הספרייה הפרטית של אלי פילו-פעמים פרקי עיון במורשת ישראל במזרח
פעמים
פרקי עיון במורשת ישראל במזרח
רבעון. חוברת מס׳ ו. אביב תשל״ט. 1979
עורך: יצחק בצלאל
המערכת:
פרופ' שאול שקד – יו״ר (האוניברסיטה העברית, י״ם ומכון בן־צבי)
ד״ר מיכאל אביטבול (המרכז לחקר יהדות צפון־אפדיקה)
ד"ר יששכר בן־עמי (משגב ירושלים)
ד״ר יעקב ברנאי (אוניברסיטת היפה)
ד"ר אליעזר בשן (אוניברסיטת בר־אילן)
פרופי שלמה דשן (אוניברסיטת תל־אביב)
אברהם חיים (יד בן־צבי)
יוסף טובי (אוניברסיטת בן־גוריון)
נסים יושע (המרכז למורשת יהדות המזרח – משרד החינוך והתרבות)
אליעזר שמואלי (מנכ״ל משרד החינוך והתרבות)
פעמים בראשית הדרן
״פעמים״ מבקש לשמש במה למורשת־התרבות של יהדות המזרח, חשיפתה והנחלתה לרבים.
אין הוא כתב־עת ראשון בתחומו. קדמו לו קבצים וכתבי־עת, אם למחקר המבוסס על כתבי־יד ומקורות ראשוניים – כ״ספונות״, השנתון של מכון בן־צבי, המחדש אח הופעתו עכשיו – ואם לדברי ספרות, עיון ופובליציסטיקה – כ״שבט ועם״, ״אוצר יהודי ספרד״, ״במערכה״, ״אפיקים״ ואחרים שחדלו להופיע. כל אחד מפירסומים אלה ודרכו וזכויותיו, או גם מגבלותיו, ואף־על־פי־כן יש מן הייחוד והראשוניות בדרך ש״ פעמים״ מבקש ללכת בה.
מורשת התרבות של קהילות ישראל במזרח – שנכללים בהן בעיקר יהודי ארצות־האיסלאם, הבאלקאנים ואסיה התיכונה – זוכה באחרונה להתעניינות מודגשת בתחומי המחקר, החינוך, הביטוי הספרותי ובתחומים אחרים. פעילות זו היא תופעה חדשה לא רק משום שהרבים מכירים בנחיצותה ומשרד החינוך והתרבות פועל לקידומה, היא גם חדשה ביעדיה, במגמותיה ובדרכים שהיא מבקשת להשיגם. אין היא חלק מחיטוב עדתי, פוליטי או חברתי, אלא מיועדת לכלל ישראל. עניינה לא במאבק ובתעמולה אלא בהקניית ידע מבוסס ומוקפד מבחינה מדעית. היא מתכוונת להקיף אח מלוא גוני־הקשת של מורשת זו לכל פזורי־תפוצותיה והדיסציפלמות הנזקקות לה בהנחה שיש עניין ויש טעם בזימונן בכפיפה אחת. ואחרון חשוב, עניינה במורשת זו מקורו בהכרה, כי טיפוחה והנחלתה הם צורך, בראש ובראשונה, כדי להגיע למלאות ולשלמות של תרבות ישראל בכללה, האחת והמשותפת לכל ישראל.
פעילות אינטנסיבית בתחום זה ניכרת באחרונה במיוחד בשדה המחקר האקדמי ובמערכת־החינוך לשלביה, פעילות המלווה בעיות וקשיים עקרוניים ומעשיים. המחקר בתחום הנדון מפוצל בין לשונות ותרבויות הרבה (בסקירה אחת שנעשתה באחרונה נמצא כי מורשת יהודי המזרח פזורה על־פני כעשרים לשונות וספרויות), גדור בדיסציפלינות שונות, נאבק עם נדירות התעודות שבכחב והשתכחות המקורות שבעל־פה, נלבט עם מיעוט חוקרים מיומנים. חרף קשיים אלה נתבע המחקר להשיג בזמן קצר את שנזנח וזולזל עת ארוכה. במערכת־החינוך דומה אין עוררין כיום על הצורך לשלב המורשת האמורה בתוכניות הלימודים בהיסטוריה, בספרות וכיוצ״ב. מיעוטם של ספרי־יסוד וספרי־לימוד ושל מקורות מידע מנופים העשויים לשמש מטרה זו הוא המעכב. ומי יודע עוד כמה זמן יעמוד בעינו פער זה שבין המטרה ובין השגתה למעשה.
״פעמים״ מבקש לשרת מערכת זו בשני קצותיה, את החוקרים בחישוף המורשת מזה ואת העוסקים בהנחלתה מזה. לכך יכוונו תוכן העניינים, המבנה והמדורים של כחב־העת, והם:
מחקרים ועיונים – בהיסטוריה, אנתרופולוגיה וסוציולוגיה, לשונות היהודים וספרותם, חקר היצירה הדתית, האמנויות והפולקלור. בכלל זה יודגשו עניינים מתקופות מאוחרות יותר וידועות פחות.
דיוני חוקרים שיזומנו יחדיו בסוגיות מרכזיות העולות מתוך המחקר והעיון.
תעודות ומקורות, מילוליים וחזותיים, מלווים מבואות והסברים, שיש בהם עניין לרבים.
העמדת בעיות השנויות במחלוקת לדיון.
ביקורת וסקירות על ספרים ודברי־מחקר המתפרסמים בתחום זה בעברית ובלועזית.
מידע על מפעלים ואירועים מדעיים – הן להידוק שיתוף־הפעולה בין החוקרים בנדון, הפזורים בין מוסדות ובמקצועות שונים, והן כשירות לציבור הנזקק לכך, שיוכל להפיק תועלת ממפעלים אלה.
המאמרים ב׳׳פעמים״ יכוונו בדרך־כלל לחוג רחב של קוראים ולא לאנשי־המקצוע בלבד. כתב־העת החדש אינו נדרש לעסוק בשלל הנושאים האקטואליים – החשובים כשלעצמם – בענייני המדיניות, החברה, החינוך, המצוקה והפערים המעיקים על יהודי המזרח. עם זאת, יתפרסמו דיונים בשאלות השנויות במחלוקת העולות מן המחקר. ולא במקרה מובאים בחוברת זו דברי פרופ׳ ח״ה בן־ששון ז״ל, ההיסטוריון הנודע ששלל אח המונח ״מורשת יהדות המזרח״ מעיקרו. בעיות מעין אלו הן בשורש העניין שבמורשת הנדונה ויש להן משמעות להלכה ולמעשה.
על אף ההשגות והקשיים הפזורים על הדרך ש״ פעמים״ מבקש ללכת בה, אנו מאמינים בנחיצותו של כתב־העת החדש בזמן הזה. היענותם של חוקרים ומלומדים מאוניברסיטאות וממכוני־מחקר בארץ, שכולם מיוצגים במערכת, ואף מחו״ל, להשתתף בעבודתו היא מקור של עידוד לנו. עם זאת, אנו נושאים עינינו לחוגים רחבים בציבור, הנזקקים בעבודתם למידע על יהדות המזרח, אפילו אין זה עיסוקם המקצועי. כוונתנו למורים ולמחנכים, לאנשי־ציבור, לעובדים קהילתיים לסוגיהם, לסופרים ולאמנים ולכל המגלים עניין במורשת זו.
והנה חוברת ראשונה זו של ״פעמים״ – אך צעד אחד בדרך ארוכה.
העורך
ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדש
ה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.
ד. היהודים והקהילה במרוקו עם הופעתו של הרב זאב הלפרין
על רקע תקופה זו, ולאחר הכינוס העולמי של אגודת ישראל בקטוביץ הגיע הרב זאב הלפרין למרוקו והוא בן שישים. יהודי חרד, שהיה פעיל ומעורה בקהילה, ספוג ברוח התקופה ובעל דעות מגובשות מאוד. יש להניח שהשקפת עולמו התעצבה במקביל לתהליך הגיבוש ההיסטורי של תנועת ״המזרחי״ בתוך העולם החרדי עד לחלוקתו לשתי תנועות נפרדות: ״המזרחי״ ו״אגודת ישראל״.
על פי עדות של הרב יוסף משאש, שהיה עלם צעיר באותה תקופה, הגיע הרב הלפרין למרוקו מלונדון, אליה הגיע מתוככי ירושלים של ״היישוב הישן״ אין בידינו מידע מדוע נסע מירושלים ללונדון, מתוך מכתביו ממרוקו (שנכתבו מאוחר יותר) ניתן להניח שבא לעסוק שם במסחר ובפעילות כלכלית. המקור היחיד שבו נמצא הסבר לגבי פרנסתו במרוקו הוא במכתבים ששלח להסתדרות הציונית בלונדון, ובהם הוא מזכיר בין השאר שסיבת שהייתו שם היא עיסוקו המסחרי.הרב הלפרין נולד כנראה בשנת 1850 בעיר שרשוב בבילורוסיה. הוא נצר של דוד הלפרין, גביר עשיר ותלמיד חכם שהשיא את בתו לבנו של רבי חיים מוולוז׳ין, גדול תלמידי הגר״א, מגדולי מנהיגיה של יהדות ליטא ורוסיה, ומייסדם של ישיבת וולוז׳ין וזרם החינוך הליטאי.
מנישואין אלה, נולד לאחר מספר דורות ר׳ זאב הלפרין שלמד בישיבת וולוז׳ין. הרב עלה לירושלים (אין מידע מדויק לגבי שנת עלייתו), למד בישיבה, נישא, וכעבור זמן נסע ללונדון (אין מידע מדויק לגבי מועד הגעתו ללונדון). מלונדון עקר הרב הלפרין למרוקו והשתקע בה עד שנת 1922. ממרוקו חזר לירושלים והצטרף לחוגו של הרב יוסף זוננפלד. הרב הלפרין נפטר בט״ו באב תרצ״ד, 27.7.34, ונקבר בהר הזיתים.
קשה להגדיר את זהותו האידיאולוגית של הרב, כי משמעות המונחים בימינו שונה, אולם אפשר למצוא בה אפיונים דתיים ציונים ואפיונים אולטרה אורתודוקסים כמו אצל רבנים אחרים באותה תקופה.
אברהם רון מספר על אישיות תוססת, חסרת מנוחה, שלא מצאה סיפוק ואתגר בירושלים של ״היישוב הישן״ והקדישה את עצמה לענייני ציבור. ילדיו, שני בנים ושלוש בנות נולדו בלונדון. הוא קיים קשרים עם חוגים שונים והירבה בנסיעות ברחבי אירופה.
תחילה הגיע הרב לעיר מקנאס והתקבל בהתלהבות על ידי תושבי המקום. הרבנים המקומיים ראו בו מושיע כיוון שעולם התורה היה שרוי אז במצוקה. עם כניסת הצרפתים למרוקו חדרו גם המודרניזציה והחינוך המודרני, ו״עולם התורה׳׳ של יהדות מרוקו נותר ללא תשובה הולמת. כך תיאר הרב יוסף משאש את המצב לפני בואו של הרב הלפרין למרוקו:
מיום ביאת הצרפתים לעירנו, התחילה תקופה חדשה בסדרי החיים, מאן דקרי לה בשם תקופה יפה, לא משתבש, ומאן דקרי לה רעה, לא משתבש, כי השלווה והשקט גברו בארץ, ואך המנוחה והמרגעה שהיה בלב לשמוח כל אחד בחלקו אם טוב או ואם רע, חלפה כליל, כי רבו המותרות לאין קץ בכל צרכי האדם, בכסות ובפרנסה, ובמדור ובכל תשמישו, ומה גם אצל הנשים והבנות, אשר עלה באפם עז ריח העת החדשה. ועל כן רבתה הטרחה והיגיעה והעבודה, ומשלחת יד בכל מסחר, ונלוו עמהם הקנאה והתחרות והתאווה לעלות במעלה העושר והתענוג. ובכן נתמלא כל לב וכל רעיון ברוב מחשבות עמוקות ופשוטות, לחבל בתחבולותיו, ולהערים בערמותיו, ולרמות במרמותיו, לאסוף כסף תועפות בהיתר או באיסור, להשביע בטן הזמן הרעב וצמא תמיד למותרות, ואומר יביע, הב, הב, לכל המחדש הזמן בטובו בכל יום תמיד. וגם תופשי התורה, התחילו ליפרד מחיק אמם, ולצאת אחד אחד איש לבצעו, כי גם הם נפשם אותה לטעום ממטעמי העת החדשה. ובכן עמודי התורה התחילו להתרופף, ואין סומך, אין תומך, ואין מוכיח בשער.
הערת המחבר : זגורי־אוחנה אורלי (1988). ׳״אם הבנים׳, ׳אוצר התורה׳ והחינוך היהודי במרוקו בין השנים 1960-1860״. עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. אוניברסיטת חיפה.
פרטים אלו אושרו בשיחה שקיימתי עם אברהם רון ב־19 ביוני 2000. מר רון(שהיה המפקח על האגף הדתי במשרד החינוך בירושלים) פגש את הרב זאב הלפרין בהיותו נער בגיל מצוות. זאב הלפרין היה אחי סבו של מר רון. הפגישות התקיימו בחצרו של הרב זוננפלד בירושלים בשנת 1934, סמוך לפטירתו. כמו כן נודע לי ממר רון שהוא שאר הבשר היחיד של הרב זאב הלפרין, כיוון ששני בניו ושלוש בנותיו לא נישאו ולא נולדו להם צאצאים.
מגילת היטלר – מיכל שרף
מגילת היטלר בצפון אפריקה – מיכל שרף
ספרות יהודית במרוקו ובתוניסיה על מפלת מפלגת הנאצים
מחקרים היסטוריים מקיפים וחשובים על חדירת הגרמנים לצפון אפריקה ועל היהודים שם במלחמת העולם השניי ה נתפרסמו לאחרונה, והנושאים שלא זכו עד כה לתשומת לבם של החוקרים, החלו אט אט להיחשף ולתפוס את מקומם בתמונה הרחבה של תולדות העם היהודי.
1 קינת היתליר
בשער החיבור כתוב: ׳קינת היתליר; אלעדו אלדי קאם גדיר צד אליהוד ויאכד בקעת המן פי אלעוד. מן קלם י.ב\ [קינת היטלר: האויב החדש שקם נגד היהודים ויתפוס את מקומו של המן על העץ. מאת י.ב.]. היא נדפסה כחוברת בת 8 עמודים בתוניס, בדפוס קאסטרו, ללא ציון שנת ההדפסה, אולם מסתבר שהופיעה בתחילת הנאציזם. (אוסף מלג״ה. מכון הברמן למחקרי ספרות).
י.ב. הוא יוסף ביג׳אוי מתונים (1945-1890), שעסק תחילה במקצוע החייטות אך התלהב מעבודת העתונאות והפך לעיתונאי. את דבריו פירסם ב-11 עתונים ובעיקר התמיד לכתוב בעיתון ׳אליהודי׳(החל הופיע בשנת 1936). כן הדפיס 13 חיבורים, ביניהם תרגומים מצרפתית כמו ׳בנת אלמארכיז׳(בת המרכיז). קינת היתליר היא מחיבוריו המקוריים, בערבית־יהודית.
הקינה בנויה 16 מחרוזות, בכל מחרוזת ארבעה בתי שיר בעלי דלת וסוגר. כל הדלתות במחרוזת חורזות במאונך בחרוז אחד, והסוגרים – בחרוז שני. החריזה מתחלפת ממחרוזת למחרוזת. הצלעיות האחרונות שבכל המחרוזות חורזות בחרוז מבריח. בראש הקינה פזמון־מדריך, שחרוז סוגריו חורז עם סופי כל המחרוזות.
תוכן הקינה: קינה זו מתארת בעיקר את סבלם של יהודי גרמניה תחת רודנותו של היטלר. התיאור נעשה על סמך ידיעות שהגיעו למחבר: היטלר הצליח לדכא את היהודים בעזרת העם הגרמני עליו השתלט, למרות שלא היה גרמני במוצאו אלא אוסטרי פשוט, צבע במקצועו. הוא הצטרף לצבא הגרמני והצליח להתגדל ולעלות בסולם הדרגות. הוא החדיר בלב הגרמנים רגשי גדלות ושנאה, ובעזרתם הצליח לדכא את היהודים: נישל אותם ממשרותיהם הבכירות, ועינה אותם בדרכים שונות: הריגה, חנק, כליאה, טביעה בים וכו'. המחבר משווה את העם הגרמני לבהמה ולחיית־אדם שרק זנב חסר לה. העם הגרמני התדרדר לתחתיות מבחינה אנושית והגיע לשפל המדרגה. המחבר מזכיר להיטלר את סופם של פרעה, טיטוס והמן הרשע, ומאחל לו תלייה על עץ כתלייתו של המן.
קינת היתליר
רדדה: אלעאלם כלהו מחייר
קום אליהוד קלבהו תגייר
פזמון: העולם כולו חרד
לב האומה היהודית נפגע
בעד מא כאנו פי חרריה
ג'אתהם גסרה קוויה
טבבה ואווכאתיה
חככאם וקציה שרעייה
אחרי שהיו [שזכו להיות] בני חורין
הגיעתם צרה גדולה
רופאים ועורכי דין
שופטים ואנשי משפט
היתליר ואחד נמסאוי
לא עאלם ולא ראוי
קאללהם אנא אלמודאוי
בייה אלוטן ירזע צ'אווי
היטלר, אחד אוסטרי
לא משכיל ולא נבון
אמר להם [לגרמנים]: ״אני המרפא
בעזרתי תשוב המולדת [לגדולתה] ותאיר
קריאה בתורה אצל י.מרוקו-הפטרה וירא
הפטרת וירא בנוסח יהודי מרוקו, מפטיר והפטרה
Alliance Israelite Universelle..Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
Brit – 30
La revue des juifs du Maroc
Redacteur : Asher Knafo
Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
Cent cinquante ans après la fondation de l'Alliance Israélite Universelle à Paris et un siècle et demi d'action éducative, culturelle et politique intense dans les communautés juives du Bassin M
éditerranéen, est-il temps d'établir le bilan définitif de cette institution unique par son ampleur dans le monde juif? Ce serait aller trop vite en besogne, car l'AIU continue son action, les anciens auraient dit sa 'mission', et s'apprêterait même à la redéployer en créant de nouvelles écoles, en Israël notamment.
Jacques Ta'ieb de l'universite Pantheon-Sorbonne (Paris I), dans «l'action scolaire de l'A.I.U. en Tunisie (1878-1939) : essai comparatif avec le reste du Maghreb a fait une analyse en laissant de cote, les problemes purement pedagogiques, pour se concentrer sur le contexte politique et culturel dans lequel l'A.I.U. oeuvrait, en matiere scolaire, de 1878 a 1939. Cette etude s'est articulee d'abord sur les faits et leur chronologie : ouverture des ecoles, evolution des effectifs scolaires etc… Puis, ont ete presentees les particularites de l'oeuvre scolaire de l'A.I.U. : resistance a son action, concurrence de l'enseignement public, ambigui'te du statut politico-scolaire de l'ex-regence. La Tunisie etait-elle la France (comme l'Algerie)? Auquel cas l'A.I.U. n'avait rien a y faire, ou s'agissait-il d'un autre pays ? Cette communication s'est terminee par une comparaison avec les autres pays du Maghreb (l'Algerie, la Lybie et le Maroc).
Colette Sarfati de l'universite Vincennes-Saint-Denis (Paris VIII), dans « La scolarisation des jeunes filles juives tunisiennes, au temps du protectorat » revele leur emancipation grace a l'ecole des filles dans l'ancien palais de Nessim Scemama avec le developpement de l'education morale et des travaux manuels. La consequence a ete que la jeune fille devenue epouse et mere a eu la possibilite d'exercer une activite remuneree pour venir en aide a son mari et a ses enfants, en cas de besoin, sans devenir une assistee. Colette Sarfati a entrepris egalement une etude comparative de la scolarisation des filles juives et musulmanes tunisiennes.
Josiane Tubiana-Neuburger, Maitre es-Lettres dans
L'ecole populaire de la Hafsia
a etudie la creation de cette ecole, qui a donne lieu a un conflit local, qui permet de bien voir ce qu'a ete l'action specifique de l'A.I.U. en Tunisie. En effet, seule l'action de l'A.I.U. a permis aux Juifs les plus pauvres de sortir de la condition miserable qui avait ete la leur pendant des siecles. II fallait creer une ecole a la Hafsia qui se situe aux confins de la Hara, pour que les enfants juifs les plus desherites soient instruits et finissent par sortir du ghetto. II a fallu creer cette ecole car la bourgeoisie locale, qui mettait ses enfants dans les ecoles de l'A.I.U. (a la Malta Sghira) pour qu'ils suivent une instruction primaire solide, souhaitant en meme temps qu'ils recoivent une instruction juive. Toutefois, cette bourgeoisie locale repugnait de mettre ses enfants en contact avec l'element le plus pauvre qui frequentait egalement l'ecole
le petit " hafsien "
Madame Tubiana a utilise des documents disponibles (tels que des rapports d'inspection, des articles de presse, des correspondances, etc…). Elle s'est interrogee sur les raisons de la creation de cette ecole, sur ce qu'a ete sa specificite et sur le role qu'elle a joue dans !’emancipation de la frange la plus pauvre de la population juive a Tunis.
Moktar Ayachi, professeur des universites, et directeur du Musee de !'Education a Tunis, a evoque « La scolarisation des Juifs de Tunisie dans les ecoles publiques a l'epoque coloniale de 1881 a 1956 C'est l'occasion pour l'auteur de la communication de faire apparaitre un phenomene particulierement important : la societe francaise se trouvait, du fait de l'assimilation de la communaute juive de Tunisie, enrichie de nouveaux acquis demographiques, culturels et economiques, – sorte de « butin de guerre », tandis que la societe tunisienne perdrait une composante dynamique de sa population millenaire. Elle a ete privee ainsi de l'apport d'une elite culturelle et economique qui aurait apporte un plus ou un ferment nouveau au projet reformiste tunisien dont l'ambition declaree en vue du renouvellement social etait de repandre un nouveau type d'enseignement aupres des nationaux et d'assimiler, ainsi les bienfaits de la modernite et de ses valeurs universelles.
L'ecole francaise publique et l'ecole de l'A.I.U qui lui a servi, en fait, d'appendice aupres de la communaute juive de Tunisie, s'etaient chargees donc, par le moyen de l'acculturation, du meme projet d'assimilation de cette communaute. Loin de toute concurrence, les deux systemes scolaires se sont reellement completes, au point que l'ecole publique de la Republique a absorbe a la fin de la Deuxieme Guerre Mondiale, les quelques ecoles de l'A.I.U. Ce dialogue mediterraneen et culturel a ete beaucoup apprecie.
Ariel Danan,de l'universite Pantheon-Sorbonne (Paris I), a presente <<L'ecole Or-Thora (lumiere de la Thora) de Tunis de l'opposition a la collaboration 1885 – 1953
Apres avoir fait un panorama des differentes ecoles creees a Tunis afin de concurrencer l'A.I.U., Ariel Danan a traite de l'ecole Or-Thora et de ses relations avec l'A.I.U. Creee en 1885 par Mardochee Raka, elle a eu pour but de donner aux enfants une instruction religieuse poussee. Menacee de fermeture, elle a ete reprise en main par la communaute en 1933 et une petite partie de l'enseignement a ete consacree a la culture profane.
Cette ecole a commence a collaborer avec l'A.I.U. des 1936 a travers une action sociale commune. A partir de 1950 de nombreuses discussions ont eclate au Conseil de la communaute afin de determiner precisement quel doit etre l'enseignement delivre aux eleves d,Or-Thora. II a ete decide qu'il etait necessaire que les enfants aient de bonnes connaissances profanes et il fallait confier cette partie de l'instruction aux instituteurs de l'A.I.U. dont la competence etait ainsi reconnue. Une convention fut signee entre les deux parties en janvier 1952.
Ariel Danan est le premier chercheur a consulter ces nouvelles archives de L'A.I.U.
Yosef Chetrit a close cette seance en posant des questions : que signifie l’emancipation de la femme juive en Tunisie ? Que faut-il penser des descriptions miserabilistes de la part des instituteurs de l'A.I.U. ?
ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש-רופאים יהודים במרוקו-אליעזר בשן
ברית מספר 27
כתב העת של יהודי מרוקו
מבט על קהילת מראקש
לפי מקור משנת שנ"ה (1595), היה בפאם 'חכם גדול גם כן בקי בחכמת הרפואה וחכמת השרטוט '
רופא יהודי בשם יוסף ולנסה היה רופאו של מולאי אחמד החמישי אלמנצור אדיהבי – 1578 – 1603
רבי שלמה בן סעדיה אבן דנאן שפעל בפאס בשנות ה-30 של המאה ה-17 היה 'חכם גדול גם כן ובקי בחכמת הרפואה',
בכרוניקה של ר' שמואל אבן דנאן הרביעי, בזמן שהייתה מכת דבר בפאס, מוזכר בשנת ת"מ 1680) רופא, אבל זהותו לא צויינה. (בניהו, תשנ״ג, עמי 106)
אומנות הרפואה הייתה עוברת מאב לבן אצל בני משפחת חג'אג,, שבאו ממרוקו לטריפולי לפני כאלף שנים. כך כתב נ. סלושץ, תרצ״ח, עמי 171.
רבי' יעקב אבן צור (1753-1673) כותב על זוג מפאס: 'והאשה חולה כבר שנתיים והשאלה האם יגרשה ויתן לה כתובתה. קרוביה אומרים שנסתחפה שדהו וברשותו חלתה והוא חייב לרפאותה.ועוד שאין כאן רופאים בקיאים ולכן או יוליכה למקום הרופאים או יביאם אצלה שהוא חייב ברפואתה',
בתשובה כתבו החכמים: ימה שטענו שיוליכנה למקום שיש רופאים … לא חייבוהו חכמים בכך דאם כן נחייבהו ללכת לאיספאנייא אן לאיסטנבול ויגלה לעיר גדולה של חכמים רופאים', מכאן שלא היו רופאים מומחים במרוקו, שאפשר לסמוך עליהם (מוצב״י, ח״א, סי' קעז). לפי ממצא של יוסף ינון [פנטון], חכם יהודי בשם רבי מכלוף אמסלם אלכימאי ומקובל, שירת כרופא פרטי את הסולטאן חסן הראשון שמלך בין השנים 1894-1873. החכם לא רכש כל השכלה ברפואה וטיפולו היה מבוסס על ידיעותיו בקבלה ובאלכימיה. המחבר הוסיף כי במרוקו הרופאים היו מצטיידים באישורים של הפציינטים שטופלו על ידם ונתרפאו, ולא היו בידיהם כל תעודות אחרות מפקולטה לרפואה כלשהי.
הרב דוד עובדיה בספרו על יהודי צפרו, פרסם מקור ללא תאריך, כנראה מהמאה ה-19 ובו נשאל רופא בדבר תרופה, ומבקש הדרכה: 'לאדוני האומן הרופא ממני בעל החסות מעיר צפרו'.
בהמלצתו של המחבר : להלן התעודה מספר 243 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל, " קהלת צפרו " כרך א'
243
לייד סידנא לחכים אטביב מן ענדי אנא אדממי אצפריווי נבום בייד סידי, ולדאבא יא סידי כא נחיב מן לחאל ומן סידי אידא מא תעלמני כאן מחית נקדי לארבעים יום די קולתלי נכל למעזון כאן נאכל די חיבית אוו לא מא נקטע חתא סי וואזבני בלכתבא דייאלכום וספדלי אתסלל מחית כופית לא ירזעלי דאך סי ולדאבא יא סידי יאך מא נכופס ירזעלי דאך למרד מעדמא כלת למעזון כא נכוף בלמא ירזעלי ודי תממא עלמני ביה סידי לעזיז מחית זמעא מאזאלי ונקדי ומחית נקדי ונרא רוחי אלא ברית נסאפד לסידי חלאוותו ומא נטוול עלא סידי גיר בלכיר אלאה יעמל ידיך מסאעדין מבארכין אלאה יכליה סנידא וזבירא עלא ראשנא.
תרגום
לאדוני האומן הרופא, ממני בעל החסות מעיר צפרו, אנשק ידי אדוני. וכעת אני מבקש מאדוני, שתודיע לי אם אחרי עבור ארבעים יום שאמרת לי שאוכל המרקחת. האם אוכל כל מה שארצה או לאו, ולא אמנע משום דבר, תענה לי בכתב שלכם ושלח לי הדרכה יען שמפחד שיחזור עלי אותו דבר. וכעת אני שואל אדוני, האם לא אפחד להחזרת המחלה ההיא גם אחרי שאכלתי את המרקחת, אני מפחד שלא יקרה לי עוד, ומה שיש, נא להודיע לי אדוני היקר, כי עוד לי שבוע ואגמור, ואחרי כן אם אראה שאני נתרפאתי אשלח לאדוני דורון, ואין להאריך על אדוני כי אם בברכה וטובה, ה׳ ישים ברכה במעשה ידיך, ותהיה משען ומשענה, על ראשנו.
המשך……
מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים
מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל
רבי יוסף בן נאיים ארזי הלבנון 944
רבי יוסף נולד באלול תרמ"ב – 1882 בפאס שבמרוקו.
משפחת בן נאיים, משפחה עתיקה ועתירת יחש היא, ומוצאה מספרד, וגדולי ישראל רבים נמנו עליה, בהם הגאון רבי יצחק בן 
נאיים זצ"ל, מגדולי פאס, שנולד לפני כמאה כחמישים שנה. בנו, הרב הגאון רבי יוסף למד תורה מפי חכמי פאס שבמרוקו, ובגיל צעיר, בהיותו כבן עשרים, כבר עמד בראש ישיבה משלו.
כבוד הרב רבי אברהם אצבאן זצ"ל
בר סלימאן מחכמי מקנאס וראיתי חותם בטופס מעשה בית דין עם כבוד הרב רבי אליעזר בהלול בשנת תפ"ה 1725 פ"ק, עוד ראיתיו חותם בשנת תקכ"א פ"ק
מורנו הרב אברהם ה"ן דוד וחיון זצ"ך
היה מורה הוראה בתאזה חי במאה הששית שנמצא חתום בפסק דין אחד עם מוהריב"ע השני בשנת תקנ"ו והיה סופר בית דין צדק בפאס שמצאתיו חותם בשטרות בשנת תקמ"ו – תקנ"ג.
עוד מצאתי שטר שחתום בו שבנת תקס"ג פ"ק וחותם הוא הראשון ואחריו כמוה"ר רפאל אהרן מונסוניגו זצ"ל, מוכח שהיה גדול ממנו והוא אביו של כבוד הרב הרבי שמואל ה"ן דוד וחיון השני הנזכר באות שי"ן, וזכה לזקנה ונשוא פנים.
מורנו הרב אברהם טולידאנו זצ"ל
אחד מחכמי מקנאס ונזכר בזאלות ותשובות ויאמר יצחק חלק א' סוס"י קל"ה ובשאלות ותשובות תקפו של יוסף חלק ב' סימן צ"ו, וקרוב אצלי שזהו רבי אברהם טולידאנו בן כבוד הרב עייאד בן כבוד הרב רבי חיים ז"ל.
מורנו אברהם הלוי בן סוסאן ז"ל
בן מורנו הרב רבי יצחק זצ"ל מחבר פחד יצחק שאלות ותשבות כתב יד, ספר קנה אברהם על התורה כתב יד, ספר מעשה הצדיקים סיפורים כבר נדפס.
הרב הנזכר עיר מולדתו סאלי ובשנת תר"ך בערך נסע לטברים תוב"ב ונתיישב שם, כך הוינא טליא בא לפאס לדפוק על דלתי הנדיבים לקבץ נדבה והוא היה זקן מופלג וחוותו היה מוכח עליו שהיה איש קדוש וזימן אותו מר אבי ז"ל לסעודה וכל דבריו היו של קדושה וטהרה, ויש פעם שראינו אותו הולך ביחידות לאיזה מקום להתבודד , זיע"א.
כבוד הרב אברהם חלואה בן מורינו הרב רבי יוסף ז"ל………………
מחכמי מוגאדור והוא חי במאה החמישית
כבוד הרב רבי אברהם רודריניו ז"ל
מעיר ארבאט והוא אחד מסופרי בית דין צדק חי במאה החמישית ושישית שראיתיו חותם בשנת תקי"ו.
מראכש העיר-חביב אבגי
חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש
קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.
הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.
הוא הצליח להצית את אש המרד, השתלט על אזורים נרחבים והטית את אימתו על חלקים מהמדינה בעיקר בצפון המדינה. לאחר מלחמת גרילה עקובה מדם שנמשכה כשש שנים הובס, נשבה והוצג בכלוב ברזל כחיית טרף. אבל אז כבר היה מאוחר, הוא השאיר אחריו רעב ובצורת ומחלות.
מולאי חפיד סילק את אחיו מהשלטון, וקרא לצרפתים לעזור לו להציל את כבאו. ובין חילופי גברא האלה, חזר התוהו ובוהו שפגע ביותר היהודים. גם אחרי מלכותו של מולאי חפיד לא פסקו הפרעות ביהודים וברכושם, כיוון שעדיין לא היה בידו לבא לעזרתם.
ובראותם כך, חשבו עליו שהוא צורר היהודים. וכשהתפנה לבקר אותם עשו לו קבלת פנים, וקיבל מידם את המנחה שהועידו לו, ברכו אותו בקול רם וזכו לתגובה אוהדת ממנו. הוא ביטל מעליהם כל גזירות, וקרא להעניש כל מי שירים יד על יהודי, יקלל יהודי, או יציק לו. והעובר על זה ייענש בגופו ובממונו.
והארץ שקטה, אך לא להרבה זמן. המרידות הפנימיות, חוסר היכולת של השלטון להבטיח שלום התושבים הנוצרים, קירבו את הקץ להתערבות מעצמות אירופה, ומה שעיכב אותה הייתה רק היריבות בין אותן מדינות שהולידה משבר בינלאומי חמור, המוכר בהיסטוריה כמשבר מרוקו.
למרות כל האמור לעיל, המאורעות היו נקודתיים ולא פגעו בציבור היהודי בכל מקום. בערים הגדולות תמיד היו גילויי שנאה, ובאותה מידה היהודים למדו לחיות אתה. הסכנה הממשית הייתה ביישובים הקטנים וזאת מהמושלים הקטנים, חסרי תרבות ומעצורים, והם רכבו על גלי השנאה הדתית, להגיע לפסגת השלטון באזוריהם, והם אלה שהיוו מקור הסכנה ליהודים באזוריהם.
עלייתו של סידי אלמדאני אלגאלוי בשנת 1908.
ממשפחת השריפים, שבט בעל השפעה שלטונית חזקה בדרום מרוקו עד לאזור תפילאלת. אלמדאני מונה לוזיר הממלכה על ידי המלך מולאי עבד אלעזיז, על מנת לבסס את שלטונו במראכש והדרום. בהתחלה נראה ששם קץ לסבלם של היהודים, הוא ביטל חוקי אפליה, אבל חיש מהר סר חינו בעיני העם כי כשל מבחינה כלכלית.
במקומו בא מולאי חפיד, עוד לא הספיק לחמם את כסאו, קם עליו אחד בשם מולאי אלהיבה, משושלת המואבי טין והמליך את עצמו. פעולתו הראשונה הייתה להחזיר חוקי אפליה שביטל קודמו, אבל למזל של היהודים לא החזיק מעמד יותר מכמה שבועות. כי רק זמן מועט לאחר מכן, באה חדירתם של הצרפתים למרוקו.
רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.
אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.
כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א
רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.
פיוט. נועם יוצר יחידתו סימן אני יחייא חזק.
אם אזכור עווני. בושה תכסני. חטאתי וזדוני. תמיד נגד עיני
נטבעתי במצולות. עברות גדולות. חמורות וקלות. אחי שעו מני
ידעתי בפשעי. אהובי ורעי. גדל מאוד רשעי. דודו ברח מני, חנוני חנוני
יראה רעד ופחד. ממני לא תכחד. לא אמצא שום שוחד. לכפר עווני.
חיש מהרה שובה. ישראל בתשובה. כי גדלה החובה. צרות מצאוני.
ימים חלפו עברו. מפני חרב גורו. טמא סורו סורו. אולי יחנני.
יושב בשמים. הוא אלוהים חיים. בעדי עדיים. מהר ילבישני.
אבינו מלכנו. חננו עננו. כי בעווננו. דודי ברח מני
חושה אל נקמות. קומה חגור חֵמות. לדין כל האומות. מהרה הראני.
זכור רחמיך. למען שמך. וכלה זעמך. באויבי ומוני
קבל תפילתי. עני אני באתי. קבץ קהילתי. לארצי ומכוני.
נועם הנזכר. סימן אני יחייא חזק
אל חכם אשירה. ארי אביחצירא
נצוץ הקדוש בו. שמו כשם רבו. יעקב בחר בו. נאזר בגבורה
יצחק בן גבירה. לו העוז וגבורה. גם מרבה המשרה. בתורה נבחרה
יום אור שבת קודש. את שם השם קִדֵּש. כמו עיר וקדיש. הוא עלה בסערה.
חרדה לבשתי. בראותי אויבתי. ניצבת לקראתי. כרוח סערה.
יה נקום נקמתי. מעושי רעתי. צדיקים משרתי. עליון נפשי מרה.
ישר צדיק תמים. עם חי עולמים. בחר לו עולמים. בשירה וזמרה
אהב מצוות השם. בקהל קדושים. גם בעל מעשים. בגלוי וסתרה.
חיבוריו הם יפים. כמו נופת צופים. בנפה מנופים. בשפה ברורה.
חָשַק מאוד אִוָה. תמיד בנר מצוה. להרבות אור זיוה. בשבת היקרה.
זכה בזה לראות. השם מלך גאות. גם יתעדן בנאות. דשא רב נהורא
קול רנה בפיהו. לאלי ואנוהו. שובע שמחות הוא. ארי שבחבורה.
חיבוריו הם יפים. בנפה מנופים. כמו נופת צופים. בשפה ברורה.
זכות אבות עמו. בשכבו ובקומו. עד הלך בתומו. לאיום ונורא.
קול מבשר תשלח. לעני נאלח. אתה טוב וסלח. פדנו במהרה
אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות
פאס וערים אחרות
אלף שנות יצירה
עורכים :
משה בר/אשר
משה עמאר
שמעון שרביט
הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.
הקובץ שלפנינו הוא פירות גינוסר מהכינוס הבין־לאומי שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן בשנת תשסי׳ד על הנושא: פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה.
העיר פאס שבמרוקו נוסדה במאה השמינית לספירה. עם ייסודה התיישבו בה יהודים רבים, וניכרה תרומתם לחיי התרבות והמסחר של העיר. למן אז ועד למאה העשרים שימשה העיר פאס מרכז רוחני חשוב ליהדות צפון אפריקה. חיו ופעלו בה חכמים מניחי היסודות לדקדוק העברי ולשירה העברית ומן הבולטים שבהם ר״י אבן קורייש, דונש בן לברט ור״י בן חיוג׳ וכן גדולי ההלכה ובהם ר׳ יצחק אלפסי וגם ״הנשר הגדול״, הרמב״ם, למד בבתי מדרשיה . במאה החמש- עשרה קלטה פאס אלפי יהודים ממגורשי ספרד, והם תרמו לפריחתה ולשגשוגה של הקהילה מבחינה כלכלית ורוחנית.
התמוטטות הרשת
החששות של אפרים רונאל לא התבדו. מבצע חלוקת הכרוזים גרם למפולת בשורות ״המסגרת״. הפגיעה הייתה קשה במיוחד בשלוחת לביא שארגנה את מבצעי ההברחה הימיים.
חלוקת הכרוזים בתיבות הדואר בקזבלנקה הסתיימה ללא מעצרים אך בעת החלוקה במכנאס התרחשו תקלות שגרמו לסדרת מעצרים ברוב סניפי ״המסגרת״ במרוקו. בלילה שבין ה-8 ל־9 בפברואר 1961 שלח מפקד אזור הצפון מטעם שלוחת לביא, אנדרה נידם, קבוצת צעירים מפאס להדביק כרוזים במכנאס, על סמך הנחיות שקיבל מרגב. אנדרה נידם (״רובד״) נולד בפאס בשנת 1931 להורים שקיבלו אזרחות צרפתית. למד בבית־הספר הגבוה למסחר בשנת 1951 באלג׳יר ובמשך שנה במונפליה. בשובו למרוקו בשנת 1955 התגייס לצבא צרפת ושירת כמדריך ספורט באלג׳יריה. משנת 1958 החל ללמד את מקצועות המסחר בבית־ספר לבנות מוסלמיות בשם ״אום אלבנין (אם הבנים) בפאס. גויס לשלוחת לביא על ידי סבאון ונשלח לשתי השתלמויות בישראל שבהן למד מקצועות צבאיים ומודיעין. בהשתלמות השנייה, בקיץ 1958 עבר קורס של חיל הים במכמורת בהדרכת סגן אלי לוי. נידם החליף בתפקיד מפקד פאס וצפון מרוקו את רוג׳ה חמו והיה כפוף ליוסף רגב, שכונה בשם ״בן״ או בשם המרוקני ״בנאני״. סמוך למעצרו, עבד כשכיר ב״מסגרת״ עם שרל ריבוח, אמיל דרמון ומרסל אנתיבי שעברו לקזבלנקה.
בתוקף תפקידו היה אחראי על שיגור יחידות שפעלו באלחוסימה במבצעי ״אגוז״. נידם החזיק בביתו שני מקלעי שרמייסטר ושני אקדחים שנשארו קבורים בגינת ביתו כשנלקח למעצר. הוא מעריך שסלומון צרפתי סילק אותם מביתו כעבור זמן. אנתיבי מעיד שהגיע לביתו של נידם בכוונה להזהירו ממעצר ונאלץ לעקוף את הבית כיוון שהמשטרה כבר ערכה תצפיות באזור. אשתו של נידם, הלן, הוזהרה בשעות הערב שבעלה עלול להיעצר ושאסור לו להיכנס לביתו. לנידם לא נודע על האזהרה. הוא נעצר בביתו למחרת בבוקר בשעה אחת עשרה. קודם לכן עצרה המשטרה בטעות פעיל אחר בשם ארמן נידם, חברו של יצחק כהן, שאף הוא נעצר, עד שהתברר לה שאין הוא האיש שהיא מחפשת.
במכנאס פעלו שלוש חוליות בנות שני פעילים כל אחת בראשות מפקד הסניף מאיר אלבז, שקיבל את הכרוזים מנידם. אלבז נולד בצפרו בשנת 1931. למד בתלמוד תורה, בבית־ספר כי״ח בפאס ובבית המדרש למורים עבריים בקזבלנקה ופעל גם בתנועת הצופים. בשנת 1951 נסע במשלחת של בית המדרש לסיור בישראל במשך חודש וחצי והשתתף בהשתלמות באוניברסיטה העברית בירושלים. באותה השנה החל אלבז ללמד עברית בתיטוואן וערבית בצפרו ובפאס. בשנת 1958 למד שנה ערבית במכון ללימודים גבוהים ברבאט ולימד ערבית בתיכון כללי במכנאס במשך שבע שנים עד שעזב את מרוקו. בשנת 1959 גויס למסגרת על ידי אנדרה נידם, פעל בשלוחת לביא ונשלח להשתלמות בישראל בתחום השימוש בנשק. לדבריו שמע על טביעת ״אגוז״ רק מן הכרוז שממנו הסתייג. אחרי שחרורו מן הכלא לא התעניין איש מנציגי ״המסגרת״ בכליאתו.
הערת המחבר : [1] מאיר אלבז חזר ללמד ערבית במכנאס עד יוני 1968. אשתו שעסקה אף היא בהוראה בבית־ספר כללי הרגישה עוינות בימי מלחמת ששת הימים, והם החליטו לעזוב את מרוקו ולהתיישב בפריס, שם הוא עוסק בתיווך נכסים. לא שב מעולם למרוקו. שיחה עם מאיר אלבז במשרדו בפריס ב-10 במאי 2000.
ימים אחדים קודם לכן גייס דוד(ג׳ימי) טולדנו קבוצת פעילים למבצע ההפצה. הקבוצה כללה את חיים רואש, גבי כהן, ג׳ורג׳ בן־זינו, מימרן ומרכוס חדד. דוד טולדנו נולד במכנאס בשנת 1930 וגר ברחוב פלסטין בעיר. כינויו בשלוחת לביא היה ״טד״. בשנת 1959 גויס למסגרת על ידי מימרן מפאס שלימד במכנאס. השתתף בהשתלמויות בתחום השימוש בנשק קל. עבד כפועל דפוס והיה שחקן כדורגל מקצועי. שעות אחדות לפני שיצא להדביק את הכרוזים השתתף בישיבה של שופטי כדורסל. בשעה תשע בערב נפגש טולדנו בביתו עם קבוצת המגויסים החדשה ומסר להם את הכרוזים, אך להפתעתו הראו לו ג׳ורג׳ בן זינו וגבי כהן את הכרוז שכבר היה ברשותם. בגלל חוסר תיאום בין שלוחת בלט לשלוחת לביא, החלו חוליות בוגרי התנועות בחלוקת הכרוז לעוברים ושבים לפני רדת החשכה, משעה שש, למרות שהמבצע היה אמור להתחיל רק בשעה תשע בערב. טולדנו התקשר לאלבז לקבלת הנחיות חדשות ונענה שיש להמשיך במבצע. למרות החשש הסביר שהכרוז כבר נפל לידי המשטרה, קיבלו המתנדבים הוראה להמשיך במבצע ההדבקה. טולדנו הזמין בעוד מועד שלושה כלי רכב שהסיעו את החוליות למקום המבצע, אך כיוון שגבריאל חסין שהיה אחראי להסעות לא הגיע למקום המפגש נאלצו ללכת למקום ברגל. חוליות מדביקי הכרוזים קיבלו לידיהם סכום של עשרת אלפים פרנק כל אחד כדי לטעון, במקרה של מעצר, שאדם שהם לא מכירים שילם להם כסף לביצוע ההדבקה. לפנות ערב קיבל שרל בוחסירה הוראה ממפקדו נידם לנסוע במכוניתו עם אלי לוי למכנאס ולהתחיל במבצע.
הערת המחבר : אחרי שחרורו בערבות עבד טולרנו בבית דפוס ברבאט. אחרי ניסיונות כושלים לברוח ממרוקו, יצא בדרכון קולקטיבי בסוף שנת 1964 ונשלח לעיירה יקנעם. לדבריו, לא סייעו לו המוסדות לקליטתו. שירת כקצין בשירות בתי הסוהר ויצא לגמלאות. שיחה עם ג׳ימי טולדנו, יקנעם, 29 ביוני 2000. שגב, יכין, עמי 194.
המשך………
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה
הקדמה
העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי.
לגדלות הקהילה ורבניה, נתוודענ
ו על ידי מו"ר אבי רבי חיים מסעוד זצ"ל בנם של קדושים, שסיפר לי רבות על חכמי העיר, על קורותיה ועל מנהגיה, בפרט על משפחתנו משפחת אלקואה – אלנקוה ובעיקר על עטרת ראשינו הרב המלאך רפאל אלנקואה זצוק"ל, על מור זקנו רבי מסעוד אלנקאוה זצוק"ל ושאר החכמים.
הילולת הצדיקים
תופעה בולטת במיוחד במרוקו וסאלי בכללה היא ענין הילולת הצדיקים וההשתטחות על קברות הצדיקים. כמופיע באידרא זוטא בסופה, בעת פטירת רשב״י שם נאמר ״עולו ואתכנשו להילולא דרשב״י״. כל החכמים היו נערצים, אך היו צדיקים שנתפסו כבעלי מופתים בין בחייהם ובין לאחר מותם.
כאן המקום למחות נגד אותם שוטים ידועים שבכל פעם צצים ומשתלחים ביהדות המפוארת הזו – יהדות מרוקו העומדת במקום נכבד מול כל אחת מקהילות ישראל.
הגדיל עשות ״משורר לאומי״ אחד עליו נאמר ״וחפרה הלבנה״.
אותו מחבר מילים נבובות אמר, כי יהדות מרוקו תרמה רק קברות צדיקים ומופלטות וכי ״יעקב אבוחצירא איננו איינשטיין. אכן, איינשטיין עסק בתורת היחסות שכלליה משתנים, בכל עת. הרב יעקב אבוחצירא זצוק״ל עסק ועוסק בתורת הנצחיות, תורת הקבלה האלוקית, עליה אין עוררין וכלליה תקפים לנצח.
קברות הצדיקים, כל מי שמתוודע לגדולתם של צדיקי מרוקו, לנפלאותיהם, לא יוכל לדבר על תרומה גדולה יותר מזו לאנושות.
לא מעט אחווה, אנינות טעם וחן הביאו איתן המופלטות, שרידי הפליטה של מטעמי גן עדן.
הערצת הקדושים הילולות הצדיקים וההשתטחות על קבריהם הפכו נושא למחקר וליצירות רבות. לצורך פרק זה נעזרתי בספר ״צדיקי מרוקו״, ב״מלכי רבנן״, ב״נר המערב״, ב״שם הגדולים״ ובעדויות ממקורות שונים.
במקור מחקר צרפתי, (א) מספר המחבר גולבין, כי יהודי סאלי רבאט קשורים מאד לצדיקים מקומיים ומחוץ למקום.
הצדיקים הנערצים בעיקר מחוץ לסאלי:
רבי עמרם בן דיוואן בוואזאן.
רבי יחייא לכדאר בבן אחמד.
רבי אברהם אוריור בדאד.
בסאלי חגגו בל״ג בעומר, בר״ח אלול ובט״ו באב את הילולות הצדיקים.
הספרות הרבנית בצפון אפריקה-ש.בר-אשר-השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948
השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948
ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה
שלום בר-אשר.
ירושלים, התשנ"ט
פתח דבר
מורשתם התרבותית והספרותית של קהילות המזרח זכתה ב־30 השנים האחרונות לפריחה ולפרסום על־ידי מערכת החינוך בכלל ועל־ידי החינוך הדתי בפרט. אנו האמונים על מסורת ישראל, ראינו בגילוי ובהפצה של יצירות יהודי המזרח חלק מחובתנו כלפי כלל האוכלוסיה הלומדת במוסדותינו ונדבך חשוב בחינוכם הדתי של תלמידים רבים.
רבי שמואל די אבילה : פרשן המקרא וההוגה השמרן.
סוג אחר של ספרות שזכתה לפרסום, בעיקר, רק בראשית המאה ה-20 ובפרט בדפוסי ארץ ישראל הייתה הספרות של חכמי מכנאס. כידוע, החל במחצית הראשונה של המאה ה-18 הפכה קהילה זו לעיר ואם בתורה, בחוכמה ובפיוט. לצדם של נגידים ופרנסים, שהילכו בחצרותיהם של מלכי מרוקו במאה ה-18 , בני משפחת מימראן, בן עטר וטולידאנו, צמחה שכבה של חכמים בני משפחות די-אבילה, טולידאנו, בירדוגו, עמאר, אלכרייף ואחרים.
חשיבותו של יוצר בודד, כגון רבי שמואל די אבילה במכנאס, נופלת בערכה מחשיבות של חוג רחב המקיף יוצרים אחדים וקבועים. אולם כיוון שהנושאים ששמואל די אבילה עסק בהם הם מן המרכזיים במחשבה היהודית, אפשר שיש בדבריו תרומה כל שהי לתולדות דמותה של החברה היהודית במרוקו במאה ה-18.
שמואל די אבילה הולד בשנת 1688 במכנאס, ואחרי כן עבר לסאלי-רבאט, אך את שמו הוא קיבל מעיר מוצאו אבילה אשר בקסטיליה, אות לגאווה הרצופה שפיעמה בלבם של יוצא ספרד גם שתי מאות שנים אחרי הדירושץ הדרישה ברבים הייתה חלק חשוב ומרכזי בתפקידו של החכם, וכבר בגיל 19 – 21 הוא נשא כמה מן הדרשות המכונסות בספרו " אוזן שמואל ". הספר הכולל ארבעה פרקים : תורה ותשובה, תורת הגאולה, מעלה של התורה ועיוניו במהות ההשגחה והמוות וקידוש השם.
מקורותיו כוללים פרשנות המקרא, פילוסופיה, קבלה ומוסר, ואולם על אף החלק הפילוסופי, הוא שמרן דתי בהשקפותיו. את דרשותיו הוא נשא ברבים כמרביץ תורה, ממשיך בדרכו של אביו משה שהיה תלמיד לרבי חיים בן עטר. פעמים מתערבים בדבריו שאלות של תלמידי חכמים ומשכילים, כגון רבי שמואל צרפתי מפאס או חמיו, משה בן עטר, אך חידה היא כיצד עמד לו לציבור הכוח לשמוע דרשות למדניות ועשירות במקורות מן התלמוד, המחשבה היהודית בימי הביניים וספר הזוהר.
אמנם הלשון היא " לישנא קלילא כפי שציינו המסכימים לספר, אבל על אף תרגילי הפישוט המשלב הדרשן, הדברים מורכבים ודיאלקטיים, בפרט שהם נישאו בעברית. אפשר שהן מבחינה רעיונית והן מבחינה ביבליוגראפית, משקף די אבילה לא רק חוג של תלמידי חכמים בעלי יכולת רוחנית גבוהה, אלא גם מעגלים חברתיים שכל אחד היה יכול להבין חלקים מתוכנה של הדרשה.
שמואל היה אביו של אליעזר די אבילה, איש הלכה גדול.
עוד בחייו של רבי שמואל די אבילה נתפרסם חיבורו " כתר תורה ", הכןלל שני חלקים, אחד דברי מוסר בזכות פטור תלמידי חכמים ממסים, והחלק השני הוא שיטה על מסכת נזיר. בראשית המאה ה-18 זכה לפרסום ספר המוסר בקטן " בנאות דשא " של רבי שלמה אדאהאן.
כנגד זה, בהעדר בתי דפוס מקומיים ועם היחלשות הקשר עם אמסטרדם, נתפרסמו רק בראשית המאה העשרים נתפרסמו ספריהם של רבי יהודה בירדוגו , מים עמוקים " על התורה, והפירוש הרחב שכתב עליו רבי יעקב בירדוגו " גלי עמיקתא ". ספר אחר היה החלק הראשון של החיבור של רבי רפאל בירדוגו " מי מנוחות " על התורה. ספרים אלה נפוצו בין חכמי מרוקו וחכמי הספרדים בארץ ישראל, במצרים ובמערב אירופה רק בזמן ההוא, תופעה שנעמוד עליה להלן.
התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל
הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.
בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש
שבתאי צבי
מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה של יהדות זו.
בתודעת העם מזוהה משום מה התנועה השבתאית עם מזרח אירופה, תורכיה, יוון ופולין ומעט עם מערב אירופה : אמסטרדם, ליוורנו והאמבורג, ואילו מארצות צפון אפריקה ושאר ארצות המזרח נראית התנועה מרוחקת כרחוק מזרח ממערב. ולא היא.
ר׳ יוסף בן־טבול נשאר אלמוני. עזב את צפת ונדד לארצות צפון אפריקה, כשד״ר כנראה, בשליחות עדת המקובלים ״או מסיבת הגלות מגזירת הרב״, וגם שם נשאר אלמוני. בדרך נדודיו הוא נקלע לתוניסיה ושם נפטר ונקבר בעיר אלחאממה. במשך שהותו בתוניסיה התפרסם כבעל נם ומלומד בנסים ואגדות וסיפורים לרוב נרקמו סביב דמותו. אך על קורותיו ועל עברו לא ידעו דבר, פרט לכך ששמו ר׳ יוסף המערבי. והראייה, בשנת תדש״א הארץ דשא, היא שנת 1945, הביא לדפוס ר׳ אליהו דמרי זצ״לבג׳רבה ספר של אביו המנוח, הרה״ג ר׳ פראג׳י דמרי בשם ייוסף חי״ (נר רבי יוסף המערבי). בדברי ההקדמה אומר החכם דמרי ־על אדונינו הרב הגדול הצדיק ר׳ יוסף המערבי זיע״א הקבור בעירנו אלחאממה יע״א״. ושואל החכם דמרי:
א. ״אך מיהו ר׳ יוסף מערבי? האם הוא מילידי העיר אלחאממה ומארא דאתרא או מעיר אחר?
ב. ״איזהו ומי הוא? האם הוא מהרבנים החדשים הקרובים או מהחכמים הראשונים או מהגאונים?
ג. ״באיזה זמן היה חי וכמה עבר זמן משנת פטירתו עד היום הזה״ (1945)? עד כאן לשון הרב דמרי.
קרוב ל־400 שנה היה קבור ר׳ יוסף מערבי באלחאממה, וכלום לא נודע עליו לאנשי תוניס, לא על קורות חייו ולא על מורשתו הרוחנית, לא על ספריו ולא על משנתו. ידעו רק שהיה חכם שבא מירושלים (כלומר ארץ־ישראל) ושהיה מקובל ובעל נס. בתור כזה פקדו את קברו וערכו לזכרו הילולה כל שנה בראש חודש טבת – נר שביעי של חנוכה ״ובאים מכל ערי התוניסי והכפרים הקרובים והרחוקים להשתטח על קבר הצדיק ־לשאול כל אחד שאלתו ובקשתו מהצדיק״… ורק לפני כ־30 שנה קם רב בעירו ורצה להתחקות על מוצאו של ר׳ יוסף המערבי.
אומר הרב דמרי: ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני כי לא מצאנו באיזה ספר מידיעתו, אם אמרתי מזקנים אתבונן בהגדה על פה, ואין קול ואין עונה. אחרי רב החיפוש והחיקרות זאת מצאנו כתנות אור יוסף, מה שהובא בספר ׳שבחי האר״י׳ ז״ל שנים שלושה סיפורים ומהם תבין כי אדמו״ר ועט״ר הרב׳׳ג(אדוננו מורינו ורבינו ועטרת ראשנו הרב הגדול) ר׳ יוסף מערבי זיע״א(זכותו יגן עלינו אמן) הוא אחד מתלמידי אדמו״ר הרב האר״י חי זלל״הה וזיע״א.״
גם היום ״אחרי רוב החיפוש והחקירות״ של הרב דמרי זצ״ל אין יודעים הרבה על ר׳ יוסף המערבי ואין מזהים אותו עם ר׳ יוסף בן־טבול המערבי שעלה לצפת ממרוקו והגיע לתפוס מקום בכותל המזרח בין תלמידי האר׳׳י, שני בחשיבותו בלמדנותו ובחריפותו אחרי ר׳ חיים ויטאל.
יוצאי תוניס בארץ מכבדים את זכרו עד היום וב־א׳ בטבת פוקדים את קברות הצדיקים ועורכים לי הילולה כדת ובדין.
הארכתי את הדבור על ר׳ יוסף בן־טבול, מפני שהוא אחד מני רבים שהיו בזמנם סיני ועוקרי הרים וירדו לתהום הנשיה, ועקבותיהם כמעט נמחקו מתולדות עם ישראל.
ההסטוריה תכיר בודאי תודה לחוקרי קורות עם ישראל על רצונם לעשות צדק עם גדול שנשכח ולנסות להחזיר לפנתיאון הלאומי של עם ישראל, את אחד האנשים הנהורים אשר ידו רב לו בנגלה ובנסתר, בהלכה ובאגדה, בדרוש ובחקירה.