גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
הערת המחבר.
בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים.
קשיי העליות
…עיון הדעת הצוננת, חשבון של נפש אבלה – א.ס.פושקין.
מילדותי ספגתי את ערכי הציונות. בהיותי ילד קטן שמעתי שהציונים אוספים כספים לגאולת הארץ. " אוצר התיישבות היהודים , ימכור מניות במיליוני לירות שטרלניג, – ואבא שלי היה מוסיף שיש כבר בידי הבנק הנ"ל במזומנים כך וכך מאות אלפים.
קראתי בזיכרונותיו של ד"ר חיסין איש ביל"ו, על הנערים היהודים במושבות הרכובים על סוסים, לימים קראתי בהנאה, את סיפוריו של בוקי בן יגלי, על הכרמים בארץ ועל הבחורים היהודים שיוצאים בט"ו באב לכרמים וחוטפים להם בנות זוג…
בהתבגרותי הייתי לציוני והתמסרתי לעבודה הציונית. העלייה לארץ ישראל נראתה לי כהגשמת הציונות. ומאז – במשך כארבעים שנה היו כל חיי מוקדשים לענייני עלייה : ארגון אנשים לעלייה, הכשרתם לעבודה בארץ, הכשרתם הרוחנית, התגברות על קשיים פוליטיים, כספים וכו'…וגם אחרי 40 שנות פעילות אלה, עוקב אני מקרוב זה 20 שנה אחר מהלכי עלייה.
במשך שנות המאה הזאת היו תקופות קצרות של עליית יהודים לארץ ללא הפרעה או התנכלות השלטון. כך היה בימי השלטון העות'מאני, כך היה בשנות מלחמת העולם הראשונה, שבהן הייתה גם ירידה מן הארץ. ובימי שלטון המנדט הבריטי – גזירות, מכסות, כניעה ללחץ הערבים וסגירת שערי העלייה.
בימי מלחמת העולם הראשונה ברחתי מרוסיה והייתי פליט בפולין, בה ראיתי ארץ מעבר לארץ ישראל. כחבר מרכז " החלוץ " למדתי מקרוב על גלי העלייה בגיאותם ובשפלם.
אי היקלטותם של יהודים מהעלייה הרביעית דיכאה אותנו. דגלנו בהגשמה עצמית, והתכוננו לעלייה גם מבחינה נפשית. אך ספיקות אכלו אותנו בשל הסיכויים הקלושים לעלייה וקשה היה להאמין אז בהגשמת הציונות.
יצחק טבנקין אלינו כשליח ההסתדרות אל " החלוץ " בפולין. חיש מהר תפס את נקודת החולשה של מחשבותינו וספיקותינו. הוא ידע להדליק אותנו באמונתו באפשרויות הקליטה הגדולות בארץ : " נחוצים אנשים היכולים ליצור עבודה לעצמם ולהכשיר את הקרקע לקיטת עולים נוספים, שיהיו מוכנים ללכת לעבודות כיבוש ".
ישיבות מרכז " החלוץ ", שנקבעו להם סדר יום של 2 – 3 שעות, הפכו לדיונים סמינריוניים תוססים, שנמשכו ימים ארוכים.
לי ולחברי במרכז, הייתה זו תקופת מפנה עצום במהלך מחשבתנו. האמנתי אמונה שלמה שיש דרך להימנע מכישלונות בקליטה ולהבטיח אי ירידה מן הארץ בהמשך צמיחתו של מפעלינו הכלכלי. דווקא באותם ימים חשובים של שנות 1927 ו-1928, כאשר החלוצים נשארו בפעם הראשונה בתולדות התנועה, בהכשרה קבועה, נזדמן לי לשוחח עם מנהל מחלקת העלייה של ממשלת המנדט, חיימסון הנודע, שהגיע לביקור בפולין.
הערת המחבר.
בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים.
נלוויתי אליו לקיבוץ ההכשרה בגרוכוב, וסיירנו בשדות ובענפים. פגשנו בכעשרים חברים שעבדו בגן הירק. אמרתי לו : " בנים ובנות נחמדים אלה אנחנו רוצים לעלות לארצנו. הם יעבדו בכל עבודה, למה אין בשבילם רישיונות עלייה – סרטיפיקטים ? ".
הוא הביא ב " חברה " ובי ואמר : " בנוגע לבנות המצב קשה עד לבלי נשוא, הן לא רק מחוסרות עבודה, כי אם מחוסרות גג, ואתה יודע מה לגבי אישה ". לא התרשמתי מדבריו מפני שכבר הייתי מחושל מבחינה אידיאית ובטחתי בדרכנו.
אז צמח בתוכנו הרעיון שנעלה בכוחות עצמנו. שלנו אחד מחברינו לפאריס לבדוק דרכים לעלייה בלתי לגאלית לארץ דרך סוריה. הדבר לא עלה בידו והוא חזר בידיים ריקות. אהרון ציזלינג שהיה עמנו כשליח ההסתדרות, נסע לארץ לדווח על מצבם הקשה של חברי " החלוץ " הנמצאים בהכשרה זה שנים ללא כל סיכוי לעלייה.
ציזלינג הופיע בפני הוועד הפועל של ההסתדרות ותבע מעשים ועזרה לעליית אנשי ההכשרה מפולין בכל דרך. בחזרו מן הארץ מסר דו"ח, הוא סיפר על חוסר עבודה החמור ששרר בארץ, וכי בשל כך לא ניתנה תמיכה לדרישתו.
כאשר אין עבודה לעולים, מי ייתן לנו לחלומות על ארגון עלייה בלתי לגאלית, על הסיכונים וההוצאות הכספיות הגדולות הכרוכות בה ? כך ירדה לטמיון יוזמת "החלוץ " בפולין לארגון עלייה באורח עצמאי.
רק בשלהי 1928, הסכימה ממשלת המנדט לדון עם ההנהלה הציונית על צעדים ראשנים של עלייה מצומצמת – 300 סרטיפיקטים לכל ארצות העולם ; ובתנאי שהיישוב היהודי יקבל על עצמו את הדאגה לקליטת העולים בעבודה במשק היהודי.
ההנהלה הציונית שהייתה חסרת אמצעים כספיים לשם יצירת מקומות חדשים בארץ, קבעה שהעולים החדשים ייקלטו בעצמם, והכוונה הייתה שיצטרפו לקיבוצים ולפלוגות העבודה הקיימים, בהנחה שהקיבוצים יחזיקו מעמד גם במצב של חוסר עבודה.
ההנהלה הציונית הטילה על מנהל מחלקת העלייה דאז, חיים ברלס, לצאת למרכזי הגולה, לבדוק באורח אישי כל מועמד לעלייה שיוצע על ידי מרכזי " החלוץ " בארצות השונות. ליוויתי את ברלס במסעותיו ברחבי פולין.
במקומות שחלק מן המועמדים לעלייה היה מוכרח לצאת לבית הוריו להכנות לדרך, היינו אוספים את המועמדים לכנסי עלייה בקיבוצים שבסביבה. על המועמד היה להתייצב אישית, ולבד ממילוי שאלון היה נוהג ברלס לשוחח אתו על עתידו בארץ, ומתאר בפניו את הקשיים הצופיים לו שם.
השיחות התנהלו בעברית והיוו מבחן לדיבור שוטף. אי ידיעת עברית הייתה עילה לדחיית העלייה. גם תנאי הבדיקה הרפואית הוחמרו, ואם היה חשש שהמועמד לא יוכל לעמוד בתנאים הקשים שבארץ, בתנאי כיבוש העבודה – היה נמחק מהרשימה.
והיו בעקבות הפסילה גם טרגדיות. קרה שחבר התנועה, אחרי שלוש שנות ישיבה בקיבוץ הכשרה, נפסל בבדיקה הרפואית וקיפח את כל עתידו., בפני הבודק הופיעו מאות מועמדים, ולאחר בדיקות רבות אושרו רק כ-130, לפי מפתח חלוקה בין ארצי. כך התחילה העלייה החמישית, החלוצית.
המועמדים שאושרו מקיבוצי ההכשרה לבתיהם, לטפל בהכנותיהם האישיות לעלייה : על הגברים היה לסדר רישיונות יציאה מפולין בהתאם לחוקי השירות הצבאי שם. לעתים קרובות נתקלו בסירוב מצד המוסדות הצבאיים.
במחזו ווהלן, למל, אשר בו היו מועמדים רבים יחסית לעלייה, קשה היה להתגבר על הקשיים, ומרכז " החלוץ " היה צריך להסתייע בלשכה מיוחדת פרטית שייסדו קצינים " ממולחים " בדימוס. היה צורך להמציא תעודות מתעודות שונות לשם קבלת דרכון לחו"ל, והעיקר, שומה היה על כל מועמד לקבץ בעצמו את הכסף הדרוש לסידור האשרות, הוצאות הדרך ברכבת, כרטיסי אונייה במחלקה שלישית, ועוד.
וכך היה בקצב איטי, התלקטו מדי פעם 20 – 30 חלוצים והם נשלחו על ידי המשרד הארצישראלי לארץ.
והנה לפתע פרצו באוגוסט 1929 המאורעות בארץ. בעיתונות הפולנית והעולמית נתפרסמו סיפורים מזעזעים על הפרעות שפרעו הערבים ביהודים, על האכזריות הגוברת, על הרג וחורבן. באותה עת הגיע מועד עלייתי לארץ עם חברים שהיו מוכנים לדרך.
נשלחו מברקים בהולים לכל קצווי פולין, בדרישה לזרת את ההכנות ולהגיע מיד לווארשה. למרזח " החלוץ " גונבו שמועות ולחישות שחלק מהחברים מעכב את עלייתו. כשלושה ימים לאחר פרוץ המאורעות בארץ הגיעו לווארשה רק 17 עולים, ובהם גם אני ורעייתי.
המשרד הארצישראלי בוווארשה, שבראשו עמד השל פרבשטיין, חבר " המזרחי " ומנהיג ציוני נודע, התכנס והחליט לעכב את עליית ה-17. פרבשטיין טען שבמצב אי הביטחון שנוצר בארץ שיראל, אסור לשלוח לשם עולים, מחשש שייפגעו.
גירוש ספרד-ח.ביינארט
בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש
היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה.
ספק גדול אם ציבור זה ידע מה צפוי לו בשלהי המאה הט׳׳ו. אבל כאשר נקרא לעמוד במבחן, מבלי שיכול היה לשער מה טומן לו הגורל 
בחובו, הוא נטל בידו את מקל נדודיו באמונה בבוראו שהעמידו בנסיון. כל יוצא בגירוש הוא שביטא גם את אמונת הכלל.
בנוסף על המועד שניתן הפעם לשם הוצאה אל הפועל של צו ההפרדה, שתי שנים (וזאת בניגוד למועדים קצרים שנקבעו בסוף המאה הי״ד ובראשית המאה הט״ו בהשפעת ויסנטי פרד), יש להצביע על מינוים של ׳מבקרים׳(visitadores), שנשלחו לעריה ועיירותיה של קסטיליה על מנת לפקח על הוצאתו אל הפועל של הצו. הכתר ראה בוודאות גמורה שהזמן להוצאה אל הפועל הוא גורם מכריע גם משום התמורה הטופוגרפית והפיסית שתחול במלכות שעליה יש לפקח. הכתר הוא שיכתיב לראשויות הערים והעיירות את קצב פעילותן, שכן עליהן יהיה לקבוע את מקומן של השכונות החדשות לפי האינטרס המקומי ובדעה אחת עם אותם מפקחים שנשלחו אליהן לשם זירוז, ארגון ופיקוח על הפעולה כולה.
בכך יכופו את רצון הקורטס, קרי הכתר, על הרשות המקומית, שייתכן והיתה נוטה חסד ליהודי מקום זה או אחר. השמאים שייתמנו להערכת הבתים שייעזבו על־ידי היהודים (והמאורים) על מנת שהשכנים היהודים יוכלו לעזוב את בתיהם הישנים, לרכוש חדשים במקומם, לשכור אותם או לבנותם מיסודם, תפקידם היה חשוב להצלחת המשימה, וזאת כאשר אחד מהם היה יהודי, ויהודי המקום לא יוכלו אפוא לבוא בטענות על אפליה. משימת היערכות גדולה הוטלה על הערים, העיירות והיהודים בעת ובעונה אחת, במיוחד גם לגבי שטחה של השכונה החדשה ומיקומה הטופוגרפי, שלהם נודעה חשיבות רבה: היכן ייקבע אתרה של השכונה, אלו יהיו רחובותיה וגבולותיה, היכן ייבנו שעריה ובאלו בתי נוצרים יגבלו בתי יהודים, היו צריכים להיקבע באחריות מקומית ועל דעת שליחי הכתר.
בהפרדה במגורים ראו הכתר והקורטס עין בעין בצורה ברורה שהעברה למקום מגורים חדש תתלווה בשכונה הישנה בעזיבת נכסי הציבור היהודי: בתי הכנסת, בתי המדרש והתפילה, המקוואות, בתי המחסה היהודיים, במקולין וכיוצא באלה בנכסי הציבור היהודי (והמאורי במסגדיהם), במכירתם או אפילו בהריסתם. הצד השני של מטבע זה הוא במציאת מגרשים חדשים, הסדרת רכישתם, וכאן מדובר ברכישה בלבד, בבנייתם מחדש של המוסדות האלה ללא הפרעה או מניעה וללא קנסות ועונשים אחרים על כך. החלטת הקורטס קבעה שניתן לאכוף על בעלי המקרקעין והבתים למכרם ליהודים (ולמאורים) ולהשכירם במחירים ובדמי שכירות מתקבלים על הדעת.
על נקלה אפשר לתפוש את עומק המהלומה.שהונחתה על הקהילות היהודיות. וענייננו כאן הוא רק בהן ובבעיות שנתעוררו בעקבות קיומה של החלטת הקורטס, שכן לא היה בדעת הכתר שהחלטה זו תישאר בגדר אותן החלטות ש׳מצייתים להן ואין מקיימים אותך (obedecer y no cumplir). מבחינת המעשה הותרה הרצועה לרשויות המקומיות להכביד על היהודים ולערוך עם הקהילה חשבון של ימים עברו, כאשר לצדן של הרשויות עמדו גם אזרחים נוצרים שההסדרים החדשים פתחו לפניהם פתח לרווחים ולטובות הנאה. מעצם שאיפתם לטובת הנאה חומרית יכלו תושבים ליהפך לשותפים פעילים ומשגיחים בפועל על קיום הצו בכל חומרתו. לא בכדי נמצאו אזרחים שפנו אל שלטונות המדינה והתלוננו על אי־קיום צו ההפרדה או על רשלנות בהוצאתו אל הפועל. היהודי שנדחק ממקום מגוריו הוא ששילם במילואו את מחיר ההפרדה במגוריו.
למכת ההפרדה במגורים נתלוותה מכה נוספת על אמצעי קיומם של היהודים שהיו רגילים בסחרם ובמלאכתם בחנויות ובסדנאות בכיכרות הערים והעיירות. אף בזאת הוגבלו היהודים באיסור לשהות מחוץ לשכונת מגוריהם החדשה, שהרי ביקש הצו להגביל את היהודים במגעם עם נוצרים. לא די בכך שלא תמיד הגיע שוויו של הבית שנעזב בשכונה הישנה לערך שוויו של הבית בשכונה החדשה אם נעשתה עיסקת חליפין בבתים, ומסתבר שבעלי בתים בשכונה החדשה המיועדת תבעו יותר מן הקונה משוויו של הנכם, על אף הסדרי השמאות שעליהם הורה הכתר והחליט הקורטס. בכל אלה היתה הקהילה האחראית לחליפין ועליה הוטל לגייס את ההפרש בסכום שנדרש לרכישת הבית או הבתים; אם אין בידי הדייר החדש האמצעים לכך, הקהילה היא שצריכה היתה לשלם את ההפרש. יוצא אפוא שהקהילה הפכה שותף בנכסי דלא ניידי, כאשר ספק הוא אם בידי ראשות הקהילות היו הכלים להגבות את חלקן בנכס על־ידי שכירות. כל שהכתר עשה הוא שהתיר לקהילות להעלות את מס השישה שנגבה על בשר ויין כשרים לצורכי הרכישות הללו.בכך אפוא נוסף לחץ כלכלי על הקיום היהודי. כל מערכת החילופין הוטלה על ראשויות הערים והעיירות והקהילות, כאשר אחריותן של אלו גדולה פי כמה וכמה, הן ביחס לצורכי הכלל והן ביחס לצורכי היחיד היהודי. למעשה, ייזכר שלא הספיקו לצורך זה שתי השנים שנקבעו, והבעיות נגררו משנה לשנה במשך כל שנות השמונים של המאה הט״ו. גם עצם הגרירה היתה הכבדה על חיי הציבור היהודי, שכן היתה הקהילה, החל בשנת 1482, אחראית גם לתשלום מס המלחמה בגרנדה, כפי שעוד ייראה לקמן. שאלת המגורים בשכונות היהודיות החדשות מצאה את ׳פתרונה׳ הסופי בגירוש הכללי של שנת 1492. הפרדה זו במגורים, אם כי רשמית ביקשה לכאורה לבצע הפרדה במגורים בין יהודים לנוצרים, היכתה קשה את הציבור היהודי גם מבחינת קיומו הממשי.
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
PAGES DE L'HISTOIRE DES JUIFS DE SAFI
L'histoire des juifs de Safi (Maroc) est aussi ancienne que la ville elle-même. Malheureusement, peu d'écrits lui ont été consacrés. Brahim Kredya, historien amoureux passionné pour sa ville, tente de relancer la recherche dans ce domaine. Il ne cesse de piocher dans les rares manuscrits disponibles et incite les chercheurs à suivre son exemple.
La région Doukkala-Abda est établie, approximativement, sur les territoires des confédérations tribales de Doukkala et d'Abda.
Les Doukkala
Au nord de la région, la confédération tribale des Doukkala est établie sur le territoire des provinces d'El Jadida et de Sidi Bennour. Elle est constituée de 7 tribus,:
- El Aounate
- El Haouzia
- Oulad Amar
- Oulad Amrane
- Oulad Bouaziz
- Oulad Bouzerrara
- Oulad Frej
À ces 7 tribus s'ajoutent deux fractions des Chiadma et Chtouka, établies dans la région et étroitement liées, historiquement et culturellement, aux Doukkala.
Les Abda
Au sud, la confédération des Abda est établie sur le territoire des provinces de Safi et de Youssoufia. Elle est constituée de 4 tribus:
- Bhatra
- Lahmer
- Oulad Amer
- Rbia
De ces tribus, celle des Lahmer est parfois considérée comme indépendante de toute confédération tribale.
Les autres communautés établies dans la région
À l'extrême sud-ouest de la région, entre la ville de Souira-Kedima et l'oued Tensift, est établie une sous-fraction des Oulad Elhaj, eux-mêmes fraction des Chiadma établie sur les deux rives de l'Oued. Le rattachement administratif des Oulad Elhaj de la rive droite date du Protectorat.
Azemmour, ville enclavée en territoire Doukkala, a une population de souche constituée de citadins, musulmans et juifs, sans lien avec les tribus des alentours et dont les parlers, pré-hilaliens, se distinguaient des parlers hilaliens des Doukkala. Cette population a quitté la Médina d'Azemmour et le parler local a disparu au xxe siècle.
Et afin d'eviter toute revanche des Portugais, les habitants d'Al Gharbia solliciterent le pardon et l'aman du nouveau gouverneur portugais de Safi, Ataide (1510-1516). Celui-ci ne repondit pas a leur appel. Ils s'adresserent alors a Abraham pour qu'il intercede pour eux aupres du roi du Portugal, Emmanuel. II accepta leur proposition, mais a la condition qu'ils cedent une fortification et le port de Dar Al Fariss. Le but d׳Abraham etait peut-etre de livrer ainsi aux Portugais des postes avances a l'interieur des Doukkala, pour leur permettre d'y conforter leur presence et de se placer a portee de pierre de la ville d׳Azemmour, dont ils convoitaient l'occupation.
Et peut-etre aussi voulait-il profiter de la richesse cerealiere de cette region. Selon la declaration d'un Portugais, « au port de Dar Al Fariss, il y aoatt de grandes quantites de ble et d'orge et, tres souvent, des bateaux y venaient pour les acheter». Diverses indications montrent que Abraham reussit sa mission et cela eplique la haute consideration qu'il acquit aupres des tribus des Doukkala lesquelles lui accorderent leur confiance et demanderent sa presence dans toute negociation avec les conquerants portugais.
Ces derniers exploiterent ce respect et cette consideration pourAbraham en faisant passer par son intermediate des presents pour corrompre de nombreux chefs de Iribus (chioukhs), afin de soumettre les habitants des regions a leur autorite. Ils l'utiliserent, lui et ses freres, pour espionner ces tribus de I'interieur et pour renseigner le roi du Portugal« sur tout ce qui s'y passait par ecrit ou en le contactant personnellement pour les missions dangereuses
Alliance Israelite Universelle
Brit – 30
La revue des juifs du Maroc
Redacteur : Asher Knafo
Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
Les travaux de ce colloque se so'nt organises autour de huit axes. D'abord, il y a eu les allocutions de Jean-Robert Pitte, President de l'universite Paris-Sorbonne, de Jean-Jacques Wahl, directeur general de l'Alliance Israelite Universelle, representant Ady Steg, President de l'Alliance Israelite Universelle, Jacques Huntziger, representant le Ministre des Affaires etrangeres, Michel Barnier, et de Claude Nataf, President de la Societe d'Histoire des Juifs de Tunisie, qui a notamment rendu un brillant hommage a Paul Sebag, recemment disparu. Je m'associe a cet hommage. Paul Sebag m'a beaucoup appris sur le Judai'sme tunisien au cours de nos longues conversations. Puis nous avons entendu les lecons inaugurates de Klifa Chater, professeur emerite a la faculte des Sciences humaines et sociales de Tunis, « Sur la Tunisie a la veille du Protectorat francais », d'Aron Rodrigue, professeur a l'universite de Stanford aux U.S.A., sur « De l'instruction a l’emancipation : un modele francais et de Michel Abitbol, professeur a l'universite hebrai'que de Jerusalem sur Modernite et eclipse de l'histoire juive en Terre d'Islam
La premiere seance a evoque « L'Alliance Israelite Universelle et les debuts de l'education moderne en Tunisie ». Elle a ete presidee par Klifa Chater, professeur emerite a la faculte des Sciences humaines et sociales de Tunis.
Yaron Tsur de l'universite de Tel-Aviv a evoque « Les campagnes sur la question de l'education juive moderne en Tunisie (1863-1897) ». II a distingue deux types de modernistes juifs. On trouve, d'une part, les maskilim, hebrai'sants et parfois aussi arabisants, qui prennent part a l'actualisation d'une des langues locales et tendent au proto-nationalisme juif ou local. D'autre part, on trouve les occidentalisms qui adoptent une langue europeenne comme l'italien ou le francais, comme langue principale de haute culture. Le premier recit de revolution de la reforme de l'education des Juifs tunisiens n'a pas ete celui bien connu de David Cazes, juif occidentalise, mais celui qu'on trouve dans differents ecrits d'Abraham Chemla, maskil local.
II raconte 1'histoire des tentatives de reformes de l'education en commcncant par les Grana en 1820, puis il decrit ensuite, la demarche de l'envoye de la famille de Rothschild, 20 a 30 ans plus tard, et poursuit avec 1'epoque qui suit la Constitution de 1860 et la creation de l'Alliance Israelite Universelle, pour clore son recit par la creation de l'ecole a Tunis en 1878. Dans un premier temps, les elites modernistes lutterent ensemble contre les ultra-conservateurs de la communaute juive qui refusaient toute reforme de l'education. L'arrivee au pouvoir du premier reformiste musulman, Khair ha Din, suscita l'espoir d'une reforme rapide, mais cet espoir fut defu, car les autorites ne voulaient pas voir augmenter la penetration imperialiste occidentale. Apres le limogeage de Khair ha Din, lorsque l'ecole fut fondee, il y eut un bref affrontement entre les pro-italiens et les pro-francais, ces derniers l’emporterent au moment de l'occupation. Les premieres annees du Protectorat ouvrent un nouveau chapitre avec la deception qu'eprouvent les maskilim a l'egard de l'A.I.U. De fagon generale, la tendance pro-frangaise des occidentalisms se renforca, mais en raison des rapides changements politiques et economiques, la situation des maskilim s'ameliora elle-aussi. En parallele a l'epanouissement de la presse et de la litterature en judeo- arabe, ils concevaient l'etude de l'Hebreu moderne comme langue principale et comme une alternative a la francisation partielle composee par l'A.I.U. Mais faire de l'hebreu l'axe de la culture moderne dans la Tunisie coloniale, n'avait pas beaucoup de sens et les maskilim perdirent leur cause avant la fin du siecle.
Abdelmajid BedouI dans « Le college Sadiki, consecration de la modernite » a montre que la creation de Sadiki est le produit d'une volonte et d'une histoire. II s'agit d'une serie de reformes entreprises dans le pays : tout d'abord, le pacte fondamental de 1857 avec ses onze principes axes essentiellement sur la notion de liberie : liberte civile, liberte du culte, liberte du commerce etc… ; Ensuite la constitution de 1881 L'institution d'un ordre nouveau dans l'histoire sociale et politique du pays. Le college Sadiki demeure un modele. Toutes les reformes de l'enseignement entreprises en Tunisie s'inspirent du modele sadikien. Le mouvement national etait dirige en majorite par des elites sadikiennes et l'Etat national est cree, il est dirige par les elites sadikiennes.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
ערוב ימיו ופטירתו
במשך ימי חייו יצא הרי״ף כמה פעמים מגבולות דמשק. בספר תשובותיו (תשובי ל״ח) מספר על מסע שערך לעיר הקדש ירושלים, ובעוברו דרך שכם נשאל שאלה חמורה. בתכריך דרשותיו המצוי עדיין בכת״י, מציין ר׳ יאשיהו בראש אתת הדרשות ״חדשתי בס״ד בירושלים, שנת שני״ם רבות תחיה״, דהיינו בשנת ת׳. ונמצא כי שהה בירושלים בשנת ת׳. יתכן שזהו אותו מסע המסופר בתשובתו האמורה.
זמן מסויים שהה בארם צובה, כפי העולה מתוך אגרת שלומים ששלח לו מהרי״ט צהלון מצפת לארם צובה. מתוך אותה אגרת ניתן ללמוד עוד, שגם כחמש עשרה שנה קודם לכן שהה בארם צובה, יחד עם רעהו מהרי״ט צהלון.
כמו כן בשנת שפ״ה חזר לצפת מתוך מחשבה להשתקע בה, אך למעשה היה זה , לתקופה קצרה בלבד, כי לאחר כשנה לשהותו שם, נפטר עליו בנו יקירו ר׳ יוסף, בהיותו בן עשרים וארבע בלבד.
רבי יוסף היה תלמיד חכם מופלג, מעולה מכל בני גילו, שכן אביו גדלו על התורה ועל העבודה מנעוריו, וכבר התחיל לחבר חיבורים למרות גילו הצעיר. מאורע זה שבר את לבו, כפי שהתאונן על כך בהקדמתו לפירושו מאור עינים על עין יעקב, ואף כתב על כך קינה המובאת בספרו ״כסף מזוקק״ שנדפס שנה לאחר מכן. בעקבות ארוע זה שב לדמשק, ושימש כרבה עד יומו האחרון.
בחודש אדר שנת ת״ח לאחר שמלאו לר׳ יאשיהו שמונים ושלש שנים, נצחו אראלים את המצוקים, ורבינו יאשיהו נקרא לבית עולמו, זקן ושבע ימים. עליונים ששו לקראת בואו, ותחתונים חגרו שק בהפרדו מהם.
על פי צוואתו קברוהו קרוב לקבר מחותנו מהרח״ו זיע״א, בסמוך לחומת בית הקברות.
בני העיר חלקו לו במותו כבוד רב, ומספד גדול ספדו לו, כראוי לאיש צדיק וקדוש כמוהו. ככלות השנה לפטירתו (אדר ת״ט) ספד לו חתנו ר׳ שמואל ויטאל הספד גדול, שעיקרו נסב על הפסוק (שמות לט, לב): ״ותכל כל עבודת משכן אהל מועד, ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה׳״. ההספד מובא בספרו מקור חיים דרוש ל״א.
גדול היה רבינו יאשיהו זיע״א, מענקי הרוח אשר האירו את חשכת הגלות, באור תורתם וצדקותם. נשמתו הבוהקת בשלל גוונים, היתה ללא ספק, אחת מאבני החן הגדולות והנדירות שנחצבו ממחצב נשמות הצדיקים.
המתבונן חש, כי קינת ירמיהו הנביא ליאשיהו המלך: ״איכה יועם הזהב, ישנא הכתם הטוב״ (איכה ד, א), מתאימה ביותר גם למסכת חייו המופלאה של רבינו הרי"ף – ״הרב המוסמך״. שכן בפטירתו עומעם כתר התורה המשולה לזהב, והשתנה הכתם הטוב: ״קבוצת כלי נוי הזהב שהם לעדי (תכשיט)״ (רש׳׳י שם ). ובקרבו הלא התקבצו כלי נוי כה רבים, שהיוו תכשיט ועדי לנשמתו הזוהרת. חייו עטופים בשקיעה מוחלטת בתורה ויראה, בחיבור ספרים ובהרבצת תורה והוראה, בשקידה להעמדת הדת על תילה, אפופים בהילת הוד הסמיכה, ומהולים בחמלה וחנינה לכל נדכא. איזה אוצר נכאת מרהיב ומלא ניחוח, וכי יש ״כתם טוב״ נאה מזה. אכן רבינו הגדול צור איתן היה, סלע מוצק, הראוי ליצוק ממנו את אותה.. שושלת מפוארת, שושלת צדיקי משפחת פינטו, שהאירה שנים כה רבות בשמי היהודות.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך ◆ פרשת וירא ◆ מס' 23
לאור רבותינו חכמי המערב ◆ המלקט: הרב אברהם אסולין
וירא אליו ה' באלני ממרא והוא יש
הרב אברהם אסולין היו
ב פתח האהל כחם היום(יח, א).
כתב החסיד הרב ברוך סבאג זצ"ל רב ודיין בעיר אספי, בספרו ראשי בשמים, רומז למי שיש לו הדברים הללו ראוי שתשרה עליו שכינה: א. "באלני ממרא" , שיהא תקיף וחזק להמרות פה יצר הרע, כמ"ש (באבות, ד,א), איזהו גיבור הכובש את יצרו, והוא "באלוני ממרא" מלשון אלוני הבשן שהוא לשון חוזק,שתקיף להיות ממרא פה יצה"ר. ב. "והוא יושב פתח האהל", שיושב בקביעות באוהלה של תורה.
ג. "כחום היום", שיושב ולומד אפילו הוא דחוק, שיש לו דוחק וצער לא ימיש מתוך האהל, שמצטער כמו האדם מחום היום.
וישא עינו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האל וישתחו ארצה(יח, ב).
כתב הגאון רבי יהודה אבן דאנן זצ"ל (ה'תרצ"ה), בספרו מנחת יהודה. איתא במדרש נעלם, אמר רב יהודה: בשעת פטירתו של אדם, הוא יום הדין הגדול שהנשמה נפרדת מן הגוף, ולא נפטר אדם מן העולם עד שרואה את השכינה, כדכתיב (שמות לג, כ), " כי לא יראני האדם וחי". ובאים עם השכינה שלשה מלאכי השרת לקבל נשמתו של הצדיק, ונרמז " וירא אליו ה' באלוני ממרא", "וישא עיניו" – הצדיק בשעת המיתה, "וירא והנה שלשה אנשים", שלשה מלאכי השרת הבאים עם השכינה לקבל נשמתו (זוהר ח"א, עט), "נצבים עליו", כדי לקבל נשמתו בשעה שתצא. וכשהגיע זמנה לצאת "וירא", זאת אומרת באותה שעה רואה פני שכינה, וכיון שרואה פני שכינה אי אפשר לחיות, שכתוב "כי לא יראני האדם וחי" (זוהר ח"ג נג), ולכן תיכף "וירץ לקראתם" לקראת השלשה מלאכי השרת המקבלים נשמתו, "מפתח האהל", שהוא בית הבליעה, ששם מתוודה כל מה שעשה הגוף עמה בעולם הזה (זוהר ח"ג לג), ואז נשמת הצדיק שמחה במעשיה ושמחה על פקדונה, ואז "וישתחו ארצה" לנגד השכינה.
ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך(יח, ג).
כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו מי מנוחות, "אל נא תעבור מעל עבדך" אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה (שבת קכז), הטעם לכך, כי בהכנסת אורחים הוא מתדמה ממש לשכינה, כי כשם שה' יתברך זן ומפרנס לכל העולם, כן זה זן ומפרנס לאחרים. והוא יותר מן הצדקה, כי הצדקה בממון ואין מכניסו בצל קורתו, וזה מתוך שמקב הנאתו ומכניסו לבית. ואברהם אבינו עליו השלום, היה גם כן מכניסם תחת כנפי השכינה. לכן לגביו זה יותר מהקבלת פני השכינה, כי בזה גורם לאחרים להקביל פני שכינה, ויותר יתגדל כבודו יתברך בזה מלהקביל פניו.
הקשו המפרשים מנין ידע אברהם אבינו שנלמד מהפסוק ""אל נא תעבור מעל עבדך", שזה סובב על מצוות הכנסת אורחים, והסביר סדנא בבא סאלי זצ"ל, ע"פ רש"י (בראשית יח, א), "ד"ה והוא יושב", ישב כתיב, ביקש לעמוד, אמר לו הקב"ה: שב ואני אעמוד. והנה מלשון ביקש לעמוד, משמע שאברהם אבינו ע"ה, התאמץ מאד כדי לעמוד בפני הקב"ה ולא יכל, עד שאמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד. אמנם אח"כ כתוב בפסוק (בראשית יח, ב), והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם, משמע שמיד כאשר ראה אותם קיבל כוחות ורץ, ומזה למד אברהם שהכנסת אורחים גדולה יותר מהקבלת פני השכינה, שהרי בהקבלת פני השכינה התאמץ לעמוד ולא יכל, ובאורחים קיבל כוחות ומיד רץ (סידנא בבא סאלי ח"א).
יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ(יח, ד).
כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים, צריך לדעת כי "יוקח" ע"י שליח, יש שדורשים לגנאי ויש דורשים לשבח. ויש לדקדק, מה ראה בלקיחת מים על ידי שליח ובפת ע"י עצמו. וצריך לומר שכוונת אברהם אבינו ע"ה היתה רצויה, ומזריזותו במצות האורחים, לא רצה להשהותן כל כך עד שיעשה כל צורכי הסעודה ע"י עצמו. לכן כל מה שהיה אפשר באחר, היה עושה ע"י עצמו. ולכן המים שאפשר על ידי שליח נתנם לעשות, מה שאין הפת שאם היה שולח ע"י שליח לשרה לעשות, וכל שכן שכוונתו היה לשנות משאר הימים, שהיה רגיל לעשות לאורחים קמח, שבזה מצאה שרה מענה לומר קמח, והיום (כדברי המדרש), אחר שמל ופירושו ממנו לא היו באים אורחים, רצה לעשות להם סולת. ואם היה ע"י שליח אחר, שהאשה עיניה צרה באורחים, שמא תעה קמח, לכן נשתלח הוא על ענין הלחם, ואחר שכוונתו רצויה, לפיכך שילם ה' לבניו בבאר.
יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ(יח, ד).
בא להזהיר למי שאינו יכול ללמוד כל היום, שלפחות "יקח נא מעט מים", דהיינו לקבוע עיתים לתורה, ובתנאי שיהרהר בתשובה בלבו לפני כן, וכן "ורחצו רגליכם", שירחץ ויטהר מטינוף מעשיו, כי הטנופת והרגלים הם כנוי לעוונות. ואם לא יכול כן, יחזיק ביד לומדי התורה (ראשי בשמים).
ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת(יח, ה).
התורה נקראת לחם, כדכתיב (משלי ט, ד), "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי", שיקנה התורה בממונו. "וסעדו לבכם", שעל ידי עסק התורה יהיה לו סעד וסיוע נגד היצר שיושב בין מפתי הלב. "אחר תעבורו", שצריך לעבור על מידותיו, כמו שאמר התנא (אבות ו, א), והוה צנוע, וארך רוח {ארך אפים}, ומול על עלבונו {מעביר על מידותיו, מרוב ענוה}. ומגדלו {התורה}, ומרוממתו על כל המעשים {שברא בתבל, ונותנת לו מלכות וממשלה}. (ראשי בשמים).
ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל(יח, ט).
כתב הגאון החסיד רבי יחיא שניאור זצ"ל רבה שכונת מוסררה בי"ם, מחבר הספר יש מאין, איתא בגמרא(ב"מ פז), יודעים היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא כדי לחבבה על בעלה. רש"י כתב, להודיע שהיא צנועה משאר חברותיה, שאינה נראית וצריך לשאול אחריה. אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר לה כוס של ברכה ע"כ. הקשה לי ת"ח אחד, הרי אין כוס של ברכה שייך אלא אם בירכו ברכת המזון, וכאן כתב רש"י ז"ל, ויקח חמאה וחלב ובן הבקר, ולחם לא הביא לפניהם לפי שפירסה שרה נדה ונטמאת העיסה, ולפי זה אין כאן ברכת המזון, ואיך אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר כוס של ברכה, והשבתי לו תיכף שאפשר לתרץ, כמו שאמרו חז"ל (ברכות מד), רבי עקיבא אומר אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך עליו שלוש ברכות שהיא ברכת המזון, וכן כאן כיון שקבעו סעודתם על חמאה וחלב וכו' וזהו מזונם, אז בודאי בירכו ברכת המזון ומובן למה שגר כוס ברכה.
וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח את אשתך ואת שתי בנתיך הנמצאת פן תספה בעון העיר (יט, טו).
כתב הגאון הרב יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה בספרו אוצר המכתבים (ח"א), " וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח" גם כאן מילת "לאמר", באה להורות על כפל הדברים למהר לקחת את אשתו וכו', ואפשר עוד, כי רצה לומר, כאשר עלה השחר ולוט היה עדיין שוכב על מטתו, "ויאיצו המלאכים בלוט", דהיינו ויציקו, כמו שאמר הראב"ע ז"ל שם. ור"ל שהתחילו להציק לו בידיהם, זה מנענעו מכאן וזה מכאן כדי להקיצו משנתו. גם הוסיפו "לאמר" אליו בפיהם, קום מהר וקח את אשתך ואת שתי בנותיך.
שבת שלום,
הרב אברהם אסולין
לתגובות: a0527145147@gmail.com
תאג'ר אל סולטאן- מיכאל אביטבול
تاجر السلطان
نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب
תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במר
וקו – מיכאל אביטבול
הקדמה
לעומת הסדרות האחרות של המפעל, הסדרה הנוכחית אליה משתייך כרך זה של אוריינס יודאיקוס מצטיינת בשפע רב של מקורות המתעדים באופן מפורט ועדכני כל תחום, כל נושא וכמעט כל היבט מחיי היהודים בארצות האסלאם במאות התשע עשרה והעשרים.
בעקבות החדירה האירופית לתוך המזרח התיכון וצפון אפריקה נחשפו מרבית היישובים בהם התגוררו יהודים להתעניינותם של מוסדות יהודיים בעולם ולסקרנותם של נוסעים, רופאים מיסיונרים, קונסולים ונציגי שלטון אירופיים אחרים ששיגרו לממשלותיהם דוחות ותזכירים מפורטים על רודות מצב היהודים בארצות האסלאם.
מכתב מספר 6
מכתב ברכה מאת הח'ליפה של מראכש, מחמד בן עבד אל רחמאן לאברהם קורקוס על מינויים של האחים קורקוס למשרת " סוחרי המלך " במקום אביהם.
8.12.1853
الحمد لله وحدة
ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم
1 جديم مولانا المصور بالله ابراهيم قرقوز، وصلنا كتابك اجبرت فيه بان
2 مولانا المنصور بالله ابقاكم في مرتبة ابيكم فانكم لا ترون من جانبه العالي
3 بالله الا الجير لان اباكم من جاصة تجار اليهود ومن خدام اعتباه الشريفة
4 والتمام في 7 ربيع الاول عام 1270
الخليفة
مولاى محمد
ابن امير المؤمنين
عبد الرحيم
وفقه الله
الحمد لله وحدة
השבח לאל לבדו
ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم
אין חיל ואין כוח באלוהים העליון, העצום
1 جديم مولانا المصور بالله ابراهيم قرقوز، وصلنا كتابك اجبرت فيه بان
אל משרת אדוננו – נצחונו באל – אברהם קורקוס. לעצם העניין : הגיענו מכתבך בו הינך מודיע כי
2 مولانا المنصور بالله ابقاكم في مرتبة ابيكم فانكم لا ترون من جانبه العالي
אדוננו – נצחונו באל – השאירכם במשרת אביכם ( 1 ). הנה, לא תחזו מעם הוד מעלתו
1 – על פי תאריך כתיבתו של מכתב זה, יוצא ששני האחים הודיעו לח'ליפה של מראכש על מינויים עוד לפני שהגיע לידן כתב המינוי הרשמי מאת המלך. סביר גם להניח שהם ידעו על כך הרבה זמן לפני שאל טייב בן אליימאני בישר להם במתכתבו על החלטת המלך
3 بالله الا الجير لان اباكم من جاصة تجار اليهود ومن خدام اعتباه الشريفة
אלא בטובה שכן, אביכם נמנה על חשובי הסוחרים היהודים ומשרתיו של הוד מלכותו השריפית ( 2 )
2 – תואר המציין את המוצא של השושלת המרוקאית הטוענת לזיקה ישירה למשפחת הנביא. זהו המקור של השם " הממלכה השריפית " – שהאירפים – ובעקבותיהם המרוקאים עצמם – נהגו להשתמש בו, במרוצת המאה התשע עשרה לציון שמה של מרוקו
4 والتمام في 7 ربيع الاول عام 1270
סוף. 7 לרביע אל אוול שנת 1270
الخليفة
مولاى محمد
ابن امير المؤمنين
عبد الرحيم
وفقه الله
חותמת – הח'ליפה, מולאי מחמד בן נסיך המאמינים עבד אל רחמאן, יצליח האל דרכו ( 3 )
3 – חתימה בלתי שגרתית. בהיות המכתב מופנה ללא מוסלמי, החותמת צריכה הייתה להופיע לא בסוף המכתב אלא בראשו שכן לפי המקובל אין לכתוב את שמו של מוסלמי מתחת לשמו של יהודי.
חלוצים בדמעה – ש. שטרית
חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה
עורך שמעון שטריט – 1991
חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.
" מתנתם מעוטה חרפתם מרובה״
הקהל לא ראה עצמו אחראי גם למלמדים, וכל מה שהיה קשור להם – מינויָם, הכשרתם, שכרם וכיוצא בזה-לא היה ממוסד. פתיחת כיתה דמתה במידת־מה לפתיחת חנות – כל מי שרצה לפתוח פתח.המלמדים קיבלו את שכרם מן ההורים ושכר הלימוד היה שונה ממלמד למלמד, והמלמד עצמו דרש שכר שונה מהורים שונים. מכל־מקום, השכר היה נמוך ולא שולם בקביעות. כיוון שעסק המלמדות לא היה כדאי בדרך־כלל, על־כן לא חלו על מקצוע זה התקנות של ה״שררה״, אשר הגנו בקפדנות על המשרות הציבוריות מפני חשש הסגת־גבול. רבים מבין המלמדים היו אנשים בלא מקצוע, שראו במלמדות פרנסה צדדית או פרנסת מעבר, ומשרווח להם נטשו את המלאכה. תלמידי חכמים מסוימים עסקו במלמדות כמקור קיום זמני ותוך כדי כך השתלמו בלימודיהם לשם השגת תפקיד רם כגון רבנות או כיוצא בזה, וכשעלו בדרגה הפסיקו להורות." מצב עגום זה הטריד את מנוחתם של הרבנים־הדיינים, שניסו בדרכים שונות לעודד בחורים מוכשרים לעסוק במלמדות.
למרות האמור לעיל נמצאו לא פעם בקהילות שונות מלמדים מוצלחים, אשר זכו להוקרה ולסעד על־ידי אנשי קהילותיהם. בשו״ת משפצים ישרים מובא פסק־דין בעניין מחלוקת, שפרצה בקהילת תאזא. המלמד בעיירה זו היה תלמיד חכם וראה ברכה במלאכתו, אך החליט להפסיק את עבודתו בשל מיעוט הכנסותיו מן ההוראה. אחדים מן הקהילה רצו להפנות חלק מהכנסות בית־הכנסת לזכות המלמד ובכך להניאו מלפרוש. אחרים התנגדו, שכן הכנסות בית־הכנסת היו שייכות למשפחה מסוימת מכוח ה״שררה״, העוברת בירושה. העניין הובא להכרעת הדיין, ר׳ רפאל בירדוגו. תשובתו כוללת פסק־דין, הצעת פשרה והתראה. ״מעיקר הדין… רשאים הקהלה ליתנה (= את ה״שררה״ של בית־הכנסת) למי שיראה בעיניהם שיש בו תועלת לציבור… ולכן בנידון זה טענת הכת השנייה האומרים לתת הנאותיה (של בית־הכנסת) למי שילמד להם תשב״ר (תינוקות של בית רבן) טענתם נכונה ועצה טובה״. למרות זה מציע הדיין פשרה-שיותן למלמד רבע מהכנסות בית־הכנסת. בסוף באה התראה: הרי ממילא מותר לאנשים החפצים במלמד לפתוח בית־כנסת חדש, שישמש גם בית־ספר. המלמד ייהנה משכר לימוד הילדים וגם מהכנסות בית־ הכנסת, אך זה יבוא בלא ספק על חשבון בית־הכנסת הקיים.
תשובה אחרת מדברת על מלמד מן העיר פאס, אשר לא מצא כדי פרנסתו ופרנסת ביתו בעירו, נדד לאלג׳יריה ונתמנה למלמד בעיירה בלידה. שם הרביץ תורה בהצלחה רבה וגם גילה כושר חינוכי מובהק, ובלשון המקור ״היה מלמד תינוקות ודייק וגריס וכפאן ללימוד יפה יפה, גם הנהיגם במוסר ודרך ארץ״.
מקרה מעניין של התארגנות מלמדים לשם הטבת תנאי עבודתם והגנה על זכויותיהם אירע בעיירה ספרו בראשית תקמ״ג (1782).שישה מלמדים, אשר מילאו כנראה גם תפקידים אחרים (שחיטה ולבלרות), התארגנו ל״שותפות אחת בלימוד הנערים״ וסיכמו ביניהם, מחד גיסא, לסרב מעתה ואילך לקבל כל סיוע כספי מן הציבור, ״שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה״, אך, מאידך גיסא, לא להמשיך עוד בהוראה אלא אם כן יובטח להם שכר הוגן, דהיינו, ״שיהיה כפי מה שמקבלים בעיר (הגדולה) ויהיה דבר המספיק (לפרנסה) ויינתן מראש מדי חודש בחודשו״. ההתארגנות והאיום בשביתה מעניינים כשהם לעצמם ומצביעים על תודעה מקצועית גבוהה, אך כל הפעולה התאפשרה כנראה מפני שרב העיירה, הרב ישועה אביטבול, נתן לה את מלוא הגיבוי הדרוש, כפי שיוצא מן ה״הסכמה״, הרשומה בשולי זכרון הדברים.
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
AVANT-PROPOS
Un adage bien connu veut que l'histoire soit de la polémique, mais que l'inverse ne soit pas fondé. Cela s'applique tout particulièrement à l'historiographie marocaine qui est, le plus clair du temps, teintée d'idéologie : une pléthore d'essais datant de l'ère coloniale, essais dans lesquels, le plus souvent, les simplifications, les réductions des données en matière d'information et le ton condescendant ne font que corroborer les préjugés
La negociation pour la liberation des captifs Chretiens n'etait donc pas une sinecure
Loin de la. Un autre negociateur francais Pierre Mazet fut emprisonne a Marrakech en 1634 II ne put resister aux mauvais traitements et perdit la raison dans la geole. En 1635 Priam-Pierre du Chalard revint en force et negocia le rachat de trois cent quarante-quatre esclaves frangais qu'il paya au prix de 133715 livres, mais fut emprisonne a la Bastille pour avoir paye un prix aussi eleve. Pendant plusieurs decennies, la marine francaise continua a poursuivre les pirates de Sale et de Larache. Le nombre de captifs de toutes les nationalites passa de plusieurs milliers an au debut du XVIIe siecle a plusieurs centaines au debut du XVIIIe siecle.
En 1634 le vice-consul de France Gaspard de Rastin s'engagea a payer 5503 ducats pour le rachat de 40 des 373 captifs frangais a Sale. II se porta garant de ces 40 personnes dont certaines s'evaderent avant la recette de la rancon. II fut 1'objet de maintes vexations et mourut en 1643 sans pouvoir conclure sa mission.
Longtemps, les pirates avaient verse un pourcentage de leur butin au sultan. Mais avec le temps, certains sultans eux-memes s'etaient accapare les prises des pirates et il fallut parfois aller jusqu'a negocier directement avec eux la liberte des captifs.
Dans la metropole, les ordres religieux de la Trinite et de la Merci se disputaient le monopole de la redemption des captifs Chretiens en Barbarie. Les queteurs se disputaient la destination des heritages determines et la couronne tenta de partager les zones de quete en France en 1638 Les quelques dizaines de captifs auxquels on avait interdit de se raser furent ramenes par les Trinitaires et conduits en procession de Marseille a Paris en guise de mise en spectacle de propagande. La rhetorique de l'opposition au musulman et l'ideal christologique de transfert de souffrance des esclaves vers les religieux se refleterent dans les estampes du fondateur de l'ordre au XIIe siecle St- Jean de Matha que les Trinitaires faisaient circuler en France.
En 1670 un vaisseau dieppois fut piege par des pirates qui avaient demande a verifier que l'equipage ne comprenait pas de ressortissants d'autres pays que la France. L'equipage fut immediatement mene au marche des esclaves a Sale. Les narrateurs rapporterent que les acheteurs axaminaient les mains des prisonriiers, pour savoir si ces derniers etaient des manuels ou des aristocrates et payaient en consequence en vue de pouvoir exiger des rangons par la suite. Normand Germain Moiiette fut captif a Meknes pendant dix ans. Dans l'ouvrage Relation de la Captivite du Sr. Mouette dans les Royaumes de Fez et du Maroc publie en 1683 on y apprend qu'un de ses deux maitres le mit a la corvee de maconnerie le jour et le placa le soir dans un cachot souterrain auquel on accedait par une corde. L'humidite et l'extreme promiscuite etaient intolerables. Tout prisonnier qui se plaignait de douleurs etait marque au fer rouge sur la partie malade. Son maitre ayant participe a une revolte contre le sultan Moulay Slimane, ses esclaves devinrent propriete du sultan et furent conduits a Meknes ou les geoliers excederent de zele pour les bastonner. Seule l'epidemie de peste leur donna un certain repit jusqu'a ce qu'ils furent rachetes par les missionnaires des Peres de la Merci.
נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל
נוהג בחכמה
אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע
שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב
רבי יוסף בן נאיים ויצרתו
הרב פרופסור משה עמאר הי"ו
שני ענקים
חיים זאב הירשברג ורבי יוסף בן נאיים
הקדמה לספר " מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאים.
כהונתו כשוחט ובודק.
נראה כי בתחילת עבודתו כסופר, לא מצא בה כדי מחייתו. לכן בא אביו לעזרתו והיה תומך בו ככל יכולתו, כדי שיוכל להמשיך בלימודו ללא טרדות ודאגות פרנסה. הוא לימד לבנו רבי יוסף את מלאכת השחיטה והבדיקה, ומינה אותו להיות שוחט במקומו בבית המטבחיים.
רבי יוסף למד את מלאכת השחיטה, התאמן בדרכי הבדיקה והתעמק במקורותיה ההלכתיים, עד שיצא שמו כמי שמומחה בנושא. רבנים ושחטים מערים שונות פנו אליו בשאלות הלכתיות ובבעיות שהתעוררו בעניין זה בקהילותיהם.
הוא ליקט מתוך כתבי יד של חכמי פאס הקדמונים מנהגי טריפות ופסקים בדיני שחיטה וטריפות ואסף אותם לחיבוריו. כדי להקל על חבריו השוחטים, חיבר את הספר " זובחי הזבח ", בו ערך תמצית לספר " זבחי רצון " חרב הגאון שלמה אבן צור זצ"ל, שהוא חיבור יסודי ורב היקף בנושא, החיבור עצמו עודנו בכתובים.
לאחר זמן מה שימש רבי יוסף כראש השוחטים בפאס, בשנת תשי"ב – 1952 החליטה מועצת הרבנים במרוקו, לאחד את כל מנהגי הטריפות במרוקו. לשם כך הקימה ועדת מומחים המורכבת מרבנים ושוחטים אשר תלמד הנושא, תחקור תדון ותגיש המלצות.
רבי יוסף נבחר כחבר בוועדה זו, חוות דעתו המנומקת שהגיש לחבריו בכתב, מצויה בחיבורו " שארית הצאן ".
מטעמים של היגיינה ותברואה, דרשו השלטונות שהשחיטה תתבצע רק בשעות הלילה המאורחות, כדי שלפנות בוקר יהיה הבשר מוכן לבדיקת הרופא הווטרינר, ויועבר בשעות הבוקר המוקדמות לחנויות. הדבר אילץ את רבי יוסף לעבוד לפני התפילה, דבר האסור לפי ההלכה.
והוא נדרש לשאלה זו בחיבורו " צאן יוסף ", סימן יח. באחד הלילות בסוף קיץ של שנת תש"ג – 1953 לאחר שסיים את עבודתו בבית המטבחיים, מעדה רגלו לתוך בור הביוב ומחמת הנפילה נקעה זרועו ממקומה ומאז לא חזרה ידו לתפקודה המלא, לכן נאלץ בחודש חשון תש"ד – 1953 להתפטר ממלאכת השחיטה.
כמרביץ תורה.
בשנת תרע"ב – 1912 נבחר רבי יוסף לשמש כשליח ציבור וכמרביץ תורה בבית הכנסת של התושבים. בתפקידו זה היה דורש ברבים בבית הכנסת בקביעות בשבתות : שוב, זכור, הגדול וכלה. וכן היה מתבקש לשאת דרשות על נפטרים בשבתות, בבית כנסת זה ובבתי כנסת אחרים.
רבי יוסף נהג גם לתת דרך קבע שיעורים לבעלי בתים בתנ"ך, בתלמוד, בעין יעקב ובהלכה. בדרך זו הצליחו המשתתפים לסיים ספרי נ"ך, מסכתות ושולחן ערוך, אורח חיים ועוד. חלק ניכר מדרושיו וחידושיו חיבר תוך כדי דרשותיו בבתי הכנסת והשיעורים הקבועים שהנהיג בציבור.
מכאן שיגע הרבה על רמתם ואיכותם הגבוהה של הדרשות והשיעורים. כהונתו בבית הכנסת של התושבים ארכה עשרים ושבע שנים, וספוגה הייתה נוקרה והערכה הדדית בינו לבין הציבור – שומעי לקחו, והם אמנם תמכו ביד רחבה ברבי יוסף.
לכן גם לאחר פטירת אביו – רבי יצחק, כאשר התפנתה משרתו כשליח ציבור ומרביץ תורה בבית הכנסת של יוצאי העיר דבדו, העדיף רבי יוסף להמשיך בכהונתו בבית הכנסת של התושבים, ובמקום אביו מינה את חתנו רבי אברהם לוי לשליח ציבור.
בשנת תר"צ הושלמו השיפוצים בבית הכנסת של קהל דבדו ובחנוכת בית הכנסת נשא רבי יוסף דרשה מרכזית :
דרוש דרשתי בבית הכנסת יכון בצדק, שבנה עטרת ראשי אבא מארי כמוהר"ר רבי יצחק בן נאיים זצ"ל בשנת עת"ר – 1910 פ"ק ולא נגמר שכלולה. ובשנה זאת שנת וכבוד והדר תעטרה"ו ( תר"ץ – 1930, פ"ק, קמו עמדו כל הקהל ונתעוררו לשכלל אותה בציור וכיור ויצאה מחשבתם לפועל….
נראה כי בעקבות כך העדיף רבי יוסף למלאת מקום אביו ועבר לבית הכנסת של קהל דבדו. אף כי יחסיו עם בית הכנסת קהל התושבים נשארו טובים והדוקים. הוא המשיך להתפלל אתם במנחה באופן קבוע, סמוך למנחה קרא איתן בספר הזוהר ואחריה היה נותן שיעור מוסר בכל יום.
הם נהגו להזמינו לשאת דברים לפניהם בכל הזדמנות. כמו כן היה נושא דרשה מרכזית בכל שבת לפני מנחה בבית הכנסת הגדול על שם הרב הגאון רבי שלמה אבן צור זצ"ל, שלה האזינו מאות אנשים
דומה כי כנגד סגולותיו של רבי יוסף בתחום הדרוש : בתוכן הדרשה במבנה ובכושרו הריטורי, לא היה לו מתחרה בעיר פאס וסביבותיה. בכל אירוע נמצא רבי יוסף מראשי הדוברים. הוא היה המספיד המרכזי בפטירתו של כל חכם.
יתירה מכך, עוד בחייהם הביעו חכמים משאלה שרבי יוסף ידרוש עליהם בפטירתם. ולמרות שהדבר דרש ממנו זמן רב הוא נענה ברצון לכל הזמנה, כולל הזמנות מערים אחרות.
שלושת התפקידים : שליח ציבור, סופר ושליח ציבור, לא גזלו הרבה מזמנו, ובכל זאת הרויח משלושתם כדי פרנסתו בריווח, ולפיכך יכל היה לשקוד רוב היום על התורה בין כותלי ספרייתו והעלות בכתב את חידושיו, פירושיו והגיגותיו.
שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי
שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי
השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישראל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך.
פנקסי שלוחים שונים
וכן הגיע לידינו פנקס־שליחותם של ר׳ אברהם הכהן ור׳ הלל מזרחי, שלוחי ירושלים, בשנות תקמ״ב—תקמ״ח (1782—1788) ובו רשימות של 57 קהילות ברומיניה, אוקריינה, שלוחים ליטא ופולין שבהן עברו השלוחים(פנקס־שליחותם של ר׳ יונה משה נבון ור׳ יונה סעדיה נבון, שלוחי ירושלים במרוקו בשנות תקס״ב—תקס״ה (1802—1805), כולל רשימות 18 קהילות. בפנקס זה אנו מוצאים רשימות מעין זה! ״הגם שהזמן בלתי נאמן אינו מסייע… עם כל זה החלש אמר גבור אני ויבאו כל איש אשר נדבו לבו ונקרב את קרבן ה׳ לכבוד שכינת עוזינו שלא זזה מכותל מערבי ולכבוד העיר עז לנו לכבוד רבנן… משלחי שלוחי מצוה ולכבוד ציר אמונים סך…״! פנקס־שליחותו של ר׳ חיים ישראל רפאל סגרי, שליח טבריה באירופה בשנות תקס״ז—תקס״ט (1807—1809) כולל רשימות של 260 קהילות .
פנקס שליחותו של ר׳ חיים ברוך מאיסטרו, שליח חברון באשכנז ובהולנד בשנות תקע״ד— תקע״ו (1814—1816). פנקס זה כולל רשימות מתוך 86 קהלות, וידיעות על 65 מקומות נוספים שהשליח לא הגיע אליהם אלא שלח להם מכתבים. ברשימות שבפנקס זה אנו רואים שרבות מהקהילות מתנות, שהשליח הבא מחברון יביא להם עפר א״י, ורבים מהתורמים מבקשים את יהודי חברון להתפלל עליהם! מהדורות האחרונים נשתמר פנקס שליחותו של ר׳ נתן נטע נטקין, שליח האשכנזים בירושלים לאמריקה בשנת תרכ״ו (1866), ושליח לאמריקה מטעם כל ערי א״י וכל העדות בשנת תרל״ו(1876). פנקס זה כולל בראשו דברי־פתיחה מיוחדים מאת השולחים, הכותבים! ״ונתננו הפנקס הלז בידו, כי כל מרים תרומה… בתוך זה ספר יכתוב ידו את שמו והי׳ לזכרון לפגי ה׳ תמיד״. 7
אולם מלבד פנקסי־השליחות שנשתמרו בשלמותם, הגיעו אלינו ידיעות על פנקסי־שליחות אחרים. כך אנו שומעים שר׳ נתן ב״ר רפאל ור׳ מרדכי אשכנזי, שלוחי האשכנזים בירושלים בהמבורג בשנת תכ״ו (1666) לקחו אתם פנקס־שליחות שבו רשמו המנדבים את תרומותיהם ואת התחייבויותיהם על מכאן ולהבא. ר׳ חייא זאבי, שליח חברון לאירופה בשנת תפ״ט (1729) לקח אתו את פנקס־שליחותו של ר׳ אברהם קונקי, שליח חברון שקדם לו שם, ועל פיו גבה התחייבויות שונות. ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי לקח אתו בצאתו בשליחות חברון לארצות אירופה הדרומית והמערבית בשנת תקי׳׳ג (1753), מלבד פנקס־השליחות שלו, גם את פנקס־שליחותו של השליח הקודם ר׳ אברהם גדילייא, שנשלח מחברון לארצות ההן בשנת תק״ד (1744). כשבא הרחיד׳׳א לעיר אחת בגרמניה הדרומית הטילו מנהיגי הקהילה ספק באמתות אגרות שליחותו, ואז הראה להם את פנקס השליח הקודם אשר אתו, שבו היו חתומים ראשי הקהילה ההיא, ומיד האמינו לו.
ר׳ שמואל שלם, שליח טבריה בשנות תקי״ח—תקי״ט (1758—1759) לקח אתו פנקס־שליחות ובבואו לפיזארו, שבה היה לו סכסוך עם מנהיגי הקהילה, הוציאו הללו מידו בערמה את פנקס־השליחות, ואז נאלץ השליח להכנע להם.״ כשבא ר׳ אליהו גדילייא, שליח חברון, לעיר טיקטין בליטא בשנת תקמ״ה (1785) רשמו בפנקס הקהילה מה שנתנו לו ומה שהתחייבו ליתן מכאן ולהבא, והדגישו! ״ויישלח דוקא ע״י הנהו כהנא שלוחי דרחמנא שיביאו לכאן הפנקס פתוח… וכן כתוב בהפנקס הנמצא אתו עמו ביד החכם השלם הנ״ל״. ר׳ רפאל ישעיה אזולאי, בן הרב חיד״א, שליח טבריה באירופה בשנת תקמ״ה (1785) שלא חזר לא״י משום שנתמנה לרב באנקונא, מתבקש ע׳יי אביו לשלוח את פנקס־שליחותו כדי שיוכל להשתמש בו שליח טבריה שבא אחריו׳ ר׳ רפאל אברהם לב־אריה. בשטר־פשר שנעשה בין הספרדים והאשכנזים בירושלים בשנת תקפ״ט (1829) בדבר שליחותו של ר׳ אברהם שלמה זלמן צורף לאיטליה, הותנה! ״גם יזהר השד״ר… להביא בידו פנקס משמש הכנסה והוצאה…עם חתימות מעלת המתנדבים״. ובשטר־הסכם דומה שבין כולל הספרדים ושלוחם ר׳ אליעזר בערגמאן משנת תר״ט (1849), מתחייב השליח לקחת אתו פנקס דומה. כשיצא ר׳ נתן עמרם בשנת תקצ״ה (1835) בשליחות חברון לאירופה, לקח אתו את פנקסי השליחות של השלוחים שקדמו לו באיטליה, ר׳ אברהם שלמה זלמן שליח ירושלים ור׳ משה סמחון שליח צפת, והללו שימשו לו מורה־דרך בפעולתו, והוא מעיד שמצא את כל ידיעותיהם נאמנות ומדויקות.
מלבד פנקס־השליחות הרשמי אנו מוצאים שלוחי א״י שלקחו אתם פנקסי־זכרון פרטיים. כך רשם לו ר׳ יהודה בירדוגו, שליח טבריה במרוקו בשנת תרמ״א (1881) בפנקס מיוחד רשימת שמותיהם של כל האנשים שבביתם התאכסן בדרך־שליחותו כדי שיזכור בשובו לטבריה לברך אותם על קבר ר׳ מאיר בעל הנם.
מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו
מקנס – ירושלים דמרוקו
זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל
עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל.
מתק שפתיו
בשנת תש׳׳ז כשנוער היהודי החל להינתק מחינ
וך בית אבא, וחיפש לו ערכים זרים, לעיני מורינו עמד הפסוק שאמר אב החכמים ״שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי״(שיר השירים) אז רבינו החל לכתת רגליו מבית לבית להזהיר גדולים על הקטנים שלא ידרדר הנוער ח״ו, ונתקל ביהודי אמיד שאביו היה דיין בעירנו מקנס, רבינו פנה אליו בנועם איך אתה מעיז לשלוח את ילדיך ללמוד בגרות באוניברסיטת ״ליסי פואימירו״ שהיתה במקנס שמחללים בה שבת בפרהסיא, ואביך ע״ה היה מחשובי העיר ומפרנסיה וגם דיין, ענה לו מה יכול להיות יותר טוב מאשר ילמד בני רפואה ויהיה רופא ואז יציל כמה נפשות, וחכמינו ז״ל אמרו ״כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא״ ענה לו רבינו ע״ה מניה וביה, דע לך שבזמן הצדיק רבי ישראל מאיר הכהן היתה מצוקה גדולה בבתי חולים בערי אשכנז ונתרבו המחלות רח״ל, והחפץ חיים הכריז על כנסייה גדולה של עשירים וידועי שם שישתתפו בה והוא שנשא דברו בעניינים העומדים על הפרק, על שנתרבו המחלות בעם וכל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, וצריכים לתרום לבניית בית חולים חדש עבור אחינו שהיו במצוקה גדולה שהמחלות מתרבים, וחוסר מקום לאישפוז בבתי חולים של הגויים וכו', לכן על הציבור לתרום בעין יפה עבור בית חולים הנדיבים תרמו בעין יפה, ואחד התורמים פנה ל״חפץ חיים״ ואמר כולנו תרמנו עבור בית חולים אבל בחורי ישיבה אלו שיושבים כאן ללא יכולת לתרום מה טיבם בנוכחותם ענה לו ה״חפץ חיים״ בזכות תרומתכם, אתם מבריאים את החולים, אבל בחורי ישיבה אלו בזכות תורתם מונעים את המחלות מן הציבור, אם כן מה יותר עדיף שאדם יהיה חולה ויתרפא, או אדם יהיה בריא ושלם.
ומכל בניו של היהודי הנז לא הוכשר אף אחד להיות רופא, אולם זכה שבנו הקטן, בזכות רבינו נהיה גדול בתורה, והיום משמש כראש ישיבה בצרפת.
חברת ״ביקור חולים״
בעיר מקנס בכלל מדינת מרוקו רבו בה מאוד העניים וקשי יום שפרנסתם אינה מצויה, עניותם היתה כה גדולה עד שלרבים מהם לא היה די לחם לשבור את רעבונם, וכל שכן שבריאותם היתה מוזנחת ולקויה. באין מי שיגיש להם עזרה רפואית.
ורבינו שהיה לו שיג ושיח עם בני קהילתו ומעורה היטב בחייה, חש על בשרו את צרותיהם ותחלואיהם, ולא יכל לעמוד מנגד ולחשות.
על כן יזם אגודה לעזרה — יחד עם כמה מנכבדי הקהילה ונקראה בשם חברת ״ביקור חולים״, החברה נוסדה בשנת 1925, והיא הגישה עזרה רפואית לעניים חינם אין כסף.
במשך השנים שימש כנשיא האגודה הגביר הנדבן יוסף מריז׳ן ז״ל, והגזבר יעקב אלקריאף ז״ל, זקני הרב אהרון סודרי זצ״ל, מימון מרדן, רבי יצחק סבאג, רבי מרדכי עמר ואחיו, אליהו עמר, נסים חיון, רבי ידידיה טולידאנו ועוד רבים וטובים נ״ע.
כל הכנסות החברה באו מתרומות אנשי הקהילה, עשירים כבינוניים. בני הקהילה לא רק שלא סירבו ולא התחמקו, האנשים היו עומדים בתור כדי לתרום כל אחד לפי מתנת לבו״ אמר לי פעם דודי ר׳ שלום סודרי שליט״א יו״ר החברה, שהיו מעיזים להכנס לגרעון אם היה צורך דחוף, כפי שאמר אביו ז״ל, חברת גמילות חסדים שאין לה גרעון סימן שאין לה פעילות״.
ואמנם רבים ומגוונים היו עם השנים פעולותיה של החברה, שהתפרסמה בפעולותיה ובהיקפה,למאות משפחות של נזקקים מהעיר ומחוצה לה. היא שילמה ביקור אצל הרופאים, תשלום לבית המרקחת, אישפוז במקרה הצורך. אומרים בערבית מרוקאית ״שהאורח זוכר רק את הלילה האחרון״ והקהילה לעולם תזכור את פעלו של המנהל האחרון ר׳ שלום סודרי שליט״א שניהל ביד רמה ובהתנדבות גמורה את החברה מהשנים תשי״ד־ט״ו עד כדי כך שהוא זוהה עם השם ״ביקור חולים״. הוא העניק לחברה את זמנו ואת נסיונו כסוחר. במקום להפנות את החולים לבתי מרקחת הפרטיים היה רוכש בעצמו תרופות מהסיטונאים, ובמקום האריזות הבודדות היקרות, היה קונה בסיטונאות כמו בבתי החולים. הוא עשה הסדרים עם עובדי בתי החולים הצרפתיים לקבלת עודפי תרופות במחירים זולים. עד שנעשה למומחה גדול בתרופות והחלו לאסוף תרופות מיותרות מבתי התושבים, למיינן ולחלקן לפי הצורך. וכדי למנוע מהחולים לחכות לשעות הפתיחה והחלוקה של התרופות, הוא החזיק בחנותו הפרטית למוצרי חשמל מלאי, וליד מדפי מוצרי החשמל, עמדו מדפים עמוסי תרופות, ולעתים המולת החולים היתה רבה מהמולת הקונים. הביקוש היה רב וההענות ג״כ היתה רבה, וזה גרם להרחבת השירותים לכיסוי הוצאות ריפוי שיניים, משקפיים, רכישת מיכשור רפואי, הליכונים, פרוטזות, מפעל חסד רפואי בהיקף רב.
לא רק הזקוקים פגו לעזרה לעיתים גם בעלי אמצעים, ולעולם לא השיבו פני חולים ריקם בהנחה שאם אדם פונה סימן שהוא זקוק. (רק פעם כאשר נודע לו שסופקה תרופה יקרה מאד לאדם אמיד, שלח שליח לביתו לקחת חזרה את התרופה בטענה שהיא מסוכנת כי עבר זמנה, כדי לא להלבין פניו).
ולא רק בחומר סייעה החברה, אלא גם בעידוד החולים וכשמה כן היתה, חברת ״ביקור חולים״. כיתר חברי האירגון נהג ר׳ שלום סודרי לבקר בביתם של החולים. במשך מספר שנים נהג לפקוד כל יום שישי ביתה של אישה גלמודה ומשותקת כדי לאחל לה שבת שלום ולערוך לה את הקידוש.
כאשר יהודי היה עצור בבית הסוהר דאגו גם לספק לו אוכל כשר — נוסף על כל המאמצים לפדות אותו משם מהר ככל האפשר (עד כדי כך שמנהל בית הכלא היה אומר ״עם היהודים צריך להרוויח מהר כי אתה לא יודע כמה זמן יישארו״).
בשום פעם לא הסכים, ר׳ שלום סודרי שפעולתו תהיה ראויה לשבח, מלבד כשהיה לטובת הרחבת פעולותיה. אלו האישים וזו החברה שהקים רבינו.
נר המערב-י.מ.טולידנו-פרק ששי 1243 – 1490
פרק ששי 1243 – 1490
ממשלת בני מרין ויחוסה אל היהודים, התנפלות התושבים בפאס על היהודים והתיצבות המושל אבו יוסף נגדם. המצב הרחוני ועסק התורה מתפתח, הרבנים שהיו במאה הראשונה והשניה, שמד וגירוש יהודי פאס מה
עיר הישנה ובנין מגרש היהודים של מללאח בשנת קצ"ח, הסיפורים על רמב"ם אלפאסי והצלתו, עוד הרג רב ביהודי אלמללאח בפאס שנת רכ"ה, נשמדו קהל שלם קהלת קודש שכלא, שבי יהודי עיר ארזילא על ידי הפורטוגאלים, רבני סוף המאה השניה ועד חצי השלישית.
ואמנם אם ואם כה, אם הרבו גולי ספרד אז מהגירוש של שנת קנ"א, לבוא ולהתיישב במרוקו, ואם לא, בכל אופן, זאת נדע כי לכל הפחות בפאס בפרט, נמצאו אז במחצה השנית של המאה הזאת השנייה, קהל גדול וחשוב וגם רבנים נכבדים, רבי שמעון בן צמח ראש רבני אפריקה בדור הזה החליף משא ומתן עם רבני פאס ויוקיר אותם מאוד, שתשובתו אלים יאמר :
האיתנים מוסדי ארץ, העומדים על אדון כל הארץ, להם הגלגל קורא גדודי פרץ…..בית דינכם המקודש…..לא באתי ללמד, כי עמכם ידעתי החכמה והתבונה והכל לפניכם כשלחן ערוך……כה דברי אחיכם הקטן בחכמה לשפוט על ימין שהוא ימין, נר אלהים נשמתם כל חדרי מרכבה חופש.
גובה להם ויראה להם כי שם ה' נקרא עליהם במקום שמוחו של תינוק רופס, חכמים חברים מקשיבים זקנים צדיקים וטובים, על מתלאת יושבין במדינת פאס, תרבה תפארתם ואנשי מצותם יהיו כאפס "
אכן מן החכמים והחברים האלה שיזכיר, לא נודע לנו עד מה מהם, האחד, שבא זכרו עוד שם, רבי יצחק נחמיאש, היה כנראה רק מיקירי העיר פאס ולא מרבניה. עוד רב אחד חי אז ברחת נערי הנוף שוש ושמו, רבי אברהם הצרפתי, אשר אליו השיב רבי יצחק בר ששת תשובה אחת.
אם מצב יהודי פאס היחוד, נשאר איתן מיתר יהודי מרוקו בכל המאה הזאת כמעט כאשר בן נודע מתשובת רבי שלמה בן צמח ההיא לבית דין של פאס שנכתבה אחרי ה"א ( חמשת אלפים ) ק"ץ – הערה אישית שלי אם רוצים לחשב את התאריך הלועזי, אזי כך הוא התהליך, השנה הנוכחית היא 5769 למיננו – ק"ץ שווה ל 190 ההוה אומר 5190 , החישוב הוא 5190 פחות 3760, נותן לנו שנת 1430 ), ושמהדברים, " העומדים על אדון כל הארץ, על מלאת יושבין, תרבה תפארתם " שתיאר אותם, נקל להכיר כי מעמדם היה נכבד במדינה מאד.
הנה באו ימים אשר גם יהודי פאס העיר המצויינה ההיא, לקו בכפלים ותבאנה עליהם צרות רבות ורעות, בשנת 1438 אירע מקרה אחד, שנמצאו המושלמנים בבית תפלתם יין בקערה וחשדו ביהודים כי ידם הייתה במעל הזה.
ובכן עברת ההמון נצכה אז על ראשם, הם יהודי פאס שישבו מעולם בפנים המדינה הישנה ( פאס אלבאלי ) גורשו אז בחמת נקם, רבים מהם ניתנו להורגים ביד המון העם הקנאים, ורבים נאלצו להמיר את דתם,והנשארים משפחות אחרות הרחיקו מקום שבתם מחוץ למדינה ויבנו להם את האלמללאח, הוא מגרש היהודים הנועד רק ליהודים מאז והלאה עד היום הזה.