסוק עם הטעמים. בהתחלה לומדים את שם הטעם ואת ניגונו, ואחר כך שרים את הפסוק בשלמותו.

שלב ג׳: תורה עם תרגום בערבית_הילד קורא קבוצת מילים ומתרגמן לערבית שלב זה ברוב ערי מרוקו נקרא לפרשה בסאראח (הפרשה בתרגום).

לפי מחבר קהלת צפרו שיטת הלימוד בכיתות הנמוכות שנמשכה עד ימינו, גובשה עוד במאה השמונה-עשרה.

החינוך בדבדו

כמו בכל הקהילות שבמרוקו, גם בדבדו החינוך המסורתי התקיים בשנות העשרים של המאה הנוכחית בבתי־כנסת אשר שימשו כחדרים וכישיבות ללימוד תורה. התלמידים למדו כל היום והחינוך ניתן בחמישה שלבים.

כאשר הגיע הילד בפעם הראשונה אל המלמד, הוריו הביאו דברי מתיקה וסופגניות בדבש וכיבדו בהם את ה-רבבי והתלמידים. הדבש והממתקים הם לסימנא טבא, ורומזים על מתיקות התורה שבפי התינוקות של בית רבן ככתוב ״דבש וחלב תחת לשונך׳(שיר השירים ד,יא).

בשלב ראשון, המלמד לימד את הפעוט להכיר את האותיות והתנועות(לחרו-ף תקוט-להיזא): ה-רבבי לימד את הילד לקרוא את האות עם התנועה. אחרי שהילד קלט את החומר, הוא עבר לשלב השני: צירוף אותיות ותנועות וקריאת מילים ופסוקים.

בשלב השלישי, למד הילד קריאה שוטפת במקרא, ותרגום הפסוקים לערבית.

בשלב הרביעי, למד הילד את טעמי המקרא על בוריים.

בשלב האחרון, החל ללמוד רש״י, הלכות וגמרא. בשלב הזה, הורי התלמיד ערכו חגיגה לקרובים, והביאו דברי מאפה וממתקים לכיתה של בנם. המוכשרים נשלחו לעיר הגדולה פאס או לתאפילאלת כדי להמשיך בלימודיהם התלמודיים. המבחנים לתלמידים התקיימו בשבתות. הרבנים בחנו את התלמידים אחר־הצהרים במקצועות התנ״ך והגמרא. כמו בכל קהילה יהודית במרוקו, עם בוא הצרפתים נפתחו בתי-ספר של כל ישראל חברים (אליאנס), והחינוך השתנה לחלוטין .

מערכת הלימודים בקאזאבלנקה:

מערכת הלימודים וחלוקת החומר הנלמד במשך השבוע בחדר שונה ממקום למקום. החלוקה אינה קבועה ואינה על־פי תוכנית רשמית. כל מלמד והתוכנית שלו, בעיר ובכפר.

לפנינו מערכת לימודים שהייתה נהוגה בקאזאבלנקה: ימי ראשון ושני: פרשת השבוע ותרגומה לערבית יהודית. יום שלישי: נביאים עם כתובים. יום רביעי: מבחן באמצעות שאלות ובדיקה אישית על־ידי אמירת טקסט בעל פה. יום חמישי: הפטרה. יום שישי: כתיבה, העתקת טקסט המתאים לגיל הילד. יום שבת אחה״צ: תחרויות בקריאה ובתרגום קטעים מן המקרא המתקיימות בבתי-כנסת של ה״מדינה״ הישנה (שכונת היהודים), בין קבוצות מבתי־ספר שונים.

סיום הלימודים ב׳׳חדר״

בגלל דוחק הפרנסה, רק הורים מעטים יכלו להרשות לבנם להמשיך בלימודיו אחרי גיל הבר־מצווה. אבל אם הוא היה בר־אבהן ובר־אוריין, אביו מסר אותו לרב ללימודים גבוהים, כדי שימשיך את שלשלת היוחסין של המשפחה. לפעמים האב עצמו טיפל בבנו והמשיך ללמדו. אך היו גם מקרים שהורים נאלצו להוציא את בניהם באמצע הלימודים כדי לקחת אותם עימם לכפרים לעבוד כרוכלים. התקנה שבספר התקנות סימן קמ״ו, שנחתמה במכנאס על ידי ר׳ יעקב אבן צור (יעב״ץ), מוכיחה עד כמה היה קשה להורים לתת חינוך לילדיהם.

הערת המחבר: תקנות פאס, סימן קמו, נדפס בתוך כרם חמר. התקנה מגנה את ההורים שבמכנאס המוציאים ילדיהם מן ה״חדר״, כדי לעשותם שוליות של עושי מסרקי צמר אל-קראסלייא, ואוסרת על בעלי מלאכה אלה להעסיק ילד לפני הבר-מצווה.

היה עוד קושי נוסף: בן למשפחה פשוטה מתוך עמך, לא היה יכול בין כה וכה להמשיך בלימודים, משום שגם אם הצליח וקיבל סמיכת רב או הורשה להיות שוחט ובודק, מוהל וכדומה, לא יכול היה לממש זכות זו, כי כל המשרות מהסוג הזה היו כבר תפוסות. מי שהחזיק במשרה ציבורית בעלת ערך של רב, דיין, סופר, מוהל או שוחט, העביר אותה לבניו אחריו על-פי דין השררה. מתוך דאגה לעתיד ילדיהם, העדיפו הורים ללמד את הבן מקצוע, כי משרת רבנות הייתה ממילא תפוסה ברוב המקרים, בידי אולאד א-זדלד (בני אבות), הלוא הם המיוחסים בני המעמד העליון.

הערת המחבר: מצב המלמד היה כה חמור, עד שהמוני העם במכנאס_נהגו לומר תיכ׳מיל א-סרוב, וואלא תקרייא (טוב ניקוי הביוב ולא עיסוק בהוראה) ובנוסח אחר בקזבלנקה: תכימיל למזארי וואלא תקריית א-דרארי(ניקוי ביוב ולא חינוך תלמידים, ראה לעיל הערה 33). תלמיד שאינו נמנה עם המיוחסים, אף על פי שאם היה מצליח בלימודיו, היה אולי זוכה בסוף, במשרת מלמד דרדקי ולא יותר.

השררה

השררה קיימת עד היום בכל קהילות ישראל במרוקו, ובמיוחד בערים כמו פאס, מכנאס, צפרו, מראכש, רבאט, סאלי, תיטואן, ועוד. מוהלים ושוחטים במכנאס למשל, היו רק מבני משפחות בירדוגו וטולידאנו. גם בערי אלג׳יריה השכנה, הייתה קיימת השררה. במכנאס, הורשו לשחוט עופות רק שני תלמידי חכמים ממשפחות מסוימות. לבית המטבחיים, לא הייתה דריסת רגל לאף שוחט, זולת לשוחטים מבני משפחת בירדוגו. זוכרני אדם שהגיש ערעור לבית־הדין הרבני הגבוה ברבאט, נגד בעלי-השררה, אך בקשתו נדחתה והוא לא הורשה למלא תפקידי שחיטה.

הערות המחבר: בעניני השררה במרוקו, ראה: ברונו-מלכה, עמ 216 הערה 8 (השררה בפאס); מים חיים, ח״ב, על השררה במכנאס ובעוד מקומות, עמ' רלז-רסב; קהלת צפרו, ח״ג, מוסד השררה בצפרו, עמ' 70; השררה במראכש והדרום, פלאמן, עמי 197-187, שוראקי עמי 109. ״בית-דין השררה״ מערכת שיפוט שעליו הוטל ליישב את כל הפלוגתות הנוגעות במשפט השררה.

שני תלמידי-חכמים בלבד הורשו לשחוט עופות: אחד ממשפחת זאזון, שמאבות אבותיו הייתה להם חזקה על השחיטה. השני ממשפחת טובי, שהיה מוכר בעיר כולה כשוחט ובודק. שני תלמידי־חכמים אלה הורשו לשחוט רק עופות, אך לא בהמות. דריסת רגל בבית המטבחיים, הייתה אסורה לכל שוחט, זולת המשפחות שהזכרנו.

האיש שהגיש ערעור לבית־ הדין הגבוה היה מר אליהו הכהן, אשר בנו יהודה למד והוסמך כשו״ב, אך לא הורשה להיכנס לבית המטבחיים, כמו בני משפחת ברדוגו. ראה על כך: מים חיים, ח״ב, משפטי השררה, עמי רנא, סי׳ ד, סעיף פה.

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמוד193

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997

ועידת־מדריד הניבה תוצאה שהיא בבחינת דבר והיפוכו: לא די שלא בוטל משטר החסות הזרה אלא אף זכה לאישור בינלאומי. יתירה מזאת, מבחינת היהודים היתה זו מהפכה של ממש, שכן הוועידה העניקה להם בחוץ לארץ מעמד שווה לזה של הנתינים המוסלמים.

לראשונה נעלמה ההבחנה בין ״נתינים מאורים״ ל״נתינים יהודים״. מבחינת המשפט הבינלאומי – שהקדים בכך את החוק הפנימי – נחשבו היהודים מעתה והלאה נתינים מארוקאים במלוא מובן המלה, שווים למוסלמים. בתוך כך השיג המלך ויתור אחד חשוב שנועד לבלום את קבלת האזרחות הזרה: היתה זו ההכרה בעקרון ״הנאמנות המתמדת״, לפיה לא יוכל אדם לאבד את נתינותו המארוקאית בלי אישורו המפורש של המלך.

ערב נעילתה של הוועידה זכתה השאלה היהודית לטיפול עקיף באמצעות הצעה של משלחת אוסטריה, שהועלתה בשם האפיפיור, וחתרה להכליל את עקרון חופש־הדת בהחלטות הסופיות. חברת כל ישראל חברים הצליחה להשיג הבטחה להרחבת החופש הזה גם ליהודים, אלא ששר־החוץ שייצג את הסולטן, הגיב קשה על משאלה זו, אף גרם שהיא מיותרת ובלתי־הולמת מאחר שמאז ומתמיד נהנו יהודי מארוקו מחופש מעין זה. לפיכך סירב להעביר את ההחלטה לסולטן, שסמוך לפני־כן שיגר אליו איגרת אישית שכן באה בעתה, ואותה קרא בפומבי ובזה אנו מביאים כמה קטעים מתוכה:

"הובא לידיעתנו שיהודים אחדים מנתינינו התלוננו כמה וכמה פעמים אצל אחיהם יושבי אירופה ואצל הנציבים הזרים בטנג׳ר על כ׳ לא עלה בידם להשיג משפט־צדק בטענות שהעלו ביחס למעשי רצח, גניבה וכר… רצוננו השריפי הוא שיזכו במשפט־צדק בלי התערבות המעצמות או נציגיהן שכן אלה הם נתינינו ומשלמי־מם הם לנו, ומתוקף דבר זה עצמו שווי־זכויות הם בעינינו למוסלמים, וכל פגיעה בהם אסורה על־פ׳ דתנו.

לפיכך אנו מצווים עליך (הסולטן פונה כאן אל שר־החוץ שלו) שתקבל את טענתו של כל יהודי שיתלונן על שלא זכה במשפט־צדק אצל אחד המושלים ותודיענו על כך שעה שלא תמצא דרך לתקון את המעוות".

אכן, זהו מסמך מפליא, המכיר בשוויון בין כל נתיני הסולטן, בלי הבדל דת, ובתוך כך הוא מעמיד סוג אחד מתוכם, את היהודים, תחת אפוטרופסותו של משרד־החוץ! אין ספק שעלינו לראות בו לא רק שגגה שנבעה מן הרצון להיטיב אלא גם גילוי נוסף לדו־המשמעות של רגשי הסולטנים כלפי היהודים.

נסיים בכך שנזקוף לזכות תקופות־מלכותם של הסולטנים הטובים, מוחמר הרביעי וחסן הראשון, אי־אלה שיפורים משפטיים פעוטים במעמדם המשפטי של היהודים. אך הדבר הושג במחיר בנאום שמעתה והלאה עתיד היה להחשיד את היהודים בקשירת־קשר עם מעצמות זרות המשתוקקות לחלק ביניהן את מארוקו, ולכן גם נשארה השאלה היהודית תלויה־ועומדת עד לכינונו של משטר־החסות הצרפתי.

הטלטולים הקשים שנגרמו בעטיה של ההתפשטות האירופית ובשל פגעים מידי שמיים אילצו את שליטי מארוקו לוותר על כל רעיון של רפורמה ושללו מהם את האמצעים הנחוצים להגבלת ההשפעה הזרה. כאשר מת מולאי חסן כבר עמדה עצמאותה של מארוקו במידה רבה בסימן־שאלה.

לקראת הפרוטקטורט(משטר־החסות)

עם עלותו של מולאי עבד אל־עזיז (1908-1894) לכס־המלוכה נכנס המשבר המארוקאי לשלבו הסופי. הבעיות החמירו עד כדי כך שמטבע הדברים נדחקה השאלה היהודית לדרגה משנית. הנסיך הצעיר גם הוא היה שופע אהדה ליהודי ממלכתו, ששותף היה עמהם בשאיפה להיכנס במלוא ההיקף לעולם המודרני. אבל הוא עצמו שם לאל את השאיפה הזאת לשינוי בהקיפו את עצמו מתווכים אירופים חסרי־מצפון, שניצלו לרעה את חיבתו המופלגת לחידושיה ונפלאותיה של הטכניקה המערבית. על־פי עצתם של אותם אנשי־ביניים עצמם אישרר בחתימתו את הפרטיכל של אלג׳סיראס (1906), שהעמיד את מארוקו תחת אפוטרופסות בינלאומית.

הממלכה, שנעשתה ספק־פרוטקטורט בינלאומי, הניחה לצרפת את משטרת הנמלים, את העבודות הציבוריות ואת הפיקוח על המטבע שלה. פשיטת־הרגל הכספית סופה שקוממה את רוב האוכלוסיה, שדבקה בקנאות בעצמאותה של המולדת.

מולאי עבד אל־עזיז, כיון שלא הצליח להשליט סדר בממלכה, ממילא העמיד בסכנה את בטחון היהודים, קורבנות מועדים לכל תקופה של אנרכיה. המרידות של בו חמארה (״בעל האתון״) במזרח, של ראיסוני בצפון ושל מא אל־עינין בדרום עשו שמות בקהילות היהודיות בדברו, טאזה, סטאט ומאראקש. המלאח של מכנאס הותקף ב־1903, אך יושביו הדפו בנשק שלוף את המתנפלים עליהם. באוגוסט 1907 באו מעשי־טבח איומים בעקבות הרעשתה של קאזאבלנקה, ואז גם נבוז המלאח ויושביו עקרו זמנית לטנג׳ר, גיברלטר וספרד. הסולטן, ששוב לא שלט בארצו, הודח על־ידי אחיו הצעיר, מולאי חפיד(1912-1908).

היהודים קיבלו את השליט החדש בחששות מרובים. אכן, במאבק בין ה״מחדשים״ וה״שמרנים״ שהסעיר את מארוקו היה השליט החדש, מוסלמי שונא־זרים, תומך נלהב באחרונים. העלו אותו על נס כסולטן אל־ג׳יהאד (סולטן של מלחמת־הקודש). הוא לא הסתיר את איבתו לציבור היהודי, שנודע בשאיפתו לרפורמות ובנכונותו לספוג השפעות מאירופה. אך הואיל וחרד היה לדמותו בעיני מעצמות אירופה השכיל להפיג את חששותיהם של היהודים ולהרבות במחוות של רצון טוב כלפיהם. בטיוטה של תחוקה, שעובדה בהשפעת הפיכתם של התורכים הצעירים, הגיע לידי כך שזו פעם ראשונה בתולדות מארוקו הבטיח את שוויון כל האזרחים, בלי הבדל דת.

אך עד־מהרה נתחוור שמולאי חפיד לא יזכה לקיים את ההבטחות שנתן למארוקאים: להתנער מהסכם אלג׳סיראס, ולשחרר את השטחים הכבושים. חנוק היה הסולטן מבחינה כספית, ולפיכך נאלץ לקבל את התנאים המשפילים שהעמידו לו המעצמות הזרות כדי שיוכל ללוות כספים בבנקים האירופיים. גרוע מזה, המרידות נתחדשו ביתר־שאת. בעקבות מעשי־טבח כאירופים הונחתו גייסות צרפתיים נכבדים. רבעי המלאח של פאס ושל מכנאס שוב הותקפו באפריל 1911. שבטי מורדים צרו על פאס, שניצלה רק בזכות התערבות הטור הצרפתי של הגנרל מואניה, שהגיע לעיר ב־21 במאי 1911, שעה שהיו ביצוריה קרובים להתמוטט. היהודים קיבלו את החיילים הצרפתים כגואלים ומשחררים. כעבור זמן קצר חזר החיזיון ונשנה במכנאס.

עם יישוב המשבר הפראנקו־גרמני סביב אגאדיר הוסר המכשול האחרון מדרך הקולוניזציה הצרפתית של מארוקו. כתום שבוע של משא־ומתן מריר, חתם מולאי חפיד לבסוף ב־30 במרס, רותח מכעס, על חוזה פאס, שכונן את הפרוטקטורט הצרפתי. לגבי איש שהיה מתנגד קיצוני להשפעות זרות היה בכך משום אירוניה טראגית של הגורל.

משעה שנודע הדבר הוצפה הארץ חמת־זעם שאין לתארה במלים. החיילים המארוקאים התקוממו נגד מדריכיהם הצרפתים. ההתקוממות הסתאבה ולבשה צורה של טריטל, פשיטה וטבח באוכלוסיה היהודית של פאס.

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997-עמוד 63

אלי שפר-שערי רצון-מחוזות ילדותו של המחבר

 

מהו"סולם התלמידים"?

לא היה קל להיות בכיתה שכמעט כולם חדשים עבורי וכולם גדולים וגבוהים ממני. הייתי צריך למתוח את רגלי כך שקצות אצבעות רגל ינוחו על הרצפה . נראיתי בעיני אחדים נטע זר שבא אולי לאיים על מקומם ב״סולם התלמידים" . אז, מהו אותו"סולם תלמידים" ?

שיטה צרפתית מיוחדת הייתה לדירוג תלמידים בכיתה. קודם כל , כדי שיתקיים "סולם התלמידים" היה צורך במחברות מבחנים שהיו שמורות בארון ליד שולחן המחנך. בסוף כל חודש , המחנכים בכיתות הנמוכות רשמו על גבי גיליון הציונים של כל תלמיד את הציון שקיבל בכל המקצועות . מכיתה ה' ועד כיתה ח' נדרשו התלמידים לכתוב בכתב רהוט בגיליון את הציונים שקיבלנו, בדיוק כמו שהיו רשומים במחברת המבחנים, כי היה אמון מוחלט בין התלמידים למחנך בעיניי! זה. בתום השיעור החזירו

התלמידים את הגיליונות ואת מחברות המבחנים לבדיקה של המחנך .

חשוב לציין כי על גבי גיליון הציונים כתבנו בעט נוצה , כלומר עט בעל ציפורן ממתכת שאותה טבלנו בכסת דיו כדי שהאותיות והמספרים יופיעו בכתב נאה ורהוט. קסת הדיו היתה עשויה מחרסינה לבנה , מעין כוסית קטנה ולה פתח צר שמספיק לטבילת הציפורן. הכוסית היתה שקועה בתוך חור עגול שהיה בחלקו הקדמי של שולחן התלמיד . הלוח העליון של השולחן , שעליו כתבנו או הנחנו את הספר , היה מחובר בצירים אל גוף השולחן כך שיכולנו להגביהו ולשלוף מבפנים את בקבוקון הדיו , אשר הכנו בעצמם בבית או את הנייר הסופג שהנחנו על העמוד אשר עליו כבר כתבנו.

לאחר שהעתקנו את הציונים מתוך מחברת המבחנים אל תוך גיליון הציונים נדרשנו לחבר את סך כל המספרים , שנעו בין הציונים הגרועים 'חלש – חלש מאוד' לבין הציונים הגבוהים 'טוב מאוד- מצו״ן', את סך כל מספרי הציונים רשמנו בתחתית הטור ליד המילים "סך הכל ״. הסך הכל של הציונים קבע את מעמדו של התלמיד בכיתה מבחינה לימודית וחברתית והוצג בכיתה ב״סולם התלמידים" , מ׳ למעלה ומי למטה. מ׳ שצבר ציונים גבוהים נעמד ליד שולחן המורה ומי שצבר ציונים נמוכים עמד בסוף הטור וקרוב אל דלת היציאה מן הכיתה. המורה חבש על ראש התלמיד הנכלם "כובע של ליצן" והכריזו עליו "ליצן הכיתה". ריחמתי עליו ולא אהבתי את ההתעללות הזו.

היינו כבר בסיומו של שליש שני ועמדנו לקבל את התעודות כדי להראות להורים. אני זוכר היטב שבסיום שליש א' לא השתלבתי בין עשרת הראשונים בכיתה. אני גם זוכר שבבית לא הרימו גבה על ההישג הלא כל כך מזהיר . זו כבר לא אותה תעודה של הצטיינות מהשנים הקודמות . אבל הפעם הירגשת׳ שאני הולך להיות בעשיריה הראשונה.

לאחר שמסרנו את גיליונות הציונים ומחברות המבחנים למחנך , התחילו התלחשויות בין התלמידים , כמו למשל : "מהו הסכום שקיבלת?" …"מהו סך הכל הציונים שלך? "ושלך ?".. הסכומים עברו בין התלמידים מפה לאוזן , וכך התמונה הלכה ונתחוורה ל׳ , אך לא רק לי….

צלצול הפעמון שיחרר אותנו מהלחץ בו היינו נתונים ויצאנו בריצה אל החצר. שיחקנו וצהלנו כרגיל ובתום ההפסקה שבנו למקומותינו , מחכים להוראות המחנך. המחנך נכנס ואמר :

– בשעה שאני בודק את מה שכתבתם וסיכמתם , אתם רשאים לקרוא להנאתכם , לצייר או למלא תשבצים.

לא היה צורך לדרוש שנשב בשקט ובוודאי שלא להרעיש , כולם היו במתח לדעת מה יאמר המחנך לאחר שיסיים את בדיקת הגיליונות של הציונים.

מקום ראשון בכיתה ?

עשינו כמצוות המחנך , אך לא היה תלמיד שלא הציץ כדי לראות מה עושה המחנך . לפתע נשמע קולו הרועם:

– התלמיד אסרף, גש הנה !

הייתי מופתע , חששתי גם. זה בוודאי מקרה חריג לגשת אל שולחן המורה. ניגשתי קרוב לשולחן והמחנך הושיט לפני את גיליון הציונים ואמר :

מה זה צריך להיות ?! טעית בחישוב! רשמת לעצמך סכום ציונים גבוה בהרבה ממה שמגיע לך !

דברי המורה נפלו על אוזני כרעם ביום בהיר. העפתי מבט מהיר לעבר התלמידים וראיתי שכמה מהם נראו שמחים לאיד, כאילו רצו לומר, זה עתה הגיע וכבר רוצה לכבוש את הבכורה בכיתה ועוד במרמה…

שוב נשמע קולו הרועם של המחנך:

  • קח את הגיליון וסכם כאן ועכשיו !

הסתכלתי על גיליון הציונים ולא האמנתי למה שראו עיני. הדיבור נעתק מפי ורק עיני הזילה דמעה. המחנך פנה אלי הפעם בטון מוכיח :

  • אהא ! אתה בוכה , סימן שאתה מצטער…. נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי :
  • אדוני המחנך, כאן , כאן וכאן לא אני כתבתי.
  • תבהיר את דבריך ! למה אתה מתכוון ?

־ אדוני המחנך יודע שמעולם לא נתת לי ציון גרוע . יש כאן כמה ציונים נמוכים שאינם בכתב ידי.

המחנך נראה נסער, קם וניגש לארון, שלף את מחברת המבחנים שלי ושב לכיסאו. נראה היה כאילו כל עולמו חרב עליו כי הבין שמישהו מעל באמון שהוא נתן בתלמידיו.

– מי היה בכיתה בזמן ההפסקה?! מ׳ הם התורנים היום?!

עם הצלצול לקח המחנך את שני התורנים אל המנהל.

למחרת סיפר המחנך כי אחד התורנים הודה במעשה ושבאותו יום הוזמנו הוריו לשיחה . התברר גם כ׳ התלמיד הורחק מבית הספר לפרק זמן לא ידוע .

לא סיפרתי להורים במשך זמן רב על האירוע הזה כ׳ לא היה טעם לצער אותם . אישית, כאב ל׳ מה שקרה לתלמיד, שהיה התלמיד המצטיין בכיתה . כל כך קיוויתי שיחזור לבית הספר כדי לומר לו שאני מוחל לו אך לא זכיתי לעשות כן. ההחלטה הנמרצת והמהירה שנטל אבא שינתה את כל התוכניות . ההכנות לעלייה שלנו היו בעיצומן ובכל זאת קיוויתי כי ביום האחרון של הלימודים אזכה לראותו ולתופף עמו על הילקוטים שלנו ולשיר מחדש :

יי שמח תלמיד, שמח תלמיד / הגיע החיפש לתמיד .

שלשלום, שלום ולא להתראות / למבחן,  להכתבה ולמחברו

מחוץ לבית הספר נשתולל / נשיר, נשבר ונתהולל"

אך זה לא קרה. באותה תהלוכה של סוף שנת הלימודים כבר לא רציתי לשיר ולהשתולל. נותרה ב רק התקווה שיבוא יום ואפגוש אותו . אני עדיין ממתין לו ושרק לא יהיה מאוחר מדי.

אלי שפר-שערי רצון-מחוזות ילדותו של המחבר-עמוד  

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

מאת נינו : רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

בפתח השער

ה אשיב לה׳ כל תגמולוהי עלי. אשורר שירה לכבוד התורה, ולכבוד חכמי התורה, בעת סיום כתיבת פרקי חייו של האיש הגדול שכולו תורה – תולדות זקננו הקדוש, אדוננו מורנו ורבנו, הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק״ל, ראב״ד מקנס ומחבר הספר ״קיצור שלחן ערוך השלם״.

אין אדם עומד על דעת רבו אלא עד לאחר ארבעים שנה (ע״ז ה ע״ב, ועיי רש״י דברים כט ו), ועל כן דווקא עתה, בהיותנו סמוכים למועד יובל שנים להסתלקות רבינו, יכולים אנו להתבונן ביריעת חייו הגדולה, להתחקות אחר קצות דרכיו והנהגותיו ולסקור את פועליו, מתוך הסתכלות רחבה הצופה על פני הכלל תוך שאיננה מתעלמת מן הפרט. ובסייעתא דשמיא עלה בידינו להעלות עלי ספר תמונה מפרקי חייו, תולדותיו והליכותיו בקודש, למען תעמוד לנגד עינינו דמות דיוקנו ונקבל מושג כלשהו משיעור קומתו הגדולה ופרשת ימי חייו שכולם שווים היו לטובה ברצף אחד של עמל התורה ועבודת ה׳ ובמסירות נפש למען עם ישראל.

אכן ככל שנגלו לעבר פנינו מעט מהמון פעליו, כך נתעצמה הרגשתנו שלא זכינו אלא ליגע במקצת בשולי אדרתו וקצות דרכיו, אולם גם המעט הזה יש בו כדי ללמד במידה גדושה תלמוד ומעשה רב, הן מהליכותיו בקודש על התורה ועל העבודה, וממסירות עמלו בחינוך בניו וביתו אחריו, והן מהנהגת הכלל בניהול עדתו וניווט ספינתה מול סערות ומשברי התקופה ואתגריה, כאשר התנשא רבינו כארי לעמוד בפרץ ולקומם לבל ייהרסו, ולהניח את יסודות עולם התורה הספרדי לדורות.

קווים לדמותו של גדול בישראל בכלל, ושל רבינו בפרט, לא יעניקו לקורא תמונה נכונה, אם לא יכיר ולו במעט את נסיבות התקופה ומאפייני הסביבה בהם חי ופעל. לפיכך הרחבנו מעט אודות הרקע ההיסטורי ותהפוכות הימים בהם פעל רבינו הגדול, בבחינת בינו שנות דור ודור.

בהקשר זה, שומה עלינו לייחד אי אלו דברים אודות יהדות מרוקו בעת החדשה,עת רבת עלילות ותהפוכות, בתוכה פעל רבינו ואת תהפוכותיה צלח, ומתוכה ועל גבה הנחיל מורשה לשעה ולדורות.

מעטות הן הקהילות היהודיות, לאורך ולרוחב ההיסטוריה היהודית כולה, שחוו גלים רצופים כל כך של טלטלות תהפוכות ותמורות משמעותיות כל כך, בפרק זמן קצר כל כך, כפי שחוותה יהדות מרוקו בתקופתו של רבינו.

עד לשנת תער״ב (1912), עוד חיו יהודי מרוקו בין חומות ה׳מלאח; דורות על גבי דורות בעולם משלהם בו הקפידו על קלה כבחמורה, דבקים בה’ ובתורתו, ללא יוצא מן הכלל. הם היו נתונים מחד להתעמרות השליט המוסלמי, אך מוגנים מאידך מפני השפעות זרות שמחוץ לחומות. אך בשנה זו(1912) הפציע הכיבוש הצרפתי, ויהודי מרוקו הושלכו באחת למציאות חיים שונה לחלוטין, שוני שהתבטא מחד בשיפור מעמדם האזרחי וזכויותיהם תחת השלטון החדש, אך מאידך התלווה אליו איום רוחני כבד בדמות שינוי ערכים רעיוני שהביאה עמה את התרבות החדשה אל בין החומות, איום שביקש לחולל מהפך כולל ומקיף בחיי הכלל והפרט, כאשר במרכזו הקמת בתי הספר של היאליאנס' בקהילות רבות, שנוסדו במטרה מוצהרת לשנות מן היסוד את אורחות החיים של יהודי מרוקו.

טרם הספיקה יהדות מרוקו להסתגל למציאות חדשה זו, וכבר נתרגשה ובאה עליה צרת פעילות החילוניות הציונית לגווניה, ששיאה בימי ״עליית הנוער״ משנת תש״ט(1949) ואילך, יוזמה־מזימה נפשעת עד מאד, אשר הצליחה לנתק רבבות ילדים מבית אבא, ניתוק פיזי רגשי ורוחני, מתוך מטרה מוצהרת לנתק דור שלם ממורשת בית אבותיו, לחנכו ולעצבו מחדש ברוח כפרנית ומנותקת.

בתוך כך התחולל שוב מהפך שלטוני במרוקו, עם סיום הכיבוש הצרפתי וקבלת העצמאות המרוקאית, זעזועים פוליטיים ותמורות פנימיות שגרמו לקהילה היהודית להידלדלות שורותיה, כאשר חלק ניכר עוקר לצרפת, קנדה ואף בריטניה, ואילו מרבית בני הקהילה עולה לארץ ישראל ופוגש בה מציאות חיים חילונית, ובכך נעקר שוב באחת מחיי קהילה מגובשת וסדורה לחיי מהגרים עולים נטולי מסגרת קהילתית, תחת ממסד מנוכר ומתנכר לכל היקר והקדוש, ומציאות חיים כללית שכמוה לא העלו על דעתם.

תוך פרק זמן של פחות מיובל, התמודדה אפוא יהדות מרוקו עם שרשרת רצופה של זעזועים ותהפוכות, עם אתגרי המודרנה, ’השכלה’ ותרבות זרה, ציונות והגירה, הידלדלות הקהילה והתרופפות מוסדותיה עד לעליה ארצה אל תוך מציאות קשה – תהליכים שבגלויות אחרות התפרסו על פני משך זמן של מאות שנים, התחוללו במרוקו בפרק זמן של עשרות בודדות של שנים. כה מהירים ופתאומיים היו השינויים, עד שבני הדור שנולד לתוך התקופה הצרפתית, התקשו אף לזהות את מרוקו הישנה עליה שמעו מאבותיהם, וגם תקופתם השתנתה במהירות בדור ילדיהם, בני הדור הבא שנולד בתקופת חידוש השלטון המרוקאי והעליה לארץ ישראל. פערים שכמעט בלתי ניתנים לגישור נפערו בין אבות לבנים, ושושלת המסורה מדור לדור ניצבה בפני סכנה קיומית.

בעין כל הסערות הללו, התנשאה דמותו העוצמתית של רבינו זצוק״ל כקברניט נאמן לספינת דורו. הוא היה מאותם יחידים ששתלה ההשגחה העליונה בתפוצות ישראל בעתות משבר, כאשר בחוש אחריות ואכפתיות אין קץ שנתייחדו ונתברכו בהם יחידי הדורות, נשא על לוח לבו הטהור את משא הדור, ובעת בלע את הקודש התנשא כארי בקהילתו ומחוצה לה לעשות לתורה שלא תשתכח מישראל ח״ו, לכונן משכנות לאביר יעקב, ולהנחות יחיד ורבים אל בתי המדרש ואל המאור שבתורה. לא פעם יצא למסעות בני מאות קילומטרים בימים ובלילות, במרחבי מרוקו כולה, להקים בתי תלמוד ובתי חינוך, מקוואות טהרה ומוסדות קהילה, להפיץ רוח טהרה ולהעמיד בקרן אורה, ועד אחרית ימיו בארץ הקודש נטל מעת לעת את מקל הנדודים אל ריכוזי העולים ועוד הייתה אמת-הבנין נטויה בידו לקומם הנהרסות ולהנחיל מורשה לשעה ולדורות.

וכה דרשו רבותינו(מדרש תנחומא נח, ה): ”אמרו על נח שראה שלוש עולמות בחייו: עולם ישן שלפני המבול, עולם חרב בעת המבול, ועולם חדש לאחר המבול”. בדומה לכך, ניתן לומר על רבינו שראה שלושה עולמות בחייו: את עולם יהדות מרוקו הוותיק והמפואר כבדורות קדומים, את דור ההתמודדות וההיאבקות עם אתגרי ההשכלה והחילוניות, ואת דור נסיעת השורשים החדשים בארץ ישראל והקמת עולם התורה המפואר של יהדות המזרח. ולא זו בלבד שראה בעיניו את שלושת העולמות הללו, אלא בהיותו ׳האיש על העדה׳ ועמוד האש ההולך לפני המחנה, מורה דרכה הרוחני של קהילת מקנס ומדמויות המופת במרוקו כולה, אף נטל חלק מרכזי בעיצובם ובגיבושם.

לאחר שהתאבק בשנות ילדותו ונערותו לרגליהם של גאוני יהדות מרוקו, מעתיקי תורתם ושמועתם של חכמי קסטיליה, ניגש רבינו לבצר את חומות היהדות באמצעות התקנות שהנהיג בקהילתו יחד עם הדוגמה האישית אותה נתן, של יראת שמים זכה, דקדוק מופלג בהלכה, ואהבה עזה מאין כמותה לכל יהודי. מול סכנות ההשכלה והחילוניות, שינס מותניים בהקמת תלמודי תורה וישיבות, ממרחק הביא לחמו כשהוא שואב מתורתן של הישיבות הקדושות בצרפת ובאנגליה ונוטל מהן דוגמא למתכונת תורנית שיש בכוחה לחסן את הדור הצעיר מפני מדוחי הזמן.

מאוחר יותר, כאשר החלה הקרקע להישמט תחת רגליהם של יהודי מרוקו,לא היסס רבנו להיאבק במלוא כוחו נגד מגמות הכפירה והשמד של פעילי העליה הציוניים ובכך הציל רבים מרדת שחת. אף בערוב ימיו, לאחר עלייתו לארץ ישראל, לא תשש כוחו ולא נתן מנוחה לגופו, אלא הפעיל את מלוא כוח השפעתו לעורר את לב פרנסי היהדות החרדית לצורכי חינוכם של בני עדות המזרח, כאשר בעצמו נטל חלק פעיל בהקמת מוסדות חינוך, ישיבות ובתי מדרש בארץ ובעולם, למען הקם מחדש בארץ הקודש את תפארתה התורנית של יהדות ספרד המעטירה.

בכל השינויים הגדולים הללו שעברו על יהדות מרוקו, לא חל שינוי ברבינו עצמו, הוא ״רבי ברוך״ מהדור הותיק, והוא ״רבי ברוך״ מהדור המתחדש. בצדקותו ובתומו נשאר כתמיד, וממנהגי אבותיו והליכותיו בקודש לא מש ימין ושמאל. מתחילתו ועד סופו אחז הוא בדבקות במנהגי אבותיו, בהנהגותיו המיוחדות, בתפילותיו ספוגות הרגש, כפי שנודע למשל בפיוטו הנשגב ׳אשורר שירה׳, ובחוש המידה הבלתי מתפשר אשר על פיו ידע לקבוע מה לקרב ומה לרחק. כה נאמן היה רבינו לדרך אבותיו, שאף כי חייו חופפים את העת החדשה במרוקו, ניתן היה לראות בו בבואה להדר גדולתם של ענקי הרוח שקמו לה לגולת מרוקו מימים ימימה.

עד אחרית ימיו לא הסכים רבינו לדבר בשפה הצרפתית, השפה הרווחת בין כל בני דורו במרוקו, כאומר: למרות מאמציו הכבירים להשפיע על הדור הצעיר, אין הוא שייך באמת לדור החדש, אלא מחובר הוא לכבשונם הרוחני של אבות אבותיו, שושלת הזהב המפוארת רבני משפחת טולידאנו שהעמידה מקרבה עשרות דורות של גדולי תורה.

יחד עם פעילותו האדירה והרחבה למען הכלל, דאג לשמור במסירות נפש על חינוך ילדיו ונכדיו, ואכן הוא זכה להקים דור ישרים מבורך, המהווה המשך לחוליות הזהב של תלמידי חכמים יראים ושלמים, וגם הם זכו לקומם את עולם התורה בארץ ישראל ובתפוצות.

מאז הסתלקותו ראינו חוב קדוש לחקוק על לוח לבנו ועל לבות כל בית ישראל את דמות דיוקנו וקצות דרכיו בקודש, למען תהי לנו דמותו למופת, נר לרגלינו ואור לנתיבות חיינו, בבחינת ”מתי יגיעו מעשי למעשי אבות,״.

על הספר

בגשתנו אל המלאכה לשרטט מעט מקצות הליכותיו של רבינו הגדול, הסתמכנו אך ורק על מקורות מהימנים ומדויקים, הן בתיאור התקופה בכל פרטיה, והן בתיאור מעשיו והליכותיו של רבינו.

לעזר רב היו לנו שני חיבורים מופתיים: הראשון הוא פרי יצירתו של רבי אברהם עמאר [הנשוי לנכדת רבינו] שעוד בחיי חיותו של רבינו רשם עובדות והנהגות מאשר ראו עיניו ושמעו אוזניו. החיבור השני הוא פרי יצירתו של רבי דוד שניאור, שחקר ודרש את תולדות רבינו מפי בני המשפחה ומפי תלמידיו הוותיקים. אף אנו הוספנו ודרשנו וחקרנו ממשפחת רבינו ובהם בנו רבי יוסף זצוק״ל, בתו הרבנית מרים מרצבך תליט״א, לצד רבים מנכדיו ונכדותיו, תלמידיו ומקורביו שחיו במחיצתו.

עבודה מקיפה נעשתה אף בקרב תלמידיו ומכריו הרבים שחלקו עמנו מאוצר הזיכרונות אשר להם. בצד כל עובדה וסיפור השתדלנו לרשום את מקור הדברים, ואף באלו שאין מקורם מצוין מעידים אנו נאמנה שכולם ללא יוצא מן הכלל נרשמו לאחר דרישה וחקירה מדוקדקת.

יצוין שמאחר ורבינו היה חסיד ועניו בתכלית, והסתיר רבות מהנהגותיו בקודש,

על כן נזהרנו בכמה מקומות ולא חשפנו את כל הנהגותיו. זאת משום שהסתפקנו שמא לא היה רצונו שיתפרסמו הדברים, ובפרט שישנן הנהגות שאינן שוות לכל נפש.

עוד יצוין שלאורך כל הספר לא כתבנו אלא תארים כלליים בלבד, דוגמת: ״רבי",

או"הרב", למען ירוץ בו הקורא.

למותר לציין שכל הערה תתקבל בברכה, ובנוסף פונים אנו לכל היודע על עובדות והנהגות נוספות שלא נרשמו בספר, שישלחם אלינו כדי לשלבם, בע״ה ובל”נ, במהדורה הבאה.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל-עמוד 18

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל-עמוד 18

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל-מאת יוסף שיטרית

ואכן, רק אנשים אוהדים ומעורבים בעצמם בתחושה המשכילית ובחדוות החוויה הסוחפת שבעיסוק החדשני בספרות החכמה וההשכלה יכלו להבין לרוחו ולהיות שותפים להתרגשותו הרבה. את חוויתו המשכילית תיאר ר׳ דוד אלקאים כהיסחפות מרוממת, מבטיחה ומשרה בטחון:

"אָמַרְתִּי אֶחְכְּמָהבִּגְלָלָהּ אַצְתִּי, / חֶמְדַּת לְבָבִי זַרְתִּי, / אִשָּׁהּ בְּקִרְבִּי [מִתְלַקַּחַת.
קָצוֹר קָצְרָה בִּינָתִי וִידִיעָתִי, / קֶדֶם וְאָחוֹר רַצְתִּי, / אֵיזֶה הַדֶּרֶךְ [אוֹר זוֹרַחַת?
בְּבוֹא עִיר מִקְלָט בּוֹאִי בָּהּ חָשַׁבְתִּי / בַּקָּשָׁתִי וּמָצָאתִי; / לוּלֵא כִּי [יַעֲרָהּ עִיר נִדַּחַת.
יוֹמָם וְלַיְלָה תֹּךְ יַעְרָהּ טַבַּעְתִּי, / אַךְ עֲרָפֶל הָחְתַּלְתִּי, / תִּקְוָתִי בִּי [רָקַח מִרְקַחַת.. (שם עמ׳ 164.

קוצר ידיעתו וסקרנותו להשכיל הכניסו אותו למעשה לתוך מערבולת רגשית שיש בה מן ההתעלות הרוחנית של המתלמד המצליח לחדור לתוך עולם קסום ומופלא, ומן המבוכה והאכזבה של התלמיד השקדן שאינו מצליח לחבוק עולם ומלואו למרות כל מאמציו, ואשר מגלה שאוקינוס הדעת עמוק יותר ככל שהוא מנסה לצלול לתחתיתו:

"יוֹמִי וְלֵילֵי טָפַחְתִּי רִבִּיתִי, / כְּשׁוֹשַׁנָּה יָרַחְתִּי, / קְרָאתִיהָ לֵב מְשַׂמַּחַתנַפְשִׁימִמַּרְבִת אַהֲבָתָהּנַתֲלֵיתִיוְעָלֵי עַרְשִׂי נִרְדַּמְתִּי, / כָּלְתָה רוּחִי, [רַבָּה נִזְנַחַת.
וְאִם רְחוֹקָה הִיאבָּהּ הִתְבּוֹנַנְתִּי; / אָז רָבְתָה מְבוּכָתִי: / מְקוֹר הָבֵין [אַיֵּה לָקַחַת?
רוּחַ שַׁדַּי רִחֲפָה בִּמְרוֹם שִׁבְתִי, / עָלִי נַפְשִׁי רִוְיָתִי, / כְּשֶׁמֶן הַמּוֹר [בּוֹ נִמְשַׁחַת. [……. ]
דּוּמָם קֶשֶׁב קָשַׁבְתִּינִיב מְפָרֶשֶׁתגַּם רוּחִי וְנִשַּׁמְתִּי רֶגֶשׁ רוֹגֶשֶׁתוְכֵן רָבְתָה שִׂמְחָתִי כְּבַת יוֹרֶשֶׁת. (שם).

ברם, מבוכתו זו לא היתה תסכולו היחידי. הוא סבל מחשדותיהם של בני הקהילה אשר אף העלילו עליו — כנראה בתקופה זאת בחייו בלבד — שחדל לקיים את התורה והמעוות, חשד שהיה גם מנת חלקם של המשכילים הראשונים באירופה:

"לֹא זוֹ אַף זוֹשָׁמַעְתִּי וְנִרְגַּזְתִּי, / רָאִיתִי וְנִבְהַלְתִּי, / רֶגֶל זָרִים עָלַי פּוֹסַחַת.
לְאַל חָשְׁבוּ מִלָּתִי וּלְדָת מַכְחֶשֶׁת". (שם).

לגבי דידו, לא היתה השמצה גרועה מזו, שכן למרות היסחפותו כל כולו לתוף ההתעסקות בחכמה ובהשכלה על קסמיה וגירוייה, הרי הוא לא השמיט אף לרגע מתחום שליטתו את כושר ביקורתו ואת מפוקחותו כלפי סכנותיה של התעסקות זו. מעולם לא נטש את דרכי הדת וקיום המצוות:


"
קַיָּם חַי לָעַדיוֹצֵר גְּוִיָּתִי, / כִּי דָּתִי לֹא פָּרַעְתִּי, / צֵל הָיְתָה לִיאֹהֶל נִמְתַּחַתתּוֹרָה הָיְתָה חוֹטֵר מַקֵּל תִּפְאַרְתִּי, / וְחַקֵּה לֹא הֵפַרְתִּי, / נִצָן תִּקְוָתִי תּוֹךְ [לֵב עוֹמַחַת,
מִלִּבִּי וּמִפָּנַי לֹא אָצַלְתִּי / מִמִּצְוֹת עֲבוֹדָתִי, / אֲחַבְתִּיָה בְּעַיִן נִפְקַחַת". (שם).

מלבד המבוכה הרבה שהוא חוה בזמן עיסוקו בחכמה ומלבד האשמות הכפירה שהוטחו כלפיו, הרי גם לא רווה המשורר נחת בחייו החברתיים ולא זכה שיכבדו אותו בשל חכמתו. שכן, בעולם בו הוא חי, אין מכבדים את החכמה אלא את הממון. בהיותו עני, אין חכמתו נחשבת. ״פיוט זה, כותב הוא בכתובת שבראש שיר נוסף, מדבר ומתאונן על חכמת העני בזויה, גם אם יהיה חכם גדול; והכסיל בעל־הון — נחשבים דבריו לחכמה גדולה, ועושים פירושים לטעותם; והמסכן — לא די שלא תראה חכמתו לחוץ כי ישפילוה, אבל חובותיו יגדילו ויבנו מגדלים עליהם בכדי שתפול מעלת חכמתו; ובכל מקום גם הדעתנים גם הטפשים לא יזכרו רק חובותיו ועוונותיו, ובעל הון לא יזכרו רק טובותיו ומצוותיו״. וכן, תוך היקש כמעט מושלם עם מעמדו של עם ישראל המושפל בין העמים, מתאר ר׳ דוד אלקאים בשירו את כאבו המר של המשורר העני על היחס המשפיל שהוא מנת חלקו בקרב בני הקהילה:

דָּת יָצְאָה כִּי נִמְעֲטָה קָטֳנִי / מִמָּתְנֵי רַבֵּי זְמַן עָפוּ,
הָס מִלְּהַזְכִּיר חַכְמַת הֶעָנִי, / כִּמְעַט קָט פַּסּוּ יָדָיו רָפוּ,
מִנִּי נִבְצְרָה מַחֲשַׁב זְמַנִּי, / בַּעַל הוֹן וּכְסִיל — טוֹב מַרְעָפוֹ. (שם, עמ׳ 167).

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכילמאת יוסף שיטרית

פרשת נח-אעירה שחר כרך א' –רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל-קצידא סי' מזמור לדוד קאים.

פרשת נח

דָּם רֹבִּיחָסְנִי נֶחְסַן / לִימִבְטָחִיוַיַּחְמֹל —
נֶפֶשׁ נְקִיָּה / הוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל:


מִדּוֹר לְדוֹר בְּכַחְשָׁם / רִגְזוּדָּהֲרוּ אֶל מוּל —
גֵּו מַאְפֵּלְיָה / זָקֵן נַעַר וְעוֹלֵל:

כנפי שחר

דם רובי — נדם ופסק המבול היורה בי. חסני חסן לי — ה' מעוזי וחזקי היה לי למעוז. הוציא יקר מזולל — הציל הצדיק ולא נספה עם הרשע. בכחשם רגזו — הכעיסו הי בכזבם. דהרו… — רצו כסוס אל תוך האופל. זמה… — נפשם, תאותם רק לשחת דרכם.

 

זִמָּהוְשַׁחֵת נַפְשָׁם / דַּרְכָּם הִשְׁחִיתוּוּגְמוּל —
לָהֶם לֹא נִהְיָה / וְעוֹד לִבָּם מִסְתּוֹלֵל:
מִשֹּׁרֶשׁ גֶּזַע שָׁרְשָׁם / יָצָא צַדִּיקוַיַּעְמֹל —
לִבְנוֹת אֳנִיָּה / בְּאִמְרַת כָּל מְחוֹלֵל:
וּבְתַעֲלוּלִי בָּאְשָׁם / נִכְּלוּ יָמִין וּשְׂמֹאל
דּוֹר זִעוּמֵי יָהּ / בְּרֶשַׁע לְהִתְעוֹלֵל:
רָם עַל כָּלרָמִים הִשָּׂם / מֵחַכְמָתָם וַיָּמֹל
כִּסְלָתָם חִיָּה / וּבִינָתָם מְחוֹלֵלדַּם:

 

לוֹ אַף יְיָ יֶעְשַׁן / יִמְחֶה פִּשְׁתָּה תּוֹךְ גִּבְעוֹל
בָּנֶיהָ וּבְרִיָּה / רַק אִם אֹמֶר יְמַלֵּל :
דַּרְכֵי כָּלאִישׁ כְּכוֹשָׁן / יִלְמוֹד לֹא יָסָף לִמְעֹל
בְּחֵטְא רְמִיָּה / רֶשַׁע סוֹבֵא וְזוֹלֵל:
וְנֹחַ יָשַׁן נוֹשָׁן / וְלֹא עָמַד בְּמִשְׁעוֹל
רַק נַפְשׁוֹ חִיָּה / לֹא עָמַד לְהִתְפַּלֵּל:
דִּבְרִי יוֹצְרוֹכִּמְדֻשָּׁן, / שָׁמַע וְנָשָׂא בְעֹל
קוֹרֵא בַּצְּדִיָּה / מַבּוּל רַב עוֹד יְחוֹלֵל:
קוֹל כִּשְׁמוּאֵל בְּבֵית שָׁאן / אֹזֶן נָעֲלוּ נָעוּל
כָּלנֶפֶשׁ חָיָה / זֵכֶר וּנְקֵבָה תַּכְלֵלדָּם:

 

אֵין עוֹד אֵזוֹר לְחַבְּשָׁם / וַעֲוֹנָם לֹא אֶסְבֹּל
יָדִי נְטוּיָה / אַרְאֶה חֶטְאָם בַּעֲלִיל:
יָדְךָ תְּמַלֵּא אָסָם / מִנִּי אֹכֶללֹא תִבּוֹל —
נֶפֶשׁ וּגְוִיָּה / חִנָּךְ עֲלֵיהֶם הַצְלֵל:

כנפי שחר

רק לשחת דרכם. לבם מסתולל — אוחז באותה מסלה. כול מחולל — ה׳ יוצר הכל. ובתעלולי באשם — במעשיהם המגונים. נבלו… — זממו לעשות רע בכל אשר יפנו. השם מחכמתם וימול — השכיח והכחיד מהם חכמתם. בסלתם חיה… — טפשותם הגביר ובינתם הרג, החליש. בניה ובריח — ארץ ויושביה. ככושן… — הרגילו עצמם לעשות רע בלי הפסק ככושן רשעתים (שופטים ג, ח). ונח ישן… — נרדם ולא עמד בפרץ. במדושן — כמאושר שינצל. ונשא בעול — עשיית התיבה. קורא בצריח… — קריאתו ״מבול רב עוד יחולל״ היתה בקורא בחלל ריק. בצדיה — לי נצרו עריהם מבלי איש (צפניה ג, ז). יחולל — יוריד, ל׳ על ראש רשעים יחול (ירמיה בג, יט). קול בשמואל… — קולו של נח היה בקולו של שמואל,כמו שלא שמעו לשמואל (שמואל־ א ח, יט), (אך לא מצאתי שהיה זה בבית שאן). נעלו — אטמו, סתמו. כל נפש חיה… — כולל זכר ונקבה, יביא אל התיבה להחיות. אין עוד אזור… — תחבושת, כבר אין תרופה למכתם. בעליל — בגלוי. אסם — אוצר. לא תבול נפש… — שלא תכחד נפש וגויה, אדם ובהמה, ברעב

מִן בְּהֵמוֹת שָׂא רֹאשָׁם / שִׁבְעָה שִׁבְעָה לֹא תַּחְבּוֹל —
נֶפֶשׁ דּוּמִיָּה / הִשָּׁמֵר פֶּן תְּחַלֵּל:
חָיָה וָעוֹף מֵרִבְצָם / בָּאוּ מִמֵּי הַמַּבּוּל —
חַדְרֵי שְׂכִיָּהָ / מִיץ בְּמִינוֹ מִתְבּוֹלֵל:
זֶרֶם מַיִם הֶחְלִישָׁם / בִּרְאוֹתָם כִּי מִזְּבּוּל —
שְׁמֵי עֲלִיָּה / גֶּשֶׁם כַּבִּיר יְחוֹלֵלדָּם:

 

קוֹל הָרַעַם כְּנָסָם / מַיִם רַבִּים בַּהֲמוֹל —
עֹז פְּלִילִיָּה / קוֹל הַסַּעַר מִתְחוֹלֵל:
בָּאוּ מַיִם עַד נַפְשָׁם / נִמְחָה כָּלהַיְּקוּם מִמּוּל —
רַב עֲלִילִיָּה / אַךְ נח כְּמִתְהַלֵּל:
עַד אַרְבָּעִים יוֹם עִשָּׂם / תָּפְתֶּה עָרוּךְ מֵאֶתְמוֹל
שַׁמָּה וּשְׁאִיָּה / רַק יְשִׁימוֹן יְיֵלִיל:
בְּחֶמְלַת צוּר שֶׁעָשָׁם / זָכַר אוֹתָם וַיַחְמוֹל
וּבְעֵין צוֹפִיָּה / רָזַם לִתְהוֹם וַיְמוֹלֵל:
מַעַיְנוֹת סָכְרוּ מִכְסָם / חֲרוֹן אַף קָמַל קָמוֹל —
גֶּפֶן פּוֹרִיָּה / לֹא יוֹסִיף עוֹד לְקַלֵּלדָּם:

 

הוֹצִיא הַיּוֹנָה מִשָּׁם / כִּיצִיאָתָהּ מִן הַלּוּל
פָּרְחָה בִּצְדִיָּה / טָרְפָה נוֹף וַתְּהַלֵּל:
וּבְיוֹם בּוֹ נִתַּן חֲפָשָׁם / פֻּקְּדוּ בְּתַעֲלוּל —
פְּרִיָּה וּרְבִיָּה / הִקְרִיב עוֹלָה וְכָלִיל:
בְּרַךְ אוֹתָם וְהִרְשָׁם / בְּהֵמָה עַד שַׁבְּלוּל
אַיָּה וְדַיָּה / תַּחַת יָדָם יִתְגּוֹלֵל:

 כנפי שחר

חינך… — פרוש עליהם חן חמלתך. לא תחבול… — ל׳ חבלה. נפש דומיה — בעלי־חיים שאינם מדברים. השמר… — פן תפר את הצווי. חדרי שביה — כאן: חדרי המחסה. מתבולל — דבק, מעורב רק במינו. גשם כביר — רב. יחולל — יוריד ה׳, ל׳ רוח צפון תחולל גשם (משלי כה, בג); או: כביר — תואר לה׳, בהמול עוז… — בתוקף הדין הסער הסתובב כבמחול. עישם — מעך אותם כעיסה. תפתה — גיהנם. רזם לתהום — רמז. וימולל — התיבש, לי ימולל ויבש (תהלים צ, ו). סברו מכסם — מנעו חלקם מלירד. קמל — נחלש. פרחה בצדיה — בחלל הריק, כי לא מצאה מנוח לכף רגלה. טרפה נוף — חטפה עלה זית מצמרת, מגובה העץ. פוקדו… — נצטוו על מעשה פריה ורביה. והרשם… — התיר להם הכל באכילה. שבלול — שרץ רכיך. יתגולל — יתבוסס בדמו, ישחט.

 

שֶׁבַע מִצְוֹת קִדְּשָׁם / הֶרֶגנֶפֶשׁ וַיִּכְלוֹל —
גַּם מִיָּד חַיָּה, / אִם הָרְגָהדִּין יְעוֹלֵל:
קַשְׁתּוֹ בֶּעָנָן רָשַׁם / לִזְכֹּר בְּרִית בַּעֲלוֹל —
שַׁעֲרוּרִיָּה / אִם אֱנוֹשׁ דָּתוֹ חִלֵּלדָּם:

 

נֹחַ מַרְפֵּא חֲרִישָׁם / חָרָשׁ זֶרַע בַּעֲמוֹל
כֶּרֶם פּוֹרִיָּה / שָׁתָה יַיִן הִתְחוֹלֵל:
בָּנָיו סַבּוּבְּפָרְשָׁם / הַשִּׂמְלָהאָחוֹר אֶל מוּל —
זָקֵן יְדִידְיָה / הַצָּעִיר עָוֹן פִּלֵּל:
לִשְׁנֵי בָּנָיו הוֹרִישָׁם / בִּרְכַּת שִׂיחַ בְּחָמוֹל
כֹּוסָם רְוָיָה / רַק חַם הַקָּטָן קִלֵּל:
הִפְרִיד אוֹתָם וּפָשָׁם / בַּתֵּבֵל יָמִין וּשְׂמֹאל
שָׁכְחוּ יְרֵא יָ /הּ– בָּנוּ מִגְדָּל לְהַלֵּל:
שָׂפָה אַחַת הִיא רַחְשָׁם / עֲזָרָתַם בְּמַסְלוּל —
מִגְדָּל בַּצִּיָּה / אַךְ צוּר שְׂפָתָם בִּלַּל:

 

מִשָּׁם הָאל הֱפִיצָם / כָּלעַם וְעַם תְּבַלּוּל
אֶרֶץ נָכְרִיָּה / תָּעוּ וְעָבְדוּ אֱלִיל:
עַד זֶרַח נָגַהּ שִׁמְשָׁם / מִמִּזְרָח קָם הֲנִמּוֹל
דּוֹר עֲשִׂירִיָּה / קִיֵּם עוֹלָם וַיְפַלֵּל:
דָּם רֻבִּיחָסְנִינֶחְסַן / לִימִבְטָחִיוַיַּחְמֹל
נֶפֶשׁ נְקִיָּההוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל:

שבע מצות… — דינין, ברכת הי, ע״ז, ג״ע, ש״ד, גזל ואבר־מן־החי. הרג נפש… — עונש ש״ד חל גם על החיה. בעלול… — בבואו לעשות כליה. נח… — היה תרופה לחרישם (ראה רשי׳י-ה, כט). בעמול — ביגיעה. התהולל — נטרפה דעתו. הצעיר… — חם, בנו הצעיר, עשה עון חמור. לשני בניו — שם ויפת. ברכת… — שיח־שדה בחמלתו עליהם. ופשם — ברבם לפרות ולרבות, מה שגרם להם למרור. ירא י-ה — נח. רחשם — דבורם. עזרתם… — אחדות שפתם עזרה אותם לבנות מגדל גבוה. במסלול — לי סלסלה ותרוממך(משלי ד, ח). בלל — בלבל. תבלול — כאן: בליל עמים. עד זרח… — אברהם. דור עשיריה — עשרה דורות מנח ועד אברהם.

פרשת נח-אעירה שחר כרך א' –רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988

בעודו מחלים בביתו, באו ערב אחד לבקרו חבריו, שאותם ארגן באגודה. מטרת האגודה הייתה לעורר את בני הקהילה לקיים חזון שיבת־ציון בימיהם ולעלות לירושלים הקדושה. חברים אלו, שכמה מהם ניצלו ממוות משום מעשה גבורתו של עמי שמעון, היו לחברה אחת שאהבת־ציון והערגה לגאולה, איחדה אותם ומסירותם למטרת אגודתם, משאת נפשם, הייתה רבה. עמי שמעון היה המנהיג והרוח החיה של האגודה. הקרבתו העצמית וטוהר מידותיו קרבוהו וחיבבוהו עליהם. הם התפעלו משכלו החד ומחכמתו העמוקה מני ים, והתפלאו מאין שאב את הידיעות הרבות שהשמיע ! אוזניהם. הם נוכחו לדעת שהערכותיו על המצב במדינה היו תמיד אמת, כי ! חושו ידע את הנעשה בה. בפגישה הראשונה אמר להם שהמלחמות התמידיות בין השבטים השונים, מרד הקבילים בצפון, מלחמות מולאי חפיד באחיו, הריגת הנוצרים בידי הקנאים בקזבלנקה, מרד בוחמארא ועוד מאורעות שנתארעו בימיהם, רק יגבירו את התערבות המדינות הזרות, ובראשן צרפת, בענייני המדינה. ואמנם כך היה. מנהיגי הקהילה נהו עם הזרם ובאזלת ידם השלימו עם המצב הקשה שבו הם נמצאים.

 פירמנים ודהירים לטובת היהודים נשארו על הנייר. דורות של גלות השרישו מורך לב באנשי שלומנו — היה אומר — פרט ליחידי סגולה. הפחות לא נשמעים למלך ועתידנו פה בין המוסלמים ועכשיו בין הכובשים החדשים מצרפת, לוט בערפל ותמיד נהיה בני־חסות מושפלים. מנהיגי הקהילה ראו בו וברעיונותיו הנועזים איום על שמירת השלום והשקט בקרב הקהילה. הוא התבדל מהם והם התעלמו ממנו. הוא וחבריו, יצאו לעזרת קהילת פאס שסבלה מהתריטל(התנפלות) שלא ידעו כמוהו לפנים. לפאס הגיעו בדרך לא דרך כיוון שדרך המלך הייתה סגורה ומסוגרת על ידי משפחות בני מטיר, בני עלאהם, איית־חסין ואיית־מרגי, שמרדו במולאי חפיר, המלך החדש. אין יוצא ואין בא בטענה שהמלך נתן יד לנוצרים הכופרים. כשבאו לפאס, מצאו את המללאח הרוס. עשרות הרוגים ומאות פצועים. הם הגישו את עזרתב למוכי גורל אלה וביניהם מצאו משפחות שביקשו להצטרף לקבוצתם ולעזוב את הגולה. משבאו חבריו לבקרו בביתו, ישבו על השטיחים והמרבדים הפרושים בחדר. אשתו ואמו הגישו להם כיבוד כנהוג ודיברו על תכניתם לעלות לירושלים. הוא חיזק את רוחם ואמר להם:

 — יא כוואני לעזאז (אחי היקרים), נדודַי הרבים, שבהם חיפשתי מפלט מדכאוני ומאזלת היד בה אנו נמצאים, השכילוני בינה ולימדוני הרבה מהלכות החיים ומסְבך בעיות הקיום עלי אדמות. רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום. איני רואה מוצא לקיומנו באדמת הגלות. בימים שבהם שכבתי על ערש דווי הפכתי במוחי את כל העניין ובאתי למסקנה, בעיקר אחרי התריטל האיום שנערך בפאס שבעקבותיו נשמדה כמעט כליל קהילתה המפוארת בידי המרצחים צמאי דמנו, שדרכנו היא היחידה וממנה לא נזוז ימין ושמאל. לולא חיילי צרפת כי אז כל קהילת פאס המהוללת הייתה נופלת ביד עריצים ועינינו כלות לישועה. צבאות ספרד פלשו למלילא וקבעו מושבם בתיטואן. חיילי צרפת האדירה הולכים וכובשים את יתר חלקי המדינה. תאניה ואניה שוד ושבר, כמאמר הכתוב ״ירתיח כסיר מצולה, ים ישים כמרקחה״, ואנחנו צאן קדושים נטחנים ונבלעים בין שני אריות. מולאי חפיד הוגלה לצרפת ואחיו הצעיר מולאי יוסוף, הוכתר למלך הודות להשפעת צרפת. פרעות ומעשי שוד שלא ידענו כמותם עד כה תכפו עלינו, לולא ה׳ שהיה לנו, אזי חיים בלעונו. מי יקום ויקונן על בתולות ישראל? הרג וחורבן היו מנת חלקנו. דאר־לבידא, זטאט, ספי ויתר הערים נתקפו בידי הרשעים, שונאי ישראל, דמנו ניגר כמים. הלעולמים יזנח אדוני ולא יוסיף לרצות עוד ? האפס לנצח חסדו גמר אומר לדור דור? רבונו של עולם! אולי סימן הוא מן השמים, שנקום ונלך מפה! ה״רומיים״(אירופיים) נטעו פה אוהלם ומכאן לא יזוזו. נעמו לחיכם אוצרותיה של המדינה ואנחנו תמיד נשמש פיתוי וקרבן לשיניהם החדות של שכנינו הנבערים. אנחנו כלי למקח ולממכר. טחו עינינו מראות את הנעשה. קיימנו את הכתוב: אהבתי את אדוני, לא רוצים לצאת לחופשי. מה טוב לנו פה? אונסים את נשינו לעינינו ואין מכלים, גוזלים אותנו לאור השמש ואסור לנו להרים קול. אנו מצווים ללכת בראש מורכן ולפנות דרך למוסלמי ולעמוד לפניו בפיק ברכיים ולפנות אליו בקול רועד ובתחנונים. אנו מצווים לכרוע ברך בעומדנו למשפט לפני הפחה. האחרון שבהם, נחשב בעיניהם יותר טוב מהטוב ביותר שבנו. כל זה כדי להכריחנו להתאסלם! כמה נבזות! כמה רשעות! כמה מעשי רצח בוצעו בנו ללא חמלה בידי בני בליעל אלו. עד היום רוצחים את בנד עמנו הרוכלים בכפריהם ואין מי שידרוש את דמם מידי המרצחים המגואלות בדם. גלות זו מלאה שיקוצים וגילולים. אתם רואים איזה עתיד פה ?

היהדות לימדה אותנו שמותר להתמרד למען הצדק והיושר, שחובתנו לשאול שאלות כיסוד היסודות ועמוד החכמות. כדי לחזק את אמונתנו, מותר לבוא בטענות, להביע ספקות ולהתדיין אפילו עם בוראנו, לא כל שכן עם בני תמותה. נוכל להתדיין עם הבורא יתברך אבל לא עם בני עוולה, שכנינו, אשר לא .ידעו ולא יבינו. בחשכה יתהלכו. חמסנים אלו פלשו לאדמה זו בה חיינו לפניהם, השליטו את דתם בכוח הזרוע ובלהב החרב והורידו את מעמדנו למעמד פחות מזה של בהמה. כל זה מפני שהפכו אותנו לד׳ימי(בן־חסות) ועלינו לשלם ג׳זיה, מס גולגולת, כופר נפשנו, אנו קונים מהם זכות קיומנו, קונים את חיינו דור אחרי דור. כל הרדיפות הללו־מפני שדבקנו בדתנו הקדושה. מתעללים בנו, רומסים את כבודנו עד עפר. אפילו מתינו אינם יכולים לשכב בשלום בעפרם, מוציאים את עצמותיהם כדי לשרוף אותם כסגולה לריפוי מקניהם ממחלות. הם מעודדים את ילדיהם למשוך בזקן זקנינו, בועטים בהם ויורקים עליהם באין מוחה, להנאתם של המבוגרים שבהם, אנחנו שלמדנו, מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. אנחנו שלמדנו לכבד כל אדם באשר הוא אדם, שנברא בצלם אלוהים, אנחנו שנצטווינו להיזהר אפילו בצערם של בעלי חיים.

ואילו שכנינו הורידונו בגסות למדרגה של בריה טמאה רק משום יהדותנו. הם תובעים בעלות על הטהרה, ודומים לטובל ושרץ בידו. עושים מעשה זִמרי ותובעים שכר כפנחס. כל תרבות או דת, הרומסת ברגל גסה, חוקי מוסר וצדק, אין לה זכות קיום בעולם הזה ולא בעולם הבא. אין פלא שאין להם רגש או רחמנות. אין פלא שהרצח והגזל היו לחם חוקם, חלק מישותם. הטוב שבהם אינו יודע מיתה טבעית. עד מתי רשעים אדוני? עד מתי רשעים יעלוזו? יתאמרו כל פועלי אוון? אנחנו בעלי הנשמה היתירה, מה שבענו מגלותנו שצריכים לחכות למשיח צדקנו בגלות? אין פה דחיקת הקץ! אנחנו צריכים לקרב את הגאולה על ידי בניית ארצנו בעמל כפינו. זה לא חטא! ואין זה מנוגד לתורה. כל הצדקה להאריך את ישיבתנו בגולה הנה הוכחה שעול הגלות השכיח מאיתנו את תורתנו. שנו בשם רבי מאיר: כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית ומדבר בלשון הקודש מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מצווה לדור בארץ־ישראל אפילו בעיר שרובה נוכרים ורבותינו שנו שכל הדר בחוץ לארץ דומה למי שאין לו אלוה וכאילו עובד עבודה זרה. ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. רבים עלו לפנינו מעיר זו ומערים אחרות. נעלה גם אנחנו ונחדש בריתנו עם אדמת אבותינו. פה אין לנו יותר חיים. איבה שוררת בכל. מהומות, התנפלויות, ידידי מבין הגויים מתנכרים לי. אני יודע שלבם אינו כתמול שלשום.

משטמה בינם לבין עצמם, קמים אחד על השני ואין עוד שלווה. אני החלטתי ללכת בעקבות אלה מאבותינו שקמו ועלו לארץ־ישראל. יש לנו קרובים בירושלים, חברון, צפת וטבריה. המשיח רק ישמח לדעת שאנו כבר במקום המיועד לנו. ואם צריכים לסבול פורענות, אזי אני מעדיף פורענות בירושלים הקדושה עד שהקדוש ברוך הוא ישלח לנו משיח צדקנו. נקום ונעלה ונכונן עפרה של ארצנו ונתקע בה יתד לדורות הבאים ומי יודע ? יביט עלינו ה׳ מלמעלה ברחמיו הרבים ויקבץ פזורינו מבין הגויים ויחזיר העטרה ליושנה…

חבריו של שמעון הקשיבו ברעדה ובדממת קודש לדבריו. תמיד בא ברעיונות נועזים שלא ציפו להם והדבר הביא אותם במבוכה. תמיד צפן להם הפתעות ועכשיו הרגישו בדבריו את פעמי המשיח המתדפק על דלתם. עת לעשות! ככה נמשכה השיחה שעה ארוכה. אחר נדברו לארגן את קבוצתם ולהתכונן לצאת לדרך מיד כשיחזור השקט למדינה, אז יעלו בשיירה לאלז׳יריה עד תוניסיה ומשם ימשיכו באוניה למצרים וממצרים ליפו.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988-עמ'-42

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר