ארכיון חודשי: אוקטובר 2013


Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos

 

Les juifs au Maroc et leurs Mellahs – David Corcos 

Les quartiers speciaux ou etaient relegues les juifs n'ont d'abord existe qu'en Europe. Leur etablissem

ent fut sanctionne par une loi canonique du Troisieme concile de Latran en 1179. 

En 1766  un an avant que la ville ne soit completement construite le sultan "avait fait appel, pour la peupler, aux Juifs preleves parmi les Elements les plus dynamiques des principaux mellahs (sic!)". A cette phrase ecrite par le professeur Miege, font suite quelques explications tirees de deux documents rediges pendant ces dernieres decades "". Quelques indications sur ce peuplement sont egalement exposees dans un ouvrage publie il y a une dizaine d'anndes. Nous avons, quant a nous, l'avantage de posseder un manuscrit judeo-arabe qui nous fournit des precisions sur cette question.

Note de l'auteur

J.-L. Midge. Le Maroc et I'Europe. (1830-1894), 4 volumes parus, II (Paris 1966) pp. 143-144. Le travail monumental du professeur Miege ne leve pas seulement le voile sur trois quarts de siecle d'histoire marocaine, mais cncore, pour la premiere fois, un savant authentique accorde aux Juifs du pays la place qui leur revient dans cette histoire. Certaines confusions dans la composition des families comme les Corcos, le peu d,importance donnee it d'autres au profit de personnes, souvent employes juifs des consulats dont les noms revienncnt frequemment et naturellement dans les rapports des consuls, tout ccla est bicn excusable dans un travail aussi vaste ou la masse des documents ct l'etendue des sources consultees sont forcemcnt d'inegale valeur, Bien plus grave est l'idee de base du professeur Miege pour qui les juifs maroccains  commencent une ascension et rentrent dans une promotion sociale avec l'avenement de Moulay Abderrahman ben Hicham (1822-1859)  Cette theorie ne tient aucun compte de la realite, fait peu cas des textes et des documents innombrables qui existent et veut ignorer la verite sur les periodes anterieures a celles etudiees par le professeur Miege.

Note de l'auteur

Pierre Flamand, Diaspora en Terre d'Islam, Les Communautes Israelites du Sud marocain, Essai de description et d'analyse sur la vie juive en milieu berbere, Casablanca s.d., pp.122-124 . Il nous faut dire que cet ouvrage presente le grave inconvenient d'etre l'oeuvre d'un homme qui a choisi un sujet qui le depassait visiblement. Ne connaissant le pays que depuis tres peu de temps, n'ayant que quelques notions sur son passe, il ignorait egalement la langue de ses habitants; et en ce qui concerne le Judaisme comme l'lslam, les connaissances de M. Flamand sont tres limitees. Les renseignements utiles qu'on peut trouver dans son ouvrage se rapportent aux annees 1950  et on les doit a ses enqueteurs, les instituteurs des ecoles de 1'Alliance Israelite Universelle qui ont fait ce travail a la demande de M. Flamand, alors inspecteur de l'enseignement francais (ecoles primaires) au Maroc. Leurs enquetes ont ete rassemblees et presentees avec ordre. Malgre les lacuncs, les erreurs nombreuses, les incomprehensions et tout ce qui peut etre desesperement superficiel et superflu dans l'ensemble du travail de M. Flamand, son ouvrage constitue un "document". II a ete ecrit a un moment crucial, decisif de la vie juive au Maroc et decrit cette vie dans des regions ou les Juifs etaient implantes depuis de tres nombreux siecles et ou ils n'existent plus. L'auteur d'un tel travail aura toujours le merite a y avoir pense et de l'avoir realise. 

Tout d'abord, il n'avait pas ete question pour Sidi Mohammed ben Abdallah "d'etablir" des negotiants juifs a Mogador pour peupler la ville. Cependant, quelques riches sujets du sultan, Maures et Juifs, s’empresserent d'y construire des maisons sans s'y transporter immediatement. Par contre, les consuls et les negotiants Chretiens d'Agadir, Safi et Sale recurent I'ordre d'avoir a y tranferer leur residence et a y constuire leur nouvelle maison. Le sultan leur fit esperer une reduction sur les droits de douanes. Plusieurs consuls, dont Chenier et le consul des Pays-Bas refuserent finalement de changer de residence et peu de negotiants Chretiens obeirent. Les gens d'Agadir ne vinrent pas non plus a Mogador. C'est alors que l'interprete et le favori du sultan conseilla de faire appel a quelques families juives appartenant aux plus riches comunautes. Elles devaient envoyer chacune un parent pour les representer a Mogador. C'est Samuel Sunbel, celui־la meme qui avait donne ce conseil a Sidi Mohammed ben Abdallah, qui presida au choix de ces families. Ces "nominations" dont le nombre se limita a dix, comportaient des privileges exceptionnels tant au

point de vue politique que commercial: avance de capitaux, gestion de certains fonds du Tresor, obtention dc concessions et de monopoles sur !'exportation de la cire, du tabac, des plumes d'autruche, des amandes, des parts importantes dans l,exportation des cuirs et peaux, des laines, des mules pour les Etats-Unis, des huiles, des gommes et meme, occasionnellement, des boeufs et des cereales.

la precieusee liste de notre manuscrit nous fournit les noms suivants:

         Abraham ben Joseph Sumbal "el-Mesfioui" (=de Safi)

          Maimon ben Isaac Corcos "el-Marrakchi" (=de Marrakech)

          Salem Delmar (Lebhar) "el-Marrakchi"

           Aaron ben Moses Aflalo "al-Gadiri" (=d'Agadir)

         Judah ben Samuel Levy-Yuly (Halevi aben Yuly) "ar-Rbati" (=de Rabat)

          Moses Abudarham "al-Tetouani" (=de Tetuan)

           David ben Moses Pena (Pennia ou Penha) "al-Gadiri"

        Abraham ben Josua Levy-Bensussan "ar-Rbati"

           Moses ben Judah Anahory "ar-Rbati"

Joseph ben Abdi Delvante (Chriqui) "al-Mesfioui".

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשלי

הפסיפס שנמצא בבית הכנסת בעזה

הפסיפס שנמצא בבית הכנסת בעזה

חות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.

קהילת יפו

כאמור, את הקהילה היהודית ביפו הקימו סוחרים אמידים צעירים בתקופת העלייה הלאומית הראשונה . הם עלו לא״י מתורכיה ומהמערב בהשפעת גירסתם של ראשוני הציונות המדינית. בראשם עמדו ר' יהודה ביבאס ותלמידו ר' יהודה אלקלעי, הר'-צבי קאלישר ר' אליהו גוטמאכר ור' יהודה הלוי מרגוזה, שאמרו כי הגאולה אינה תלויה בנס המשיח בלבד אלא בעלייה המונית לא״י, בהתיישבות בה ובבניינה. "והמשיח יבוא אחריכם ויחולל את הנס להשלים את הגאולה".

ר' יהודה ביבאס ותלמידו כיהנו בארצות שונות באימפריה העותומאנית, ועודדו את הסוחרים הצעירים העשירים מהמערב ומתורכיה לעלות לא״י. חוץ מעלייה זו, עלו לארץ רק זקנים משיחיים.

עליית הצעירים לא הצטרפה לישוב הישן בארבע הערים הקדושות (ירושלים, חברון, טבריה וצפת), כי לא הסכימו לחיות מכספי החלוקה, אלא הקימו ביפו ישוב חדש, קונסטרוקטיבי, הראשון בארץ שחי מיגיע כפיו.

בניגוד לישוב הישן שישב בארבע הארצות והסתייג מעידוד העלייה, פן יצטרך לחלוק עם העולים החדשים את כספי החלוקה המצומצמים, הישוב החדש ביפו ראה בכל עולה נוסף נושא פעמי הגאולה. לכן יהודי יפו עודדו את העלייה, טיפחו אותה וראו בה מצווה. הם גם החלו לקנות אדמות לבנין הארץ.

כל אדם בקהילת יפו גילה נכונות גדולה לקחת חלק בקליטתם החברתית והכלכלית של העולים, התנדב לשרתם, ואף לחלק עימם את פתו, עד שייקלטו. כל אדם ביפו היה מודע ומוכן לקחת חלק בעידוד העלייה ובישוב בארץ.

רוב הסוחרים הצעירים שעלו ליפו היו, כאמור, בני משפחות צעירות ואמידות שהאמינו בעלייה כגורם העיקרי לגאולה, ועשו כמיטב יכולתם להתבסס כלכלית כדי לקלוט עולים נוספים ולהחיש את הגאולה. אנשי יפו היו הראשונים בארץ שהתפרנסו מיגיע כפם, והצליחו להתבסס כלכלית וחברתית. הם תיכננו הקמת עיר יהודית ראשונה כפעולה ראשונה לישוב הארץ, ובמשך 50 שנה קנו אדמות בסביבת יפו הערבית, באיזור שנקבע על-פי התוכנית להקמת העיר. על האדמות שקנו הקימו בשנת 1887 את נוה-צדק, שכונתה הראשונה של העיר העברית הראשונה, היא תל אביב, בקירבת הפרדס שנטע ר' יהודה הלוי מרגוזה, שמכר אותו למונטיפיורי. בתחילה קראו לה יפו היהודית. מאוחר יותר, אחרי שקמה שכונת אחוזת-בית, קראו לה תל-אביב, ולכל העיר קראו יפו-תל-אביב. כיום היא נקראת תל-אביב-יפו.

קהילת יפו שימשה ראש-גשר לקליטת העולים שברחו מרוסיה, מרומניה ומתימן, מאז שנת 1881, וסייעה בקליטתם, אף רכשה להם אדמות להקמת הישובים הראשונים בדרום וסייעה לכל העליות שהגיעו אחריהם ליפו להיקלט ולהתיישב בסביבתה. אנשי קהילת יפו היו ראשונים שהניחו את יסודות הציונות המעשית בארץ, קלטו את חובבי-ציון, והבילויים התמזגו עימם. הם היו מהראשונים שהצטרפו לארגון "תחיית ישראל", שקם ביוזמת אליעזר בן-יהודה, מ. פינס, נסים בכר וד"ר הרצברג.

ב-1886 נענו צעירי קהילת יפו לקריאת ק. ז. ויסוצקי והנהגת חובבי-ציון לצאת ראשונים להכין ישובים יהודים נוספים בערים הערביות בארץ, לקלוט בהם עולים בעלי-מלאבה וסוחרים מרוסיה, כמו ביפו, אשר נתמלאה ולא היה בה מקום לקלוט עולים עירוניים נוספים.

משימת הקמת ישובים יהודיים בערים ערביות הייתה תלויה בהשתתפות צעירי יפו, בשל היותם הציונים היחידים בארץ שהאמינו בעלייה כמביאת גאולה ובמצוות ההתיישבות, וכן בשל ידיעתם את השפה הערבית, והכרתם את המנטליות של הערבים ושל השלטונות. הם נתבקשו לצאת ראשונים להקים את הישובים לעולים החדשים, שהארץ זרה להם, כדי להיות להם לפה בפני הערבים והשלטונות.

סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי.חכמי סאלי

לגדלות הקהילה ורבניה, נתוודענו על ידי מו"ר אבי רבי חיים מסעוד זצ"ל בנם של קדושים, שסיפר לי רבות על חכמי העיר, על קורותיה ועל מנהגיה, בפרט על משפחתנו משפחת אלקואה – אלנקוה ובעיקר על עטרת ראשינו הרב המלאך רפאל אלנקואה זצוק"ל, על מור זקנו רבי מסעוד אלנקאוה זצוק"ל ושאר החכמים. 

השד"רים בסאלי

כידוע, היה נהוג בעם ישראל מנהג נאה, המוכר לנו עוד מתקופת השבטים, שיששכר וזבולון מחלקים ביניהם את העמל – ״שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך״. שיששכר היה עמל בעמלה של תורה, וזבולון היה עמל ״לחוף אניות״ וכמובן שהיה קובע עיתים לתורה, אך היה גם תומך בתורה.

בארץ ישראל במאות השנה האחרונות, עד לעליות הגדולות, לפני כ־50 שנה, היה ישוב קטן, דל באמצעים וברובו התרכז בארבע קהילות קודש ועסק בתורה.

כדי לתמוך בתורה, בבחינת ״תרין סמכי קשוט״ ובישוב ארץ ישראל, נשלחו שדרי״ם – שלוחי דרבנן, נאמנים, תלמידי חכמים בעצמם, לקהילות שונות בתפוצות.

רבים מהשדרי״ם נשלחו לצפון אפריקה, מאחר והשדרי״ם שם נתקבלו בכבוד מלכים ויצאו ברכוש גדול לישיבותיהם.

מאחר והיה צורך בהכרת הקהילה, רבניה, השפה המדוברת, המנהגים והאוירה, נשלחו בד״כ שדרי״ם שנולדו במקומות אלו.

בסאלי ביקרו שדרי״ם רבים ואף שכנו שם במשך זמן מה, משום שכבר צוין לעיל ענין יציאת הקהילה מגידרה, לקבל תלמידי חכמים ובפרט שליחי ישיבות ארץ ישראל.

במקורות שונים כ״נר המערב״, ״מלכי רבנן״, ״שלוחי ארץ ישראל״ ליערי ובאיגרות, מצאתי את השדרי״ם שהופיעו בסאלי.

רבי אברהם הלוי כן סוסאן

עליו נכתב לעיל, (א) עלה מסאלי עם מו״ר אביו רבי יצחק בן סוסאן בשנת התר״ך ונתיישבו בעיר טבריה. רבי אברהם נשלח ע״י מוסדות התורה בעיר טבריה לסאלי כשד״ר. נלב״ע בשנת התרס״ג.

רבי אלישע אשכנזי

שליח קהילת האשכנזים בארץ ישראל. הוא נשלח למרוקו, אליה יצא בשנת הת״י ושהה בה עד שנת התכ״ה ונלב״ע במקנס.

רבי אלישע היה ת״ח והתקבל בשמחה בקהילת סאלי, אצלו למד רבי חיים בן עטר הקדמון.

משום שבנו הוא נתן העזתי שנתחבר לשבתאי צבי (יש המייחסים לו(לנתן העזתי) את ספר חמדת הימים)(ב). היו שרצו להטיל דופי גם ברבי אלישע ולשייכו לשבתאים ולא היא. רבי אלישע לא היה שבתאי וקרוב לוודאי שהצטער לשמוע על בנו בהשתייכותו לכת זו. כששהה בליוורנו ושמע על בנו, יצא לארץ ישראל וחזר לאחר מכן לשליחותו. בספר ״ירח יקר״ מרבי אברהם גלנטי, הועתקו דברי רבי יעקב בן צור מכת״י, שם כתב על ״שלוחא דרחמנא אלישע אשכנזי״ שנפטר בשליחותו במקנס בשנת התג״ל.

משמע מכאן שהוא שהה עד לפטירתו בשנת התג״ל ולא עד שנת התכ״ה כפי שנכתב לעיל. ליישב הסתירה ניתן לומר עפ״י מה שנמסר, שרבי אלישע יצא מליוורנו לארץ ישראל, יתכן שלאחר מכן שוב חזר למרוקו ושהה בה לאחר שנת התכ״ה עד שנת התל״ג, שנת פטירתו. הדבר מסתבר, דראוי הוא היעב״ץ שנסמוך על דבריו הנאמנים ועל תיעודיו המדויקים.

Tehila le David.R.D.Hassine-LA JUSTICE ET LE DROIT

TEHILA LE DAVID

Poemes de David ben Hassine

Le chantre du judaisme marocain

Edtion critique etablie et annotee par

Andre E. Elbaz et Ephraim Hazan

 

LA JUSTICE ET LE DROIT

Les juifs marocains jouissant d'une large autonomie judiciaire, chaque communaute organise son propre beit-din, ou tribunal, de trois juges, en general, dans les grandes villes comme Meknes. Le beit-din instruit les affaires entre plaideurs juifs, selon la halakha, ou droit rabbinique, et selon les taqqanot, ou ordonnances communautaires locales. Les contrevenants sont passibles d'amendes, d'excommunication, ou meme de prison. Les sentences du tribunal sont executees par le naguid de Meknes, qui dispose d'une petite prison au mellahJ

Au fur et a mesure de ses besoins, le Conseil de chaque ville adopte des taqqanot proposees par les autorites religieuses, qui amendent la legislation traditionnelle dans l'interet general, et qui ont aussitot force de loi. Semblables a celles qui furent edictees a Alger en 1394, et en Espagne avant l'Expulsion, particulierement a Tolede et a Valladolid, les taqqanot de Fez promulguees entre 1494 et 1750 tendent a proteger les droits de la femme et des enfants, notamment en matiere de succession.

Valladolid

est une ville du nord de l'Espagne, capitale de la province de Valladolid et de la communauté autonome de Castille-et-León. Elle est située à la confluence du Pisuerga et de l'Esgueva. Elle a une population de 334 820 habitants (1995), les Vallisolétans (espagnol : vallisoletanos).

 En general, elles preservent des coutumes et usages communautaires. Appelees "Taqqanot des Expulses de Castille", elles ont ete publiees a plusieurs reprises, et elles se sont rapidement imposees dans la plupart des communautes marocaines.116 A partir de 1750 la communaute de Meknes, qui commence a s'affirmer sur le plan culturel promulgue a son tour de nombreuses taqqanot

LA VIE CuLTURELLE

– LANGUES PARLEES ET ECRITES A MEKNES

Au XVIIIe siecle, les juifs de Meknes parlent tous l'arabe, ou plutot un judeo-arabe emaille d'hebreu et d'espagnol, qui n'a guere change jusqu'a nos jours. A de tres rares exceptions pres, ils ne connaissent pas l'arabe classique, et n,utilisent pas l'alphabet arabe. Le judeo-arabe est la langue d'enseignement, dont ils se servent pour traduire les textes sacres. Les rabbins l'utilisent couramment, transcrit en lettres hebrai'ques, dans leurs oeuvres ecrites. Enfin, une riche litterature populaire, ecrite et orale – poesie, contes et legendes, medecine populaire, textes magiques – est transmise egalement en judeo-תהלה לדוד 001arabe.

A Meknes comme a Fez, l'usage de l'espagnol se perd, bien qu'il se maintienne dans les families aristocratiques originaires de Castille, surtout dans les milieux rabbiniques. Louis Chenier note chez les juifs la persistance de l'enseignement de la traduction espagnole de la Bible, meme quand les ecoliers ne comprennent plus cette langue.

L'hebreu, langue des prieres et de l'etude, est compris et ecrit, mais plus rarement parle, par les lettres. L'hebreu des ouvrages juridiques est souvent mele de formules et de termes arameens, arabes ou espagnols. Les textes rabbiniques sont surcharges de citations et de reminiscences bibliques et talmudiques, ainsi que d'innombrables sigles parfois difficiles a interpreter. David Ben Hassine utilise essentiellement l'hebreu biblique, enrichi d’emprunts a la langue des prieres et a la langue rabbinique. Cependant, comme d'autres poetes nord-africains contemporains, il compose egalement despiyyoutim en arameen. A Meknes, et en Afrique du Nord en general, la difference de prononcia- tion entre les voyelles "i" et "e", "o" et "ou", et entre les consonnes "shin", "sin", "samekh" et "sadi" n'est pas tres nette, ce qui influe sur les rimes choisies par les poetes.

– EDUCATION

Les principes directeurs de l'enseignement juif traditionnel n'ont guere change, a Meknes, depuis le Moyen-Age. Entierement centre sur la religion, il neglige, au XVIIIe siecle, les sciences profanes, y compris l'etude de la medecine, jadis repandue chez les juifs. Les deux cycles d'enseignement, primaire et superieur, reserves exclusivement aux hommes, n'ont pas de structure officielle: financement, competence des maitres, locaux d'enseignement, horaires, programmes et methodes pedagogiques sont laisses a l'initiative privee. Malgre cela, les garcons sont scolarises jusqu'a la bar-misva, souvent celebree des l'age de 10 ans, et apprennent tous a lire les prieres et la Thora. Comme les livres sont couteux, et difficiles a obtenir, l'enseignement reste presque exclusivement oral, les textes sacres et leur traduction en judeo- arabe etant assimiles grace a la repetition et la memorisation.127 La plupart des enfants quittent l'ecole apres la bar-misva afin d'apprendre un metier.

Les etudes superieures, a la yeshiva, sont reservees a une minorite d'etudiants, venant des families aristocratiques ou rabbiniques de la ville. Meme tres doues, les eleves qui n'appartiennent pas a ce groupe de privileges arrivent rarement a poursuivre leurs etudes, qui, de toutes facons, ne leur permettraient pas d'acceder aux postes honorables reserves aux detenteurs de la serara. Les cours de la yeshivase don- nent parfois dans une maison particuliere, mais plus souvent dans une synagogue, ou des maitres prestigieux enseignent essentiellement le Talmud et ses commentaires, ainsi que la jurisprudence rabbinique, a un petit groupe d'etudiants. Les yeshivot forment l'elite intellectuelle du mellah, ou se recrutent les rabbins et les juges.

Notes de l'auteur

          Dans les classes les plus avancees, les maitres utilisaient des recueils d'explications commentees, en judeo-arabe, des passages difficiles de la Bible, dont on a retrouve un grand nombre de manuscrits au Maroc. Rephael Berdugo, le beau-frere de David Ben Hassine, redige un de ces manuels: אל פירוש על או״ע בל ערבי (Mss. 9 et 23, Collection Andre E. Elbaz, etc.).

       Situation frequente au Maroc: A Meknes, David Ben Hassine etudie en com- pagnie de Rabbi 'Amram Diwan dans la yeshiva organisee par son ami Zikhri Ben Messas, dans son domicile (1:12 ,אוצר המכתבים). Nous trouvons de meme uneyeshiva chez le riche commergant Ya'aqov Guedalia, a Mogador (משא בערב, p. 120)., et chez Rabbi Abraham Pinto, a Marrakech (Yossef Avivi, ׳״קורא הדורות׳ ממראכש״, op. tit., p. 67).

[1]         Selon Yossef Messas, presque toutes les synagogues de l'ancien mellah de Meknes ont servi de yeshiva a un moment ou a un autre (.(1:18-39 ,אוצר המכתבים

         A la meme epoque, les yeshivot de Jerusalem ne comptent pas plus de dix etudiants chacune (cf. Gerard Nahon, "Yeshivot hierosolymites du XVIIIe siecle",in Les Juifs au regard de I'histoire, Melanges en I'honneur de Bernhard Blumenkranz [Paris, 1985], p. 319). Au XIXe siecle, les cinq yeshivot de Fez n'ont que quatre a sept etudiants chacune ("אגרת יחס פאס", op. tit., 1:92). Au XXe siecle, la yeshiva renommee de Rabbi Yishaq Sebbag, a Meknes, n'en compte pas davantage

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-המוסד דאג שפעיליו יעצרו במרוקו

המוסד דאג שפעיליו יעצרו במרוקו

בינואר 1961 טבעה ספינת העולים אגוז בחופי מרוקו. חודש לאחר מכן פירסם המוסד כרוז בשם הקהילה היהודית המאשים את מרוקו בטביעה. שליחי המוסד ביקשו להדביק את הכרוז על קירות ליד תחנת המשטרה בער מכנאס. שני פעילים נתפסו, עונו קשות ונאלצו למסור את כתובות חבריהם. כאשר ביקשו שאר הפעילים להסתתר או לבוח לפי הנחיות מראש, נמסר להם על ידי שליחי ישראל: "שבו בבתיכם. אל דאגה. אנחנו שולטים במצב". רוב השליחים ברחו ממרוקו או הסתתרו בבתים שיגאל בן נון 2ל ההנהגה היהודית. הפעילים שלא הסתתרו ולא ברחו נעצרו ועונו. שניים מהם רפאל ואקנין ומרסל רואימי מתו אחרי זמן מה מעינויים. הרשת של המוסד התמוטטה. משטרת מרוקו לא מנעה מן השליחים לברוח. 
האם סוכני המוסד הפקירו את פקודיהם וברחו לנפשם?
האם המוסד היה מעוניין שהפעילים היהודיים יעצרו?
לשם מה היה המוסד זקוק למעצרים אלה?
נושא זה נדון במחקר מאת ד"ר יגאל בן-נון שפורסם בימים אלה בספר מטעם אוניברסיטת בר אילן

 

המקובלים במרוקו

 

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.

יעקב אפרגאן ( אלפרגאן הצורף ( היוצר ). בן יצחק המכונה אבן סנה.מאות 16-17. חי בתרודאנת, ממנה יצא בשנת שנ"חבגלל המגפה. היה תלמידו של רבי משה בן מימון אלבאז, בעל " היכל הקדש ". כם מצטט בהערצה את חברו, רבי יצחק הכהן בעל " גנת ביתן ".

חיבר ספר " פרח שושן ", פירוש על מסכת אבות על פי הקבלה. חיבר גם " מנחה חדשה " בשנת שע"ט והוא ספר פירושים קבליים לתורה. נזכרים בו חיבורים קבליים רבים

הספר " פרח שושן "

רבי יעקב איפרגן, מגדולי תלמידיו של הרמב"ם אלבז, גדל בעמק הסוס בדרום מרוקו. בחבל זה, חבל הסוס, צמח לו חוג של תלמידי חכמים מקובלים המלומדים בפרד"ס, סביב רבם הנערץ רבי משה בן מימון אלבאז, מחבר הספר " היכל הקודש, פירוש לתפילה, לשבת, לראש חודש ולימים טובים על פי הקבלה והזוהר הקדוש ו "פרח שושן "  פירוש ההגדה של פסח על פי הסוד.

כמו כן קרוב לוודאי שרבי יעקב למד אצל רבי יהודה חנין, שמשמעויותיו ומכתביו הוא מרבה להביא בחיבורינו זה. רבי יהודה חיבר את החיבורים הבאים : מנחת יהודה ", " עץ החיים " ו | ספר האור ". כו מזכיר רבי יעקב את מורו – חבירו רבי יצחק הכהן מחבר ספר " גינת ביתן "

בהקמה חמנחה חדשה, מכנה רבי יעקב את עצמו " יעקב צורף בן כבוד מורי יצחק המכונה אבן סנה, וכן " יעקב בן רבי כבוד מור אבי בר סבעון המכונה בו יפרגאן ממדינת תארודאנת ". מכאן אנו למדים שהרב יעקב איפרגאן כונה בשם הצורף, אולי בהיותו עוסק בהצלחה רבה בחכמת הצירוף ?

אחד מאבותיו נקרא בשם סבעון ונתכנה בו יפרגאן. יתכן ורבי יעקב השתייך למשפחת המקובלים הנקראת הסבעוני. במשפחה זו פגשנו כמה חכמים מקובלים: רבי אהרן הסבעוני בן רבי ישועה מסאלי. הוא אשר הוציא לאור את " היכל הקודש " לרבי מימון בן משה אלבאז, בתמיכת רבו, הרב יעקב סספורטאס ואף כתב עליו הגהות על פי דברי האר"י ז"ל.

רבי אהרן נלחם, לצד רבו, בקיפות בשבתאות. כן חיבר בי אהרן ספר דרשות ".מאבותיו היה קרוב לוודאי, רבי דוד הסבעוני בר אהרן מסאלי, מחבר " טוב רואי " – דרושים. רבי דוד, נכדו של רבי דוד הנזכר, חיבר ספר " נאום דוד " – דרושים וספר פסקי דינים.

רבי ראובן הסבעוני ובנו רבי שלם היו מרבני סאלי, ממנו נותרו כמה קינות " במלכי רבנן " נכתב כי נראש שמו חתום בפסק דין בשנת הת"צ עם הרב המשבי"ר. רבי מרדכי בר דוד בן סבעון מחכמי דרעא, דרש מילי דאגדתא ממאמרי חז"ל וביארם על דרך הסוד.

רבי מרדכי אסבעוני בן רבי יעקב בן רבי משה כתב " פרשת מרדכי " פירושים לתורה על דרך הסוד. ס]פרו הודפס בשנת התרצ"א. באופראן ישב לפני שלוש מאות שנה, המקובל יעיש בר יחיא בר סבעון אשר קיבץ כתבי יד בקבלה וביניהם קטע מחיבור " מאורי אור " לרבי דוד דרעא הלוי.

על גדולתו של רבי יעקב, ניתן ללמוד מתורתו, אך גם קורות חייו יעידו על מעלותיו כתלמיד חכם, מקובל ויוצר דגול. שני חיבוריו " פרח שושן " ו " מנחה חדשה ", חוברו על ידו בתקופה רשה לו ולקהילתו. בתקופה זו נגזרו עליהם גלות, טלטולןים וייסורים רבים. בהדמתו ל " מנחה חדשה " הוא כותב :

אמנם מרוב הצרות התכופות עלי, נדלדלה ידי מרוב העניות ודוחק השעה ומחסורן כיס הקשה מכולם. גם נעדרו סיבות ההכנות, לסיבת האוייבים המורדים אשר באו לארצנו ונחלצנו אנו והקהל יצ"ו בחצר אחת מגדולי הכפר, אשר היינו בו תושבים כמו חמש עשרה שהנ לגלותנו ממדינת תארודנת, לסיבת המגפה בשנת משי"ח לפ"ק – שנת השנ"ח – 1598.

ויהי כאשר ישבנו בכפר אקא והיינו יושבים בהשקט ובטח ושלוה, ימים ושנים ובאו האויבים ולחצונו בחצר הנכרת עשרה ימים והחצר סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא ואחר כך גברה ידי אויבנו וישפכו סוללה על החצר ובואו במערות ובמחילות עפר תחת הארץ וישמו גופרית ואש תחת יסודות החצר.

וישלחו אא תחתיה ותבקע האדמה ותפול החצר וימותו כמה וכמה אנשים…ואנחנו נמלטנו בחסד האל יתברך עמנו…ואחר כך עוד הגלונו האוייבים עמהם…והלכנו עמהם בגלות עד כפר תאמגרת…אמנם עוד נתפסתי שם לבדי וענו בכבל רגלי ופדיתי נפשי בממון רב וברחתי…..

ארצה ברבראי וגרתי שם שנה תמימה…ונסעתי משם לכפר אופראן יע"ה…ועוד טמנו לי רשעים פח ללכדני ונסעתי משם עד לכפר אקא ".

תאמגרת היא תאמאנרת, עיירה בחבל הסוס, בה ישב רבי יצחק סוויסא המוציא לאור של " מערת שדה המכפלה " לרבי משה אבן צור, אקקא זהו כפר קדום, אף הוא העמק הסוס, בו נודע הצדיר רבי יששכר בכל המעיין.

כל הגלויות שעבר רבי יעקב, לא נתנו לו מנוח. ספרים רבים בוודאי לא יכול היה לקחת איתו. צריך היה רבי יעקב, לנטוש את בית מדרשו הקבוע ולהיפרד מרבותיו ומחבריו החכמים. דברים קשים אלו היו מפריעים מן הסתם למחבר רגיטל, היו מונעים אותו מלכתוב, או לפחות, היו מאפילים על יצירותיו.

לא כך הדבר אצל רבי יעקב היוצר הדגול. שני חיבוריו, על התורה ועל פרקי אבות, על דרך הפשט והקבלה, הם חיבורים חשובים ומעמיקים ובהם השתמש הרב במקורות רבים, לעתים על פי זכרונו. 

המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר

ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.

המכון למורשת יהדות מרוקו.

הרב משה עמאר

הרב אליהו עצור

מר משה גבאיהמשפט העברי

ואנו מקימים כל הנשאר כתוב בזאת התקנה, בסדר ואופן הכתוב ברור באורן בה. גם מה שעד היום לא הורגל כמו הצוואה, ומתנת ש״מ שיעשו מכאן והלאה שלא בפני דיין או חכם העיר הנמנה עם הדיינים לדין, ועלינו לחקור ולידע כי דיין או חכם היה בתוכם. והוספנו ואמרנו שצריך שתהיה מקויימת מחכם או דיין העיר ידוע

כ. עוד ראינו להוסיף ולתקן בקיעי עירנו, ששום מתנה בכללות, שיראו ב״ד אשר יהיו בימים ההם שנעשית בערמה להבריח נכסיו מן הראוי להם. הואיל וחב לאחרים, לא יחרוך רמיה צידו, ולא תעשינה ידיו תושיה, אם אם ימצאו פוסקים סומכים את ידו, כיון שראינו כמה מרמות נעשות בכל יום, והשעה צריכה לכך. כ״ש כי אל אשר יפנה הרא׳׳ש ז׳׳ל אחריו אנו הולכים וכדאי הוא לסמוך עליו.

כ״א. וכן אנו מוסיפים לתקן מפני שלא תנעול דלת בפני לווין, שיגבה המלוה כל חובו מן היתומים אפילו קטנים, ואף אם הגיע זמן הפרעון בחיי אביהם. וכל מה שהוספנו הוא לשטרות הנעשים להבא. כי מה שהיה הוא שיהיה בלשון הכתוב בו.

כ״ב. גם כן תקננו כי כל בעל חוב אשר יאסור את בעל נשיו לא יכניסנו תחת מנעול, אף אם יהיה כתוב בשטר שיכנס במאסר שירצה מוציאו, זולת אם גזרו עליו בנדוי שלא יצא מבית הסוהר בלי רשות הנושא בו ויצא. או אם אמור לברוח. עד יתן ערב בעדו שיפרע הוא אם יברח. זהו מה שראינו לתקן ביושר לחזק כל בדק ולגדור כל פרצה וה׳ סביב לעמו. ולאחזוקי מילי דלעיל ולראיה, חתמנו שמותינו פה בעשור הראשון לניסן המכובד, משנת חמשת אלפים ושלש מאות וחמש ליצירה בפ׳אס יע״א וקיים.

עד כאן תופס הנעתק מהתורף והגהנוהו ומצאנוהו על נכון, והיו חתומים על התורף החכמים השלמים נוחי נפש ז״ל, הלא המה החכם כמה׳׳ר נחמן אבן סונבאל ז״ל, והחכם כמה׳׳ר יצחק בכה״ר יוסף נהון ז״ל, והחכם כמהי׳ר יוסף טובי ז״ל, והחכם כמה״ר אברהם חאג׳יז ז״ל, והחכם כמה׳׳ר יהושע קורקוס זי״ל, והחכם כמה׳יר יוסף בכה״ר משה מונדה ז״ל, והחכם כמה״ר שמואל אבן דאנאן ז״ל בכה׳׳ר מימון ז״ל, והחכם כמה״ר אברהם עוזיאל ז״ל, והחכם כמה׳׳ר שם טוב בכה״ר יעקב אמיגו ז׳׳ל, והחכם כמה״ר יצחק דונדון ז״ל, והחכם כמה״ר שמואל חאג׳יז ז׳׳ל, והחכם כמה׳׳ר אברהם אלמושנינו ז״ל, והחכם כמה״ר אברהם ביטון ז׳׳ל, והחכם אברהם אוג׳ואילוס ז״ל.

וס״ל כתוב אני אברהם באלאנסי הסופר יצ״ו נוטיפ׳יקו, במאמר החכמים השלמים יצ״ו, לה הסכמה אריב׳ה קונטינידה בחמשה בתי כנסיות יב׳׳ץ של המגורשים יצ״ו, בזמן הכתוב לעיל. ולפי שכן הוא האמת, לראיה חתמתי שמי פה וחתום הסופר הנזכר.

ובגב. שטר התורף הנז' נמצא כתוב נוטיפ׳ יקאדה הסכמה זו בבתי כנסיות יב״ץ של התושבים יצ״ו על יד החכם השלם כמה״ר שמואל אבן דאנאן נר׳׳ו בכה״ר החכם השלם כמה״ר מימון זלה״ה, אי לה ריסיב׳י ולראיה חתמתי וחתום הסופר הנז׳ ע״כ.

ואנו החתומים העתקנו כל זה כמאמר ב״ד יב״ץ אחר שנתאמתו להם ולנו החתימות הנז׳ כולם, ולראיה חתמנו פה. יובן קצתם הכרנו חתימותיהם וקצתם נתקיימו חתימותיהם מפי הדור חכמים יצ״ו. ולראיה חתמנו פה במאמר ב״ד יב׳׳ץ וחתומים החכמים השלמים כמה״ר יעקב אבן דאנאן ז״ל וכמה״ר מכלוף בן אסולין זלה״ה.

אייר ש״י.

עוד בתקופת הגאונים פרח בצפון אפריקה מרכז רוחני גדול שהדיו נשמעו למרחקים וזכה להוקרתם של גאוני בבל והוא היווה כחוליה מקשרת בין יהדות המזרח וראשיה לבין יהדות המערב – ספרד. כאשר החלה להתדלדל סמכותו של המרכז הרוחני העולמי של היהדות בבבל, לתקופת מה המרכז הרוחני בצפון אפריקה תפס את מקומו בכמה בחינות.

טופס הסכמה הכתובה שהיא כדת וכהלכה כפי מנהג פ׳אס יע״א.

כ״ג. עלא קאדר אין כאן מנהג איל קהל קדוש קהל פ׳אס אלבאלדיין ישצ״ו אין כול יהודייא אין תזווז ת״א ייזידו פ׳י איל נדונייא איל תולת ועאלא האדא אסתעדו אן ואקת חזי תתכ׳לץ׳ פ׳י כתובתהא תכ׳לי אלתולת מן אל כתובה וליום נחו כ׳מסי ועסרין אסנא בחתנאהא עלי׳ אלמנהג אן נחן נוג׳דוה מכתוב ולא ציבנאשי ופ׳י דאליך לוקת ג׳רדנהא וכתבנא איל הסכמה ושהדוהא איל חכם ושבעה טובי העיר וכאנת ענד איל נזכר בספר הזכרונות אלדי אלקהל ישצ״ו. ואל אן בחתנא עליהא ומא ציבנאש׳י לקד אן צ׳אעת ועלא קד אנא מוג׳ב שראעי אן אל מנהג יכון כתוב וחתום. לדאליך כתבנא האדא לזכות הקהל במאמר הקהל יצ״ו ובפני ראשי הקהל הקדוש ראשי התושבים באיין כל יהודייא אלמנה די תזי תתכ׳לץ׳ מן כתובתהא אן הייא תכ׳לי אתולת מן ג׳מיע מא יכון פיי כתובתהא עלא קד אן כא יזידו אתולת פ׳י לקימא דאל אנדונייא כמא קולנא אן האכדא כאן מנהג אבותינו והא כדא אוג׳דנא פ׳י הרמב׳׳ם ז״ל. והאדא כצ׳א מנהגות רבות יש בנדונייא יש מקומות שנהגו שיכתב בכתובה הנדונייא יתר על דמיה בשליש או בחומש או במחצה כגון שהיתה הנדונייא מאה וכותבים שהכניסה מאה וחמשים כדי להרבות בפני העם. וכשתבוא לגבות הכתובה לא תגבה אלא המאה. ויש מקומות שנהגו לפחות וכו׳ הכל כמנהג המדינה ונחנא אליום ג׳דדנאה מעמד אן הייא חוג׳א משהורא ומערופא ענד אל כול עאוודנא ג׳דדנאהא ושהרנאהא באש׳ תכון כתובה וחתומה כמא כאנת מן קדים כימי עולם וכשנים קדמוניות ולדאלן קיידנא שהאדתנא הנז׳ לזכות הקהל יצ״ו ולראיה חתמנו פה בעאד מה קרינאהא עלא אלקהל בבית הכנסת ביום השבת בעוד ס״ת בתיבה וואפקו אלקהל אל כול עלא דאלך ביום חמישי בשבת ר״ח אייר שנת הש״י וסימניך להנחיל אוהבי י״ש לפ״ק ע״ב. וחתומים החכם השלם ה״ר שמואל בן דאנאן בכה״ר מימון ז״ל. והחכם ה״ר שמואל בן דנינס ז״ל. והחכם ה״ר אפרים בר נחמיה אל הכהן ז׳׳ל. והחכם ה״ר משה בר שלמה בן אטויל ז״ל. והחכם ה״ר יוסף אל חדאד ז״ל. והחכם אברהם בן רמוך ז״ל. והחכם ה׳׳ר חיים קורקוס ז״ל. וה״ר שמואל בר יצחק פראוניל ז״ל. והנגיד המעולה ה׳׳ר יעקב רותי ז״ל. והיקר רבי מסעוד בן צפט נ׳׳ע. והיקר ר׳ משה אנפאוי נ״ע. והיקר ר׳ יעקב בן סיניור נ״ע. והיקר ר׳ שמעון ן׳ צפט נ״ע. והיקר ר׳ חנניה בן עזיז ן׳ מייארה נ״ע. ע״כ טופס שהעתקנו והגהנו מן התורן! תיבה בתיבה ונמצא על נכון ונתאמתו לנו קצת החתימות מפי סופרים ומפי ספרים וקצתם הכרנו חתימתם. ולראיה חתמנו פה במאמר ב״ד יב״ץ וחתו׳ החכמים השלמים כה׳׳ר יעקב ן׳ דאנאן ז״ל וכה״ר מכלוף אסולין זלה״ה.

שנת י״ש בחדש אב הנחמות.

כ״ד. טופס העתקה אחת על ענין פרעון כתובה שהיא כדת וכהלכה, ואעפ״י שתבעה כתובתה בב״ד לא הפסידה מזונותיה כי אם עד שתגבה כתובתה.

אנחנו החתומים אחרי ראותינו תביעת הכבודה לאה חנה אלמנת הנגיד המעולה ה״ר שם טוב ן׳ רמוך נ״ע, שבקשה ממנו החתומים חכמי קהלות הקדש פ׳אס יצ״ו, שנצוה להגבות לה כל כתובתה במושלם שיש לה נגד בעלה הנז', מסכום שש מאות אוקיות כסף. והנגיד המעולה הי׳ר שאול בן רמוך יצ׳׳ו השיב, שלא תגבה לאה חנה הנז׳ כי אם שני שלישי כתובתה. ואנו החתומים ראינו שטר כתובתה וראינו העדת העדים אשר הועדו בין שתי הכתות, ונשאנו ונתננו בענין וראינו שדבר זה תלו אותו חכמים ז״ל כמנהג. ועל הענין הזה בעצמו אמרו במשנה במס׳ כתובות רשב״ג אומר הכל כמנהג המדינה. וכדבריו פסק הרמב״ם ז״ל, מנהגות רבות יש בנדונייא יש מקומות שיכתבו בנדונייא יותר על דמיה בשליש, או בחומש או במחצה. כגון שתהיה הנדונייא מאה וכותבים שהכניסה מאה וחמשים, כדי להרבות בפני העם, וכשתבוא לגבות לא תגבה אלא מאה, ויש מקומות וכוי. הנושא סתם, כותב ונותן כמנהג המדינה. וכן היא שפסקה להכניס נוהגת כמנהג המדינה. וכשתבוא לגבות כתובתה, מגבין לה מה שבכתובתה כמנהג המדינה. ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן, מנהג המדינה עיקר גדול, ודנין על פיו. והוא שיהיה מנהג פשוט בכל המדינה עכ״ל. וכן פסקו כל הפוסקים אין חולק. ומאחר שנתברר עפ״י עדים שמיום שישבו בעיר הזאת, ידעו שמנהג פשוט וברור הוא, שכשמגבין התושבים לאלמנה שטר כתובתה הם פוחתים לה שליש. לכן אנו גוזרין שלא תגבה לאה חנה הנז׳, כי אם שני שלישי כתובתה לבד. ולפי שלאה חנה הנז׳, כשתבעה כתובתה בב״ד אמרה שאם יתנו לה פרעון הראוי לה משטר כתובתה מיד מוטב, ואם אין שלא תפסיד תנאי מזונותיה, מחמת שעמדה בב״ד. אנו גוזרין שכל זמן שלא תגבה ב׳ שלישי בכתובה, שתוכל לאה חנה הנז׳ לתבוע מזונותיה. ובסדר הזה אנו גוזרין על כל שטר כתובה שהיה כתוב בה כדת ובהלכה. לפי שכל זה עשינו אחר הדרישה והחקירה והעיון, שדרשנו וחקרנו ועייננו שכך הוא הדין, וכן היו דנין בכל בתי דינין מקדם קדמתה, וכן יעשו לדורות. ולא יהיה רשות לשום ב״ב לשנות ממה שכתוב בפס״ד זה, בשום זמן. ולפי שכך גזרנו. ולראיה ח״פ בכ״ב לאב יה״ל משנת י״ש לפ׳׳ק וקיים, והפרעון יהיה בזה האופן, אם הניח הבעל מעות, תגבה במעות. ואם לא הניח מעות, והניח מטלטלין, תגבה מטלטלין. ואם לא הניח מטלטלין, תגבה ממקרקעי, וממטלטלי וממקרקעי שוה כסך ע״כ. והיו חתומים בו החכמים השלמים כה״ר נחמן ן׳ סונבאל יצ״ו. והחכם ה״ר יצחק בן יוסף נהון זלה׳׳ה. והחכם כה״ר שמואל ברכה מימון בן דאנאן זלה״ה. והחכם ה״ר שם טוב בן ה״ר יעקב אמיגו ז״ל. והחכם ה״ר אברהם עוזיאל יצ״ו. והחכם ה״ר כמה״ר יצחק דונדון והחכם ה״ר אברהם אוג׳ואילוס ז״ל. ע״ב הטופס ועדיו. ואגו החתומים העתקנו והגהנו זה הטופס מן התורף תיבה בתיבה. ולראיה שהעתקנוהו והגהנוהו חתמנו שמותינו פה

וקיים ע״כ. וחתומים ה״ר אברהם באלנסי הסופר. וה״ר דוד בן ר׳ סלימאן ן׳

סמחון זלה״ה. ועדי הקיום ה׳יר דוד אבן חיים. ור׳ שלום בר יוסף הלוי ז״ל ואנו החתו׳ העתקנו הטופס זה מהתורף ולראיה ח״פ עכ״ל. וחתומים החכמים השלמים, כה״ר שמואל בן דנאנן ז״ל. וכה״ר מכלוף בן אסולין ז׳׳ל.

חשון ב׳ שי״א.

הספרות הרבנית בצפון אפריקה-ש.בר-אשר

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

הרב יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

היצירה הרוחנית במרוקו – התקופה המסורתית 1700 – 1830

אחד הנושאים המאפיינים את היצירה הרוחנית במרוקו הוא העיסוק המרובה בהלכה על שלושת ענפיה המרכזיים : פסיקה, שאלות ותשובות, פרשנות התלמוד. אולם חכמי מרוקו לא הדירו את עצמם מיתר התחומים הידועים ביצירה הרבנית, לבד מהעיסוק בפילוסופיה ובמדעי הטבע. זאת ועוד, כל היצירה ההלכתית התפתחה מתוך זיקה מקיפה והדוקה להיסטוריה החברתית, הארגונית והמשפטית של הקהילה.

ואכן האוטונומיה הרחבה שחה זכו יהודי מרוקו מתגלית היטב בכמה ובכמה תחומים ובעיקר בשלושת הבולטים שבהם : " תקנות הקהל ", שכולם כמעט נתקנו בידי בתי דין, תקנות מקיפות בסדרי בתי הדין ופקידיהם, שו"ת בענייני הנהגה, נגידים, מיסוי, בתי כנסת, ועוד הרבה. נראה שבאלה נתייחדה קהילה זו מאחיותיה שבתוניסיה, שבאלג'יריה ושבלוב, ומקהילות רבות אחרות שבעם ישראל בתקופה זו. כמו כן זכתה קהילה זו למחקר ראשוני מפותח, כמעט בכל הנושאים של פרק זה, ולפיכך יהיה התיאור שלהלן רחב יותר לעומת שלוש הקהילות האחרות.

ראשית העיסוק בקבלה באזור מראכש

ההתפתחות החשובה ביותר בתחום הרוח באפריקה הצפונית בתקופה הנידונה הייתה התפשטות הקבלה מבית מדרשו של האר"י בצפת. למעשה, כבר בסוף המאה ה-17 נעשתה הקבלה לענף חשוב בחוכמתם של רוב רבני אפריקה בצפונית, ובמיוחד במרוקו. היא כבשה לבבות רבים במיוחד באזורים מבודדים ונידחים מבחינה גיאוגרפית, למשל, בדרום מרוקו.

ייתכן, שתופעה זו נובעת מכך שספרות הקבלה הרבתה לעסוק בנושאי הגלות והגאולה, ביאת המשיח וחישובי הקץ, נושאים שמילאו את חייהם של יהודי מרוקו, וייתכן, שהסביבה הברברית, שהייתה אפופה אווירה של מסתורין, בגלל העיסוק הרב של המרבוטים ( נזירים סגפניים מוסלמים במגרב ) בזאוויאות ( מעין מנזרים שבהם התבודדו נזירים סגפניים אלה ועסקו בתורת המיסטיקה המוסלמית ) השפיעה בדרל כלשהי על יהודי הדרום, במיוחד במרוקו.

אחד המרכזים החשובים של הקבלה באזור זה היה מראכש שבדרום מערב מרוקו. בקהילה זו חיו בסוף המאה ה-17 בראשית המאה ה-18 רבי אברהם אזולאי השלישי ורבי שלמה עמאר, שנודעו כמקובלים. עוד במאה ה-17 כתב רבי אברהם אזולאי חיבור על פי הרמ"ק – רבי משה קורדובירו – והאר"י " חסד לאברהם " וכן פירוש על הזוהר " אור החמה ". הוא נודע גם במעשי נסים ועסק בקבלה מעשית – כתיבת קמיעות לחולים, למרי נפש ולנשים עקרות.

הוא העמיד שלושה תלמידים, שאף הם עסקו בקבלה, רבי יעקב פינטו, רבי ישעיה כהן, רבי שלום בוזגלו, האחרון נודע בסדרת פירושיו על הזוהר " מקדש מלך ", " כיסא מלך ", ו " הדרת מלך " ועוד.

העיר סאלי שבחוף האוקיאנוס האטלנטי פעל בזמן הנידון רבי משה בן צור, ממשפחה בשם זה שפעלה בעיקר בפאס, שזכה לפרסום בעיקר בספריו " מערת שדה המכפלה ", : כלל חכמת האמת " שנכתב בחרוזים, על פי דרכם של האר"י ומהרח"ו – רבי חיים ויטאל – עם שני פירושים של המחבר. לאלה יש להוסיף את ההעתקה המסיבית של כתבי יד בקבלת האר"י ואת ההגהות המרובות של חכמי מרוקו.

היו גם מעטים כמו רבי משה אבן מוסא, שנולד במרוקו ונדד על פני אלג'יריה, תוניסיה, איטליה, מצרים וארץ ישראל – שביטלו לחלוטין את ערכו של לימוד התורה לעומת חכמת הנסתר. רבי משה יצא חוצץ נגד חכמי דורו במאה ה-18 שעשו את הקבלה, חכמת האמת, לפי דעתו, לעיסוק טפל בפני לימוד ההלכה, והוא כינה את העוסקים בתלמוד טועים ומטעים. יש לחזור ולציין שהיה זה מקרה חריג, ובדרך כלל החזיקו חכמי מרוקו ואפריקה הצפונית בכלל בקבלה בצד עיסוק נרחב בתורה שבעל פה. 

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.הסלקציה 2

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך

עליית יהודי מרוקו בשנים 1948 – 1951.

בסקירתו על יהודי מרוקו בינואר 1952 ציין מנהל מחלקת העלייה ממרוקו, זאב חקלאי כי לעומת מצבם הביטחוני היציב בערים הגדולות – שם פעלו הצבא והמשטרה הצרפתית – קשה ביותר מצבם הביטחוני בעיירות ובכפרים, בעיקר בדרומה של מרוקו, ורבים מהם חוששים לחייהם ממש.

כבר בדיון הראשון של הסוכנות בדצמבר 1948 על מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו נכתב : " הם חיים בפחד תמידי ואין הם בטוחים שפרעות אוג'דה וג'ראדה לא יחזרו שנית.

במושב הראשון של הוועד הפועל הציוני, בספטמבר 1948, קרא הוועד לאומות המאוחדות להגן על היהודים בארצות ערב – לאחר המהומות והפוגרום באוג'דה ובג'קרדב שבמרוקו, שבהם נהרגו 41 יהודים, וכן לעמוד על זכותם לעזוב את ארצותיהם לארץ ישראל. ובקול קורא יצא הוועד הפועל הציוני ליהודי ארצות ערב :

" לאחינו בארצות ערב ייאמר : ממדינת ישראל שלוחה לכם ברכת אחיכם, אזרחי ישראל וציוני התפוצות. שערי מדינת ישראל פתוחים לפניכם, התאוששו אזרו כוח, התכוננו ליום בו ישתרר השלום ותיפתח גם לפניכם הדרך לעלייה, לעבודה ולהשתרשות באדמת המולדת, ששמרתם לה אמונים כל דורות גלותכם, חיזקו ואימצו "

תחילתה של הסלקציה.

במושב הוועד הפועל הציוני, בין 22 באוגוסט ל-3 בספטמבר 1948, מציין הוועד הפועל לשבח את הסוכנות על מאמציה להעלות עולים מכל העולם, אך על העלייה ממרוקו נאמר :

" עתה נעשים סידורים עם השלטונות הצרפתיים, לפתיחת עלייה ישירה ממרוקו לצרפת ולהפסקת האפשרות ליציאתם הבלתי מכוונת דרך אלג'יר – אלג'יריה -. על ידי סידור זה תהא האפשרות להפעיל במקום ועד ארצישראלי לבחירת העולים, להעביר את המועמדים בביקורת רפואית לפני אישורם לעלייה ולהסדיר את עלייתם במכסות חודשיות לשם רגולציה.

אך עקב הצורך בהתארגנות מתאימה החלה מדיניות זו להתממש רק בשנת 1950. בנובמבר 1948 כתב ד"ר א' נדר, מהמחלקה לענייני יהודים במזרח התיכון, אל מחלקת העלייה :

ברצוני להעיר את תשומת לבכם לעובדה כי מפי באי הכינוס הושמעה ביקורת על הפלייה מארצות המזרח, הן בנוגע למימדיה שאינם מתאימים למצבת החמור של היהודים בארצות אלו, בנוגע לתנאי עלייתם ודרכי קליטתם שהעולים מהמזרח התיכון ומאפריקה הצפונית ".

הסוכנות היהודית הקצתה מכסות עלייה קטנות ליהודי צפון אפריקה בכלל וליהדות מרוקו בפרט. כך עולה ממכתב שנשלח מהמחלקה לענייני המזרח התיכון למחלקת העלייה :

" בתוכנית מחלקת העלייה של הסוכנות לשנת 1949 מופיעה צפון אפריקה על שלוש ארצותיה ב-32.000 עולים. לא ברור לנו על מה מבוסס המספר הזז…שאינו הולם לא את הצרכים ולא את האפשרויות…יש לראות את חופש פעולותינו – חופש יחס – בצפון אפריקה כזמני…על כן יש לעשות מאמץ עליון במשך השנה הזו להעלאת יהודי צפון אפריקה ".

פנייה זו הייתה נאיבית מאוד, שכן בשנת 1949 לא יכלה מדינת ישראל להעלות את כל יהודי צפון אפריקה ; אך בד בבד היא מצביעה על מכסה נמוכה מאוד ליהדות צפון אפריקה, שכן הריבוי הטבעי בשנה של יהדות מרוקו עמד אז על כ-4.5% בשנה, דהיינו קרוב ל-12.000 נפש. וכך, עקב הקטנת המכסות בשנת 1949 ליהדות צפון אפריקה עולו לארץ רק 16.363 יהודים מכל שלוש הארצות.

באוקטובר 1950 עד מרץ 1951 – יעלו משלוש מדינות צפון אפריקה 3.000 יהודים, ובכלל סך זה מעליית הנוער ; וליהודי מרוקו הוקצתה מכסה של 900 נפש לשישה חודשים, כולל מעליית הנוער, דהיינו 150 לחודש.

ביולי 1950 אמר ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל :

השבוע הגיע הטרנספורטר הראשון של צעירים מצפון אפריקה…הם באים בייחוד ממרוקו וחלק מטוניס – תוניסיה – ההוראה היא לקחת רק צעירים בריאים, פרט למחלות הטראכומה – מחלת עיניים – שחושבים לרפאו כאן, אם יתברר שאין זה כך, נפסיק עלייה זו.

הנה כי כן ראש מחלקת העלייה מבהיר, שמדיניות העלייה מצפון אפריקה היא של צעירים בריאים.

באוגוסט 1950 כתב יצחק רפאל לראש מחלקת העלייה בתוניס, ובו הוא דורש לשמור בקפדנות על המכסות החודשיות הנקבעות במרד בפאריס, ולא לשלוח למרסיי יותר ממספר זה.

בתקופה העלייה ההמונית בוצעה הסלקציה בשתי דרכים : האחת – סלקציה בין גלויות. מבין כל גלויות העולם הוקצו ליהדות צפון אפריקה מכסות עלייה נמוכות, וללא שום פרופורציה למספר היהודים באותה גלות. כך, למשל, הועלו בתקופה זו ממרוקו 20.112 נפש, המהווה פחות ממחצית הריבוי הטבעי שם. כלומר יהדות מרוקו לא רק שלא קטנה – אלא אף גדלה.

הדרך השנייה בביצוע הסלקציה הייתה " הברירה הרפואית ". מאחר שהמכסות היו נמוכות ממספר המועמדים לעלייה ( ב-4 בנובמבר 1951 אמר מנהל מחלקת העלייה, יצחק רפאל : " רק בקזבלנקה רשומים לעלייה היום 35.000 שמהם 15.000 קיבלו אשרות על ידי משרדי הממשלה.

ניתן היה לבחור את המועמדים היותר פרודוקטיביים והיותר בריאים. ואכן, המחלקה הרפואית של מחלקת העלייה ממרוקו, בראשות ד"ר שניצר – היא שביצעה את הסלקציה הרפואית. כפי שסיכם יצחק רפאל את העלייה בשנת 1951 : " מכל הארצות עלו ללא סלקציה, למעט צפון אפריקה ופרס.

למען האמת יש לציין, כי עקב האנדרלמוסיה, ששררה אז בארץ בתחום העלייה והקליטה, עלו בשנים 1948 – 1949 ממרוקו 8.000 יהודים ללא סלקציה ; אך בשנים 1950 – 1951 עלו משם 12.112 יהודים לאחר סלקציה רפואית.

ארבע סיבות עיקריות לסלקציה ביהדות צפון אפריקה בתקופה זו :

1 – עם הקמת המדינה היה פוטנציאל העלייה מכל הגלויות גדול, ועל כן ניתן היה לקבוע סדרי קדימויות. עדיפות ראשונה – לשארית הפליטה ; ועדיפות שנייה – ליהדות בבל, תימן ולוב, הנמצאות בסכנה.

2 – הקשיים הגדולים שנוצרו בארץ עקב הכפלת מספר תושביה בתקופה כה קצרה.

3 – הדימוי  הסטריאוטיפ – השלילי של יהודי צפון אפריקה בכלל, ויהודי מרוקו בפרט.

4 – החשש משינוי דמוגראפי – החל משנת 1950, שייתן למדינה אופי לבנטיני נחשל.

Une histoire de familles-J.Toledano-Aflalo

 

une-histoire-fe-famillesJoseph Toledano

Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte 1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel.

Diplomate au Ministere des Affaires etrangeres, chef de cabinet du Ministre des Affaires etrangeres, chef de cabinet des P.T.T charge d'information a l'Organisation Sioniste Mondiale.

Auteur de 8 livres sur l'histoire et le patrimoine culturel du judaism nord-africain en general et marocain en particulier, en francais et en hebreu.

Aflalo

Nom patronymique d'origine berbere, sans doute indicatif d'une origine. Le ksar fortifie d'Afelilo, dans la vallee de l'oued Outat dans le Sous, au sud du Maroc, autrefois a forte population juive formee, selon certaines sources, par des Berberes convertis au judaisme aux premieres siecles de l'ere chretienne, avant la conqutete arabe

David Corcos confirme cette explication ajoutant que le nom du village d'Oufran, dans le Sous, considere traditionnellement comme ayant abrite la premiere communaute juive de l'histoire du Maroc, deriverait de Afelilo, terme berbere designant les villages juives fortifies dont il restait encore au debut de ce siecle quelques ruines.

Effectivement, les Aflalo furent parmi les premiers habitantsjuifs connus du village d'Oufran dans l'Anti Atlas, au sud est de Mogador. Le rabbin Eisenbeth en donne une autre interpretation avec la meme origine berbere : desert sans eau, et y trove un rapprochement avec la region du Tafilalet, dont  deriverait le nom.

Cette hypothese ne resiste pas a l'examen phonetique ni demographique ; il n'y a historiquement pas detrace de cette famille dans cette region du sud est du Maroc. Au milieu du XIXeme siecle, quelques membres  de cette garnde famille du Sous ont emigre vers l'Algerie, l'Angleterre et le Bresil – Amazonie .

Une descendante de la famille, habitant les Etats-Unis, Jacqueline Huhem. A etabli un arbre genealogique detaille d'une des branches de la famille , celui des descendants de Jacob Aflalo et de Hanna Assouline, maries a Fes en 1860.

Cette branche de la famille Aflalo de Fes s'était illustree au XIXeme siecle comme bijoutiers et joalliers de la cour imperiale. Au XIX ieme siecle, nom moyennement repandy, porte au Maroc – Fes, Sefrou, Rabat, Mogador< marrakech, Tanger, Ouarzazay, Agacir, Casablanca – et en Algerie – Oran, Mascara.

Rabbi Messod Aflalo

Rabbin enterre dans le cimetire d'Oufran, longtemps consudere – a tort – comme le pkus antique lieu se sepulture juif du Maroc, remontant aux premiers siecles de l'ere chretienne. C'est ainsi que la date de deces indiquee sur sa pierre tombale est 653.

L'erreur vient qu'on a oublie que, bien souvant dans la datation hebraique ancienne, on omettait le millenaire et qu'en fait, il faut lire 1653 et non 653

Rabbi Mimoun Aflalo

Dirigenat de la communaute juive de la Zaouia du Dlila dans le Tadla, au sud du Maroc, alors reputee pour sa richesse. Dans la lutte sans merci contre le pouvoir des confreries religieuses, le fondateur de la dynastie Alaouite, le sultan Moulay Rachid, decida vers 1666 de rase la ville et donnaquelques jours a la population juive pour l'evacuer et emporter sea biens.

Sous la direction de rabbi Mimoun et de Yaacob Bensimon, pkusieurs centaines de sea habitants vinrebt s'installer a Fes ou ils voulurent maintener leur autonomie. Le grand rabbin de la ville, Vidal Sarfati, mit a leur disposition le toit de sa maison pour y construire leur propre sunagogue et une ecole religieuse.

Les membres de cette communaute allaient jouer un role important dans la propagation de la foi dans le faux Messie Shabtai Zvi, considerant leur propre evil comme un signe annonciateur des temps messianiques. Apres la crise messianique, ils commencerent a se fondre dans la communaute. C'est ainsi que rabbi Mimoun fut invite a se joindre au tribunal rabbinique preside par rabbi yehouda Ouziel.

Son fis Saadia, fut egalement rabbin juge a Fes, et un des sigantaires de la Takana de 1718 reglementant les quetes pour la Terre Sainte.

Rabbi Yehoshoua Aflalo

Rabbin celebre a Agadir au milieu du XIXeme siecle.

Mordekay Aflalo

Avec son frère Moussa, il fut au cours de la premiere moitie du XVIIIeme siècle , un des negociants les plus prosperes a Agadir, alors le principal port du sud du pays. Selon David Corcos, ils initierent le gouverneur du sous, le futur sulatan Sidi Mohamed Ben Abdallah 1757 – 1790 a la politique des nations chretiennes et lui demontrerent les avantages du commerce maritime pour financer le Maghzen.

Lorsqu'il monta sur lr trone, le nouveau souverain, converti aux idees mercantilistes, decida de favoriser le developpement du commerce international. Mefiant de l'esprit de l'independance des gens d'Agadir, il decida de fonder un nouveau port, entierement domine par le Maghzen : Mogador, ordonnant la femeture du port d'Agadir

Aharon Aflalo

Fils de Mousaa, dit Elgadiri ( l'originaire d'Agadir ). Il fut choisi par le conseiller juif du sultan Sidi Mohamed Ben Abdallah, Samuel Sumbel, parmi les dix premiers marchands du sultan charges de developper le port de Mogador, construit en 1766, et munis dans ce but par le sultan de privileges financiers et fiscaux exceptionels, relevant directement de sa seule juridiction.

Fort de son influence a la Cour, il reussit a imposer comme premier rabbin de la jeune communaute son parent rabbi Yahya Aflalo. Aharon reserva au culte la plus vaste piece de la maisom mise a sa disposition par le sultan, qui devint ainsi le premier centre de culte juif de sa nouvelle ville.

Shalom Aflalo

Grand commercant ne au Maroc installe en 1790 a Gibraltar qu'il quitta lors du grand siege pour Londres, ou il fonda une nouvelle branche célèbre de la famille.

Makhlouf Aflalo

Un des malheureux heros de la sinistre affaire " affaire de Safi ". Accuse avec trois autres juifs de la ville de l’empoisonnement du percepteur des douanes espagnol au port de Safi en 1963, il fut soumis a la torture et condamne a mort.

Sous la pression des Espagnols, les autorites marocaines executerent les deux premuers accuses a Safi et Tanger. Makihlouf dut d'avoir la vie sauve a l'intervention de Sir Moses Montefiori, appuye par l'Angleterre. ( pour plus de details, voir Wizman )

Voila l'histoire complete de cette affaire.

Yaacob Wizeman

Dit Ako ben Yehouda. Le malheureux heros de l'incroyable affaire de Safi. Alors qu'il avait 14 ans, il etait, debut 1863, entre au service d'un " recuador " espagnol installe a Safi pour controler les prevelements des droits de douane dont les recettes destinees a payer l'indemnite de guerre imposee par l'Espagne au Maroc comme condition de la retrocession de la ville Tetouan occupee par les Espgnols en 1860. a la suite de la guerre entre les deux pays.

La mort soudaine de l'Espagnol le 30 juillet 1863 fut attribuee sans examen et sans aucune preuve par le vice consul d'Espagne a un enpoisonnement. Le ( faux ) coupable fut vite trouve : le jeune Yaacob chez qui on avait trouve la montre et le pistolet de la victime qu'il expliqua avoir derobes apres sa mort, son employeur ne lui ayant pas verse sea gages.

Soumis a la torture, et sous la promesse que lui meme serait libere s'il denoncait ses " complices ", le jeune homme " avoua " et denonca un aveugle pere de quatre enfants, Elias Allouche comme son complice.

Soumis a son tour a la torture, il denonca seux autres : Makhlouf Aflalo et Saadia Ben Moyal. Un douzaine d'aures juifs sont arretes et soumis a la question, jetant la panique dans la petite communaute de Safi.

L'affaire allait prendre ensuite un tour d'une extreme gravite, prise dans le toubillon dees relations mouvementees entre l'Espagne et le Maroc. Madrid, frustree de ne pas avoir retire tous les fruits de sa victoire aur le Maroc au cours de la guerre de 1860 en raison des pressions anglaises, avait cru trouver la l'occasion revee pour donner une lecon a ses adversaires et montrer sa force.

Le consul d'Espagne a Tanger se comporta comme s'il sagissait d'une croisade religieuse et de la continuation de l'Inquisition et obtint des autorites marocaines la condamnation a mort des quatre principaux coupables. Le 3 septembre 1863 le malheureux Yaacob, sans jamais avoir ete jugeet bien qu'il se soit retracte affirmant qu'il n'avait avoue que sous la torture et la promesse de liberation, fut execute a Safi.

Le secours du rabbin lui avait ete refuse et apres son execution sa tete devait rester suspendue plusieurs jours sur la porte d'entree dans la ville – pour l'exemple. Son complice, Elias Allouche, malgre sa nationalite turque etant natif de Tunisie, et sa protection anglaise, l'Angleterre representant les interets de la Turquie, devait etre execute dix jours plus tard sur la place publique de la capitale diplomatique – comme pour montrer aux Anglais qu'ils n'etaient pas les maitres de la ville comme ils le croyaient.

Les deux autres attendant l'heure de leur execution. Les dirigeants de la communaute de Tanger, apres etre restes dans l'expectative, finirent par alerter la presse et leurs freres d'Europe en particulier l'Alliance Israelite Univeselle a Paris et le Board of Deputies de Londres.

L'echo dans le monde civilise fut immense. Le plus prestigieux des chefs de la communaute anglaise, Sir Moses Montefiori se porta volontaire pour voler au secours de ses freres marocains malgre son age canonique – 80 ans passes !

On connait le resultat immediat de ce voyage historique : la liberation des deux condamnes a mort, le changement d'attitude de l'Espagne et l'octroi par le sultan du dahir preconisant l'egalite de traitement de ses sujets juifs, conformement a la tradition musulmane. 

Moses Aflalo

Grand commercant international natif de Mogador. Installe a Londres, descendant de Shalom, specialise dans le commerce avec l'Epagne qui en reconnaissance, le decora de l'Ordre d'Isabelle la Catholique vers la fin du siecle dernier.

Doublement et passiuonement fidele a son paysw ce naissance et a son pays d'adoption, il rendit les plus grands servicesaux sultans successifs du Maroc de Sidi Mohames a Moulay Abdel Aziz en passant par Moulay Hassan et le regent Ba Ahmed, dont il fut l'agent officiel en Angleterre. Leur envoyant perodiquement des rapports sur la politiquedes nations europeennes.

Parallelement a son role diplomatique, il fut le fournisseur attire de la Cour et du Makhzen pour tout les produits d'importation, des alambics pour les experiences des alchimistes de Moulay Hassan a la construction de navires pour la flotte royale.

Fidele a ses origines, il continua avec les autres originaires de Mogador a Londres, a s'interesser de pres a la situation des juifs du Maroc et a intervenir en leur faveur. C'est ainsique lors de la grande famine qui decima le Maroc en 1877 – 1878, il fonda et presida le " Morroco Famine Relief Fund " qui envoya des secours en nourriture et vetements aux pauvres de Mogador.

Apres la signature de l'Entente Cordiale entre la France et l'Angleterre et l'abondon par l'Angleterre de ses ambitions sur le Maroc en faveur de la France, il publia en 1904 un livre requisitoire contre cette entente, avec un titre revelateur " The Truth about Morocco ", la verite sur le Maroc.

Il essayait de demontrer a l'opinion publique anglaise ce qu'elle perdait sur le plan economique en renoncant au Maroc et pourquoi la France, ne serait-ce qu'en raison de la brutalite de sa politique de depossession des populations indigenes en Algerie, n'était pas la puissance indiquee pour amener le Maroc dans le monde moderne, role speciallement taille selon lui, par l'Histoire, pour l'Angleterre.

אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו

 

ב. מעשה בר׳ משולם ב״ר קלונימום

בסיפור הבא על רבי משולם ב״ר קלונימוס מצאתי בכתב־יד רבי שמואל בן דנאן, מן הדור השני של מגורשי ספרד, שחי בפאס. עיין! נר המערב, עמי 104. למשפחה זו׳ בן דנאן, שהראשון היה רבי סעדיה בן :.דנאן מגראנאדה, בעל ״סדר הדורות״ שנדפס בקובץ תשובות הרמב׳׳ם ואגרותיו -(לפסיא), היו מס

הרב יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

ורות עתיקות וכתבי־יד רבים ולכן יש להאמין לסיפור הזה בהחלט. רבים דיברו על משפחת קלונימוס שבאה מלוקא באיטליה, יל!מגנצא. עי׳ בתשו׳ רש״ל, סי׳ כטז שי״ר במבוא לתשו׳ הגאונים, ברלין •יתר״ח ז לוין׳ רב שרירא גאון, יפו תרע״ז, עמי 8, 321,9« ד״ר ש׳ אידלברג .ב״סיני״, כרד לד (תשי״ד), .עמי שלו, ובהערות« חיים בראדי ב״ידיעות והמכון לחקר השירה העברית״ כרך ב׳ ברלין תדצ״ז׳ עמי יז ובהערה, ושם מציינים לדברי צונץ ומיללד וכר, שאינם לפני 5 אך לכולם לא מדע סיפור זה ״שאנו מפרסמים כאן.

נראה, שנשיא הישיבה הנזכר כאן, שאליו נמכר רבינו משולם, הוא הרב שרירא גאון, שכשהכיר ברבינו משולם ובגודל ידיעתו בתורה, מאז ׳ ביבד אותו ונמנה בין חכמי הישיבה. רבינו משולם קיבל הרבה דברים מרש״ג ורה״ג בנו, בייחוד הדברים הקשים בתלמוד שמקורם בלשון ארמית, ׳שלא היחה ידועה לחכמי איטליה ואשכנז, כמו שכתב לוין שם, עמי 8 .בהערה.

את אמיתות הסיפור הזה שרבינו משולם חי בבבל ולמד לפני רש״ג ורה״ג, יש להוכיח כלהלן!

א) בין כל חכמי אשכנז וצרפת שבאותו הדור, היה רבינו משולם היחיד ׳ שתשובותיו נעתקו בין תשובות גאוני בבל רש״ג ורה״ג. עיי בתשו׳ . גאונים קדמונים, .ברלין תר״ח, ואצל מיללר וגאוניקה, ניו־יורק תרצ״ט, דקהלת שלמה של ווערטהיימער. וזה מוכיח שישב אתם ולכן צורפו תשובותיו ׳ לתשובותיהם. ואם כי היה בבבל בגיל צעיר, ודאי שמאז החליף איגרות עם רש״ג ורה״ג.

ב) באור זרוע, א, דף סב׳ ד, ובהגהות אשרי, חולין, פרק ד״סי׳ה, כותבים, שרבינו שמריה קיבל מרבו רבי אליעזר בן רבי משולם; שרב שרירא גאון ״עשה שני מעשים! התיר לכתחילה לבשל יין ולשתותו עם נכרי וגם בני פקועות היו לו ולא שחט אחד מהם, אלא המית שניהם בקופיץ בין קרניהם והאכילם: בחופה. עדות זו נראה, שרבינו משולם סיפרה לבנו ובודאי לא עדות שמיעד״.. היוגה, אלא עדות ראייה, שנוכח ^בחופה, וקרוב הדבר לומר, שזה היה בזמן הראשון, שרבי משולם היה ממונה על חדר האוכל של רש״ג וראה בעיניו ׳ מה שרש״ג עשה ואולי היה זה בחתונת בנו, רב האיי גאון.

ג) רש״י זבחים מה, ב כותב: ״רבנו משולם בר״ק גאון״ וכידוע תואר גאון היה.רק בבבל ובקירואן,.בין אלה שקיבלו מגאוני בבל, אך לא שמענו תואר כזה באשכנז ובצרפת באותו הדור. אין ספק שרבינו משולם קיבל תואר־ זה בהיותו בבבל,.ששם נסמך לגאון.

. בעל הסיפור .כותב, שרבעו משולם כשהובא לבבל על־ידי הסוחרים,. היה בן י״ד שנה ואחר כך הוצע לו על ידי הנשיא לשאת את בתו והוא סירב: בטענה, שצריך לקבל הסכמת אביו רבי׳ קלונימוס. מזה נראה׳ שישב רבינו משולם מספר שנים אצל רש״ג ואחר כך נשלח למגנצא על ידי רש״ג. אני משער שהזווג שהיה אחר כך של רבי אליהו הזקן אחי רבי יקותיאל, תלמיד רבינו גרשום מאור הגולה, שנשא את בת רש״ג, כמו שהובא בתשו׳ רש״ל׳ שם, היה זה באמצעות רבינו משולס׳ כי עד אז לא נודע, שהיו קשרים: אמיצים כל־כך. בין אשכנז ובין בבל, עד להתחתנות ביניהם.

אמנם מה שכתוב בסוף הסיפור, שרבינו משולם נשא במגנצא בת קרובתו׳ והוליד בן בשם רבי טודרוס, שמלא אחר כך את מקום אביו, דבר זה לא ידוע לנו עוד. כבר זכרנו, שבנו של רבינו משולם שמו היה רבי אליעזר׳ .ולפי זה היה לו בן שני, ששמו טודרוס, ואולי נתתלף לבעל הסיפור ברבי־ טודרוס ברבי קלונימוס הנשיא בנרבונא שחי בזמן מאוחר ונזכר במנחת, קנאות, מכתב נז, יחד עם רבי אבא מארי ב״ר יוסף הירחי, וגם המאירי מזכירו בהקדמתו לפי׳ אבות בכבוד גדול. ואפשר שבאמת היה לרבינו משולם בן בשם טודרוס, שמלא אח מקום אביו, ונכדו הוא רבי טודרוס־ ב״ר קלונימוס הנזכר, כי כבד ידענו מתשובות רבינו משולם, שהיו לו קשרים עם רבני נרבונא ואם כן אולי גרו שם נכדיו.

׳סיפור זה שיש לו בסים נכון, מפיץ אור על תולדות משפחת קלונימוס ועל רבינו משולם, הגדול והמפורסם שבהם, בפרט. . וכעת ראיתי ב״שלשלת הקבלה״ ומובא גם ב״סדר הדורות״ שכתב,. שמצא בקונטריס ישן, שרבי קלונימוס איש רומי למד תורה מרב האיי וכוי־ יכנראה שנתחלף ברבינו משולם בנו וזה מחזק את הסיפור שלפנינו.

מתוך ויקיפדיה

משפחת קָלוֹנִימוּס – משפחה מיוחסת שרבים מבניה היו תלמידי חכמים ומנהיגים יהודיים באיטליה ואשכנז

אישי תקופת הראשונים

משה בן קלונימוס – בן לאותה שושלת; פייטן בן המאה ה-10 שחי בצפון איטליה

משולם בן קלונימוס – פוסק בן תקופת הגאונים, פרשן המשנה ופייטן

קלונימוס בן משולם – בנו של משולם בן קלונימוס; תלמיד חכם אשכנזי

קלונימוס הזקן – מגדולי חכמי יהדות אשכנז בסוף המאה ה-11

קלונימוס בן יהודה – פייטן אשכנזי

יהודה בן קלונימוס משפיירא – מבעלי התוספות באשכנז במחצית השנייה של המאה ה-12, מחבר הספר "יחוסי תנאים ואמוראים"

קלונימוס בן קלונימוס – בנו של קלונימוס בן מאיר; חכם צרפתיאיטלקי בן המאה ה-13, חיבר את הספר "אבן בוחן" ו"מסכת פורים", וכן תרגם ספריפילוסופיה מערבית לעברית

אישי תקופת האחרונים

קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין – מנהיג חסידי בולט מקרקוב, ומחבר הספר "מאור ושמש"

קלונימוס בעל הנס – רב ירושלמי שהתפרסם בגין נס שאירע איתו

קלונימוס קלמיש שפירא – האדמו"ר מפיאסצנה

רבי משולם בן קָלוֹנִימוּס (ידוע גם בכינויים רבנו משולם, "משולם הגדול" ו"משולם הרומי"; סוף המאה העשיריתלוּקָאאיטליה, או במגנצאגרמניה) היהפוסק בן תקופת הגאונים, פרשן המשנה ופייטן.

מעט מאוד ידוע על תולדות חייו. השמות "קלונימוס" ו"משולם" חוזרים ומופיעים בשושלת משפחת קלונימוס (ואף בכינוי "הגדול").‏מקובל על רוב החוקרים שרבי משולם דנן הינו בנו של קלונימוס בן משה. משערים שמשה בן קלונימוס הוא בן המשפחה שהיגר מלוקא למגנצא, בערך בין השנים 900 ל-926, ועל כן ייתכן שרבי קלונימוס ובנו, רבי משולם, פעלו ממגנצא והיו מראשוני החכמים של יהדות גרמניה. עם זאת, יש לציין שיש גם מקורות לטענה שהם פעלו בלוקא.

גם לגבי שנת לידתו ושנת מותו הדעות חלוקות. צונץ מקדים את זמן מותו לשנת 975, אך מקובל היום להניח שנפטר בין השנים 1000 ל-1010

בנו, רבי רבי קלונימוס בן משולם הוא הידוע מהאגדה על רבי אמנון ממגנצא כמי שקיבל בחלום את התפילה ונתנה תוקף מפי מחברה.

הוא הקדים בדור את הפוסקים הראשונים שחלקם חיו בתקופתו, כגון: רבנו גרשום מאור הגולה, הפייטן רבי שמעון בן יצחק (בן למשפחת "אבון" שהייתה מקושרת בקשרי נישואין למשפחת "קלונימוס"), ונחשב לגדול חכמי אשכנז בתקופתו.

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

 

אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.

כבוד גדול הוא להביא בפניכם, ידידי הטובים, את דבריו של הגאון המופלא והנבון רבי יוסף משאש זצ"ל. מסורת היא בידי גאוני משפחה מהוללה זו, להיות קשובים לשאלותיהם של רבים אשר פנו אליהם בבקשת עצה או בפסיקה מוחלטת.

סימן לח

סדר הנזכר, שנת תרס"ח

ידידי החכם החשוב והכו'…, כהה"ר יעקב הלוי הי"ו.

האגרת עם החותמת והפתילים הגיעוני על ידי ההוא סבא, תודה רבה ידידי, והמעות יגיעוך על ידו בשבוע הבא בעזרת השם וישועתו.

ועל אשר בקשתני לראות במפרשים על מה שכתוב בכתובים דף ק"י ע"ב, ת"ר לעולם ידור בארץ ישראל וכו'…, שכל הדר בארץ ישראל דומי כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, ועל זה הקשה כבודו, דפירוש דומה, שאינו אמת ואין הדבר כן, רק דומה.

ואם כן יצא לנו, שהדר בחוץ לארץ עדיף ? על דבר זה עמדו המפרשים, על ידי במהרש"א והרי"ף ועיון יעקב, ועץ יוסף, שסביב עין יעקב הגדול, מה שכתבו בזה. ולעניות דעתי נראה עוד לומר, דמיירי בצדיק ורשע, רשע הדר בארץ ישראל, אף שעושה עבירות, ואינו מקיים מצות כמו שאין לו אלוה, מכל מקום דומה כמי שיש לו אלוה, שהרי בחר לדור במקום שבחר ה'.ולהיפך, הצדיק שבחר לדור בחוצה לארץ.

ומקשה הש"ס, וכל מי שאינו דר בארץ אין לו אלוה ? ומשני, אלא כאלו עובד עבודה זרה, וצריך לדעת מאי משני ? ואפשר, כי באותו זמן, הייתה עבודה זרה מצוייה רק בחו"ל, ואם כן המניח ארץ ישראל, ואוהב לדור רק בחוצה לארץ שהיא מקום עבודה זרה הוי כאילו עובד עבודשה זרה בשותפות עם עבודת ה', חס ושלום, זהו מה שיש להשיב לכבודו, ושלום

הצעיר אני היו"ם ס"ט

רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס (בכתיב ארכאי: איידלש או אידלש; בראשי תיבות: מהרש"א (מורנו הרב רבי שמואל איידלס); ה'שט"ו 1555ה'שצ"ב 1631), רב ומפרש התלמוד, מגדולי האחרונים. צאצא למשפחת קלונימוס, שייחוסהּ מגיע עד דוד המלך.

סימן טל ( לט )

סדר הנזכר.

ידידי החכם החשוב, וכו'…כהה"ר יצחק מרציאנו הי"ו. מכתבו הבהיר הגיעני עם מסכת ברכות לדוגמא מהש"ס שרוצה למכור, והראיתי אותה להרבה עשירי עם, ואין קונה, כי הזמן מאוד קשה, ואם תרצה להניחה עוד זמן, ונראה ואלי אמצא קונה.

ואשר בקשתני לחפש במפרשים, על מה שכתוב באבות, משה קבל תורה וכו'…, מדוע סדר רבינו הקדוש בהאי מסכתא, סדר הקבלה הזאת.

טעם הדבר, נמצא בםירוש הברטרונה ז"ל, שהוא כדי להודיע שגם המוסרים והמדות הנמצאות במסכתא זו, קבל אותם משה מסיני, ולא בדאום חכמי המשנה מלבם חס ושלום, עיין שם.

ועלך גליון מסכת אבות דפוס ישן מ"ך בכתב יד הרב הגאון והקדוש כמוהר"ר שמואל בן וואעיש זיע"א, שכתב וזה לשונו, ראיתי בשם הראשנים נוח נפש, שהמסכתא הזאת חברה רבינו הקדוש זיע"א ראשונה לכל המסכתות.

כי ראשית חכמה יראת ה', ולכן סדר בראשה שלשלת הקבלה, משה קבל וכו'…, להודיע שגם התורה שבעל פה קבל משה וכו'…, ולכן תכף הזהיר עליה הוו מתונים וכו'.., ואך המסדרים אחריו החליפו את מקומה ואחורה, ואפשר לפי שהם לא היו צריכים לאזהרותיה כי בלאו הכי היו צדיקים וחסידים, ולכן התחילו רק בעיקר הדינים. עד כאן. מ"כ.

ועל זה אמרתי על פי קוצ"ד, כי הנה יש שלשה הבדלים בין ספר שחברו חכם גדול מפורסם, וגם הסכימו עליו רבנים גדולים מפורסמים, אשר התבוננו בכלו מראש ועד סופו, ושקלו במאזני שכלם כל הנמצא כתוב בו וסמכואל ידיהם עליו. לספר שחברו חכם שאינו גדול, ואינו מפורסם, ולא הוסכם מרבנים מפורסמים.

ההבדל האחד הוא, כל הקורא בספר החכם המוסכם וכו', קורא בעיון נמרץ, ומתבונן, וחוזר ומתבונן, ואם לא יבין תולה החסרון בעצמו, ולא במחבר, ועוד ב', מפני רוב חשיבותו, דרשו ברבים ומקהיל עליו קהלות להשמיעם את דבריו, ועוד ג', עושה לדבריו סימנים, כדי שלא ישכחם, ולהפך, המין השני, רק קורא ופושט.

ומשקפה ראשונה תולה החסרון במחבר, כי לא בדעת דבר, ואינו חשוב בעיניו לדרוש ממנו ברבים, וכמו שכתוב שאינו עושה לו סימניות.

ולכן כאטשר בא רבינו הקדוש זיע"א, לסדר המשניות שהם תורה שבעל פה, ורצה להודיענו אזהרות אנשי כנסת הגדולה שאמרו ג' דברים הוו מתונים וכו'…, חשב, פן ישאל השואל, מי הוא זה הספר, מי מחברו, ומי הסכים עליו, שאטריח עצמי להיות מתון מתון בדבריו, ולהעמיד בשבילו תלמידים הרבה.

ולעשות סייג לדבריו שלא ישתכח ?

על זה פיו פתח בחכמה, ואמר גם הספר הזה של תורה שבעל פה, קבל אותו משה מסיני וכו'… דהיינו שהוא גם כן מוסכם מכל הזקנים והנביאים וכו'..ובכן צריכים להזהר בו, והוו מתונים וכו', זהו הנ"ל בזה, ושלום.

אני היו"ם ס"ט

הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנשדריםו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.

אלמנטים בטבע הקשורים לקדושים או המזוהים איתם

יש במרוקו מקומות ועצמים בטבע הקשורים לקדושים או מזוהים איתם, כגון עצים, שיחים, אבנים, סלעים, מעיינות, מפלי מים, נהרות, מערות והרים. קשה לדעת מה מקור הקדושה של מקומות ועצמים אלה. ההנחה המקובלת היא שמקומות אלה היו מקודשים עוד בתקופה הפאגאנית והאנשים ראו בהם מקום מושבם של רוחות ושדים. במשך הזמן נקשרו למקומות אלה שמות של קדושים.

 מיתוסים אלה מעולם הטבע מילאו את חייהם הדתיים של הברברים, התושבים האוטוכטוניים של האיזור הזה. ייתכן והיהודים בזמנים שונים היו שותפים במימד המעשי של פולחן זה והקשר שלהם למקומות אלה נשאר חזק עד ימינו. קל מאוד לנתח היום במונחים לא כל־כך ברורים של פאגאניות וזיקה למיתוסים, תופעות קדומות אלה, ולראות בזיקת המעריצים למיניהם המשך של תופעה זו, מתחת לשכבה דקה של פולחן הקדושים המקובל.

האדם הדתי מייחס קדושה למקומות מסוימים, תופעה הידועה בכל החברות המסורתיות. המקום הקדוש מתגלה על־ידי סימנים־סמלים כגון האבן, העץ, המעיין… המשמעות הקוסמית של המקומות הקדושים ברורה. המרחב הדתי מתקדש עם כל אביזריו ומכאן המשמעות המיוחדת שיש לעצמים בטבע. יחד עם זאת העלתה בדיקתנו שמעטים המקרים בהם יהודים העריצו עץ, אבן או מערה מבלי שיתלוו לעצמים אלה מסורות על דמויות היסטוריות או אפילו פיקטיביות; בעיקר אלה הקשורות לחלומות. מכל מקום, מבחינת הפנומנולוגיה הדתית, חשובה וקובעת העובדה שיהודים האמינו בדמויות הקשורות בעצמים אלה וייחסו להם כוח עצום. יש לציין שרוב הדמויות הקשורות לעצמים בטבע חיו, לפי המסורת, בתקופות קדומות מאוד.

האמונות הקשורות לאבנים מרובות במרוקו. האבן משמשת בדרך כלל תחליף לקבר עצמו ונהוג להדליק עליה נרות. מספר מסורות מספרות על אבן גדולה או סלע שניתקו מההר וכיסו את הקדוש, כמו במקרים של ר׳ אברהם אמזלג, ר׳ דוד ומשהור׳ סעדיה דאדס ואחרים. על מול אל־חאזרה אל־מנזורה מסופר שאבן מסותתת נפלה עליו ומכאן ציונו, היינו בעל האבן המסותתת. גם תלמידיו נקברו איתו לאחר מותו כשההר התמוטט ואבנים קברו אותם מתחתיהן.

יש והאבן מסמלת את מקום קבורתו של הקדוש והמסורת מספרת מפורשות שהוא קבור מתחתה, כמו במקרים של ר׳ אברהם מכלוף בן יחייא, ר׳ יהודה וראובן, ר׳ יחייא אלכדאר', ר׳ יצחק הלוי, ר׳ עמרם בן־דיוואן, ור׳ שלמה עמאר: על ר׳ אלעזר בן ערך מסופר שבמקום קבורתו היתה אבן גדולה, וכל פעם שניסו להרחיק אותה כדי לבנות לו ציון, חזרה האבן לבדה למקומה: במקום קבורתו של ר׳ אברהם אווריוור היתה לפי המסורת אבו שעליה מצויר גמל.

יש והקדוש הקבור מתחת לאבן מתגלה ליהודים בחלום: ר׳ מימון אלגרבלי גילה לאנשי חברא קדישא בחלום, שהוא קבור מתחת לאבן עגולה שבבית־הקברות בסטאט: ר׳ יצחק אל־קאנסינתגלה ליהודי דבדו בחלום, לאחר שמוסלמיה ראתה אור היוצא מאבן קטנה בבית־הקברות היהודי וקראה ליהודים לבוא לראותה.

לפעמים הקדוש הקשור לאבן לא מזוהה עם דמות היסטורית או אפילו פיקטיבית, כמו במקרה של מול תפילין שהוא אבן גדולה ליד תאמאזרת שעליה מצוירים ציצית ותפילין, או של לאלה ספיה, אבן גדולה ומעליה אבנים קטנות לבנות כמו מרצפות, ובתוכן מדליקים האנשים גרות. 'מקרה ברור יותר הוא זה של סידי מול אל־חאזרה, דהיינו אדוני בעל האבן, בסכורה. זוהי אבן שמתחתה נמצאו נרות דלוקים כאשר מוסלמי חפר במקום.

רבי אליהו מקזה

רבי אליהו מקזה

כאן הזיהוי קשור באופן בלעדי לאבן, כמו גם במקרה של הקדושה לאלה קאפיה, שהאבן שבמקום נושאת בעצמה את השם לאלה קאפיה. קרוב לודאי, שהכהנים, הקבורים לפי המסורת מסביב לאבן גדולה באימיני' ובתאגמאת, הם דמויות פיקטיביות, אם כי אין להוציא מכלל אפשרות שהם חיו בעבר לא ידוע.

המסורות הקשורות לסלעיםדומות מאוד למסורות הקשורות לאבנים. מולאי תאמראן ומולאי אינגירדקבורים מתחת לסלעים. ר׳ חיים קבור בין שני סלעים, ור׳ יעקב ברדיעי תקע את מקלו בסלע, נכנס לתוכו ושם נקבר, כאשר נרדף על־ידי שודדים והוא רכוב על סוסו. במקום קבורתו של ר׳ יואב בן צוריה ישנו סלע, ובו סימן של כף רגלו. מעל קברו של ר׳ פנחס אל כהן היו סלעים רבים. גם על סלעים נהוג להדליק נרות. רבות הן המסורות הקשורות לערימות אבנים המצויות במקומות רבים במרוקו והנקראות בשם הכללי קרקור.

 הקרקור הקשור לקדוש יכול לשמש תחליף לקבר עצמו, או שהוא מוקם במקום שממנו רואים לראשונה את קברו של הקדוש, בדרך כלל במקומות הגבוהים, ובמיוחד במעברים הצרים שבמקומות הגבוהים יש וזהותו של הקדוש הקשור לערימת האבנים אינה ידועה, כמו במקרים של הצדיק מאזרו, של תוקשושת, ושל לאלה תאקרקוזת. מקרה קיצוני הוא של ערימת האבנים שבאיית בו־חלאו, ליד וארזאזאת, שאינה קשורה לקדוש כלשהו. אנשים, בעיקר נשים, נהגו ללכת לשם, כשנפלו קורבן לכישוף והיו שורפים קטורת על האבנים. אם בקשתם התקבלה, מים היו מבעבעים מתוך אבנים ויוצאים בצורת דמותו של הכלי שבו נעשה הכישוף.

ערימות אבנים משמשות תחליף לקבריהם של קדושים, כמו אצל ר׳ יחייא בן־יחייא, ר׳ יעקב אשכנזי, ר׳ אברהם אווריוור ומול בגי בגי. אצל ר׳ עמרם בן דיוואן היו הרבה אבנים קטנות על־יד האבן הגדולה. אלה היו בקשות של המבקרים. העדות על היהודיה, שברוב תמימותה התפללה בכל ליבה והדליקה נרות על ערימת אבנים שמוסלמי הראה לה, מתוך אמונה ששם קבור הקדוש שרצתה לבקרו, מאירה בצורה יפה את התופעה של הערצת אבנים, המזוהות על־ידי יהודי מרוקו כמקומות קבורתם של קדושים.

מסורות רבות קשורות למערות קיימות במרוקו. המערה היא מעין השלמה טבעית של האבן הנפתחת, החלק הפנימי של הסלע. נכנסים אליה בזחילה, אם פתחה צר, ומדליקים בפנים נרות. הפולחן הקשור למערה עתיק מאוד ואין יודעים מתי הוא התחיל. לפי המסורת קבורים במערות ר׳ חיים לשקר, חזן אל־חילי, ר׳ יצחק הלוי ור׳ יחייא לחלו.

הערת המחבר : לערימות אבנים בצפון אפריקה יש ציונים מיוחדים לפי ייעודן: לקרקור המסמל אות מוסכם בין שני אנשים שנדברו לעבור במקום מסוים, קוראים ״רג׳ם״; כשהקרקור מוקם לשם ציון מאורע, כמו חנייה של השולטן במקום, קוראים לו ״עלאמה״; סוג אחר של ערימת אבנים נקרא ״חדאדא״ ומוקם על גבולם של שני שבטים. בני השבטים באים ל״חדאדא״ ונשבעים בשם הקדוש הנמצא בקרבת מקום כדי לקיים הסכם, למשל (הקבלה מעניינת לגלעד של יעקב ולבן, בראשית לא:מז); במקום בו מת אדם בשדה, מקימים ״מנזה״; אם האדם נרצח, ערימת האבנים המוקמת במקום נקראת ״קרקור אל גריב״, היינו קרקור של הזר, כי על־פי־רוב זרים הם הנרצחים. נהוג לזרוק אבן ליד קרקור אל גריב, כאשר עוברים לידו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר