ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
ממזרח וממערב כרך שלישי.
3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
היעב"ץ כדיין.
בסוף שנת התס"ד – 1704, בהיותי כבן שלושים ואחת, התמנה היעב"ץ לכהונת דיין בפאס בראשותו של רבי יהודה בן עטר. נראה שהוא תפס את מקומו של רבי וידאל הצרפתי, שנפטר באותה שנה. כבר בראשית דרכו כדיין הצטיין בעצמאותו ובכושר שיפוטו, ידע לעמוד על דעתו ולנמקה גם לפני גדולים ממנו, אם כי בהכנעה וביראת כבוד.
בשבט התס"ה כתב פסק דין ארוך ומנומק נ
גד פסק דין של חכמי מכנאס, הרבנים משה טולידאנו ורבי חביב אחיו, שהיו מגדולי הוראה במערב באותם הימים, ופסק הדין אף זכה להסכמת רבי יהודה בן עטר :
ואל אלוקים יודע שבדקתי עד מקום שיד כלי שכלי הדל מגעת, אולי אוכל לבטל דעתי מפני דעתם הרחבה ולא יכולתי. ולכן אשוב ולקחתי עטי וקסתי לא נזור אחור, כי הנני בא לברר סברתי ולא כאומר קבלו דעתי. גם לא לסתור דבריהם חס ושלום באתי, רק כתלמיד הנושא ונותן מן הצד לפני רבותיו וכוונתו לעמוד על האמת ".
בחושים הראשונים להתמנותו כתב תשובה לחכמי סאלי בעניין כשרותו של רבי שמואל אזאווי לשמש בתפקיד שוחט. האחרון, שנפגע מתשובתו של היעב"ץ, כתב מכתב לרבי שמואל הצרפתי, מדייני העיר פאס, ובו התבטא בחריפות ובזלזול נגד היעב"ץ ותשובתו.
בין היתר כתב, שידוע לו שרבי שמואל הצרפתי כעס על תוכן תשובתו של היעב"ץ ואף סירב לחתום עמו על אותה תשובה. כתגובה כתב היעב"ץ איגרת ארוכה במשקל ובמליצה, שבה התפלמס אתו פולמוס חריף ונוקב, ובית היתר כתב לו :
ומה שכתב שהטען שלא נחתם הוא מפני שכעס עלי כמוהר"ר שמואל הצרפתי אין הדבר כן….ואם באולי כעס עלי תהילות לאל, יש לי פה להשיב אמרים אמת באמת במשפט ובצדקה ולא עוד אלא שאם חס ושלום היה כועס עלי יש לאל ידי לכעוס גם אני יותר ממנו….
כי קנאי בן קנאי אני וכן דרכי מי שאני רואה שכועס נגד האמת מחוינא ומרינא דיליה לא חיישנא ומיניה לא מסתפינא וכל המתקומם נגד האמת אדרכם באפי וארמסם בחמתי, אכן בראותי מי שכועס על האמת להעמידו אני מחבקו ומנשקו וקורהו רבי ומורי ".
גם לפני גדול הדור רבי יהודה בן עטר, הנחשב כרבו, עמד על דעתו בצורה מכובדת : " הרב הגדול נר"ו אחר נשיקת ידיו באתי להשתעשע בדבריו כי לא זכיתי להבין ", והיה מקרה שרבי יהודה חזר והודה לו.
עצמאותו התבטאה גם בכך שתבע, שהדין ייחרץ לא רק לפי משפט הכתוב אלא יהיה תואם גם את הצדק והיושר, ובמקרה שהמנהג המקובל נגד, לדעתו, את הצדק והיושר לא היסס לסטות ממנו. כל לדוגמא, בדיו אישה שכתבותה מרובה, והבעל ציווה לפני מותו לתת לה לבד מכתובתה גם כל כלי הכסף, כלי זהב, אבנים טובות, ובשאר הנכסים ציווה שתיטול שני שלישים והבנים שליש.
ממזרח וממערב-כרך ד'- ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין – אפרים חזן
ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין – אפרים חזן
יש להוסיף עוד, כמובן, את מסורת השיר שנתפתחה בסוגים השונים עד לימיו של הרדבא״ח. לעניין הסוגים נסתייע בחלוקה שחילק רדבא״ח עצמו את ספר שיריו — י״ד שערים על־פי נושאי השירים וסוגיהם ״. משוררנו מודע היה לשינויי הסגנון ולייחוד הלשון לגוונים ולבני גוונים שבמקורות ולהבחנות הלשון בין תקופה לת
קופה. וכך הוא אומר בתארו עצי תמר ״.
דקלים שמם נקרא בלשון משנה וגמרא
ודבש בלשון תורה ובני בבל כּופְרָא אליהם קורים
אמר דבריו דרך שבח לעצי התמר, אך מתוכם ניכרת הבחנתו בין רובדי הלשון העברית השונים, ובינם לבין הארמית המלווה את העברית, ואף הקפיד להגדיר ארמית זו שבשימושו כלשונם של בני בבל.
שמונה משיריו כתב רבי דוד בארמית.
אלה הם: ׳בתשובחתי יומא דנא׳, טז ע״א (שיר שבת); ׳יה מלכות עלם מלכותיה׳, בו ע״א (שיר תודה לרפואת .נכדו; ׳יחדון חבריא מארי מתיבתא׳, מב ע״ב (לסיום מסכת); ׳אסדר תושבחתא במילין ורחשין׳, מד ע״א (לחג הסוכות על האושפיזין); ׳אחימו אחימו כהספדא גוברין ונשין כחדא׳, פ ע״א (על מות רבי יעקב טולידאנו); ׳יומא דנן ספדינן צוהינן׳, פא ע״א (על מות רבי אברהם ן׳ דנאן); ׳למאי דעליה אתינא׳, פה ע״א (על מות רבי דוד בן נחמני); ׳חבל על הדין שתא׳, פז ע״א (קינה על שנות הרעב תק״מ— תקמ״א).
לכבודו של המשורר הדגול הנערץ עלי, ועליו אני מרבה לכתוב, הרי שלא מתאפק אני להביא בפני הקוראים, חסידיו של פייטנה של מארוקו כפי שמכונה הוא אצל עדתנו המפוארה, את כל שמונת השירים ככתבם וכלשונם.
פיוט מספר 1
121 – בתשבחתי יומא דנא
פיוט לשבת, סימן דוד בן חסין
בתשבחתי / יומא דנא
לך אלה אבהתי / מהודא ומשבח אנא
דוגרן לעמא קדישא / וליה יהיב לאחסנתיה
ראום יה עביד פרישא / ונח ביה מעבידתיה
על כן ברכיה קדיש יתיה / מכל חגא וזמנא
מהודא ומשבח אנא
ובגין דא עלנא חובה / לאפושי חדוותא
מחד בשבא לשבא / נזמין לה סעודתא
נקבל שבת מלכתא / בתפנוקא ועדונא
מהודא ומשבח אנא
יתקרי ברא דמלכא / מאן דמוקיר לשבי
טוביה דיתיב אתכא / דרחמנא צבי
אפי זוטרי אפי רברבי / יזמן להון זמונא
מהודא ומשבח אנא
דמפנק יתיה כידיניה / במיכלא ובמשתייא
אלהא דלית בר מניה / בארעה ובשמיא
יורית ליה אחסנתא יאיא / דיעקב אבונא
מהודא ומשבח אנא
בלבושין דיקר פשירין / למחזי מבין יאין
ועדיף יהון חורין / למעליותא שנין
ואוף למי חן לעניין / האי דישנא לפרדשנא
מהודא ומשבח אנא
נפשא קדישא יתירה / מרגלית לית טימי
כבר נש תהי נהירא / יומן גין מכל יומי
מחייב אנש לה לבסומי / טל עביד בה קלנא
מהודא ומשבח אנא
לסין יחסין לן חי עלמין / עלמא דכוליה שבתא
וניקום לקץ הימין / בגופא ובנשמתא
ואתון נורא יקידתא / לא ישליט בן שולטנא
מהודא ומשבח אנא
עליית הנוער ותנועת שרל נטר-י.שרביט
הנוער בעלייה.
תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.
סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.
היה זה המשך טבעי לפעילות הציבורית בקהילה היהודית, שהייתה כרוכה באפיקים שונים ומגוונים. תפיסתם הייתה רבת פנים והסתעפויות, ושילבה חינוך פורמלי ובלתי פורמלי, מסורת ומודרנה. אנשי ה – E.N.H, בהיותם רבנים, היו קרובים יותר לרב המסורתי המרוקאי והכירו בערכו הסגולי, ולפיכך המפגש עם עולם המסורת היה פחות טעון מאשר עם הממסד של כל ישראל חברים.
אחת המטלות הראשונות שהטילו אלפונסו צבע וג'ו לסרי על אמיל סבן הייתה לארגן את מחנות הקיץ באטלס התיכון, בבן סמין, במרחק כ-300 ק"מ מקזבלנקה. במחנה הראשון שעמד בראשו בשנת 1946 נסב סביב נושא " שנים עשר השבטים " ה – Service de la Jeunesse et des sports נתן את חסותו לאותו מחנה, כדרך שניתנה חסות לכל פעילויות הנוער המוכרות על ידי הפרוטקטורט הצרפתי.
החינוך הבלתי פורמלי היה במיטבו – בוראת תנ"ך וזיקה לארץ ישראל תחת כיפת השמים ברוח הצופיות. מחנה ראשון זה נחל הצלחה כבירה. הגיעו אליו מכל קצות מרוטקו – מכנאס, פאס, אוג'דה, קזבלנקה, מראכש, מזאגאן, אגאדיר.
הדבר מצביע על תפוצת הפעילות של שרל נטר ברחבי מרוקו. בוגרי בית הספר של כל ישראל חברים שימשו בדרך כלל " אנטנות " והתשתית של פעילות שרל נטר ברחבי מרוקו – הן בהקמת סעיפים והן בהכנה למחנות. מכל מקום, קזבלנקה נותרה ללא ספק ה " מטרופולין " של שרל נטר.
אמיל סבן, בעל עבר צופי באוראן, יחד עם הרב ליאון יהודה אשכנזי – מנטינו, היה בין הפעילים להסדרת הכרת הצופים במרוקו על ידי הפרוטקטורט. היות שב-1946 עדיין לא ניתנה הכרה לצופים היהודים – זאת כדי לא להכיר בצופיות מרוקאיטת של נוער מוסלמי – כונה מחנה זה " מחנה סבן ".
הקריאה " המדינה היהודית בדרך " הייתה מקור להשראה ולתסיסה אידאולוגית רבות עוצמה : קונגרסים והתכנסויות ציוניות היו בבחינת קריאת תיגר כנגד כל הכוחות שביקשו שלמנוע הקמת המדינה. רוח זו שרתה על שרל נטר.
עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר
עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973
מבוא לספר מאת חנניה דהאן
העלייה ההמונית ממרוקו ימיה כימי המדינה : עשרים ושלוש שנים עברו מאז הדהדה תרועת שופר הגאולה בתפוצות ישראל, וטלטלה קהילות, עדות ושבטים לחופי המולדת. נתקיים חזונו של הנביא " מי אלה כעב תעופינה וכיונים את ארובותיהם ( ישעיה ס' – ה' )
הנה כי כן, נשמעה ונתקבלה תפילת הכיסופים והערגה לשיבת ציון, לאחר אלפיים שנות גלות, ופעמי המשיח שמהדהדים הם על סף ביתו של כל יהודי לאות בשורת הגאולה.
צאו ולכו.
י"ז סיון תשט"ו 7/6/1955
הגיעו אלי יהודים מהכפרים שבאזור איית בולי ותל וואד, וביקשו בכל לשון של בקשה להחיש את עלייתם, בהדגישם כי אין הם יכולים לחיות יותר בין שכניהם הערבים המציקים להם מידי יום ותובעים מהם לפנות את הכפרים באמרם : " הבתים אינם בתיכם והאדמה אינה אדמתכם, צאו ולכו "
דברי עידוד
ל' סיון תשט"ו 20.6.1955
קיבלתי מכתב מהרב משה כהן מטיקרט אשר במורד הדרומי של האטלס בדבר העיכובים שחלו בעליית בני הכפר. עניתי לו :
צערם הוא גם צערי אולם אין להתייאש מהגאולה כי קרובה היא לבוא. להווי ידוע לכם כי בביקורי אצלכם לא עשיתי זאת למען יציאת ידי חובה בלבד. אני עושה הכל כדי לזרז ולהחיש את עלייתכם, ותקותי כי מאמצינו המשותפים לא יכזיבו ובקרוב ניפגש בארץ.
כאשר תגיע אלי בשורה כלשהיא, אבוא מיד אליכם ואסדר את העניינים, אבל עד אז אל תחסלו ואל תמכרו דבר מרכושכם עד בוא שעת הבשורה.
אנא חזק את לב קהילתך, אנשי טיקרט, והסבר להם כי גאולת ישראל לא תפסח גם עליהם ויקויים בכם " ובא לציון גואל ,. ושב עמו לארצו לעבדה ולשמרה.
ביקור שני במראכש
ט"ז תמוז תשט"ו 6.7.1955
מביקורי הראשון במראכש ועד היום הצטברו ערימות ערימות של בקשות לעליה. הזמנו האנשים לרישום. תור ארוך הזדנב ליד המשרד. כדי למנוע אי סדר חולקו מספרים לכל העומדים בתור ראשון ראשון ואחרון אחרון.
הלחץ היה רב וההרשמה נמשכה שעות רבות. מרוב הדוחק פקעה סבלנותם של האנשים, ןמפחד שתורם לא יגיע ולא יירשמו התפרצו כסופת סערה לתוך המשרד. קמה מהומה שלא יכולנו להשתלט עליה ונאלצנו להפסיק את ההרשמה
ואף על פי כן, ולמרות הכל…
י"ג באב תשט"ו 1.8.1955
לאחר העבודה המפרכת במראכש ביקרנו היום בתורינט, בו-עיון ואוג'דה, זו שעל גבול אלג'יריה ששימשה בשנים 14947 – 1948 כתחנה להברחת גבולות מרוקו, לקראת הריכוז באלג'יריה ומשם באניות ההעפלה לארץ.
זכורות לנו האניות " יהודה הלוי " ו " שבי ציון " אשר יציאתן מאלג'יר אורגנה על ידי אבידוב ז"ל, גם כן מנהלל, ואפרים בן חיים ( פרידמן ) מבית אורן. בעיירה אוג'דה נאספו רבים וביקשו מאתנו לרשמם לעליה. נוכח ריבוי הפונים נאלצנו לעסוק בהרשמתם עד שעה עשר בלילה.
בצהרי היום, תוך כדי הרשמתם, עקב תנועת היהודים הבלתי רגילה לכיוון משרד ההרשמה, נפוצו בעיירה שמועות מפה לאוזן שגרמו למתיחות רבה, שהערבים מתכוננים לפרעות ביהודים. לא הספקנו את העבודה ולא נרתענו על אף הבהלה שקמה. גם המשטרה חששה מפרעות ודרשה מאתנו להפסיק את הפעילות " הפרובוקטיבית " הזאת. מצאנו תחבולות אחרות, כדרכם של יהודים, להמשיך בעבודתנו על אף איומיה של המשטרה, והמהומה הייתה על לא מאומה.
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA
On l'a parfois comparé à Ray Charles, en version orientale. Non seulement parce qu'il était aveugle mais aussi parce qu'il avait une voix qui réveillait les cœurs. Le rabbin David Bouzaglo (1903-1975) a été et continue d'être pour tous les juifs marocains, qu'ils soient installés en France, au Québec, en Israël ou au Maroc, un modèle et une référence. Poète, rabbin et chantre, il a dirigé durant des décennies, la traditionnelle cérémonie dite des bakkachot (supplications) au cours. de laquelle les juifs d'Orient et singulièrement ceux de l'Empire chérifien se réveillent avant l'aube pour chanter dans leurs synagogues des textes et des poèmes religieux sur des airs de musique andalouse
Les thèmes ésotériques et leurs symboles font donc leur entrée dans la poésie liturgique des juifs marocains. On y fait référence à des concepts venus de Tibériade et de l'école de Louria. On y traite par exemple du guilgoul (la transmigration des âmes) et de l'influence des astres. On médite d'abondance sur la prière et les préparatifs, ainsi que l'intention qui doivent la précéder, ce que les kabbalistes nomment la kavvana. Des poèmes sont consacrés à une défense et illustration de la théorie des Dix Séfiroth, les émanations de Dieu dans le monde. On y débat notamment sur le fait de savoir si ces Séfiroth sont l'identité même de Dieu ou si elles ne sont que des instruments à travers lesquels Dieu agit dans le monde. On y évoque l'univers des démons et des fantômes. Les poètes marocains se mettent à imiter les œuvres d'Israël Najara, poète kabbaliste s'il en fut, devenu pour le coup leur modèle et leur inspirateur en chef. On écrit sur les cérémonies d'accueil du shabbat en y faisant référence à l'antique légende selon laquelle deux anges (appelés les anges de la paix) accompagnent le père de famille le vendredi soir de la sortie de la synagogue jusqu'à son domicile. On consacre encore plus de poèmes et de chants à l'autre cérémonie au cours de laquelle on prend congé, le samedi soir, de la journée sainte.
Dans un autre chant, on fera écho à une légende de la Kabbale qui veut qu'en cet instant solennel de clôture du shabbat (et qui sépare le samedi des jours ordinaires), le prophète Élie lui-même soit assis sur l'Arbre de Vie. Ce qu'il y fait ? Eh bien, il note – dit poétiquement la légende – le détail des œuvres des âmes pieuses qui ont observé plus ou moins scrupuleusement le shabbat.
Un poète, Simon Labi, qui vit à Fès depuis sa tendre enfance, après l'exil espagnol, écrit en Libye où il s'installe un hymne consacré à rabbi Chim'on Bar Yohaï, le maître de la Mishna dont le Zohar note scrupuleusement les propos et raconte, en araméen dans le texte, les faits et gestes. Ce poème sera adopté par tous les foyers juifs et y sera chanté – sur des airs différents selon les villes et les pays, mais aussi selon l'inspiration du chef de famille – en introduction du repas du vendredi soir. On a signalé plus haut qu'un autre grand maître de Safed, Rabbi Chlomo Alqabetz, rédige un poème, Lekha Dodi, sur le thème de l'accueil festif du shabbat. Ce poème fait référence à une célèbre légende talmudique (Traité Shabbat 119 a) selon laquelle Rabbi Hanina se couvrait, le vendredi soir, de son talit (le châle de prière) et sortait de chez lui en disant à haute voix à la cantonade : « Allons a la rencontre de la reine Shabbat. » Il faut signaler que ce poème s'est très vite répandu – et jusqu'à nos jours – dans toutes les communautés juives du monde. En voici ceux strophes :
A la rencontre du shabbat, allons. Il est source de bénédictions. Depuis longtemps, dès le début, il a été sanctifié. Il existait dans la pensée de Dieu dès le commencement. […] Sanctuaire du Roi, ville royale, redresse-toi, sors du milieu des ruines. Tu as trop longtemps séjourné dans la vallée des pleurs. Dieu t'a prise en pitié.
יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.א.בשן…דבריו של הרב "הבן איש-חי
בֵּית מִדְרָשׁ "שַׁעֲרֵי עֻזִּיאֵל", עיה"ק שְׁלוֹמִי ת"ו.
הנה דבריו של הרב "הבן איש-חי", חכם נוסף ידוע ומפורסם בגדולתו בנגלה ובנסתר.
אביא בהמשך עוד מאמרים כלשונם, משיעוריו של הרב משה אלחרר, אחד מן המטיפים הבולטים נגד האמונות הטפלות ועין הרע.
דברי הרב בן איש-חי, הרב יוסף חיים מבבל, מגאוני חכמי ישראל בתורת הנגלה והנסתר לפני כ–100 שנה בספרו: "סוד ישרי
ם", שאלות ותשובות על פי תורת הקבלה: שבזמנינו – השתנו הזמנים וכל הכוחות הללו שנזכרו בתלמוד – שדים, רוחות וכו' לא נשאר מהם אפילו לא אחד מאלף (!!).
שאלה: נשאלתי, יודיענו כבוד תורתו מה שנתבאר בשער המצוות (להאריז"ל) פרשת ואתחנן דף נ', בעניין שינת היום שהחמיר בה רבינו ז"ל (האר"י) ובפרט במה שכתב שיתפרדו ממנו נשמות העיבור, אם כן על מה סומכים עתה רבים וכן שלמים אשר המה באו בסוד ה', שהם ישנים ביום כמו שעה אחת או שתיים, האם יש להם איזה יחוד או כונה שהם עושים להרחיק מהם הנזק…
תשובה: אשר שאלתם על הבאים בסוד ה' איך ישנים שעה או שתים ביום ולא חיישי לדברי רבינו האר"י ז"ל, הנה הבאים בסוד ה' אין ישנים אלא מחמת הכרח שהיו נעורים בלילה בעסק התורה, ואי אפשר להם בלי שינה ביום, מיהו ודאי דאין חוששין להפסד נשמות העבור, היינו דעתה (שעכשיו) בדורות אלו, אין מחזיקים עצמם לצדיקים גדולים שזוכים לבא להם נשמות בסוד העיבור, כדי שיהיו חוששין להפסידם, והאומר בזה הזמן שהוא חושש לכך (=להפסיד את נשמות העיבור) מחזי יוהרא (נראה כגאוה), על דרך שאמרו בעניין "התכבדו מכובדים" דבטלה אמירה זו (שהתבטלה האמירה הזו למלאכים בכניסה לשירותים) בזה הזמן מהאי טעמא (=מהטעם הזה) וגם אין חוששים פן בשינתם ביום החול יתלווה עם נשמתם מנשמות הרשעים הסובבין באויר, יען כי בזה הזמן נחלש כח הסטרא אחרא. (בזמנינו נחלש כוחה של הטומאה וגם דבר זה נחלש ואין ממנו חשש), וכאשר תראה שבזה הזמן נתמעט מהלך הרוחין והשידין המשוטטים בעולם, ולא נשאר בדבר (ה)זה ממה שהיה בזמן הראשונים אפילו שיעור אחד מאלף, וכל זה מחמת חולשת הסטרא-אחרא ומיעוט הקליפות, כי הא בהא תליא.
("סוד ישרים" לרב הבן-איש-חי, הרב יוסף חיים מבבל חלק ב' סימן ט'. הספר הודפס בתוך ספרו של הרב שו"ת רב פעלים חלק חושן משפט)
לא תיפקד גם דעתו של הרה"ג הרב יעקב משה טולידאנו זצ"ל על מנהגי האמונות שהעכירו רוחו של האדם.
ממזרח וממערב-כרך ה'- קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב
ממזרח וממערב כרך חמישי.
קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב
חכמי משפחת אבן דנאן
כך כותב ר׳ שאול ן׳ דנאן בן יעקב בשנת התקכ״ג, על גליון כ״י 1492 שבספריית בודליאנה: ״בכתבי הרב זקננו ז״ל [ר׳ סעדיה בן שב״ד] תמצא שהגירוש שנתגרשו מגרנט׳ה היה… בשנת רנב… ונכנסו לוהראן בי״ז בתמוז משנה ההי' ומיד התחילה מכת מגפה ונראה מדבריו ששם נפטרו הרב המחבר [ר׳ סעדיה] ואביו כהר״ר מימון בשנת גר״ן״ (עמי 237 א); וב״מלכי רבנן״ מביא רשימה בערבית ספרותית על פטירתו של ר׳ סעדיה מגרנצ׳ה בשנת רנ״ג. ראה: ״מלכי רבנן״ בערך ׳סע
דיה׳ הראשון, דף ק, ע״ב.
הקשר הזה מבוסס על מסורת המשפחה, וכן על העובדה שכל כתביו של ר׳ סעדיה מגרנצ׳ה נמצאו באוצרות בני משפחת ן׳ דנאן בפאס, ומשם נמכרו לספריות שונות. גם השם סעדיה המצוי רבות במשפחה זו מצביע על הקשר הזה.
סדר הדורות של משפחה זו מצוי בשלושה מקורות: 1. רשימת גליון של ר׳ שאול בן דנאן בן יעקב בכ״י בודליאנה 1492 עמי 240 א ; 2. בהקדמת ״אשר לשלמה״, ירושלים, תרס״א (וכן הוא בכתובות משפחה שראיתי ברשותו של ר׳ שלמה ן׳ דנאן שליט״א מירושלים, ותודתי אמורה לו); 3. סדר הדורות כפי שהועתק בספר ״יחס פאס״ של ר׳ אי״ש הצרפתי, בכתב־יד ובדפוס. מרשב״ד ולמטה אין הבדלים בין המקורות; ההבדלים הם מרשב״ד ולמעלה. והרי שלוש הגרסות מרשב״ד ולמעלה
רשימת רבי שאול והרשימה שב״יחס פאס״ שוות, אלא שב״יחס פאס״ מיוחסת המיתה על קידוש השם לשמואל (5) : ״הצבי ישראל זבח השלמים אשר לה׳ קדוש יאמר לו הוא הראש אבי התעודה כהה״ר שמואל״. וזה ודאי אינו נכון, כי רשב״ד כותב: ״זקנו של אבא מארי הח׳ הש׳ המקדש שמו יתברך ברבים כמהר״ר מימון אבן דנאן״ (׳דברי הימים׳ [הע׳ 26 לעיל], עמי 13). אך כאמור, בשתי הרשימות שנים־עשר דורות מרשב״ד ולמעלה. לעומתם, הרשימה שב״אשר לשלמה״ יש בה כנראה טעות, שדילגו על שמואל (3) וייחסו את מימון (4) לאבי סעדיה (2), וגם זה ודאי אינו נכון. סעדיה (2) היה בן שמואל ולא בן מימון. סדר זה שב״אשר לשלמה״, אינו טעות דפוס, כי כך הוא גם הסדר בכתובות שראיתי בידי המשפחה, וכנראה שחל שיבוש גם ביחס שבכתובות מדורות האחרונים. אי״ש הצרפתי מספר ב״יחס פאס״ שב״זכירת הכתובות״ שהיו בזמנו, הגיעו רק עד שמואל (5) ״הראש אבי התעודה״. וכששלח לרבי יצחק אבן דנאן להעתיק לו תשלום ייחוסם ענהו הלה, שהם עצמם העתיקוהו ״מספר אחד כתב יד שלנו״ (ראה: ״פאס וחכמיה״, א, עמי 141). בסופו של דבר לקח אי״ש הצרפתי את ההמשך מספר ״פאר הדור״ להרמב״ם והוסיף אחד כדי לקשר ביניהם. וכיוון שר׳ סעדיה היה בן מימון, הניח שגם הבן של סעדיה יהיה שמו מימון, והוסיף את מימון (6). מכל זה למדנו, שלא היתה בידם אלא מסורת סתמית, שהם ממשפחתו של ר׳ סעדיה. אבל איך הם מתקשרים אליו, השערה היא בידם שלא היו בטוחים בה. אף ברשימת ר׳ שאול בן יעקב משנת התקכ״ג מסיים: ״ואני שאול בן יעקב הנה שמרתי סדר יחסנו מפי ספרים וכתבי הקדמונים זלה״ה ומפי סופרי שטרות ורשמתיז פה שגת התקכ״ג ליצירה״; לאמור, לא היה זה אלא ליקוט ושחזור שהתקבל מפי ספרים וסופרי שטרות.
אך סדר דורות זה שעלה בידו, דוחס בין ר׳ סעדיה מגרנצ׳ה (7) לר׳ שמואל (3), שבשנת רפ״ו (כשלושים שנה אחר הגירוש) היה מראשי קהל התושבים, שלושה דורות : מימון (4) שמואל (5) מימון (6), וזה לא סביר. לולא דמסתפינא הייתי מציע לזהות את מימון (4) אבי ר׳ שמואל (3), שעליו נאמר שמת על קידוש השם, עם מימון אביו של סעדיה מגרנצ׳ה, שגם עליו מצאנו את התואר ״אלמרחום אלמקדדס אלמנעם״ (ראה: ״מלכי רבנן״, ק ע״ב) והתואר ״אלמקדדס״ נראה, שמיוחד היה למי שמת על קידוש השם, ואף־על־פי שלפי רשימת ר׳ שאול ״מתו ר׳ סעדיה ואביו״ במגפה של שנת רנ״ג, אין כוונתו אלא שמתו בעת המגיפה. ויצא לפי זה, שר׳ שמואל, שהיה מראשי העדה בשנת רפ״ו, היה אחיו הצעיר של ר׳ סעדיה מגרנצ׳ה. והכתוב ב״אשר לשלמה״ על שמואל (5) : ״ואיד,ו גופיה מגורש מקשטי׳״, יש להסבו על שמואל (3), ושמואל ומימון (5, 6) לא היו ולא נבראו אלא כדי לגשר בין סעדיה הגרנצ׳י לבין משפחת אבן דנאן שיהיו צאצאיו, וכנראה, שהקרבה ביניהם היא קרבה של אחווה בלבד. וכדין דילג יספר ״אשר לשלמה״ על שמואל (3), אלא שיש להוציא גם מימון שלידו כנ״ל. ובזה יתיישב הדבר שרשב״ד, כשמזכיר את ר׳ סעדיה מגרנצ׳ה (ראה: ״פאס וחכמיה״, ב, עמי 94) אינו אומר זקננו. ויהיה אפוא סדר הדורות מרשב״ד ולמעלה כך: שמואל (1) [= רשב״ד], סעדיה (2), שמואל (3) [אחי סעדיה מגרנצ׳ה], מימון (4) [הנהרג על קידוש השם והוא אביהם של סעדיה ושמואל (3)], משה (5), מימון (6), משה (7), מימון (8). ואין מן הצורך לומר, שאין כל קשר בין משה ומימון אלה לבין הרמב״ם ור׳ מימון אביו הידועים (וראה: י״מ טולידנו, ״נר המערב״, עמי 46). אפשרות שנייה היא להוריד את שמואל ומימון (3, 4) ולהשאיר רק 10 דורות. 66 ׳ספר התקנות׳ (הע׳ 11 לעיל), סי׳ כח—כט.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך◆ פרשת השבוע לך לך
לאור חכמי מרוקו מס' 23◆ מאת המלקט: הרב אברהם אסולין
ויאמר ה' אל אברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (יב, א).
כתב הגאון רבי אברהם אנקווא זצ"ל בספרו מלל אברהם, אמרו רז"ל (בר"ר לט, ט) שלא אמר המקום במפורש כדי להרבות לו שכר. במסכת אבות כתוב (אבות ב, י) "ושוב יום אחד לפני מיתתך", וכי אדם יודע מתי ימות?! … תירצ
הרב אברהם אסולין היו
ו
– ישוב היום, שמא מחר ימות ונמצא כל ימיו בתשובה. ובזוה"ק אמרו, שהנשמה נקראת "אברהם" , ועפ"י זה, מה שכתב המדרש שלא גילה לו הקב"ה לאברהם להיכן ילך, כי הקב"ה אומר לנשמה לך לך מארצך וכו', ולא רצה לגלות עד היכן יגיע, כדי להרבות שכר התשובה של כל יום ויום. ומזה "אעשך לגוי גדול", שהם המלאכים הנבראים ע"י תשובתו של כל ימי חייו.
ויקח אברם וכו' "אשר עשו בחרן" (יב, ה).
כתב הדיין הרב אברהם ברוך טולידאנו זצ"ל מרבני העיר מכנאס, בספרו אמרי ברוך, שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים וכו'. ויש להתבונן מזה השגחת השי"ת כי היה רצונו שיהיו אברהם ושרה מכניסים בני אדם תחת כנפי השכינה, ויתכן דלהכי כבש מעיינם ולא הולידו עד זקנותם? – שאם היו יולדים בנערותם היו משגיחים רק על בניהם לחנכם בדרכי ה' כי מצוה זו עליהם רמיא, והיו נשארים כל בני דורם בלא השגחה ולא ידיעת השי"ת… לא כן עכשיו שהיו עקרים היתה השגחתם על כל בני דורם וזכו לקרבם תחת כנפי השכינה.
ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך…
כתב רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו אליהו זוטא, נראה לפרש הכפל "לך לך", היינו לך לך לבדך, מבלי שירשו בני אדם ומבלי להודיע להם, אלא בהסתר, כאילו אתה יוצא מחוץ לעיר. וגם שלא תצאו יחד אתה ושרה כדרך הנוסעים מעיר לעיר, אלא כל אחד לבדו, כי אם תעשו רעש ביציאה כדרך הנוסעים יהיה לך עיכוב. "ומארצך" – מישיבת ארצך, וכן מסיבת "מולדתך" שהם בני משפחתך, ויותר מזה מסיבת "בית אביך". ולא יצאו אתך אפילו חמורים וגמלים אלא אתה לבדך, כדי שלא יוודע להם שאתה נוסע לארץ ישראל ויעכבוך, בגלל השכונה שגרת בה, ומחיבת הקריבה שקשה להם פרידתך מהם ויעכבוך. ואמר: "אל הארץ אשר אראך", א"כ אברהם יאמר מי יראה לי הדרך אשר אלך בה, כי לא ילכו עימו אפילו חמורים וגמלים כדי שלא ירגישו בו בני העיר. לזה השיב לו הכתוב: " אל הארץ אשר אראך" – כי השי"ת יראך הדרך אשר תלך בה בלי פח ומורא. ונראה לי לפי זה, שהכתוב גילה לאברהם המקום אשר הוא הולך, אלא הזהירו שלא יגלה לבני דורו מטע שאמרנו שיעכבוהו.
ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה (יב, ג)
כתב הגאון רבי חיים משאש זצ"ל בספרו נשמת חיים, יש לדקדק, למה אמר מברכיך לשון רבים, ומקללך לשון יחיד? ועוד , היה לו לומר ואאור מקללך כמו ואברכה מברכיך… ועוד – למה שינה מקללה לאררה היה לו לומר אקלל מקללך, ואפשר לומר, כי על ידי הברכה שיתברך המברך יתרבו המברכים ויתמעטו המקללים, ואף אם ישאר רק אחד שיהיה בטל מיעוטו, גם כן אאור אותו, כדי שלא ישאר שום מקלל. או אפשר שהיו לו אהובים הרבה שהיו מברכים אותו, והיו לו מעט שונאים היפך הזמן הזה שרבו השונאים על האוהבים, ולכן כתב זה בלשון רבים וזה בלשון יחיד. והקדים ואברכה ואיחר אאור, להורות נתן, שלענין הברכה יברך המברך בהקדם האפשרי. ובקללה לא יאור המקלל תיכף, שמא יתחרט, ואם לא יתחרט אז אאור, לכן אמר אאור ולא אקלל, כי אאור יש בה ברכה וקללה, בלא וא"ו יש בה שני פירושים "אורה" "וארירה".
וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וכו' (יב, ד).
כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים, אברהם אבינו ע"ה בא להודיע, שאפילו אם היה ה' מדבר עמו קשות היה הולך, והטעם הוא, על האמירה בלשון רכה ללכת מארצו לפיסו על קושי הפרידה. לזה בא לשלול שלא בעבור שפייסו בלשון רכה הלך, ואם לא כן לא היה הולך, אלא אברהם השווה האמירה לדיבור,וכאילו דיבר אליו קשות, ועם כל זה הלך. ויהיה כאשר כמו שדיבר, וכן כאשר עשה כן אעשה לו.
ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן (שם)
כתב הרב יוסף בן הרוש זצ"ל בספרו אהל יוסף, ומה בן חמש שנים בלא חטא, כך אברהם בן שבעים שנה היה כמו בן חמש. ובאומרו בצאתו מחר"ן, אותיות רחמן, בא לרמוז, שתמיד היה רחמן מיום יציאתו מרח"ם אמו, ומדתו לרחם על עוברים ושבים, מאכיל אותם ומשקה אותם .
הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי
הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.
רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.
קדוש מסוגל להחזיר בהמה המיועדת לשחיטה שברחה, וכן להחיות אותה: ר׳ דניאל השומר החיה פרה לאחר שנשחטה כדי להחזיר אותה לבעליה המוסלמים,107 ור׳ עלי בן יצחק החיה פרה שעל חלוקתה התווכחו שני מוסלמים.
אמונה רווחת בין היהודים המרוקאים היא שהקדוש יכול להופיע בצורת חיה או לשלוח סימן באמצעות חיה. לרוב מדובר ביונה או בנחש, אך גם חיות אחרות מוזכרות במסורות: על הדקל של ר׳ דוד הלוי דראע היו תמיד שתי יונים; ליד קברו של ר׳ עמרם בן דיוואן היתה תמיד יונה, ציפור ואפילו נחש; סידי בועיסא וסלימאן הופיע פעם בצורת יונה על עץ ופעם בצורת רמש: ר׳ שלמה בן תאמצות הופיע בצורת זיקית ור׳ אברהם כהן בצורת נחש: על ר׳ שלמה בן לחנס (לחנם פרושו ׳נחש׳), קיימות מסורות רבות הקשורות לנחש: נחש מופיע ליד קברי, אמו ילדה נחש, והוא עצמו היה יוצא בלילה מעורו ומתחיל ללמוד: כששני יהודים ביקשו לאתר את המקום שבו היה צריך לבנות את מצבתו של ר׳ הלל הכהן, ראו נחש יוצא ואז הבינו היכן קבור הקדוש.
הקדוש שולט על המרחב ובכוחו לעבור תוך קפיצה ממקום למקום: כך הגיע ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא מתארגלי שבעמק הדרע לפאס, כשאמר את השם המפורש: ייתכן שהקדוש יעביר את שליחו בין רגע למקום אחר, בדרך כלל כיכר לחם חם בידו, והשליח מגיע ליעדו כשהלחם עודנו חם: כך שלחו ר׳ דוד בן־ברוך ור׳ יהודה וראובן בחזרה לארץ ישראל, שליחים שבאו לקבל אצלם תשובה לסוגיות, בהן התלבטו חכמים; ר׳ שלמה בן לחנם העביר שליח למראכש, כדי לראות את הלוייתו של ר׳ מרדכי בן־עטר ור׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא העביר את שליחו לפאס.
הקדוש יכול ליצור מזון לפי הצורך כדי להאכיל יהודים רעבים: רבים הסיפורים על לחם שלא נגמר ומחייא בבקבוק שלא מתרוקן בליל ההילולה: ממנת כוסכוס קטנה שנשמרה לר׳ ינאי מול למכפייא על־ידי בני ביתו, אכלו יהודים שברחו מכפר אחר, ולא רק שכולם אכלו אלא גם שבעו ונותר עוד בצלחת.
המסורת אומרת שהקדוש איננו נפטר כדרך כל בני האדם. הוא ממשיך ״לחיות״ ולפעול אחרי מותו.הוא יכול להופיע לחסידיו בחלום אך יכול גם להופיע בעצמו ליד הקבר או במרחב אחר: ר׳ חנניה הכהן מופיע ליד קברו כל מוצאי שבת: את ר׳ אברהם מכלוף בן־יחייא ראו שתי יהודיות, שבאו להדליק נר בחדרו, והשומר היהודי ראה אותו בבוקר כשהוא מתפלל עם ציצית ותפילין: כאשר נכנסים לפתע לבית־הקברות שבו קבור ר׳ שלמה בר־ברירו, רואים אדם עומד ליד גמל, עם נאד מלא מים וספל בידו, אך הדמות נעלמת כאשר מתקרבים: ר׳ משה אמסלם מופיע בחצות בבית־הכנסת על שמו, מודה לחסידיו הלומדים שם ונשאר כשעתיים במחיצתם: אנשים ראו את ר׳ שמעיה כהן ועוד שלושה קדושים הקבורים באותו מקום, לבושים ירוק, ונועלים נעליים ירוקות, הולכים ברחוב יד ביד לכיוון החדר שלהם. מסורות רבות מספרות על קדושים בשעת לימוד. הקדוש לומד, קורא תהילים, מעיין בגמרא, לבד או בחברת קדושים אחרים.יש ורק קולו של הקדוש הלומד נשמע או קולותיהם של קדושים הלומדים בצוותא: בבית־קברות עתיק שבו קבורים ר׳ דוד בן־שאפת, ר׳ חיים טולידאנו, ר׳ חיים בן־עטר ור׳ רפאל ביבס, שומע השומר הערבי בלילה, בשעה עשר ובשעה שתיים אחרי חצות, קולות של אנשים הקוראים תהילים; יש והקדוש מפסיק את לימודיו כדי ללכת לעזרת חולה ומודיע לחבריו שהוא עסוק ואינו יכול להתפנות ללימודים.
קיימת אמונה שגופת הקדוש יכולה להימצא במקומות שונים: לפעמים מדובר בשני קברים או יותר, ולפעמים בקבר ובמקום נוסף כמו הר או בית־כנסת.
הקדוש מחולל נס כדי לקיים את מצוות קידוש היין בשבת, גם בחייו וגם לאחר מותו: כאשר הגיע ר׳ יהונתן סירירו לעיר אחרת, והצטער על שאין לו יין לקידוש, התמלא פתאום הכלי הריק יין ואחר־כך התברר שבאותו ערב נעלם היין מביתו.באותן הנסיבות מתעופפת כוס היין מביתו של ר׳ מרדכי בן־עטר,ומגיעה אל שולחנו של ר׳ דוד בן־ברוך, שנותר ללא יין לקידוש בערב שבת. לאחר מותו, יכול הקדוש לשוב לביתו כל ערב שבת, כדי לקדש על היין, אך יפסיק לבוא ברגע שהדבר יוודע: ר׳ יוסף תורג׳מן, הודיע עוד לפני מותו לאשתו, שיבוא לקדש את היין כל ערב שבת, ושהיא תוכל לשמוע את קולו אבל לא לראות אותו. הוא הפסיק לבוא כאשר גילתה האשה את סודה לשכן; ר׳ שלמה בן־יצחק בא לקדש על היין במשך שנה אצל בתו, עד שגילתה לשכנה ששמעה את קולו.
הרבה ניסים קשורים בצורה זו או אחרת לקברו של הקדוש. על ר׳ חיים בן־דיוואן מסופר שהאדמה נפתחה והוא נכנס בה; קברו של סידי סייד התגלגל מבית הקברות המוסלמי לבית הקברות היהודי; כאשר רצו לבנות כביש, לא הצליחו האנשים להזיז את קבריהם של ר׳ אליהו ושל ר׳ מסעוד בר־מימונא, וגם לא את האבן הגדולה שעל קברו של ר׳ שלמה עמאר. הרבה פעמים לא רוצה הקדוש שיבנו לו מציבה או ציון והוא מודיע על כך לחסידיו. אם הקדוש אינו מעוניין כמציבה, או שהוא אינו מרוצה מצורת בנייתה, לא יצליחו היהודים לבנותה: כל נסיון לבנות מציבה ייכשל, והמציבה תיהרס בעת הבנייה. מסיבה זו לא קיימות מציבות לר׳ עמרם בן־דיוואן, ר׳ יחייא לחלו, ר׳ יחייא אלכדאר, ר׳ אלעזר בן־ערך, איית אל־כהן, ר׳ אברהם אווריוור ואחרים.
ניסים רבים הקשורים להופעת אור בנסיבות מסתוריות מיוחסים לקדושים:על ר׳ יהודה בן עטר, ר׳ אבנר הצרפתי ולאלה סוליכה אומרים שהשכינה יורדת עליהם, כיוון שקבריהם קרובים זה לזה בבית־הקברות בפאס ומוארים תמיד: על הקבר של ר׳ משה בן־יעקב חיון יורדת אש מן השמים כל יום שישי, ערב ראש חודש וערב חג, ועל קברם של מול טרייא וסידי בועיסא וסלימאן יורדות להבות אש: הכוס של ר׳ משה חאליווה נשארה דלוקה שנה שלימה לאחר פטירתו מבלי שהדליקו אותה: בבית־הכנסת על שמו של ר׳ דוד ומשה באשקלון יצא אור מן ההיכל והאיר את כל החדר, בתקופת מלחמת ששת הימים, כאשר היו הוראות להאפלה.
תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ-ד"ר אלישבע שטרית
חלקה של יהודי מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבנין הארץ
מהמחצית השנייה של המאה ה- י״ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י״ט; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1956-1912; ובשנים 1956 -1966 תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.
כל אחד מגלי עלייה אלה הוסיף לבנה משל
סמל קבוצת אליעזר בן יהודה – הוקמה ועוצבה במרוקו בשנת 1943
ו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב.
על עשרת הבחורים הראשונים, שעלו לארץ, עוד בתקופת המנדט הבריטי, במטרה להקים יישוב בארץ מספר שלמה יוחאי ( ביטון ) ממייסדי קיבוץ צאלים, בין היתר את הדברים הבאים :
בשנת 1946, תחת שלטון המנדט הבריטי בארץ, נתנו לנו עשרה סרטיפיקטים וגם זה היה בקושי רב, כי כל הסרטיפיקטים נועדו, מטבע הדברים, לניצולי השואה. אבל גם אנחנו במרוקו ביקשנו ויזות, כי רצינו מעט תקווה. אישרו לנו עשרה סרטיפיקטים. בראש הקבוצה עמד אליעזר אביטל (1968-1924) ממייסדי תנועת הנוער ״קב"י קבוצת אליעזר בן יהודה״ בקזבלנקה, שקמה מיד לאחר שחרור מרוקו ממשטר וישי (נוב׳ 1942). בין המייסדים ניתן למנות גם את חיים סנה (בוחבוט), אהרון איפרגן, אלמליח שלמה, שאול זיז (זיני) דוד בוסקילה ז״ל ואחרים. התנועה שמה לה למטרה להפיץ את השפה העברית בין בני הנוער במרוקו, לדון בנושאים על הנעשה בארץ, להכשיר עצמם לעבודה חקלאית לקראת עלייתם ארצה וליצור הווי ארץ- ישראלי בגולת מרוקו באמצעות ערבי שירה עברית, טיולים מאורגנים, מחנות קיץ וכוי.
על הקמת הקבוצה כתב אליעזר אביטל – מראשוני חלוציה של יהדות מרוקו ואחד האישים הבולטים שלה, איש הגות ומשורר- את השיר הבא:
שיר שחיברתי לכבוד קבוצת בן יהודה א. אביטל (קזבלנקה 1943)
אם כי ובארץ גלותנו נתארגנה חברתנו
עוד תמשיך ובחיק מולדתנו תוסיף לקבצנו
והיא היא המצמיחה בקרבנו רעיון תקוותנו
היום סוללת דרך מובטחת לגאולתנו
אכן ידועה לכל נערינו בשם קבוצת בן יהודה
וברכותינו אליה עולות תמיד לשם תודה.
חושו אחים אליה: תיכף אל נא תאחרו
כי לא רק את רוח עמכם וחייו בה תכירו
אלא גם חזיונות עתידו בפיכם ברינה תבשרו
ומה טוב חלקכם זה אם לה בקרוב תתחברו
וידעתם כי רק לטובתנו אנו קבוצת בן יהודה
במאודה כל הימים טורחת ברוב חדווה וחמדה.
את זיכרון ציון בעומק לבנו לעד ייחרת
ודגל עמנו ממנו לנצח בל ייכרת
הלוא הם כמעוז נפשנו וכמיטב חיינו נשרת
עד אשר ישובו לנו להיות למגן ולתפארת
וכל עוד חיה וקיימת קבוצת אליעזר בן יהודה
נדע לשמור סיסמתה ונעמוד על צו הפקודה
שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו
17- האם האכזרית
מספר שלמה וייצמן.
זהו הסיפור היחידי ששלמה וייצמן מספר : יליד קזבלנקה – 1937 – לאב יוצא מזרח אירופה ואם בת המקום. עלה עם בני משפחתו בשנת 1955 לפני שירותו בצה"ל התחיל לעבוד כבנאי וצבע בקריית מלאכי. שם סיפר ליעקב אביצוק את הסיפור על האם האכזרית.
בימים שחלפו, בזמנים הקדמונים, היה היתה משפחה. אבי המשפחה היה זקן, לפני מותו קרא לבניו ואמר להם – כאשר אמות, אל נא תשפכו מים חמים על סף הדלת.
עברו ימים אחדים׳ אבי המשפחה נפטר, והילדים היו צריכים לעבוד קשה כדי לפרנס את עצמם. כרגיל היו יוצאים השכם בבוקר לעבודה וחוזרים לפנות ערב.
פעם שכחה האם את פקודת אבי המשפחה ושפכה מים חמים על סף הדלת. מיד הופיע אריה שאמר לה: — הרבה זמן מחכה אני לרגע זה. עכשיו החליטי: או שתינשאי לי או שאטרוף אותך.
אמרה האשה— הצעתך משמחת אותי מאוד. מזמן חיכיתי להצעה כזאת, כי בעלי מת מזמן וברצוני להינשא שנית. התחתנו בשקט כל כך, עד שאפילו הבן הבכור לא הרגיש בשום דבר. כעבור זמן מה נולד לאשה בן, והיא ביקשה מן האריה עצה מה לעשות בתינוק. הציע לה האריה:— שימי את התינוק בדרך שבו נוהג בנך הבכור לחזור מן העבודה. אם יראה בנך את התינוק בדרכו, הוא בוודאי ירים אותו ויביאנו אליך.
וכך היה: הבן הבכור חזר מן העבודה ובזרועותיו תינוק בוכה. ובפי הבן בקשה:— אמא, היניקי אותו.
האם עשתה את עצמה כאילו היא מסרבת — לא, איני רוצה. אבל אחרי שהבן חזר וביקש היא נעתרה לבקשתו.
גדל הילד, והאח הבכור (שמו היה שלמה) היה אוהב אותו מאוד׳ משחק אתו בשובו מן העבודה ומביא לו דברים טובים.
פעם׳ כאשר הבן הבכור לא היה בבית׳ ישבו האריה ואמו של שלמה והתייעצו:— מה יהיה כאשר תיוודע לשלמה האמת הרי אז יהרוג בוודאי את שנינו… הציע האריה:— טוב׳ אני מוכן להרוג אותו שאלה האם:— איך ?
— יש לי שלושה ראשים. אתן מכה בראש אחד ועקרב יצא ממנו. אכניס אותו לנעל וכשיחזור הבן הבכור מן העבודה וירצה לנעול את הנעליים, אעקוץ אותו וימות.
הילד ששמו היה אברהם, שמע זאת וחיכה לשובו של שלמה מן העבודה. שלמה חזר, התחיל להתלבש ועמד לנעול את הנעליים. פתאום קרא לו אברהם: — לא! אל תנעל אותן!
— מה יש ?
— הפוך אותן תחילה.
הוא הפך אותן, והנה עקרב. מובן שהוא הרג אותו. אחר כך שאל את אברהם:
איך ידעת ? — אך אברהם לא גילה לו דבר.
בינתיים אמרה האם לאריה:— אתה רואה׳ עצתך לא הצליחה.
ענה האריה:— אין מקום לדאגה׳ יש לי עוד שני ראשים. אקיש על אחד מהם ויצא ממנו נחש׳ שיתחבא ליד החלון. בו ברגע ששלמה יתרחץ וייגש לשאוף אוויר צח דרך החלון׳ אקפוץ עליו ואבישנו. כך ימות.
הקיש האריה על ראשו ונחש יצא ממנו, שטיפס ועלה על העץ שליד החלון. שם חיכה להוצאת הראש של שלמה.
הילד אברהם שמע את הכול, הכין מקל גדול בידו, וחיכה לשובו של שלמה מן העבודה.
שלמה חזר התרחץ כרגיל, וניגש לפתוח את החלון. פתאום עצר בעדו אברהם׳ בקוראו:— אל תפתח את החלון!
— מה יש ?
לקח אברהם את שלמה מסביב לבית, נתן את המקל בידו ואמר לו:
— הסתכל בעץ וראה את המתרחש שם.
הסתכל שלמה למעלה, והנה נחש גדול. מיד התחיל להרביץ בו במקל שבידו עד שהרג אותו.
בערב, כאשר שלמה לא היה בבית, נכנם האריה. אמרה אליו האם: מה נעשה עכשיו ? היו לך שלושה ראשים. הראשון היה לעקרב׳ השני היה לנחש׳ עתה נשאר לך אחד ויחיד בלבד, והוא שלך…
ענה לה:— אל תדאגי, יש לי אחות ולה שבעה ראשים. תשלחי אותו לשם, והיא תטפל בו.
כך היה. כאשר חזר שלמה מן העבודה ונכנס הביתה, הוא מצא את אמו חולה. שאל אותה:— מה יש לך, אמא ?
— חולה אני.
— האם היית אצל הרופא ?
— כן… הייתי. והוא אמר לי, כי את התרופה הדרושה לי אי אפשר להשיג כאן. יש צורך לנסוע לעיר פלונית, כי רק בה אפשר לקבלה.
אמר הבן לאמו:— טוב׳ אני מוכן לנסוע כדי להביא לך את התרופה.
הכין שלמה את חרבו ואת סוסו, לקח צידה לדרך ויצא לעיר׳ שבה אפשר להשיג את התרופה. בדרך עבר במדבר, והנה הוא רואה את אחותו של האריה, ולה שבעה ראשים. היא שאלה אותו:— מאיפה אתה בא ?
— מעיר פלונית.
— האם באת כדי לקבל רפואה ? אמך סיפרה לך בוודאי, שהיא חולה, ורק בעיר פלונית אפשר להשיג תרופה בשבילה.
התפלא שלמה!— נכון הדבר, אך מניין לך כל זה ?
סיפרה לו הלביאה׳ כי אחיה האריה נשוי עם אמו של שלמה:— אמך דרשה מן האריה להרוג אותך. הוא שם את העקרב בנעלך ואת הנחש על העץ שממול לחלונך. עכשיו הוא שלח אותך אלי, כדי שאהרוג אותך. אבל אצלי המנהג הוא להזהיר את היריב ולא להרגו במרמה או מן המארב. היכנס התארח אצלי, תאכל ותשתה. ומחר נצא לתחרות ולדו־קרב: אתה עם חרבך ואני עם שבעת הראשים שלי.
וכך היה. למחרת היום נלחמו שלמה והלביאה כל היום׳ אך איש מהם לא ניצח. הגיע הערב והלביאה אמרה:— טוב, בוא לנוח עכשיו, נאכל ונשתה ומחר בבוקר נמשיך.
וכך היה. הם אכלו, שתו והלכו לישון. במחצית הלילה התעורר שלמה, לבש את בגדי הלביאה, ואת בגדיו הלביש לה.
בבוקר התעוררו והגה רואה הלביאה שהיא לבושה בגדי גבר. היא שאלה אותו:— מי עשה כזאת ?
— אני !
קראה הלביאה לכל האריות ואמרה להם:— קחו איש זה לבאר, הטילו אותו לתוכה ונקרו את עיניו.
וכך היה. שלמה הוטל לתוך הבאר ועיניו נוקרו.
ובימים ההם היתה מלחמה ופלוגת־חיילים עברה ליד הבאר. והנה הם שומעים צעקות של אדם. ניגשו החיילים אל הבאר וצעקו לתוכה»— מי אתה ? המן השדים או מבני אדם אתה ?
— בן אדם אני — נשמע קולו של שלמה.
הכניסו החיילים חבל ארוך לתוך הבאר והעלו את שלמה. הוא סיפר להם כל מה שקרה לו, והם אמרו לו:— עכשיו לא נוכל לקחת אותך לביתך, אך נביא אותך אל ארמון המלך ונשאירך שם.
שלמה הסכים בשמחה.
החיילים השאירו את שלמה העיוור ליד ארמון המלך. בבוקר הוציאה בת המלך את ראשה דרך החלון וראתה אותו. מיד שלחה את העוזרת שלה כדי שתכניס אותו הביתה. היא שאלה אותו:— איך קוראים לך ?
— שלמה
—ושמי מרים.
סיפר שלמה למרים את כל מה שקרה לו. בסוף אמר לה:— אני גר במקום פלוני, ושם עיני, בידי אמי, כי שמעתי את אחות האריה אומרת לאריות, שהיא שולחת את עיני לאמי כדי שזו תהיה בטוחה כי נהרגתי.
שלחה מרים את אחת העוזרות שלה לבית־שלמה וציוותה עליה: — השתדלי להביא את העיניים.
העוזרת הגיעה לבית־שלמה והציעה לאם:— אעבוד אצלך תמורת מים ולחם בלבד. היא נתקבלה לעבודה, וכעבור חודש ימים ידעה את כל סודות הבית. היא יגעה וחיפשה ומצאה את העיניים.
יום אחד סיפרה העוזרת לאם, שיש לה בן עיוור:— אם תוכלי לתת לי את העיניים, כדי שאוכל להרכיבן לו, הוא יוכל להתפקח ולראות.
הסכימה האם לתת את זוג העיניים לעוזרת, והיא הביאה אותן, כמובן, לבית המלך ונתנה אותן לגבירתה. בת המלך הכניסה את שלמה לחדרה, קראה לרופא וסיפרה לו את כל מה שקרה. היא נתנה לו את העיניים וציוותה עליו:— הרכב את העיניים לשלמה. הניתוח נמשך כמה שעות והצליח.
התחיל שלמה לראות. אז ביקשה בת המלך להינשא לו, ושלמה הבטיח לה זאת, אך ביקש רשות לבקר תחילה בעירו. שאלה אותו מרים:— לשם מה אתה רוצה לחזור ? — יש לי שם מישהו שאני מוכרח לבקרו.
נתנה לו מרים חרב, סוס וצידה לדרך. שלמה הגיע לעירו, נכנס לביתו, הפתיע את האריה ואת אמו והרגם. הוא לקח אתו את אברהם אחיו, חזר אל בית המלך ונשא את בת־המלך לאשה. מאז חיו כולם בעושר, בשלום ובנחת.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-מיכאל אביטבול משפחת קורקוס
מיכאל אביטבול
משפחת קורקוס
וההיסטוריה של מארוקו בזמננו
מכון בן צבי – ירושלים
תשל"ח
דוד קורקוס (1975-1917)
דוד קורקוס נולד ב־1917 במוגאדור שבמארוקו למשפחה ותיקה של מגורשי ספרד, אשר הוציאה מקרבה מלומדים ואנשי־עסקים רבי־השפעה שנתפזרו על פני שלוש יבשות. הקהילה היהודית של עיר נמל זו רישומיה ניכרים יפה בפנקסי החשבונות והדו״חות, וכשנולד דוד קורקוס כבר היתה ״רגלה האחת בעולם הישן והשנייה בעולם של ימינו׳׳.
הגורל האיר פנים לקורקוס הנער. הוא קיבל חינוך מושלם, שנמזגו בו ערכים מסורתיים־משפחתיים, ערכים יהודיים־כלליים וערכים של תרבות העולם המערבי. לימודים צרפתיים רגילים, סיורים לא מעטים בחו״ל וקריאה מרובה בספרים יוליכו בן זה למסלול שפלטו לו אבותיו לפניו: המסחר הגדול, עיסוק שהעלה את קודמיו לדרגה הגבוהה של ״סוחרי המלך״. כמוהם יצבור הון גדול, וכמוהם יהיה לאחד הגורמים הקובעים בחיי הכלכלה של דרום־מערב מארוקו.
אך הזמנים השתנו מאז 1912. מארוקו הישנה של המאה התשע־עשרה חדלה להתקיים, ואתה הלכו לעולמם הסדר הפוליטי והתנאים הבינלאומיים, שאיפשרו לקבוצה מצומצמת של יהודים בני־מזל למלא תפקיד נכבד בתולדות ארץ זו, במיוחד בתקופת פתיחתה לעולם החיצון. ארץ זו, המצטיירת בעיני ד. קורקוס כארץ של ״אריסטוקראטים אמיתיים״ ושל ״יהודים אותנטיים״, תישאר חרוטה בזכרונו עד ימיו האחרונים. בכל מאודו הוא ישתדל לעודד את ההכרה בה, ואף לטהר את שמה.
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Qu'en fut-il de la piraterie sur la cote atlantique du Maroc au XVIIe siecle
II y eut des tentatives de traites de paix qui viserent a resoudre le probleme des captifs, mais bien souvent, elles furent sans lendemain. Les reripeties relatees dans les prochains paragraphes donnent une idee des rapports qu'entretinrent les puissances europeennes avec les souverains marocains.
Jean-Philippe de Castelane qui avait aeuvre pour la liberation des captifs frangais a Alger du temps du roi Henri IV, fut nomme consul de France au Maroc en 1610 . II montra au sultan Moulay Zidane une copie du traite qui liait la France a la Sublime Porte et lui proposa une alliance similaire. Le sultan acquiesca et rendit la liberte aux captifs frangais.
Or, le sultan subit une cuisante defaite de la part d'un marabout rebelle. II confisqua a Safi le vaisseau Notre-Dame de la Garde de Jean- Philippe de Castelane. II y plaga sa bibliotheque et ses archives personnelles, embarqua ses femmes sur un autre navire hollandais et ordonna de mettre le cap sur Agadir. Comme il attendait toujours le montant convenu de 3000 ducats pour l'affretement de son navire et que les vivres commengaient a manquer, Castelane decida de ne plus attendre et de revenir sur Marseille. Pour son malheur, il fut poursuivi par quatre vaisseaux espagnols, juge comme pirate a Cadix et condamne aux galeres par les autorites espagnoles. Devant la colere du sultan Moulay Zidane, le roi de France Louis XIII desavoua son consul. Le projet d'Alliance entre la France et le Maroc n'eut plus de suite et l'Espagne refusa de restituer la biblioth6que appartenant au sultan Moulay Zidane.
La France considera prendre pied au Maroc au XVIe siecle
En effet, le chevalier Isaac de Razilly s'etait distingue au debut du XVIIe siecle par ses activites visant a liberer les captifs frangais et a contracter une alliance avec le souverain marocain Moulay Zidane. En 1624 son escorte fut pillee dans la ville de Sale par les Saletins en depit d'un sauf-conduit – apparemment mal interprete – du sultan. II fut libere puis, apres avoir participe au siege de la Rochelle, revint pour negocier la liberte des siens aupres du nouveau souverain Abdelmalik. II fit le blocus devant Sale pendant deux mois et obtint une treve de cinq mois avec les Saletins. Or, le sultan decida de temporiser l'accord. Razilly captura trois navires-pirates et en brula deux autres. Grace a son action, les Saletins libererent 120 captifs qu'il ramena en France sans attendre l'arrivee du sultan. En1628 le sultan Abdelmalik songea a construire un port fortifie a Mogador et d'y faire travailler des esclaves Chretiens, mais ce projet fut sans suite. Apres que Razilly – maintenant promu premier capitaine de l'Amiraute de France – eut capture un autre navire des freres Pallache au service du sultan, ce dernier ordonna de ramener de Marrakech 180 captifs. Ceux-ci durent attendre un an le voyage suivant de Razilly pour etre rapatries.
Un traite de paix qui n'etait dans les faits qu'un contrat de rachat fut enfin enterine en 1631 et, par la suite, l'esclavage des chretiens captifs continua au Maroc. On ne peut pas affirmer que la confiance regnait entre les emissaires de Louis XIII et le sultan marocain…
L'Anglais John Harrison (Hesperis volume IX) obtint la liberation des otages anglais a Rabat en 1627
et conclut une entente qui ne fut pas respectee par les deux parties. Des pirates marocains firent des prisonniers chretiens jusqu'en Mer du Nord et une expedition punitive anglaise de 4 navires fut envoyee en1637
Rabat etait alors occupee par des Maures refugies d'Andalousie qui s'y etaient etablis 25
ans plus tot. Les corsaires de Sale etaient en conflit avec les Maures de Rabat (la nouvelle Sale) et avec le sultan saadien Mohamed Cheikh Al-Seghir. Apres deux mois de siege de Rabat (la nouvelle Sale) par mer combine au siege terrestre des gens de Sale, les Maures de Rabat livrerent aux Anglais leur chef enchaine dans une barque. Ce dernier fut remis au sultan et l'amiral William Rainsborough put repartir avec 300 prisonniers