מורשת יהדות מרוקו

עקו משה היה יהודי פיקח ובקיא בחורה וחוכמתה. הוא היה אולי היחידי בגוראמה שהתקומם נגד שיטוח המשטר הצרפתי, ונהג לומר בגלוי ובלי פחד שהצרפתים במרוקו מנצלים את האוכלוסיה ולא עושים מאומה לקידומה בכלל; ובעיירות כמו גוראמה – בפרט. עקו משה ביקר מספר פעמים בערים פאם, מקנאס וקאזאבלנקה וקינא במה שיש להם. הוא ראה ילדים הולכים כל בוקר לבתי־ספר לבושים היטב, נקיים ותרמילים על גבם. נסע בתחבורה הציבורית העירונית והבין־עירונית, ברכבות, באוטובוסים ובמוניות. סייר באתרי־בניה חדישים וראה בנינים גורדי־שחקים. הוא התפעל משיטות החקלאות החדישות אותן היו מקנים מדריכים צרפתיים לערבים וגם ליהודים שחיו באזורי חקלאות בתחומי־הערים הגדולות הללו.

משחזר עקו משה לעיירה גוראמה היה ליבו כבד עליו ולא יכול היה להשלים עם העובדה שהוא חי באזור מוזנח ומיושן כאילו היה זה עולם אחר. באחת הפגישות של ראשי־הקהילה היהודית עם המושל הנוקשה דובארי, התפרץ עקו משה כלפיו והטיח בפניו את כל מה שהיה לו על לבו. הוא לא חסך משבטו וביקר בחריפות רבה את מדיניות חוסר היחמה של הצרפתים בעיירה גוראמה. תחילה נדהם המושל דובארי מדבריו אך לאחר דקות מעטות התרכך וגילה רצון לשמוע בפעם הראשונה דברים מפי יהודי פיקח שיודע מה הוא רוצה ומה חסר לו. עד מהרה התפתח ויכוח סוער בין השניים. תוך כדי ויכוח אמר לו המושל: ״הערבי שבמדינתו אני שולט לא־מעז לבקר אותנו ואת מעשינו כפי שאתה עושה זאת בחוצפה רבה. ואם לא תחסוך מביקורתך זו, אשליך אותך לכלא. אתה כיהודי בן־חסות, חייב לקבל מה שנותנים לך ואין לך שום זכות לערער״. עקו משה הסמיק, היסס אם להשיב על דבריו המעליבים של המושל ובחר בסיכון של הכלא ובלבד שיטיח בפני הקצץ המצוחצח את מה שהוא חושב עליו ועל משטרו.

״מון קפיטאן אמר עקו משה: ״אני הייתי כאן עוד הרבה לפניך, כך שטענתך שאני בן־חסות איננה במקומה, אני אזרח שווה זכויות ואיש לא יוכל לשלול זאת ממני. חובתכם כצבא־כובש לפתח את המדינה לא רק במקום שיש מיכרות, עסקים וחקלאות אלא בכל מקום שיש בו ריכוז של אוכלוסיה. אתם הצרפתים לא באתם רק להשליט סדר וחוק, ואילו כאן בעיירה זו כל תפקידכם מצטמצם רק בזה״. על דברים אלו הגיב המושל בצעקה: ״איפה אתה חי יהודי ? כאן בעיירה נידחת זו אתם מתנוונים ואין לכם שום סיכוי ללמוד ולהתקדם, ואתה דורש ממני להביא לך הנה פיתוח וקידמה כמו אלו שראית בערים הגדולות?״

עקו משה לא נשאר חייב והוסיף: ״במשך מאות בשנים שמרנו על ציביוננו היהודי תחת משטרים של דיכוי, רדיפות, גירוש, התעללות והתנכלות תוך כדי מלחמות בין שבטים ומלכים, ותקוותנו הייתה שעם כניסתכם למרוקו, תעשו הרבה לקידום כולנו בכל תחומי־החיים. הנה אנחנו חיים למעלה משלושים שנה בעיירה זו ואיש מאיתנו ומילדינו לא זכה לבקר בבית־ספר ולהנות מחינוך כמו זה שמקבלים הילדים בערים הגדולות.״

המושל כולו זעם וכעס, חבט באגרופו על השולחן:

״מה אתם עושים כאן לכל הרוחות? הרי אתם היהודים בעלי מוח חריף וחוכמה רבה, מדוע איפוא תישארו פה ותבזבזו את חייכם לריק במקומות מרוחקים אלה, אשר אליהם לא מגיעים לא חינוך ולא קידמה? אתם גזע אנושי מיוחד במינו, אתם חכמים ומצליחים בכל מקום. אתם מבזבזים את חייכם במקומות אלו. אין אנו יכולים להביא אליכם את מה שקיים בערים הגדולות, עליכם לעזוב את המקום הזה. אולי יכולתם לשמור על דתכם וציביונכם כאן, אבל חוכמתכם התנוונה והשתרשו בכם תופעות שליליות. זמן רב יחלוף עד שתצליחו לסלק מעליכם את כל מה שדבק בכם במשך עשרות שנים ולשם כך עליכם לעבור לחיות בסביבה מפותחת ומתורבתת״.

״אינני אשם שפקחתי את עיני עם היוולדי ומצאתי עצמי במדינה זו. אמי ואבותיה גורשו מארצם לפני אלפי־שנים, ואני אף אינני יודע מנין באתי! מגירוש־ספרד, מגירוש־פורטוגל ואולי מגירוש יהודי־צרפת שלך. הודות למלכי־מרוקו שפרשו עלינו את חסותם במשך מאות בשנים ולמרות הסבל שעבר עלינו במלחמות הרבות בין המלכים והשבטים, נשארנו בחיים, שמרנו על יהדותנו ועל הצביון הקדום האמיתי של עמנו. איני מוכן להחליף את יהדותי בשום דבר שבעולם. אני מעונין שבני ילמדו ויתקדמו מבלי שזהותם היהודית תטושטש, ועם כל הכבוד לקצינים היהודיים שבצרפת, כמה מהם היו כאן אצלנו ואנחנו אפילו לא יחננו שהם יהודים כי זהותם נטשטשה, ולכך אין אנו מוכנים להסכים״.

עקו משה סיים את דבריו ונדמה היה שהוא השאיר רושם טוב על המושל, בהשכלתו המבוססת על התורה בלבד, ובידע הדל בהיסטוריה היהודית שסקרנותו העניקה לו. אולם המושל דובארי חשב אחרת. הוא קם ממקומו, קרא לזקיף והורה לו להוביל את עקו משה לשבועיים ימי־מחבוש, כדי שלהבא יחשוב פעמיים לפני שהוא פותח את פיו לפני המושל.

עליה ״מובחרת״ (סלקציה)

הקושי הגדול בקליטת העלייה הקודמת ומעוט האמצעים לקליטת העליה החדשה הביאה את שיטת הברר, סלקציה, בעלית יהודים מצפון אפריקה. הוראות מיוחדות נשלחו אל משרדי מחלקת העליה בקזבלנקה ואל רופאי המיון עלי ידי משרד הבריאות ומחלקת העליה, והנה הוראות מספר, כפי שפורסמו בזמנו ,״סלקציה משפחתית:

א. משפחה העולה כולה .ויש בה איש אשר צריכים־לפרנס;אותו,דבר זה ישמש עיכוב לעלית המשפחה.

ב. איש אשר צריכים לפרנס אותו׳ פרושו: נכה אשר איננו זקוק לטיפול רפואי ולא יהיה זקוק בגלל נכותו זו. לטיפול כזה בעתיד, אבל נכותו שוללת ממנו את האפשרות להתפרנס בכוחות עצמו (זקן, עוור, גרם׳ קטע ועוד).

ג. איש החולה במחלה מדבקת (שחפת, צרעת׳ עגבת ועוד); או מחלה אשר תדרוש טיפול רפואי ממושך במוסד (מחלות לב,־כליות וכ״ו), או מחלת רוח לא יימנה על סוג ״איש אשד צריכים לפרנס אותו הוא ייפסל ולעליה. במקרה שאין המשפחה מוכנה להפרד מעל הזה, לא תוכל לעלות. במקרים מיוחדים מסוג זה אשר יהיו נימוקים בכל זאת להעלותם, יהיו טעונים אשור מיוחד מטעם משרד הבריאות בירושלים.                                                                                        

חולים במחלות הנתנות לרפוי על ידי טיפול קצר, כגון: גרענית, גזזת ועוד יקבלו את רפויים במחנות הרפוי של מחלקת העליה־ בחו״ל, או .ב"שער העליה״ בחיפה.                                                                                           

מפרנסים                                                                                                 

א. מפרנס — פירושו: גבר או אשה, במצב בריאות משביע רצון וגילו אינו פחות מ־16 שנים ולא עלה, על 40.  

ב. מועמד לעליה׳ שעבר את גיל 40, יחשב כמפרנס ויוכל לעלות עמ משפחתו בתנאי. א. אם הוא מסוגל לעבודה גופגית; או ב, אם יש לו מקצוע, שהוא׳ מסוגל לעבוד בו ושיוכל להתפרנס ממנו בארץ.

זקנים

א. אין להעלות זקנים אשר אין מפרנסים במשפחתם. העולה אתם אשר אין להם קולטים בארץ.

ב. .זקן״ — פרושו: גבר או אשה בגיל למעלה מ־40, אשר אינו נמנה על סוג ״מפרנסים׳׳׳ לפי ההגדרה בסעיף ״מפרנסים׳».

״נדרשים״

עולים הנדרשים על ידי קרוביהם בארץ, שבהם תלויה פרנסתם, יועלו רק לאחד שיוכח כושר קליטתם אצל הקרובים הדורשים את עליתם.

בעלי אמצעים

עולים בכל הגילים, אשר מחלקת העליה תווכח שהם בעלי אמצעים די הבטחת קיומם בסידור עצמי — יוכלו לעלות ובלבד שלא יהיו חולים במחלות מדבקות. בעלי אמצעים החולים במחלה שתדרוש טיפול רפואי במוסד, או אישפוז — אשורם לעליה מותנה בהסכמת משרד הבריאות״.

להצדקת שיטת הסלקציה בעליה אשר בכנסת מר משה שרת ז״ל ראש הממשלה דאז, ביום 2.9.55, כדלהלן: ״חלילה לנו לזנוח את השיטה הזאת — שיטה מבורכת של עליה מבוררת, אלא אם־כן תהיה החרב החדה מונחת על הצואר. על כל פנים׳ אין טעם מעשי או מוסרי לבטל כיום את שיטת הברר לגבי מרוקו, שם רשומים כבר עכשיו כ־60 אלף מועמדים לעליה, אשר כשני שלישים מהם עמדו במבחן כללי ד,ברר״.

חטא קדמון זה של הסלקציה לגבי עלית יהודי צפון אפריקה גרמה לכך, שעם סגירת שערי מרוקו ב־1956, נותרו יהודים רבים במציאות קשה בגולה ולא זכו לעלות לארץ אבות.

מענין לציין שגם מר חנניה דהן, עסקן ידוע מקרב יהודי צפון אפריקה, הצדיק שיטת הסלקציה וכתב, כדלהלן:

_״אם רצוננו בעליה שקטה וקונסטרוקטיבית אשר תהיה מלווה בתכנית קליטה מחושבת עלינו לתמוך במדיניות העליה הקיימת, מבלי לשחרר את עצמנו ואת המדינה מלהכין דרכי הצלה לעת הצורך. עליה המונית בלתי ממוינת, פרושה חוסר תכנון בקליטה, פתיחת מעברות חדשות, הגברת חוסר העבודה, והעמסת מקרים סוציאליים על חשבון העם והמדינה. כבר מדגישים שמאז החל המבצע ״מהאוניה לכפר״ העולים נקלטים ללא קשיים, מבחינה חומרית ומבחינה רוחנית גם יחד. תנאי הדיור, מצב התעסוקה הטיפול ועוד. כל זה מראה על יסודות בריאים יותר בעליה ובקליטה״.

שמעון הצעיר גדל כיתר חבריו בני גילו במללאח של ספרו. כשמלאו לו שנתיים, ביקר בסלא־לכבירה (בית־הכנסת הגדול), שם ישב דחוק יחד עם עשרות ילדים אחרים על הספסל הארוך המסומר לקיר. שאון הילדים ותעלוליהם לא העסיקו אותו. פעם או פעמיים ביום היה מגיע תורו לקרוא במהופך לפני הרבי ולחזור על מה שאומר לו המלמד. כך למד אותיות וצירופי אותיות, מלים ומשפטים, וחזר על כל מלה ותרגמה לערבית. ככה למד לקרוא. אולם הוא זוכר שמשנפקחו עיניו להכיר את העולם בו הוא חי, כבר ידע לקרוא ולהבין פרשה עם פירושים ותרגום אונקלוס. בן חמש, גמר את החומש וידע כל מזמורי התהלים, ספר רות, מגילת אסתר ואיכה בעל־פה. יותר מכל אהב את התהלים וחזר על מזמוריו בינו לבין עצמו כשהתהלך יחידי, תמיד רענן כעץ שתול על פלגי מים. בגיל שבע, כבר היה עסוק בנביאים ובכתובים וגם משנה, תלמוד ומדרשים מילאו את כרסו. הוא היה מהשקדנים שבחבורה ותמיד אהב את האותיות הקטנות, וקיים ״והגית בו יומם ולילה״. בשעות הצהריים של ימות הקיץ, היה שוקע בנמנומים כשהוא מעלה זיעה מרוב החום הלוהט וכשכל היתר קוראים בהטעמה פרקי נביאים ראשונים, שרוי היה בחלומו על ארץ כנען, על הפלשתים ועל השפלה שבין הים ובין הרי שומרון ויהודה. כשגמר לימודיו וחגג ברוב פאר את בר־המצווה שלו עבר ללמוד בישיבה. במוחו החריף ובשכלו החד, הצטיין בשקדנותו ובזכרונו המופלא וספג הכל כבור סוד שאינו מאבד טיפה. ויכוחים סוערים על עתידו התנהלו בחיק משפחתו. ויכוחים שכל הקרובים נטלו בם חלק. אמו החליטה שיהיה לרב ודיין. משפחת רבנים הייתה משפחתו מדורי דורות עד הסבא שלו מצד אביו, הוא רבי שלמה. הסבא שלו ניתק שושלת יוחסין זו ויצא לנדוד כסוחר בהרים ובכפרי השפלה, כרוב יהודי ספרו, ואף עשה חיל ברכוש, במקנה ובאדמות עד שבגדו בו שותפיו הברברים, גזלו את כל כספו והותירוהו בעל מום מדקירות סכיניהם.

בנס נשאר בחיים, אך אף פעם לא חזר לאיתנו. לאחר כמה שנים מת מפצעיו. עכשיו עם בן כזה שיצאו לו מוניטין של עילוי, רצתה אמו, חנה, לחדש זכות זו, שהייתה זכותן של משפחות מועטות בעיר. מעמדם של תלמידי חכמים ורבנים היה מעמד מיוחד שכבוד גדול בצידו, אם כי, מצבם החומרי היה תמיד דל. אביו, יהודה, לא אהב להזדקק לבריות ולעשות התורה קרדום לחפור בו, על־כן רצה ללמדו מלאכה. אחת המלאכות בהן עסקו יהודי ספרו שהתפרנסו בדוחק אבל בכבוד הייתה עשיית מנעלים מעור כבשים. כמו כן עסקו בתפירת גלימות וחזיות מעשה אומן, בצורפות, בפחחות, בטוויית שטיחים וברוכלות של צורכי בית, אף כי פרנסות אלה היו בצמצום ורוב בני העיר היו צריכים לצאת לשוקי הברברים ולחזר על הכפרים במרכולתם.

אמו של שמעון — חששנית הייתה וכל פעם שבעלה נדד בכפרים, לבה היה תמיד מנבא לה רעות. על כן גמרה אומר לבלתי תת לבנה ללכת בדרכי אביו. שמעון עצמו, ככל בני ספרו שגדלו בעריסת הטבע הנפלא של העיר והתבשמו מריחה, אהב את הטבע כמאמר הכתוב ״ונפשו קשורה בנפשו״, ערג למרחבים ונטה לקבלה ולמקובלים. אהב את ספר הזוהר, והרזין שבין שורותיו שעדיין לא ירד לעומקם, קסמו לו. כל ערב שבת כששר ״לכה דודי״ ועוד זמירות לקבלת שבת מלכתא, ראה את עצמו בלוויית מקובלי צפת מדלג על ההרים ומקפץ איתם על הגבעות. אהבת ישראל בערה בו והגלות המרה דיכאה את נפשו.

מצעירותו נטה לבדידות. היה בעל עין חודרת המבחינה במה שקורה סביבה. תקיף ומרדן ובעל יצר למעשים נועזים. הוא נהג לבלות שעות רבות בבוסתן אביו ושם היה משוחח עם מוחמד, השומר הזקן אשר על הגן. לפעמים היה יושב בצל האילנות מבוקר עד ערב. הבוסתן נמצא לא רחוק מבאב־אלמקאם, היא הרחבה הראשית שמחוץ לחומת העיר, על גבולו עבר וואד־רחא (נחל הטחנה) שהיו בו צבים וצפרדעים לרוב, שעקבו אחר נמפיות השטות על מימיו הזורמים לאיטם. צפצפות גבוהות שגזעיהן מכוסים הדרה ירוקה כל ימות השנה, הפילו צל כבד על מימיו הצוננים. הירגזי ציפור שיר קטנה –  ששכן בין ענפי הצפצפה היה משמיע ציוציו כבן נפחים מנוסה ולעומתו סלסל בקולו הזמיר בהכרת ערך עצמו. בין זה ובין זה בקע ציוצה העדין של החוחית השקודה בבניית קינה בין ענפי האקליפטוס הקרוב. אל כל אלה הצטרף גם הירקון בצפצופו הערב והרציני. בתוך נוף קסום זה, היה שמעון הצעיר תפוס שרעפים, כשעיניו יעוצות בהרים שמאחוריהם נפרשה דרך מסעותיו של אביו, וכאילו ערגה נפשו אל ייעודה ואל גורלה המסתורי.

מס אתר לא״י הוטל בשנת תפ״ז (1727) ע״י ״פקידי א״י״ (מנהיגי מרכז כספי א״י) בקושטא. הדבר בא לאחר שהישוב בירושלים נסתבך מאד בחובות, והיתה סכנת כליון צפויה לישוב מלחץ בעלי החובות. אז הצליחו מנהיגי קושטא להשיג, בעזרת הממשלה המרכזית בתורכיה, פשרה עם בעלי החובות שויתרו על הרבית מכאן ולהבא והסכימו לקבל את החובות לשעורים במשך עשר שנים. את השעורים הללו היה הכרח לשלם במועדם כדי שלא לסכן את כל הפשרה שהושגה, ואז הטיל המרכז בקושטא על כל קהילות תורכיה, ואחר־כך על ארצות־המזרח בכלל, ובמקצת גם על קהילות איטליה, תשלום של פארה (אחד מארבעים בגרוש) אחת לשבוע לנפש לטובת ירושלים. מם זה נקרא בשם ״נדבת הפארה״ או ״חובת הפארה״. וכדי לזרז את הגבייה, הוטל על הקהילה תשלום סכום קצוב לשנה, והקהילה תגבה את הסכום מתשלומי הפארה. ושלוחים מיוחדים, מחכמי ירושלים, נשלחו מקושטא לקהילות תורכיה, מצרים, ערבסתאן, תימן, ואיטליה, להנהיג בהן את ״חובת הפארה״, וגבאים מיוחדים נתמנו בקהילות לשם כך. באלכסנדריה של מצרים קיבלו על עצמם שני גבירים לשלם לירושלים סך קצוב לשנה במשך עשר שנים, והם יגבו את גביות הפארה מאנשי העיר. ולכבוד נחשב לגבירים לקבל מינוי זה, כי ״כמה אנשים מחזרים אחרי מעלה זאת״.

היו גם מקרים של הטלת מסי־עקיפין בקהילות לטובת א״י. כך, למשל, הוטל בקושטא בשנת תקכ״ג(1763) מס של ״חצי לבן על כל מיטרו מיין ושכר" לטובת חברון כדי להציל אותם מחובותיהם. קהילת הספרדים בויניציאה הטילה בשנת תקכ״א (1761) מס של 1/20 אחוז לטובת א״י מכל עסק של בני הקהילה.

בקצת קהילות היו מקדישים גם את כספי מחצית־השקל הנגבים בפורים לשם א״י. בהמבורג נחלקו כספי מחצית־השקל בפורים לשלשה חלקים! שליש לא״י, שליש לפדיון שבויים, ושליש לעניים.

הערת המחבר : ״בעניו מחצית השקל, פה אין מנהג קבוע, יש רבים הנותנים אותו לעניי עיה״ק ירושלם ת׳׳ו, ונותנים אותו ביד הגבאי שלהם הממונה על ככה, ואין לשום עיר מאה״ק שום זכות בקופת השקלים, זולת עיקו״ת ירושלם ת״ו, כי הוא זכרון למחצית השקל הניתן בזמן בהמ״ק לקנות בו תמידי צבור, ויש נוהגים לחלקו הם עצמם לעניים צנועים״. (נחר מצרים, מנהגי מצרים לר׳ רפאל אהרן ן׳ שמעון, כרך אי, נא אמון תרס״ח, דף נ״ג ע״ב).

בקאהיר היתה הרשות בידי יחידים להקדיש את כספי מחצית־השקל לירושלים או לעניי העיר. בווירמיישא נמסרו כספי מחצית־השקל לידי גבאי א״י.» בכל קהילה היה גבאי מיוחד לכספי א״י, שהיה מטפל בגביית הנדרים והנדבות, בגביית המסים, בסידור המגביות בימים מסוימים בשנה או בהזדמנויות חגיגיות, ובהעברת הכספים לידי שליח א״י, למרכז הארצי או ישר לאו־ץ־ישראל. ברוב ארצות אירופה נבחרו גבאי א״י ע״י בני הקהילה בשעת הבחירות הקבועות של ראשי הקהילה, ואילו בארצות המזרח נתמנו בדרך־כלל ע״י שלוחי א״י או ע״י כתב־התמנות שנשלח מא״י, בודאי לפי הצעת השלוחים. בקהילות שלא נתעוררו מאליהן לכך, נתבעו לכך ע״י איגוד־הקהילות הארצי. ועד מדינת ליטא התקין בשנת תט״ו(1655) ״שבכל קהלה וישובים ימנו ממונים מיוחדים הגונים לזה שיהיה בידם כל ממון עניי א״י״, וחזר והתקין בשנת תמ״ז(1687) כי ״בכל קהלות וגלילות יבחרו המנהיגים שני גבאים [לצדקה] לעניי א״י״.  בשנת תצ״ט (1739) מינה ועד ארבע ארצות עצמו באספתו בירוסלב, גבאי א״י ״בכל קהלות וגלילות איש על דגלו״.

בפנקסי קהילות שונות אנו מוצאים ידיעות שונות על בחירת גבאי א״י. בפנקס קהילת זאבלודאווי בליטא משנת תט״ו (1655) ואילך אנו קוראים שנבחרו בה ממוני הקהילה אחת לשנה בחול־המועד פסח, ובין שאר הממונים — כגון דיינים, פרנסים, גבאי ת״ת, גבאי צדקה, מעריכי מסים וכו'— נבחרו גם גבאי א״י. בפנקס קהל־הספרדים בהמבורג כלולות ידיעות רבות על בחירת ״גבאי הארץ הקדושה״ אחת לשנה או אחת לשנתיים, החל מהבחירות הראשונות לקהילה בשנת תי״ג (1653). שם היה על פי רוב גבאי א״י גם גבאי פדיון שבויים. מקורות הכספים היו; קופה בבית־הכנסת, תרומות בשעת עליה לתורה, גבייה בברית־מילה, כספי מחצית־השקל בפורים, הקצבות הקהילה, צוואות ומגביות מיוחדות.

גם בקהל־הספרדים ״שער השמים״ בלונדון נבחר משנת תכ״ג (1663) ואילך בכל שנה גבאי א״י ופדיון שבויים. ומקורות הכספים היו; קופה בבית־הכנסת, תרומות בשעת עליה־לתורה ומגביות מיוחדות. בתקנות ייסוד הקהילה נאמר: ״יש לקבוע שתי קופסאות מיוחדות, להארץ הקדושה ולפדיון שבויים, עם שלט מיוחד על כל אחת מהן, כדי שכל איש יוכל לשים בהם כנדבת לבו; הסכום הנקבץ בקופסאות, יחד עם הנדרים במשך השנה, יעברו לידי הגבאי, שיערוך חשבון מיוחד לכל אחת מהן״.  בוירונה היו בוחרים אחת לשנה לפני ראש השנה שני גבאי ארץ ישראל. בתקנות ייסוד קהל יהודי פולין באמשטרדם משנת תל״ב (1672) הותקן (סעיף ד׳) ״שיהיו חמשה עשר כמנויים בראש; ה׳ פרנסים, ב׳ טובי העיר, ב׳ שומרי תקנות ורואי חשבונות, ב׳ גבאי צדקה, ב׳ גבאי בקור חולים ותלמוד תורה, ב׳ גבאי עניי א״י ובנין ב״ה״. ובאותן התקנות (סעיף ס״ג) מפורטים תפקידיהם של גבאי אי׳י ו ״גבאי ת״ת וכן גבאי עניי א״י מחוייבים לילך בקופה בבית־הכנסת בכל ר״ח, ואם חל ר״ח בשבת יסבבו גבאי הנ״ל ביום ב׳ שהוא יום הכניסה שלאחר זהי׳.״ בחירת גבאי א״י בדובנא נזכרת בפנקס קהילת דובנא. בוורמיישא אנו מוצאים גבאי א״י עוד בסוף המאה השש־עשרה. בקצת קהילות שימשו רבני הקהילות גזברים של כספי א״י, מתוך רצון לשמור על מעות א״י. כך היה ר׳ צבי אשכנזי, ״חכם צבי״, גבאי א״י בשלש הקהילות אלטונא־המבורג־וואנדסבק.

בארצות המזרח היו שלוחי א״י ממנים את הגבאים בקהילות ונותנים להם על כך תעודה מיוחדת הנקראת בשם ״נזר הגבאות״. מהם ראו ועשו גם הכוללים האשכנזים ששלחו לגבאים החשובים ביותר תעודות כאלה, אף שהגבאים הללו לא נבחרו ע״י אנשי א״י אלא ע״י הקהילות או המרכזים הארציים.

מעמדם הילידי של היהודים בא לביטוי גם במדיניות הצרפתית בתחום הארגון הפנימי של הקהילות היהודיות. כשבאו הצרפתים לשלוט במרוקו מצאו משטר קהילתי שהיה מבוסס על האוטונומיה הדתית שהניחה השריעה המוסלמית לד׳ימים ועל נוהלי השלטון המח׳זני ביחס לבני החסות. ליוטה, למרות תפישתו השמרנית, רצה להכניס סדר ופיקוח במשטר הקהילות. הוא הוציא צו שהגדיר את תפקיד הקהילה ואת הרכבה, הנהיג אחידות והעניק לוועד הקהילה סמכויות בתחום הפולחן והסעד בלבד, כנהוג במדינה הריכוזית המודרנית. חברי הוועד היו צריכים להיבחר מקרב היהודים המקומיים, נתיניו של הסולטאן – אסור היה להם להיות זרים. צו זה, שיצא בשנת 1918, היה תרכובת מעניינת של מדיניות שמרנית, המגינה כביכול על האינטרסים של המח׳זן, עם התערבות ריכוזית חדשה שדאגה להפקיע כל משמעות פוליטית מיחידות הארגון היהודי הפנימי. הצו לא קבע כיצד ייבחרו חברי ועדי הקהילות ופתח פתח למניפולציות בתחום זה. מכל מקום, המינויים היו צריכים לקבל אישור מטעם השלטונות והדבר הבטיח שלטון גמור של הפקידות הקולוניאלית על המתרחש בוועדים. הם לא יכלו להפוך למוקדים של תסיסה וחידוש בלתי מבוקרים."

לצד ההסדר של הארגון הקהילתי דאגה הנציבות להסדיר בצו מיוחד גם את מערכת בתי־הדין הרבניים. הצו הגדיר אילו קהילות זכאיות לבית־דין של שלושה דיינים ואילו לבית־דין של דיין אחד, וקבע את סדרי מינוי הדיינים והפיקוח עליהם על־ידי השלטונות. מאוחר יותר כוננה הפקידות בית־דין גבוה לערעורים ברבאט.

כדי להבטיח פיקוח על המתרחש בקהילות היהודיות יצרה הנציבות את משרת המפקח על המוסדות היהודיים. היה זה מדור פנימי קטן במנהלה לעניינים שריפיים. המנהלה היתה להלכה הזרוע המתאמת בין הפקידות הצרפתית למנגנון המח׳זן, ולמעשה – הכוח ששלט במנגנון זה. היהודים טופלו אפוא במסגרת המנהלה, שהיתה מופקדת על האוכלוסייה המקומית כולה ושינויים מעטים יחסית נעשו בארגונם הפנימי. השינויים נועדו בעיקרם להשליט אחידות וסדר בתפקודם של המוסדות הישנים, לנטרל את האפשרות שהם יהפכו למוקד של תסיסה בלתי מבוקרת ולהדק את הפיקוח הריכוזי עליהם. כל אלו מגמות שאפיינו את מדיניות השלטונות הצרפתיים כלפי ארגונם הפנימי של הילידים ככלל.

בארצות המגרב האחרות שהיו תחת שלטון צרפתי, ואשר משטריהן בעידן הקולוניאלי עוצבו בתקופות ובתנאים אחרים – נתפשו היהודים באופן אחר והמדיניות כלפיהם היתה שונה. יהודי אלג׳יריה הועברו כאמור במחי אקט משפטי אחד, צו כרמייה (1870), מן הצד הילידי של החלוקה הקולוניאלית לצד האירופי והצרפתי שלה. אשר ליהודי תוניסיה, שנעשתה פרוטקטוראט צרפתי כשלושים שנה לפני מרוקו, בשנת 1881, מוסדותיהם עברו שינויים נמרצים יותר מאשר במרוקו ולעילית היהודית בארץ זו היו אפשרויות רבות למדי לעבור לצד האירופי של החלוקה הקולוניאלית. המשטר שכוננה צרפת במרוקו היה אפוא השמרני ביותר מבין המשטרים שעיצבה בצפון אפריקה, והדבר הטביע חותם ברור על מעמד היהודים במרוקו באותה תקופה, על זהותם בעיני סביבתם ועל זהותם העצמית.

בניגוד לתחום התרבותי, בתחום המשפטי והפוליטי לא הצליחו אפוא ראשי היהדות הצרפתית לחולל שינויים של ממש במצב המיעוט היהודי במרוקו לפני מלחמת־העולם השנייה. תפישותיהם בנושאים אלה לא עלו בקנה אחד עם אלו של ליוטה. הם היו משוכנעים כי יש לבטל את הכפיפות של היהודים למנגנון המח׳זני, במיוחד בענייני משפט, וחזרו והעלו רעיונות ברוח זו – אן ללא הועיל.

בכל הנוגע לארגון הקהילתי של המיעוט היהודי בארצות שלטונה הקולוניאלי של צרפת לחצו יהודי צרפת מאז ומתמיד כי תבוצע רפורמה לאור העקרונות שננקטו בארצם. כשם שבצרפת החליפה קונסיסטוריה – ועד נבחר לענייני פולחן – את הקהילה היהודית הישנה, כן מוטב שייעשה במיעוט היהודי בארצות הקולוניאליות; וכשם שבצרפת הוכפפו הקונסיסטוריות המקומיות למרכז הקונסיסטורי בפריס, כן צריך ליצור מבנה ריכוזי בנחלות החדשות. הקו השמרני של הנציבות במרוקו מנע כינון גוף מרכזי כזה, אך התמורות בכל זאת האיצו את התפתחות הקשרים הבין־קהילתיים בארץ. ההתפתחות הכלכלית ופיתוח אמצעי התחבורה מילאו בכך תפקיד ראשון במעלה, אך גם התפשטותה של רשת כי״ח, כינון בית־הדין הרבני הגבוה ברבאט ופעילותו של המפקח על המוסדות היהודיים, יחיה זגורי, תרמו לכך תרומה נכבדה. לבסוף, הפעילות הציונית במרוקו, כפי שנראה בהמשך, החלה משלב מסוים ללבוש גוון כלל־ ארצי. לראשונה אולי נוסף לתודעת הזהות של אנשי הקהילות פן יהודי מרוקני כל־קהילתי. הגורם המאחד לא היה רק הכפיפות לממלכה, אלא גם הקשרים בין היהודים לבין עצמם.

העילית היהודית הצרפתית הסתפקה בהתקדמות הגדולה שהשיגה בתחום ההשפעה התרבותית, ולא התעקשה על עמדותיה בתחום המעמד המשפטי והארגון הקהילתי. נראה שהיא העריכה כי הסיכוי להצלחתו של מאבק בתחומים אלה קטן, ואולי גם לא היתה מוכנה להסתבך בו. המפגש עם התפוצה המרוקנית העמיד את יהודי צרפת, שהיו נתונים באותה תקופה בתהליך של אינטגרציה בארצם, בפני בעיה. מנקודת מבט פטריוטית לא התקבל על הדעת שהם ייצאו, כביכול, חוצץ נגד פקידים צרפתים העושים את תפקידם בשירות ארצם מעבר לים. הם עלולים היו להצטייר כמי שמזדהים עם בני דתם בנחלה הקולוניאלית יותר מאשר עם האינטרסים של ארצם. השעה לא היתה נוחה להתמודדות כזו גם מפני שהדי פרשת דרייפוס טרם שככו, ובה־בעת חשו כבר יהודי צרפת בהשפעות הגל האנטישמי החדש, שהגיע לשיאו במלחמת־העולם השנייה. בעשורים הראשונים של המאה העשרים הם ניצבו עדיין במערכת הגנה על זכויותיהם ועל מעמדם האזרחי והלאומי, ולהנהגתם לא היה אינטרס להתעמת עם אגף חשוב של השלטון כמו זה שהתגלם בממשל הקולוניאלי. לבסוף, המערכה לשינוי מעמדם המשפטי של יהודי מרוקו עלולה היתה להיתקל לא רק בתפישה הליוטנית השמרנית, אלא גם במכשול הברור שהציבו האשיות החוקיות של משטר הפרוטקטוראט. סעיפי חוזה פאס (1912) הגנו על ריבונותו של ־סולטאן ועל זכויותיו על נתיניו כולם – מוסלמים כיהודים. אנשי הממסד ־יהודי הצרפתי נקלעו אפוא בתחום המדיני לניגודי תפישה ועניין ברורים עם הנציבות, והם נקטו עמדה של ויתור.

בשנת 1939 למדתי בקזבלנקה, 1937 עד 1939. אני אהבתי ללמוד. אהבתי את הצדיק מחמת הניסים והנפלאות שחולל. הייתי ליד הכפר הנקרא דראע. אני אהבתי את הצדיק לא כמטרה שיעשה לי ניסים. הייתי לומד בכפר אחד של ר׳ מאיר עליו השלום. היה לו בן חורג והוא, הבן הזה, נולד בכפר אחד ליד הצדיק. שמו תאסמסית. בחודש כסלו, יום ה׳ בלילה, שתיתי קצת. עליתי למעלה להתפלל בבית-הכנסת של הצדיק. אני הייתי תלמיד, עני מרוד. היה לי פראנק אחד. שמתי בקופה. היה קור מתחת לאפס. בקבר הצדיק היה דקל, תמרים. שכבתי ליד המציבה. אני חולם שבא אלי אדם אחד, זקן בעל הדרת פנים ואמר לי: קום בני, קח שני תמרים ושני פראנקים. אמרתי לו: אדוני, אני נתתי לך רק פראנק אחד. אמר לי: בני, קח שיהיה לך כסף הרבה ותתן הרבה כסף, בינתיים קח, שני תמרים ושני פראנקים. למחרת בבוקר קמתי, אני והמלווה שלי. הלכנו לעשות שבת בכפר תאסמסית. בכפר ההוא אומרים לי, מערת וענונו. הגענו לאיזה גיא עמוק, ורצינו לעלות למעלה. פתאום קיבלתי התקפה. הייתי בלי הכרה. ההוא, המלווה אותי, הלך לכפר כדי להביא אנשים כי לא חשב שאני אחיה. פתאום בא אלי אדון אחד ואמר לי: קום. קמתי. ראיתי עצמי בתוך… הרגשתי טוב. עליתי למעלה מן הגיא. ראיתי אדם זה בא עם אנשים. שמחו שראו אותי בחיים. המשכנו. יום שבת אחרי התפילה, הייתי מתחמם בשמש ופתאום אני שומע מאחורי הקיר אדם אחד, היום הוא נפטר, שלימד אותנו, תלמיד בקזבלנקה, אצל ר׳ שמעון אוחיון. ה׳ ישלח לו רפואה שלמה לר׳ שמעון בן-אוחיון. והתלמיד הזה היה קורא פסוק ממיכה: ׳אל תשמחי איבתי לי כי… כי אשב בחושך. אני פתאום קפצתי, ראיתי שהאדם הזה מוכר לי. שלום א׳. שלום, שלום, מה שלומך? מי שוחט בכפר הזהי אמר: אני. אני תמהתי. איך התלמיד שלא היה מבין לגבינו כלום הוא שוחט? ואני חושב לעזוב לימודים. לא ייתכן. באותו רגע נקבע במוחי, מוכרח לנדוד כדי ללמוד. אחרי פסח, אסרו חג, נדדתי למרחקים, למכנאס ושמה נתקיים בי ׳צדיק כתמר יפרח׳. אחרי כמה שנים הוסמכתי לרבנות, שוחט ומוהל.

אני נזכר בדבר אחד על ר׳ דוד לוי ע״ה. אבי היה עוד בחיים. פעם היו לו כאבי עיניים. בכפר איפה שגדלנו במרוקו לא היו רופאים. אבא עמד בסכנה להתעוור. פתאום בא אליו אדם בחלום ואמר לו: תשמע, אני ר׳ דוד הלוי, קח לך טיפת עראק, תטפטף בעיניים. אבא קם בלילה, טיפטף טיפות עראק בעיניים. למחרת קם, רפואה שלמה. ואני זוכר את אבא שהלך יחידי בתענית יחיד עד לקבר של הצדיק ברגל, אני זוכר זה מלפני 14 שנים. אני עכשיו בגיל 52 שנים.

רבי דוד דראע חולל הרבה ניסים ונפלאות. פעם היה איזה ערבי שסבל ממחלת רוח. הביאו אותו לצדיק וכפתו לו את רגליו ואת ידיו. אמר מישהו [כנראה קרוב משפחה]: או, ר׳ דוד דראע הלוי, אם תרפא אותו, הוא יסתובב בכל הערים ויביא לך את הנדבות. אותו ערבי התרפא. הוא היה מסתובב בכל הערים ואוסף כספים ונדבות לקופה. הוא היה כמו החכם של הכולל שאוסף נדבות. הקדוש היה מרפא עיוורים, חרשים ואלמים.

ר יצחק אלמליח מסר לי את חדרו שהיה ברבי דוד דראע. פעם התארחתי אצלו יחד עם אשתי. לפני שנסע, הוא בא וחיפש אותי ואמר לי: הנה, לפני שאני נוסע ארצה, אני נותן לך את החדר. היה מישהו שכל הזמן ביקש ממנו את החדר ולא נתן לו. כשהוא בא אלי הוא אמר לי: לא אני נותן לך, הקדוש נותן לך. הוא בא אליו בחלום ואמר לו: תן את החדר למכלוף ק׳. כך אמר לי: תראה, אני מדבר איתך והשיער שלי עומד. לא רצה כסף, ביקש רק צ׳ק לאוצר התורה. נתתי לו צ׳ק של חמישים אלף פראנק.

ר׳ דוד הקדמון(פאס)

הוא נהרג על קידוש ה׳. נגזר עליו להיכנס לבית-הסוהר. הוא דיבר עם השופט ואמר לו: לא מכבודי להיכנס לבית-הסוהר. הוא רחץ את ידיו, קרא קריאת שמע ואלוהים לקח את המשכון שלו. על שמו נקרא בני דוד מפני שמתו עלי כמה בנים. עכשיו לא. יש לי ארבעה בנים.

ר׳  דוד ואזאנה – איית בודיאל

שייך למשפחת קדושים, המוזכרת גם כאיית ואזאנה. הוא אחיו של ר׳ אברהם ואזאנה.

כל אשה שעסקה ברפואה עממית, לפני שהיא מתחילה כל פעולה בריפוי, היתה פונה בקריאה לקדושים, ובפרט לקדושי משפחת ואזאנה, לר׳ דוד ואזאנה. כשרצו לקבור אותו מצאו את גופתו בזאוויה די סידי עותמאן ליד וארזאזאת. מלאכים לקחו את גופתו והעבירו אותו לשמה. לא היה מגורלו להיקבר באיית בודיאל.

תפקיד  הנגיד

הנגיד היה אחראי על תשלום מם הגולגולת והתשלומים השרירותיים הנקראים בלשון חכמים ׳מוספים שלא כהלכתן׳ – ששילמו בני קהילתו לאוצר המלכות, וכן על ביצוע ההגבלות החלות עליהם לפי ׳תנאי עומר', על ההוראות של הממשל, ועל התנהגות נאותה של בני הקהילה.

היו נגידים שהשתתפו עם החכמים בהתקנת תקנות וחתמו עליהן. בדרך כלל הם מילאו את תפקידם ללא שכר, והפריווילגיות שלהם היו פטור ממסים, ותקנות מסוימות לא חלו עליהם. למשל, הותר להם למכור יין לנוכרים, דבר שהיה אסור על יהודים אחרים, כפי שתוקן בפאס על ידי חכמים, בהשתתפות הנגיד אברהם רותי בשנת שסייג (1603) ובשפ״ב (1622) (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, חייב, סי׳ מט, צג).

הנגיד היה רשאי להעניש עבריינים ומי שעבר על החלטת בית הדין, וחכמים היו פונים אליו לבצע את הענישה. אלמנה התלוננה בפני ר׳ שאול ישועה אביטבול מצפרו שהוציאו שם רע על אלמנת אחיה, ׳באמרם שהיא הרה לזנונים ושלחתי להנגיד לענוש כל המוציא עליה שם רעי (עובדיה, ׳צפרו׳, מם׳ 426). לפי מקור משנת תרי״א (1851) ההנהגה שנבחרה בצפרו החליטה להטיל גורלות על הכנסת האורחים, ומי שעלה עליו הגורל ומסרב לארח תלמיד חכם נודד או מי שנדר לעניים ולא רצה לפרוע, יימסר שמו על ידי הגזברים לנגיד שיקנוס אותו (שם, מסי 41).

אבל גבולות סמכויותיו היו לעתים נושא לוויכוח ודיון משפטי. מעשה ביהודים שהיכו גוי, ומשה בן עטר נגיד קהילת סלא מסר את המכים לערכאות של גויים. הנתבעים תבעו את הנגיד בפני יעב״ץ בשנת ת״פ (1720), על שגרם להם נזק כספי. הנגיד טען:

הלא אני ממונה מהמלכות על ק״ק סאלי לדשא׳ אני לעשות כרצוני דאם לא כן מעולם מנהיגי הק״ק לתקון העולם לא ייסרו ולא יענישו שום אדם ונמצא העולם חרב ואיש את רעהו חיים בלעו.

אבל ר׳ יעקב אבן צור לא קיבל את טיעונו:

טענת היותו מנהיג אינה מספקת לפוטרו דהן אמת שכיון שהוא מנהיג רשאי ליסר ולהוכיח ולענוש נכסין ולאסורין לכל מי שעשה דבר שלא כהוגן אבל לא לתתו ביד המלך ולהפסידו ולגרום לו הוצאות. (׳משפט וצדקה ביעקב׳, להלן ׳מוצב״יי, חייב, סי׳ סג)

יש כאן הכרה משפטית בזכותו של הנגיד להעניש, אבל לא עד כדי מסירה למלכות, המנוגדת לדין, ופוגעת באוטונומיה המשפטית של הקהילה.

אבל היו מצבים בהם הותר לנגיד להעניש יהודי על ידי המלכות – והכוונה למלשין. על פסק זה חתמו חכמי צפרו בשנת תפ״ו (1726) (עובדיה, צפרו, ד, מסי י). סיכונים במילוי התפקיד: היות ותפקידו של הנגיד היה כרוך בסיכונים, היה נהוג שהקהילה התחייבה לפצותו על כל הוצאה הקשורה במילוי תפקידו. חזרו על כך בדרך כלל עם כתב המינוי שניתן לו על ידי טובי העיר והדיינים. כך היה בצפרו בשנים תפ״ז (1727), תקל״ו (1776), תק״ץ (1830), תר״ה (1845), תרט״ו (1855) (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 422,93,92,33,24,21).

במקור מתקצ״א (1831) נאמר שהנגיד של יהודי צפרו השתדל בשחרורם של תלמידי חכמים ממאסר: ' ועמדו הגוים כנגדו והעלילו עליו לאמר שקלל בדתם, והוצרך הנגיד להוציא כמה הוצאות ושוחדות כדי להציל את עצמו מן הפח אשר טמנו לו' (שם מסי 99). הדיינים חתמו על חובת הקהילה לשלם את ההוצאות הכרוכות בשחרורו.

במקרה אחר חשש הנגיד מאיר אסבאג בפאס שמא ייענש על ידי השלטונות בעוון מכירת יי־ש למוסלמים על ידי בני קהילתו. שלושה חכמים חתמו בשנת תקנ״ז (1797), שהקהילה היא שתישא בהוצאות ולא הנגיד (׳תקנות מכנאס׳, עמי פז).

היו נגידים שפעלו להצלת יהודים ממאסר או לשחרורם של שבויים נוצרים ויהודים משבי הפיראטים במרוקו. משה בן עטר, שכיהן בתור נגיד לאחר מותו של אברהם מאימראן, טיפל ב־1722 בשחרורם של 300 שבויים בריטים, וחמש שנים לאחר מכן בשבויים הולנדים.

הערה שלי א.פ. רבי דו עובדיה זצ"ל התייחס לנושא הזה בכובד ראש. בספרו " קהלת צפרו " מביא הוא חומר רב מאוד אודות תפקיד הנגיד ופעילותו, סמכויותיו וכו…
אני מביא לכאן תעודה אחת מיני רבות מתוך כרך מספר 1 של " קהלת צפרו "  

תעודה מספר 24 

התרט"ו – התרט"ז – 1855 – 1856

ב"ה.

להיות שבשמונה עשר יום לחודש אייר הוא חודש זו הוא יום ל"ג לעומר של שנתינו זאת אל תאחרו אותי וה' המליח דרכי לפ"ק נקהלו היהודים יושב מתא צפרו יע"א ועמדו על נפשם עד שהוציאו הנגיד שהיה ממונה עליהם נגיד חסר תבונה ורפאל ברוך מעשקות. ובחרו להם איש ישר כלבבם אחד המיוחד מתופשי התורה וחובשי בית המדרש החכם השלם כבוד הרב יעקב אדאהן, ישמרהו אל בן הרב שלמה נ"ע להיות נגיד ומצווה ומפקח עליהם בכל ענייניהם להרחיק הנזק ולקרב התועלת כפי יכותו וכל עם הקהל כקטון כגדול ענו ואמרו זה יעצור בנו. וגם החכם הנזכר בראותו צרת בני עמו וצערם כי ירדו לצערים עם ה' נענע בראשו ונתרצה להם לדבר הזה אך בזאת בשיקבלו עליהם שכל הפסד ודררא דמממונא דתמטי ליה מפאת מינויו ושירותו עם השר על כללות הקהל ליהדר ודברו טובים ונכוחים כי מה בצע לי בשררה זו שהיא עבדות גמורה.

כידוע ובלי שום שכר ובלי שום הנאה ודיו שיעמוד בשלו ולכן גם יחידי הקהל קבלו על ענין כן שהוא יהיה ראד נדרש לכל חפציהם להרחיק נזקם ולקרב תועלתם כפי היכולת ואם חס ושלום יגיע לו איזה נזק מפאת מנויו ושירותו על כללותם ליהדר ולפי שנטרפה השעה מאותו זמן עד היום לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם. לכתוב ולחתום ולתת בידו שטר המנוי לכן עתה נועצו לב יחדיו ובאו בהסכמה יחידי וטובי הקהל בעדם ובעד כללות הקהל קהלת קודש צפרו יע"א הלוא המה :

הרב אליהו בן הרב אהרן בן שלוש והרב אהרן בן כבוד הרב שלמה אלבאז והרב אברהם בן הרב יצחק אלבאז, והרב אהרן בן הרב מרדכי אלבאז, והרב יוסף בן הרב אברהם הכהן, והרב משה בן הרב אהרן אזולאי והרב יעקב בן הרב מכלוף בן חמו ידי' אדבדובי. והרב יהודה בן הרב אברהם בן סיסו והרב רפאל בן הרב דניאל בן זכרי והרב משה בן הרב בנימים אביטבול והיקר יוסף בן היקר משה בן הרוש והיקר יצחק בן היקר אהרן הכהן והיקר אהרן בן היקר עמור בן שרביט והרב מימון בן הרב אליהו הכהן.

והעידו על עניין בקנין שלם ובשובעה חמורה במנא דכשר למקנייא בהי ושבועה חמורה כי גם למה שיועיל על דעת המקום ברוך הוא האנשים האלה אשר נקבו בשמות ובכח הקניין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה ברצון נפשו והשלמת דעתו בלי זכר שום אונס וכפיה כלל. וחייבו על חיוב גמור בעדם ובעד כללות הקהל דכח הפסד ודררא דממונא דתמטי להחכם רבי יעקב הנזכר מאת השר מפאת נגידותו עלי דידהו ליהדר לפורעו מכיסם וממונם משפר ארג נכסיהם וכן אם גזלו השר או כפר בו בהאלסאייר שרבי יעקב הנזכר נוטל בהקפה מבעלי החנויות לזכות השר ומוליכו לשר עד אשר יפרע אותם על יד ועל יד.

והשר הנזכר כפר בו או גזלו ולא רצה לפורעו שרין על רבי יעקב הנזכר לפרוע כלום אלא עליהם לפרוע לבעלי החנויות המקפים לרבי יעקב הנזכר בהאלסאייר. כללא דמילתא שכל דררא דממונא דתמטי לרבי יעקב הנזכר מפאת הנגידות על יחידי הקהל ליהדר ונאמן רבי יעקב הנזכר בדיבורו הקל לומר כי הוא זה מה שהפסיד. וכי הוא זה בהאלסאייר שנושה בשר ואם חס ושלום נפל להם ליחידים הנכרים איזה ספק בדבריו לא יזקיקוהו שום שבועה חמורה כי אם שיאמר על אמונת האל שכך הפסדתי או כך וכך סאייאר אני נושה בשר ואז על כל פנים יתחייבו לפורעו עספ"ה והו' שטר מוח" וכו.. ובאחריות גמורה עליהם ועל יורשיהם אחריהם ועל כל נכסיהם מקרקעי ואגבן טלטלי שקנו או שיקנו כתקנת חכמים זכרונם לברכה דלא כאס' ודלא כטופסי דשטרי ונגמר הכל בקניין שבועה חמורה.

ולראיה על הכל חתומים פה והיה שה שנים ועשרים יום לתמוז יהפכו לטובה משנת חמשת אלפים ושש מאות וחמש עשרה ליצירה ושרייר וברייר וקיים.

שמואל אג'ייאני ס"ט – שלום אביטבול ס"ט

העידונו על על עניין במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל כבוד הרב ישועה בן הרב נע' הן אלבאז והרב אברהם בן הרב ישועה עולייל, ובכוח הקננין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם ככל הכתוב לעיל אחת לאחת והיה זה בזמן הנזכר לעיל חדש ושנה הנכרים לעיל והכל שריר ובריר וקיים

שמואל אג'ייאני ס"ט – שלום אביטבול ס"ט.

העידונו על עניין בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא בהי ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל הרב יעקב בן הרב משה אתורג'מאן והיקרמכלוף בן היקר שלמה הכא נמי אביטבול וידיד בן תמאיוסת והיקר יונה בן משה גבאי ובכח הקניין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם ככל הכתבו לעיל אחת לאחת והיה זה בזמן הנזכר לעיל חדש ושנה הנזכרים לעיל והכל שריר ובריר וקיים.

עמרם אלבאז – ס"ט – שלום אביטבול ס"ט

העידונו על עניין עניין בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל הנבון וחשוב הרב אברהם בן הרב דוד בן מאמאן ובכח הקננין שובועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבים על ככל הכתוב לעיל אחות לאחת והיה זה בשלשה ושערים יום לחודש תמוז יהפכו לטובה חדש ושנה הנזכרים והכל שריר ובריר וקיים

שמואל אג'ייאני ס"ט – שלום אביטבול ס"ט

נדרשנו מאת כבוד הרב יעקב יש"ץ הנזכר לחוות דעתינו אם יש פקפוק בחיוב שנתחייבו לו בני קהלנו יש"ץ לפום דינא ונומינו לו דסמוך לבו לא יירא לבו בטוח דלא לימטי ליה שום פסידא ודררא דממונא וחיובא רמייא על בני קהלנו הנזכרים לפצותו והחיוב הנזכר שריר וקיים ככל הכתוב בו כדת של תורה ולראיה בידו חתומים פה פאס יע"א טבת דהאי שתא וזאת התורה לפר"ק והכל שריר ובריר וקיים.

רפאל יעקב בן סמחון ס"ט – וידאל הצרפתי ס"ט – ידידיה מונסונייגו יסט"א – מתתיה סירירו סי"ט – שלמה אליהו אבן צור סליט"א.

סוף תעודה מספר 24

כך או כך, ישנם פסוקים לא מועטים בקוראן המדברים בשבח היהודים ואפילו מאזכרים את ארצם המובטחת, משמע כאילו הכירו מוחמד והאסלאם בזכותם על ארצם, שהיתה מתת האל עצמו. ולעומתם רבים יותר הם הפסוקים המחרפים ומגדפים את היהודים, קוראים למאמינים להילחם בהם עד להכנעתם ולביזוים {סורה ־ פרק 9, איה = פסוק 29}, מתרים במוסלמים שלא להתרועע אתם (5:51); או דנים אותם למסכנות ולשפלות נצח (2:61), ועוד כהנה וכהנה. ברור לנו, לאור תיאולוגיית המבשל והמבושל, כי הואיל והפסוקים המשבחים והידידותיים נאמרו בשעת חיזורו של מוחמד אחר היהודים, הוא חפץ אז ביקרם, ומכאן התגלויותיו החיוביות כלפיהם. אלה הם, אגב, ציטוטי התעמולה של כל מדינות האסלאם בימינו, כאשר הן חפצות להציג את יחסן החיובי כלפי היהודים ולהפריך את טענות היהודים על אפלייתם תחת האסלאם, שעוד נתייחס אליהן בהמשך. אולם ברור לכל מוסלם כי פסוקי הנאצה, המטביעים בכמותם את מעט פסוקי השבח המצויים בקוראן, הם ששלטו בכיפה לאחר הקרע בין מוחמד ליהודים, הם הנחשבים כמבטלים את קודמיהם, והם המצוטטים תמיד, ובכל יום, בנאומים ודרשות וכתובים של כוהני דת, מדינאים, מלומדים וכל מי שמלאו ליבו לומר משהו על יהודים. לעולם יהיו דברי הבלע נגד היהודים מובלטים וחוזרים על עצמם עד לזרא, ואילו דברי הידידות מובלעים ונשכחים כלא היו. מה יותר מדגים מצב עגום זה מפירושה ג'לאליין (שני הג׳לאלים – מחברי הפירוש), הנלמד בכל הרמות ברחבי האסלאם ונחשב למוסמך כמו פירוש רש״י אצלנו, להבדיל ? בפרק הפותח את הקוראן (אלפאתחה = הסורה הפותחת, המשמשת גם חלק מטקסט התפילה), ישנה התייחסות לאלה ש״אללה זועם עליהם, ואלה שתעו בדרך", כאשר הפירוש המוסמך מזהה את הראשונים עם היהודים, והאחרונים עם הנוצרים, ואין עוררין על כך. לאמור, הואיל ומוחמד זעם על היהודים והיה מתוסכל מהם, אזי ברור שהוא ביטא את זעמו בשם אללה בצורת התגלות שמיימית שתהפוך לחלק מן התפילה היומית של כל מוסלם, ובכך תנציח, תקבע ותעמיק את הסטריאוטיפים האנטי-יהודיים החריפים שבספר הקדוש למוסלמים.

לאחר ניצחונו הגדול הראשון נגד המכאים בני עירו (624) בקרב בדר (שם מקום שבו נערך הקרב, אך היה לסמל של אם כל הניצחונות באסלאם. מלחמת יום הכיפורים נקראה, לפיכך, בפי המצרים ״מערכת בדר״), באה למוחמד שעת הכושר לצאת לקרב גלוי נגד שבטי היהודים במדינה, ולחסלם בזה אחר זה. הוא החל בבני קאינוקע, החלש והקטן שבשבטים, שעסק בעיקר במלאכה והיה בעל אדמות. הוא הטיל מצור עליהם והם נכנעו, אך מוחמד היה אנוס להאזין לבני השבט הערבי של חזר׳ג, שהיו בעלי בריתם בעבר, ושעתה דרשו רחמים עליהם. בעוד רבים מבני השבט היהודי מצאו את דרכם לסוריה מאימתו של מוחמד, נודע ראש שבט החזרג' שביקש רחמים עליהם, לדיראון עולם באסלאם כגדול המונפיקין  ( הצבועים, שלא צעדו עם מוחמד בכל לב ועד הסוף, בניגוד לאנצאר, שאודותיהם שוחחנו קודם לכן). אין ספק שלאחר ניצחון בדר, היהודים היו כה מפוחדים, רבים מהם כה נלהבים למעברם לצידו של האסלאם, ומוחמד עצמו היה כה מלא בעצמו, עד כי בעת המצור והגירוש לא העזו בני השבטים היהודיים הנותרים (לפי שעה) להתערב לטובת אחיהם, דבר שסופרי האסלאם לא נלאו מלחזור ולשנן באוזני קוראיהם. כפי שקרב בדר קבע את ההתייחסות ליהודים במידה ידועה, כך גם קרה בקרב אוחוד שבא אחריו(625), ושבו ניגף צבאו של מוחמד. הפעם, כדי להחזיר לעצמו את כבודו הפגוע, הוא החליט להתנפל על בנו נדיר, מתכון שיחזור על עצמו פעמים רבות במהלך ההיסטוריה, לפיו מתוך עמדת עוצמה, וגם מתוך עמדת חולשה, תמיד המוצא הנוח הוא לפרוע ביהודים. הם, כמו בני קורייזה, נמנעו מלבוא לעזרת מוחמד בקרב אוחוד, בגלל (או בתירוץ, שכן הם הביעו את שמחתם בדיעבד על תבוסת המוסלמים) השבת, לכן היתה זו לו עילה טובה לעשות בהם שפטים, תוך האשמתם בעצם במפלתו.

אך כאן מצב העניינים היה שונה בעימות עם בנו נדיר מאשר עם בנו קאינוקע. בנו קאינוקע, למרות שהיו עשירים ובעלי הטובות שבאדמות מדינה, לא נאותו לתרום למלחמותיו של מוחמד, ואפילו לעגו להיזקקותו לתרומות אנוש, אפילו מידי לא-מוסלמים, בעודו טוען למעמד שליחו של אללה. כמנהגו מאז הגיעו למדינה, הוא שוב קיבל התגלות שמיימית על כי בני נדיר קשרו נגד חייו, והוא פשוט פקד עליהם לעזוב את מדינה. הם התנגדו בקוותם לעזרה, אך משזו בוששה לבוא, הם הסכימו לעזוב עם מיטלטליהם, ולהשאיר את כלי-זינם מאחוריהם. הם יצאו לנווה-המדבר היהודי של ח׳ייבר עם שיירה של 600 גמלים נושאי עיקר רכושם, ובראש מורם. שם תשיגם ידו של מוחמד בהמשך, בתהליך ניקויו של חצי-האי ערב מיהודים. לא עברו אלא שנתיים מאז גירושם, עד שהמוסלמים המנצחים כילו בהם את נקמתם ושחטו אותם. אדמות בנו-נדיר חולקו בין המוהאג'ירון (־המהגרים שבאו אחרי מוחמד למדינה), שעד אז היו מחוסרי רכוש וחיו בחסדיהם של בני מדינה שקלטו אותם בזכות מוחמד. וגם זה יהפוך למתכון בהיסטוריה המוסלמית: הם כובשים שטחים לא להם, מגרשים אחרים מאדמתם או הורגים אותם, או אפילו אונסים אותם להתאסלם, אך אם מי מהקרבנות יעז לתבוע חזרה את רכושו או את חרותו, הרי הוא תוקפן שיש להילחם בו ולהשמידו. במידה רבה הסיכסוך הישראלי-מוסלמי, המכביד עלינו זה מאה שנה, מראה יותר ויותר סממנים של חשיבה זו. בנו-קורייזה נותרו מכשול אחרון בפני תוכניתו של מוחמד להשלים את נקיון ערב מיהודים, שהקדימו אותו לשם לפחות במחצית אלף שנים, ושלהם הוא חב חוב עצום של התפתחות חשיבתו והידע התנ״כי , הגם שמבולבל משהו, שהוא צבר מפיהם.