אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..

בכנס לכבוד יהודי בני מלאל, הופיע אמיר פרץ במסגרת של סיפור אישי והוא בן קהילת בוג'אד…עיירה שנמצאת צפונה מבני מלאל….

קיבלתי את הסכמתו של מר יחיאל פרץ לפרסם את האגדות וסיפורים אותם שמע ורשם מפי הוריו….ועל כך אני מודה לו…אני תקווה שתהנו מסיפורים אלו, כי הרי כולם נושאים בחובם מוסר השכל חשוב וחוכמת חיים שאין שווי לה……להנאתכם

ברצוני לציין שאני מביא את הדברים ככתבם וכלשונם, כפי שהם מופיעים בחוברת הזו….הסיפור יובא בשלמותו בין הוא קצר או בין אם הוא ארוך…וכל פעם סיפור אחר……

יהודה, אחי

״בכל דור ודוד עומדים עלינו לכלותינו – אך הפקחות העממית מושיעה אותנו מידם״

גזרה יצאה מלפני המלך- לא לתת ליהודים להתישב בתחומי מדינתו, ולא נמצא ולו יהודי אחד בגבולה. באחד הימים בא אליו תירו, קד לפניו קידה ואמר לו: ״אדוני המלך, אם מצאתי חן בעיניך אשאל שאלה ?״ ״שאל, וחי מוחמד שלא יאונה לך כל רע״ ענה המלך. ״אדוני המלך, המוצא אתה טעם באוכל ללא מלח וללא תבלין ?״ ״ודאי שלא״ ענה המלך.

״מדינתך, ירום הודו, ללא יהודים היא כמאכל ללא מלח, אם נא מצאתי חן בעיניך ונתת רשות ליהודים להיכנס לממלכתך, כי אין טעם לה ללא יהודים.״

שמע המלך לעצת הווזיר, פתח שערי ממלכתו לפני היהודים , שהתקבלו כבני מלך: נתנו להם דירות ורכוש מהונם של המוסלמים. משום כך עוררו שנאת התושבים עליהם.

מלך חדש קם בארץ , ולו וזיר חדש, שלא הכיר בתועלתם של היהודים ושנא אותם. בא הוזיר לפני מלכו ואמר: ״ אדוני המלך, ירום הודו, ישנו עם בממלכתך אשר דת המלך אינם עושים, וזעם עם הארץ הם מעוררים. גזלנים ורמאים המה, רכושינו ישדדו וכף מאזניים יטו. אם על המלך טוב צווה ויגורשו.״

הוציא המלך צו, ובו הכריז על גרושם של היהודים, ונתן להם ארכה של חודש ימים. שמעו זאת היהודים, קרעו בגדיהם ולבשו שקים, פזרו אפר על ראשם ובכו יומם ולילה.

לאחד מבתי הכנסת נקלע שיכור מועד, שמע את הקינה והבכיה ושאל לפשרן. ומשהסבירו לו, אמר להם: ״ הסירו דאגה מלבכם יהודים. אם אדני יהא בעזרי אבטל גזרתו של המלך הרשע.״ חשבו שהוא מהתל בהם אבל השיכור החזיק בדעתו והתעקש.

לקח ציצית, תפילין ובקבוק יין והלך לביתו של הוזיר. התגנב השיכור פנימה, והטמין שם את תשמישי התפילה ובקבוק היין.

למחרת הופיע השיכור בפתח ארמון המלך בלוית אשה זקנה. משניסו לעצור בו שומרי הפתח, התנגד בתוקף, הגיע עד לכסא הוזיר, נפל על צוארו, נשקו ואמר לו: ״ יהודה אחי!״ ואף היהודיה הזקנה עשתה כמעשה השיכור. אחוזי תדהמה הביטו המלך ושריו על המחזה המשונה ותהו מה פשר הדבר. ״זהו אחד מבני הקהילה שלנו, שברח מפנינו. על אף שהוא שיכור מועד – אנחנו עדיין רוצים בו״. ״שטויות !״ צעק הוזיר – ״מוסלמי טהור אני ויהודים נבזים אלה מעלילים עלי עלילה״. ״איך תדע שהתיר אחיך ?״ שאל המלך.

״מי האיש שאינו מזהה את אחיו? אם אין אתם מאמינים לי, לכו לביתו וחפשו בו. ודאי תמצאו הוכחות נוספות״ שלח המלך כמה משומרי ראשו, וכעבור שעה קלה, שבו מתנשמים ובידם ציצית, תפילין ובקבוק היין. ״אדוני המלך! זאת מצאנו בביתו של הווזיר!״ כעס המלך על הווזיר ואמר:

״ עתה הבינותי שנאתך ליהודי. חפצת לגרשם כדי להעלים את זהותך. את הגזירה אבטל ואותך אתלה.״ שמע זאת השכור, ספק כפיו וצעק:

״בבקשה, אדוני המלך, בעמל רב מצאנוהו, אל תתלה אותו, כה הרבה תלאות עברו עלינו בחיפוש, אנו כבר נדאג להשיב לו כגמולו.״

שמע זאת המלך ונאות.לקחו את הווזיר, הפשיטוהו עירום כביום היוולדו, מרחוהו בדבש ותלוהו. באו דבורים ועקצוהו עד שיצאה נשמתו.

ליהודים הייתה אורה ושמחה, כי חסו בצלו של מלך חסוד שלא מתפתה למועצותיהם של ווזירים יהודים כביכול.

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.

פוגרום בפאס

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

פאס

עיר בצפון מערב מרוקו, מרכז דתי ומדיני חשוב. שוכנת בגבעות אגן נהר סבו בתוך אזור חקלאי פורה. היא עיר מסחר ומרכז לשיווק התוצרת החקלאית של נאות המדבר בסביבתה. יש בה בתי חרושת לעיבוד עורות, טקסטיל, ייצור שטיחים, סבון ומזון(קמח, תמרים וזיתים). עד המאה ה-19 היתה מרכז לייצור התרבוש (כובע לבד אדום), הנקרא על שמה. בפאס שלושה רבעים: 1) העיר העתיקה ובה מסגד קרוויין, השוכן במרכז אוניברסיטת קרוויין שנוסדה ב-859 ושימשה בימי הביניים מרכז ללימודי האיסלאם; 2) העיר החדשה שהוקמה במאה ה-13 ובה המסגד הגדול וארמון המלוכה. בדרומה – המלאח. 3) העיר המודרנית, רובע של בתי מגורים ובנייני מינהל חדשים, שנבנה ברבע הראשון של המאה ה-20. ב-789 יסד אדריס ה-1, אבי שושלת האדריסיים, את פאס על הגדה הימנית של נהר פאס, והועידה לבירתו. כעבור עשרים שנה בנה בנו אדריס ה־2 את העיר אל-דליה על הגדה השמאלית.

איבה שררה בין הערים שבשתי הגדות. פאס היתה סלע מחלוקת במאבק בין האומיים שבספרד לבין הפאטימים שבצפון אפריקה. ב-1012-980 היתה פאס בידי האומיים ושגשגה תחת שלטונם. אחרי כן עברה לידי הברברים ובשלטונם חזרו הסכסוכים בין הערים התאומות. ב-1070 בערך נכבשה בידי יוסף אבן תאשפין, אבי שושלת המוראבטון. הוא איחד את שני חלקי העיר ועשאה לבסיס צבאי חשוב, אך למעשה נשארה פאס עיר ״כפולה״.

המוראבטון ויורשיהם המווחדון הרבו לבנות בה ותיקנו את חומותיה. ימי גדולתה היו בשלטון בנו מרין. פאס היתה אז בירת מרוקו והחשובה בכל ערי מדינה זו וכן במערב אלג׳יריה. היא היתה מרכז למוצרי עור ובדים, התפרסמה כמרכז ללימודי תיאולוגיה, והמדרסות הרבות שקמו בה ליד מסגד קרוויין הצטיינו בסגנונן ובקישוטיהן.

במאה ה-16 :בשה פאס בידי שושלת הסעדים, ואלה קבעו את בירתם במראכש, ופאס ירדה מגדולתה. במאה ה-17 סבלה ממלחמות אחים ונשדדה. במחצית השנייה של המאה ה- 18 התאוששה והיתה שוב, בצד מראכש, לבירה ובמחצית השנייה של המאה ה-19 החלה כמלא תפקיד חשוב בסחר החוץ של מרוקו. ב-1911 כבשוה הצרפתים, וב-1912 נחתם בה תסכם פאס, שלפיו באה מרוקו בחסות צרפת, ובה היה מושב הנציג הצרפתי. בשלטון גרפת החלה פאס מקבלת צביון מודרני, אך חשיבותה כמרכז מדיני ירדה.

־;ודים התיישבו בה עם ייסודה. אדריס ה-2 הקצה להם רובע, וגבה מהם מס שנתי. ־יהודים תרמו אז לחיי התרבות והמסחר של פאס, ומחכמיה אז יוזכר יהודה אבן קריש. במאות ה-11-10 ניהלו רבניה חליפת מכתבים קבועה עם ישיבות סורא ופומבדיתא. מפאס עלו לא״י תלמידי חכמים כר׳ דוד בן אברהם אלפסי ור׳ סולומון בן יהודה (נפטר 1051) — שהיה ראש ישיבת ירושלים. המדקדקים דונש בן לברט, יהודה חיוג׳ והרב יצחק אלפסי עברו מפאס לספרד. ב-1035 נרצחו בה 6,000 יהודים בידי קנאים שכבשוה. ב-1127 פעל בעיר {*שיח השקר משה דרעי.

־שתלטות המווחדון הביאה לידי הרג יהודים ושמד. הדיין ר׳ יהודה הכהן אבן שושן(סוסאן) הועלה על המוקד, והרמב״ם ומשפחתו, שישבו בפאס חמש שנים, עברו למצרים. מושלי בנו מרין גילו אהדה ליהודים. ב-1275 הצילו את הקהילה מפרעות, והיא נהנתה אז מחופש, עושר ופריחה רוחנית; חשוב במיוחד היה מסחרה עם ארגון. עם ירידת בנו מרין ותחיית הקנאות, נאלצו היהודים (ב-1438) לחיות במלאח. ב-1465 פרץ מרד ובמהלכו נרצחו הסולטאן, השר היהודי שמינה ורוב יהודיה. הקהילה לא התאוששה מאסון זה עד 1492 כשבאו פליטי ספרד, ביניהם יעקב בירב. אחד הדפוסים העבריים הראשונים נוסד בפאס ובשנים 1529-1516 נדפסו שם 15 ספרדים עבריים. באותה תקופה מנתה הקהילה 10,000 נפש והיתה מורכבת כ7 ה״מגורשים״ (גולי ספרד), שנהגו על פי מסורותיהם, ומן ה״תושבים״. ה״מגורשים״ החזיקו במשרת הנגיד, שהונהגה בפאס בראשית המאה ה-16, וישיבותיהם הונהגו על ידי תלמידי חכמים כשמואל חגיז ושמואל צרפתי(מת 1713).

משנכבשה פאס בידי בנו-סעד שקעה גם הקהילה היהודית. ב-1668 העביר מולאי אל-רשיד את הקהילה היהודית העשירה (1,300 משפחות) מדליה לפאס, ומצבו של המלאח הוטב, אך הוא איבד את אופיו הספרדי. בתקופת האנרכיה — 1750-1720, השיגו משפחות יהודיות מונופולין בכמה ענפי כלכלה. רבים אחרים המשיכו במקצועות המסורתיים בצורפות, מסחר בזהב, חייטות ורקמה.

מספר משפחות בפאס, כגון אבן דנאן, העמידו מקרבם מנהיגים ודיינים במשך כמה דורות, שהיו מקובלים על כל יהודי מרוקו. עם מות יעקב אבן צור ב-1753, בא הקץ למנהיגותה של פאס.

ב-1790 החריב מולאי יזיד את בתי הכנסת, שדד את המלאח והגלה את תושביו. היהודים חזרו לפאס ב-1792 בימי מולאי סלימאן, אבל המלאח קטן כדי רבע והיהודים נרדפו. מצבם השתפר ב-1832 וחיי הקהילה חזרו לתקנם. בפיקוח הקהילה היו בתי ספר רבים, חמש ישיבות וחברה חשובה לגמילות חסדים. בית ספר צרפתי הוקם ב־1884 על ידי כי״ח.

לאחר החלת החסות הצרפתית, ב־1912 פרץ מרד בפאס. המלאח שבו ישבו כ-12,000 איש, נשדד והועלה באש בידי ההמון וכ-60 איש נהרגו. מ-1925 התבססו יהודים רבים בפאס החדשה, אך העניים והחרדים נשארו במלאח. ב-1942 ניסתה ממשלת וישי להחזיר לשם את כל היהודים. ב-1947 ישבו בפאס וסביבתה 22,500 יהודים, בהם מספר רופאים, עורכי דין, תעשיינים ובעלי אחוזות. ב-1961 מנתה הקהילה היהודית כ-12,200 יהודים, ובמהלך מבצע יכין עלו כ-7,400 יהודים. עד חיסול הקהילה היו בעיר חברות צדקה, ארגוני נוער ציוניים ומוסדות חינוך שנוהלו על ידי כי״ח ו״אוצר התורה״. רוב היהודים שעזבו את פאס עלו לישראל, האחרים יצאו לצרפת ולקנדה.

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

קמיע הפלא שנכתב מעצמו

רבי שלי, ר׳ משה מלכא, אצלו למדתי ב״חדר, מלבד היותו מורה ומלמד, היו לו ידי זהב. הוא עסק תוך כדי לימוד גם במקצועות אמנותיים שונים בכסף, בנחושת ובעור. ראיתי במו עיני קופסת טבק הרחה מכסף טהור, שהוא עשה וחרט עליה סימני עשרת השבטים. אחי יוסף דל, שהיה גם כן אחד מתלמידיו, סיפר לי, שפעם אחת כתב מכתב לרב הראשי ר׳ רפאל אנקווה זצ״ל, בעירנו סאלי, באצבעות רגליו(לא יכולתי לבדוק עניין זה). בנוסף לכל אלה, הוא היה מפורסם בקרב הערבים כחכם יהודי (חזאן) בעל סגולות מאגיות לרפואה ולטיפול בנושאי תרופה ודברים אחרים.

הרבי היה משתמש בפתקים כתובים במיץ בצל. הסגולה של מיץ זה היתה כשמעבירים אותו על האש הכתב מופיע כאילו נכתב בדיו צהובה באותו רגע.

בבוא הערבי אליו, היה מראה לו כמה פתקים באלה השמורים בספר מסויים בכתב-יד לשם רושם. הרבי היה אומר לערבי ״מזלך והצלחתך תלויים במה שיצא כתוב בפתק לבן זה״. הערבי בוחר לו פתק מסויים, ובמו ידיו היה מעביר אותו על אש גחלים, ופתאום להפתעתו של הערבי מופיע על הפתק כתב מסויים, שכמובן נכתב מראש בידי הרבי במיץ בצל. הערבי אינו יכול שלא להתפעל ולהתרשם ממה שראו

הרבי מנצל התפעלות זאת ודורש מהערבי מלבד סכום כסף גם תרנגול, שבדמו יכתוב לו קמיע, כמה ביצים, לכתוב משהו על קליפתם, ועוד כמה דברים המיועדים לצרכיו האישיים של הרב. לאחר שהרבי קיבל כל מה שדרש מהערבי, הוא אומר לו ״לפי הגורל שעלה בידך בפתק, הטיפול ידרוש זמן ותצטרך לחזור אלי עוד כמה פעמים״. וכמובן כל פעם הרבי ידרוש ממנו כסף ודברים אחרים. במקרה, ולאחר כמה פעמים הטיפול לא הצליח, הרבי אומר לערבי ״אני מרים את ידי, לא אוכל לעשות מאומה כי ביני ובינך עומד שד שחור המפריע לי ואין בכוחי לעמוד נגדו״.

הערבי מקבל תשובה זו בהבנה, לאחר שהרבי ניצל אותו בכספים ובדברים אחרים. הערבי נפרד מהרבי באכזבה אותה הוא מבין ובפחי נפש. כתב מיץ הבצל הוכיח את יעילותו המפתיעה.

תחרות מירוץ בין יהודי וערבי

יהודי וערבי, שניהם ספורטאים-רצים, התווכחו ביניהם מי רץ יותר מהר משניהם. זה אומר אני, וזה אומר אני. היהודי אומר לו ״יש לי דרך איך להוכיח לך מי האלוף בין שנינו. נקח ארנק, נכניס לתוכו סכום כסף, שווה בשווה, וגם שני פתקים ובהם חתימה שלך וחתימה שלי כדי למנוע זיוף. נתחיל הריצה ממקום מסויים, וזה שיגיע ראשון לארנק יקח את הכסף שבו, בתור פרם, ובזה יוכיח גם שהוא הגיע ראשון״.

הערבי הסכים לתחרות. הלכו למקום רחוק מאד, והטמינו שם את הארנק. היהודי אמר לערבי

״לך מהר חפש אבן די גדולה. אותה נשים על הארנק כדי שנוכל להכיר את המקום״. בלכת הערבי לחפש אבן, היהודי, בזריזות רבה, הוציא את הארנק מהאדמה ושם אותו בכיסו.

חזרו למקום שנקבע להתחלת המירוץ. והתחילו לרוץ, לא צמודים זה לזה, אלא כל אחד רץ בדרך אחרת. הכוונה של היהודי היתה שלא יראו אחד את השני.

היהודי לא יצא בכלל לריצה חזר מיד לביתו, ביודעו בערך מתי יחזור הערבי מהריצה. התחיל הוא בביתו לעשות כל מיני תרגילי ספורט מאומצים, עד שהתחיל להזיע ולהתנשף הרבה, כאילו גמר ריצה של כמה קילומטרים.

הערבי בא אליו הביתה, ומצא אותו תשוש וחסר אונים כמעט. אמר לו ״לא מצאתי את הארנק״. היהודי ענה לו כשהוא מתנשף ומוחה זיעה במלים מקוטעות: ״בודאי… שלא… תמצא… את הארנק… כי אני… הגעתי לפניך… ולקחתי אותו״.

היהודי הוציא את הארנק מכיסו. והראה לערבי את הפתקים החתומים. ניצחת אותי אומר לו הערבי. קח את הכסף, ושיהיה לך לבריאות, אתה האלוף.

שניהם היו משתתפים כל שנה בהקפת העיר בריצה. תחרות שאורגנה ע״י מוסדות הספורט.

הרצל מול פארוק

בעובדי בדואר, עבד אתי ערבי בשם זמורי אל-בכראווי. הוא היה נשוי לאשה יהודיה, מסעודה ממראכש, שבכל זאת שמרה על יהדותה מבחינות רבות. אפילו האוכל בביתה היה כשר. הערבי הזה, התיידד אתי טוב מאד, אבל למטרות מסויימות כדי לדעת היטב את פעילותי הציונית, כי הוא ערבי לאומני מובהק, וידע איך להיות אדם מזוייף ודו-פרצופי. מדי בוקר, בלכתו לעבודה היה עובר דרך הבית שלי, אומר ״בונג׳ור״ לבת שלי ונותן לה נשיקה. הוא יזם כמה פעולות נקמניות נגדי אפילו רצח. והודות לאשתו ידעתי על מזימותיו, ואף ניצלתי שלש פעמים ממוות בטוח.

יום אחר הוא אמר לי: ״חנניה, זה שנים שאנו מכירים זה את זה, ואף פעם לא ביקרת אצלי ולא ביקרתי אצלך, אני מזמין אותך לפגישה חברית אצלי בבית״. נענתי לרצונו ובקשתי ממנו לא להגיש בישולים ודברי בשר, אלא פירות וירקות, שתיה וכו'.

הכרתי גם את אביו ואת אחיו שהיו נחמדים מאד. ורחוקים מדעותיו הלאומניות.

ביום שנקבע באתי לפגישה. לתדהמתי מצאתי עוד כעשרה ערבים, כנראה שהוא הזמין אותם להכיר אותי אישית.

בשבתנו בחדר האורחים, ראיתי שהוא הניח וסידר על המזנון סמלים ערביים שונים: ספר הקוראן, דגלים קטנים של כמה מדינות ערב ופסל קטן של פארוק – מלך מצרים. שוחחנו ברוח טובה על כל מיני נושאים: יהדות, ציונות, ארץ ישראל וכו'. נזהרתי מאד להתנהג בתבונה, וברוח סובלנית. ידעתי איך שהוא על המטרה הנכונה של הפגישה. נחשפתי לעיני כל הלאומנים הערבים, ומאז התנהגתי ביותר זהירות. הפגישה נגמרה כאילו ברוח טובה.

אחרי חודשים, אמרתי לו: ״זמורי, הגיע הזמן שאחזיר לך טובה תחת טובה, אני מזמין אותך ואת חבריך לפגישה בביתי״.

לפני הפגישה סדרתי על המזנון: ספר תנ״ך, דגל התנועה הציונית, כמה דברים מתוצרת ארץ-ישראל, ופסל קטן של הרצל שהיה לי, ועם זה תעודת הבן שלי אוריאל, שנרשם בספר הזהב של הילד מטעם ״קרן הקיימת לישראל״.

אשתי התנגדה לסידורים אלה בכל תוקף, באומרה שזה ימיט עלי שואה. לא קבלתי את דעתה. ביום המועד, זמורי בא לביתנו עם שבעה ערבים, כנראה מאותם שהיו בפגישה הראשונה. הכיבוד היה עשיר מאד, השיחה בינינו היתה שטחית ביותר כנראה שהם נדהמו ממה שראו. נתנו לי מתנה ועזבו הבית ברוח צנונה ביותר.

למחרת היום בא אלי זמורי ואמר לי: ״ניקרת לי ולחברים שלי את העיניים בדברים שהצגת על המזנון״. עניתי לו: ״א) הדברים שראית על המזנון שלי, לא היו למענך או למען חבריך, תמיד הם מונחים על המזנון שלי. ב) אני לא אמרתי מלה על מה שהנחת בכוונה על המזנון שלך. אתה ערבי, ואני יהודי וכל אחד מאתנו יש לו השקפת עולם משלו. קבל את זה בהבנה, על אף שאני יודע מה המזימות שאתה רוקם נגדי. אמשיך בדרכי עד אשר אתה תבין. שאין כל שנאה בינינו״. הסוף ידוע.

תעודה מספר 287

התרי״ד – 1854

עמדו לפני לדין הי׳ יצחק ן׳ אברהם ן׳ יהודה ה״ן סיסו תובע והי׳ יחייא ן׳ יעקב ה״ן אזולאי מדבר בעד בתו נתבע והוא שאברהם הנז׳ היה נשוי עם חנה בתו של יחייא הנז׳ ומפני סיבה כי עלה כעסו וזעמו יצא מן הכלל והמיר טוב ברע רח״ל ולפי שהמיר תחת יד בן השר הצורר היה מתאלם עליה בכח בן השר עד שלא מצאה ידיה עמו לעשות כפי דתם וחנה הנז׳ אף דעדו עליה כמה הרפתקי עכ״ז עבדא כל טצדקי ושמרה חוק בטהרה וברית לא הפירה כידוע וכאשר נפגר – במקום נפטר, ונפגר נאמר על נבלת האדם בלשון בוז ביחוד על גוי. שו״ת הרשב״א תת״ל – השר הנז׳ והיתה הרווחה התחילה לשדלו בדברים לחזור לצורו וכל מגמתה אולי יפותה ותוכל לו כדי לגרשה ולעצמה היתה מצלת ומן השמים סייעוה עד שנתרצה נתפייס ונתפתה לכך אלא שמפני הפחד והמורא פן באש ישרפו אותו בשומעם שרצונו לחזור אמר לה הלא צריך אני למכור מטלטלי הבית וכלי מלאכת החנות וכאשר יראו אותו הגויים שמוכר מטלטליו וכליו יכירו וידעו דאיתיה בחזרה ויבוא לידי סכנה השיבתו אל תירא ואל תחת אני אקנה ממך כל מטלטלי הבית וכלים העקריים במלאכת החנות ואקבל המעות בריוח על עצמי ואשלם במיטבא וכדי לקיים כל דבר נתקשרו ביניהם בתקיעת כף שהוא מוכר לה כל מטלטלי הבית והאלכי״ר והאלזייא״ר – מפוח והמלחציים – מכלי מלאכת החנות בעד סך תשעים מתקאלים ובכן החזיקה חנה הנז׳ בכל המטלטלין שיש לו בבית והאלכי״ר והאלזייא״ר שהיו לו בהחנות בה היה עושה מלאכתו ביום לכתו עמד בהשכמה ושלח אחר סמחון שותפו ואמ״ל תן האלכי״ר והאלזייא״ר שלי ביד חנה אשתי וזה היה במעמד אביה יהייא והלך לו אברהם הנז׳ למתא מקנאס כדי לגמור שם עגיגיו לגרש את אשתו בגט כשר ובגט העשוי בגופן שלהם וכדי ללכת משם להרחיק נדוד למקום שיוכל לחזור לדת יהודית והלכה אשת יחייא הנז׳ ותפסה האלכי״ר והאלזייא״ר מיד סמחון הנז׳ וכשמוע יצחק בנו שאביו הנז׳ הלך לו ונתן כל מטלטליו לאשתו הנז׳ בא לפני בהשכמה הוא וחמיו יעקב אתורגמאן ואמר שהוא נושא באביו הנז׳ איזה שטרות גם אמר שהאלכי״ר והאלזייא״ר הנז׳ הם שלו אלא שאביו הנז׳ גזלם ממנו בכח הזרוע ואמר שרצונו ללכת לרדוף אחרי אביו לפורעו בשטרות שנושה בו לפי שיש בידו ג״כ עאק״ד ^– שטר בערכאותיהם. –  העשוי בגופן שלהם לתת לו האלכי׳יר והאלזייא״ר שלו ואם לא ירצה יפרסם עניניו ובעמוד והחזיר קאי ונומיתי להם שאינו בדין לעשות כן שאנו רואים הצלת שני נפשות והם באו לשקע שתי נפשות רח״ל ואמר לי וכי בשביל זה אני מאבד מה שנושה בו ואמרתי, לא ראוי לך לוותר במה שאתה נושה בו לסייעו בעניין הליכתו ? ולא קבל והלך אחריו למתא מקנאס…

הועתק מספר חיי עמרם סימן כ״ט.

תעודה מספר 274.

קהל קדוש ברוכים תהיו.

תערפו מן הדין חראם די יסראע ערבי שבת וערבי ימים טובים ופחול המועד וגם כן חראם די יסראע פשוק לאיין אשרע הווא פחאלו פחאל לקראייא וחראם לקראייא פלמודע די מטונף וגם כם אטשרע צריך ישוב הדעת וחנא אין בידינו להעמיד משפטי הדת על תלם .

לאיין אנאס כא יסמעוס האד לחוואייז כא יכרזו מנהום קלקולים ועליהא הסכמנו חכמים וקהל ישצ"ו די מהיום הזה והלאה מא יכון סרע פערב שבת וערבי ימים טובים ןחול המעוד ולא פשוק די הווא דין תורה ופחאל די כא יעמלו פלמדון והשם יתברך יעזרנו על דעת כל שכן ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו תמיד לטוב לנו כל הימים אמן.

בכתב יד הרב אבא אלבאז ז"ל

תרגום תעודה מספר 274.

קהל קדוש ברוכים תהיו.

עלינו להודיע לכם שמן הדיו אסור לערוך דיו תורה בערבי שבתות וימים טובים, ובחול המועד, וכמו כן אסור לדון בשוקים. יען שהדין הוא כמי שלומד תורה ולימוד התורה אסור במקומות מטונפים. וגם כן הדין צריך לו ישוב הדעת. ואנחנו אין בידינו להעמיד משפטי הדת על תלם.

כי הציבור לא נטתן לבו לשמוע, ומזה יוצאים הקבה קלקולים, ולכן הסכימו החכמים ויחידי הקהל ישמרם צורם ויחיים שמהיום הזה והלאה לא יתקיים הדין תורה בערבי שבתות וימים טובים ובחול המועד, ולא יתקיים בשווקים כמו שקובעת ההלכה וכמו שעושים כן בשאר המדינות והשם יתברך יעזרנו עלח דבר כבוד שמו ללכלת בדרכיו ולשמור מצותיו תמיד לטוב לנו כל הימים אמן.

המשך…..

תורת אמך ◆ ט"ו בשבט ◆

לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 38◆

המלקט: הרב אברהם אסולין    

הרב אסולים הי"ו

               יום ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות, מנהג מקובל, טוב ויפה, נהגו אבותינו הראשונים נ"ן לערוך חגיגה מפוארת ורבת רושם ביום חמשה עשר שבט של כל שנה, על שולחנות ערוכים ומלאים מכל מיני פירות ומאכלים, בלויית פייטנים ומשוררים חשובים המנעימים את המסיבה בשירי קודש, הלימוד בסדר היום והברכות על פירות האילן, מפנים את תשומת לבם של כל המשתתפים להבין "כי האדם עץ השדה", וכשם שעץ השדה מטבעו להתפתח ולהתקדם תמיד תחילת נטיעתו גרעין, אחר נהיה לנובט ושוב לצמח, גודל ומתעבה, ולבסוף מוציא פירות למכביר, פירות נעימים ומתוקים, נחמדים למראה וטובים למאכל, כן מוטל על הבן אדם להתקדם ולהתפתח במידות ובדעות, לשפר עניינו ולהטיב מעשיו, לגדל את בניו, ולחנך אותם על ברכי התורה ויראת שמים, ללכת מחיל אל חיל עד אשר יניב פירות ומעשים ראויים לשבח. כמובא בספר נטיפי מים (ט"ו בשבט), לרבי משה מלכה זצ"ל. 

ב. באולדמנצור הקהילה הייתה מתארחת בבית רבי כליפה אלמליח בשולחנות ערוכים כשלמה המלך, ידי הרבנית, רבנו היה דורש דברי תורה בשבחה ארץ ישראל, והיו מפייטים שירי חיבת הארץ, מידי פעם היו מגיעים אנשי הציונות מארץ ישראל, מוכרים עצים, ואנשי הסוכנות היו טועים אותם בארץ עבור הרוכשים, רבי כליפה היה מעודד שכל אחד יתרום לכך מרוב חביבותו למצות ארץ ישראל. שמעתי מהרה"ג אברהם מוגרבי שזכה להשתתף בשולחן הטהור של סדנא בבא סאלי שהיה בעשרות מינים, והיו קוראים את הסדר של ט"ו בשבט ושירי שירי שבח והודאה לה'.  

ג. למרות הכלל הידוע בהלכה שיש ספק מה הברכה, שהכל פוטר הכל, אבל ביכול לברך לא יסתמך על ברכת שהכל, דוגמא נפוצה היא,

מה מברכים על אננס, ובאזני שמעתי בשיעור מעשרות אנשים שברכתו עץ, וא"כ המברך על אדמה עץ לא יצא, שהרי האדמה אינה גדלה בעץ, לכן חשוב לברך הברכה הראויה. 

ד. ברכת שהחיינו אין מברכים על פירות וירקות בשימורים, ולא על פירות יבשים, ולא על פירות רגילים (עגבנייה או מלפפון וכדומה, היות שבמשך השנה גדלות הם מספר פעמים ואין שמחה מהם) או על ירקות קפואים, היות ולא ניכר שהם גידול מהשנה, מלבד למי שמגדלם בחצירו, או תפוח עץ הנקרא ענה שנמצא זמן מועט בשוק ואין דרך לאחסנו בקירור, וכן שעועית ירוקה וכדומה.

ה. רבות שמענו למה צריך השגחה לפירות והלא כל אדם יכול ללמוד לעשר וא"כ למה לשלם יקר יותר מאשר השוק, ראשית הסביר שבכשרות לא יביאו קטיף ביום ראשון היות שקרוב לודאי שנקטף תוך כדי חילול בשבת, ובנוסף בכל פרדס דרך העולם שיש עצים בודדים שמחמת חולי מתים, ובודאי שבעל הפרדס לא ישאיר מקום ריק, וכאר נוטע את השתיל הצעיר בפחות מג' שנים העצים הללו יניבו פירות ובקטיף יקטפו ויוצא שאדם אוכל פירות של  עורלה, לעמתם גופי הכשרות יש מפה של העצים וכאשר נוטעים שתלים מציינים זאת, ויום קודם הקטיף מקימים קטיף עבור השתלים שתרם מלאו להם שלוש שנים, ומשמידים פרות אלו, נוסף שגוף כשרות יקפיד שלא יהיה ריסוסים של רעלים, וכן יקפידו על נטעת העצים עם העפר שאם לא כן צריך ג' שנים לעורלה. וכן יקפידו שלא לקיים הרכבה האסורה.

                                                                                הרב אברהם אסולין

                                           לתגובות:a0527145147@gmail.com‏

לע"נ ירון ישראל ז"ל בן סימה

—

ראשון פרשת נח נוסח מרוקאי

איתמר מלכא

חלקה של יהודי מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבנין הארץ

מהמחצית השנייה של המאה ה- י״ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י״ט_; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1956-1912; ובשנים 1956 -1966 תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.

כל אחד מגלי עלייה אלה הוסיף לבנה משלו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב.

טבלה מס׳ 4: התיישבותם של

בני מרוקו בקיבוצים. (רשימה חלקית)

המשך……..

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

הספר נכתב בשנת 1964.

איך הגיע אלי הספר הזה, סיפור מדהים ביותר. ביום חמישי 28/08/08 נכחנו זוגתי ואנוכי בחתונה של חברים טובים ששהו אתנו בניגריה. שובצנו בשולחן מספר שש, יחד עם משפחת אבי הכלה. בשולחן ישב גבר לא צעיר במיוחד לבד מתענג הוא על כוס השתייה שלו.

20 – משפט אמת וצדק

מספר מסעוד עבדולחאק

מסעוד (עובדיה) ע ב ד ו ל ח ק (מספר! סיפורים 20—22), יליד מאראקש (1890), להורים שגם הם נולדו וגדלו שם (אביו היה סנדלר). למד בישיבת הרב עובדיה לוי זצ״ל (בעל ״עבודת לוי״) במאראקש, ובגיל 16 נשא אשה. עלה בשנת 1955, והוא עתה שוחט ובעל קורא בבית־הכנסת של יוצאי מארוקו בקריית מלאכי ובמושב באר־טוביה, מוקף נכדים ונינים רבים. אחד מבניו משמש רב בראבאט, וכן אחד מנכבדיו, סיים את חוק לימודיו בפאריס ובלונ­דון. שתי בנותיו נשואות והן תושבות קריית מלאכי! אחד הנכדים משרת בצה״ל.

את סיפוריו שמע מזקני העדה ומבניה. באסע״י שמורים שלושה מהם, שנרשמו בידי יעקב א ב י צ ו ק.

20. משפט אמת וצדק

המלכים הראשונים היו מתחפשים מדי פעם בבגדים פשוטים, מלוכלכים ומטולאים, כדי שהאזרחים לא יכירו בהם ולא יזהו אותם. כך היו יוצאים לתור במדינתם.

פעם יצאו המלך של מדינת מאראקש ומשנהו, מחופשים בבגדים קרועים ובלויים, בלילה, אל השוק, ובו ביקשו נדבות מן המוסלמים שהיו שם. אך אלה לא נתנו להם דבר. הם מצאו שם יהודי אחד, רוכל בבגדים ישנים, בנעליים ובבקבוקים, והוא נתן להם צדקה, פשיטה אחת ישנה. רק הספיקו השניים לומר לו תודה, והנה הם שומעים כיצד קוראת לו ערבייה אחת:— יהודי, היכנס אלי! יש לי דבר מה למכור לך.

היהודי נכנס והאשה התחילה לשדלו ולפתותו לדבר עבירה. אמר לה היהודי:— דבר זה אסור לנו מן התורה!— וברח החוצה.

הרימה האשד׳ צעקות והעלילה על היהודי:— יהודי זה בא לשחק בי. הוא העליבני ופגע בי!

המלך ומשנהו שומעים את הצעקות!— בואו, מוסלמים! ראו מה עושים היהודים י

נתקבצו עוברים ושבים והתנפלו על היהודי. ומי יודע מה היה סופו של הרוכל המסכן, אלמלא הפסיקו המלך ומשנהו את המכות:— הניחו לוי אל תהרגוהו במכות, כי פושע יהודי זה ראוי לשריפה פומבית. הביאו אותו אל בית המשפט י אל המלך! יראו כל היהודים את שריפתו של זה וילמדו לקח ממנה.

הובילו האנשים את היהודי אל ארמון המלך, למשפט, ושם הכניסוהו לבית הסוהר.

ביום המשפט נתאספו במקום המוני אנשים, נשים וטף׳ כדי לראות מה יהיה דינו של הכופר׳ שהעז להעליב אשה ערבייה.

בתחילת המשפט הודיע המלך:— ספרו לי את העניין׳ אבל ספרו לי את האמת׳ את כל האמת׳ ורק את האמת.

האשד. ספרה׳ כי הרוכל היהודי תקף אותה ורצה לשחק בה.

שאל המלך:— היש לך עדים ?

כל ההמון הנאסף ענה כאחד:— אנחנו עדים! ראינו את כל מה שקרה. כל דברי האשד. — אמת ויציב.

אמר המלך:— מאמין אני לכם׳ אבל הגידו אתם לי: האם נכון הפלא הזה אשר עיני רואות אותו עכשיו 1 גמלים טעוני סחורות רואה אני בשמים. הנכון הדבר ?

הסתכלו כל הנאספים בשמים וקראו:— נכון, אדוני המלך! יש גמלים טעוני סחורות בשמים.

— אני מבקשכם לספור את הגמלים — פנה אליהם המלך.

הסתכלו הכול בשמים, זה אומר חמישה גמלים, זה אומר שבעה וזה אומר עשרה. כל אחד מהם אומר מספר אחר.

—       יפה, כדבריכם כן הוא. אומרים אתם את האמת — פסק המלך• והוא פנה ליהודי:— שא גם אתה את עיניך לשמים וספור כמה גמלים יש שם.

נשא היהודי את עיניו לשמים ולא ראה, כמובן, שום דבר. הוא אמר למלך: — אדוני המלך, מאמין אני לדבריך, שראית גמלים טעוני סחורות בשמים, אבל אני אינני רואה שום דבר.

פנה המלך לערבים:— שאו עתה את עיניכם למרום וראו אם יש בהם כוכבים. אני רואה עתה כוכבים לאור היום. מבקש אני מכם שתספרו אותם. נשאו הנאספים את עיניהם לשמים׳ וכולם אומרים:— נכון י יש כוכבים! זה אומר חמישה כוכבים, זה אומר שבעה׳ זה אומר עשרה. כל אחד מהם אומר מספר אחר.

פנה המלך ליהודי:— שא גם אתה את עיניך לשמים. כמה כוכבים אתה רואה ?

נשא היהודי את עיניו לשמים ואמר:— אדוני המלך! מאמין אני לדבריך, אבל אין אני מסוגל לראות אף כוכב אחד.

הוציא המלך את הפשיטה שקיבל אותה מן היהודי כשהיה מחופש עם משנהו ואמר ליהודי:— ראה נא מטבע זו. האם היא מכסף או מנחושת ?

ענה היהודי:— מטבע זו היא מכסף, מכסף טוב• נדמה לי שהיא היתה פעם שלי, אך הוצאתי אותה.

אמר המלך:— הצדק אתך. נתת מטבע זו כצדקה לשני עניים, זמן קצר לפני שקרה לך מה שקרה.

לאחר מכן ישבו המלך ומשנהו בדין ודנו את עדי השקר. הם חייבו את כולם לשנים רבות של מאסר, ועל האשה, שהעלילה עלילת שווא גזרו שריפה באש. הרוכל היהודי יצא, כמובן, זכאי בדין.

אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה 

אהבת ארץ ישראל. בשבחה של טבריה. שיר מעין אזור ובו מדריך דו-טורי, דו-צלעי, ושבע עשרה מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורים. הטור השלישי מתחלק לשתי צלעיות. הצלע השנייה בחריזה מעין אזורית.

 חריזה: אבאב גגגב דדדב. משקל: שבע הברות בצלע.

כתובת: פיוט יסדתי למעלת הלת מערות שבעיר טבריה תוב״ב(תבנה ותכוע במהרה בימינו).

נועם ׳כוכב עוזך. סי׳[מן]: אני דוד בר אהרן חסין חזק.

מקור: א־ ל ע״ב; ק-יז ע״ב.

אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה / תָּמִיד עֵינִי צוֹפִיָּה
אֶעְבְּרָה נָא וְאֶרְאֶה / אַדְמַת קֹדֶשׁ טִבֶּרְיָה

נַעֲמָה יְשִׁיבָתָהּ
גַּם טוֹבָה רְאִיָּתָהּ
5- יָם כִּנֶּרֶת חוֹמָתָהּ / שַׁמָּה הָעִיר בְּנוּיָה

יְשָׁרִים בְּלִבּוֹתָם
נָחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם
בְּתוֹכָהּ קְבוּרָתָם / כֻּלָּם בְּנֵי עֲלִיָּה 

דֶּרֶךְ הָהָר יִתְבּוֹנָן
10- קֶבֶר רַבָּן יוֹחָנָן
בֵּן זַכַּאי שָׁם יִתְלוֹנָן / יָחִיד בְּדוֹרוֹ הָיָה

וַחֲמִשָּׁה תַּלְמִידִים
צַדִּיקִים וַחֲסִידִים
מִזָּהָב נֶחְמָדִים / מוֹנֶה שְׁבָחָן הָיָה

15- דִּמָּה אֶחָד לְבוֹר סִיד
טַפָּהּ אַחַת לֹא יַפְסִיד
וּלְחַבְרוֹ קָרָא חָסִיד / וְחַד דְּחִיל חוֹבַיהָ

בָּם חָכָם בְּעֹז גִּבֵּר
כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר
20- אַשְׁרֵי יָלְדָה עַל מַשְׁבֵּר / אֶת בְּנוֹ שֶׁל חֲנַנְיָה

רֹאשׁ הָהָר שָׁם מַצֵּבָה
קֶבֶר רַבִּי עֲקִיבָא
עִמּוֹ עֶשְׂרִים וַאֲרָבָּ- / עָה אֶלֶף תַּלְמִידַיָא

אַשְׁרֵי הַשָּׂם רַעְיוֹנָיו
25- לִרְאוֹת שָׁם נֶגֶד פָּנָיו
רַבִּי חִיָּא וּבָנָיו / יְהוּדָה וְחִזְקִיָּה

הַר גָּבוֹהַּ וְרָם עַל 
הוּקַם עָלָיו מִמַּעַל
רַבִּי מֵאִיר הוּא בַּעַל / אָתַיָּא וְתִמְהיָּא

30- רַבִּי יוֹחָנָן חָנָה
שָׁם יַחַד עִם רַב הוּנָא
וְעִמָּהֶם רַב כָּהֲנָא / וְגַם רַבִּי יִרְמְיָּה

1. 1. אשתאה: אצפה ואייחל, על דרך בר׳ כו, כא, וראה שם בתרגום אונקלוס. 2. אעברה נא ואראה: על-פי בקשת משה, דב׳ ג, כה. 4. טובה ראייתה: על-פי מגילה ו ע״א: ׳ולמה נקרא שמה טבריהז שטובה ראייתה׳. 5. ים כנרת חומתה: ׳טבריה שימה – חומתה׳, מגילה ה ע״ב. [1] ישרים בלבותם: הם החכמים הצדיקים, על-פי תה׳ קכה, ד. 7. נחו על משכבותם: על-פי הלשון בתפילת האשכבה: ׳וינוחו בשלום על משכבם׳. 8. בתוכה קבורתם: וזהו שבח גדול לעיר שקברי הצדיקים מצויים בה. בצי עליה: אנשי סגולה, גדולי עולם (השווה: סוכה מח ע״א). 14-9. כל העניין על-פי אבות ב י-יא. 9. יתבונן: נראה, אפשר, להתבוע ולראות בו. 17. דחיל חובייא: ירא חי׳א וראה שם. 23. עשרים… תלמידייא: ראה: יבמות סב ע״ב. 26. רבי חייא ובניו: שחי בימי רבי. ראה: סנהדרין לח ע״א. 29. רבי מאיר: ראה עליו: ע״ז יח ע״ב. אתיא ותמהיא: ניסים ונפלאות, שעל כן נקרא רבי מאיר בעל הנס. 30. רבי יוחנן: מראשוני האמוראים בארץ־ישראל, וראה עליו: יבמות צו ע׳׳א. 31. רב הונא: כמתואר במ״ק כה ע״א, שנקבר במערת רבי חייא ובניו(טור 10). 32. רב כהנא: אף הוא מראשוני האמוראים. ראה: פסחים קיג ע״ב. רב ירמיה: ראה: כתובות עה ע״א.

   נִקְבַּר בְּתוֹכָהּ טָמוּן
   רַבִּי מֹשֶׁה בַּר מַימוֹן
   35- הוּא מְפָרֵשׁ דָּת אָמוֹן / וְרַב עַל כָּל חַכִּימַיָּה

   בְּרָם זָכוּר לְטוֹבָה
   הָרַב נִיהוּ רַבָּא
   עֵץ חַיִּים שָׁר הַצָּבָא / מִמִּשְׁפַּחַת אַבּוּלַעֲפִיא

נֵזֶר קֹדֶשׁ עַל רֹאשׁוֹ
40- אֵלָיו גּוֹיִים יִדְרֹשׁוּ
מִפִּיו תּוֹרָה יְבַקְּשׁוּ / מִצַּפְרָא וְעַד פַּנְיָא

חָסִין יָהּ אֵין כָּמוֹהוּ
אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא
בְּהֶבֶל רוּחַ פִּיהוּ / רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת יָהּ

45- חִדֵּשׁ הָעִיר שִׁכְלְלָה
חוֹמָתָהּ וְגַם חֵלָּה
בֵּית מִדְרָשׁוֹ כִּלְכְּלָהּ / כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הָיָה

זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִחְיֶה
בְּקִנְיַן הַגּוּף יִהְיֶה
50- בְּרֵכַת הֶדְיוֹט אַל תִּהְיֶה / קַלָּה וְגַם בְּזוּיָה

קוֹל זִמְרַת רְנָנַי
אִמְרִי פִי וְהֶגְיוֹנִי
יִהְיוּ לִפְנֵי ה' / כְּמוֹ סֹלֶת נְקִיָּה

36. 36. ברם זכור לטובה: על-פי הלשון בסנהדרין יג ע״ב: ׳ברם זכור אותו האיש לטוב…׳. 37. הרב ניהו רבא: הרב הוא הגדול. 38. עץ… הצבא: דברי שבח לרבנו חיים אבולעפיה, מחדש היישוב בטבריה, ולשון ׳עץ חיים׳ רמז לחיבור בשם זה הכולל דרשות על התורה שכתב רבי חיים (איזמיר תפ״א). 39. נזר קודש על ראשו: סמל לגדולתו, על־פי שמי כט, ו. 40. אליו גויים ידרושו: על-פי יש׳ יא, י. תיאור גדולתו של רבי חיים וחשיבותו בעיני הגויים במקומו באיזמיר ואחר כך – בטבריה. 41. מפיו תורה יבקשו: על-פי מלא׳ ב, ז, שהיה רבי חיים גדול בתורה, לימד תורה וכתב ספרים הרבה. מצפרא ועד פניא: מבוקר ועד ערב. 42. הטין… כמוהו: על־פי תה׳ פט, ט, שאין חזק כאל, ורבי חיים הוא איש אלהים קדוש, על-פי מל״ב ד, ט. 44. בהבל רוח פיהו: בכל דבריו ואמירותיו. רשפי אש שלהבת יה: על-פי שה״ש ח, ו. 45. חדש העיר: חידש את היישוב העברי בטבריה, שעלה אליה בחברת תלמידיו ואנשיו בשנת ת״ק, ודאג לבניין העיר ולפריחת הקהילה היהודית כמסופר בהמשך. 47. בית מדרשו כלכלה: שדאג לכלכלת תלמידי הישיבה. כל ימיו אשר היה: כל ימי חייו. 49. בקנין הגוף יהיה: זרעו של רבי חיים יזכה לעושר ולנכסים, כדי שימשיך במעשה אביו. 50. ברכת… בזויה: על-פי בר׳ ד ע״א: ׳אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך׳. 52. אמרי פי והגיוני: על-פי תה׳ טו, טו. 53. כמו סלת נקיה: כקרבן מנחה העולה לרצון לפני ה׳ (וי׳ ב, א).

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

רבי חיים בן עטר – תולדות חייו – ארזי הלבנון כרך 2

קבר אור החיים הקדוש

רבי חיים כן עטר – שמש ממערב – אגדת חייו של רבינו

שלשה המה הספרים שנתחברו בדורות האחרונים ונתקבלו בכל תפוצות ישראל, יחס הקדושה אליהם מתבטא גם בשם שנקראו בפי שלומי אמוני ישראל. מחבריהם, והם ילידי חוץ לארץ שעלו אל הקודש ונתקדשו בקדושתה של ארץ ישראל: אלשיך הקדוש, של״ה הקדוש, ו״אור החיים הקדוש״. 

״המלכים האלה!״ קרא שמואל בן השבע־עשרה באוזני חיים בן התשע ואחותו הגדולה ממנו בשנתיים, ״לעולם אינך יכול לצפות מראש את מעשיהם. הם חשים שההשגחה העליונה הרעיפה עליהם זכות לעשות כעולה על רוחם. לעתים תוהה אתה מדוע אין השם יתברך מעניש אותם.״ אורח דיבורו של שמואל היה מדוד וחגיגי מעט. תוך עת קצרה הפכו חיים הקטן ואחותו למעריציו המושבעים. איתו טיילו בסמטאות הצרות של ה״מלאח״, כששמואל מורה להם את דרכם: ״סמטת מוכרי התבלין והבשמים… שם המקווה… בית־הקברות…המגדל. שם סמטת השער החסום… ואם נטייל לאורך החומה נגיע לשער של ה׳מלאח׳.״

״אתם כמו בבית־סוהר בין החומות האלה!״ טען הילד בהתרגשות.

״אתה קצת מגזים, חיים,״ הגיב שמואל בחיוך. ״ל׳בית־הסוהר הזה לעתים מעלות לא מבוטלות. בלילה סוגרים את השערים האלה, ואז יודעים היהודים שהם מוגנים. כל מיני ארחי־פרחי ומרעין־בישין, המשוטטים בעיר המוסלמית, נשארים בחוץ. החומות החונקות אותנו, בדבריך, הן גם שמעילות אותנו. בייחוד בימים אלה, כשהרעב משבש דעתם של הבריות.״ ״אילו היה אחי…״ אמר חיים לעצמו בהביטו בהערצה אל שמואל יפה־התואר ונעים־ההליכות. הוא היה רוצה אח כשמואל זה. עינו נפלה על אחותו. גם היא הביטה בשמואל בהערצה כמעט גלויה. לפתע הבריק בו הרעיון: ״אם לא אח, אז לפחות גיס!״ הוא ידע שהוריו כבר שקודים בחיפושים אחרי חתן לאחותו בת האחת־עשרה. לא שמואל ולא הילדה לא הבינו את פשר החיוך המסתורי שהציף את פניו של חיים…

אולם עוד בטרם הגיעה העת לחגוג, ירד אבל על משפחת בן עטר: שם־טוב בן עטר, אשר כל חייו נשא בעול המנהיגות, ותמרן על אותו חבל דק המתוח על־פני תהום, כרע לבסוף ונפל. ר׳ חיים בן עטר הזקן הספיד את אחיו הצעיר ממנו, ויהודים מכל קהילות מרוקו באו ללוות את שם־טוב הנגיד בדרכו האחרונה. יותר מכולם בכו יהודי סאלי שאבד להם מנהיג. גם המלך מולאי איסמאעיל ופמלייתו באו להעניק כבוד אחרון לנגיד הנכבד.

לפתע הוכו הכל בתדהמה: בין מנחמי האבלים הבחינו במושל העיר סאלי, האיש שבגינו נטש שם־טוב בן עטר את עירו האהובה, ושאולי גרם בעקיפין את מותו החטוף. עוד בטרם ניתן למישהו להגיב, קרא אליו השולטן את המושל ואת שלושת בניו של המנוח — את משה, את אברהם ואת יעקב, וציווה עליהם להתפייס. הוא הזכיר לבל הנוכחים, כי על אף שהמנוח נטש את סאלי העיר בגופו, הרי בנשמתו נותר נאמן לעירו ולקהילתו המפוארת. גם הוא מצידו, המולאי, נמנע מלמנות נגיד אחר במקומו, כי ציפה שבכל רגע יאפשרו התנאים למנוח לחזור לשאת בעול משרתו הרמה, אלא שאללה הרחום לא נתרצה לתפילת עבדו.

 אולם דווקא פטירתו בטרם עת, הזדמנות היא לכולם לשכוח מחלוקות ישנות, ולחדש את הברית הקדושה בין עם המאגרב לבין העם היהודי. באותו מעמד הכריז רשמית על מינויו של משה בן עטר לנגיד בסאלי, והבטיח לו בעתיד עוד תפקידים רבים ומגוונים בשירות האומה והמלך. גם לאברהם וליעקב הבטיח תפקידים ממלכתיים. עוד אמר, כי הוא מצפה שמשפחת בן עטר תדע להעריך את מחוותו, ותעזור לו ולאומה המרוקאית, שהיו כה נדיבים אל היהודים בכלל ואל משפחת בן עטר בפרט, לעבור את הימים הקשים האלה על־ידי גיוס כמה מאות כיכרות כסף בקרב היהודים. המלך ניצל את נוכחותם של מנהיגי קהילות פאם, מאראקש ושאר ערים, לאיסוף התרומות לאוצרו.

דור התמורה – שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה – משה שוקד  ושלמה דשן.

חלק ראשון – נקודת המוצא למפגש עם יוצאי צפון אפריקה 13 -42

מי ראה כזאת !

מי ראה כאלה !

 היוחל ארץ ביום אחד ?

אם יולד גוי פעם אחת ?

       ישעיה סו, ח

לפני הקמת המדינה היו בארץ רק קהילות קטנות של יהודים מצפון אפריקה, שהתרכזו בעיקר בערי הקודש העתיקות, ירושלים וטבריה. מאז שנת תש"ח עלה מספרם של יהודים אלה והגיע כדי 400.000 ויתר מכלל האוכלוסייה יהודית בישראל.

יוצאי צפו אפריקה הפכו לגורם בולט בחברה הישראלית. גלי העלייה ההמונית מצפון אפריקה הומרצו ונישאו על כנפי החזון הנבואי של קיבוץ הגלויות וחידוש העצמאות היהודית, חזון שנשתמר בחיוניותו במשך הדורות ואשר הגשמתו נראתה מתרחשת בעליל.

מחקר אנתרופולוגי בארץ: מעורבות לעומת הסתכלות מבחוץ

משה שוקד

נכון שהיה בהעדרי בתקופת החג הפסח כלשהו של מידע, אך ההזדמנות שניתנה לי לנהוג על־פי הערכים הבסיסיים של החברה המארחת, העניקה לי את האפשרות להבין טוב יותר היבטים חברתיים ותרבותיים של חברה זו. לעתים חשתי שאנשי רוממה היו גאים בישיבתי בתוכם, דווקא משום שאני שונה מהם מבחינות רבות ומזוהה עם בני העדה האשכנזית הוותיקה. יחסינו הקרובים היה בהם כדי לסמל את הגשמת השאיפה למיזוג גלויות. הם עמדו על כך שאוכל אצלם כאחד מהם, ובמיוחד רצו שאשתתף אתם בשתייה בשבתות, בחגים, ובהזדמנויות רבות אחרות. שיתוף זה היה בבחינת גשר על הפער החברתי המפריד בינינו. רצונם העז של מארחי להבטיח את המשך הידידות בינינו מחוץ לתפקידי בתקופת עבודת־השדה במקום, נתגלה בדאגתם הכנה ובתקוות שהביעו תכופות, כי אשא לי אשה בקרוב. הם אף ניסו להפגישני עם נערה, קרובת־משפחה רחוקה של אחד מאנשי רוממה, המתאימה לי לדעתם; שכן הנערה היא בת למשפחה ממוצא עירוני במרוקו ובעלת השכלה. ציפייתם של אנשי רוממה שאשא אשה נבעה בקצתה מן התפיסה היהודית המסורתית לגבי מצוות הנישואין. עם זאת ידעו כי אשכנזים, ובעיקר בעלי השכלה שבהם, נישאים לעתים קרובות בגיל מאוחר יותר. ואולם נראה לי, שאחת הסיבות העיקריות לרצונם זה נבעה מההנחה, שרק שינוי במעמדי המשפחתי יאפשר ביקורים הדדיים וקשר קבוע גם לאחר גמר עבודת־השדה שלי. אמנם הם לא הניחו שאשתקע בכפרם וסבורים היו שאתגורר בוודאי בקירבה לאחת האוניברסיטאות. מכל מקום, ברור היה להם שבכל מקום שבו אשב — עתידו של הקשר בינינו יהיה מותנה בעובדת היותי נשוי או רווק. אנשי רוממה רגילים לנסיעות ארוכות כדי לבקר אצל קרוביהם וידידיהם הפזורים בארץ. ביקורים אלה מאופיינים בשפע הכיבוד והמאכלים שאותם מגישים לאורחים ואשר הוכנו לרוב על־ידי המארחים בחופזה, שכן אנשי רוממה נוהגים בדרך כלל לצאת לביקוריהם בלא הודעות מוקדמות. רק אדם נשוי, היכול לסמוך על זריזות אשתו ומומחיותה במלאכת הבישול, יכול להשתתף כשווה בנוהג זה של ביקורים וביטויי־ידידות. על כל פנים, עם תום עבודת השדה, כאשר נפרדתי מאנשי רוממה ונסעתי לאנגליה, לא היתה זו פרידה סופית. אמור הייתי לחזור לישראל כעבור פרק־זמן מוגבל, וסביר היה להניח שבארץ כה קטנה ניפגש שנית.

כבר בראשית תקופת שהייתי בתוכם עמדו מארחי על כוונתי להעלות על הכתב את מחקרי ברוממה ולתת פרסום לקהילתם. הללו — אף שבאו מסביבה שבה ההשכלה היתה נדירה, כבר מילדותם הוחדר בהם יחם של כבוד ללימודים וליצירה שבכתב. בהיותי בעיניהם מייצג את תושבי הארץ הוותיקים ומסוגל להשוותם אל עולים ממקומות אחרים, חשו בתחילה מבוכה מנוכחותי במקום. ואמנם בראשיתה של תקופת־שהייתי במקום היו אנשי רוממה רגישים לאותם תחומי־התנהגות, שהיו עלולים לדעתם לפגוע בשמם הטוב. אחדים מהם, בעיקר הללו שהספיקו לקשור עמי יחסים קרובים, ביקשו ממני שלא לכתוב למשל על ההפרעות שאירעו לעתים בשעת התפילה. רק לאחר־מכן, משהתרגלו לנוכחותי שהפכה לחלק מהנוף החברתי המקומי, פסקו מלהעיר על עניין זה, וסמכו, כפי הנראה, על הבנתי וידידותי. ואמנם כשהתחלתי להעלות על הכתב את עבודת־מחקרי, חשתי הרגשת אחריות כבדה כלפי מארחי מרוממה. השיטה המקובלת של החלפתם של שמות היישוב והאנשים הנחקרים, שיעילותה מוטלת בספק במקרים רבים, נראתה לי פחות יעילה כאמצעי־הסוואה בחברה הישראלית הקטנה והצפופה. היה עלי לשקול את האפשרות, שרשימותי עלולות להעליב את אנשי רוממה. סביר היה להניח שהנחקרים לא יתייחסו לניתוח המופשט של ההתנהגות החברתית, אלא יתעניינו בעיקר בפרטי התיאור בתחומי הפוליטיקה, הדת והמשפחה, ואולי יפרשו תיאורים אלה כמעידים על ליקוי בהתנהגותם ובפגיעה בשמם הטוב. במאמציהם להשגת הערכה חברתית מצד הקבוצות והמוסדות השונים בחברה הישראלית, עלולים אפוא אנשי רוממה להאשימני, שאגרום במחקרי לחשיפתם בפומבי. גם חששתי שיזהו אותי כמייצג את השכבה האשכנזית הוותיקה, הנוהגת בהם כביכול ביוהרה ובשרירות־לב. כך, לדוגמה, כשהתחלתי לסכם את תצפיותי מצאתי עצמי מתקשה בניסוח הרקע ההשכלתי של מארחי, שכן ידעתי עד כמה רגישים היו בנושא זה. הם חיו במשך דורות רבים באזורים הנידחים ופרועי־החוק של הרי־האטלס, מבודדים ממרכזי היהדות במזרח ובמערב כאחד. ניתוק זה השפיע כמובן על נכסי ההשכלה שאנשי רוממה הביאו עמם, בהשוואה לנכסי ההשכלה של קהילות מסוימות שעלו לארץ ממקומות אחרים. מסירת העובדות האובייקטיביות על מצבם הכללי של אנשי רוממה באזור הרי האטלס, אפשר שהיתה מתפרשת על־ידם כעלבון. הנה כי כן, החובה שחשתי כלפי אנשי רוממה עשויה היתה לגרום לכך, שבהצגת הדברים אעדיף ואדגיש את האיפיונים הנראים כחיוביים וכמחמיאים, ובכך אעוות את המציאות הנחקרת במידה שיקשה על הקורא לעמוד עליה. בעת הכתיבה, שעה שהייתי מתחבט בבעיות אלו, עלה בי הרעיון להחליף את שם משפחתי בשם עברי הקשור בתולדות האנשים הנחקרים. החלטה זו הקנתה לי הרגשה של חופש בכתיבתי על אנשי רוממה, שכן סבור הייתי שמבטאת היא את תחושת הזדהותי עמם ואת האהדה העמוקה והכבוד שאני רוחש להם. קוויתי שגם הם יעמדו על כך. ואמנם שמי החדש, שסימל את קשרי העמוקים עם החברה הנחקרת, הפחית במידה ניכרת את היסוסי בהצגת הנתונים, וכן איפשר לי למלא את אחריותי המקצועית ולדווח בפירוט על האירועים שהייתי עד להם.

הפתרון שנקטתי, ושניתן היה לקיימו במסגרת המוסכמות והתרבות של החברה הישראלית, בא לענות על בעיה שאולי מלכתחילה היתה בעיקרה בעיה אישית של החוקר. הריני מאמין ומקווה, שדברי על רוממה ישמשו עדות נאמנה לתקופה רבת־תמורות־ומשברים בחיי יושביה. על אף כל הקשיים מחוץ ומבית ועל אף חולשות אנוש, שבהן כולנו לוקים, הצליחו הללו להקים קהילה משגשגת בחומר וחזקה ברוח, ועשויים הם להיות דוגמה ליכולת ההתמודדות עם קשיים עצומים ולכוח הליכוד בעת מצוקה, למרות גורמי הפירוד בחיי היום־יום. 

המשך……

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם

רבי אליהו- קזבלנקה

הקדוש יכול להופיע בחלום בדמות אדם אחר הנושא את שמו: אב מודאג, הפונה לר׳ דוד בן־ברוך, חולם עם חבר בשם דוד, וזה מודיע לו כי בתו החולה תבריא תוך שלושה ימים: ר׳ דוד הלוי דראע מופיע בדמותו של חכם ממראכש בשם ר׳ דוד הלוי הלחמי, ומודיע לחולם שאיננו רוצה שירצפו את מקום הקבורה, כפי שהבטיחו לו, אלא מבקש שיבנו שם בית־כנסת: אדם חולה פונה לר׳ דוד ומשה, וחולם עם קרוב משפחה בשם משה, שנותן לו כוס מים, והוא מבריא: בחור, שהטיל ספק בניסים של ר׳ עמרם בן-דיוואן, חלם עם אדם בשם עמרם שסטר לו ושלח אותו לבית־הסוהר. לפעמים משתלבות שתי התופעות, והקדוש מופיע בדמות אדם הנושא את שמו של השומר שלו: אשה שפנתה לר׳ שלמה בתאמצות לשם ריפוי בתה, חלמה עם אחיה בשם מאיר, שהביא לה מגשים מלאים לסעודה ובישר לה שבאותו לילה בתה תחלים. מאיר היה שמו של השומר של הקדוש. העובדה שמבקר בשם מאיר הגיע למקום באותו בוקר, והביא איתו סעודה, חיזקה בלב האם את האמונה שבקשתה נעתרה,

דמויות נוספות יכולות לבטא את הקשר עם הקדוש אליו פונים: אשה שפנתה לר׳ אברהם דרעי, חלמה עם אשתו שנתנה תרופה לבתה החולה, והיא הבריאה: בחורה שהשתגעה נלקחה לקברו של ר׳ יצחק בן־וואליד. ושם חלמה עם חמיה, וזה היה הסימן של הקדוש: אדם לבן כמו שנהב, לבוש שחורים, מורח בחלום משחה לילדה, ואומר שהוא מרפא אותה בזכותו של ר׳ שלום זאווי: לאלה מרים הופיעה בחלום לאשה משותקת בדמות אחות שרחצה את ידיה ואת רגליה במעיין, ולמחרת הבריאה האשה: מקרה קיצוני הוא של אשה שילדיה מתו, ופנתה לסידי בועיסא וסלימאן, ובלילה חלמה עם נחש, שנתן לה נענע וכוס חלב (לגביה זה היה הנחש של הקדוש), ואחר־כך נולד לה בן שנשאר בחיים.

הביקור אצל הקדוש — ההילולה

ההילולה היא אחד האירועים המרכזיים בחיי היהודים בצפון־אפריקה, ונוהרים אליה אלפים רבים של חוגגים

הערת המחבר – מובן המילה חתונה בארמית. מתמיהה העובדה שתופעה כה חשובה כמו הילולה בגלגוליה השונים לא זכתב לבירור יסודי ואף לא לערך באנציקלופדיות השונות. ייתכן ויש קשר בין ההילולה ובין חגיגות " מיומס " שהיו לכנענים ולעמים אחרים באגן הים התיכון. לפי ויקרא רבא ( פר, ה,ג ) כל שבט ושבט היה לו מיומס בפני עצמו.

בדרך כלל קשורה המשפחה היהודית במרוקו באופן מיוחד לקדוש אחד. קשר זה נוצר כתוצאה מסיוע שקיבלה מן הקדוש, או כשאחד מבני המשפחה חלם איתו, או בגלל הקירבה הגיאוגרפית אליו. אותו קדוש מוזכר כל השנה על־ידי הדלקת נר לכבודו, פעם בשבוע או כל ראש חודש, ובחיי היום יום כשקוראים בשמו בעת צרה. הביטוי החזק ביותר לקשר זה הוא הביקור בקבר הקדוש. כאשר הקדוש נמצא בקרבת מקום, נהגו המעריצים ללכת אליו פעם בשבוע, בדרך כלל ביום שישי או במוצאי שבת, ולהדליק נר ליד קברו: קבריהם של ר׳ אהרון הכהן בדמנאת, ר׳ יונה דאוודי בתיקרית, ר׳ יחייא לחלו ליד קצר אל־סוק, ור׳ משה חביב בתונדורת זכו למשל בביקורים בימי שישי_;5 ביקורים בקבריהם של קדושים מדי מוצאי שבת נערכו בעיקר בערים הגדולות, כמו בקזבלנקה אצל ר׳ אליהו, ר׳ דוד אלשקר ור׳ יצחק חדידה, במראכש אצל ר׳ חנניה הכהן ובסטאט אצל ר׳ מימון אלגרבלי:

כל שבוע הלכו יהודי פאס לקבריהם של ר׳ יהודה בן­-עטר, ר׳ אביר הצרפתי ולאלה סוליכה, הקבורים זה ליד זה: כל ערב ראש חודש ביקרו היהודים בקבריהם של קדושים רבים וביניהם ר׳ דוד בן־שאפת, ר׳ יוסף באג׳איו, ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא ור׳ משה חביבלפעמים הביקור היה רק של צאצאיו של הקדוש, כמו אצל ר׳ רפאל ברדוגו שבן משפחה נהג להדליק אצלו נר כל ערב שבת, ערב ראש חודש וערב חג. הקשר המיוחד עם קדוש אחד אינו מונע קשר עם קדוש אחר או עם קדושים אחרים. כאשר קדושים מספר קבורים באותו בית־קברות, נהוג היה לבקר אצל כולם, בדרך כלל בסדר המתחיל מהקדוש החשוב ביותר: בקזבלנקה התחילו בביקור אצל ר׳ אליהז, במראכש אצל ר׳ חנניה הכהן, בפאס אצל ר׳ יהודה בן־עטר וכן'.

כאשר הקדוש, שהוא הפטרון של המשפחה, נמצא במקום מרוחק, ביקרו תכופות אצל הקדושים החשובים בעיר, או אצל קדוש אחר, מי שלא היה יכול להגיע למולאי איגגי, ביקר אצל ר׳ דוד אלשקר בקזבלנקה,¹² ואלה שלא יכלו לנסוע לר׳ עמרם בן־דיוואן, ביקרו  בקברו של מול אזבאל אל כביר.^3, נערכו ביקורים גם במקומות אחרים בהם נמצא הקדוש לפי המסורת, ומעריצי ר׳ עמרם בן-דיוואן גהרו לחדרים שעל שמו בסאלי ובצפרו או ליד החומה בקצר אל־כביר, ושם הדליקו נרות

יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו

וַיִּתִילְדוּ על משפחותם לבית אבתם – במדבר א', י"ח. מפרש רש"י במקום : " נצטוו לביא ספרי יחוסיהם. עוד בשחר ימי עמנו צויינה אם כן חשיבותם של ספרי יחוס המשפחה, ובמסכת אבות פ"ו, משנה ו' : גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה בארבעים ושמונה דברים ואלו הן, התלמוד. 

משפחת כולילף

צדיק יסוד עולם, בר אבהן ובר אוריין, בנן של אראלים ותרשישים, שורשא קדישא, גזעא דקשוט, שלשלת יוחסין, מזר״ק טהור, הרב המקובל האלהי, בקי בקבלה מעשית, (מגידי אמת אמרו לנו שהאדמו״ר רבי יעקב אבוחצירא ז״ל למד בצעירותו בדברו אצל המקובל המלוב״ן רבינו יעקב בן סוסאן ז״ל), ידו הייתה תקיפה ״על העליונים ועל התחתונים״, החסיד הרב יעקב הנקרא ״ די כולילף ״ הניח ברכה: שלמה, אברהם, יצחק (מגידי אמת ממשפחת בן סוסאן מסרו לי סדר דורות זה ועליו סמכתי. סיפרתי להם שיש אומרים שאביהם של שלמה, אברהם יצחק, הוא גם יצחק! והם דחו סדר זה).

החבמ השלם והכולל, אור גולל, רועה צאן קדשים, מרביץ תורה ברבים.. רבא דעמיה, סבא דמשפטים, ראב״ד מקודש, הדיין הרב שלמה הוליד: אברהם, ישראל, זהירא, אסתר, עווישא.

אור נערב, נר המערב, טובייאנא דחכימייא, בור סיד שאינו מאבד טיפה, ״מפתח לחושן משפט״ (חיבר פסקי דינים וליקוטי דינים יקרים), הדרא דקרתא דבדו עיר מולדתו, עמוד ההוראה ומקים שם עולה של תורה, המורה הדגול, הדיין המובהק, אב״ד ק״ק דבדו, מו״ץ בעיר תאזא, ראש ישיבה במרכאש ראב״ד ק״ק בעיר מוגאדור, האדמו״ר הרב אברהם ( נתבש״מ שנת תש״א ) הוליד: חיים דוד, מאיר יעקב, ג׳וויהרא, מרימא.

החבם השלם בנן של קדושים, שלשלת יוחסין, מרביץ תורה ודיין בק״ק עיר מולדתו דבדו, דיין בעיר מוגאדור, ראב״ד קזבלנקה, סבא דמשפטים, אוחז במדת השתיקה והמתינות, החסיד הרב חיים דוד

הוליד:״ יוסף־שלמה, אליהו־שמעון, מאחא, נונא.

הרב אליהו-שמעון שימש בתפקיד רק קהילה בעיר ליון (צרפת) והוא חיבר ספר מרפא לנפש ועוד, הרב אליהו שמעון ז״ל הניח ברכה בנים

ובנות הי״ו.

השם הטוב, ירא ה׳ ושלם, ידיו רב לו בספר תורת ה׳, נושא ונותן באמונה, בעל צדקה, ר׳ מאיר־יעקב הוליד: אסתר.

הצדיק, תם וישר, גומל חסדים טובים, יראת ה׳ היא אוצרו, הרב ישראל הנ״ז נתבש״מ בלא זרע ב״מ.

שלשלת יוחסין, בנן של קדושים, הצדיק העניו, החסיד, מתחסד דגם קונו, ירא ושלם, צדיק תמים, רודף צדק וחסד ר׳ אברהם (בנו של המלוב״ן הרב יעקב) הוליד: דוד, צלטאנא, קמירא.

גברא יקירא, אבן יקרה, שייף עייל שייף נפיק, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, גדל בשם טוב ונפטר בשם סוב, הזקן הבשר רבי דוד הוליד: יעקב הי״ד, זהירא, מרימא.

הצדיק, הנכבד, רחים ומוקיר רבנן, ביתו פתוח לרווחה, בעל צדקות, ראש חברת רשב״י זיע״א, הקדוש הצדיק ר׳ יעקב ה׳ ינקום נקמתו הוליד: דוד, משה, אברהם, אפרים, סליטנא, סאעודא, עווישא,

הזקן הכשר, מנא דכשר, זקן ונשוא פנים, רודף צדקה וחסד, צדיק תמים, רבי יצחק בן סוסאן (בנו של המלוב״ן הרב יעקב) הוליד: יעקב, פנחס, יוסף.

החבם הותיק, בנן של קדושים, מלמד תורה לילדי ישראל, שוחט ובודק, חכם בתורת ה׳, מרבה ישיבה מרבה חכמה., מלא חסדים, משביל אל דל, הרב יעקב בן סוסאן הנז׳ הוליד: יוסף, חיים, יצחק, חנה, זהרא.

החכם השלם, בישראל להלל, מאד עניו, מאושר בכל ענייניו, חכם ונבון בתורת ה׳, חבר בחברה קדישא, מר קשישא, הצדיק ר׳ פנחס בן סוסאן הנד הוליד: דוד, יצחק, סליטנא, סתירא, סאעודא.

היקר, צדיק כתמר, נקי כעמר, לא מחזיק טיבותא לנפשיה, ר׳ יוסף בן סוסאן הנז׳ הוליד: רחמים, חנינא, מאחא, עיושא.