מורשת יהדות מרוקו

תכונה חשובה בעיני המעריצים היהודים והמוסלמים היא כושר הנבואה של הקדושים. אצל המוסלמים כושר הנבואה מיוחס במיוחד למג׳דוב, קדושים בעלי הפרעה נפשית, והאנשים פונים אליהם בשאלות על העתיד. בשתי הקבוצות, מנבאים הקדושים גם במישור האישי, וגם בקשר להתקפות על המלאח או הכפר, או למלחמות הקשורות לאיזור או לארץ כולה.

גם האמונה שהקדוש למעשה לא מת ויכול להופיע לאנשים לא רק בחלומות אלא גם במציאות, משותפת ליהודים ולמוסלמים. במיוחד מופיע הקדוש לאדם הנמצא בסכנה ומציל אותו, או שהוא מציל את המלאח או את הכפר, בדרך כלל, כשהוא רכוב על סוס וחמוש, נלחם נגד האויב. תחושה זו של בטחון שהקדוש מגן על היהודי הבודד ועל המלאח נגד המוסלמים, שאנו מוצאים במסורות כה רבות, מצויה גם אצל המוסלמים ביחס לשבט עוין או אויב אחר מבחוץ, כמו הנוצרים.

גם הקדושים המוסלמים נפגשים לאחר מותם ולומדים, כמו הקדושים היהודים, ואנשים יכולים לראותם בלימודיהם או לשמוע את קולם. אצל היהודים אלה קבוצות קטנות, בדרך כלל הקדושים שקבורים באותו מקום, אבל אצל המוסלמים זוהי מועצת הקדושים, הנפגשים במקומות קבועים ומחליטים על עתיד העולם או הולכים ביחד למכה. לא נראה לנו שקיימת אצל המוסלמים תופעה של קדוש הלומד את הקוראן עם דמות ידועה מהאיסלאם, בדומה לתופעה של הקדוש היהודי הלומד עם אליהו הנביא.

בדומה ליהודים, יש קדושים מוסלמים שלפי האמונה קבורים ביותר מאשר מקום אחד. קדוש מוסלמי אחד מכונה ״סידי טאהר בו קבראיין, דהיינו, בעל שני הקברים, וכן ידועה גם קדושה בשם ״לאלה אזו או אום קבראיין״. לפעמים המסורת אומרת שגופו של הקדוש נמצא בכל המקומות, או שבכל קבר מצוי רק חלק מגופו, כמו במקרה של סידי מוחמד לחאדג׳, הפטרון של טנג׳יר. דבר מעין זה אין להעלות על הדעת אצל היהודים, כיוון שזה מנוגד לעקרונות היהדות.

תופעה נוספת אצל המוסלמים, שאין דומה לה אצל היהודים, מתייחסת למקומות קדושים, כמו מבנים, עצים או ערימות אבנים, המוקמים במקום שבו הקדוש נח או התפלל בדרכו. מקומות אלה משמשים כשלעצמם מקום לעלייה לרגל והדלקת נרות, אף־על־פי שידוע שהקדוש לא קבור שם.

באופיים של הקדושים היהודים והמוסלמים יש הרבה קווים משותפים. התודעה שהקדושה נושאת בתוכה כוח דו־משמעי שיכול להתבטא בטוב וברע בדיוק באותה מידה, משותפת לשתי הקבוצות. לכן יפנו יהודים ומוסלמים לקדושים בצורה הולמת וייזהרו שלא לפגוע בהם ולא לעורר את רוגזם פן ייפגעו. קללתם של הקדושים קשה ופוגעת גם ביחיד וגם בקהילה. אצל המוסלמים יכולה הקללה לגרום לנפילת העיר בידי האויב, כמו נפילת העיר אורן בידי הספרדים לאחר קללה של סידי בל עבס אס סבטי, דבר שקדוש יהודי לא יעשה.

בפנייה לקדוש משתמשים המוסלמים הרבה יותר מאשר היהודים בפנייה תחת לחץ, ב״עאר״, המחייבת את הקדוש לענות לבקשה. במקרה זה עושה המוסלמי שחיטה לקדוש, אך משמעות שחיטה זו שונה מהשחיטה אצל היהודים אשר כוונתה להודות לקדוש על נס שחולל או עתיד לחולל.

רוב הקדושים היהודים והמוסלמים הם קדושים מקומיים, המוכרים רק לתושבי הכפר. כשהם מתפרסמים יותר הם זוכים להערצה מצד מספר כפרים בסביבה. אצל המוסלמים מדובר אז בקדוש הנערץ על־ידי כל השבט ואפילו על־ידי שבטים מספר. אמנם קדוש כזה ימשיך להיות קדוש מקומי ובלתי ידוע באזורים אחרים, אך השפעתו אצל המוסלמים יכולה להיות גדולה, כמו במקרה של סירי בן דאוד בתאדלה, שהברברים הכירו רק בסמכותו ולא בסמכות השלטון. מעטים הקדושים בשתי הקבוצות שזכו להכרה ופרסום בכל מרוקו. בהקשר זה ראוי לציין שהקדוש הלאומי של כל המגרב, סירי עבדלקאדר אל־דג׳ילאני, קבור בבגדד ולעולם לא ביקר בצפון־אפריקה.

אחד המאפיינים החשובים והמכריעים במסגרת פולחן הקדושים אצל היהודים והמוסלמים במרוקו, הוא ללא ספק הכמיהה לקדוש. אצל שתי הקבוצות חזקה הרגשת הצורך להתקשרות לקדוש, שיהווה מקור לעזרה ולבטחון הן לפרט והן לקהילה. כמיהה זו יכולה להסביר את תופעת היווצרותם של קדושים בדרכים שונות, ובמיוחד באמצעות החלום בשתי הקבוצות. כמו כן, היא יכולה להיות הגורם לאיסלום של קדושים יהודים ונוצרים על־ידי המוסלמים. אצל המוסלמים, זה יכול להגיע לקרב על גופו של קדוש שנפטר או אפילו לרציחת קדוש כדי לקבור אותו אצלם.

גם ליהודים וגם למוסלמים כיחיד או כתא משפחתי, יש קדוש אחד שהקשר אליו במיוחד חזק, מבלי שהדבר ימנע מהם להתקשר גם לקדושים אחרים ולשטח בפניהם בקשות. גם ליישובים — עיירה, איזור או עיר — יש הקדוש הפטרון, הידוע בשתי הקבוצות בכינוי ״מול אל־בלאד״, השולט על הסביבה ומגן עליה. גם קדושים אחרים הקבורים באותה סביבה כפופים לקדוש הפטרון. בשמו קוראים תושבי המקום בכל הזדמנות, ונותנים לילדיהם את שמו כדי שיזכו בחסותו. בקזבלנקה, ר׳ אליהו הוא הפטרון של היהודים וסידי בליות של המוסלמים; במראכש, ר׳ חנניה הכהן הוא הפטרון של היהודים וסידי בל עבס של המוסלמים; בפאס, ר׳ יהודה בן־עטר הוא הפטרון של היהודים ומולאי אידריס של המוסלמים.

תופעה מעניינת שקיימת אצל המוסלמים אך אינה מצויה אצל היהודים קשורה לקדוש הפטרון של גילדות ומקצועות שונים. בפאס, סידי עלי בן־חראזם נערץ על־ידי המורים, סידי יעקב אד־דבאג על־ידי מעבדי־עורות, סידי עלי בו גאלב על־ידי הספרים, סידי מוחמד אבן עבאד על־ידי הסנדלרים וכו'. בכל עיר יש קדוש אחר שהוא פטרון לאותו מקצוע.

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי עמוד 198

מואֶט על מצבם של היהודים

במקום זה מן הראוי להביא קטע מדברי מואט על מצבם החברתי של היהודים במארוקו, כפי שהוא ראהו בשנים 1670—1681, כלומר בסוף ימי אל־רשיד ובהת­חלת שלטונו של אסמאעיל. לאמיתו של דבר משקף תיאורו מצב שלא חל בו שינוי במשך מאות שנים.

׳היהודים נמצאים במספר גדול בפרבריה, ואין מכבדים אותם יותר מאשר במ­קומות אחרים; להיפך, אם יש זבל לשפוך החוצה, הם יהיו הראשונים לעבודה זו. מחובתם לעבוד במלאכתם בשביל המלך כשהם נקראים לכך, תמורת מזונם בלבד, והם מזומנים לסבול מכות ועלבונות מכל העולם, מבלי שיעזו לומר דבר אף לילד בן שש המיידה בהם אבנים. בעוברם ליד מסגד, בכל תקופה ובכל עונה שהן, עלי­הם לחלוץ את נעליהם, ואינם מעיזים לנעול אותן אפילו בערים הממלכתיות כמו פאס ומארוקו, מחשש שיהיו סופגים חמש מאות מלקות ומושלכים לבית־הסוהר, שיוצאים ממנו רק לאחר תשלום קנס גדול.

לבושם הוא לפי המנהג הערבי, אבל גלימותיהם וכובעיהם שחורים, כדי להב­דילם. בפאס ובמארוקו הם שוכנים לבדד מיתר התושבים, בשכונות מיוחדות, מו­קפות חומות, ששעריהן שמורים על־ידי אנשים שהוצבו על־ידי המלך, כדי שיוכ­לו לנהל את מסחרם בשלום ולקדש את שבתם ושאר החגים. בערים אחרות הם מעורבים עם הערבים. אין להם עיסוק מלבד המסחר ומלאכותיהם. רבים מביניהם עשירים ביותר, ועם זה אין מעמדם גבוה משל הפשוטים שבהם. הם מתכתבים עם היהודים הגרים באירופה, ששולחים להם נשק ותחמושת בהסכמת הקונסולים.

יש להם בכל עיר שייך וראש, שהם בוחרים בו, או שהמלך ממנה מתוכם; שייך זה הוא הקובע את המסים שעל כל בית לשלם למלך. רק לעיתים רחוקות הם יוצ­אים יחידים מחוץ לעיר, כיוון שהערבים והברברים רוצחים אותם על־פי־רוב.

בארצות אלה אין כמעט צדק בשבילם. אם הם מרבים לדבר לפני המושל כדי להגן על זכויותיהם (מפני שבברבריה אין משתמשים בעורכי־דין ובתובעים, וכל אחד טוען לעצמו), הוא מצווה על שומריו לתת להם מכות. בקוברם אחד משלהם, מעתירים עליהם הילדים מכות, יורקים בפניהם ומקללים אותם אלף קללות. עם זאת, הם גומלי חסד להפליא לענייהם, כדי שלא יבקשו נדבה; והשייך מטיל מם על כל אחד לפי אמצעיו כדי לספק את צורכיהם של אלה. הנה במלים ספורות הצרות שסובל עם זה, שהיה לפנים כה אהוב לה^, וכיום הוא משחק ופסולת של כל האומות, כדברי פרק כו בספר ויקרא׳ ״

שלטון אסמאעיל

דמות השנויה במחלוקת הוא מולאי אסמאעיל, שירש את כיסא אחיו רשיד, האריך בשלטונו(1672—1727), והתפרסם במעשי־האכזריות שלו. המקורות הערביים רו­אים בו את מייצבה של שושלת העלווים, שליט בעל מרץ, שהצליח לאחד ולגבש את המדינה ולהשליט בה סדר וביטחון. סופר־החצר של העלווים מסכם את ימי שלטונו במלים: ׳העניינים הסתדרו, הנתינים נחו, הארץ שקטה והסולטאן התעסק בבניין טירותיו ונטיעת פרדסיו; והארץ בביטחון ובשלום. יצאו האשה והיהודי (במקור: אל־ד׳מי) מן וג׳דה עד אל ואדי נון ולא ייתקלו במי שישאל אותם ׳מנין ?׳ ולא ׳לאן ?׳. המטבע בשפע ואין מחיר לחיטה (מחמת הזול) ולא לצאן. הגובים גובים את המס והנתינים משלמים ללא כפייה׳.

לעומת זאת מדגישים ומבליטים המקורות האירופיים בני־הזמן את אכזריותו של אסמאעיל כלפי נתיניו וכלפי השבויים הנוצריים; ולפי דבריהם לא היה כמוהו בתולדות המגרב לשפוך דם נקי. האמת היא, כי לראשונה היה מצבו קשה בשל התקוממויות והתמרדויות של אחיו ובן־אחיו. וגם כשניצח אותם, לאחר קרבות שנמשכו שש שנים, עדיין לא תמו מתנגדיו ומתחריו. במחצית השנייה של שלטונו צפוי היה למרידות של בניו, שהוא עצמו הושיבם במשנים בחבלים שונים של ארצו. בתנאים אלה, כשנשקפה בכל עת סכנת התקוממות מזוינת, המשען הבטוח היחיד היה צבא חזק וממושמע שאפשר לסמוך עליו. לשם כך אירגן אסמאעיל גיס מורכב מעבדים שחורים; אלה היו ה׳עביד אל־בּוּח׳ארי^, המפורסמים. נאמנו­תם התבטאה במשמעת עיוורת, שהם נשבעו לשליט לא בנקיטת הקוראן, כי אם בנ­קיטת אוסף־החדית׳ים המעולה של אל־בוח׳ארי, שהיה מקודש בעיניהם יותר מספרו של מוחמד הנביא. אסמאעיל נוכח גם לדעת, כי אין הוא יכול לסמוך על אוכלוסיית שתי הבירות: פאס ומראכּש, ולכן ניגש להקמת בירה חדשה, היא מכּנאס, שכמה מבנייניה הקדומים נאלץ לפנות, כשבנה את ארמונו, את המבצר ואת רובעי המינהל והצבא. וכן ייסד את ה׳מלאח הישן' שכונת היהודים, שהוקמה במר­חק מן הארמון המלכותי, לאחר שפינה את היהודים ממקום־מושבם הקודם בעיר הערבית. ברור שלכל זה דרושים היו אמצעים כספיים רבים וכוח־אדם עצום, ואו­תם צריכה היתה לספק האוכלוסיה כולה וגם השבויים הרבים שבתוכה.

מנקודת תצפיתם בפאס לא ראו חכמיה, או לא חשבו לנכון לרשום בכתב, את אשר התרחש אז במכנאס ובמדינה כולה. עם זה ראוי להביא לראשונה את רשימו­תיהם כלשונן, מאחר שמשתקפת בהן הערכה אובייקטיבית׳ שאינה מתעלמת מפראיותו ואכזריותו של אסמאעיל, ממצוקת המסים וממעשי העריצות, ובכל־זאת אינה שלילית.

(21 ב) ובימיו [של אל־רשיד]  היה מולאי ישמעאל כליפא פמקנאם ופצפרו וכשמת מולאי ארציד ומיד בא מולאי ישמעאל יר״ה והמליכוהו עליהם אהל פאס אג׳דיד. ואח״כ הלך המלך מסיר"א [מולאי סמאעיל יפיק רצון אל ] במחנהו למראקס להלחם עם מולאי מחמד ן׳ מולאי זידאן והלכו עמו ארמא די פאס לבאלי ונלחם עמו ובא לשלם. אח״כ רצה מסיר״א לילך במחנהו להלחם במקום אחר ושאל מן פאם לבאלי ארמא לילך עמו ושלח להם לקאייד זידאן לפנקס  ארמא. מה עשו הל פאם ? תכף ומיד בבוא לקאייד זידאן אצלם הרגוהו וחתכו ראשו ושלחו אותה למלך מסיר״א ומרדו במלך ושהו במרדם שנה ומחצה. והיה נלחם עמם בכל יום פדהר רמכא ופדהר אזאווייא והיו עולים אהל פאס לבאלי עד קרוב לבסטיון של באב לג׳וואד והיו נופלים בבתים של האלמלאח רצאץ [כדורי עופרת] והיו אהל פאם מחריפים (!) ומגדיפים(!) את מסיר״א. ועד היום מזכיר עליהם את החירופים ומטיל עליהם מס גדול, ובכל שנה הוא פוקד עליהם את עונם. אח״כ השלימו עמו ועשו שלום ביניהם והמליכוהו עליהם פעם אחרת. אח״כ המלך מסיר״א הלך לעיר תארודאנת להלחם עם מולאי מחמד ן׳ מולאי זידאן הנז׳ למעלה, שנלחם כבר פעם אחת במראקם וברח לתארודאנת. ועכשיו הלך להלחם עמו בתארודאנת והלך במחנה כבד והלכו עמו יהודים הרבה מכל המדינות והרויחו ממון רב במחנה הנז׳. והיה זה בש׳ התל״ח (1678) ליצי'

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל

-עמוד 262

שני אבן עזרא

עוד משורר נודד המסמל את התקופה הוא משה אבן עזרא, ידידו של יהודה הלוי, שהיה קשיש ממנו. גם חייו שלו התחלקו לשניים, אבל במובן אחר. הוא נולד למשפחה עשירה ומשכילה בגרנדה המשגשגת ושורר על גנים פורחים באביב ועל אהבה לנשים ולגברים(״דַדֵי יפת תואר לַיל חֲבוֹק״ ו״בוא, הצבי [נער מאהב]… מצוף שפתיך השביעני״), אבל גם על חוכמה וקוצר החיים. ואולם אז ניפצו המוראביטון את גרנדה היהודית ושילחו אותו למסע נדודים עד סוף ימיו. הוא נע ונד בספרד הנוצרית, מר נפש, מלא תרעומת, אינו יכול (מסיבה לא ידועה) לחזור לגרנדה אבל מסרב להיטמע בצפון, שם הרגיש ״כגבר בין פראים / ושחל עם עדת קופים ותוכים״. בחיי היהודים הוא רואה סמל לכאבה של ספרד המוסלמית הנסוגה מפני הצפון הנוצרי – כמין העתק יהודי של הרקונקיסטה.

נע ונד עוד יותר היה קרוב משפחתו הצעיר ממנו, אברהם אבן עזרא, היהודי רב־הפנים ביותר בדורו – משורר, מתמטיקאי, אסטרונום, פרשן ומבקר מעמיק של המקרא (הנועז ביותר לפני שפינוזה). כל חייו היה עני מרוד ולמעשה חי בדרכים. ב־1140, כשהפליג יהודה הלוי למצרים, שבע שנים לפני שואת המוואחידון, יצא אברהם אבן עזרא מספרד לצמיתות ופנה אל העבר האחר. הוא ביקר ברומא, פיזה, מנטובה, נרבון, בורדו, אנדה, רואן, לונדון וערים אחרות באירופה הנוצרית, כתב מאמרים ושירים, הפיץ את תרבות ספרד בקרב היהודים ורדף אחרי מזלו, אבל כמעט מעולם לא השיגו. ועם זה כמעט לא ניכרה בו מרירות והוא שמר על אירוניה עצמית נפלאה והתנחם במחשבה שאינו זקוק לכבוד חיצוני, ל״מקום״ במובן המילולי והחברתי, מפני ש״אני הוא המקום והמקום אתי״. בביטחון שלא הוכתם בהתנשאות הוא מבטיח לעצמו, ״כבודי במקומי, ואם אשפיל שבתי לא אבחר מקום כנקלים בגאונם.״ אין הוגה אחר לפני הרנסאנס המאוחר באירופה שהיטיב להביע ממנו את הרגשת ערכו הפנימי של האדם, ההרגשה שמעלותיו וסגולותיו האישיות באות במקום תוארי הכבוד החיצוניים.

מאלף להתבונן בשיאי היצירתיות שהשיגו אנשי הרוח הנודדים האלה, ובאמצעותם יהודי ספרד שנטמעו בתרבות הערבית, בתקופת שקיעתם הפוליטית והדמוגרפית הגדולה. במאה השתים־עשרה כבר עברה התרבות המוסלמית (ובייחוד השירה) את שיאה, והיא הלכה ושקעה בשגרה וקפאה על שמריה. אבל התרבות היהודית־הערבית ידעה אז תקופת בשלות וצמיחה, כמין פרץ אחרון של לבלוב על שפת התהום.

אנוסי האסלאם

הימים אכן היו קודרים. משהתרסק מעמדם הפוליטי של היהודים עם בוא השושלות הבֶּרבֶּריות החל גם מספרם לקטון במהירות בשל הגירה המונית אל הצפון הנוצרי וגלי המרה כפויה לאסלאם. כבר המוראביטון ניסו לאסלם את היהודים, והצלחתם היחסית ניכרת מתוך שורותיו העצובות של יהודה הלוי על ה״יונה״ (העם היהודי), ש״יסיתוה זרים באלוהים אחרים והיא במסתרים תבכה לבעל נעורים״. יש סיפור על כובש ספרד המוראביטוני, שאמר לרבנים שהנביא מוחמר התיר ליהודים להמתין עוד 500 שנה למשיח, ואחר כך יהיה עליהם לקבל את האסלאם. מאחר ששנותיהם של המוסלמים קצרות משל היהודים (בשבעה חודשים מדי 19 שנה) הודיע הסולטאן שהארכה שנתן להם מוחמר עומדת לפוג בקרוב. בסופו של דבר קנו היהודים את הצלתם בכסף – פתרון קלסי אבל ארעי בלבד, שיעילותו פחתה מאוד בימי המוואחידון. היסטוריונים חלוקים בשאלה אם דיכוי היהודים בידי המוואחידון היה מתוכנן או אקראי, רצוף או קטוע, אבל אין חולק שבימיהם השפילה ספרד את היהודים והמסתערבים יותר מבבל תקופה לפני כן. מפעם לפעם אוסלמו יהודים ונוצרים בכפייה, בכוח הזרוע, לפעמים במספרים גדולים. כך אירע שבימי הסהר האפל חזרו והופיעו בספרד מומרים בכפייה – אנוסים – בפעם הראשונה מאז ימי הוויזיגותים. לא כל האנוסים הם יצירת ספרד הנוצרית ויש מהם שהמירו את דתם בספרד המוסלמית, ומדובר אפוא בתופעה חוזרת ונשנית בתולדות ספרד.

המרות דת רבות היו שטחיות בלבד. חובתו של המומר הייתה לקבל ולדקלם בקביעות את האני מאמין המוסלמי (״אין אל מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביאו״) ועוד כמה תפילות יסוד. מומרים רבים היו מבטלים בלבם את מה שהגו בשפתיהם. מקצתם היו מקיימים את מצוות היהדות בבתיהם, עברה שעונש חמור בצדה – לפעמים אפילו עונש מיתה – אם התגלתה, אם כי החוק לא נאכף בקפידה. ואף על פי כן היה עליהם לנקוט זהירות רבה. בתוניסיה היו משפחות יהודיות שנמנעו מלקבל אורחים בימי חג עד המאה העשרים – בניגוד למסורת היהודית, אבל לפי כללי הזהירות שהשתרשו 800 שנה לפני כן, בתוניסיה ובאנדלוסיה כאחד.

חלק מהמרות הדת נעשו מרצון. דברי התנצלות נוגעים ללב של מומר כזה נשמעים בשיר מאת יצחק אבן עזרא, בנו של אברהם. כן, הוא אומר בהתרסה, חטאתי, אבל האם לא חטאו כל גדולינו? האם לא ניפץ משה את לוחות הברית שעשה אלוהים? האם לא נאף יהודה עם כלתו תמר, שמשון עם דלילה, המלך דוד עם בת־שבע? אני עצמי נמנעתי תמיד מלאכול בשר טרפה בהיותי מוסלמי, וכשהצהירו שפתי שה ״משוגע״ (מוחמר) הוא נביאו של האל השבתי בלבי תמיד במילים, ״מכזב אתה!״ עכשיו ״כבר שבתי לצל כנפי שכינה,/ אבקש ממך, האל, מחילה.״

[המשורר מודה שהמיר את דתו] השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן שיר מספר 287

יצחק בן אברהם אבן-עזרא

יְרִיבוּנִי עֲלֵי עִזְבִי בְּרִית אֵל / בְּצֵאתִי מִבְּרִית צֶדֶק לְעַוְלָה.
הַלֹּא שִׁבַּר בְּנוֹ עַמְרָם בְּאַפּוֹ / שְׁנֵי לוּחוֹת כְּתָב נוֹרָא עֲלִילָה,
וְגוּר אַרְיֵה יְהוּדָה בָּא לְתָמָר, / וְאַמְנוֹן עַל אֲחוֹתוֹ הַבְּתוּלָה,
וְגַם דָּוִד בְּחָנוֹ אֶל וְשָׁגַג / בְּבַת שֶׁבַע, וְשִׁמְשׁוֹן עִם דְּלִילָה.
טְרֵפָה לֹא אֲכַלְתִּיהָ, בְּעוֹדִי / חֲשַׁבְתִּיהָ בָּשָׂר פִּגּוּל נְבֵלָה,
וְאִם אֹמַר "מְשֻׁגָּע הוּא נָבִיא אֵל" / וְאוֹדֶנּוֹ בְּרֵאשִׁית כָּל תְּפִלָּה
בְּפִי אֹמַר–וְלִבִּי יַעֲנֵנִי: / מְכַזֵּב אַתְּ וְעֵדוּתְךָ פְּסוּלָה!
כְּבָר שַׁבְתִּי לְצֵל כַּנְפֵי שְׁכִינָה, / אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ, הָאֵל, מְחִילָה.

תשובה לאנשים המאשימים אותו בהמרת הדת. — משקל השיר: המרובה.

2—4. דוגמות מן המקרא המראות, בי גם גדולי האומה פשעו וחטאו. 5. בעודי — כל זמן חיי. 6. משוגע — מוחמד; ואותו — בזה מודה המחבר שהתפלל לפי דת האסלאם.

משה בן מימון והאנוסים

עוד איש רוח נודד מגלם את רוח התקופה. הרמב״ם (משה בן מימון, אבו עִמראן מוסא) היה עילוי צעיר בקורדובה שהתקרב לגיל בר מצווה כשאירע אסון המוואחידון ושילח אותו לנדוד ברחבי אנדלוסיה עם אחיו ואביו הדיין. למרות חיי הנדודים המשיך בלימודיו וקנה לו השכלה מעולה, מן התנ״ך והתלמוד וספרות חז״ל ועד כל דבר שהצליח להניח עליו את ידו בפילוסופיה היוונית־הערבית, בבלשנות, במדעים (ובכלל זה רפואה, מקצועו לעתיד), וגם בשירה. זה היה שילוב אופייני לספרד – לימודי קודש וחול, אבל בעיני הרמב״ם, על כל פנים בבגרותו, לבשו גם לימודי החול ממד מקודש; הפילוסופיה ומדעי הטבע, טען, אינם חורגים מן התחום הדתי; נודעת להם חשיבות דתית עמוקה כשהם לעצמם, חשיבות יסודית כל כך עד שהצדדים האחרים של הדת – הנבואה, ההתגלות, המשל העממי, האגדה ומערך המצוות – כל אלה מושתתים בסופו של דבר על היסודות הרציונליים־הפילוסופיים האלה.

סמוך לשנת 1160 עברה משפחתו של הרמב״ם את הים התיכון למרוקו – היישר אל לוע הארי, אל לבה של הממלכה הרודפת. לא ברור למה עשו זאת. ייתכן שעיר הבירה הייתה מתונה יותר מן המחוזות, או שבאותו הזמן כבר המירה המשפחה את דתה לאסלאם, גם אם למראית עין בלבד(הראיות לכך ממשיות אבל אינן מכריעות). על כל פנים, זמן מה לאחר מכן כתב הרמב״ם את איגרתו הידועה בזכות האנוסים, שבה יצא בחריפות נגד דבריו של אחד הרבנים, שגינה את המומרים מכול וכול, יהיו מה שיהיו נסיבותיהם ומניעיהם. הרמב״ם גייס את מחשבתו ההגיונית לניתוח הסוגיה הבוערת (ואולי האישית) הזאת, הבדיל בין כמה צורות ודרגות של המרה, ופסק שעל האנוס לצאת מארצו ולהשתדל להגיע למקום מבטחים: ״אסור לעמוד באותו מקום, אלא יצא ויניח כל אשר לו, וילך ביום ובלילה עד שימצא מקום שיהא יכול להעמיד דתו.״ ובינתיים עליו לקיים את מרב מצוות היהדות בסתר.

הרמב״ם פעל לפי עצתו שלו, וב־1165 חצתה משפחתו את גבולות ממלכת המוואחידון אל מצרים והשתקעה בפוסטאט (Fustat, קהיר העתיקה). הוא שימש רופא בחצרו של צלאח א־דין, ולאחר זמן היה לרב ראשי(נגיד) לכל הקהילות היהודיות במצרים. אף על פי שזמנו החופשי היה מועט, עלה בידו, בזכות כושר מחשבה וריכוז נדיר וזיכרון יוצא דופן, לחבר שני ספרים שונים בתכלית ולא תלויים זה בזה, שעשו אותו לסמכות הרבנית והמשפטית העליונה של יהודי התפוצות, ולפילוסוף היהודי החשוב ביותר לפני שפינוזה.

עליו נאמר הפתגם ״ממשה [הנביא] עד משה [בן מימון] לא קם כמשה״. בספרו משנה תורה(1180) הרמב״ם מציג בארבעה־עשר פרקים את ההלכה היהודית בניסוחה המקיף, השיטתי והמאורגן ביותר. הספר נועד לשים קץ לרוח התלמוד, לפלפולים ולפרשנות האינסופית על כל מצווה והלכה, ולהחזיר את ההלכה למה שנועדה להיות ביסודו של דבר – שורת הנחיות לפעולה. בכך התכוון הרמב״ם לשחרר את מרצם האינטלקטואלי של היהודים ולכוון אותו אל המקום שבו ראוי להשקיעו: חקר האל ובריאתו, כלומר המטפיזיקה הרציונלית ומדעי הטבע, שהנביאים עצמם, לטענתו, חקרו וביטאו בדרכים אלגוריות ברובד הלשוני הנסתר של המקרא. על המהפכה הזאת הצהיר הרמב״ם בלשון חשאית למחצה ביצירתו הפילוסופית הגדולה מורה נבוכים (1190). הספר אמנם הורה את הדרך למביני דבר אבל בה־במידה הטיל במתכוון מבוכה בלבותיהם של אחרים, מפני שהוא מכוון למיעוט משכיל ונאור, ולא פעם נוקט ביטויים כפולי משמעות וסתירות שנועדו להסתיר את כוונתו ממי שכונו בפי הרמב״ם ״המון הרבנים תופסי התורה״.

מפעלו של הרמב״ם היה נועז ככל שיכול אליטיסט יהודי ספרדי־מסתערב להעלות על דעתו, אבל מן הבחינה ההיסטורית נחל כישלון. ״המון הרבנים״ הם שגברו בסופו של דבר. אמנם משנה תורה זכה למעמד רב יוקרה וסמכות ביהדות, אבל מורה נבוכים, משלימו הלא־נפרד, נתקל ביחס חשדני מראשיתו. בשיא הפולמוס הוא אף הוחרם ונשרף, ולבסוף נדחק לקרן זווית של חיי הדת היהודיים, שבה הפילוסופיה והרציונליזם נאבקים על מקומם הלגיטימי נגד העליונות המוחלטת והתקיפה של לימודי הגמרא ונגד התפרצותה המחזורית של המיסטיקה. בסופו של דבר, לא זו בלבד שהתלמוד שמר על עליונותו בלימודי היהדות, אלא – אירוניה כפולה ומכופלת – גם משנה תורה עצמו היה לנושא לפלפולים בנוסח התלמוד ולתלים של פרשנות.

כך נותק הקשר הקרוב ביותר ללבו של הרמב״ם – בין יצירתו הרבנית ליצירתו הפילוסופית. זה היה כישלונו האישי, אבל גם עוד ניסיון כושל של יהודי אנדלוסיה להקנות לשאר העולם היהודי את השילוב המיוחד של קודש וחול שאפיין בכל צירוף שהוא את תרבותם הייחודית ורבת־הפנים.

ואולם בתוך חצי האי האיברי עדיין היה השילוב הזה תקף ופעיל, ועכשיו עשה את דרכו אל צפונה של הארץ, שם התכוננו הספרדים הנוצרים לשלב המכריע של הרקונקיסטה, ולשם הועתק עתה מרכז החיים היהודיים. הכוכב היהודי פנה עורף לסהר המקדיר ונע לעבר הצלב.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל-2012-עמ'- 54