מורשת יהדות מרוקו

בְּלֵיל זֶה יִבְכָּיוּן וְיֵלִילוּ בָנַי לֵיל חָרַב בֵּיתִי וְנִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנָי 
וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יֶהְגּוּ בִיגוֹנַי יִבְכּוּ הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ 

בְּלֵיל זֶה אֵרְעוּ לִי חֲמִשָּׁה דְבָרִים קָשִׁים נִגְזַר עַל אָבוֹת וְהָיוּ נֶעֱנָשִׁים 
לְבִלְתִּי יִכָּנְסוּ לְתוֹךְ אֶרֶץ קְדוֹשִׁים וְנֶחֱרַב הַבַּיִת וְגַם חָרְשׁוּ חוֹרְשִׁים 
רִאשׁוֹן גַּם שֵׁנִי יְשָׁנִים עִם חֲדָשִׁים וְגַם נִלְכְּדָה בִיתֵר וְהֳיְתָה לְפַח מוֹקְשִׁים 
בְּלֵיל זֶה כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵאֵת יְיָ יִבְכּוּ הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ 

בְּלֵיל זֶה תְּיֵלִיל מַר עֲנִיָּה נִבְדֶּלֶת וּמִבֵּית אָבִיהָ כְּהַיּוֹם נֶחְדֶּלֶת 
וְעוֹרֶכֶת בָּכוֹת וְקִינִים מְיַלֶּלֶת כִּי נִשְׂרַף בֵּיתָהּ בְּלַבַּת אוֹכֶלֶת 
וְיָצְאָה גַחֶלֶת וְאֵשׁ מֵאֵת יְיָ יִבְכּוּ הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ 

בְּלֵיל זֶה הֶגְלָנִי וְאֶת בֵּיתִי הֶחֱרִיב בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בִּשְׁעַת הַמַּעֲרִיב 
אֲנִי עַל מִשְׁמַרְתִּי מִשְׁמֶרֶת יְהוֹיָרִיב וְנִכְנַס הָאוֹיֵב וְאֶת זְבָחָיו הִקְרִיב 
וּבָא אֶל מִקְדָּשִׁי וְלֹא צִוָּה יְיָ יִבְכּוּ הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ 

אל יום זה יאות קינה / סימן א(ני) שלום בן צור 

אֶל יוֹם זֶה יָאוּת קִינָה עַם יִשְׂרָאֵל כֻּלָּנוּ 
קַדְּשׁוּ צוֹם וַאֲנִינָה רְדוּ עַל הָאָרֶץ לִינוּ 
הַרְחֵק שְׂחוֹק וּנְגִינָה וּמִסְפֵּד תַּמְרוּר עָנוּ 
מִרְחִיצָה הִשָּׁמְרוּ נָא יְחֵפִים אָבְלוּ אָנוּ 
עַל יְדִיד אָנָּה פָּנָה אֲקוֹנֵן כְּאַלְמָנָה 
כֹּל בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַיִם אֶהְגֶּה כַּיּוֹנָה 
עַל קִרְיַת דָּוִד חָנָה חֲרֵבָה קָרְאוּ אוֹי לָנוּ 

שְׁחִי חוֹלִי וְגוֹחִי בַּת צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה 
שַׂעְרֵךְ גָּזִּי וְקָרְחִי אָרְחִי חִיל וּרְעָדָה 
וְלַמְקוֹנְנוֹת שִׁלְחִי עַל כִּי בָּאָה קְפָדָה 
וְקוֹל בְּקִינָה פִּצְחִי בְּתוּלַת בַּת יְהוּדָה 
כִּי מִדְּחִי אֶל דְּחִי יְדִיד נַפְשִׁי וְרוּחִי 
גָּדַע רִבְעִי וְאָרְחִי גָּדַר בַּעֲדִי כֹּחִי 
מִבֶּטֶן כָּשַׁל כֹּחִי זְקֵנִים לֹא חָנָנוּ 

לְיוֹם זֶה אֶקְרָא אַכְזָר יוֹם מְצוּקָה יוֹם צָרָה 
יוֹם בּוֹ קְהָלִי נִפְזַר יוֹם הוֹ הוֹ וְיוֹם עֶבְרָה 
צָרִי עָלַי נֶאְזַר בְּכֹח גַּם בִּגְבוּרָה 
בּוֹ דִּינִי נִגְמַר נִגְזַר לִהְיוֹת גּוֹלָה וְסוּרָה 
גַּלְגַּלוֹ עָלַי חָזַר מוֹצִיא בְּעִתּוֹ מַזָּר 
עַד כִּי לְאֶחַי מוּזָר הָיִיתִי בְּלִי מַעֲזַר 
יוֹם חָשׁ בּוֹ זָר שֵׁשׁ מָשְׁזָר נָטוּ צְלָלַי פָּנוּ 

וּמוֹעֵד עָלַי קָרָא יוֹם זֶה לְכַלּוֹת שְׁאֵרִי 
הָיִיתִי שַׁעֲרוּרָה קָדְרוּ כּוֹכְבֵי מְאוֹרִי 
וּמִמְּזָרִים קָרָה אֲהָהּ אוֹי לִי עַל שִׁבְרִי 
לְמִי אָנוּס לְעֶזְרָה מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי 
קָרְאוּ לִי מָרָה וַעֲנִיָּה סוֹעֲרָה 
לָמָּה לִּי חֵי צָרָה אֶצְעַק כְּמוֹ מַבְכִּירָה 
בּוֹשָׁה חַמָּה וְחָפְרָה כּוֹכְבֵי עָשׁ קִינָה עָנוּ 

מִכֶּם אֶשְׁאֲלָה עֵצָה הוֹרוּנִי מָתַי סוֹדִי 
עַל מִי תְּחִלָּה אֶשָּׂא בְּמַר אֵבֶל יְחִידִי 
יוֹם תּוֹכָחָה וּנְאָצָה יוֹם שָׁח אַרְצָה כְּבוֹדִי 
אִם עַל אֶבֶן הַרֹאשָׁה אִם עַל רֵעִי וְדוֹדִי 
אִם עַל עֵדָה קְדוֹשָׁה תַּמָּה נָאוָה כְּתִרְצָה 
עַתָּה גּוֹלָה נְפוּצָה נְטוּשָׁה גַּם נְתוּצָה 
אֵם עַל בָּנִים רוּטָּשָׁה נָסְעוּ בְּמָרָה חָנוּ 

בְּקִרְבִּי לִבִּי עָנָה בְּכוּ קְרָא בְגָרוֹן 
עַל מַחֲנֶה שְׁכִינָה וְעַל לוּחוֹת וְאָרוֹן 
אַיֵּה בִגְדֵי כְּהֻנָּה אַיֵּה זֶרַע אַהֲרוֹן 
אַיֵּה סַמִּים וּלְבוֹנָה גַּם לְוִיִּים יָשִׁירוּן 
אַיֵּה שְׁכִינָה שָׁכְנָה בֵּין שְׁפַתַּיִם לָנָה 
בֵּית אֶלְקָנָה וְחַנָּה הָיָה לִבְנוֹת יַעֲנָה 
שָׁמָּה קִיפּוֹז קִנְּנָה גַּם תַּנִים שָׁם יִתְּנוּ 

נֶטַע נַעֲמָן הָיָה אֵיךְ קָדַר בָּא יוֹם אֵידוֹ 
אֵיךְ אַח הָיָה לְדַיָּה שַׂק תָּפַר עֲלֵי גִלְדּוֹ 
נָפַל בִּשְׁאֹל תַּחְתִּיָּה לֹא מָצָא עֵזֶר נֶגְדּוֹ 
אֵיכָה תַּחַת כְּוִיָּה יִמַּס כַּעַס חֲמוּדוֹ 
עַמִּי שְׂאוּ תַּאֲנִיָּה עַל כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה 
בֵּין הָעַמִּים בְּזוּיָה וְעַל הַר הַמּוֹרִיָּה 
הָיָה חָרְבָּה וּשְׁאִיָּה שָׁם צִפּוֹרִים קִנְנוּ 

צִוְחַת יְרוּשָׁלַיִם עַד שְׁחָקִים הִגִּיעָה 
עַד אָן יוֹשֵׁב שָׁמַיִם אֶהְיֶה בְּטִיט טְבוּעָה 
עַד רָפוּ כֹּל בִּרְכַּיִם לֹא עָמְדוּ עַד אַגִּיעָה 
רָבְצוּ בִּי צִיִּים אִיִּים וּבִי לִילִית הִרְגִּיעָה 
הֶחֱרִיבוּנִי לְבָאִים בְּיוֹם זֶה פַעֲמַיִם 
עַל זֹאת שׁוֹמּוּ שָׁמַיִם תַּחְתִּיִּים גַּם שְׁנִיִּים 
וְעַיִן תִּזַּל מַיִם כֹּל שׁוֹמֵעַ שְׁמוּעָתֵנוּ 

וְקוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַּמְרוּרִים 
רָחֵל מְבַכָּה תִּדְמַע עַל בָּנִים בְּיַד צָרִים 
בְּיַד דּוּמָה וּמִשְׁמָע בַּכְּבָלִים אֲסוּרִים 
מֵהַר פָּארָן הוֹפִיעַ וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים 
בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים אֵיכָה יָשְׁבוּ בַּיְּעָרִים 
בֵּין עֲדַת הַדְּבוֹרִים עַד הָיוּ כִּיקַר כָּרִים 
זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים וְזֶה נִצַּב בִּימִינוֹ 

רָנִּי שִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא אֵלַיִךְ 
אֶבְנֶה לָךְ שַׁפְרִיר חֶבְיוֹן אַאֲרִיךְ מֵיתָרַיִךְ 
קּומִי הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּן אָנֹכִי אֱלֹהַיִךְ 
מִנְעִי רַגְלֵךְ מֵרִפְיוֹן אוֹרִי יִזְרַח עָלַיִךְ 
אֶסְלַח לַעֲוֹנֵיכִי אֶרְפָּא תַּחֲלוּאָיְכִי 
אֶפְדֶּה מִצַּר חַיַּיְכִי אֲחַדֵּשׁ נְעוּרַיְכִי 
שָׂשׂוֹן וְצָהֲלָה עִרְכִי צַדִּיקִים בִּי רָנְנוּ 

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=524#2,20,1580,9

שלוש שנים אחר־כך, נוסדה בעיר סאפי אגודה בשם ״אהבת ציון״, המביעה את נכונותה לשרת את הרעיון הציוני אם כי עדיין אין לחבריה ״שום מושג נכון וידיעה ברורה מכל הנוגע להציונות״. אך, כפי שהם מציינים במכתב נוסף להרצל, לקראת הקונגרס השישי, ״מצב אחינו הנוכחי האיום והנורא מאד (          ) דורש בחזקה (  ) מראשי הציונות בכלל, ומשיא חוסן תפארתו בפרט, לחוש לעזרתו, לקומם הריסותיו להציב לו יד בתבל ולתת לו ארץ ומשפט אדם — כי אם גם בימים האלה, אחרי התנועה הלאומית הגדולה הנוכחית עוד תשועת ישראל תאחר לבוא ח״ו, אז תקות העם בעתידו הגדול תמס, תהלוך ועל העם העתיק יומין יאבד כלח, ח״ו״. הפעילות הציונית במרכז מארוקו החלה ב־1908 עם הקמת ״חיבת ציון״ בפאס." מרוב ״התשוקה הנבחרת״ להצטרף אל ״חברת חובבי ציון הקדושה״ שלחה האגודה את שני מכתביה הראשונים אל ישראל זנגוויל, נשיא יט״א (המכתבים הופנו אחר־כך לכתובתם הנכונה). ״חיבת ציון״, שהחלה מיד להפיץ את השקל ואת מניותיו של אוצר־ההתיישבות, הרחיבה את תחום פעולתה לשתי הערים, צפרו ומכנאס.

אם היתה דרושה מידה של פתיחות כדי להחדיר את הציונות למארוקו, הרי באלג׳יריה ובתוניסיה, ובמיוחד בזו הראשונה, היתה השמירה על המסורת הערובה העיקרית להתעוררות הציונית. במדינה זו, היתה קונסטאנטין השמרנית והמסורתית, ולא אלג׳יר או אוראן המודרניות יותר, המרכז היחיד של הציונות, עד תקופה מאוחרת מאוד. בערי־השדה האחרות של אלג׳יריה — בון, סטיף או תלמסן — נוצר הקשר עם המוסדות הציוניים בידי יחידים או קבוצות שראו בציונות מגן יעיל נגד ההתבוללות או אף רעיון דתי במהותו.

את הביטוי המושלם להשקפה זאת מוצאים אנו, כצפוי, במארוקו, שבה היה הרעיון הציוני אפוף אווירה של ״אתחלתא דגאולה״. הגישה הדתית של ציוני־מארוקו, כפי שבאה לידי ביטוי במיוחד במכתבי ״חיבת ציון״, ^, אובחנה עד מהרה על־ידי המוסדות, שהמליצו ב־1910 לפני חברי האגודות של פאס ומכנאס, להצטרף אל פדרציית ״המזרחי״. ההצעה התקבלה, אך ציוני־פאס התקשו להבין, שמצויים בקרב תומכי הרעיון הציוני אנשים ״המתנגדים בפומבי״ לדעה כי יש ״להגן על דתנו הקדושה שלא יעשה בתוך התנועה הציונית איזה דבר המתנגד לה״.

כתוצאה מתפיסה זאת של הציונות, ניכר היה מקומם של הרבנים בראשית ההתארגנות הציונית בצפון אפריקה. במוגאדור שימש הרב הראשי כמזכיר האגודה המקומית, הוא הדין בסאפי ובמכנאס. אשר לפאס, נמנו כל רבני העיר, ובתוכם הרבנים הראשיים ר. אבן־צור, מ. סיררו, ש. אבן־דנאן וו. הצרפתי — עם חברי ״חיבת ציון״. אשר לתוניסיה, מציין א. טורצ׳ינר, ״ההתנגדות וביחוד אותה שאנו מוצאים פה באירופה אין שמה. היראים מתיחסים בחיבה ובהדרת קודש לתנועתנו — כשדברתי אני בחברת אגודת ציון בטוניס נמצאו בין הנאספים גם זקנים וישישים יראים ושלמים וחברי בית הדין לצדק. הרב הישיש שהוא חולה ביקש סליחה על פרישתו וככה היה בספקס״.

ואכן הנציג הראשון של תוניסיה בקונגרסים הציוניים היה הרב יעקב בוקארה שהשתתף בקונגרס העשירי וייסד את שתי האגודות שפעלו בתוניס, ״אגודת ציון״ ו׳׳יושבת ציון״.

אפשר להצביע על תופעה דומה בקונסטאנטין, שרבניה המקומיים נמנו עם הפעילים העיקריים של האגודה הציונית המקומית, ״אהבת ציון״.

מאפיין נוסף של הרכב האגודות הציוניות הוא חלקם הרב של יחידים מהרובד המבוסס של החברה היהודית, כולל אנשים בעלי עמדות ציבוריות חשובות. כך למשל, בראש אגודת ״יושבת ציון״ בתוניס עמדו מרצה לכלכלה (ג׳ בונאן), שני משפטנים (ד״ר פיטוסי וד״ר דרמון), בנקאי(ב. לומברוזו), ושלושה סוחרים אמידים (א. דנא, מ. גדליה וא. קוסקאס), חמישה מתוך עשרת חברי ועד האגודה היו בעלי העיטור ״נישאן אפת׳ח׳אר״, המקביל לאות לגיון הכבוד הצרפתי. בראש ״אגודת ציון״ עמד כאמור העו״ד א. ואלנסי, ״העסקן החרוץ העובד יותר מכפי כוחותיו״, ורוב חבריה, בדומה לחברי ״אהבת ציון״ בספאקס, היו ״בעלי־בתים״.

עובדה זאת היתה בעלת חשיבות מכרעת בהתפתחות הציונית בצפון אפריקה. היא תאמה את הערכים המקובלים בחברה המקומית והקלה על הצלחת ההתרמה בקרב התושבים היהודיים. הפעילים המקומיים, בהיותם מעורים היטב בנוף התרבותי של קהילותיהם, האיצו בראשי התנועה לנסות לגייס את נכבדי הקהילה אם יש ברצונם להשריש את ההתארגנות הציונית במקום.

על רקע זה אפשר להבין את הבקשה, המוזרה לכאורה, שהפנו ציוני פאס בשנת 1910 אל הועד־הפועל ובו דרשו כי ההסתדרות הציונית תמליץ לפני אחת המעצמות:

בריטניה, צרפת או גרמניה — להעניק את חסותן לאגודת ״חיבת ציוך׳." במארוקו בתקופה שלפני הפרוטקטוראט בקשת חסות מעין זו היתה רווחת בקרב היהודים. הנהנים מהחסות זכו לא רק במידה ניכרת של בטחון פיסי כלפי השלטונות וההמון המוסלמי, אלא גם בתחושה מסויימת של כבוד עד כדי כך שהחסות, או הנתינות האירופית, נעשתה אחד מסממני ההצלחה החברתית־כלכלית, כל רצונה של ״חיבת ציון״ היה איפוא ״רק להתיימר בעיני ההמון בכבוד הקונסול״. החסות המבוקשת תעניק ״בטחון חזק לתקותנו ובימים אחדים נוסיף אומץ כח ביתר שאת לחברתנו אשר רבים יסתפחו אליה מכל עבר״. באותה פנייה הם אף תיארו בצבעים קודרים את מצב יהודי־מארוקו ואת מצוקתם, השמה לאל כל אפשרות רצינית להפצת הרעיון הציוני, ״כי להפיץ רעיון נכבד ומפעל כביר בלב עם אשר מצוקותיהם (           ) עלו על צוארם וכל ישעם וחפצם רק לתשועת נפשם לעיתים אי־רחוקות, רעיונים לא מעט וסעיפים כבירים דרושים ונחוצים לכלכל הדברים״.

בקשת החסות נדחתה על־ידי דוד וולפסון בנימוק שההסתדרות הציונית ״צריכה לשמור צעדיה ולהזהר מאוד מאוד לבלתי צאת מגדרה ולבלתי עשות דבר אשר יכול להביא אף לצל של חשד כאלו חפצים אנו להתערב בעניינים פנימיים של איזו מדינה (   ). לו שלחנו לחברתכם הנכבדה מכתבי המלצה כלליים אל צירי ארצות אירופה שבעירכם היה דבר זה עלול על פי ידיעתנו את מצב העניינים לגרום נזק רב לתנועתנו״. טיעוניו של וולפסון עקרונית מתקבלים על הדעת, אך ספק רב אם חששותיו היו מוצדקים בנסיבות המיוחדות של מארוקו. יותר מאשר אי־נכונות לעזרה (בהנחה שההסתדרות הציונית היתה יכולה להשיג את מכתבי־ההמלצה המבוקשים) הם מבטאים אי־ידיעה של המצב ששרר במדינה זו שנתיים לפני הפרוטקטוראט. פרשת מכתבי־ההמלצה היא אך דוגמה אחת לאי־הבנה הדדית בין המוסדות הציוניים לחלק זה של העולם היהודי. כך למשל עד שנות העשרים המאוחרות העיקה על ההתקשרות בין האגודות להסתדרות הציונית בעיית השפה, כאשר לצפון אפריקה נשלח חומר־תעמולה ציוני ביידיש ובגרמנית, כאשר בפי הפעילים המקומיים היו שגורות השפות צרפתית, ערבית וספאניולית:

            מכתבכם נשאר אתי כחידה סתומה — כותב מזכיר ״בני ציון״ בבז'ה אל הועד הפועל. — גם בשמי ובשם חברתנו נבקש מכם שלא לכתוב לנו עוד בשפה זרה כי אם בשפת קדשנו היקרה לנו מזהב רב ומפז רב. כי מה לנו ולשפות זרות. הן הן היו בעכרינו לבולל אותנו ולעשותנו כנוכרים(          ). לכן כתבו לנו בשפה העבריה, ומה לנו לחבק חיק נכריה       .

דא עקא שהחומר בעברית לא תמיד היה מצוי, וכדי להשיגו התבקשו הפעילים בצפון־אפריקה להתקשר עם מערכת ״העולם״ בווילנה. אשר לחומר בצרפתית, נראה שהפדראציה הצרפתית שעליה הוטל התפקיד להפיצו, לא מילאה את חובתה כלל וכלל."

ואף זו, עד שנות העשרים לא נענו המוסדות הציוניים המרכזיים לפניות לשגר שליחים ונואמים בעלי שיעור־קומה לצפוךאפריקה. בקשה ברוח זו הפנה ד״ר ואלנסין לועד הפועל כבר ב־:1900

כאשר היהודים כאן יווכחו מי הם האנשים הדגולים העומדים בראש תנועתנו, כל ההיסוסים יתבטלו וכל החששות יתבדו…

שלוש־עשרה שנה לאחר־מכן יצא א׳ טורצ׳ינר בקריאה דומה לנחום סוקולוב, שיבוא אישית לתוניס ״משום שאותך, רק אותך אני מוצא מסוגל לזה.(        ) אם תבא אתה שמה תרכוש את כל יהודי הארץ ההיא, הלא תוכל לנאום בעברית ודוקא עברית אבל גם צרפתית ואיטלקית אם יהי צורך בזה. כל העם הציוני מתאוננים בצדק שאין הפדרציה הצרפתית והמרכז הראשי שמים לבם אליהם לשלוח אליהם נואמים.

משפחת ביהי 

משפחה עם יחוס רב אשר לה קירבה גדולה למשפחת בן ביבי, רבים מבני המשפחה עזבו את דבדו במאה התשע עשרה והתגוררו בעיר מלילייא, בעיר נאדור, ביישובי איזור הרי ריף, בעיר תאזא ועוד.

גברא רבא, ראש הסדר, אבי העדר, מתפרנס מעמל בפיו, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ יעקב מקום מגוריו היה במליליא ושב לדברו בשנת 1870 לערך הוליד: דוד, מסיעדא, עווישא, מאחא, סליטנא.

הרב הגדול, מעוז ומגדול, סופר מתא, שליח צבור נעים זמירות לשוכן מעונה, מלמד תורה לבני ישראל קרוב לארבעים שנה, וימל בני ישראל, מלאכתו מלאכת שמים, גומל חסדים טובים, הזקן הבשר הצדיק הרב דוד הוליד: משה, יעקב, אברהם, מרימא, סאעודא, לוויהא.

בן איש חיל, בנם של קדושים, ראש בית אב, נקי כפים, בעל צדקה וחסד, הזקן הכשר הצדיק ר׳ מרדכי (די ביהי) הוליד: יהודה, אהרן, דוד, שלמה, פריחא.

איש צדיק היה, סולת נקיה, חי מיגיע בפיו, ירא את ה׳, טוב לה׳ וטוב לבריות, הזקן הכשר ר׳ יהודה הוליד: רחמים, מאיר, אליהו, דוד, שמעון, מסעוד, עווישא.

הנכבד והעניו, מאושר בענייניו, מוקיר ורחים רבנן, משכיל אל דל, עושה חסדים עם החיים ועם המתים, הזקן הכשר ר׳ רחמים הנז׳ הוליד: יהודה (ליאון), סעדיה, אלברטו, עמרם, יוסף, מרסל, פריחיטא.

המנוח, מכבד תורה ולומדיה, נותן צדקה, מכבד תורה ולומדיה, משבים ומעריב לבית כנסת, הצדיק ר׳ מאיר הנז׳ הוליד: יוסף.

המנוח, טהור לב ועדין נפש, הצדיק ר׳ אליהו הנז׳ לא הניח זרע ב״מ

אין בידנו פרטים על הילדים של ר׳ שמעון הנז׳ ור׳ מסעוד הנד.

המנוח ירא את ה׳ וסר מרע, נוח לבריות, נקי כפים, הצדיק ר׳ דוד הנז׳ הוליד: סעדיה, רחל, שמיחא, פריחיטא.

המרוחם, בעל מדות טובות, אוהב מצוות ומעשים טובים, ירא את ה/ נודב נדבות לעניים, הזקן הבשר ר׳ אהרן הנד הוליד: סעדיה, יעקב, אברהם, פריחא, פיליסא, רחל.

הזקן הכשר, מנא דכשר, ישר ותם, בעל צדקות, משכים ומעריב לבית כגסת, הצדיק ר׳ דוד הנד הוליד: אברהם, סולטאנא.

הנבון ויקר, נקי כפים, חי מיגיע כפים, נותן צדקות, גומל חסדים, הצדיק ר׳ אברהם הנד הוליד: ימין, דוד, מאיר, משה.

המנוח דחיל חטאין ועביד טבין, רץ למעשים טובים ירא אלהים, הצדיק הזקן הכשר ר׳ שלמה הנד הוליד: סעדיה, מסעוד, חיים, מרדכי, רפאל, יהודה (ליאון), דוד, אסתר, אליגריא.

הצדיק, הולך ביושרו, משכים ומעריב לבית הכנסת, עושה חסדים טובים, הזקן הכשר ר׳ סעדיה הוליד: יצחק, אברהם, אליהו, יעקב, משה, מרדכי, אליסיא.

המרוחם, מאנשי תמימי דרך, רץ למעשים טובים, בעל צדקה, הצדיק ר׳ מסעוד הוליד: דוד, אליהו, אליגריא, רינה.

המנוח, זקן ונשוא פנים, הולך בתום, גומל חסדים עם החיים ועם המתים, מכבד תורה ולומדיה, הזקן הכשר ר׳ יוסף (די ביהי) הוליד: אברהם, יאקות, עווישא.

גברא רבא, תם ועניו, מדותיו מדות יוצרו, יראת ה׳ היא אוצרו, מיגיע כפיו חי ומתפרנס, בעל צדקה, הצדיק ר׳ אברהם, הוליד: יוסף, יצחק, מסעוד, אליהו, מרצידיס.

איש צדיק, חמר עתיק, מזר״ק טהור, דחיל חטאין ועביד טבין, רודף צדקה וחסד ר׳ יצחק הניח ברכה: אברהם.

החכם השלם והותיק, חמר חדת עתיק, שייף עייל שייף נפיק, רב בקהילת תאזא, רב טוב לבית ישראל, גומל חסדים ביום ובלילה, מלמד תורה לילדי ישראל, הזקן הכשר הצדיק הרב אברהם הניח ברכה: אהרן.

גברא יקירא, פנינה יקרה, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, נטע נעמן, נגיד נאמן, נשיא הקהילה בעיר תאזא, דורש טוב לבית ישראל, חונן דלים ומחסה לאביונים, הזקן הבשר והצדיק ר׳ אהרן הוליד: שלמה, יעקב, רחל, פרלא, סימי, אסתרינא.

כשלושים מחנות־עבודה הופעלו במארוקו ובאלג׳יריה.

ואלה היו המחנות במארוקו:

אגדז Agdz ; מדרום למראכש

עיךאל־אוראק   Aïn-al Ourak   80 קילומטרים מבו־ערפה , שהיה מחנה־משמעת:

ברגנתBerguent ;

בו־ערפהBou-Arfa ;

בו־ דניב Bou-Denib , שבו נכלאו אסירים מאלג׳יריה, יהודים ולא־יהודים:

ג׳ראדה Djérada ;

פום אל־פלאח  Foum-el Flah  — עוד מחנה־משמעת:

פקיה בך סאלחFqih ben-Salh : ליד סתאת

עין־פותInFout  

מנגובMengoub ; ליד בו־ערפה

מידלת Midelt  

מיסור Missour ;

מולאי־בו־עזה; Moulay-Bou Azza  

וסתאת;  Settat

באלג׳יריה נמנו המחנות הבאים:

בדו Bedeau,

ברואע׳יאה Berrouaghia,

בידון 5 Bidon V –  מדרום לקולון־בשאר

בוגארBoghar ,

בוסואה Bossuet ,

קראמפה Crampas ,

ג׳לפה Djelfa ,

ג׳ניאן בו־ רזק   Djenian-Bou-Rezk ,

אל־ערישה al-Arisha ,

פור־קאפארלי  Cafarelli, Fort

ז׳ריוויל Géryville ,

חג׳ראת־מ׳גיל Hadjerat-M'Guil ,

קנאדסה Kenadsa –   

קרסאס Kersas –   

רליזאן –  Relizane

וסעידה – Saïda

על־פי חוזה־העבודה שחתם כל חייל משוחרר וכל פליט ׳מתנדב׳ עם החברה ׳מדיטראנה ניז׳ר׳, נחשבו העובדים הזרים בתורת ׳מרותקים׳, ולפיכך נתונים היו למשמעת צבאית. לכן על כל הפרת סדר הם הועברו לידי שלטונות הצבא. כן קבע החוזה כי העובדים הזרים יקבלו את שכרם ואת המענקים למשפחה בדומה לעובדים האזרחיים: הבטחות־שווא, כפי שעוד נראה.

סגל המחנות מורכב היה ממש״קים של ׳לגיון הזרים׳ — לרוב ממוצא גרמני ואנטישמים — ומחיילי היחידות הסנגאליות וה׳גום׳ הערבי. בינואר 1942 הוקמה בקזבלנקה ׳אגודת המתנדבים הזרים לשעבר׳, כדי לתת כל עזרה אפשרית לעובדים הכלואים במחנות, אולם כעבור ארבעה חודשים פורקה האגודה בפקודת הנציבות הכללית, שסירבה בהתמדה להתייחס לתלונה כלשהי בדבר המצב ששרר במחנות. בכל המחנות נדרשו האסירים לעבוד עשר שעות ליום. בברגנת נמצאו אתרי העבודה כארבעה קילומטרים מן המחנה, דבר שאילץ את העובדים ללכת מרחק זה בוקר, צהריים וערב, נוסף על שעות העבודה. בבו־ערפה הם עמלו פי־ארבעה יותר מאשר הפועלים הערבים. בעין־פות קיבלו המתנדבים לשעבר 7.50 פראנקים ליום, ואילו לאזרחים הערביים שולמו 12 פראנק, על אותה עבודה: בברגנת הוגבל השכר להקצבה יומית בסך 1.25 פראנקים, ועוד 2 פראנקים, אם העבודה השביעה רצון. העובדים חיו בתנאי מגורים והיגיינה גרועים ביותר, וסבלו מהיעדר תזונה: בברגנת הוקצה לכל אדם ליטר מים ליום: בעין פות סבלו העובדים ממכת שרצים, כינים ופרעושים, ומחציתם חלו מדי יום. על כל הפרת סדר פעוטה הונחתו עונשים גופניים כבדים: שלילת מזון: הלקאה: ׳כלוב האריה׳, קובייה שצלעה 1.80 מ׳, שבה נכלא האסיר: קשירה לעמוד, בראש חשוף מתחת לשמש במשך יממה: או עונש ה׳כדור׳, שבו הוכרחו האסירים לרוץ עד לאפיסת כוחות, כשעל ראשם סל עמוס אבנים: וכן ׳עונש הקבר׳, שבו הוכרח האסיר לשכב בבור שגודלו 1.60 מ׳ על 0.80 ס׳׳מ ללא ניע במשך 8 עד 25 ימים, כאשר השומרים הסנגאלים והערבים ממטירים עליו בלי הרף אבנים או מכות. אסירים רבים מתו מחמת עינוי זה במחנות שונים, לרבות בחג׳ראת מ׳גיל.^,

חג׳ראת מ׳גיל — שם הוחזקו בקביעות כ־150 אנשים — היה מחנה־העונשין של קבוצת העובדים שאורגנה באוקטובר 1940 וחולקה בין קנאדסה וקולון בשאר. בתחילה כללה קבוצה זו 250 יהודים ו־1,300 ספרדים. בסוף 1941 הופרדו היהודים מן הקבוצה ונשלחו לקנאדסה, לעבוד שם במכרות־הפחם.

הגורל שפקד את אסירי חג׳ראת מ׳גיל תואר בעת משפטם של האחראים על המחנה, בבית־הדין הצבאי באלג׳יר, בפברואר 1944:

…האסירים לא נחשבו כבני־אדם… המחנה סבל חרפת־רעב במלוא מובן המלה: היו שאכלו כל דבר, ולקו בשל כך במחלות חמורות. אחרים מתו. למרות חולשתם הפיסית, הוכרחו האנשים לבצע עבודות קשות ביותר… שומרים מצוידים באלות היכו בעובדים בלי רחם, סתם כך, לתענוג… הנענשים הצטופפו בתאים ונאלצו לעשות את צורכיהם בתוך כלי־האוכל […]. פעמים נאסר על הרופאים שבין האסירים לחבוש את חבריהם שלאחר שהיכו אותם שומריהם באכזריות, לא היו עוד אלא פצעים חיים.

לא הרחק מחג׳ראת מ׳גיל, בין עין־ספרא וקולון בשאר, נמצא מחנה ג׳ניאן בו־רזק, שאוכלוסייתו היתה בעיקרה אסירים פוליטיים, אירופים, מוסלמים ויהודים. כמו רוב המחנות, ניהלו גם מחנה זה קציני לגיון הזרים לשעבר, כולם פרו־נאצים נלהבים. ביולי 1941, ציווה מפקד המחנה, דה־ריקו, לשחרר את כל היושבים בתאי הענישה… לכבוד ניצחון כלשהו שנחלו הגרמנים ברוסיה.

היקף העלייה מחמש ארצות המגרב לא היה שווה או אחיד כלל וכלל. ככל שהתקרב מועד עצמאות אלג׳יריה, נאלצו רוב יהודיה לבחור בהגירה, אך יעדם היה בעיקר צרפת. כמחצית מיהודי תוניסיה וכ־60% מיהודי מצרים בחרו שלא לעלות לארץ ישראל, והיגרו לארצות אחרות. רוב יהודי תוניסיה שלא עלו לישראל השתקעו בצרפת, ויהודי מצרים שוויתרו על החיים בישראל היגרו לאירופה, לאוסטרליה, לצפון אמריקה ולאמריקה הלטינית. לעומת זאת, קהילות שלמות, או על כל פנים, כשני שלישים מהן עלו רק ממרוקו ומלוב.

בכל אחת מחמש ארצות צפון אפריקה פעלה הסוכנות היהודית על כל מחלקותיה בתחומי ההכשרה הציונית והחלוצית, הגנה עצמית (׳מגן׳), עלייה כללית, ו'עליית הנוער׳; בתוניסיה, במצרים ובמרוקו תואמה הפעולה עם שליחי המוסד לעלייה ב׳. אם נשווה את הפעילות הזאת עם מה שנעשה בארצות ערב במזרח התיכון, נמצא שהעבודה הציונית וארגון העלייה בלוב, במצרים ובמגרב הצרפתי — למעט הכשרה ל׳מגן׳ — לא התנהלו בתנאי מחתרת חמורים ברציפות. פעילות מחתרתית חמורה התנהלה במרוקו רק בשנים 1949-1947 ובשנים 1961-1956. הפעילות בלוב בשנים 1952-1949 התנהלה במתכונת חוקית או חוקית למחצה, וזו הייתה המציאות גם באלג׳יריה ובתוניסיה בשנים 1962-1949. פעילות השליחים הארץ־ישראלים במצרים לא הייתה חוקית, ואולם היא נעשתה בהתעלמות השלטונות הבריטיים והמצריים עד מאי 1948. אמנם המעבר לתנאי מחתרת במחצית השנייה של 1948 בהנהגת המוסד לעלייה ב׳ והמחלקה לענייני היהודים במזרח התיכון של הסוכנות הציב מכשולים מסוימים בדרכי הפעילים במצרים, ברם, לדברי שלמה הלל, שליח המוסד לעלייה ב׳ ב־ 1951, זו הייתה ׳מחתרת דה־לוקס׳; השלטונות ידעו על אודותיה, ולא הפריעו לעבודתה כל עוד נעשתה בדיסקרטיות.

בעידן הקולוניאלי, על כל פנים, פעלו המוסדות הציוניים המקומיים בצפון אפריקה ביתר חופשיות מאשר במזרח. עד מחצית 1948 הייתה הפעילות הציונית במצרים גלויה וחוקית(להבדיל מעבודת השליחים שנעשתה בדיסקרטיות), ומשרדי הפדרציה הציונית פעלו בחופשיות. הפדרציה הציונית במרוקו והאגודות השונות המסונפות אליה לא השיגו מעמד חוקי מן השלטונות הקולוניאליים, אך הם פעלו בהשגחתם כגופים ׳נסבלים׳. בתוניסיה ובאלג׳יריה הפעילות הציונית המקומית התארגנה ללא מגבלות ובמתכונת חוקית או חוקית למחצה. בלוב היא נעשתה בחסות המוסדות הקהילתיים. מכל מקום, לא מדובר ב׳ציונות של מרתפים׳, כמו שאילצה המציאות בעיראק, בסוריה, בלבנון ובתימן מראשית שנות הארבעים ואילך.

לבד מהגדרת צפון אפריקה בהקשר הגאוגרפי הכולל ומתיאור מקיף במיוחד על עליית יהודיה, המחקר שלפנינו ייחודי מעוד סיבות. ראשית, נעשה בו שימוש מקיף בשלל מקורות ראשוניים בשפה הערבית — הן מסמכים רשמיים מטעם השלטונות שטרם פורסמו: הן עיתונות, ובכלל זה ביטאתי המפלגות הלאומיות ועיתונים בלתי תלויים. כן נבדקו בקפדנות כל עיתוני צפון אפריקה גם של קהילות יהודיות שנכתבו בשפות אירופיות, וזאת מלבד העיתונות בצרפת, באיטליה, בארצות הברית ובישראל.

לבד מראיונות עם פעילי עלייה ועם אישים מרכזיים שסייעו בקידומה ומאיסוף עדויות בכתב, הסתמכתי על שאלוני מחקר שהכנתי והעברתי לסטודנטים שלי במכללה האקדמית אשקלון בשנים 2001-1998 ובאוניברסיטת בךגוריון, ששם לימדתי בשנים האלה. שאיפתי הייתה לתת ממד נוסף למחקר: מידע מפי העולים ולא אך ורק מפי העילית היהודית(אינטלקטואלים וראשי קהילות) או מפי השליחים שהיו גורם חיצוני. השאלונים חולקו להורי הסטודנטים ולקרובי משפחותיהם שעלו לישראל בשנות החמישים והשישים למילוי פרטים. השאלות התמקדו בקשרי יהודים־מוסלמים, בסיבות לעלייה, בגישת השלטונות, במיון עולים, בענייני רכוש, בתנאי החיים במחנות המעבר ובחבלי קליטה ראשוניים. רוב הנשאלים התגוררו בעת המשאל בקריית־גת, באשקלון, במושבי צפון הנגב וחבל לכיש ובבאר־שבע. למיטב ידיעתי, אין מחקרים היסטוריים על העלייה הצפון אפריקנית שהסתמכו על שיטת מחקר כזאת. במשך השנים 2001-1998 נאספו לא פחות ממאתיים שאלונים. השימוש במידע העשיר הזה נעשה כמובן בקפדנות, ונבחרו אך ורק נתונים רלוונטיים ואמינים במיוחד. עם זאת גם חומר שלא צוטט סייע בהבנת עמדת העולים והאתגרים שעמם נאלצו להתמודד.

עיקר המידע במחקרי מבוסס על ארכיונים, שבעה עשר במספר, רובם ישראליים, אמריקניים, צרפתיים ובריטיים, ובכללם ארכיון מדינת ישראל, ארכיון ק־גוריון, הארכיון הציוני המרכזי, הארכיון הדיפלומטי הצרפתי(משרד החוץ של צרפת), ארכיוני הג׳וינט בירושלים ובניו יורק, ארכיון מפא׳׳י בבית ברל וארכיון תולדות ההגנה. העניין המרכזי הוא העלייה הכללית ו׳עליית הנוער׳, אך המידע המגוון האצור במקורות הראשוניים מאפשר לנו לתעד את עבודת הסוכנות על כל היבטיה ואת הארגונים היהודיים הבין־לאומיים שסייעו בהכנת העולים לפני צאתם, ונלחמו למען זכויותיהם הפוליטיות ולחקרם.

ממחקרנו הוסקו שש תזות מרכזיות. הראשונה והחשובה מכולם המלווה את הספר מראשיתו ועד סופו היא ההערכה שלמרות המגרעות, המחדלים והליקויים בארגון העלייה, במה שנוגע לצפון אפריקה, זה היה סיפור הצלחה. לאחר עשרים שנות מחקר, עשרות מאמרים וכמה ספרים שקשורים במישרין ובעקיפין לעלייה הצפון אפריקנית הסקתי שאין די בניואנסים מסוימים מאוד ובציטוטים חסרי טעם של בכירים בסוכנות ובממשלות ישראל מלפני כחמישים שנה כדי לראות בהם דברי גזענות קשים, שסותרים את רעיון ׳קיבוץ גלויות׳, והוכחה ש׳הממסד האשכנזי׳ לא היה מעוניין בעולים. אכן קשה להתעלם מן העובדה שכמה אנשי מפתח בהנהלת הסוכנות, בכנסת, בדרג הממשלתי ובקרב העיתונאים הכפישו את היהודים מארצות האסלאם, קבעו להם סטראוטיפים שליליים חסרי שחר טרם עלייתם, והעדיפו עלייה מארצות הברית וממזרח אירופה. אבל את מפעל העלייה אין לשפוט לפי ציטוטים נבחרים, אלא במובנים כוללניים, דרך עיון יסודי בהחלטות שנתקבלו בישיבות הנהלת הסוכנות. הציטוטים וההתבטאויות חסרי הטקט ובעלי הנעימה הגזענית ככל שהיו, לא קבעו מדיניות אלא היו דעות אישיות שאפשר להתעלם מהם בעת קבלת החלטות קשות. בסופו של עניין, ההחלטות בנושאי עלייה וקליטה התעלו באמת מעל רגשות של יחידים. לא פעם אנו מוצאים שבכירי הסוכנות חזרו בהם מדבריהם הקודמים, והסכימו עם מסקנות אוהדות כלפי העלייה הצפון אפריקנית: דוגמה מאלפת היא משה קול, יושב ראש מחלקת ׳עליית הנוער׳, ולימים שר בממשלות ישראל.

מדובר במפעל שרצה להעלות יהודים מכל מקום למרות המגבלות הכספיות והמחסור בשליחים מיומנים. שליחי העלייה ופעילי שטח מקומיים סיכנו את חייהם מאוד: אחדים נרצחו בעת פעולתם(רצח שליחים באלג׳יריה ב־1958 בידי המורדים האנטי־צרפתים); אחרים הוכו וגורשו, כמו בקיץ 1957, בידי אנשי משטרת תוניס. גם עולים נפגעו במאמצים שנעשו להעלותם, דוגמת התרסקות מטוס ׳עליית הנוער׳ שעשה את דרכו מתוניסיה לתחנת ביניים באוסלו(1949) וטביעת ספינת ׳אגוז׳ (1961). עבודת השליחים נעשתה במסירות רבה גם אם אחדים הואשמו בהתנהגות חסרת אחריות, דוגמת שליחי המוסד לעלייה ב׳ והמחלקה לענייני היהודים במזרח התיכון בתוניסיה ובמרוקו בשנים 1951-1950. המדיניות של הסלקציה הרפואית והסוציאלית ושל המכסות החודשיות הנוקשות שגרמו עגמת נפש ודמורליזציה בקרב מועמדים רבים לעלייה לא נועדה לבלום את פינוים. מצד אחד, היה אפשר להגדיל את מכסות העולים ולרכך את כללי המיון, ובכך לפנות בעוד מועד עוד יהודים ממרוקו, למשל, לפני שהתממשה עצמאותה והתקבלה החלטה להפסיק את העלייה. מצד אחר, בלי להמעיט בחומרת המחדל הזה, מדינת ישראל ושליחיה העלו בשנים 1971-1948 יותר מ־250 אלף יהודים ממרוקו (כ־85% מכלל הקהילות), וזאת מלבד העלאתם של עולים מארצות אחרות — 35 אלף יהודים מלוב, מקהילה שהיו בה כ־40 אלף נפש, 35 אלף עולים ממצרים בקהילה של לפחות 65 אלף איש, כ־50 אלף מתוניסיה בקהילה של יותר מ־100 אלף איש, ועוד כ־12 אלף מאלג׳יריה מכלל 140 אלף יהודיה. כיצד אפשר לטעון שישראל הפקירה את העולים או לא חפצה בהם, שהרי עם סגירת שערי העלייה במרוקו הוטל על ה׳מוסד לתפקידים מיוחדים׳ להמשיך ולהוציא את יהודיה בנתיבים מחתרתיים ובאסטרטגיות חשאיות. יהודים שנותרו בצפון אפריקה בחרו בזה מרצונם או העדיפו להגר למדינות אחרות. הדבר נכון בייחוד בנוגע לאלג׳יריה שרוב תושביה היהודים השתקעו בצרפת.

לפני שנים רבות חי עשיר אחד ולו שלושה בנים. הרגיש האב כי קרבו ימיו ללכת בדרך כל הארץ.

הוא קרא לבניו ואמר להם: ״בניי, הנה זקנתי ושבתי ולא ידעתי את יום מותי. עכשיו אני מצווה עליכם, לבוא אליי מחר, כדי שאחלק לכם דברים חשובים שיעזרו לפרנסתכם״.

למחרת, באו שלושת הבנים אל אביהם כדי לראות מה יתן להם. נכנסו אליו לחדרו. הוא שכב על המיטה ועל ידו היו שלוש תיבות. ישבו לפניו הבכור בבכורתו והצעיר בצעירותו. אמר להם אביהם: ״בניי, הנה מה שאני מוריש לכם. אתה בכורי, קח נא את הקופסה הזו ואל תפתח אותה אלא אחרי מותי״. לבן השני, נתץ את התיבה השניה ואמר לו כדבריו לבן הראשון. גם לשלישי נתץ ארגז וביקש ממנו שלא יפתח אותו עד אחרי מותו.

אחרי שבוע מת אביהם. הם ספדו לו ואחרי שעברו ימי האבל, נפגשו הבנים ואמרו: "הבה יפתח כל אחד את התיבה שנתן לנו אבינו ז״ל״. פתח הראשון את תיבתו ומצא כי היא מלאת עפר. חרה לו מאוד, כי

חשב על אבנים טובות ומרגליות. השני פתח ומצא עצמות של בהמה דקה וגסה. השלישי פתח ומצא ניירות מקופלים בכל מיני צורות. חרה להם מאוד על האכזבה שהנחיל להם אביהם. הם בכו במר נפשם, כי לא הבינו מה משמעותם של הדברים האלה.

פתח הקטן שבהם ואמר: ״הבה נלך אל היועץ הטוב שבעירנו ויורנו מה האותות האלה שהשאיר לנו אבינו ז״ל ״. הלכו ליועץ, ישבו לפניו וסיפרו לו על אודות התיבות שהנחיל להם אביהם בירושה.

ענה היועץ ואמר: "הראשון יהיה חקלאי, השני יהיה סוחר בהמות והשלישי יהיה מנהל חשבונות וסופר. זהו מה שרמז לכם אביכם המנוח״. יצאו שלושת האחים מאת היועץ.

אמר אחד האחים: ״הבה אחיי, ניפרד איש מאת אחיו וכל אחד ילך לדרכו, כי שינוי מקום יביא לשינוי מזל״. בכו האחים הרבה ונפרדו, וכל אחד הלך לדרכו. הקטן הלך בדרך הארוכה ביותר והגיע לנחל, ושם ישב לנוח מיגיעת הדרך. הוא ראה אבנים קטנות המתרוצצות בתוך המים ואבנים גדולות עומדות. הוא רשם את הפלא הזה בפנקסו. הוא קם והלך עוד כברת דרך. הוא הגיע למקום אחד והנה מולו שתי תעלות. באחת המים נקיים מאוד ומהם שתתה סוסה רזה מאוד. בתעלה השניה היו מים עכורים מאוד, מהם שתתה סוסה שמנה מאוד. תמה מאוד הצעיר על הדבר הזה ורשמו בפנקסו.

הוא נח מיגיעת הדרך, קם והמשיך בדרכו עד בוא הערב. הוא פגש שני אנשים, האחד רזה וחלש והשני גדול וחזק. הוא תמה מאוד על מראיהם של שני האנשים המשונים האלה. הוא קם ללכת והנה קרא לו אחד מהם: "לאן אתה הולך? מי אתה ומאיץ תבוא״? סיפר להם את כל קורותיו. אמר לו האיש החלש: ״בוא איתי הביתה, תנוח אצלי ותתארח אצלי שלושה ימים״. הלך עימו הביתה. כשהם עמדו בפתח הבית, יצאה אשתו לקראתו בצעקות: "היכן היית עד עכשיו ומה הבאת לי"? ענה בעלה: "הבאתי היום את האיש הזה להתארח אצלנו״. ענתה האשה בעזות פנים: ״זה מה שאתה יודע, רק להביא אנשים״. שתק הצעיר והשתומם על מה שרואות עיניו. הוא ישב איתו שלושה ימים ואכל איתו.

ביום השלישי, הבחין האורח הצעיר בנערה מלוכלכת מאוד על יד תנור הפחם. כשהאורח נכנס, צעקה האם: ״תיכנסי מהר לתנור ותתלכלכי עוד. למה את יוצאת החוצה״?

רשם הצעיר את כל הדברים האלה בפנקסו, הוא הודה לאיש על האירוח וביקש ממנו שילך איתו לאיש השני. אמר לו האיש החלש: ״לך אליו, הוא אחי״. הלך אליו ולפני היכנסו יחד עם בעל־הבית, יצאה האשה לקראתם בשמחה ובטוב־לב: ״ברוך הבא אורחנו הנכבד. שב איתנו שלושה ימים ושלושה לילות ושמח איתנו". גם שם הוא ראה ילדה טובה מאוד. אמרה לה אימה: ״בתי, קומי ולבשי שימלתך היפה כדי שהאורח ירגיש בטוב״. שמח האורח מאוד בבית הזה וייטב לבו מאוד.

אחרי שלושה ימים, ביקש האורח מבעל־הבית רשות לשאול שלוש שאלות. ענה לו בעל־הבית: ״שאל בני, שאל״. אמר לו: "ביום ראשון לצאתי מביתי, הגעתי לנחל אחד והנה אבנים קטנות מתרוצצות במים, ואילו האבנים הגדולות עומדות במקומן״. ענה בעל־הבית לאורח הצעיר: ״בני, האבנים הקטנות הן משולות לגיל הבחרות, כמוהן אתה רץ מכאן ולכאן. הגדולות הן כמונו, זקנים ולא יכולים עוד להתרוצץ, רק יושבים בבית״. הוסיף הצעיר: "ביום השני, הייתי הולך עד שהגעתי למקום אחד והנה לפניי שתי תעלות. באחת מהן המים נקיים מאוד, וסוסה אחת שותה והיא רזה מאוד. ואילו בתעלה השניה, המים עכורים מאוד וסוסה אחת שמנה שותה מהם״.

השיב בעל־הבית לאורח הצעיר: ״שמע בני, הסוסה הרזה דומה מאוד לאשה. אם היא קנאית, אפילו שיהיה לה כל־טוב שבעולם, היא רזה מרוב הקינאה שבלבה. הסוסה השמנה ששותה מהמים העכורים היא דוגמה לאשה טובה. אם היא טובה ואשת־חיל, היא מסתפקת במה שיש עד שהמצב משתפר. זו היא דרכו של עולם בני היקר". הוסיף עוד האורח: ״ראיתי עוד פלא כאן. הראשון שאצלו התארחתי, אשתו צעקה עליו על שהוא הכניס אורח. בתו הייתה מלוכלכת מאפר התנור, והאמא לא ביקשה ממנה שתנקה את עצמה. הוא חלש ואתה גדול ובריא״.

ענה בעל־הבית לאורח: ״דע לך שהאיש שאיכסן אותך הוא בני". אמר לו האורח: ״ולמה הוא אמר שאתה אחיו"?

ענה בעל־הבית: ״כי הוא התבייש להגיד לך שהוא בני, מפני שהוא הזקין במהרה בגלל אשתו, שעושה לו צרות ולא נותנת לו מנוח. הדאגות הן שהזקינו אותו מאוד. ועכשיו בני, ראית את ההבדל הגדול ביני ובינו. אני עדיין חזק ובריא אולם, ואילו בני חלש מרוב אנחות ודאגות, והכל בגלל האשה. אשתי היא אשת־חיל המכבדת אורחים ושמחה בהם כל הימים״.

רשם הנער את כל הדברים בפנקסו. אמר הנער הצעיר: ״אם נא מצאתי חן בעיניך, תן לי את בתך לאשה״.

ענה בעל־הבית לאורח: ״אנא בני, בתי היא סומאת״ אמר: ״אני מקבל אותה״. אמר האב: ״היא חרשת״. ענה: ״ אני מקבל אותה״. אמר: ״היא מכוערת״. ענה: ״אני מקבל אותה״. ראה בעל־הבית שהוא מקבל עליו את כל המומין האלה, ואמר לאורח: ״טוב בני. יש לי רק עוד תנאי אחד. אם אתה רוצה את בתי, אתן לך אותה בתוך תיבה ולא תפתח אותה עד שתגיע למקום מגוריך״. אמר הנער: ״טוב הדבר״. שמח הבחור והודה לאיש שאירח אותו בכבוד כה גדול. הצעיר נפרד ממארחיו ויצא לדרך. הוא הלך כברת דרך ויצרו פיתה אותו. אולי בכל זאת אפתח את התיבה לראות את הילדה הזאת, חשב הצעיר. והנה יצא קול מן התיבה: "אדוני, אל נא תעבור על שבועת אבי שהשביעך שלא תפתח את התיבה, עד אשר תגיע למקום מגוריך״. האח הצעיר הגיע לעירו שממנה הוא יצא. הוא נכנס לביתו, פתח את התיבה וראה את פני הנערה, והן ממש כפני החמה. התפלא מאוד ושמח בלבו: הלא אביה אמר שהיא מליאת מומים שבעולם. אכן הוא בחן אותי, ונוכח שאני חכם ואוכל לעמוד בכל הצרות שעדיין עתידות לבוא עליי.

הוא אמנם שמח מאוד אבל בלבו הייתה דאגה, כי לא היה מה לאכול בבית וכל כספו אזל במסעו.

הבינה הנערה־אשתו את מבוכתו. לפני צאתה מבית אביה, ציווה עליה האב, שתשתול בשערותיה אבנים טובות ומרגליות וכך עשתה. אמרה לבעלה: ״ראה, אני יודעת שאתה בן־עשירים, שמרוב הצרות שעברו עליו נהפך לעני. עכשיו קח נא אבן טובה זו, מכור אותה וקנה לנו אוכל כדי שנסעד את לבנו״.

הוא לקח מידה את האבן הטובה ויצא לשוק. הוא מישכן אותה אצל צורף אחד, קנה דברי אוכל ושב אל אשתו. אכלו ושתו מתוך שמחה. למחרת, שוב נתנה לו שתי מרגליות ואמרה לו: "לך תזמין פועלים ותבנה לנו ארמון מול ארמונו של המלך״. יצא והכריז על רצונו להעסיק קבלן שיבנה לו ארמון. אם שכרו מאה שקל, הוא מוכן לשלם כפליים. באו אדריכלים ובנאים ובנו את הארמון תוך שישה חודשים. הוא נכנס לארמון ושמחו מאוד הוא ואשתו. אמר לאשתו: ״רעייתי היקרה, את יודעת שעלי לקיים את מצוות אבי המנוח וללמוד הנהלת חשבונות ולבלרות". אמרה לו: "אישי, בעלי יקירי, טוב מאוד הדבר, אבל עכשיו, כל האבנים הטובות והמרגליות שהבאתי אזלו. עתה, קח נא את האבן הטובה האחרונה הזו. לך לשוק הצורפים ומכור את האבן הטובה במחיר הגבוה ביותר. קנה לי צמר־גפן, כותנה וצמר, כדי שאוכל לעבוד בבית ולא ישעמם לי".

הלך בעלה לשוק, קנה את כל מה שדרשה ממנו אשתו והביא לה הביתה. הכינה לו כותנות יפות ונתנה לו למכור בשוק. היא אמרה לו: ״אל תמכור בהצעה הראשונה אלא בהצעה העשירית״. וכך היה. היה מוכר כל כותונת במחיר גבוה עד שאספו מספיק כסף. אמרה לו אשתו: ״עכשיו בעלי, ביכולתך ללכת וללמוד את אשר ציווך אביך".

הלך למדינה רחוקה כדי ללמוד לבלרות וחשבונות. והנה פעם, עבר הנסיך על־יד הארמון החדש ועיניו ראו את האשה הזאת שהייתה סורקת שערותיה. הנסיך התעלף מרוב תדהמה על היופי שה' נתן לאשה הזאת. אמר לו המשנה של אביו: ״מה לך בן־המלך כי התעלפת פתאום״? ענה הנסיך: ״ראה ראיתי אשה מהארמון החדש הזה ונפשי חשקה בה״. אמר לו המשנה: ״אביא לך אותה, רק אל נא תדאג בן המלך״. הלך המשנה ודפק על דלת ביתה של האשה. שאלה אותו האשה: ״מה רצונך אדוני״? ענה לה: ״אני משנהו של המלך. בנו הנסיך ראה אותך והוא חושק בך. לכץ ציווני לבוא ולקחת אותך אליו״.

אמרה האשה: ״יסלח לי אדוני, אני אשת־איש ואיני יוצאת מביתי״. ענה המשנה: ״הלא דבר המלך הוא ודינא דמלכותא דינא". חששה האשה לנפשה ויצאה איתו. הוא לקח אותה לביתו ואמר לה: ״אני בעצמי רוצה אותך. הבה נאכל, נסעד ותהיי אשתי״.

אמרה לו האשה: ״אם רצונך בי, בוא עימי אל בית־הדין והדיין ישיא אותנו״.

לקח אותה אל הדיין וגם הוא חמד אותה. אמר למשנה: "לך עד מחר״. הוא ניסה לפתותה בדברים. אמרה לו: ״לפחות תביא עדים נאמנים, כדי שיידעו שאני אשתך״. הלך והביא עדים. ראו העדים את האשה כי יפה היא מאוד וחמדו אותה בלבם.

אמרו לדיין: ״יש להביאה למשפט בבוקר״. בערב ניסו העדים לפתות את האשה בדברים. אמרה להם כך: "איני מסכימה. קחו אותי למלך והוא ידון בינינו. מי שיבחר בו המלך, לו אהיה לאשה".

לקחו אותה למלך. גם המלך חמד אותה בלבו ואמר לאנשים: ״לכו לבתיכם, יופי כזה נועד רק למלכים״. המלך אהבה, הירבה תפארתה ודיבר על לבה להיות לו לאשה. ענתה האשה בחוכמתה ואמרה: "אם תבנה לי ארמון מתפוחי זהב, אהיה לך לאשה״.

בנה המלך את הארמון מתפוחי זהב.

אמר לה: ״האם השבעתי את רצונך״? השיבה לו: ״בערב אהיה לך לאשה".

מה עשתה? בערב, בדיוק שעה לפני בואו של המלך, יצאה מהארמון ונעלמה. היא הלכה בפחד ביערות ובמדברות עד שעבר נחש גדול וביקש ממנה: "אנא עשי לי טובה, קחיני וחגרי אותי מסביב מותנייך.

כשיעבור נחש אחר וישאלך אם ראית נחש שעבר, הגידי לו ׳אכן ראיתי, אבל הוא נכנס לחור הזה' ״.

נכמרו רחמי האשה על הנחש, לקחה אותו וחגרה בו את מותניה. לפתע בא נחש ארוך וזועם. שאל: ״אשה, אולי ראית נחש שעבר מפה״? השיבה לו: ״אכן ראיתי והוא נכנס לחור הזה״. נכנס הנחש לחור ולא מצאו, יצא וחבט עצמו באבנים עד שנפחה רוחו. נגעה בו האשה וכשראתה שהוא מת, שחררה את הנחש אשר אמר לה: ״תודה לך על שהצלת אותי. עכשיו בואי איתי אל בית הוריי. אני בת־זוגו של הנחש האכזר הזה. הוא רצה להרוג אותי ולכן ברחתי ממנו. אילולא את, הייתי מתה עכשיו. ועתה, לכי איתי להוריי ותנוחי. כשתרצי לעזוב, הם יודו לך מאוד על שהצלת אותי, וישאלו אותך מה את רוצה לקחת. תשיבי להם: ׳איני רוצה דבר מלבד הפמוט הזה׳ ״. הלכה האשה אחרי הנחש עד שהגיעו לבית ופתאום הנחש נהפך לאשה. ההורים בירכו את בתם ואת האורחת בסבר פנים יפות. שאלו את בתם: ״מי הביאך לכאן? הלא את נשואה". סיפרה להם את מה שקרה לה עם הנחש ושהאשה הזאת הצילה אותה מידיו. הם הודו לה מאוד. היא נשארה איתם שלושה ימים לאירוח כדרך כל הארץ.

אמרו לה: ״לאחר שהצלת את בתנו ממוות, בקשי מאיתנו כל אשר תחפצי וניתץ לך״. ענתה האשה ואמרה: ״איני רוצה דבר, אך אם מצאתי חץ בעיניכם, תנו לי את הפמוט הזה".

אמרו לה: "גברתי, הקשית לשאול. אלמלא הטובה שעשית לבתנו, היינו משמידים אותך כאן מתחת לאדמה. עכשיו, הטובה שעשית לנו הקדימה את רצוננו. עתה, קחי לך את הפמוט. אם תהיי בצרה, תדליקי אותו והכל יבוא על מקומו".

נפרדה מהם. היא הלכה מכפר לכפר וממדינה למדינה עד שהגיעה למדינה שממנה היא ברחה.

היא התחפשה לגבר, קנתה בית־מרחץ והכריזה: ״כל מי שרוצה להתרחץ חינם, יכול לבוא לבית־המרחץ שבמקום פלוני״. שמעו תושבי המדינה על בית־המרחץ הזה. מי לא יבוא להתרחץ חינם? אחרי זמן־מה, בעלה של האשה, לאחר שלמד לבלרות וחשבונות, חזר לביתו, לארמונו, והנה אשתו לא נמצאת בבית. הוא צעק צעקה גדולה ומרה, על אשתו היפה שאיננה ואשת־החיל שהלכה מאיתו. יצא החוצה כדי לשאול את השכנים, פגש את המשנה למלך וסיפר אודות אשתו. ענה המשנה: "אכן ראינו את אשתך. אני והמלך חמדנו אותה. אני הבאתי אותה לביתי, דיברתי על לבה שתעתר לי והיא השיבה לי: עד שנלך לדיין. הלכנו לדיין, גם הדיין חמד אותה״. המלך ואני שאלנו את הדיין: "איפה האשה״? אמר להם: "כשחמדתי אותה, אמרה לי: עד שיבואו עדים. העדים באו והם לקחו אותה ממני״.

הוא הלך יחד עם המשנה והדיין אל העדים ושאלו אותם: ״היכן האשה שלקחתם מידי הדיין״?

אחד מהם השיב: ״כן, היא אמרה לי: לא אהיה שלך עד שתיקח אותי למלך ויחליט למי מכם אני שייכת. לקחתיה אל המלך, והמלך גם כן חמד אותה, אמר שיופי כזה נועד רק למלכים, לקחה מאיתנו ולא ידענו מה קרה לה״.

כולם הלכו אל המלך ושאלוהו על האשה שלקח. סיפר להם, שהוא חמד אותה. ״היא התנתה איתי לעשות ציפוי מתפוחי זהב לארמונה ועשיתי כל מה שהיא ביקשה. לעת ערב, התחלקה מהחלון בעזרת התפוחים ולא ראיתיה מאז".

התעצבו כולם על הדבר הזה ואמרו איש אל רעהו: "הבה נלך אל בית־ המרחץ החדש, נתרחץ ונפיג את צערנו". הלכו יחד לבית־המרחץ החדש. היא קיבלה אותם בסבר פנים יפות. היא הכירה אותם מיד והם לא הכירוה, כי חשבוה לאיש. נכנסו למרחץ, התרחצו, יצאו ואז אמרה להם: ״שבו בבקשה לשתות כוס תה״. הם שתו, דיברו ביניהם על הצרות ועל אובדן האשה היפה שנעלמה מהם.

לעת ערב, אמרה להם האשה המחופשת לגבר: ״שבו, אני אדליק את הפמוט הזה ויאיר לנו״. הדליקה את הפמוט, והפמוט התחיל לדבר ואמר להם: ״הבה יספר כל אחר את סיפורו עד אור הבוקר״. ענו האנשים: ״ספר אתה ראשון, פמוט״. הפמוט התחיל לספר ואמר: "היה היה עשיר אחד ולו שלושה בנים״. הסיפור דמה לסיפורו של הצעיר והוא התחיל לרעוד וחשב אולי שזה מקרה. המשיך הפמוט לספר עד אשר הגיע לעניין המשנה. צעק המשנה ואמר: ״זה בדיוק הסיפור שלי". הוסיף הפמוט לספר עד שהגיע לדיין. הדיין נבהל ואמר: ״גם זה המקרה שלי". הוסיף הפמוט לספר עד שהגיע לעדים. העדים נבהלו גם הם ואמרו: "זה בדיוק מה שקרה לנו". הוסיף הפמוט לספר עד שהגיע למלך. המלך היה מאוד מופתע וגם הוא ואמר: ״זה המקרה        שלי".

          כולם תמהו על הדבר הזה.

          שאלו האנשים את הפמוט: ״אולי תואיל בטובך לגלות לנו היכן

האשה"?

          ענה הפמוט ואמר: "זאת היא האשה שהתחפשה לגבר והיא בעלת

המרחץ״.

          בכו כולם על הדבר הזה שקרה להם, ושמחו מאוד על אשר לא עשו

דברים רעים לאשה, וה' הצילם מעשות רע לאשת־איש.     

אמר לה בעלה: ״אשתי יקירתי, האם אנשים אלה פגעו בך"?

          אמרה לו: "חס ושלום. לא נגעו בי אפילו באצבע קטנה. אנא, מחל

להם על הצער שגרמו לי״.         

מחל להם הצעיר ונפרדו איש מרעהו בשלום.

          הם האריכו ימים בטוב ושנותיהם בנעימים.

פרק שמיני – חיי התרבות.

החיים הרוחניים והתרבותיים של יהודי צפון אפריקה שיקפו את סגולתה העמוקה ביותר של פינת עולם זו, שהיא צומת דרכים בין ארץ ישראל, המזרח הערבי, ספרד, אירופה וארצות אפריקה, שמדרום לסאהארה. עוד נראה איך התבטא מצב בסיסי זה בחיים הדתיים של יהודי צפון אפריקה.

חיי היהודים היו שזורים ומשוזרים בחייהם של המוסלמים; הם דיברו בלשונם שותפים היו עמהם באורח חייהם, מעורים היו היטב בחיים הכלכליים של הארץ. משום כך אין בכך משום הפתעה שהמרכזים החשובים ביותר של חיי התרבות היהודיים קמו בסמוך לבתי המדרש המוסלמיים הגדולים.

קירואן.

קירואן (  ערבית,   القيروان צרפתית Kairouan) היא עיר בצפון מרכזה של תוניסיה, השוכנת כ-180 ק"מ דרומית לבירה תוניס,  והיא משמשת כבירת מחוז קירואן. העיר נחשבת לרביעית בקדושתה לאסלאם לאחר מכה, אל-מדינה וירושלים בין היתר בזכות קברו של אחד מבני לוויתו של מוחמד ובזכות קברים קדושים נוספים השוכנים בה, והיא משמשת כמוקד עלייה לרגל. קירואן נוסדה בשנת 670,ושמה בא מהמילה "קרוואן" שמשמעותו "מחנה" או "מקום עצירה ומנוחה".

קירואן, מצודת הפלישה הערבית, שנוסדה בשנת 670 על ידי עוקבה אבן נאפע, מילאה בתולדותיה של יהדות צפון אפריקה תפקיד של מתווך בין המזרח – בבל, ארץ ישראל ומצרים -, בו היו לימודי היהדות עומדים על גובה רב כל כך, ובין המגרב. קריה מופלאה זו, נוה מדבר של דקלים וצל, בירת שערי המדבר, משכה אליה מראשיתה הרבה והרבה משפחות יהודיות, וזאת בזכות החסות שהובטחה להן מצד הערבים. עוד במאה השמינית נמצאה כאן קהילה חשובה ששקדה, בדרגה גבוהה עד מאוד, על לימודי היהדות ועל כל ענפי המדע.

כאן אנו נוגעים בעצם התהליך שהתחולל בכל העולם הערבי בעקבות הקמתה והתחזקותה של הקיסרות המוסלמית : עם הקמתן או פיתוחן של הערים החדשות בכל רחבי העולם המוסלמי הפכו היהודים, שעד אז היו עובדי אדמה וסוחרים זעירים, להיות עירוניים, סוחרים שעד מהרה קנו להם בקיאות בשיטות המסחר הבינלאומי, וכיוון שעשו חיל ומצאו עניין וחפץ במשמעויות הנעלות ביותר של תרבותם היהודית כמו גם בענפי החוכמה השונים. כך החלה באפריקה הצפונית ובספרד תחיית הלשון והתרבות העברית ב " תור הזהב " של הגלות.

מראשית המאה התשיעית ועד שקיעתה של בבל היו תמיד קשרים הדוקים בין קירואן לבתי המדרש הגדולים של בבל, שאז עמדו בראש התרבות העברית. על פי פנייה מקהילות קירואן כתב רב שרירא גאון, בסוף המאה העשירית, את אגרתו המהוללת שהייתה מכוונת אל יעקב בן נסים, על מקורות המשנה והתלמוד. גדולי החכמים של ישיבות בבל נהגו כבוד ביהודי קיירואן, כי לדבריהם נצטרפה בהם חכמת חול עם חכמת הקודש, רוב השאלות והתשובות של גדולי היהדות מופנות היו אז לקהילות שבאפריקה ומשם היו פסיקותיהן נפוצות באירופה. חכמי בבל באו אפילו להשתקע בצפון אפריקה. שם העמידו להם תלמידים בלימודי התורה. אחד הראשונים שאנו נתקלים בשמו, נתן בן חנניה, קיים עוד בסוף המאה השמינית חליפת מכתבים הדוקה על גדולי בבל.

כאן המקום להזכיר מה עז היה ההד שעורר בואו של אלדד הדני לקיירואן בשנת 880. אורח זה התיימר להיות צאצא לאחד מעשרת השבטים, שבט דן, שעקר מארץ הקודש כאשר קרע ירבעם את בממלכה, כדי שלא לקחת חבל במלחמת האחים, שאיימה אז על ממלכת שלמה. הוא בא מארץ החוילה, מעבר לנהרות כוש; השבט שלו מובדל היה משבטי נפתלי, גד ואשר ומן החויים, בני משה, על ידי נהר של חולות וסלעים השוטף בעוצמה מבהילה, ויש בכוחו לטחון הררי ברזל ( המדובר היה כמובן בנהר הסמבטיון, העומד מזרום ביום השבת ). אדירת כוח הייתה אותה מלכות של בני ישראל, ולוחמיה השכילו להדוף את כל התקפות אויביהם. אלדד לא ידע לאוּת בתיאור מולדתו הדמיונית ובתיאור הרפתקאותיו בדרך. סיפור המעשה שלו התעופף מפה לפה עד קצוי המגרב. בליל הגלות החשוכה נשא עמו את כל מאורות התקווה.

ועד היום יש שבאשמורת הלילה יספר זקן בא בימים מילידי צפון אפריקה, בגיל ורעדה, על הנסים של אלדד הדני.

הרבה מיהודי קיירואן עשו להם שם בלימודי קודש. מהם נזכיר את יעקב בן נסים בו יאשיה, שהקים בה בית מדרש גדול; את יוסף בן ברכיה, חכם מהולל, שבסוף המאה העשירית עמד בחילופי אגרות עם רב האי ועם שמואל בן חפני. את חושיאל בן אלחנן, שייסד אסכולה, שנמכר בקיירואן על ידי שודדי ים, משׂכיריו של כליף קורדובה – לימים נעשה חכם זה סמכות רוחנית, במגרב שאין עליה עוררין. הפזורה כולה פנתה אליו ודרשה בעצתו. ממשיכו, חננאה, כתב פירוש בהיר מאוד על התנ"ך ועל התלמוד, ששימש מופת למפרשים שלעתיד לבוא, בפרט לאלפסי והרמב"ם. הוא הסתמך על משנתו של רב סעדיה גאון.

עוזרו, נסים בר יעקב, משך לקיירואן תלמידי חכמים, שבאו מספרד ומאיטליה. שמואל הנגיד הכתיר אותו בתואר מאור אמת ותפארת ישראל. בקיאותו הגדולה בתורה באה לידי גילוי בחיבורו, " המפתח לתלמוד ". באותה מידה, גדול היה כוחו בערבית ורמה הייתה קרנו בעיני המוסלמים. בתו של נסים נועדה להיות לאישה ליוסף בן שמואל הנגיד, והדבר נתן לאותו קיירואני הזדמנות לבקר בגראנאדה, שם הכיר את שלמה אבן גבירול, שעדיין היה משורר צעיר.

בצד חכמים בלימודי קודש, היו בקיירואן יהודים שעשו להם שם בשאר תחומים של חוכמה. היו בה רופאים מהוללים. שניים מהם יצא להם מוניטין בעולם כולו ולאורך ימים; יצחק בן עמרם המוּסַלַם, ותלמידו יצחק ישראלי ( אמצע המאה האחת עשרה ). זה האחרון, שרווק מושבע היה, נהג להכריז, שחיבוריו יבטיחו לו תהילה יותר משיוכלו לעשות זאת בן או בת. ואכן עבודות על " מיני הקדחת " ו " מיני התזונה " תורגמו במאה האחת עשרה ללטינית ולימדו אותן באוניברסיטאות בשם  Opera Omnia Isaci Judaei. הן זכו לשימת לב ולהוקרה מצד ההיסטוריונים של הרפואה אפילו בימינו. ספרו " מוסר הרופאים " נותן עצות על הדך לטיפול בחולים; הוא עומד בין הרפואה לאמיתה ובין התיאולוגיה המוסרית. חיבורו התיאולוגי, חיבור על יסודות הטבע, מרחיב את הדיבור על המדע הגשמי. הוא היה ממכניסי הניאו אפלטוניות למחשבת ימי הביניים. פירושו לפסוקים הראשונים של בספר בראשית עורר עליו את ביקורתו של אברהם אבן עזרא.

שניים מתלמידיו של יצחק ישראלי זכו לשם גדול : האחד, מוסלמי, התפרסם בכתביו הרפואיים, והאחר, דונש בן תמים, רופא פילוסוף גדול בבלשנות ומומחה במדעי המתמטיקה – הומניסט כגון אלה שעתידה הייתה יהדות צפון אפריקה וספרד להקים מתוכה, בשעותיה הטובות ביותר. במאה האחת עשרה היה נגיד קהילת קיירואן, אברהם בן נתן אבן עטא, רופא מפורסם גם משפחת אֶשמה, המוזכרת בכמה מקומות בפנקסי קיירואן, העמידה לצפון אפריקה רופאים, פילוסופים, גדולי תורה והיסטוריונים.

במאה האחת עשרה עמדה קיירואן בשיא תפארתה : סולטאן אחד גזר לעשותה עיר קדושה לאסלאם, ומאז נאסר על יהודית לשבת בה. הללו גלו לגאבס, לג'רבה ולתוניס. לפני יציאתם הגדולה של יהודי תוניס היו רק כמה משפחות יהודיות משוטטות סביב העיר הקדושה של דרום תוניסיה, שכיום אין בה כל נוכחות יהודית.

התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות בשנות העשרים והשלושים – הרעיון והמעשה – אברהם חיים

גם ראשי ההסתדרות הציונית באיטליה וביוון ראו במשלוח התזכיר צעד בלתי אחראי, בכך שההתאחדות רצתה להביא עניין יהודי פנימי למשפטה של החברה הלא־יהודית. הכתובת הנאותה לבירור תלונות נגד ההנהלה הציונית היא. הקונגרס הציוני ולא מוסד זר. לעומתם גרס אחד ממנהיגי קהילת יוגוסלביה, שאין דופי בפעולות ההתאחדות, ושונאיה נתלו בתזכיר האמור ולמדו ממנו קל וחומר, ובייחוד הנהגת ההסתדרות הציונית ״הלבישה את התזכיר הזה מחלצות והעמידוהו על רגלי זכוכית וכל אלה המחפשים אלילים כדי לשפוך עליה [ההתאחדות] את חמתם נתקלו באליל זה שבעצם הם הם אשר עשוהו לדחליל המפחיד אלוהים ואנשים״.

ראשי ההתאחדות השיבו, שלא היתה בתזכיר כל מחאה נגד ההנהלה הציונית, כי אם בקשה משאול מיזאן לתמוך בשאלת הגירת יהודי המזרח לארץ־ישראל, אם זו תעלה על סדר יומה של הוועידה. התזכיר לא כלל כל התבטאות חדשה, וכל העניינים הנזכרים בו הועלו בעבר על־ידי נציגי ההתאחדות לפני הקונגרסים והמוסדות הציוניים. כן דחו כאבסורדית את הקביעה, שעל ההתאחדות להתייעץ בכל זמן עם כל קהילה וקהילה, ולבסוף בא הטיעון, שלא הניח כלל את דעת המתנגדים, שבין אם ירצו ובין אם לא ירצו — ההתאחדות היא האפוטרופסית על ענייני הספרדים.

לאור הנסיון של חמש שנות פעילות הוועד הפועל בארץ־ישראל ולאור אי־הפעלתו של הוועד המקביל בסלוניקי, נטלו אישים ספרדים מחוץ לארץ־ישראל את היוזמה בידיהם, לפחות לגבי ארגון הקהילות הספרדיות בגולה. בעוד שבארגון ועידת וינה נטלו נציגי ארץ־ישראל תפקיד מכריע, הרי שבוועידות הבין־ארציות, שהתקיימו בתר״ץ-1930 (בבלגרד), ב־1935 (בלונדון) וב־1938 (באטסטדדאם), מילאו אלה תפקיד שולי ,ביותר. הם לא ארגנו אותן וייצוגן בהן הצטמצם לציר אחד או שניים. בוועידת היהודים הספרדים מארצות הבלקן, שהתקיימה בבלגרד בימים א—ב בסיון תר״ץ (2,8—29 במאי 1930), נכח פיג׳וטו כנציג ארץ־ישראל. הוחלט בה על כינוס עולמי, שיאורגן על־ידי ועד מרכזי שמושבו בבלגרד, ולעניין פעילות ההתאחדות, הדגישו הצירים, שכל פעולות הבניין בארץ־ישראל יהיו בתאום מוחלט עם המוסדות הלאומיים. התלטות אלה היו תגובה בלתי־נמנעת על הרצאתו המפורטת של פיג׳וטו בוועידה. הוא טען, שבכל ענפי העבודה בארץ־ישראל —עלייה, התיישבות, חלוקת כספי הקרנות, התעסוקה ומשרות — האלמנט הספרדי מוזנח לגמרי. מאחר ומאמצי ההתאחדות לתיקון עיוותים אלה לא הועילו, הוא הגיע למסקנה קיצונית, שיש

לבקש מאת כל היהדות הספרדית העולמית להשתתף בתרומותיהם [כך!] לקרנות הלאומיות ביד נדיבה ורחבה, אולם בתנאי מפורש שכספיהם יוצאו אך ורק לטובת היהדות הספרדית באר־ץ־ישראל… דרישתנו צריכה להיות תקיפה בכדי להביא לחץ מספיק על ההנהלה הציונית להכיר בשגיאה זו שלא תכופר.

עמדה תקיפה זו נתפרסמה על ידי נציגי יהודי סופיה כאולטימטום, האומר שאם ההנהלה הציונית ויתר מוסדות התנועה הציונית לא ייענו לדרישת הספרדים, לא ישלחו האחרונים את הכספים שאספו למען הקרנות הלאומיות וישתמשו בהם לצרכיהם בלבד.

נראה, שהיוזמה לכינוס ועידה בבלגרד הועמדה בצל ההתפתחויות שהיו בפריז, שם התארגן בראשית תרצ״ב (סוף 1931) ועד מרכזי לגולה בן שנים־עשר חברים, שהוקם רשמית בשבט תרצ״ב (סוף ינואר 1932) לפעול לכינוס ועידה ספרדית עולמית. בראש הוועד עמד משה פיג׳וטו (שהעתיק את מושבו לפריז), וסגניו היו הרב נסים עובדיה  וסלבטור אברבנאל. כחצי שנה לאחר כינונו החל להוציא ביטאון בצרפתית —Le Judaisme Sepharadi (היהדות הספרדית), שהופיע עד שנת 1940. קביעת המרכז בפריז דווקא באה בגלל הריכוז הגבוה של יהודים ספרדים בערי צרפת ומושבותיה (יותר מארבע־מאות אלף נפש). מאז מלחמת העולם הראשונה הגיעו לצרפת כחמישים אלף מהגרים יהודים מפרובינציות האימפריה העות׳מאנית, וכן התחזקה השפעת צרפת על יהודי סוריה והלבנון כמעצמת מנדט בארצות אלה.⁹¹

פעולות ועד פועל זה היו לצנינים בעיני חברי הוועד הפועל בירושלים, שכן מאז הקמתו, הוא ריכז את הרוב המכריע של כספי הקהילות בגולה, שהועברו לטובת ההתאחדות. יתרה מזו: אנשי ירושלים גרסו, שעל־פי תקנות ההתאחדות אין בסמכות ועד זה לכפות את החלטותיו על הוועד הירושלמי, שכן האחרון הוא אוטונומי לגבי כל העניינים הנוגעים לארץ־ישראל. זאת ועוד, הוועד החדש ביקש לעבוד רק למען הספרדים בגולה בגלותו נטייה אנטי־ציונית גוברת, בניגוד למהותה של ההתאחדות.

הוועד הפועל בגולה כינס ועידה ביךארצית בלונדון בסיון תרצ״ה (מאי 1935), שבה השתתף רק נציג אחד מארץ־ישראל. שם ההתאחדות הוסב ל״איחוד העולמי של הקהילות ,הספרדיות״

Universelle Des Communautés Sépharadites  L'unionונקבעו תקנות חדשות ותוכנית׳ פעולה, שלא נכללה בה כל פעילות בארץ־ישראל. העיקר היה — שיפור מצבם החינוכי והתרבותי של העדות הספרדיות בעולם והשארת הנושאים הפוליטיים לטיפול המוסדות הרשמיים. בדרך זו נתאפשרה פעילות משותפת של חברי מפלגות שונות בצד בלתי־מפלגתיים יחד עם קהילות ספרדיות שלא הזדהו עם הקו הפוליטי של הספרדים בארץ (למשל: יהודי בולגריה). נבחרו שני ועדים, שמושבם היה בפריז ובלונדון, בנשיאות הרב נסים עובדיה ונובס דה קוסטא (בהתאם), שיוציאו לפועל את החלטות הוועידה. אברהם אלמאליח, הנציג מארץ־ישראל, לא השתתף בהצבעות על כינון המוסד החדש, ונראה, שחל ניתוק בין הפעילות בארץ ובגולה. עם זאת, לוועידה בין־ארצית, שהתכנסה באמסטרדאם כעבור שלוש שנים, שיגר הוועד הפועל בירושלים שני נציגים (הרב יוסף הלוי ויצחק רפאל מולכו), שנבחרו למוסדות המרכזיים של האיחוד. בהקשר הארצישראלי הוחלט על הקמת בית־מדרש לרבנים בירושלים (למרות שאיפת הלק מן הצירים להקימו באמסטרדאם ליד בית־המדרש ״עץ־תיים״, או ברמסגייט, בנחלת השר משה מונטיפיורי). כמו כן התייחסו בחיוב לפתיחת מדור לענייני הספרדים בסוכנות היהודית, והחליטו שיש לעמוד על כך, שבכל המוסדות הלאומיים בארץ־ישראל תהיה נציגות מתאימה לספרדים ותשמרנה זכויותיהם. אף־על־פי־כן, בהשוואה לוועידת וינה — דיווח מולכו— היתה זו ירידה גדולה במובן הציוני ויישוב הארץ, ועסקן ספרדי אחר הסיק, שהוא, מאמין פחות ברצונם,ובכוחם של ראשי האחוד.״

מתוך הספר יהדות מרוקו-פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי

סקירה על הספר " שבח חיים " יששכר בן עמי….
הספר כתוב ביהודית מוגרבית כולו ומספר בשבחי צדיקים והעיקר בפולקלור היהודי במרוקו
הספר מובא באתר בקטגוריה " שבח חיים " להלן הקישור…
http://moreshet-morocco.com/?cat=2369

שבח חיים – מכלוף מזל תרים

פרק בפני עצמו הוא פולחן הקדושים שבמרוקו. כידוע בקרו מוסלמים אצל קדושים יהודים ובמידה פחותה הרבה יותר גם יהודים ביקרו אצל קדושים מוסלמים.

כאשר חוטפים למלך המוסלמי את השפחה החכמה שהוא קשור אליה, הוא הולך בלילה למצבה של הצדיק ר׳ חנניה הכהן  ואומר לו: ״הו חכם, אני מכיר רק בה׳ יתברך ובך.

מחר אבוא בעת כזו ותחזיר לי את השפחה״. וכך היה. קרה גם לפעמים שהמוסלמים זלזלו בכבודם של הקדושים והם תמיד באים על עונשם, דבר שמרתיע אחרים רבים מלחזור על אותו מעשה. בסיפור מס׳ 40, מעז מוסלמי לגנוב מעל קבורתו של הצדיק נרות שנהפכים אצלו לנחשים. לאחר שהוא מחזיר אותם שוב נהפכים הנחשים לנרות. גם כאן אנו נתקלים באיסור המוטל על־ידי המוסלמים על יהודים לבקר בקברי צדיקים של היהודים או לעבור בקרבת צדיקים מוסלמים (סיפור מס׳ 56).

הסיפורים הרבים הקשורים לא״י ואחרים שעלילתם מתחילה במרוקו ונמשכת בא״י או להיפך מעידים על מקומו המרכזי בתודעתם של יהודי מרוקו. ואכן א״י היא העומדת במרכז עולמה של יהדות זו. קשר זה הוא בהחלט דו־סיטרי, אנשים מא״י באים כדי לסייר בקהילות וכן לקבל עזרה כספית או רוחנית. הקשר הוא כה חזק שלא ייתכן שלא תהיה דרך ישירה שתוביל מא״י למרוקו. ואכן (סיפור 53) אנו קוראים על פרה מעיר אופראן (מרוקו) שהיתה הולכת כל יום לרעות בירושלים. הירושלמים שמו לב אליה והכניסו לה פתק בגרון ורק לאחר שנשחטה באופראן מצאו חכמיה את הפתק ואז הם התאבלו (עשו קריעה). הם אבדו אפשרות ממשית לעלות לא״י. כשחכמי א״י מתלבטים באיזה פסק־דין הם שולחים רץ לחכם ממרוקו על מנת לקבל את עצתו. קשרים אלה יוצרים לפעמים בעיות אישיות במישור האישי. עדות לכך (סיפור מס׳ 18) כשחכם מא״י פוגע בכבודו של רב מקומי, הם מקללים אחד את השני והרב הארצי־ישראלי הוא שנפטר.

שהותם של רבנים מא״י שהיתה ידועה במרוקו אפשרה ללא־יהודים להתחפש כיהודים הן כמעשה תרמית או לצרכי מדע. בסיפור מס׳ 20 קוראים אנו על חכם שכולם מכבדים אותו ונותנים לו תרומות כסף ורק ר׳ פינטו מזלזל בו. כשהלכו היהודים להפרד ממנו ראו שהוא מעשן בשבת ואז גילה להם ר׳ פינטו שהוא אינו־יהודי.

שאיפתם העזה של יהודי מרוקו לעלות לארץ מוצאת ביטוי בסיפורים רבים. שומעים אנו על אשד. עניה שצוברת כסף כדי לעלות ארצה ולהשתטח שם על קברות הצדיקים. אדם אחר פונה לר׳ חיים בן עטאר ומבקש ממנו מכתב המלצה לפני עלייתו ארצה. כשהוא עולה הוא מכניסו לכותל ושם יוצאת יד  ומושיטה לו אבנים טובות כל פעם שהוא נזקק. ידיעות היסטוריות, כלכליות, חברתיות ותרבותיות חשובות מתגלות לנו מתוך קריאת הסיפורים. קוראים אנו על העברת אוכלוסיה יהודית מאגאדיר למוגדור, משפט של יהודי בשם ן׳ בראץ, קשרי מסחר בין מרוקו לאיטליה והעברת כספים, קשר מסחרי עם לונדון, יהודים המשמשים מציגים של מעצמות, מלחמות עם ספרדים, הרעשת מוגדור וכו…

ו. אמונות ומנהגים

הקובץ שלפנינו מכיל אוצר בלום של מנהגים ואמונות המשקפים את עולמם הפנימי העשיר של יהדות מרוקו. יהודי מרוקו עד דורנו ממש שמרו על רוב מנהגיהם וספרותם העממית היא ראי נאמן של דעותיהם. פרק זה בעצמו יכול לשמש אובייקט למחקר עצמאי.

אחד התחומים המעסיקים הרבה את יהודי מרוקו הוא השדים. למעשה במקביל לעולמנו קיים גם עולם השדים ויש הרבה תחומים משותפים. הם גם חיים בביתם של האנשים, נמצאים בשוק, מתפללים אתם, חוטפים נשים בשביל להתחתן אתן וכוי. קרבה זו כמובן מחייבת מערכת התנהגות שיש לשמור עליה ומסבירה היטב מנהגים רבים. כשאדם אחד מתעורר בלילה כשהוא מקבל מכות ואינו יודע מהיכן זה בא, אומרים: השדים הם המרביצים לו; ואולי הוא נכנס לבית חדש (ולא עשה מה שהיה צריך לעשות) ולכן למחרת הוא מגיש כקרבן ארוחה לשדים.

השד יכול (מתוך רוע לב או סתם מפני שמתחשק לו) לגרום נזק חומרי לאדם. בסיפור מס׳ 29 קוראים אנו על שד ששובר כד שמן שמוביל עובר אורח. השד עומד לדין לפני החכם ומתחייב להחזיר את התמורה. בליל שבת עולים מן הבאר שני שדים, אחד מוסלמי ואחד נוצרי והם מודיעים לר׳ חיים פינטו שיש באפשרותם להרוג כל מי שעובר ברחוב. הרב מתענין ברשימת אלה שעומדים למות וכשנודע לו שאחד מהם, ר׳ מאיר פינטו כלול בה, הוא שואל אותם איך אפשר למנוע זאת. הם משיבים לו: אם הוא יעזוב את העיר לא נוכל לפגוע בו. הוא מבקש ממאיר פינטו לעזוב את העיר והוא עושה כן ורק כשהוא חוזר לעיר אז הוא נפטר.

פעם באמצע הלילה שוב עלה מן הבאר שד (ילד) ומסר לר׳ פינטו שאביו מבקש ממנו שילמד אותו דרשה לתפילין. הוא מבקש ממנו לחזור למחרת והוא מלמד אותו. יהודי אחר נכנס בלילה לבית הכנסת ומשמש כחזן ורק אח״כ מתברר שהקהל היה קהל של שדים. כשר׳ דוד בן לחזאן הולך בליל שבת לבקר את ר׳ חיים פינטו כדי לברך על הדג, הוא חושש לחזור לבד הביתה והוא מבקש מר׳ פינטו הגנה. האחרון מטיל על שדה בשם גדידיליא ללוות אותו עד הבית. השדה מוציאה אש מקרבה וכשרבי דוד מוכיח אותה שהיא מוציאה אש בשבת, היא משיבה לו שדבר זה לא אסור עליהם כי הם נולדו מאש.»

כך אנו מבינים גם את האמונה הקיימת אצל יהודי מרוקו האוסרת עליהם לישון לבד. אזהרה זו נשמעת היטב בסיפור מס׳ 76 שם קוראים אנו מה שקרה לבחור יהודי שנהג כך. אסור לישון לבד בעיקר לבחורים ובעיקר בליל שבת. ולכן גם חשובה קריאת השמע בלילה מפני שקריאה זו מצילה ממזיקים.

בתחום הרפואה העממית נודע לנו שהחכם מקבל פצע ביד כתוצאה מכך שהשד נתן לו שם נשיקה. והתרופה לכך ? כששומעים אנקת חמור צריך לתת מכה על הפצע, ואז הוא מבריא.

תחושה עמוקה ליחס של כבוד לכל דבר שבקדושה יש ליהודי מרוקו. ולכן כשבשוגג החכם נרדם תוך כדי לימוד בלילה ורגלו על ספר, אז הוא מעניש את עצמו על־ידי מכות ברגל. בעל הספר בא אליו בחלום ומודיע לו על ריפויו.

5. הרמב״ם לומד את הרפואה כאילם ובחירש

אחרי זמן ביקש (הרמב״ם) ללמוד רפואה, ואמר לאביו: אבי, למדני על ידי רופא גדול שבעיר. אמר לו אביו: רופא פלוני גדול הוא, ואולם אינו רוצה ללמד איש ואינו לוקח שום אדם ללמדו. אמר לאביו: הראני מרפאתו, ואין לך דבר עמו.

למחרת בבוקר הראה לו את מרפאתו. שינה הרב משה את בגדיו וישב לפתח המרפאה עד אשר בא הרופא לפתוח את המרפאה וראה מישהו יושב לפתח המרפאה. אמר לו: קום, נער, ולך לדרכך. אבל הרב משה לא השיב לו, כי עשה עצמו אילם וחירש. חזר הרופא על דברו בשנית, בשלישית וברביעית, ולא זז הרב משה ממקומו. רמז לו בידו. קם ועמד על רגליו מפתח המרפאה וישב מולו. הבין הרופא שהוא אילם וחירש ואמר בלבו: הנער הזה מתאים לי. רמז לו, ובא. אמר לו ברמיזות: מניין אתה? השיב לו ברמיזות: עני אני וזר ואילם וחירש. אמר לו הרופא: תשרת אצלי? הנער אמר לו: כן. אשרת תמורת מזוני. אמר לו: עלה למרפאה. עלה למרפאה וישב. נתן לו תרופות לכתשן, ועשה כיכולתו.

והיה מנהג הרופא שלא ללכת לחולים כלל, אלא היו משפחות החולה נושאות את החולה ומביאות אותו למרפאה. והרב משה היה רואה ביום את החולים ומבין את מחלתם ורואה את התרופות שהיה נותן להם הרופא, ובלילה היה קורא בספרי הרפואה: מקץ שנתיים־שלוש היה גדול יותר מהרופא. וכל אותה העת לא היה מדבר, אלא ברמזים. לפני רדת הלילה היה הרופא סוגר עליו את המרפאה, והולך.

באחד הימים חלה בן המלך. הביאוהו למרפאה, ראהו הרופא והבין שמחלתו היא סרטן בראשו. הרדימו, פתח את ראשו והוציא את מכסה הגולגולת, הביא מלקחיים ורצה להוציא את הסרטן במלקחיים. צעק עליו הרב משה ואמר לו: עצור, עליך לטפל באש, חמור! אמר לו הרופא: עתה אתה מדבר?״ קום הראה לי מה תעשה! הביא אח מבוערת והביא שיפוד. שם את השיפוד באש וחיממו וקירבו לצד רגל הסרטן; כווה את הרגל, ושם במקומה חתיכת צמר־גפן. וכן השנית כמותה והשלישית כמותה, עד אשר התרומם הסרטן כולו מעל הצמר־גפן. אז החזיק (את הסרטן) במלקחיים, הוציאו בצמר־גפן, ואמר לרופא: אילו היית נושאו בלי צמר־גפן, היה הסרטן פוצע את המוח ונכנס בו, והאיש היה מת. אחרי כן השיב את מכסה הגולגולת לראש הנער, תפר לו את ראשו ונתן לו חומר נגד סם הרדמה. התעורר ונרפא.

יצא הרופא והלך למלך והודיע לו שהנער הזה צחק עליו וגנב ממנו את אומנות הרפואה, כי במרמה עשה את עצמו אילם וחירש. אמר המלך: אכן ראוי הוא שיומת על כך, אולם משום שהודות לו חי בני, צריך לסלוח לו; ברם אסור לו לשבת בעיר הזאת. ציווה המלך שיפנה וילך לעיר אחרת. פנה והלך מערבה, וישב בעיר (אחרת) ופתח מרפאה.

ובעד מודה טלב אנו יתעלם אל חכומייה פי קאל לאבוה יא אבי אעלמני מין חכים עטים פאלבלד. פי (קאל) להו אבוה פלאן חכים עטים ולאכן לם יריד יעלם אחד אבדן ולא יאכוד אחד אבדן. פי קאל לאבוה פרגני דוכאנו ולם עליך מנו. פי צבח תאני ופרגו אלדוכאן. וג׳ייר חואסו וקעד עלה אלדוכאן בתאע אלחכים. לחין מא גה אלחכים. יריד אן יפתח אלדוכאן וגד אלדי קאעד עלא אלדוכאן. קאל להו קום יא ולד רוח לחאלך לם רץ עליה אלרב משה לאן גאעל נפסו אכרס ואטרש. פי עאד עליה אלסואל תאני ותאלת וראבע ולם אתחרך אלרב משה מן מכאנו. פי אשר לו בידו. קאם פז עלא חילו מן עלא אלדוכאן וקעד קובאלו. פי פהם אלחכים אנו אכרס ואטרש וקאל פי באלו האדא אלולד ינאסבני. אשר להו גה. קאל להו בל אשארא מן אין אנתה. פי רץ עליה באלאשארה אנו פקיר וג׳ריב ואכרס ואטרש. פיקאל להו אל חכים תכדם ענדי יא ולד. פיקאל להו נעם נכדם באל לוקמה פי קאל להו אטלע אלדוכאן. טלע אלדוכאן קעד. עטא להו אג׳זוואת ידוקהא. פי לם קצר. וכאן עאדת אלחכים לם יח׳ח למתשוושין אבדן אלא אלמתשווש יחמלוה אהלו ויגיבוה ללדוכאן. פבקא אלרב משה פאלנהאר ישוף אלמתשוושין ויפהם צעפהום וישוף איש יעטיהום דווה. ובאל ליל יקעוד יקרא פי מצאחיף אל חכמה. פי טרף סנתין תלאתה צאר אעטם מן אלחכים וצאר כל האדא אלמודה לם יתכלם אלא באלאשארא. קבאל ליל יקפל עליה אלדוכאן וירוח. ליום מן דאת אלאייאם אתשווש אבן אלמלך גבוה אלדוכאן. שאפו אלחכים פהם תשווישו אנהו באלצרתאן פי ראסו. בנגר ושרט ראסו וטלע אלטאצה תאב כמאשה וחב ירפע אלצרתאן באל כמאשה. פי זעק עליה אלרב משה וקאל להו ארגע עליך באל נאר יא חמאר. פי קאל להו אלחכים נטקת דלחין קום פרגני כיף תעמל. גאב מוקד נאר וגאב מחוואר חטו פי אלנאר וחמאה וקרבו גנב רגל אלצרתאן כש ברגלו חט מטרחהא חתית קוטנה ואל תאניה מתלהא ואלתאלתה מתלהא לחיץ מא אתרפע אלצרתאן כולו מן פוק אלקוטנה ומסכו באלכמאשה טלע באלקוטנה. וקאל ללחכים אדא כאן תשילו מן גייר קוטנה כאן יכבש אלצרתאן פי אלמוך יטלע בו ימות אלראגל. מן בעדו רגע אלטאסה פוק ראם אלולד וכייט להו ראסו ואעטאה צץ אלבנג ופאק וטאב. פי טלע אלחכים לענד אלמלך וערפו אן האדא אלולד דחך עלייה וצרק מני אלצנעא לאן עמל רוחו אכרם ואטרש באלכדב. פיקאל אלמלך חקיק אנו יסתאהל אלמות ולאכן בחית צאר סבב פי חייאת אבני יחתאג' אני נעפי ענו. פקט לם יקעוד פלבלד פי אמר אלמלך אנהו יתווגה לבלד ג׳יר האדי אלבלד פי אתווגה לל ג׳רב וקעד פי בלד ופתח דוכאן חכים.