משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

ב־9 בינואר 1941 ניתן היתר לרב הראשי אייזנְבֶט להקים באלג׳יר את ה׳ועד לעזרה ולסעד׳(Comité d'Etude, d'Aide et d'Assistance). אולם כדי למנוע מן היהודים להקים ׳מדינה בתוך מדינה׳, אסר נציב מחוז אלג׳יר לשוות לארגון אופי כלל־ארצי. בכל עיר או עיירה גדולה הוקם לכן ועד נפרד לעזרה הדדית, שמשאביו אמורים היו לבוא ממענקים ומתרומות חודשיות: ׳אבותינו התחלקו, בימי העבדות, בלחם ובעוני. הבה נקל ככל האפשר על מצוקת הכלל משום שמוטל עלינו להיות שווים בסבל׳. זו היתה הססמה של מיבצע ההתרמה שאירגנו ראשי היהודים באלג׳יריה. הם נתקלו פה־ושם בהסתייגויותם של כמה ׳אנשים דלי־רוח, שסונוורו מרוב כסף ואנוכיות׳. אף־על־פי־כן עלה בידי ועדי העזרה לחלק סיוע בעין ובכסף למחוסרי־עבודה ולפקידים המפוטרים, ואף לארגן למענם קורסים להסבה מקצועית. ל׳בית־הספר׳ שהוקם לצורך זה באלג׳יר היו לכן כיתות־לימוד בנגרות, כריכייה, חשמלאות ומסגרות, שבהן השתלמו כ־200 נערים ומבוגרים, מאוקטובר 1941 ועד לסוף ינואר .1943 בתחום החינוך הכללי נאבקה יהדות אלג׳יריה בעקשות כדי להציל את ילדיה מן הבערות, ׳אם השיעבוד האינטלקטואלי׳. היא הקימה למענם מערכת של קורסים ובתי־ספר, שמהם אמורים היו ליהנות כל התלמידים שהוצאו מרשת החינוך הציבורי:

אם התקיים עם ישראל במשך הדורות, הרי זה מפני שראה את הבערות בתור אחת הסכנות האיומות ביותר, בין אלה שפקדו אותו לעתים במרוצת המאות, ונחוש היה אפוא להיאבק בבערות בכל לבו. מאז גלה מארצו לא פסק מלטפח את אהבת הידע המבטיח את עליונות הרוח על החומר. חלילה מילדינו להישאר בורים ומחובתנו להנחיל להם את מיטב החינוך בכל דרגות הלימוד.

הסטודנטים היו הראשונים שנפגעו מן ׳הנומרוס קלאוזוס׳, ולפיכך אירגנו למענם, בסתיו 1941, פרופסורים יהודים מן האוניברסיטה, שפוטרו בעצמם, שיעורים והרצאות בקלאסיקה וברפואה, במתמטיקה, בפיסיקה, בכימייה, בצרפתית ובאנגלית. הנושאים נלמדו בצמוד לתכניות של הפקולטאות השונות: אולם בעת שהודיעו על הקמתה של מעבדה לכימייה, אסרו השלטונות על המשך הלימודים ב׳אוניברסיטה הפיראטית׳ היהודית, שפעלה עד דצמבר 1941.

בינתיים סולקו מאות תלמידים מן הגימנסיות ומבתי־הספר. בראשותו של הפרום׳ ר׳ ברונשוויג, הוקמה ׳הנהלת החינוך היהודי הפרטי׳, שעשתה לקלטיתם המהירה של התלמידים המסולקים בבניינים שהותקנו לשם כך בחיפזון:

בגלל חוסר מקום, התנהלו השיעורים על־פי רוב במשמרות, בבוקר או אחר־הצהריים. שיעורים לא התקיימו בימי ראשון ובימי חג רשמיים: יתר־על־כן, להוציא מספר קטן מאוד של מקרים חריגים במערב אלג׳יריה, הם התבטלו כמובן גם בשבת ובימי החג היהודים. לפיכך, כל ילד היה בא לבית־הספר, בעיקרו של דבר, רק חמש פעמים בשבוע, בבוקר או אחר־הצהריים. אולם אם ניתן הדבר, הושלם חינוך זה באמצעות טיולים, שיעורי מוסיקה והתעמלות. במיוחד פותח ענף אחרון זה בקונסטנטין. באלג׳יר נתן את שיעורי הסולפז׳ והשירה במקהלה מוסיקאי בעל־מוניטין, מנצח לשעבר בתזמורת התיאטרון של פאריס, שחזר אל עיר־הולדתו."^,

בתי־הספר היהודיים אימצו אותן תכניות, אותה מערכת שעות ואותן שיטות הוראה שמקובלות היו במוסדות החינוך הציבוריים, כדי להבליט את אופיים הצרפתי: לפיכך לא נלמדו מקצועות עבריים, באף לא בית־ספר יהודי אחד.

פאטריוטיזם צרפתי זה, שלא סבל שום חריגה, מצא את ביטויו החד־משמעי בדבריו של נשיא ׳האגודה לעזרה ולסעד׳ באוראן, בעת חנוכתה של ׳גימנסיית המנודים׳ בעיר זו:

..אין אנו חפצים במדינה יהודית לאומית, לא בהיבדלות ואף לא בייחודיות, יהא אשר יהא, כי צרפתים אנחנו עד לעומק נשמתנו וקשורים כמו בעבר לאידיאל הצרפתי ולקהילה הצרפתית. מצטערים אנו צער רב על כי הגזירות שהוטלו עלינו תורצו בעילה כי אין היהודים ברי־טמיעה כביכול. עלינו לעשות כל מאמץ כדי להתבולל, כדי להתאים באומץ רב יותר את היהודי הצרפתי למולדת הצרפתית, משום שבטוחים אנו כי לבסוף יישמע קולנו ויצליח לשכנע.

יחסם של השלטונות אל החינוך היהודי הפרטי היה דו־משמעי למדי. תחילה תמכו בו ללא סייג, והמושל הכללי איב שאטל אף ראה צורך להבטיח לרב הראשי אייזנבט עזרה כספית של המדינה. אולם כשהחל המפעל לרקום עור וגידים, הזדרזו הערכאות לערום קשיים מכל הסוגים כדי להקשות על פתיחת בתי־הספר היהודיים. דוגמה טיפוסית לטרדנות זו נתן ר׳ ברונשוויג:

בעניין אחד טרח מינהל זה להפגין תשומת־לב מיוחדת כלפי אותם הילדים היהודים שרדף, בדורשו הקפדה יתירה בשאלת ההיגיינה במקומות הלימוד. הווה אומר, לא בדבר תקינותם הכללית… אלא בפרטים שאפשר היה לראותם משניים, בפרט בעתות חירום, כגון חצר לשעת הפסקה, תאורת יום ומקומם של בתי־שימוש. פקחים עירוניים מילאו את תפקידם על־פי הנורמות הרגילות וגרמו עוד קשיים בשל הערותיהם הנקרניות ודיווחיהם השליליים.

הלשון.

משך אלפי שנות ישיבתם במגרב ידעו היהודים תמורות לשוניות ותרבותיות נמרצות. ראינו שבתקופת קרת חדשת אימצו להם את הפונית ואת הניאו-פונית כלשון דיבור, שהם ודאי היו הראשונים שהפיצוה בקרב הברברים. אלה האחרונים כה היטיבו לאמץ להם לשון זו עד שעדיין דיברו בה כתום חמש מאות שנה ויותר אחרי מפלת קרת חדשת.

כל התעודות האפיגרפיות שברשותנו מעידות שבסופו של דבר בחרו יהודי המגרב בלטינית וביוונית, לשונם של כובשי הארץ החדשים. לבטח היו בין אלה שיצרו את הקשר בין הכובשים יוצאי אירופה ובין ההמונים שדיבורם קצת ברברית וקצת ניאו- פונית.

אחרי הכיבוש הערבי היו היהודים הראשונים מתושבי המגרב שידברו וכתבו ערבית. יהודה אבן קורייש היה התושב הראשון של צפון אפריקה שכתב ספר בלשונו של המגרב. עוד נראה שאחריו קמו עשרות מחַברים, פילוסופים, תיאולוגים, רופאים וחוקרים ששלטו באותה מידה הן בערבית והן בעברית, לשון אבותיהם. שכּן למרות התמורות הלשוניות האלו עמד גורם אחד בעינו ללא שינוי : מראשיתם ועד סופם שמרו יהודי צפון אפריקה אמונים לתרבות המקור שלהם, העברית. הם טיפחוה באהבה ובנאמנות, ובצדה לא שכחו את הארמית, זו הלשון בה דיברו אבות אבותיהם מאז חורבן הבית, בימי נבוכדנצאר, לשון תרגומי התנ"ך הגדולים הראשונים, היא גם לשון התלמוד.

נאמנות ראשונה זו הוצרכה להתגבר, כמובן, על הגלגולים הלשוניים האחרונים של המגרב, שדיברו ספרדית אחרי בוא הגל של יהודי ספרד, או שדיברו צרפתית לאחר שכבשה צרפת את המגרב.

דורות של שכנות עם אוכלוסי המגרב, וההכרח לחיות ולסחור עמהם, הטביעו את חותם הלשון השלטת במיעוט היהודי. אך בזכות תופעה הנותנת אותותיה בכל מקום שיש ליהודים ניב משלהם נשאר מסד לשונם שלהם, היהודית הערבית, עתיק מאוד : הדיבור הערבי הטרום מוסלמי נשתמר במללאח של המגרב יותר מאשר בשכונות המוסלמיות השמרניות ביותר.

תוך כדי התפתחות התבדל מן הערבית בהרבה יסודות לקוחים משפת המקרא, בכל הנוגע לביטויָם של חיי הרוח והדת ; יסודות אלה מתרבים ככל שהיה אדם עולה בסולם החברתי. הנשים והשכבות העממיות החדורות פחות תרבות עברית, היו הקרובות ביותר לערבית מדוברת.

 באזורים שבהם הייתה השפעה ספרדית חזקה נקלטו הרבה יסודות מן הקאסטיליאנית, ומאז התבססה ההשפעה הצרפתית נשאבו הרבה יסודות מן הצרפתית לצרכי המציאות החדשה ; אבל מַסד הלשון, הפונטיקה והמורפולוגיה שלה, שמר על אָפיו כניב מזרחי ושֵמי במקורו.

הלשון הערבית הטביעה, אפוא, חותם עמוק מאוד בנשמתה של יהדות צפון אפריקה. התופעה המופלאה בהסתערבותם של היהודים התבטאה בשימוש שעשו בערבית לצרכי תפילותיהם : בבתי הכנסת היו קוראים מן התורה בתרגומיה הערביים, כגון תרגום הרב סעדיה גאון. חכמי דת, בלשנים ואפילו משוררים, לא היססו להזדקק לערבית על מנת להורות בה את אמיתותיה של דת ישראל. הרבנים היו מתנצחים בהלכה בלשונם של בני ישמעאל. כמה רבנים, כגון הרב נסים, נזקקו בכתביהם לעברית ולערבית בלי הבחנה. בעצם היו כותבים ערבית באותיות עבריות, באירופה של ימי הביניים לא היו היהודים עשויים מעולם להשתמש בלשון של חול לצרכי קודש.

אבותיו ורבותיו

ימי ילדותו עברו עליו בעיר רבאט, בחברת חכמי העיר ושועיה ובפרט הושפע מבית אבותיו הקדושים מצד אמו משפחת רבי חיים בן עטר הזקן ובנו רבי משה שהוא אבי אמו, ובמיוחד מדודו הקדוש אור החיים אשר תמיד עקב אחריו וצפה שהילד יהיה לגדול מאוד בתורה כמו שיסופר באם למסרת כב.

ר' משה די אבילה ה־א

יד. הוליד עוד שני בנים כה״ר יצחק (ב) וכה״ר יעקב , שניהם נמנו עם חכמי ורשומי העיר סאלי. ר׳ יצחק (ב) הוליד ר׳ יהודה ר׳ משה, והרה״ג רבי יוסף מחבר הספר"ויבא יוסף״ עה׳׳ת. ערך וההדיר אותו משנת תשנ״ב החה״ש ראש ח״ק של טיטואן רבי יצחק גרשון זצ״ל. יש להזכיר שלרבי משה בן עטר בנו של רבי שם טוב אחיו של רבי חיים הזקן, היה בית כנסת על שמו במכנס. ומוזכר שהמשורר רבי דוד חסין טיפל בשיקום הביהכנ״ס ותמורת זה קיבל 250 אונקיות מרבי עובד אבן צור (ראה כ״י 40 באוסף קלגס נזלד נ׳׳ז, וכ״ז מובא גם בספר תחלה לדוד בהוצאת אורות יהדות המערב עיין עליו לקם! באם למסרת יזז).

רבינו מילדותו היה שקדן בלימודו ולמד בחריצות רבה, ירש מאבותיו את שקדנותם, חריפותם וענוותנותם. אבל שיטתו המקורית וחריפותו המיוחדת מעידה שיותר ממה שלמד מאחרים למד הוא מעצמו.

בעודו צעיר לימים בשנת התפ״ט בהיותו בן חמש עשרה שנה השיא אותו אביו קטנה בת ת״ח מעיר סאלי ה״ה רבי אליהו הלוי אבן שושן.

אשת רבינו היתה יתומה בת יחידה לאמה מרת דונה, ונזקף לזכותה שטר חוב אשר היה על שם בעלה, וגם היה חצר שרבינו בהיותו נער היה סרסור ויכל כבר להיות בעל אחריות ולשאת ולתת במשא ומתן בדיני ממונות וכו'.

תורתו למד מאבותיו, את שיטת לימוד התורה בעיון ופלפול שאב רבינו מאביו הגאון המפולפל רבי שמואל. רבינו מזכירו בחידושיו: ואדוני אביו ז״ל כתב טעמא דאהדריה לקרעיה לאחוריה וכר (ראה לקמן פרק כח עמוד רפו). רבי שמואל אביו למד בצעירותו אצל כמוהר״ר יוסף בן בהתית זלה״ה כפי שהוא מספר בהקדמת ספרו ״אזן שמואל״ שמות בא לו בחלום לזרזו להוציא את ספרו לאור, באומרו:

בחלום חזיון לילה וכו' והנה איש עומד לנגדי, מורי ורבי החכם השלם, החסיד העניו, הרב המובהק, המרביץ תורה ברבים כמוהר״ר יוסף בן בהתית זלה״ה כי מנעורי גדלני כאב, ^ייואותי ציוה בעת ההיא, בצו לשון זירוז מיד ולדורות וכו'.

הערת המחבר : ראה אודותיו בספר ״מלכי רבנן" למהר״י בן נאים זצ״ל. וראה דרשת הרב המשבי״ר על רבו זה בספרו כנף רננים שנלב״ע בי״ג בניסן תע׳׳א.

מכאן ראיה גם שאבותיו היו במכנס והוא גדל ולמד במכנס עד היותו בן שבע עשרה שהתחתן בבת בנו של ר׳ חיים בן עטר הזקן ואז עבר לגור בעיר סאלי והמשיך לנהל מסחרו הגדול אשר במכנס ובזה מובנת היטב דברי ריבות וסיכסוכים בינו לבין חכמי קהילת מכנס, ומובנת תשובת היעב״ץ לחכמי העיר כמו שאמרנו לעיל.

בשנות התס״ה — התס״ז שנתיים וחצי נתאכסן בבית אביו במכנס הצדיק רבי חיים אבן עטר הזקן לרגל השותפות במסחרו הגדול של אחיו הנגיד רבי שם טוב בן עטר ^יחישב רבי שמואל בין ברכיו ללמוד תורה בעיון וסברא ובהתמדה גדולה, כמו שמספר בהקדמת ספרו אוזן שמואל:

ונתאכסן בבית אדוני אבי, ושם תהילות לאל יתברך שימשתי אותו שתי שנים ומחצה ״ביום ובלילה״, בעבודת גדול, שימושה יותר מלימודה. והשפיע עליו [על רבי חיים הזקן] מרוח קדשו כשיצק מים על ידי שני גדולי הדור כמוהר״ר אלישע אשכנזי זצוק״ל לה״ה וכמוהר״ר חייא דיין זצוק״ל לה״ה, הני טנרי תקיפי דארעא דישראל. ולא זזתי, ולא משתי מאהלו של אדוני מורי הנזכר, עד שפנה הלך לביתו ולנחלתג״עיי״ש.

באותה הזדמנות גם אביו של רבינו זכה להתחתן עם בת בנו רבי משה בן עטר אביו של אור החיים הקדוש, וכך הוא מספר בהקדמתו:

ובהגיעני, קוני, לזמן טו״ב שנה, ויעף אלי אחד המיוחד מן השרפים אפילו היה בסוף העולם, הסיטו הקב״ה אשר ״זכיתי להתחתן בו״ ולקחתי בת בנו לאשה, הלא הוא הרב המופלג וכר אדוני מורי ורבי כמוהר״ר חיים בן עטר נר״ו…

^רחוב

^{לאחר שנבחר משה חניה לראשות העיר צפת, העביר החלטה בוועדת השמות העירונית להסב את שמו של הרחוב אותו ציווה לו הצדיק לרחוב "רבי דוד ומשה״. רחוב זה מתמלא לחלוטין ביום ההילולה. רבים נוהרים אליו.}

^{הצדיק שומר על צפת}

^{במהלך העשור שלאחר מלחמת לבנון השנייה, עד פלישת צה״ל ללבנון, כאשר המתיחות בגבול הצפון גאתה חדשות לבקרים, קיבל אברהם מסרים מרגיעים מפטרונו. ״כל זמן שאני גר בבית הזה, אף מחבל לא ייכנס לצפת", הבטיח. ואכן מטחי הקטיושות ופשיטות} המחבלים מלבנון שפקדו את הגליל העליון פסחו על צפת.

בנייה משמים

כשרצה אברהם לבנות באזור ביתו ולהרחיב את המקום, שיוכל להכיל כמות גדולה יותר של אנשים בזמן ההילולה, בא אליו הצדיק בחלום ואמר לו: ״שמע, אם יש לך כסף ואתה יכול לבנות, תבנה! אם הם רוצים לקחת אותך לבית המשפט, לך לבית משפט. אם הם יגידו לך: ״תהרוס את המקום הזה״, תגיד להם: ״אני בניתי, אתם תהרסו״. ובזמן הזה הם יראו מי יושב במקום הזה״. אברהם שהתקשה להשיג אישורי בנייה, הלך אל הקבלן וביקש ממנו לגמור בינתיים חדר אחד או שניים. הקבלן סירב וגילה אדישות וחוסר אכפתיות. חיפש אברהם את הצדיק ואמר לו: ״אתה גר פה עכשיו, לך אל הקבלן ודבר איתר. הצדיק הלך אל הקבלן ולאשתו, ובמשך יומיים לא הצליחו השניים להירדם. ביום שישי בא הקבלן אל אברהם ואמר לו: "אנא, בקש מהצדיק לעזוב אותי לשלום.״ הצדיק בא אליו בחלום ואמר לו: ״או שאתה מסיים את בניית המקום, או שאני גומר אותך״. הקבלן בא וביקש סליחה, וגמר לו את החדרים שביקש.

שמירת השבת

שמעון, ילדו השני של אברהם סיפר, כי התרחקותו ההדרגתית מהדת נבלמה שבועות מספר אחרי התגלותו של רבי דוד ומשה. הדבר קרה יום אחד בחזרו הביתה באחת השבתות מבריכת השחייה העירונית, כשדלת זכוכית התנפצה לפתע לרסיסים בקרבתו – ללא סיבה נראית לעין. קביעתו הפסקנית של אביו הייתה, כי התנפצות הדלת היא אזהרה שלוחה מעם הצדיק על חילול השבת. שמעון חזר לשמור מצוות לשמחת לבו של אביו.

שמירת הבן במלחמה

                          מספר אברהם: "רבי דוד ומשה הופיע בחלומי, וציווה עליי לבחור: ״משהו טוב מהגן״.

הוא הצביע על כבש גדול שאברהם גידל בחצרו, ותבע ממני לנדור שאקריב אותו לסעודה בתום המלחמה. ״זה יכפר על הבן שלך ויחזיר את הילדים הביתה בשלום״. וכך תיארה מסעודה (אשת אברהם) את נסיבות הפציעה של בנה: ״הם היו ששה בטנק, והטנק עלה על מוקש. אחד הלכו לו הידיים, הרגליים והעיניים. האחרים מסכנים, נפצעו קשה, רק מאיר ניצל. כאילו מישהו משך אותו מהראש וזרק אותו מהאוטו. הוא נפל על סלע ורק עיקם את העקב. זה הכול״.

־ הצלה מהמחבלים

מספרת אחייניתו של אברהם: ״בשנת 1974 השתלטו מחבלים על בית ־הספר במעלות בו למדתי, בכיתה, אני ישבתי ליד שלחן שהיה צמוד לאחד מחלונות הכיתה. עלה במוחי הרעיון לקפוץ דרך החלון ואמרתי לעצמי שרק זכותו של רבי דוד ומשה תהיה בעזרי. נשאתי תפילה חרישית ובה ביקשתי את עזרתו של רבי דוד ומשה וכך אמרתי: אה רבי דוד ומשה אילא ענדק סי זכות פקני! (הו רבי דוד ומשה! אם יש לך איזו זכות הצל אותי). העפתי מבט לעבר המחבלים וכשראיתי שאינם מבחינים בי, קפצתי  מהחלון והנה אני חשה כאלו יד לוטפת אותי ומחזיקה בי עד הגיעי למטה, ממש כמו חצה וכך ניצלתי ללא פגע ".

בית כנסת רבי דוד ומשה באשקלון

ר׳ שמעון ועקנין ז״ל התגורר באחד הכפרים הסמוכים לציון. הוא ובני משפחתו נהגו לבקר במקום לעיתים קרובות, זכו לראות בו נסים ונפלאות, ואמונתם בצדיק הייתה חזקה מאוד. ר׳ שמעון ועקנין אסף כסף כל חייו למען הצדיק. וכשהצטבר אצלו סכום כסף גדול, רכש שני ספרי תורה לבית הכנסת בציון. באותו זמן ספרי תורה היו יקרים מאוד, במיוחד באותו אזור שהסופרים בו היו מעטים מאוד.

בשנת התשי"ז(1957) עלה ר שמעון ועקנין ז״ל עם משפחתו לארץ ישראל, והתגוררו בעיר אשקלון. בביתם החליטו להקים בית כנסת על שמו של הצדיק רבי דוד ומשה זיע״א. מספר שנים לאחר מכן, העלו את ספרי התורה  מהציון במרוקו לבית הכנסת באשקלון.

כיום לא קוראים בספרי תורה האלו מכיוון שהם ישנים, מעור נהמה גסה ואינם קריאים כל כך^.

^{מידי שנה מתקיימת הילולה לצדיק במקום עם מאות אנשים. בעבר היו נוהגים לשחוט במקום, לזכר מנהג השחיטה בציון ביום ההילולה והייתה חלוקת מנות.}

^{במקום קיים משטח הדלקה לכבודו של הצדיק רבי דוד ומשה זצוק״ל זיע״א, ורבים נושעים בזכותו.}

סיפורים ומופתים מבית הכנסת באשקלון

ההילולה הקדושה

ליום ההילולה שנערכה בבית הכנסת בראש חודש תשל״ד באשקלון, הגיעו מספר מועט של אנשים בגלל המלחמה. כתוצאה מכך, נשחטו רק מעט בהמות (שני כבשים ומספר עופות). הטקס הגדול של שחיטת הפר הנערך בתוך בית הכנסת נדחה. הופעלו לחצים מצד גורמים שונים לשמור על הפר עד השנה הבאה בעיקר בגלל שיקולים כלכליים. לאחר שהצדיק הופיע בחלום אצל בעל בית הכנסת, הוא החליט לערוך את ההילולה מחדש. וכך, במוצאי שבת א׳ בכסלו נערך טקס שחיטת הפר בתוך בית הכנסת בנוכחות כמה מאות אנשים.

אל טייב ן' אל ימאני מודה ליעקב ואברהם קורקוס על היחס המיוחד שהם גילו כלפי ידידו אל חאג' אל ערבי בניס.

19.3.1861

الحمد للاه وحده

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم

الطيب

صاحبينا التاجر ابراهم قرقوس واخاه التاجر يعقوب آما بعد فشد وصلنا كتابكم وعرفنا منه

אל שני חברינו, הסוחר אברהם קורקוס ואחיו הסוחר יעקב, לעצם העניין, הגיענו מכתבכם

ما ذكرتما من تشوفكما لاخبارنا وما يحصل لكما من الفرح والسرور بكتبنا وسلامتنا

בו אתם כותבים כמה מייחלים אתם לידיעות ( אודותינו ) ומה רבה השמחה ורב העונג אשר מכתבינו ודבר שלומינו מסיבים לכם.

כך חשבו עליכם , יתן אלוהים חיים לילדיכם . קראנו את אשר כתבתם לנו אודות טיפולכם המסור באמין……

אלסייד אל-חאג' אל-ערבי בניס ועל מה שעשיתם למענו בזכות האהבה היתרה והעניין המיוחד אשר הנכם רוחשים כלפינו…….

טרם הגיע הבורג לידינו ולא ראינוהו. סוף 7 רמאצ'אן שנת 1277

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

ב-26 ביולי 1954 נערך דיון ב " מוסד לתיאום " בהצעת ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, לחידוש העלייה מצפון אפריקה. שרגאי תיאר את סיורו בצפון אפריקה :

המצב הביטחוני בכפרים חמור מאוד, וזאת אף לדעת הצרפתים שאמרו לי – מבחינה אגואיסטית צרפתית היינו צריכים לומר לכם תשאירו את היהודים במקום. זה אלמנט לויאלי וקונסטרוקטיבי, אבל יש לנו גם גישה אנושית וחיובית למדינת ישראל, תוציאו את היהודים מהכפרים ואנו נעזור לכם בכך.

על כן מציע שרגאי, שבשנת תשט"ו – אוקטובר 1954 – ספטמבר 1955 – יעלו מצפון אפריקה 22.000 יהודים – 15.000 ממרוקו ו-7.000 מתוניסיה, לפי כל כללי הסלקציה, ועוד 25.3000 מכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה – כ-14.000 מתוניסיה ו-11.000 ממרוקו ללא סלקציה, תוך חיסול קהילות יהודיות בכפרים, ובסייגים הבאים : משפחות שלמות חולות לא יעלו, אף לא חולי רוח ושחפנים, אלא ישוקמו על ידי הג'וינט והקהילות היהודיות בערים. עוד הוסיף שרגאי :

פנו אלי למעלה מ-20 הורים שבניהם נפלו במלחמת השחרור, ועמדו על זכותם לעלות ארצה, לא היה לי כוח מוסרי ופיסי לעמוד נגד הורים אלה. אך לא נתתי שום הוראה בעניין. פנו אלי גם הורים שילדיהם עלו במסגרת עליית הנוער, וטענו שהבטיחו להם שיעלו גם אותם בעקבות בניהם, והם ממתינים למימוש ההבטחה. וישנה עוד קבוצת הורים שלישית, שבניהם משרתים בצה"ל ועומדים על זכותם לעלות ארצה והלחץ מגיע גם מצד הבנים החיילים הטוענים – כלום אתם מענישים אותנו על שאנו ממלאים את חובתינו ? האם בשל כך אתם מונעים את עליית הורינו ?

בדיון בהצעת שרגאי התנגד הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, לכל הקלה בסלקציה – אף לכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה. הוא אף הציע להוסיף סייג סוציאלי – שמכפרים אלה יועלו רק המסוגלים ללכת להתיישבות. הערה אישית שלי – מעוניין רק בשואבי מים וחוטבי עצים, לו היה מדובר בהעלאת יהדות מזרח אירופה, הדבר היה נראה אחרת, ועוד מעיזים לקרוא על שמו רחובות ושכונות. עד כאן.

גם שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, לוי אשכול, התנגד להצעת שרגאי, והציע לעשות זאת בשלבים : שלב ראשון – לתכנן עליית 10.000 ולראות איך ייקלטו בהתיישבות, ואחר כך לדון על שלב נוסף.

גם שר הפנים, י' רוקח, התנגד לכל הקלה בסלקציה : " כולנו בעד עלייה מקסימאלית של יהודים, הארץ זקוקה ליהודים אבל במקרה זה עלינו להתאכזר ולהעלות רק יהודים בריאים.

כך גם מנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר בטיש : " האם רק משום שיש בן המשרת בצה"ל עלינו לקבל חולים ומקרים סוציאלים ? " ועל כך השיבה שרת העבודה, גולדה מאיר : " האם עלינו להחזיר נער שהשקענו בו כסף ועמל בעליית הנוער ואחר כך בצבא ולהחזירו לערבים שיהרגו אותו ?

היא אכן תמכה בהקלות בסלקציה והוסיפה : " אם מדובר כאן על עליית 22.000 איש לפי חוקי הסלקציה, הרי לולא היו בתוניסיה או במרוקו יכלו לעלות ללא כל הגבלה ". עוד התלוננה על היחס השווה לילדים וזקנים :

אני מוכנה לומר בכל האכזריות, אם נניח ישנו יהודי זקן ועיוור וצריך להפקיר אותו, אבל על ידו ישנו ילד בגיל שבע או שמונה או שלוש עשרה, בריא, או שיש לו מחלה שאפשר לרפא אותו, מדוע נפקיר גם אותו ? יהודי זקן ועיוור אין לו תקווה, אבל אינני יכולה להגיד שהילד או הנער על ידו גם כן יופקר בגלל זה. צריך להציג לגוף העליון של התנועה הציונית את שאלת המאמץ הכספי נול הפקרת ילדים, כי בזמן פרעות בוודאי לא נוכל לדבר על כך.

גולדה מאיר אף התנגדה להכללה הגורפת של חמישה "נלווים למפרנס " וטענה, כי בהגדרה זו יש להפריד בין ילדים לבין נלווים אחרים, כגון סבא, סבתא, אל או אחות ; " הרי לא יעלה על הדעת שנעניש משפחה שלה 7-8 ילדים !, אך גיורא יוספטל שישב בראש הדיון – לאחר שראש הממשלה, משה שרת, נאלץ לצאת ממנו, התנגד להצעה.

בדיון זה התקבלה גם ההחלטה, שאלמנה המתאימה לעלייה לפי כללי הסלקציה – תאושר עלייתה, אם יש לה ילדים מגיל 11 ומעלה, ולאחר שהבטיחו את קליטת הילדים בעליית הנוער.

על כך כעסה השרה גולדה מאיר ושאלה : " אלמנה שיש לה ילדים 6 – 7 , נשאיר אותה שם ?

ויוספטל ענה לה : " עד כה זה היה כך, היא אינה נחשבת למפרנס ".

גולדה מאיר לא וויתרה : אם ישנה אלמנה עם ילדים גם מתחת לגיל 11, יש להציל אותם, שיתחנכו בארץ ולא בזוהמה שם, אם לא נעלה את הילדים עכשיו כשהם בריאים, נצטרך להעלותם בעוד מספר שנים כשהם חולים. מוטב שיהיו כאן מאשר שם, אני זוכרת את המלחמה שהייתה לנו עם המנדט הבריטי בקשר להעלאת ילדים, לא אתן ידי לסעיף הזה. גורל הילדים בארץ יהיה טוב יותר מאשר במרוקו ובתוניס – תוניסיה – ישראל צריכה לעשות מאמץ. לשם כך הוקמה המדינה

המקור הברור והמוסמך ביותר אודות קדמות הקהל האשכנזי בשאלוניקי הם דברי רשד״ם, יורה דעה מ, מב, הוא דן אודות חילוקי המנהגים בבדיקת הריאה בין האשכנזים והספרדים בעיר, ומעיר ״שהדבר ידוע שאנו יושבי העיר הזאת שאלוניקי הספרדים, שכשבאנו לכאן מצאנו האשכנזים, ישמרם אלוקים, שלא היו אוכלים בשר ע״י נפיחה והיה לנו לקבל חומרות המקום שבאנו בו, עם כל זה נראה לחכמים ההם קדושים אשר בארץ המה נ״ע, וגם הגאון מוהר״ר יעקב חביב זצ״ל הודה לדבריהם…״. היו חילוקי מנהגים נוספים בין אשכנזים ובין הספרדים בשאלוניקי הן בדיני איסור והיתר  והן בדיני אישות ומנהגי תפילה  שמקורם בראשית ההתיישבות האשכנזית. לעניות דעתי, נעוצה מציאות זו בעובדה הפשוטה, שהתיישבות האשכנזים קדמה לספרדים. על כן, גם בזמן מאוחר יותר, כאשר עלו עליהם הספרדים במספרם, קשה היה לאשכנזים לעזוב את מנהגיהם הראשונים, כפי שנראה להלן בקשר לקהילת פליבנה. מענין להוסיף, שקונפורטי (קורא הדורות, דף לב, א), מציין שלפני בוא המגורשים היה בשאלוניקי ק״ק אשכנזים שבראשו עמד ר׳ אליעזר תשמעוני אשכנזי, נכדו של ר׳ שמעון בעל הילקוט. מלבד זה שקונפורטי טעה כידוע בזיהוי הרב הזה, הרי בא רוזאניס (א,ע׳52) ומוסיף טעות על טעותו ״ומיסד״ בשאלוניקי קהילה חדשה הלא היא ק״ק ורנקפורט.

על קושטא מצויים מקורות רבים יותר, כנראה מפאת חשיבותה כבירת האימפריה לאחר כיבושה בשנת 1453. המקור המפורסם, וגם המעניין ביותר, הוא פנייתו של הרב יוסף קולון מאיטליה אל רבני העיר, ביניהם גם אל הרב אשר ב״ר יצחק הכהן אשכנזי בעניין הלעז שהוציאו נגד ראש הרבנים שבעיר, הרב משה קפשאלי. ברצוני להפנות את תשומת הלב ליחסים ההדוקים ששררו בין החכמים האיטלקיים ובין רבני קושטא, כאשר מחד, לא היססו אלה להוציא פסק דין למרחקים, ולא חששו לפגוע כביכול בסמכותם של אלה, ומאידך, כאשר נוכחו שהוטעו או שטעו, לא נחו ולא שקטו עד אשר עלה בידם להשיב את השלום ביניהם. הריב הסתיים כאשר נוכח מהרי״ק לדעת ששגה בפסק דינו, משום שהוטעה או אפילו רומה. ריב זה בין שני ענקים אלה היה ונשאר אפיזודה חולפת בלבד, כי בדרך כלל שררו יחסי כבוד הדדיים בין הרבנים הרומניוטים ובין רבני אשכנז. במיוחד נאמנת עדותו של ר׳ אליהו מזרחי, יורשו של ר׳ משה קפשאלי בהנהגת הקהילה בקושטא, אשר העריך מאד את האשכנזים, וכפי שכבר הראינו לעיל, היה רבו ר׳ אליהו תלוי בעצמו אשכנזי ״וכל ימיו נתגדל בישיבות האשכנזים״. ר׳ יהודה מעץ כותב עליו: ״ידוע שמן רוקח זה הלא הוא אהוב מהר״ר״. הוא עמד בקשרים גם עם הרב האשכנזי שבשאלוניקי, הרב אליעזר תשמעוני (רא״ם, סד; מים עמוקים, ח).

לאחר שסקרנו עד עתה בקצרה כמה מקורות אודות קדמותה של הקהילה האש­כנזית ברחבי האמפריה, הבה נסקור את המקורות השופכים אור על קהילה זו במאה הט״ז, לאחר שהגיע כבר הגל הגדול של מגורשי רנ״ב—רנ״ז מספרד ומפורטוגל, ומתחילות להתגבש זו על יד זו שלוש הקהילות: הוותיקים, האשכנזים והספרדים , תהליך ההתגבשות הביא איתו, במידה מסויימת, מיזוג, או אפשר לקרוא לכך גם התבוללות, כאשר הוותיקים והאשכנזים נעשים ברוב הקהילות מיעוט לעומת הס­פרדים שהיוו רוב התושבים היהודים באימפריה. כך קרה שתוך תקופה של 100—150 שנה נעלמים לאט לאט האשכנזים כקהל נפרד ורק שמם מעיד עוד על מוצאם.

נפתח גם כאן את סקירתנו בעוברנו על פני יישובי הקיסרות העות׳מאנית ונשתדל לדלות מתוך הספרות הרבנית מה שכתוב בה לגבי הקהל האשכנזי . בקושטא, בירת הקיסרות, נוסד קהל נפרד לאשכנזים עוד לפני בוא הספרדים לעיר, כפי שכבר ראינו למעלה. קהל זה התקיים גם במאה הט״ז, כפי שמעידים המקורות. ההגירה בקרב האשכנזים היתד» נפוצה, ותעיד על כך בעקיפין תשובתו של ר׳ אליה מזרחי הדן באחת מתשובותיו בהיתר עגונה שבעלה שנעלם היה אשכנזי: ״.. .וחפשו בכל קושטנדינה אם נמצא שום אחד מהאשכנזים ששמו עזריאל, שהלך מקושטנדינה ושוב לא חזר…״. בתשובה נזכר גם אשכנזי אחר בשם יודלין (רא״ם, עח). על ההגירות שומעים אנו בדברי תלמידו של רא״ם וממלא מקומו ברבנות בעיר, ר׳ תם ן׳ יחיא, המספר לנו על ״ראובן שבא מעיר בודה אשר במלכות ההגרי ונשא אשד. פה קושטנדינה והיה עמה קרוב לעשר שנים, והיה לו אח וכן בנים מאשה אחרת שם במלכות ההגרי, ופעמים רבות באו משם יהודים ממלכות ההגרי והגידו לו איך הם חיים וקיימים״ (אהלי תם, קצח)  ליהודים ההונגרים מבודון היה גם בית־ כנסת משלהם. פעם התעוררה בעייה, כשאחד מהם הקדיש פרוכת לבית־ כנסת זה, אלא שהיו בה רקמות של שש שורות כתב שומרוני ולא ידעו מה דינה של פרוכת זו (שם, רד). לקראת המחצית השנייה של המאה התמזגו ההונגרים עם האשכנזים בקושטא, כפי שנאמר בבירור בשאלה שהופנתה אל ר׳ יהושע צונצין (נחלה ליהושע, לה, בסופה). על בית־הכנסת של האשכנזים ועל מנהגי הנדבות בפני ספר התורה שם, מספר לנו ר׳ אליהו הלוי (זקן אהרון, פא). על היחסים הפנימיים שבתוך הקהל, כמו למשל על היחס שבין ראש הקהל וחבריו שומעים אנו: ק״ק אשכנזים נתרעמו על החכם כה״ד ברוך באמרם שבני משפחה פלונית יש מאבותיהם ממון רב שהקדישו בקהל… והם מעוניינים שהממון יתחלק על פיהם ולאו דווקא רק לפי החלטת החכם הנ״ל (אהלי תם, קצה).

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

פתח דבר

מורשתם התרבותית והספרותית של קהילות המזרח זכתה ב־30 השנים האחרונות לפריחה ולפרסום על־ידי מערכת החינוך בכלל ועל־ידי החינוך הדתי בפרט. אנו האמונים על מסורת ישראל, ראינו בגילוי ובהפצה של יצירות יהודי המזרח חלק מחובתנו כלפי כלל האוכלוסיה הלומדת במוסדותינו ונדבך חשוב בחינוכם הדתי של תלמידים רבים.

רובה המוחלט של היצירה היהודית המזרחית נשענת על מסורת ישראל. היא מבטאת הווי־חיים אישי ולאומי, אמוציונאלי ואינטלקטואלי של בני הקהילות השונות ברחבי העולם. היא יכולה לשמש כחומר לימודי וכהזדמנות להיכרות עם דמויות חיוביות שניתן להזדהות עמן. כיום משולבת תרבות המזרח יפה בספרי הלימוד השונים. מאות יצירות של סופרים ומשוררים מן העבר וההווה פורסמו וזכו לתפוצה נרחבת.

הספר שלפנינו עוסק ביצירה הרוחנית של חכמי ארצות צפון אפריקה (לוב, תוניסיה, אלג׳יריה ומרוקו) בשנים 1948-1700, והוא פרי מחקר רב שנים של ד״ר שלום בר־אשר. בהבאת מבחר מייצג של יצירה זו בביבליוגרפיה המוערת, יש מן הגאולה והתרומה להעשרת ״ארון הספרים היהודי״ השייך לכלל עם ישראל המתקבץ בארצו מכל קצוות תבל. אני מקווה שהמחנכים, המנחים, כותבי ספרים ותכניות לימודים, והתלמידים ייעזרו בספר זה.

אני מבקש להודות לד״ר שלום בר־־אשר, לד״ר יצחק יצחקי מפ״א על מורשת, לעורך מר יצחק הקלמן, ולגב׳ מלכה שטיין, עורכת הפרסומים של מינהל החינוך הדתי.

מתתיהו דגן ראש מינהל החינוך הדתי

דוד אלקאיים. מאות 18 – 19. אצאווירא. הסכמה ממנו נמצאת בספר " מאור ושמש, ולפי דבריו שם, הוא מתייחס מצד אמו על רבי יהודה עטר, בעל " מנחת יהודה " שירו על רשב"י מורה על נטייתו הקבלית.

דוד זאגורי. המאה ה-19. בהקדמה נכתבה בערך תרי"ז. לספרו " לדוד להזכיר " ( לונדון )תרנ"א, הוא כותב כח גדל בין ברכי רבני וגדולי המערב בעיר מוגאדור אצאווירא….סבא דמשפטים כבוד הרב חיים פינטו וכבו הרב המקובל האלוקי דו חזן וכבוד הרב מורי הרב אברהם קורייאט זכרם לחיי העולם הבא.

ואחר כך קבעתי ישיבה במראכש ובעיר רבאט בגמרא ופוסקים וכו….בספר מובלעים דברי קבלה. אף יש בו פיוט לל" לעומר, י' דוידזון משער, שהוא מאסף ילקוט הבקשות והפיוטים שנדפס בוויען תחת השם " רני ושמחי

אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

נולד במרוקו בעיר מוגאדור לאביו רבי מסעוד זאגורי בשנת תקס"ג – 1803. רבותיו במוגאדור היו הרב המלוב"ן ( המלמוד בנסים )קבנו חיים פינטו זיע"א, המפורסם בשבחיו העצומים, רבי דוד חזן ז"ל ורבי אברהם קורייאט השני בעל ספר שאלות ותשובות " ברית אבות ".

רבי דוד זאגורי בגיל 17, נרדך היה על השלטונות במרוקו, נעצר וגם נגזר עליו לשבת בבית הסוהר, ומשןם נמלט. לימים היה במראקש, ייסד שם ישיבה, ועמד בראשה, ולאחר מכן נמצא והיה בעיר רבאט ולימד תורה שבכתב ושבעל פה.

מתי הגיע למחוזות פורטוגל ? הרב כתב על כך בהקדמה לספרו " לדוד להזכיר " : " והזמן טלטלני טלטולי דגברא באחת מאיי הים בערי פורטוגל סאו מיגל יע"ה באיי האזורים, במרכז האוקיאנוס ביו אירופה ליבשת אמריקה !

הרב קבע מושבו העיר פונטה דל געדה ושימש בני עדתו בתור שליח ציבור, שוחט ובודק, מסדר קידושין ומורה צדק. גם בעיר פונטה התמסר לתלמוד תורה וכך כתב בהקדמה לספרו הנזכר :

ותלית שם מצאתי קהילת קודש מערי המערב חכמין ונבונים ושלחו אחר התלמוד וספרי הפוסקים….וקבעתי ישיבה בלילה שלוש שעות ולמדנו כמה גמרות מראש ועד סוף ובשבת דרושים תלי"ת…., הרב המחבר חי ולן בצעירותו בארבע אומות של תורה והלכה, ובהשתדלו בנו מרדכי, הדפסי ספר בעל ערך רב ושמו " לדוד להזכיר "הספר נדפס בלונדון תרנ"א, והרב המחבר רמס על כך בהקדמה וזה לשונו :

" וכמה םעמים שלח אלי בני חמודי ה"ה מסעודלשלחם לו ( קונטרס החיבור ) להעלותם על מזבח הדפוס ולא איסתייעא מילתא עד היום שהלך אחיו ידידי מרדכי בני הי"ו ללונדריס ושלח אחריהם להדפיסם " על כן, הרי שהמקום הוא לונדון.

הספר " לדוד להזכיר , יש לו ערך רב כי הוא מספר סיפורה של קהילה קטנה כמעט לא ידועה, סאו מיגל באיי האזורים, מורכבת רוב ככולה מיהודים יוצאי מרוקו, אמנם הפרטים בספר הם מעטים, אבל די בכך כדי לתעד קהל יהודי חשוב זה. חשיבות הספר בכך, שהוא הספר העברי הראשון, המצטט חידוש תורה למלוב"ן הגדול, המקובל האלקי, רבנו חיים פינטו זיע"א, איש קהילת מוגאדור.

יש חידוש תורה מרבנו חיים פינטו זיע"א, אך מכיוון שחידושי תורה של האדמו"ר ז"ל הם דברים מעטים, וידוע שרובי חידושי תורתו אבדו בימי ההפצצות על העיר מוגאדור בשנת 1844, זכות גדולה היא לרבי דוד זאגורי ז"ל, אשר זכר חידוש תורה זה מפה קדוש האדמו"ר זיע"א, וזה לשונו :

" ושמעתי מפי הרב הגדול כבוד הרב חיים פינטו זלה"ה שהיה מפרש על פי מה שאמרו במכת מציעא פרק הפועלים היה קא סחי רבי יוחנן בירדנא חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אמר ליה חיליך לאורייתא, אש"ל שופריך לנשי ! אמר לו אי הדרת בך יהיבנא לך אחתי דשפירא מינאי קביל עליה בעי למיהדר לאחויי מאניה ולא מצי הדר, ופרש"י ולא מצי לקפוץ כבראשונה דמקבל עליו עול תורה תשש כוחו והיינו קרבו רודפי זמה מתורתך רחקו – קרבו – כשהיו רודפי זמה ! מתורתך – כשקבלו על תורה – רחקו – ולא יכול לקפוץ כבראשונה עד כאן שמעתי "

בספר " לדוד להזכיר " מובאים חידושי תורה מהרב אברהם קורייאט זצ"ל, וכן מכתב מאת מנהיג העדה המערבית בירושלים ת"ו, הרב דוד בן שמעון זצ"ל, המכונה צו"ף דב"ש, כן יש חידוש תורה מאת רבי משה בן רבי יוסף הרוש, תושב קהילת אנגרה, באי טרסירא אשר באיים האזוריים.

וכן יש חידוש תורה מאת הרב אברהם הלוי, אחיו של הרב ישועה הלוי, רבה הגדול של ליסבון בעת החדשה, וכן יש פיוט מאת רבי יוסף סבאג, תושב פונטו דל געדה, ועוד.

יהודי פורטוגל נהגו לתת נדבה הגונה לאותו עולה שהיה מסכים לעלות לקללות של פרשת בחוקותי ופרשת כי תבוא. רבי דו זאגורי היה לוקח נדבה מקהל פונטה בעד זה שהיה מקבל עליה שאין עליה קופצים. הרב שמעון אביקציץ היה כנדה של אחות רבי דודו זאגורי. רבי שמעון אביקציץ, יליד מוגאדור, היה ראש ישיבת כתר תורה בקזבלנקה ומחבר ספרים " שש אנוכי " ואך טוב לישראל.

בשנת תרל"ז עבר הרב זאגורי לגור בעיר הבירה ליסבון, ושם שימש כמסדר קידושין ושליח ציבור, נפטר בליסבון בשנת 1898 ושם מנוחתו כבוד.

דוד חזן. ראה לעיל : דוד זאגורי.

 מו"ה אליהו הצרפתי זצ״ל

רמו״ץ בפאס נולד בש׳ תע״ה ונתבש״מ ליל ו׳ בחצות הלילה כ״ו אלול ש׳ תקס״ה ליצי׳ והיו ימיו צ״א שנה (ובכ״י בנו מצאותי בזה״ל־ ימיו הוי״ה אדנ״י כמנין אמץ) והוא למד אצל מוהריב״ע זצ״ל, תוקף חסידותו וקדושתו וחכמתו גלויה ומפורס׳ לכל, חיבר כמה פס״ד ושו״ת, וס׳ אליה זוטא וס׳ איל המלואים דרשות הספד, כד הקמח על הגדה ש״פ, למד מלמד על איזה מסכתות, נער בוכה דרשות הספד, קול אליהו עה״ת, קובץ אגרורת ומכתבים, ומצאתי קונטרס כ״י ישן מכתבי הרב הנז׳ ובו פ׳ בראשית ונח דרושים ותשלום הס׳ איננו ובראש הקונטרס כתוב שחיברו והוא בן י״ז שנה וקרא את שמו ספר שמו לחם, והספרים הנז' הנם כמוסים בבית עק׳ד הספרים להרה״ג מוהר״ר אי״ ש הצרפתי זיע״א, והגאון חיד״א זצ״ל בשה״ג כתב שמוהר״א הנז׳ תלמיד מהרב ח״ק כמהר״ח אבן עטר ז״ל:

כהה״ר אליהו אלמאליח ז״ל

 בר ראובן היה

בזמן מוהר״ר יהונתן סירירו זצ״ל־^, וכתב מכתב למוהרר״א הנז' נמצא שהוא חי במאה הששית :

כהה״ר אליהו הכהן

המכונה אלכלאץ ז״ל במוה״ר נחמיה ז״ל הנד באות נ׳ חי בסוף המאה החמישית ובששית והוא רבו של מוהר״ר שמואל אבן צור ז״ל שראיתי קורא אותו מורי, גם הוא רבו של הרה"ג מוהר״ר חיים דוד סירירו זצ״ל , וביחס כתובה תארוהו בזה״ל צדיק יסוד עולם החה״ש מלא רוח חכמה המרביץ תורה בישראל ענותן ושפדל ברך, וראיתיו חותם בטופס פס״ד עם מוהר״ר משה אבן זמרא זצ״ל, ובקונטרס מכתבים ומליצות למו״ה חיים הנז', מליצה סימן דוה את זה יסדתי על מדר תנא דבי אליהו לאומרה קודם הדרוש:

 ך לף טורד דלפה נפשי מתוגה דרגיז רעיא על ענא, כבשי דרחמנא עשוים בעולם חטיבא, ונפקא מנייהו טובא, צדיק כי טוב ובהדי הוצא לקי כרבא ויד ה׳ היתה אל אליהו. וי חסרא ארעא גברא רבה חכם עדיף מנביא ניבא ול׳ו ירע מה ניבא, בניב שפתיו למד דעת את העם ורבים השיב מעון ועשו תשובה, ותורה יבקשו מפיהו, כמלאך ה׳ צבאות הוא, ועכשיו בעונות הרבים יצא הקצף מלפני ה׳ ויסע מלאך האלהים ויעל אליהו.

ואחר הדרוש דלו עיני אל אל ישיבש כבוד מנוחרתו, ובזכותו על כל עם הקהל יכפר, והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, ויושת להם פאר תחת אפר וישמע בעדי יהודה ובחוצות ירושלם קול מבשר ואומר הנה שולח לכם את אליהו:

 מו"ה אליהו שוראקי ז״ל

 א׳ מרבני תלמסאן יע״א ובנו מוהרי׳ר סעדיה זלה״ה בס׳ שיר חדש כ״י מתאר את אביו הנז' בזה״ל בן האשל הגדול המעוז הגדול פטיש החזק עמוד הימני השקדן בתורה ומופלג ביראה ורב בחסידות אדוני וגאוני ועטרות תפארות ראשי ומורי ורבי מוהר״ר אליהו שוראקי זצ״ל שנתבש״מ יום ט״ב  יה"ל שנות התס׳׳ו ליצירה והיא שנת עשיית הספר הלז במדינת תלמסאן יע״א :

כהה״ר אליהו אבן צור ז״ל

 בנו של הרה״ג מוהר״ר יעב״ץ ז״ל נתבש״מ על פני אביו באביב ימי עלומיו :

כהה״ר אליהו הלוי בן שושן

ז״ל מחכמי סאלי והוא חמיו של מוהר״ר אליעזר דאבילה זצ׳׳ל הוא חי במאה הה׳ :

 כהה״ר אליהו הרוש זצ״ל

 מחכמי צפרו יע״א והיה שקדן עצום בתורה, ואמרו עליו חכמי צפרו משמת פסקה השקדנות והוא חי במאה הששית ושביעית, הרב הנז' חיבר פירוש על התורה מבהיל הרעיון, וחיבר פירוש על ההגדה ואיזה גרגרים אחדים על איזה מאמרים בתלמוד ופס״ד ועדיין בכ״י ביד נכדו בן ביתו הרח"ג כמוה״ר שמעון חיים עובדיה הי״ו:

הצדיקים יש להם דרגה מיוחדת המתקרבת כמעט לאלוקות. את הפסוק ״אמרת לה׳ ה׳ אתה טובתי בל עליך״ הוא מפרש:

כשאמרת את נפשי לה׳ אדני אתה, ואת מודה לו [זה לא חידוש] איני מחזיק לד טובה עד שתודה אף לקדושים אשר בארץ… או פי׳ אדני, היא מדת המלכות, לה׳ — תפארת, טובתי בל עליד לבד, אלא בסיוע עזר הקדושים המוסיפים כח. או ירצה כי החסייה באל די להרחיק נזק ושמירה, אבל לא להקריב התועלת זהו טובתי בל עליך, רק יצטרך לזה הדמות לקדושים אשר בארץ המה כי בזה כל חפצי נעשה בעבורם.

ובמקום אחר: וזה המזמור… בשבח הקב״ה, ומזמור הבא בשבח הצדיק כאלו שקל בפלס הצדיק עם הבורא כביכול. בהקב״ה הוד והדר פעלו וצדקתו עומדת לעד, ובצדיק — הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד… בהקב״ה טרף נתן ליראיו — ובצדיק טוב איש חונן ומלוה. בהקב״ה — חנון ורחום ה׳ ובאדם טוב — חנון ורחום וצדיק. הקב״ה פדות שלח לעמו, והאדם — פודה ענוים… ראה מעלת הצדיק שעשה מזמור לשבח האל ומזמור אחר לשבח הצדיק.

התנהגותו של ה׳ עם הצדיק תופסת אצלו מקום נכבד במערכת הוכחות האמונה, שהן שלוש הוכחות עיקריות: ״יש ג׳ שערי צדק… להכרת האל יתברך. הא׳ — סדור הנמצאות… השני בראות הנסים שיעשה האל יתברך… הג׳ — הצדיקים. על דרך מרגלית טובה היתד! תלויה בצוארו של אברהם״ ^. כלומר, העובדה שהצדיק גוזר ואלוקים מקיים מוכיחה על מציאות ה׳ והשגחתו.

תפיסה זו של מעמד הצדיק אולי בכוחה להסביר לנו את התופעה הידועה בקרב יהודי מארוקו להתפלל ולהשתטח על קברות הצדיקים לאחר מותם, ולייחס להם כוח ויכולת לקרב התועלת על־ידי תפילתם־התערבותם, וכבר בדורו של המחבר התפללו,בעת צרה, כגון בעת עצירת גשמים, ליד קברות הצדיקים. מה שמייחסים את ה״ראשונות״ לקביעת מעמדו של ה״צדיק״ לר׳ חיים ן׳ עטר בעל ״אור החיים״, דומה שזה לא נכון, כי אנו רואים שמחברנו — כמה דורות לפניו — כבר הדגיש את הדבר.

ערכה של התפילה

על הפסוק ״ותיטב לה׳ משור פר מקרין מפריס״ אומר הוא: ״ותיטב לה׳ זו התודה וההלול יותר משור פר לפי שיש בו פסולת — מקרין מפרים וזה אינו קרב — אבל ׳התפלה כולה לאכילה… כלה מתקבלת ועטרה בראש הקב״ה״. ועוד, בתפילתו יבטח האדם בה׳. ״שלא יסרהב אדם ביותר לשאול דבר ויתקע עצמו לה כי אלקים יודע מה טוב לו, ולא האדם״ ^. מצד אחד מעריך את התפילה יותר מהקרבנות, ׳ומנגד ממליץ ״לא להיתקע לה״.

ערך ארץ־ישראל

או־ץ־ישראל תופסת מקום נכבד בהשקפת־עולמו. אף הוא כרמב״ן סבור, שהארץ מושגחת השגחה אלוקית מיוחדת. לפסוק ״משמים הביט ה', ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ״ אומר:

יובן במ״ש ז״ל כל היושב בח״ל דומה כמי שאין לו אלוק שהכוונה בזה ששאר הארצות הם תחת המערכה ושולטים בהם השרים אבל ארץ ישראל היא תחת השגחה אלקית ויאמר משמים הביט ה׳ באמצעות השמים והמערכות ראה את בני האדם שנתן לכל אומה שר שינהיגנה אבל ישראל ממכון שבתו השגיח הוא על כל יושבי ארץ ישראל שהארץ היא הארץ הידועה ^.

גם בפירושו לתורה פרשת האזינו, לפסוק ״בהנחל עליון גויים״ אומר: ״כי אז חלק ה׳ שהוא ארץ ישראל נתנה לעמו… ולקח נחלה לישראל עמו פרדסו החביב לבנו החביב״. ובמגילת רות לפסוק ״באשר תמותי אמות ושם אקבר״, מחשיב הוא המיתה והקבורה בארץ־ישראל: ״כי חביבה מיתת ארץ ישראל וקבורת ארץ ישראל כי מדרגה אחת היא מיתתה ומדרגה אחרת קבורתה… וכאמרם בפסיקתא… א״ר חלבו המת בח״ל והנקבר בח״ל ב׳ צרות יש בידו א׳ צרת המיתה וא' צרת הקבורה במקום אחר מעמיד הוא על הקשר החזק והזיקה שבין עם ישראל וארץ־ישראל:

כללות הכתובים הוא לומר שיישוב ארץ ישראל וישראל הם תלויים זה בזה וכאילו בנפול א׳ אין (ל)שני (מי) להקימו אלא יפלו שניהם. אלא שלום ישראל תלוי בשלום א״י וזהו למען אחי ורעי, בשביל שיהיה שלום לאחי ורעי, אדברה בך שלום, ושלום בית ה׳ תלוי בישראל וזהו למען בית ה׳ אלקינו אבקשה טוב לך. א״כ זה תלוי בזה.

עם זאת, במקום אחר מציין הוא, שגם בגלות ישראל מאדמתם עדיין ארץ־ישראל במרכז השגחתו והזרמת השפע של האל, ממנה מתפשט השפע לארצות אחרות:

שמדבר הפסוק על הגלות. ועל השגחת האל בארץ כשם שמקדם היית משגיח על הארץ והיה לנבדל (האלקים) תשוקה להשפיע עליה כי יותר ממה שהעגל רוצה לינק, פרה רוצה להניק… כן עתה מעגליך הם הגלגלים יערפון שפע גם לחוצה לארץ כי באמצעותה יחול ברכה על כל העולם. תמיד עיני ה׳ בה ומשם יפרד לכל העולם.

LA TRANSMISSION ORALE DU SAVOIR

Notons ici que la transmission orale du savoir est l'un des procédés auxquels l'enseignement accorde ses préférences; il est aussi celui que les circonstances, l'isolement du Maghreb et les conditions d'existence du judaïsme marocain lui-même, ont contribué à maintenir durant les derniers siècles.

Le livre est un outil de travail très coûteux; l'imprimerie hébraïque (et arabe aussi, si l'on fait exception de quelques éditions lithographiques de Fès) est inexistante au Maroc jusqu'à l'avènement du Protectorat français, en 1912; l'importation des livres est très difficile; il faut les faire venir d'Europe, notamment d'Italie, clandestinement, à des prix prohibitifs, car les écrits juifs sont souvent frappés d’embargo par l'Eglise, et leur libre circulation est interdite (voir Pédagogie …, p. 74 (et n. 172) et 101; Les Juifs du Maroc, p. 203.

L'enseignement est une communication dans le sens plein du terme; l'instruction est initiation, et la transmission personnelle compte avant tout, notamment lorsqu'il s'agit de science ésotérique (mystique de la kabbale). Rappelons ici le rôle médiocre de récriture dans renseignement, la méfiance, maintes fois exprimée dans la littérature rabbinique, à l'égard de l'écrit. La transmission orale a été considérée, au départ, comme la seule qui soit licite, le passage à la littérature écrite ne s'imposant que très progressivement, avec des hésitations et des réticences, pour répondre à la nécessité de fixer définitivement les textes. L'interdit concernait spécialement la Loi orale, la halakhah, Yaggadah, les targumim "paraphrases araméennes des Ecritures" ou même la liturgie, ainsi qu'en témoignent un grand nombre de textes talmudiques: "Celui qui confie à l'écrit les halakhot est comparable à celui qui jette la Torah aux flammes" (Temurah 14b et Gittin 60b); il en est de même de celui qui rédige des berakhot "eulogies et bénédictions"(Shabbat 115b); "Ceux qui mettent Yaggadah par écrit n'ont pas de part au monde à venir" (Talmud de Jérusalem, Shabbat XVI, 1); le sort des scribes eux- mêmes, ceux qui copient les sefarim, les tefillin et les mezuzot, n'est pas très enviable (Pesahim 50b), etc…..

• Voir, à propos de la semikhah "dévolution de l'autorité du maître", ordination du rabbin" et les rites qui l'accompagnent bénédiction — berakhah — sacramentelle et imposition des mains), Pédagogie…, 98 et Les Juifs du Maroc, p. 24 et 25. Comp. J. BERQUE, Al-Yousi, p. 39—41, pour ce qui concerne l'enseignement des 'ulamâ' (ulémas) "savants" musulmans, le rite de la paumée et de l'entrelacement des doigts.

Voir Hermann L. STRACK, Introduction to the Talmud and Midrash, New York, 1931, p. 12 à 20; J. SCHIRMANN, Hebrew Liturgical Poetry and Christian Hymnology, J.Q.R., vol. XLIV/1, juillet 1953, p. 133—144. Sur le rôle éminent de la transmission du savoir par la voix et le geste, voir les travaux de Marcel JOUSSE, publiés par le Laboratoire Rythmo-pédago- gique de Paris, en 1931, 1936, 1941, 1950, et son ouvrage L'anthropologie du geste, imprimé en 1969 et 1974. Il convient de rappeler, ici, la polémique entre Pharisiens et Sadducéens concernant "les écrits saints qui rendent les mains impuresכתבי הקודש מטמאין את הידיים- (Traité mishnaïque Yadayim, III, 3—5 et IV, 5—6); c'est une sorte de tabou qui frappe l'Ecriture. Sur le cérémonial qui entoure l'acte d'écrire, voir les règles et les rites (les rites de purification entre autres) observés par le scribe chargé de copier le sefer torah "rouleau de la loi", dans Massekhet Sofrim (traité talmudique mineur) aux chap. I à X; Maïmonide, Mishneh Torah, Hilkot sefer torah-, J. QARO, Shulhan 'Arukh, Yoreh De'ah, paragr. 270 à 284. Comp. Roland BARTHES, les propos recueillis dans le journal Le Monde du 27.09.1973. La méfiance de l'écrit n'est pas particulière à la pensée talmudique; l'Islam doctrinaire la connaissait aussi (Gaston WIET, Introduction à la littérature arabe, Paris, 1966, p. 63) ainsi que d'autres civilisations.

En matière de poésie, Moïse Eben Ezra proclame la précellence de l'enseignement oral donné par un maître expert; il est bien plus efficace que l'enseignement livresque, dit-il en substance, se référant aux Ecritures Saintes et à diverses traditions juives et musulmanes. "Pour juger des beautés des poèmes, ce qui est décisif c'est le plaisir que nous y trouvons. Ce que nous aimons entendre, nous aurons du plaisir à le redire; écartons-nous de ce qui déplaît à notre oreille. C'est l'oreille qui perçoit la qualité des mots; elle est la porte de la raison…. En pareille matière, toute démonstration est inutile et on ne peut en appeler qu'à ce que perçoit la saine raison par l'intermédiaire de l'oreille, ainsi qu'il est dit: 'L'oreille ne discerne-t-elle pas les paroles, comme le palais goûte la nourriture?' ". Puis il ajoute, citant de vieux adages: "De la bouche des maîtres, et non des livres"; "De leurs bouches et non le leurs écrits".

מי הם המעוּנים הללו? הם נזכרים גם בדברי־הימים א ד׳, מ׳׳א, (בקרי המעונים ובכתיב המְּעוּנִים). לפי הפסוק הקודם הם מבני חם, ״היושבים שם לפנים. אפשר איפוא להניח, שהם צאצאיהם של המתיישבים הדרום־ערביים,שהקימו את מושבותיהם בצפון, כי שמם דומה לשם המעינים. נראה הדבר, שהמקום מעאן, ממזרח לפטרה שבארץ אדום, היה מרכז המעונים או הַמְּעִינִים, שהקימו להם שם תחנה מסחרית וניצלו את שפע המים ופוריות האדמה. גם כיום מצויים שם שדות־בעל ושדות־שלחין, וגדלים תבואות ופירות מובחרים, מעאן ישבה על צומת־הדרכים, המקשרות את דמשק עם אילת ואת עזה עם צפון ערב. קודם שבנו הנבטים את פטרה, המרוחקת רק עשרים מיל ממערב למעאן, היה המקום בלא ספק מיושב מאד. מובן, כי המעונים לא היו מעוניינים בהקמת נמל יהודי חזק בעציון גבר, ומכאן התנגדותם ליהושפט ועזריה־עוזיה. כשהוכו בימי יחזקיהו—נעשו נתינים המשרתים בבית־המקדש (עזרא בי, נ׳; נחמיה זי, נ״ב).

בתקופה מאוחרת יותר לא חשבו עוד מלכי יהודה על הקמת מרכז מסחרי יהודי באזור ההוא, אף־על־פי שהיהודים הוסיפו לשבת בו. בני שמעון, שהכו את המעונים, הסתפקו בכך שמצאו מרעה לצאנם, ואילו המסחר נשאר בידי אנשי צור. את הלבונה, אחד הסממנים החשובים בקטורת שהקטירו בבית ה' היו מביאים סוחרי שבא. והנביא המתרעם על בני ישראל אומר להם: ״למה זה לי לבונה משבא תבוא וקנה הטוב מארץ מרחק?״ (ירמיה ו׳, כ^,), השלטון על המסחר הבינלאומי נחשב כסמל הגבורה, ולכן כשמבקש ישעיהו הנביא לתאר את גדולתם של ישראל לעתיד לבוא, הוא אומר שאנשי כוש וסבא יהיו עבדיהם ומיגיעם יעניקו להם (מ״ה, י״ד; סי, ו׳; עיין גם מ״ג, גי).

תיאור מפורט של המסחר הפניקי נותן יחזקאל בקינתו על צור. מקום חשוב תופס בה תיאור הקשרים עם שבא וערב: ״תַּרְשִׁישׁ סֹחַרְתֵּךְ, מֵרֹב כָּל-הוֹן; בְּכֶסֶף בַּרְזֶל בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת, נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ״(כ״ז, י״ב) בְּנֵי דְדָן רֹכְלַיִךְ, אִיִּים רַבִּים סְחֹרַת יָדֵךְ; קַרְנוֹת שֵׁן והובנים (וְהָבְנִים), הֵשִׁיבוּ אֶשְׁכָּרֵךְ״(שם, ט״ו);  יט וְדָן וְיָוָן מְאוּזָּל, בְּעִזְבוֹנַיִךְ נָתָנּוּ; בַּרְזֶל עָשׁוֹת קִדָּה וְקָנֶה, בְּמַעֲרָבֵךְ הָיָה.  כ דְּדָן, רֹכַלְתֵּךְ, בְּבִגְדֵי-חֹפֶשׁ, לְרִכְבָּה.  כא עֲרַב וְכָל-נְשִׂיאֵי קֵדָר, הֵמָּה סֹחֲרֵי יָדֵךְ; בְּכָרִים וְאֵילִם וְעַתּוּדִים, בָּם סֹחֲרָיִךְ.  כב רֹכְלֵי שְׁבָא וְרַעְמָה, הֵמָּה רֹכְלָיִךְ; בְּרֹאשׁ כָּל-בֹּשֶׂם וּבְכָל-אֶבֶן יְקָרָה, וְזָהָב, נָתְנוּ, עִזְבוֹנָיִךְ.  כג חָרָן וְכַנֵּה וָעֶדֶן, רֹכְלֵי שְׁבָא; אַשּׁוּר, כִּלְמַד רֹכַלְתֵּךְ (שם, י״ט—כ״ג). גם במקום אחר (ל״ח, י״ג) מזכיר יחזקאל את ״.שְׁבָא וּדְדָן וְסֹחֲרֵי תַרְשִׁישׁ וְכָל-כְּפִירֶיהָ. בקינתו על צור הוא אומר: יָוָן תֻּבַל וָמֶשֶׁךְ, הֵמָּה רֹכְלָיִךְ; בְּנֶפֶשׁ אָדָם וּכְלֵי נְחֹשֶׁת, נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ. (כ״ז, י״ג). יואל (ד/ ו׳—ח׳) מרחיב את הדיבור על פשע זה של צור וצידון: ״ ו וּבְנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלִַם, מְכַרְתֶּם לִבְנֵי הַיְּוָנִים, לְמַעַן הַרְחִיקָם, מֵעַל גְּבוּלָם.  ז הִנְנִי מְעִירָם–מִן-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתָם שָׁמָּה; וַהֲשִׁבֹתִי גְמֻלְכֶם, בְּרֹאשְׁכֶם.  ח וּמָכַרְתִּי אֶת-בְּנֵיכֶם וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, בְּיַד בְּנֵי יְהוּדָה, וּמְכָרוּם לִשְׁבָאיִם, אֶל-גּוֹי רָחוֹק:  כִּי יְהוָה, דִּבֵּר. 

המסחר בִּקְדַשִׁים וּקְדַשׁוֹת היה, כנראה, מפותח בשבא. ברשימת מקום־מוצא הקדשות תופסת עזה את המקום הראשון. היא נזכרת 28 פעם: דדן ומצר 8 פעמים, קדר 3 פעמים. ״בגדי־חפש לְרִכְבָּה״ מייצרים עד היום הזה בדדן, ח׳יבר וחיל. גם אבנים יקרות מוצאים בפנים ערב. קשה לקבוע, לאיזה מקומות נתכוון הנביא בדברו על חָרָן, כַּנֵּה וָעֶדֶן בקשר לרוכלי שבא. נציין רק כי בדרום ערב יש מקום הנקרא חִראן, וכי כנה (Cane) ועדן היו נמלים ידועים בתקופה מאוחרת

במסחר הפיניקי היה חלק גם ליהודה וארץ־ישראל. הם היו מביאים תוצרת אדמתם: ״חִטי מִנִית וַּפֵנג – אֶחָד מִמִּינֵי הַקֶּמַח אוֹ הַמַּאֲפֶה: "בְּחִטֵּי מִנִּית וּפַנַּג" (חזקאל כז יז).  ודבש ושמן וָצֹרִי״ – (ז') שרף של עץ, חומר מרפא (קדום) – (יחזקאל כ״ז, י״ז). גם הבדוים הערביים, בני הצפון, היו מביאים סחורתם: ״עֲרַב וְכָל-נְשִׂיאֵי קֵדָר, הֵמָּה סֹחֲרֵי יָדֵךְ; בְּכָרִים וְאֵילִם וְעַתּוּדִים, בָּם סֹחֲרָיִךְ. ״ (שם, כ״א); אבל עיקר מלאכתם היה העברת הסחורות. כן אומרישעיהו: " שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ, בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה–כֻּלָּם, מִשְּׁבָא יָבֹאוּ; זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ, וּתְהִלֹּת יְהוָה יְבַשֵּׂרוּ.  ז כָּל-צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ, אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ; יַעֲלוּ עַל-רָצוֹן מִזְבְּחִי, וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר סי, ו׳—זי). וּבְנֵי מִדְיָן, עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ, וַאֲבִידָע, וְאֶלְדָּעָה; כָּל-אֵלֶּה, בְּנֵי קְטוּרָה. (בראשית כ״ה, די) שכנו בסביבות תימא ודדן; ועיסה נזכרת בכתובות אשוריות מאותה תקופה

דרך האורחות היתה קשה ומסוכנת. סבל אורחה הצמאה למים תואר באיוב(ו', ט"ו וגו' )

 אַחַי, בָּגְדוּ כְמוֹ-נָחַל; כַּאֲפִיק נְחָלִים יַעֲבֹרוּ.
טז  הַקֹּדְרִים מִנִּי-קָרַח;    עָלֵימוֹ, יִתְעַלֶּם-שָׁלֶג.
יז  בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ;    בְּחֻמּוֹ, נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם.
יח  יִלָּפְתוּ, אָרְחוֹת דַּרְכָּם;    יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ.
יט  הִבִּיטוּ, אָרְחוֹת תֵּמָא;    הֲלִיכֹת שְׁבָא, קִוּוּ-לָמוֹ.
כ  בֹּשׁוּ כִּי-בָטָח;    בָּאוּ עָדֶיהָ, וַיֶּחְפָּרוּ.

גם שודדים מתנפלים הציקו מאוד לאורחות: יג מַשָּׂא, בַּעְרָב:  בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ, אֹרְחוֹת דְּדָנִים.  יד לִקְרַאת צָמֵא, הֵתָיוּ מָיִם; יֹשְׁבֵי אֶרֶץ תֵּימָא, בְּלַחְמוֹ קִדְּמוּ נֹדֵד.  טו כִּי-מִפְּנֵי חֲרָבוֹת, נָדָדוּ; מִפְּנֵי חֶרֶב נְטוּשָׁה ״ ״ (ישע׳כ״א׳י״גוגו׳), וירמיהו(מ״ט׳ח׳) מספר, כי עשו מתנפל על יושבי דדן (ועיין גם איוב אי, ט״ו).

בימי יהורם היתד. מלחמה עם ערבים: ״טז וַיָּעַר יְהוָה עַל-יְהוֹרָם, אֵת רוּחַ הַפְּלִשְׁתִּים וְהָעַרְבִים, אֲשֶׁר, עַל-יַד כּוּשִׁים.  יז וַיַּעֲלוּ בִיהוּדָה, וַיִּבְקָעוּהָ, וַיִּשְׁבּוּ אֵת כָּל-הָרְכוּשׁ הַנִּמְצָא לְבֵית-הַמֶּלֶךְ, וְגַם-בָּנָיו וְנָשָׁיו; וְלֹא נִשְׁאַר-לוֹ בֵּן, כִּי אִם-יְהוֹאָחָז קְטֹן בָּנָיו (דברי־הימים ב כ״א, ט״ז—י״ז). ויחזקאל (כ״ה, י״ג) ניבא נבואה קשה על אדום, שהתקשרה עם תימן ודדן נגד  יג לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, וְנָטִתִי יָדִי עַל-אֱדוֹם, וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה; וּנְתַתִּיהָ חָרְבָּה מִתֵּימָן, וּדְדָנֶה בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ.