ארכיון חודשי: אוקטובר 2019


את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-2012

שקדנו מאוד על לימודינו, ואהבנו מאוד את מה שלמדנו. הלימודים האלו חיזקו את נפשנו ורוממו את מצב רוחנו. הדמויות שלמדנו נצטיירו בעינינו כדמויות חיות וחלפו בדמיוננו כמו סרט חי. משה – בשבילנו היה ממשי, רואים אותו לנגד עינינו ומרגישים אותו, סובלים בסבלו ושמחים בשמחתו. היינו רוצים שיבוא אלינו ויכה את שונאינו כמו שהכה את המצרי, או שיגן עלינו מילדי הנוצרים כמו שהגן על בנות יתרו מהרועים הרעים. באופן האמור קשרנו בין מה שלמדנו, למצבנו בין הגויים. אדם כמו משה מילא אותנו גאווה והיווה עבורנו דמות חיה. המדרש על מותו הביא אותנו לכדי בכי של ממש. לא עזר לו כמה שהתחנן להיכנס לארץ ישראל. לא עזר! כמה שביקש לא למות טרם שידרוך על אדמת הקודש, לא עזר. כנראה שכל בן תמותה, גם אחד כמשה, איננו יכול לחיות לעולמים. ההתדיינות של משה עם ה׳ בעניין מותו המחישה לנו שאין מנוס מהמוות, לא חשוב כמה גדול או כמה מיוחד וחשוב בן האדם. לא אהבנו – לא את דתן ולא את אבירם, ולא את המרגלים חסרי האמונה שגרמו רק צרות לבני ישראל. אנחנו לא ראינו את עצמנו כחגבים, אלא גאים בעבר עמנו. לפעמים דור המדבר, כדור שלנו – הגלות שברה אותו, אם כי רק לנוכח 'הגויים שהשפילו אותו מזה דורות וכופפו את קומתו, אבל בינינו לבין עצמנו תמיד הרגשנו עליונות רוחנית על כל הגויים הסובבים אותנו. ידענו שאנחנו העם הנבחר והעתיד להיגאל בנסים ובנפלאות של ימות המשיח. או אז העליונות שלנו תיראה לעיני כל העולם שיבין כי אנחנו העם החכם והנבון שבו בחר ה׳ להיות לו לעם סגולה וכי ״מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״. גדול היה כאבנו, כי לא ידע איש את מקום קבורתו של משה. אמא סיפרה לנו על הסנוניות שבנו את הקן שלהן בכניסה לביתנו, שהן ציפורים מופלאות. הן מתאבלות על מות משה, היא סיפרה, ובגלל זה הן שחורות. ומה עוד סיפרה לנו אמא? שהעפר שממנו הן בונות את הקן הוא עפר מיוחד שהן מביאות ממקום קברו של משה. לכן היו הציפורים מוגנות בינינו ואף פעם לא הרסנו את הקן שלהן או פגענו בגוזלים שבקן. משתוקקים היינו לעוף אתן ולגלות את מקום קבורתו של משה. הדמות שהייתה אהובה עלינו ביותר היא דמותו של שמשון. שכן הוא היה עושה שפטים בפלשתים. גם את הברברים שבמרוקו, שהיו מתנפלים על המללאח וטובחים ביהודים, כינינו פלשתים. לא אחת היינו רוצים שיהיה לנו שמשון. הוא היה מפיל בהם חללים. אנחנו לא היינו קושרים אותו ומוסרים אותו לידי הגויים. אנחנו היינו הולכים סביבו ונלחמים לצדו, הוא היה מגן עלינו נגד דורשי רעתנו.

סיפורי התורה עם מדרש רבה, שופטים, מלכים ונביאים, נתנו תוכן לחיינו ומילאו אותנו גאווה כיהודים. למדנו שהיו לנו שורשים חזקים, שאנחנו בני עם חשוב, אשר מנה אנשים גדולים וחשובים, ושעוד יבוא המשיח לגאול אותנו ויוליכנו מהרה קוממיות לארצנו, כמו שהתפללנו יום יום. על כך חלמנו ואף פעם לא התגנב ללבנו הספק, או חלילה איבדנו את התקווה. האמנו כי עוד יבוא הקץ לרדיפות ולעינויים משכנינו. חכמינו אמרו שכל הסבל הזה אנו סובלים כדי לכפר על עוונותינו הרבים, וכי כך אנו קונים את מקומנו בעולם הבא, טהורים מעוון. לפעמים שקענו כל כך בחלומותינו, עד אשר מכת מקלו של הרבי עוררה אותנו בבהלה. רק אז חזרנו למציאות ממנה חמקנו לרגעים. אפילו ערים, עדיין ראינו בדמיוננו את החלום המתוק של גיבורי עמנו, חלום שליווה אותנו כל הזמן. זו הייתה נחמתנו בחיינו האפורים וזה חיזק את רוחנו. ראינו את עצמנו במרוקו כעוברי אורח, כגרים בארץ זרה וכאורח נטה ללון. לא הוטרדנו בגין השאלה כמה זמן זה יימשך. ידענו שגאולתנו בוא תבוא, ואם תאחר – נמתין לה בחיוך. אמונתנו איתנה הייתה ועמוקה בתוך נפשנו. הייאוש לא היה חלק מחיינו. קיבלנו כל דבר באהבה. על כל צרה שבאה עלינו, למדנו לומר ״לא תקום פעמיים צרה״ או ״גם זו לטובה״. אם נענשנו בגלות ארוכה, הרי זה בגלל עוונותינו הרבים. כל פורענות שבאה עלינו, היו אומרים: ״בעוונותינו הרבים״. אף פעם לא הבנתי למה יש לנו כל כך הרבה עוונות ומתי נגמור לכפר עליהם. הרבנים אמרו – הייסורים ממרקין עוונותיו של אדם. אבותינו אף סבלו יותר מאתנו בארץ זו. לאחר שהתוודעתי לכל הסיפורים אודות המוסלמים שהתעללו ביהודים באכזריות נוראה, נמלאתי פליאה על כי נשאר בכלל יהודי אחד חי – וכל סבלותם ספגו, כדי לשמור על יהדותם. כל ההיסטוריה שלנו הייתה מלאה פורענות אחר פורענות, צרה ומצוקה, מועקה בוקה ומבולקה עד ששקטה הארץ עם בוא הצרפתים. לפעמים היו שורפים יהודי חי ללא סיבה, ואחר כך היו דורשים כופר כדי להרשות לקהילה לקבור אותו. אף ערבי לא נענש על הריגת יהודי או על התעללות אכזרית ביהודי.

באשר לתפילה, הרי שזו הייתה חלק בלתי נפרד מחיינו. וכי אפשר לו ליהודי להתקיים בלי תפילה ? ובפני מי נשפוך את שיחנו ואת מרירות לבנו שתוכפים עלינו חדשות לבקרים, משכנינו הרעים? איך נחזק את רוחנו, אם לא בתפילה? השמש היה עובר ברחוב וקורא לאנשים בשמם לקום ל״שחרית״. הולך וצועק ״שחרית! שחרית!״, וכל האנשים נענו. ובכן – אם להודות על האמת – לא כולם. היו שלא קמו. אחי, למשל, לא היה קם. הוא לא הלך בדרכי. רק התחיל לגדול, הפסיק להתפלל כמו רבים אחרים ולא מפני שהלך ל״אליאנס״. דבר לא עזר, לא שכנוע ולא איומים. ברם, התנהגותו לא השפיעה עליי כהוא זה. אני קמתי כי אהבתי את זה. לא קמתי בשביל מישהו אחר ולא היה אכפת לי מה אחרים עשו. היו גם מבוגרים שלא קמו. אני – ברגע ששמעתי את השמש, מיד קמתי בשמחה לקיים את אשר אמר יהודה בן תימא: ״הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים״. מיד עם קומי ואחרי שהתרחצתי, הרגשתי כבר ארשת רצינית ותחושה רוחנית נסוכה הייתה עליי ועוטפת אותי. שיננתי ברגש ובכוונה רבה: ״מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך״. הלא נאמר שהשינה היא אחד משישים במיתה. לכן, כל יום שקמנו לחיים הוא יום של שמחה ושל הודיה לה' בגלל זה קראנו קריאת שמע על המיטה, לפני שישנו. אני שמח בחלקי שאני חי ובריא וממשיך לשנן ״אלוהי נשמה שנתת בי טהורה…״. כל הנוהג הזה הוסיף עומק והערכה למנת החיים שניתנה לנו. לטפל בעצמנו, להיות נקיים ובריאים – זוהי מצווה, כפי שאמר הלל. הרחובות עוד שרויים באפלת מצרים, חושך שאפשר היה לחתוך בסכין, ואני, בצעדים בטוחים, הולך. כאייל העורג לאפיקי מים, כן ״נפשי תערוג אליך אלוהים״.

היה לי פנס שעליו הייתה גאוותי. קראנו לו ״לפנאר״. אני לא זוכר איך הגיעה לידי מציאה כזו. אני סבור שאבא קנה לי אותו כדי שלא אלך בחושך. צורתו כקופסה מלבנית ואנכית, סגורה, עם זגוגיות צבעוניות ודלת בצד שאפשר לפתוח ולסגור. ראש הפנס נגמר בצורת פירמידה, העשויה אף היא מזגוגיות צבעוניות. מעשה ידי אומן. בראש הפירמידה הזו הייתה טבעת לתוכה הייתי משחיל את אצבעי ומנדנד ככה את הפנס בלכתי, ואני הולך ומשנן לעצמי בשקט ״לדוד ה׳ אורי וישעי ממי אירא, ה׳ מעוז חיי ממי אפחד. בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי, צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו… הורני ה׳ דרכך ונחני באורח מישור. אל תתנני בנפש צרי…״. וכן: ״יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן, אומר לה׳ מחסי ומצודתי אלוהי אבטח בו. כי הוא יצילך מפח יקוש מדבר הוות. באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה… לא תירא פחד לילה מחץ יעוף יומם. מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים… לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך. כי מלאכיו יצוה לך לשמורך בכל דרכיך. על כפיים ישאונך פן תגוף באבן רגלך…״. היה זה כנגד השדים, שמא יזיקו לנו בחושך. זה חיזק את רוחי… עד היום אם אני חפץ לגרש מראשי מחשבות הטורדות את מנוחתי, אני משנן מזמור זה. אגיד לכם את האמת, מזמורי תהלים מתנגנים בראשי כל הזמן, בכל שעה ובכל מקום, וזה מרגיע. זה טבעי אצלי. באמת שירה נשגבה שאם אתה מכירה בעל פה, תמצא תמיד מזמור מתאים לשעה, לזמן ולמצב הרוח. זה ממש נפלא!

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-2012 עמ'-31

Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Deuxieme partie Témoignages oculaires-Paul B.Fenton-page 106

Le colonel Taupin rend compte que le bataillon Philipot et deux pelotons de cavalerie sont partis à notre secours à une heure et demie, et qu’il a envoyé deux compagnies du bataillon Fellert, deux pelotons et une section d’artillerie à Dhar Mahrez –  Colline située à proximité de Dar Dbibagh au Sud de Fès, sur laquelle il y avait d'ailleurs un cimetière juif –  pour couvrir leur flanc droit. Il ne lui reste à Dar Dbibagh, pour garder le camp, les approvisionnements, les munitions, les vivres, les bêtes de transport, que deux compagnies, une section de génie, une section d’artillerie et une section de mitrailleuses.

Cependant aucun assaut sérieux n’est tenté contre notre quartier. Les émeutiers, incapables de résister à leurs instincts de rapine s’attardent au pillage des établissements européens et surtout du mellah qui subit un pogrom en règle avec toutes ses atrocités. Dix mille juifs affolés de terreur se précipitent vers le dar el-makhzen qui leur ouvre ses portes.

Cependant, autour de nous, la fusillade et les glapissements des femmes redoublent d’intensité, et les secours de Dar Dbibagh se font attendre. Enfin,

 la voix du canon se mêle au crépitement de la fusillade. La section d’artillerie du commandant Fellert, installée sur les hauteurs de Dhar Mahrez se met à bombarder les quartiers occupés par les émeutiers et, vers cinq heures, trois compagnies du bataillon Philipot, fortes de 370 hommes, pénètrent en ville et dans notre quartier par Bab el-Hadid – «Porte de fer», située au Sud-ouest sur la rive des Kairouanais. Cf. Le Tourneau, Fès, p. 123.

Parti de Dar Dbibagh depuis plus de trois heures, le bataillon était arrivé sans encombre jusqu’à la muraille de l’Aguedal, mais de là, assailli par derrière et sur sa droite par les tabors de cavalerie révoltés et les cavaliers des tribus, fusillés de gauche par les émeutiers installés sur les remparts du mellah, il n’avait pu avancer que pied à pied, dans le lit de l’Oued El- Ahdem – Oued al-a'zâm «la rivière des os», située au Sud de Fès – et de l’Oued Ez-Zitoun – La rivière de l’olivier», située au Sud de Fès  , faisant face de tous les côtés et subissant de grosses pertes. Une compagnie et deux pelotons de cavalerie, laissés en arrière pour couvrir sa marche, en avaient été coupés et avaient fini par se replier sur Dar Dbibagh.

Il s’agit maintenant, non plus seulement de défendre notre quartier mais de porter secours aux Européens domiciliés en dehors qui peuvent encore être sauvés. Des reconnaissances partent en tous sens; elles ont à soutenir des combats de rues meurtriers mais réussissent à ramener plusieurs compatriotes vivants, dont trois correspondants de journaux assiégés depuis midi dans une maison des Talâa, et plusieurs cadavres horriblement mutilés. Les quatre télégraphistes, après s’être défendus héroïquement jusqu’au soir, ont fini par succomber. Un seul d’entre eux est ramené par une patrouille, vivant mais grièvement blessé et brûlé,

  • Le 18 avril

Dès le lever du jour les tirailleurs complètent et renforcent la ligne de défense autour du quartier protégé. Les patrouilles qui la franchissent sont fusillées du haut des terrasses et subissent des pertes sensibles. Elles ramènent encore une vingtaine de rescapés, tous ceux de l’Hôtel de France, et un certain nombre de corps dont quelques-uns décapités. La plupart de nos compatriotes ont été sauvés par des Fassis souvent au risque de leur propre vie. Quelques-uns ont été recueillis par le pacha de Fez Jdid et conduits au dar el-makhzen, puis, de là, pendant la nuit, à Dar Debibagh.

Nos barrages tiennent bon, mais tout autour la lutte continue. Un grand nombre de bédouins des tribus voisines et surtout du Lemta – Tribu berbère dont le territoire est situé au Sud de Fès – se sont joints aux émeutiers pour piller le mellah abandonné par ses habitants. Ils commencent maintenant à s’en prendre aux boutiques de leurs coreligionnaires. Les bourgeois de Fez, terrorisés, se sont barricadés dans leurs maisons.

Le capitaine Normand, qui tient toujours à Tamdert avec le tabor du génie resté fidèle, assailli de tous côtés, demande des renforts qu’il est impossible de lui envoyer.

Le 19 avril

Après une nuit relativement calme, vers six heures du matin, la fusillade recommence. Un combat violent se livre autour de Bab Fetouh. Le tabor Normand, qui a fait une sortie, réussit à opérer sa jonction avec les troupes envoyées au-devant de lui par le commandant Fellert et se retire avec elles au camp de Dhar Mahrez.

Le caïd Si Aïssa Ben Omar nous amène encore deux lieutenants et deux vétérinaires qui s’étaient réfugiés dans les égouts où ils ont passé trente-six heures aux prises avec les rats: ils ont l’air de sortir d’un cauchemar. On ramène également la veuve et la fillette d’un capitaine tué hier, au cours d’une sortie, sans savoir ce qu’elles étaient devenues.

Dans la soirée arrivent de Meknès un bataillon mixte et une compagnie montée de la légion étrangère avec une section de mitrailleuses et un peloton de spahis, sous les ordres du commandant Doudoux. Nous commençons à respirer plus à l’aise.

Depuis hier soir je suis privé de tabac, et le thé ne vaut rien comme succédané. Voyant mon ennui, mon domestique me demande un laisser- passer pour nos postes. Il revient au bout de deux heures avec une demi- douzaine de paquets provenant du pillage de l’entrepôt. Jamais je n’ai fumé de meilleur tabac.

Le 20 avril

Après soixante heures de tumulte, il y a aujourd’hui une sérieuse accalmie. La plupart des maisons ont hissé sur leurs terrasses de petits drapeaux blancs ou tricolores pour éviter d’être bombardées, et l’Oued Fez charrie des quantités d’objets provenant du pillage dont les gens se débarrassent de crainte de représailles. Les askris mutinés se sont en grande partie dispersés. Ceux qui restent et la populace qui fait cause commune avec eux tiennent encore quelques quartiers de Fez Jdid et le mellah. D’autres viennent faire leur soumission et sont utilisés pour la garde de certains points que la faiblesse de nos effectifs ne nous permet pas d’occuper.

Quelques chorfa, oulama et notables, en majeure partie amis personnels de notre consul, se sont réunis chez M, Régnault et s’emploient maintenant à rétablir le calme. Le pacha et son khalifa tentent d’établir un service d’ordre et d’organiser la défense des quartiers. Grâce aux troupes amenées par le commandant Doudoux, secondées par celles de Dhar Mahrez, on arrive à dégager les environs immédiats et à réoccuper les fortins au nord et au sud de la ville.

Le 21 avril

Ce matin, avec MM. Biamay et Castells, je suis allé au Palais et au mellah. La ville étant toujours interdite, nous n’avons pu y arriver qu’en escaladant les murs de Batha – Dâr Batha, résidence d’été du sultan – .  et en traversant les jardins de Bou Jeloud. A Bab Dkaken – Bâb Dakakin, “la porte des boutiques“, située au Nord de Fès-Jadîd –  nous avons demandé à des mokhaznis du Palais de nous conduire auprès du sultan. Nous avons trouvé Moulay Hafid dans un de ses magasins, affalé sur un amas de ballots, inquiet, le regard fuyant, renfermé dans un mutisme farouche.

Toute la population du mellah, une dizaine de mille âmes, est entassée dans les cours du dar el-makhzen où elle commence à mourir de faim malgré les distributions de pain que lui fait faire Moulay Hafid. Pour les mettre à l’abri de la pluie, on a logé les femmes et les enfants dans les cages inoccupées de la ménagerie où ils voisinent avec les singes et les fauves affamés. C’est un spectacle à la fois grotesque et pitoyable.

La grande rue du mellah n’est plus qu’un monceau de ruines, de meubles éventrés, d’ustensiles de ménage brisés parmi lesquels gisent des cadavres d’hommes, de femmes, d’enfants hideusement tuméfiés et mutilés entourés de bandes de rats. Le long des murs effondrés, quelques chiens, trop repus pour bouger, se contentent de nous montrer leurs crocs. Un rouleau de la Loi, déchiré et souillé, traîne dans une flaque noire de sang coagulé qui répand une odeur épouvantable.

Quelques juifs se sont enhardis à nous suivre et commencent à ramasser leurs morts. Au moment où nous débouchons sur le cimetière, nous sommes salués par un obus de 65 tiré du Dhar Mahrez, trop court heureusement; un mouchoir agité à bout de bras met fin à ce bombardement.

A notre retour en ville nous apprenons que le général Moinier vient d’arriver à marches forcées de Tiflet, amenant avec lui 9 compagnies, une batterie, une section de mitrailleuses et deux pelotons de cavalerie. Nous disposons maintenant de cinq bataillons et demi, deux batteries dont une de 75 et une de 65, trois sections de mitrailleuses, une section du génie et deux escadrons, sans compter les soldats chérifiens que les caïds reha [chefs de camp] restés fidèles rassemblent à la kasbah des Cherarda.

Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Deuxieme partie Témoignages oculaires-Paul B.Fenton-page 106

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות

פרק שני

תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על פול

  • ״תפארת החתימה״ בפיוטו של ידידיה מונסונייגו

 

נוֹרָא קָדוֹשׁ חַי וְקַיָּם / לָהּ יִשְׁאוּ נְהָרוֹת דָּכִים

תְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ יָם / וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ

 

שירו של מונסונייגו מפתיע באיכויותיו ובייחודיותו, הן ביחס לשירים האחרים שכתבו על סול, הן ביחס למסורת בכתיבת הפיוט בצפון אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט. הפיוטים נחתמו בדרך כלל בתפילה לגאולה מהגלות, לבואו של המשיח ולבנייתו של בית המקדש בירושלים, כל שכן הפיוטים שעיקרם צרות הגלות ומוות על קידוש השם. התופעה הזאת ניכרת היטב בפיוטים ובקצות על סול. שירו של מונסונייגו, שחובר ביום השלושים להוצאתה להורג, בוחר בדרך שונה עד מאוד מן המקובל. הבית האחרון מעלה בפנינו תמונה של הרוגת המלכות היושבת בנוף טבע עשיר במים ובצמחייה. העצים ששורשיהם הנטועים עמוקות מגיעים אל הים והנהרות הנושאים את קולותיהם אליו – הנוף הזה מסמן את הווייתה של סול לאחר מותה. הרוגת המלכות שראשה נכרת בעולם הזה תזכה כמו עץ השדה להכות שורשים בגן עדן. ההשתרשות תביא שלום ואחדות בין איתני הטבע בגן עדן. הרוגת המלכות תיטיב לשלוח שורשים אל הים ואת יונקותיה אל הנהרות. אפשר לומר שתמונת הסיום, הנראית לנו ייחודית כחתימה, מתגלה כמשקפת את מהלך השיר כולו ואולי מכוננת אותו. אפשר לומר שהחתימה יונקת את השראתה לא רק מיחזקאל יז, כב, אלא מפרק אחר שעיקרו משל ונמשל על חורבן ירושלים, על גלות בבל ועל השבת בנים לגבולם. ספר יחזקאל רצוף במשלים הלקוחים מהטבע – נטיעת הכרם והשבחתו, השחתתו ולבסוף הבראתו גם כתוצאה מנטיעה חדשה במקום אחר. נוסף על כך מעלה הנביא תמונות של מים היוצאים מן המקדש ומבריאים את העצים ואת הצמחייה, מפריחים את השממה ושוטפים את כל הארץ בשפעם(שם מז, א-יג).

גולת הכותרת של הבראת הארץ ושל השבת הבנים היא חידוש הקרבת הקרבנות בהנהגתם של הכוהנים ושל הלוויים בני צדוק, אשר היטיבו לשמור את משמרת המקדש בעת שכולם תעו והתרחקו מדרך ה׳(שם מד, א-ג; מג, יג-כז). אפשר לומר שלשירו של מונסונייגו זיקה לכלל הנושאים של ספר יחזקאל: זעקת החמס, זעם על האי־צדק, על שרירות לבם של מושלים ומנהיגים, תיאור מצולות הגלות, התוחלת לגאולה ולהחזרת העטרה ליושנה(הקרבת הקרבנות במקדש) ותמונות הנחמה בעתיד שבהן ארץ ישראל, עם ישראל וכוהניו שוכנים בעולם שכולו גפנים ומים זורמים. תמונות אלה מצויות בפיוטו של מונסונייגו והוא כולל מערכת נושאים דומה. יתר על כן, בבית האחרון מתלכדות ההשראה מספר תהלים עם השראת הנבואה של ספר יחזקאל. גם בתהלים מתוארת גאולת ישראל כעקירת שורשי הגפן ממצרים ונטיעתם בארץ: "אלהים צבאות השיבנו והאר פניך ונושעה. גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה […] תשלח קצירה עד ים ואל נהר יונקותיה״ (תהלים פ, ח-יב).

תמונה דומה חוזרת ביחזקאל יז, כב, באותם ההקשרים: ״כה אמר ה׳ אלהים ולקחתי אני מצמרת הארז הרמה ונתתי מראש ינקותיו רך אקטף ושתלתי אני על הר גבה ותלול״.

לבית האחרון מצרף מונסונייגו עוד חלק מתהלים צג, א-ג: ״ה׳ מלך גאות לבש, לבש ה׳ עז התאזר אף תכון תבל בל תמוט. נכון כסאך מאז מעולם אתה. נשאו נהרות ה', נשאו נהרות קולם ישאו נהרות דכים״. הזיקה לפרק הזה, המהלל את תפארת האלוהות, מתבררת כחשובה לשיר כיוון שהיא מגדירה אותו מבחינת הסוגה. בפיוט של מונסונייגו מתגברים יסודות השבח וההלל על יסודות הקינה. הפיוט פותח בקריאה לזכור את אשת החיל ולספר את ״עזוז מראותיה״. לאישה נוראת עלילות יאה החתימה בפסוקים מתהלים צג. ובהקשר זה נציין גם את שיר השירים ד, יב-יג: ״גן נעול אחיתי כלה גל נעול מעין חתום. שלחיך פרדס רמונים עם פרי מגדים כפרים עם נרדים״.

מצודת דוד ומצודת ציון מפרשים את ״שלחיך״ מלשון שליחות – צדיקים בעלי מעשים טובים ששמעם והשפעתם מתפשטים למקומות רחוקים. כך התמונה של קצירים הנשלחים עד הים מגלמת היטב את סגולתה של הרוגת המלכות העתידה ללמד זכות על ישראל עד השבת הבנים לגבולם ובניינו של המקדש השלישי. הרוגת המלכות הפכה לשליחתם ולנביאתם של ישראל.

על פי הבית האחרון בפיוט אפשריים שני דברים: שהנביאה, שנשלחה על ידי האל, שולחת ביזמתה את קציריה עד הים, או שהאל שולח את קציריה ואת יונקותיה של סול עד הים בעקבות תפילתו של האני השר. כך מלכד בו הבית האחרון של הפיוט את הפסוקים מתהלים פ ואת הפסוקים מיחזקאל יז. דרך זאת של שילוב הפסוקים וקטעי הפסוקים במארג השיר מצויה כבר בשירה העברית הקדומה, והיא דרך מקובלת במסורת שירתנו לתולדותיה. השימוש בציטוט מהתנ״ך הוא מעין אסמכתה לכך שהבטחות לגאולה שהובטחו כבר מפי הנביא חייבות להתקיים. כך שעניין הגאולה, שהיה צריך להיות גלוי בסוף הפיוט, מסתתר תחת תכסיס רטורי פיוטי המעוגן במסורת השירה העברית מקדמת דנה. פסוקים אלו, המשחזרים מאורעות היסטוריים מרכזיים, מפיחים רוח אפית בשיר המוקדש כל כולו לגיבורה היסטורית. הנימה האפית והטון הזועם המלחמתי מייחדים את פיוטו של מונסונייגו יותר מפיוטיהם של חלואה, של ברדוגו ושל אביחצירא. האם הסמיכות בזמן למאורע (טווח של חודש אחרי ההוצאה להורג) הביאה אותו להגיב ברוח קרבית? הדבר ייתכן.

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-עמוד 30

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז

 

שלילת המגורים ברובע המדינה

אחרי מאות שנים של בידוד בתוך חומות המללאח, החלו היהודים לגור מחוץ לשכונה היהודית. התהליך החל עוד לפני סוף תקופת מרוקו העצמאית, אך המגמה גברה לאחר כינון הפרוטקטורט ב-1912. השלטונות הצרפתיים ראו בחיים המשותפים בלב השכונות הערביות (״מדינה״), את אחד הביטויים החיוביים הבולטים לסיומו של המעמד הנחות הנפרד של היהודים. אולם עוד בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים הביעו שלטונות המחזן הסתייגות גוברת מערבוב זה. הבעיה הייתה רגישה במיוחד בערים קזבלנקה ומרקש.

ב־7 בדצמבר 1934 ביקש מפקד הפיקוח האזרחי של נפת קזבלנקה הנחיות מהנציבות בעניין חוזר שהווזיר הגדול ביקש ממנו להעביר לפאשה של קזבנלקה. המסמך הנפיץ נועד לאסור בעתיד, מסיבות דתיות ותרבותיות, התיישבות של משפחות יהודיות ברובעי המדינה לצדם של מוסלמים, בין כבעלים של הנכס ובין כשוכרים. הנחיות אלה לפאשה הביכו את הנציבות, משום שהיו מנוגדות למדיניותה מאז כינון הפרוטקטורט. לאחר התייעצויות של כמה שבועות, הבהירה הנציבות למחזן את עמדתה העקרונית בסוגיה העדינה:

״היועץ לממשל השריפי הציג את תוצאות החקירה בפני הווזיר הגדול. הווזיר סי אל מוקדי אכן אישר כי תופעת מגורי יהודים במדינה של קזבלנקה אינה דבר חדש. מאז כינון הפרוטקטורט עזבו משפחות יהודיות עשירות את המללאח והתיישבו במדינה. הווזיר הגדול מודע לעובדה שמדובר במצב הקיים כבר זמן מה, וכי צריך לנהוג בו בזהירות רבה. לעומת זאת לא התרחש עד כה ערבוב אוכלוסייה במדינה החדשה ובשכונת החאבוס (הקדש מוסלמי) של קזבלנקה – למעט מקרים בודדים, כפי שגם ציין ראש הנפה האזרחית, מר קורטין. זאת בדיוק מטרתו העיקרית של הווזיר הגדול, אשר הזכיר מחדש את דאגתו של הוד מלכותו השואף למנוע בעתיד, לפחות ברבעים אלה, מגורים משותפים, שבהם ראה פגם חמור הן בהיבט הדתי והן בהיבט הפוליטי. בתנאים אלה, רשאי מר אורתליב להסכים לצעדים ולהציג… בפני הפאשה את רצונות המחזן, ולהדגיש שאין לשנות את המצב הקיים, אלא רק למנוע בעתיד מיהודים לעבור לגור במדינה החדשה ובשכונת החאבוס״.

שנה לאחר מכן, בנובמבר 1936, חזר הווזיר הגדול והעלה את הנושא בפני הנציבות בעת ביקור הסולטן במרקש! כך הוא הציג את המצב המיוחד בבירת הדרום:

״הובא לידיעת הוד מלכותו הסולטאן המצב המיוחד במרקש. מצד אחד, מגורים משותפים של תושבים יהודים ומוסלמים בכמה שכונות בעלות אופי מוסלמי מובהק הסמוכות למללאח. ומצד שני, העסקת משרתות מוסלמיות אצל מספר רב של משפחות יהודיות, המתגוררות בתוך המללאח. להוד מלכותו הגיעו תלונות רבות של מוסלמים המתנגדים למגורים המשותפים. הם מתריעים כי מגורים כאלה יוצרים תקריות רבות. אמנם עד כה התקריות אינן חמורות, אך הן עלולות להחמיר אם לא יושם להן קץ. במיוחד צצות שערוריות במללאח, עקב יחסים אינטימיים אסורים שמנהלים כמה ראשי משפחות או בניהם עם המשרתות המוסלמיות. שערוריות אלה פוגעות עמוקות במוסר וברגשות המוסלמים״.

במרקש כמו בקזבלנקה, הסכימו השלטונות השריפים והצרפתיים לא לשנות את המצב הקיים, אבל ניאותו להרחיב את שטח המללאח במרקש, כדי לנסות לפתור את בעיית צפיפות המגורים החמורה של יהודי העיר. באשר להעסקת המשרתות המוסלמיות הושגה פשרה – רק משרתות מבוגרות יורשו לעבוד במללאח ולא צעירות.

השלכות מלחמת האזרחים בספרד

נפילת המלוכה בספרד ועליית הרפובליקה לשלטון באביב 1931 התקבלה בתקוות גדולות אצל כ-20,000 בני הקהילות היהודיות של אזור הפרוטקטורט הספרדי וטנג׳יר. צעירים רבים הצהירו על תמיכתם ברפובליקה מתוך אמונה בספרד הליברלית, ואף התגייסו למפלגות השמאל והשמאל הקיצוני, דבר שסיכן את חייהם עקב פרוץ מרד הלאומנים הספרדים. למרות שהגנרל פרנקו עצמו לא אימץ מעולם את הרעיונות הגזענים של בני בריתו הנאצים והפשיסטים, השפיעו רעיונות אלה רבות על האידיאולוגיה של חברי הפלנגות תומכיו והכתיבו את התנהגותם היומיומית כלפי האוכלוסייה היהודית. כך רוששו השלטונות חלק נכבד מהאוכלוסייה, ולא הותירו ברירה לחלק מהם אלא להגר למרוקו הצרפתית.

בטיטואן, יצא העיתון הלאומני ״אל קוררו ״ (El Correro) בשצף קצף נגד היהדות הבינלאומית, המרקסיסטים והבונים החופשיים. העיתון דרש את כינונה מחדש של האינקוויזיציה באזור הצפוני של מרוקו. בנוסף להתקפות פיזיות והגבלות במסחר, התנכלו השלטונות החדשים לקהילות היהודיות כפי שדיווח מנהל בית הספר של אליאנס בטנג׳יר בנובמבר 1936 :

״היהודים החיים באזור הספרדי, חיים במצב של חוסר ביטחון ופחד. אלה שיכלו לעזוב את העיר ומצאו מקלט בטנג׳יר שותקים, ושתיקתם אומרת הרבה מאוד על המאורעות שלהם היו עדים. השלטונות מתנכלים בעיקר להונם ולרכושם. האוכלוסייה, גם הספרדית וגם הערבית, יונקת את השראתה מהתנהגות השלטונות הרשמיים, ואלה מנצלים כל תירוץ כדי לסחוט הן את הקהילות היהודיות כקולקטיב והן את היהודים האמידים כפרטים. לעומת זאת אין מבקשים מהם, כפי שמבקשים מהמוסלמים, להילחם למען ספרד. כך שהאנטישמיות לובשת בעיקר אופי רשמי ודבקה בהמונים רק באופן שטחי… השלטונות מבצעים את הפעולות הפיננסיות דרך בנק חסן (היהודי) מטנג׳יר, באמצעות מַמַן וטולדנו סוכניו בטיטואן, סוחרים יהודים מטפלים בכל הרכישות של הממשל הספרדי״.

 השנה הנוראה

היהודים חוו את תלאות העימות המשמעותי הראשון בין התנועה הלאומית המרוקאית ושלטונות הפרוטקטורט הצרפתי כצופים מודאגים, הנסחפים שלא מרצונם בסופה, על רקע של קשיים כלכליים ומצוקה כללית. במאמר מערכת מינואר 1937 הצביע ״לאבניר אילוסטרה״ עד כמה מצוקת ההמונים, שנבעה מהמשבר הכלכלי העולמי ומבצורת מתמשכת, העמיקה את מורת הרוח הציבורית:

״אם קיים היום הלך רוח כה שפל המתפשט בההרגה בשכבות חברתיות מסוימות, יש לחפש את מקורו אך ורק במצוקה הנוראה העושה שמות במשפחות רבות. הפרולטריון הילידי סובל מאוד מן המשבר, ומשבר זה עלול להימשך עוד זמן רב״.

כזכור, מנהיגי התנועה הלאומית תלו תקוות מוגזמות ביכולתה של ממשלת החזית ״עממית להגיע אתם לפתרונות שלווים של רפורמות ליברליות במשטר הפרוטקטורט. ״הם התאכזבו במהרה מההתנגדות העזה של החוגים הקולוניאליסטיים, שהמשיכו למעשה לשלוט במדיניות החוץ של צרפת. ב-1935 הגיש ועד הפעולה המרוקאי תכנית רפורמות מתונה ונמנע מכל דרישה לעצמאות. סירובה של פריז לבחון ברצינות תכנית זו גרם לפיצול הוועד. חבר הוועד מוחמד וואזאני. ייסד את המפלגה הלאומית לרפורמות (PNRR-Parti National pour la Réalisation des Réformes) והורה לתומכיו לעבור לפעולה ישירה, דהיינו לארגן הפגנות המונים בערים הגדולות במרוקו.

לאחר סדרה של הפגנות רחוב ללא השלכות מיוחדות בכל מרוקו, חל בעיר מכנאס, שעד כה נותרה שלווה, מפנה שזיכה את 1937 בתואר ״השנה הנוראה״ וטבע אותה בזיכרון הקולקטיבי. עם הטיית אפיק נחל ״ואדי בו-פקרַאן, העובר בעיר לטובת מתיישבים צרפתים, פרצה ״מלחמת המים״, וזו נוצלה בהרחבה בידי המנהיגים הלאומנים שהאשימו את הצרפתים ״בגניבת המים״ לאחר שנישלו את אדמותיהם.

ב-2 בספטמבר 1937, התארגנה הפגנה גדולה כדי לדרוש את שחרור המפגינים שנעצרו יום קודם. ההפגנה הידרדרה למהומה: המשטרה פתחה באש על ההמון ללא התראה. 13 בני אדם נהרגו וכמאה נפצעו. בין הקורבנות היה צעיר יהודי שהתאסלם זמן מה קודם וקיבל את השם סעיד אל אסלאמי. המפגינים התנפלו במנוסתם על חנויות הסוחרים היהודים במדינה, בעיקר על חנויות מוכרי התכשיטים והבדים. הם בזזו ושרפו 42 חנויות, ועוצר הוכרז במללאח. לא היו קרבנות בנפש, אך הנזקים ברכוש היו גדולים, וגדול יותר היה ההלם הפסיכולוגי. כלומר גם תחת משטר הפרוטקטורט לא השתנה דבר, וכל התגודדות המונים עלולה הייתה להפוך למתקפה על יהודים ועל רכושם ללא סיבה. דוח שירותי המודיעין הדגיש את הסכנה בהלך רוח זה בחוגים היהודים במכנאס:

״הם התאכזבו מאוד מהעמדה שגילו כלפיהם החוגים המוסלמים. הם קיוו למצוא אצלם יותר הבנה בעקבות מאמצי ההתקרבות שנוהלו על ידי ברנרד לאקאש (Bernard Lacache), נשיא הליגה הבינלאומית נגד האנטישמיות, בעת שהותו בעיר בתחילת אותה שנה. הם מזכירים שפרויקט התקרבות זה התחיל לשאת פרי בשתי הזדמנויות: א. בזמן הדיונים בוועדה העירונית על פתיחת הבריכה למוסלמים וליהודים, הם תמכו במוסלמים ובתביעותיהם, ואף הציעו לארגן הפגנה בבאב עמר, יוזמה שלא יצאה לפועל בשל האיסור שהטיל הפאשה; ב. ערב מאורעות ה-2 בספטמבר 1937, היה זה יהודי שכתב בערבית את העצומה לסולטאן בעניין הטיית מי ואדי בו־פקראן״.

היהודים התאכזבו גם מעמדת הנציבות, שהתנגדה לעיקרון של פיצוי מלא על הגניבות והנזקים שנגרמו עקב ההפגנות והמהומה. משמעות הדבר הייתה הכרה באחריותה של הנציבות, ולכך היא לא הסכימה מחשש ליצירת תקדים. על כך התווספה מחלוקת פנימית מיותרת על גובה הפיצויים שיש לדרוש. יוסף בירדוגו, נשיא ועד הקהילה חשב שהם מוגזמים, ויתר חברי הוועדה חלקו על דעתו. בירדוגו הגיש את התפטרותו, אך השלטונות סירבו לקבלה.

לבסוף הסכימה הנציבות ״מסיבות הומניטריות גרידא״ להקצאה כוללת של סיוע לקורבנות הנצרכים ביותר, והחלוקה הופקדה בידי יוסף בירדוגו.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-עמ'- 40

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-מינקת נוכרית – גישות שונות

 

מינקת נוכרית – גישות שונות

במדרש תנחומא: ״אמרו רבותינו כל בני המצריות שהניקה שרה כולם נתגירו״ (מהד׳ באבער, עמ׳ 108). כוונת המדרש למנוע מיהודים מסירת התינוקות לנוכריות להנקה.

הרמב״ם השלים עם הדין שנוכרית תניק ילד יהודי, אבל הוא מסביר מדוע בת ישראל לא תניק את בנה של נוכרית ״מפני שמגדלת לעבודה זרה״. כלומר, בכך שהיא מניקה את התינוק הנוכרי, היא מעודדת עבודה זרה (הלכות עכו״ם, פרק ט, הלכה טז).

היתה אמונה שההנקה משפיעה על התינוק גם בהתנהגותו, והיו חכמים שאימצו תחושה מיסטית לפיה החלב של הגויה מעביר לתינוק תכונות שליליות. לכן התנגדו שתינוק יינק מעכו״ם, אלא אם חייו בסכנה, ואין מינקת אחרת.

ר׳ יהודה עייאש מאלג׳יר כתב: ״לא התירו חלב נוכרית אלא לתינוק מסוכן״. כלומר תינוק הנמצא בסכנה, וכדי להצילו אין ברירה אלא ליתנו לנוכרית (׳בית יהודה׳, יור״ד, סי׳ מה).

ר׳ שלמה זרקא כתב כי: ״אם נאלץ אדם למסור את בנו למינקת, ישתדל שלא ימסור אותו למינקת גויה, כי כאשר יונק התינוק מן הגויה, תדבק טומאה בנשמתו״(ש. אלקיים, תשנ״ז, עמ׳ 48).

ר׳ כלפון משה הכהן התיר להניק מנוכרית, וכותב כי ״מדינא שרי [מהדין מותר] להביא מינקת גויה״(׳שואל ונשאל׳, ח״ז, או״ח, סי׳ לח).

באמונה העממית. לפי ר׳ רפאל אוחנא: ״מי שמניח להניק בנו מגויה גורם שעל ידי שאוכלת טריפות מוכרח הילד להיות רע ומטמטם לבו״. במקום אחר בספרו הוא כותב: ״אם אפשר מישראלית, דחלב עכו״ם מטמטם את הלב ומוליד בו טבע רע״ (׳מראה הילדים׳, מד ע״ב, סד ע״ב).

 

אסור להתחתן עם מעוברת ומניקה עד שהתינוק יהיה בן שנתיים

בשו״ע אהע״ז סי יג, ס״ק יא:

גזרו חכמים שלא ישא אדם ולא יקדש מעוברת חבירו ולא מינקת חבירו עד שיהיה לולד כד חדשים.״ בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה לו בין שהיא מזנה. אפילו נתנה בנה למינקת או גמלתו בתוך כד חדש, לא תינשא.

שם ס״ק יד: ״זה שאמרו בגרושה יש מי שאומר דדוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה אבל קודם הזמן הזה לא. דהא אי בעיא לא תניק ליה כלל אפילו בשכר״. היו חכמים שהתירו להתחתן כבר לאחר יח חודשים. חכמי המגרב דנו בתשובותיהם בשאלה האם המינקת, בהיותה גרושה או אלמנה חייבת להמתין כד חודש עד שתורשה להתחתן עם אדם אחר.

 

מינקת שהתקדשה 22 חודשים לאהר הלידה, מפרישים את הזוג זה מזה

ר׳ יהודה עייאש דן באירוע דלקמן:

מעשה אירע במינקת אחת שמת בעלה והיתה מינקת בנה. ולסוף יט חדש ללידת הולד גמלתו ואחר עבור ג׳ חודשים וחצי נתקדשה לאחר, ואחר כך נישאת. ואחר עבור מהנישואין כמו חודש ימים הרגישו הבית דין בדבר ורצו להוציאה בגט כפי פסק כל הפוסקים בעבר, ונשא מעוברת או מינקת חבירו דלכולי עלמא [לפי כל הדעות] יוציא בגט. בסיכום נאמר, כי עלתה הסכמת בית הדין ״דהוא עם הארץ ולא ידע כלל מן האיסור דמינקת חבירו שלא לגרשה, אבל הפרשנו אותם זה מזה עד סוף הזמן כי קרוב הוא״(׳בית יהודה׳, אהע״ז, סי׳ יח, דף נב ע״א-ע״ב, מצוטט על ידי ר׳ רפאל חיים בן משה בן נאיים, ׳רחמים פשוטים׳, אהע״ז, סי׳ ב, דף יח ע״ב).

ר׳ מרדכי בן דוד גיג שפעל באלג׳יר במאה ה־19 דן באשה שילדה ארבעה בנים והניקה אותם. שבעה חודשים לאחר שהתאלמנה – ועדיין מניקה, רצתה להינשא. החכם אסר עליה להינשא בתוך כד חודש, ונימק: ״לא מצאתי היתר לאשה זו להינשא לא מכח הפוסקים ולא מכח הסברא״ (׳מגן דוד׳, אהע״ז, סי׳ יד).

בג׳רבה כופים את המינקת להתגרש אם נישאה לפני הזמן. נשאלה השאלה בדבר מניקה שנישאה ארבעה חודשים לאחר שגמלה את תינוקה, האם כופין אותה להתגרש. ר׳ יעקב הכהן פסק, בהסתמך על פוסקים לפניו, כי כופין אותה להתגרש (׳הליכות יעקב/ דף לא סי׳ ד). חכם במרוקו בן המאה ה־20 הגדיר את המצבים בהם אסור לה להינשא: מעוברת ומניקת חבירו אסור ליקדש ולישא עד שיהיו לולד כד חודשים, חוץ מיום שנולד ויום שנתקדשה, בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה בין שהיא מזנה. כך פסק השו״ע, אהע״ז, סי׳ יג, ס״ק יא (דוד צבאח, ׳שושנים לדוד׳,

חו״ם, אות מט, דף קכח ע״ב).

 

באילו מצבים אינה צריכה לחכות כד חודש עז שתינשא?

ר׳ ש״י אביטבול מצפרו דן באירוע דלקמן. בעיר דבדו גרושה שילדה, ואינה רוצה להניק הולד והשליכתו לאביו ליטפל בו ולשכור לו מינקת, יען רוצה היא בתקנת עצמה שכבר מצאה בעל שישאנה להצילה מרוב עוני… שהבעל שנתקשרה עמו לא ימתין כד חדש מיום לידתה וכאשר באה לינשא עמד מי שמנעה עד מלאת כד חדש.

לפי פסק הדין שנכתב בשנת תקס״ח (1808) ״מותרת האשה לינשא ואין צריך המתנה״(׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ לג. פסק דין דומה ניתן על ידי ר׳ אליהו הצרפתי מפאס, שם סי׳ לד).

אלמנה שלא הניקה, אלא שכרה מינקת, אינה צריכה להמתין כד חודשים לנישואיה מחדש, ואין חשש שמא ישא מינקת חבירו (יוסף בירדוגו, ׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ יז).

גרושה שלא הניקה. מעשה במאה ה־19: בתו של ר׳ אלעזר טובי גורשה בהיותה מעוברת, ״ובעת לידתה לא רצתה להניק הבת ונתנה אותה לבעלה, והשכיר לה מינקת באופן שלא הניקה אותה אמה כלל״. כפי שהסכימו חכמי פאס, מותר לה להינשא לפני מלאת כד חודש (שמואל עמאר, ׳דבר שמואל׳, אהע״ז, סי׳ לב).

ר׳ ידידיה מונסונייגו מפאס דן באשה שבעלה גירשה בעודה מעוברת בחודש התשיעי, ולאחר הגירושין ילדה בן. מיד שלחה את התינוק לאביו. והתינוק לא הכיר את אמו כלל. השאלה האם מותר לה להינשא תוך כד חודש. התשובה חיובית בעקבות פסקיהם של חכמי מכנאס (׳דבר אמת׳, סי׳ צב).

גם ר׳ שלמה אבן דנאן כתב על אשה שהתגרשה כשהיא מעוברת ״וילדה בן ולא הנקתו ומעולם לא הכירה אותו… אם יכולה להנשא בתוך ימי הנקה״. התשובה חיובית (׳אשר לשלמה׳, דף קמ, אות נ, סי׳ ה).

מותר להינשא בסוף כד חודש גם אם השגה מעוברת. מעשה באדם שהיה נשוי ולא זכה להיבנות מאשתו, רצה לשאת גרושה שהיתה מניקה. עברו לתינוק כד חודש, אלא שהשנה היתה מעוברת. ר׳ שמואל מרצייאנו נשאל האם מותר לה להינשא, או עליה לחכות עד שיושלמו שתי שנים וחודש העיבור כלומר 25 חודשים. החכם ענה בשנת תש״ח (1948) בקזבלנקה, כי מותר לה להינשא מיד, כי האיש רוצה לקיים מצות פריה ורביה ״כי לא ידע מה ילד יום״, והאשה כבר גמלה את התינוק (׳ויען שמואל׳, אהע״ז, סי׳ א).

אצל זוג גרוש עלתה השאלה האם חל על גרושה הדין שלא ישא מינקת חבירו אלא רק לאחר כד חודש.

ר׳ שמואל מרצייאנו הביא את הדעות השונות בנידון. לדבריו, חייבים לבדוק כיצד היתנו המתגרשים בעת הגירושין, באשר לולד שיוולד. אם התנאי היה שהאב יטפל בו – אז אינו נקרא מינקת חבירו, ומותרת להינשא גם תוך כד חודש. אבל אם היה החיוב על האשה, אז היא מכונה מינקת חבית ואסורה להינשא עד כד חודש (שם, אהע״ז, סי׳ ד; ראו גם סי׳ ה).

נשאלה שאלה בדבר פנויה שהניקה תינוק שמתה אמו, האם מותר לאבי התינוק לשאת אותה. התשובה חיובית, כפי שפסק ר׳ שלמה בירדוגו(׳די השב׳, אהע״ז, דף יא ע״ב).

אם יש חשש שהאשה תצא לתרבות רעה. חכם ממכנאס דן בגרושה שילדה ולא רצתה להניק הילד, בעקבות שאלה האם מותרת להינשא תוך כד חודש. החכם בדעה כי אם לא התחילה להניק, והתינוק עדיין לא מכיר את אמו, ויש צער לאשה ״לעגנה כד חדש ושיש לחוש לקלקולה״, במצב זה מותר לה להינשא, וחברי בית הדין בפאס הסכימו עמו (פתחיה בירדוגו, ׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ צ).

אשה שילדה ויש חשש שתצא לזנות. חכם שפעל בעיר זטאט דן במעוברת גרושה. כשילדה באו הוריה לבית הדין ואמרו שרוצים שמיד עם הלידה יתנו את התינוק למינקת קודם שיכיר את אמו, כדי שעל ידי זה תוכל בתם להינשא, מבלי לחכות כד חודשים. נימקו בקשתם בכך שהם יודעים כי היא ״אשה פרוצה הומיה וסוררת וחוששים מחטאת שמא תפקיר עצמה לזנות״. תשובת החכם שמיד עם לידת התינוק תמסור אותו למינקת, ותוכל להינשא לפני שימלאו כד חודשים ללידתה (אברהם ריוח, ׳ויען אברהם׳, אהע״ז, סי׳ נט).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו – הבחנה בין זכר לנקבה-2005-עמ' 129

 רבי דוד ומשה – קורות חייו ומופתיו- מאור שמחון

שמירה מהגויים

אחד היהודים הגר בסמוך לצדיק מצא מוסלמי אחד שתיווך בינו לבין נוצרי כדי לקנות ממנו 100 ק״ג פילפל שחור. עבור התיווך הם סיכמו שהיהודי ייתן לו מאה ריאל. לאחר שקנה היהודי מהנוצרי את הפילפל השחור, דרש המוסלמי מהיהודי 300 ריאל. אמר לו היהודי: ״או שתיקח 100 ריאל או שלא תקבל כלום״. לקח היהודי את השקים של הפילפל השחור שקנה, והלך משם. לא עבר זמן רב, והמוסלמי הלשין עליו למשטרה שהוא הולך למכור פילפל שחור ללא אישור. המשטרה תפסה אותו, ולקחו אותו למפקח שחקר אותו: "למה אתה הולך למכור פילפל שחור?״ ענה לו היהודי: ״אין לי פילפל שחור, יש לי עדשים׳/ פתח המפקח את השקים ומצא שם עדשים.

שחרר אותו המפקח, וכשהגיע לביתו חזרו השקים להיות מלאים בפילפל שחור. כששאלו את היהודי ״מה קרה?״ ענה להם: ״ברגע שהגיעו השוטרים צעקתי: ״ענני הצדיק רבי דוד ומשה״,

ואז התחלף הפילפל השחור לעדשים.

 

מעשה שקרה לדוד ואעקנין הי״ו שהיה מוכר הרבה דברים ב״מלאח״. יום אחד, החליטו הוא וחברו לנסוע לצדיק רבי דוד אדרעי הלוי זיע״א. הם חגו שם את חג השבועות, משם עברו לדמנאת ועשו שם שבת, וחזרו ביום ראשון והביאו איתם שני בקבוקי יין מתוק, ובקבוק ״מחייא״ ״ק׳ונטר בונד״. הם הגיעו ללקאמרא והלכו למגרש חנייה בשביל להשיג משם מכונית לנסוע לקזבלנקה. הם עלו על המכונית, והחליטו שבדרך יעצרו בהילולה של רבי דוד ומשה זיע״א. דוד וחברו שנזכרו שיש איתם בקבוק של ״מחייא", החלו לפחד כי היה אסור לסחור בשיכר באותו מקום. כשהם ירדו עם המזוודה שלהם בשביל ללכת להילולה, עצרו אותם השוטרים כדי לבדוק את המזוודה. התחילו דוד וחברו להתפלל לרבי דוד ומשה שיעזור להם, והשוטרים מצאו שיש במזוודה שני בקבוקים של יין מתוק. שמחו דוד וחברו, כי חשבו ששכחו את בקבוק המחייא. כשהגיעו לקזבלנקה, פתחו את המזוודה בשביל לחלק את הבקבוקים ומצאו שם בקבוק אחד של יין ובקבוק אחד של ״מחייא״, והבינו שרבי דוד ומשה זיע״א שהתפללו אליו הוא זה שגרם שיינצלו.

 

יום אחד, בשעת בוקר מוקדמת, הסתובב ערבי על יד הקבר וראה יהודים רוחצים פניהם במקום. אמר להם: סבחנא עלא אללאה ומה צ­בחנאס עלא האד ליהוד.

(השכמנו עם ה' ועם הצדיק ולא עם היהודים הללו מבטחנו ב־ה' ולא על יהודים אלה). הוא רק סיים את המשפט, וב­מקום הוא התעוור, מיד החל לצעוק: ״יא סייד ז־אווד ומוסה! (הו אדון דוד ומשה) אני מצטער ומבקש מחילה״. יהודים שהיו לידו שאלוהו: ״מה קרה?״ הערבי סיפר להם מה אמר עליהם, וביקש שיביאוהו לקבר הצדיק, יתפללו בעדו ויבקשו שימחל לו. הגיעו אותם יהודים איתו לציון, נשאו תפילה וראייתו של הערבי חזרה אליו. מאז נהג לשמור על מוצא פיו.

בתקופה מסוימת אסור היה לסחור בנחושת. שוטרים עלו על יהודי אחד שסחר בניגוד לחוק. הוא קרא בשמו של רבי דוד ומשה והשוטרים שחיפשו אצלו מצאו רק פילפל שחור כורכום וצמר.

מנהג השחיטה

מספר מר משה פרץ:״המנהג היה: כשמישהו שוחט בציון, הוא מבשל מה ששחט, נותן את זה לפקיד של הצדיק, והפקיד מחלק לכולם חלקים שווים מהתבשיל. לא יכול להיות מצב שאחד קיבל יותר מהשני: גדולים, כקטנים, עניים כעשירים חכמים ופשוטי עם. לאחר שכל משפחה מקבלת מנות כמספר הנפשות, נותן להם הפקיד גם מנות כצידה לדרך, אבל היה אסור לקחת יותר ממה שהפקיד חילק. יהודיה אחת הביאה פר לשחוט בציון של הצדיק, ולא הכירה את מנהג החלוקה. לאחר ששחטה ובישלה, התחילה לאכול, ושמרה חתיכת כבד גדולה בשביל בתה שהייתה בהריון. כשהתחילה לאכול את הכבד פתאום חשה ברע, עד אשר נשקפה סכנה לחייה. מיהרו אל הפקיד, והוא שאל את אותה יהודייה: ״מה קרה?׳ היהודיה סיפרה לו את המקרה, והפקיד הסביר לה את מנהג החלוקה, ואמר לבעלה שהוא צריך להביא עוד שחיטה. הבעל הביא שני כבשים ושחט אותם. הפקיד קרא לרבי דוד ומשה שיציל את היהודיה. לקח קצת מדם השחיטה ומרח על המקום הכואב, ופתאום יצא משם דם ומוגלה, והאישה הבריאה, כאילו לא קרה לה כלום.

הערות המחבר: הפקיד היה האחראי על הציון, הקשר של הפקיד עם הצדיק היה ידוע כקשר מיוחד ועמוק.

 

הערצת קדושים בקרב יהודי מרוקו, יששכר בן עמי(עמי94) :”טקס השחיטה לכבוד רבי דוד ומשה ממשיך להתקיים בארץ, ואחד הטקסים המעניינים והמרשימים ביותר נערך באשקלון. בעל ההילולא נוהג לקנות פר כמה חודשים לפני יום ההילולא, ומוסר אותו למשפחה במושב, שם מגדלים אותו, אומנם יחד עם פרים אחרים, אך מקדישים לו תשומת לב מיוחדת, כיאות לפר המיועד לקדוש: הוא מקבל יותר מספוא, ובאופן כללי זוכה ליחס טוב יותר משאר הבהמות… כולם יודעים שבאותו יום (יום ההילולא), מעבירים את השור מהמושב לבית הכנסת. התרגשות גדולה… בהגיעו לפתח בית-הכנסת מתקבל השור בקריאות "זרארית” שמשמיעות הנשים… מפילים את השור לרצפה ושוחטים אותו”.

משה פרץ הי”  חי בילדותו ליד הצדיק, כפרו נמצא במרחק של כ-400 מטר מציונו של הצדיק, אביו רבי שלום פרץ זצ”ל היה השמש של הצדיק, אביו נפטר ביום הילולת הצדיק ב-ב' חשוון והוא קבור ממש בצמוד לציונו של הצדיק, כמו כן הוא מספר שאביו ראה המון נסים במקום.

 רבי דוד ומשה – מאור שמחון-עמוד115

פיוט יסדתי לשבח לפאר בעלי החברה הקדושה, חברת גומלי חסדים לקבור מתים ולשמח חתנים-רבי דוד בן אהרן חסין

אֲזַמֵּר אַחֲזִיק טוֹבָה

 פיוטא יסדתי לשבח לפאר בעלי החברה הקדושה, חברת גומלי חסדים לקבור מתים ולשמח חתנים

פיוט א. ובו ד׳ בתים גדולים, ובכל בית ה' טורים ארוכים והג׳ טורים הראשונים משולשי צלעות, ויש טורים מחולקים לב' צלעות, ומשקל הטורים י״ח־כ

נועם: יעלת חן העלמה נעימה

 סימן: אני דוד

 

אֲזַמֵּר אַחֲזִיק טוֹבָה, מְרֻבָּה, לְעֵדָה שְׁלֵמָה קְדוֹשָׁה

. נַפְשָׁם בַּמִּצְוֹת נִכְסְפָה, שָׁאֲפָה, קְבוּרַת מֵתִים גַּם רְחִיצָה

יְקָרָה בְּעֵינֵיהֶם מִדַּת, עֲבוֹדַת, עֲבוֹדָה וַעֲבוֹדַת מַשָּׂא. שְׂמֵחִים עֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם , בְּכֹחָם אוֹנָם וְהוֹנָם. לְשֵׁם יָה לֹא לְמַעֲנָם, מַעְיָנָם רוֹדְפֵי צֶדֶק גּוֹמְלֵי הֲסָדִים.

 

דִּבּוּק נָאֶה הֵם דְּבֵקִים, חֲשׁוּקִים; בַּה אֱלֹהִים חַיםח. נְדִיבֵי עַמִּים שְׁלֵמִים, תְּמִימִים, עַם אֱלֹהֵי אָב הָמוֹן גּוֹיִם

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ רַב חֵילוֹ, יֹאמְרוּ וְיַגִּידוּ בָּאִיִּים . 

מֵהֶם תִּרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ, בְּנֵי אֵל חַי לְעַם קְדוֹשׁוֹ הִתְאוֹשְׁשׁוּ הִתְקוֹשְׁשׁוּ, וָקוֹשּׁוּ, שִׁמְעוּ דְּבַר ה' הַחֲרֵדִים .

 

וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ, וּבְקִרְבּוֹ, יָשִׂים אוֹר בּוֹ, דְּבָרִים שֶׁל מִיתָה

מָאן דְּסָפַד יִסְפְּדוּנֵיהּ, יִדְלוּנֵיהּ, חַבְרוּתָא דדְּאִיכָּא בְּמָתָא

מִתְקַבְּצִים נֶאֱסָפִים, וְרוֹדְפִים, לְדַבֵּר עַל לֵב נֶחָמָתָא

זְכוּת אָבוֹת לָהֶם סוֹעֶדֶת , צִדְקָתָם לָעַד עוֹמֶדֶת

. וְנַפְשָׁם מִשְׁחַת נִפְדֵּת, מֵרֶדֶת, מַעֲלִים בַּקֹּדֶשׁ לֹא מוֹרִידִים".

דַּרְכָּם
 יָשָׁר בִּשְׁתֵּי מִדּוּת, חֲמוּדוֹת, קְבֹר מֵתִים וְשִׂמְחַת חֲתָנִים. יֵרָצֶה לִפְנַי אֶל עוֹלַם, פָּעֳלָם, לְפָנָיו אַפִּיל תַּחֲנוּנִים

יְבֻלַּע מוֹת לָנֶצַח, וְיִסַּח, יִמְחֶה דִּמְעָה מֵעַל כׇּל פָּנִים בְּיִשְׂרָאֵל יִרְבּוּ שְׂמָחוֹת

, וְיָנוּסוּ מֵהֶם אֲנָחוֹת. יִחְיוּ נְפָשׁוֹת וְרוּחוֹת, נִדָּחוֹת, לְחַיֵּי עוֹלָם יִהְיוּ עוֹמְדִים.

 

רינת יעקב

ב. חשקה, "כוסף״ עניינו חשק גדול: ג. ע׳׳פ נוסח ברכת הלבנה: ד. גם כן עניינו כת, כמו כחי וראשית אוני (בראשית מט, ג): ה. כל רצונם רק לעשות צדקה ולגמול חסדים: ו. כענין שנאי (דברים י, כ) ובו תדבק, ונאמר (דברים ד, ד) ואהב הדבקים בהי אלהיכם חיים כולכם היום: ז. מלשון קשירה, ראה שמות כז, י וברעדי שם. וכן הוא בעוד מקומות רבים: ח. ראה דברים ה, כג ועוד מקומות: ט. ראה תהלים מז, י: י. ללא מום בעבודת ה’: יא. ע״פ תהלים שם: יב. שם קמד, סו: יג. ראה ישעיה מב, יב: יד. ע״פ שופטים ז, יז: טו. הושע ב, א: טז. ראה דברים יד, ב-כא ועוד מקומות: יז. ע”פ צפניה ב, א ועניינו להאסף יחדיו: יח. ע״פ ישעיה סו, ה: יט. ע״פ קהלת ז, ב: כ. בקרב לבבו ישים אור של תשובה, ע”י שיהרהר באחריתו, והמליצה ע׳׳פ ירמיה ט, ז: כא. כ"ז במרק כח, ב וכתובות עב, א: כב. היא מצות ניחום אבלים:כג. בזכות אבות מזונותיהם וסעודותיהם מזומנים להב: כד. אבות ב, ב: כה. ראה איוב לג, כד: כו. בזכות מעשיהם הטובים יזכו לעליה וינצלו מירידה לגהינם, והמליצה ע"פ ברכות כח, א וש”נ: כז. ע׳’פ ישעיה כה, ח: כח. שם לה, י ושם נא, יא: כט. גם הנדחים ביותר יזכו לתחיה כאשר הבטיח הקב״ה ביד עובדיו הנביאים, מלבד הנז' בפרק חלק

להתהלך באור החיים   –      פרשת נח להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.הרב משה אסולין

להתהלך באור החיים   –      פרשת נח

להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

"אלה תולדות נח,

נח איש צדיק תמים היה בדורותיו,

את האלהים התהלך נח" (בר' ו, ט').

 

מידותיו הטובות והתרומיות של נח:

א. "נח – הניח את העולם מזעפו. ב. איש – לשון חשיבות.

 ג. צדיק – יסוד עולם. ד. תמים בדורותיו – בדור אביו, ודור בניו.

 ה. את האלוהים התהלך נח – נח למקום" (רבנו אוה"ח הק').

 

תיבת נח מסמלת בית, משפחתיות, מסגרת, הצבת גבולות

בניגוד לדורו של נח שהיה פרוץ במידות רעות, כמו גזל ועריות.

סיפור תיבת נח – סיפור של כל אחד ואחד מאתנו (בעל "הסולם" על הזהר).

התורה משבחת את נח במקבץ תארים נכבדים כמו: "צדיק", תמים", "את האלוהים התהלך נח", מקבץ תארים בו איש לא זכה בעולם התנ"ך.

נח נולד בשנת 1056 שנים לבריאת אדם הראשון, עשרה דורות אחריו. למעשה, ניתן לומר שנח מהווה תחליף של אדם הראשון, בכך שהעולם הושתת מחדש על ידו, לאחר המבול.

כלומר, בנשמתו היסודית של נח, התגלתה כל הבריאה.

גם אברהם אבינו הכיר את נח (הכוזרי א צה), והיה בן נ"ח {58} במיתת נח (ראב"ע ו, ט). הוא היה דור עשירי לנח.

השם "נח" בהיפוך אותיות, רומז למציאת "חן", בבחינת "ונח מצא חן בעיני יהוה" (בר'  ו, ח).

בהקשר לכך, הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה, קבע את הסגולה הבאה לומר בעת צרה:

"ונח מצא חן בעיני יהוה (בר' ו' ח') – כן נמצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם".  

ב"ברכת הזיכרונות" בתפילת מוסף של ראש השנה נאמר על נח: "וגם את נח באהבה זכרת, ותפקידהו בדבר ישועה ורחמים, על כן זכרונו בא לפניך יהוה …".

אם בתחילת "ברכת הזיכרונות" מדובר במידת הדין – "ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב, אי זו לשלום וכו'", הרי בהמשך, מדובר במידת הרחמים, בזכות נח.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שנח, הוא הצדיק היחידי שניצל מימי המבול בבחינת "צדיק יסוד עולם", וגם בני ביתו ניצלו רק בזכותו, וכדברי קדשו: "וכל ביתך – לא לטעם היותם ראויים, ולא לטעם היותם קודם הגעת שני העונש, אלא מטעם זכותך".

כלומר, בני ביתו ניצלו בזכותו, היות והיה שקול כנגד ל"ו צדיקים. לכן, המילה  "אלה" בפסוק: "אלה תולדות נח", באה למעט את בניו שהוזכרו בפרשת בראשית.

כמו כן, "אלה" השווה בגימטריא 36 = ל"ו, רומזת לכך שנח היה שקול כנגד ל"ו צדיקים הנמצאים בכל דור ודור, ומעמידים את העולם. נח ילד את בניו רק בהיותו בן 500 שנה, היות והוא ידע שהקב"ה עתיד להעניש את העולם, והוא פחד שגם בניו יענשו, לכן ילד אותם בגיל מאוחר, כך שבזמן המבול היו צעירים – בני 100 של אז, שאינם ברי עונשין. נח חי 350 שנה אחרי המבול, ובס"ה הוא חי 950 שנה, 20 שנה יותר מאדם הראשון.                                                                                                    

 רבנו-אור-החיים-הק' מתאר את גדולתו של נח, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכתובים:

  1. "נח. 2. איש. צדיק 4. תמים 5. את האלוהים התהלך נח".

א. "נח" – עד זמנו של נח, עולם הטבע מרד באדם, המים הציפו את השדות, הפרה ותלם החרישה לא נשמעו לחורש וכו',  ואילו כאשר נח בא לעולם, הם נחו מזעפם ככתוב: "אלה תולדות נח" – שהניח את העולם מזעפו".  

ב. "איש" – מלשון חשיבות, כדברי הכתוב "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" (בר' ט כ). בטרם נולד נח, היו זורעים חיטים אבל קצרו קוצים, ואילו לאחר לידת נח, חזר העולם ליישובו, ע"י נח איש האדמה.

כמו כן, נח המציא את המחרשה דבר שהקל על עבודתם החקלאית כדברי רש"י: "זה ינחמנו – עד שלא בא נח, לא היה להם כלי מחרשה, והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים… מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה. וזהו ינחמנו" (בר' ו כט).

ג. "צדיק" – רומז ליסודו של עולם בבחינת הכתוב: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה) שאילו לא היה נח צדיק, גם הוא לא היה ניצל מימי המבול.

ד. "תמים" – שהיה תמים בדרכיו, מתוך שהיה עניו ושפל רוח בדורותיו {לשון רבים} – בדור אביו, בדורו, ובדור בניו. לכן, לא קוים בו הכתוב "אוי לרשע ואוי לשכנו".

ה. "את האלוהים התהלך נח" – שהיה נח לקב"ה, ולכן התורה מדגישה את המילה "התהלך", ללמדנו שבכל הליכותיו דאג שיהיו נוחים לאלוקים, היות והוא דבק בדרכיו.

שלש פעמים מוזכרת המילה נח: הראשונה – מציינת את שמו. השניה – נח לבריות. השלישית – נח למקום.

רבנו יצחק אברבנאל: צדיק מתנהג עם הבריות במשפט ובצדקה. תמים – תמים עם הקב"ה.

ניתן לומר: האיש נח, היה נח לשמים  בדור הפלגה שמרד באלוקים, ונח לבריות בדור המבול שגזלו איש את אחיו.

מרן הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה שואל: מדוע כאשר הקב"ה מבקש מנח להיכנס לתיבה, הוא אומר לו: "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", ולא מציין "צדיק תמים" כמו בתחילת הפרשה?

על כך הוא משיב: "רבותינו אמרו: אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו. כאשר הקב"ה דיבר אתו פנים אל פנים, אמר לו צדיק, אבל בפסוק {הראשון} שמדבר בכללות מעשיו של נח – הקב"ה אמר צדיק תמים".

בהמשך, הרב מצטט את מרן רבי יוסף קארו (דרשות על התורה) האומר: התואר צדיק – מתייחס למצוות שבין אדם לחברו, ואילו התואר "תמים" – מתייחס למצוות שבין אדם למקום.

 נח שחי בשני דורות, בדור המבול בו עברו על מצוות שבין אדם לחברו, נח היה "צדיק", לכן, לפני כניסתו לתיבה, הקב"ה מכנה אותו בתואר צדיק בלבד, ככתוב "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה". ואילו בדור הפלגה בו חטאו כלפי שמים, נח התנהג בתמימות כלפי ה', ולא הלך בדרכם, לכן נאמר עליו "תמים" {"והיה מדי שבת בשבתו"}.

נח – עבודת ה' מתוך נוחות ושמחה.

"ולא אותי קראת יעקב – כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).

ה"הבן איש חי" מסביר את סיבת הכפילות של המילה נח בפסוק הראשון הפותח את הפרשה.

"אלה תולדות נח, נח איש צדיק…". נח לבריות ונח למקום. ואילו בפעם השלישית "את האלהים התהלך נח", הוא רומז שלנח הייתה התלבטות בין ההליכה אחרי ה', להליכה אחרי רשעי דורו. נח העדיף את ההליכה אחרי האלוקים.

דבר דומה אנו רואים בציווי: "איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתתי תשמרו – אני יהוה אלוהיכם" (ויקרא יט' ג').

מצד אחד, יש לכבד את הקב"ה ואת ההורים. מצד שני, כאשר ישנה התלבטות בין ההורים לקב"ה, יש להעדיף את הקב"ה, בבחינת סוף הפסוק: "אני יהוה אלוהיכם". כנ"ל אצל נח. הייתה לו התלבטות בין הליכה עם בני דורו, להליכה אחרי הקב"ה. לבסוף, הלך על "את האלהים התהלך נח".

רבנו "בן איש חי" אומר שהכוונה לביטוי "נח" בפעם השלישית, שעל האדם להרגיש נוחות בעבודת ה'. לעומת זאת, אם הוא מרגיש כבדות וחוסר נוחות בעבודת ה', עליו לבחון מחדש את דרכו לפני ה'.

להלן משל בנידון.

"ולא אותי קראת יעקב – כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).

לפי פשוטו של מקרא, ניתן לפרש את הפס' הנ"ל בהתאם לדברי ה"בן איש חי" הנ"ל. כאשר אדם יגע בעבודת ה', סימן שאינו קורא בשם ה'.

 המגיד מדובנא המשיל על כך משל: עשיר אחד היה בדרכו לבית מלון, כאשר את המזווה שלו הפקיד בידי סבל שיוליך אותה למלון בו התאכסן. הסבל הגיע למלון, וביקש שכר טרחה מופרז. בעל המזוודה שאל את הסבל: מדוע אתה מבקש שכר טרחה גבוה? אמר לו הסבל: המזוודה שלך כבדה היתה". אמר לו האיש: אם התייגעת, סימן  שלא סחבת את מזוודתי, כי המזוודה שלי קלה מאד. היא הכילה בסך הכל, כמה יהלומים יקרים.

בדיקה מהירה של תכולת המזוודה העלתה, שמאן דהוא חמד את היהלומים, והצליח לגנוב את המזוודה על תכולתה, ושם במקומה מזוודה זהה עם אבנים.

הנמשל: אם האדם מרגיש יגיעה בעבודת הבורא, סימן שאינו עובד את הבורא, אלא למישהו אחר, ממנו ידאג לבקש תשלום. כי מי שעובד אצל הבורא, הוא אמור להיות מלא תענוג.

כמובן שבשביל להרגיש תענוג בעבודת ה' בבחינת "וקראת לשבת עונג", חייב לעלות במעלה הר ה' ימים רבים, תוך לא מעט יגיעה, עד שיגיע לדרגת עובד ה' מתוך עונג של שמחה.

על עבודת ה' מתוך שמחה אומר רבנו האר"י הק': כל דברי התוכחה קורים אף שהייתה עבודת ה' בשלימות – אך לא מתוך שמחה וטוב לבב, בבחינת: "תחת אשר לא עבדת את יהוה אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דב' כח מז).

הרמח"ל אומר: "השמחה היא עיקר גדול בעבודה ה'… ואמרו רז"ל: "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה' (שבת ל). במדרש שוחר טוב נאמר בשם רבי: כשתהיה עומד לפני ה' להתפלל – יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלוקים שאין כיוצא בו, כי זאת היא השמחה האמתית שיהיה לבו של אדם עלז, על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצותיו, שהם השלימות האמתי, היקר והנצחי.

ומצאנו שנתרעם הקב"ה על ישראל מפני שחסרו תנאי זה בעבודתם, הוא שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את יהוה אלוהיך בשמחה ובטוב לבב…".

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"נח איש צדיק תמים היה – בדורותיו".

"עין טובה"- לראות את הדברים הטובים בזולת.

המילה בדורותיו נראית כמיותרת, לכן היא נדרשת. 

רש"י: יש מרבותינו שדורשים אותו לשבח… היות והוא נשאר צדיק למרות שהוא חי בדור של רשעים. ויש שדורשים אותו לגנאי, היות ואילו היה חי בדורו של אברהם אבינו לא נחשב לצדיק. כלומר, הכול יחסי לתקופה.

 רש"י הק' מלמד אותנו מסר חשוב:

לחכמים בגמרא הדורשים את נח לשבח, קורא להם בשם רבותינו, היות והתורה עצמה משבחת את נח בתארים חשובים: תמים, צדיק, את האלהים התהלך נח. לכן מיותר היה לדרוש את "ייתור" המילה "בדורותיו" לגנאי. ואילו את הדורשים אותו לגנאי, אינו מכנה אותם בתואר רבותינו.

המסר החשוב לכל אחד מאתנו הוא: לדון כל אדם לכף זכות, ולראות בו יותר את הצדדים החיוביים, ופחות את ההיבטים השליליים, כמו שכתוב בפרקי אבות: "הוי דן את כל האדם לכף זכות". לראות את כל האדם – לראות את המכלול בכל אדם באשר הוא, בו בוודאי, ישנם גם דברים חיוביים.

רבי מאיר "בעל הנס", זכה להיות "הבעלים" של הנס, ורבים מעם ישראל פוקדים את ציונו. רבי יהודה הנשיא ערך את המשנה אליבא דרבי מאיר רבו, "כל משנה סתומה – היא רבי מאיר" כדברי השיר. רבי מאיר מוזכר ראשון מבין חמשת תלמידי רבי עקיבא. כמו כן, על ציונו פועלת ישיבת "מאיר בת עין", בה זכיתי ללמד.

כל זאת, בגלל שידע לפרגן לעם ישראל, כדברי הרב יעקב שאלתיאל ניניו בספרו "זרע מיעקב". דוגמא לכך: רבי מאיר קבע שבני ישראל נקראים בנים של הקב"ה, ולא עבדים, גם כשהם לא הולכים בדרך ה', ע"פ הפס': "בנים אתם ליהוה אלוהיכם", בניגוד לרבי יהודה שחילק בין כשאנחנו טובים – בנים, לבין כשאנחנו לא טובים – עבדים, בבחינת "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (קידושיו לא ע"ב). הרשב"א פסק להלכה כדברי רבי מאיר.

הדוגמאות בנידון, הן רבות.

"צהר תעשה לתיבה" (בר' ו, טו).

"צהר" –  יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם בתיבה. (רש"י ע"פ מדרש רבא לא' סימן יא').

יש המנסים לתרץ את הסתירה בכך שהחלון האיר ביום, ואילו המרגלית האירה בלילה כמו מנורת חשמל.

"צהר תעשה לתיבה": מבחינה לשונית, תיבה היא מילה נרדפת למילה. פועל יוצא מכך, שיש לפתוח צהר = חלון בכל מילה, ובכך להאיר את התיבה כמו צהרים. לדוגמא, במקום המילה צרה, הקב"ה לימד את נח שיוכל להמתיק את הדינים ע"י צירופי אותיות, כאשר את המילה "צרה" שנגזרה על הדור, יוכל להפוך למילה צהר, שזה אותן אותיות, אבל בכיוון חיובי.

בספר "ילקוט הגרשוני" מוסבר המשך הפסוק לאור הדברים הנ"ל: "ואל אמה" – ראשי תיבות א-לוהים מ-ידת ה-דין", "תכלנה מלמעלה" – תכלה את מידת הדין ותהפוך אותה לרחמים, ע"פ המשך הפסוק: "ופתח התיבהבצידה תשים". כלומר, את האות "צ" הפותחת את המילה צרה, תשאיר במקומה, ואילו "תחתיים שניים ושלשים תעשה". את האותיות התחתונות רי"ש ה"א {של המילה צרה}, תחליף ביניהן כך שהאות השניה "ר" תהיה בסוף, ואילו השלישית "ה", תהיה באמצע, ואז תקבל "צהר" במקום "צרה" (חיים של תורה, הרב שלמה לוונשטיין).

דוגמאות נוספות: במקום "נגע", נחשוב על "ענג". במקום "רעש", נחשוב על "ערש".

השל"ה הק' אמר על הפס': "אשגבהו כי ידע שמי – יקראני ואענהו" (תהלים צא, יד). הקב"ה משגב את האדם הבקיא בשמותיו של הקב"ה, ומכוון בהם בעת הצורך כמו בברכות וכו'. ("שני לוחות הברית", בעשרה מאמרות, מאמר ראשון).

בהשוואה לשפות אחרות, לשפה העברית בה כתובה תורתנו הקדושה, יש לכל מילה משמעות פנימית קבלית. עיין במה שכתבנו בפרשת בראשית למילה "בראשית" בה פותחת התורה, ולה הקדיש הזוהר הק' 70 פירושים. כמו: ב-ר-א-ש-י-ת = ברי"ת – א"ש, {שמירת הברית כדי שלא נגיע ל"אש" הגהינום}, או "ראש – בית".

כנ"ל לצורת האותיות בכתב סת"ם כדברי האריז"ל ב"שער הכוונות".

דוגמא: האות א מורכבת מהאות ו' באלכסון, ומפעמיים האות י' היוצרות ביחד כו'גימטרית שם ה-ו-י-ה.

"ותשחת הארץ לפני האלוהים ותמלא הארץ חמס" (בר' ו', יא').

"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בר' יא' א')

חטאי דור המבול ודור הפלגה – מול צדקותו של נח.

מבול = {אותיות} בולם = בלום.

כשיורד עליך מבול של מניעות, תוכל לבלום אותו ע"י בניית תיבת נח פרטית

 עד שתתחזק, ואז תוכל לצאת מחדש אל המרחב, כשאתה חזק מבחינה רוחנית,

 ובכך תוכל לבלום את הרוחות הרעות, שהן מעללי הנחש הקדמוני.

אם לא תבנה תיבת נח משלך – איש לא יבנה אותה עבורך ("נתיבות שלום").

פרשת "נח" מתארת שני דורות של חוטאים כלפי ה', דור המבול ודור הפלגה.

א. דור המבול חוטא בעבודת אלילים ובעריות כדברי רש"י לכתוב: "ותשחת הארץ לפני האלהים – לשון ערווה ועבודת אלילים", וכן "גזל" ככתוב: "ותמלא הארץ חמס" = גזל.

"בעל הטורים" מוסיף: המילה "חמס" בגימטריא, שווה לביטויים: "מי נח" וכן "גהינם" = 108, דבר המבטא את שיטת הענישה "מידה כנגד מידה", דרכה נפרע הקב"ה מהרשעים. הם חטאו בחמס, הקב"ה נפרע מהם ע"י "מי נח" = מי המבול, המהווים גהינום הפועל במלוא הקיטור בעולם הזה, ולא רק בעולם הבא כדברי חכמים.

 העבירות הנ"ל מבטאות השתעבדות לתאוות הפרט, במקום לדאוג לזולת על פי יעוד העולם: "עולם חסד יבנה", ולכן בסוף הפרשה מופיע אברהם אבינו עמוד החסד, הפותח את שעריו לכל נצרך, והמפיץ את מלכות ה' בעולם ככתוב: "והנפש אשר עשו בחרן" = את הנפשות אותן תיקן אחרי חטאי דור המבול.

אברהם אבינו היה בן נ"ח שנים, במותו של נח. רמז לכך שהלך בדרכו.

ב. דור הפלגה יצא למלחמה נגד הקב"ה כדברי רבי שילא בגמרא (סנהדרין קט, א): "שאמרו נבנה מגדל ונעלה לרקיע ונכה אותו בקרדומות כדי שיזובו מימיו". כלומר, יורידו את כל המים, כך שלא יהיה יותר מבול כדברי המהרש"א. המדרש אומר שהם ניסו להגיע אל מחוץ לאטמוספרה שם אין את כוח המשיכה, ויוכלו להתגלגל כלפי מעלה כמו אסטרונאוטים בחלל, כך שיוכלו להילחם חלילה נגד ה', מבלי שימשכו לארץ.

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהם ניסו להתרכז במקום אחד בניגוד לצו ה' לאדם הראשון: "פרו ורבו – ומלאו את הארץ". לשם כך הם בנו מגדל גבוה כדי שהאנשים יזהו את המקום מרחוק, {דוגמת צריחי המסגדים הגבוהים}.

רבנו אומר: "שכאשר ברא הקב"ה את עולמו, בראו שיהיה שליש ישוב ושליש מדבר" {ושליש ים}. בהמשך הוא מסביר שרצף ישובים נחשב לישוב אחד, למרות שביניהם ישנם שטחים ריקים. דור הפלגה החליט לפעול נגד רצון ה', "ולזה גזר אומר להפר עצתם ולבלול שפתם, שאז בהכרח יהיו נפרדים, וכל אחד יבקש לו מקום. וזהו שאמר הכתוב 'ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ…  ויש בזה סוד ליודעי חן, וכמעט יהיה דומה למקצץ בנטיעות…" .

 עיקרון פיזור האוכלוסין נועד לדעת רבנו אוה"ח הק' לברור את ניצוצות הקדושה שם התפזרו, ולכן עם ישראל התפזר בכל העולם דוגמת מ"ב המסעות אותם עברו עם ישראל במדבר, ומ"ב מסעות אותם עובר כל אחד מאתנו כדי לברור ניצוצות קדושה ותיקון פגמים מגלגולים קודמים, לכן עלינו לקבל את הגלות בהבנה.

רבנו אברהם אבן עזרא אומר על אתר, שהקב"ה לא העניש אותם, אלא דאג לפזרם לטובתם, כמו תופעת פיזור האוכלוסין, תופעה לה אנו עדים במדינת ישראל, כאשר הממשלה דאגה ליישב עולים בפריפריה.

הרלב"ג מסביר מדוע חשוב פיזור אוכלוסין: המין האנושי עלול להיכחד במידה ויהיה מרוכז במקום אחד כאשר פורצת רעידת אדמה וכו', לא כן כאשר הוא מפוזר. לא שמים את כל הביצים בסל אחד, כדברי הפתגם.

יש האומרים שהם ניסו לתקן את חטאי דור המבול שגזלו וחמסו איש את זולתו, בכך שדאגו איש לרעהו מתוך אחדות ככתוב: "שפה אחת ודברים אחדים".

עם הקמת המדינה, הוחל בפיזור האוכלוסין, בכך שהעולים החדשים הרבים שהגיעו לארץ בשנות החמישים, הופנו לצפון הארץ ודרומה, כל זאת, למרות קשיי הקליטה הרבים.

השבח לבורא עולם – עקב היוזמה הברוכה הנ"ל,  יש לנו כיום ישובים מפותחים מבחינה כלכלית וחברתית, ועוד יותר מבחינה ביטחונית, היות והם מהווים "חומת אש" בפני התפשטות הערבית.

כמו כן, אנחנו מקיימים את מצות ישוב ארץ ישראל לאורכה ולרוחבה.

"ותשחת הארץ – לפני האלוהים,

ותמלא הארץ חמס" (בר' ו, יא).

 רש"י: "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל" (קהלת רבה א, לד).

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "לפני": בדור המבול חטאו כ"כ הרבה, עד שמלאכי חבלה רצו להעניש את החוטאים מהר, לפני שהסתיים גזר דינם, בבחינת "לפני {גזר דין} האלוהים".  כידוע, מהעבירות שהאדם עושה, נוצרים קטגורים שהם מלאכי חבלה ככתוב בפרקי אבות (ד', מי"א), והם אלה שמענישים את החוטא כדברי הנביא ירמיה (ב' יט'): "תייסרך רעתך" – רעת האדם מייסרת אותו, ולא ה'.

רבנו אוה"ח הק' מדגיש שגם הארץ נשחתה בגלל "התיעוב הנוצר ממעשיהם", ולכן נאמר "ותשחת הארץ".

"ותשחת הארץ לפני האלוהים": המגיד ממזריץ' אומר: אנשי דור המבול הקדימו את הארציות – לפני האלוקים, כלומר, הם דאגו לצרכים הגופניים והארציים האסורים כמו עריות וחמס, ורק אח"כ לעבודת ה' אם בכלל.

בחג שמחת תורה מתחילים לומר "משיב הרוח – ומוריד הגשם".

דרך דרוש: הרוצה להשיב לעצמו את הרוחניות – עליו להוריד מעצמו את הגשמיות, בניגוד לדור המבול שדאג לגשמיות. בדורנו המשופע בגשמיות, יש מה להוריד.  

הסבר נוסף: ישנם חכמים בעיניהם, המשחיתים את דרכם ב"שם ה' = לפני האלוקים",  בכך שעוברים עבירות רבות כמו "לא תשנא את אחיך", בכך ששונאים יהודים אחרים, היות והם לא הולכים בדרכם, ומתעלמים מ"ואהבת לרעך כמוך", שזה כלל גדול בתורה כדברי רבי עקיבא, וכן מדעת האר"י הק' האומר שמידי בוקר לפני התפילה, יש לומר: "הריני בא לקיים מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ואני אוהב כל יהודי כגופי". הדוגמאות הן רבות.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, ח"י).

אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך, אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה. אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה. ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה', ואז לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך', שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.  

רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך' – לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך, אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם. ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך ה' אשנא" (תהלים קלט כא).

"סאה מלאה עוונות.

מי מקטרג בראש כולם? גזל! (קהלת רבה א', ל"ד).

"ותמלא הארץ חמס". על כך אומר רבי יוחנן: "בא וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכול {ובפרט עריות ועבודה זרה כדתנא דרבי ישמעאל בסנהדרין כז, ע"א}, ולא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל" (סנהדרין קח, ע"א).  גם רש"י על אתר אומר, שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על גזל.

 גם בימינו, נושא הגזל תופס מקום "נכבד" ביחסים שבין אדם לחברו, ומי יכול להעיד על עצמו שלא נכשל בו.

סוגי הגזל רבים הם, ולהלן דוגמאות מחיי יום יום:

 נזקי שכנים: חניה מרושלת על שתי חניות. הדבקת מודעות וגרימת נזק לסיוד. שימוש במעליות או שבילים פרטיים ע"י עוברי אורח כדי לקצר דרך. התחמקות מתשלום מיסי וועד. קיום פעוטונים/משרדים מבלי לקבל רשות הדיירים. גרימת נזקי רעש ע"י דיירים לשכניהם. התקנת מזגן המרעיש באוזני השכנים.

נזקים אחרים: אי החזרת הלוואה בזמן. שכפול דיסקים או תכנת מחשב ללא אישור. שימוש בטלפון בעבודה ללא אישור. ביטול זמן בעבודה. מי שאינו אומר דבר בשם אומרו כדברי רבי ירמיה בר אבא בשם רבי יוחנן לכתוב: "אל תגזול דל – כי דל הוא". השואל חפץ מחברו לצורך מסוים, ומשתמש בו לדבר אחר.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

לשר התורה מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה,

ובמה זכה להיות גדול הפוסקים של דורנו?

לכבוד יום ההילולה שלו – ג' מרחשון.

  • לימוד תורה מתוך עמל.

מרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף ע"ה זכה להיות גדול דורנו,  בכך שניצל באופן מעורר השתאות את כל זמנו ללימוד תורה. הוא זכה שיקויים בו הכתוב אצל יהושע בן נון: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך – והגית בו יומם ולילה, למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל"  (יהושע א, ח).

במשך כל ימי חייו לא משה התורה מפיו, וזמנו היה יקר עליו כנפשו ממש, הן בימי בחרותו בעידן עניותו, והן בזמן גדולתו כראשל"צ וכנשיא מועצת החכמים, כאשר היה טרוד בתפקידיו הרבניים, והנהגת הציבור.

מרן ע"ה העתיק את משכנו פעמים רבות, לצורך תפקידיו הרבניים: ירושלים, מצרים, פתח תקווה, ירושלים, תל אביב, ושוב ירושלים, אך בכל מקום ובכל מצב, הוא ניצל את זמנו אך ורק ללימוד תורה והפצתה, להנהיג את עם ישראל בדרך ה', וכתיבת ספריו הרבים התופסים מקום של כבוד בקדמת הפסיקה לדורותיה. גם בחודשים האחרונים לחייו, לא משה התורה מפיו, למרות מחלותיו.

  • "המתמיד" –

לימוד תורה מתוך התמדה, כבר בילדותו.

בתלמוד תורה, עת שיחקו חבריו ופרקו את מרצם במשחקים, רבנו ישב ושקד על תלמודו. אך הוא לא הסתפק בזאת, רצונו היה שגם אחרים יתעלו בתורה, והיה מושך עמו מדי פעם את אחד החברים מתוך משחקיו, ומעודדו לחזור אתו על הנלמד בכיתה. 

 בגיל 12 החל מרן ללמוד בישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה בירושלים, לימודים שנמשכו 12 שנים רצופות, בהן שם לילות כימים בלימוד הש"ס והפוסקים, ולא ביטל מזמנו אפילו שנייה אחת.

 מרן ע"ה סיפר, כי את בקיאותו בתנ"ך אותו ידע בעל פה – רכש בחמש דקות של ההפסקה בין סדר הלימוד לתפילת מנחה… חבריו באותם הימים מספרים, שאף בזמן הארוחות היה מקפיד להביא אתו גמרא, והיה לומד בזמן הארוחות. לעיתים תכופות היה עושה סיום מסכת, סיום מיוחד, על הלימוד שלמד תוך כדי הארוחות.

כדאי לציין שבמחזור של רבנו, היו עוד שקדנים שהפכו לרבנים מובילים כמו הרב יהודה צדקה ע"ה, הרב מרדכי אליהו ע"ה, הרב בן ציון אבא שאול ע"ה, הרב דוד חיים שלוש ע"ה, הרב דוד חיים הלוי ע"ה וכו'.

  • "ובלכתך בדרך" – עם חברו מרן הרב בן ציון אבא שאול ע"ה.

הגאון הגדול הרב בן ציון אבא שאול ע"ה ומרן ע"ה, היו צועדים רגלית בכל בוקר מביתם שבשכונת בית ישראל אל ישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה, וגם חוזרים רגלית מהישיבה לביתם. כל הדרך היו משננים את לימודם, ובכל יום היו מספיקים לשנן דף גמרא בהלוך, ודף גמרא בחזור.

 כמו כן מספר הרה"ג שלום כהן שליט"א, ראש ישיבת פורת יוסף: "אני זוכר את מרן ע"ה בנערותו, הולך בשוק הערבים וגמרא בידו. היה מעיין בכמה שורות, ואח"כ חוזר עליהם בע"פ, שוב מעיין בספר וחוזר על זה בע"פ…". 

 שכנו של מרן בתקופה שהיה אברך צעיר מספר, שכאשר מרן היה ממתין לאוטובוס {קו 3}, הוא היה שקוע בריכוז עצום בספר שבידו, ואף לא היה מרגיש כשהאוטובוס מגיע לתחנה. נהגי האוטובוס הכירוהו והיו צופרים לו בהגיעם לתחנה. וגם כשהיה מאכיל את ילדיו, היה מניח ספר פתוח על השיש, מסתכל בספר, ניגש לילדיו להאכיל אותם, שוב רץ לעיין בספר, וממשיך להאכיל את ילדיו. 

 וכך סיפר מרן בערוב ימיו: "כשהייתי צעיר, הייתי בא כל ליל שבת אחרי התפילה לעשות קידוש. עד שמסדרים ועד שיושבים, היתה לי גמרא ביד, והייתי גומר עמוד, שני עמודים, שלושה עמודים, כמה שיכול, בינתיים עד שיגידו 'שלום עליכם' 'אשת חיל מי ימצא', הייתי גומר עמוד ועוד עמוד, המצטברים לגמרות שלמות". 

  • עונג שבת – בלימוד תורה בספריה.

ביום שישי נהג מרן זצ"ל לקום באשמורת הבוקר כדי להתפלל עם הנץ החמה. לאחר התפילה היה מסתגר בספריה הממוקמת בבית הכנסת "שושנים לדוד", שבשכונת בית ישראל בירושלים, והיה לומד ספרי שאלות ותשובות (שו"ת) בהלכה ברציפות, במשך כל שעות היום עד לכניסת השבת. גבאי בית הכנסת שחשש שמא יקח הבחור הצעיר מן הספרים יקרי הערך לביתו, סירב להרשות לו לשבת בספרייה שעות רבות כל כך, ורק לאחר הפצרות מרובות נעתר לבקשתו, בתנאי שהוא ינעל את דלת הספרייה מבחוץ, וסמוך לכניסת השבת יפתח לו את הדלת, כדי שיצא לקבלת שבת ולתפילת ערבית. ביום שישי אחד, שכח הגבאי את הבחור היושב ולומד בספרייה, ולא פתח את הדלת בכניסת השבת. באותו יום, היה גם השקדן הצעיר שקוע בתשובה מעניינת, עד שלא הבחין שכבר נכנסה השבת. בינתיים כבר הציבור התפלל ערבית והלך לביתו. כשהבחין הצעיר בכך, החל דופק בחזקה על הדלת במשך שעה ארוכה, עד שקול הדפיקות הגיעו לאוזני השכנים, שהלכו מיד לביתו של הגבאי, שבא במרוצה ופתח את הדלת לעילוי הצעיר, ובפיו בקשת סליחה על כך ששכח לפתוח את הדלת.

בעקבות האירוע, החליטה הנהלת בית הכנסת, שלא לנעול יותר את דלת הספרייה בפני העילוי הצעיר, והותר לו להיכנס לשם בכל עת שיחפוץ.

  • ניצול הזמן ללימוד תורה – גם בזמן שמעל הזמן.

 התמדתו של מרן זצ"ל אינה יודעת זמנים: מעניין לראות בספריו את התאריכים והזמנים לכתיבת התשובות. כך למשל, אנו מוצאים בשו"ת יביע אומר (ח"ז סימן נד) תשובה שנכתבה ב"מוצאי יום הכיפורים תשמ"ח, זמן שכולם עייפים מהצום והתפילות והולכים לנוח, ומרן זצ"ל ללא ספק היה עייף שבעתיים במוצאי כיפור, כיוון שהיה רגיל להוריד דמעות כנחל בתפילות ווידוי יום הכיפורים, אך הוא לא הלך לנוח, אלא ישב וכתב תשובה בהלכה כהלכה. 

הראשל"צ הרה"ג משה שלמה עמאר שליט"א מספר: מתוך עיון בפרוטוקולים בבית הדין בפתח תקווה, מהתקופה בה מרן זצ"ל שימש כחבר בית הדין, הבחין הרב, שמרן עסק בענייני בית הדין בזמנים לא זמנים. הרב מצא שם פרוטוקול הנושא את התאריך יום חמישי י"ג ניסן. בפרוטוקול מתואר, שביום זה הגיעו בני זוג להתגרש. אין ספק, שדיין אחר היה דוחה את הדיון עד לאחר הפסח, שהרי בלילה עורכים בדיקת חמץ, ולמחרת, זה ערב שבת וערב פסח, וההכנות רבות. אבל כשהבחין מרן זצ"ל שהעניין דחוף, ויפה שעה אחת קודם לסדר את הגירושין, כתב החלטה בכתב ידו, להזמין למחרת את הצדדים עם העדים לבירור השמות.

אכן, למחרת ערב שבת וערב פסח, הגיע מרן זצ"ל לבדו לבית הדין, ערך הסכם גירושין בין בני הזוג, קיבל את העדים לבירור השמות, וסידר להם את הגט. בהיות ו"הספרא דדיינא" {כותב הפרוטוקולים} לא נכח, מרן כתב את הפרוטוקול בכתב ידו. מתוכו עולה, שמרן זצ"ל לא עזב את בית הדין לפני השעה שלש אחר הצהריים.

  • "ואם יתקפו האחד – השנים יעמדו נגדו.

והחוט המשולש לא במהרה ינתק" (קהלת ד, יב).

מרן הרב עובדיה ע"ה – זכה שספריו בהלכה יתקבלו עוד בחייו, דוגמת מרן השו"ע.

מרן שר התורה – זכה שבניו וב"ב ממשיכים בדרכו – דרך התורה וההלכה.

על כך אומר רש"י ע"פ הגמרא:

 "אם יתקפו האחד. אם באו… לתוקפו – אם שנים הם, יעמדו לנגדו, וכ"ש אם ג' הם –

והחוט המשולש לא במהרה ינתק".

מרן זכה שבניו הגאונים – עיגנו ומעגנים את פסיקותיו בספריהם החשובים:

הראשל"צ הרה"ג חכם יצחק יוסף שליט"א – בספריו המסולאים מפז  "ילקוט יוסף",

והרה"ג דוד יוסף שליט"א – בספריו היקרים "הלכה ברורה", שכשמם כן הם.

אכן, על זה יאמר: "והחוט המשולש – לא במהרה ינתק".

וכן, "מי שהוא ת"ח ובנו ובן בנו, שוב אין תורה פוסקת מזרעו. וכן הוא אומר: 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר יהוה מעתה ועד עולם' (ישעיה נט, כא).

להתבשם באור החיים – למוצש"ק

 למו"ר הרה"ג יהושע כהן שליט"א –

על התרחקותו מגזל ואפילו של שניות,

במהלך שיעוריו המופלאים בגמרא.

גזל ע"י שכירים: יעקב אבינו אמר לרחל ולאה: "כי בכל כוחי עבדתי את אביכן", דבר המלמד אותנו שעל השכיר לא להתבטל בזמן העבודה. חכמים אף התירו לפועלים לקרוא קריאת שמע בראש האילן, כדי שלא יפסידו זמן עבודה ע"י ירידתם ועלייתם (ברכות טז, ע"א). מה עם גזל תלמידים ע"י מלמדים המאחרים לשיעור.

להלן סוגי גזל אחרים: גזל אויר, גזל שינה, גזל זמן, גזל מצוות. ("מי מקטרג בראש כולם, גזל", הרב משה אבידן שליט"א).

יזכר לטוב חדא בדרא – הרה"ג יהושע כהן שליט"א המקפיד תמיד להתחיל את שיעורו המופלא והמתוק מדבש בגמרא, על השנייה.

כאשר עברתי לגור בירושלים, זכיתי להשתתף בשיעוריו המרתקים והמפולפלים של הרב יהושע שליט"א, בישיבת "חוט של חסד", בראשותו של הרה"צ מזכה הרבים, הרה"ג שלום ארוש שליט"א.

 מעולם לא קרה שמו"ר הרב שליט"א יאחר לשיעור, גם בימי השלג הירושלמיים.

כאשר נאלץ לצאת לחו"ל לסדרת שיעורים,  הוא השלים לנו את השיעורים, ומיותר להגיד על הדקה והשניה.

לרב יהושע שליט"א, יש שליטה מלאה בע"פ בים התלמוד על פרשניו הרבים, ובראשם "המנורה הטהורה" – רש"י, אותו תמיד הרב מצטט, בתוספת השנים והימים שחלפו מאז – ועד ליום ההילולה שלו. 

"כרם יהושע – דרך לימוד גמרא בעיון"

מאת הרה"ג יהושע כהן שליט"א.

ספרו של הרב שליט"א – זכה לתפוצה ותהודה בקרב לומדי התורה.

חיבורו של הגאון שליט"א – זכה להכרה והסכמה של גדולי הדור.

הרה"ג יוסף שלום אלישיב ע"ה כתב בהסכמתו לספר:

"משנתו סדורה ושגורה בפיו… ויהי לגפן אדרת, לגאון ולתפארת,

 ואף הוציא ספר המורה… איך לרכוש שלימות בתורה"

זוכר אני שבזמן לימודי בישיבת "פורת יוסף" בירושלים, עבדתי בבין הזמנים בקק"ל באחד מהרי טבריה. בעצם, חלק גדול מהפועלים באו לעבודה, אבל לא עבדו, וכל זאת מתוך העלמת עין של הממונים.

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף ע"ה שהשתתף בתחילת דרכו בארץ בעבודה בקק"ל, לא הפסיק ממלאכתו, גם כשרוב הפועלים ישבו להם לנוח, היות ואלה היו בעיקר עבודות יזומות לעולים חדשים. לשאלתי מדוע אינו נח כמו כולם? תשובתו הייתה: "מה עם איסור גזל לאור היום", וסיפר לי על אבא חלקיה נכדו של חוני המעגל, שאפילו לענות שלום באמצע העבודה לא ענה, כדי שלא לעבור על איסור גזל. מה נענה ומה נאמר ביום פקודה!

בזהר הק' נאמר שעל גזל, חוזרים בגלגול כדי להשיב את הגזלה, כדברי רבי שמעון בר יוחאי בזוהר: "ואלה המשפטים – רזא דגלגולא" = סוד הגלגול. כאשר אדם עובר על אותן ג"ן מצוות שבין אדם לחברו המופיעות בפרשה.

רבנו הגר"א אמר שאין הלומד תורה יכול לראות סימן ברכה בלימודו, אם בביתו תקוע אפילו מסמר אחד שאינו שלו עפ"י דין תורה. כי אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על נקיי כפיים (ספר הגה"ח מוילנא עמ' מו).

ע"פ זה מסביר הגאון מוילנא את המסופר בגמרא (בבא מציעא פ"ה) על רבי חייא שזרע פשתן וארג רשתות וצד צבאים, עיבד את עורם וכתב עליהם ספר תורה ממנו היה מלמד את תלמידיו כדי להימנע מגזל, ולכן שיבח אותו רבנו הקדוש שזכה להעמיד תורה בישראל, בגלל שכל הכנת ספרי הלימוד, התנהלו על טהרה מגזל.

רבי ישראל סלנטר אמר לשוחט ירא שמים שביקש לעזוב את מלאכת השחיטה, ולעסוק במסחר: במלאכת השחיטה, יש לאו אחד של נבלה, ואילו במסחר ישנו חשש לאיסורים רבים: לא תגנוב, לא תגזול, לא תחמוד, לא תעשוק, לא תונו, לא תכחשו, לא תשקרו. (מתוך הרב א' טובולסקי רמא').

מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כל הנמלים מריחות בה,

ולא היתה אחת נוטלת אותה, עד שחזרה אותה נמלה שהפילה את החיטה ולקחה אותה.

הדא הוא דכתיב: "ראה דרכיה וחכם" (משלי ז), שבורחת מן הגזל" (דברים רבה פ"ח).

 מוסר השכל מהנמלה: זהירות – גזל.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור

אלישע אחר השני

ד"ר דן מנור

תשע"ח-2018

״אלישע אחר השני״ להבדיל מאלישע בן אבויה שחי בתקופת המשנה, וחז״ל הוקיעו אותו בכינוי ״אלישע אחר״ מפאת התפקרותו. הרומן מתאר קהילה כפרית באזור סוס שבמרוקו השונה בתרבותה ובמנהגיה מכל הקהילות שבמרוקו, לרבות הקהילות הכפריות שבהרי אטלס. בקהילה זו נולד ילד מחונן בשם אלישע שכל חייו היו שרשור של עליות ומורדות, החל מהמשבר הנפשי שחווה עם הגירתו לעיר, ושממנו הוא חולץ בעזרת אישה נדיבה שסללה לפניו נתיב לתרבות צרפת, ובו בזמן נתיב לתנועת נוער ציוני. עם עלייתו לארץ הופנה בטעות לישיבה חרדית שבה נתקל בניכור עד כדי נידוי. בשל דעותיו וסירובו ללמוד אידיש הוקיעו אותו אברכי הישיבה בכינוי: ״אלישע אחר״. השלבים הבאים: חילוצו מהישיבה, שירות צבאי, לימודים באוניברסיטה שאותם סיים בתואר דוקטור. בפרק האחרון מתואר מאורע טרגי והוא אחד מהתיאורים ברומן הטעונים מתח רב, וביניהם עליית הנערים לארץ שהייתה רצופה דרך חתחתים ותחבולות לעתים קומיות. חבלי הקליטה בקבוץ ועוד. הרומן חושף בפני הקורא מצבים ודמויות-עולם אחר – שהיה עלום עד כה. ומעל לכול מאגר של ניבים ופתגמים מאוצר היהדות.

ד״ר מנור חוקר, פובליציסט וסופר. פרסם שני ספרים ומאמרים רבים בספרות המחשבה של חכמי ספרד ומרוקו.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עיר נצורה

בליבה של מרוקו, בין יערות ארז מוריקים ומעיינות זכים, שוכנת העיר מקנס. אזור זה התברך באקלים ים־תיכוני נוח, ובבוא האביב היו השדות הסמוכים לעיר מתכסים במרבד ססגוני של פרחי בר, נרקיסים ואיריסים. עצי שקד, אלה ושסק לבלבו במלוא הדרם. פירותיו האדומים של עץ האשחר בצבצו בינות לענפים מרשרשים. ריחו המתקתק של צמח השומר נישא באוויר ודילג מעל חומת האבן הסובבת את השכונה היהודית(ה׳מלאח׳).

הניחוחות הרעננים התפשטו בין הסמטאות הצרות בהן התרוצצו ילדים בהמולה עליזה. חדרו לתוך בתי המדרש בהם ישבו תלמידי חכמים עטויי גלימות והתכנסו לתלמודם. בישמו את דוכניהם של רצענים וחייטים, של אמני הרקמה והצורפות, והגיעו עד לקיתונות הדלוחים ביותר של השכונה היהודית המתעוררת לחיים.

בתקופה זו של השנה היו נפתחים שערי העץ הכבדים של המלאח לכל מלוא רוחב שיעורם – לא בקמצנות ובחשדנות כבחודשי החורף הזעופים – אלא בהרווחה יתירה כיאה לימים בהם מתכונן עם ישראל לחג החירות. ראשונים לצאת היו הילדים שצווחות הגיל שלהם נשמעו למרחוק. הללו פרצו בצהלה לתוך המגרש הגדול המפריד בין המלאח לבין המדינה – העיר העתיקה של מקנס המוסלמית – ומשם נפוצו אל המרחבים הפתוחים. בעקבותיהם באו הנשים הכובסות ובידיהן גיגיות מתכת גדולות ובגדים שיש למרקם, לעמלנם ולגהצם לכבוד החג הקרב ובא. אחרונים באו נכבדי הקהילה שצעדיהם מדודים כיאה לתלמידי חכמים שדעתם מיושבת עליהם וכל הליכותיהם אומרות כבוד והדר.

גם בעיר המוסלמית הסמוכה היה האביב נותן אותותיו. חמָרים וגָּמָּלים בירכו את שכניהם היהודים בברכת ״סבאת אל ח׳יר״ [=בוקר טוב] ידידותית מהרגיל. אפילו השריפים חמוצי הפנים – אלה המוסלמים הקנאים המהדרים באיבתם ליהודים יותר משאר אחיהם – התעדנו והתרככו קמעא. רוח אביבית ומפויסת של אחווה וידידות חפפה על הבריות.

כך היה מדי שנה בשנה, אולם שונים היו הדברים בפרוס ימי חג הפסח של שנת תרס״ג(1903).

מאז ומקדם היו חייהם של יהודי מרוקו תלויים על בלימה. די היה בכל רוח שאינה מצויה כדי לתלוש את מסכת הידידות מעל פני שכניהם המוסלמים ולחולל פוגרומים עקובים מדם שכונו ׳תרִיתֵל׳. אחת בשנה נהגו שבטי הערבים והבֶּרְבֶּרים להתכנס בהמוניהם כדי לחגוג במקנס את יום אידם – ׳יום העיסאווא׳. היו אלה ימי פורענות ואימה שבהם הסתגרו היהודים בין חומות המלאח והמתינו לשוך המהומה. תשלומי שוחד מופלגים היו ניתנים למושל העיר על מנת שירחיק את ההמון המשולהב מהאזור היהודי. אף על פי כן גילו לא פעם היהודים בתום ימי החג כי חנויותיהם השוכנות באזור הערבי נפרצו ונבזזו וכל רכושם ירד לטמיון.

למציאות זו כבר היו היהודים מורגלים, ובחלוף הסערה העונתית היו חייהם שבים למסלולם. אלא שבשנה זו עמדה באוויר תחושת מועקה חריפה מהרגיל. רוחות של תמורה נשבו בעולם – ותמורות במרוקו תמיד בישרו רע ליהודים.

מרוקו הייתה שקועה בתסיסה עזה מחמת בחישתן של מעצמות אירופה הרחוקות: הגרמנים והצרפתים, הבריטים והספרדים. כולן ביקשו לעצמן השפעה בתוככי הממלכה המתפוררת. לבסוף הגיעו הדברים לכלל פיצוץ. בעיצומן של חגיגות העיסאווא הכתירו שבטי הברברים מנהיג בשם מולאי חפיד והכריזו על מרד בשלטונו של מלך מרוקו מולאי אָזִין, אותו האשימו במכירת הארץ לאירופאים.

היהודים הגיפו את שערי המלאח והמתינו בחשש לבאות.

עד מהרה התמלאו פאתי מקנס בהמון אדם. פרשים רכובים על גמלים, לוחמים עטויי רעלות, גברתנים חמושים בשבריות וברובי ענתיקה, אספסוף נושא קרדומים וכלי משחית למיניהם. תחילה פנה המחנה הגדול לעבר עיר הבירה פס, השוכנת מרחק יום רכיבה ממזרח למקנס, מקום משכנו של המלך.

אולם לוחמי ׳המשמר השחור' צבאו האישי של המלך, הדפו אותם לאחור. המורדים שינו כיוון וביקשו עתה לכבוש את מקנס, העיר השניה במלכות.

החרדה בתוככי המלאח גברה מיום ליום. היהודים לא לקחו צד במריבה זו שבין שני מלכים המתקוטטים על כתר אחד, ואולם בידוע הוא שבנפול מוסדות השלטון מזדרזים המורדים לפרוק את זעמם על היהודים. היהודי מעצם הגדרתו הוא ד׳ימי – בן־חסות נחות דרגה. כביכול כל קיומו נובע רק מההגנה שפורש עליו המלך. בדין הוא אפוא שכל המבקש לפגוע במלך יפגע תחילה בבני חסותו היהודים…

את ליל הסדר של אותה השנה, עשו היהודים בתפילה כי יזכו בקרוב לראות גאולה וישועה. לצאת מתחומי הרובע היהודי – לא העזו. את צרכי החג סיפקו להם סוחרים ערבים שהביאו את המוצרים עד פתח המלאח. כאשר הפציע אור השחר בבוקר יום השבת, ב׳ דחול המועד פסח, התממשו החששות הגרועים ביותר: נחשול ענק של מורדים צר על חומות העיר ומקץ לחימה קצרה חדר לתוכה. ״העיר בעלת מאה המינרטים״ [מינרט = בית תפלות] – כפי שכונתה מקנס – נפלה שדודה ורצוצה.

מהומת דמים פרצה בעיר. הפולשים הברברים שללו ובזזו כל שיכלו. אל האנדרלמוסיה הצטרף גם האספסוף העירוני שניצל את שעת הכושר כדי לבזוז את שלוש מאות החנויות של יהודי העיר. כל תכולתן נשדדה, ואפילו הדלתות ואבני הריצוף נלקחו. אבל הפורעים לא הסתפקו ברכוש. הם ביקשו גם את הנפש. סמטאות המלאח מלאו קולות נהי ויללה. מתוך בתי הכנסת הדהדו תקיעות שופר ונשמע קולם של היהודים הזועקים י״ג מידות ואומרים סליחות ותחנונים לביטול רוע הגזרה.

למחרת, בעוד היהודים מכונסים בבתי הכנסת לתפילת שחרית של חול המועד, פתח האויב בהרעשה ארטילרית על המלאח. השאון היה מחריש אוזניים. המתפללים התפזרו במנוסת בהלה. כדורי עופרת הלמו בבתים הישנים וחלקם קרסו על יושביהם. בחור אחד, יהושע פאריינטי הי״ד, נהרג מפגיעת פגז.

חבורת ברברים רעולי פנים התקרבו אל שערי המלאח וניסו לפרוץ אותם בקרדומיהם. מכת אש פתאומית ניחתה עליהם מעל החומות. היו אלה קומץ יהודים חמושים בכמה רובים עלובים שקמו לעמוד על נפשם. הברברים נסוגו תוך שהם מותירים ששה חללים, אך עד מהרה שבו בכוחות מתוגברים.

ביום השישי לחול המועד אזלה התחמושת במלאת. היהודים נקראו למסור את כלי העופרת שברשותם – כפות, מזלגות וכיוצא באלה – לידי הצורפים, שהתיכו מהם קליעים וכדורים. הברברים הסתערו על החומות לסירוגין אך נהדפו שוב ושוב. מי שלא נשא נשק הצטרף למתפללים שהתכנסו בבתי הכנסת וזעקו לרחמי שמים. צחנה חריפה של אבקת שריפה החניקה את הסמטאות הצפופות. האבק צרב את העיניים ותימרות עשן כיסו את עין השמים.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל-עמוד 25

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

הפיוט הבא מביא דברי נוחם לעם ומציג את הימים הטובים העתידים:

מִמָּךְ גּוֹאֲלִי יוֹצְרִי / אֶשְׁאַל נָא גְּאֻלָּה
בָּא עֵת הַזָּמִירזַמְּרִי / אֶת עֵדָה סְגֻלָּה
תִּשְׁבָּחוֹת וָשִׁירעוֹרְרִי / וּתְנִי לוֹ תְּהִלָּה

(אעירה שחר פיוט מספר 45 כרך א')

עת הזמיר בפיוט הוא עונת האביב בו עם ישראל יפרח וישוב לימי זהרו, בכך שתושב עטרה ליושנה ויחזור לארץ־ישראל. מוסיף המשורר וכותב:

וּשְׁנַת הַדְּרוֹר קָרְבָה / חָלְפוּ הַנְּדוֹדִים

תַּם קֵץ הַנְּדוֹדהַלְלִי .
וּלְצוּר גּוֹאֲלֵךְ גַּדְּלִי

 

  • הערת המחבר: מדרש שיר השירים רבה ב׳ מסביר את ״עת הזמיר״ ואומר: ״עת הזמיר הגיע ־ הגיע זמנם של ישראל להגאל. הגיע זמנה של ערלה להזמר, הגיע זמנה של מלכות אדום שתכלה…

״הדרור״ הוא קץ הגלות בו יתמו נדודי העם בגלויות השונות. ״אני אפקוד שאר צאני״ ־ ה׳ יזכור לטובה את צאנו המפוזר וגם בארצו יזכה לחופש. כאשר המשיח הגואל יגיע יבוא הקץ ליאוש שבו שרוי העם בגלות והוא עצמו, המשיח, יתקבל בשמחה וברצון רב:

שָׁלוֹם לְךָ, דּוֹדִי הַצַּח וְהָאַדְמוֹן,
שָׁלוֹם לְךָ מֵאֵת רַקָּה כְמוֹ רִמּוֹן,

יש כאן פניה של המשורר, כנציגה של כנסת ישראל, אל המלך המשיח המתקבל בשמחר רבה. המלך המשיח מתואר כ״צח״ ־ נקי וחף מחטא וכ״אדמון״, והוא נצר מדוד המלך הידוע כאדמוני ויפה עיניים.

בפיוט אחר מדגיש המשורר את השמחה המצפה לעם עת יבוא המשיח ״בן דוד הנביא צמח/ בימיו נגיל ונשמח״. בפיוט אחר אנו מוצאים את תאורו של המשיח ואת תכונותיו:

יָרוּם וְנִשָּׂא / גָּבַהּ מְאֹד / וְיַשְׂכִּיל עַבְדִּי….

וְנָחָה עָלָיו / רוַּח חָכְמָה / וְהוֹד כְּבוֹדִי

תפקידו הראשון של המשיח הגואל יהיה לקבץ את עם ישראל המדומה כאן לצאן ויפתח את שערי הכלא הסגורים בפני בני העם באשר הם ה״דוים״ ־ הכואבים את כאב

הגלות:

ר׳ חיים בן עטר מציג את תפקידו הצבאי של המשיח. המשיח ילחם בגויים ויגבר עליהם ומסתמך על הכתוב בברכת יעקב לבניו ״אסרי לגפן עירא׳׳ (בראשית מ״ט, י״א). ״עירא״ הם הגויים שיאסרו ע״י המשיח. ר׳ אליהו הרוש(בן המאה ה־ 19) מציג את המלך המשיח כמלך רב עצמה וכוח השולט על עמים רבים. ראה מנור ״גלות וגאולה׳׳ בעמי 205־104.

פיוט מס׳ 11 בא׳׳ש חובר ע״י המשורר ר׳ ישראל נג׳ארה ומופיע בפרשת ״בראשית״.

הוּא עַבְדִּי צֶמַח / פְּדוּת יַצְמַח / יִקְבֹּץ צֹאן יָדִי
שְׂעָרִי פְּדוּת / מַהֵר יִפְתַּח / מִבְּלִי סוֹגֵר
יִפְדֶּה אֶת דָּוִים / לוֹ מְקַוִּים / בָּאוּ עַל מַסְגֵּר

לאחר קיבוץ הגלויות ימלוך המשיח על ישראל ויבצע את תפקידו:

 "ושפט בצדק דלי אביוני

ונחה עליו רוח ה'"

הערת המחבר: על דמותו המלכותית כותב ר׳ חיים בן עטר ומציין, בהסתמך על ישעיהו י״א, ב׳־ה׳, כי מדותיו החיוביות של המשיח הם משפט צדק ומורה הוראה בסנהדרין. יש כאן הדגש מיוחד על מידת הצדק הקיימת אצל המשיח ולא בכדי, שהרי המשיח יבוא רק אחרי שישרור צדק במשפטם של ישראל. על כך כתוב: ״אמר רבי שמלאי משום רבי אלעזר ברבי שמעון: אין בן דוד בא עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל…ואשיבה שופטייך אמר עולא: אין ירושלים נפדית אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה״ (ישעיהו א׳, כ״ח). המדרש מופיע בסנהדרין דף צ״ו ע״ב.

אחרי קיבוץ הגלויות יגיע שלב הבניין, הארץ חרבה, והנה הגיע הזמן שבו תיבנה הארץ מחדש ותחדש את פניה כמקדם:

"קוֹמֵם אֶת כַּרְמִי / נֶחְרַב וְנִתְרוֹקָק

תִּבְנֶה חָרְבוֹתַי / וְתִרְצֶה בִשְׁבָחָי"

פיוט מס' 205 אעירה שחר, חובר על ידי המשורר שמואל ארוליו ומופיע בפרשת "וישב"

״הכרם״ הוא ארץ־ישראל, כמו בישעיהו ״כרם היה לידידי בקרן בן שמן״ המשל הידוע המדבר על עצי הכרם ־ עם ישראל שהכזיבו את הכורם שהוא ה'.

הערת המחבר: על דמותו המלכותית כותב ר׳ חיים בן עטר ומציין, בהסתמך על ישעיהו י״א, ב׳־ה׳, כי מדותיו החיוביות של המשיח הם משפט צדק ומורה הוראה בסנהדרין. יש כאן הדגש מיוחד על מידת הצדק הקיימת אצל המשיח ולא בכדי, שהרי המשיח יבוא רק אחרי שישרור צדק במשפטם של ישראל. על כך כתוב: ״אמר רבי שמלאי משום רבי אלעזר ברבי שמעון: אין בן דוד בא עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל…ואשיבה שופטייך אמר עולא: אין ירושלים נפדית אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה״ (ישעיהו א׳, כ״ח). המדרש מופיע בסנהדרין דף צ״ו ע״ב.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-עמוד 61

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר