" גירוש ספרד " חיים ביינארט

הקדמה

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה. 

בחתנה־בעלה פרנאנדו פגשה במי שהיה מוכן להתחלק עמה ברעיון אחדות ספרד, והשניים הפכו לבני ברית באידיאולוגיה דתית ולאומית אחת. יש מקום להנחה שקו זה החל מתגבש עם נישואיהם בשנת 1469 ועלייתם על כיסא מלכות קסטיליה בשנת 1474. ואם כי מסעם בשנת 1477 לסביליה היה, כאמור, חלק במסע להשכנת סדר ושקט במלכות והוכחה לשלטונם, הנה הוא נעשה בכוונת מכוון. לכן יש לראות את פנייתם המיידית אל האפיפיור לאישור ייסודה של האינקוויזיציה הלאומית כחלק בלתי נפרד מתפישתם המדינית לפתרון בעיותיה של הממלכה. בניתוח גישתם זו ובהכנתה יש לראותם כעומדים מן הצד באותו ויכוח פומבי שעורר הרנאנדו דל פולגאר בראשית שנות השמונים בפנייתו אל ראשות הכנסייה בקסטיליה בבקשת בחינה חוזרת לגבי דרך חקירת המינות שנקטה האינקוויזיציה בסביליה. בוויכוח זה הכריע השלטון בסופו של דבר וקיבל את עמדתם של הקיצונים בפתרון שאלת האנוסים המתייהדים, הדיח את הרנאנדו דל פולגאר מתפקידו כמזכיר המלכה ומינה אותו לכותב רשומות(אנאלים) של המלכות. בהדחה זו יש לראות סימן לבאות. מכאן ואילך עלתה האינקוויזיציה על דרך המלך כמכשיר של השלטון. ויפים דבריו של רמון קאראנדי: ׳אינקוויזיציה אחת לשני הכתרים של המלכות היא עדות שאין עליה עוררין לאחדות וצנטרליזם בפוליטיקה הפנימית׳.

צו גירוש היהודים מאנדלוסיה הוכרז ב־1 בינואר 1483 כשהוא ניתן מטעמם וחתום בידי ה׳אבות האינקוויזיטורים בארכיהגמוניה של סביליה ובהגמוניה של קורדובה׳. אל הצו צורפו גם הגמוניות חאין וקאדיס, ולמעשה, הקיף הצו את אנדלוסיה כולה על עריה, עיירותיה כפריה ומקומות היישוב שבה. תוך חודש ימים היה על יהודי אנדלוסיה לצאת ממנה ולהתפזר באזוריה האחרים של המדינה. נוסחו של צו הגירוש לא הגיע לידינו, אך עובדת הגירוש מאנדלוסיה נזכרת בצו הגירוש הכללי שנחתם ב־ 31 במארס 1492. צו הגירוש מאנדלוסיה קבע בסנקציה שמי שיפר את הצו דינו דין מיתה, ואין כל צל של ספק שניתן על דעת הכתר. אף את מועד היציאה שנקבע לחודש ימים בלבד, יש לבחון לאור השפעתו על היוצאים עצמם ועל האוכלוסייה הנוצרית שבמקומות השונים, על הסדרת החובות ההדדיים ומכירת רכושם ונכסיהם של היוצאים בגירוש וכיוצא באלה. ואכן מצינו שלאחר שיהודי אנדלוסיה יצאו בגירוש, היו מגורשים פונים אל הכתר בבקשת היתר לשוב למקומם כדי לחסל בעיות רכוש.וידועה פנייתו של יעקב קאצ׳ופו, מורשה קהילות ישראל בקסטיליה, אל הכתר, להתיר למגורשים לשוב למקומותיהם לצורכי חיסול רכושם ומכירתו במחירים מתקבלים על הדעת. את טיפולם בפניות הללו הטיל הכתר על לואיס סנצ׳יס, חבר מועצת המלכות. במתן צו הגירוש מטעם האינקוויזיציה היא חרגה מסמכותה ומתפקידה בביעור התייחדותם של האנוסים. לכן עלינו לראות בצו הכרה ברורה מצד האינקוויזיציה והכתר, שאיפשר את פרסום צו הגירוש, שהיהודים הם לדעתם שורש הרע בהתייהדותם של האנוסים ועל כן יש לפעול נגדם. הכתר הוא שאישר עובדה זו בצו הגירוש מספרד כולה. אישור זה, שניתן תשע שנים לאחר גירוש אנדלוסיה, הוא עדות מוחלטת לא רק לניסיונות מקומיים לפתרון שאלת היהודים והאנוסים, אלא גם לבדיקת האמצעים והתנאים שבהם תעמוד המדינה עם גירוש היהודים. לגבי האינקוויזיציה יש לומר שהיא ביקשה בגירוש אנדלוסיה, באמצעות ניתוק האנוסים מאחיהם היהודים, להרחיק מהם את הגורם להתייהדותם מצד אחד ולקמן להמשיך ולשפוט את האנוסים שקיימו מצוות תורת משה מצד שני, ככופרים בדת הקתולית. את שני הצעדים יש לראות בראייה אחת כאשר אליהם מצטרפות הסנקציות שכוונו נגד האצולה המקומית, אשר מסתבר שביקשה לעמוד לצדם של המגורשים והאנוסים.

ברם, אין להתעלם מגורם נוסף שיש לקשרו בגירוש יהודי אנדלוסיה. על הגירוש ציוו האינקוויזיטורים בסביליה ב־1 בינואר 1483, כשנה לאחר ראשית המלחמה לכיבוש מלכות גרנדה לשחרור אדמת ספרד מן המאחז האחרון של האסלאם. במשך שנים ארוכות ורבות נוהלה שם תעמולה אנטי־יהודית נגד היהודים על שהסגירו כביכול בשנת 711 את ספרד לכובש המוסלמי. גם האנוסים היו חשודים שבכוחם לעשות זאת. כראיה יש להזכיר כי בשנים 1476-1474 ביקשו אנוסים להתיישב בגיברלטר כתוצאה מפגיעות קשות שנפגעו בפרעות נגדם, והכתר סירב להתיר להם. טענת האיסור להתיישבותם שם ורכישת המקום היתה שהאנוסים הם אלמנט לא נאמן ויש לחשוד בהם שהם עלולים להסגיר מחדש לידי האויב המוסלמי נקודת מאחז חשובה זו. זאת ועוד, שלבי כיבוש גרנדה והרחקת היהודים משם מיד עם כיבוש כל שטח, כפי שעוד נצביע להלן, מלמדים שהיה חשוב מבחינת פוליטיקה עליונה שכל הדרום יהיה נקי מיהודים, ויציאת יהודי גרנדה מיד לאחר כיבושה, כשהיתה חלק מספרד, היא עדות מכרעת לכך.

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה. 

אלא שגירוש אנדלוסיה, שנעשה בידיעת הכתר, לא צריך היה לשמש לצורך יזמה עירונית״ מקומית במקומות אחרים. כאשר בינואר 1486 החליטה מועצת ולמאסידה שבארץ הבסקים וציוותה על גירוש היהודים, לא נראה הדבר בעיני הכתר. ב־1 במארס 1486 ציווה פדרו פרנאנדיס די וילאסקו, הקונדיסטבלי של קסטיליה, על דעת הכתר, ואסר לגרשם. תושבי העיירה ומועצתה לא צייתו לצו ובאפריל גורשו היהודים משם ונאלצו להישאר בלא מחסה ומגן בשדות שמסביב לעיירה.

 כמה מהם פנו לעיירה סמוכה, ויליאסנה די מנה(Viliasana de Mena). תלונתם של המגורשים לכתר נענתה בצו שניתן ב־12 במאי 1486 שעל המועצה של העיירה להופיע לפני מועצת המלכות. ארבעה ימים לאחר מכן, ב־16 במאי, פנה אברהם סניור, רב החצר, אל הקונדסטבלי של קסטיליה הנ״ל, שהעיירה נמצאה על אדמותיו ואשר אסר לגרש את יהודיה, להתערב למענם. מכתבו של אברהם סניור הביע רגשי כאב גם על מה שנתרחש באנדלוסיה, כעדותו, על־ידי האינקוויזיטורים. חיי יהודי אנדלוסיה נהרסו והוא חושש שכך יקרה גם ליהודי ולמאסידה. איננו יודעים אם פנה כיוון שביקשוהו מגורשי ולמאסידה, או שנתעורר מתחושת אחריותו כ׳רב החצר׳ כלפי יהדות קסטיליה. ב־20 בפברואר 1487 נצטווה חבר מועצת המלכות גונסאלו לופס די צ׳ינצ׳יליה, לטפל בבעיות רכושם של כמה ממגורשי העיירה, אלא שבינתיים הצליחו אלה להגיע להסדר עם מועצת העיירה בעניין רכושם. ב־4 בדצמבר 1488 הודיע הכתר למועצת ולמאסידה שמותר ליהודים לשוב לשם, אבל למועצה הותר לערער על ההיתר. עם זאת, ניתן ליהודי העיירה שטר חסות ומגן שאין לפגוע ברכושם, והמועצה נצטוותה להכריז על כך בפומבי.

לא פורטו דברים אלה אלא כדי להראות ולהצביע על הניגוד שבין צו הגירוש מאנדלוסיה, שנעשה בהסכמה בשתיקה מצד הכתר, לעומת מעשה שמועצה מקומית התירה לעצמה שלא על דעת הכתר. ולא בכדי ביטאה זאת המלכה איסבל, שהיהודים שייכים לכתר ורק הוא מוסמך לקבוע את היחס כלפיהם. כאשר ניתן ליהודי טרואל שבארגוניה מועד של שלושה חודשים לעזוב אותה ובמצוות טורקימדה נצטוו יהודי סרגוסה ואלברסין לצאת מהן תוך שישה חודשים, השיג פרנאנדו אישית (כמלכה של מלכות ארגוניה) את הסכמת האינקוויזיטור לדחייה של שישה חודשים. ההסכמה והדחייה אומרות דרשני: מה ראה המלך לפנות אל טורקימדה ולבקש דחייה. ומסקנה מתבקשת מאליה: כבר אז גמלה ההחלטה על גירוש היהודים מכל המלכות כפתרון הרצוי, אלא שמשימת כיבוש גרנדה קודמת. עתידה שעתם של היהודים להיות מגורשים עוד להגיע, כאשר התנאים יהיו בשלים לכך.

ממזרח וממערב כרך חמישי.

פסק דין כעניין כית־הבנסת של התושבים מר׳ אליהו הצרפתי

[עמי 1] הנה ראיתי ושמעתי באומרים לי שיש מי שרוצה לעשות פשרה בבה״ך הי״ג [ה׳ יגדלהו] של התושבים, ותמהני איך עלה בדעתו ומלאו לבו לעשות פשרה בדבר הגזול מבעליו דהרי פשוט וברור הוא לעין כל ובפרט לרואה השמש, שהב״ך הי״ג היא של הקהל וליכא מאן דפליג בזה ונתניה הקהל לכמה״ר סעדיה זלה״ה לו ולזרעו אחריו הזכרים הראויים למלאת מקומו. ויש בידם כמה הסכמות מהקהל ראשונים ואחרונים דדוקא לזרעו הזכרים הראויים למלאת מקומו בענין שירות הקדש. ויש בידם פסקי דינים מרבני פאס זלה״ה שיש דין קדימה למביני מדע מזרעו שיהי׳ לו חלק עודף מאחר שיש להם דעת בעיון וסברא על האחרים, והאחרים שאינם ראויים יטלו פחות מהם וכמה שנים אותם שאינם ראויים מעולם לא נתנו להם רשות מבדי״א  ליטול שכירות קרקע ומשם בארה דהיא של הקהל.

 או היה להם לפסוק ממון המוטל בספק יחלוקו ומעולם לא עלה ע״ד ב״ד זה. דזה ברור לכל שהיא של הקהל כמו שפסקו ג״כ רבני מכנאס יע״א. שהם מהר״ר משה טולידאנו זלה״ה ומהר״ר חביב טולידאנו ומהר״ר משה בירדוגו זלה״ה. שפסקו שב״ה הי״ג היא של הקהל ואפי׳ בזרע של החכם ז״ל רצו לפסוק דמה שעשו הקהל עשוי במה שדחו קצת מזרע החכם מלשרת בקדש, אלא סיימו אך מה שעשו ב״ד של פאס גם הם מסכימים עליו משום דבקיאי טפי והוא שהכניסו ב״ד אותם שהם מזרע החכם שלא היו ראויים להתמנות ונתנו להם חלק פחות יותר מאותם שהיו ראויים ולא יכלו הב״ד להכניס עד שריצו קהל בה״ך שכך אמרו בפסק: ״תבע ממנו ומהקהל התושבים על בה״ך הידועה לתושבים״.

ואמרו החכמים זלה״ה בפסקם הנז׳ טוב וישר מאחר שכעת עושה מלאכתו עראי ותורתו קבע ישרת בקדש השירות הראוי לו לאפוקי דרשות ויטול חלק מועט וחתמו עליו גאוני עולם מהריב״ע זלה״ה ומו״ר יעב״ץ זלה״ה. ומה שכתב מהריב״ם  זלה״ה שחזר בו מהריב״ע זלה״ה בפסק השני שהיה בשנה שבו כתבו פסק הראשון, שמאוחר מזה הנז׳ בקצת חדשים במ״ש ״אין אחד מהשני כתות יכולים לא למכור ולא למשכן״, חלילה לומר שהיא חזרה, אדרבה משם ראיה שהיא של הקהל אלא עשו הדבר כדין הקדש הבה״ך שהיא של הקהל והקדישוה לזכות החכם לו ולזרעו הזכרים הראויים שאין שום א׳ מהכתות יכולים למכור וכוי ואדרבה משם ראיה שסתרו מ״ש  בשטר מכר שהיה יכול החכם למכור ולמשכן, משום שהיא של הקהל.

ומ״ש שאין הקהל יכולים למכור אע״ג שהיא של הקהל, משום שהקדישוה לזכות החכם הנז' לו ולזרעו הזכרים הראויים. לכך אינם יכולים למכור וכו' ואם הייתי רואה אותו פסק השני נחמיניה ונבדקיניה והייתי מגלה מאיזה צד נעשה הפסק כי לא ראיתי הולדת הספק כי אם ממה שטענו בני החכם אותם שאינם ראויים על הראויים וזוהי טענתם: דילמא בשטר מכר חזרו הקהל ונתנוה לחכם לכך נכתב שיכול החכם למכור וכו' והנה ראיתי שסתרו טענתם אחיהם שהם חכמים מההיא דגמי (ב״ק, לו, ב) ההוא דתקע לחבריה וחייבוהו ליתן לחבריה פלגא דזוזא [עמי 2] אמר האי גברא הואיל ופלגא דזוזא לא בעינא ליח, נתבוה לעניים.

המשך…..

ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.

המכון למורשת יהדות מרוקו.

הרב משה עמאר

הרב אליהו עצור

מר משה גבאי

פתח דבר

הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל

עוד בתקופת הגאונים פרח בצפון אפריקה מרכז רוחני גדול שהדיו נשמעו למרחקים וזכה להוקרתם של גאוני בבל והוא היווה כחוליה מקשרת בין יהדות המזרח וראשיה לבין יהדות המערב – ספרד. כאשר החלה להתדלדל סמכותו של המרכז הרוחני העולמי של היהדות בבבל, לתקופת מה המרכז הרוחני בצפון אפריקה תפס את מקומו בכמה בחינות.

כ״ז. טופס פס״ד על ענין כתובת בנין דכרין. לפי שר׳ משה בן נחמיאש בר יוםף נ״ע, נשא אשתו הראשונה מרת מקנין בת ר׳ לוי הכהן, בכתובה כדת וכהלכה, מסך תל״ם ממעות ישן נושן, כמו שראינו אנו החתומים הכתובה הנזכרת, כתוב וחתום כך מהסך הנז׳, ומזמן המעות כנז׳, ומקנין הנז׳ נפטרת לב״ע בחיי ר׳ משה הנז' והניחה בנין דכרין הייה ר׳ יוסף, ור׳ לוי, בני ר׳ משה הנז׳. ואחייכ נשא ר׳ משה הנז׳ אשה אחרת, ונלב״ע, והניח עם האשה השניה בן אי, ושמו ר׳ אברהם. והאשה השניה הנז', אם אברהם הנז׳, גבתה כתובתה מעזבון ר׳ משה הנז׳.

ור׳ יוסף ור׳ לוי הנזי, הוציאו לפנינו כתובת אמם, לגבותם מנכסי אביהם הנז׳ בתנאי ב״ד. ותבעו ממנו מה ששורת הדין נותנת, עפ״י רוב הפוסקים, שהדין עם ר׳ יוסף ור׳ לוי הנז׳, וראוי לפרוע להם כתובת בנין דכרין מעזבון ר׳ משה הנז׳, אעפ׳׳י שהשנייה קיימת. ור׳ יוסף ור׳ לוי ת״ב הנזי, הוציאו קצת שטרי משכונות מנכסי אביהם הנז׳_׳ ואמרנו לשני סופרי ב״ד, להשביע לבנים הנז', שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים. והבנים הנז׳ נשבעו שבועתם בס״ת כמ״ש ב״ו מיד סופרי ב״ד. ועלה בחשבון הכתובה הנז׳, ממעות אדוננו המלך יר״ה, אחר ניכוי שליש הכתובה, כפי מה ששורת הדין נותנת, במנהג התושבים באלמנות, כשמגבין להן כתובתן ארבע מאות ושנים וששים אוקיות ורבלע האוקייא, בחשבון אוקייא וחצי אוקייא וששה פונדיונין לכל אוקייא, לפי קצבה הקצובה במעות הנז׳. והגבינו לבנים הנז׳, שטר משכונה אחת, שעל חצר מסעוד בן זאזון ליוסף הנז׳, והודה בפנינו שהם מעזבון אביו, והיא מסך מאה וששה עשר אוקיות, ועולה בנימי שלה ו״ת. ועוד משכונה אחרת נגד אסתר ר׳ נחמיה הכהן, ואלא טאטא חמותו, מסך שמונים אוקיות, ועולה בניכוי שלה ג״ם בקירוב. ועוד משכונה אחת, נגד אלמנת אסתר דון אלעזר די קואיליאר, מסך ארבעים אוקיות, ועולה בניכוי שלה א״ם בקרוב.

ואם שטר משכונה אחת שהודה בפנינו ר׳ לוי המי, שהיא בידו מסך ג״ם אוקיות, בחנות שיושב בה יצחק בינדיג׳א. ועוד משכונה א׳ מסך אב״ם נגד סולימאן בן בטאג, שהודה בפנינו ר׳ יוסף הנז׳, שקבל סך המשכונה הנז׳ מנכסי אביו, שעולה ככל המי, עם משכו׳ אחרת נגד הנגיד ר׳ שאול בן רמוך, מסך שבעים אוקיות, ועולה בכינוי שלה ג״ם בקירוב, תמ״ם ב״ת, נשאר לבנים הנז׳ בלא גביה בב״ם. ומעכשיו אנו מזכין לר׳ יוסף ור׳ לוי הנז׳ בכל הסך הנז׳ במשכונות הנז', וכמה שגבו מהם זכייה גמורה לפרעון הכתובה הנז׳ וכתבנו הכתובה הנז׳ פרעון כל הנז׳ ומעכשיו אנו נותנים רשות לבנים המי, לגבות הכב״ם מעזבון אביהם, לתשלום פירעון הכתובה הנז׳. ולראיה חתמנו פה בעישור אמצעי לחדש כסלו ש׳ שכ״ג לפר״ק, והבל שריר ובריר וקיים.

והסיבה שאמרנו לגבות הכתובה הנז׳ ומעכשיו אנו נותנים רשות לבנים הנז׳, לגבות הכב״ם מעזבון אביהם, לתשלום פירעון הכתובה הנז׳. ולראיה חתמנו פה בעישור אמצעי לחדש כסלו ש׳ שכ״ג לפרי׳ק, והכל שריר ובריר וקיים. והסיבה שאמרנו לגבות הכתובה הנזכרת, מהשטרות הנז׳ וזולתם מטלטלי, לפי שכתוב בכתובה, שקבל עליו לפרוע הכתובה, ושאר תנאי בית דין, מכל ארג נכסין וקנינין דאית ליה תחות כל שמיא, ממקרקעי ומטלטלי אגב מקרקעי וקיים ע״כ. וחתומים החכם בה״ר שם סוב אמיגו ז״ל. והחכם כה״ר אברהם עוזיאל ז״ל והחכם כה׳׳ר אברהם ביטון ז״ל. ואנו החתומים הטפסנו טופס זה כמאמר ב׳׳ד יצ״ו, ולראיה ח״פ וחתומים החכמים השלמים כמה״ר מכלוף ן׳ אסולין זלה״ה הסופר. וכה״ר משה בר יעקב הלוי הסופר זלה״ה.

בחדש אייר ש׳ שכ״ה.

נוהג בחכמה

אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע

שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב

רבי יוסף בן נאיים ויצרתו

הרב פרופסור משה עמאר הי"ו

הקדמה לספר " מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאים.

ובערב באו לקראתי אנשים נכבדים לבית בעל הבית, להלוך עמי לבית הכנסת ההיא. אני באתי לבית הכנסת ומצאתי כל הקהל יוצאים באמבוהה ( בהמונם ) רבה רצים בחיבה יתירה. ובפתח בית הכנסת, גדול – ראש הקומיטי ( הוועד, סניור ) ס' שמעון קאסטייל ובא לקראתי ואמר לי בית הכנסת הזאת קטן מהכיל, והסכימה עצתו להיות הדרשה בבית הכנסת הגדולה הנקראת מדרש, אשר בנה מקרוב הגביר יעקב בן דייאן הי"ו ( עיר לאראג'י יש בה שמונה בתי כנסיות ) .

וכן היה הלכו שמה והיו קהל רב אנשים ונשים, והנשים היו בעזרה שעל גבי בית הכנסת. וכל הקהל היו שמחים שמחה גדולה, ושומעים דברי בחיבה יתירה ובחשק נמרץ, ובהתלהבות יתירה כאדם שהיה צמא למים. והדרשה הייתה שיעור שתי שעות, דברי מוסר ודרושים ומאמרים ( הדרוש רשום אצלי בזכרון דרשותי )

גם אודיע שבאו לעיר לאראג'י לדרוש לשלומי, קהל לקצר וקהל ארג'ילה יע"א, השם ישמרם, וחלו פני ללכת אצלם לבקר אותם. ובחודש טבת נסעתי לעיר ארג'ילה, ויצאו לקראתי כל הקהל הי"ו. ונתאכסנתי בבית החכם כהר"ר בין ג'ו הי"ו, הוא שוחט מתא וראש הקומיטי.

גם הם ביקשו ממני לדרוש ביום שבת קודש, וכן היה דרשתי סדר ויגש בבית הכנסת הגדולה שיש להם, הנקראת על שם בן ג'ו ( בעיר ארג'ילה יש לההם ארבעה בתי כנסיות ). והיית דרשה גדולה, והתפללו מנחה ואחריה ערבית של מוצאי שבת. וביום שני חזרתי לעיר לאראג'י יע"א לשם.

ובראש חודש כסלו נסעתי לעיק לקצר לקאביר, ויצאו לקראתי כל הקהל הגדולים וקטנים, והתאכסנתי בבית חבר עיר החכם כהר"ר יעקב אסבאג הי"ו, הוא שוחט מתא ומוהל וירא השם, השם יפקדהו בבנים זכרים.

וביקשו ממני לדרוש ביום שבת קודש, וקבעו מקום הדרשה בבית הכנסת הגדולה של האדון רמאנו יאיר, השם ירחם נשמתו ( עיר לקצר יש בה שישה בתי כנסיות ), והיה כל הקהל גדולים וקטנים. וכל הנשים של העיר, היו בעליה שעל גבי בית הכנסת.

והארכתי בדרשה שתי שעות ושליש, והיו כל השומעים מקשיבים לקולי בעונג רב, השם יתברך ויאריך ימיהם. ובליל שני הייתה פקידת השנה של אמו של האיש מסעוד סאראגא, והזמין אותי להלוך לפקידת השנה, ודרשתי שמה בביתו על האישה ההיא. 

וביום שני חזרתי לעיר לאראג'י יע"א, ונכנסתי בשעה שנים עשר, ובשעה שנכנסתי לבית בעל הבית, הגידו לי שאתמול נלב"ע ( נפטר לבית עולמו ) הגביר יוסף אמסלם בן פלאטא, בן חמישה ושמונים שנה. והלכתי ללוות המטה, ובבית החיים ביקשו ממני לדרוש עליו, וכן היה.

דרשתי עליו בבית הכנסת שהיה מתפלל שמה, וזה היה ביום שבת קודש סדר ויחי. וביום שבת קודש סדר וירא, דרשתי בתשלום השנה על המנוח יוסף טמסלם נ"ע ( לא הראשון איש אחר ), והדרשה הייתה בבית הכנסת של המנוח שלמה מר יוסף נ"ע.

וביום שני נסתי מעיר לאראג'י יע"א לעיר לקצר, לשוב לביתי. ונתעכבתי שם עד יום א שבט סדר בוא, מתאים זאנווי 1945, חזרתי לביתי לשלום.

עוד אודיע שבחודש כסלו תש"ו לפ"ק, כשהייתי בעיר לאראג'י יע"א, הסכיו הקהל להוליך אותי לעיר טיטואן יע"א, לראות בית דין צדק הגבוה של חיקור דין שיושבים שלושה דיינים ה"ה ראש אב בית דין הוא מורנו הרב יהודה ליאון כלפון נ"י. ומרונו הרב וידאל ישראל נ"י ירפאהו רופה חינם, ומרונו הרב יצחק ביבאס.

רבי ליאור כלפון, נולד בתיטואן בשנת תרל"ט – 1879, ונפטר שם בכ"ט אדק תשכ"ו – 1966. הוא היה תלמיד הרבנים : רבי יונה נהון ורבי שמואל ישראל זצ"ל. עמד בראש ישיבה והרביץ תורה ברבים. הוא נשא ונתן בהלכה על חכמי הדור במרוקו ומחוצה לה. היה בין המשתדלים בהוצאת תורתם של חכמי תיטואן הראשונים לאור לדפוס. השאיר שאלות ותשובות וחידושי תורה בכתובים.

רבי ודיאל בן רבי משה, נולד בתיטואן בשנת תר"ן – 1890, ונשפט שם בד' אדר תש"ו – 1946. למד לפני הרבנים : רבי יונה נהון, רבי שמואל ישראל ורבי יעקב טאוריל, זצ"ל. מונה לדיין בשנת תרפ"ב – 1922, כיהן בדיינות בעירם תיטואן וטאנג'יר. היה יודע כתלמיד חכם מופלג וצנוע.

רבי יצחק ביבאס בן הרב שלום. כיהן בתפקידים שוחט ובודק, ספרא דדיינא ואחר כך בדיינות. היה חסיד ובעל מעשים וזהיר בלשונו. זכה לאריכות ימים, עלה לארץ ונפטר בכפר סבא בז' אדר תשמ"ג.

עיקר תיטואן יש בה שישה עשר בתי כנסיות, וביקרתי כל הספריות שיש שםה. ויש בהם ספרים רבים ויקרים למאד ויקרי המציאות.

ראיתי את ישיבת הרב הגאון כמוהר"ר יצחק בן וואליד זצ"ל מלאה מכל טוב ספרי פוסקים ושאלות ותשובות וספרי השכלה וחכמה לרוב  ( ספרייה זו הועלתה לארץ בשנים האחרונות ונמצאת בידי רבי שלמה דיין בירושלים, מהתרשמותי נראה, כי מאז עד היום חלו בה ידיים ונעלמו ממנה ספרים רבים ).

ועוד ביקרתי את הישיבה שהקדיש המנו"ח ( המעולה, נבון וחשוב ) רודף צדקה חסד כה"ר יחייא בן הרוס נ"ע נפשו בטוב תלין וזרעו ירש ארץ כן יהי רצון. ויש בה ספרים מרובים אין מספר, ושם לומדים תלמידי חכמים ולוקחים פרס ( שכר תמיכה ).

עוד ראיתי את הישיבה הנקראת תלמוד תורה, וראית את הישיבה הנקראת יגדיל תורה, ויש בהם ספרים אבל אינם מרובים, ולומדים שם תלמידי חכמים ש"ס ופוסקים, וראש הישיבה הוא הרב הדיין ומורה מורינו הרב יעקב בן טולילא הי"ו, והא זקן כבן חמשה ושבעים שנה.

הרב יעקב בן טולילא נולד בתיטואן סביב לשנת תר"ך – 1860 ונפטר שם בט' אדר תש"ט – 1949, חיבר שאלות ותשובות שלא ידוע אם נשתמרו וביד מי מצויים היום .

והיו לומדים מסכת בבא בתרא, ואני הדל הכותב למדתי עמהם יום אחד. וראיתי עוד ישיבת הכנסת אורחים, ויש בה ספרים מעטים. החצר ההיא מתאכסנים בה אורחים עניים הבאים מכל מקום. עוד יש שם ישיבה הנקראת על שם בן עוליל ז"ל, אבל שם הספרים העלו אבק וחלודה מאין דורש ומבקש.

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

הקדמת המחבר.

ועתה כה אמר ה' בראך יעקב ויוצרך ישראל… כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך. ( ישעיה מ"ג )

החזון הזה של הנביא ישעיה ראינו בקורות עם ישראל בכל ארצות פזוריו. בולט הוא לעינינו עוד יותר פה בקורות ישראל במרוקו, בכל הארצות אין ארץ שבה היו חיי עמנו מלאים כל כך רדיפות ומאורעות כבמרוקו, ובכל זאת בכל פעם שתקפוהו רדיפות ויחשבו לכלותו ולהאבידו, יכול שוב לחזק את מעמדו, ומצבו שב ויתפתח.

סופר אחד יספר כי מושל פאס ההוא שלח עוד להנודדים האמללים בידי האיש אשר שלחו אליו מקרבם סוסים ופרדים ומורי דרך להובילם אל מחוז חפצם, אך בהיותם בדרך מצאום הערביים ויתעללו בם כאשר נשמעה השמועה הזאת להמחנה הנשאר בארזילא, נפלה עליהם אימתה ופחד ויהיו צריכים להמיר את דתם על ידי הצורר קודי די בורבא.

אמנם גם להפליטים ההם אשר נשארו מעט מחרבה ויכלו להגיע אחרי סכנות רבות לפאס, בתחילת שנת רנ"ג, מצאו אחר כך עוד פגעים נוראים, לראשונה נפגשו בעיני התושבים הערביים באותות משטמה וצרות עין מיראתם פן יקר מחיר צרכי אכל נפש לרגלם, אכן המושל ההוא מולאי שיך שכל כך היה טוב לבו ליהודים גונן עליהם וגם חמל על העניים והאביונים שבהמגרושים וינהלם ויכלכלם בלחם ובמשאות כסף.

אך ימים מועטים עברו והנה נראתה בין היהודים המגורשים המחלה הצרפתית אשר לוותה את גולי ספרד כמעט בכל מקום בואם, ותדבק עוד יותר במגורשי ספרד אלה שנקבצו וישבו בפאס והסביבה. המחלה ההיא ועוד מחלות שונות התהלכו אז בקרבם במשך כל ימי החורף ותפלנה מהם חללים רבים וחיל גדול מאוד מאוד.

המחלה הצרפתית

(כשפרצה העגבת לראשונה באירופה, בסוף המאה ה-15, השנאות והיריבויות המסורתיות הקלו על התושבים בבחירת שם מתאים למגפה: הצרפתים כינו אותה "המחלה הנפוליטנית", הטורקים קראו לה "מחלת הנוצרים"; ואילו הסברה (שלא הוכחה חד-משמעית), כי המחלה הובאה עם החיילים הספרדים מ"העולם החדש", העניקה לה את הכינוי "המחלה הספרדית". ב-1530, על סמך פואמה פופולרית, "סיפיליס או: המחלה הצרפתית", קיבלה המחלה את שמה המוכר. סופר בה על רועה צאן בשם סיפיליס, שנענש על ידי האל אפולו ולקה במחלה )

עד שפני זה גדלה שנאת עם הארץ אליהם כי אמרו שרק המגורשים הביאו אתם את המחלה ההיא למרוקו על כי מעולם לא ידעו אתה שמה באפרקיה, בכל זאת היה המושל מולאי שיך מושך עוד חסד להיהודים מגורשי ספרד, " ובכל יום היה נותן מכיסו מאה פרחים לפרנס העניים שהיו מתים בשוקים וברחובות וכאשר לא יכלה הארץ לשאת אותם, צוה, ויקחו עבדיו לוחות וקורות וקרשים ויבנו בעמק אהלים קטנים ככף איש ושם נחו היהודים וימצאו מרגוע לנפשם ".

וכן נמשכו ימי המחלה ההיא עד ימי האביב של השנה ההיא שנת רנ"ג, שאז החלה לחדול ותרף מעליהם, ואז מת גם רבי שלמה אדרוטיל אביו של כותב הזכרונות רבי אברהם אדרוטיל הנזכר, הוא היה – כמו שסיפר בנו עליו – " תלמידו של רבי יצחק קנפטון גאון ספרד ושימשו עשרים שנה ויהי בקי בתלמוד ובעת הגירוש יצא מספרד בהיותו כבן שבעים שנה ויבא לפאס, ונפטר שם ביום ראשון של פסח בשנה הראשונה לצאת בני ישראל מספרד " ובכם קרוב הדבר לומר שגם הוא – רבי שלמה אדרוטיל – היה מחללי המחלה ההיא בה בעת שקרב קצה.

צרות אחרונות משכחות את הראשונות, כי בעוד לא נחו יהודי ספרד מטלטולם ועמל נדודם, בא עליהם נגע המחלה ההיא, ועוד טרם הספיקו להרגע מנגעיהם ומעוצבם מפני תוצאותיה האיומות של המחלה, הדביקתם רעה אחרת יותר נוראה ומשכלת, וזה מה שמספר רבי אברהם אדרוטיל הנזכר :

" ואחר הפסח באו כמה צרות על ישראל, לאחר שישבו במדינת פאס כמו שמונה חדשים יצאה אש בתוך היהודים בחודש תמוז ונשרפו בשעה אחת כמה אנשים כאלו האש יצאה מן השמים…והייתה צרה גדולה אשר לא נהייתה מעולם בחצי היום…ואחרי השרפה הגדולה ההיא בא רעב ודבר גדול ומתו יותר מעשרים אלף נפשות מישראל במדינת פאס, ובמדינות אשר סביבותיה כהנה וכהנה.

ובעת שראו הרעה הגדולה הזאת חזרו לארץ אדום כי אמרו כולנו מתים ומהם נסו לאהלי מואב וישמעאלים ומהם מתו ברעב בשוקים וברחובות ובנות ישראל ערומות "

הנשארים הרבה מהם נאנסו לשכון בשדות ולאכול חציר כבהמה, וביום השבת כוססו את הצמחים בשניהם, ויתנחמו בצדקתם כי לא מחללים הם את השבת לתלוש בידיהם. היו אבות אשר מכרו אחד מילדיהם לתושבי הארץ הישמעאלים לתת להם לידיהם הנשארים, והקונים ההם התעמרו בילדי היהודים ההם ויעבידו אותם עבודת עבד.

היו אומות רחמניות אשר בידיהן המיתו את ילדיהן לבל תראינה עיניהם במותם מזלעפות רעב, יש חובלי אניות נוצרים אשר עמדו על החוף סאלי ויראו קבוצות ילדים מילדי ישראל קוששי עשבים להחיות את נפשם, מצאו חפץ ברעבונם זה למשוך ברשתם הרבה ילדים אשר נגשו את החוף להשתחוות להם בעד פרוסת לחם.

וימשכו אותם את אניותיהם ויקחום שבי, האכזרים האלה אטמו אזנם משמוע זעקות האבות והאמהות האמללים שרבים מהם קפצו הימה להציל את בניהם ובנותיהם בהתחננם לפני בעלי האניות להשיבם להם, אך הם לא כן, את הילדים הובילו אותם לארצות רחוקות, מהם נתנו דורונות לשרי מדינה ומהם מכרו אותם לעבדים.

נפלא הדבר כי גם אז בעצם ימי הרעה ההיא, ובתוקף הדבר והרעב ששרר שבמרוקו, בעת שרבים מהמגורשים חזרו לארץ אדום, לקסטיליה וספרד, נמצאו גם אז כמה משפחות מגולי פורטוגל אשר בהתגרשם משם על פי פקודת העריץ דון יואן, ואחרי שבעו נדודים שמו פעמיהם לבוא למרוקו, בין הגולים האלה, היה רבי יהודה בן יעקב חייט, מחבר " הפירוש " על סודות מערכת האלהות.

הוא בא בלוית אנשים משפר אשר נשארו מן החמישים ומאתיים איש שגורשו אתו יחד מארץ פורטוגל, על דבר התלאות אשר מצאו אותם בכלל, ואת רבי חייט ובני לויתו הפליטים הבאים למרוקו, יסופר בהקדמתו אל פירושו ההוא וזה מה שסיפר אודות עינויו האחרונים :

" משם נסענו בסוף שנת רנ"ג, אל הברבריה של מלכות פיס בארץ ישמעאל אנשים רעים וחטאיטם לה' מאד מה שהותיר הברד אכל הארבה וגם שם לא שלותי ולא שקטתי וישמעאל אחד שהיה מספרד דר במקומו ונזדמן שם כי גם להם נעשה גירוש, העיד עלי, כי בהיותי בספרד בזמן שהקלות הקדש עשו שמחות על כבישת העיר גרנדה.

צויתי להיהודים שבמקומי שהיתי מרביץ תורה ביניהם שיעשו צרות נביאם…והאמינו בו, אז הכוני פצעוני והליכוני בבור תחתיות במקום נחשים ועקרבים ותיכף דנוני לסקילה והיו מבטיחים אותי שאם אמיר את דתי ישימוני עליהם לשר ולקצין מלבד מוהר ומתן ויהודה עוד דר אל עם אל קדושים נאמן והאל אשר שמתי בו מבטחי בלבל עצתם עם היות שעמדתי שם קרוב למשך יום בחשך ואפלה בלחם צר ומים לחץ ודבקה לארץ בטני ברעב ובצמא ובחוסר כל.

התכתובת בדבר התוכנית לגירוש היהודים מאוראן 1666 – 1669 – משה אורפלי. 

תימוכין לזהירות המיוחדת שבה החלו לנקוט השלטונות באותם ימים נמצא בהמלצתה של מועצה זו מה־13 באוקטובר תכ״ח (1668), בעקבות דאגת המושל הכללי משהותו בקרטחינה של יעקב ששפורטש, שהוגלה על ידי המרקיז די אסטורגה (Marques de Astorga, המושל הכללי הקודם) לגינואה. בעקבות המרקיז די לוס ויליז ביקשה המועצה להחזירו לאוראן ולא להתיר לו להגיע למדריד, שכן אז יוכל לפעול בחצר כדי לסכל את התכנית. על עניין זה, וכן על הטלת הצנזורה החמורה על המכתבים שנשלחו לקהילת יהודי אוראן או הגיעו ממנה, כבר דן ח״ז הירשברג, אך מקובץ המסמכים שלנו עולה שגם נקבעה מערכת צופן להתכתבות שבין הרשויות, מערכת שזכתה לכינוי ״הסיפרה״ (La cifra.

בלשון צופן זו אמורה חיתה להמשך תכתובת הדיונים בדבר קבלת החלטת הגירוש. לאחר ברכתן של המועצות על הצעות הוועדה המיוחדת של האינקוויזיטור הכללי, החלו הדברים לידון למעשה בקצב מהיר למדי. פקודת הגירוש המיוחלת מטעם המושל הכללי הגיעה לאוראן ב־ 31 באוקטובר תכ״ח (1668), ומעתה התרכזה התכתובת בפרטים הטכניים הקשורים בביצועה. זמן ההוצאה לפועל של הפקודה היה נתון לשיקולו הבלעדי של המושל הכללי, שנשם לרווחה כאשר קיבל אותה, אך התקשה לבצעה, כמשתמע מן הטיוטות השונות של מכתבי המלכה אל המרקיז די לוס ויליז ואל המרקיז דיל ויסו, מושל קרטחינה.

הדברים עולים גם ממכתבו של דון קארלוס אנטוניו קאלונה (Don Carlos Antonio Calone) אל דון פדרו פרנאנדז דיל קאמפו(Don Pedro Fernandez del Campo), המודיע לזה האחרון שלצורך ביצוע הפקודה יישלח לו חיל תגבורת וספינות הובלה: ממכתבו של המרקיז די לוס ויליז אל הכתר, המודיע שגם כאשר הגיעו ארבע הספינות לדון קארלוס קאלונה הורתה מועצת המלחמה על פיזור חיל הסיוע והספינות; וגם ממכתבו של דון אנטוניו קאלונה אל הכתר, המודיע שהספינות שבו והקדימו לבוא ביום אחד.

הערת המחבר : איגרת המרקיז די לוס ויליז להוד מעלתה מה־22 בפברואר תכ״ט (1669), נתקבלה ב־4 במרס. הוא מפציר בהוד מעלתה שאם לא יבוצע הגירוש במועד הראשון לאחר הסתלקות המאורים מן החופים יתקשה לבצעו לאחר מכן. על כן יש להורות לדון קארלוס קאלונה לשלוח את הכוחות בכל מקרה: aunque no 10 haga estoy en animo de hazer la execuzion fiando" "en Dios, y en el poco alboroto que se puede temer.

הקושי העיקרי היה לרכז את חיל התגבורת שאמור היה לסייע לחיל המצב אם יתנגדו היהודים, ולהעבירו לאוראן, שכן באותם ימים נפוצו שמועות שהשריף מולאי רשיד, משושלת העלאווים שבמרוקו, מתכונן להתקיף את העיר. על כן הורתה מועצת המלחמה, שהיתה ערה לריבוי ספינות אויב המשייטות בחופים הסמוכים לאוראן, על פיזור חיל התגבורת, אף על פי שידעה על נחישות דעתו של המושל להוציא את פקודת הגירוש בכל מקרה.

מועצת המדינה, שהתערבה בנעשה, ציינה במכתב מה־24 בינואר תכ״ט(1669), שבטרם תוצא פקודת הגירוש לפועל יש צורך שיימצאו במחוז כוחות הסיוע הנחוצים למנוע כל תקלה אפשרית. כוחות הסיוע חייבים לשאת נשק, וכדאי שיישלח העתק של ההוראות למרקיז די לוס ויליז ולמרקיז דיל ויסו, הן כדי להרוויח זמן והן כדי לזרז את זה האחרון, שחלילה לא יתגלה בינתיים המבצע ליהודים ויתעוררו קשיים שהמועצה תצטער עליהם. ב־27 בפברואר תכ״ט (1669) שבה מועצת המדינה לבקש מהוד מעלתה להורות למועצת המלחמה שלא תתיר למושל הכללי לבצע את פקודת הגירוש ללא כוחות הסיוע, שהרי ״יהיה זה ביש מזל שבמקום לגרש את היהודים יאבדו ארבע מאות נוצרים״. כן הציעה שעל המושל להמתין לבואו של המרקיז דיל ויטו לקרטחינה, וזה, במקרה שלא יחזרו שלוש הספינות שהעבירו את הדוכס די סן ג׳רמאן (Duque de San German) לסרדיניה, יצווה להביא לקרטחינה מברסלונה שלוש מתוך חמש הספינות שלרשותו להובלת הדוכס די אוסרנה (Duque de Osuna) לאיטליה. ב־9 במרץ תכ״ט (1669) המליצה המועצה בפני הכתר להורות על גיוס חוזר של הכוחות שפוזרו, כדי לא לאבד זמן ולא לגרום לריבוי הוצאות, שהרי, כפי שיוצא מן המכתבים שצירפה הוועדה להמלצתה, שנשלחו מן המרקיז דיל ויסו ודון קארלוס קאלונה, הספינות להובלת חיל הסיוע עדיין עגנו בקרטחינה והכוחות המגויסים יכלו לעמוד לרשות המרקיז די לוס ויליז כבר ב־20 באותו חודש.

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 נהוג היה גם לבקר בבית־הכנסת על שם הקדוש, ושם לעשות לימוד או להדליק נר, במקום לעלות לקבר הקדוש. לעיתים בית הכנסת היה בעיר אחרת, כמו בית־ כנסת על שם ר׳ דוד ומשה במוגאדור, או שהיה באותה עיר שבה קבור הקדוש, כמו במקרים של ר׳ יצחק בן-וואליד בתטואן ושל ר׳ משה טולידאנו ברבאט,או שהיה בעיר קרובה לקבר הקדוש, כמו אצל ר׳ יחייא לחלו. בדרך אל הקדוש אליו קשורים יותר, או במיוחד בחזרה מן הביקור אצלו, ערכו היהודים ביקורים אצל קדושים אחרים הנמצאים בדרך. היציאה לדרך היא שלב חשוב בהכנה הנפשית של החוגג, המאפשרת לו להתנתק מסביבתו ולהתחיל את תהליך הזדככותו לקראת המפגש עם הקדוש. גורמים מסייעים בתהליך זה הם קשיי הדרך, ההליכה הממושכת והביקור בקברי קדושים אחרים בדרך, המשמשים לא רק תחנות־ביניים כדי לפוש אלא גם מהווים שלב המקרב את ההולך לנקודת השיא, שהיא בואו לאתר הקדוש שבו הוא מתעתד לשהות זמן ממושך. יש להניח שקשה היה לפסוח על קבר קדוש בדרך גם מתוך אמונה שביקור קצר יכול להועיל ובאותה מידה פסיחה על אותו קבר יכולה לעורר את רגישותו של הקדוש

הערת המחבר : בהילולה שנערכה במוואלין דאד בל״ג בעומר תשמ׳׳א פגשתי יהודי שסיפר לי על מסע בן שבוע שערך בקברי קדושים, והרי תיאורו: ביום ראשון ביקור בקברי ר׳ חנניה הכהן ור׳ פנחס הכהן כמראכש: ביום שני ביקור בקברי ר׳ רפאל הכהן באשבארו ור׳ שלמה ק־לחנס ליד אוריקה: ביום שלישי ביקור בקברי ר׳ דוד ומשה, ר׳ אברהם ואזאנה ור׳ מכלוף בךיוסף בתאורירת של וארזאזאת: יום רביעי סידי חמד אל כנין(קדוש מוסלמי!), סידי דאווד בוארזאזאת, ר׳ אליעזר טורי־זהב וסידי בועיסא וסלימאן_; יום חמישי ר׳ דורבךברוך, ר׳ חיים פינטו, אולאד זימור: יום שישי ר• אברהם מול אנס. ראה בן־עמי — ר׳ "Les itine'raires :דניאל, עמ מח. גם בדתות אחרות קיים ״מסלול״ ובו תחנות לביקור אצל קדושים qu’empruntent les pelerins sont significatifs, car ces derniers se pre'occupent rarement des chemins les plus courts ou les plus faciles. lis recherchent un circuit jalonne de sanctuaires importants, un itineraire de devotions; la route est determinee par la densite du surnaturel": Les Pelerinages, Etudes d'Histoire des Religions, 1, Paris 1973, p. 14; J. Yoyotte

לביקור אצל הקדוש שלא במסגרת ההילולה היתה לרוב סיבה מיוחדת. בדרך כלל ערכו ביקור ראשון כדי לשטוח בקשה בפני הקדוש, וביקור נוסף כדי להודות לקדוש על מילוי הבקשה. לפעמים האדם משמש כמתווך והוא פונה לקדוש בשם אדם אחר: אשה מתפללת לר׳ דוד בן ברוך כדי שחברתה תבריא וזו תצטרך ללכת לזיארה כל שנה; בעל מבקש מאנשי חברא קדישא שיתפללו לר׳ יחייא לחלו שאשתו תלד, ואשה מבקשת משכנתה שתדליק בשמה נרות בקבר אולאד זימור. הרבה פעמים פונים היהודים לקדוש בשם שכניהם המוסלמים, והקדוש עונה לבקשתם בקשותיהם של הפונים לקדושים משתייכות לכל תחומי החיים, אך במיוחד רבות הפניות לשם ריפוי מחלות למטרה זו היו שוהים תקופת מה במקום, עד שהקדוש נעתר לבקשתם.

הערת המחבר :  כאשר קבר הקדוש היה באזור מוסלמי, נהגו היהודיות להתלבש כערביות, כמו למשל בביקורים אצל מולאי יעקב, ר׳ מכלוף בךיוסף אביחצירא וסידי בועיסא וסלימאן.

בקשותיהם של הפונים לקדושים משתייכות לכל תחומי החיים, אך במיוחד רבות הפניות לשם ריפוי ומחלות. למטרה זו היו שוהים תקופת מה במקום עד שההקדוש נעתר לבקשתם.לרוב נשארו שבעה ימים ליד הקדוש ואם היה צורך אף חודש או יותר. שנה שלמה שהתה אשה חולה ליד קברו של ר׳ דוד הלוי דראע_; הבקשה יכולה להיות קשורה להצלחה במסחר: כאשר שני אנשים מחליטים להקים שותפות, הם פוקדים את הקדוש, ומרימים כוס ליד קברו לכבוד סיום העיסקה. הביקור לקדוש יבטיח להם הצלחה ואמון הדדי; ביקורים נערכו גם לשם קיום נדר, או עקב הופעת הקדוש בחלום.

בכל הביקורים נהגו היהודים להדליק נרות ליד קבר הקדוש, וגם להביא מאכל כוסכוס הנקרא ״מערוף״,שאותו אוכלים רק ליד הקדוש. מכינים את הכוסכוס בבית, ומבשלים אותו במקום. אוכלים ממנו וגם מחלקים לעניים. גם המוסלמים אוכלים כוסכוס ליד קבר הקדוש

                                                          תורת אמך◆ פרשת משפטים מס' 38◆

                                                           המלקט: הרב אברהם אסולין

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (כא, א).

כתב רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו אדרת אליהו

הרב אסולים הי"ו

, ירמוז, למה שכתב מרן הש"ע (הל' דיינים סי' יד, ס"ד), שאם רואה הדיין שהבעל דין חושדו שהדין נוטה כנגדו, צריך להודיעו מאיזה טעם דנו, אפילו אם לא שאל. וזהו 'אשר תשים לפניהם', פירושו צריך שתשים בפי בעלי דינין 'אלה המשפטים', ולהורות להם טעם הענין כש"ע, דהיינו מילתא בטעמא. ועל דרך רמז נאמר לפי זה, שפירוש 'אשר' לשון אשרנוהי – לומר לך, כדי לאשר ולחזק הדין שפסקת צריך אתה להורות להם מאיזה טעם דנתם.

וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות (כא, יד).

כתב הרה"צ רבי מסעוד אדרעי זצ"ל תלמיד הרה"צ רבי יצחק אבריז'ל זצ"ל, בספרו שפת אמת, יש לדקדק, למה המכה את חבירו והרגו חייב מיתה, אולי האיש קטילא קטיל, ואתו זמן שהרגו הגיע זמנו למות, ולמה חייב מיתה, אלא קיימא לן שהולכים אחר הרוב, ורוב בני האדם אינם מתים פאתום. והראיה שהולכים אחר הרוב, מהפסוק (שמות כא, טו), ומכה אביו ואמו מות יומת, למה יומת שמא אינו אביו, אלא ודאי הולכין אחרי הרוב. וגם ילפינן מן הקורבנות, דקיימא לן  בהמה משנשחטה הותרה (חולין י), ולמה. נחשוש שמא במקום נקב קא שחיט, אלא ודאי הולכין אחרי הרוב,

ורוב בהמות בחזקת כשרות. הכא נמי, רוב בני האדם מתים פאתום. וזה כוונת הכתוב 'כי יזיד איש על רעהו להורגו'. ושמא תאמר למה יומת שמא גברא קטילא קטיר ופטור, אלא ודאי הולכין אחר הרוב, ולכך חייב. ובהכרח אתה לומד שהולכין אחר הרוב ולכך חייב, וזהו 'מעם מזבחי' אם לא תאמר שהולכין אחר הרוב, למה אנו שוחטין ומקריבין שלמים, דילמא במקום נקב קא שחיט, אלא ודאי הולכין אחר הרוב, ולכך 'מעם מזבחי תקחנו למות'.  

זבח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו (כב, יט).

כתב הרה"צ רבי ישראל אבוחציריא זצ"ל רב העיר תאפילאלת וראש הישיבה, (בבא סאלי ב'). 'זבח לאלהים' זובח מלשון כריתה וחלוקה. והיינו מי שפוגם בריתו, ועל ידי זה מחלק את שם 'אלהים' לשנים לאותיות מי – אלה 'יחרם'. 'בלתי לה' לבדו' רק שם הויה מצאנו שמתחלק, שהרי אמרו במסכת סוטה (יז.), איש ואשה שזו י-ה ביניהם, אות י' באיש ואות ה' באשה. וכשמקיימים מצות פריה ורביה, אות ו' בבן ואות ה' אחרונה בבת, נמצא ששם הוי-ה מתחלק בין ארבעתם. וזהו 'בלתי לה' לבדו', שרק הוי-ה מתחלק בין איש ואשתו בן ובת.

גר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים (כב, כ).

כתב הגאון הצדיק רבי שלום אבוחציריא זצ"ל בספרו כלי כסף, 'גר לא תונה ולא תלחצנו', כיון שהוא גר חביב לפניך יתברך ואינו מחריש על דמעתו. 'לא תונה' אותו  לאמר לו, אדם שהיה עובד עבודה זרה, שופך דמים, מגלה עריות והיה אוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים, יבוא להיכנס תחת כנפי השכינה וילמד דברי תורה שנאמרו מפי הגבורה. וגם 'לא תלחצנו' בהודעה ריבוי המצוות החמורות ודקדוקיהן, כי אם מקצת מצוות, כדי שלא יהיה פורש וימנע מלהיכנס תחת כנפי השכינה. ואם תאמר לגבי ישראל מה יש לו לומר, לזה אמר 'כי גרים הייתם בארץ מצרים, ומאותו זמן ואילך אתם נחשבים לפני תמיד כגרים אפילו בהיותכם בארץ ישראל, כמו שכתוב (ויקרא כה, כד), 'כי גרים ותושבים אתם עמדי' ועל ידי זה חביבים אתם לפני ואיני מחריש על דמעתכם.

אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר מלאתך ודמעך לא תאחר (כב, כז – כח).

כתוב הגון הצדיק רבנו יעקב אבוחציריא זצ"ל רב תאפילאלת וראש הישיבה, בספרו פתוחי חותם, אפשר לרמוז 'אלהים לא תקלל' היא השכינה, לא תעשה לה ביזיון ע"י עבירות. וצריך שתדע שהשכינה הוא 'הנשיא של עמך', דהיינו הפרנס שעל ידה עמך מתפרנס, ועל ידי שאתה פוגם בה, אתה מחסר את השפע של עמך, וזהו 'לא תאור' לשון חסרון, ואם קרא שפגמת, 'לא תאחר' מלחזור בתשובה. וזהו 'מלאתך ודמעך לא תאחר' מלאתך היא התפילה, שהיא במקום קורבן וקרבן נקרא מילוי, כמו שכתוב (שמות לב, כט), מלאו ידיכם היום לה', וכמו (ויקרא ח, לג), ימלא את ידכם. 'ודמעך' הם הדמעות שצריך לתפילה, כי שערי תפלה לא ננעלו והרבה בתפילה ובדמעות.

הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכנתי (כג, כ).

כתב הרה"צ רבי שלמה סלימאן פרץ זצ"ל בספרו חכמת שלמה, יש לדקדק, למה נאמר כאן 'הנה אנכי שולח מלאך', היינו על ידי מלאך ולא הקב"ה בכבודו ובעצמו, כמו שנאמר (בראשית כח, טו), הנה אנכי עמך, היינו עמך, היינו הקב"ה יהיה עמו ולא מלאך. ויש לומר, לפי שיעקב אבינו באותה שעה יצא מארץ ישראל לחוץ לארץ, וחשש שמא יסלק הקב"ה הוא שכינתו מעליו, כמ"ש בגמרא (כתובות קי:), שכל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. לכך היה מתיירא יעקב עד שהבטיחו הנה אנכי עמך, דהיינו גם בחוץ לארץ אהיה עמך. אבל הכא, אדרבה היה זה בבשורת כניסתם לארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, לכך די להם במלאך שילך לפניהם.

ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסרותי מחלה מקרבך (כג, כה).

הגאון רבי יהודה אלבאז זצ"ל בספרו שבות יהודה, יש לפרש לפי רבותינו ז"ל (תענית ב), איזוהי עבודה שהיא בלב, הוי אמר אומר זו תפילה. וכמו שהקורבנות היו מסוגלים להוריד השפע מלמעלה שיהיה מתברך כל דבר ודבר, כן התפלה שהיא העובדה שעומדת במקומן של הקורבנות, תוריד השפע מלמעלה. וזהו שאמר 'וברך את לחמך', שע"י התפילה יהיה מתברך 'לחמך ומימיך', ובזה השכר מקביל למצוות.

 ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסרותי מחלה מקרבך (כג, כה).

כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו משמחי לב, יש מחלה שאין בה צער לגוף האדם, אבל היא חולי שיזיק לזולתו, כמו השכול, והעקרות. לזה אמר 'מקרבך' שאינו ניכר בחוץ, ואמר 'והסירותי' אף הוא מלידה, מבטן והריון.

ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר (כד, ה).

פירוש הצדיק יש בהם יראת אלהים על פניהם וכשהיו בעולם הזה שהארץ הדום רגליו היו כמעשה לבנת הספיר פירוש נתלבנו על ידי יסורין ועוד ובעצם השמים לטוהר שהיו מטהרים עצמן מן מאכלות אסורות וביאות אסורות בעצם השמים ושמא תאמר ולמה מסתלק הצדיק לזה אמר בשביל ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו הקב"ה ולא נגע בהם כי מכפר על הדור ושמא ולמה תאמר באה נשמה לזה העולם לזה אמר משום ויחזו את האלהים פנים בפנים ועוד אוכלין שכר מן הדין וזהו את האלהים כמו ויאכלו וישתו דמאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה.

ספר חובה זה מוקדש לכל אלה  מהללים המטיפים לנו כמה היה טוב במרוקו ליהודים, שיואילו בטובם לקרוא ולהתעמק בספר זה של חוקר דווקא לא מרוקאי, אלא ממוצא הונגרי הי"ו בבריאות ואריכות ימים ….אמן….מורי ורבי, פרופסור אליעזר בשן הי"ו

1877 – דחיית ההנחה שיהודים נאלצים לעבוד בשבת.

במכתב שכתב דרומונד האי ממוגאדור ב – 20 באוגוסט 1877 לעמנואל לואיב, מזכיר ועד שלוחי הקהילות באנגליה, טען השגריר הבריטי כי לפי מידע שקיבל, אין זה נכון שיהודים נאלצים לעבוד בשבתות ובחגים.

בדמנאת יהודים נאלצו לעבוד בשבתות.

ההנחה הנ"ל אינה נכונה, ועוד בשנים שלאחר מכן יש מידע על אילוצים של יהודים לעבוד בשבת. יהודי דמנאת שסבלו מהתנכלויות במשך שנים על ידי המושל, קיבלו הצהרה מלכותית בת 17 סעיפים ב – 15 בספטמבר 1884, בדבר ביטול החובות שחלו עליהם עד עתה. ובסעיף הראשון נאמר כי מעתה לא יחויבו בעבודה בימים הנחשבים על ידם קדושים.

מכאן ניתן ללמוד כי נאלצו לעבוד לממשל גם בשבתות ובמועדים. ספק רב אם אומנם בעקבות ההצהרה בוטלה חובה זו, כי גם הצהרות אחרות כמו זו שקיבל מונטיפיורי בשנת 1864, נשארה על הנייר ולא יושמה בפועל.

עבודת כפויה ביום כיפר …….: בשנת 1881 נאלצו צורפי כסף יהודים לעבוד ביום כיפור, בפקודת הסולטאן.

בכתב העת של " אגודת אחים " בלונדון פורסם ב – 15 בספטמבר 1885, כי הסולטאן הורה שעבודות שירות שיהודים בדמנאת נאלצו לבצע למושל, כמו סבלות, ניקיון, מסירת בהמות לעבודה, יופסקו.

מנהיגי הקהילה פנו למערכת העיתון Reveil du Maroc  ופרסמו בו ב – 24 בספטמבר 1884 את תלונתם נגד המושל של עירם. בתלונה נאמר, כי הם נאלצים לנקו אורוות ומקומות מלוכלכים, גם בשבתות ובחגים. וגם נשותיהם נאלצות לעבוד.

במכתבו של י. מטלון מנהל בית הספר כל ישראל חברים בטנג'יר ב – 25 בספטמבר 1884 נאמר, כי יהודי המקום נאלצים לבצע עבודות שונות למושל, וכי רק אם אין למושל עבודות, אז הם פטורים מלעבוד בשבתות ובימי כיפור.

בעקבות היחס האכזרי של מושל דמנאת ליהודי המקום במשך זמן ממושך, התערבה כל ישראל חברים ופנתה לממשלת צרפת ב – 1885, ובאמצעות שגריר צרפת במרוקו הוצאו שתי פקודות מלכותיות, בהן נדרשה הפסקה מיידית של ההתנכלויות, וביניהן אילוצים של יהודים להעניק שירותים למושל גם בימים קדושים להם, ופעילויות אחרות, בניגוד לרצונם וללא תשלום, וכן עוולות אחרות.

מראכש 1886 – חילול החגים על ידי עבודה.

לפי מידע שפורסם בסוף 1886 אסר המושל במראכש כשלושים יהודים שסירבו לעבוד בחגים מתברר שהסולטאן אינו מודע להפרות פקודותיו שניתנו לטובת היהודים, על ידי המושלים.

 במכתב של כל ישראל חברים לשגרירי צרפת ובריטניה לקראת ועידת מדריד, שאמורה להתכנס ב1888 נאמר, כי יהודים אולצו למלוח ראשים בשבת. 

1887 – אילוץ לחלל שבת וחג הפסח.

בעיר קסר אל קביר השוכנת בצפון מערבה של מרוקו כ – 35 ק"מ מעיר הנמל לאראש, חי בשנות ה – 80 של המאה ה – 19 סוחר יהודי בשם ראובן תורג'מן, בן חסותה של ארצות הברית. הוא עמד בקשר מסחר עם מוסלמים שתבעו ממנו חוב גדול, שהוא הכחיש.

כפי שפורסם ב – 21 באפריל בשבועון Times of Morocco וכן באטיימס הלונדוני, נאסר בפקודת הווזיר לענייני חוץ, והובא לטנג'יר, כשהוא כבול אלצוהו לרכב בשבת, ובכלאו לא אפשרו לו לחוג את חג הפסח. שני דברים מנוגדים להצהרה שניתנה על ידי הסולטאן מוחמד הרביעי לשמה מונטיפיורי בביקורו בארמון במראכש ב – 5 בפברואר 1864 שאושרה ב – 1880 ושוב ב – 1885.

8 באוקטובר 1893 – אישה יולדת נאלצת לעבוד בשבת.

במכתב ממוגדור לשמואל מונטגיו חבר הפרלמנט הבריטי ופעיל בחיים היהודיים, ציין הכותב, כי בהיותו בביקור במוגאדור, נודע לו על סבלם של יהודי מראכש בגלל אכזריותו של המושל מוחמד וידה והקאדי מוסטפה.

פטים הגיעו כבר לאנגליה על מלקות וננקטו צעדים להפסיקם, אבל עתה חודשו ההתנכלויות בכל הברבריות. המושל אינו מסתפק בהתקפה על הגוף. המושל והקאדי מאיימים על הלב. לאחר שנפטרו כמה מקורבנות המלקות, נעשים מאמצים לפגוע בהכרתם הדתית ובאמונתם של היהודים החלשים.

לאחר הדיווח על אילוץ להתאסלמות ביום כיפור, כשאשתו של המתאסלם סירבה ללכת בעקבותיו, דיווח הכותב כי הקאדי שלח את שליחיו וגררו את אשתו של המתאסלם ממיטת לידתה כשבידה תינוק בן 12 ימים, והיא אולצה לעבוד בשבתות.

בימי מלכותו של עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908

עיתונאי בריטי כתב כי בשבתות ובחגים נדרשים יהודים ללא הבדל גיל ומין לבצע עבודות קשות, בין השאר נשיאת משא כבד לשוק. למי שיש כסף משחרר עצמו מחוב זו.

1905 – עבודות כפייה נמשכות.

ב 23 – ביולי 1905 פורסם ב JC כי ממר אלמליאח מנהל בית הספר בפאס דיווח ב – 5 ביולי, כי יהודים נאלצים לעבוד ללא תשלום במחסן תחמושת של הסולטאן, וכי עליהם לנקות אורוות. יהודים אחדים הצליחו לברוח והוחזרו.

בשבועון  של יהודי אנגליה פורסמה ידיעה ב – 3 בדצמבר 1905 על מצבם של יהודי פאס כפי שמסר שר החוץ של צרפת מר M.PICHON. יהודי העיר נתונים לעונשי מלקות ונאלצים לעבוד בעבודות כפייה בשעות היום והלילה. אומנם לא נאמר כי עליהם לבצע זאת גם בשבתות, וזה כבר יתרון.

ב – 24 בדצמבר 1905 פורסם ב JC הדברים הבאים : בעקבות התנפלויות על יהודים בפאס, עליהן נודע ממכתבים שהופנו לכל ישראל חברים, ננקטו צעדים על ידי הממשל במרוקו למניעת המשעים השליליים.

ב -6 בחודש זימן הווזיר הראשי את הרבנים הראשיים והמנהיגים של קהילת פאס, והודיע להם בשם הסולטאן כדלהלן : נודע לנו כי מנהל בית הספר כתב מספר פעמים לכל ישראל חברים ולממשל על מצבם של היהודים.

הדובר אמר שהוא מוסמך להודיע להם בשם הסולטאן – עבד אלעזיז הרביעי – המכבד את היהודים באופן שווה עם נתינים אחרים. שלעולם לא יסבלו מחוסר צדק על ידי הממשל המרכזי. לא יוטלו עליהם עבודות בכפייה, וימי השבת והחגים יכובדו. מנהל בית הספר בפאס התקבל לאחר מכן על ידי הווזיר הראשי לפגישה.

1908 – כפיית יהודים לעבוד בראש השנה וביום כיפור.

בימי מלכותו של עבד אלחאפט' – מלך מ – 1908 עד 1912 – חתם על חוזה החסות עם צרפת, אולצו יהודים בפאס לעבוד בימי ראש השנה וביום כיפור. בערב ראש השנה תרס"ט – 25 בספטמבר 1908 בשעה 6 בערב שלח ראש החצר לתשעה יהודים עושי מזרונים לעבוד בשביל החצר.

כשסירבו ואמרו שהערב חגם ואסור להם לעבוד, נכבלו ונאלצו לעבוד כל הלילה. יהודי אחד שסירב לעבוד, וכן אלה שעבדו ופיגרו בהספק העבודה – הולקו.

כך אירע גם בערב יום כיפור. ראש החצר שלח חיילים לצורפים יהודים בדרישה לבצע עבודה בשבילו. הם סירבו ובאו לבית הכנסת, פנו לא אלמאליח מנהל בי הספר של כל ישראל חברים בעיר. הוא סירב לשלוח אותם לעבודה.

הם שוחררו לבתיהם רק למחרת בבוקר. מר אלמאליח הנ"ל פנה לווזיר, וזה הבטיח להעביר את הנושא לסולטאן. לפי דיווח ב – 1911 כבר לא מאלצים יהודים לעבוד בשבתות ובחגים.

במאה ה- 20 בתקופה בה החינוך החילוני כרסם בזיקה למסורת, היו יהודים שהתעקשו, עמדו בלחצים, ולא חיללו שבת. בימי מלחמת העולם השנייה כשמרוקו הייתה תחת שלטון ממשלת וישי ששיתפה פעולה עם הנאצים, אולצו יהודים לעבוד גם בשבתות ובחגי ישראל.

 היו מהם שסירבו ונכלאו בסוף 1942 במחנה העונשין שבעין אלאוראק.

חיים זאב הירשברג שביקר במרוקו כותב בהגיעו למראכש תחת הכותרת " על השבת שחוללה בכיכר מראכש ", כי בעת המאבק לעצמאות של מרוקו הכריזו מפלגות הלאומיום על שביתה, והמוסלמים היו סוגרים חנויותיהם.

לאחר שהשלטונות הודיעו כי חנות שתיסגר בשוק העירוני שבכיכר העיר, יבוטל חוזה השכירות שלה, כי בחוזה היה נהוג לכתוב ככי על השוכר לפתוח את החנות בכל יום. המוסלמים החליטו לסגור עסקיהם רק בימי שישי, והשלטונות לא הכירו בכך.

המוסלמי טענו כי היהודים סוגרים עסקיהם בימי השבת ואין מוחה, עתה הוצאה פקודה כי גם על היהודים לפתוח חנויותיהם בשבת. קמה בהלה וראשי הקהילה ניסו להתערב, אבל המשלחות שפנו אל השלטונות לא נענו.

אלה הגיבו כי בימי חירום גם היהודים חייבים לציית. בשבת אחת כל החנויות של היהודים היו פתוחות. כתגובה הודיעה הרבנות שם האיטלזים יהיו פתוחים בשבת הקרובה – יכריזו כי שם נמכר בשר טרפה. נימוק זה שיכנע את השלטונות והאטליזים הוצאו מכלל הגזירה. סוף הפרק

הזירה המדינית

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

הן הוכיחו עד כמה אינה מאירה האספקלריה, שבה רואים בני עם אחד את זולתם, מה לקויה היא בעיקום וטשטוש וזיוף, ואין חילוק בדבר, אם דעות מסולפות אלה חיוביות הן או שליליות.העיקר הוא שאינן הולמות את האמת. המשפט של הנוכרי , הפרט והכלל, היחיד והעם, נחרץ לא על סמך הכרה ודעת, אלא דווקא מתוך התנכרות להן, לפעמים שלא מדעת, על יסוד דפוסי דעת סטריאוטיפיים ונוקשים, שהתגבשו בזמן מן הזמנים. ודעות קדומות אלה עדיין כוחן יפה, הן פועלות מתחת לסף ההכרה ומפעילות תגובות בהיסח הדעת.

הריחות, שנדפו מהסחורות שבשוק זה, מחניקים וקשה להבין כיצד מרשים השלטונות הממונים על בריאות הציבור לקיים שוק זה. סוף סוף כשתפרוץ מגפה לא תיעצר בתחומי הקצבה. כיכר זו נצאת רק במרחק דקות מספר של הליכה ברגל מכיכר הממשלה, שבמרכז העיר. ברחבה זו, המשתרעת בין הקצבה ובין הנמל ובסביבתה הקרובה עומדים כמעט כל הבניינים החשובים של העיר, הכנסייה הקאתדראלית ( שהוקמה במקום מסגד שהרסוהו ), שני המסגדים הראשיים של העיר, אחד עתיק יומין, לפי נוסח המאלכים, מנהגם של תושבי הארץ הוותיקים.

השני, שהקימו הטורקים לפי אורח חייהם הם. כאן ארמונות הדאים של אלג'יר, המרתקים את העין בחינם העדין והמשמשים כיום שיכון למשרדי ממשלה שונים ולספריה הלאומית. בקיצור, הרובע הרפריזנטאטיבי של העיר, שאליו נקלע מיד כל עובר אורח, כל תייר וכל זר.

כיכר הממשלה מכאן וכיכר הרב בלוך מכאן…אולם שבתי וראיתי תמונות מזעזעות ממש, כשהמשכתי לסייר ברצבה, ולא רק כדי למלא את תיאבוני לראות את העיר הקדומה הלכתי שמה, אלא אף כדי להכעיס את האלג'יראים הקבועים, והקבועים למחצה, הנמנעים מלבקר בשכונה זו ושהזהירוני מפני הסכנה.

הקצבה בנויה בצורה אמפיתיאתרונית במעלה הגבעה הנשקפת על המפרץ. הסמטאות תלולות, עקומות, צרות ביותר, בחלקן בנויות מדרגות. כשנתקלים בחמור נושא סחורות, או מוציא אשפה, צריכים להידחק לפתח הצר, כדי לתת לו מעבר חופשי. הרבה סמטאות אינן מפולשות, ולאחר שמטפסים כמה דקות במדרגות צריכים לחזור על עקב.

הריצוף חלקלק צרוב שימוש ומהמים הדלוחים הנשפכים מהבתים, בכל רגש אפשר לשבור את הרגליים.שמות הסמטאות פרטינזיואלים במקצת : סמטת האטלס, הספינקס, הפירמידות, חניבעל, האינצ'ארים, האלות, שללא ספק היו מתאימים יותר לשדרות ולרחובות ראשיים ולא למבואות מפולשים.

הבתים נמוכים, עתיקים, החדרים צרים ללא אוויר ובלי אור. כמע שאין רואים מבוגרים, רק ילדים בגילאים שונים משחקים ברחוב. לעתים מצאתי ילדים וילדות יושבים על הרצפה ב " כותאב " הוא " החדר " המוסלמי ולומדים מפי המורה, שייך, צעיר או זקן.

הכותאב נמצא ברגיל ליד בנייני הקברים הקדושים, המרובים בקצבה, כמו בכל ערי המגרב, או ליד הזאוויות, בתי המחסה לזקנים, המתמסרים לתורת הסוד. ניכר, שנעשים מאמצים לדאוג לניקיון, סודרה שורה של נוחיות ומשתנות ציבוריות, שעל קיומן מבשר כבר מרחוק ריחם החריף, מאחר שהסידורים פשוטים ביותר.

באלג'יר מותר ללא הגבלה לבקר בכל המסגדים, בקברות הקדושים ובבתי הקברות המוסלמיים. ניצלתי אפשרות זו, בכל בניין של קבר מצאתי נשים רבות, הנודרות נרות ושקועות בהרהורים. דווקא בניינים אלה, עם הקברים שמסביב להם ומעט הירק העצים, יותר אנושיים מהרובע של החיים, והם משפיעים השפעה מרגעת ומשקטת על המבקר המזועזע ממה שראו עיניו בין החיים.

אמנם הייתה לי כבר הכנת מה לסיורים אלה, לאחר שביקרתי בחארה של תוניס ובכל זאת לא ראי זה כראי זה. את מספר תושבי הקצבה, אומדים ב-150.000 נפש, כולם מוסלמים, היושבים צפופים על שטח של פחות מחצי קילומטק מרובע. ואם נזכור, שכאן הבתים בני קומה אחת, או לכל היותר שתי קומות, יתברר, שהצפיפות כאן היא עד כדי מחנק ממש.

כשלושה מטר מרובע לנפש חיה כולל שטח החצרות, הסמטאות, הרחובות, בתי הקברות והמסגדים, כלומר המקומות שאינם משמשים לצורכי דיור. צפיפות דומה קיימת רק ברבעים היהודים שבתוניס ובשתיים שלוש ערים במרוקו. אולם בעוד מספר התושבים של הרובע היהודי הוא בגבולות שבין חמשת אלפים – עשרת אלפים נפש, כאן חיזיון הצפיפות מוכפל פי שלושים ופי עשרים.

והרי גם הניגוד של תנאי החיים באלג'יר, שאין דוגמתו באותן הערים, קובע : עושר, רחבת ידיים ורווחה, רחובות רחבים, בנייני פאר, גורדי שחקים ( כגון הבניין של הממשל הכללי ) גנים מכאן, ועוני, דוחק, בתים המטים ליפול ומארות מכאן. אין פלא כי הקצבה משמשת מבצר לקבוצות הלאומנים הלוחמים.

באחד הרחובות הגדולים כמעט בעיבורה של הקצבה, הקימו השלטונות מהכנסות הוואקף המוסלמי, שהוחרם בזמן הכיבוש, שורה של מוסדות צדקה למבוגרים, מעין " לינת הצדק " – מחסה לילה למחוסרי בית, ו " בית לחם " תמחוי מזונות, וכן בתי ספר כלליים ומקצועיים לבנות מוסלמיות.

בפרברי העיר ראיתי שיכונים עממיים, מיסודה של חברת נכסי דלא ניידי האלג'ירית, המורכבת מנציגי השלטונות, מוסדות כסף ממשלתיים ותושבי אלג'יריה, ושמתפקידה להקל במקצת על מצוקת הדיור החמורה של האוכלוסייה המוסלמית, הזורמת מערי השדה ומהכפרים אל הבירה ואל הערים הגדולות ונדחקת כאן לכל פינה פנויה.

לעת עתה כששמאות דירות במחוז אלג'יר, וכאותו מספר במחוז אוראן. הן רק טיפה בים הצרכים הדחופים בשטח זה. את משמעותם המעשית נבין מיד, כשניזכר, כי אוכלוסיית אלג'ירי גדולה פי חמישה ממספר תושבי ישראל. כאן גם הסכנה האמיתית האורבת לצרפת, אם לא תצליח להכניס שינויים יסודיים ביחסה לארץ זו.

סכנה שהיא חמורה בהרבה מזו הצפויה לה כתוצאה של הענקת העצמאות לתוניסיה ומרוקו, כי התמוטטות השפעתה על התפתחותה של אלג'יריה וההתפתחויות בה תחולל זעזוע קשה שמטרופולין.

המשך…..

الشيخ أحمد العدوان: لا يوجد شئ في القرآن الكريم اسمه “فلسطين”

 قال  الشيخ أحمد العدوان وهو عالم إسلامي مقيم في لأردن عبر صفحته الشخصية علي فيس بوك ان  لا يوجد شئ في القرآن الكريم اسمه “فلسطين”: “”كتب الله تعالى الارض المقدسة لبني اسرائيل الى يوم القيامة ، الاية 21 من سورة المائدة ، واورثها لهم بقوله تعالى ( كذلك وأورثناها بني اسرائيل ) سورة الشعراء 59، اقول للمحرفين عن كتاب ربهم القرآن الكريم من اين أتيتم باسم فلسطين يا كذابين يا ملاعين وقد سماها الله تعالى الارض المقدسة وأورثها بني اسرائيل الى يوم القيامة ، لا يوجد شئ في القرآن الكريم اسمه فلسطين ، اذا مطالبتكم بارض اسرائيل باطلا واعتداء على القرآن وعلى اليهود وعلى ارضهم وبالتالي لن تفلحوا وسيخزيكم الله ويخذلكم كونه تعالى هو الذي يدافع عنهم”.

Read more 

http://www.israelinarabic.com/%d8%a7%d9%84%d8%b4%d9%8a%d8%ae-%d8%a3%d8%ad%d9%85%d8%af-%d8%a7%d9%84%d8%b9%d8%af%d9%88%d8%a7%d9%86-%d9%84%d8%a7-%d9%8a%d9%88%d8%ac%d8%af-%d8%b4%d8%a6-%d9%81%d9%8a-%d8%a7%d9%84%d9%82%d8%b1%d8%a2%d9%86/