מורשת יהדות מרוקו

שלילת המגורים ברובע המדינה

אחרי מאות שנים של בידוד בתוך חומות המללאח, החלו היהודים לגור מחוץ לשכונה היהודית. התהליך החל עוד לפני סוף תקופת מרוקו העצמאית, אך המגמה גברה לאחר כינון הפרוטקטורט ב-1912. השלטונות הצרפתיים ראו בחיים המשותפים בלב השכונות הערביות (״מדינה״), את אחד הביטויים החיוביים הבולטים לסיומו של המעמד הנחות הנפרד של היהודים. אולם עוד בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים הביעו שלטונות המחזן הסתייגות גוברת מערבוב זה. הבעיה הייתה רגישה במיוחד בערים קזבלנקה ומרקש.

ב־7 בדצמבר 1934 ביקש מפקד הפיקוח האזרחי של נפת קזבלנקה הנחיות מהנציבות בעניין חוזר שהווזיר הגדול ביקש ממנו להעביר לפאשה של קזבנלקה. המסמך הנפיץ נועד לאסור בעתיד, מסיבות דתיות ותרבותיות, התיישבות של משפחות יהודיות ברובעי המדינה לצדם של מוסלמים, בין כבעלים של הנכס ובין כשוכרים. הנחיות אלה לפאשה הביכו את הנציבות, משום שהיו מנוגדות למדיניותה מאז כינון הפרוטקטורט. לאחר התייעצויות של כמה שבועות, הבהירה הנציבות למחזן את עמדתה העקרונית בסוגיה העדינה:

״היועץ לממשל השריפי הציג את תוצאות החקירה בפני הווזיר הגדול. הווזיר סי אל מוקדי אכן אישר כי תופעת מגורי יהודים במדינה של קזבלנקה אינה דבר חדש. מאז כינון הפרוטקטורט עזבו משפחות יהודיות עשירות את המללאח והתיישבו במדינה. הווזיר הגדול מודע לעובדה שמדובר במצב הקיים כבר זמן מה, וכי צריך לנהוג בו בזהירות רבה. לעומת זאת לא התרחש עד כה ערבוב אוכלוסייה במדינה החדשה ובשכונת החאבוס (הקדש מוסלמי) של קזבלנקה – למעט מקרים בודדים, כפי שגם ציין ראש הנפה האזרחית, מר קורטין. זאת בדיוק מטרתו העיקרית של הווזיר הגדול, אשר הזכיר מחדש את דאגתו של הוד מלכותו השואף למנוע בעתיד, לפחות ברבעים אלה, מגורים משותפים, שבהם ראה פגם חמור הן בהיבט הדתי והן בהיבט הפוליטי. בתנאים אלה, רשאי מר אורתליב להסכים לצעדים ולהציג… בפני הפאשה את רצונות המחזן, ולהדגיש שאין לשנות את המצב הקיים, אלא רק למנוע בעתיד מיהודים לעבור לגור במדינה החדשה ובשכונת החאבוס״.

שנה לאחר מכן, בנובמבר 1936, חזר הווזיר הגדול והעלה את הנושא בפני הנציבות בעת ביקור הסולטן במרקש! כך הוא הציג את המצב המיוחד בבירת הדרום:

״הובא לידיעת הוד מלכותו הסולטאן המצב המיוחד במרקש. מצד אחד, מגורים משותפים של תושבים יהודים ומוסלמים בכמה שכונות בעלות אופי מוסלמי מובהק הסמוכות למללאח. ומצד שני, העסקת משרתות מוסלמיות אצל מספר רב של משפחות יהודיות, המתגוררות בתוך המללאח. להוד מלכותו הגיעו תלונות רבות של מוסלמים המתנגדים למגורים המשותפים. הם מתריעים כי מגורים כאלה יוצרים תקריות רבות. אמנם עד כה התקריות אינן חמורות, אך הן עלולות להחמיר אם לא יושם להן קץ. במיוחד צצות שערוריות במללאח, עקב יחסים אינטימיים אסורים שמנהלים כמה ראשי משפחות או בניהם עם המשרתות המוסלמיות. שערוריות אלה פוגעות עמוקות במוסר וברגשות המוסלמים״.

במרקש כמו בקזבלנקה, הסכימו השלטונות השריפים והצרפתיים לא לשנות את המצב הקיים, אבל ניאותו להרחיב את שטח המללאח במרקש, כדי לנסות לפתור את בעיית צפיפות המגורים החמורה של יהודי העיר. באשר להעסקת המשרתות המוסלמיות הושגה פשרה – רק משרתות מבוגרות יורשו לעבוד במללאח ולא צעירות.

השלכות מלחמת האזרחים בספרד

נפילת המלוכה בספרד ועליית הרפובליקה לשלטון באביב 1931 התקבלה בתקוות גדולות אצל כ-20,000 בני הקהילות היהודיות של אזור הפרוטקטורט הספרדי וטנג׳יר. צעירים רבים הצהירו על תמיכתם ברפובליקה מתוך אמונה בספרד הליברלית, ואף התגייסו למפלגות השמאל והשמאל הקיצוני, דבר שסיכן את חייהם עקב פרוץ מרד הלאומנים הספרדים. למרות שהגנרל פרנקו עצמו לא אימץ מעולם את הרעיונות הגזענים של בני בריתו הנאצים והפשיסטים, השפיעו רעיונות אלה רבות על האידיאולוגיה של חברי הפלנגות תומכיו והכתיבו את התנהגותם היומיומית כלפי האוכלוסייה היהודית. כך רוששו השלטונות חלק נכבד מהאוכלוסייה, ולא הותירו ברירה לחלק מהם אלא להגר למרוקו הצרפתית.

בטיטואן, יצא העיתון הלאומני ״אל קוררו ״ (El Correro) בשצף קצף נגד היהדות הבינלאומית, המרקסיסטים והבונים החופשיים. העיתון דרש את כינונה מחדש של האינקוויזיציה באזור הצפוני של מרוקו. בנוסף להתקפות פיזיות והגבלות במסחר, התנכלו השלטונות החדשים לקהילות היהודיות כפי שדיווח מנהל בית הספר של אליאנס בטנג׳יר בנובמבר 1936 :

״היהודים החיים באזור הספרדי, חיים במצב של חוסר ביטחון ופחד. אלה שיכלו לעזוב את העיר ומצאו מקלט בטנג׳יר שותקים, ושתיקתם אומרת הרבה מאוד על המאורעות שלהם היו עדים. השלטונות מתנכלים בעיקר להונם ולרכושם. האוכלוסייה, גם הספרדית וגם הערבית, יונקת את השראתה מהתנהגות השלטונות הרשמיים, ואלה מנצלים כל תירוץ כדי לסחוט הן את הקהילות היהודיות כקולקטיב והן את היהודים האמידים כפרטים. לעומת זאת אין מבקשים מהם, כפי שמבקשים מהמוסלמים, להילחם למען ספרד. כך שהאנטישמיות לובשת בעיקר אופי רשמי ודבקה בהמונים רק באופן שטחי… השלטונות מבצעים את הפעולות הפיננסיות דרך בנק חסן (היהודי) מטנג׳יר, באמצעות מַמַן וטולדנו סוכניו בטיטואן, סוחרים יהודים מטפלים בכל הרכישות של הממשל הספרדי״.

 השנה הנוראה

היהודים חוו את תלאות העימות המשמעותי הראשון בין התנועה הלאומית המרוקאית ושלטונות הפרוטקטורט הצרפתי כצופים מודאגים, הנסחפים שלא מרצונם בסופה, על רקע של קשיים כלכליים ומצוקה כללית. במאמר מערכת מינואר 1937 הצביע ״לאבניר אילוסטרה״ עד כמה מצוקת ההמונים, שנבעה מהמשבר הכלכלי העולמי ומבצורת מתמשכת, העמיקה את מורת הרוח הציבורית:

״אם קיים היום הלך רוח כה שפל המתפשט בההרגה בשכבות חברתיות מסוימות, יש לחפש את מקורו אך ורק במצוקה הנוראה העושה שמות במשפחות רבות. הפרולטריון הילידי סובל מאוד מן המשבר, ומשבר זה עלול להימשך עוד זמן רב״.

כזכור, מנהיגי התנועה הלאומית תלו תקוות מוגזמות ביכולתה של ממשלת החזית ״עממית להגיע אתם לפתרונות שלווים של רפורמות ליברליות במשטר הפרוטקטורט. ״הם התאכזבו במהרה מההתנגדות העזה של החוגים הקולוניאליסטיים, שהמשיכו למעשה לשלוט במדיניות החוץ של צרפת. ב-1935 הגיש ועד הפעולה המרוקאי תכנית רפורמות מתונה ונמנע מכל דרישה לעצמאות. סירובה של פריז לבחון ברצינות תכנית זו גרם לפיצול הוועד. חבר הוועד מוחמד וואזאני. ייסד את המפלגה הלאומית לרפורמות (PNRR-Parti National pour la Réalisation des Réformes) והורה לתומכיו לעבור לפעולה ישירה, דהיינו לארגן הפגנות המונים בערים הגדולות במרוקו.

לאחר סדרה של הפגנות רחוב ללא השלכות מיוחדות בכל מרוקו, חל בעיר מכנאס, שעד כה נותרה שלווה, מפנה שזיכה את 1937 בתואר ״השנה הנוראה״ וטבע אותה בזיכרון הקולקטיבי. עם הטיית אפיק נחל ״ואדי בו-פקרַאן, העובר בעיר לטובת מתיישבים צרפתים, פרצה ״מלחמת המים״, וזו נוצלה בהרחבה בידי המנהיגים הלאומנים שהאשימו את הצרפתים ״בגניבת המים״ לאחר שנישלו את אדמותיהם.

ב-2 בספטמבר 1937, התארגנה הפגנה גדולה כדי לדרוש את שחרור המפגינים שנעצרו יום קודם. ההפגנה הידרדרה למהומה: המשטרה פתחה באש על ההמון ללא התראה. 13 בני אדם נהרגו וכמאה נפצעו. בין הקורבנות היה צעיר יהודי שהתאסלם זמן מה קודם וקיבל את השם סעיד אל אסלאמי. המפגינים התנפלו במנוסתם על חנויות הסוחרים היהודים במדינה, בעיקר על חנויות מוכרי התכשיטים והבדים. הם בזזו ושרפו 42 חנויות, ועוצר הוכרז במללאח. לא היו קרבנות בנפש, אך הנזקים ברכוש היו גדולים, וגדול יותר היה ההלם הפסיכולוגי. כלומר גם תחת משטר הפרוטקטורט לא השתנה דבר, וכל התגודדות המונים עלולה הייתה להפוך למתקפה על יהודים ועל רכושם ללא סיבה. דוח שירותי המודיעין הדגיש את הסכנה בהלך רוח זה בחוגים היהודים במכנאס:

״הם התאכזבו מאוד מהעמדה שגילו כלפיהם החוגים המוסלמים. הם קיוו למצוא אצלם יותר הבנה בעקבות מאמצי ההתקרבות שנוהלו על ידי ברנרד לאקאש (Bernard Lacache), נשיא הליגה הבינלאומית נגד האנטישמיות, בעת שהותו בעיר בתחילת אותה שנה. הם מזכירים שפרויקט התקרבות זה התחיל לשאת פרי בשתי הזדמנויות: א. בזמן הדיונים בוועדה העירונית על פתיחת הבריכה למוסלמים וליהודים, הם תמכו במוסלמים ובתביעותיהם, ואף הציעו לארגן הפגנה בבאב עמר, יוזמה שלא יצאה לפועל בשל האיסור שהטיל הפאשה; ב. ערב מאורעות ה-2 בספטמבר 1937, היה זה יהודי שכתב בערבית את העצומה לסולטאן בעניין הטיית מי ואדי בו־פקראן״.

היהודים התאכזבו גם מעמדת הנציבות, שהתנגדה לעיקרון של פיצוי מלא על הגניבות והנזקים שנגרמו עקב ההפגנות והמהומה. משמעות הדבר הייתה הכרה באחריותה של הנציבות, ולכך היא לא הסכימה מחשש ליצירת תקדים. על כך התווספה מחלוקת פנימית מיותרת על גובה הפיצויים שיש לדרוש. יוסף בירדוגו, נשיא ועד הקהילה חשב שהם מוגזמים, ויתר חברי הוועדה חלקו על דעתו. בירדוגו הגיש את התפטרותו, אך השלטונות סירבו לקבלה.

לבסוף הסכימה הנציבות ״מסיבות הומניטריות גרידא״ להקצאה כוללת של סיוע לקורבנות הנצרכים ביותר, והחלוקה הופקדה בידי יוסף בירדוגו.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-עמ'- 40

מינקת נוכרית – גישות שונות

במדרש תנחומא: ״אמרו רבותינו כל בני המצריות שהניקה שרה כולם נתגירו״ (מהד׳ באבער, עמ^׳ 108). כוונת המדרש למנוע מיהודים מסירת התינוקות לנוכריות להנקה.

הרמב״ם השלים עם הדין שנוכרית תניק ילד יהודי, אבל הוא מסביר מדוע בת ישראל לא תניק את בנה של נוכרית ״מפני שמגדלת לעבודה זרה״. כלומר, בכך שהיא מניקה את התינוק הנוכרי, היא מעודדת עבודה זרה (הלכות עכו״ם, פרק ט, הלכה טז).

היתה אמונה שההנקה משפיעה על התינוק גם בהתנהגותו, והיו חכמים שאימצו תחושה מיסטית לפיה החלב של הגויה מעביר לתינוק תכונות שליליות. לכן התנגדו שתינוק יינק מעכו״ם, אלא אם חייו בסכנה, ואין מינקת אחרת.

ר׳ יהודה עייאש מאלג׳יר כתב: ״לא התירו חלב נוכרית אלא לתינוק מסוכן״. כלומר תינוק הנמצא בסכנה, וכדי להצילו אין ברירה אלא ליתנו לנוכרית (׳בית יהודה׳, יור״ד, סי׳ מה).

ר׳ שלמה זרקא כתב כי: ״אם נאלץ אדם למסור את בנו למינקת, ישתדל שלא ימסור אותו למינקת גויה, כי כאשר יונק התינוק מן הגויה, תדבק טומאה בנשמתו״(ש. אלקיים, תשנ״ז, עמ^׳ 48).

ר׳ כלפון משה הכהן התיר להניק מנוכרית, וכותב כי ״מדינא שרי [מהדין מותר] להביא מינקת גויה״(׳שואל ונשאל׳, ח״ז, או״ח, סי׳ לח).

באמונה העממית. לפי ר׳ רפאל אוחנא: ״מי שמניח להניק בנו מגויה גורם שעל ידי שאוכלת טריפות מוכרח הילד להיות רע ומטמטם לבו״. במקום אחר בספרו הוא כותב: ״אם אפשר מישראלית, דחלב עכו״ם מטמטם את הלב ומוליד בו טבע רע״ (׳מראה הילדים׳, מד ע״ב, סד ע״ב).

אסור להתחתן עם מעוברת ומניקה עד שהתינוק יהיה בן שנתיים

בשו״ע אהע״ז סי יג, ס״ק יא:

גזרו חכמים שלא ישא אדם ולא יקדש מעוברת חבירו ולא מינקת חבירו עד שיהיה לולד כד חדשים.״ בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה לו בין שהיא מזנה. אפילו נתנה בנה למינקת או גמלתו בתוך כד חדש, לא תינשא.

שם ס״ק יד: ״זה שאמרו בגרושה יש מי שאומר דדוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה אבל קודם הזמן הזה לא. דהא אי בעיא לא תניק ליה כלל אפילו בשכר״. היו חכמים שהתירו להתחתן כבר לאחר יח חודשים. חכמי המגרב דנו בתשובותיהם בשאלה האם המינקת, בהיותה גרושה או אלמנה חייבת להמתין כד חודש עד שתורשה להתחתן עם אדם אחר.

מינקת שהתקדשה 22 חודשים לאהר הלידה, מפרישים את הזוג זה מזה

ר׳ יהודה עייאש דן באירוע דלקמן:

מעשה אירע במינקת אחת שמת בעלה והיתה מינקת בנה. ולסוף יט חדש ללידת הולד גמלתו ואחר עבור ג׳ חודשים וחצי נתקדשה לאחר, ואחר כך נישאת. ואחר עבור מהנישואין כמו חודש ימים הרגישו הבית דין בדבר ורצו להוציאה בגט כפי פסק כל הפוסקים בעבר, ונשא מעוברת או מינקת חבירו דלכולי עלמא [לפי כל הדעות] יוציא בגט. בסיכום נאמר, כי עלתה הסכמת בית הדין ״דהוא עם הארץ ולא ידע כלל מן האיסור דמינקת חבירו שלא לגרשה, אבל הפרשנו אותם זה מזה עד סוף הזמן כי קרוב הוא״(׳בית יהודה׳, אהע״ז, סי׳ יח, דף נב ע״א-ע״ב, מצוטט על ידי ר׳ רפאל חיים בן משה בן נאיים, ׳רחמים פשוטים׳, אהע״ז, סי׳ ב, דף יח ע״ב).

ר׳ מרדכי בן דוד גיג שפעל באלג׳יר במאה ה־19 דן באשה שילדה ארבעה בנים והניקה אותם. שבעה חודשים לאחר שהתאלמנה – ועדיין מניקה, רצתה להינשא. החכם אסר עליה להינשא בתוך כד חודש, ונימק: ״לא מצאתי היתר לאשה זו להינשא לא מכח הפוסקים ולא מכח הסברא״ (׳מגן דוד׳, אהע״ז, סי׳ יד).

בג׳רבה כופים את המינקת להתגרש אם נישאה לפני הזמן. נשאלה השאלה בדבר מניקה שנישאה ארבעה חודשים לאחר שגמלה את תינוקה, האם כופין אותה להתגרש. ר׳ יעקב הכהן פסק, בהסתמך על פוסקים לפניו, כי כופין אותה להתגרש (׳הליכות יעקב/ דף לא סי׳ ד). חכם במרוקו בן המאה ה־20 הגדיר את המצבים בהם אסור לה להינשא: מעוברת ומניקת חבירו אסור ליקדש ולישא עד שיהיו לולד כד חודשים, חוץ מיום שנולד ויום שנתקדשה, בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה בין שהיא מזנה. כך פסק השו״ע, אהע״ז, סי׳ יג, ס״ק יא (דוד צבאח, ׳שושנים לדוד׳,

חו״ם, אות מט, דף קכח ע״ב).

באילו מצבים אינה צריכה לחכות כד חודש עז שתינשא?

ר׳ ש״י אביטבול מצפרו דן באירוע דלקמן. בעיר דבדו גרושה שילדה, ואינה רוצה להניק הולד והשליכתו לאביו ליטפל בו ולשכור לו מינקת, יען רוצה היא בתקנת עצמה שכבר מצאה בעל שישאנה להצילה מרוב עוני… שהבעל שנתקשרה עמו לא ימתין כד חדש מיום לידתה וכאשר באה לינשא עמד מי שמנעה עד מלאת כד חדש.

לפי פסק הדין שנכתב בשנת תקס״ח (1808) ״מותרת האשה לינשא ואין צריך המתנה״(׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ לג. פסק דין דומה ניתן על ידי ר׳ אליהו הצרפתי מפאס, שם סי׳ לד).

אלמנה שלא הניקה, אלא שכרה מינקת, אינה צריכה להמתין כד חודשים לנישואיה מחדש, ואין חשש שמא ישא מינקת חבירו (יוסף בירדוגו, ׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ יז).

גרושה שלא הניקה. מעשה במאה ה־19: בתו של ר׳ אלעזר טובי גורשה בהיותה מעוברת, ״ובעת לידתה לא רצתה להניק הבת ונתנה אותה לבעלה, והשכיר לה מינקת באופן שלא הניקה אותה אמה כלל״. כפי שהסכימו חכמי פאס, מותר לה להינשא לפני מלאת כד חודש (שמואל עמאר, ׳דבר שמואל׳, אהע״ז, סי׳ לב).

ר׳ ידידיה מונסונייגו מפאס דן באשה שבעלה גירשה בעודה מעוברת בחודש התשיעי, ולאחר הגירושין ילדה בן. מיד שלחה את התינוק לאביו. והתינוק לא הכיר את אמו כלל. השאלה האם מותר לה להינשא תוך כד חודש. התשובה חיובית בעקבות פסקיהם של חכמי מכנאס (׳דבר אמת׳, סי׳ צב).

גם ר׳ שלמה אבן דנאן כתב על אשה שהתגרשה כשהיא מעוברת ״וילדה בן ולא הנקתו ומעולם לא הכירה אותו… אם יכולה להנשא בתוך ימי הנקה״. התשובה חיובית (׳אשר לשלמה׳, דף קמ, אות נ, סי׳ ה).

מותר להינשא בסוף כד חודש גם אם השגה מעוברת. מעשה באדם שהיה נשוי ולא זכה להיבנות מאשתו, רצה לשאת גרושה שהיתה מניקה. עברו לתינוק כד חודש, אלא שהשנה היתה מעוברת. ר׳ שמואל מרצייאנו נשאל האם מותר לה להינשא, או עליה לחכות עד שיושלמו שתי שנים וחודש העיבור כלומר 25 חודשים. החכם ענה בשנת תש״ח (1948) בקזבלנקה, כי מותר לה להינשא מיד, כי האיש רוצה לקיים מצות פריה ורביה ״כי לא ידע מה ילד יום״, והאשה כבר גמלה את התינוק (׳ויען שמואל׳, אהע״ז, סי׳ א).

אצל זוג גרוש עלתה השאלה האם חל על גרושה הדין שלא ישא מינקת חבירו אלא רק לאחר כד חודש.

ר׳ שמואל מרצייאנו הביא את הדעות השונות בנידון. לדבריו, חייבים לבדוק כיצד היתנו המתגרשים בעת הגירושין, באשר לולד שיוולד. אם התנאי היה שהאב יטפל בו – אז אינו נקרא מינקת חבירו, ומותרת להינשא גם תוך כד חודש. אבל אם היה החיוב על האשה, אז היא מכונה מינקת חבית ואסורה להינשא עד כד חודש (שם, אהע״ז, סי׳ ד; ראו גם סי׳ ה).

נשאלה שאלה בדבר פנויה שהניקה תינוק שמתה אמו, האם מותר לאבי התינוק לשאת אותה. התשובה חיובית, כפי שפסק ר׳ שלמה בירדוגו(׳די השב׳, אהע״ז, דף יא ע״ב).

אם יש חשש שהאשה תצא לתרבות רעה. חכם ממכנאס דן בגרושה שילדה ולא רצתה להניק הילד, בעקבות שאלה האם מותרת להינשא תוך כד חודש. החכם בדעה כי אם לא התחילה להניק, והתינוק עדיין לא מכיר את אמו, ויש צער לאשה ״לעגנה כד חדש ושיש לחוש לקלקולה״, במצב זה מותר לה להינשא, וחברי בית הדין בפאס הסכימו עמו (פתחיה בירדוגו, ׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ צ).

אשה שילדה ויש חשש שתצא לזנות. חכם שפעל בעיר זטאט דן במעוברת גרושה. כשילדה באו הוריה לבית הדין ואמרו שרוצים שמיד עם הלידה יתנו את התינוק למינקת קודם שיכיר את אמו, כדי שעל ידי זה תוכל בתם להינשא, מבלי לחכות כד חודשים. נימקו בקשתם בכך שהם יודעים כי היא ״אשה פרוצה הומיה וסוררת וחוששים מחטאת שמא תפקיר עצמה לזנות״. תשובת החכם שמיד עם לידת התינוק תמסור אותו למינקת, ותוכל להינשא לפני שימלאו כד חודשים ללידתה (אברהם ריוח, ׳ויען אברהם׳, אהע״ז, סי׳ נט).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו – הבחנה בין זכר לנקבה-2005-עמ' 129

שמירה מהגויים

אחד היהודים הגר בסמוך לצדיק מצא מוסלמי אחד שתיווך בינו לבין נוצרי כדי לקנות ממנו 100 ק״ג פילפל שחור. עבור התיווך הם סיכמו שהיהודי ייתן לו מאה ריאל. לאחר שקנה היהודי מהנוצרי את הפילפל השחור, דרש המוסלמי מהיהודי 300 ריאל. אמר לו היהודי: ״או שתיקח 100 ריאל או שלא תקבל כלום״. לקח היהודי את השקים של הפילפל השחור שקנה, והלך משם. לא עבר זמן רב, והמוסלמי הלשין עליו למשטרה שהוא הולך למכור פילפל שחור ללא אישור. המשטרה תפסה אותו, ולקחו אותו למפקח שחקר אותו: "למה אתה הולך למכור פילפל שחור?״ ענה לו היהודי: ״אין לי פילפל שחור, יש לי עדשים׳/ פתח המפקח את השקים ומצא שם עדשים.

שחרר אותו המפקח, וכשהגיע לביתו חזרו השקים להיות מלאים בפילפל שחור. כששאלו את היהודי ״מה קרה?״ ענה להם: ״ברגע שהגיעו השוטרים צעקתי: ״ענני הצדיק רבי דוד ומשה״,

ואז התחלף הפילפל השחור לעדשים.

מעשה שקרה לדוד ואעקנין הי״ו שהיה מוכר הרבה דברים ב״מלאח״. יום אחד, החליטו הוא וחברו לנסוע לצדיק רבי דוד אדרעי הלוי זיע״א. הם חגו שם את חג השבועות, משם עברו לדמנאת ועשו שם שבת, וחזרו ביום ראשון והביאו איתם שני בקבוקי יין מתוק, ובקבוק ״מחייא״ ״ק׳ונטר בונד״. הם הגיעו ללקאמרא והלכו למגרש חנייה בשביל להשיג משם מכונית לנסוע לקזבלנקה. הם עלו על המכונית, והחליטו שבדרך יעצרו בהילולה של רבי דוד ומשה זיע״א. דוד וחברו שנזכרו שיש איתם בקבוק של ״מחייא", החלו לפחד כי היה אסור לסחור בשיכר באותו מקום. כשהם ירדו עם המזוודה שלהם בשביל ללכת להילולה, עצרו אותם השוטרים כדי לבדוק את המזוודה. התחילו דוד וחברו להתפלל לרבי דוד ומשה שיעזור להם, והשוטרים מצאו שיש במזוודה שני בקבוקים של יין מתוק. שמחו דוד וחברו, כי חשבו ששכחו את בקבוק המחייא. כשהגיעו לקזבלנקה, פתחו את המזוודה בשביל לחלק את הבקבוקים ומצאו שם בקבוק אחד של יין ובקבוק אחד של ״מחייא״, והבינו שרבי דוד ומשה זיע״א שהתפללו אליו הוא זה שגרם שיינצלו.

יום אחד, בשעת בוקר מוקדמת, הסתובב ערבי על יד הקבר וראה יהודים רוחצים פניהם במקום. אמר להם: סבחנא עלא אללאה ומה צ­בחנאס עלא האד ליהוד.

(השכמנו עם ה' ועם הצדיק ולא עם היהודים הללו מבטחנו ב־ה' ולא על יהודים אלה). הוא רק סיים את המשפט, וב­מקום הוא התעוור, מיד החל לצעוק: ״יא סייד ז־אווד ומוסה! (הו אדון דוד ומשה) אני מצטער ומבקש מחילה״. יהודים שהיו לידו שאלוהו: ״מה קרה?״ הערבי סיפר להם מה אמר עליהם, וביקש שיביאוהו לקבר הצדיק, יתפללו בעדו ויבקשו שימחל לו. הגיעו אותם יהודים איתו לציון, נשאו תפילה וראייתו של הערבי חזרה אליו. מאז נהג לשמור על מוצא פיו.

בתקופה מסוימת אסור היה לסחור בנחושת. שוטרים עלו על יהודי אחד שסחר בניגוד לחוק. הוא קרא בשמו של רבי דוד ומשה והשוטרים שחיפשו אצלו מצאו רק פילפל שחור כורכום וצמר.

מנהג השחיטה

מספר מר משה פרץ:״המנהג היה: כשמישהו שוחט בציון, הוא מבשל מה ששחט, נותן את זה לפקיד של הצדיק, והפקיד מחלק לכולם חלקים שווים מהתבשיל. לא יכול להיות מצב שאחד קיבל יותר מהשני: גדולים, כקטנים, עניים כעשירים חכמים ופשוטי עם. לאחר שכל משפחה מקבלת מנות כמספר הנפשות, נותן להם הפקיד גם מנות כצידה לדרך, אבל היה אסור לקחת יותר ממה שהפקיד חילק. יהודיה אחת הביאה פר לשחוט בציון של הצדיק, ולא הכירה את מנהג החלוקה. לאחר ששחטה ובישלה, התחילה לאכול, ושמרה חתיכת כבד גדולה בשביל בתה שהייתה בהריון. כשהתחילה לאכול את הכבד פתאום חשה ברע, עד אשר נשקפה סכנה לחייה. מיהרו אל הפקיד, והוא שאל את אותה יהודייה: ״מה קרה?׳ היהודיה סיפרה לו את המקרה, והפקיד הסביר לה את מנהג החלוקה, ואמר לבעלה שהוא צריך להביא עוד שחיטה. הבעל הביא שני כבשים ושחט אותם. הפקיד קרא לרבי דוד ומשה שיציל את היהודיה. לקח קצת מדם השחיטה ומרח על המקום הכואב, ופתאום יצא משם דם ומוגלה, והאישה הבריאה, כאילו לא קרה לה כלום.

הערות המחבר: הפקיד היה האחראי על הציון, הקשר של הפקיד עם הצדיק היה ידוע כקשר מיוחד ועמוק.

הערצת קדושים בקרב יהודי מרוקו, יששכר בן עמי(עמי94) :”טקס השחיטה לכבוד רבי דוד ומשה ממשיך להתקיים בארץ, ואחד הטקסים המעניינים והמרשימים ביותר נערך באשקלון. בעל ההילולא נוהג לקנות פר כמה חודשים לפני יום ההילולא, ומוסר אותו למשפחה במושב, שם מגדלים אותו, אומנם יחד עם פרים אחרים, אך מקדישים לו תשומת לב מיוחדת, כיאות לפר המיועד לקדוש: הוא מקבל יותר מספוא, ובאופן כללי זוכה ליחס טוב יותר משאר הבהמות… כולם יודעים שבאותו יום (יום ההילולא), מעבירים את השור מהמושב לבית הכנסת. התרגשות גדולה… בהגיעו לפתח בית-הכנסת מתקבל השור בקריאות "זרארית” שמשמיעות הנשים… מפילים את השור לרצפה ושוחטים אותו”.

משה פרץ הי”  חי בילדותו ליד הצדיק, כפרו נמצא במרחק של כ-400 מטר מציונו של הצדיק, אביו רבי שלום פרץ זצ”ל היה השמש של הצדיק, אביו נפטר ביום הילולת הצדיק ב-ב' חשוון והוא קבור ממש בצמוד לציונו של הצדיק, כמו כן הוא מספר שאביו ראה המון נסים במקום.

 רבי דוד ומשה – מאור שמחון-עמוד115

אֲזַמֵּר אַחֲזִיק טוֹבָה

 פיוט^א יסדתי לשבח לפאר בעלי החברה הקדושה, חברת גומלי חסדים לקבור מתים ולשמח חתנים

פיוט א. ובו ד׳ בתים גדולים, ובכל בית ה' טורים ארוכים והג׳ טורים הראשונים משולשי צלעות, ויש טורים מחולקים לב' צלעות, ומשקל הטורים י״ח־כ

נועם: יעלת חן העלמה נעימה

 סימן: אני דוד

אֲזַמֵּר אַחֲזִיק טוֹבָה, מְרֻבָּה, לְעֵדָה שְׁלֵמָה קְדוֹשָׁה

. נַפְשָׁם בַּמִּצְוֹת נִכְסְפָה, שָׁאֲפָה, קְבוּרַת מֵתִים גַּם רְחִיצָה. 

יְקָרָה בְּעֵינֵיהֶם מִדַּת, עֲבוֹדַת, עֲבוֹדָה וַעֲבוֹדַת מַשָּׂא. שְׂמֵחִים עֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם , בְּכֹחָם אוֹנָם וְהוֹנָם. לְשֵׁם יָה לֹא לְמַעֲנָם, מַעְיָנָם רוֹדְפֵי צֶדֶק גּוֹמְלֵי הֲסָדִים.

דִּבּוּק נָאֶה הֵם דְּבֵקִים, חֲשׁוּקִים; בַּה אֱלֹהִים חַיםח. נְדִיבֵי עַמִּים שְׁלֵמִים, תְּמִימִים, עַם אֱלֹהֵי אָב הָמוֹן גּוֹיִם

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ רַב חֵילוֹ, יֹאמְרוּ וְיַגִּידוּ בָּאִיִּים . 

מֵהֶם תִּרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ, בְּנֵי אֵל חַי לְעַם קְדוֹשׁוֹ הִתְאוֹשְׁשׁוּ הִתְקוֹשְׁשׁוּ, וָקוֹשּׁוּ, שִׁמְעוּ דְּבַר ה' הַחֲרֵדִים .

וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ, וּבְקִרְבּוֹ, יָשִׂים אוֹר בּוֹ, דְּבָרִים שֶׁל מִיתָה. 

מָאן דְּסָפַד יִסְפְּדוּנֵיהּ, יִדְלוּנֵיהּ, חַבְרוּתָא דדְּאִיכָּא בְּמָתָא. 

מִתְקַבְּצִים נֶאֱסָפִים, וְרוֹדְפִים, לְדַבֵּר עַל לֵב נֶחָמָתָא. 

זְכוּת אָבוֹת לָהֶם סוֹעֶדֶת , צִדְקָתָם לָעַד עוֹמֶדֶת

. וְנַפְשָׁם מִשְׁחַת נִפְדֵּת, מֵרֶדֶת, מַעֲלִים בַּקֹּדֶשׁ לֹא מוֹרִידִים".

דַּרְכָּם יָשָׁר בִּשְׁתֵּי מִדּוּת, חֲמוּדוֹת, קְבֹר מֵתִים וְשִׂמְחַת חֲתָנִים. יֵרָצֶה לִפְנַי אֶל עוֹלַם, פָּעֳלָם, לְפָנָיו אַפִּיל תַּחֲנוּנִים

יְבֻלַּע מוֹת לָנֶצַח, וְיִסַּח, יִמְחֶה דִּמְעָה מֵעַל כׇּל פָּנִים בְּיִשְׂרָאֵל יִרְבּוּ שְׂמָחוֹת

, וְיָנוּסוּ מֵהֶם אֲנָחוֹת. יִחְיוּ נְפָשׁוֹת וְרוּחוֹת, נִדָּחוֹת, לְחַיֵּי עוֹלָם יִהְיוּ עוֹמְדִים.

רינת יעקב

ב. חשקה, "כוסף״ עניינו חשק גדול: ג. ע׳׳פ נוסח ברכת הלבנה: ד. גם כן עניינו כת, כמו כחי וראשית אוני (בראשית מט, ג): ה. כל רצונם רק לעשות צדקה ולגמול חסדים: ו. כענין שנאי (דברים י, כ) ובו תדבק, ונאמר (דברים ד, ד) ואהב הדבקים בהי אלהיכם חיים כולכם היום: ז. מלשון קשירה, ראה שמות כז, י וברעדי שם. וכן הוא בעוד מקומות רבים: ח. ראה דברים ה, כג ועוד מקומות: ט. ראה תהלים מז, י: י. ללא מום בעבודת ה’: יא. ע״פ תהלים שם: יב. שם קמד, סו: יג. ראה ישעיה מב, יב: יד. ע״פ שופטים ז, יז: טו. הושע ב, א: טז. ראה דברים יד, ב-כא ועוד מקומות: יז. ע”פ צפניה ב, א ועניינו להאסף יחדיו: יח. ע״פ ישעיה סו, ה: יט. ע״פ קהלת ז, ב: כ. בקרב לבבו ישים אור של תשובה, ע”י שיהרהר באחריתו, והמליצה ע׳׳פ ירמיה ט, ז: כא. כ"ז במרק כח, ב וכתובות עב, א: כב. היא מצות ניחום אבלים:כג. בזכות אבות מזונותיהם וסעודותיהם מזומנים להב: כד. אבות ב, ב: כה. ראה איוב לג, כד: כו. בזכות מעשיהם הטובים יזכו לעליה וינצלו מירידה לגהינם, והמליצה ע"פ ברכות כח, א וש”נ: כז. ע׳’פ ישעיה כה, ח: כח. שם לה, י ושם נא, יא: כט. גם הנדחים ביותר יזכו לתחיה כאשר הבטיח הקב״ה ביד עובדיו הנביאים, מלבד הנז' בפרק חלק

אלישע אחר השני

ד"ר דן מנור

תשע"ח-2018

״אלישע אחר השני״ להבדיל מאלישע בן אבויה שחי בתקופת המשנה, וחז״ל הוקיעו אותו בכינוי ״אלישע אחר״ מפאת התפקרותו. הרומן מתאר קהילה כפרית באזור סוס שבמרוקו השונה בתרבותה ובמנהגיה מכל הקהילות שבמרוקו, לרבות הקהילות הכפריות שבהרי אטלס. בקהילה זו נולד ילד מחונן בשם אלישע שכל חייו היו שרשור של עליות ומורדות, החל מהמשבר הנפשי שחווה עם הגירתו לעיר, ושממנו הוא חולץ בעזרת אישה נדיבה שסללה לפניו נתיב לתרבות צרפת, ובו בזמן נתיב לתנועת נוער ציוני. עם עלייתו לארץ הופנה בטעות לישיבה חרדית שבה נתקל בניכור עד כדי נידוי. בשל דעותיו וסירובו ללמוד אידיש הוקיעו אותו אברכי הישיבה בכינוי: ״אלישע אחר״. השלבים הבאים: חילוצו מהישיבה, שירות צבאי, לימודים באוניברסיטה שאותם סיים בתואר דוקטור. בפרק האחרון מתואר מאורע טרגי והוא אחד מהתיאורים ברומן הטעונים מתח רב, וביניהם עליית הנערים לארץ שהייתה רצופה דרך חתחתים ותחבולות לעתים קומיות. חבלי הקליטה בקבוץ ועוד. הרומן חושף בפני הקורא מצבים ודמויות-עולם אחר – שהיה עלום עד כה. ומעל לכול מאגר של ניבים ופתגמים מאוצר היהדות.

ד״ר מנור חוקר, פובליציסט וסופר. פרסם שני ספרים ומאמרים רבים בספרות המחשבה של חכמי ספרד ומרוקו.

עיר נצורה

בליבה של מרוקו, בין יערות ארז מוריקים ומעיינות זכים, שוכנת העיר מקנס. אזור זה התברך באקלים ים־תיכוני נוח, ובבוא האביב היו השדות הסמוכים לעיר מתכסים במרבד ססגוני של פרחי בר, נרקיסים ואיריסים. עצי שקד, אלה ושסק לבלבו במלוא הדרם. פירותיו האדומים של עץ האשחר בצבצו בינות לענפים מרשרשים. ריחו המתקתק של צמח השומר נישא באוויר ודילג מעל חומת האבן הסובבת את השכונה היהודית(ה׳מלאח׳).

הניחוחות הרעננים התפשטו בין הסמטאות הצרות בהן התרוצצו ילדים בהמולה עליזה. חדרו לתוך בתי המדרש בהם ישבו תלמידי חכמים עטויי גלימות והתכנסו לתלמודם. בישמו את דוכניהם של רצענים וחייטים, של אמני הרקמה והצורפות, והגיעו עד לקיתונות הדלוחים ביותר של השכונה היהודית המתעוררת לחיים.

בתקופה זו של השנה היו נפתחים שערי העץ הכבדים של המלאח לכל מלוא רוחב שיעורם – לא בקמצנות ובחשדנות כבחודשי החורף הזעופים – אלא בהרווחה יתירה כיאה לימים בהם מתכונן עם ישראל לחג החירות. ראשונים לצאת היו הילדים שצווחות הגיל שלהם נשמעו למרחוק. הללו פרצו בצהלה לתוך המגרש הגדול המפריד בין המלאח לבין המדינה – העיר העתיקה של מקנס המוסלמית – ומשם נפוצו אל המרחבים הפתוחים. בעקבותיהם באו הנשים הכובסות ובידיהן גיגיות מתכת גדולות ובגדים שיש למרקם, לעמלנם ולגהצם לכבוד החג הקרב ובא. אחרונים באו נכבדי הקהילה שצעדיהם מדודים כיאה לתלמידי חכמים שדעתם מיושבת עליהם וכל הליכותיהם אומרות כבוד והדר.

גם בעיר המוסלמית הסמוכה היה האביב נותן אותותיו. חמָרים וגָּמָּלים בירכו את שכניהם היהודים בברכת ״סבאת אל ח׳יר״ [=בוקר טוב] ידידותית מהרגיל. אפילו השריפים חמוצי הפנים – אלה המוסלמים הקנאים המהדרים באיבתם ליהודים יותר משאר אחיהם – התעדנו והתרככו קמעא. רוח אביבית ומפויסת של אחווה וידידות חפפה על הבריות.

כך היה מדי שנה בשנה, אולם שונים היו הדברים בפרוס ימי חג הפסח של שנת תרס״ג(1903).

מאז ומקדם היו חייהם של יהודי מרוקו תלויים על בלימה. די היה בכל רוח שאינה מצויה כדי לתלוש את מסכת הידידות מעל פני שכניהם המוסלמים ולחולל פוגרומים עקובים מדם שכונו ׳תרִיתֵל׳. אחת בשנה נהגו שבטי הערבים והבֶּרְבֶּרים להתכנס בהמוניהם כדי לחגוג במקנס את יום אידם – ׳יום העיסאווא׳. היו אלה ימי פורענות ואימה שבהם הסתגרו היהודים בין חומות המלאח והמתינו לשוך המהומה. תשלומי שוחד מופלגים היו ניתנים למושל העיר על מנת שירחיק את ההמון המשולהב מהאזור היהודי. אף על פי כן גילו לא פעם היהודים בתום ימי החג כי חנויותיהם השוכנות באזור הערבי נפרצו ונבזזו וכל רכושם ירד לטמיון.

למציאות זו כבר היו היהודים מורגלים, ובחלוף הסערה העונתית היו חייהם שבים למסלולם. אלא שבשנה זו עמדה באוויר תחושת מועקה חריפה מהרגיל. רוחות של תמורה נשבו בעולם – ותמורות במרוקו תמיד בישרו רע ליהודים.

מרוקו הייתה שקועה בתסיסה עזה מחמת בחישתן של מעצמות אירופה הרחוקות: הגרמנים והצרפתים, הבריטים והספרדים. כולן ביקשו לעצמן השפעה בתוככי הממלכה המתפוררת. לבסוף הגיעו הדברים לכלל פיצוץ. בעיצומן של חגיגות העיסאווא הכתירו שבטי הברברים מנהיג בשם מולאי חפיד והכריזו על מרד בשלטונו של מלך מרוקו מולאי אָזִין, אותו האשימו במכירת הארץ לאירופאים.

היהודים הגיפו את שערי המלאח והמתינו בחשש לבאות.

עד מהרה התמלאו פאתי מקנס בהמון אדם. פרשים רכובים על גמלים, לוחמים עטויי רעלות, גברתנים חמושים בשבריות וברובי ענתיקה, אספסוף נושא קרדומים וכלי משחית למיניהם. תחילה פנה המחנה הגדול לעבר עיר הבירה פס, השוכנת מרחק יום רכיבה ממזרח למקנס, מקום משכנו של המלך.

אולם לוחמי ׳המשמר השחור' צבאו האישי של המלך, הדפו אותם לאחור. המורדים שינו כיוון וביקשו עתה לכבוש את מקנס, העיר השניה במלכות.

החרדה בתוככי המלאח גברה מיום ליום. היהודים לא לקחו צד במריבה זו שבין שני מלכים המתקוטטים על כתר אחד, ואולם בידוע הוא שבנפול מוסדות השלטון מזדרזים המורדים לפרוק את זעמם על היהודים. היהודי מעצם הגדרתו הוא ד׳ימי – בן־חסות נחות דרגה. כביכול כל קיומו נובע רק מההגנה שפורש עליו המלך. בדין הוא אפוא שכל המבקש לפגוע במלך יפגע תחילה בבני חסותו היהודים…

את ליל הסדר של אותה השנה, עשו היהודים בתפילה כי יזכו בקרוב לראות גאולה וישועה. לצאת מתחומי הרובע היהודי – לא העזו. את צרכי החג סיפקו להם סוחרים ערבים שהביאו את המוצרים עד פתח המלאח. כאשר הפציע אור השחר בבוקר יום השבת, ב׳ דחול המועד פסח, התממשו החששות הגרועים ביותר: נחשול ענק של מורדים צר על חומות העיר ומקץ לחימה קצרה חדר לתוכה. ״העיר בעלת מאה המינרטים״ [מינרט = בית תפלות] – כפי שכונתה מקנס – נפלה שדודה ורצוצה.

מהומת דמים פרצה בעיר. הפולשים הברברים שללו ובזזו כל שיכלו. אל האנדרלמוסיה הצטרף גם האספסוף העירוני שניצל את שעת הכושר כדי לבזוז את שלוש מאות החנויות של יהודי העיר. כל תכולתן נשדדה, ואפילו הדלתות ואבני הריצוף נלקחו. אבל הפורעים לא הסתפקו ברכוש. הם ביקשו גם את הנפש. סמטאות המלאח מלאו קולות נהי ויללה. מתוך בתי הכנסת הדהדו תקיעות שופר ונשמע קולם של היהודים הזועקים י״ג מידות ואומרים סליחות ותחנונים לביטול רוע הגזרה.

למחרת, בעוד היהודים מכונסים בבתי הכנסת לתפילת שחרית של חול המועד, פתח האויב בהרעשה ארטילרית על המלאח. השאון היה מחריש אוזניים. המתפללים התפזרו במנוסת בהלה. כדורי עופרת הלמו בבתים הישנים וחלקם קרסו על יושביהם. בחור אחד, יהושע פאריינטי הי״ד, נהרג מפגיעת פגז.

חבורת ברברים רעולי פנים התקרבו אל שערי המלאח וניסו לפרוץ אותם בקרדומיהם. מכת אש פתאומית ניחתה עליהם מעל החומות. היו אלה קומץ יהודים חמושים בכמה רובים עלובים שקמו לעמוד על נפשם. הברברים נסוגו תוך שהם מותירים ששה חללים, אך עד מהרה שבו בכוחות מתוגברים.

ביום השישי לחול המועד אזלה התחמושת במלאת. היהודים נקראו למסור את כלי העופרת שברשותם – כפות, מזלגות וכיוצא באלה – לידי הצורפים, שהתיכו מהם קליעים וכדורים. הברברים הסתערו על החומות לסירוגין אך נהדפו שוב ושוב. מי שלא נשא נשק הצטרף למתפללים שהתכנסו בבתי הכנסת וזעקו לרחמי שמים. צחנה חריפה של אבקת שריפה החניקה את הסמטאות הצפופות. האבק צרב את העיניים ותימרות עשן כיסו את עין השמים.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל-עמוד 25

הפיוט הבא מביא דברי נוחם לעם ומציג את הימים הטובים העתידים:

מִמָּךְ גּוֹאֲלִי יוֹצְרִי / אֶשְׁאַל נָא גְּאֻלָּה
בָּא עֵת הַזָּמִיר, זַמְּרִי / אֶת עֵדָה סְגֻלָּה
תִּשְׁבָּחוֹת וָשִׁיר, עוֹרְרִי / וּתְנִי לוֹ תְּהִלָּה

(אעירה שחר פיוט מספר 45 כרך א')

עת הזמיר בפיוט הוא עונת האביב בו עם ישראל יפרח וישוב לימי זהרו, בכך שתושב עטרה ליושנה ויחזור לארץ־ישראל. מוסיף המשורר וכותב:

וּשְׁנַת הַדְּרוֹר קָרְבָה / חָלְפוּ הַנְּדוֹדִים

תַּם קֵץ הַנְּדוֹד, הַלְלִי .
וּלְצוּר גּוֹאֲלֵךְ גַּדְּלִי

• הערת המחבר: מדרש שיר השירים רבה ב׳ מסביר את ״עת הזמיר״ ואומר: ״עת הזמיר הגיע ־ הגיע זמנם של ישראל להגאל. הגיע זמנה של ערלה להזמר, הגיע זמנה של מלכות אדום שתכלה…

״הדרור״ הוא קץ הגלות בו יתמו נדודי העם בגלויות השונות. ״אני אפקוד שאר צאני״ ־ ה׳ יזכור לטובה את צאנו המפוזר וגם בארצו יזכה לחופש. כאשר המשיח הגואל יגיע יבוא הקץ ליאוש שבו שרוי העם בגלות והוא עצמו, המשיח, יתקבל בשמחה וברצון רב:

שָׁלוֹם לְךָ, דּוֹדִי הַצַּח וְהָאַדְמוֹן,
שָׁלוֹם לְךָ מֵאֵת רַקָּה כְמוֹ רִמּוֹן,

יש כאן פניה של המשורר, כנציגה של כנסת ישראל, אל המלך המשיח המתקבל בשמחר רבה. המלך המשיח מתואר כ״צח״ ־ נקי וחף מחטא וכ״אדמון״, והוא נצר מדוד המלך הידוע כאדמוני ויפה עיניים.

בפיוט אחר מדגיש המשורר את השמחה המצפה לעם עת יבוא המשיח ״בן דוד הנביא צמח/ בימיו נגיל ונשמח״. בפיוט אחר אנו מוצאים את תאורו של המשיח ואת תכונותיו:

יָרוּם וְנִשָּׂא / גָּבַהּ מְאֹד / וְיַשְׂכִּיל עַבְדִּי….

וְנָחָה עָלָיו / רוַּח חָכְמָה / וְהוֹד כְּבוֹדִי

תפקידו הראשון של המשיח הגואל יהיה לקבץ את עם ישראל המדומה כאן לצאן ויפתח את שערי הכלא הסגורים בפני בני העם באשר הם ה״דוים״ ־ הכואבים את כאב

הגלות:

ר׳ חיים בן עטר מציג את תפקידו הצבאי של המשיח. המשיח ילחם בגויים ויגבר עליהם ומסתמך על הכתוב בברכת יעקב לבניו ״אסרי לגפן עירא׳׳ (בראשית מ״ט, י״א). ״עירא״ הם הגויים שיאסרו ע״י המשיח. ר׳ אליהו הרוש(בן המאה ה־ 19) מציג את המלך המשיח כמלך רב עצמה וכוח השולט על עמים רבים. ראה מנור ״גלות וגאולה׳׳ בעמי 205־104.

פיוט מס׳ 11 בא׳׳ש חובר ע״י המשורר ר׳ ישראל נג׳ארה ומופיע בפרשת ״בראשית״.

הוּא עַבְדִּי צֶמַח / פְּדוּת יַצְמַח / יִקְבֹּץ צֹאן יָדִי
שְׂעָרִי פְּדוּת / מַהֵר יִפְתַּח / מִבְּלִי סוֹגֵר
יִפְדֶּה אֶת דָּוִים / לוֹ מְקַוִּים / בָּאוּ עַל מַסְגֵּר

לאחר קיבוץ הגלויות ימלוך המשיח על ישראל ויבצע את תפקידו:

 "ושפט בצדק דלי אביוני

ונחה עליו רוח ה'"

הערת המחבר: על דמותו המלכותית כותב ר׳ חיים בן עטר ומציין, בהסתמך על ישעיהו י״א, ב׳־ה׳, כי מדותיו החיוביות של המשיח הם משפט צדק ומורה הוראה בסנהדרין. יש כאן הדגש מיוחד על מידת הצדק הקיימת אצל המשיח ולא בכדי, שהרי המשיח יבוא רק אחרי שישרור צדק במשפטם של ישראל. על כך כתוב: ״אמר רבי שמלאי משום רבי אלעזר ברבי שמעון: אין בן דוד בא עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל…ואשיבה שופטייך אמר עולא: אין ירושלים נפדית אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה״ (ישעיהו א׳, כ״ח). המדרש מופיע בסנהדרין דף צ״ו ע״ב.

אחרי קיבוץ הגלויות יגיע שלב הבניין, הארץ חרבה, והנה הגיע הזמן שבו תיבנה הארץ מחדש ותחדש את פניה כמקדם:

"קוֹמֵם אֶת כַּרְמִי / נֶחְרַב וְנִתְרוֹקָק

תִּבְנֶה חָרְבוֹתַי / וְתִרְצֶה בִשְׁבָחָי"

פיוט מס' 205 אעירה שחר, חובר על ידי המשורר שמואל ארוליו ומופיע בפרשת "וישב"

״הכרם״ הוא ארץ־ישראל, כמו בישעיהו ״כרם היה לידידי בקרן בן שמן״ המשל הידוע המדבר על עצי הכרם ־ עם ישראל שהכזיבו את הכורם שהוא ה'.

הערת המחבר: על דמותו המלכותית כותב ר׳ חיים בן עטר ומציין, בהסתמך על ישעיהו י״א, ב׳־ה׳, כי מדותיו החיוביות של המשיח הם משפט צדק ומורה הוראה בסנהדרין. יש כאן הדגש מיוחד על מידת הצדק הקיימת אצל המשיח ולא בכדי, שהרי המשיח יבוא רק אחרי שישרור צדק במשפטם של ישראל. על כך כתוב: ״אמר רבי שמלאי משום רבי אלעזר ברבי שמעון: אין בן דוד בא עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל…ואשיבה שופטייך אמר עולא: אין ירושלים נפדית אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה״ (ישעיהו א׳, כ״ח). המדרש מופיע בסנהדרין דף צ״ו ע״ב.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-עמוד 61