ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.

הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האסלאמי, הפוגע מדי יום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים : באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית : בסכסוך במזרח התיכון – ישראל. 

תכנית החלוקה של ארץ־ישראל שהציגה ועדת פיל ביולי 1937 הוסיפה שמן למדורה של תנועת המחאה במצרים. הפרעות שהתחוללו אז בארץ הותירו את חותמן על חברי הוועדה, והללו לא ראו אפשרות לדו־קיום יהודי־ערבי במדינה משותפת. התכנית שהציעו הקצתה למדינה יהודית את רוב מישור החוף והגליל, פחות מרבע משטח ארץ־ישראל המערבית המנדטורית. את יתרת הארץ הקצו להקמת מדינה ערבית, עם אפשרות לאיחוד בינה ובין עבר הירדן. מסדרון בריטי בין תל אביב לירושלים היה אמור לחצוץ בין שתי המדינות ולמנוע, בעזרת כוח צבאי שיהיה מוצב בו, מעשי אלימות.

בשעה שהתכנית התפרסמה כבר התנהל במצרים ויכוח ציבורי על דבר ״פלסטין״. הידיעה על הכוונה להקים מיני־מדינה יהודית עוררה מחאה רב־מפלגתית והולידה הודעה מסתייגת של ממשלת מצרים. אולם תהום מפרידה בין הבעות הדאגה הללו לבין המערכה האנטי־יהודית שחוללו עתה המופתי והאחים.

ממשלת מצרים, בהנהגת הוופד, הציעה שתוקם בארץ־ישראל מדינה יהודית־ערבית אחת, המבוססת על סובלנות הדדית ועל הגירה מווסתת לכול. את העמדה הזאת הביע אחר כך ביתר פירוט עלי מאהר, בכיר יועציו של המלך פארוק. לאור ניסיונו האישי, וכשלנגד עיניו ההרמוניה היהודית־ ערבית ששררה במצרים, דחה מאהר את רעיון המדינה היהודית העצמאית, ועם זאת , הוקיר וכיבד את החזון הציוני״ והכיר ״בַּהתמדה וביכולת של היהודים בארץ־ישדאל. הערבים, אמר, מוכנים להציע את כל הערבויות האפשריות ולנהוג שיתוף פעולה מרבי, בתנאי שהיהודים יסכימו להגביל את ההגירה, או אף להפסיקה.״

לעומת זאת, מכיוונם של האחים נשמעו צלילים אחרים לגמרי. בהפגנות סטודנטים אלימות בקהיר, באלכסנדריה ובטנטה באפריל־מאי 1938 הושמעו קריאות נוסח ״הלאה, היהודים״ ו״יהודים, החוצה ממצרים ומפלסטין. בעלונים שהופצו חזרו ונדפסו קריאות להחרמת חנויות ועסקים יחודיים,״^, באותם ימים הופיע בביטאון התנועה, ׳א־נאט׳ר׳, טור קבוע בכותרת ״האיום של יהודי מצרים״. בטור פורטו שמות וכתובות של בעלי עסקים יהודים ושל בעלי עיתונים יהודיים־לכאורה ברחבי העולם, וכל הרע שבעולם מהקומוניזם עד לבתי הבושת – יוחס ל״איום היהודי״.

צעירי מצרים נקראו ללבוש ולצרוך אך ורק מוצרים איסלאמיים, ולהכין את עצמם בכל חלקי מצרים לג׳יהאד שיגן על מסגד אל־אקצה. ׳א־נאט׳ר׳ קרא לילדים לוותר ״למען פלסטין״ על מתנות שקיבלו, בעוד אימהותיהם נקראו להקריב למטרה זו את עצמן ממש. ״אשא את חיי בידיי שלי ואקריבם על מזבח הגנת המקום הקדוש, וכך אזכה בכבוד הג׳יהאד״, התרברבה מעל גבי העיתון מוסלמית קנאית. בשנת 1939 הונחו פצצות ראשונות בבית כנסת בקהיר ובבתים יהודיים פרטיים.

ההקצנה האנטי־יהודית נתמכה בידי ארגונים איסלאמיסטיים נוספים, ביניהם ״האגודה המוסלמית לצעירים״. ״עם זאת״, כותבים גרשוני וְיָנובסקי, ״המעורבות של האחים המוסלמים בנושא הייתה אינטנסיבית יותר, וחדרה עמוק יותר אל תוך מרקם החברה המצרית״.

גיזֶלְהֵר וירזינג, עיתונאי נאצי בכיר וחבר האס־אס, דיווח בהתלהבות על גלי ההלם ש״מוקד רעידת האדמה הפוליטית״ בארץ־ישראל יצר במצרים. הוא סיפר בשביעות רצון על ״חזרה ראויה לציון אל המסורות הדתיות של האיסלאם״ ועל ״סלידה עזה כלפי הליברליזם המערבי. […] ההתפתחויות האחרונות במצרים […] מראות את עוצמת ההתחיות שמגלה התאוקרטיה הזאת לאחר הפרץ הראשון של הליברליזם״.

התנועה האיסלאמיסטית הצומחת נהנתה ממימון גרמני. כך ברִינְיָאר לִיה כותב בספרו על האחים המוסלמים:

בדירתו של וילהלם שטלבוגן, מנהל סוכנות הידיעות הגרמנית, נתפסו מסמכים הקשורים למשלחת הגרמנית בקהיר, המלמדים שלפני אוקטובר 1939 סובסדו האחים המוסלמים בידי גוף זה. הסכומים היו גבוהים בהרבה מסובסידיות שנתנו הנאצים לפעילים אנטי־בריטיים אחרים, ושטלבוגן שימש צינור להעברתם לאחים.

תרומות אלו אפשרו לאחים להקים בית דפוס שבו 24 עובדים, ולהשתמש בשיטות התעמולה המתקדמות ביותר באותם ימים. כך למשל חולקה ברבבות עותקים חוברת בת 80 עמודים שכותרתה ״אש וחורבן בפלסטין״, ובה 50 תצלומים של מעשי אלימות ועינויים שנעשו, לטענתם, בערבים.

מסע זה לגיוס המונים, הראשון בתולדות התנועה האיסלאמיסטית, קצר הצלחה. בשנת 1938 עדיין סירבה העיתונות המצרית, ברובה, להשתתף במערכה האנטי־יהודית, אך טרם בא העשור אל קצו כבר עמדה ארץ־ישראל במוקד תשומת לבו של הציבור הרחב במצרים, וממשלתה הייתה נכונה לאמץ קו אנטי־ציוני.

הדבר ניכר היטב באוקטובר 1938, כשכונסה בקהיר ״ועידה בין־ פרלמנטרית של ארצות ערב והאיסלאם״ לתמיכה בעניין הערבי־פלסטיני. את הוועידה הזאת יזמו האחים המוסלמים, שערכו לשם הכשרת הקרקע שיחות סודיות עם הנסיך הסעודי פייסל ועם האימאם של כווית. האחים היו גם אלה שהבטיחו את תקינות מהלכה השוטף של הוועידה. אנשיו של אל־ בנא דאגו לכלכלתם של הבאים, קיבלו את פני המשלחות, עמדו על הפרדה בין נשים לגברים וחילקו כתבים אנטישמיים, בהם ספרו של היטלר ׳מיין קאמפף׳ ו׳הפרוטוקולים של זקני ציון׳.

החידוש בוועידה, עם זאת, היה החלטתה של ממשלת מצרים להשתתף בה. נשף קבלת הפנים שערך שם ראש ממשלת מצרים דאז, מוחמר מחמוד, והנאום הפרו־פלסטיני שנשא לראשונה, היו ההישג הגדול ביותר שרשמו האחים עד אז לזכותם. עוד נשוב לוועידה זו ולרושם שהותירה בלונדון. קודם לכן נפנה לשאלה אחרת התובעת עתה את תשומת לבנו: כיצד השפיע המשטר הנאצי על מהלך האירועים במצרים ובארץ־ישראל ? 

האחים המוסלמים, המופתי והנאצים

הנאציונל־סוציאליזם התקבל בדרך כלל בעולם הערבי באהדה, ולעתים מזומנות אף בהתלהבות. ״היינו גזענים, הערצנו את הנאציזם, קראנו את ספרותו ואת מקורות ההגות שלו, ובפרט את ניטשה, את פיכטה ואת ה״ס צ׳מברליך, כתב סאמי אל־ג׳ונדי, מנהיג מפלגת הבעת׳ הסורית, על הלוך הרוח שאפיין ערבים רבים בשנות השלושים. ״היינו הראשונים לחשוב על תרגום ׳מיין קאמפף׳.

כל מי שחי בתקופה ההיא בדמשק היה מזהה את הנטייה של העם הערבי לנאציזם, מפני שהנאציזם היה הכוח שהיה יכול לשמש מגנו של העם הערבי״. בבסיסה של האהדה הערבית לגרמניה עמדה האמונה שהערבים והגרמנים לוחמים באויבים משותפים – צרפת וגרמניה, אך היה לה לאהדה זו בסיס נוסף: הרעיון הגרמני של ה״פולק״(Volk), העם – שמגדירים אותו לשון, תרבות וקרבת דם ולא גבולות וריבונות מדינית – קרוב למושג האיסלאמי ״אומה״ יותר משהוא קרוב למושג האזרחות האנגלי או הצרפתי. קהילות, ולא פרטים, הן יחידות הבסיס במסורת הערבית ובמסורת הגרמנית כאחת.

בשנת 1932 הקים אנטון סעדה את מפלגת העם הסורית. מפלגה זו טענה לעליונות של הסורים על פני עמים אחרים, ואימצה, נוסף על השם הדומה, סממנים של המפלגה הנאצית, בהם דגל דמוי צלב קרס והצדעה במועל יד. ביום 30 בינואר 1933 דיווח דיפלומט גרמני מביירות, בירת לבנון, על ״התלהבות בקרב חוגים נרחבים מההתעוררות הנציונל־סוציאליסטית של גרמניה״. שלוש שנים לאחר מכן התארגנו שם על פי עקרונות דומים ״הפלנגות הלבנוניות״, שנטלו את שמן מהמפלגה הספרדית הפשיסטית ״הפלנחה״.

בעיראק הקימה הממשלה בשנת 1935 תנועת נוער רשמית, שנקראה ״אל־פותווה״ ושנועדה, לדברי ראש הממשלה, לחנך ״את הנוער העיראקי ברוח צבאית בסגנון הגרמני״. משלחת של התנועה אף השתתפה במצעד של ה״היטלר־יוגֶנד״ בנירנברג בשנת 1938. ולבסוף, במצרים הקים אחמד חוסיין בשנת 1933 את התנועה הצבאית־למחצה ״מצרים הצעירה״, שמנתה כאלפיים חברים ירוקי חולצה. בתנועה נהגו הצדעות במועל יד, מצעדי לפידים ופולחן מנהיגות. במצעד המפלגה הנאצית בנירנברג, בשנת 1930, השתתפה משלחת של ״חולצות ירוקות״ ממצרים. חוסיין, אנטישמי נלהב, ראה ביהודים אחראים ל״זוהמה תרבותית״ ול״אמנויות נתעבות״. כשנת 1939 הכריז שהיהודים ״הם המפתח לניוון הדתי והמוסרי, עד כדי כך שאפשר לומר בצדק ש׳מאחורי כל שחיתות חפש את היהודי׳״.

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל. 

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

בשבוע זה יום חמישי שמנה ימים לחדש תמוז יהפכהו ה׳ לטובה שנת שלש מאות ושש עשרה (1556) הודיע המלך מולאי מחמד אשיך יקר בעיני השם על אלילי סי׳ ברהם עאדיל שמת ביום חמישי במכת השמש. והיה שונאי ישראל עד אין תכלית ברוך מאבד הרשעים כן יאבדו אויבך השם. בפרשת (בשלח) אז ישיר ישראל את השירה הזאת.

עוד מצאתי כתוב וזה לשונו בשנת חמשת אלפים ושלש מאות ושמנה עשרה (1558) התחילה המגיפה (מגפת הטיפוס) בחלק פאס הישן בחדש שבט, ואחר כך בעונותינו הרבים, החל הנגף בעם בשכונת היהודים בחדש אדר ראשון. ובשנה זו מת המלך מולאי אחמד אשיך, בדרך למחוז ״סוס״ במקום הנקרא עורמת… ובגדו בו התורכים בתוך אהולו וכל מחנהו עמו ומת. ולא הרים איש את ידו. והתורכים נעו משם וכבשו כל מחוז ״סוס״ ונשארו שם איזה ימים ובזזו ושללו היהודים. וענו בנות הרבה, ולקחו עבדים, ועמדו ללכת לארצם, ורדף אחריהם המלך שיתמוך בו ה׳, מולאי עבד אללה בנו של המלך מולאי מחמד אשיך.

רבי דוד עובדיה

שמלא את מקומו, וגם אחיו סי׳ מחמד ומולאי עותמא״ן יצא למלחמה, וגם השר ששמו אלקאייד ווליד עליא בובכיר היה במראכיש ששמר על העיר מן התורכים. אך כאשר הגיעה לו השמועה, שהמלך מת, שחט את אחיו, עם אחד עשר נפש מבניו ונכדיו הוציאם בלילה, והכרת בעיר מראכיש, השם יתמוך במולאי עבד אללה, וירחם על מולאי מחמד אשיך, ואין מי שכאב לבו על האח ובניו ונכדיו שנשפך דמם שחוטים כולם. האח ובניו כולם הוצאו ונשחטו ושם אחיו מולאי חמד אשריף.

ונלחם המלך הנזכר הוא ואחיו והרגו את התורכים ולא נשאר בהם אחד חי. חתכו לכולם את ראשיהם והתורכים היד, מספרם מאתיים וחמשים רגלי. ונאספו עמהם מן המוסלמים.

ובאותה השגה גם כן שחט המלך מולאי עבד אללה שיתמוך בו $שם, לשר אחר מן השרים שמו בוזמאד. ובשנה זו ג״כ נלחמו התורכים על פאס… צ׳אר אדין ונצחם המלך מולאי עבד אללה והלכו להם המנוצחים והמלך חזר שמח וטוב לב שבח לאל.

אמר הכותב עד כאן מצאתי כתוב ולא חתם שמו הכותב לידע מי הוא. אח״ך חפשתי בנרות החיפוש ובדקתי ויגעתי ומצאתי שהוא כתב יד החכם כמה״ר סעדיה אביו של החכם כמה״ר שמואל אבן תאן זצ״ל.

ש׳ שבטי יה עדות בדל מולאי עבד אללה נצרהו אללה אסכא דדהב ודדראהים די כאנת מן אייאם בוה מולאי מחמד אשיר, אדהב כאן מן שבעא וקירא׳ט מחאן פלמתקאל ויגוז פי ב״ם א״ת רד למתקאל מן עשרא מיזאן ויגוז פי ג׳ם ודראהם כאנת מרבבעא רדהא מדוורא פחאל אטרכוי״ש וואלאכין מא זאד פיהא מא נקוץ הי״ת יג׳עלהא מבארכא על עמו ישראל. וכאן האדא פי חדש אב שנה הבז׳ נאם סעדיה אבן דנאן ס״ט.

תרגום עברי: בשנת שבטי יה עדות, שכ״א (היא שנת 1561 למנינם) מולאי עבד אללה עשה שינויים במטבע הזהב והדרהם ממה שהיה בימי אביו מולאי מחמד אשיו. מטבע הזהב שהיה שוקל שבעה מיזאן וקיראט במתקאל ושערכו היה שתי אוקיות ורבע אוקיה (מתקאל = 100 אוקיות) שונה למטבע בת עשרה מיזאן במתקאל וערכו עלה לשלש אוקיות. הדרוש שהיה מטבע מרובע עשאו למטבע עגול, ולא הוסיף ולא גרע מערכו וממשקל ו, הי״ת ישים את השינוי הזה לטובה ולברכה על עמו ישראל.

שנת אשכול הכופ״ר דו״די ( היא שנת השל"ה – 1575 למנינם )  ה׳ ימים לחדש כסלו החליף מולאי חמד למריני מטבע המעות של כסף וצוה לעשותם ב׳ שלישים של כסף מזוקק ושליש נחושת. מ״ך בכ״י אבא מארי הח׳ הש׳ הדו״מ כמוהר״ר סעדיה אבן דנאן זלה״ה וחתם שמו.

שנת ישו״ב ירחמנו [חמשת אלפים ושלש מאות ושמנה עשרה] (1558) באותה שנה אחרי חג הפסח התפשטה המגפה ביהודים, וברחו הרבה משפחות מעיר פאס למקומות אחרים ונשארה המגפה בשכונת היהודים עד כט לחדש אב יהפכהו ה׳ לטובה, וחזרו היהודים בשבת נחמו, ומתו מן יהודי פאס ששה עשר מאות וארבעים נפש, ומתו מיהודי עיר מראכיש חמשת אלפים ושש מאות, ובתוכם ששים בעלי תורה. ולאחר כך באו יהודים מן מראכיש ואמרו שסכום היהודים שמתו שם באמת היה שבעת אלפים וחמש מאות, ה׳ ברוך הוא יסלק חרון אפו מעל עמו ישראל אמן כן יהי רצון.

אמר הכותב לכאורה נראה שזה החכם הוא בעצמו שכתבתי שמו למעלה ושהוא אביו של הח׳ הש׳ הדו״מ כמוהר״ר שמואל זצ״ל והוא. הנק׳ ע״ש אביו שמת והניח אשתו מעוברת בו; וזכור אני שבימי קטנותי הייתי שומע זקנה אחת והיא מספרת לגברתי ואדונתי אמי נצב״ה מעשה שהיה, שהוא היה חתן ובליל הטבילה הנקי בלשון לעז טורנ׳א בוד׳א לן בביתו עם כלתו והשכים ביקר וקם והלך לפאס לבאלי ומת מאותה הליכה ולא ידעתי אם נהרג או מת על מטתו באיזה חולי בענין שהמכוון לעניינו הוא שמאותו הלילה לא יסף עוד לדעתה ונתעברה מאותה הלילה ונולד החי הנז׳ ונק׳ ע״ש אביו כך אני זכור שהיו מספרים לפני נאם הצעיר הכותב בס׳ נחשתי ויברכני ה׳ בגלליך ברביעי בשבת ארבעה ימים לכסלו בשי תפד״ה( שנת התפ"ט – 1729 ) ליצי עבד רחמן ונאמן ומקוה רחמי יוצרו להיות שלו שקט ושאנן ובצל שדי יתלונן שמואל אבן דנאן.

עוד מצאתי כתוב בשי חיים שאל ( שנת השצ"ט – 1639 )  לפ״ק ג״א כבאר מן מראכיש אן נזל ענדהום אסאלאיין יום ב׳ לניסן ובקא חתא ליום ו׳ פדהור ורפד ופי דיך אשאעא דכול למא דלוואד ולמא דסמא ועבבא וואחד למוצ׳ע כא יקולולו אצאלתא פלמללאח ליהוד פיה קד מייאתאיין דאר דליהוד ודייאר אוכרין קד כמסין דאר מן מוצ׳אע אכור יקולולו למטאמר וטרא פי למגאבן די ליהוד גירוש עצ׳ים מא כררזו מן דייארהום התא חאזא מא בקאוו לא דייאר ולא מאל, ות׳׳ל מא מאת חד מן ליהוד. ומן למסלמין מאתו קד ת׳׳פ כ״י ופהאדיך ג׳מעא גיא האדאך סאייל פי תאפילאלת והדם מייאתאיין וכמסין דאר דליהוד ודי לעניים ועשרין דאר וולאד בן כלפון וג׳ירהא וכדאליך אצ׳ייור דלגויים מאילהום עאדאד וולאכין מא מאת חד לא מן ליהוד ולא מן למסלמין ומא נהדמו מן בתי כנסיות לא הנא ולא הנא.

תרגומ עבורי: עוד מצאתי כתוב בשנת חיי״ם שא״ל, השצ״ט = (1639) לפ״ק הגיעה שמועה מעיר מראקש שירדו גשמי זעף מיום ב׳ עד יום ו׳ לניסן בצהרים. נפגשו מי הנהר עם מי הגשמים זרמו ושטפו שכונה בשם ״אצאלחא״ בשכונת היהודים שהכילה כמאתיים בתים, וכחמשים בתים בשכונה אחרת שקוראים לה בשם ״למטאמר״, ונגרם ליהודים נזק עצום, לא הצליחו להציל מאומה מבתיהם ונשארו ללא קורת גג וללא רכוש. ות״ל (ותהלות לאל) לא היתד, אבידה בנפש בין היהודים, ואילו מן הגויים מתו כארבע מאות ושמונים איש כ״י (כן ירבו). ובאותו שבוע ירדו אותם גשמי זעף גם במחוז תאפילאלת והרסו כמאתיים בתים של יהודים ושל עניים ועשרים בתים של בני כלפון ועוד. ובתי הגוים נהרסו הרבה, עד כי חדל לספור כי אין מספר, ונזק בנפש לא היה לא בגויים ולא ביהודים כי לא נעדר איש, ובשני המקומות לא נהרס אף בית כנסת.

כיום שוב נגה אורו בבית המדרש של פרופסור בשן, כמעיין המתגבר הזורם ותלמודו בידו – פירות הנושרים משולחן מחקריו. את ספרו השמיני על יהודי מרוקו.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים עד הזמן החדש, הוצאת אורות המגרב. 

1873 – יהודים נאלצו למלוח ראשיהם של מורדי

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

ם בשבת.

 
היה נוהג במרוקו כי ראשיהם של עבריינים ושל מורדים שנדונו למוות, היו מוקעים בחומה או מול השער של העיר " למען ישמעו ויראו ".

הנושא עלה בשנות ה-70 של המאה ה-19. מה הרקע לכך ?

בני מוסא, שבט שחי באזור דרומית למראכש, סירבו לקבל מרות הסולטאנים. סידי מוחמד הרביעי ששל בשנים 1859 – 1875 הצליח לדכא תא המרד, זמן קצר לפני מותו ב-30 בספטמבר 1875. ארבעים ושמונה שבויים שנתפשו על ידי חייליו הנאמנים, נידונו למוות, וגולגולותיהם נשלחו לרבאט לשם הוקעתם למשך שלושה ימים על שערי העיר.

הגולגולות הגיעו לרבאט ב-26 באוקטובר 1872. שוחטים יהודים נדרשו לבצע את העריפות. כיוון שהייתה שבת הם סירבו. מושל רבאט איים עליהם ופקד על חייליו להיכנס לבתי היהודים ולמשוך אותם החוצה בכוח, תוך הכאה במגלבים.

לבסוף, אולצו למלוח את ראשיהם של המוקעים לעיני הציבור. כדי שהגולגולות לא ירקבו, היו מולחים אותם. מלאכה זו הייתה מוטלת על היהודים.

כפי שפורסם ב " החבצלת " בכד שבט תרל"ג – 1873, ארבעים מראשי המורדים ניתלו, היהודים נדרשו למלוח את גולגולותיהם בשבת. הם סירבו בגלל השבת, אבל אוימו כי דמם בראשם ונאסרו. שגריר איטליה מחה, אבל ללא הועיל.

לפי מידע מאוקטובר 1879 חובת העבודה החלה על יהודי טנג'יר, בוטלה.

כפי שהזכרנו לעיל, בים 27 סעיפי ההשפלות שחלות על היהודים במרוקו כפי שנכתבו על ידי " אגודת אחים " וועד שליחי הקהילות בלונדון ב-3 בפברואר 1888, למשרד החוץ הבריטי נאמר בסעיף 10 :

" כאשר הגולגולות של מורדים או פושעים נשלחים לעיר כדי להוקיעם של שער העיר, היהודים חייבים למלוח אותם לפני  שהם מוקעים ".

לפי מכתב למערכת הטיימס הלונדוני בשנת 1901, ראשיהם של העבריינים נכרתים ונשלחים בסלים לפאס ולמראכש.

במכתב שהגיש יעקב שיף לשר החוץ של ארצות הברית ב-21 בנובמבר 1905 על ההפליות מהן סובלים יהודי מרוקו נאמר : עליהם למלוח את ראשיהם הכרותים של אויבי הסולטאן כהכנה להוקעתם על חומות העיר.

בספר השנה של יהודי ארצו הברית בשנת 1906 פורסם, כי יהודים במרוקו נאלצים למלוח את ראשי המורדים בשבתות, וכן נשים יהודיות ובנותיהן חייבות לעבוד בשבתות ובמועדי ישראל. הן נאלצות לחשוף את שערותיהן בניגוד לדין.

רבי יוסף משאש כתב כתשובה לשאלה בשנת תרס"ט – 1909 – אוצר המכתבים חלק א' סימן קכז.

מה הטעם להשם אלמללאח : הטעם השני : אומרים כי היהודים הם שהיו מולחים ראשי הרוגי המלחמה, שמביא המלך מאויביו, ותולים אותם על שיני מגדל גבוה שבעיר, להפיל אימה על המורדים, וכן הדבר נוהג עד היום, וכן ראיתי בעיני פעמיים, והמולח נקרא בערבית " אלמללאח ", ועל שם המלאכה הבזויה הזאת קראו הישמעאלים לגנאי בשם זה לרחוב היהודים ".

היהודים אמנם נאלצו למלוח ראשי המורדים, אבל לפי מסקנת החוקרים הכינוי לרובע היהודי מלאח אינו קשור לחובה זו.

להלן תוכן התשובה המלאה מתוך הספר " אוצר המכתבים " לרבי יוסף משאשא זצוק"ל חלק א' סימן קכז.

סדר נשא. שנת תרס"ט לפ"ק.

ידיד החכם החשוב כבוד מורינו הרב שלמה הלוי, ישצ"ו, שלום, שלום.

קח נא עוד ידידי, מה שהשיגה ידי על שאלתו הרביעית, מה הטעם להדם אלמללאח. שאלתי ושצעתי הרבה טעמים, והם : א', כי היהודים בזמן עתיק, הם שהיו מספקים מלח לכל יושבי העיר, כי היה המלך מוכר מסחר זה, כמו שמוכר מסחר הטובא"ק.

והיהודים, הם שהיו קונים אותי מיד, כמו שהם קונים תמיד מסחר הטובא"ק ומוכר המלח נקרא בערבית אלצללאח, ולכן קראו רחוב היהודים על שמו.

ב'. אומרים, כי היהודים, הם שהיו מולחים ראשי הרוגי המלחמה, שמביא המלך מאויביו, ותולים אותם על שיני מגדל גבוה שבעיר, להפיל אימה על המורדים, וכן הדבר נוהג עד היום, וכן ראיתי בעיני פעמיים, והמולח, נקרא בערבית אלמללאח, ועל שם המלאכה הבזויה הזאת, קראו הישמעאלים לגנאי בשם זה לרחוב היהודים.

ג', אומרים שפירוש מללאח בערבית עתיקה, מושלך, והוא לשון גנאי, להורות, שרחוב היהודים מושלך אחרי גוום, כדבר שאין בו חפץ.

ד', אומרים שהוא לשון משפחה, שנקראת בערבית מללא, בחיסרון אות חי"ת, ובאורך זמן נשתבשה בתוספת האות חי"ת, ורוצה לומר מקום משכן משפחה יהודית., אחי מופלג מצאתי טעם זה בספר " שבילי עולם ".

ה', אומרים שהיא מלה נוטריקון, אלמ"א, לא"ל שפירושה בעברית המין שהשליך, על שם גולי ספרד שבאו ממדינת הים, ואומרים אותה לגנאי בלשון השלכה, כמו וישליכם אל ארץ אחרת. זהו מה שיכולתי להשיג לכבודו בזה, ואתה תבחר ותקרב, ושלום. עד כאן מתוך הספר " אוצר המכתבים לרבי יוסף משאש זצוק"ל חלק א' סימן קכז.

לפי מכתב למערכת הטיימס הלונדוני בשנת 1901, ראשיהם של עבריינים נכרתים, ונשלחים בסלים לפאס ולמראכש.

בידיעה שפורסמה ב-JC בדצמבר 1907 ששלח הכתב במוגדור ב- 29 בנובמבר נאמר, כי יהודי פאס, מראכש ומוגדור, נאלצים למלוח את ראשי הנידונים למוות. לראשונה חויבו גם יהודי מוגדור במלאכה זו. הפעם היה עליהם לקבוע שלשו גולגולות על השער.

שני יהודים נאלצו למלוח און, שניהם סירבו ונאסרו, אבל שוחררו כעבור מספר שעות. שני יהודים אחרים שנדרשו לכך ביצעו את הנדרש מהם. למחרת הגיעו עוד ארבע גולגולות. המושל ציווה שיהודי ומוסלמי יבצעו את המלאכה יחדיו, וכך נעשה.

כל זמן שפעולה זו בוצעה בימי החול, לא גרמה להתנגדות. אולם כאשר נדרשו לבצע זאת בשבתות ובחגים, עורר הדבר התנגדות. כך היה בשנת 1873. ועל כל התכתבות, כפי שיתואר להלן.

גם חסן הראשון עסק בדיכוי מרידות בעזרת משלחת צבאית מצרפת שארגנה צבאו. הוא ערך מסעות לדיכוי הברברים שסירבו לקבל מרותו. מידע על כך הגיע לנציגי המדינות שישבו בטנג'יר, והתכתבות בנושא זה מצויה בארכיון משרד החוץ הבריטי. 

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

בנימין בר תקוה

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

תבנית ומשקל בפיוטי ר׳ יעקב אבךצור: עיון בשירים שמשקלם כמותי

הדיון בסוגיית התבניות השיריות של יעב״ץ מעביר אותנו לעיון מפורט באוצר הפיוטים של ״עת לכל חפץ״. הפייטן נאחז במשקלים שונים ובשפע תבניות. מטרת הדיון המפורט בסוגיה זו הינה ללמד על הקף אחיזתו במסורת הצורנית של שירתנו הספרדית והבתר ספרדית עד המאה הי״ז, שכן הוא נשען על דגמים קודמים הן של השירה הספרדית והן של משוררי המזרח (צפת וסלוניקי). כמו כן הילך על פי תקדימיהם של משוררי צפון אפריקה כגון מנדיל, הוא יצחק מנדיל בן אברהם אבי זמרה, יהודה עוזיאל, שמעון בן לביא, נחמן סונבל, יוסף בן שלום אבן־כספי, אברהם סלאמה ואחרים. ואולם כל עוד לא כונסה שירתם אין לדעת בברור עד כמה השפיעה שירה זו על יעב״ץ. מכל מקום נראה שיעב״ץ נסה להטביע חותם איש, על שירתו תוך שהוא קולט מסורות קדומות. הדיון בצורות השיריות יקיף את כל שירתו, ללמד על שליטתו המקיפה בפואטיקה השירית של תקופתו.

ר' מנדיל אבן זמרה, בן למגורשי ספרד, חי ופעל במרוקו ובאלג'יר במחצית השניה של המאה ה-16. שירתו נושאת את חותמה של שירת ספרד ומשוררי צפון אפריקה הושפעו ממנו רבות. שירים רבים שלו כלולים בקבצי הפיוטים של צפון אפריקה ובעיקר של אלג'יר, רובם עדיין בכתבי יד. ב"שיר ידידות" מצויים חמשה פיוטים שלו.

מנדיל אבן זמרה ושירתו נזכרו לשבח במקורות שונים ובמחקרים שונים, חדשים גם ישנים, העוסקים בצמיחתה של השירה העברית לאחר גירוש ספרד העלו על נס את שירתו של מנדיל, אך גם התייחסות זו היא פרי רושם כללי, ולא הביאה לההדרת שירתו של מנדיל ולהצגתה לפני החוקרים. צעד ראשון בכיוון פרסום שירת מנדיל עשינו עם פרסום מהדורה לשמונה פיוטי מוחרך מתוך כתב יד ששון 808, ומאוחר יותר הוספנו והצגנו שמונה פיוטי רשות. ומובן מאליו כי כללנו את משוררנו בילקוט "השירה העברית בצפון אפריקה"

שיבעים ושיבעה פיוטים שבתוך הקובץ ׳עת לכל חפץ׳ (המונה כאמור קרוב לארבע מאות פיוטים) שקולים במשקל הכמותי של היתדות והתנועות שיסודו בשירת ספרד. באופן יחסי משמש משקל זה, איפוא, רק בכחמישית מתוך כלל הפיוטים שבקובץ. יחס זה, קטן מן המקובל בשירת ספרד, אשר גם בה לא שימש משקל זה באופן אבסולוטי. ואולם בשירי יעב״ץ מתגלה נטייה ברורה להטות את הכף לכיוון המשקל שזכה לתפוצה רבה למן תקופת ר׳ ישראל נג׳ארה, הלא הוא המשקל הידוע בשם ׳משקל התנועות האיטלקי׳, או ׳המשקל ההברתי פונטי׳. הפיוטים השקולים במשקל הכמותי מתחלקים בין כל מדורי הספר, זאת כדי ליצור גיוון במקבץ הפיוטים שנועדו לכל ז׳אנר או לכל חג. מיגוון זה מתבטא גם בכך, שהמשקל הכמותי משמש שירים שווי חרוז מחד־גיסא, ושירים שהם בתבנית סטרופית, אזורית או מעין אזורית, מאידך־גיסא. ואולם, לצד האמור כי שירים שווי חרוז ששקילתם כמותית, מפוזרים על פני כל הספר: הנה נמצאנו למדים שמצבור גדול ביותר של פיוטים מסוג זה מצוי בפיוטי הרשות או בפיוטים הקרובים לרשותי׳ לאמור בבקשות ובפיוטים לנשמת לברכו ולקדיש^,. ניתן להסביר תופעה זו בכך שהדגם הקלאסי הספרדי של הרשויות, שהיה מעיקר חידושיה של שירת הקודש הספרדית, דגם שנאחז בתבניות שוות חרוז ובחריזה קלאסית, שימש מופת ליעב״ץ ברשויותיו. רוב השירים השקולים במשקל כמותי הינם בתבניות לא־סטרופיות, ומספרם הכללי הינו חמישים ושמונה, מהם בתבניות שוות חרוז, ומהם בתבנית המוסמט (משולשים, מרובעים ואף משושים). מבין השירים הסטרופיים יש לציין את שיר האזור החד־סטרופי והמעין אזור החד־סטרופי שיידונו להלן. יש לציין את חידושיה של השירה העברית בתקופת ר׳ ישראל נג׳ארה, שהביאה גם בשירי האזור לחידוש פניו של המשקל, שהיה מעתה למשקל הברתי פונטי השליט על ה׳ענפים׳ ועל ה׳אזורים׳.

הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.

את המבנה החברתי שלה, שעל גביו צמחה השירה העברית בכלל, ושירת רבי יעקב אבן צור בפרט. הבא נזכור את הכלל, כי כל ספרות באשר היא, אינה נכתבת בחלל ריק, וצכאן שלכל עיון בספרות חיית להתלוות הידיעה הכללית של הרקע עליו צומחת ספרות זו. להלן הרקע הכללי של התקופה.

התפשטות היהדות בקרב הברברים.

כיוון שאימצה לה העכו"מיות האפריקאית את דת הפונים, קנתה לה את שני המושגים העיקריים של הדתות המונותיאיסטיות שלאחר כך : הכרה בררוה פחות אות יותר בטרנסצנדנטאליות של האלוהות, ומתחת לאותו אינסוף, שאין לגשת אליו – בכניעתו הענווה של האדם לרצונו של ריבון העולמים.

בזכות קירבת יסוד זו, שהייתה אולי מורשתו של רקע שמי משותף, עתידה הייתה יהדות אפריקה להתפשט בהיקף, שזיכרו נשתמר בהיסטוריה בצורה שאין לערער עליה. בטרם יהיו הברברים של צפון אפריקה נוצרים, ואחרי כן מוסלמים, יהודים היו, או מתייהדים, אף כי אין בידינו לקבוע במדויק את גבולותיה של השפעה זו.

מ. סימון, המנתחת את סיבות התפשטותה של היהדות, עומד גם על גורמים פוליטיים, נוסף על הצדדים הלשוניים והדתיים, שכבר התעכבנו עליהם. אחרי המלחמה נגד רומי ושחיטות קירני, התרחקו היהודים הפזורים ביבשת אפריקה, מן העולם הרומי והתקרבו את הברברים.

בתקופה זו חל הקרע העמוק הראשון בין יהדות אפריקה ליסודות ההלניסטיים של הפזורה. ועוד סיבה מעלה מ. סימון : הפילו שמיות של הקיסרים לבית סוורוס " שושלת אפריקאית במוצאה, ושמית בתרבותה ובזיקותיה ".

באמצעותם התחזקו ההשפעות היהודיות בכל הקיסרות. רול חסד זו הגבירה אותו פרטיקולריזם, שלידתו במאורעות קירני, ובכך חיזקה את הסולידאריות בין היהודים לברברים.

ועד יש להביא בחשבון סכסוך חמור ביותר בהיסטוריה של אפריקה : המאבק המתמיד של התושב נגד הנַוָד. בימי בית סוורוס הדפה ההתנחלות הרומית את הנוודים הברברים אל המדבר ואת שטחי המרעה שלהם החרימה לטובת המתנחלים.

אבן ח'לדון חילק את הברברים לשני ענפים עיקריים, הבּוּתר – נוודים – והבראנס – תושבים. בקרב הראשונים ודאי זכתה פעולת הגיור היהודית למירב ההצלחה.

הנה כן ביו שַנים משבטי הבותר העיקריים, שנדדו בין קצווי תוניסיה לקצווי טריפוליטניה, ספוגים השפעות יהודיות. שוב לפי ח'לדון, היו יהודים בקרב הברברים של טאמינה ( כיום שאוויה ) ותדלה. גם בתואת בקצה הצפוני בגורארה, בין תמנתית וסבא גרארה, מספרים לנו היסטוריונים ערבים על קיומו של קיבוץ יהודי קטן, באזור בו נשתמרו לשונם וגזעם של הברברים בני זינאתה עד היום הזה.

ממלכת זו עתידה הייתה להחזיק מעמד, מאות שנים לאחר נצחונו של האסלאם. עם גבור הרגש הדתי המוסלמי לאחר הגירוש הגדול מספרד נכרת קיבוץ זה, כנראה, בטבח כללי בשנת 1492.

 מציאותם של יהודים נוודים, שהחוקר גותייה בשעתו הדגיש את חשיבותם, יש בה אפוא להסביר את התפשטות היהודית מעבר לתחומי ההשפעה של קרת חדשת, עד שלבטים המיוחדים של המגרב הקיצון ( בני מדיונה, הנזכרים עדיין אצל אבן ח'לדון, ואולי אפילו עד אפריקה השחורה.

כיוון שחזרו לדרך חייהם של הבידואים, הייתה ליהודי צפון אפריקה השפעה עמוקה גם על שאר יסודות שבאכלוסיה, יושבי קבע דווקא, שמקובל היה אצלם מין סינקרטיזם יהודי פוני. סינקרטיסמוס "איחוד קהילות")

האַבּולונים והקליקולים, הידועים לנו מתוך דברי אוגוסטינוס הקדוש ומן הקודקס של תיאודוסיוס, היו כיתות של יהודים, שנמלטו מן האדיקות נוסח ארץ ישראל ושל עובדי כוכבים מתייהדים, שמקורם שמי בעיקר, ובפרט פניקי.

יהודים פוניים אלה, שידעו את התנ"ך מַלים היו את ילדיהם, ולדברי מ. סימון, מקומם " על גבולות המטושטשים שבין היהדות, הנצרות והעכו"מיות השמית. עם זאת הסכימו הנוצרים והרומים כאחד לראות בהם יהודים, ובשם זה התקראו הם עצמם, אף כי לא היו אדוקים בדתם דווקא.

לאחר זמן, שבה נטיה זו לסינקריטיזם והופיעה כאחד מגורמי הקבע בהיסטוריה בצפון אפריקה. העובדה שיהדות צפון אפריקה מורכבת, אפוא, מיסודות שונים במקורותיהם יש לה קשר ישר לנטייה מיוחדת זו. היא מעלה את הבעיה העיקרית של התפקיד החשוב, שמילא הגֵר בתוך העדה היהודית.

מן המאה השלישית ועד למאה השביעית לספריה יכול ההיסטוריון לןמצוא מכלול של עדויות להשפעתה של היהדות בצפון אפריקה. עובדה ראויה לציון : היהודים מתייצבים לפני הברברים בלי להישען על שום כול חילוני.

הנצרות, החל מימי קונסטאטינוס והאסלאם אחריה, הופיעו לעיני האוכלוסים הברברים כשהם עטורים יוקרה בלתי מפוקפקת של קיסרות, של כוח חילוני המשמש להם משען. " היהדות כנגד זאת, לא היה לה שום אמצעי אחד מחוץ לכלי הנשק בלתי גשמיים של הטפה.

כלי נשק אלה היו הרעיון המונותיאסטי, החוק המוסרי, היופי של התפילה, שקיבלה השראתה מן התנ"ך.הברברים, שכבר נעשו שֵמיים במידה רבה לאחר דורות של השפעות קרטאגניות, נוטים היו לעזוב את פסיליהם ולהתווסף את מניין נאמניו ואוהדיו של בית הכנסת.

טרטוליאנוס נספר לנו במאה השלישית, איך היו הברברים שומרים את השבת, את ימי החג והצום, את דיני הכשרות. קומודיאנוס, אף הוא במאה השלישית, נלחם כבר באותם עובדי כוכבים, שלא נסחפו כליל לא לנצרות ולא ליהדות.

עם עדוּת אפיגרפית ( פענוח כתובות עתיקות ) מוסיפה ומאשרת את סימני ההשפעה היהודית על האוכלוסים הברברים : בבית הקברות של חצר המוות העתיקה נמצא לוח עופרת, מן התקופה הרומית, ובו פנייה אל אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, שיקרב את לבותיהם של שנים שנפרדו זה מזו.

השבעה המאשרת אולי את זיקתם הניצחית של הברברים למנהגי כשפים, אלא שעל הכל היא מגלה את השפעתה של ההטפה היהודית בחיי הארץ. החל מסוף המאה השנייה נאבקו היהודים והנוצרים בצפון אפריקה כביתר חלקיה של הקיסרות הרומית, על נפשותיהם של הגויים.

בראשית הדברים נתערבבו כל כך בקנאותם זו, עד שהמחוקק העכו"מי כמעט לא הבדיל ביניהם. משך תקופה מסוימת אסר ספטימוס סוורוס על הגיור היהודי אך גם על התעמולה הנוצרית.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. מיכאל אביטבול.

הרחק מאירופה וממחנות המוות הנאציים, חיה יהדות המגרב עש שנת 1943 במשטר וִישִׁי, וזולת ששת חודשי הנוכחות הגרמנית בתוניסיה, לא היה לה עניין ישיר עם גרמניה הנאצית. אולם בלי שהגרמנים הביעו כל משאלה בנדון, תיקנו פֶטֶן וממשלתו חוק שגזר על ביטול אזרחותם הצרפתית של יהודי אלג'יריה, והרחיבו על שלוש ארצות המגרב את רוב הגזירות הגזעניות שפורסמו בתחומי צרפת הלא כבושה

ביוני 1940 שאפה צפון־אפריקה הצרפתית להמשיך במלחמה. כעבור מספר שבועות היא התמלכה בדעתה והתמסרה לחלוטין לפולחן פטן:

אלמלא היתה קיימת המהפכה הלאומית [של פטן], ראוי היה להמציאה לצרפתים רבים בצפון אפריקה. צפון־אפריקה הצרפתית היתה קרקע לתעמולת המרשאל, בשל היותה שרויה בשנאת חמולות, שנאת גזע וקאסטות ושופעת ראשי־שבטים, כגון האב לאמבר באוראן או בלה בסידי בן־אל־עבאס, ובהיותה פתוחה למזימות פאשיסטיות בתוניסיה ולפעילות פאלאנגיסטית במחוז אוראן, ורחוקה מתלאות המטרופולין וממגע ישיר עם האויב. לא היה עוד מקום בצרפת או באימפריה שבו התנוססו באותה ראוותנות וגסות ססמאות ענקיות מרוחות על הקירות, דיוקנאות עצומים של הדיקטטור הטוב: ולא היה עוד מקום שבו התגייסו כה הרבה ל׳לגיון׳ הפטניסטי, ואחרי־כן למליציית.S.O.L, שבה צעדו אנשים כה רבים לצליל שירי־הלכת המקובלים. לא היה עוד מקום בצרפת הלא כבושה שבו פרחו מעשי ההלשנה והדיכוי בקנה־מידה דומה, כשהם מספקים זרם לא פוסק של חשודים אל מחנות־הריכוז שבטריטוריות הדרום.

אמנם כן, טבעי ביותר — ואפילו נוח — לרצות למצוא במנטאליות של ה׳פיאה נואר׳ ובמצבה המיוחד של צפון־אפריקה את הסיבות להתלהבות הפטניסטית שפשטה שם בקרב המתיישבים לאחר שביתת־הנשק. אך אין לשכוח כי פולחן ה׳גיבור מורדאן׳ היה מנת־חלקם של כל הצרפתים כמעט, שראו בפטן — שעליו אמר ליאון בלום ב־1939 כי הוא היה ׳החייל האציל והאנושי ביותר בצרפת׳ — מעין ׳מושיע׳ ו׳גואל׳, שבא לטהר את צרפת מן הזיהום ומן החטאים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים שהוליכו אותה למפלה והשפלה.

כמו בצרפת, לא הצטרכה ׳המהפכה הלאומית׳ לבצע טיהורים נרחבים בסגל הפוליטי והמינהלי של צפון־אפריקה כדי להנהיג בה את ׳הסדר החדש׳. לבד מכמה אדמיראלים שהצניח דארלאן, נותרו הדרגים הבכירים לרוב על מכונם: אשר ל׳אישים החדשים׳ — שהגיעו לצפון אפריקה לאחר התבוסה, כגון שאטל ואטורי באלג׳יר ומוניק ברבאט — הם השתייכו לחוגים ולגופים הממוסדים שמהם גייסו מאז ומתמיד כל הממשלות הצרפתיות את הפקידים הקולוניאלים הבכירים. אנשים אלה לא היו ׳דוריוטיסטים׳ ואף לא אופורטוניסטים; אלא שכמי שאמורים היו לבצע בלי להירתע את הוראותיה של ממשלת וישי אף בהיבטיה השפלים ביותר, היו כולם, ללא יוצא מן הכלל, פאטריוטים צרפתים משכמם ומעלה: בזמנים אחרים ותחת חוקים אחרים, נמצאו אישים אלה, שרחשו רובם ככולם שנאה עזה כלפי ׳אדוני המלחמה׳ הגרמנים, ראויים לאמונם המלא של הממונים עליהם מטעם הריפובליקה.

את הגנראל נוגס אפשר לראות בתור סמל מושלם של הרציפות הזאת של המינהל הקולוניאלי הצרפתי במשטר וישי; לאחר שמינתה אותו ׳החזית העממית׳ נציב עליון במארוקו השאיר פטן את ׳הגנראל הריפובליקאני׳ בתפקיד ומחל לו על היסוסיו מן הימים שקדמו לשביתת־הנשק." בהפגינו נאמנות ללא־סייג כלפי וישי, התנגד הגנראל נוגס בחוזקה ל׳תוקפנותם׳ של בעלות־הברית ב־8 בנובמבר 1942, למרות  גישושי האמריקנים וחמוריהם, שלפני הנחיתה. עמיתו בתוניסיה, מארסל פרוטון, שקדם לו בתפקידו במארוקו, היה פקיד בכיר, ותיק מאוד בריפובליקה השלישית, כאשר התמנה נציב עליון בתוניס, ב־6 ביוני 1940. בדומה לשאר עמיתיו באימפריה, התנגד לשביתת־הנשק, אך הדבר לא מנע אותו מלזכות במינוי של מזכיר המדינה ביולי, ושר־הפנים ב־6 בספטמבר באותה שנה עצמה מטעם משטר וישי. איש זה, אשר לימים רשם בילקוט השירות שלו את התקנת חוקי הגזע הראשונים שחקקה ממשלת וישי, וכן את נסיון ההפיכה של ה־13 בדצמבר 1941 נגד פיאר לאוואל, עתיד היה לעלות מחדש על הבמה בצפון אפריקה לאחר נחיתת האמריקנים. יורשו לתפקיד בתוניס מאז ה־25 ביולי 1940 היה האדמיראל אסטווה, שנמצא בעת חתימת ההסכם של שביתת־הנשק בביזרט. היה זה אדם אדוק ש׳ערכי המוסר שלו היו גבוהים׳ אך לבטי המצפון האין סופיים שלו לא מנעו ממנו להוציא אל הפועל את החוקים האנטי־יהודיים של וישי והוראות דארלאן לשתף פעולה עם הגרמנים. זה האחרון השתמש במסורת המקודשת של סולם הפיקוד והמשמעת הצבאית ושל ^׳esprit de corps׳ של הצי כדי ללחוץ על אסטווה ועל מושלה הכללי של אלג׳יריה, האדמיראל אבריאל כדי שיבצעו את הוראות וישי.

אבריאל הגיע למקום תפקידו ביולי 1940, לאחר שהמושל לה־בו הוצא לגימלאות. קודם שהפך לאחד האויבים העקשים ביותר של האנגלו־סקסים, מילא תפקיד מזהיר במבצע הפינוי של חיל המשלוח האנגלי מדנקרק, וכך זכה להוקרתם של הבריטים: בשובו מלונדון לשרבורג, אסרוהו הגרמנים ושחררוהו בהתערבות ממשלת וישי. מקץ שנה לערך הוחלף בגנראל ויגאן, שנמצא באפריקה מאז אוקטובר בתור נציג כללי של ממשל וישי.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית לבין הישוב בארץ ישראל מן המאה הי"ח ועד הדורות האחרונים.

מבוא שלמה בר-אשר

הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית לבין הישוב בארץ ישראל מן המאה הי"ח ועד הדורות האחרונים.

כתב שלום בר אשר.

הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית – מגרב ומצרים – הם עתיקי יומין. ימיהם כימי קיומו של יישוב יהודי בגולה. הקיבוץ היהודי הראשון בגולה נתהווה במצרים בימי בית ראשון. יתכן שגם ליתר ארצות אפריקה הצפונית הגיעו יהודים שבחלקם באו מארץ ישראל סמוך לתקופה זו.

מצוות העליה קיימת – אך ישלם לה כתובתה.

בתשובות רבי יעקב אבן צור ( פעל במכנאס בפאס בסוף המאה הי"ז ובמחצית הראשונה של המאה הי"ח ) נידונה שאלה זו בשני מקומות. בשני המקרים הרקע הוא שהאיש רוצה לעלות ארצה והאשה נסרבת. בסי' קנ"ט תשובה שניתנה בפאס בשנת תצ"ב – 1732 , משיבים רבי יהודה בן עטר ורבי שלום אדרעי, הוא מסתמך על התוספות אבל אינו מצטטם שבזמן הזה יש סכנת דרכים..

לכן קיימת מצוות העליה לארץ ישראל. אך מסקנתו כי יש להשפיע על האשה שתתרצה לעלות עמו, יהיה אם לא הצליח, ישלם לה כתובתה. וגם אם אין ךו עתה כל הסכום במזומן, יטול הנחוץ לו להוצאות הדרך והשאר יתן לה, ויתחייב על הסכום החסר.

הוא כותב, כי אמנם לפי דין התלמוד תצא בלא כתובה, אבל הוא בעד תשלום כתובתה, למרות שאין סכנת דרכים, וסירובה אינו מוצדק. אין הוא מזכיר כלל את גורם הסכנה בדרך או מחסור במזונות וקשיים כלכליים בארץ, כפי שהדבר מופיע אצל חכמים אחרים בתקופה זו.

חשש לסכנת דרכים ולמגבלות כלכליות.

בן הדור שאחריו, רבי משה טולידאנו מפאס, בעל שאלות ותשובות " השמים החדשים " קובע החלטית כי מצוה לעלות ולדור בזמן הזה בארץ ישראל, אך אם הדרכים בחזקת סכנה, או שאין לו כדי הוצאות הדרך " כי איש עני הוא ", אז ניתן להתיר נדרו שנדר לעלות.

הוא כותב זאת בהתייחסו לעמדתם של חכמים אחרים, כי התרת הנדר למי שנדר לעלות, מתבססת על ההנחה כי עתה אין מצוה לעלות ולדור בארץ. רבי משה דוחה הנחה זו, וקובע כי החובה קיימת, אלא שסכנת דרכים ומחסור כלכלי דיים כדי להתיר הנדר.

למרות שסכנת הדרך קיימת – אין להתחשב בסכנה.

שאול ישועה אבוטבול, דיין בצפרו 1739 – 1809 מתחשב בעובדה שקיימות סכנות בהפלגה, אך אין חוששים לסכנת דרכים, כלומר אין סכנה זו מבטלת מצות העליה לארץ. אשה המסרבת לעלות עם בעלה, מפסידה כתובתה.

הוא מגיע למסקנה זו על רקע מעשה ביהודי בשם משה בן מסעוד אזולאי שנדבה רוחו להסתופף בבית ה'… ורצה שתעלה גם אשתו עמו. ותמאן לאמר שאין רצונה לעקור דירתה מאצל קרוביה. עמדו אפוא לדין. הטוען למען אשתו תבע שישלם לה כתובתה, ויפטור אותה בגט, והוא יעלה ארצה בלעדיה.

נשאלת השאלה כיצד להסביר התעלמותו מסכנת הדרך הנשקפת לעולה ? התשובה נעוצה באמונה המיסטית  הפועלת אצל המשיב, לפיה ההולך לשם מצוה לא יינזק. כי שלוחי מצוה אינם ניזוקים, במקום מצוה שומר לא ידע דבר רע.

בהמשך הוא מציין, כי נס כזה קורה לא רק ליחידי סגולה, אלא לכל אדם כלשונו : " ולא נאמר דין זה לבעלי שם לבד שעושין קפיצת דרך, אלא לכל ישראל. הוא מגיב לאמונה הנפוצה כי לצדיקים גורל מעבר לחוקי הטבע, וכי אסונות אינם פוגעים בהם.

לדבריו, אותם כללים חלים על כל בני תמותה כולל פשוטי העם, וכי גם הם זוכים לנסים.ניכר שחכם זה , בניגוד לרוב החכמים שחששו מסכנת  ולא הסתמכו על נסים, הריהו מושפע מאמונה מיסטית, החורגת מהישור הרציונלי.

הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית – מגרב ומצרים – הם עתיקי יומין. ימיהם כימי קיומו של יישוב יהודי בגולה. הקיבוץ היהודי הראשון בגולה נתהווה במצרים בימי בית ראשון. יתכן שגם ליתר ארצות אפריקה הצפונית הגיעו יהודים שבחלקם באו מארץ ישראל סמוך לתקופה זו.

הקשרים בין היישוב בארץ ישראל לבין יהודי ה " מערב " הלכו ונתבססו בתקופת הגאונים, וגם בתקופות קשות כמו המאה ה – 11 וה – 15 כאשר הידלדל היישוב היהודי בארץ ישראל ובאפריקה הצפונית כאחת, המשיכו להתקיים יחסים אלה.

עצם קיומה של קהילה נפרדת של " מערבים " כפי שנתכנו יוצאי המגרב שבאו ממערב לארץ ישראל בתקופה הנזכרת, היא עדות מובהקת לזרם המתמיד, אם כי בדרך כלל של יחידים, שבאו מאפריקה הצפונית לארץ ישראל. 

החכמים שהזכרנו עד כה אינם מסתמכים על עמדת הרשב"ש שהזכרנו לעיל, שנתקבלה גם על ידי השלחן ערוך. סימן שלא כל הפוסקים קיבלו את ההבחנה הגיאוגרפית, אף כי מרוקו רחוקה יותר מאלג'יר, בה נאמרו דברי הרשב"ש.

על דברי הרשב"ש מסתמך רבי פתחיה בן יקותיאל בירדוגו חכם שפעל במכנאס 1764 – 1820, אולם הדברים נאמרו רק כאישור סופי לעמדתו הבסיסית, כי לא רק שאין לכוף אשה בזמן הזה לעלות, שהרי ספק אם עתה חלה מצות העליה לארץ ישראל.

 אלא נראה לי, כי הוא חושש אפילו לעליית הבעל ולאו דווקא משום סכנה, אלא מפני אי יכולת של קיום מצוות בארץ, והוא מצטט בראשית תשובתו את דברי רבי חיים בתוספות כתובות כי " יש כמה מצוות התלויות בארץ וכמה עונשין שאין אנו יכולים ליזהר בהם ולעמוד בהם "

החשש מפני אי קיום מצוות התלויות בארץ כגורם מונע לעליה המובע על ידי רבי חיים, נתקבל על ידי מהר"ם מרוטנברג וכן חכמי המזרח רבי תם בן יחיא המהרש"ך, רבי שלמה בן אברהם הכהן בן המאה הט"ז, רבי משה שלטון מקושטא בן המאה הי"ז, וכן רבי רפאל מילדולה, שלחי ארץ ישראל ולאחר מכן רב בפיזה ובעיר באיונה בצרפת בשליש הראשון של המאה הי"ח.

דעתו של האחרון מפתיעה במיוחד שהרי הוא עצמו היה בארץ, וחכמי ארץ ישראל לא קיבלו עמדה זו, וטענו שאפשר לקיים המצוות בארץ. כגון המהרי"ט, החיד"א וכן חכמים אחרים שהזדהו אתם כמו ברי חיים בנבנישתי, רבי יוסף נזיר ממצרים.

רבי פתחיה בירדוגו מגיע אפוא למסקנה, כי אין מוטלת על יהודי מרוקו החובה לעלות לארץ ישראל, בגלל שתי סיבות : הראשונה, החשש מפני אי קיום המצוות והשנייה משום סכנת הריחוק ( לפי הרשב"ש ). חכם זה שנפטר בשנת 1820 הוא בין האחרונים בשורת חכמים, ששיקוליהם לגבי סכנת הדרך לארץ ישראל הייתה ריאלית.

כעשר שנים לאחר פטירתו, חל שינוי יסודי. אחיו של החכם הנ"ל, רבי יעקב בירדוגו עומד על השינוי שחל במצב הביטחון בדרכים, כשהכוונה לנתיבי הים. בעבר פסק כמו הרשב"ש, אבל עתה המצב שונה. " והן היום ראינו שכל העולם אומרים שאפשר ואפשר בלא סכנה מאיזה מקום שעולין ".

כלומר היות ועתה עולים בביטחון, הרי לא חלה הגבלה של הרשב"ש. נראה כי השינוי חל עם הפסקת פעולות הקורסארים מסאלי ( החל משנת 1814 ) ושל האלג'יריאים, עם כיבושה של אלג'יר על ידי צרפת בשנת 1830, ומעתה הנסיעה בים הייתה בטוחה..

אמנם בתשובה זו לא מופיע תאריך, אך בתשובה הסמוכה רשום תאריך – 18345 – ויש לשער שגם השאלה הנ"ל נשאלה סביב שנה זו.

בסימן סא מסופר המעשה כדלקמן. יהודי שגירש אשתו ויש לו ממנה בנים, רוצה לקחת הילדים מתחת לגיל שש עמו בעלותו ארצה, כשהאשה נשארת בחו"ל, והיא מתנגדת. הסכסוך הובא בפני רבי יעקב. הוא עומד לצידו של הבעל, כי עתה אדם רשאי לכוף לא רק את אשתו לעלות, אלא כל בני ביתו כדברי רש,י למשנה בכתובות קי ע,א.

למלים " הכל מעלין " מוסיף רש,י : " את כל בנו ביתו אדם כופה לעלות ". החכם גם קובע כי " לגבי עיר אחרת וכמו שנאמר ארץ ישראל נתבטל דין הבן אצל אמו עד שש ". הנימוק, שאם יחכה האב עד שיגדלו הבנים, מי יביאם לארץ, ומי ידאג לחינוכם.

קיים קשר בין שתי התשובות הסמוכות. לולי השינוי שחל במצב הביטחון בעליה לארץ החל בשנות ה – 30 של המאה הי"ט, לא היה החכם מאשר שהאב יקח את ילדיו לארץ ישראל. ואז הייתה עדיפות לאם בהחזקת הילדים הקטנים, והנימוק בקשר לחינוך על ידי האב, היה נדחה מפני הסכנה. 

שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –

ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן.

החל מאמצע המאה השמונה־עשרה קמו במערב אירופה סופרים אמיצים ובעלי חזון ששאפו לשינוי־ערכים מוחלט בסדרי החברה, לביסוסה על יסודות הצדק והאהבה לזולת ולמיגורם של השליטים העריצים. דבריהם מצאו אוזניים קשובות והביאו לתוצאות מו­חשיות: המהפכה הכבירה של שנת 1789 טיאטאה את המשטר שהיה קיים בצרפת, ביטלה את ההבדלים בין המעמדות ושימשה דוגמה לשוחרי החופש בארצות אחרות.

140- היוכל איש להתאפק בראותו אלה ולא ימלא פיו שחוק ?. אך הבל בני אדם, כזב בני איש על פני האדמה, כמו זר נחשבו מעשי אנשי מערב בעינינו, וכמו זר נחשבו מעשינו בעיניהם, והאמת כי הכל הבל. אנחנו נלעג לילד הבוכה, כי ידענו הכל סבת בכיתו, וצבא מרום במרום ישחק עלינו, כי גם עד זקנה ושיבה כעוללים אנחנו.

ויהי בבקר יצאנו לראות את ה עיר. היא אחת מעמודי אירקוליס, הייתה תחת יד הפורטוגזים, ויעזבוה  ( לאחר נישואי המלך צ'ארלז השני עם הנסיכה הפורטוגאלית קאטרינה מברגאנסה ) בשנת 1661 לאנשי אינגיללאנד, וגם אלה כאשר ראו כי ההוצאה מרובה מתועלתה נתסוה ( הרסוה, זה היה בשנת 1684 ) ועזבוה. ועתה אערוך לך צורת הבית ( הכוונה לבית טיפוסי בעיר ) ומלואו.

הבית הזה כונן בבזקי צרורות ( בשברי אבנים )  ובטיח עב ( עבה )  שקערור ( שקוע ). מחשוף הלבן אשר על פני כלו יחליש עיני המשקיף בו. תכונת הבית היא חצר מרובעת, ועל ארבעת רבעיה חדר ארוך וצר. דלתות החצר והבית רובם מסוגרים מלפנים בלי מפתח רק במוט עץ.

155 – ראשו ( של המוט )  האחד ישען על הארץ וראשו השני תומך דלת הסגור. לא יקרעו חלונים : שנים או שלושה חללים מקום לבנה על פתח החדר הם צהר ( חלון ) לרוח ולא לאור, כי לא יכילו זיקי השמש. המִטה מוצעת על הקרשים גבהה הרבה מן הארץ, כי הקרשים תקועים בקלעי ( בצלעות ) הקיר.

תחתיה יסתירו כלי הבית. מהקורה עד פאתי המטה או עד למטה לארץ יריעת משי אדום או פשתן לבן תלויה. לפעמים העניים יפרשו היריעה לכסות חסרון המטה. זאת מטת איש ואשתו. הבחורים והבתולות לוטים בשמלה וישכבו בה. מראות קטנות תלויים בקירות ונרות ( ומנורות ) זכוכית הדולקים בליל שבת.

שלחנם כדמות כסא, וכסא אין להם, כי יושבים על הארץ כישמעאלים הם. שופתים סיר הנזיד על כיור או האח על האש חרש ( תנור אש העשוי מחרש ) . ספון ( תקרה )  וקרקע החדר והחדר מצופה במלט כעין כותל. קלעי הבית כגבה קומת איש מכוסים במפרש ( ביריעה ) גמא רך.

לא יראו בהם פסל כל תמונה. לפי דעתם הוא בל ( למען לא ) יפנו אל האלילים, ולפי דעתי בעבור היותם כסילים, או כי לא יכלו ולא ירצו להטת שכמם עול החכמות. על כל פנים לא תראה בבתיהם סמל מערומי אשה או צלמי זכר או תבנית חשופי שת ומער איש ( וערווה ) .

גגותיהם במעקה ( רוצה לומר מוקפים במעקה )ומחוברים יחדו באופן כי דרך הגגות הולכים מבית לבית ומחצר לחצר. פתח החצר קטן ושפל, כי אף הגמדים יכופו כאגמון ראשם לעבור. אצל פתח החצר מוצאות הפרשדונה ( הצואה ) יעלו באשם רוב הבתים בנוים על טור אחד ( בני קומה אחת ) והמעט אשר על שני טורים או שלשה, על הטור העליון יציע סביב לחצר לכל צרכי הבית.

הנה זאת תורת הבית אשר ישבנו בו, וכמעט כל הבתים הם על מתכנת הזאת, רק בתי הפקידים ( הקונסולים ) נֹצרים כוננו כדרך בתי אירופה. בתי הדלים מלאו קיא צואה בלי מקום, אך בתי הקצינים אף באין הדר זכו בעיני.

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

פעילות ״אליאנס״ במרוקו ניתנת לחלוקה לשתי תקופות שונות: משנת 1862, עם הקמת בית הספר הראשון בתיטואן, בכל שנות שלטון הפרוטקטורט ועד למלחמת העולם השנייה; וממלחמת העולם השנייה ועד יציאת היהודים ממרוקו. בתקופה הראשונה, ולאחר פעילות של כחמישים שנים בקרב יהודי מרוקו, התפתחה במקביל ל״אליאנס״ רשת תלמודי התורה – ״אם הבנים״, אשר נוסדה בסיועו של הרב זאב הלפרין והתפשטה בעיקר בפנים המדינה בערים מקנאס, פאז, צפרו ומארקש. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה השתנו הנסיבות ואיתן מערכת היחסים בין ״אליאנס״ לרבנים ולחינוך המסורתי. בתקופה זו התפתחה רשת תלמודי תורה וישיבות של ״אוצר התורה״ שנשלטה על ידי הרבנים הליטאים, והמאבק ביניהן לבין ״אליאנס״ הוקצן. פרק הזמן עד מלחמת העולם השנייה מאופיין במאמצים מוגברים מצד ״אליאנס״ להביא מודרניזציה לבתי הספר הדתיים על מנת שיכללו בתוכניות הלימודים לימודי חול בנוסף ללימודי קודש. למרות שהואשמו על ידי גורמים מקומיים בהאצת ה״התבוללות״ של יהודי מרוקו, לא ראו אנשי ״אליאנס״ בהאשמה זו טיעון שלילי, כיוון שהאמינו באמת ובתמים שניתן לשלב בין חיים מודרניים ליהדות ולא מצאו בשילוב זה סתירה:

 גם בהנחיות שבכתב וגם בחוזרים השונים ששלחנו התבקשו המורים שוב ושוב לשמור על המצוות העיקריות של דתנו. ובכל זאת ראינו לנכון להבהיר לאלה הסוטים ממצוות הדת שלא נשוב להזהירם עוד, ושהוועד המרכזי לא ישאיר בתפקידם את המורים, המנהלים את חייהם הפרטיים באופן שאיננו הולם את החינוך שהם מעניקים לילדינו… נצטרך להתחרט על כל מפעלנו אם נחניק את האמונה בנפשם של היהודים, ונכבה את אש האושר הפנימי הזה ואת מקור אותה אנרגיה שאפשרה ליהודים לשרוד במרוצת מאות של רדיפות ודיכוי…

     את יהדות מרוקו ניתן לחלק לשלוש חטיבות משנה מוגדרות למדי. תושבי ערי החוף – קזבלנקה, טנג׳יר, מוגאדור, תיטואן: יהודי מרכז הארץ – פאז, מקנאס, צפרו: ויושבי הדרום המערבי – מארקש, והדרום המזרחי – תפילאלת.

אנשי ״אליאנס״ האמינו שהם יכולים להלך על החבל הדק שיש בו גם תרבות צרפתית חילונית וגם שמירה על הזהות היהודית. על ״אליאנס״ הופעל לחץ של הממשל הצרפתי להדגיש את החינוך הצרפתי על חשבון הלימודים הפרטיקולריסטים היהודיים. על אף שהיהודים זיהו את ״אליאנס״ במידה רבה עם שלטונות הפרוטקטורט, רוב מנהיגי הקהילה סברו שהשינוי שהביאו הצרפתים והנחלת חינוך מודרני באמצעות ״אליאנס״ הם לטובה, והשינויים נתקבלו בברכה. גם הסתייגויות הרבנים המקומיים לא נאמרו בפה מלא, הם היו חצויים וביטאו רגשות מעורבים. מעמדה, יוקרתה ועוצמתה של ״אליאנס״ בקהילה נבעו מהעובדה שהיא מייצגת את התרבות הצרפתית, מכך שהועמדו לרשותה תקציבים ממשלתיים ומעצם היותה חברה צרפתית יהודית הפועלת ״בברכת השלטונות״. כמו כן ״אליאנס״ הבטיחה לתת מפתח ליציאה ממעגל העוני ולפיכך נהרו אליה תלמידים רבים בעידוד הוריהם. הדומיננטיות בתחום החינוך ועוצמתה ה״מיניסטריאלית״ של ״אליאנס״ לא נסתרו מעיני הרבנים המקומיים.

בשיא פעילותה, בשנים 1954-1953, למדו בשבעים ושישה בתי ספר של ״אליאנס״ למעלה מ־50% מכלל התלמידים שהם 28,389 מתוך סך של 45,254 תלמידים שהשתייכו לכל מסגרות החינוך היהודי במרוקו. בתי הספר שלהם היו מודרנים, מסודרים, מאובזרים, היגיינים ועם קנטינות מאורגנות. באותן שנים למדו רק 5,440 תלמידים ברשת ״אוצר התורה״ ו־3,203 ברשת של הלובביץ׳.

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

אלקאייד עומר

איך שהגיע התחיל הפחד, בנה קסבה בסוף הכפר עם חומות ושערים.

את הברברים בלעה האדמה ואנחנו הקברנים הלכנו לישון בשקט, קודם הם היו מתקיפים את הכפר בכל בצורת, ידעו שאצלנו תמיד יש משהו: קמח, שמן, סוכר, קטניות, חמוצים, פירות יבשים ולפעמים גם קצת זהב, היו מפתיעים אותנו, לוקחים מה שנחוץ והולכים, לפעמים היינו מגלים אותם וסוגרים את השערים, אז הם היו מחכים מחוץ לחומות, תביאו ששת אלפים כיכר ולא ניגע בכם, והרבנים הולכים לבתי הכנסת, אוספים קמח, מביאים לחמש המאפיות, אופים וזורקים להם מעל לחומות.

רבי רפאל משה אלבאז הצליח פעם לעשות בהם קסם ולשתק אותם עד שלא יכלו להזיז יד ורגל, לא הם ולא הפרדות רק כשהמנהיג ביקש מהרב מחילה, הוא ביטל את הקללה והםהתרחקו על הבהמות הצולעות בלי כיכר לחם אחת.

לפני אלקאייד עומר היו שודדים בדרכים ולא פעם יצא מהמללאח רוכב על חמורו וחזר בלי ראש. פעם מישהו בא והודיע שהרגו את החזן, הגוויה שלו מוטלת בשדה מחוץ לכפר. הלכנו לבית הקברות לחפור לו קבר, שתינו והשתכרנו, כשלפתע ראינו את החזן מתקרב עם אלה שהלכו להביא את הגוויה שלו, שתינו עוד פעם יחד עם המת על קברו. היום אין הזדמנות לשתות, כמעט אין מתים, הכל שקט. תרנגולות מסתובבות חופשי בשוק ואף אחד לא מעז לקחת ביצים לא שלו, כלה יוצאת לבד לכפר של החתן בלי ליווי, כי אלקאייד עומר מטיל את האחריות על כל כפר,

עד שהיא נכנסת לכפר הבא אחריו. מי שגונב תאנה מהעץ של השכן יושב בבית הסוהר, עד שהתאנים יבשילו בשנה הבאה, מי שמצאו בכיסו אבן ואבן גדולה וקטנה, איפה ואיפה גדולה וקטנה רוגמים אותו בהם ומי שמצאו אותו שוכב עם בהמה או עם אחותו בת אביו או בת אמו או עם חותנתו חותכים לו, אבל כל זה עולה ביוקר. עם הברברים יכולנו להסתדר בכיכרות לחם, אלקאייד עומר רוצה כיכרות כסף וזהב וכבר אין לנו חכמים שיוכלו לעשות לו קסמים,

כי גם בקסמים וכשפים הוא יותר חזק, כולם יודעים שכדורי עופרת לא פוגעים בו, בקרבות הוא דוהר ראשון עם הרובה למעלה וכדורים שורקים מימין ומשמאל, אך אף פעם לא שורטים אותו, וגם אם קרה וכדור פגע בו מיד התחלק כאילו פגע בברזל, לכן הברברים הפסיקו לתקוף, רק שאנחנו במללאח לא יכולים לסבול עוד, יותר קל עם הברברים מאשר עם החוקים שלו, אנחנו הקברנים אומרים: ״זא יעאוונו פקבר בוה הרבלו בלפאם״(בא לעזור לו בקבר אביו – ברח לו עם המעדר).

מעשה שהיתה דודה חסיבה מבשלת שיכר במרתף ומסביב ערימות תאנים לפני ואחרי בישול והנה היא שומעת סוסים דוהרים, מיד הבינה ששוטרי הקאיד מתקרבים, כשראתה אותם נפלה ומתה מפחד. לא מזמן מישהו הלשין שהמחסנים של הדוד עמרם מלאים תבואה ואלקאייד עומר עמד לשלוח גובים, יצאה אשתודונה בחצות לילה אל הגג, הרימה עיניים לאלוהים שייקח אותו, למחרת היא מתה. זה היה יום שישי והיינו מוכרחים לקבור אותה לפני שבת, אבל היתה גם הלוויה של אחד מאנשיו, לכן סחבנו אותה מהר על סולם, בלי ארון, בקושי חפרנו שכבת עפר מלמעלה וזרקנו אותה בלי סימן, בלי שם,

 לכן הקבר שלה אבד. אלקאייד עומר תמיד רואה ויודע הכל, אומרים שיש לו כלי קסם שבו הוא מגלה מהגג כשמישהו גונב זיתים מעצים של השכן בקצה הכפר, ושולח מיד שוטרים לקחת אותו לבית הסוהר, הוא רואה מה אנשים עושים אפילו בתוך הבית ואפילו בחושך, כי איך הוא יודע על הרכוש שלנו, כמה חיטה קצרנו, כמה זיתים, כמה ענבים ? עכשיו הוא פתאום רוצה שכל אחד ישלם לפי מה שיש לו, והוא יודע כמה. סגרנו את האסמים, המרתפים, החנויות והבתים, אבל הוא נתן פקודה לפרוץ, הלכנו לחכמים שיקללו אותו, שיכתבו קמיעות, שילחשו לחשים, עלינו לקברות צדיקים, הדלקנו נרות, אכלנו, שתינו חביות שיכר, צמנו, התפללנו, אני בעצמי שמתי יונה מתה על סף הבית שלו,

 תקעתי מחט ארוכה בציור שעווה שלו, עם חברי הקברנים חפרנו קבר וזרקנו לתוכו את שמו עם נוצות של יונה צעירה ועורב זקן, אך לשווא, שלחו את הרב להתלונן בפני הוואלי, מושל המחוז, זה הבטיח לעזור, אך לא הגיע, טען שעומר מחוסן מפני כדורי עופרת, בסוף עלה רעיון בלב של ר׳ ישועה ממן, הסתובב בבתי הכנסת, אסף תכשיטים ומטבעות של זהב, הצורפים התיכו אותם לקליעים של זהב ואת זה הוא הביא לוואלי. יום אחרי זה כבר הקיפו החיילים של הוואלי את המללאח והקסבה, אלקייד עומר יצא אליהם עם צבא גדול, אך הפעם לא כדורי עופרת עפו ושרקו סביבו, אלא כדורי זהב נקבו את גופו, ומכל מקום שכדור זהב חדר, יצא זרם של דם, עד שגופו התרוקן מדם ונמלא זהב, ואת גוויית הזהב גרר הוואלי בחבל אחרי הסוס לקסבה וזה הפסל העומד היום ליד השער לאות ניצחון, והעיר ספרו צהלה ושמחה.

20 – הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית  1880 – 1881.

ברשותכם מורי ורבותי הגולשים.

מאמר זה מוקדש לעילוי נשמתו של אבי מורי ורבי יהודה פילו שנפטר בטרם עת והוא בן 58 בלבד כאן בארץ ישראל, משאת נפשו של כל יהודי במרוקו. כיוון שאבי ז"ל היה כבר חולה במרוקו, זוכר אני את המלים הראשונות שלו על אדמת הארץ הקדושה, מלבד הטקס הידוע של נשיקת אדמת ארץ ישראל ה

אבי ז"ל

קדושה, פונה הוא לאמי שתחיה ואומר כך 

מעורבות של שגריר צרפת.

במכתבו של שגריר צרפת במרוקו M.DE.VEROULLET ב-13 בדצמבר שנ 1880 לדרומונד האי שכיהן בתור זקן הסגל הדיפלומטי במרוקו, עומד על הפער בין ההצהרה הליברלית של הסולטאן, שהוקראה על ידי הווזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש בוועידת מדריד ב-26 ביוני האחרון, ובין המציאות בארצו.

כשמספר הרציחות של יהודים על ידי מוסלמים באזורים הפנימיים של מרוקו הולך וגדל. בין המקרים שהובאו לידיעתו מזכיר גם את האירוע באנתיפה, ומוסיף כי משפחת הקורבן עוד לא קיבלה פיצוי.

מטרת פנייתו להציע כינוס כל נציגי החוץ במרוקו, כדי להגיע להחלטה משותפת על האמצעים עליהם לנקוט כדי לעצור מצב זה, המחמיר מיום ליום. 

בהקשר למכתב זה יש להעיר כי במשך 16 שנים מביקורו של מוטיפיורי במרוקו, כלומר משנת 1864 עד 1880, הגיעו ידיעות לאירופה על 307 יהודים שנרצחו במרוקו. יש להניח שהמספר גדול יותר, כי לא על כל הנרצחים במקומות נידחים דווח.

שנת השיא הייתה כנראה 1880, ובשנה זו מצוי מידע על 200 יהודים שנרצחו על ידי מוסלמים במקומות שונים במרוקו. כך דווח על ידי " אגודת אחים " בלונדון.

המושל לא פוטר, ועל יהודי אנתיפה נגזרה גזרה חדשה.

התברר שעוד בשנת 1881 לא פוטר המושל ובוודאי לא נענש, ויהודי אנתיפה סבלו ממנו. מידע על כך הגיע ללונדון באפריל אותה שנה, והועדה המשותפת של " אגודת אחים " ושל ועד שליחי הקהילות פנתה ב-29 באפריל 1881 לשר החוץ והודיעה לו כי הדיכוי של יהודי אנתיפה נמשך על ידי המושל שעדיין בתפקיד למרות הבטחת הסולטאן שיפוטר.

נוסף לכך הודיעו על גזרת הסולטאן המחייבת יהודים לחלוץ נעליהם בעוברם לרובע המוסלמי באנתיפה, כמו במקומות אחרים במרוקו. מטרת הפנייה כרגיל ששר החוץ יורה לנציגו במרוקו לטפל בנושאים אלה. ואמנם ב-20 במאי העביר משרד החוץ לדרומונד האי תמצית המכתב של האגודות הנ"ל.

שר החוץ הורה לו שידווח על התנהגותו של המושל, והנושא השני יובא לדיון בפני הסולטאן.

יזמותיו של השגריר הבריטי.

לאחר שלושה ימים כתב משרד החוץ לוועד שליחי הקהילות על פעולותיו של השגריר הבריטי במרוקו בנושאים שהוזכרו לעיל.

1 – דרומונד האי עמד בקשר תדיר עם ראש הווזירים ועם מהווזיר לענייני חוץ בקשר לרצח היהודי על ידי המושל של אנתיפה. למרות שהובטח לו כמו לנציגים זרים אחרים בטנג'יר שהמושל ייאסר, ייענש ויינתן פיצוי ליורשים על הרכוש שהוחרם על ידי המושל, וכן דמי כופר על הרצח, ההבטחות לא מומשו.

2 – בסוף אפריל התלונן דרומונד האי בפני וזיר לענייני חוץ, על העמדות המנוגדות שלו, שאמנם ציוה לשלם דמי כופר, ובכך אישר את אשמת המושל ברצח, אבל סירב לאשר פיצוי על הרכוש שהוחרם, עד שהאשמות נגד המושל יוכחו.

3 – בקשר לאילוץ היהודים לחלוץ נעליים ברובעים מוסלמיים : הוא מתלבט אם רצוי לנקוט עתה יוזמה לביטול הגזרה. לדעתו, אם יופעל לחץ על הסולטאן לבטל נוהג שהקנאים הקיצוניים הנהיגו ועומדים על ביצועו, אזי לא יוכלו לשמור על רכוש היהודים.

כלומר קיים חשש שהביטול יתנקם ביהודים שרכושם יהיה למשיסה על ידי הקנאים המוסלמים. אבל, להערכתו, במשך 12 החודשים האחרונים הפרעות הן פחות שכיחות מאשר לפני כן. ובהזדמנות הראשונה ימליץ בפני הסולטאן על ביטול הגזרה. 

תשלום כופר דם ופיצוי על החרמת הרכוש של דהאן, המושל לא פוטר ולא נענש.

למרות סירובו של הווזיר לשלם פיצויים, הורה לו הסולטאן לשלם. כך עולה ממכתבו של ה. וייט ב-2 ביוני לשר החוץ. הווזיר הודיעו ביום הקודם כי צווה על ידי הסולטאן לשלם לבנו של הנרצח משה דהאן, 3700 דולרים בתור דמי כופר ופיצוי על הרכוש שנלקח על ידי המושל מאביו. וייט העיר כי למרות שסכום זה נמוך מזה שהוצע על ידי דרומונד האי ועל ידי המושל, המליץ בפני הבן לקבלו.

פיטורי המושל והענשתו : וייט הזכיר את ההבטחה הפורמאלית שניתנה לשגריר הבריטי בפקודת הסולטאן כי המושל יפוטר וייענש בהתאם לחומרת המעשה, מיד כשהתנאים יאפשרו זאת. הדבר טרם נעשה, ועומד על חשיבות הביצוע כדי שמושלים אחרים ישמעו וייראו מלעבור פשעים כאלה.

משה בן דהאן הודיע לכותב שהוא עומד לעזוב את טנג'יר ולהתיישב בדמנאת עם משפחתו, כי חושש לחזור לאנתיפה כל זמן שמושל זה מכהן. הווזיר מתבקש לתת למשה  המלצה למושל דמנאת ומכתב תקיף למושל אנתיפה בו הוא מצווה עליו לעזור לו בחיסול עסקיו במחוזו, והעברת רכושו לדמנאת. על המושל לקבל אחריות אישית לכל נזק או פגע שייגרם לו או לרכושו.

תביעת השגרירים : ארבעת אלפים דולר פיצויים וכופר דם.

בו ביום, שני ביוני, הודיע וייט לשר החוץ על קבלת ההוראה מהסולטאן על תשלום דמי כופר ופיצויים. דרומונד האי יחד עם שגריר איטליה מק סקובאסו האיצו בממשלת מרוקו לשלם למשפחת הנרצח לא פחות מ-4000 דולר.

כיוון שההפרש אינו גדול, הציעו השגרירים לבן הנרצח לקבל את הסכום המוצע. ובזמן שהסכום ישולם, רצוי להזכיר שמצפים שההבטחות של הסולטאן על פיטורי המושל וענישתו יבוצעו.

לאחר 27 ימים אישר שר החוץ את מכתבו הנ"ל של וייט, והסכים להחלטתו בשני הנושאים הנזכרים : תשלום לבן הנרצח ותביעה לפיטורין וענישה. במשך חודש יוני נוהלה התכתבות בין משרד החוץ ובין האגודות היהודיות בלונדון.

ב – 17 בינוי אישר א. לוי המזכיר של " אגודת אחים " קבלחת מכתבו של שר החוץ, בכולל העתק תזכירו של דרומונד האי בנושאים הבאים :

1 – למרות התזכירים של דרומונד האי לסולטאן, מושל אנתיפה לא פוטר ולא נענש.

2 – דרומונד האי ימליץ בפני הסולטאן על ביטול ההוראה שיהודים חייבים לחלות נעליהם ברובעים המוסלמים.

ב- 23 ביוני העביר משרד החוץ לפי הוראת השר לועד שליחי הקהילות, מידע מהממונה על הקונסוליה הכללית במרוקו בדבר תשלום 3700 הדולרים למשפחת הנרצח. אבל אינו נוגע בעיית הפיטורין והענישה. מכתבו האחרון בנושא זה של וייט, הוא מה-6 ביולי 1881, ועדיין אין אישור לביצוע התשלום למשפחה, וההבטחה בקשר לפיטורי המושל.