מארץ מבוא השמש-ח.ז.הירשברג – זאגורה וסביבתה
הגשם הוסיף לרדת, ומאיר הפציר בנו שנישאר ללון בביתו. דחינו את הצעתו, וכשנתבהרו קצת השמים החלטנו להמשיך לזאגורה. המעבר דרך הדרע היה קשה. החמור חש בסכנה ולא רצה להיכנס לנהר, שאמנם נתוספו בו מים רבים, אבל זרם בנחת בהשתפכו עתה לרוחב. כדי להקל על התנועות, הוחלט שנעבור אחד אחד, ומאיר נכנס ראשון למים והתחיל גורר את הבהמה, בעוד יהודי שני מחמר ומדרבן אותה מאחוריה. נהירים להם לאנשי המקום כל המעברות הרדודים של הדרע, ובכל זאת הרשו לחמור לנהוג לפי חושיו, והוא בחר לו דרך עקלקלה, שבה הגיעו המים עד לשוקיו של מאיר. הודינו למאיר מקרב לב על עזרתו, אבל הוא דחה את דברי התודה בפשטות ידידותית, וביקש רק את כתובתי בירושלים. נפרדנו בברכה להתראות בקרוב בארץ ישראל.
Zagora ou Tazagourt (en tifinagh : ⵜⴰⵣⴳⵓⵔⵜ Tazagourt, en arabe : زاݣورة) est une ville du Maroc. Elle est située dans la région de Drâa-Tafilalet dans le Sud marocain et est entourée de quelques belles kasbahs anciennes autour desquelles les bergers conduisent leurs moutons. Le désert est proche et le paysage prend une splendeur minérale dont l'éclat rejaillit sur les constructions.
La ville nouvelle de Zagora date du protectorat français dont elle était un des centres administratifs. Toutefois, l'oasis était habitée depuis bien plus longtemps, puisque c'est de là qu'est partie l'expédition des Saadiens vers Tombouctou en 1591. Un panneau, au centre de la ville, indique Tombouctou 52 jours alors qu'il en a fallu 135 à l'armée saadienne pour y parvenir.
Zagora est dominée par le djebel Zagora, et possède une vaste palmeraie. Elle est le point de départ de nombreuses randonnées dans la région. Les mercredis et dimanches a lieu le grand marché.
כשחזרנו למכונית רטובים מן הגשם ומן המעבר בנהר, עדיין לא העריב היום. הייתה עוד לפנינו דרך של כמאה קילומטר בנתיב עפר שנמשך לאורך הנהר, במרחק לא רב ממנו. חצינו בשלום כמה ואדיות צדדיים, שנתמלאו מי גשם גועשים, גם בדרך עצמה עמדו מים, והמכונית " נהנתה " מדי פעם בפעם מן המקלחת שהעלתה בעצמה.ליד אחד הכפרים שוב חצינו נחל איתן, והמים בו הגיעו עד מעל לצמיגי הגלגלים. הגענו כמעט לגדה השנית התלולה, והנה נעמדה המכונית והמנוע פסק מלפעול. לחינם טרח ש' והוסיף בנזין, העגלה לא זזה. לאושרנו נמצאו בקרבת המקום ברברים אחדים, שחשו לעזרתנו ודחפו את המכונית. זו התאוששה והוסיפה לפעול כהלכה.
ולאחר זמן מה, שוב מכשול. המים פלסו להם דרך בנתיב העפר וכיסו אותו עד גובה חצי מטר. מכונית קלה נעצרה לפני הנחל, כי בעליה, כושי בהיר עור, פקיד צרפתי, כפי שנתברר אחרי כן, שמקום עבודתו בקרבת זאגורה, ירא לעבור אותו בגלל משפחתו, אשתו הלבנה, שני הילדים והמטפלת, שהיו אתו. ואמנם, מכונית משא כבדה עמדה שקועה בתוך המים, והנהג עם עוזרו ניסו לחינם להיחלץ מן המצר. אך ש' דרך עוזו, ולאט לאט עברנו בצדי הדרך.
הגענו לזאגורה בחשכת הלילה, רועדים מצינה ועייפים. נכנסנו ל " מקלט בנתיב " הפעם מייסודה של חברת תיירות הממשלתית. מנהל המלון ואשתו, צרפתים מאלזאסיה, ידעו כבר על השיטפונות באזור, כי קיבלו הודעה מהמושל הצבאי לעמוד הכן כשיהיה צורך להגיש עזרה לנפגעים בדרכים. בשעה מאוחרת יותר בא גם הפקיד הכושי עם משפחתו. הוא חיכה בסבלנות עד ששקעו המים, ועבר בשלום, אבל לא יכול היה להמשיך ישר לביתו ונאלץ להתעכב כאן. הגיעו עוד נפגעים, שסיפרו על הרפתקאותיהם, והמלון הפך באמת למקלט.
זאגורה וסביבתה.
בבוקר יצאנו לבקר במללאח הקרובים לזאגורה. בזאגורה עצמה אין מה לראות היום. אולי מחר יום ד', יום השוק יהיה יותר מעניין. הנקודה החדשה, יש בה רק משרדי השלטונות הצבאיים, קסרקטין, בתי קצינים והפקידים, תחנת האוטובוס. בראשונה פנינו אל אמזרו, השוכנת בגדה השמאלית של הדרע. זהו כפר ברברי גדול עם " קצור " גבוהים של שלוש – ארבע קומות, מוקף חומות בצורות. המללאח שוכן בקצה הדרומי ובו מאה וארבעים נפש, עניים מרודים. בכל זאת יש להם " צלא " יפה עם תקרה המונחת על קשתות, ובו תלמוד תורה של " אהלי יוסף ויצחק ". משכורתו של המורה 700 דורו לחודש כלומר, שבע-עשרה וחצי לירות ישראליות. כאן למדנו לדעת כיצד מייצרים את המאחייא , יי"ש תמרים או תאנים, בדודים ובכלי זיקוק הפשוטים ביותר. ש' הכין שורה של צילומים והסריט גם את תהליך הייצור. גם כאן ראיתי הרבה עיוורים וחולי גרענת. לפני שנפרדנו ביקשני המורה הצעיר בתלמוד תורה, כשעיניו זולגות דמעות, לרשום את שמו, אברהם בן שלמה חזות, ולהתפלל לשלומו ולשלום יהודי אמזרו בשובי לירושלים. למחרת נפגשתי אתו בשנית, כשהוא בדרך לשוק, והוא הפציר בי כמו ילד קטן, שארה לו, אם אמנם לא שכחתי לרשום את שמו ואת בקשתו.
Contes populaires- Dr Dov Noy-L'enfant au nom bizarre et le Roi Salomon
L'ENFANT AU NOM BIZARRE ET LE ROI SALOMON
Il était une fois deux marchands très riches qui achetaient et vendaient de la marchandise l'un à l'autre, mais qui ne s'étaient jamais rencontrés. Un jour, l'un d'eux décida de rendre visite à l'homme avec lequel il entretenait des relations commerciales afin de faire sa connaissance. Il prit congé de sa famille et s’embarqua sur un grand bateau.
Lorsqu'il arriva chez le marchand, il lui dit: "Depuis longtemps je fais des affaires avec toi, mais je n'ai jamais vu ton visage et tu ne me connais pas. J'ai donc décidé de venir chez toi pour faire ta connaissance".
Le deuxième marchand était très content et lui fit cette proposition: "Pourquoi acheter de temps en temps de petites quantités de marchandises? Maintenant, tu as l'occasion de prendre avec toi une grande quantité de marchandises. Gela m'évitera de te faire périodiquement des expéditions selon tes commandes". Ceci dit, le marchand invita son hôte à passer quelques jours dans sa maison.
Le visiteur tomba amoureux de la fenune du marchand et se dit: "Que puis je faire pour obtenir ses faveurs?" Un jour, il proposa a l'homme qui l'avait recu dans sa maison à rentrer avec lui et à être son hote. L'autre était d'accord et les deux marchands .s’embarquèrent sur le même bateau. Au milieu du voyage, le marchand qui renlrait chez lui dit a son ami: "Ta dernière heure a sonné; je te jetterai à la mer pour quetu périsses". L'autre le supplia de le laisser en vie, mais en vain. Lorsqu'il se rendit compte que l'autre était décidé de le tuer, il dit: "Si je ne puis échapper à la mort, je te prie de m'accorder une faveur: Dis a ma femme qu'elle donne à l'enfant qu'elle va mettre au monde le nom de 'Serviteur de la vérité'."
Le marchand jeta son ami à la mer et retourna dans la maison de celui-ci.
"Où est mon mari?" demanda la maîtresse de la maison. "Où est-il allé et pourquoi n'est-il pas revenu?"
"Il a pris un bateau et n'est pas encore revenu".
"Peut-être s'est-il noyé en mer", dit la femme.
Pendant plusieurs semaines, elle attendait le retour de son mari, mais celui-ci ne revint pas. Un jour, le marchand se rendit chez elle et lui dit: "Ton mari n'est pas revenu. Viens avec moi. Nous vivrons ensemble et tu auras beaucoup d'argent."
La femme accepta la proposition du marchand et lorsqu'elle allait donner naissance à son enfant, l'homme lui dit: "Donne à ton enfant le nom de 'Serviteur de la Vérité'. Ton mari défunt m'a dit un jour qu'il voudrait que son fils porte ce nom". Et elle donna effectivement ce nom à l'enfant.
Lorsque l'enfant avait dix ans, ses camarades l'appelèrent de son nom pendant qu'il jouait dans la rue, et par hasard le roi Salomon vint à passer. Lorsqu'il entendit ce nom étrange, il appela l'enfant et lui demanda: "Pourquoi portes-tu ce nom?"
L'enfant répondit: "Demande à ma mère, c'est elle qui me l'a donné".
Le roi Salomon prit l'enfant par la main et alla avec lui chez la mère. Il lui demanda: "Pourquoi as-tu donné à ton fils le nom de 'Serviteur de la Vérité'?"
La femme répondit: "C'est mon premier mari qui a donné ce nom à notre fils. L'homme avec lequel je vis maintenant, m'a transmis ce désir de mon premier mari. Lui et mon mari actuel étaient de bons amis".
Le roi Salomon se rendit compte que le premier mari de la femme avait fait preuve de beaucoup de sagesse et d'intelligence et que ce nom trahissait un secret et il comprit que le mari actuel de la femme avait tué son premier mari. Il fit venir l'homme dans son château et lui ordonna de lui raconter toute la vérité. Le roi lui dit: "Si tu ne racontes pas toute la vérité, je donnerai ordre de t'exécuter, mais si tu dis la vérité, je te permettrai de continuer à vivre avec ta femme".
L'homme avoua son crime et dit au roi qu'il avait tué son ami, parce qu'il était tombé amoureux de la femme de celui-ci. Le roi dit à l'homme. "Apporte ici tout l'or et tout l'argent que tu possèdes".
L'homme apporta toutes ses richesses et les remit au roi qui les donna à la femme du marchand assassin et à son fils. Après, il fit exécuter l'assassin, car il n'y a pas de pitié pour les meurtriers et pour leur donner la punition qu'ils méritent il est même permis de ne pas tenir une promesse.
La femme et son fils, 'Serviteur de la Vérité', connurent encore de nombreuses années de paix et de bonheur.
Narrateur Chlomo Allouche
Chlomo Allouche (narrateur; textes Nos 13 à 15) : Né en 1945, à Fez où il était élève d'un Héder. Sa famille s'est établie en Israël en 1955 à Kiryath Malahi. C'est là que Chlomo a fréquenté l'école primaire, puis il a continué ses études au Centre de jeunes de Kiryath Gath. Il exerce aujourd'hui la profession de conducteur de tracteur et puisqu'il est le fils aîné, Chlomo contribue une partie de son salaire au budget familial. La famille Allouche comprend neuf âmes, dont la grand-mère de Chlomo, âgée d'environ 100 ans. C'est cette grand- mère, Sara, qui a raconté à Chlomo la grande majorité des histoires qu'il connaît. Ses nombreux petits-enfants, viennent la visiter souvent pour lui demander de leur raconter les histoires qu'ils aiment tant. Grand-mère Sara ne sait ni lire, ni écrire, et c'est pendant son enfance, à Fez, qu'elle a entendu tous les contes et légendes qu'elle connaît. A la maison, la famille Allouche parle l'hébreu (et c'est en hébreu que Chlomo a raconté ses histoires à Yaacov Avitsouc), mais avec leur mère et leur grand-mère, les enfants parlent l'arabe marocain.
ברכת הרב הראשי בן-ציון מאיר חי עוזיאל ומצב רפואי חמור בקרב יהודי צפון אפריקה.
הד המזרח – העיתון
הגיליון הראשון של "הד-המזרח" ראה אור ב-10 ביוני 1942, ומאז ראה אור פעמיים בחודש באופן רציף עד פברואר 1944, ממרץ 1944 ראו אור גיליונות כתב-העת מדי שבוע עד דצמבר 1944, אז הופסקה ההוצאה לאור של כתב-העת. הוצאת כתב-העת התחדשה בינואר 1949, במתכונת חד-שבועית, עד סוף 1950. בשנת 1951 הופיעו 6 גיליונות, בחודשים ינואר, פברואר ויולי.
הרב הראשי לארץ ישראל
ל הופעת " המודח"
יום ו' ג' באב תש"ב – 17 ביולי 1942
בקורת רוח מרובה קראתי את שתי החוברות הראשונות של עתונכם הנכבד,שהן היו מוצלחות בתוכנן ובסגנונן,ובהן ראיתי ניצני ברכה להתפתחותה של בימה צנועה זאת לבמה ספרותית רחבה ומעונפה שתרכז בתוכה את כל הסופרים לסוגיהם מבין קהלותינו_,שעד עתה לא מצאו מקום לפרי עטם ותנובת מחשבותיהם. ובימה ספרותית זאת תהיה בקרב הימים לקול שופר מאחד ומלכד את כל פרודינו לעדות וקהלות ומאמץ את כל כחנו לעבודה אחידה ומשותפת,כנה ונאמנה להרבות הדעת בתורת ה' ומצוותיה,חכמת ישראל וחכמיה ושפור דרכי חיינו בבית וברחוב, כדרכי קדושה וצניעות,שלום ואהבה,חסד,צדקה וענוה,שהם הם דרכי התורה והיהדות והם יסוד קיומו והצלחתו של עם ישראל.
אני רוצה לקוות ולהאמין שבימה ספרותית זאת תביא אחריה מרץ של פעולות מעשיות עם כל הישוב בכלל, בכל ענפי עבודת ההתישבות וההתאחזות בכללה ופרטי פרטיה ובעבודת החנוך ביחוד לאכסון כל ילדינו הגדלים ללא תורה ומדע בכותלי בתי המדרש ,ובתי הספר, למען יהיו כל בנינו למודי ה' .
ואני מקוה שכל העם מקצהו יתן את ידו הנדיבה להחזקת וחרחבת עתון זה שברכה צפונה בו .
הזקו ואמצו וברכת ה' ונועמו תשרה בעבודתכם
בן-ציון מאיר חי עוזיאל
ראשון לציון רב ראשי לארץ ישראל
הד המזרח , 20/01/1950
מצב רפואי חמור בקרב יהודי צפון אפריקה….
ד"ר פ. קורן, מנהל המחלקה לביקורת רפואית בחו"ל, שליד משרד העלייה הממשלתי שחזר זה עתה משליחותו באירופה ובאפריקה הצפונית מוסר על התנאים השוררים בארצות אלו.
בארצות המזרח התיכון ובצפון אפריקה חי הצבור היהודי בתנאים סניטריים ירודים מאוד. מחלות עור מדבקות ומחלות אחרות הקשורות בתזונה לקוייה נפוצות מאוד. רשת רפואית כמעט שאינה קיימת. בקרב השכבות הדלות קיים בעיקר רצון גדול לעלייה לארץ. בארצות אלו קיימת הבעיה של הקמת מוסדות רפואיים. התפקיד נתון בידי אונ"א והג'וינט ואולם הם עומדים רק בתחילת פעולתם. בארצות אלו נמצא חומר טוב לעלייה והמחלות הנפוצות ניתנות לרפוי.
מחנה מעבר לעולים מארצות אלו קיימים במרסיל ובאלג'יר, במחנה במרסיל מרוכזים כיום כששת אלפים איש מהם כ-1500 חולים. השירות הרפואי, המוגש ע"י אונה ( אני ניח שהתכוון לאוז"א ) בעזרת הג'וינט, מאורגן יפה מכל הבחינות – בין היתר גם בשטח הטיפול בתינוקות, בריאים וחולים כאחד. קיים בית הבראה מיוחד לילדים חולי שחפת, רוב החולים מתעכבים במרסיל לתקופה של 3-4 חודשים ויותר. הגם שבמחנה מרסיל עובדים רופאים ואחיות, עובדות סוציאליות וכו' מישראל, אין מספרם מספיק לגבי הדרישות הגדולות, אין ספק כי ע"י הגדלת מספר העובדים יבוא שיפור בטיפול החולים האלה. באלג'יר קיים מחנה דומה אך הוא קטן בהרבה שבמרסיל.
אשר לגרמניה ואוסטריה, הפעולה נמצאת בשלב של חיסול המחנות והחשת העלאתם של אותם החולים אשר עלייתם נדחתה בגלל מצב בריאותם הלקוי. ההסכם עם איירו נותן אפשרות להקים את המוסדות הדרושים לקליטתם של החולים האלה בישראל. מקווים כי המוסד המשותף החדש של ממשלת ישראל, הסוכנות והג'וינט לטיפול בחולים בנכים אשר בקרב העולים, יעזור לקליטתם של אלה.
סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן
רב שנתן תשובה לשאלה מסובכת
מלך אחד, עמד ליד החלון והשקיף על העיר מתוך הנאה וקורת רוח על ממלכתו היציבה והמתפתחת בצורה בלתי רגילה. פעם, הוא משקיף מהחלון, והנה אדם אחד עבר לתומו ליד ארמון המלך. אדם זה היה במקצת מוזר – שער ראשו לבן, ושער זקנו שחור. תופעה זו עוררה את סקרנותו של המלך. ניסה למצוא לה תשובה בעצמו, ולא הצליח. קרא ליועציו והעמיד בפניהם השאלה. ניסו וניסו, ואמרו למלך ״אדוננו המלך,
זוהי תופעה מהטבע, ולא נוכל לענות עליה״. המלך התעקש ואמר להם ״גם תופעה טבעית יש לה סיבה״. אחד היועצים הציע להביא רב יהודי ולשאול אותו. הרב הובא בפני המלך. אשר לשאלה הוא אמר: ״אדוני המלך, השאלה היא טבעית ופשוטה. זה ששער הראש הוא לבן, ושער הזקן שחור. זה מפני ששער הראש הוא צמח כעשרים שנה לפני שער הזקן. ועל כן הוא יותר זקן וצבעו לבן. בבוא הזמן כאשר יזדקן קצת גם שער זקנו יהיה לבך. המלך התפעל מהתשובה, והיועצים יצאו בבושת פנים. פעם אחרת, המלך עמד ליד החלון שלו, ואיש אחד עובר ברחוב אבל בצורה הפוכה. שער ראשו שחור, ושער זקנו לבן. המלך קרא שוב ליועציו, שאל אותם, ולא הצליחו לתת תשובה. המלך ביקש להביא אותו רב יהודי. המלך אמר לרב ״תשובתך הראשונה היתה הגיונית ונכונה. מה תאמר עכשיו על תופעה שונה זו״. הרב עונה ״אדוני המלך, גם זו שאלה טבעית, ויש לי עליה תשובה. זה ששער הראש הוא שחור, בגלל שהראש הוא תמיד מכוסה בתרבוש או ב״רזזא״ (מצנפת). ובכך הוא שומר על צבעו הטבעי ומוגן מפני השמש וכו'. ואילו הזקן הוא תמיד חשוף, וצבעו דוהה בעקבות קרני השמש, רוחות וכו'. כאשר האיש יזדקן, באופן טבעי, גם שער ראשו יהיה לבן״. המלך נדהם מתשובתו ההגיונית של הרב. פנה ליועציו ואמר להם: ״כולכם טיפשים, מה הייתם עושים אילו עמדתי בפני שאלה קשה בענין המדינה״. הוא גם הזכיר להם את פתרון חלומו של פרעה ע״י יוסף, ואמר להם טוב שיש יהודים, שבחוכמתם הם פותרים כל בעיה.
היתר נסיעה באוטובוס בשבת
עם כיבוש מרוקו על ־ידי הצרפתים (1912-1910) נפתחו שערי רווחה ליהודים ממצוקת הערבים (שוד, רצח, השפלה וכו'). מחייתם של היהודים תחת השלטון של הערבים היתה דלה מאוד, מקצתם חיו רק ממקצועות שהערבים לא התמחו בהם, Fגון: צורפות, חייטות אומנותית, ריקמה וכ', אחרים חיו איכשהו מהיד אל הפה בדוחק ובעוני. בבוא הצרפתים, היה צורך בפוטנציאל אנושי לעבודת פקידות בדואר, בבנקים ובמוסדות המימשל החדש. יהודים לא רבים למדו צרפתית בבתי-ספר של האליאנס עוד לפני בוא הצרפתים. ידיעת השפה הצרפתית, אפילו לא מושלמת, הביאה את היהודים, דרך סמינרים מזורזים מטעם הצרפתים, להשתלב באדמיניסטרציה של המימשל החדש, וצעירים יהודים רבים גויסו לעבודה משרדית. הערבים לא הסתגלו עוד לשפה הצרפתית ולא היוו פוטנציאל רציני כמו היהודים לעבודות משרד.
אבל זו אליה וקוץ בה. היהודים, על אף היותם שומרי מצוות היו מוכרחים לעבוד גם בחגים וביום שבת, כי אצל הצרפתים הנוצרים יום ראשון בשבוע הוא יום השבתון השבועי.
יש לציין שיהודים אלה על אף שעבדו ביום שבת, לא אכלו מאכלי טריפה, לא עישנו בשבת, ואפילו נהגו לקבל החופשה השנתית בימי ראש השנה וכיפור. אם בי מבחינה תחוקתית, המימשל הצרפתי קבע שיום כיפור הוא חופשי ליהודים בכל המוסדות. יהודים אלה נהגו להתפלל בשבת במניין מוקדם לפני לכתם לעבודה.
נשארה רק (מחוץ לעבודה ביום שבת) שאלת הנסיעה באוטובוס למקום העבודה ביום שבת. לרבנים, על אף שעצמו עין בעניין עבודה בשבת שהיתה הכרח המציאות והביאה רווחה כלכלית מאוד משמעותית ליהודים, נשארה שאלת הנסיעה בשבת, ואיך להימנע ממנה. לא נמצאה תשובה לשאלה זו שמהווה עבירה נוספת על העבודה ביום שבת.
הרה״ג יוסף משאש זצ״ל קיבל מאות מכתבים רבים ממרוקו ומארצות אחרות בשאלות הלכה שונות, והוא כינס את תשובותיו בשני ספרים חשובים: ״מים חיים״ ו״אוצר המכתבים״, מלבד עוד שלושים חיבורים שהוא חיבר על נושאים שונים. דרכו של רב זה היתה למצוא הקלה מסוימת, על סמך מקורות רבים, מבלי לפגוע בגוף ההלכה, בהתחשב עם רוח הזמן. גם שאלת הנסיעה בשבת לגבי העובדים שנאלצו לעבוד בחגים וביום שבת, הובאה בפניו, ולאחר עיון מדוקדק הוא קבע (ראה בחיבוריו הנ״ל): יהודי המוכרח לנסוע לעבודתו בשבת או בחג, יכול להפחית העבירה במספר דרבים –
א) הנוסע בשבת לא ישלם דמי הנסיעה במזומנים, אלא יקנה כרטיס מינוי חודשי, אותו ישיג לניקוב לידי הנהג.
ב) לא יעמוד לבדו בתחנת האוטובוס, אלא יחכה עד שגוי אחד יהיה בתחנה, שלא ייראה שהאוטובוס עצר בתחנה למענו. בבל אופן, אם אין גוי אתו, אסור לו לעלות לבד וראשון לאוטובוס.
ג) בעלותו לאוטובוס לא יישב אלא יחזיק במוט ויעמוד כל הזמן.
ד) בהגיעו לתחנת הירידה למקום עבודתו, לא יצלצל לנהג לעצור, אלא יחכה עד שגוי אחד יצלצל, ויירד אתו, אפילו אם תחנת הירידה היא רחוקה קצת ממקום עבודתו. יחכה עד שגוי אחד מהנוסעים יצלצל, והוא יירד וילך לעבודתו ברגל, ממקום תחנת הירידה.
זהו הרע במיעוטו, שבלית ברירה אחרת נתקבל בהכרח המציאות אפילו על דעת הרבנים. הרב הזה הקל בכמה דברים אחרים, ראה בספריו הנ״ל.
קורות היהודים בספרד המוסלמית-א.אשתור
כאלה וכאלה העלו יהודי קורדובה בזכרונם. בכל לבם היו לצד המוסלמים שעמדו לפני העיר, אך ידם קצרה מלעשות מעשה. משמרות הגוטים הפרידו ביניהם ובין האפריקאנים שצרו על העיר. והנה באחד הלילות התעננו השמים, החל גשם לרדת ולאחר מכן אף ברד. המשמרות שעל החומה חיפשו להם מחסה וזנחו את סיבוביהם. באותו זמן נשמעה המולה כלשהי. האפריקאנים ניצלו את החשכה כדי לעבור את הנהר במקום שלא היה עמוק. החומה הדרומית של העיר נבנתה על גדת הנהר, במרחק של שלושים אמה ממנו, או אף פחות מזה. משהגיעו אנשי מגית׳ אל הגדה הצפונית של הנהר אצו למקום ששם היתה פירצה בשכבה העליונה של החומה. לפני הפירצה היה עץ תאנים. חיש מהר טיפסו עליו וקפצו ממנו על החומה. מי שעלה בראשונה העלה את הבא אחריו ולא עברו אלא דקות ספורות וקבוצת אנשים היתה על החומה. מיד ירדו מבפנים, התקרבו למשמר של השער הקרוב, התנפלו על אנשי הצבא המופתעים והרגו אותם. השער נפתח לרוחה ודרכו פרצו פיקודי מגית׳. הם שלפו את חרבותיהם, פה ושם ניסה מישהו להתנגד וראשו נערף. מרבית האזרחים הידקו את הבריחים שבשערי בתיהם ולא השמיעו קול ואילו המושל עם גדודו נמלטו אל כנסייה שממערב לעיר והתבצר בה. כאשר יצאו בבוקר תושבי קורדובה אל רחובות העיר וראו שמגית׳ קנה לו שביתה בארמון המושל טעמו טעם של שיעבוד, אולם היהודים שבעיר רננו וצהלו. זד. היה היום אשר לו קיוו. מיד באו בדברים עם שר הגדוד המוסלמי והוא גייס אותם לצבאו ומסר להם את התפקיד לשמור על העיר מגית׳ שיכן את אנשיו בעיר והתחיל במצור על אותה כנסייה שבה התבצר שר העיר הגוטי. זה היה בנין חזק והנצורים שמנו כארבע מאות איש התגוננו בעוז. המצור נמשך שלושה חדשים עד שהמוסלמים הספיקו להפסיק לנוצרים את אספקת המים. אז נאלצו הנוצרים להסגיר עצמם והוצאו להורג. מושל העיר ניסה לברוח אך נתפס והובא אחר כך אל הכיליף בדמשק.
מה שקרה בקורדובה קרה גם בערים אחדות של ספרד. בכל מקום התעוררו היהודים והושיטו למוסלמים עזרה במלחמת הכיבוש. הכרוניסטים הערביים מספרים לנו מה שנעשה בערים הראשיות, אך קרוב לודאי שכזאת נעשה גם בערים קטנות יותר ובעירות שונות. היסטוריון ערבי קדום אומר שבכל מקום שהמוסלמים מצאו יהודים מסרו להם את התפקיד של חיל המשמר, השאירו אתם אחדים מאנשיהם ואילו מרביתם המשיכו במסע הכיבוש. היסטוריון ערבי שכתב אמנם בתקופה מאוחרת, אך שאב ממקורות קדומים ומהימנים, חוזר על דבריו ומוסיף לפרש שבמקום שלא נמצאו יהודים הצטרכו להשאיר מספר יותר גדול של מוסלמים. מדברי ההיסטוריונים האלה עולה שעזרת היהודים היתה חשובה מאד בשביל המוסלמים. הרי המספר של צבא טארק היה קטן ומאחר שהמצביא המוסלמי הצטרך להשאיר אנשים בערים שכבר כבש ולשלוח גדודים לכיבוש ערים אחרות אשר חילות המצב שלהן איימו על דרכי התחבורה שלו, הלך וקטן מספר גדודיו ככל שחדר ללב המדינה. שיתוף הפעולה מצד היהודים הביא לו איפוא תועלת מרובה, כי הוא איפשר לו לשחרר חילים מן השירות של חיל המשמר בערים הנכבשות ולהשתמש בהם בתור חיל מחץ לכיבושים חדשים. ברי שהיהודים מסרו לפולשים פה ושם ידיעות חשובות ושימשו גם מרגלים כשם שעשו זאת תומכי בית ויטיצה, ששיתפו אף הם פעולה עם אנשי טארק בכל מקום שדרכה בו כף רגליהם. בערים רבות הופיעו איפוא מוסלמים מעטים בלוית מצדדי בית ויטיצה ובעזרת בני בריתם והיהודים שבמקום כוננו את המשטר החדש. מאחר שרבים מן השרים והפקידים, העשירים והכמרים ברחו אל צפון הארץ׳ ניטשו בתים ונכסי דלא ניידי למכביר וודאי שהיהודים ושאר אנשים ששיתפו פעולה עם הכובשים שמו עליהם את ידיהם. אולם את היהודים דחף בראש וראשונה יצר הנקמה לעזור לצבא טארק. פלישת המוסלמים נתנה להם הזדמנות לשלם לצוררים מה שעוללו להם ולאבותיהם משך דודות רבים.
כשם ששלח את מגית׳ אר־רומי לכבוש את קורדובה, כך שלח טארק אחרי נצחונו על יד העיר אסיכ׳ה פלוגות צבא אל הגלילות שבדרום־מזרח של ספרד, בעוד שהוא עצמו החליט להתקדם לעבר טולידו, בירת הארץ. משלוח הגדודים האלה אל המחוזות ההרריים שבדרום היה הכרח צבאי, כי אילמלא עשה כך המצביא היה צפוי להתקפל מן העורף. אם כי לא היה ביכלתו לשחרר למסע זה כוחות מרובים ולהבטיח לו כיבוש של כל הגלילות שבחלק זה של חצי האי, הרי מכל מקום יכול לקוות שגדודיו ירתקו שם את אויביו ויכינו את הרקע לכיבוש ממש. כמובן הביא בחשבון שגם בגלילות אלה יושיטו לו היהודים ותומכי בית ויטיצה עזרה. תקותו זו לא נתבדתה. כאשר הגיעו פלוגות של צבא טארק אל מאלגה היתה העיר כמעט ריקה מאדם. תושביה ברחו והסתתרו בהרים וגם היהודים שהתגוררו שם נטשו אותה. טור אחר של מוסלמים חדר לעמק הכֶ׳נִיל והתקרב אל העיר הראשית של הגליל הזה שנקראה אז איליבֶרי. מרבית החילים שכבשו מאלגה ואת הגליל שלה פנו לצפון והתאחדו עם הטור שעלה על אילברי. חיל המצב ותושבי העיר שעזרו על ידם סגרו את השערים וניסו להתנגד לפולשים, אך התנגדותם לא נמשכה זמן רב. המוסלמים פרצו לעיר ולכדוה וכמו בקורדובה גייסו הכובשים את היהודים לחיל המשמר.
אבני זכרון לקהילת מראכש – חביב אבגי
על ילדים ועקרבים
הילדים עסוקים מאוד בלילות הקיץ החמים, זה זמן מה הם מתארגנים. על מנת שלא להפסיד את עונת הצייד…לזה היו מכינים כל הדרוש מבעוד מועד, קופסאות גפרורים ריקות כמה שיותר, ולפחות אחת מלאה. נר, פינצטה ואולר, זה למקרה של עזרה ראשונה חס ושלום. חלוקת אזורי הצייד מתבצעת על ידי מנהיגי השכונה, אין צורך לריב יש מקום לכולם. לעקרבים חם, והם יוצאים ממאורותיהם, צועדים בסך בצדי הקירות. בהן " שחורים, ירוקים, וצהובים, בצמדים או ביחידים. עוקציהם מזדנבים אחריהם או מזדקרים , דרכים לכל זיע וניע, ונא לא להפריע. הם אינם מרשים דריסת רגל לא נעולה או יד מדשדשת באפילה, כי עקיצתם עקיצת עקרב. בוודאי אתם חושבים : זה היה תחביב מסוכן אך לגבי הילדים זה היה סתם שובבות קיץ להעביר את הזמן. בשביל הרבה ילדים כמוני, זו הייתה ממש מלחמת מצווה של קריאת נקם. כמו הזעם של יתוש המזמזם לך באוזן במנגינה איומה, אחרי שרווה מדמך בדממה, וכל ישותך אומרת נקמה !. למרבה הפלא יתושים לא היו במראכש, מקומם תפשו פשפשים. אבל עקרבים יש ויש ! וגם נחשים לא חסר. אם לא תחפש את קרבתם אתה לא תידרש כל כך להיזהר, עקיצות עקרבים היו מכת הקיץ, אך תודה לא-ל לא היו מתים ממנה.
הילדים הולכים בזוגות, אחד מחזיק את הלפיד ומאיר לחברו ההולך לפניו. סורקים בחורים ובסדקים לאור הלפיד, שאינו רצועה מצמיג של אופניים. הולכים בריכוז של ביעור חמץ, כאן מותר לדבר ולתת עצות אחד לשני. למזלם העקרבים לא רואים ולא שומעים, הילדים סורקים בעיניים לאורך הקירות, העקרב דוהר בריצה. רפאל מסנן מבין שפתיו בסלנג ילדותי את מי את הולכת לעקוץ ? שאבא שלך ימות….עוצר את הריצה של העקרב על ידי מקל קטן הנמצא ביד שמאל, ולוחץ על בטנו. העקרב מכה בעוקצו על המקל, אך הפעם זה היה נשק חסר תועלת. בזהירות ומיומנות הילד תופש את העקרב ומוריד לו את העוקץ, ברוב המקרים בציפורניו, ודוחף את העקרב אל תוך קופסת הגפרורים, השלל נמדד בסופו של הציד. חלקו מגיע למבוגרים למעשה קונדס, כשמישהו צריך להדליק סיגריה מניחים קופסת גפרורים לידו, או מחליפים לו את שלו. במקום הגפרור, שולף את העקרב ! כמובן ללא העוקץ. הילדים מציעים אותם גם כעגילים לבחורות, ולפעמים היו כאלה שהשתמשו בהם לשימוש כתרופה לכל מיני מרעין בישין. לפעמים קורה ויש תאונות עבודה, רפאל היה אלוף בלתי מוכתר שהספיק ליטול עוקצן של מאות עקרבים. לילה אחד חם, רפאל חשב שהנה מצא משהו מיוחד, אוא-ה עקרב כזה מזמן לא תפס. רפאל שמח על המציאה, הזדרז ולחץ במקל על בטנו של העקרב, ובדחילו יישר את זנב העוקץ לתפיסה להסרתו.
תפש וניגש למלאכה, העוקץ כבר יה כמעט בידו. ו….אז העוקץ של הנקבה הגיח מאי שם, ותקע לו היישר לאצבעו הסובלת מכאבי תופת. אכן זו הייתה נקמת הנקבה שגרמה לתאונת עבודה. הנעקץ זכה לטיפול מסור מיד חבריו למקצוע, הוציאו לו את העוקץ, שרטו, מצצו, וחבשו לו כדין, והכל בא על מקומו בשלום אפילו לא צריך להודיע להורים. אסתר ישנה עם הוריה בחצר שנת ישרים תמימה. ולפתע באמצע הליל התעוררה בצווחה איומה, שקרעה את הדממה, בחצר הייתה מהומה.
אסתר רוקעת ברגליה, מכאבי תופת של עקיצה. העקרב משלשל מבגדיה בבריחה שלאחר מעשה, לא לפני שהשאיר את עוקצו בין דדיה במרכז החזה. מישהו עשה לה שם עבודה של חובבן, נטל את העוקץ, ועשה כמה " איקסים " במקום העקיצה, בתער גלבים, מצץ את הדם וירק כמה וכמה פעמים וזהו. ואכן ברוב המקרים, היה זה הטיפול המקובל. מאז עברו הרבה שנים אך " האיקסים " על חזיה של אסתר אינם נעלמים.
מקנס ירושלים דמרוקו-שושלת משפחת טולידאנו.
שושלת משפחת טולידאנו.
ראיתי לנכון להעלות את זכרם של אבותינו הראשונים, אראלים ותרשישים שחיו במקנס לפני מאתיים שנה בערך כמו שמובאים בספר ״מלכי רבנן״ ע״י המחבר ר׳ יוסף בנאים זצ״ל: שהיה אחד מבאי בית הסבא ר׳ אהרן סודרי זלה״ה מוקירו ומעריכו, ושמעתי מפיו שאומר לסבא כמה למדנו בבית הזה ביחד.
מו״ה יעקב טולידאנו זצ״ל הנקרא מהרי״ט הוא אחד מארבעה בנים שהוליד הרב משה בן ברון טולידאנו זצ״ל רמו״ץ במקנאם הוא חי במאה החמישית והששית הוא היה תלמיד מובהק של הרב המשבי״ר זצ״ל, ובעוד רבו חי בשנת ת״ץ נמנה גם הוא עם אחיו ר׳ חיים בבה״ד, בשנת תצ״ו מנוהו הקהל משגיח כללי על קצבת יין שרף שראוי לכל אחד מיחידי הקהל לעשות ולבל יוסיף מכדי צרכו, ומשגת תק״ו והלאה נשאר הוא ראב״ד והמנהיג הראשי שבעיר וכל השררות שבעיר היו בידו וביד משפחתו והוא ניהל את עדת מקנאס יותר מארבעים שנה, ונחשב נושא דגל ההוראה בכל המערב משנת תק״י ועד שנת תקל״א שאז בחודש אייר של השנה ההיא נתבש״ם, במותו נשלחו אגרות תנחומים מרבני המערב שבהם מזכירים רוב חוכמתו וגודל האבידה אשר אבד חסיד מן הארץ, הרב הנז׳ השאיר אחריו ביאור על התורה, דרושים, פירוש מאמרי חז״ל ואגדות התלמוד, חיבור על ד״ח שו״ע, חי׳ על רוב הש״ם ג״ח, שו״ת ברך גדול, ספר ״אוהל יעקב״ על פירוש רש״י והרא״ם על התורה, חמשה חלקים (בב״י אחד נקרא ״קול יעקב״), ובהקדמת ספר מלאכת הקודש נמצא שבשנת תצ״ד רדפו אחריו איזה חכמים ליקח גם הם חלק מן השררות שהיו בידו וביד בני משפחתו ולבסוף ולא רדפו אחרי בני יעקב עי״ש, ובספר ״תהלה לדוד״ מרן ר׳ דוד חסין זצ״ל נמצאו שם קינות לפטירת מהרי״ט ע״ה, ולשמע אוזן כשנתבש״ם אחיו במוה״ר ברון בירושלים תובב״א בעשרה בטבת שנת תע״ב למחר ישב בסדר אבלים חלוץ מנעליו ואמר להם אתמול נתבש״מ אחי ר׳ ברוך זצ״ל ותמהו כל הרואים על השמועה הזאת ואח״ך באה שמועה מירושלים שנלב״ע ביום שאמר מהרי״ט זצ״ל, הרב הנז׳ שמש ברבנות יחד עם רבי חיים טלידאנו זצ״ל אחיו ועם ר׳ מרדכי בירדוגו זכרם לחיי העולם הבא.
מו״ה יעקב טולידאנו זצ״ל במקנאס נתמנה דיין בשנת התפ״ג ליצירה ונתבש״ם בשנת תקכ״ג והוא בן בתו של מו״ה יעקב מלכא זצ״ל בפאס.
מוהר״ר יעקב טולידאנו זצ״ל בכהר״ר ברוך ז״ל מחכמי מקנאס נתבש״ם בחודש חשון תקכ״ו תוך שמונה ימים לחליו שחלה בחולי הקדחת כמ״ש בספר ״קול יעקב״ למוהר״י בירדוגו זצ״ל דף קי״ז.
מו״ה ברוך טולידאנו זצ״ל ב״ר יעקב הוא אחיו השני של ר׳ משה זצ״ל, הרב הנז׳ היה מו״ץ במקנאס עם הרה״ג מוה״ר רפאל בירדוגו זצ״ל ועוד רבנים אחרים נולד בשנת תצ״ח ונתבש״ם ביום שב״ק ד׳ בתמוז תקע״ז בן פ׳ שנה כמובא מספר ״קול יעקב״ בחלק קול נהי ושם הרבה לספר בשבחי הרב הנז' וחיבר ח״י דינים ושו״ת ועדיין בF״י, ובשו״ת ״תקפו של יוסף״ ח״ב סי׳ קב׳׳ד קב״ו נזכר שם ר׳ ברוך ז״ל, וראיתי הסכמה אחת משנת תקס״ד וחתומים בה כסדר הזה מוהרר״ה בירדוגו זצ״ל, א׳ ואחריו מוהרד״ב הנז/ ואחריו מוהר״ר שמואל בן וואעיש, ואחריו מוהר״ר פתחיה בירדוגו, ואחריו מוהר״ר יעקב בירדוגו, ואחריו מרדכי דאנינו זכרונם כולם לברכה, וראיתי פס״ד מהרב הנז׳ זמנו סיון תקנ״ח לפ״ק.
מו״ה ברוך טולידאנו זצ״ל ב״ר יוסף בהרה״ג מו״ה דניאל טולידאנו המגורש מקאשטילייא, ודור ששי ממנו מצאתיו חי׳ בש׳ תקפ״ג לפ״ק.
מו״ה ברוך טולידאנו ב״ר משה זצ״ל הוא אחד מארבעה אחים שהוליד מוהר״ר משה הנז' הוא אחד מחכמי מקנאס והיה תלמודי גדול בן מוכח מהקינה שקונן לפטירתו הרה״ג מוהר״ר יעב״ץ ז״ל והיא נדפסה בספר ״בעת לכל חפץ״ דף צ״ד, ובשנת תע״א נסע לירושלים ונתבש״מ טבת תע״ב, ולא ידענו מהרב הנז׳ אם השאיר אחריו איזה חיבור, ידענו ממנו איזה פיוטים וקינות, וראיתי שאלה ממנו ששאל למוהר׳׳ר יעב״ץ זצ״ל ובתוך השאלה כתב אליו בזה״ל, וכבר נשאתי ונתתי בזה עם מ״ו כמוהר״ר חביב נר״ו, מדבריו מוכח שהוא תלמיד מו״ה חביב זצ״ל.
מו״ה דניאל טולידאנו הא׳ ב״ר יוסף זצ״ל מו״ץ במקנאס, והוא מהמגורשים מקאסטילייא ונתיישב בפאס ונהיה שם, ראש ישיבה והיה ידוע לראש חכמי קאסטילייא, ומצאתי בכת״י עתיק בזה״ל נמ״ך בבת״י הרה״ג חביב טולידאנו ז״ל בנו של הרה״ג חיים טולידאנו זצוקל״ה שהרב כמוהר״ר דניאל טולידאנו בנו של כמורהח״ט מגירושי קאסטילייא ונתיישבו כאן במקנאס בשנת תכ״ה לפ״ק ע״ב, עוד מצאתי בכת״י הרה״ג מוהר״ר יעב״ץ זיע״א כשהזכיר מוהר״ד הנז׳ כתב עליו הרב המופלא ראש חכמי פאס מהמגורשים.
מו׳׳ה דניאל טולידאנו הב׳ ב״ר יוסף ב״ר דניאל הא׳ הוא היה ריעו ומיודעו של מוהר״ר יעקב ששפורטש זצ״ל ויצא לעזרתו במלחמתו להפר עצת השבתאים הוא היה מיועצי המלך מולאי ישמעאל במקנאם.
מו׳יה דניאל טולידאנו ז״ל ב״ר יהודה רמו״ץ במקנאס חי במאה הה׳ והוא נתבש״מ בעשי׳׳ת ש׳ תקל״ז כן מצאתי בספר דרושים למוהר״ר אברהם מנסאנו זצ״ל כשדרש על מוהר״ר משה אבן זמרא זצ״ל עורך הספר גם על הרב הנז׳ וכתב בזה״ל על מות ציר נאמן איש חיל רב פעלים חמדת הלבבות מכלל יופי במעלות המדות איש תבונות איש חמודות וכו׳ שעלה אל האלהים זך בלי פשע וחובה בעשרת ימי תשובה שש ועשה צדק באהבה וכו׳ הרב הנז׳ הוא אביו של הרב המחבר ספר מלאכת הקודש.
Conciles des rabbins du Maroc 10-11 juin 1952 – Tekanots
Conciles des rabbins du Maroc 10-11 juin 1952
Tekanots
DE LA PROCEDURE DES FIANÇAILLES RELIGIEUSES
Considérant que, pour se dérouler dans l'ordre et dans la forme désirable, les Kidouchin doivent relever exclusivement d'un rabbin qualifié ;
Que, pour éviter les risques d'incidents et d'inconvénients parfois sérieux découlant du déroulement des Kidouchin antérieurs au mariage, il est souhaitable que leur célébration ait lieu lors de la cérémonie de celui-ci
Le Concile décide :
- Les notaires rabbiniques sont responsables de la procédure des fiançailles religieuses ;
- Celles-ci n'auront lieu que lors de la célébration du mariage sauf cas sérieux admis et autorisé par l'autorité rabbinique.
INSCRIPTION SUR UN REGISTRE AD HOC DES ENFANTS NON LEGITIMES
Considérant que la loi mosaïque interdit l'alliance, par le mariage, à des personnes nées de rapports licencieux ;
Considérant qu'il appartient au Rabbinat de veiller à l'observation de cette prescription religieuse ;
Le Concile adopte les mesures suivantes :
A Il sera tenu dans chaque Juridiction rabbinique un registre sur lequel seront inscrits les enfants non- légitimes (adultérins, incestueux, naturels) ;
b Dès qu'une naissance d'enfant non légitime sera signalée
à un juge rabbinique, celui-ci est tenu d'en informer immédiatement le Haut Tribunal Rabbinique ;
c Cette information doit être accompagnée de toutes pièces
ou de renseignements relatifs à la naissance en question et notamment la déclaration de la mère sur l'origine de la paternité de l'enfant ;
d Après examen du cas signalé, le Haut Tribunal Rabbinique demandera aux Juridictions rabbiniques (Tribunaux rabbiniques et Prétoires de Rabbins délégués) d'inscrire l'enfant non légitime sur le registre ad hoc (§ a) ;
e Les magistrats rabbiniques sont tenus de consulter attentivement le registre ad hoc avant d'accorder tout mariage.
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
ביד חזקה
״יהודי, מה אתה עומד ומסתכל? אין לך מקום אחר להיות בו ?״ – צעק ערבי, פועל נמל, על רבי חיים פינטו הקטן. היה זה בצעירותו של הרב, כשיצא לנמל כדי לחזות באוניות הבאות ופורקות את מיטענן. הערבי החצוף לא הסתפק בדברים, וכתוספת סטר לרב בחוזקה.
מעוצמת הכאב והעלבון החל הר״ ח לבכות, ואמר: ״איני זז מכאן עד שאראה את זכות אבותי מתנקמת באותו רשע״.
עם הרב היו שלושה חברים, שהפצירו בו כי יעזוב את המקום כדי שלא יהפוך שוב לקורבן. הרב סירב, ואמר להם: ״בואו הישארו כאן, כי הגיע זמן מנחה״.
הם טרם סיימו להתפלל ויד ה׳ היתה באותו ערבי, שהחל לזעוק ולהתפתל מכאבים. מייד הביאו עגלה, ופינו אותו לבית חולים.
הרב וחבריו התקרבו אל אלה שעמדו ליד הפועל, ושאלו אותם מה בדיוק קרה שם. אלה הסבירו להם, כי בעת שהערבי משך חבל, שהיה כרוך על ידו, השתחרר לפתע המטען, שהיה קשור לחבל, ומשך בעוצמה את החבל. מעוצמת המשיכה קטע החבל את ידו של אותו פועל.
לאחר מספר שבועות התאושש הערבי, ומייד מיהר לבקש מחילה מהרב חיים פינטו הקטן, על שעלב בו בנמל. בזמן שהוא שכב בית החולים היה לו זמן רב להרהר בקורות אותו יום, והוא הבין שלא היה זה מקרה שהיד, שסטרה לרב – נתלשה מגופו.
עצה טובה קא משמע לן
הרב יוסף אסרף הגיע מהעיר אקא למוגאדור עם שמונה גמלים עמוסי עורות. כהרגלו ניגש תחילה אל הרב חיים הקטן כדי לקבל ברכה ועצה. אז הציע לו הרב כי ישכור מחסן לאיחסון העורות ורק כעבור חודשייים ימכור את הסחורה. הרב הסביר לסוחר, כי בעוד חודשיים יוכל להרוויח סכום גדול יותר, ואם ימתין – שכרו בצירו.
הרב הבליג על העלבון וביקש לשוחח איתו ביחידות. הוא סירב, ואז ביקש הרב מהנוכחים כי ייצאו מהחדר. אז אמר הרב לעז־הפנים: ״אתה לא צודק בדבריך. יש לי אות, שיוכיח לך כי כפי שדברי נכונים בו – כך הם נכונים בדברים שאמרתי לך. ובכן, האין זה נכון שבתענית אסתר חשת ברע, לקחת פרוסת עוגה ורצית לאוכלה? אלא שבאותו רגע דפקו בדלת, ואתה חששת שמישהו יראה אותך אוכל ביום התענית, והצנעת את העוגה בכיס הגלימה. לאחר מכן התחבאת בחדר קטן, ומרוב בהלה אכלת את העוגה מבלי לברך ואחר כך שתית מים מכד, כשאתה טובל את כל ראשך. מאז אתה סובל ממיחושים בראש״.
לא שווא ידברו
משפחות מיארה וזוביב התגוררו בשכנות בעיר מוגאדור. שתיהן היו יהודיות, אך חלוקות ביחסן לרב חיית פינטו הקטן. משפחת מיארה היתה מחסידיו של הרב, האמינה למוצא פיו ובטחה בו. משפחת זוביב לא השתייכה על קהל חסידי הרב, ולא האמינה בכוחו של הצדיק.
ויהי בחצי הלילה, והרב ניעור לפתע משנתו בגלל חלום שחלם, ורץ לבדו אל בית משפחת מיארה. אלה נמו את שנתם, לאחר היום המפרך שעבר עליהם: בת המשפחה ילדה באותו יום בן במזל־טוב, ולאחר המאורע המשמח והמרגש היו בני המשפחה זקוקים לשינה טובה, ובמיוחד האם־היולדת. משום כך התקשו להתעורר לשמע הדפיקות על הדלת, בשעה לא מקובלת זו של הלילה. אלא שהרב לא ויתר, ולאחר שהעיר אותם משנתם העמוקה פקד עליהם כי ייצאו מייד מהבית, מבלי להתמהמה, וייצאו מחוץ לעיר. כולם, בלי יוצא מהכלל, כולל התינוק בן יומו. ״אל תשאלו ואל תתמהמהו, חושו עתה ושובו מחר הביתה״, דחק בהם.
משם מיהר לבית השכנים, משפחת זוביב, וחזר על מעשהו. אולם, אלה התרגזו על ההפרעה בשנתם ולא קיבלו את דברי הרב. הר״ח חזר והפציר בהם כי יעשו כדבריו, אך הוא היה בעיניהם כמתעתע. ״החלומות שווא ידברון״, אמרו לו. ״ביתנו הוא מבצרנו, וכאן אנו בטוחים. מדוע שנצא? בחוץ יותר בטוח? מה החלום הזה אשר חלמת?״ – אמרו האנשים, שזה מקרוב הגיעו מאלג׳יר והשתקעו במוגאדור.
הרב המשיך והתחנן כי יחוסו על נפשותיהם וייצאו מהעיר, אך הם לא הסכימו. כשראה הרב כי דבריו לא נכנסים לליבם, חזר אל בית משפחת מיארה כדי לוודא כי אכן יצאו. הוא מצא אותם בהכנות אחרונות, עוטפים היטב את העולל ויוצאים. הרב הצטרף אליהם, ושהה איתם כל אותו לילה מחוץ לעיר.
למחרת בבוקר שב איתם העירה. בעוברם ליד בית משפחת זוביב ראו מהומה והתקהלות, ואז הסתבר להם כי בלילה קרס הבית על יושביו, וגרם למותו של ראש המשפחה. יתר בני הבית נפצעו. הרב פינטו ייסר את עצמו על כך שלא התעקש עוד יותר בלילה, כדי לשכנע את ראש המשפחה כי ייצא מהבית עד יעבור זעם. אולם, האלמנה אמרה לו כי הוא עשה ככל שביכולתו, ואין הוא אשם בכך שבעלה המנוח אטם את אוזניו משמוע.
משפחת מיארה חזרה לביתה, שלא ניזוק. הרב פינטו סעד את בני משפחת זוביב כמה שנים, עד שהחלימו לגמרי מפציעתם, ואז יצאו מהעיר ועברו לאלג׳יר, להתגורר אצל בני משפחתו של הבעל.
הקהלה והשד"רים – רבי דוד עובדיה זצ"ל
רבי מאיר עובדיה
כולל ועד עדת המערבים – ירושלים שנת ה׳ תרכ״ט (1869)
שד״ר זה לא נודע מקורו כעת, ואף לא נזכר בספרי השדרי׳ם אשר לפני
דא תהא למיקם כי האיר אל עבר פנינו הרב שד"ר מק״ק המערביים אשר בעיר עז לנו אלקים, כוננה עליון. ויבן אצלו ציון כי״ר ה"ה כמוה״ר מאיר עובדיה. ש״ץ ואייתי מתניתא בידיה וברוך מפיו יקרא את כל התלאה צרת הבת ירושלים מדלית איסר. חסרון כיס קשה ירדנו לצערים׳ עם ה'. ואנחנו קמנו ונתעודד ועשינו לו נדבה כנימוס. להחיות עם רב. שמה נקבצו באו ממורח וממערב. ועם היות כי לימים שעברו היו מקבצים על הגבאות מדי חדש בחדשו. מן החצירות ומן הבתים פעם אחת בחדש חטים ושעורים. ומעות לזכות אחינו בני בריתנו ק״ק המערביים אשר בירושלים תוב״ב. מ״מ לפי רוב הימים בוטל התמיד מחמת הרעב שעבר לתפ״ץ. והנה בעתה עלתה הסכמתינו עם הרב השד״ר להפקיד פקידים לקבוע מהיום הזה והלאה. קופה אחת לזכות המערביים הע״י. להיות גובים כל שני וחמישי מבתי כנסיות מאת כל איש אשר ידבנו לבו הן רב הן מעט. ומה שיתקבץ בעזר משדי יהיה השליש לעניי עירינו. וכי חלקים לק״ק המערביים וש״ץ אבותינו כי״ר יש״ץ החופ צפרו יע״א בחדש זו משנת וברך את נחלתך לפ״ק וקיים
ע״ה רחמים יוסף אנ׳ייני ס"ט – חיים אליהו ס"ט – רפאל משה אלבאז ס"ט
רבי אברהם יוסף בכהר׳ שלמה
שליח כולל ״בית אל״
שנת תר״ל – תרל״ב (1870 – 1872)
ראה מה שכתבנו על אביו ר׳ שלמה שהגיע לצפרו באותה שליחות בשנת תרי״ג וראה בס׳ אנצק׳ לתולדות חכמי א״י א׳ עט. קל״ח.
ממכתביו כאן ניכר שכברוהו, ״והן בעודינו חי זכר אזכרכם על כל הטובות אשר עשיתם עמדי״ וכו'
המכתב אל הגזבר אהרן אלבאז, ובו מקומות פנויים למלאת לכל שדרי שיוצא למענם, וחתום מר יוסף ויטאל ז״ל ועוד.
בהר הקודש ירושלים תובב״א
היום… לחדש … שנת…
בעזהי״ת יברכך ה׳ מציון, וראה בטוב ירושלים. יפרח בימיו צדיק ורב שלום
יקר מחכמה. האשל אשר ברמה. יקר תפארת. כולו בהדרת, יקר רוח איש תבונה, מלא רוח חכמה ובינה ה"ה הגביר המרומם, נדיב נדיבות שר ואור יומם כמוהר״ר סי׳ סי׳ אהרן אלבאז יצ״ו נר״ו יאיר וחי לעולם. בריא אולם. כיר״א
מראש מקדמי אר״ש יעבור שלום. תקרב הלום. ואנו ליה עינינו תכון תפילתנו. מול שכינת עמינו. השוכן בציון אחר כתל המערבי. עטרת צבי. ולפני המעון הקדוש מה נורא המקום הזה מקדש מעט בית אל ימצאנו למען יחי הוד לנצח ברבות הטובה. גם עד זקנה ושיבה. ואת יקר תפארת גדולתו ירום תשא וגבה נס״ו. ובא האות מודעת זאת אליך השר ידיד עליון וידיד נפשינו, כי הניע עת לחננה לשלוח שדרי למחיית וימן ה׳ לנו ציר אמונים האור כי טוב הדר הוא מעלת הרב הכולל. בישראל להלל, חן ערכו מי ימלל. ספרא׳ נהר נזכ״י פלפלא חריפתא כמוהר״ר אברהם יוסף ב׳ שלמה הי״ו חתנא דבי נשיאה הרב המופלא. חק לישראל כמוהר״ר יאודה ב׳ שלמה הכהן זלה״ה, הוא ההולך קדמת אשור בשליחות דידן ומפיו ידע רו״מ את עמלינו ואת לחצינו ובמה אנן קימין, כי הן בעון הקיפונו צרות רבות ורעות מכלות עיניים ומדיבות. כאשר הארכנו באגרת הכוללת ודבר שפתים אך למחסור. להדאיב נפשו היקרה לספר לפניו מקצת צרותינו אשר לא יכילון מגילות וידענו גם ידענו במזגו היקר חפץ חסד ומרבה להטיב הטוב והמטיב דאוריתא ובפרט עם המקום המקודש הזה אשר עצמו מספר כל תהלותיו וזה שער השמים אשר עיני כל ישראל עליו להגן על כל אחינו ושרינו שבגולה. כי שמה ישבו כסאות מאנין תבירין דקב״ה תבע ביקריהו. ותמיד לא יחשו יומם ולילה לא ישבותו להעתיר על כל אחינו ב״י ולארקא ברכאן לכל הנפוצים בגולה, ובכן בחסדו הגדול בטחנו למען יחזיק במעוזו וממכון שבתו יפן ברחמיו לשים עין השגחתו על הרב מר ש דייר לן להיות לו להדיר עדר לקרב לו התועלת טובה כפולה ומכופלת כמדתו הטובה עושה מאהבה לא נצרכה אלא להעדפה לסעדו ולתומכו ולצוות עליו בכתבי צוותא אי משום כבוד הרב השד"ר אברהם יוסף ב׳ שלמה היו׳, ואי משום המקום המקודש הזה. ונאמן בעל הגמול לשלם במטבא על כל פרוטה תרקבא, למען יאריך ימים ושנים, דשנים ורעננים, בבנים ובני בנים.
הון ועושר בביתו. תרב גדולתו, כיר״א: הלכ״ד עמוסי התלאות ומעתירים בעדו החיים והשלום:
יוסף ויטאל – אברהם יוסף ס״ט – רחמים חיים ענתבי ס"ט – אפרים ב׳ משה פירירא
הצעיר שמח גאגין – אהרן עזריאל
אורה של ירושלים – רבי שלום משאש זצוק"ל
עין במר בוכה ולב שמח
התרגשות ושמחה עצומה אפפה את הציבור כאן בארץ הקודש בהיודע שרבנו נבחר ברוב גדול, אסיפות ומסיבות ערכו לכבודו בכמה וכמה מקומות כאן בארץ הקודש, ביודעם את הזכות שנפלה בחלקם שרבנו יעלה ארצה ויכהן פאר בעיר שכולם מתפללים לשלומה ולבנינה.
כשנשמע הקול בקזבלנקא ניסו לשכנעו ולשדלו שישאר עימהם כי מאוד נקשרו עימו, כי היה נושאם כאומן אשר ישא את התינוק בהיותו מכהן בתפקיד. הרב הראשי למרוקו והיה ראב״ד, דרשן, מגיד שיעור, שליח ציבור, וכל עניני הדת היו תחת שבט ביקורתו, והתקשר מאד עם בני הקהילה בהיותו משתתף כמעט בכל אירוע, עריכת קידושין, אזכרות, דרשות, גם היה המקשר בינם לבין המלכות, אך כיון שראו שרבנו איתן בדעתו שמחו בשמחתו על הזכות שנפלה בחלקו של רבם לחונן את עפרה של ארץ הקודש מתוך כבוד והדר. וכפי שמעיד רבנו על עצמו, שאף שזו היתה משאת נפשו אך לפי מצבו שכולם אהבוהו יהודים וגויים והיה מבונה מכל טוב, אפשר שלולי בקשת הרבנים, לא היה עולה לארץ ישראל. במכתב שכתב לכל בתי הכנסת להיפרד מהם ולברכם, הביע בו רבנו את רגשותיו כי באמת קשה עליו פרידתו מהם.
אמר לי ברכני
גם בבית המלכות של מרוקו נשמע הקול כי רבם של היהודים עולה לארץ ישראל לכהן כרבה הראשי של ירושלים, ושמח המלך על הכבוד שתושבי ארצם חשובים אף בארץ ישראל, עד כי מוכנים לתת להם את המשרה הנעלה הזו להיות רבה של העיר שהיא משוש כל העולם, וכשחזר רבנו להיפרד מקהילתו במרוקו בא למלך חסן להיפרד גם ממנו. ״מה אומר לך״, אמר מלך מרוקו לרבנו ״אני יודע כי להיות הרב של ׳אל קודס׳(עיר הקודש) היא משרה שכל הרבנים מחכים לה, לך לשלום, רק אני מבקש ממך שתזכור אותי וכפי שאתה מברך אותי כאן כך תברך אותי בכותל המערבי שריד בית המקדש של היהודים״ ואכן רבנו הבטיח לברכו, וקיים.
(גם לאחר עשרות שנים שעזב רבנו את מרוקו, שרים ואנשי ציבור ורבנים שביקרו בבית המלכות במרוקו, היה המלך מבקש מהם שיבקשו מהרב משאש שיתפלל עליו בכותל המערבי)
כוח התורה
ובעיני רבים מהעולם שרואים את הרבנות כמשרה מכובדת, ובכל זאת רבנו לא הציע את עצמו ואף סרב בתחילה. זכה רבנו בזה לקדש שם שמים שראו שהנה ישנו אדם שיש לו את מירב הסיכויים לזכות במשרה המושכת כבוד, ובכל זאת בורח הוא ממנה. כשכולם אומרים שאין מי שיכול לעשות דבר כזה אלא התורה, ואכן זכה שהכבוד יהיה נחלתו שכיבדוהו בכל מקום, ובכל מקום אשר שמעו מגיע מזכירים אותו לשבח.
הכבוד רודף אחריו
גם תחילת דרכו של רבנו בדיינות, וכן כל התפקידים שנתמנה להם בחייו היה על ידי בקשת מכיריו, ונהג כפי שכתב הרמב״ם שכך דרכם של החכמים שבורחין מלהתמנות עד שמכבידין עליהם העם והזקנים. כידוע שבתחילה היה זה בסיבת פטירת הראב״ד דקזבלנקא הוא הגאון רבי מאיר חי אליקים זצ״ל, ובקשו למלאות את החסר, ואז מינו את רבנו עם ידידו הגאון רבי יעקב בירדוגו, לכהן כדיינים בקזבלנקא. וגם שנתמנה לראב״ד דקזבלנקא ־ היה זה ממילא לאחר פטירת הראב״ד הגאון רבי חיים אבן סוסאן זצ״ל, וגם התמנותו לכהן כרבה הראשי למרוקו היה זה לאחר פטירתו של הרה״ר למרוקו הגאון רבי מיכאל אנקווה זצ׳׳ל שראו ברבנו כממשיך ומינוהו. וגם לאחר שנבחר רבנו לרבה של ירושלים והיה תושב ישראל, ורצה לחזור לחסל כל עיניניו שבמרוקו, ומצד החוק היה אסור לו להיכנס חזרה למרוקו, ואף לסכנה היה נחשב הדבר, כיון שהערביים כשרואים יהודי שהולך להשתקע בארץ ישראל מחשיבים אותו לאיש מקבוצת היהודים הציוניים שמתעללים ביהודים. (זה לא האמת, אך כך מספרים להם בתקשורת שלהם) אך ההפך הוא הנכון וקבלוהו בכבוד גדול. והרבה מפסקי בתי הדין שהיו מונחים בארכיון בתי הדין בקזבלנקא מקודמיו והיו נחשבים לנכסי אוצר המלוכה, ניתנו לו מהמלך כשעלה ארצה. ומהניסיון של רבנו היה תמיד מייעץ לאברכים שלא לדחוק את השעה, וסוף הכבוד לבוא שבמקומם יושיבום, והיה אומר שהכבוד אם תראה לו שאתה שונא אותו, הוא יחפש למה אתה שונאו ונמצא שהוא רודף אחריך, ובכך תזכה לכבוד.
ומה שהדפיס רבנו בראשי ספריו מכתבי תהילה שקיבל מגדולי ישראל?! עשה זאת כדי להראות לבני התורה שסוף הכבוד לבוא. וכפי שב׳ רבנו זאת בהקדמתו לספרו ׳מזרת שמש׳ שמה שסיפר על עצמו הוא מכיון שיש בו צורך לצעירים ממנו, שיראו וכן יעשו. ובכגון זה אומר רבנו ׳מצוה לספר׳. ב) וגם מכיון שרבנו היה בורח מן הפרסום, ואותם שהכירוהו היו רק אותם תלמידי חכמים שבא עימהם במשא ומתן, לכך פרסם מכתבי תהילה כדי שידעו את ערכו ויעיינו בספריו, ושאם חושבים לחלוק שידעו שהם חולקים על ת״ח שהעידו עליו שיש לו דעת תורה והלכה נכונה.
סיפר אחד מן הרבנים שהתמודד בבחירות מול רבנו, שנפגש הוא עם רבנו לפני הבחירות, ואז אמר לו רבנו: ׳אני מתפלל על כבודו שתזכה אתה בבחירות ולא אני, לא חסר לי מאומה בקזאבלנקא.׳ ולא פלא שאף הרבנים שהתמודדו מולו, התיידדו עמו מיד לאחר בחירתו לידידי אמת לאורך ימים ושנים.
תשית לראשו עטרת פז
כשהגיע רבנו לכהן פאר בעיה״ק ירושלים, אמרו לו שנהוג ברושלים, שרבה של העיר הספרדי לבושו הוא גלימה ולראשו מצנפת, וכפי שנהג קודמו הרה״ג הרב פרדס זצ״ל, אך רבנו ויתר על הכבוד הזה באומרו שמספיק שהרבנים הראשיים לבושים כך, זה אומר כבר את הכבוד הראוי לרבנים.
כמו כן הודיעו לרבנו על כנס ההכתרה המיועד להתקיים, לרגל תחילת תפקידו לרבה של ירושלים, אך רבנו הודיע חד משמעית שאין הוא חפץ בשום כינוס, וכך היה.
וכבר לאחר כמה חודשים שיצא ספרו הראשון מסדרת תבואות שמש, זכה רבנו בספר המצטיין שיצא באותה השנה מטעם פרס על שם הרב יעקב משה טולידאנו זצ״ל. רבה הראשון של העיר ת״א.
David Elmoznino-Le premier precheur marocain
Le premier precheur marocain
A l'époque du second Temple, déjà, de nombreux Juifs s'étaient établis au bord du lac Kinnereth Les eaux du lac, douces, transparentes et poissonneuses, attirèrent les nombreuses familles qui tiraient leur subsistance de la pêche. La mer de Galilée, avec ses rivages couronnés de monts azurés d'une grande beauté, exerçait une forte attraction aussi bien sur les habitants du lieu que sur les gens de passage et les touristes.
Dans les années cinquante du vingtième siècle, lors de la nouvelle implantation, une jeune génération de pêcheurs vint s'établir à Tibériade. Répondant à l'appel du sionisme, les tous premiers nouveaux immigrants du Maroc débarquèrent en Eretz Israël avec leurs familles. Ils arrivèrent au pays prêts à prendre part à la construction du nouvel Etat, sacrifiant biens et richesses dans leurs terres d'origine, heureux de mettre enfin le pied sur le sol de la patrie dont ils avaient tant rêvé et vers laquelle tendaient leurs aspirations ancestrales.
Ce fut véritablement une Aliya messianique pure. Leur attachement à Sion et à Jérusalem était, aux yeux des envoyés d'Israël venus organiser leur montée, un sujet d'étonnement constant. Les Juifs du Maroc voyaient se réaliser les paroles des prophètes: "De toutes les extrémités de la terre, les Juifs reviennent reconstruire Eretz Israël." Et, ils sont venus. Venus pour reconstruire.
Au Maroc, les habitants de la ville de Safi, aux abords des rivages de l'océan atlantique, avaient fait de la pêche un art à part entière. La majorité des habitants de cette ville industrielle se consacraient à la pêche ou travaillaient dans les conserveries : ils étaient employés dans les nombreuses usines de traitement de poissons qui se dressaient dans le port de la ville et dans la zone industrielle de la cité. La fierté de la ville et de sa région était la sardine. La commercialisation de la sardine en conserve constituait la branche principale de l'industrie locale. Les boites de sardines affichant le drapeau marocain, l'étoile verte à cinq branches sur fond rouge et vert, s'exportaient vers le monde entier, y compris Israël et concurrençaient avec succès la sardine portugaise et la sardine espagnole.
Albert Elbaz, le pêcheur, avait passé toute sa vie sur un chalutier portugais qui sillonnait les ports de mer du Maroc. C'était un homme sain, solide et vigoureux aux traits décidés, les mains musculeuses zébrées de profondes cicatrices et tailladées par le travail ardu de toute une vie, le corps immunisé, le teint hâlé et la peau recouverte de taches brunes causées par le soleil brûlant.
En ce jour du 2 mars 1956, Elbaz apprit, comme tous les autres habitants de ce pays, que le Maroc venait d'obtenir son indépendance de la France. Il fut très attentif aux bouleversements intervenus quelques temps auparavant, au mois d'août 1955. Un moment historique où tout bascula au Maroc et dans sa ville natale, Safi.
En l'espace de quelques jours, différents mouvements insurrectionnels nationaux se levèrent et organisèrent manifestations et émeutes contre le pouvoir français. Ils revendiquaient l'indépendance et exigeaient le retour du roi du Maroc, déposé en 1953 et exilé depuis à Madagascar. Ce furent des temps très difficiles et pour les Juifs et pour les Musulmans. La radio diffusait en continu nouvelles, informations et déclarations diverses, expliquant aux habitants soumis à l'état d'exception décrété sur l'ensemble du territoire, la conduite à suivre.
Des officiers français se présentèrent à la maison des Elbaz et leur recommandèrent de verrouiller soigneusement jour et nuit, les lourdes portes en bois du bâtiment qui donnaient directement sur la rue. Il y eut certes une courte période de solidarité entre Juifs et Musulmans. Mais, dans la ville de Safi vivaient également des groupes d'extrémistes musulmans. Des villages des alentours, des musulmans chiites, ainsi que de dangereux activistes d'obédiences diverses, affluaient vers la ville. Lors des prières à la mosquée, les ministres du culte excitant leur auditoire, réussirent à les enflammer et, un vendredi, les fidèles. Des va-nu-pieds et des étudiants, des balayeurs de rues et des fonctionnaires, des portefaix et des agents secrets, des enfants et des adultes jaillirent des mosquées et se répandirent dans les rues.
Comme un troupeau de moutons débridé, ils défilèrent ruisselants de sueur, surexcités et survoltés dans les rues étroites de la ville, les mains armées de haches et de couteaux. Ils hurlèrent et rugirent, dévoilant aux yeux de tous leurs instincts meurtriers et scandèrent : Allahou Akbar ! Dieu est grand ! Si par malheur un enfant se retrouvait pris dans la houle de l'une de ces manifestations, son sort était scellé. Le piège était mortel. La meute sauvage exerça dans les rues étroites de la cité, une pression terrible sur les entrées des habitations. Lorsqu'un portail ne résistait pas à la poussée des déchaînés, cédait et s'éventrait, la horde se ruait en masse à l'intérieur de la maison, égorgeait tous ses occupants sans pitié, saccageait, dévastait et pillait à tour de bras.
Les autorités françaises décrétèrent l'état d'urgence. Le couvre-feu fut instauré dès six-heures du soir. Des soldats sénégalais furent postés aux quatre coins des rues avec ordre de tirer à vue sur tout violateur du couvre-feu. Pendant quelques jours, Juifs et Chrétiens restèrent reclus chez eux. Il y avait grand danger à se risquer dans les rues alors que l'on inhumait encore les morts tombés lors des affrontements. Après la proclamation de l'indépendance, de nombreux Juifs sentirent naître dans leurs coeurs, craintes et inquiétudes quant à leur avenir et à celui de leurs familles. Ils n'avaient plus le choix et décidèrent d'accepter ce que le destin leur dictait, aller en Eretz Israël. Ils se tournèrent vers l'Agence Juive résolus à s'inscrire pour la prochaine Aliya.
Un jour, en plein couvre-feu, Albert vit de la fenêtre de son domicile un jeune marocain jaillir de sa maison et courir en brandissant le drapeau marocain, les soldats tirèrent aussitôt et le tuèrent sur le coup. La décision d'Albert fut prise sur-le-champ, émigrer avec sa famille en Israël.
Le lendemain, après son passage aux bureaux de l'Agence et l'obtention de leur certificat d'immigration pour la prochaine Aliya, Albert réunit sa femme, son fils Léon et ses deux fillettes. Il leur fit part, avec une grande émotion, de sa décision de monter au pays.
"Nous quittons le Maroc pour une ville du bord du lac en Israël, une ville avec des chances de bonne subsistance." leur dit-il.
"Mais papa, notre maison est ici, nous sommes nés ici," lui dit Léon, son fils aîné. "C'est vrai. Mon grand-père et moi-même sommes également nés ici. Mais notre place n'est plus ici ! Nous ne sommes plus les bienvenus. Nous allons tout quitter sans en souffler mot à personne. Notre maison, notre vrai foyer, se trouve désormais en Eretz Israël, là-bas nous vivrons parmi nos frères juifs."
Le bateau Jérusalem se détacha lentement du port et entama sa traversée en direction d'Israël. Dès cet instant, on vit s'activer les gens de l'Agence, les responsables de l'intégration de la Aliya. Ils distribuèrent des cartes d'identité 'Nouvel-immigrant' aux voyageurs tout en s'enquérant de leurs voeux quant à la ville de destination en Israël. Un homme dans la file devant Albert demanda la ville de Haïfa. On lui répondit : "On te met sur la liste pour Ashkélon à un quart d'heure de route de Haïfa." Quant son tour arriva, Albert pria et supplia les fonctionnaires de l'Agence de lui octroyer une maison près de la mer, vu qu'il était pêcheur et que c'était le seul métier qu'il ait jamais exercé, le seul qu'il puisse pratiquer. On lui retourna : "Nous avons pour toi un endroit à un quart d'heure de route de la mer."
Et ils l'envoyèrent à Kiryat Shmona. Lorsque le bateau jeta l'ancre dans le port de Haïfa, les membres de la famille furent frappés par le paysage qui s'offrait à leurs yeux : l'image majestueuse du Mont Carmel auréolé de lumières scintillantes. Ils respirèrent profondément. Un sentiment de bien-être, d'espoir et d'exaltation de l'âme s’empara de tous – "Nous sommes arrivés en Eretz Israël !"
Les immigrants empruntèrent la passerelle du bateau et allèrent au-devant de la cérémonie de bienvenue officielle en Israël : deux hommes tenant deux longs tuyaux crachant du DDT, les arrosèrent sans prévenir et sans sommation aucune. Aussitôt la mère déploya sa longue robe et en recouvrit les deux fillettes pour les protéger. Albert qui tenait la main de son fils, la lâcha prêt à s'élancer contre les agresseurs. Il était très fâché, voyait rouge et serrait les poings. Ses habits et ses cheveux étaient recouverts de poudre blanche. Si son épouse ne l'avait retenu, il aurait certainement administré une correction bien sentie aux indélicats en réponse à l'offense subie. Du port de Haïfa à Kiryat Shmona, le voyage en camion fut long, fatiguant et éprouvant. La plupart des émigrants se couchèrent sur leurs bagages et s'endormirent. Albert, n'arrivait pas à fermer l'oeil malgré la fatigue accumulée. Les mêmes pensées tourbillonnaient dans sa tête. Il se mordait les lèvres à chaque nouvelle flambée de colère et au souvenir de l'accueil cordial et chaleureux qu'on leur avait réservé. D'ores et déjà il ne croyait plus un mot des affirmations sorties de la bouche du fonctionnaire chauve et trapu.
Debout à ses côtés dans le camion, un homme âgé, tenta de lui apporter réconfort et courage en disant : "Ils vous ont promis un endroit près de la mer, ils tiendront parole".
Lorsque dans la nuit ils arrivèrent engourdis et endoloris à Kiryat Shmona, Albert sauta du camion, regarda autour de lui, cherchant la mer. Rien. Pas même une odeur de mer. Il remonta aussitôt dans le véhicule et s'y incrusta avec sa famille. Rejetant par principe toute concession, il refusera obstinément de le quitter et de rejoindre les autres immigrants. Enfant, il avait fréquenté l'école de l'Alliance de Safi et parlait couramment l'hébreu. Il n'eut aucune difficulté à exprimer aux fonctionnaires la nature de ses doléances et de ses souhaits. A l'écart, observant la scène, se tenaient des policiers, l'inspecteur Azoulay à leur tête, se gardant de s'immiscer dans les décisions des employés de l'agence. L'inspecteur Azoulay, ému, écoutait les propos échangés entre Albert et les fonctionnaires. Il en fut très touché. Lui-même était venu du Maroc quelques années auparavant. Il s'adressa à Albert comme à un ami et lui dit : "Albert, je comprends ta colère."
"Monsieur l'agent ! Où est passé le respect dû à l'être humain ? Rien de tel au Maroc, parole donnée parole tenue."
"Albert, Kiryat Shmona est aussi un bel endroit, il y a… de beaux paysages et un très bon gagne-pain." "Ni paysages ni rien du tout ! On m'a promis la mer. La mer ! J'aimerais qu'ils tiennent leurs promesses. En tout honneur, comme des hommes." L'inspecteur Azoulay s'approcha du véhicule et tendit la main à Albert, qui se pencha et embrassa l'officier. Les policiers quittèrent les lieux. Des larmes perlèrent dans les yeux de l'inspecteur. Les policiers reprirent leur route. Albert se retourna, vit sa femme et ses enfants lovés tout au fond du camion, apeurés. Il respira profondément, les regarda au fond des yeux et dit :
"Ne craignez rien ! Nous sommes entre Juifs." Après de longues tractations qui se prolongèrent toute la nuit et la matinée du lendemain, on conduisit la famille Elbaz avec armes et bagages à Tibériade où une cabane en bois de la société Amidar leur fut attribuée.
La vie n'était pas facile à Tibériade. La chaleur était pesante et dame fortune guère souriante. Malgré tout, Albert aima le lac et le soleil, il savait qu'en bord de mer, tout finirait par s'arranger. Il trouva des emplois occasionnels en ville et occupa ses heures libres à construire une petite cabane sur le rivage du Kinéreth, un abri pour se protéger du soleil brûlant de la journée. Albert étala des feuilles de palmier sur le toit de son refuge en bois. A l'intérieur s'entassaient pêle-mêle un lit en fer de l'Agence-juive recouvert d'une vieille couverture militaire, une table bleue et un tabouret bancal. De vieux journaux tapissaient le sol en terre battue de la bicoque. Quelques cageots en bois de la Tnouva remplis de filets, de cannes à pêche de différentes tailles et d'accessoires divers pour la pêche, étaient éparpillés, sens dessus dessous. Ce tournant, Albert l'avait attendu depuis fort longtemps. La cabane était fin prête, les enfants déjà bien scolarisés et son épouse s'accoutumait peu à peu à leur nouvelle existence. Ils avaient réussi à trouver leur place en Eretz Israël. Il était temps de revenir à sa passion première négligée, la pêche. Avec des morceaux de bois, des chutes de découpes récupérées dans les menuiseries de la ville, il se lança dans la construction de sa future embarcation, tout en se remémorant les souvenirs vivaces du Maroc : son père et ses amis occupés à construire des barques sur le rivage maghrébin. Les images toujours présentes remontaient doucement à la surface. D'après ce qu'il avait retenu des enseignements prodigués par son père et par les constructeurs de bateaux marocains, il fallait procéder étape par étape : d'abord l'ossature, ensuite les veines et enfin l'enveloppe.
En premier lieu, Albert travailla longuement sur une forte charpente en bois, sur laquelle il fixa des lattes de bois souple qu'il recouvrit ensuite d'un gros tissu badigeonné d'un mélange de goudron et de peinture, pour assurer l'étanchéité du bateau et prévenir toute infiltration d'eau. Il travaillait dans le calme et la douceur. Il avait tout le temps du monde devant lui et son labeur sans fin se poursuivait jour après jour. La barque était de petite taille et apparemment dénuée de charme. Mais elle était robuste et imprégnée de souvenirs, de nostalgie et d'amour pour Safi et le Maroc laissés loin derrière lui ; pour son père et sa mère, pour la pêche qu'il pourra enfin reprendre avec une énergie renouvelée, dès que la barque sera enfin prête à être mise à l'eau. Pieds nus, il entamait son travail dès l'aube. Il lançait un premier regard attendri à la mer, plongée à cette heure dans une douce somnolence, enveloppée de couleurs pâles et abandonnée entre les bras de la montagne azurée encore assoupie.
Le matin, il travaillait avec ardeur dans le silence et le calme environnants. A la tombée de la nuit, de nombreux enfants se rassemblaient autour de la cabane, l'observaient, suivaient la progression de son travail et écoutaient captivés, ses récits passionnants qui les transportaient vers des mondes inconnus, lointains et mystérieux.
Pour le revêtement de son esquif, Albert hésitait entre une peinture rouge et verte, les couleurs du drapeau marocain et entre les couleurs de sa nouvelle patrie. Un jour, il remit aux enfants un pot contenant de la couleur bleue et un autre de la couleur blanche et les pria de l'aider à en recouvrir la barque. Pendant qu'ils peignaient, riaient et s'amusaient, Albert, ému, les regardait de ses yeux attendris, brûlés par le soleil: de petits Sabras à la peau couleur miel doré, fruits de brassages et métissages de la diaspora. Ils trouvèrent beaucoup de grâce à ses yeux. Léon, son fils aîné, s'acclimata rapidement à son nouvel environnement. Après l'école, il déambulait pieds nus, engoncé dans de grands pantalons larges et venait prêter main forte à son père sur la plage. Il était solide, sain et vigoureux, ressemblait beaucoup à son géniteur – le visage large, les pommettes anguleuses et des yeux en amande, mélancoliques à souhait. Il avait appris à s'adapter naturellement aux changements et s'entoura rapidement de nombreux amis. Son hébreu s'améliorant, il se lançait dans de longues conversations avec ses compagnons et évoquait en leur compagnie les souvenirs d'enfance du Maroc lointain.
A l'école Léon avait un ami, Nir, bon vaillant et courageux. Un garçon très amusant avec lequel on ne s'ennuyait pas un seul instant. Nir était très différent de Léon-le-brun. C'était un blond aux yeux bleus et Léon ne s’empêchait jamais de lui dire qu'il lui rappelait un oignon. Le brassage de la diaspora n'était pas toujours facile, ni pour les adultes ni pour les enfants. Léon et Nir se lièrent d'amitié, avec la mer en toile de fond. Ils se rendaient tous les jours à la plage après l'école. Ils s'asseyaient et devisaient ou alors, pieds nus, se mesuraient à la course sur le sable fin. Fatigués et en nage, ils pénétraient ensuite dans les eaux froides du Kinnereth pour une courte baignade rafraîchissante.
Un jour, en fin d'après midi, alors que le disque solaire incandescent descendait lentement à l'horizon, éclaboussant et embrasant le ciel de tonalités rougeâtres et rosâtres, Albert et son fils arrivèrent au bord du Kinnereth. Sa femme, venue assister à l'événement déterminant, un tournant décisif dans la vie de toute la famille, se tenait en retrait à quelques mètres de la scène. Elle venait rarement à la mer et c'était, en l'occurrence, une circonstance exceptionnelle. Albert était heureux de la voir. Dans ses bras, elle portait leur fils Tsion, un tout jeune Sabra de deux mois. Les deux fillettes, intimidées, se cramponnaient à ses pieds, ou s'accrochaient aux pans de sa longue robe.
Albert portait fièrement sur ses épaules le mat et la voile enroulée. Le jeune garçon coltinait la caisse en bois contenant du fil pour les cannes, les moulinets et le harpon muni de sa poignée en bois. La boîte aux appâts se trouvait déjà dans l’embarcation. Derrière eux, les petits Sabras qui avaient suivis la construction de la barque, fermaient la marche. Certains d'entre eux, doutant du résultat, étaient persuadés que l’embarcation ne flotterait pas, que tout ce grand travail avait été vain et que l'entreprise était vouée à l'échec.
Captivés, les plus jeunes parmi les enfants fixaient Albert avec une admiration sans bornes. Après avoir déposé la caisse dans la barque et planté le mat au milieu de l'esquif, Albert et Léon firent glisser l’embarcation qui reposait depuis une bonne année sur un monticule de sable et de gravier, vers l'onde azurée. Les eaux se refermèrent sur la barque en l'enlaçant. Elle oscilla l'espace d'un instant et paru être sur le point de se renverser – mais, d'un geste expérimenté, Albert tira sur les rames et la barque se stabilisa. Elle reposait sur l'eau, semblant reconnaître et retrouver son élément naturel.
Mais bien vite, le vent se mit à souffler avec force. Alors que les vagues écumaient, venaient se briser sur les rochers et menaçaient de le happer de son embarcation, Albert se tenait au milieu de sa barque tel un jeune homme de vingt-ans. Vaillamment, il résista aux lames et surmonta leurs assauts. Il s'éloigna peu à peu du rivage en s'efforçant de cingler vers le large. Assis dans la barque secouée comme une coquille de noix et livrée au gré des vagues qui la harcelaient sans répit, Albert leva un regard interrogateur vers le ciel. A sa grande joie, il constata qu'il n'était pas couvert.
De ses doigts habiles, qui gardaient le souvenir de chaque geste, il attacha les hameçons en fer au fil invisible auxquels il ajouta des bouts de liège qu'il fixa sur toute la longueur de la ligne. A l'extrémité du fil, il accrocha une pierre trouée au centre, destinée à entraîner les lignes au fond de l'eau. D'un tour de main familier, il retrouve le geste aisé du pécheur et lance ses lignes à la mer. Il ne se passe pas un instant sans qu'un poisson ne s'enferre déjà à l'une d'elles. Il ne tarde pas à le voir sauter hors de l'eau. De l'or pur véritable ! Il se penche, réussit à le tirer à lui, le hisse à bord de sa barque. Une seconde plus tard, sa prise reposait… dans le cageot de la Tnouva.
Sur le rivage, ses enfants et les petits Sabras impatients l'attendent dans une mêlée confuse. Ils voient la barque bleue s'approcher et, pressés d'admirer la prise, se précipitent en se bousculant.
Albert tient la lourde caisse contenant le précieux butin dans ses fortes mains, mais les hautes vagues qui inondent la grève l’empêchent d'aborder et éloignent le voilier du rivage. Ce n'est qu'à la troisième tentative que les vagues consentent à se calmer, à le porter et à l'approcher de son but.
Les enfants s'agglutinent et se serrent autour de lui, lançant des cris de joie. Ils l'aident à tirer la barque jusqu'à la concrétion de grains de sable et de gravier. Sa place habituelle depuis une année déjà, Albert se dirige fièrement vers sa cabane, tenant fermement le cageot de la Tnouva. Un grand poisson d'or reposait entre ses mains, une promesse palpable pour monts et merveilles à venir.
הסתת הפועל המזרחי מסכנת את העליה מצפון אפריקה
הסתת הפועל המזרחי מסכנת את העליה מצפון אפריקה
הנהלת הסוכנות תדון היום בפרשת עולי דימנאת
עיתון דבר 30/05/1955
אם הפועל המזרחי לא יפסיק את פעולת החתירה וההסתה שלו בקרב העולים החדשים מצפון אפריקה, המוגדרים לתנועת המושבים וכן את הפצת הלילות על כפיה בענייני דת במושבים, תהיה תנועת המושבים נאלצת לבטל את ההסכם המשותף אתו בדבר יחסים הוגנים בפעולה בין העולים ותפתח את שעריה בפני מושבי " הפועל המזרחי " המבקשים להצטרף אליה. הודעה זו מסר י. קורן, מזכיר תנועת המושבים של ההסתדרות במסיבת עיתונאים שנערכה בת"א.
בתארו את פעולת החתירה וההסתה של " הפועל המזרחי " ציין י.קורן, כי י.גרניקר, שליח תנועת המושבים בצפון אפרקיה אירגן 24 כפרים יהודים מהרי האטלס שבמארוקו לעליה לישראל, אך כשהמשפחות הראשונות הגיעו לקזבלנקה ומראקש החלו נציגי " הפועל המזרחי " בהסתה בין העולים בכנותם את אנשי תנועת המושבים אפיקורוסים, מחללי דת וכו'. כתוצאה מתעמולה זו קיבלו העולים מושגים מסולפים על המדינה בכללה. אם פעולת השמצה זו תמשך היא עלולה להכניס אנרכיה בעליה מצפון אפריקה. הנכון הוא, כי בתנועת המושבים יש מדור מיוחד לסיפוק צרכי דת ( כולל בתי כנסת ותשמישי קדושה ומאוגדים בה 60 כפרים שבהם שולט דין התורה. עובדה היא, כי " הפועל המזרחי " לא העלה עד כה אף תלונה אחת על כפיה בענייני דת. וודאי הוא שאם יוגדלו אחוזיו יוותר על כל מלחמה נוספת בשטח זה. במאבק זה נשמת העולה החדש בסכנה- אמר.
י.קורן ציטט מכתב ששלח מנהל מחלקת העליה בצפון אפריקהע. רבל אל מנהל מחלקת העליה במרסאל ד.נוימן, בו הוא מוחה על חטיפת האנשים על ידי שליחי " הפועל המזרחי " במרסאל וקובע, כי הפוהמ"ז לא הודיע למחלקת העליה כי הוא ארגן מישהו בדמנת וכי איש הפועהמ"ז תבע אפילו את עולי דימנאת לדין תורה לפני הרב הראשי במראקש ובכ"ז פסק הרב הראשי שאין כל הצדקה שהעולים מדימנאת יעברו דווקא לתנועת המושבים של " הפועל המזרחי " וביקש מנציגי " הפועל המזרחי " להעביר את פעולתו למקום אחר.
עובדות מזעזעות מסר במסיבה ראובן יפה, איש תנועת בני נוער המושבים שהתנדבו להדרכה במושבי העולים. מזמן, אמר,היה קורם "הפועל המזרחי" תחתיו מחוסר יכולת לקיים את המושבים שברשותו.הוא לא הצליח לגייס מספר קטן ביותר של מדריכים. שליחי תנועת בני הנוער של המושבים הלכו למושב שדה יעקב של "הפועל המזרחי" כדי להזעיק בו את הנוער לצאת להדרכה והצליחו להוציא אחד מהם בלבד. שליחי "הפועל המזרחי" אף הרחיקו לכת ומלמדים את העולים לעבוד פחות ולדרוש יותר, הדברים הגיעי עד _נסיונות למעשי אליטות
17 איש מאנשי חרובית קיבלו צ'קים ממשרד הדתות.בעוד שרק אחד מהם היה זקוק.לעזרה3 . ימיט לאחר שאירגנה תנועת המושבים את יציאת אנשי חרובית _להתישבות בעוצם וצויידו בfל, הוסבר להם ע"י אנשי הפועהמ"ז שהם צריכים לעבוד רק עד 12 דצהרימ.משהוברר להם כי הדבר לא יתכן הודיע חלק מהם כי הוא רוצה בעיקר את הפועל המזרחי" ויצאו מיד להפגין בת"א
. י.קורן וראובן יפה הכחישו בתוקף את העלילות על נסיונות להתיר אכילת חזיר מצד צוות המדריכים. זהי שקר והדבר נבדק היטב. כל הפעולה הדתית בקרב העולים נעשית בפיקוחו של משרד הדתות והרבנות ובהשגחתם.
תנועת המושבים פנתה לסוכנות ולמחלקת ההתישבות בדרישת התערבות. במסיבת העתונאים נמסר,כי מדעתה פנו 6 ממושבי הפועל המזרחי אל תנועת המושבים של ההסתדוית בבקשה להתקבל לתנועה ולמתן הדרגה כמו במושבים אחרים.
כפי שמודיע סופרנו,תדון היום הנחלת המוכנות היהודית בירושלים, בפרשה זו _שהסעירה את הציבור ותחליט על מקום קליטתם של עולי דימנאת.
מירושלים מודיע סופרנו,כי אתמול נערכה פגישה בין ראש מחלקת _ההתיישבות ל.אשכול, ובין משלחת הפועל המזרחי, והמשך השיחה נקבע להיום.אולי יעלה הענין היום גם בישיבת הנהלת הסוכנות.