ברית מס' 28, בעריכת אשר כנפו- צמרת-רבקה אביבי-מנחת כהן ממוגדור לירושלים
צמרת-רבקה אביבי
מנחת כהן ממוגדור לירושלים
הרב יוסף חיים הכהן בעל 'מנחתכהן' ו'ויכלכל יוסף'
תרי״א- תרפ״א (1851-1921)
המחברת: צמרת-רבקה אביבי, חיפה, נינת הרב יוסף חיים הכהן, הערות והארות תתקבלנה בברכה לכתובת
תולדות חייו
הרב יוסף חיים הכהן בן יאודה, יליד מוגדור-מרוקו תרי״א (1851). עלה לארץ ישראל, בשנת תרכ״ו( 1866) והתיישב בירושלים, בעיר העתיקה.
נשא לאשה את פרחה (נלב״ע בשנת תר"פ (1920), ומשלא נולדו להם ילדים, בשנת תרנ״ז (1897) נשא שנייה את פרידי בת דוד שרים (נלב״ע בשנת תשכ״ז(1966), ממנה נולדו ארבעה צאצאים: נסים־יהודה־שמעון, רבקה, יפה-גיאמילה ודוד.
הרב יוסף חיים הכהן רב ודיין, אחד מפוסקי ההלכה המובהקים בדורו. משה דוד גאון בספרו ׳יהודי המזרח בארץ ישראל׳ מציין,
"נמנה עם טובי רבניה (של ירושלים). עמד בראש ישיבת 'טובי ישבעו' שעל שם המקדיש הגביר שלום פליכם טובי מנא- אמון(אלכסנדריה, מצריים) שם הישיבה נסמך על הפסוק: "ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי טובי ישבעו, נאום ה" ירמיה ל״א, י״ג.
הערת המחבר: ישיבת "טובי ישבעו' בניין גדול בן שלוש קומות הוקם ברחוב הברון(מעלה חלדיה היום), ונודע בשם "כולל המערביים", או "דיר אל־כולל" בפי הערבים. הבניין נחנך בשנת תרכ״ח (1868). בהקדשת הבניין – ש״לא ימכר ולא יתמשכן בשום זמן…" בקומה העליונה הוקמו בית כנסת ובית מדרש, "ישיבה טובי ישבעו" שהקדיש "השר שלום טובי ז״ל"; בקומה השנייה – בית כנסת ותלמוד תורה ודירות לחכמי העדה, בקומת ביניים היה בית תמחוי, ובקומת הקרקע חדרים לעניים, הידועות כ״בתי מחסה". מתוך ' התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים'-מיכן בן יעקב-ע"כ
לימד בישיבת 'פורת יוסף' ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, נמנה בין חסידי בית-אל". שנים מספר שימש ראב״ד, לעדת המערבים בירושלים ונשיא העדה כאחד. מזער על פעילותו גם לרווחת הקהילה ניתן ללמוד מפנייתו במכתב בכתב ידו לועד הסיוע.
מעדויות בני משפחה מסופר כי נשלח כשד"ר לקהילות יהודיות בהרי הקווקז ביניהן לאוזבקיסטן, לבוכרה, תרנ״ד (1894), תרנ״ט (1899) ולאלג'יר, תרס״ג(1903) ובין היתר העביר אליהם ספרי תורה. מתוך הקדמת העורך, אהוד אביבי, נכדו של הרב, לחיבור ׳ויכלכל יוסף׳ 'מהדורת יוסף',
"בבוכרה, שהה הרב יוסף חיים הכהן כשד"ר שנים מספר, בין השנים, שנקפו מהוצאת החלק הראשון והחלק השני של חיבורו 'מנחת כהן', נלמד כי עשה רבות בין גולי בוכרה (העיר קוקאנד מוזכרת בין התורמים שסייעו להוצאת חלקו השני של הספר) הקמת מערכת להעמקת התורה. שהותו הממושכת הביאה אותו ללמוד את שפת המקום בשובו לירושלים התקבל בכבוד ע״י עדת הבוכרים יושבי שכונתם בירושלים".
על הגעתו לבוכרה בשנת תרנ״ט מוזכר בספרם של יצחק הכהן רבין ויהודה הכהן רב- 'זרח כוכב מיעקב – תולדותיהם והליכתם בקודש של רבני בוכארה, בערך על ר' יוסף חיים הכהן נכתב,
"בשנת תרנ״ט הגיע לבוכארה השד״ר מעיר הקודש ירושלים עם הגיעו בישר ליהודי בוכארה בשורת איוב בדבר פטירתם של הרב ראב״ד נסים ברוך זצ״ל מירושלים והרב החסיד אליהו מני זצ״ל מחברון". מתוך מכתב מאת הרב הראשי לבוכארה בעת ההיא הרב חזקיה הכהן רביו לידידו הרב אלעזרוב.
זרח כוכב מיעקב
הרב ר' יוסף חיים הכהן ז"ל ז״ל
בשנת תרנ״ט הגיע לברכארה (חשד״ר שליח דרבנן מעיר הקודש ירושלים. עם הגיעו בישר ליהודי בוכארה בשורת איוב בדבר פטירתם של הרב הראב״ד ר׳ נסים ברוך זצ״ל מירושלים והרב החסיד ר׳ אליהו מני זצ״ל מחברון.
באחד המכתבים ששלח מור אבי ז״ל, אל הרב אלעזרוב, כתב לו שנערך בבוכארה מספד מר על פטירתם של הצדיקים. ועקב כך, חלה ט״ו ימים בכאב עיניים מרוב הבכי ולכן איחר לו את כתיבת המכתב.
את שליחותו הנוספת כשד״ר, בשנת תרס״ג(1903) שהיתה לקצמטינא [קונסטנטין שבמזרח אלג'יר] מציין הרב יוסף חיים הכהן בספרו 'מנחת כהן' מערכת נו״ן דק״ג ע״ב, שם נתבקש להתייחס לסוגייה בתחום האישות וחתם,
"בהיותי מתגורר בשליחות מצווה …פ״ה עוב״י קצמטינא יע״א בש״א לחודש אדר שנת התרס״ג לפ״ג".
בין תלמידיו נמנו, (חתנו) הרב עמרם אבורביע (1892-1966) לימים ר"מ בישיבת פורת יוסף ובישיבת שערי ציון, בירושלים, רב שכונת הנחלאות בירושלים ורב ראשי לעדה הספרדית בפתח תקוה, חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל.
עמרם אבורביע בספרו'נתיבי עם' מגדיר את דרך לימודו של הגאון הרב יוסף חיים הכהן, כך: "שידוע לכל אלה שהכירוהו ושמעו לקח מפיו, כמה היה מעמיק בנתוח סוגיא על כל פרטיה בהיקף רחב, ובזכרונו חי חידודו ופלפולו, חשקנותו ושקידתו שהיו למופת לכל רבני הדור"
תלמיד נוסף היה הרב יוסף שלוש (1888-1960) ראב״ד עדת המערביים בירושלים. אברהם אלמליח, נשיא העדה המערבית בירושלים, עורך הספר 'מנחה ליוסף׳ לתולדות חייו של הרב יוסף שלוש, מתאר בספרו את הרב יוסף חיים הכהן מורו של יוסף שלוש. "את שמעו הטוב של הרב יוסף שלוש שמעתי עוד בהיותי :ער והוא אז תלמיד עילוי בישיבת הרה"ג יוסף הכהן בעל הספר "מנחת כהן" אחד הפוסקים המצוינים בדורו. שממנו למד תורה ויראת שמיס טהורה והשפעתו על מהלך חיי תלמידו הייתה בבירה .״
אברהם אלמליח (תרל״ו-תשכ״ז 1876- 1967), עיתונאי ואיש ציבור ישראלי שהיה ממנהיגי הקהילה הספרדית ביישוב וכיהן כחבר הכנסת בכנסת הראשונה.
אלמליח נולד בשנת 1876 בירושלים ולמד בישיבת "תפארת ירושלים". את השכלתו הכללית והאקדמאית רכש בבית הספר כל ישראל חברים ובבית המדרש לארכאולוגיה "סן אטיין" בירושלים. בבחרותו עסק בהוראה בירושלים, יפו, קושטא ודמשק. בשנת 1904 נמנה בין מייסדי "אגודת צעירי ירושלים" ואגודת "צעירות ירושלים" והחל לפעול בקרב צעירי העדה הספרדית בארץ ישראל.
פעילותו הציבורית של אלמליח נמשכה בהיותו מחלוצי העיתונות העברית בארץ ישראל. בשנת 1914 ייסד את העיתון "חירות", אותו הוא ערך עד 1919, גם לאחר הגלייתו לסוריה בשנת 1916. במהלך מלחמת העולם הראשונה פעל למען היישוב היהודי בארץ ובשובו, ב-1919, מונה לראש לשכת העתונות של ועד הצירים. במסגרת פעילותו בקהילה הספרדית התמודד אלמליח ברשימת העדה הספרדית לאספת הנבחרים הראשונה.1921 הוא כיהן כחבר אסיפת הנבחרים באסיפות הראשונה והשלישית והיה חבר הועד הלאומי במהלך אספת הנבחרים השלישית. במקביל לפעילותו זו היה אלמליח חבר הנהלת הקהילה היהודית בירושלים, חבר הנהלת העירייה וסגן נשיא התאחדות הספרדים. בין השנים 1921 – 1932 עבד לפרנסתו במערכת "דואר היום". חבר הנהלת עיריית ירושלים (1935). לאחר קום המדינה נבחר אלמליח לכנסת הראשונה 14.2.1949 20.8.1951 -מטעם רשימת ספרדים ועדות מזרח. במהלך כהונתו שימש חבר בועדת העבודה ובועדת החינוך והתרבות. בעבודתו המקצועית פרסם אלמליח שורת מאמרים ומחקרים על תולדות ישראל וארץ ישראל. פירסם מאמרים רבים בעתונות העברית בארץ ובחו״ל וכן בעתונות היהודית בשפות ערבית, צרפתית וקסטלנית. בשפות שונות ובין כתביו התפרסם גם המילון העברי-צרפתי ו ערבי-עברי-ערבי. כתב מחקרים על תולדות ישראל וארץ־ישראל,” ארץ-ישראל וסוריה בימי מלחמת העולם”(1928) מנחה לאברהם – ספר יובל לכבוד אברהם אלמאליח במלאות לו שבעים שנה”(1959).
חיבוריו
בכל פרסומיו בחר תמיד הרב יוסף חיים הכהן לציין בהדגשה את העובדה, שהוא יליד מוגדור. מתוך הקדמת המחבר לספריו 'מנחת כהן' וכך הוא כותב:
״ עיר מולדתי מוגאדור יע״א /יכוננה עליון אמן/ מהעירות המצוינות שבערי מרוקו ונתגדלתי פה עיר הקדש ירושלם תובב״א /תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן/ בש״א /בשבת אי/ להודש שב תרס״ב לפ״ק [פרט קט]׳, .
בשנותיו האחרונות הרב יוסף חיים הכהן סבל הרבה מדחק הפרנסה, ולהבין כי ההוצאות של הדפסת ספריו היו גבוהות מעל יכולתו הכלכלית. הוא נזקק לתמיכתם של בעלי ממון מבין מקורביו ומוקיריו. רשימת הנדבנים כוללת אישים, ממצרים- נא אמון, הודו-בומבאי, אזבקיסטן־בוכרה, קוקואנד, טבריה וירושלים. ועל צערו כי לא היה סיפק בידו להוציא לאור את יתר כתביו פרי עטו: 'כחי וראשית אני' על איזה מסכתות ש״ס, 'דרכי חיים' דרושים וחידושים על התורה שלא נמצאו עד היום', נלמד מדבריהם של ראשי אבות הבד״ץ דק״ק הספרדים ירושלים תובב"א שנת העת״ר בהקדמה לחיבור 'מנחת כהן' ח״ב:
"וכל שארית חדושי תורתו הגם כתובים גנוזים תחת ידו, וחבל על האי מרגניתא טבא. כי לא נוכל להינות מטובה:"
א. 'מנחת כהן' ב' חלקים, תרס״ב (1902), עת״ר (1910)
'מנחת כהן', הוא חיבורו היחיד אשר ראה אור בחייו, הסכמותיהם של רבנים, מגדולי ישראל בדורו מצויינות בקדמת הספרים. מהרשימה ניתן להעיד שהרב יוסף חיים הכהן נשא ונתן בעניני תורה עם נציגים מכל העדות, אשכנז וספרד בארץ ובגולה, ביניהם יוסף חיים זאננפעלד, יעקב שאול אלישר־ הר' יש״א ברכה, אליהו דוד ראבינאוויץ תאומים, חיים חזקיאו מדיני, חיים ברלין, יצחק ירוחם דיסקין, משה ב' יצחק טאג'יר, חיים דוד סורנאגה, שמואל נסים, משה נחום וואללענשטיין אריה ליב בהרא״ד, צבי פסח במוהי״ל פראנק, ליפמאן דוד במהר״י, יוסף יהודה בר״ד קלוי, אברהם בלא״א מו״ה יהודה כהן, שאול הלוי הורוויץ, שאול חיים בהה״ג מוהר" ר אברהם הלוי הורוויץ.
גדולי ישראל מתייחסים לחיבוריו, הרה״ג עובדיה יוסף, בשו״ת יביע אומר חלק ח־יו״ד סימן לא, ובשו״ת יביע אומר חלק ה־או״ח סימן יד.
תוכך הספר:
עיניינים והלכות בכללי התלמוד מסודרים על סדר האותיות מאי עד ת' מחולקים לכללות ופרטות משיים ומפוסקים ראשונים ואחרונים. בספר'חכמי המערב בירושלים׳ שחיבר הרה״ג שלמה דיין נכתב, "שמו של הרי״ח הכהן זצ״ל נודע לשם טוב ולתהלה אצל חכמי ירושלים, ספרדים ואשכנזים כאחד. כולם גמרו עליו את ההלל ושבחו את בקיאותו וחריפותו הגדולה והעמוקה בים התלמוד ובמפרשיו. אכן חיבורו 'מנחת כהן' הקנה לר' יוסף חיים הכהן זצ״ל שם עולם אצל גדולי הדור אשר רבים שחרו לפתחו לקבל חוות דעתו הרחבה והמעמיקה. במוחו הגאוני צלל ר' יוסף חיים הכהן זצ״ל לתוך ים התלמוד ודלה מתוכו פנינים. בחריפותו ובבקיאותו הגדולה והרחבה, בירר וליבן את הסוגיא בה דן בבהירות מופלאה וניתח אותה לנתחיה על כל פרטיה ודקדוקיה, לצורותיה ושיטותיה השונות. בו נמזגו גם יחד הבקיאות והבהירות הספרדית עם החריפות והחידוד האשכנזי. בהגיונו הבריא והחד קשר סוגיא אחת לרעותה ודימה מילתא למילתא, עד שהאיר את הדרך המובילה אל המסקנה ההלכתית. בגאון ובעוז ויחד עם זאת בענווה יתרה ובאורך־רוח הנהיג מהרי״ח הכהן את בני עדתו ואת צאן מרעיתו. ובשל מידותיו והנהגותיו האצילות החזירו לו אהבה על אהבתו והעריצוהו והלכו לאורו ולא המרו את פיו, ונתקיים בו"כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא"".
ב. ׳ויכלכל יוסף׳ תשכ״ו(1966), תשס״ח (2008)
הרב יוסף חיים הכהן הפקיד את כתב היד לחיבורו 'ליכלכל יוסף׳ (וכנראה עוד כתבים) בידי חתנו הרב עמרס אבורביע, שערך הגהה והביאו לדפוס בשנת תשכ״ו (1966) בהכלילו כקונטריס בגוף ספרו 'נתיבי-עם'. בשנת תשס״ח (2008) הוצאה לאור מהדורה חדשה (מהדורת יוסף) בתוספת הקדמה ע״י נכדו אהוד בך עמרם אביבי(אבורביע). תוכך הספר:
'ויכלכל יוסף׳ מכיל שו״תים בהם משיב הרב יוסף חיים הכהן מול הרב סניור יצחק בנימין הכהן, הרב אביש אייזן הלוי, הרב משה שפיר הררי, הרב אברהם דב כץ, הרב חיים אזולאי ותשובות נילוות גם משל הרב ש' אליעזר אלפנדרי, והרב יוסף חיים זאננפלעד.
נושאי השאלות והתשובות: מנהגי בית הכנסת, בדין מבטל כיסו של חברו, דין אפוטרופסים תורמין ומעשרין, מנחת ש״ק שלא התפלל שחרית, המדפיסים חידושי תורה בגליונות עיתונים, היוצא למלחמה ומותיר כתב גט, מינוי אפוטרופוס והתניית נכסים.
מאמרים מפרי עטו בהם נתן דעתו בעניניים, יעשה דוהה לא תעשה', 'מצווה הבאה בעבירה' נמצאים בחוברות 'המאסף'.(12)
לסיום, תפילתו של הרב יוסף חיים הכהן בהקדמה לספרו'מנחת כהן',
"הבט בעוני העם אשר בחרת, דדחיקא להו שעתא, הא בבזתא הא במלקיותא, בבעו מינך במטו מינך אפיק להו לחירותא, חושה שלח משיח, ונקם ישיב לצריו, יריע אף יצריח, ורוב שלום עד בלי ירח. אז יאמרו בגויים הגדיל ה', זה ישפיל וזה ירים, לכו חזו המה ראו כך תמהו נבהלו נחפזו.
ולכל בני ישראל היה אור במשובתם, כהנים בעבודתם ולוים בשוכנם זמרו לה' בכנור, תוף וחליל. שם יזבחו זבחי צדק עולה וכליל וכל ״ מנחת כהן" ונראה בהיבנות ירושלים עיר הר קדשנו, עיר ההר ועיר הבית בבי״א".
הרב יוסף חיים הכהך נתבש״ם, כ״ב באלול תרפ״א [1921] נקבר בירושלים, בבית העלמין במורדות הר הזיתים בחלקה לעדה הספרדית בירושלים.
ברית מס' 28, בעריכת אשר כנפו- צמרת-רבקה אביבי-מנחת כהן ממוגדור לירושלים
הספרייה הפרטית של אלי פילו-אברהם מויאל המנהיג המזרחי הראשון-ד״ר מרדכי נאור
המנהיג המזרחי הראשון
אברהם מויאל
ספר זה בא לעשות צדק עם העליות המזרחיות שקדמו לעלייה הראשונה ותרומתן החשובה ליישוב ארץ ישראל.
בצורה קולחת ומרתקת קם לתחייה סיפור היישוב בארץ ישראל בראשית דרכו.
במשך יותר ממאה שנה מקובל היה כי התפתחותו של היישוב היהודי החדש בארץ ישראל החלה עם העלייה הראשונה (1903-1882) שהגיעה ממזרח אירופה יחד עם זרם עלייה קטן שבא מתימן. ספר זה מספר את סיפור ראשית היישוב באופן שונה: החלוצים הראשונים באו עוד קודם לכן מאגן הים התיכון. מהבלקן ובמיוחד מצפון אפריקה (מרוקו ואלג'יריה).
במרכז הספר עומד אברהם מויאל, בן למשפחה ממרוקו שעלתה ארצה באמצע שנות החמישים של המאה הי״ט, אשר תרומתו ליישוב היהודי החדש הייתה גדולה ומשמעותית. הוא, היהודי המזרחי מיפו, נבחר על ידי הנהגת תנועת חובבי-ציון המזרח אירופית לעמוד בראש היישוב היהודי בראשית צעדיו. יפו היהודית, המזרחית ברובה, הרבה לפני שהולידה את תל אביב, קלטה את העלייה הראשונה האשכנזית.
למויאל, מי שהיה איש אמונו בארץ של הברון רוטשילד, היה חלק חשוב בהקמה ובביסוס של המושבות הראשונות – פתח תקווה, ראשון לציון, עקרון־מזכרת בתיה, גדרה ויסוד המעלה. הוא שקלט את חלוצי ביל״ו.
אברהם מויאל היה אגדה בחייו. הגיעה העת להחזיר בנושא ראשית היישוב עטרה ליושנה.
ד״ר מרדכי נאור הוא סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל ועם ישראל. כתב וערך למעלה מ-120 ספרים. בעבר מפקד גלי צה״ל, מרצה בכיר באוניברסיטת תל אביב וראש החוג ללימודי ארץ ישראל במכללת בית ברל.
עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"- הקבלה בצפון אפריקה במאה השש עשרה והשבע עשרה
הקבלה בצפון אפריקה במאה השש עשרה והשבע עשרה
בחקר ראשיתה של הקבלה במרוקו יש לדון בכמה שאלות: האם הייתה במרוקו קבלה קדומה שצמחה במנותק מקבלת ספרד ? כיצד השפיעה על קבלת מרוקו קבלת ספרד, ואחריה קבלת מגורשי ספרד ? האם הייתה קבלה ייחודית בפאס, והאם הושפע ממנה רא"א ? האם השפיעה קבלת צפת על הקבלה במרוקו? חלמיש כותב כי הייתה קבלה קדומה במרוקו גם לפני גירוש ספרד, ומדגים מרבי יהודה בן נסים מלכה, שחי במרוקו במאה השלוש עשרה וכתב פירוש ל"ספר יצירה" ושלום מאפיין אותו "מקובל על דעת עצמו", מרבי יצחק דמן עכו, שהגיע למרוקו מארץ ישראל וחי בסוף ימיו בצפון אפריקה (1250 – 1340), ומרבי דוד בן יהודה החסיד, שהגיע למרוקו מאירופה ושהה בה שנים אחדות. אידל סבור גם הוא כי הייתה קבלה קדומה במגרב, והוא נתלה להוכחה בתעודה שנכתבה בשמו של המקובל ריב"ן, שכתביו היו קבליים- פילוסופיים. גם אליאור סבורה כי הייתה קבלה קדומה במרוקו. קבלה זו ניזונה לדעתה מהשפעות קבליות מקומיות ומספר הזוהר, ועל אף פריחתה של קבלת צפת המשיכה הקבלה במרוקו, בעמק דרעה ובתרודאנט, לשמור על ייחודיותה.
במרוקו היו מרכזי קבלה נוספים פרט לערים הגדולות פאס ומכנס, כמו בעמק דרעה ובתרודאנט שבדרום מרוקו, וישבו בהן חשובי הרבנים של התושבים הוותיקים, ולאחר מכן גם מקצת רבני המגורשים. להבדיל ממרכזי הקבלה בעמק דרעה ובתרודאנט, שהיו בהם מקובלים בעלי שם, את הידע שלנו על פאס כמרכז קבלה אנחנו לומדים מעדויות של כמה ממגורשי ספרד שהגיעו לפאס, כמו רבי שמעון אבן לביא, בעל "כתם פז", ורבי אברהם בן רבי שלמה אדרוטיאל, ממגורשי ספרד שהגיע למרוקו וכתב את הספר הקבלי "אבני זכרון", ספר העוסק בשאלות יסוד בקבלה, ובו הוא מביא מובאות מספרי קבלה רבים שהיו בהישג ידו בפאס.
כך כתב רבי משה קורדוברו על "ספר הצינורות", ספר קבלה שנמצא בפאס: "והועד אלינו שנמצא ספר הצנורות ]…[ ואומרי' שהוא נמצא אצל אחינו שבמדינת פאס". סביר להניח כי ה"אומרים" היו מן העולים אשר הגיעו לארץ ישראל ממרוקו במאה השש עשרה ותפסו מקום של כבוד בחייה הרוחניים והחברתיים של צפת. בפאס פעל גם המקובל רבי יהודה חליווה, שנשכח מלב ורק בזמן האחרון התפרסם הספר שכתב, פירוש לתורה ששמו "כללים נחמדים ע"ד הקבלה", וכן פעל בעיר רבי אברהם סבע, שבספרו הקבלי "צרור המור" מספר על דרשותיו שנתקיימו בכל בתי כנסיות של קהל פאס, ושרד בידינו פירוש שלו לעשר הספירות.
רא"א גדל בעיר פאס וחי בה. בהקדמה ל"חסד לאברהם" הוא מתאר את החיים בפאס טרם עזיבתו כעיר גדולה של חכמים, שהיה יושב איתם ללמוד תורה באהבה ובחיבה. בכל לילה ושבת דרש ברבים, ונפתחו לפניו השגות בקבלה וחידושים בתורה:
זכרתי ימים מקדם כאשר הייתי בימי חרפי עיר מולדתי פאס ]…[ ואני בקרב חכמים שלמים וכן רבים יושב בשבת תחכמוני להתחמם כנגד גחלתם בעמלה של תורה באהבה ובחבה בהוייות דאביי ורבא, ומדי לילה ולילה ומדי שבת בשבתו דבר בעתו הואלתי באר פי ]…[ בדרושים חדשים מקרוב מתוקים מדבש ונופת צופים, ונפתולי אלה"ים נפתלתי גם יכלתי בהסכמת שני העיונים הקבלה והעיון.
בימיו של רא"א ישבו בפאס גם רבי יהודה עוזיאל, רבי שאול סיררו, רבי סעדיה אבן דנאן ורבי שמואל בנו, רבי אהרון אבן חיים ועוד רבים אחרים, וייתכן שלמד תורה מאחד מהם והיה בן חבורתם של אחדים מהם, אבל אין אזכור או אסמכתא לכך.
באשר ליצירה הקבלית במרוקו, חלמיש טוען כי היצירה הקבלית בצפון אפריקה לא הצמיחה שיטה קבלית מיוחדת ועצמאית כמו בקבלת צפת של קבלת רבי משה קורדוברו והאר"י. העיסוק הקבלי במרוקו התבסס בעיקר על ספר הזוהר ועל ספרי קבלה מוקדמים, טרום לוריאניים, כמו "שערי אורה", "גינת אגוז", קבלת הרמב"ן ועוד. היצירה הקבלית בתקופה המאוחרת לה התמקדה בלימוד הפירושים שנכתבו על ספר הזוהר, כמו "כתם פז" של רבי שמעון אבן לביא, שנכתב במאה החמש עשרה, ו"מקדש מלך" של רבי שלום בוזגלו, שנכתב במאה השמונה עשרה: "הרי בכל ארצות המגרב לא נוצרה בזמן החדש שיטה קבלית עצמאית או מיוחדת ולא קמו אישים שטבעו חותם עמוק על התפתחות הקבלה".
כמו כן סבור חלמיש כי מגורשי ספרד שהגיעו למרוקו היו גורם רב משקל ביהדות מרוקו. במגורשים היו מקובלים גדולים וידועים שהיו עשויים להזרים דם חדש ולהנחיל מסורת חדשה, כמו רבי אברהם סבע, בעל "צרור המור", רבי יהודה חייט, בעל "מערכות האלוהות", שמספר בהקדמה לספרו על תלאותיו במרוקו עת הושלך לבית הסוהר וכי רק במאמץ רב ובכסף רב של אנשי הקהילה בפאס השתחרר, ובתמורה השאיר בידם ספרי קבלה רבים ששימשו אותם להרחבת הידע הקבלי ולהפצתו, רבי יוסף אלשקאר, שכתב את "צפנת פענח", ורבי שמעון אבן לביא, בעל "כתם פז", שנולד בספרד בשנת 1485 ונפטר בטריפולי בשנת 1586 בדרכו לארץ ישראל.
רבי שמעון אבן לביא היה משורר, פילוסוף ומקובל מדור גירוש ספרד ומחברו של הפיוט המפורסם "בר יוחאי". שלום מציין כי ספרו "כתם פז" הוא הפירוש היחיד לזוהר שלא הושפע מקבלת צפת וכי נכתב בתקופה קדומה בהרבה, עוד לפני שקבלת צפת השפיעה בקהילות ישראל. הוס טוען כי זהו הפירוש המקיף ביותר שנכתב ללא השפעת הקבלה בצפת, ולכן הוא החיבור הקבלי החשוב ביותר שנכתב בתקופתו בצפון אפריקה ומשמש מקור מרכזי להכרת הקבלה בצפון אפריקה בתקופה המקבילה להיווצרות קבלת האר"י בצפת. המקורות לכתיבתו של רבי שמעון אבן לביא היו ספר הזוהר, ספר הבהיר, ספרות ההיכלות, יצחק הכהן, יצחק אבן לטיף, משה דה ליאון, דוד בן יהודה החסיד, רבי יוסף הבא משושן הבירה, "שערי אורה" ו"גינת אגוז" של ג'קטיליה, הרמב"ן ובני חוגו, "מערכות האלוהות" של רבי יהודה חייט והפירוש על התורה של רבי מנחם רקנאטי.
עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"– הקבלה בצפון אפריקה במאה השש עשרה והשבע עשרה
חתונות יהודיות בצפון מרוקו גילה הדר-בקהילות טנג׳יר, תיטואן, לאראצ׳ה, אלקצר כביר, ארסילה, מליליה וסאוטה שבצפון מרוקו ובקהילת גיברלטר.
פתיחת בתי הספר של אליאנס, כיבוש צפון מרוקו בידי הספרדים בשנת 1912, כיבוש מרוקו בידי הצרפתים והפיכתה של טנג׳יר לעיר תחת חסות בין־לאומית הביאו עמם רוחות מודרניזציה. נערות נשלחו ללמוד בבתי הספר ואך השלימו את לימודיהן בספרד, בצרפת ובארצות הברית. החופש היחסי שניתן לצעירים, כמו יציאה במשותף עם אחיהם וחברים בקבוצות מעורבות לים וטיולים, שינה את דפוסי המפגש והשידוכין, הקטין את פער הגילים בין בני זוג והביא לנישואין מתוך אהבה והיכרות מוקדמת, לצד דפוס הנישואין המסורתי שבו המשפחה בוחרת את בן הזוג. לעתים חברו ההחלטה האישית והמסורת, כנישואי שלמה אמאר סיקסו עם בת דודתו רגינה. על אך הבחירה האישית ביקשו את הסכמת האב. אם סירבו ההורים לבחירת הבן, קיבל הבן, ללא ערעור, את החלטת הוריו.
הערת המחברת: הרב שלמה בן שבת(אחד ממרואייניי) חזר ללאראצ׳ה לאחר שהשתתף בקרבות על ירושלים במהלך מלחמת העצמאות (1948), ובגיל 26 פגש בסטה (19), נפעם מיופייה, מנחישותה וממשפחתה, ושניהם — למרות ביטחונם, בל אחד לחוד, ברצונם להיות זוג — ביקשו את הסכמת הוריהם. ״היו מקרים שההורים סירבו לאשר לחתן את בחירתו והנישואין לא יצאו אל הפועל״(ריאיון עם פורטונה כהן סלמה).
לאחר שנבחרו החתן והכלה וסוכמו בעל פה תנאי הנישואין (בעיקר ענייני רכוש), הגיע שלב ההתחייבויות בכתב ובטקס.
טקס האירוסין
״אפלאבראמיינטו״ — התחייבות במילה, ״דבר הנקנה במילה״. החתן והוריו הגיעו לבית הורי הכלה המיועדת מלווים באנשים מכובדים מהקהילה, אות לכבוד משפחת החתן ולכבוד למשפחת הכלה. אם הכלה הזמינה למאורע נערות צעירות לא נשואות, חברות וקרובות משפחה של הכלה, וכל אחת מהנערות שנכנסה לבית התקבלה בשירה וברכה שבקרוב ישמחו כולם בשמחת נישואיה. החתן לא הגיע בידיים ריקות. הוא הביא עמו, או שלח קודם לכן, מתנות לכלה לפי מעמדו ורכושו — צמידים, עגילים, שרשרת זהב, מספר מטפחות משי ״פנואילר׳ (pañuelo), לעטוף בהן את שערה כמנהג הנשים הנשואות, נעלי בית מקטיפה או משי, רקומות בזהב (xerbiles), בשמים, פרחים, ואת טבעת האירוסין, ה״סורטיכ׳ה די קומפרומיסו״ (טבעת ההתחייבות).
שטר החיזוקין: כדי שלהתחייבות תהיה משמעות משפטית וכדי שלא תתעוררנה אי־הבנות אם השידוך יתבטל, נחתמו התנאים ב״שטר החיזוקין. בשטר נרשמו הנדוניה שאבי הכלה התחייב לתת לחתנו והתחייבות החתן כלפי כלתו לדאוג לה למקום מגורים, לקשט אותה בתכשיטים, להשתתף בחלק מהוצאות טקסי החתונה, ועוד. שני סופרים מבית הדין רשמו את שטר ההתחייבות, והחתן ואבי הכלה חתמו. לאחר החתימה על השטר נערך טקס ה״פנואילו״. הרב נתן בידי החתן צד אחד של מטפחת משי, והחתן התחייב להגן על כלתו ולכבדה. אבי הכלה אחז בצדה השני של המטפחת, והתחייב בשם בתו לשידוכין. טקס ה״פנואילו״ הוא ההשלמה של ההתחייבות במילה, והוא מהווה אקט סימבולי של קניין.
בתום הטקס יצאו האורחים, וכל אחד מהם קיבל חופן סוכריות שקדים מצופים בסוכר בצבעי תכלת, ורוד ולבן(Peladillas). המנהג להעניק ולכבד במיני מתיקה הוא מנהג אירוח שנעשה במשך כל השנה. כשנכנסו אורחים לבית הגישו להם מבחר מיני מתיקה ״להמתיק את הפה״. לחלוקת מיני המתיקה בטקסים ובחגיגות הנישואין משמעות נוספת: כשם שאנו שמחים והחיים מתוקים לנו, כך ימתקו לכם חייכם ובקרוב נשמח בשמחתכם.
– בין האירוסין ובין חגיגות החתונה והקידושין עברה תקופה של כשנה ולעתים מספר שנים. בזמן הזה ניתנה לבני הזוג שהות להתרגל נפשית לזיווג, אם כי המגע ביניהם הצטמצם לראייה בלבד. החתן ביקר לעתים קרובות בבית כלתו, ותמיד הביא עמו מתנות ומיני מתיקה. אם חל יום כיפור באותה התקופה שלח החתן לכלתו פרגית לבנה ל״כפרות״; בפורים שלחו המחותנים מגשים עמוסים במיני מתיקה כמשלוח מנות. לעולם לא נשארו החתן והכלה יחדיו באותו החדר לבד. תמיד ישבה בפינת החדר, או ממש ביניהם, אחות הכלה, דודה, אימא או קרובת משפחה אחרת.
פעם הגיע החתן שלי לבית. היה חם, והוא אמר שהוא עולה למרפסת הגג וביקש ממני להתלוות אליו. אחותי, שהיתה עסוקה, סירבה לעלות אתי, והחתן המתין והמתין. לא יכולתי אפילו לעלות ולהגיד לו שאני לא יכולה לעלות כי אין לי ליווי. במעט בוטלו האירוסין, כי החתן נעלב. [ריאיון עם סימי אמסלם].
עדות נוספת מתיטואן:
בתקופה הזו החתן והכלה התראו אולם תמיד היה אתם בן משפחה. לא נגעו זה בזה, אפילו לא באצבע. ישבה הדודה, הלכה הדודה, באה דודה אחרת; באה האם, הלכה האם, באה האחות. לא היה מי שיהיה עם הזוג, נאלץ החתן ללכת.
בפרק הזמן שבין האירוסין לנישואין יכלו המשפחות להתכונן כלכלית לקראת המאורע, להשלים את הכנת הנדוניה מצד הכלה ולהכין מקום מגורים הולם לזוג הצעיר (מצד החתן).
5 ההכנות לחתונה
3.1 הנדוניה
הנדוניה היא מתנה של המשפחה לבת היוצאת מבית הוריה אל בית חתנה. יש להפריד בין האשואר, שהוא בגדים, תכשיטים, כלי מסבה ו״חדר שינה״, ובין הדוטה, שהוא כסף מזומן. מהנדוניה אנו מבינים שהאישה ומשפחתה מצפות שהחתן יספק את הבית. הנישואין הם עסקה של העברה. הכלה העוברת לבית בעלה מביאה עמה רכוש אשר ישמש אותה ואת משפחתה החדשה, והופכת להיות חלק ממשפחתו. הנדוניה לבנות היתה למעשה חלק בלתי נפרד מהבית ומעיצובו הגשמי והרוחני. ארגז הנדוניה, הקופרה (Cofre) או הארקה (Arca), החל להיטען בחפצים יפים עבור הבת עוד בהיותה בעריסה. המשפחות העשירות החזיקו ארגזי נדוניה מעוטרים בפיתוחי כסף וזהב, ואילו המשפחות העניות הסתפקו בארגז עץ פשוט. גם אלו וגם אלו דאגו למלא את ארגז הנדוניה כדי שבבוא העת תוכלנה הבנות להינשא. הנדוניה היתה התנאי החשוב והעיקרי לקיומם של הנישואין. הורים שלא יכלו לספק לבתם נדוניה התקשו למצוא עבורה חתן הולם. במאה ה־17 נדרשו רבנים לבעיה:
ורוב האנשים אשר בנות יוולדו להם צר ומצוק מצאום. ויום ולילה לא ישבותו מקבוע בליבם דאגה על העתיד מיום לידתן עד הגיען לפרקן ועד בכלל, לדעת איבה יעשו כדי לשלחן ולתיתם לאנשים… לבלתי צאת הבנות מדלתי בית אביהן החוצה להיות לאיש כי אם בנדוניה רבה.
בר אשר, ספר התקנות, עמ׳ 238 : ״צמצום בהוצאות הנדוניה כדי להקל על בנות עניות שאין להן נדוניה ונשארות רווקות עד ילבין שערן״ (אב תנ״ח/1698); (ראה שם). עניין הנדוניות הדיר תמיד שינה מפרנסי הקהילות. הם חרדו מפני אפשרות שבקהילה יהיו רווקים רבים ובמקביל מספר רב של נשים צעירות בלתי נשואות, דבר אשר יביא לפריצות, לחופש מיני ואף להמרות דת. כדי להקטין את הלחץ החברתי ואת הבעיות המוסריות העלולות להיווצר הקימו הקהילות ״קופת נדוניות״ שנועדה להעניק נדוניות ליתומות ולנערות עניות.
חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר-עמ'320
תא עם נענע-ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו
בבית הכנסת
לאבי ר׳ שלמה חי כנאפו ז״ל ולדוד׳ יצחק קנפו ז״ל שהקסימו אותנו בסיפוריהם.
חְבּ אִיעִיְסְינָא בְּלְחְדַיְית
הוא רוצה להלעיט אותנו בסיפורים
במקום להגיש לנו ארוחת ערב, הוא מספר לנו מעשיות חדרי כל יום.״
אָתָאי בְנַעְנָעוֹ כִיר מְסְלְטָן וְּנְטָעוֹ
תה עם הנענע שלו עדיפים על מלך וכל עושרו
איזהו עשיר, השמח בחלקו(אבות 1: א)
חסרים שניים
בבית הכנסת התאספו לתפילת מנחה. היו שם תשעה מתפללים וילד. חיכו ל״עשירי׳ והוא לא בא. בסופו של דבר שאל החכם את אבי הילד: ״בן כמה בנך?״
״עוד מעט ימלאו לו עשר שנים.״ ־
״והוא לומד תורה
״בוודאי, הוא הולך לסלא –
״אז נשאל אותו שאלה, אם ידע לענות נצרף אותו כעשירי למניין: בני, למי אנו מודים ומתפללים לתיבה או להיכל?״ ״להיכל, בוודאי."
״נעבי בשו,״ – שאהיה כפרתו – אומר האב, ״אפילו לא היסס.״
כיאר, אמר החכם, ״עכשיו עלינו לחפש שניים להשלמת המניין…״
שחרר אחד שמעון רגב
גבאי בית הכנסת פגש בשוק באחד ממתפללי בית הכנסת שלו, ואמר לו בקול בוטה:
״בפרשת ׳בחוקותיי׳ עלית לתורה, נדרת 200 שקלים ולא שילמת את הנדר שלך…"
המתפלל הנהן בראשו לאות הסכמה.
״אתה יודע למה גרמת?״ קורא הגבאי.
״למה גרמתי?״
״בגללך שני מלאכים בשמים עומדים תלויים בצווארם ומחכים שתשלם את הנדר שלך…״
״מה אתה אומר!״ עונה המתפלל בהוציאו מארנקו שטר של 100 שקלים, ״קח, שחרר אחד מהם בינתיים…״
״ומה עם השני?״
"יחכה עד שיכנס הכסף מהביטוח הלאומי…״
וכי הכבדתי עליך? אמיל זריהן
יהודי ממרכש שהה במכנאס לרגל עסקיו. בשבת העלו אותו לתורה, בסיום הקטע שלו,
ברך אותו החזן כמקובל, אבל הברכה הייתה ארוכה ומפותלת. המרכשי, חסר הסבלנות,
חיכה וחיכה לבסוף שמע את המברך אומר בין שאר הברכות: ״ויחזירהו לביתו בשלום…״
כאן פקעה סבלנותו של האורח:
"אתה רוצה להחזיר אותי לביתי, למה? אני מכביד עליך?"
הפרשה אשמה דוד בן מנחם
בעל הקורא הזה היה תמיד נכשל בקריאת פרשת ׳ויקרא׳. הקהל היה מתקן אותו שוב ושוב אבל הוא בשלו: מגיעה שבת ויקרא, שוגה בקריאה.
מדוע כול השנה אתה קורא ללא שגיאות ודווקא בפרשת ׳ויקרא׳ אתה תמיד שוגה?״ שאלו אותו. ענה להם:
"אני לא אשם, הפרשה אשמה.״ "איך יכולה להיות שהפרשה אשמה?״ הראה להם את הפסוק האחרון של פרשת ׳ויקרא׳: ״מכול אשר יעשה לאשמה בה…״(ויקרא ה׳ כו׳)
המוציא לחם מן הארץ אמיל זריהן
מעולם לא דרכו רגלי יסח בבית הכנסת, עד שנולד בנו בכורו. בשעת קריאת התורה קרא הגבאי: ״יעלה יסח אבי-הבן לקרוא בתורה – שלישי.״ יסח עלה לתורה והחזן ציווה עליו: ״ברך!״
אך יסח שתק כי לא ידע מה להגיד. החזן, כדי לעזור לו, לוחש לו: ״ברוך אתה ה׳ אלקינו…״
עיני יסח אורו, והוא קרא בקול את הברכה שידע: ״ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ.״
החזן הביט בו בזעם, הרים את ספר התורה, והניח אותו בידיו: ״
יסח,״ קרא, ״לא תרד מכאן עד שתאכל את ספר התורה…״
מָא יִכְּפָא לְחוֹת, נְזִידוֹ בָטָטָה?
לא ד׳ בדג, עלינו להוסיף תפוחי אדמה?
הגזמת. אתה דורש יותר מדי
עליה לתורה רפי בן דוד
ראובן בן ה-45 לא היה בבית הכנסת ולא עלה לתורה מיום הבר מצוה שלו. הפעם, הוא נעתר לבוא לבית הכנסת לרגל כלולות אחיו הצעיר. החזן קרא לו לעלות לתורה ונתן לו
לקרוא את הברכות מתוך הספר. כאשר סיים את הברכה השנייה של התורה, ברך אותו החזן:
״מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, הוא יברך את רבי ראובן בן?״ השאלה הייתה מופנית לראובן שענה מיד: ״בן 45.״
"האבא, האבא…״ קרא החזן.
״האבא? בן 86 עד 120…״
לוכָּאן עָארְף משה רְבִינוֹ – לו ידע משה רבנו…
עשיר אחד, ממתפללי בית הכנסת, ביקש משליח הציבור לאפשר לו לקרוא את הפרשה במקומו. לעשיר נדבן אין מסרבים, והאיש עלה לדוכן והחל לקרוא את הפרשה. במהלך כול קריאת הפרשה תיקנו אותו מתפללי בית הכנסת מאות פעמים. לכול דבר יש סוף, וגם קריאת הפרשה הזו הגיעה לסופה. כשירד מהתיבה קרא לעברו אחד המתפללים:
״לוכָּאן עָארְףְ משה רבינו בָאס תְקרָא תוֹרָה, מָא יִעְטִיהַס…״ – אילו משה רבנו היה יודע שאתה תקרא את התורה, הוא לא היה נותן אותה.
אתה כהן או לוי? אמיל זריהן
כשעלה בריהמו בפעם הראשונה לקרוא בתורה, שאל אותו החזן: ״אתה כהן או לוי?״ "אני סנדלר…״ ענה בריהמו.
הָא נוּאָרָה תָּאיתְסוֶּאת – הפונפון נשרף
הְדָּן, יהודי מערי השדה הגיע לעיר הגדולה וחיפש פרנסה. כאשר לא מצא איש שיעסיק אותו, אמר לו חברו ישועה:
״תראה, אתה בעל זקן ארוך. תעמיד פנים שאתה חכם ותתחיל להסתובב בין בתי הכנסת כדי לאסוף כסף".
״אבל, אני אפילו לא יודע לקרוא!"
קרא הְדָּן בבהלה.
״אני אעזור לך, ובלבד שתחלק עמי את כול מה שתקבל.״
כך עשו.
והנה כשהגיעו לאחד מבתי הכנסת.
אמרו לו המתפללים:
"בבית הכנסת הזה אנו נוהגים לבקש מתלמיד חכם־אורח לעבור לפני התיבה בתפילת ערבית.”
״איך אעבור לפני התיבה ואני אפילו לא יודע לקרוא?״ שאל הְדָּן בחרדה את ישועה. ״פשוט מאוד, אני אשב ליד התיבה ואלחש לך כול פסוק, מה שנשאר לך לעשות הוא לחזור אחריי מילה במילה."
"אם אחזור אחריך מילה במילה התפילה תהיה איטית, מה יחשבו המתפללים?״ ״יחשבו שאתה אדם קדוש ובגלל זה תפילתך איטית ביותר…" לפני שעלה הְדָּן לתיבה הזהירו ישועה:
"חזור אחריי בדיוק ואל תשכח להתנדנד חזק כיאות לאדם קדוש." הְדָּן עלה לתיבה שם על ראשו את הברדס שמקצהו השתלשל שרוך המסתיים בפקעת הנקראת נוארה או פונפון. התפילה התחילה, ישועה לוחש: "ברכו את ה׳ המבורך…" והדן חוזר בקול אחריו: "ברכו את ה׳ המבורך…" ישועה לוחש:
"אשר בדברו מעריב ערבים…״
"אשר בדברו מעריב ערבים…" אומר הדן.
ברגע זה ממש, כאשר החזן המתחזה התנדנד יתר על המידה, הנוארה שלו נגעה בלהבת הנר והחלה לבעור. מיהר ישועה ללחוש לו: "היזהר, הא נוארה תאיתסואת…" – הפונפון התלקח. והדן עונה אחריו בקול מתנגן של התפילה: ״היזהר, הָא נוּאָרָה תָאיתְסוּאֶת…"
תא עם נענע-ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו-עמוד 20
Said Sayagh-L'autre Juive- le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834
SIMHA, de panique bondit du lit. Elle étreignit son fils Issachar contre sa lourde poitrine, plongea ses doigts dans sa dense et douce chevelure, lui caressa la tête lentement, tendrement. Elle se mit à chanter : Dors, mon bébé Dodo, mon petit Sans peur,
Et sans douleur
Ferme tes jolis yeux
Dors, dans le bonheur et la tranquillité
Tu sortiras des langes
Tu iras au Talmud Torah
Tu apprendras les lettres
Tu sortiras du Talmud Torah
Tu iras dans la ville
Tu apprendras l’achat et la vente
Tu deviendras ambassadeur
Issachar se calma, ferma les yeux. Simha le mit sur l’oreiller, le couvrit avec un drap brodé et attendit un moment dans le noir, s’assura qu’il dormait, puis revint se coucher. Depuis que sa mère était tombée enceinte, Issachar n’arrêtait pas de se retourner dans le lit, pleurait et criait sans arrêt empêchant ses parents de dormir. « C’est le mauvais œil, l’œil yara » se dit Simha. Elle demanda à la grand- mère de faire le « tadhbir ».
La grand-mère prit un mouchoir et se mit à répéter en le mesurant avec sa main :
« L’œil du voisin et de la voisine,
Celui qui avec son bâton,
Celui qui sort avec son costume,
Celui qui te regarde avec un œil envieux,
Ses yeux éclatent comme des grains de couscous »
L’état de l’enfant ne s’améliora pas.
Alors, la grand-mère dit : « C’est lghial, l’enfant est allaité avec du lait avarié à cause de la grossesse. Il faut le sevrer avant qu’il ne soit trop tard. »
Haïm demanda l’avis du rabbin Tolédano qui lui conseilla d’amener sa femme au mausolée du tsadik Sidi Amram ben Diwan à Ouezzane. Devant cette réponse, Haïm faillit s’étrangler :
- Voici qui confirme l’adage : « Qu’est-ce qui te manque, toi qui es nu ? demande l’un, une bague, mon seigneur, lui répond l’autre. »
- Si tu ne veux pas, amène-la à la Hiloula de Moulay Ighi Daoud Lachkar à Ouarzazate… ou à Sidi Yakoub Moul Lma à Sidi Rahhal…
Haïm avala sa colère et se tut. Les saints sont nombreux et chacun a ses spécialités.
Et qui sait! Simha pourrait exiger une visite à SidiYahya à côté d’Oujda, non loin des confins turcs… ou Haïm Pinto… ou alors Sidi Yahya ben Younes? Ou Ben Zmirou, ou Rabbi Meïr ben Lhanch, ou Lalla Mennana enterrée à Larache et dont les miracles sont innombrables, ou Sidi Haroun Kouhen dit Sidi Kadi Haja… ?
Et pourquoi pas Moulay Driss à Fès, sa baraka n’est pas à négliger.
Vamos a zorear, dit Haïm, acculant au verbe « zar » arabe, visiter, la terminaison infinitive espagnole. Il avait l’habitude de le faire en hakétia
Haïm pouvait tout supporter sauf le ridicule. Ridicule de l’homme qui ne peut satisfaire les désirs de sa femme enceinte. Pire que cela ! Le rabbin pourrait le lui reprocher.
Même les marchands oublient leurs comptes quand leur femme eft enceinte.
Là visite à Ouezzane commença. Plus que la distance, c'est la montée qui rend difficile la hiloula à Sidi Amran ben Diwan. Même les ânes et les mulets s’y arrêtent malgré les coups qui s’abattent sur leurs flancs.
Simha passa une nuit entière à côté du mausolée du saint. Malgré le froid piquant et la peur, elle s’assoupit et fit un rêve de bon augure.
Le souci principal devint de connaître le sexe du bébé quelle portait. En son for intérieur, elle n’avait pas de préférence. Surtout qu'elle avait eu une fille en premier et que le garçon était toujours en vie. Elle ne partageait pas la conviction des juifs beldiyyin selon laquelle la femme devait commencer par une fille pour qu’un garçon lui succède ensuite.
Finalement, la coutume et les remarques incessantes prévalurent. Simha décida d’éprouver les dires des uns et des autres en matière de prévision. Elle commença par tremper une feuille blanche dans du lait, la mit dans le brasero. La feuille devint rouge, signe d’enfant mâle. Si elle était restée blanche, elle aurait annoncé une fille.
Puis, elle eut recours à l’augure avec l’épreuve de Lalla Mimouna à l’entrée de la maison. Le premier visiteur fut Zahra, la fille de Benoliel, l’une des plus belles filles d’Israël de Tanger. C’était un augure qui lui convenait.
Le ventre de Simha lui arrive à la bouche.
Depuis quelques jours, la grand-mère maternelle a commencé les préparatifs pour accueillir le nouveau-né: des langes en coton, de la ouate en laine cardée, une cape en tissu brodé de soie bleue et une brassière brodée de fils d’or. Elle n’a oublié ni bavoir, ni chemise, ni robe, ni nouvelle garde-robe pour la future maman. Le rôle qu’on lui reconnaît est de préparer les menus coupons. Elle tient à accueillir sa descendance du plus beau des accueils.
Elle a informé ensuite, Louya la sage-femme qui n’a pas sa pareille, tant elle est experte, a la main douce en plus de la puissance et la clarté de ses youyous.
La douleur a commencé à tordre les entrailles de Simha. Elle a l’impression que ses os vont se rompre. La douleur est insupportable et l’on s’attend à accueillir un garçon. Louya prépare la cuvette, ordonne de faire chauffer des bouilloires d’eau chaude et de brûler dans les braseros du bois de santal, de la gomme odorante, de la gomme de Java, de l’alun et du Fasoukh qui annule l’effet du mauvais œil.
Les cris de Simha montent au ciel; si elle le pouvait, elle lacérerait la peau à quiconque oserait l’approcher. Elle hurle et s’agrippe avec une force prodigieuse à la corde clouée au mur: « Je suis sous ta proteélion Sidi Haï'm Messas… protège-moi Baba Saleh… Sidi Bel Abbas protège moi… » Le saint musulman aussi n’échappe pas à ses implorations.
En face de la douleur, les femmes se mettent à prier et implorer tous les saints connus et inconnus pour délivrer la parturiente.
La sage-femme suggère de brûler sept échardes prises sur sept marches de l’escalier; rien… Alors que les cris s’intensifient, Benyamin, le fils de la voisine, arrive avec un seau d’eau puisée à la synagogue.
Peu de temps après, la sage-femme sort de derrière la couverture en laine qui tient lieu de paravent et crie: « Une fille, une gazelle, Dieu soit béni » et elle lance des youyous stridents et forts afin que tous les coins de la rue, avec ses maisons et ses boutiques, l’entendent.
Soudain s’élancent des youyous en réponse à ceux de Louya.
Celle-ci plonge son index dans une écuelle remplie d’antimoine noir. Elle trace un trait sur le front du bébé en répétant: « Shaddaï la protège! Shaddaï la protège! » Elle présente à Simha, pour lui redonner des forces, une préparation à l’œuf, à l’ail et à la menthe poivrée.
Le soir, elle lui donnera un bouillon de poule à l’oignon et au gingembre et, si le lait ne monte pas, il faudra aller chercher du colostrum d’une brebis qui vient de mettre bas.
Said Sayagh-L'autre Juive- le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834.Page 29
David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976
‘Aknïn se traduit textuellement par “le Jacobite” (=les descendants de Jacob); la forme arabe Ya'kübi explique parfaitement ‘Aknïn.
II n’y a que dans quelques Responsa de rabbins marocains que nous rencontrons quelquefois des ‘Akân. Aussi ce diminutif est-il inconnu même des Juifs du Nord du Maroc. C’est par une intuition admirable que D. S. Banett, “Le disciple Joseph ben Simon et Joseph ben Aknin” Tesoro de los Judios Sefardies VII (1964), p. 16, (héb.), a fortuitement entrevu la possibilité d’un lien entre le prénom Jacob, prénom que portait l’ancêtre d’un des Joseph ben Yehuda, et le nom Ibn ‘Aknïn qui était le sien. Il est évident que Banett ignore le diminutif de Jacob, ‘Akân.
On sait que l’erreur qui faisait confondre les deux philosophes, médecins etc. appelés l’un comme l’autre Joseph (ben Judah) ibn ‘Aknïn a été dissipée, cf. A. Halkin, “Ibn Aknin’s Commentary of the Song of Songs”, dans Alexander Marx Jubilee Volume, English section, pp. 402-405; D. S. Banett, art. cit., pp. 11-20:
- Hirschberg, The History of the Jews in North-Africa (Jérusalem 1965), t.1
- 267-270 (héb.); mais la question de savoir pourquoi ils portaient, tous les deux, le nom Ibn ‘Aknïn n’a pas été pour autant résolue. Dans le cadre de ce petit travail, il ne m’est pas possible de m’étendre sur ce problème autant qu’il l’eût mérité. Sans entrer dans tous les détails, j’en dirais seulement quelques mots. Nous avons à faire à dawx personnes différentes: (i) le commentateur du Cantique des Cantiques etc., Joseph ben Judah ben Joseph ben Jacob “Barceloni” qui vécut la grande partie de sa vie à Fès où il écrivit toutes ses oeuvres; (ii) Joseph ben Judah ben Simon ben Isaac “Maghrebi” (le dernier nom, Isaac, n’est connu que par une seule source, l’oriental al־Kifti), le disciple de Maimonide; il quitta Fès pour l’Orient longtemps après son maître. Si le nom Ibn ‘Aknïn est donné au premier Joseph c’est que son ancêtre, avons-nous dit, était le prénommé Jacob. Mais alors on peut s’interroger pour savoir comment un Espagnol (il serait né à Barcelone) pouvait porter un nom judéo-berbère. Son ancêtre, Jacob, est dit aussi “Barceloni”. Or, il n’est pas nécessaire pour cela qu’il fut né à Barcelone. Le fameux R. Isaac al-Fasi était né à la Kala‘a des Beni-Hammad. Son nom al-Fasi vient surtout de ce qu’il ait demeuré longtemps à Fès. Jacob “Barceloni” était dayyan à Barcelone et, sans y être né, y avait longtemps vécu. Jacob était probablement un africain comme tant d’autres dayyanim en Espagne à son époque, de même que son fils Joseph peut être le grand père de notre Joseph ben Judah. Joseph ben Jacob pouvait s’appeler déjà Ibn ‘Aknïn. Le disciple de Maimonide était, lui, un authentique maghrébin. Sa famille et lui même était de la ville de Ceuta. Il n’y a pas de Jacob parmi ses ancêtres. Pourtant, la tradition lui a donné le nom Ibn ‘Aknïn que, vraisemblablement, il porta dé son vivant. C’est, en ce qui le concerne, un nom qui apparemment, ne répond à rien. Cependant, en cherchant de plus près, on peut l’expliquer. Pour un esprit oriental ou arabisé dans une certaine mesure, le prénom Joseph évoque involontairement le prénom Jacob (comparez la règle de la künya arabe) : un Joseph est automatiquement “fils de Jacob”. D’autre part, le nom de famille de ce second Joseph ben Judah était, nous assure-t-on, Ben-Simon et là encore Simon est automatiquement “fils de Jacob”. Voyez, par exemple, le “prophète” des Barghwata, le Juif Tarif dont le père s’appelait réellement peut-être Simon; automatiquement, nous semble-t-il, l’informateur de El-Bekri (notre première source: cf. Description de l’Afrique Septentrionale, tr. de Slane, Alger 1913, p. 259) l’appelle: “Tarif ben Simon ben Jacob” et va plus loin en ajoutant “ben Isaac”. Jacob est lui aussi, automatiquement, “fils d'Isaac”; ces exemples ne manquent pas dans la littérature arabe. Aux yeux de ses contemporains, Joseph ben Judah ben Simon ne pouvait être qu'un “Jacobite”, un ‘Aknïn. Mais, dira-t-on peut-être, ‘Aknïn est judéo-berbère, pourquoi ce nom pour un homme né en Espagne et un autre né dans le grand port cosmopolite de Ceuta? Ici, il faut se rappeler l’importance que prit le berbère sous les premiers Almohades, époque pendant laquelle vécurent les deux Ibn ‘Aknïn: “Les Almohades”, nous dit Ibn Abi Zar’, “bouleversèrent tout à leur arrivée à Fès; autorités, khateb, imam furent remplacés sous prétexte que ne connaissant point la langue berbère leur ministère devenait inutile” (Rawd al-Kartas, tr. Beaumier.
David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976-page135
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
על ה'אקסודוס' היו לפי האומדן בין 70 ל- 300 מעפילים מוגרבים. במאגר נמצאו 17 מוגרבים ברשימה שמית שהופיעה ב'מגילת 'אקסודוס' שהנציחה את מעפילי אחת מספינות הגירוש לאירופה . הכללתם של מעפילי 'אקסודוס' במאגר למרות שהם לא גורשו לקפריסין נבעה מפני שהספינה הייתה דגל למאבק בבריטים והעפילו בה מעפילים צפון אפריקאים. נח קליגר שפיקד על אחת מאוניות ההעברה לגרמניה וסגנו היה שלמה טובול, מתוניס, ציין שעל ספינתו היו "כ- 200 יהודים יוצאי צפון אפריקה, בעיקר אלג'יראים שהצטרפו במרסיי". מרדכי נאור לא הזכיר בספרו הראשון על עלייה ב' שהיו ב'אקסודוס' צפון אפריקאים. אך לאחרונה תיקן זאת. להערכתו 300 מעפילים מצפון אפריקה הצטרפו ל'אקסודוס' במרסיי. ילדי תנועת 'דרור' סיפרו שבספינה הייתה "קבוצת נוסעים מאפריקה הרחוקה" שלא ידעו אם הם יהודים. יוסי הראל מפקד ה'אקסודוס' הזכיר, שהפליטים הגיעו –לספינה ממחנה העולים 'גרנד אראנס' ליד מרסיי "וביניהם כמה עולים מאלג'יריה". משפחת גז מתוניס סיפרה על התמודדותה עם תלאות המסע ב'אקסודוס'. כותבים נוספים שלא ציינו נתונים כמותיים היו: ברכה חבס, הסופרת של עלייה ב', בספרה 'הספינה שניצחה – – 'אקסודוס', היא לא הזכירה שהיו עליה מעפילים מצפון אפריקה. מנקודת מבטו של ז'ק דרוז'י על פרשת 'אקסודוס' היו על הספינה יהודים כמעט מכול קצוות תבל מסין ועד צפון אפריקה. –ראובן אהרני טען, שהפליגו בה חברי תנועת נוער ממזרח אירופה ומצפון אפריקה. וניה פומרנץ ) זאב הדרי(, ממטה המוסד לעלייה ב' בצרפת, כתב לכבוד 'יום קיבוץ גלויות', שבספינה היו מעפילים צפון אפריקאים. יהודה דומיניץ, שהיה ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית בשנות ה- 80 של המאה שעברה, הזכיר בכנס על ההעפלה מצפון אפריקה שיהודים הגיעו משם והשתלבו בספינות כמו 'יציאת אירופה אקסודוס'. – אביבה חלמיש ב'סיפור האמיתי' על האקסודוס לא ציינה שהיו בספינה מעפילים מוגרבים.
סיפור התלאות והנדודים של מעפילי ה'אקסודוס' לא הסתיים גם לאחר העברתם בספינות הגירוש לאירופה. בדיווח ל'ארנון' [יוסף ברפלד] ממטה ההגנה בתל אביב, נמסר שבתחילת אפריל 1948 הגיעו לצרפת 1,480 ממעפילי 'אקסודוס' ו- 600 מהם עלו ארצה. עד סוף אפריל היו צפויים לעלות 2,680 ממעפילי 'אקסודוס' ובחודש מאי שאר המעפילים היו אמורים לעלות ארצה. בדיווח טלגרפי אחר נאמר שעד מאי 1948 יש "להפסיק את עליית אנשי 'אקסודוס' ולבכר על פניהם צעירים מאומנים ואחרים למאמץ המלחמתי". למברק התלווה איום שהמימון לעלייה ב' יופסק אם הוא לא ישרת את המאמץ המלחמתי [מלחמת השחרור, ב.ד].כנראה, באותה עת סדר העדיפות שנקבע על ידי האחראים לעלייה ב' לא היה נתון למצוקת המעפילים אלא להקמת המדינה. לעומת זאת מעפילי קפריסין לא היו אדישים למצוקת מעפילי 'יציאת אירופה אקסודוס' והציעו לוותר על מכסה חודשית – כמחווה של סולידריות. ניתן לשער, שמעפילים ששהו במהלך המלחמה במחנות השמדה וכפייה עמדו בפני דילמה מוסרית לא פשוטה – – לוותר על זכותם לעלות ארצה.
בדיווח על הספינה 'בן הכט' של התנועה הרוויזיוניסטית נמסר שהיו בה 70 30 מעפילים מצפון אפריקה ובראשם הרב פרג'ון. אפרים פרידמן, השליח לצפון אפריקה, דיווח, בפברואר 1947 , למטה המוסד לעלייה ב' בפריז ש- 70 מעפילים יהודים תוניסאים – – 'פורשים' רוויזיוניסטים, מתכוונים לעלות – דרך צרפת. הוא התכוון, כנראה, לספינה 'בן הכט'. במאגר נמצאו 56 מעפילים מוגרבים.
בספינה 'המעפיל האלמוני' היו בין 17 ל- 30 צפון אפריקאים. יוסף דרור ממלווי הספינה סיפר, יצאנו לדרך כשעל סיפוננו 850 מעפילים יוצאי פולניה, רומניה ועוד ארצות מזרח אירופה וקבוצה קטנה מצפון אפריקה". בראיון אישי עם מעפיל מספינה זו הוא אמר שהיו אתו כעשרים חברים ממרוקו ותוניס שעברו הכשרה ב'קמפ דה פיז'ול' בדרום צרפת. ראובן אהרני טען שעל הספינה היו בני נוער בית"ר ודתיים ממרוקו. במאגר נמצאו 66 שמות של מעפילים מוגרבים ב'המעפיל האלמוני'.
בראיון אישי עם מעפיל מ'לנגב' הוא ציין שהעפילו אתו חמישה חברים ממרוקו שעברו הכשרה ב'קומפ דה פיזו'ל'. לפי נחום בוגנר ב'לנגב' היו שבעה מעפילים מצפון אפריקה. לעומתו, מנחם אורן הזכיר שהיו בספינה מספר צפון אפריקאים. במאגר נמצאו 63 מעפילים מוגרבים ב'לנגב'. לגבי 'משמר העמק' דווח על מעפילים טריפוליטאים [מלוב, ב.ד] שנבחרו לשמור על הסדר בספינה, אבל, בחירתם "הוכחה כאבסורדית מאחר והם דיברו ערבית ואיטלקית והיו צעירים ועדינים מאוד ואילו המעפילים [האחרים ב.ד] דיברו אידיש ושפות סלביות, היו מחוספסים 'בוגרי' השואה ומחנות המוות". אין אומדן של מעפילים מוגרבים בספינה. במאגר רשומים 15 מעפילים לובים.
בן ציון יעקב מלווה הספינה 'לקוממיות' דיווח שהעפילו בה גם צפון אפריקאים. ראובן אהרני הזכיר שבהפלגתה השנייה של 'לקוממיות' ( 8.2.48 ) היו 180 צפון אפריקאים ובמאגר נמצאו 160 מעפילים מוגרבים. יוסקה אלמוג, מפקד ה'נחשון', סיפר שבספינה היו 275 מעפילים צפון אפריקאים כמחצית מכלל המעפילים בספינה. במאגר השמות של ה'נחשון/קסטל' נמצאו 45 מוגרבים מתוכם מעפילים מהעיר ספרו שבמרוקו.
לגבי הספינות האחרות מחופי צרפת ניתן לטעון בהכללה שגם האומדנים שלהם לא היו מדויקים. הדרך בה הוצגו הנתונים על ידי החוקרים מחזקת את הטענה שהמידע על המעפילים לקה בחסר. בפרק המבוא המתודולוגיה של המחקר הוסברו הסיבות לרישום הלא מדויק של המעפילים והעולים כאחד.
מיכל ליס טענה שנתוני העלייה מצפון אפריקה בשנות המנדט היו חסרים מאחר והרישום בין מחלקת העלייה לבין הרשויות לא תואם כראוי. עוד טענה, ש"שיטות רישום שונות ואף אי רישום מדויק הקשו על אפיון דמוגרפי של המיעוט [המוגרבי, ב.ד] שעלה בין השנים 1948 1919 לפלשתינה". לשיטתה בתקופה זו עלו רק 1,000 עולים ממרוקו, תוניס ואלג'יר. להערכתה, הדבר נבע גם מכך ]…[ "שלא היה מגע בין התנועה הציונית המאורגנת לצפון אפריקה". הנתונים שהובאו לעיל מוכיחים שהערכתה הייתה נמוכה מאד ולא עלתה בקנה אחד אפילו עם האומדן הרשמי של המוסד לעלייה ב'.
משהובהרה מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי המגרב ומשהוצגו הנתונים על הספינות בהן הפליגו אפשר לשרטט את דיוקנם של מעפילי המגרב כפי שעולה ממאגר השמות.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
קצידה — סי׳ אני חיים למוהר׳׳ח פינטו זצ״ל-הנושא: כמיהה לגאולה.
קצידה — סי׳ אני חיים למוהר׳׳ח פינטו זצ״ל
בשקל ״אן לבאגם בלגראם״
א–לִי, תִּפְרַח בַּת / עַמִּי, וְשַׂכֵּל אִישׁ זָר, רָם שָׁלַט בְּכָל–הַדּוֹר
עַל הַכֹּל .יָד–זָר גָּבְרָה. / שׁוּבָה, נֶחְשַׁךְ אוֹר עֵינִי, סַף אֲנִי:
נְצֹר כְּבָבָת / בִּנְךָ אֲשֶׁר תָּמִיד נִזְנַח, וּפִרְצוֹתָיו תִּגְרֹר
אֵלֶיךָ הַשֵּׁ"ם, אֶקְרָא / בְּכָל–צָרָה, אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי:
יָסִיר דַּאֲבַת / מִלִּבֵּנוּ א–לֵהִים חַי, וּבְקִרְבֵּנוּ יָדוּר
יֹאמַר לְשִׁפְחַת שָׂרָה / שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי:
חַי, מִתּוֹךְ לַבַּת / הוֹצֵא אֶת בֶּן–אֲהוּבְךָ — אַבְרָהָם הֶהָדוּר
וְאִם לֹא עַכְשָׁו, מָתַי / יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי?
יְבֻטַּל, יֻשְׁבַּת / וְיִמַּח שֵׁם אֱדוֹם וְגַם בֶּן–קֵדָר מִדּוֹר דּוֹר
וְאֶשְׂמַח כָּל–עִתּוֹתַי / אֲרוֹמִמְךָ, יָ-הּ– כִּי דְּלִיתַנִי:
יַחְפֹּץ יָ–הּ קִרְבַת / בְּנוֹ, אֲשֶׁר יָצָא לַחוּץ וְרָחַק מִמְּדוֹר
קָדְשׁוֹ, וְעִם אַנְשֵׁי שָׁוְא /שֶׁכֵּן הוּא הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי:
מַלְכִּי, תֵּן לְבַת / צִיּוֹן הַנָּחָה וְשִׂמְחָה, וְקָרְבָּן הַנָּדוּר —
וְקָרְבְנוֹת חוֹבוֹתַי / נַקְרִיב לָךְ, קֶרֶן יִשְׁעִי מָגִנִי:
כנפי שחר
הנושא: כמיהה לגאולה.
תפרח — תשגשג. ושכל — השמד. רם — אשר גבה. סף אני — אבוד. נצור כבבת — שמור כבת עין. נזנח — עזוב. ופרצותיו תגדור — הריסותיו תקומם. ידור — ישכון. מתוך לבת — שלהבת. ישוב אפך — ישוך כעסך, ינוח. דליתני — העליתני. הגבר — כאן: עם ישראל. מגני… — מגן בעדי ומעוז ישועתי.
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo- La création de la Misguéret-Isser Harel
Au début, on se préoccupa en priorité de l'évacuation des villages isolés du sud. y compris dans les montagnes de l'Atlas. Leurs habitants étaient transportés par camions, véhicules commerciaux et taxis, vers les enclaves, à des centaines de kilomètres de distance, dans les conditions les plus difficiles. Les véhicules vidaier.: leur cargaison humaine à l'approche de la frontière, et de nuit, ils traversaient la frontière, avec l'aide de nos passeurs, par voie terrienne ou maritime. Au débu: les opérations se faisaient lentement et prudemment, mais une fois l'expérience acquise, le rythme des convois s'est accru. Et avec la montée du flot arrivent aussi .es échecs et les coups durs.
Des convois ont été interceptés par les services de sécurité marocains, leurs membres arrêtés et durement torturés – mais malgré cela, les convois au lieu de cesser n'ont fait qu'augmenter.
les véritables héros de cette épopée, de ce drame émouvant, c'était les olim eux-mêmes. Bien sûr ils ne pouvaient le faire seuls. Il fallait quelqu'un pour les encadrer, organiser leur transport, leur préparer des gîtes et leur faire traverser la frontière vers les enclaves espagnoles.
Je me suis rendu en visite à quatre reprises dans les pays du Maghreb. J'ai parcouru tous les grands centres juifs: Casablanca, Rabat, Marrakech, Fès et Meknès. En visitant les quartiers juifs, les mellahs, j'ai rencontré des juifs qui se sont assemblés autour de nous pour nous serrer la main. J'ai vu dans leurs yeux que nul ne nous dénoncerait aux autorités qui étaient pourtant en permanence à nos trousses.
Il n'y a presque pas d'agglomération juive à laquelle je ne suis pas arrivé, jusque dans les montagnes de l'Atlas. Dans l'un de ces petits villages il m'est arrivé quelque chose d'émouvant. Le village comptait une quarantaine de familles juives. Le rabbin local, qui était en même temps le chef de cette petite communauté, n'était pas sur les lieux. Au moment où nous allions repartir, est apparu un homme jeune et il s'avéra que c'était l'homme que nous cherchions. Nous nous sommes présentés comme un groupe de juifs "intéressés au sort de ses frères", mais il a souri et nous a répondu en excellent hébreu, qu'il était vain de faire semblant, car il savait bien que nous étions les Israéliens responsables de l'organisation de la Alyah et il ajouta: "j'ai entendu parler de vous et c'est pour vous rencontrer que je me suis rendu à Marrakech".
Puis il nous a demandé, quand arriverait leur tour à la délivrance, car ils attendaient avec impatience depuis trop longtemps. En quittant les lieux, j'ai donné consigne à mes hommes d'évacuer sans délais la communauté de ce petit village. Et c'est ce qui devait arriver. Au bout d'un court laps de temps, ils étaient tous en Israël, hommes, femmes et enfants.
Il y avait en Israël deux camps quant à la question de principe de la Alyah des juifs du Maroc. La première, celle de Nahoum Goldman, prônait une approche diplomatique discrète auprès des autorités marocaines. Il accordait une importance minime à l'action spéciale de sortie des juifs du Maroc et était favorable à une politique de sélection sévère des candidats à la Alyah et à la limitation de leur nombre. A la tête de l'autre camp, le chef du gouvernement David Ben-Gourion, la ministre des Affaires Etrangères Golda Méir et Zalman Shragaï. Les trois étaient de tout cœur pour une grande Alyah du Maroc, tout en menant parallèlement un combat public contre les autorités de ce pays, et favorables à une politique libérale en matière de sélection des olim.
En 1958, sous la pression de l'Egypte et des nationalistes locaux, le roi Mohammed V devait décider d'adhérer à la Ligue Arabe, et dans ce cadre fut ordonné l'arrêt des relations postales, télégraphiques et téléphoniques entre le Maroc et Israël. Notre réponse devait être claire et ferme: la mise sur pied d'un service postal clandestin indépendant alternatif qui devait se révéler comme un immense succès. L'intention de couper les juifs du Maroc d'Israël avait totalement échoué. Les autorités marocaines devaient essuyer un autre échec en essayant de stopper la sortie et la Alyah des juifs vers Israël.
Parmi les nouvelles initiatives de la Misguéret, l'acquisition en 1960 d'un petit bateau qui naviguait en Méditerranée. Adapté à sa nouvelle fonction par les spécialistes de la Marine, doté de l'équipement de sauvetage nécessaire, il fut rebaptisé Egoz. Jusqu'à fin 1960, il devait effectuer avec succès 12 traversées avec une quarantaine de passagers à chaque fois.
La catastrophe survint à la 13ème traversée: l’embarcation coula au cours d'une violente tempête, avec ses 44 passagers dont le radio israélien, agent du Mossad, Haïm Serfaty. Ce fut une terrible tragédie qui nous a tous boulversés, la Misguéret, le judaïsme marocain, l'Etat d'Israël et l'ensemble du monde juif.
A la suite de ce drame, les journaux marocains ont lancé une campagne venimeuse contre le sionisme et l'Etat d'Israël, accusant les juifs marocains de trahison. La Misguéret devait décréter l'état d'urgence et prendre toutes les mesures pour l'auto défense. Mais elle ne s'est pas contentée de rester sur la défensive et est passée à une contre-offensive virulente et courageuse contre les autorités marocaines, visant également à encourager et à relever le moral de la communauté juive. Début février, la Misguéret diffusa dans tout le Maroc dix mille tracts en français, lançant un véritable défi aux autorités qui réagirent avec une extrême vigueur.
Nombre de militants de la Misguéret furent arrêtés et cruellement torturés. Mais cette fois encore les autorités devaient subir un cuisant échec. Ils ne devaient pas réussir à briser la Misguéret, ni réussir à mettre fin à la sortie des juifs vers Israël.
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo– La création de la Misguéret–Isser Harel-page 101
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט
ארץ־ישדאל בפיוטי ״שידת הבקשות״
הגאולה העתידית מוצאת לה דרך ביטוי אחת בלבד ־ כיסופים וכמיהה עזה לשוב ולחיות בארץ הקודש.
״חדש ימינו כקדם״ משמעו: חידוש מלכות ישראל, כמו בתקופת ימי דוד וימי הזוהר של מלכות שלמה, בניין המקדש וחידוש עבודת הקרבנות.
מעיון בפיוטים השונים לא ניתן לסיים את עניין הגאולה מבלי לאזכר באופן מיוחד את מקומם של ארץ־ישראל וירושלים עיר הבירה. המשוררים ציינו את מעלותיה ואת סגולותיה של ארץ הקודש. הם העלו את מחשבותיהם על ארץ־ישראל מתוך דמיונם האישי, ותוך כדי כתיבתב הם נעזרו במובאות מקראיות ובמדרשי חכמים. הפיוטים שחוברו על ארץ־ישראל, או כאלה המציינים את הגאולה האמורה להתרחש בציון, ספוגים באהבה עזה ועמוקה לארץ הקודש.
ארץ־ישראל מקבלת בפיוטי ״שירת הבקשות״ מעמד של ארץ מיוחלת, שבה עתידים להתקיים רצונות ומאויים במשך מאות השנים שבהן שוהה העם בגלות. המשאלה הבולטת ביותר היתה עצם הרצון לעלות לארץ־ישראל. כנגד משאלה זו עמד המכשול הגיאוגרפי והריחוק מארץ־ישראל. הרעיון לעלות לארץ־ישראל היה אידיאל דתי, שכל אדם מישראל ניסה לממש כפי יכולתו. בודדים ניסו לעלות, חלק מהחכמים עלו עם תלמידיהם.
הערות המחבר: ר׳ חיים בן עטר(1743־1696) מממש את המצוה ועולה לא״י ב־ 1741 בהיותו בן 45. חכמים רבים עלו יחד עם תלמידיהם לא״י. ר׳ יששכר בן סוסאן עלה מפאס לירושלים ב־1530. ר׳ מסעוד הכהן, מקובל ידוע, עולה עם אחדים מתלמידיו לצפת בשנת 1577. ר׳ אברהם אזולאי עולה מפאס לארץ־ישראל בראשית המאה ה־17.
המאמרים והפסוקים בשבח העליה והישיבה בא״י רבים הם. אציין פירוש אחד המדבר על המצוה להתישב בארץ־ישראל ולדור בה. ״וירשתם אותה וישבתם בה״ (דברים י״א, ל״א). כל הדר בא״י דומה כמו שיש לו אלוקים וכל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה. עד כדי כך ראו חכמים את חשיבותה של הישיבה באי חכמים משתמשים בפסוק זה כדי לציין כי ישיבת א״י שקולה כנגד כל המצוות: ״מעשה בר׳ יהודה בן בתירא ור׳ מתיא בן חרש ור׳ חנינא בן אחי ור׳ יהושע ור׳ יונתן, שהיו יוצאים חובה לארץ והגיעו לפלטוס('21 מקום) וזכרו את ארץ־ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: ״וירשתם אותה וישבתם בה״ (דברים י״א ל״א). חזרו ובאו למקומם, אמרו: ישיבת ארץ־ישראל שקולה כנגד ב־ המצוות שבתורה״ (מדרש ספרי ״ראה״). ע"כ
החלק המירבי, שלא היה מסוגל לעלות, ניסה בדרכים שונות לבטא את געגועיו לארץ הנכספת. אחד מביטויי הכיסופים היה בשירת הפיוטים של יהודי מרוקו ובפיוטים שכתבו משוררים בספרד. כך אנו מוצאים ב״שירת הבקשות״ פיוטים רבים המאזכרים את ארץ־ישראל ואת אתריה השונים, את ירושלים הבירה ואת קדושתה. האווירה שבה היא חלק מההווייה הקיימת באופן נצחי אצל בני העם היהודי לכל פזורותיו.
בסקירה של הפיוטים השונים נמצא כי ארץ־ישראל וירושלים מקבלים שמות וכינויים שונים. באחת הבקשות לשבת, ארץ־ישראל מכונית ״צבי ועטרה״. המשורר כותב כי ״תרום קרננו כצבי״ כקרן הצבי וכן, עם ישראל יתעלה כ״עטרה״. אלו הם דימויים למצבו העתידי של עם ישראל לכשיחזור לארץ־ישראל המכונה כאמור ״צבי ועטרה״. ירושלים, כמו במקרא ובמדרש זוכה גם כאן לשמות ולכינויים שונים: ״עיר הצבי״, ״עיר ציון״, ״עיר נאמנה״, קרית מלך עוז״. כך גם ארץ־ישראל מקבלת אף היא שמות שונים בפיוטים: ״ארץ יהודה״, או ״ארץ ירושה״. אוירה של רוחניות יתרה אופפת את ארץ הכיסופים.
הערת המחבר: במקרא מופיעים שמות וכינויים שונים לי״ם: ״שלם״ (בראשית י״ד, י״ח), ״יבוסי׳ (שופטים י״ט, י״א) , ציון״ (שמואל ב׳ ה׳, ז׳), ״עיר דוד״ (שמו״ב ה׳, ז׳) וכיוצא בזה שמות וכינויים שונים לעיר לפני ואחרי כיבושה ע״י יהושע או ע״י דוד. למן תקופת המלוכה קיבלה שם נוסף ״עיר יהודה״ (דבה״ב כ״ה, כ״ח). יושבי העיר אף כינוה ״עיר הקודש״(ישעיהו נ״ב, א׳ ונחמיה י״א, א׳) או, ״עיר ה׳״(ישעיהו ס׳, י״ד). גם המדרש נותן ;ישנות משלו לשמות השונים של א״י. ״ואתן לך ארץ חמדה״ (ירמיהו ג׳, י״ט). למה נקראת חמדה? שבית המקדש נתון בתוכה(דברים רבה ב׳) או, ארץ ישראל הנקראת ארץ החיים, שנאמר(ביחזקאל כ״ו, כ׳) ״ונתתי צבי בארץ החיים״ (אבות דרבי נתן י״ד).
הערת המחבר: העומדים בחוצה לארץ מכונין את לבם כנגד ארץ־ישראל, שנאמר ״והתפללו דרך ארצם אשר נתתה לאבותם״ (דבה״ב ו׳, ל״ח). העומדים בארץ־ישראל מכונין את לבם כנגד ירושלים ומתפללין… העומדים בירושלים מכונין את לבם כנגד המקדש…נמצאו עומדים בצפון פניהם לדרום, בדרום ־ פניהם לצפון, במזרח ־ פניהם למערב, במערב פניהם למזרח. נמצאו כל ישראל מתפללין למקום אחד״ (תוספתא ברכות פרק ג׳). ע"כ
המשורר מייחל ליום בו ה׳ ״יעלנו במהרה לארץ הטהורה״. בפיוט אחר כותב המשורר ״שב שבותך אל עיר קדושה ונקיה״.קדושתן של ארץ־ישראל וירושלים היא תוצאה של נוכחות המקדש ־ משכן ה׳ ״…אכספה לשכון בהיכל קדשך״. כיסופי העם וכמיהתו העזה של העם היושב בגלות ולחיות בארץ־ישראל אינם נובעים מהנאה חומרית כלשהי הקיימת בציון. התשוקה לציון באה מהצורך להסתופף באוירת הקדושה האופפת אותה. 'י־ושלים לב ליבו של העם היהודי במשך כל הדורות, והיא מרכזה של ארץ־ישראל, ומשום קד משוררים שונים מתארים את יופיה. ירושלים היא ״נוה קדשך, בית הבחירה״, הר המוריה הוא ״נוה הר ציון״ והארץ כולה היא ״ארץ נותי״.ירושלים זכורה לטוב בזכות עברה הבלתי נשכח. אחד הפיוטים הבולטים המדבר על הכיסופים לארץ־ישראל ולירושלים הוא הפיוט הידוע ״לדוד שיר ומזמור״. פיוט זה המופיע ב״שירת הבקשות״ ושנכתב ע״י ר׳ דוד בן אהרון חסין, אחד מגדולי המשוררים במרוקו, מספר בשבחה של ירושלים ומתאר את עברה כעיר הבחירה:
לְדָוִד שִׁיר וּמִזְמוֹר / בְּתֹף וּבִמְצִלְתַּיִם
יְסוֹדָתוֹ עַל הַר הַמֹּר / צְבִי יְרוּשָׁלַיִם
דִּירַת קֹדֶשׁ נִבְחָרָה
מִמֶּנָּה תֵּצֵא אוֹרָה
זוֹ תּוֹרָה מְפֹאָרָה / הַבַּת יְרוּשָׁלַיִם
וּבָהּ יַחַד נִמְצָאוֹת
כָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת נָאוֹת
כִּי אֱלֹהִים צְבָאוֹת / בּוֹחֵר בִּירוּשָׁלַיִם
דִּרְשׁוּ לָאֵל, קַוּוּ לוֹ
כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלּוֹ
הִתְפַּלְּלוּ שַׁאֲלוּ / שְׁלוֹם יְרוּשָׁלַיִם
״שלום ירושלים״ ־ שיבוץ מקראי זה, שהמשורר משתמש בו, לקוח מתהילים וכאן הוא מקבל משמעות של שלווה לירושלים שתושג רק כאשר ישוב העם לציון. שם מקום מושב הסנהדרין, עיר המקדש והחכמה. הפיוט מסתיים בתקוה לעתיד טוב יותר לירושלים:
אל תחרש אל תדום…..
שם ישרה שכינתו
נדחי ישראל כנס בונה ירושלים
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-עמ' 66
אבני זכרון לקהילת מראקש- רבי אברהם אביטבול-חביב אבגי
בית דין של מעלה.
רבי אברהם כיהן כראש ישיבה, בתפקיד זה ראה ייעודו האמיתי.יחד עם זאת היה מעורה בתוך הקהל, להם הקדיש את דרשותיו בשבתות ובחגים, ובכל הזדמנות. קהל של מאות היה נוהר בשבתות לשמוע דרשותיו, בבתי הכנסת הגדולים של העיר. הציבור חש בנוח בקרבתו והעדיף לפנות אליו בשאלות. כי תשובותיו נאמרו במאור פנים ומתובלים בדברי הומור. בזמנו היו שני ראשי ישבות במראקש, סמוכות אחת לשנייה, תחת קורת גג אחד. ראש הישיבה השני, היה הרב הגאון רבי יעקב דהן ז"ל, איש עניו ונחבא אל הכלים, והעמיד תלמידים למאות.
לימים נפל דבר בינו ובין רבי אברהם אביטבול זצ"ל, כי הזמנים היו קשים מלחמת העולם השנייה בעיצומה, הכלכלה במשבר, הכול בקיצוב ומעט, שוק השחור גואה והפרוטה כלתה. בישיבות למדו גם בעלי משפחה צעירים שהיו זקוקים לתמיכה.
רבי אברהם עליו השלום, היה בעל גישה ישירה ובלתי אמצעית. והבריות היו מתחברים אליו בקלות, הוא האיר להם פנים ודאג לצרכיהם. כך היה מטפל בתלמידיו, לא היה קונה לעצמו דברים לשבת, לפני שידע שלאחרון תלמידיו יש לו כסף כדי לקנות מצרכים לשבת, או מסודר אצל בעל הבית הקבוע שלו.
לכל אחד מתלמידיו הבחורים היה לו בעל בית או תומכים מפרנסי העיר. לעת מצוקה רבי אברהם עצמו היה פונה לנדבן ושואל אותו קנית מצרכים לשבת? אם כן כמה מתלמידי עוד לא!. קרבתו הרבה לתלמידיו ודאגתו הגדולה לצורכיהם הביאה לנהירת תלמידים לישיבתו.
יש אומרים שדבר זה גרם למתח בין שני החכמים ז"ל, וזאת מבלי שאחד מהם יעורר את העניין אצל חברו. תלמידיהם היו מצווים על ידם, לפנות בשאלות במקרה הצורך לכל אחד מהם. לרבי אברהם זצ"ל הגיעו דברים לאוזניו, כי חברו תלה בו את הסיבה למיעוט התלמידים בבית מדרשו.
רבי אברהם ז"ל לקח מאוד את הדברים ללבו, יש שמועה שתבעו איש את רעהו לבית דין של מעלה ! שניהם נפטרו בשנת תש"א – 1941 – בהפרש זמן מועט, והיו שראו בזה מעין הזמנה של אחד לרעהו להתדיין בבית דין של מעלה.
בכך מראקש איבדה את שניים מראשי ישיבותיה, דבר שהותיר אחריו עננה כבדה שהטילה קדרות על עולם הישיבות בעיר זמן רב.
האב בא בחלום
ממעשה הצדקה של רבינו פעם יצא רבי אברהם, עם שני חתניו לעשות קניות לכבוד שבת. בדרכם לשוק שהיה מחוץ למלאח, עינו החדה של רבי אברהם צדה יהודי מיואש שישב בקרן רחוב, עם ראש מורכן שהתעלם מעוברים ושבים.
הרב עמד במקום ופנה לאותו יהודי שהכיר אותו בשמו, שלום לך רבי פלוני, האם כבודו לא מרגיש בטוב ? היהודי קם ממקומו וענה, רבי ב״ה אני מרגיש די טוב. אם כן אולי משהו מעיק עליך שאל הרב? הנה מחר יום שישי וצריכים אנו לקבל את פני שבת המלכה בשמחה, אתה יודע בני, כתוב דאגה בלב איש ישיחינה! והמשיך בהרחבת החובה בנושא.
האיש נכנע להפצרותיו של הרב, ואמר לו: זה מספר שבועות שאשתי חולה, אני לא יצאתי לעבוד, כי טיפלתי בילדים ובאישה. בתקופה זו לקחתי בהקפה מצרכי מזון, ועכשיו לא רק שאין בידי להחזיר את מה שלקחתי, אלא גם מתבייש אני לבקש לקנות עוד בהקפה.
לפשוט יד איני יכול! ובאתי לפינה הזו לבקש רחמי ה'. לא עמדו רגשותיו של רבי אברהם אביטבול, כל חייו למד ולימד, ותמיד הסתפק במועט הוא לא היסס לרגע בפני האיש. שלח את ידו לכיסו והוציא את כל הכסף שהיה ברשותו, כסף שנועד לקניית מצרכים לשבת, ומסר אותו ליהודי הנמצא במצוקה, ובלשון אבהית הפציר בו לקחת מידו את הכסף, תוך שהוא מוסיף מילות עידוד וברכה, לקחת מידו את הכסף.
אל תדאג יהיה בסדר, לך לאשתך ולילדים שעה זו תחלוף במהרה, ובאה שבת באה מנוחה – מנוחת הגוף והנפש. חתניו שהתלוו אליו, עמדו משתאים מול נדיבות ליבו של הרב, מאחר שהם ידעו בבירור שגם לו לא נשאר כלום בכיסו.
הרב ציוה עליהם להמשיך יחד בדרך לכוון השוק. לפני הכניסה לשוק מחוץ למלאח, הייתה שורה של חנויות של כמה מעשירי העיר. חנויות גדולות שבעליהן עסקו במסחר סיטונאי. באחת החנויות ישבו כמה מן העשירים, ושוחחו בניהם על דא ועל הא.
כמה מהם הבחינו ברב עובר לידם, קמו לכבודו החליפו עמו דברי נימוס, ואמרו לו ברוך הבא כבודו בא בזמן. כי זה עתה גמרנו להתחשבן והפרשנו סכום לעניים, אחד מהם היה מודאג מחלום שחלם סיפר אותו לרב והלה פתר לו לטובה, וזה הגדיל תרומתו.
הרב נפרד מהקבוצה בדברים מעודדים. למעשה תוך כמה דקות מאז שנתן הרב ליהודי במצוקה את מה שהיה לו, והנה מוצא את עצמו מכפיל בכמה את מה שהוא נתן. הרב המשיך עם חתניו לכוון השוק, בעוד שהם שמחים ומתפעלים מן הנס שקרה להם. כי הרי עכשיו יש לרב מספיק כסף לקנות מצרכים לכמה שבתות ולא רק לשבת אחת.
אולם הרב לא כן חשב, הוא ראה בזה סיעתא דשמיא לעזור לעוד כמה עניים לעשות את השבת. נכנס לשוק קנה לעצמו מצרכים הנחוצים לו לשבת, כפי מה שהקציב לעצמו בהתחלה. את יתרת הכסף העביר לגזבר העניים תוך שהוא מראה לו לחלקם לנצרכים עוד באותו היום.
זכות אבות
אחד העיסוקים של היהודים במראקש, היו מתווכים ושמאים בעלי חניות. הם שירתו הלקוחות העשירים, שעסקו בנכסי דלא ניידי. אלו היו מוכרים כאנשים רציניים ונאמנים, שאפשר לסמוך עליהם בעסקים גדולים. לצידם היו שלושה יהודים שהתפרנסו ׳כמדריכי קניות.
הם התמחו בדרכי שיווק במקח וממכר, וכל הגינונים המתלווים לו בסחר הערבי. יהודים העושים את דרכם לשווקים הגדולים של ׳המדינה " לקניות גדולות. כמו שטיחים, נדוניה לכלה, בהמה למשא, או לשחיטה. היו נזקקים לשירותם של הקניינים הזוטרים, שידריכו אותם לבל יפלו בפח.
ואלו מוכנים לכתת את רגליהם עם הלקוח שלהם כל היום, תמורת כמה פרנקים. שלושה אלה היו זמינים בשער המלאח לכל דורש. אחד מהם היה צעיר בן טובים מצדיקי העיר. הם עבדו בהרמוניה ללא תחרות, אלא – איש את אחיו יעזורו ולאחיו יאמר חזק.
פעם בתקופת מיתון חריף, עבר שבוע שלם ואיש לא נזקק לשירותם והם הגיעו לסף הרעב. השנים מחבריו של ׳בן טובים " הזמינו את עצמם לסעודות מצווה, לספק את רעבונם. ׳ ובן טובים ׳ בבושתו להופיע שם, לא יכל להרשות לעצמו להופיע בסעודות הניתנים לעניים, והתקיים ארבעה ימים על לחם צר ומים בלבד!.
בליל יום החמישי רבי אברהם רואה בחלומו את אביו של הבן טובים עצוב ומודאג, הוא פונה לרבי אברהם ונותן בידו כסף, ואומר לו קח את העשרים פראנק ותן אותם ליוסף הבן שלי, כי זה ארבעה ימים לא בא אוכל ראוי לפיו!.
רבי אברהם לא פקפק בחלום, רק את העשרים פראנק עדיין לא ידע מאין יגיעו, הוא הפטיר ירחם ה׳. וכהרגלו קם לבית הכנסת, כשגמר להתפלל וכיוון צעדיו לצאת, ניגש אליו אחד המתפללים ומסר בידו צרור כסף ואמר לו זה שייך לקופה של הרב פלוני, שהוא אביו של ׳הבן טובים׳! הוא שאל את הרב האם כבודו רוצה לספור?
הרב הפתיע אותו ואמר אני יודע כמה יש שם, אבל בכל זאת תספור, ליתר דיוק תמצא שם עשרים פראנק! בעל הקופה אשר לא ידע על חלומו של רבי אברהם, עמד המום ולא שאל יותר! כי זה בדיוק היה הסכום! רבי אברהם עליו השלום נחפז לעשות את שליחותו, להביא את הכסף לבן הרעב, וכל אחד שפוגש ברחוב ביקש ממנו, שאם יראה את יוסף בן החכם פלוני, ימסור לו להגיע אלי בדחיפות.
כמעט כולם מלאו את בקשתו של הרב. אולם יוסף בשלו, הוא חשב שהרב רוצה להטיל עלי שליחות כלשהי, אבל כעת מצבי לא מאפשר זאת. כאשר עברו כמה שעות ויוסף לא מגיע, קם הרב ולקח לו אישית את הכסף. יוסף תהה ושאל לפשר הכסף, שהרי הוא לא נמנה עם הנזקקים בקהילה.
אמר לו רבי אברהם, שמע בני, הכסף הזה מאביך זצ״ל! יוסף פונה אל הרב בתמיהה ואיך אבא זצ״ל נתן לך את הכסף ? הרב סיפר לו את חלום וכוי, וכי הכסף הזה מיועד אך ורק לו, ואז נחה דעתו. יוסף נזכר בחבריו הרעבים, הלך ועשה ארוחת מלכים להחזיר לעצמו כל מה שהחסיר בימי הצום שנכפה עליו, והזמין לסעודה את שני חבריו לעבודה.
חבריו תהו מה יום מיומיים, מאיפה התעשרת ? אולי גם לנו יש חלק בזה ?. לא נותר לו אלא לספר להם את סיפור החלום של רבי אברהם זלה״ה. אכלו ושתו ולא נותר להם רק לקנא בחברם בעל זכות אבות ז״ל.
אחד משני החברים חמד לו לצון, פגש את רבי אברהם בדרך הלך ונשק את ידו, ושאל אותו כדרך אגב, אולי גם אביו השאיר לכבודו איזה עשרים פראנק בשבילו ?. הרב ענה לו בכובד ראש ואמר: לא- לא השאיר לי בשבילך כלום, אבל נראה לי שהוא מצפה ממך שאתה תעשה קצת יותר בשבילו!
אבני זכרון לקהילת מראקש- רבי אברהם אביטבול-חביב אבגי-עמ'צח
עוזיאל חזן-סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-2014
נושא הקמעות מלווים אותנו משחר ההיסטוריה. קמעות ששמרו על אישה הרה, על היולדת ועל הרך הנולד. לחשים שהגנו מפני כישוף עין רעה ומחלה; שמות קדושים שהרחיקו רוחות רעות, ריפאו דווי נפש והשיבו לב אוהב ואיחו לב שבור. צירופי אותיות שאיתרו אדם אובד, הביאו ברכב בעסקים ושמרו בשעת הסכנה. סיפורים על מוצא אחרון, למי שרפו ידם ואפסה תקוותם. מפתח קסמים לכל בקשה ומשאלת לב.
סיפור וקמע הינו אסופה מיוחדת של סיפורים מרתקים, לראשונה בספרות הקמעות, האפופים הילה של מסתורין ויונקים ממסורות ושורשים יהודים עתיקים.
פרי מחקרו של עוזיאל חזן המלווים באיוריו הקסומים של צייר הבינלאומי רפאל אביקסיס.
עוזיאל חזן.
סופר וחוקר, עורך דין ונוטריון במקצועו העוסק בפעילות ציבורית והתנדבותית. על ספריו יותר מעשרה במספר, זכה בפרס היצירה של קרן ראש הממשלה ובפרס ספרותי לגרת שנות היובל לעלית הנוער. אחדים מספריו תורגמו לשפות זרות ואחד מהם הוסרט בחו"ל.
"זה ספר תולדות האדם….דכד הוה אדם בגן עדן נחית ליה הקב"ה ספרא ע"י רזיאל מלאכה קדישא, ממונה על רזין עילאין קדישין"
(ספר רזיאל המלאך)
ספר קבלה המיוחס לאדם הראשון, וממנו התגלגל לגדולי האומה. האחרון לו ניגלה הספר המקורי היה שלמה המלך. המלאך רזיאל מוזכר לראשונה בספר חנוך הסלאווי, שם נאמר כי שני המלאכים שהעלו את חנוך היו שמואל ורזיאל. הוא מוזכר גם במדרש רבה. כוחו של הספר בנסירת רזין לבני אדם להצלחה בכל מעשי ידיהם.
הבריאה וסוד הקמע
זמן מה בטרם יצטנן היקום ויברא העולם ותופח רוח בנשמת כל חי, ריחף לו המלאך רזיאל בחלל המיותם. זה עתה הופקד על סודות הבריאה העליונים והנסתרים והיה סובב בתבל ופותר תעלומותיה. פרש המלאך כנפיו ודאה אל כוכב־לכת קרחוני, התיישב ולא חש כלל את צינת־הנצח שמתחתיו, אף לא את לשונות הכבשן המלחכות, שהיכו על פניו. קרחוני העד היתמרו מאחוריו והתגרו באש. אחדים הומסו והומרו למעיינות החוכמה שזרמו לרגליו. רזיאל תמך ראשו בכפות ידיו והיה מהרהר בסוד־הבריאה ההולכת ומתחוללת לפניו. כנפיו שמוטות היו ושערו גלש על כתפיו; סרט זהב נקשר למצחו ואסף את מחלפותיו. עיניו רשפו כמוקדי אור. הילת־זוהר הקיפה את ראשו. ספר מופלא היה חפון בחיקו, אחוז בימינו. צבעו כבדולח ואור־נגוהות בקע ממנו. אותיות פז ריחפו מעליו, יצאו ובאו בו כפי גחליליות. ישב והמתין, והזמן חלף לנגדו, שנות־אור כמו הגה. לא זע ולא מש ממקומו. מצפה היה לחלד שיווצר, לכדור הארץ שיתקרר ולאדם כי יברא. ולפי שעה ישב וצפה בתוהו ובוהו.
לפתע התחולל לפניו חזיון מרהיב: כדור אש אדיר, השמש, ביתר את החלל וסחף עמו כוכב לכת שנקרה בדרכו. מערבולות אש, גופרית וגז להטו בתוכו. לפתע ניתק ממנו גוש־אש לוהב אשר התרחק וחפש את מקומו בחלל. ענני אבק ורשפי אש כיסו את היקום. הביט רזיאל במתרחש מוקסם ואחוז פליאה; הוא האזין למגוון קולות היצירה: לשונות האש, נחשולי החומר הניתך, שאון הפיצוצים שיצרו זיקוקין די־נור של בראשית, והכל בצבעים עזים של בריאה: בשכבה האחת זהוב מסנוור, סגול וורוד מרהיבים, צהוב ואדום מתפרצים, ובמעטה השני ירוק מרגיע, כחול מסתורי, ארגמן מלכותי ותכלת ולבן שמימיים, אלוהיים.
אט־אט עקב אחר הגוש המתרחק שעתיד להוות את כדור־הארץ, מקום ומשכן לראשית כל חי.
הכדור הלך והצטנן וכוסה במסך של ערפל. לאטו עטה מיקשה של מים אדירים שהורידו מבול על הארץ. קרום האדמה התקרר והתקשה, בלבו בערו וגעשו עדיין נחשולי אש, אשר עתידים להיוותר בו לעולמים, זכר למעשה בראשית.
הביט המלאך כיצד אור־נגוהות־רבה הופך לחושך צלמוות. רוחות עזות טלטלו עבים כבדים ושחורים וביניהם שוטטו גם הרוחות הרעות. גשמי הזעף ניתכו כמים הרותחים. אט־אט קרמה היבשה צורה של הרים וגבעות והמים נקוו לימים ואוקיינוסים. מיד נשלח המלאך יובשהאל, הממונה על היבשה, ודאג, במצוות האל, כי תזריע זרע ותפריח צמח.
והנה עוצבו שבעת הרקיעים ונבראו בהם הכוכבים והערפיליות שמניינם שמונה־עשר אלף העולמות. מתחתיהם נפרשו האדמה וברואיה שנישאו מעל לשבעת מדורי הגהנום: שאול־תחתיות, אבדון, באר־שחת, טיט־היון, שערי־מוות, שערי־צלמוות והגיהנום. באלה המדורים עתידים לרדת מטרי אש וברד אשר ילחכו את גופותיהם של הרשעים שבבני האדם. מי שבא בשעריהם מייד ירדו עליו מלאכי חבלה בכל יום כדי להביאו לפתחי צלמוות. קין עתיד להיות בן־האנוש הראשון שיפקוד מקום נורא זה…שבור. צירופי אותיות בששה־ימים נברא העולם, בהטיית יד ובאומר־פה. כך ברא אלוהים את הים והיבשה, את השמים ואת המאורות, את החי והצומח.
כאשר נוצרו המים נשבה רוח אלוהים על פניהם, אז נטל אלוהים אש ומים ויצר את השמים. הניף אור ומים וברא את כסא־כבודו. לקח אש ואור וברא את חיות הקודש ואת מלאכי השרת. הארץ הייתה הדום רגליו והשכינה כתר לראשו.
מעל לכל אלה ריחף כסא הכבוד בחלל, מלוא הארץ כבודו. כסא־הכבוד נישא על מרכבת זהב שמימית בוהקת, ומעליו תלויים היו העולמות העליונים. כאשר תם מעשה הבריאה, חזר אלוהים וישב על כסא כבודו ונח ביום השביעי. חיוך עלה על שפתיו של המלאך רזיאל למראה השמים שהתבהרו. הרקיע לבש עתה כבוד־אל בגוון תכלת־לבן כטלית.
המלאך רזיאל האזין לקול ציוצי הציפורים, לאדוות הגלים ולאוושת העלים בצמרות העצים. לבו נתמלא שמחה.
והנה נגלה לו גן־העדן. התקרב עד שהגיע לחומה בנויה אבני בדולח ומוקפת בלשונות אש. פחד נפל עליו. קרב לכסא הכבוד והבחין כי שבעה רקיעים תלויים מעליו, כיריעה שקופה בלתי מוחשית. מתחתיו יצאו לשונות אש לוהטים וסנוורו את עיניו. היו אלה ארבעה נהרות שגלשו לעומתו: צבע האחד כאדמה, השני כאויר, השלישי ברקיע והרביעי כים. הוא הסיט פניו ומלמל תפילה. אט־אט הצטננו הנהרות והפכו למים זכים, הם נהרות גן־ העדן, הפישון, הגיחון, הפרת והחידקל. מקומו של גן־העדן היה מתחת לכסא הכבוד ומעל לשתי קליפותיו של נהר דינור, המצוי ברקיע השני.
רזיאל הבחין ביצור ששוטט שם והנה שונה היה מכל אשר ברא אלוהים בעולמו. זהו האדם, אותו ברא בצלמו. רוח אלוהים שריחפה שם על פני המים היא אשר נפחה באפו של האדם נשמת חיים.
עוזיאל חזן-סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-2014-עמ 7