פתגמים ואמרות ממקורות שונים
מתוך הספר " חכמות ערב 1001 משלים אמרות ופתגמים ערביים "רחמים רג'ואן
פרק האדם והחברה
11 – حبيبك ياكلك الزلط وعدوك يعد لك الغلط
חביבאכ יאכללכי אל זלזלט – ועדואכ יעידלאכי אל ע'לאט
אוהבך – אבנים יאכל עבורך, ואויביך – ימנה את טעויותיך
12 – اللي يحب نفسه تكرهه الناس
אלי יחב נפסוה, תכראהה אל נאס
האוהב את עצמו, שונאים אותו הבריות
אין לך אדם גלמוד יותר, ממשי שיאהב את עצמו – משה בן עזרא שירת ישראל
13 – عدو زمان مالوش امان
עדו זמאן, מאלוש אמאן
אם הוא אויביך מימים ימימה, אל תשים בו מבטחך
מי שהיה אויביך זמן ממשוך, אין להאמין בו, גם אם הוא יגיע אתך לידי פשרה, ואפילו לשלום
קשה להפוך אויב לאוהב.
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי
הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא-מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים. רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה.
ר׳ אליהו אביחצירא (ארפוד)
היה רב בתאפילאלת. הוא בנו של ר׳ אהרון ונכדו של ר׳ יעקב אביחצירא הקבור בדמנהור.
ר׳ אליהו דהאן (איית יעיש)
ידוע בעיקר כר׳ אליהו מאיית יעיש. שמו המלא הוא ר׳ אליהו דהאן מאיית יעיש. ההילולה שלו בי״ז בתמוז. הוא בנו של ר׳ שלום דהאן ושייך למשפחה של ר׳ אברהם מאיית יעיש.
המוסלמים ניסו לחפור את קברו ולכבות את האש, והוא ליווה אותם עד הבית. רצו להשתין עליו והוא ליווה אותם באש עד מקום מגוריהם והרג אותם.
אני, כל פעם שילדתי, נפטר לי התינוק. לבני שיש לי כעת קוראים יעיש, על שם ר׳ אליהו די איית יעיש. אני קראתי לו: ר׳ אליהו מאיית יעיש, ׳האדסי די פכרסי כאסר, אילא כאנת בניתא אינסמיהא עליכ וילא כאן אולייד אנסממיה עליכ׳ (התרגום: ומה שיש לי ברחם מקולקל, אם זו תהיה בת אני אקרא לה בשמך ואם זה בן אני אתן לו את שמך). כאשר נולד לי בן קראתי לו יעיש חיים, כן קוראים לו יעיש חיים.
ר׳ אליהו מרקדו מלכה (רבאט)
לפי המסורת הקפיד מאוד על הלכות השחיטה וביקר בקביעות אצל שוחטים. כשמצא סכין פגומה שבר אותה והביא לביטול מישרתו של השוחט.
ר׳ אליעזר אשכנזי (תאסאנת)
קבור לא הרחק ממקום קבורתו של ר׳ דניאל השומר אשכנזי. לפי המסורת הוא היה שד״ר שבא מטעם הכולל למרוקו ונפטר שם.
ר׳ אליעזר דאבילה (רכאט)
קבור בחלק הישן של בית-הקברות. נולד בסאלי בשנת 1711 ונפטר ביום ג׳ אדר א׳ שנת תקכ״א (1761). ר׳ אליעזר דאבילה נודע כרב גדול שהשאיר הרבה חיבורים על אף שלא האריך ימים. בין כתביו שפורסמו לאחר מותו יש לציין את ״מגן גבורים״, ״מעין גנים״ ו״מלחמת מצווה״. ברבאט יש בית-כנסת וגם רחוב על שמו.
פעם אחת, עליו השלום, הים כמעט שטף את העיר רבאט. ר׳ אליעזר דאבילה הלך למלך ואמר לו: אדוני המלך, אתה יודע שהים עומד לשטוף את העיר רבאט. הלך המלך איתו. ראה במו עיניו שזה היה עומד להתחולל. אז לקח הצדיק את המקל שלו, תקע אותו במקום מסוים וגלי הים לא עברו מעבר למקלו של הצדיק. אז פנה הצדיק אל המלך ואמר לו: היזהר, אל תיגע ביהודים.
פעם באו אלינו המוסלמים כדי להתנפל עלינו. שאל אותם: מה אתם רוצים לעשות? ענו שבאו להרוג את יהודי העיר. ר׳ אליעזר אמר להם: הפסיקו! הפך אותם לגמדים. אמר להם: אני העמדתי את הים ואני אעמוד נגדכם כמגן של בני ישראל.
מספרים עליו שהוא עצר את הים, עליו השלום. המקל שלו קבור ליד שער המלאח. כל מי שנכנס מנשק אותו. אשתו של בני היתה בהריון ובני אמר לי אמא, אם יוולד לי בן אקרא לו אליעזר. עניתי לו: מזל טוב. נולדה לנו בת ואחריה נולד בן וקראנו לו אליעזר. בא אליו החכם בחלום כשהוא רוכב על סוס לבן. שאל אותו [בני]: מה הוא עושה שם? ענה שהוא שומר על המקום. כך בני חלם אותו, כי הוא היה מתפלל בבית-הכנסת על שם ר׳ אליעזר דאבילה.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
בסביבה הררית, עטורת יערות, ברוכת המים הרבים היורדים ממהרים במפלים מרהיבי עין ומוקפת גנים של עצי פרי למיניהם, מפורסמים הדובדבנים של האזור, שוכנת צפרו, עיירה קטנה המתרפקת אל מדרונה הצפוני של אחת משלוחות האטלס הבינוני.
תעודה מספר 28
ב"ה
התר"ב – 1742
זה כמה רבות בשנים קע"ע קהלת קדש קהח צפרו יע"א להחכמים השלמים הדיינים המצויינים רבים ועצומים כולי תהלות כמוהר"ר יהודה אלבאז ישמרהו אל כמוהר"ר עמור אביטבול י"א לדון בין איש ובין רעהו דינא רבא ודינא זוטא.
ולהורות את בני ישראל את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון וכח ענייני העיר על פיהם נחתכים ואחרי גבריהם לא ישנו ומקרוב עמדו יחידי הקהל ישצ"ו וצרפו עמם לסנים כמוהר"ר עמרם אלבאז י"א להקל מעליהם קצת מטורח הצבור.
ולהיות בית דין שלם בית דין של שלש ולעת עתה הוסכמו יחד יחידי הקהל וטובי העיר הלא המה המשכיל ונבון הצעולה כבוד הרב יצחק ישמרהו א-ל בן כמוהר"ר רפאל ז"ל ה"ן אביטבול והחו"ן כבוד הרב ישועה בן כבוד הרב אהרן
ה"ן אלבאז והרב שלמה בן הרב שמואל ה"ן חמו והרב אהרן בן כבוד הרב שלמה, ה"ן אלבאז והרב אברהם בן הרב שלמה, ה"ן שמחון והרב שלמה בן מרדכי בן עמור ה"ן אסולים והרב עזוז בהר אברהם הכהן.
והרב אליהו בן אהרן ה"ן שלוש והרב אליהו בן הרב יעקב ה"ן אביטבול ידידי אסחראווי וקבלו עליהם לבית דין של שלש הנזכר לדון בין איש ובין רעהו אף שיהיו הבעלי דינין קרובים לאחד מן הדיינים הנזכרים או לשלושתם יחד עם כל זה דינם דין כי כן קיימו וקבלו עליהם
ובכן העידונו על עניין בקנין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל האנשים האלה אשר נקבו בשמות ובכח הקניין ושבועה חמורההודה הודאה גמורה בעדם ובעד כללות הקהל והסכימו וקיימו וקבלו עליהם לבית דין של שלש הנזכר לדון אף לקרובים להם קורבה הפוסלת ודינם דין אפילו על ידי כפייה כמו שיכולים לדון לרחקוים.
ונגמר הכל בקניין שבועה יצורה באפן המועיל ככל שטרי הסכמות הנעשות ברב ישראל ולראיה שכן הסכימו יחידי הקהל הנזכרים במעמד ובהסכמת שנים מבית דין שהיו נמצאים באותו מעמד חתומים פה והיה זה שנים עשר יום לתמוז יהפכו ה' לטובה של שנת חמשת אלפים ושש מאות ושתים ליצירה והכל שריר ובריר וקיים.
אליהו הרוש ס"ט – שלמה חותא ס"ט
סוף תעודה מספר 28
אין תחום שיפוט מוגדר לרב-דיין העיר.
הדיים אמנם תפקידו לדון את בני עירו, אך יש ובני עירו היו מעדיפים להישפט בפני דיין אחר בעיר אחרת ולא הייתה בדרך כלל מניעה בכך. רק רבי יוסף עטייא התנה וחייב את הקהל " שלא ילך איש מאתנו להתדיין לפני דיין אחר בעיר אחרת.
כל דיין דפקיע שמיה יכול היה לכתוב פסק דין על שאלה ששאלוהו הצדדים הנוגעים בדבר אף על פי שאינם בני עירו. והצדדים היו מנפנפים בפסק דין שבידם בפני הבית דין שבפניו התדיינו. וההלכה תפסק לא לפי דעת דיין דמתא, אלא לפי רוב דעות הרבנים ששהביעו דעתם בנושא.
הדיין דן בכל שטחי החיים.
דיני ממונות גניבות וחבלות, אונאות נזיקין אישות ירושות איסור והיתר ושאר עניינים. הדיין אחראי לנכסי יתומים והוא הממנה אפוטרופוס לפקח על נכסיהם. תעודה מספר 313. לפעמים השר התערב ואסר על הדיינים לדון, והרבנים נמנעו מלדון ודרשו מהמתדיינים להביא רשות השר.
תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג
חיים זאב הירשברג (י"א בתשרי תרס"ד, 2 באוקטובר 1903, טרנופול, גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגרית – ט' בשבט תשל"ו, 1976) היה רב, היסטוריון ומזרחן, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה בדור הראשון שלאחר קום המדינה. נולד בגליציה ועלה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. נמנה עם המחנה הדתי לאומי, והיה ממקימיה של אוניברסיטת בר-אילן. היה עורך המדור של תולדות היהודים בארצות האסלאם באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית.
מתקן הדת המוסלמית התווכח אז עם ה ״ טלבה ״, הם חכמי האיסלאם, על עקרונות הדת, ויחד עם תלמידיו יצא לנפץ את כלי הנגינה בשוק. לפי אחד המקורות הוא גורש מהעיר מפאם יצא אבן תומרת למכנאס, למראכש ? ובוודאי שהופעותיו עשו רושם רב וגרמו לזעזועים לא רק בין האוכלוסיה המוסלמית.
בתנאים אלה של אנדרלמוסיה מצאו נבואותיו של הדרעי על ביאתו של המשיח בליל הפסח אוזן קשבת, במיוהד כשהן היו מלוות אותות שלכאורה אימתו את דבריו. ההתרגשות הגיעה לשיאה בחג הפסח, חג הגאולה, והאכזבה רבה לאחר שנתבדתה נבואתו.
גם המוסלמים שמרו את הדבר. בוודאי שימש כשלונו של נביא זה נשק חשוב בוויכוחם של חמייחדים עם היהודים כעבור עשרים שנה, כשדרשו מהם לקבל את האיסלאם. באותה תקופה גרו היהודים בקרבת המסגד המפורסם הנקרא על שם אנשי קירואן.
בשנות השלושים ניגשו להרחבת המסגד, מאחר שלא יכול עוד להחזיק את המתפללים הרבים. אז נתברר, כי הרבה נכסי ההקדש המוסלמי עברו לידים פרטיות, וכן כי רוב הבתים מצד דרום הם רכוש יהודים. בהתאם לחוק הדתי הופקעו הבתים הדרושים להרחבת המסגד מידי המוסלמים והיהודים, שהתגוררו
שם.
אבל כולם קיבלו פיצויים הוגנים עבור נכסיהם. הדבר קרה בשנת 1134כלומר כאשר שלטון המוראבטון עדיין היה נכון בעיר באותו פרק זמן — וייתכן בקשר עם מאורעות הימים — אסר השליט המוראביטי עלי בן יוסוף אבן תאשפין 1106 – 1142 על היהודים לגור בעיר הבירה מראכש, אשר ייסדה אביו בשנת .1062
לראשונה הייתה מראכש רק מאהל גדול של הנוודים הברבריים, ואגמאת ואילן, השוכנת במרחק של ארבעים ק״מ מזרחה־דרומה לה, בסביבה מלאה הוד למרגלות האטלאס הגבוה המשיכה לשמש מרכז מינהלי של המדינה, אף־על־פי שהיא נשארה עיר פרזות ״.
יש להניח כי כבר בימי ראשיתה של מראכש מצויים היו בה יהודים, שנזדמנו אליה לרגל עסקיהם, כשם שהיו באים למאהלי נוודים אחרים. במרוצת הזמן הוקמו בניינים יציבים במראכש. עלי עצמו הקיפה חומה — סימן מובהק לעיר מלוכה ובנה בה את המסגד, שהחריבוהו לאחר מכן המייחדים, מאחר שהמחראב שלו לא היה מכוון כלפי דרום אלא למזרה — כמנהג היהודים הפונים מזרחה, כפי שמציין הביוגראף של אבן תומרת ועבד אל־מומין.
מִחראב (ألمحراب רבים: محاريب תעתיק מדויק: מִחראב, רבים: מחאריב) הוא גומחה בקיר מסגד המצביעה על הקיבלה – הכיוון אל הכעבה, אליו צריכים מוסלמים לפנות בעת התפילה. הקיר נקרא "קיר הקיבלה". המחראב יוצר את הרושם של דלת או מעבר למכה. הגודל אינו קבוע, אך המחראב בדרך כלל מקושט. מחראבים הופיעו לראשונה בעת שלטון החליף מבית אומיה וליד הראשון (705 – 715).
ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש
ברית מספר 27
כתב העת של יהודי מרוקו
מבט על קהילת מראקש
העורך : אשר כנפו
מן המערכת
הגיליון הזה מציע לכם מבט על מראכש, עיר חשובה ביותר שבאורח פלא נכתב עליה מעט. די׳ר אלישבע שטרית במאמר מקיף תדבר על יחסי מראכש וסביבותיה, נסים קריספיל יספר בקצרה על ימיה הגדולים של העיר, סידניי קורקוס יכיר לנו דמות מרכזית של מראכש במאה ה-19 הרב ד״ר משה עמר ידון עמנו על סוגיית השידוכין במראכש, ושוש רוימי תכיר לנו אחת מדמויות מראכש לקינוח, נוכל לקרוא פרק המתייחס למראכש מתוך ספרו של עורך ברית ״הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים. ובחלק הצרפתי נוכל לקרוא על רבי יצחק דלויה ממראכש ונתוודע לאורח החיים של עשירי מראכש באמצעות יומנה של דורה קוריאט
השידוכין ותקפותם המשפטית
השידוכין אינם יוצרים זיקת אישות בין הצדדים, והפרתם על ידי אחד מהם אינה מצריכה גט. כלומר מעשה השידוכין אינו יוצר שום קשר מחייב בין הצדדים, שהרי כל אחד מהם יכול לחזור בכל עת שירצה ללא שום הודעה מוקדמת. ההבטחה לנישואין אינה מקנה לצדדים את הזכות לדרוש את ביצועה, כלומר לחייבם להינשא זה לזו, אלא את הזכות לתבוע פיצויים במקרה של הפרת ההבטחה. התביעה תדרוש לחייב את הצד המפר לשלם לצד המקיים: (א) פיצוי על הנזק הממשי, כגון החזר מתנות והוצאות שנעשו במסיבת השידוכין; (ב) פיצוי על הנזק הנפשי, הצער והבושה שנגרמו לו עקב ההפרה. לגבי הנזק הממשי קבעה ההלכה, כי כל צד מחזיר לחברו את המתנות שקיבל, וכי על הצד המפר לשלם לצד המקיים את סך ההוצאות שהוציא במסיבת השידוכין, בניכוי שליש. כי הדעת נותנת שהמתנות לא נשלחו וההוצאות לא נעשו אלא מתוך הנחה, שהשידוכין יביאו לידי נישואין.אשר לנזק הנפשי, מתוך התלמוד וספרות הפוסקים עולה, שאין אחיזה לתביעה.
חיובי קנסות בשידוכין
מאחר ולפי ההלכה אין מקום לפיצוי על הבושה והעגמת נפש הנגרמת עקב הפרת השידוכין, לכן דאגו הצדדים לחזק את השידוכין בהתחייבות סכום כספי כקנס, בו התחייב כל אחד מהצדדים שיפר את השידוכין או אחד מתנאי ההסכם, לשלם לזה שעומד בהסכם. קנסות בשטרי שידוכין נמצאים מהמאה הי״ב, ואולי גם לפני כן.
אולם על הסכם זה העוסק בשידוכין, מורה דעת רוב הפוסקים, כי הסכם כזה אינו תופס והוא אינו דומה ליתר החיובים שאדם מקבל על עצמו, וזה משום שהוא נגוע בפגמי היאסמכתא׳. כי בשטר השידוכין סמוך ובטוח כל צד שחיוב זה לעולם לא יחול עליו, כי הנישואין יתקיימו ולא יצטרך לשלם. לכן יש מקום לטענה, שהחיוב אינו רציני ומשום כך חסר תוקף. בתלמוד ובספרות הראשונים נאמרו דרכים שונות בצורת ההתחייבות שמהווים גמירת דעת וקונים גם באסמכתא. כגון התחייבות בקנין, התחייבות בלשון 'מעכשיו', התחייבות בשבועה או בתקיעת כף, וכן אם הצדדים הפקידו משכון לקיום התחייבותם, או אם התחייבות נעשתה לפני בית דין חשוב, ועוד. קיימת פרשנות ומחלוקת בפוסקים, אם מספיק באחת מהדרכים הנזכרים, כולם יחד או צריך לשלב כמה מהן.
שאלת האסמכתא לגבי הסכמי שידוכין נדונה בהרחבה בספרות ההלכה במגרב בספרד ובצרפת, בפזורה האשכנזית והספרדית מזרחית, החל מסביב ראשית המאה הי״ב ואילך.15 דעת רוב הפוסקים היא שאכן קנם השידוכין הוא אסמכתא, וההצעות שהועלו כדי לתת לו תוקף מחייב, הן ברוח הדברים שהוזכרו לעיל.
בספרד נהגו לכתוב שני שטרות בשעת השידוכין: האחד שטר התחייבות מצד החתן לאבי הכלה על סכום מסוים שהוא חייב לו, בלא כל תנאי. והשני שטר מחילה מצד אבי הכלה לחתן על תנאי; שאם יכניס את הכלה לחופה עד הזמן שנקבע ביניהם, תהא התחייבותו בטלה ומחולה לו מעכשיו. וכן כותבים שטר התחייבות מצד אבי הכלה לחתן ושטר מחילה מהחתן לאבי הכלה. ליתר ביטחון היו משלישים את השטרות ביד אדם שלישי, וזה החזיר אותם למתחייבים, אם קיימו את התנאי, או מסרם לזה שעמד בהסכם אם הצד השני עבר על התנאי.
במרוקו פשט הנוהג בשטרי שידוכין לחזק את התחייבות הצדדים בשתים מהדרכים שנזכרו לעיל בקנין מעכשיו ובשבועה. אם כי היו כאלה שעשו שני שטרות כמנהג ספרד הנזכר לעיל. כמו כן היו תקנות בנושא.
בעיר מראכש גם כן היתה קיימת תקנה לענין הפרת שידוכין, אם כי לא השתמר תאריך קבלתה: עוד תיקנו בעניין השידוכין, אם חזר שום אחד מהם ונתחייב לפרוע לחברו הוצאותיו, המנהג הוא שישבע התובע בתפילין כמה הוציא ויטול פחות שליש. ובענין הקנס, אם היה בקוש״ח חייב, ואם לאו פטור, ע"כ
כלומר, מקובל בעיר מראכש לראות בקנס שידוכין כנגוע בפגמי ה " אסמכתא,, ורק על ידי קנין ושבועה ישנה גמירות דעת המוציאתו מגדר היאסמכתא,. לכאורה משמע שמצריכים שנים קנין ושבועה, אבל אחד מהם לבד לא מועיל.
לגבי החזר ההוצאות של מסיבת השידוכין, התקנה מתחשבת בצד הנפגע ואינה מצריכה הוכחות קבילות על היקף הוצאותיו כפי שנדרש בהלכה, כי הוכחה בעדים כשרים במקרים מעין אלו קשה למצוא, לכן התקנה הסתפקה בשבועה בתפילין לאימות תביעתו.
ר' שאול אבן דנאן, בהיותו דיין במראכש הסתמך על תקנה זו וחייב החזר הוצאות בניכוי שליש על סמך שבועת תפילין.
התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל
הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.
בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה של יהדות זו.
רבי אברהם הלוי ברוכים (המוגרבי) עלה ממרוקו לצפת. רבי אברהם — אחת הדמויות הבולטות ביותר בחבורת המקובלים המובילה בצפת . מעצבי אורח חייה. בשנת 1553 כשהאר״י היה רק בן 19 שנה ושמו טרם נודע ברבים, פירסם ר׳ אברהם את ספרו ״גלי רזיא״. כשנתגלה האר״י הצטרף לחבורתו. ר׳ חיים ויטאל מונה אותו בין התלמידים שהיו מקורבים אל האר״י ושמעו סודות טמירין מפיו.
הרבה אגדות אופפות את דמותו של ר׳ אברהם הלוי. מספרים עליו שהיה מתנהג בחסידות, מתענה ומסתגף. היה קם כל לילה בחצות, סובב ברחובות ונותן קולו בבכי וצועק בקול יללה על שהשכינה שרויה בגלות ״ביח־המקד
ש חרב ועם ישראל בצרות. כן מספרים עליו כי ״ראה השכינה בהקיץ פנים אל פנים בכותל המערבי״ והאר״י הקדוש זצ״ל העיד עליו שהוא גלגול נשמתו של ירמיהו הנביא עליו השלום."
כדי להתבשם מן הרוח ומן האוירה של התקופה נביא סיפור אחד מני רבים. הסיפור מובא במקורות שונים ובנוסחאות שונות. הנוסח הזה לקוח מספרו של מ. בניהו תולדות האר״י(עמי 230-228):
" ומי יוכל לספר מהחסידות של החסיד הנ״ל. והקדוש אר״י ז״ל העיד עליו שהוא גלגול ירמיהו הנביא ע״ה. וא״ל פעם א׳: הנה עתה נשלמו ימיך ואין לך עוד חיות, אם לא תקנה אחת אני רואה לך ואפשר שתחיה. ואם תזכה לחיים תזכה לחיות עוד כ"ב שנים. והתקנה היא זו: לך לך אל ירושלים תוב״ב ושם תלך לפני כותל מערבי ושם תשפוך תחינתך. אם תרצה פני ית״ש (יתברך שמו) ותזכה לראות השכינה אז תחיה עוד כ״ב שנים.
" מיד כששמע אותו חסיד דברי אר״י ז״ל סגר את עצמו ג׳ ימים וגי לילות בתענית ובשׂק ובבכיה גדולה. ולסוף ג׳ ימים הלך לפני כותל מערבי והתפלל שם ובכה בכיהגדולה. ופתאום נשא עיניו וירא על גבי כותל מערבי דוגמת אשה אחת מאחוריה ובאיזה מלבוש ראה אותה אין רצוני לכתוב, לחוס על כבודו ית׳ ותכף כשראה אותה נפל על פניו וצעק ובכה ואמר: ציון ציון, אוי לי שראיתיך בכך. והיה מתמרמר כל כך בבכיה והכה על פניו והיה ממרט בזקנו ושערות ראשו עד שנתעלף ושכב ונרדם על פניו. אז ראה בחלום שבאה כדמות אשה ונתנה ידיה על פניו ומנגבת דמעות עיניו. ואמרה לו: התנחם בני אברהם כי יש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם כי אשיב את שבותם ורחמתים. וייקץ כמוהר״א הנ״ל וחזר לצפת שמח וטוב לב. וכשראה אותו אר״י ז״ל א׳׳ל: אני רואה בך שזכית לראות פני השכינה, ומעתה בטוח אתה להיות חי עוד כ״ב שנה. וכן היה שהיה חי(אחר זה) מכוון כ״ב —:ה.״
ר׳ יוסף בן־טבול (או אבי טבול) היה בין התלמידים המובהקים ־המצטיינים של האר״י.
בין החכמים המקובלים שבאו ממרוקו היה הוא הארי שבחבורה. ״הודות לו ולעוד שני תלמידים – ר׳ חיים ויטאל ור׳ יהודה משען – יש בידינו היום משנה סדורה וברורה של תורת האר״י.
ר׳ יוסף בן־טבול ערן וסידר את תורת רבו בלשון קצרה, מסודרת ומובנת. לעומתו ר׳ חיים ויטאל האריך בהרצאת הדברים, ותוכן נאומיו אינו מובן לכל אדם בישראל. הם נכתבו כך שיובנו רק ליחידי סגולה.
תורת הקבלה של האר״י לא נכתבה בחייו במו ידיו. שלושת תלמידיו הגדולים רשמו דבריו ששמעו מפיו בעת אמירתם ורק כ־20 או 25 שנים אחרי פטירת האר״י החלה הפצתה והתפשטותה של משנתו. מלאכת ההפצה נעשתה בעיקר על־ידי ר׳ ישראל סרוג ז״ל (או סרוק). למה עוכבה הפצתה של תורת האר״י?
ברית מס31- תפילאלת..התיישבות יהודית בתפילאלת
יהודי תפילאלת – אות ברית קודש
חוברת " ברית " בעריכת אשר כנפו הי"ו
חוברת " ברית מוקדשת כולה לעיר תפיל
שער המללאח של ריסאני
אלת, חלקה בעברית חלקה בצרפתית…בקטגוריה זו יובאו המאמרים בעברית ובסיום המאמר יובא אותו מאמר בצרפתית לסירוגין
התיישבות יהודית בתפילאלת
ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת
כל הצילומים במאמר הזה הינם מאת המחבר נסים קריספל
המאמר מפורסם כאן באדיבות של מר נסים קריספל
קצאר ארארה
שוכן במרחק של 7 ק"מ מהמלאח של ריצאני. גם כאן, בדומה למלאח של וויע׳לאן, היהודים חולקים את הקצאר עם שכניהם הערבים. הקצאר המשותף, העניק ביטחון רב ליהודים. בעיקר בתקופה שבה נעדר שלטון מרכזי מהארץ ואיש הישר בעיניו יעשה. המלחמות הבין שבטיות היו באותה עת נחלת הארץ והיהודים שמצאו את עצמם מעורבים במלחמות הללו, בקשו מחסה. תקרת הבית נשענת על שני עמודים מרכזיים שגובהם כ- 5 מי. עליהם מניחים קורה מרכזית וממנה מקרים במרישי דקלים הנשענים על הקורה ועל קירות הבית.
המארח שלי היה חאג' חביב בן 84 מקצאר ארארה. הוא כיבד אותי בתמרים מזן בוסליח'אן. וסיפר לי על דו קיום שהתנהל כאן בין יהודים לערבים. חאג' חביב זוכר כאן את כולם, אף שרובם הגדול עברו לוויעילאן ולריצאני עוד בטרם עלו לארץ.
יחיא – היה החזאן וגם שוחט
בניו של יחיא איגו ושלמה – היו עושים דליים מעור. הערבי היה מביא להם עור מבורסקאי. והם היו מכינים לו דליים. צורתו של הדלי הייתה כעין משפך. צד אחד רחב והשני הולך וצר. בניו של יחיא היו מחברים לשני קצותיו חבלים, אתם היו מעלים את הכלי.
עזרן ־ היה עטאר
יחיא – מוכר סיגריות
בראהם אלע'ראבלי – היה מוכר תה וסוכר, ילדיו עברו לגור בארפוד
זוהרה- תופרת
רחל – תופרת
חנינה – תופרת
שלושתן היו תופרות גיאלביות לערבים
דויד מאמן – סוחר. הייתה לו גם תחנת דלק בריצאני
אישו – סוחר
שלמה – היה חיראז – סנדלר – מתקין נעליים, רצען.
היה כאן בית כנסת אחד.
שיח' בשם חביב בל חסן הגן כאן על יהודים בתקופה שנעדר בה שלטון מרכזי. באזור ריצאני היו ארבעה שבטים: אל עיורפא, איית חבאש, תפילאלת,בני מחימד.
פלג מאיית חבאש שנקרא איית עטא היו פושטים עלינו עם כבשיהם, מתנחלים בגנים ובמטעי הדקלים ומשמידים לנו את כל היבול.. בל קאסם העריץ הגיע לכאן מאנגאד שעל יד אוגידה. הוא הרג את מולאי מוחמד א שיח' שהיה הח'ליפא של מראכש ושלט כאן במקומו. בזמנו הארץ הייתה בוקה ומבולקה. הוא התעמר ביהודים. היה חוטף בעלי ממון או את ילדיהם ודורש כופר עבורם. הוא חטף מכאן את חאג' עבד אלרחמאן בן עבאללה ודרש עבורו 2500 רייאל חסאנייה של אותם ימים. זה היה הרבה מאוד כסף. הפלאחים של וויעילאן היו מגדלים טבק ומוכרים אותו ליהודים. היהודים היו משביחים אותו, מכינים ממנו טבק ריחני והיו מוכרים אותו בערים הגדולות. בעבר היו מריחים טבק או לועסים אותו. באזור אוגידה היו מניחים את העלים בין אצבעות הרגליים ומבעירים אותם. זו הייתה תרופה לטיפול בכאבי פרקים ובכאבי ראש.
הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-יונק שדיים.
יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון
מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא
יונק שדיים.
כאמור מותר להוציא את התינוק רק בתום ארבעים יום. לפני תום תקופה זו, האם המניקה לא תוציא את עוללה בלילה ואפילו מבית לבית
או מחצר לחצר. ואם תצטרך להוציא אותו, היא תכסה אותו היטב, ולא תעבירו תחת הלבנה בתחילת היוולדה.
אם תכבס את בגדי תינוקה, אסור לה להשאירם לייבוש בלילה תחת כיפת השמים, ואסור שעוף או ציפור, במיוחד " מוכא " – ינשוף, או " טיר אליל – תנשמת, ינחתו על בגדיו, בשעות החשיכה.
נהגו העם עמוד 352 : הנשים נזהרות להבריח התינוקות מצל הירח, וכנראה שהמקור בפסוק תהלים קכא, ו, " יומן השמש לא יככה וירח בלילה ". אם מוציאים הילד בלילה, עלול להיפך לפוזל. הינשוף נקרא גם " לילית הצורחת " והצריחות שלו עלולות להפוך את התינוק לפוזל.
מא כא נכר'רזום – לא מוציאים.
בתקופה של הארבעים, אין להוציא דבר או חצי דבר מהבית, ואסור ליולדת להשאיל דבר מה לשכנין כגון נר, או לחם, אין לתת או להוציא בשום אופן מים רותחים או מימם רגילים, פן תאבד היולדת את החלב שלה.
מא כא נכ'רזום – לא מוציאים דבר, עונים לכל פונה אשר מבקש דבר כלשהו, זהו כעין הסגר ביתי. כמו כן, לא נותנים לזרים או לשכנים בתקופת הארבעים, במיוחד בשבוע הראשון, אש מחשש שהתינוק יקבל דלקת עין ויתעוור. אסור גם לתת שאור או מלח לכל זר.
אם שתי יולדות נפגשות.
אם קורה ובתקופת הארבעים יום, נפגשות שתי יולדות ברחוב או ביית מסויים, אסור להן לשוחח ביניהן או להחליף מלה, פן תאבדנה שתיהן את החלב מדדיהן. אבל במידה ותהיינה מוכרחות להחליף מלים ביניהן, הן חייבות קודם כל לשתות מי מאותה כוס או מאותו הגביע, שיימצא על ידן, כל שהחלב שלהן לא ייפסק מדדיהן.
כ'ללטו ארדאעא – שותפות בהנקה.
אפ בתקופת הארבעים, השכנה הגרה באותו בית של היולדת ילדה גם היא, מביאים כלי מים והן שותות שתיהן מאותו הכלי כדי שלא יחסר להן חלב.
אצל המוסלמים קיים מנה דומה : אם שתי נשים יולדות בשתיהן בחדר אחד ( עקב הפוליגמיה הקיימת בשפע אצלם ), הן חייבות להחליף ביניהן ביצה, לחלק אותה ולאכול אותה ביחד, כדי שאף אחת לא תביא אסון על רעותה.
הן גם חייבות להתחלף ביניקה, כלומר כל אחת תניק את בנה של השנייה, ורק פעם אחת. כמו כן אם שתי נשים מוסלמיות נפגשות בשתיהן בבית מרחץ, זה כבר מסוכן וחייבות לשתות בשתיהן מים במקום ואחרי השתיה, אחת אומרת לשנייה " עזבי את החלב שלי ואעזוב את שלך. בנהוג בחכמה מצוין שם : אם שתי נשים גרות בחצר אחת, הן חייבות לשתות שתיהן מכוס אחת או מאותו כלי, כדי שלא יחסר חלב מדדיהן.
אמצעי זהירות או סגולות.
בנוסף לאמצעי הזהירות שציינו, ישנה עוד שורה שלמה של אמצעים או סגולות למניעת עין הרע או תקלות אחרות.
1 – אדם באבלות, אסור לו להכנס לבקר משפחת הרך הנולד אם טרם מלאו לו ארבעים יום.
2 – אשה שילדה וטרם מלאו לילד ארבעים יום, לא תלך לבית האבלים ולא תנחם אף אחד.
3 – אחרי הלידה, אסור ליולדת ללכת לאיזו חתונה בטרם מלאו ארבעים יום לילד, פן תבוא במגע עם הכלה, ואז אותה כלה תתקשה בבוא הזמן להיכנס להריון.
4 – אסור ליולדת להשקות עציצים או לטפל בפרחים במשך הארבעים, מחשש שיבלו.
5- להיזהר מאוד שאף ילד זר לא יעבור מעל התינוק " ומא יככלפס על תרבייא.
6 – אין לגזוז את ציפורניו של התינוק עד מלאת לו ששה חדשים.
7 – להיזהר לא להחזיק את העולל מול הראי, פן יהפוך לפוזל או " יתסייר " – ייבהל מפחד.
8 – לא להעביר תינוק או גם ילד תחת הסולם, פן תיעצר גדילתו והתפתחותו.
9 – לא להעבירו תחת שולחן האוכל וכן לא להושיבו על השולחן, כי " השולחן דומה למזבח ".
10 – יולדת שמדממת לאחר הלידה, אסור לה להתקרב לילד זר ולנשקו או לנגוע בו, פן צגרום לו פצעים בפנים.
גידול שערות.
במשפחה ברוכת בנים, נהוג לגדל את שערותיו של צעיר הבנים, כדי שידמה לילדה. כך השטן יטעה, יחשבהו לבת וירפה ממנו. נהגו גם לא להלביש יפה את צעיר הבנים ולקשטו, כדי שלא יהיה מטרה לעין הרע.
שרשרת שום.
מעל מיטת האם ותינוקה, תולים שרשרת שום למזל טוב, מבלי לשכוח גם את הכ'אמסא מעל משקוף הכניסה לחדר.
בישום החדר.
משתדלים לבשם את חדר היולדת בריחות נעימים כי זה מרחיק את כל כוחות הטומאה.
דגים מלוחים.
חצר שיש בו יולדת, אסור לטגן שם דגים מלוחים או להרתיח שם " מי אפר " לכביסה. הריח החריף של הדגים המלוחים או של מי אפר רותחים, גורם כנראה למיחושים אצל הצינוק הרך
במרוקו השתמשו במי אפר כחומר ניקוי. הנשים לקחו את האפר שהצטבר בתחתית הכיריים, שמו אותו בתוך לגין גדול ( כ'אבייא ) שהוא כד גדול, עשוי מחרס. את הכד הזה מילאו במים ושפכו לתוכו סודה, והשתמשו בו להורדת כתמים, כך קיבלו כביסה נקייה ומסודרת, וכמובן אחרי שהרתיחו את מי האפר.
מטרתם של כל האמצעים שהובאו ושל הקמעות שבהם השתמשו, היא להרחיק מהאדם את מוקשי השטן הטמונים לו בכל עבר, ואת סכנות העין הרע המאיימות עליו.
חתול.
אין להרשות לחתול שחור להתקרב לחדר היולדת, כי יכול להיות שהוא שד שהתחפש כדי להזיק.
וולד טאסור.
מאחר ותמותת הילדים הייתה רבה, והורים רבים קברו מדי שנה את פרי בטנם. הם חיפשו כל מיני דרכים להינצל מאסונות אלו. אחד האמצעים שנקטו כדי שהילד יישאר בחיים היא הטאסור.
כאשר אשה מעוברת נתקפה בחבלי לידה, המיילדת הביאה עמה חצי לגין, מעין כד ליין ( בערבית כ'אבייא ). הלגין הזה היה בלי תחתית, והניחה אותו על ידה, ברגע שהוולד יצא מרחם אמו, מיד נטלה אותו המיילדת והכניסה אותו דרך הלגין מצד אחד והוציאה אותו מן הצד השני.
זוהי סגולה מאגית בדוקה לשמירת הילד מכל מרעין בישין והילד הזה " יחיה ולו ימות ". ילד זה זכה לכינוי טאסור בנוסף לשם הפרטי שקיבל מהוריו. אם למשל שמו הפרטי אברהם, האנשים יקראו לו אברהם טאסור, ואם זו בת ושמה אסתר, יקראו לה אסתר טאסורה.
ילד זה לכשיגדל ויהיה לאיש, יחתום בשם טאסור, וכאשר יתחתן יוסיפו לו בכתובה, " המכונה טאסור " בנוסף לשם משפחתו. הוא הדין אם יתגרש מאשתו, יציינו בגט את התוספת לשמו, המכונה טאסור. פירוש הצלה טאסור – שלד של כלי קיבול מחרס כמו קדרה, סיר או לגין וכדומה.
הנשים השתמשו בקדרות או בלגין שבורים ועשו מהם כירה ביתית ( נאפאך בערבית ) לקחו טין או ( אדקקא בערבית ) וכיסו את שלד הקדרה או הסיר שהפך כירה לבישול או לחימום הבית.
בעצם השתמשו בטאסור, גם למניעת אסונות שלא יתרחשו שנית. בעיר מכנאס, כאשר מישהו יצא מבית הסוהר, נהגו לשים על הראש טאסור, וזה היה כאילו אמרו לו, " לא תשוב לדאבה עוד ". הכינוי עבר בירושה כי היו משפחות שנקראו בשם אולאד טאסור ( בני טאסור ). נראה שראש המשפחה הראשון עבר את החוויה של בית הסוהר או אולי נתן השם טאסור לאחר מבניו.
גם בראבאט ובסאלי היה קיים מנהג זה, ומטרתו הייתה לבלבל את השדים ולהרחיק כל פגע רע שעלול היה לדבוק ביולדת האומללה שקברה מדי שנה את ילדיה הקטנים. גם כאן, המיילדת הצטיידה בכ'אבייא – לגין.
לפני התחלת ה " עבודה ", הניחה אותה על ידה וברגע שהתינוק יצא מרחן אמו, מיד הוכנס דרך הלגין מצד אחד והוצא מהצד השני וכך כאילו נולד מהלגין ולא מהאם. בפעולה זו שעשתה, המיילדת רצתה לומר לשדים " אל תגעו לרעה בילד הזה, אל תהרגו אותו. הוא לא בנה של האשה הזאת, אלא בנה של הכ'אבייא.
גם העיר מראכש, לא פיגרה בנושה זה. אשה שרגילה הייתה להביא לעולם ילדים מתים, או מתו אחרי ימים מספר, הייתה רוכשת קדרה, מוציאה לה את התחתית ושומרת אות לשעת הלידה. ברגע שהייתה מקבלת צירי לידה, המיילדת הוציאה את הטאסור והניחה אותו על ידה, ובצאת הוולד מרחם אמו, נטלה אותו וכמו בשאר המקומות העבירה אותו מצד אחד והוציאה אותו מן הצד השני
קדרה זו נשמרת אחר כך בקפדנות יתירה במקום סתר עד שיגדל הילד, ולא יעבירוה או ישאילוה לאף אחד. כמו כן ההורים יקברו את השלייה של היולדת תחת המקום בו הונחה הקדרה.
אם המשפחה תעבור דירה, היא תצטרך להוציא ממקום המחבוא את הקדרה ותיקח אותה עימה למשכנה החדש.
מנהג זה לא נעדר גם מעיר פאס : בפאס, מי שבניו מתים, כשיוולד לו בן, המיילדת הביאה עציץ נקוב, כלי חרס שבור, חצי חביצ שבורה, ולקחה החבית השבורה שקורין לה טאסור, וכשיצא הבן או הבת ממעי אמו, " נותנת העציץ כנגד הרחם ומוציאה אותו הנולד מתוך העציץ, והרך, הבו או הבת, חיו יחיה וזה דבר פלא, ומלתא בלא טעמא.
טכס התחדיד – רפאל בן שמחון
יונק שדיים.
כאמור מותר להוציא את התינוק רק בתום ארבעים יום. לפני תום תקופה זו, האם המניקה לא תוציא את עוללה בלילה ואפילו מבית לבית או מחצר לחצר. ואם תצטרך להוציא אותו, היא תכסה אותו היטב, ולא תעבירו תחת הלבנה בתחילת היוולדה.
אלישבע שטרית
אם תכבס את בגדי תינוקה, אסור לה להשאירם לייבוש בלילה תחת כיפת השמים, ואסור שעוף או ציפור, במיוחד " מוכא " – ינשוף, או " טיר אליל – תנשמת, ינחתו על בגדיו, בשעות החשיכה.
נהגו העם עמוד 352 : הנשים נזהרות להבריח התינוקות מצל הירח, וכנראה שהמקור בפסוק תהלים קכא, ו, " יומן השמש לא יככה וירח בלילה ". אם מוציאים הילד בלילה, עלול להיפך לפוזל. הינשוף נקרא גם " לילית הצורחת " והצריחות שלו עלולות להפוך את התינוק לפוזל.
מא כא נכר'רזום – לא מוציאים.
בתקופה של הארבעים, אין להוציא דבר או חצי דבר מהבית, ואסור ליולדת להשאיל דבר מה לשכנין כגון נר, או לחם, אין לתת או להוציא בשום אופן מים רותחים או מימם רגילים, פן תאבד היולדת את החלב שלה.
מא כא נכ'רזום – לא מוציאים דבר, עונים לכל פונה אשר מבקש דבר כלשהו, זהו כעין הסגר ביתי. כמו כן, לא נותנים לזרים או לשכנים בתקופת הארבעים, במיוחד בשבוע הראשון, אש מחשש שהתינוק יקבל דלקת עין ויתעוור. אסור גם לתת שאור או מלח לכל זר.
אם שתי יולדות נפגשות.
אם קורה ובתקופת הארבעים יום, נפגשות שתי יולדות ברחוב או ביית מסויים, אסור להן לשוחח ביניהן או להחליף מלה, פן תאבדנה שתיהן את החלב מדדיהן. אבל במידה ותהיינה מוכרחות להחליף מלים ביניהן, הן חייבות קודם כל לשתות מי מאותה כוס או מאותו הגביע, שיימצא על ידן, כל שהחלב שלהן לא ייפסק מדדיהן.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך ◆ פרשת חיי שרה◆ מס' 24
לאור רבותינו חכמי המערב ◆ המלקט: הרב אברהם אסולין
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג, א).
כתב הרה"צ רבי יוסף אוחיון זצ"ל בספרו אבקת רוכל, ידוע מדברי חז"ל, שנותיהם קצובים (ב"ר נח, א-ב), אברהם חי קע"
הרב אברהם אסולין היו
ה שנה, טול מהם מ"ח שנים, שעדיין לא הכיר את בוראו עד אחר מ"ח שנים – כי מי שאינו מכיר את בוראו חייו אינם חיים. ונשאר מקע"ה שנים קכ"ז שנים, וגם שרה היתה בת קכ"ז שנים, מזה מוכח ששנותיה קצובים קכ"ז. וא"כ בת מאה ולא חטאה רוב שנותיה, וכן אף עשרים ושבע שאחר המאה לא חטאה.
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל
, בספר מאור חיים, יש לדקדק, כי בתחילה אמר "ויהיו", שהיה לו לומר אלה חיי שרה. ומה ששנה כאן ויהיו, בא לרמוז לנו, שכמו ששרה אמנו ע"ה היתה צדקת בתכלית, זכתה ללמוד ממנה מה שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות יח:), צדיקים במיתתם קרויים חיים, וזהו לשון הויה. ומה שלא אמר ימי חיי שרה, הטעם משום שהצדיקים במעשיהם נותנים חיים לימיהם, לא כן הרשעים שימיהם נותנים להם חיים. לכן נאמר חיי שרה ולא ימי. ומה שלא אמר מאה שנים, רמז לנו מוסר שלא יהא אדם גבה רוח, ומפני זה במאה שהוא מספר גדול אמר מאה שהוא מספר קטן.
ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון .. (כג, ב).
כתב הגאון רבי דוד הכהן סקלי, בספרו לך דוד, רבותינו ז"ל פירשו (ב"ר נח, ד), בקרית ארבע על שם ארבעה ענקים שהיו שם, עוד פרשו, שמתה בקרית ארבע שהוא, ה' אלהינו ה' אחד. עוד נראה לפרש בקרית היא לשון קריה, שהיא עיר שנקראת ארבע על שם שנתן בה אברהם ארבע מאות שקל כסף, ועל שם אותו מקום שקנה בארבע מאות שקל כסף, ונתעלה המקום משום שנקברו בו האבות, לכן נקרא קרית ארבע, והיא חברון שאח"כ ניתן לה את שם זה.
וידבר אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר (כג, ג).
כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, הכתוב קשה, כי מילת לאמר מיותרת, ואפשר שכפל להם הדברים כדרך המפציר בחברו לעשות רצונו. ונראה שאברהם הפציר בבני חת שהיו ראשי העדה, "לאמר" את דברי תחנוניו ובקשתו לעפרון בעל השדה לעשות רצונו {כי שני הצדדים דברו בחוזק ועמדו על דעתם}.
גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני(כג, ד).
כתב החסיד רבי ראובן טימסטית זצ"ל בספרו דודאי ראובן, רצונו לומר, היום אני נחשב גר אף שהארץ ניתנה לי מהקב"ה, עם כל זה איני נחשב בה כי אם גר, מטעם גזירת בין הבתרים שכתוב בה (בראשית טו, יג), כי גר יהיה זרעך, אבל לעתיד, היא שלי לגמרי ואהיה בה "תושב", ואם כן ראוי שתתנו לי בה למיעוט אחוזת קבר מעצמכם גם בלא אמירה לכם ובלא מכירה, כי סוף סוף כל הארץ שלי היא מאת ה', שכל העולם הוא שלו ולאשר יחפוץ יתננה. וכוונת אברהם אבינו, להקדים להם ידיעה שהארץ שלו היא ובינתים יתרצו למכירה, כי כל חפצו לקנות מהם בכסף מלא.
ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת קבר(כג, ט).
כתב הרב אליהו בן הרוש זצ"ל בספרו ברכת אליהו, יובן בהקדים, כי בגלל ארבעה דברים אין אדם מוכר את שדהו: א. בגלל שהיא נחלת אבות ומניחה לזכרון. ב. בגלל שהיא באמצע השדה, והשדה סביב לה מ-ד רוחותיה, ואין ראוי שימכור האמצע ויניח הסביבות. ג. בגלל שאם ימכרנה עכשיו לא תשוה יותר מכדי דמיה. ד. בגלל שהיא ראויה לחרישה. ועכשיו יובן שאמר אברהם לבני חת, שהשדה הזו אין בה שום סיבה מהסיבות הללו, כי אם מפני שהיא נחלת אבות – "ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו", ולא של אבותיו. ואם מפני שהיא באמצע השדה, "אשר קצה שדהו". ואם מפני שלא תשוה כדי שוויה, "בכסף מלא יתננה" בכדי דמיה ויותר. ואם מפני שהיא ראויה לחרישה – "בתוככם לאחוזת קבר", אינה ראויה כי אם לקבורה, כיון שהיא ארץ טרשין קשה.
ואחרי כן קבר קבר אברהם את שרה אשתו של מערת שדה המכפלה(כג, יט).
כתב הגאון רבי וידאל הצרפתי זצ"ל בספרו צוף דבש, הכתוב בא לרמוז, שזהו המקום המובחר ביותר: ארץ כנען, חברון, השדה והמערה. כי כנגדה יש למעלה בשמים דבר קדוש וזהו "מכפלה", מלשון כפולה, למעלה בשמים היא מכוונת כנגד זו שלמטה.
ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל(כד, א).
כתב הגון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו משמחי לב, יש לדעת, אף שהזקין לא אירעו לו מה שיקרה לזקנים בעיניו, כמו: "ותכהין עיניו מראות" (בראשית כז, א), ביצחק. "ועיני ישראל כבדו מזוקן",(בראשית מח, י), ביעקב. וגם שיניו, דכתיב בזקן (קהלת יב, ג), "ובטלו הטוחנות". גם בכוחו, שכתב בדוד (תהלים עא, ט), "אל תשליכני לעת זקנה ככלות כחי אל תעזבני". אכן אברהם אבינו ע"ה, לא כהתה עיניו ולא נס ליחה ולא נשרו שיניו ולא קרה לו מה שאמר הכתוב בזקן, אלא נשאר בכחו כימי עלומיו, לכן הוליד ששה בנים לעת זקנתו, וזהו "וה' ברך את אברהם בכל".
ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל (כד, א).
כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה, בספרו אוצר המכתבים ח"ב, שאל חכם אחד, בת היתה לו אברהם ובכל שמה, למה לא השיאה ליצחק, הלא בן נח מותר באחותו? התשובה לכך, כבר קדמוך רבנן בעלי התוספות זי"ע בקושיה זו, כמ"ש בתוספות (בבא בתרא קמא), וז"ל בת היתה לו ובכל שמה, ואם תאמר, למה לא השיאה ליצחק למאן דאמר בפרק ד' מיתות(סנהדרין נח:), דבן נח מותר באחותו. ויש לומר אולי קטנה היתה ולא רצה עדיין להשיאה ליצחק, או גם כן מהגר היתה לו ולא משרה, לכן לא רצה להשיאה ליצחק, או היא לא רצתה בו, ואפשר עוד שמתה {כמובא בראשית רבה חיי שרה}.
ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת(כד, טו).
כתב הגאון רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו קול אליהו. יש לדעת כי לפני כן אליעזר התפלל לנס, שה' יראה לו את הדרך הנכונה לבחור באשה המתאימה ליצחק. והיה צריך לומר, כי עשית חסד עם אדוני אברהם, וכך הייתה כוונתו אבל השם יתברך מנעו מלגמור "אברהם". ואמר "ויהי הוא טרם כלה לדבר", עד שלא גמר לומר אברהם "והנה רבקה יוצאת". והטעם להודיע שאליעזר ירא ה', ובמענה פיו ובזכותו נענה – ואינו צריך לזכותו של אברהם, כמו שכתוב בגמרא (ברכות י:), כל התולה בזכות אחרים, תולין לו בזכות עצמו.
ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת(כד, יט).
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי, וראש ישיבת כנסת ישראל, בספרו אור החיים, "ותכל להשקותו", היה צריך לומר ויכל לשתות. התכוון לומר, היא היתה מקרבת לו המים לשתות עד סוף השתיה, ולא היה צריך לטרוח בהטיית מים אליו. ועוד שחששה עליו לצד שהיה עייף בדרך וריבוי השתייה תזיק, והיא הצדקת שיערה בדעתה שיעור שיספיק לשתייתו, ולא רצתה להוסיף לו לבל יסתכן. וכדי שלא יחשוב כי לצד המעטת הטורח התכוונה, לזה אמרה אליו "גם לגמליך אשאב, עד אם כלו לשתות", ולא אתנהג עמהם בהשערת ההסתפקות. הא למדת, כי לצד רחמנות ואהבה התכוונה אליו, ויתבאר עפ"י רז"ל (ברכות מ), על הפסוק (דברים א, טו), "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", שצריך אדם להקדים לתת מזון לבהמתו ואחר כך לעצמו.
ולרבקה אח ושמו לבן וירץ לבן אל האיש החוצה(כד, כט).
רש"י פרש: למה רץ ועל מה רץ, אלא ויהי כראות את הנזם, אמר עשיר הוא זה ונתן עיניו בממון. ויובן ע"פ מה שאמרו ויהי כראותם את הנזם, אמר עשיר הוא זה ונתן עיניו בממון. ויובן ע"פ מה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות מג:), פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם, ואם לדבר מצוה מותר לרוץ. וזה כוונת הכתוב, למה רץ והלא איכא סכנה כנ"ל, ואם תאמר לדבר מצוה, ועל מה רץ, איזה מצוה יש. ועוד לגבי לבן אשר מבקש דבר מצוה, הרי הוא רשע. ומתרץ כי לבן נתן עיניו בממון. (דבש לפי).
ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחתנו את הי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שנאיו(כד, ס).
כתב הגאון רבי יהודה אלבז זצ"ל בספרו שבות יהודה, לכאורה קשה, כי יש כפל בדבריהם, שהיה די לומר אחותנו היי לאלפי רבבה. ודייקו בברכתם לומר לה "את היי", היינו, שלא תזדקק ליתן ליצחק אבינו את שפחתה שישא אותה ותבנה ממנה כמו שעשתה שרה. לכך ברכו ברכתם באר היטיב ואמרו: "את היי לאלפי רבבה, ולא תצטרך לאשה אחרת שתבנה ממנה.
שבת שלום,
הרב אברהם אסולין
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA
On l'a parfois comparé à Ray Charles, en version orientale. Non seulement parce qu'il était aveugle mais aussi parce qu'il avait une voix qui réveillait les cœurs. Le rabbin David Bouzaglo (1903-1975) a été et continue d'être pour tous les juifs marocains, qu'ils soient installés en France, au Québec, en Israël ou au Maroc, un modèle et une référence. Poète, rabbin et chantre, il a dirigé durant des décennies, la traditionnelle cérémoni
e dite des bakkachot (supplications) au cours. de laquelle les juifs d'Orient et singulièrement ceux de l'Empire chérifien se réveillent avant l'aube pour chanter dans leurs synagogues des textes et des poèmes religieux sur des airs de musique andalouse
Mais ces poètes hébraïques développent-ils des thèmes profanes, ainsi que le fait à Cordoue Dounash ben Labrat, disciple de Saadia Gaon, même s'il rencontre, ce faisant, m grand nombre d'oppositions et d'hostilités ? Ont-ils recours, comme les poètes juifs et arabes d'Al Andalous, a des sujets comme le vin, l'ivresse, le jeu, l'amour, l'érotisme, l'amitié, les voluptés, la nature? Haïm Zafrani a raison d'écrire que :
le poète juif marocain ne connaît pas les rêveries de la vie dans les grands espaces, les horizons lointains, la grâce ou la rudesse des paysages, le spectacle coloré des champs ou de la terre aride. Les paysages intérieurs qui sont ses états d'âme, ses préoccupations théologiques et spirituelles, tiennent, dans sa poésie, la place qu'ailleurs occupe la nature, limitée ici par les horizons étroits du mellah
Les poètes de l'âge d'or espagnol, eux, à l'image de leurs collègues musulmans et chrétiens dans la région, n'écrivent pas que sur des thèmes religieux. Ils consacrent aussi une partie de leur poésie à des thèmes dits profanes. Le plus grand d'entre eux, Yehouda Halévy, chante ainsi la femme de son cœur :
Elle était comme un soleil, Qui, se levant à l'horizon,
Rougit les nuages de l'aube du bûcher de sa lumière.
Et, dans un autre poème, il s'exclame :
Depuis notre séparation je ne puis trouver plus belle que toi
Je me nourris d'une pomme rouge
Dont la senteur est celle de ta bouche
Dont la forme est celle de tes seins.
Sa couleur est celle du rubis de tes joues.
Un autre poète, Moshé Ibn Ezra (1055-1135), ira plus loin dans l'érotisme :
Plonge ton cœur dans les plaisirs
Danse et réjouis-toi, bats des mains et bois
Et frappe à la porte de la belle.
Il arrive aussi que Yehouda Halévy produise des poèmes énigmatiques, dans le style des devinettes. C'est ainsi qu'il propose à ses lecteurs de découvrir dans l'énigme de ce quatrain la plume de tout écrivain :
Qui est fine, menue et lisse,
Muette et parlant avec force,
Tuant des personnes en silence,
Et crachant son sang de sa propre bouche ?
Salomon Ibn Gabirol, lui, se penche sur lui-même et sur son statut de poète :
La poésie est mon esclave,
Je suis le violon de tous les chanteurs et musiciens,
Ma chanson est comme une couronne aux rois,
Voilà qu'à l'âge de seize ans,
Mon cœur a la sagesse d'un octogénaire.
Rien d'équivalent chez ces auteurs juifs en terre d'islam. Un poète marocain du xviie siècle, le rabbin Moïse Aben Sur, s'explique à cet égard sur l'objectif qu'il se fixe en écrivant des poèmes. Il note en introduction à ses compositions poétiques réunies sous le titre Tziltzetél Chama' (Cymbales sonores) : «Le chant doit être sans nulle réserve une œuvre pieuse, désintéressée, accomplie pour le Nom de Dieu. » Au fond, il assigne au poème synagogal la même vocation que la prière qui doit être faite lichmah, pour elle-même et de manière totalement désintéressée.
רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה
בעזרת ה'
אל מעי"ן העד"ן
הרב מאיר אלעזר עטיה
רבי עמרם בן דיוואן
קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים
רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל
אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו
אמונה בשם, יחודו והשגחתו
מצוה לירא מתלמידי חכמים ולאהוב אותם
הגמרא מספרת על חכם בשם שמעון העמםוני ויש אומרים שהיה זה נחמיה העמסוני אשר היה דורש כל מילת ״את״ הכתובה בתורה במשמעות של תוספת וריבוי. למשל: בעשרת הדברות מצווים אנו לכבד אב ואם, וכתוב שם כבד את אביך ואת אמך בו בזמן שהיה יכול לכתוב רק כבד אבין ואמך.
דורשת הגמרא, שהריבוי של ״את״ הראשונה באה לרבות שחייבים בכיבוד, כיבוד: אשת אבין החורגת. ואת אמך, לרבות בעל אמך החורג.
אך כאשר שמעון העמסוני הגיע לפסוק בדברים י׳ פסוק כ׳ האומר: את ה׳ אלקיך תירא, אותו תעבוד ובשמו תשבע, פירש ואמר, שהוא חוזר בו מדרך דרשה זו, שהרי אינו יכול להוסיף דבר בפסוק זה, שלכאורה יש בו תוספת של עוד דבר נוסף על ה׳ עצמו חלילה.
תמהו תלמידיו על פרישה זו ואמרו לו רבי, כל ׳אתים׳ שדרשת כבר מה תהא עליהן? הרי כל הזמן דרשת המילה ״את״ כתוספת ועכשיו חוזר אתה בך מכל הדרשות שכבר דרשת?
ענה להם: כשם שקיבלתי שכר על ״הדרישה״ של כל הדרשות שאני כבר דרשתי, בזה שישבתי ולמדתי תורה במאמץ, כדי לישב את הפסוקים אשר כתוב בהם ריבוי המילה ״את " כך אני מקבל שכר על ״הפרישה״ מלדרוש דרשות אלה משום החשיבות שבדבר, כי מה ארבה לירא כמו הקב״ה איך אפשר לירא מאדם כמו מלירא מהשם יתברך? לכן פרש מכולן וחזר בו מכל הריבויין שדרש, כי כמו שבפסוק הזה אי אפשר ללמוד ״את״ לרבות, כך כל ה״אתים״ האחרים אי אפשר לרבות, עד שבא רבי עקיבא ומצא ריבוי למילה ״את״ שבפסוק, ״את ה׳ אלקיך תירא״ אפשר לראות אף בכך לשון ריבוי: לרבות תלמידי חכמים שיהא מורא רבך כמורא שמים.
שאלה של חכמים אחדים היתה מפני מה לא נתעכב שמעון העמסוני מלדרוש על פסוק ואהבת ״את״ אלקיך שהיא יותר מוקדמת בתורה בפרשת ואתחנן ו׳ פסוק ה׳ ואילו הפסוק של״את״ ה׳ אלקין תירא כתוב הלאה בפרשת עקב י׳ פסוק כ׳? והיו שפירשו כי בענין אהבת ה׳ פשוט היה לו לומר שזה בא לרבות תלמידי חכמים, אבל לענין יראת ה׳ הקשורה בשכר ועונש, לא נראה לו שיש מקום לדבר על תלמידי חכמים, עד שבא רבי עקיבא עליו השלום ודרש זאת.
אנו רואים עד כמה חשוב לנו לאהוב ולירא מתלמידי חכמים, מצוה גדולה זו מקיימים אותה אנשים תמימים באהבה בשמחה בשירה ובזמרה, כפי שאנו קוראים כאן כי בורא עולם בעצמו אוהב חסידיו ועושה רצונם, כמו שכתוב בתהלים רצון יראיו יעשה. כל שכן שאנו עבדיו חייבים לאהוב אותם להדמות להם לחםידותם ולקדושתם זאת כדי שגם הם יתפללו טוב בעדינו וימליצו עלינו שיתקבלו ברחמים וברצון בקשותינו, ויקוים בנו מאמר ישעיהו הנביא ם״ה.״והיה טרם יקראו ואני אענה״.
״אשרם ואשרי חלקם״
מניעת קיום חגיגיות ל״ג בעומר ע״י השליט המוסלמי השריף של וואזן
הסיפור הזה דלהלן סופר על ידי כמה מזקני העיר וואזן שקרה בתקופה של טרם בוא ממשל החסות הצרפתי למרוקו, ונפוץ כאחד הנסים שהתחולל בזכותו של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן שנקרא הצדיק המלוב״ן.
בזמן פטירת הצדיק שמו עדיין לא נודע ברבים, וכן הגישה לקברו היתה קשה והעולים להשתטח על קבר הצדיק באו על גבי בהמות או ברגל, כלי רכב עדיין לא היו בנמצא, ובנוסף הכפר אשג'ן שבסביבתו נמצא בית הקברות היהודי שבו נקבר הצדיק נמצא במקום נידח שהיה כפוף לשלטונו של השריף מוואזן, שבעיני המוסלמים נחשב קדוש העומד בראש ״הזאוויה״ שריף זה, או אחד מצאצאיו של נביאם. כל אחד בדורו גזר גזירות קשות ומשפילות על היהודים, הסיבה היתה ברורה: כיצד יתכן שעל אדמותיו ממש, ישנו צדיק יהודי שעושה נסים ליהודים הבאים להתפלל על קברו, והוא כביכול הקדוש של המוסלמים אין בכחו לחולל שום נס?!
לפיכן בכל ימי שלטון השולשלת של השריפים של וואזן הנמנית כדברם מצאצאי נביאם. כל שליט ושליט מהם בדורו ובתקופת שלטונו זמם להזיק ולהשפיל את היהודים של עירו בשנאתו אליהם.
שנה אחת החליט למנוע קיום חגיגות ל״ג בעומר אסר על החוגגים להימצא בשטח קבר הצדיק, ומנע כל גישה למקום הוא נתן הוראות חמורות לנתיניו תושבי כפר אשג׳ן שבשום פנים ואופן לא יאפשרו ליהודים לחגוג ולקיים ההילולא : כמידי שנה.
ועוד הוסיף ואמר לנתיניו, שכל יהודי שינסה בדרך כלשהי להתקרב לאזור בית הקברות לירות בו ללא היסום, ופקד על כל נאמניו תושבי כפר אשג׳ן לשמור על המבואות והנתיבים שמהם יכולים המתפללים להגיע, ולגרשם מיד מהמקום, ואחרים שהיו אמורים לעלות לחגוג בשטח בית קברות יתכננו לעשות דרכם על בהמות משא, או רגלית הודיע הכרוז שאל להם לבא כי השומרים ירו בהם. ומתוך אמונתם של היהודים ידעו אולי השריף השליט יתרצה ויתיר להם בכ״ז להגיע לאתר הקדוש.
וראו איזה פלא, מכפר אשג׳ן שהיה ממוקם על גבעה סלעית ומשקיף על הנעשה בתוך בית הקברות ועל כל מי שנמצא בתוכו ראו אש להבה גדולה משם. כמובן שהמקום היה שומם וחשוך מבלי באי חוגגים והאורות, בלי שירים וריקודים ולא נמצאת במקום כל נפש חיה, הפלא ופלא, בשעות חשכת הלילה אנשי כפר אשג׳ן ושומרי המעברים ראו שהבית קברות מואר בהרבה נרות, ורעש החוגגים, ולהבה גבוהה ניראת עולה מעל קברו של הצדיק, מרוב תמהונם ומרוב סקרנותם איך יתכן שלמרות כל ההקפדה שהקפידו שלא יגיע אף יהודי לחגוג בכל זאת המקום מלא והמחזה שנגלה לעיניהם משך אותם לרוץ ולצפות בתגלית מקרוב מעל חומת בית הקברות, ולתדהמתם כאשר השומרים והכפריים השקיפו ממקומותיהם הקרובים לא מצאו במקום לא אורות, לא נרות דולקים ולא רוח חיה של החוגגים שכביכול השמיעו רעש ושירים, יצאו מבוהלים ומפוחדים מהחושך ומהרעש ששמעו אז ושאיננו.
נתנו ראש כולם וברחו מהמקום והגיעו עד למקומות עמדות השמירה שתפסו בתחילת הערב. ולא העז אף אחד מהם להוציא הגא מפיו, כל אחד מהם פחד לספר לשני מה הוא ראה פן יחשבוהו לחולם בלהות או למשוגע, כשהם המומים קפאו מרוב פחד, ונשארו לשמור כמאמר השריף השליט.
כחלוף שעה בערך מהמראה שהם ראו שוב נתגלה לעיניהם אותו מראה נפלא בשנית שוב נתנו ראש להתקרב וכולם ניגשו לראות המראה המוזר כבראשונה מעל גובהי הסלעים של הכפר, ושוב כשהגיעו אין רוח חיה במקום, לא צהלת. החוגגים ולא אורות או אש הלהבה, פשוט המקום ריק מאנשים חשוך ושומם.
הפעם במקום לחזור לכפרם ומתוך בושה לספר למישהו מה שקרה רובם התפזרו בפחד ובחלחלה, וחלק מהם רצו מי על בהמות ומי מהם פסעו בצעדי ענק כדי להגיע כמה שיותר מהר העירה אל השריף ולספר לו מה שקרה ומה שהם ראו. ראש הכפר וחלק מהשומרים נגשו לשריף וספרו לו מה שהם חזו, מה שהם שמעו, ומה בסופו של דבר התגלה לעיניהם, מיד הבין שכאן התחולל אחד מהנסים של רבי עמרם, וכדי שלא לתת למקרה להתפשט ולהגיע למאמינים f המוסלמים הזהיר כל אחד מהם שלא יעיז לספר אף מילה ממה שראה או שמע.
ולמרות הנם שהתחולל לעיניו הוא הכחיש וסרב להאמין שארע והוסיף לשנוא היהודים ולא התיאש נסות למחוק בעתיד כל זכר או אות מנסי הצדיק.
על מנת לטשטש כל מה שקרה, מיד אותו רגע הוציא הודעה לכל היהודים הנמצאים בעיר לעלות לקבר הצדיק ולקיים החגיגות כהלכתן כפי שתכננו לעשות. השליט נימק להם ; והסביר שסירובו לתת להם לבוא להשתטח על קבר הצדיק נבעה כאילו ״מדאגתו״ שבא יתנפלו עליהם שודדי דרכים או כנופיות עוינות.