ארכיון חודשי: אוקטובר 2013


מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי

 מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.

תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.

ירושלים תשמב"ב

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית

3 – היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחייאינקביזיציה 0002ם בשמד לשיבה ליהדות – יוסף קפלן.

             אנוסים בעולם אנסם – ראייתם את החיים באונס לאחר שובם ליהדות.

            בפמפלונה פגש את מיגל פרינאדיס די פונסיקה, פורטוגלי, תושב שהיה באותו זמן בבורדו ועתה שמע שהוא יושב במלכות ספרד בעיר קאדיס. הוא נטל אותו עמו לעיר בורדו, בדרך ולאחר שהגיעו לעיר הנ"ל שכנע אותו שיזנח את דת אדוננו ישו הנוצרי ויעבור לדת משה, שהיא דת אמת ובה ייושע. בדברים אלו ובדברי השיכנוע, שהשפיעו עליו הנ"ל, ד"ר דוארטי אנריקס, שנפטר, אחיו מיגל גומס בראוו.

ספק אם יכולים אנו לסמוך על כל פרטי העדות האמורה, שכן אנוס זה אמר את דבריו לאחר שחזר לספרד מרצונו וביקש לטהר את עצמו ולהציג את התייהדותו באמשטרדם כמעשה שנכפה עליו בניגוד לרצונו. אך אין ספק, שי בדבריו ללמדנו על המאמץ הקולקטיבי של הציבור הפורטוגלי באמשטרדם, ואף של אותן עדות של האנוסים, שנתרכזו בדרום צרפת וטרם חזרו ליהדות גלויה, להחזיר תועים אל תורת משה.

נראה בעליל, שהציבור היהודי הפורטוגלי החשיב מאוד את מילתם של האנוסים וראה בכך מחד גיסא סימן לכנות כוונותיו של האנוס לשוב לדת ישראל ומאידך גיסא אמצעי למנוע את חזרתו את ארצות האלילות, שכן גילוי מילתו עלול היה לסכן את חייו בהן אך יש ואף נשלחו מוהלים אל ספרד עצמה כדי להכניס לבריתו של אברהם אבינו, על אף הסכנות הכרוכות בדבר.

חלק ניכר מיצירתם הספרותית של יהודי אמשטרדם היה מיועד לשרת את המאמץ הציבורי האמור, להחזיר את האנוסים אל תורת ישראל.

יצירות אפולוגטיות שונות, שכביכול לא באו אלא לסתור את טענות הנצרות נגד היהדות, היו מכוונות אל ציבור האנוסים, ובעיקר אל אלה מביניהם שעזבו את ספרד או העדיפו להישאר בדרום צרפת או אנטוורפן, הרחק מהפיקוח של האינקוויזיציה, ולהמשיך לחות שם במסורת הקתולית. בצורה נרגשת פנה רמ"ר ד'יאגילר אל אנוסי באיון ואמר, " נוסו נוסו בחיפזון מבבל זו ובואו למצוא תרופפה לתשועתכם, כי ברצונכם תלוי הדבר ובכוחכם לעשות זאת. 

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּריםמאז ומקדם

סקר מטעם חֶבר־אגודות־הצלב־האדום קבע כי שלושים־וחמישה אחוז מן הפליטים הפלשתינאים הם ״עירוניים״ ויוכלו ״בנקל למלא את החלל״ שהותירו היהודים. …יציאתם יצרה חלל גדול במשק העיראקי. בכמה תחומים, כגון תובלה, בנקאות ומסחר סיטונאי, לבש החלל ממדים רציניים. היה גם מחסור בעובדי צווארון לבן ובאקדמאים. מומחים רבים הצביעו גם על סוריה כאיזור בעל פוטנציאל גדול לקליטת פליטים: לגירסתו של דו״ח אחד, היתה סוריה זקוקה לאוכלוסיה גדולה כפליים ויותר משני המיליונים שישבו בה אז (אחרי מלחמת־העולם השניה). לדברי הסופר הערבי־ הפלשתינאי פוואז תורכי, היתה סוריה ״יכולה לקלוט את פליטיה שלה, ומן הסתם גם את אלה שבלבנון ובירדן״. לפי אומדן הסקר של בית־צֶ׳טֶם הבריטי הרי, בהסכמתה של סוריה, ״יכול תוכל סוריה לקלוט בתוך חמש שנים הרבה יותר מ־200,000 מפליטי ארץ־ישראל בחקלאות לבדה״. בית־צ׳טם גם יעץ שבעיראק אפשר יהיה ליישב כ־350,000 פליטים, ועוד ציין כי ״הפליטים עצמם לא יגלו התנגדות רצינית״ אם יעודדו אותם להבין כי חייהם יהיו פוריים יותר. במאמר־מערכת בעתון דמשקאי ב־1949 נאמר כי

סוריה זקוקה לא רק ל-100,000 פליסים אלא ל-5 מיליונים כדי לעבד את הקרקע ולהפרותן.

ה עתון הדמשקאי, שקודם לכן הודה שאין ״להשיב למולדת״ את הפליטים הערבים, הציע שהממשלה תושיב את ״100,000 הפליטים האלה במחוז[ות]… מקום שיקימו כפרים קטנים בכסף שיוקצב למטרה זו״יח.

ב־1951 היתה סוריה מעוניינת בעובדים נוספים שיהיו מוכנים להתיישב על הקרקע. עתון מצרי אחדדיווח:

ממשלת סוריה פנתה בבקשה רשמית להרשות לחצי מיליון פועלים חקלאים מצרים… להגר לסוריה כדי לעזור בפיתוח אדמה סורית שתימסר לידיהם כרכושם. השלטונות המצרים האחראיים דחו את הבקשה הזאת בנימוק שהחקלאות המצרית זקוקה לידיים עובדות. תחנת־השידור הערבית־למזרח־הקרוב מסרה שסוריה מציעה אדמה בחכירת־חינם לכל מי שיהיה מוכן להתיישב שם. היא אף הודיעה על הקמת ועדה לבדיקת בקשותיהם של מועמדים להתיישבות.

לאמיתו של דבר, החלו השלטונות הסוריים בניסוי על־ידי העברת 25,000 מן הפליטים שבסוריה לאזורים של פיתוח פוטנציאלי בצפון הארץ, אך עם מיגור המשטר השליט באוגוסט 1949 השתנה המצב וניצחה עמדתה הקשוחה של הליגה הערבית נגד התיישבות של קבע, אף שמנהיגים בודדים הוסיפו להתעקש על כך.למרות העובדות, פעל העולם הערבי בשקידה לבנות את המיתוס שלפיו לא היו בארצות הערביות מקומות־עבודה לפליטים ערבים, לא ב-1948 ולא אחרי־כן, וכי הפליטים הפכו להיות עובדי־חקלאות מיותרים ״בתקופה שבה ממילא יש בעולם בכללו ובארצות הערביות בפרט אנשים רבים מדי במגזר הכפרי״.

באותה עת לערך דרש שר־החוץ המצרי, מוחמד צלאח אל־דין, ביומון מצרי חשוב, את שיבת הפליטים:

לפיכך מן הדין שיידעו הבריות ויעריכו כי, בדרישתם להחזרת הפליטים לארץ-ישראל, כוונת הערבים היא שיחזרו כאדוני המולדת ולא כעבדים. ובמפורש יותר: כוונתם היא להשמיד את מדינת־ישראל.

הנה כי כן, בעוד מנין ה״פליטים״ מוסיף לגדול, התבהר פחות או יותר עירבוב׳ התחומים של המנהיגים הערבים בשאלה אם ״לחזור״ או לא ״לחזור״: הם הצהירו כי ה״פליטים״ צריכים אמנם ״לחזור״, אך לא קודם שתחרב ישראל.

הערת המחברת

ב־27 ביוני שידרה תחנת־השידור־הערבית למזרח הקרוב, שהופעלה על־ידי הבריטים, בזו הלשון(בערבית): ״חובה על הערבים לשכוח את דרישתם לשיבת כל הפליטים שהרי ישראל, משום שהיא מכניסה מהגרים חדשים לארץ בשיעור כה גדול עד שממילא השטח שברשותה קטן כבר מדי למנין אוכלוסיה, פשוט אינה מסוגלת לקבל אלא מספר קטן של פליטים ערבים. חובה על הערבים לראות את העובדות כמו שהן בטרם יאחרו את המועד, וחובה עליהם לדאוג ליישובם המחודש של הפליטים במדינות הערביות, מקום שם הם יכולים לעזור בפיתוח אדמותיהם החדשות ובכך להיעשות תושבים אמיתיים המתערים עד־מהרה ולא עוד גולים סובלים.״ ״סיכומים יומיים של שידורים ערביים׳, משרד-החוץ הישראלי. שידורים דומים נקלטו ב־31.10.50, 11.11.50, 29.11.50, 31.12.50.

200,000 ״פליטים״ ערבים היו נמקים בעזה, יחד עם ״80,000 תושבי־קבע שבדוחק מצאו את מחייתם לפני בוא הפליטים״, לפי דו״ח ססו״ת ב-1952-1951, ואף־על-פי־כן ״נדחתה״ תכנית שלוותה ״תקוה״ לקליטת של ״10,000 משפחות״ ב״שטח סיני״.

Alliance Israelite Universelle

Brit – 30

La revue des juifs du Maroc

Redacteur : Asher Knaf 

Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle

Cent cinquante ans après la fondation de l'Alliance Israélite Universelle à Paris et un siècle et demi d'action éducative, culturelle et politique intense dans les communautés juives du Bassin Méditerranéen, est-il temps d'établir le bilan définitif de cette institution unique par son ampleur dans le monde juif? Ce serait aller trop vite en besogne, car l'AIU continue son action, les anciens auraient dit sa 'mission', et s'apprêterait même à la redéployer en créant de nouvelles écoles, en Israël notamment. 

Ridha Ben Rejeb, de la Faculte des Sciences Humaines et Sociales de Tunis, a traite de « L'accueil du projet de l'A.I.U. par le pouvoir hussenite de 1864 a 1878 ». Partant des documents conserves aux archives nationales de Tunisie et en se fondant sur le chroniqueur reformiste tunisien Ahmad Ibn Abi Dhiyaf, Ridha Ben Rejeb reconstitue les moments de la mise en place de la premiere ecole de L'A.I.U. qui sera ouverte a Tunis en 1878. En effet, depuis 1864, date de la creation en Tunisie du premier comite de l'A.I.U. jusqu'a 1978, plusieurs emissaires de l'A.I.U. ont ete envoyes a Tunis pour etudier la possibilite de realiser ce projet, de meme qu'il y eut un echange de correspondance entre les dirigeants de l'A.I.U. et le pouvoir husseinite.

 II s'agissait d'etudier les objectifs annonces et les reactions du pouvoir en place qui, apres des hesitations, finira par autoriser l'A.I.U. a ouvrir une ecole a Tunis, rue Malta Sghira, dont le directeur fut David Cazes. 

Claude Nataf, president de la S.H.J.T. dans « Les premieres annees de l'ecole de l'Alliance Israelite Universelle a Tunis » a expose la specificite tunisienne avec une Ecole voulue par le Rabbinat et realisee grace au concours du Rabbinat. Elle se traduit par la scolarisation des jeunes Juifs avant l'A.I.U. Ensuite, le Baron de Castelnuovo, medecin livournais acquis aux idees nouvelles et president du comite regional de l'A.I.U. en 1877, comprend que la creation d'une ecole moderne ne peut se faire sans le concours du rabbinat qu'il s’emploie avec succes a gagner a ses idees. Enfin, c'est une convention que l'on peut qualifier de revolutionnaire qui est signee le 17  novembre 1877  entre le Grand rabbin et les principaux rabbins, d'une part, et le Baron de Castelnuovo es-qualite, d'autre part.

L'ecole est organisee par David Cazes qui a une vision de l'oeuvre a accomplir : ecole des filles, ecole technique, ecoles a l'interieur de la Tunisie, enseignement agricole. Les consequences sont que Machuel, nomme en 1883  directeur de !'Instruction Publique en Tunisie prend ses nouvelles fonctions, il admire l'ecole frangaisc en plein developpement. 

Abdelhamib Largueche, Directeur du Laboratoire Patri-moine de 1'universite de Manouba, s'est penche sur David Cazes un homme controverse a cause de sa juste cause .Avec David Cazes, ne a Tetouan au Maroc, sa langue maternelle etait la haketiya, L'ecole de l'A.I.U. allait devenir quelques annees plus tard le principal vecteur de la modernisation, de !’emancipation et de la promotion des Juifs de Tunisie, excepte les Juifs de Djerba, trop attaches a leurs vieilles traditions. La vie mouvementee de David Cazes a Tunis a ete etudiee a travers sa correspondance avec le Comite central de l'A.I.U. et avec les autorites beylicales lors des premieres annees qui suivirent l'ouverture de la premiere ecole moderne israelite a Tunis.

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.

שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתה.

קורות חייו של מוחמד מיום היוולדו בשנת 570 לספירה ועד יום מותו בשנת 632 לספירה רוויים במאורעות בתחום האישי, הציבורי, המדיני, הדתי והצבאי.

חוקרים רבים שחקרו אודותיו התקשו בהגדרת אופיו מיהו מוחמד - נביא או מייסד תנועה לוחמתכי מוחמד ניחן באופי שלבש צורה ופשט צורה, הכל בהתאם לנסיבות ובהתאם להלך רוחו. הוא ידע לשכנע את תומכיו לצדד ברעיונותיו מחד ומאידך היטיב במאבק לוחמני וחסר פשרות במטרה להסיר כל מכשול שעמד בדרכו על מנת להשיג את מטרותיו בכל תחום ובכל נושא בחייו.

מוחמד היה איש כריזמטי, בעל אינטליגנציה טבעית, בעל חוש הנהגה מפליא, שתלטן, עקשן ודבק במטרה, טקטיקן ובעל דמיון מפותח וראיה לטווח ארוך. הוא שאף בכל מאודו להגיע לגדולה וכל האמצעים ליישום שאיפותיו היו קדושים בעיניו.

מעלות אנושיות אלו חיזקו אותו ואפשרו לו לשרוד בשדה המערכה ולמרות הקשיים הרבים שהיו מנת חלקו בחייו, לא נטה לוותר והשתמש בכל הכלים שעמדו לרשותו לשם השגת יעדיו. אלו היו מעלותיו הטבעיות שהתברך בהן למרות שמעולם לא למד ולא ידע קרוא וכתוב.

אולם, חסרונותיו של מוחמד המשתקפים לעתים מקורות חייו עולים על מעלותיו. חסרונות אלו מגדירים את אופיו כנקמן חסר פשרות, כלוחם חסר רחמים, כאדם שלא בחל בין הטוב והרע במסלול חייו והרוע באופיו בכל מהלכי חייו בא לידי ביטוי בחיסול יריביו בכוח החרב ללא רחם. לדוגמא:

♦          נקמתו חסרת הרחמים כלפי שבטי היהודים מאל־מדינה שלא האמינו בשליחותו ולא סרו למרותו.

♦          נקמתו חסרת הפשרות כלפי משפחתו, משפחת קורייש, שהאשימו אותו בהתחזות וכינו אותו חולה נפש.

השאלות הקרדינאליות הנשאלות בנידון הן:

♦          האם מקובל ששליח ה׳ יצדד ברצח היהודים בעלי ספר התנ״ך על כך שלא האמינו בשליחותו הנבואית?

♦           האם מותר לשליח ה׳ להורות על שוד וביזה ועל גירוש המאמינים בה׳ מעל אדמתם בכוח החרב?

♦           האם מותר לשליח ה׳ להפר את הבטחותיו שהתבטאו במסלול חייו באי כיבוד הסכמים? הסכמים שנחתמו על טהרת אמונה הדדית כמו הסכם ׳אהדל אומה׳ עם יהודי אל-מדינה משנת 622 והסכם חודיביה עם מנהיגי מכה משנת 628 אשר הופר בהפגנתיות על ידי מוחמד לאחר שנתיים בלבד.

חלוקות הדעות בנושא הפרת הבטחתו לעלי בן-דודו הנאמן כי לאחר מותו הוא אשר יירש את מקומו אחריו.

הערת המחבר – הסכם ׳אהדל אומה׳ נחתם בין מנהיגי השבטים היהודים מיתר׳ב לבין מוחמד על בסיס שיתוף פעולה הדדי ומצב של אי-לוחמה בין הצדדים. עד כאן

מוחמד, שהגדיר את עצמו כשליח אלוהים בהסתמך על חלומו, אכזב קשות במעשיו את תומכיו ומצדדיו שהאמינו בניקיון כפיו ובשליחותו, אולם לא יכלו להביע את התנגדותם למעשיו או לפרוש ממחנה תומכיו מפאת תגובתו האכזרית כלפי מתנגדיו שהתבטאה ב׳גזר דין מוות לפורשים׳.

ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים-מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית

 

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

קראתי לדבר מסה היסטורית חברתית,מאחר שאיני מביא בהם אזכורים ( חוץ ממקומות שאני מביא דברי מקור כשלונו ), אסמכתאות וסימוכין לדעות שאני מביע. אמנם הן בחלקן בגדר השערות, שאפשר להסיק על סמך תהליכים דומים בארצות ובזמנים אחרים. כוונתי להרחיב את הדיבור על הנושא הנרמז בכותרת, ואז אביא גם את האפאראט המדעי במלואו. 

לכאורה נראית סבירה ההשערה על רציפותה וארגונה של החברה היהודית באגפו המזרחי של האזור. לא כן הדבר לגבי אגפו המערבי. הבעיה העיקרית מתמקדת בשאלת רציפותן של העדות באפריקה, שנרדפו על ידי המייחדים (במאות הי״ב־י״ג), וגורלן כמאה־מאתיים שנה לאחר מכן, כשלכאורה שותקה כל פעילותן הרוחנית והארגונית — כלומר עד המאה הט״ו. יש להניח שאילו לא היו קיימים תאים עצמאיים — ולו צנועים ביותר — בטרם בוא הפורענות, לא היה בכוחם של האברים המדולדלים והמנותקים להחזיק מעמד בימי צרה ומצוקה.

ואמנם נשמרו במקורות מאוחרים, מימי התגבורת מהמערב הספרדי שהגיעה במאות הי״ד—ט״ז, עדויות ברורות על קיום עדות יהודים באזורים נידחים בפנים המגרב. כלומר קיימת שורה של נקודות מָסוף, ועתה עלינו לחפש את התחלתן, כדי לקשור את חוט הרציפות מראשית התהוות העדות הנידחת ועד ימי המפגש עם המהגרים מספרד הנוצרית, כי הרי במאות הט״ופאס 2—ט״ז נמצאת ספרד רובה ככולה תחת שלטון נוצרי.

הכתובות היהודיות מראשית הסה"נ, ששרדו בקיריני, מלמדות אותנו, שהפוליטוימה, כלומר ארגון המושתת על יסוד אתני והנהנה מזכויות פוליטיות אוטונומיות, שהיווה את המסגרת של כל קיבוץ אתני במצרים בימי התלמיים, המשיך להתקיים בקיריני גם בימי שלטון רומא. על סמך ממצאים ארכיאולוגיים ועדויות ספרותיות מימי הקיסרים הרומיים של המאות הראשונות לסה״נ יש להסיק בוודאות, כי גם אז נהנו היהודים מאוטונומיה מוכרת — אם כי מבוקרת—על ידי השלטון. לא היתה זו זכות שהוענקה ליהודים בלבד, כי ממנה נהנו גם גופים מוניציפאליים — ובמיוחד אותן הערים, שנוסדו על ידי הקיסרים. כידוע התאונן טרטוליאן, סופר הכנסיה באפריקה בימי הקיסרים הפאגאנים, הראשון שכתב את דבריו בלאטינית, כי לדת היהודית מעמד מוכר בקיסרות. ברור שעם נצחונה של הנצרות זכתה גם הכנסיה להכרה רשמית ולמעמד אוטונומי נרחב.

מסתבר, כי מעמד אוטונומי זה של העדות היהודיות נשמר בכללו גם בימי השלטון הביזאנטי, אפילו בארצות הרגישות מבחינת המאבק הדתי, כגון ארץ־ ישראל ואסיה הקטנה. הקמתם ואחזקתם של בתי־כנסת מפוארים באותה תקופה מעידה על מציאות יותר נוחה לעדות היהודיות, מאשר עלולים אנו להסיק לכאורה על סמך תקנות ההגבלות והדיכוי, שהוצאו אז. דווקא מכלל הלאו: האיסורים שהוצאו בדבר הקמת בתי־כנסיות חדשים, לימוד תורה שבעל־פה וגזירות דומות, החל מימי יוסטיניאן (527—565) ובמשך מאות שנים אחריו, אתה למד על ההן. לאחר פרקי זמן של רדיפות היו באים ימים יותר שקטים של חופש דתי מוגבל. אפילו.הריסת בית־ הכנסת בבוריון (קירינאיקה) על ידי בליסר, מפקד חיל הכיבוש ששלח יוסטיניאן לאפריקה (533), אינה הוכחה מכרעת למגמת דיכוי כללית, כי היא נעשתה בסערת מלחמה.

שרדו רק ידיעות מקוטעות על מה שהתרחש באזור זה למן הכיבוש הביזאנטי ועד לראשית המאה חט׳ לסה״ג, כלומר פרק זמן של שלוש מאות שנה. והוא הדין— כפי שכבר ציינו — לגבי מה שקרה כאן החל מימי רדיפות המייחדים ועד המאה הי״ד, כלומר כמאתיים שנה בקירוב, חסרים לחלוטין מקורות יהודיים ממצים. שלא כמצב באגף המזרחי, שעליו עמדנו במה שקדם, עלינו להסתפק ברסיסי רמזים. עם כיבושיו של יוסטעיאן לא פסקת ה״נוכחות״ היהודית ורציפותה אפילו באזור החוף, שהיה תחת שליטתם הבלעדית של חביזאנטים, יש עדויות ספרותיות לא״ יהודיות, כי בימי הרקליוס (610—641) נמצאו יהודים באפריקה הצפונית והוא גזר עליהם גזירת שמד. בימי רדיפות הוויזיגוטים בספרד במאה הזי עברו יהודים רבים את המיצרים ונמלטו למגרב.

מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו

מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו

אוד ה' בכל לבב ובתוך רבים אהללו, אשר הביאני עד הלום וזיכני להוציא לאור תץעלומה…תולדותיו ומעשיו של הסבא קדישא האדם הגדול בענקים אשר דמותו מאירה ומזהירה כזוהר הרקיע, מורינו ורבינו הנשר הגדול בתורה וביראה הרב הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוקלהע"ה, ראש אב בית הדין בעיר מהוללה מקנס – ירושלים דמרוקו

אוצרות רוחניים

רבי יהודה בן עטר

העיר פאס שבמרוקו, חרוטה באותיות של זהב על דפי ההיסטוריה של עם ישראל בארצות נדודיו. זיוותני עולם התהלכו בסמטאותיה וקבעו בה את משכנם. רבי יצחק אלפסי — הרי״ף — מגדולי מפרשי התלמוד והפוסקים. נקרא על שם עיר זו. והיתה זו העיר פאס — אשר שימשה מקלט לרבינו הרמב״ם כאשר עבר מקורדובה שבספרד אל יבשת אפריקה, חכם מפורסם אחר, רבי יעקב בירב מגדולי העיר צפת, שימש כרבה של פאס בהיותו בגיל שמונה עשרה שנה, טרם שם פעמיו לארץ הקודש, עד לדורנו היתה עיר זו מקום של תורה, אשר רבנים גדולים, צדיקים, ומקובלים איוו אותה למושב להם.

אחד מגדולי המערב הפנימי היה רבי יהודה בן עטר, שימש כאב בית דין בעיר מולדתו פאס במשך כארבעים שנה עד לפטירתו בשנת תצ״ג (1733).

רבינו החיד״א — בספרו שם הגדולים — קושר לו זרי תהלה… מהר״ר יהודה בן עטר. הרב הגדול והקדוש אב״ד ור״מ בעיר פאס מלומד בניסים, וכמה נפלאות אזני תשמענה שאירעו לו, הן בעודנו חי וגם אחרי מותו…

בפי אנשי דורו היה רבי יהודה בן עטר נקרא ״רבי אלכאביר״ — דהיינו רבינו הגדול.

משפחת בן עטר במרוקו היתה מפורסמת במשפחה של רבנים ופרנסים במשך בל הדורות, מוצא המשפחה היה מספרד — הערבית. ומכאן שם המשפחה ״עטאר״ דהיינו בשמים בשפה הערבית. כי אבות המשפחה היו מוכרי בשמים בארץ מוצאם.

בימי רבי יהודה בן עטר גברו הצרות על אחינו בני ישראל במרוקו מידי שליט אכזר — מולאי איסמעיל. בימיו של מלך זה התרגשו ובאו על יהודי מרוקו ימים קשים ומרים, הוא הצר את צעדי היהודים וחמס את רכושם עד לפרוטה האחרונה, הוא לא נרתע מכל צעד אכזרי כדי לאלץ את היהודים למלא את קופתו מכיסם הדל. לא אחת הושמו הרבנים ומנהיגי הקהילה בכלא, כדי לאלץ את היהודים לפדותם בממון רב.

באחד מימי חול המועד של חג הפסח, פרצו לפתמכנאסע חייליו של המלך לבית הכנסת שברובע היהודי ולקחו עמם את הרב, רבי יהודה בן עטר כשהוא כבול באזיקים.

החג, נהפך ליהודי פס ליגון ויללה, זעקות שבר נשמעו בבית הכנסת, יהודי פס ידעו שחייו של מורם ורבם נתונים עתה בסכנה, ואם לא ימהרו לפדותו יהיו קלושים הסיכויים שיחזיק מעמד בתנאי הכלא האיומים, ואולם, כסף מנין? הרי לפני החג נאלצו לתת ממון רב לקופת המלך. ומהיכן ישיגו עתה כסף לפדות את הרב.

משלחת מנכבדי הקהילה התייצבה בבית המלך, וביקשו לדעת מהו הסכום הנדרש כדי לפדות את הרב, כשנקב המלך בסכום, חרדו היהודים, מנין להם סכום אגדי זה שדורש המלך. לא הועילו כל בקשותיהם ותחנוניהם, המלך בשלו. אם לא יובא הכסף תוך עשרים וארבע שעות, יושלך הרב לגוב האריות.

בפחי נפש חזרו נכבדי הקהילה לבתיהם, כששמעו יהודי העיר על הגזירה הנוראה נתנו את קולם בבכי, ואולם לא היה בידם לעשות מאומה.

למחרת, כשראה המלך שהיהודים לא באו, חמתו בערב בו עד להשחית, ומיד ציוה להשליך את רבי יהודה בן עטר לגוב האריות.

החיילים שהובילו את הרב לבור שבתחתיתו הצטופפו החיות הפראיות, זרקו את רבי יהודה בן עטר לתוכו, והיו בטוחים, שעוד מעט ישמעו נהימת החיות הטורפות בהתנפלם על קרבנם — ואחר כך ישמעו זעקת אימים אחרונה של הנידון.. אך מה התפלאו לראות את החכם היהודי כשהוא יושב בין החיות, ואינם נוגעים בו לרעה. יום ולילה ישב הרב בגוב האריות. הידיעה עשתה לה כנפים, והגיעה עד בית המלך. עד מהרה יצא המלך כשהוא מלווה באנשי חצירו אל מקום גוב האריות, המלך לא האמין למראה עיניו, וציוה להעלות את רבם של היהודים מתוך הבור, ויצא משם בשלום, ושמו של רבי יהודה בן עטר התפרסם למופת גם בין הגויים. (ראה שם הגדולים מערכת י׳).

בשנת ת״ס (1700) הוטלו מסים כבדים על היהודים בפס בגלל המלחמות שהיו למושל מולאי איסמעיל עם התוגרמים, שהגיעו עד למרוקו, בגלל צרות אלה עזבו מרבית יהודי פס את עירם בשנת תס״א, והתיישבו בעיר מקנם, שם היו היהודים בין המקורבים למלכות ובפרט ממשפחת טולידאנו — כפי שסופר בפרקים הקודמים — ומצב הקהילה היהודית במקנס היה נוח יותר משאר המקומות במרוקו.

בין העוזבים את העיר פס היה גם רבי יהודה בן עטר, ועבר למקנס, וחזר אליה רק כעבור שלוש שנים, אחרי שייחס הגויים אליהם השתפר.

מראכש העיר-חביב אבגי

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחא

ות אחרות.

חינוך והשכלה.מראכש

יהדות מרוקו כפתה על עצמה ניתוק מרצון מהסביבה, מחשש של השפעה  זרה עליה. וזה תאם את החשיבה היהודית השמרנית, הגרסה שאין למסד את לימוד חכמת חיצוניות לצד הלימוד היהודי התורני. אולם היו כאלו שסברו אחרת, ומשפחות עשירות מעטות שלחו את בניהם ללמוד בארצות החסות.

היו אלה יחיד סגולה שזכו לקבל מעין חסות דיפלומטית של מדינות זרות. אלה הם הנציגים המסחריים של אותן מדינות. החסות הזאת הפקיעה את סמכותו של הממשל המרוקאי לשפוט, את היהודי בעל החסות זרה, או לאסור אותו.

מדינת אנגליה הייתה הראשונה שקבעה כך בהסכמם המסחרי שלה עם מרוקו בשנת 1856, והצטרפו אליה עוד מדינות אחרות. לחסות קראו " לחמייאה " ( ההגנה ) במראכש היו כמה משפחות שנהנו מיחס מועדף זה, .

הם זכו להיות סוכנים בלעדיים של מוצרים ושירותים של אותן מדינות. אלה ניצלו מעמדם להעביר אינפורמציה ליהודי אותן מדינות על מצב אחיהם במרוקו, ויחס הממשל אליהם.

המלך מולאי אלחסאן 1873 – 1894, לא ראה בעין יפה, מתן החסויות של המדינות הזרות למשפחות יהודיות, הוא תרגם זאת כהתערבות בעניינה הפנימיים של ארצו, ולכן ביקש לצמצם את תוחלת ההסכמים בנידון.

אנגליה הסכימה אתו, דומה כאמצעי לצמצום השפעתה של צרפת, מאחר וזו הלכה וחדרה יותר למרוקו, ודחקה ארצות אירופה אחרות המקיימות קשרי מסחר עם מרוקו, שאין יהודי מרוקו יכוליםלוותר על אזרחותם, אלא על פי הסכמת מאת המלך.

וכל נתינות תינתן רק על פי הסכמת השלטונות. סעיף חמשה עשר של ועידת מדריד קובע ף " כל נתין מרוקאי שקיבל נתינות זרה בחוץ לארץ, יבחר לאחר שובו למרוקו, בין כפיפות מלאה לחוקי המדינה ובין החובה לעזוב את הארץ.

בהתחלה היהודים חששו מהביטול, ופנו לעזרתה של כל ישראל חברים, וזו הסתפקה בהבטחה של נציגי מרוקו בועידה, שהמלך דואג וידאג לשוויונם של הלא מוסלמים, לחופש דתם, ולמשפט צדק כלפיהם. והסיכום הזה השביע את רצונם.

אולם למרות התערבות ארגונים יהודיים לטובת יהודי מרוקו, מצבם לא השתפר, במיוחד בכפרים הרחוקים ממרכזי השלטון. בעשור האחרון למאה התשע עשרה, גורשו יהודים משלושה כפרים.השתמרו תעודות המתארות את מה שקרה במראכש, בהן דווח שנתי על ועד שליחי הקהילות בבריטניה בשנים 1895 ו 1895. 

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

תחת הכותרת " רדיפות במראכש ". תואר שם מעשה ההשתדלות להספקת אכזריותו של מושל מראכש חאג', מוחמד וידא, שעבד בשיתוף מלא עם הקאדי שלו. לשם כך ביקר במרוקו מר שמואל מונטגו, חבר פרלמנט וחבר ועד שליחי הקהילות.

הוא עשה כדי להביא להפסקת הדיכוי של מושל מראכש חאג' מוחמד וידה, שעבר בשיתוף עם הקאדי שלו. המושל שאף לאלץ את היהודים החלשים להוציא אותם לשמד. הוא לא הסתפק בפגיעה בגופם, אלא רצה לפגוע גם בדתם.

ובאמצעות הפגיעה בדלת העם, חשב לקבל לידם את הונם של האמידים שיבורו לעזרתם. " מסופר בדו"ח על הלחץ שהופעל על שני יהודים שהתאסלמו. אחד מהם נאלץ לדרוש מאשתו ובניו שיעשו כמוהו, והם סירבו..

הקאדי פקד על האישה להתאסלם, אולם היא ברחה לעיר אחרת עם ילדיה. זקני הקהילה נדרשו להביאה חזרה למראכש נגש רצונה, תוך איום שאם לא יביאו אותם יולקו, ייאסרו ודתם תחולל.

בעלי החסינות נתבקשו לפעול.

סופר גם על מעשה בצעיר יהודי ממראכש, שקנה ירקות בשדה ונגנבו ממנו, ולאחר שהתלונן על הגניבה הוכה כמעט עד מות. עוד כתוב שם שמנהיגי מראכש פנו אלינו לסיוע, אבל אנו חסרי אונים.  ובהיותינו מודעים לתקדימים של מעשה חסד של אחינו בעלי השפעה בחו"ל לעשות להצלת אחינו המדוכאים " אני פונה אליך בשם כל בני דתנו, כדי ששורש הרע ייעקר, ותוצאותיו יימחקו.

אם העול  לא ייעקר באיבו, הוא עלול להתפשט. שליחי הקהילות ואגודת אחים התלוננו לפני שר החוץ הבריטי הרוזן מרוזבירי, וביקשו את עזרתו בקשר למכתבי התלוןנות שהגיעו אליהם. בהם מכתב שנשלח מוגדור, בו מפורט מעשה אכזריותם של המושל חאג' מוחמד וידה והקאדי שלו, על התעללותם ביהודי דמנאת. ובו הם מבקשים שהוא יפעל לפיטוריהם המיידיים של השנים. הכותבים סברו, שכם כל ישראל חברים פנתה לשר החוץ הצרפתי, שיפעיל את השפעתו שם לטובת היהודים.

לא ברור אם כן פניותיהם של שליטי אירופה השפיעו על המרוקאים, יש להניח שליהודים במראכש ובדמנאת הערים אליהם מתייחסים המסמכים, הדבר לא עזר. בתקופה ההיא סבלה מרוקו מחוסר יציבות של שלטון מרכזי, אבותינו כינו את השנים הללו בתואר : " לעאמאת דסיבא (שנות ההפקר) באן דין ואין דיין.

Il etait une fois le Maroc david bensoussanTemoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan

Il etait une fois le Maroc

david bensoussanTemoignage du passe judeo-marocain

David Bensoussan

Un adage bien connu veut que l'histoire soit de la polémique, mais que l'inverse ne soit pas fondé. Cela s'applique tout particulièrement à l'historiographie marocaine qui est, le plus clair du temps, teintée d'idéologie : une pléthore d'essais datant de l'ère coloniale, essais dans lesquels, le plus souvent, les simplifications, les réductions des données en matière d'information et le ton condescendant ne font que corroborer les préjugés.

Qu'en fut-il au XVIIIe siecle?

En 1721  le Commodore Stewart debarqua a Tetouan pour etablir un traite de non-agression avec les Maures mais ce traite ne fut pas toujours respecte. L'ambassade anglaise obtint neanmoins du sultan Moulay Ismail la liberation de 300 captifs de nationalite anglaise qui etaient restes fideles a la foi chretienne sur les1114  ( 400 Espagnols, 165  Portugais, 152 Frangais, 69  Hollandais, 25  Genois, 3  Grecs et 19  renegats de differentes nationalites) qui se trouvaient alors a Meknes. Capture a l'age de onze ans par les corsaires de Sale, Thomas Pellow fut battu jusqu'a ce qu'il acceptat de se convertir. II fut enrole dans l'armee et, vingt-trois ans, il parvint a s'evader. II publia ses memoires dans l'ouvrage The History of the Long Captivity and Adventures of Thomas Pellow in South Barbary. En 1751Thomas Troughton publia le volume intitule Barbarian cruelty. II y consigna les souffrances de l'equipage capture, qui fut conscrit puis enrole dans la construction : 8 d'entre eux perirent des mauvais traitements recus, 21 autres parjurerent et le reste fut relache 5  ans plus tard. Les recits de voyageurs et captifs anglais jusqu'au XIXe siecle sont recenses dans l'importante bibliographie de l'ouvrage de Budgett Meakin, The Moorish Empire.

La piraterie etait donc payante.

Les equipages pris en otage etaient echanges contre de grosses sommes d'argent voire meme de la poudre a canon, ce qui permettait de continuer a exercer la piraterie encore plus. Au Maroc, les puissances europeennes acqueraient le droit de protection en versant des sommes considerables au Tresor cherifien. La Hollande, Venise, l'Autriche, la Suede, le Danemark et la France versaient des contributions annuelles pour conserver leurs droits de protection. Beaucoup de moines agirent comme intermediaires pour le rachat d'esclaves europeens dont la misere etait extreme. Envoyes aux travaux forces, ces derniers croupissaient des annees durant en attendant leur rachat. Les conditions d’emprisonnement etaient horribles, les punitions corporelles etaient frequentes. Les prisonniers etaient souvent oublies a leur sort et on disait d'eux que leur malchance engendrait de la malchance. En 1682 le sultan Moulay Ismail decida de ne plus se contenter du prelevement de 10% du  butin de la piraterie, que ce soit en hommes ou en marchandises, et se reserva la propriete des captifs. Ces derniers devinrent une monnaie d'echange pour les souverains en vue d'obtenir des puissances europeennes des armes et des embarcations.

En 1724 le Britannique Joseph Betton qui connut la captivite en Barbarie legua un capital considerable a une association de quincaillers afin de pouvoir racheter des captifs britarmiques en Barbarie.

Les conditions d'incarceration evoluerent peu

En effet. Dans son ouvrage Life in Morocco and glimpses beyond publie en 1906 1'historien Budgett Meakin decrit la condition miserable des prisonniers marocains enchaines via des colliers metalliques portes a leur cou. Deux des huit captifs qui avaient peri lors d'une marche forcee furent decapites et leur tete fut ramenee pour prouver qu'ils ne s'etaient pas echappes.

ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-הסתגרות ופתיחות. פרק רביעי שלטון הסעדים.

הסתגרות ופתיחות.

פרק רביעי

שלטון הסעדים.קרב שלושת המלכים

1492 גירוש היהודים מספרד. סופה של תקופה. 1492 – גילוי אמריקה, תחילתו של עולם חדש הגיאוגרפיה וההיסטוריה העמידו את מרוקו בנקודת מפגש של שני מאורעות מכריעים אלה, אולם במקום לצאת למרחב, הסתגרה הארץ עוד יותר בתוך עצמה, ואיתה יהודיה.

המללאח השני.

עם הפיכתה של מראכש לעיר הבירה עלתה קדושתה בעיני המוסלמים ולא יכלו עוד לסבול שהיהודים יגורו בה בין המאמינים. אחד מצעדיו הראשונים של מולאי עבדאללאה אל ג'אליב בשנת שלטונו בראשונה בשנת 1557 היה לצוות על יהודי העיר, לבנות לעצמם רובע נפרד ליד ארמונו. עד אותו תאריך היו יהודי העיר, רובם תושבים ומיעוטים מבני המגורשים ושמספרם נאמד בכ-15.000, דרים בין הגויים.

לא ידוע אם הייתה סיבה מיידית לגירוש זה, מחוץ לרצון להפריד בין המוסלמים ליהודים. לפי מסורת שהייתה נפוצה עד ימינו בקרב יהודי העיר, הסיבה לפקודה זו הייתה תלונתה של אישה מוסלמית נגד שמש יהודי, שהיה מעיר את היהודים לתפילה, ולדבריה התנפל עליה היהודי והכה אותה כאשר ביקשה ממנו לא להפריע למנוחת השכנים.

גם אם מדובר באגדה היא מבליטה את היסוד שהצדיק הקמת שכונת מגורים נפרדת ליהןדים כפי שהדבר קרה בפאס כמאה שנה קודם, להעניש ולהפריד . השכנות לארמון המלך מצביעה על המניע השני : להגן. ואמנם השכונה שניתנה ליהודים, ואשר נשארה על כנה עד ימינו, הייתה באותה תקופה לפי כל העדויות המפוארת והמתוכננת בכיר, עם בתיה הנאים וגינותיה.

אולם כמה שנים לאחר מכן, פקדה מגיפה איומה את השכונה היהודית והשמידה לפי " ספר דברי הימים ,, את מחצית האוכלוסייה היהודית. המגיפה השתוללה בכל רחבי המדינה והפילה חללים לרוב כנראה בגלל המלחמות הנוראיות שנמשכו בין המלך ואחיו שטענו לכתר. מותו, בשנת 1574, פותח מלחמת ירושה איומה שנסתיימה ארבע שנים לאחר מכן באחד המאורעות המרעישים ביותר בתולדות המדינה, " קרב שלושת המלכים ".

קרב שלושת המלכים.

קרב אל-קאסר אל-כביר (ערבית: معركة القصر الكبير) (מבוטא לפעמים גם כאלקאסר קיביר, אל קאסר אל-קיבְר, אלקאזארקיביר, אלקאסר וכדומה, שפירושם בערבית הוא הארמון הגדול), נודע גם כקרב שלושת המלכים, היה קרב גדול שנערך בצפון הממלכה השריפית, ליד העיירה אל-קסר אל-כביר, הנמצאת בין טנג'יר לפס, ב-4 באוגוסט 1578. הקרב נערך בין צבאו של אבו עבדאללה השני סעדי, ביחד עם בעל בריתו סבשטיאו, מלך פורטוגל, נגד צבא מוסלמי גדול בפיקודו של הסולטאן החדש של הממלכה השריפית (ודודו של אבו עבדאללה השני סעדי) עבד-אל-מאליק.

מלך פורטוגל המיליטנטי תכנן מסע צלב לאחר שאבו עבדאללה ביקש את עזרתו בהחזרת כתרו, שאותו לקח ממנו דודו עבד-אל-מאליק. בסופו של דבר הפסידה פורטוגל בקרב, ובכך גם הפסידה אתעצמאותה למשך שישים שנה, בהן הייתה תחת הכתר הספרדי. בקרב גם נעלם (וכנראה נהרג) המלך הפורטוגלי.

היורש החוקי, מולאי מוחמד, לא הספיק להנות מכתר המלכות כי קמו עליו שני אחיו. הוא גילה שנאה ועוינות ליהודים שחשבוהו לאויבם המושבע. אחד מאחיו, עבדל מאליק, מצא מקלט באלג'יר ושיכנע התורכים לסייע לו לתפוס השלטון, ובשנת 1576 הם כובשים את פאס. כדי לממן את המשך המלחמה הוא מטיל מס עצום על יהודי פאס בסך 140.000 אונקיות.

הוא רודף את מולאי מוחמד דרומה וכובש את מראכש. בהיותו שם הוא נוקט בצעד מפתיע בנדיבותו : הוא ביקש מיהודי העיר להעביר לאחיהם בפאס 60.000 אונקיות מתוך המס היתר שגבה מהם, אולם סכום זה מעולם לא הגיע לידי בעליו החוקיים. לא הספיק עבדל מאליק לחזו רלפאס ומולאי מוחמד הסתנן למראכש בה הצליח להיאחז רק אחד עשר יום. אולם תקופה קצרה זו הספיקה לו כדי לשפוך את חמתו על יהודי העיר וראשית דבר לשדוד את אותם 60.000 אונקיות כפי שכתוב ב " ספר דברי הימים " של יהודי פאס :

" ויעש בם ובסםרי תורות כמה נאצות ולולא רחמי ה' כמעט שלא היה שארית לשארית הנשארת. ונתנו סימן, אחד עשר יום בחורב. ואחר הפסח גזרו חכמים תענית וקראו קינות על החורבן שאירע במדינת מראכש ".

לאחר שגור ממראכש לא אמר נואש מולאי מוחמד, ובסופו של דבר מצא מקלט בליסבון בירת פורטוגל. הוא לא התקשה לשכנע את המלך דון סבסטיאן, מלך צעיר וחולמני שחלם על מסע צלב להחזיר את מרוקו תחת צל הכנסייה – לסייע לו לכבוש את השלטון. בניגוד לדעת כל יועציו נוחת מלך פורטוגל עם צבא גדול בארזילה.

הקרב המכריע בו מצאו מותם שולשת המלכים – ועל כן שמו – נערך ב רביעי לאוגוסט 1578 ליד העיר קצר אל כביר ונסתיים בניצחון מזהיר של מוחמד אל מנצור ( אחיו של עבדאל אלמאליק. עבדל אלמאליק מת בשדה הקרב ( אולם דבר מותו הוסתר על ידי רופאו היהודי עד לסיום הקרב ). המלך מוחמד , אויבם המושבע של היהודים, ברח משדה הקטל וטבע בנהר, ומלך פורטוגל, סבאבסטיאן , מת מפצעיו.

קו לקו. אסופת מאמרים

קו לקו – מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל

מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל – 1983

בעריכת פרופסור עמאר הי"ו. 

 

אחת מתשובות רבי אהרן אכן חיים – משה עמאר

סעדים...קברים

יתירה, כיון שהוא הפך המוסכם, אלא ודאי כיון דאייתי התרי לישני וסתם דבריו, סמך על כללא דאית לן דהלכה כלישנא בתרא, ואין אוסר רבית הגוי כלל. וכפי זה סתמו בפירושו דלא חש ללישנא קמא כלל. ובהא דל מהכא פלפול זה הרב, באומרו דאיכא ג׳ משמעיות בתרי תירוצי דלישנא קמא. והוקשה לו דאמאי לא פריש הרי׳׳ף סברתו בזה, משום דלרי״ף לישנא בתרא סתר לישנא קמא וליתא ללישנא קמא כלל ואין לדרוש אחריו. ומאי דהכריח ולימד סברת הרי״ף מסברת הרמב״ם  באומרו שהוא תלמידו, אין לו הכרח כלל, וקל להבין.

ומה שהקשה הר״ן  על זה דמאי דאמר דאי אפשר לומר דדברי רב נחמן אדחו מלישנא בתרא, דאם כן איד אותביה רבא לרב נחמן ושקלי וטרו רב חייא ורבינא לתרץ הקושיא. נראה בעיני דאין זו קושיא משום דמאן דמתני לה אהא משום דדעתיה דרב נחמן לא אסר רבית זה מעולם, לא מהני להא תיובתא דרבא ולא לתירוציה דר׳ חייא ורבינא. וכפי זה בודאי ר״ת וגם הרי״ף כלהו סברי שאין איסור כלל ברבית הגוי.

איברא דכפי הנראה משאר הפוסקים דכולם נטו ללישנא קמא ואיפליגו בהבנת התרי תירוצים דאיתמרו עלא, דנמוקי יוסף אמר דהלכה כתרויהון לקולא, ודינא הוי דלעם הארץ הותר בכדי חייו ולת״ח הותר אף להעשיר, דאזלינן בתר טעמא דגזרא שהיא שמא ילמדו ממעשיהם ולת״ח ליכא למיחש להא. וגם הרמב״ם  אמר הכי דהלכה דשניהם לקולא. ונולד להם סברא זו משום דדעתייהו דתירוצא דרבינא הדרא אמתני׳ דתני לווין מהם ומלוין אותם ברבית. ואמר דהאי מתני׳ דהתיר לגמרי בלי תנאי כדי חייו, לא אמר זה אלא לתלמיד חכם, ולעם הארץ לא התיר אלא כדי חייו כמו שאמר רב חייא. ומוכרחים אנו לפרש הכי משום דאחר דרבינא התיר לתלמיד חכם אפי׳ להעשיר, אי אפשר לומר דלעם הארץ הוריד שני מדרגות, והוא שלא התיר לו אפי׳ בכדי חייו, אלא ודאי כיון דא׳ רבינא ותלמיד חכם אפשר להעשיר. לעם הארץ התיר בכדי חייו.

וגה מטעמא אחרינא ליכא למימר דדעתיה דרבינא אתיא לאסור לעם הארץ אפי׳ בכדי חייו, משום דמתני׳ תנן לווים ומלווים אותם סתם, ולא חילק אלא כתב הכל מלוין. ואין לנו לומר אם כן דאין מלוין אלא תלמידי חכמים, שלא יובן זה מהמשנה. ולזה אם יש שום חילוק אינו אלא שיעור הלואה, דלעם הארץ בכדי חייו ולת״ח אף להעשיר. אבל כולם מלוים זה בכדי חייו וזה אפי׳ להעשיר, משום דאזלינן בתר טעמא כמו שאמרנו.

אחר דרבינא אזל בתר טעמא, בזה הראה לנו דלעם הארץ דבכדי חייו לא חיישינן שילמד ממעשיו, הותר לו בכדי חייו. וזה הכרח שלישי להכריח דרבינא לא אסר לעם הארץ להלוות בכדי חייו. ועם זה יובן דרבינא: לא פליג אדר׳ חייא אלא הכי קאמר ליה האי דאמרת בכדי חייו לחוד הוא מותר להלוות, יודה לנו דת״ח מותר אפי׳ להעשיר, משום דטעמא מאי גזור רבנן לעם הארץ שלא ילוה יותר מכדי חייו אלא כדי שלא ילמד ממעשיו, אם כן אמרינן דת״ח דודאי לא ילמד ממעשיו מותר יותר מכדי חייו. ולהכי הרמב״ם והרמב״ן ונמוקי יוסף  כולם פסקו כתרי שינויי לקולא. 

ור״ח  פסק כתרי לישני לחומרא, וא׳ דלת״ח כדי חייו ולשאר אינשי כלל כלל לא. משום דהוא מפרש דרבינא הדר לדברי ר׳ חייא, וה״ק האי דאמרת דהאי תנא התיר בכדי חייו, (לא) לא עסקינן אלא בתלמיד חכם שמא לא ילמוד, אבל שאר אינשי אפילו בכדי חייו לא. ובהא קשה לן דמתניתי׳ תנא בהחלט דלווים מהם ומלוים להם ברבית, דמשמע דהלואה התיר כולל לכל. אבל כפי פי׳ הרמב״ם  ושאר הפוסקים ניחא, דההלואה כוללת דהכל מלוים, אלא טעמא דאיסורא דגזרו רבנן הוא אשר הוליד החלוק בין תלמיד חכם לשאר אינשי. וכפי דעתי האי דאמר רבי חייא דמתניתין בכדי חייו לחוד, יליף הא ממאי דאמר התנא לווים מהם ומלוים אותם. דמדמי לווים למלוים, דכי היכי דלווים אין זה אלא למה שצריך לכדי חייו לחוד, ובתר דא נולד לנו ההבדל בין ת״ח לשאר אינשי מטעם הלימוד.

 וזה הלא מה שחדש רבינא על דברי רבי חייא, וכפי זה יתיישבו דברי הפוסקים כקולי תרויהון. ולדברי ר״ח ״ יאמר דמתני׳ התירה כדי חייו כמו שא׳ רבי חייא, אבל מכח הטעם הוליד רבינא שלא יהיה זה אלא לת״ח לחוד, כי הוא לא ילמד בזה המעט, אבל בשאר אינשי אפי׳ בזה המעט ילמדו. וזה הוא הבנת דבריהם, אבל רובא דרובא מהפוסקים כולם נטו לקולא ופסקו כתרי שינויי לקולא. וגם רש״י ז"ל זה דרכו, דא׳ בדברי רבינא הכא במאי עסקינן וכו׳ ז״ל: רבינא א׳ האי מתני׳ דקתני מלוים אותם ברבי׳ בת״ח עסקינן, ע״ב. דוק אומרו האי מתני׳ שנר׳ שהם דברים בטלים, ועוד מאי דאמר מתניתין דקתני מלוין אותם ברבית דהוא יתיר ג״כ, דמי לא ידע מאי דקתני במתני/ אלא ודאי ברישא נשמר מדברי רבינו חננאל״ דאמר דרבינא הדר לדר׳ חייא, ואח״כ כיון לומר דמתני׳ דקתני מלוין מבלי השמת גבול להלואה, אין זה אלא בת״ח מטעמא שהוא לא ילמוד,דלשאר איגשי יש גבול להלואת שהוא לכדי חייו ולא יותר כמו שפסקו הפוסקים. וגם הר״ן  שהביא דברי ר״ח זה דעתו, לפי שאחר שהביא בחדושיו דעת ר׳׳ח, הביא סברת מאן דפסקי לקולא דמשמע דהכי סבירא ליה. ואם כן מדינא דגמי מותר לכל אדם בכדי חייו ולת״ח אף להעשיר.

משום דאין איסור הלואה ברבית לגוי מצד עצמו, דאדרבא מצות לחסרו, אלא משום חששא דלא ילמד ממנו בהיותו רגיל אצלו. ובת״ח דליכא האי חששא מותר אף להעשיר, ולשאר אינשי דבדבר מועט לא ילמד מותר בכדי חייו, והבי הלכתא מכללא דאית לן הלכה כדברי המקל מדרבנן. ועוד דר׳יח יחידאה הוי לגבי כל הני.

ואח״ב באו הגאונים ז״ל, וראו שנתפשט המנהג בכל גלילות ישראל להלוות לגויים ברבית, ולא ראו לבטל המנהג. כיון דמדינא דגמי הותר לת״ח בלי קצבה ולשאר אינשי בכדי חייו. ולזה בקשו טעמים לקיים המנהג ולעזוב לישראל לנהוג כמנהגם. ור״ת אחר שפסק כלישנא בתרא דלדעתו לא נאסר הלואה לגוי ברבית כלל, הדר וחש ללישנא קמא ואמר וז״ל: ומה שנהגו עתה להלוות לגוים ברבית אומר ר״ת משום דאפילו ללישנא קמא יש להתיר ולהקל, לפי שיש עלינו משא מלך ושרים והכל הוא כדי חיינו, ע״פ והבונה בזה אין קצבה לכדי חייו של אדם לפי שאנו משועבדים למלך ושרים, המרבים עלינו בכל יום מסים וארגוניות ותמיד שואלים ממנו, ולזה אין קצבה לכדי חיינו, כי לא נדע מה ילד יום מה עלילות שיעלילו עלינו.

והרב הפוסק לאיסור דחה זה, באמרו כי בירושלים תוב״ב הם יודעים כמה יצטרכו שם מהמסים ומהארנוניות כי המשקל עליהם, והגדול שבהם אינו נותן החצי ממה שהיה נותן אלו היה חוצה לה. ומלבד כי ר״ת ע״ה לא נתן דבריו לשיעורים כי על כל גלילות ישראל בגלות דבר, והגלות הוא המוליד העלילות. נפלא בעיני דבריו אלה, ואף כי אני לא ראיתי ירושלים, צעקת בני ישראל בני ירושלים באה אלי, שתמיד הם צועקים מר על רבוי המסים וההוצאות אשר בה, ושואלים מכל מקום אשר יושבים ישראל בכל גלילות חוצה לארץ עזר וסיוע, ולא יספיק להם הנשלח להם כפי מה שהם אומרים. ואיך ירצה הרב לדחות דברי הגאונים בדברים, כי בודאי בכל מקום בעונותינו ישראל מדוכים ומעונים מרבוי מסים.

 וגם בכל יום ויום הם מעותדים לזה, ובזה אין קצבה להם לכדי חייהם כלל. ולפי קוצר דעתי לא דברו הגאונים על רבוי המסים לחוד, אלא הוא הדין על כל המקרים אשר יולדו לנו מפאת הגלות, ואם כן הם אמת ודבריהם אמת בכל זמן ובכל מקום. וכן כתב הרשב״א ז״ל בשם רש״י, הביאו הרב המגיד פרק חמישי מהלכות מלוה ולוה״, וז״ל: כתב הרשב״א ז״ל בשם רש״י ז״ל שהותר זה לדורות מפני שרבו המסים והארגוניות ואין שיעור לכדי חייו, ע״כ. וגם הר״ן ז׳׳ל כתב, והרמב״ן ז״ל כתב, ועכשו בארצותינו עשו כל אדם עצמם כת״ח, וטעמא דמלתא אמרו התוספות דכיון שרבו מסים וארגוניות אין קצבה לכדי חייו, ע״כ. וכיון דאתא לידן עניין דבריו אלו שאין להם הבנה, דאם אינם ת״ח איך עשו עצמן כת״ח. ומדברי נמוקי יוסף״, נראה שעשו עצמן כת״ח מפני שאין (להם) קצבה לכדי חייו.

 ולא יתיישב עם זה אומרו שעשו עצמן כת״ח, אחר שעדיין אינם מבקשים אלא כדי חייהם, אשר בזמן הזה אין לו שיעור. נהי שנוכל לפרש שעשו עצמן כת״ח להלוות ברבית להתיר מכדי חייהם, לפי שאינם יודעים מה ילד יום מהמסים, עד שלא יספיק זה לכדי חייהם, אבל עדיין הדבר דחוק. ולזה נראה לי שכונתו בזה לומר, דכיון דטעמא דהותר לת״ח אף להעשיר הוא מפני שאין הת״ח רגיל בהם ללמוד מעשיהם, ולזה אינו מרבה בישיבה עמהם גם אם תהיה ההלואה מרובה. אבל עם הארץ הוא רגיל בהם לישב עמד,ם מבלי הלואה, ולכן יש לחוש שעל ידי ההלואה ירבה ישיבתו עמהם וילמד, ולזה אמר שעכשו עשו עצמן כת״ח שאינם מרבים בישיבה עמהם ואינם רגילים בהם, ולזה הותר להם אף להעשיר אחר שנוהגים כת״ח. והוא טעם אחר מלבד טעמו של ר״ת ז״ל והוא גם כן מה שכתב הרמב״ם ז״ל, בת״ח שאינו רגיל בו ללמו׳ מעשיו הותר לו להלוות לגוי ברבית ואפי׳ להרויח. ועל דבריו אלו אמר הרב הפוסק לאיסורא, שאומר שאינו רגיל בו. ולא אמר שילמד ממעשיו שהוא לשון הגמי. שבזה בא ללמד באיזה חכם הוא מדבר שהוא מי שתורתו אומנותו ואינו יוצא אלא בעת ההכרח.

com.juives sahariennes.M. Abitbol

Communautes juives des marges sahariennes du Maghren

Edite par M. Abitbol

Institut Ben zvi pour la recherche sur les communautes juives d'Orient

Yad Itshak Ben-Zvi et l'Univesite Hebraique de Jerusalem

La_Grande_Mosquée_de_Testour-croppedLes exemples concrets

Ce sont les Juifs des marches sahariennes qui occupent l'informatton dans ce colloque; toute reflexion faite qu'est ce qui transpire de l'enquete sur les gestes et des gestes elles-memes? Des gestes elles-memes, on apprend que parmi les quatre tribus hilaliennes seule celle des Drid etait venue d,Arabie avec ses Juifs. Par l'enquete sur les gestes on apprend que les Juifs connaissaient et creaient des chansons de geste et en faisaient usage. De plus, aujourd'hui. encore, il est possible de trouver au moins en Tunisie, des descendants de ces Drid de confession juive. Parmi ces Juifs des marches sahariennes ou auters que l'on designe et qui se designent par les noms de 'ibri a Tozeur et Djerba (dans le langage utilise devant les Musulmans), de hud a Sera (parler de Musulmans), de bzaq (avec le sens de crachat) dans le parler musulman de Ghardaya, ceux du Sers seraient des Drid authentiques ainsi que la branche des Mimoun venus de Souk Ahras en Algerie qui ont fui !'occupation franfaise dans ce pays. Tous les Mimouni sont des Drid affirme mon informateur qui, lui, a vecu a Testour; Mimoun est d'ailleurs le nom d'un des heros de la geste XI; Ibn Khaldoun a parle de ces Hilaliens charges de surveillance aux postes frontieres et precisement dans ccttc region; il existe aussi des Drid a Toujane (sud tunisien).

Les Juifs de Testour, appellent ceux du Sers, Bahus, ou bedouins juifs, bedwi ihudi, ihud a'rab, par opposition a ihud mselmin dont on park a Ghardaya; Voiraussi G. IV.

Testour (تستور) est une ville de Tunisie septentrionale, située à 77 kilomètres au sud-ouest de Tunis.

Rattachée au gouvernorat de Béja, elle constitue une municipalité de 12 732 habitants en 20041 et constitue le chef-lieu d'une délégation de 23 500 habitants. Elle a été bâtie, au début du XVIIe siècle (vers 1609), sur la Medjerdaen lieu et place du village romain de Tachilla2.

Elle est devenue l'une des grandes villes maures après la migration de ces derniers vers la Tunisie aux environs de 1580. Sa Grande Mosquée bâtie durant le premier tiers du XVIIe siècle, probablement avant 16313, ses ruelles et ses maisons de plus de 600 ans en font l'une des villes les plus anciennes de Tunisie.

La ville abrite un festival international de malouf et de musique arabe et traditionnelle depuis 19674.

Mais laissons parler Monsieur Menna'i, mon informateur musulman et Hilalien du Sers, apres tout ce genre de documents sur les Juifs n'est pas courant: ihud drid qaymin bessija hadi u nas ahl Su'am u ya'rfu lemnataq li zemlu a'leha 'ala ezznatiyya u zemlu 'ala lah- laliyya ya'rfuhem beddat wessifa yahku a'lihem; ihud drid yelbsu kifnd u iwessmu u indh.hu essuf u yahsdu; fard makla ktma la'rab idayyfu. ettarifa ma yakluhas bark yedbhu bidihem. Au dire de mon informateur qui avait 83 ans a 1'epoque de Fenquete en 1976, "les Juifs Drid sont venus de Khaybar; on les nomme Zarab ihud ou ihud edrid ce sont eux qui ont donne de la puissance aux tribus Drid; ils vivaient en confederations de tribus; ils parlaient comme les Arabes (fard lahza) et non avee les particularites dialectales (bellsdn) et s'habillaient comme eux; les hommes transhumaient, labouraient la terre et pratiquaient l'elevage mais savaient aussi travailler le cuir et exergaient le metier de teinturier; c'etaient de bons cavaliers!, des poetes, des gens nobles; ils ne mangeaient pas de tarija et tuaient les betes a consommer de leurs propres mains. Les femmes voilees et tatoueestissaient des tentes et des effets de la vie domestiques."

On retrouve une gestuelle semblable chez les femmes juives d'Aflou/ Ghardaya lors des ceremonies de mariage 0!u de mort: avec une allumette on trace un double trait vertical allant depuis la levre inferieure au bas du menton d'un melange fait de safran pur (en cheveux) et de parfum.

Voici quelques prenoms d'hommes et de femmes en usage chez eux: prenoms masculin: Musi, So'a, Yusef … prenoms feminins: S'eda, Freha… et le nom en entier d'un Juif hilalien fourni par un Juif du Kef, M. Saba: Liyahu Errahem.

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

מתוך הספר " חכמות ערב 1001 משלים אמרות ופתגמים ערביים "רחמים רג'ואן

פרק האדם והחברה

اتحدث في المجلس واللي يكرهك ينبان

אתחדת' פי אלמג'לס, ואללי יכרהק- ינבאןאוצר פתגמים

דבר בעת פגישה, ויתגלו שונאיך

אם בדעתך לעמוד על טיבם של ידידיך, דבר בפומבי, כשאתה נמצא ביניהם. אז יתגלה לך, מתוך תגובתם והתייחסותם לדבריך, מי הוא ידידיך ומי שונאיך

 

احذر عدوك مرة واحذر صديقك الف مرة

אחד'ר עדואך מרה, ואחד'ר צדיקאכּ אלף מרה

הישמר מאויבך, ואלף מונים מידידיך

נהוג להיזהר מאוייבים, אך ידידים עשויים להיות מסוכנים מהם

 

16– اشقي الناس من عادى الناس

אשקא אלנאס, מן עאדא אלנאס

האומלל שבבריות, הוא שונא הבריות

אדם כזה רואה שחורות, וחושב שכל הבריות שונאים אותו

שנאת הבריות מוציאה את האדם מן העולם – אבות ב' – י"א

מן השנאה נולדה עצבות – ברוך שפינוזה

חכמי המערב בירושלים-ש.דיין

הקדמת המחבר והעורך בעזר משד"י חלקית.

בעודני עול ימים טמון בחיק הילדות, אהבה רבה לחכמים וצדיקים נשבה בלבי, יקדה בעצמותי והזרימה רוח חיים בדמי. דמויות ההוד והפאר של אדירי התורה וגדולי המעש, עמדו תמיד בין עיני, ואליהם נסעו מורשי לבבי. נפשי נכספה גם כלתה להסתופף בצילם, לשתות בצמא את דבריהם, ולהתאבק בעפר רגליהם.הרב צוף דבש

בכל עת שהייתי רואה את אחד החכמים מתהלך בחוצות קריה, לבי נתמלא רגש של כבוד, יראה ואהבה. רגלי רצו כאיילות להקביל את פניהם, ובחרדת קודש נשקתי את ידם, והתברכתי מפיהם. ותהי לשלל נפשי באהבתם, ואצורה בחבלי חיבתם. 

בונה ירושלים

אחד המפעלים הכבירים שעשה הרב צוף דב״ש למען עניי עדתו היה הקמתה של התיישבות יהודית חדשה ומהפכנית מחוץ לחומות. שכונה זו היתה הבכירה מבין השכונות החדשות שנבנו מחוץ לחומה. ונקראה בשם ״מחנה ישראל״, או ״שכונת המערביים״ בגין מוצא מייסדיה ותושביה, היה לה שם נוסף בגלל מקומה ״שכונת ממילא״. לשכונה זו היתה חשיבות מיוחדת בכך שהיא נוסדה ע״י יהודים יוצאי צפון אפריקה, וגם היה לה ייחוד בכך שלא נבנתה על מנת לעשות רווחים מבתיה, אלא הוקמה למטרה סוציאלית (גמילות חסדים) מובהקת, כי כל בתיה נועדו לעניי בני העדה.

למלכות דוד נדרשו

השפעתו של הרב צוף דב׳׳ש, לא הצטמצמה בחוגי הקהילה המערבית בלבד, אלא חרגה ממסגרתה והקיפה את הקהילות השונות בירושלים, ובערים אחרות. פעילותו רב־גונית במימדי ענק, הסתעפה לענפים רבים. הוא הטביע את חותמו בכל נושא של תורה ויהדות ומוסדות צדקה וחסד, כן פעל בלהט ובמסירות ליישוב ארץ ישראל. בהתלהבותו הגדולה, ובדרשותיו הרבים למען אהבת העם והארץ, עורר והפיח רוח חיים, עודד וחיזק את המתנדבים בעם, לבנות חורבות ירושלים. הדבר בא לידי ביטוי אצלו לא רק במחשבה, בהגות ובדיבור בלבד אלא, במיוחד בעולם המעשה. כן נמנה הרב צוף דב״ש בין מייסדי החברה הכללית ״כל ישראל חברים ליישוב א״י״, שהקים הרב יהודה שלמה אלקלעי, שמטרתה היתה קודש, ליישוב הארץ ופרנסת העניים, לחברי הועד המייסד נבחרו שבעה חברים מנכבדי ירושלים ומטובי עסקניה אשר כל אחד מהם היה מפורסם בזמנו ואלה הם: הרב רפאל מאיר פאניז׳יל, הרב דוד בן שמעון המכונה דב״ש, הרב חיים נסים ברון, הרב שלום משה חי גאגין בן הרב אג״ן, הרב משה פרץ, הרב רחמים יוסף פראנקו המכונה החרי״ף ור׳ שלמה אמזאלג.

השר משה מונטיפיורי, ברצותו להרחיב את היישוב היהודי בארץ ישראל, רכש פרדס גדול ליד עיה׳יק יפו כדי ליישב בו יהודים שיעסקו בעבודת האדמה ויהנו מיגיע כפים. פרדס זה היה הפרדס היהודי הראשון בא״י. נקרא בשם ״גן מונטיפיורי״, (לימים, נבנתה בחלקת אדמה זו שכונת בתים ונקראת ״שכונת מונטיפיורי״). האנשים שהובאו להתישב באדמה זו, לא החזיקו מעמד מפני התנאים הקשים שהיו מנת חלקם, הן במחלות רבות ושונות והן מיראת הגנבים ושודדי לילה והתקפות השכנים הרעים. באחד מביקוריו של השר משה מונטיפיורי בשנת תרכ׳׳ו (1866) בא״י, מצא את הגן עזוב וחרב לחלוטין. מתוך אכזבה מרה ממפעלו ביפו, בניגוד להתפתחותה של ירושלים, פנה אל הרב צוף דב״ש כדי להוועץ עמו, ולקבל ממנו עצה ותושיה למען קיום היישוב היהודי באדמת ״גן מונטיפיורי״.

הרב צוף דב׳ש כדרכו בקודש, שקל בכובד ראש את בקשת השר, והוחלט להושיב חמש משפחות מבני העדה המערבית שבירושלים כאשר יעלה בגורל. עצה זו באה מתוך הנחה ברורה, שרק יהודים מערביים, המורגלים לחיות במחיצת ערבים, והמעורים בתרבותם ודוברים את שפתם, יוכלו בהצלחה רבה להתמודד עם בעיית הביטחון, ולעמוד מול התקפות השכנים והשודדים. וכך נאמר במכתב גלוי אל עורך ״החבצלת״, כי מונטיפיורי התיעץ עם מע' הרב כמוהר״ר צוף דב״ש להנחילה לחמש משפחות מבני ישראל מק״ק המערבים לעבדה ולשמרה ולטעתה ולשבת בתוכה למצוא להם מחיה מעבודתם. והסכים הרב הניל ויפל גורל, ויצא הגורל על ארבעה משפחות מתושבי עיה״ק ירושלים תוב״ב והחמישי זכה בגורל הא׳ ישראל שמחון מתושבי ק׳יק יפו תוב׳יב, וישבו חמש משפחות הנ״ל בשדה הנחלה… וגם תלאה רבה עברה עליהם מחלות קשות מהעדר מחסה ומחסור, מחוץ ומשרב ויראת זוחלי עפר… ומיראת גנבים ושודדי לילה…״

ויצא שם דוד בכל הארצות

טירדותיו הרבות של הרב צוף דב״ש בכל ענייני הקהילה גזלו ממנו זמן והדריכו את מנוחתו כפי שהוא עצמו מבטא זאת באחד מתשובותיו.

״כי ה׳ הוא היודע ועד בשחק גודל טרדותי ומצוקותי המשונות מכל בשר ורוח מפני הנכנסים והיוצאים לא יתנוני השב רוחי זה רודה וזה מרדה ולעילא מכל שרא דעניותא דרדיף בתרייהו ואין רגע בלא פגע…״.

עם כל זאת, לא הזניח הרב, את תלמודו ואת שקידתו הגדולה במעמקי ים התלמוד והפוסקים.

בית דינו שהוא עמד בראשו, טיפל בכל הנושאים והבעיות ההלכתיות היום יומיות שנתעוררו בקרב בני הקהילה. הן בנושאי אישות והן בדיני ממונות, ירושות, עזבונות ונחלות. לכל בעיה מצא הרב צוף דב״ש פתרון הולם.

 כמו כן, ערך וכתב פסקי דין מלאים בקיאות וחריפות תוך ציון מקורות רבים. הוא צלל בים התלמוד ובמפרשיו, חדר לתוך חדרי משכיות הפוסקים ראשונים ואחרונים עד הגיעו למסקנה ברורה.

גם מארצות רחוקות פנו אליו בשאלות ובקשו את חוות דעתו בהלכה. אחת השאלות שנשלחו אליו הייתה מהגאון האדיר והמפורסם רבינו חיים חזקיהו מדיני זצ״ל בעל ״ שדי חמד ״, אשר העריך מאוד את הרב צוף דב״ש. הערכה זו באה לידי ביטוי בתוארים הרמים שבהם הוא מכנה אותו.

״נהיר דעה ומזימה אין חקר לתבונתו, נחל נובע מקור חכמה, נהיר יממא בהיר הוא בשחקים, דמי לבר אלהין, עיר וקדיש, מקודש מקודש שקדשוהו שמים ומלא רוח חכמה, נהיר הגדול מעוז ומגדול דרופתקא דאורייתא, גלי עמיקתא ומסתרתא, מני״ר הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא, חסין קדוש ענותן כהלל חין ערכו מי ימלל, המפורסם בס׳ היקר שער החצר נר״ו, יאיר לעד לעולם עוטה אור כשלמה כי״ר. נה׳ר שלום שלום שלמים מרובים שלמי חובה ונדבה כמאן דתני אהבה רבה בקידה ת״ק מול הדרת כסא כתה״ר, ושפתי הן צולות בתפלה לעני כחזקיהו ובחלותו, יהיה אלוהיו עמו ויעל על גפי מרומי ההצלחות ושובע שמחות..

זאת אומרת לחלות פני״ק יאיר עינינו בתורתו הקדושה במאי דשאלנא מקדמיה דמר, כי אענותנותיה וחסידותיה דמר סמיכנא, הגם שמצד עצמי איני כדאי לבא אל שער המלך בפטומי מילי בו בטח לבי שיפנה אל האזוב אשר כמוני וישיבני דבר תשובה שלימה…"

גם בעיר טעלז שברוסיה הרחוקה, נודע שמו של הרב צוף דב׳יש. בעקבות ספרו שער החצר ומשם הגיעה אליו שאלה מאת הרה״ג יהושע העשיל מרגליות זצ״ל, המבקש לברר דבר, מספרו אולם השער'. הגאון החסיד כמוהר״ר מרדכי בן ג׳ו זצ״ל, ראב״ד, והרב הראשי של העיר טאנכיר שבמרוקו, עמד עם הרב זצ״ל בקשרי מכתבים בהלכה. כמוהו הרה״ג ר׳ שלמה חזן מו"ץ בעיה׳׳ק יפו. רבני חיפה הרה״ג אלעזר הכהן חמדי, והרה׳יג מסעוד חגו׳אל, בהעריכם את גדלותו של הרב צוף דב״ש, וכי ידיו רב לו בכל התקנות והמנהגים של ארצות המגרב, פנו אליו ודרשו ממנו כי יורה להם מדרכיו וילכו באורחותיו כי מציון תצא תורה. גם הגאון המפורסם רבי משה פארדו זצ״ל רבה של נא אמון פנה אל הרב צוף דב״ש כדי לברר אצלו שורת הדין לפי מנהגי ארץ המערב, ביודעו כי מעטים בקיאים כמוהו בתקנות ובמנהגי המערב. אכן, רבים ועצומים ראו בו כמומחה ובר סמכא להורות בדינים אלו.

הגאון המפורסם הראש"ל רבי אברהם אשכנזי זצ״ל חיבב מאוד את הרב צוף דב״ש, והיה פונה אליו כדי שיחוה דעתו בהלכה על שאלות שהגיעו אליו ממרחקים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר