ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-הסתגרות ופתיחות שלטון הסעדים.
הסתגרות ופתיחות
שלטון הסעדים.
1492 גירוש היהודים מספרד. סופה של תקופה. 1492 – גילוי אמריקה, תחילתו של עולם חדש הגיאוגרפיה וההיסטוריה העמידו את מרוקו בנקודת מפגש של שני מאורעות מכריעים אלה, אולם במקום לצאת למרחב, הסתגרה הארץ עוד יותר בתוך עצמה, ואיתה יהודיה.
המללאח היהודי ברבאט – קריספיל
וכמה נשים נשבו ונמכרו בין הישמעאליים וכל בתיהם נהרסו ובתי כנסיות נחרבו וספרי תורה נרמסו. ונגיד שלהם תלו אותו על עץ חי עד שמת והוא צלוב במסמרים. בח' בתמוז נכפלו המסים והדרכים נסגרו וחולאים רעים באו לעולם. והתחיל הנגף והמתים עד ה' בתשרי יותר ממאה וחמישים מחשובי הקהל הידועים שנותנים המס, ועניים יותר ממאתיים וקטנים מארבע שנים ומטה יותר משלוש מאות, ולא נשארו כי אם ארבעה או חמישה עשירים, ובם המושלים בקהל ביד חזקה ומצילים ממונם בממון שאר העם האומללים, ועליהם נאמר " עשירים מלאו חמס ".
פסקה אחרונה זו מ "ספר דברי הימים ", מקפלת בתוכה את אחת התוצאות המעציבות של תלאות וצרות אלו : מריבות פנימיות בתוך קהילת פאס על השאלה הגורלית, מי ישא בעול נטל המסים. אם בעת רגיעה המסים קבועים וידועים מראש, בעת צרה היה כורח לגייס מיד הקנס וכל מי שעלה בידו להשתמט ניצל את קשריו עם שרי הממשלה, הדים למחלוקות אלה אנו מוצאים בתקנה שתקן המעמד ( רבנים וגבירים ) בשנת 1608 וזה לשונה :
" בהיותנו אנו החכמים מקובצים עם אנשי המעמד עייננו בתיקון צורכי ציבור של קהילות הקודש פאס יע"א וראינו עוון גדול בינותינו שעל דבר זה מלאה ידנו חמס, הרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם ונדלדלו והרבה יש להם לתת המס ככל היהודים והנה נתלים באילי הארץ גויים אלמים ופוערים פיהם לבלי חוק לבלתי שאת משא מלך ושרים כחוק מוטל על כל בר ישראל.
וכמה בני אדם חלושי הכוח והממון שאין להם פרנסה ויש להם טיפול גדול שופכים דמם ומביאים אל גובי המס חלקם. ובראותינו צער הקהילות ותוקף המסים והארנוניות בכל יום ויום. לכן בהסכמה ועצת אנשי המעמד והנגיד המעולה יצ"ו בחרו מכל קהילה וקהילה שלושה אנשים והם יחקרו וידרשו בפנקס המס ויעריכו מה שראוי לכל אחד לתת. וכל מי שכתב בפנקס ולא יתן מה שקצבו עליו מלבד שיודע לו שאנו מחרימים אותו, הנה אנו נותנים רשות לנגיד למוסרו ליד המלכות לעונשו בגופו ובממונו.
כך היה המצב בשנים אומללות אלה בפאס אם להסתמך על עדות כותבי " ספר דברי הימים. אין לנו ידיעות על המצב בקהילות אחרות ויש לשער שלא היה שפיר יותר אם כי בגלל חלוקת המדינה לשתי ממלכות, אחת בפאס ואחת במראכש. יתכן שהמצב בדרום המדינה היה חומור פחות. בכלל ידוע שכותבי הזכרונות, כמו העיתונאים בימינו כותבים רק על מאורעות מסעירים ומתקבלת על כך תמונה מעוותת כי גם בתקופה סוערת זו היו לבטח פרקי ארגעה כפי שאפשר ללמוד מחיוניות חיי המסחר והרוח.
שגרירים וסוכנים.
הפתיחות היחסית של בני סעד לעולם החיצון פתחה בפני האליטה היהודית מעמד חדש של " יהודי החצר ", שגרירים, סוכנים דיפלומטים, מיופי כוח השלטונות, תרגומני החצר, סוחרי המלך, חוכרי המכס וכו'….משני פלגי המדינה – פאס ומראכש – היה זה דווקא בדרום שמספרם ומעמדם היה נכבד יותר, במיוחד תחת הסולטאן מוחמד זידאן 1603 – 1618.
בראשית שלטונו של מלך זה נזכרים שני יהודים הממונים על האוצר, אברהם בן ואעיש ויהודה לוי. אברהם היה גם ממונה על גביית מס המעשר ויהודה חוכר מכס בסאפי. אולם למעמד הרם ביותר ולהשפעה הנמשכת זכתה משפחה ממגורשי ספרד אשר מסמלת העידן החדש : משפחת פלאג'י.
מוצאה של המשפחה בפאס. מייסד השושלת והמפורסם שבאחים, שמואל, נולד גם כן בפאס, אולם לרגל עסקיו השתקע בתיטואן משם יצא לאירופה, תחילה לספרד ולאחר מכן בסוף המאה ה-16 לארצות השפלה. בשנת 1596 אנו מוצאים את שמואל ואחיו יוסף יושבים באמסטרדם והם נמנים עם מייסדי המניין " הפורטוגזי " הראשון שהיה מתכנס בביתו של שמואל. בשנת 1608 הוא חוזר למרוקו כדי להביאת את משפחתו ולשכנע את מולאי זידאן למנותו כסוכנו הרשמי בארצות השפלה בהבטחה שיפעל לפתוח המסחר בין שתי הארצות.
שמואל חוזר לאמסטרדם ובאמתחתו המינוי הנכסף של " עבדינו וסוכנינו ". התואר הרשמי של שגריר ניתן לאחד ממקורבי הסולטאן, אבל במעשים היה שמואל השגריר האמיתי בעל ההשפעה הן בעיני מולאי זידאן והן בעיני ההולנדים. בזמנים ההם לא הייתה הפרדה כלל בין מסחר ודיפלומטיה ותפקידו הראשון של השגריר היה לפתח המסחר.
הפרדה גם לא הייתה בין טובת הכלל וטובת הפרט וכך יצא שהנהנה הראשון מהחוזה המסחרי שנחתם בין שתי הארצות בשנת 1610 היה שמואל עצמו, גם סוחר וגם כוכן דיפלומטי בעל מונופול המסחר עם הולנד. חתימת החוזה הייתה מאורע היסטורי, כי זו הייתה הפעם הראשונה שמרוקו חתמה חוזה שלום ומסחר עם מדינה נוצרית.
עם אחיו יוסף , שהיה ממלא מקומו בעת העדרו, נתן שמואל תנופה גדולה ליחסי המסחר בין שתי ארצות לשביעות רצונם של שני השליטים שנתנו בו אמון מלא. עזר בידם גם משה, בנו של יוסף ששימש מתורגמן השגרירות. נוסף על כישוריו המדיניים והמסחריים המזהירים, היה שמואל גם בעל נטיות הרפתקניות ברות התקופה.
גם בשוד ימי עסק והיה תוקף ספינות ספרדיות עמוסות משא בדרכן מאמריקה למולדת. נוסף על הרווח בכך מתנקם בספרדים השנואים שגירשו את אבותיו וניהלו מלחמה נגד שולחו מלך מרוקו. ברור שהספרדים ביקשו הזדמנות להתנקם באויבם בנפש. זו ניתנה להם כשסערה בים אילצה את שמואל לבקש מקלט בנמל האנגלי פלימות, ואתו שלוש ספינות ספרדיות שדודות.
השגריר הספרדי לחץ על שלטונות אנגליה אשר עצרו את שמואל בסוף שנת 1614. פרשת מעצרו ומשפטו מרתקת ביותר אולם מחוסר מקום נסתפק בסופה הטוב. חסינותו הכפולה, כסוכן מלך מרוקו וכאזרח ארצות השפלה, עמדה לו כנגד השוחד וההסתה האנטי יהודית של השגריר הספרדי ומלך אנגליה בכבודו ובעצמו נאלץ להתערב, לשחררו ולטהר את שמו.
על גדולתו בעיני בני ארצו המאומצת, תעיד העובדה שבהלוויתו בשנת 1616 הלכו אחרי מיטתו הנסיך מוריס ונציגי אסיפת המעמדות ועירית אמסטרדם. אחרי מותו המשיכו בניו בשירות השריפים וארצות השפלה, יצחק ישב בסאלי, שהייתה מעין רפובליקה של שודדי ים, ועסק בפדיון השבויים הנוצרים, ויעקב קרלוס היה הסוכן הדיפלומטי של מרוקו בדנמרק בסוף המאה ה-17.
יוסף המשיך לאחר מות שמואל לייצג את מולאי זידאן אשר בשנת 1602 הטיל עליו לבנות שתי פריגאטות ולציידן בתותחים. כתשלום בעד האוניות שלחה מרוקו את מוצרי היצוא האופייניים שלה לאותה תקופה, עורות, חיטה, חנקן אשלגן, לייצור אבקת שריפה ולתחמושת, וסוכר. למרות חילופי המלכים במראכש המשיך יוסף לייצג בנאמנות את השריפים עד מותו בשנת 1638.
לאחר מות יוסף מילא את מקומו אחד מבניו, דוד, אשר הרחיב את שדה פעולתו לצרפת, ובשנת 1631 הוא הצליח להביא לחתימת חוזה שלום בין שתי המדינות. דוד נשלח לפאריס והמלך לאווי ה-13 אישר את החוזה והוטל על דוד פליאג'י, להעביר החוזה החתום למראכש. אולם במקום לפנות למרוקו העתכב דוד לזמן מה בהולנד.
מלך מרוקו שחיכה לשווא למסמכים וסבר שלא אושרו, נעלב וציווה להתקיף ספינות צרפתיות ולהחרימן. הסכסוך שפרץ מחדש בגלל הזנחתו של דוד כמעט והמיט שואה על המשפחה ודוד נאלץ להימלט ךקלן שבגרמניה. אולם לאחר כמה שנים, ועם עלייתו לשלטון של מלך חדש במראכש, מולאי השייך אל סג'יר, חזר דוד למלא בנאמנות שליחויות ולדאוג לאספקת הנשק ולשיגור בעלי מקצוע ליציקת תותחים.
אחיו הצעיר משה עבר בשנת 1619 להתגורר במראכש ונעשה מתורגמנם של השריפים, הוא השתתף עריכת חוזה השלום עם צרפת ועם אנגליה. הוא היה הנציג האחרון של משפחה מהוללת זו שלאחר הסתלקות שושלת השריפים פסקה מלמלא את תפקידה ההיסטורי. אולם מפורסמת של שתהיה לא הייתה פליאג'י היחידה בשירות השריפים.
בשנות העשרים של המאה, התגבר זרם הנשק מהולנד לסאלי ולמורדים, שיגר מולאי זידאן להולנד את איש סודו, ימין בן רמוך, נצר למשפחת מגורשים ידועה מפאס, לאמסטרדם לשכנע השלטונות למנוע הברחת נשק לאויביו. לאחר מכן באותה משימה את יעקב בן רוש.
אולם נסיונותיו של מולאי זידאן לבלום את המרידות נגדו לא עלו יפה ואחד המורדים, מוחמד אל עיאשי השתלט על כל צפון המדינה. גם לו היו סוכנים יהודים ואחד מהם בנימין הכהן, צאצא למשפחת מגורשים מפורטוגל שישבה בסאלי, הצליח למרות התנגדות משפחת פילאג'י, להשיג רשיון יבוא לנשק מהולנד.
הד'ימים – בני חסות – בת – יאור-יהודים ונוצרים בצל האסלאם
הד'ימים – בני חסות
יהודים ונוצרים בצל האסלאם
בת יאור
בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.
הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.
מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.
ג. רדיפות והמרות־באונס
הקוראן אוסר על המרות־באונס, אך בגלל המלחמות וצרכי ההתנחלות הופר איסור זה. הח׳ליף וליד הראשון (715-705) אסף את אצילי ארמניה בכנסיית גריגוריוס הקדוש בנכיצ׳וואן ובח׳ראם (על הנהר אראקסיס) והעלה אותן באש (705), אחרים נצלבו ונערפו, ונשיהם וטפם נלקחו בשבי. מ־852 עד 855 השתולל בארמניה מסע עקוב־דמים של רדיפות נגד הנוצרים. למעלה מ־6,000 יהודים נטבחו ב־1033 בפס ובגרנאדה בתימן אולצו היהודים ב־1165 וב־1678 לבחור בין האסלאם לבין המוות. במגרב ובספרד המוסלמית הביאו רדיפות האלמנחידים (1212-1130) כליה על שארית־הפליטה של היישוב הנוצרי.
היהודים, שנאלצו להמיר את דתם, נעשו המון של ״אנוסים״, מומרים ששמרו אמונים במחתרת לדתם הישנה. אנשי האינקוויזיציה האלמווחידית, שפיקפקו בכנותם, לקחו מהם את ילדיהם וגידלו אותם כמוסלמים. בתימן היה חוק דומה לזה, שגזר המרת־דת על כל יתום יהודי. לאחר שביטלו התורכים את החוק הזה בתקופת־הכיבוש הקצרה שלהם אחרי 1872 שב האמאם יחיא והנהיגו ב־1922 וחזר ואישר אותו ב־1925. ב־1896 נאלצו הארמנים בסביבות בירג׳יק על נהר פרת לקבל עליהם את האסלאם, והיה עליהם לגלות למקום אחר כדי לשוב שם אל דתם הישנה.
בעת השחיטות הגדולות של 1915-16 הצליחו מעטים להישאר בחיים על־ידי שקיבלו עליהם את דת האסלאם. מתעודות הנוגעות למארוקו, לאלג׳יריה ולתימן אנו למדים שבזמנים של אי־יציבות וחילופי־רשויות היו בוזזים תמיד את השכונות היהודיות, שוחטים קצת מן הגברים, ואילו הקלגסים או השבטים היורדים מן ההרים סביב, היו חוטפים את הנשים וגובים כופר־נפש. עדים תיארו איך נהרסו רבעי היהודים בפס שבמארוקו ב־1912, בתחילת משטר־החסות הצרפתי, ובצנעא שבתימן לאחר שנרצח האמאם יחיא.
תלאות מעין אלו הביאו לידי המרות־דת לרוב במרוצת הדורות. הנה כי כן ידוע לנו שמספר שבטים יהודים־ברבריים מהרי־האטלס ומשפחות מוסלמיות בפס הם יוצאי־חלציהם של יהודים שמילטו את נפשם בהמירם את דתם ב־1165, 1275, 1465, וי92—1790. בטריפוליטאניה ובשאר מקומות יש מוסלמים שהם צאצאי יהודים שנאנסו להמיר את דתם בתקופות שונות. יהודי תבריז נאלצו להמיר את דתם ב־1291 ו־1318 ויהודי בגדאד ב־1333 וב־1344. המרות־דת באונס בפרס מן המאה הט״ז ועד לראשית המאה הנוכחית עשו שמות בקהילות הנוצריות, ובעיקר בקהילות יהודיות. תחת שלטונו של השאה עבאס השני(1666-1642) יצא חוק שעל־פיו היה יהודי או נוצרי שהתאסלם יורש לבדו את נחלת משפחתו. חוק זה, שהומתק לגבי נוצרים בהשתדלותו של האפיפיור אלקסנדר השביעי, עמד בתקפו לגבי יהודים עד סוף המאה הי״ט. קזס מזכיר שגם בתוניסיה היו חוקי־ירושה דומים שנשאו פנים למתאסלמים.
הפרדה והשפלה
הד׳ימה חייבה להשפיל את הד'ימים, שנאשמו בהפצת גרסות־כזב של הברית הישנה והחדשה על־ידי שגנזו, עיקמו והשמיטו כביכול אותן נבואות שבישרו את שליחותו האלוהית של מוחמד. התעקשותם בטעות נחשבה סימן לאופי שטני, ובשל כך צריך היה להפרידם מכלל המוסלמים ולבזויתם.
מימי־הביניים והלאה נקבעו לכופרים, כמעט בלי יוצא מן הכלל, שכונות מיוחדות, ונאסר עליהם לרכוש בתים או קרקעות מחוץ להן. חייבים היו לגור בבתים הנחותים מאלה של המוסלמים, הן בחזותם והן במידותיהם. לעתים קרובות היו הורסים את בתי הד׳ימים אם היו גבוהים מכפי המותר.
עם זאת, היו חריגות פה־ושם. חוקים אלה לא היו קיימים בספרד המוסלמית. בתוניסיה שתחת שלטון החפצים היו ליהודים שדות ובתים נאים. עם הכיבוש התורכי החלה תקופה סובלנית הרבה יותר, ובזכות כך השתפר מצבם של הד׳ימים מאד במחוזות השלטון העות׳מאני, במיוחד במאה הט״ז. אי־אפשר היה לו לדי'מי להיות אדונם של משרתים מוסלמים. אסור היה לו גם להחזיק בנשק. אך דומה כי נהגו לפנים משורת הדין בכמה שבטים יהודיים שבהרי־האטלס של מארוקו ובאסיה התיכונה. כשביקר וולני בהר־הלבנון ב־1785, שבו לא שועבדו המארונים, ולפיכך לא התייחסו אליהם בדרך־כלל כאל ד׳ימים, תיאר את הנוצרים ההרריים הללו בזו הלשון:
מכוח הרגֵל המיוסד על אי־אמון ועל מצבה המדיני של הארץ הרי הכל, שיח׳ים ואיכרים כאחד, מתהלכים תמיד כשהם מזוינים ברובה ובפגיונות. יש בזה אולי משום אי־נוחות, אבל בזכות כך אין הם טירונים בשימושם של כלי־נשק כשעליהם להשתמש בהם(להגנת מולדתם) כנגד התורכים.
להלכה גם אסור היה לד'ימים להתקרא בכינויי־כבוד ערביים וללמד את הקוראן. רצוי היה שלא להזדקק לרופאים ולרוקחים מבני־הד׳ימה, שחשודים היו בדרך כלל בהרעלתם של מוסלמים; אולם בזכות כשרונותיהם הצטיינו הד׳ימים לעתים קרובות בחצרות הח׳ליפים. נישואים או יחסי־מין בין ד׳ימים למוסלמיות היו עוונות שענשם מיתה, אבל מוסלמי רשאי היה לקחת לו אשה מבנות הד׳ימה. בכורדיסתן אפשר היה להטיל מסים על יהודים, נסטוריאנים וארמנים ולגזור עליהם עבודת־אנגריה בלי הגבלה. בתוניסיה אפשר היה לשלוח יהודים לעבודות ציבוריות לסוגיהן (חפירת בורות־מים, בניית גשרים וכוי) והיה עליהם לספק לצבא בגדים, אהלים, וכל דבר אחר שנדרש לו.
המלאכות הבזויות ביותר הוטלו על הד׳ימים. בתימן נגזר על היהודים לסלק נבלות ולנקות את בתי־הכיסא הציבוריים, אפילו בשבת. צו זה משנת 1806 נשאר בתקפו עד שקמו היהודים ועלו לארץ־ישראל ב־1950. בתימן ובמארוקו היו הד׳ימים מצווים להוציא את מוחותיהם ולהמליח את ראשיהם של אויבי הסולטאן ולהוקיעם אחר־כך על חומות הערים. וכך מספר לואי פראנק, רופא הביי של תוניסיה בתחילת המאה הי״ט:
כאשר תורכי [מוסלמי] נדון למיתת־חנק שולחים להביא מן העיר כמה פונדקאים נוצרים או יוונים וכופים אותם לשמש תליינים. שנים מהם כורכים על צווארו של הנדון חבל שנמשח היטב בסבון: עוד שנים תופסים בחבל וקושרים אותו לרגליהם; וכאיש אחד מושכים הארבעה בידיהם וברגליהם עד שיוצאת נשמתו של הנדון.
בדרך־כלל הביי פוקד לקצץ את ידיהם של גנבים. משעה שניתן פסק־הדין מוליכים את הנדונים לניתוח בבית־החולים המאורי, ושם יהודי מוציא את פסק־הדין לפועל וכורת את היד כמיטב יכולתו בסכין גרוע בפרק כף־היד.
בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.
הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.
מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.
קשה היה עוונו של ד׳ימי אם רכב על בהמה אצילה כגמל או סוס. מחוץ לערים מותר היה לד׳ימי לרכוב על חמור: אך בתקופות ידועות צומצם היתר זה למקרים מיוחדים בלבד. התייר עלי ביי (כינויו של הספרדי דומינגו באדיה אי־לֶבּליך), ששוטט וכתב בתחילת המאה הי״ט, סיפר שבדמשק לא היה שום יהודי ושום נוצרי רשאי לרכוב אפילו על גבי פרד. כשבימי הכיבוש המצרי הסובלני, ב־1833, הורשה הקונסול הצרפתי החדש לרכוב בחוצות דמשק, פרצו שם מהומות. איסור הרכיבה על סוס או על גמל עדיין עמד בתקפו ב־1948 בתימן, מקום שם נקבע במפורש שחייב יהודי לשבת על אוכף־צד כשהוא רוכב על חמור.
עד לראשית המאה הנוכחית היה יהודי בתימן ובכפרי מארוקו, לוב, עיראק ופרס חייב לרדת מעל חמורו בראותו איש מוסלמי. אם שכח, רשאי היה הלז להשליכו ארצה. אסור היה לד׳ימים להתקהל בחבורות ולגלגל שיחה ברחוב. מצווים היו להתהלך בעיניים מושפלות ולעבור משמאלם של המוסלמים, והללו יאה היה להם לדחפם הצדה.
הערת המחבר : על פי מסורת המיוחסת לנביא נקבע הכלל שאסור להקדים שלום לד׳ימי אלא יש לדחוק אותו לצד הדרך כדי להשפילו.
״אל תהיו הראשונים לברך את היהודים והנוצרים לשלום. וכראותכם מישהו מהם בדרך דחקו אותו לצד הצר שלה״.
אבן־קאים אל־ג׳אוזיה, אחנאם אהל אד׳ ד׳ימה, ביירות 1981, כרך א׳, עמי 192.
בתימן אם פיזל איש מבטו בראותו מוסלמי בעירומו היה הדבר נחשב עבירה. הד׳ימי שעמד במחיצתו של מוסלמי לא היה רשאי לדבר אלא בקול חרישי, ורק משקיבל רשות לכך. עד לאמצע המאה הי׳׳ט היו מתקלסים ומתעללים ביהודים בחוצות ירושלים, חברון, טבריה וצפת, וגם בהמשך המאה סיפרו תיירים על מנהגים דומים במגרב ובתימן. נ. סלושץ מציין כי בבו־זיין שבג׳בל־ע׳ריאן (לוב) היו ילדי הערבים נוהגים לזרוק אבנים על יהודים עוברי־אורח. הקנייתה של משנת הבוז בגיל כה רך לא נתייחדה לחבלי־מדבר בלבד גם לא היתה מכוונת נגד יהודים בלבד. מיסיונרים אנגליים שביקרו בירושלים ב־1839 כתבו לאמור:
בשעה שהתכופפנו מעל לחומה [של בריכת בית־חסדא] והָגינו בימים עברו התחילו כמה נערים מוסלמים לאסוף אבנים וליידותן בנו, תוך שהם צועקים: ״נצראני״ (נוצרים). התקרבנו לשער המסגד יותר מן המותר לרגליהם של נוצרים.
בפרס ובתימן ציינו זרים בתחילת המאה ה־20 את הדלתות הנמוכות שאילצו את הד׳ימים — השפלה נוספת! — להרכין ראש או להתכופף בכניסתם אל בתיהם. בצנעא היה הרובע היהודי שרוי בלילות בחשכה — בניגוד לשאר חלקי העיד — ולא היו אוספים בו אשפה. בבוכארה היה היהודי צריך לתלות סמרטוט על ביתו כדי להבדילו מבתי המוסלמים, שגם גבוהים היו יותר משל היהודים. יהודי בוכארה, שבתקופות מסוימות נאלצו ללבוש שחורים בלבד, הוצרכו להשתופף בחנויותיהם כדי שיראו לקוחותיהם המוסלמים רק את ראשם ולא את גופם, זכר למנהג המאה הי״ד בדמשק שבה היו מפתני חנויותיהם של יהודים ונוצרים נמוכים מגובה הרחוב. השערים הנעולים של שכונות הד׳ימים לא תמיד גוננו על יושביהן מפני שוד ואונס. בתימן היו בתיהם של יהודים דומים למבוך של תאים, שבו היו הנמלטים על נפשם יכולים להתחבא או לבלבל את רודפיהם. מתוך פנקסי־קורות יהודיים מן המגרב יכולים אנו לעמוד על מצוקתן של השכונות האלו כמו גם על האימה והפחד שפקדו את יושביהן, שתכופות נעשו קרבנות חסרי־מגן לשוד וטבח. המגבלות שנגזרו על תנועותיהם של הד׳ימים ומקומות־מגוריהם השתנו מתקופה לתקופה, מאיזור לאיזור. היו גם מקרים של גירוש והגלייה מכמה ערים וחבלים, אך הללו לא היו שכיחים.
اسرائيل بالعربية – اليهود في المغرب
لمتحف اليهودي في الدار البيضاء.. الوحيد في العالم العربي ومحافظته مسلمة
شاهد على التعايش بين اليهود والمسلمين في المغرب.. وأكثر زواره أميركيون وإنجليز
|
المتحف اليهودي الوحيد في العالم العربي تحتضنه مدينة الدار البيضاء، وقد يكون ذلك إشارة دالة على استمرار تعايش اليهود مع المسلمين في المغرب، وهذا يتجلى أيضا في وجود الملاحات (الأحياء اليهودية) والنوادي والمدارس، والمقابر اليهودية أيضا.في عام 1995 كان المتحف اليهودي باكورة أعمال مؤسسة التراث اليهودي المغربي، وهي مبادرة خاصة أطلقها مجلس الطائفة اليهودية في المغرب بدعم من الحكومة المغربية. وقامت المؤسسة بترميم وصيانة «البيعات»، أماكن الصلاة لدى اليهود، التي تتميز بطرازها التقليدي والمعماري مغربي، وتجميع التحف اليهودية داخل المغرب وخارجه. ومن مهام المؤسسة أيضا التعريف بالتراث اليهودي المغربي داخل المؤسسات التعليمية والتربوية والجامعات، وتنظيم معارض تعرف بتاريخ المغرب واليهود، إضافة إلى طباعة الكتب والمنشورات، وجمع تسجيلات حول ما أنجز من أفلام وثائقية عن اليهود، ووثائق، وخاصة الأغاني.
جرى الافتتاح الرسمي للمتحف عام 1997، وكان المبنى قبل ذلك دارا للأيتام اليهود في عام 1948. وكما سبقت الإشارة إلى ذلك فإن أهم ما يميزه عن باقي المتاحف كونه الوحيد من نوعه في العالم العربي، كما أن ما يميزه عن غيره أن محافظته المسلمة الوحيدة في العالم التي تدير متحفا يهوديا. وحتى المتاحف اليهودية الكبرى في أوروبا وأميركا وإسرائيل فجميعها تدار من قبل يهود. ويرأس المتحف حاليا بعد وفاة شمعون ليفي، عضو المكتب السياسي لحزب التقدم والاشتراكية (الشيوعي سابقا)، في ديسمبر (كانون الأول) 2011، جاك توليدانو.
وقالت زهور رحيحيل، محافظة المتحف، لـ«الشرق الأوسط»: «ليس لدي أدنى مشكلة في أن أخدم في التراث بصفة عامة سواء بالنسبة للتراث العربي الإسلامي أو التراث اليهودي المغربي أو الأمازيغي». وزادت قائلة «أن تكون في موقع للتعريف بالثقافة والحضارة فهو أمر جد صعب، ذلك أنه يتطلب جهدا وفيرا ونضالا ثقافيا». وعدت رحيحيل ذلك فرصة لها من أجل اكتشاف التراث والثقافة، مضيفة أنها عرفت العديد من الأشياء التي كانت تجهلها بفضل عملها في المتحف. وترى أن هناك العديد من القواسم المشتركة في ثقافة اليهود والمسلمين، مثل الختان والصوم وارتداء القفطان والحناء والمأكولات مثل الكسكس والطاجين، إلى غير ذلك من العادات والتقاليد. وأشارت رحيحيل إلى أن المتحف يزوره المغاربة والأجانب، ونفت زيارة اليهود الإسرائيليين له بسبب قلتهم، وقالت إنهم يزورون فقط عائلاتهم القاطنة في المغرب، ومقابر أقاربهم، مبرزة أن الأكثر زيارة للمتحف من الأجانب هم السياح الأميركيون والإنجليز.
يقع المتحف في أكبر مدينة في المغرب، كانت ولا تزال تضم أكبر تجمع لليهود بصفتها العاصمة الاقتصادية للبلاد، حيث شكلت مركز عمل معظمهم، رغم تقلص أعدادهم حيث أصبحوا لا يتجاوزون خمسة آلاف يهودي في جميع أنحاء المغرب، لكن 2000 منهم يعيشون في الدار البيضاء.
يذكر أن اليهود في المغرب كانوا موزعين على جميع المدن والأرياف والجبال، وكل المدن الكبيرة كانت لديها ملاحاتها مثل فاس ومكناس ومراكش والصويرة وطنجة وأصيلة وتطوان ووجدة والرباط وسلا وآسفي والدار البيضاء وأبي الجعد ووزان ودبدو، أما اليوم فلم يعد لهم حضور في معظم المدن.
وعزت رحيحيل أسباب تقلص اليهود في المغرب إلى سلسلة من الهجرات منذ نهاية عقد الثلاثينات من القرن الماضي، خاصة عند الإعلان عن تأسيس دولة إسرائيل سنة 1948، بينما ارتبطت باقي هجراتهم بالحروب العربية – الإسرائيلية.
ويحتوي المتحف الإثنوغرافي بعض مكونات التراث المغربي اليهودي المحلي. بالنسبة للأزياء والألبسة التقليدية مثلا، هناك بعض الفروقات البسيطة التي تهم القفطان والجلباب من حيث اللون وبعض الإضافات مثل العمامة السوداء. كما يعرض المتحف الحلي والمجوهرات وكل ما يتعلق بالعبادات والتقاليد الدينية المحلية لليهود المغاربة، ذلك أن التقليد اليهودي في المغرب يختلف كثيرا عن غيره في ألمانيا وأميركا ودول أخرى، بيد أن السياق الثقافي للحضارة المغربية كان له تأثير قوي على الممارسة الشعائرية والدينية لليهود. ومثال ذلك أن اللباس الذي يرتديه «سفر التوراة» ذو طراز مغربي مطرز بخيوط ذهبية تسمى في المغرب «الصقلي»، إذ بمجرد مشاهدته تعرف أنه لباس «التوراة المغربية»، كما أنه يحتوي على عمودين مزينين بطريقة مغربية، إضافة إلى «الكيسان»، أو ما يسمى بالقناديل أو المصابيح التي تضيء البيعات، تلك القناديل لا يمكن إيجاد مثيل لها في بلاد أخرى إلا إذا كان أصلها مغربيا، وهذا راجع بالأساس إلى تأثير الثقافة المغربية على اليهود.
يتوفر المتحف اليهودي أيضا على جميع تسجيلات المغنين اليهود وأعلام الطرب والغناء اليهودي في المغرب مثل سليم الهلالي وسامي المغربي وزهرة الفاسية وماكسيم كروتشي. وتوجد فيه مجموعة من الأفلام الوثائقية والأفلام السينمائية عن اليهود المغاربة، كما يحتوي على مجموعة من المخطوطات المغربية المكتوبة بالدارجة المغربية لكن بحروف عبرية، ويعتبر ذلك تقليدا عند كبار اليهود في المغرب.
وتتوافر في المتحف كتب قديمة جدا، مثل وثيقة عزوز كوهين، وهي الوحيدة في العالم وتوجد فقط في هذا المتحف، وقد كتبها تقريبا سنة 1933، وهي مكتوبة بالعربية المغربية بحروف عبرية.
يقدم المتحف اليهودي جولات ثقافية للزوار والطلاب، ويحتوي على مجموعة كبيرة من الصور، والمجوهرات التقليدية المغربية وفساتين الزفاف اليهودية من مناطق مغربية المختلفة.
«الشرق الأوسط» تجولت في المتحف وعاينت مقتنياته، وهو يحتوي على قاعة كبيرة تسمى «فضاء المعارض المؤقتة والدائمة»، حيث تنظم فيها المعارض حول الفن التشكيلي والصور والرسومات وكل ما هو خاص بالثقافة اليهودية المغربية أو المغرب، وقاعات أخرى تعرض فيها مجموعات متحفية خاصة بالديانة اليهودية ذات طراز محلي، حسب محافظة المتحف.
ومن بين المجموعات المتحفية التي توجد في المتحف اليهودي هناك سفر التوراة، وتسمى بـ«كابوجيم»، أي التفاحات التي تزين رؤوس سفر التوراة بطريقة مغربية، على خلاف تفاحات الطراز الألماني أو الأميركي أو البلغاري، لأن التفاحات ذات الطراز المغربي فيها تأثر بالهندسة المعمارية المغربية، وتشبه أحيانا كثيرة تصاميم صوامع المساجد المغربية. وأيضا الكيسان، وهي المصابيح أو القناديل في البيعات المغربية ويسمونها بـ«كيسان الشعيل»، لأن المصباح على شكل كأس توضع فيه فتيلة وزيت فيشعل ويضوي على خلاف اليهود الأوروبيين الذين يستعملون الشموع.
الدكانة أو قبة النوم، مصدرها ملاح فاس، ويتعلق الأمر بسرير مرتفع بعض الشيء يغلق بواسطة ستار ويطلق عليه بالدارجة المغربية لأهل فاس «الدكانة»، أما الجزء الأسفل فيسمى «الطارمة»، ويلاحظ أن ديكور إطار الدكانة من الخشب المنقوش، ذو لون أخضر. وهذا النوع من الإطارات كان سائدا في ملاح فاس طيلة القرنين الماضيين.
إلى جانب ذلك، هناك مقتنيات تعكس الحرف اليهودية. إذ كان الصناع اليهود يمارسون مهنا أخرى، مثل صناعة النحاس الأصفر التي يمتهنها «الصفارون»، وصناعة الخيوط، والنسيج مثل صناعة الألبسة الجاهزة، والموشاة والمزركشة الغالية التي يخيطها الخياطون، الذين يسمون بالعبرية بـ«الحياطيم»، وصناعة المشط لنفش الصوف، ويطلق على أهلها «القراشليين».
وتشهد وثائق أخرى على ممارسة يهود المغرب لمهن يدوية أخرى مثل صناعة «ابزيمات» الحزام، وتطريز السروج، والحدادة، كما كانوا يخرطون الخشب ونجارة العربات. وعلاوة على الخياطين كان هناك صناع القبعات أو الشاشيات والأحذية؛ أحذية للنساء تعرف بـ«الشربيل» مطرزة بالذهب أو الفضة. كما كان يوجد حرفيون في صناعة الحرير «تاحرارت» وتطريز الثياب وصناعة العقد والأحزمة.
هناك أيضا الصناعة الحرفية مثل الصياغ، ويطلق عليهم في النصوص العبرية اسم «صورفيم»، وبالعربية «الذهابين» على من يشتغل بالذهب. وكذلك يطلق اسم السكاكين أو الصياغين على من يشتغل بالفضة. وكانت صناعة خيط المعدن الثمين والأشغال المتنوعة التي تستعمل هذه المادة الأولية الثمينة من أكثر الصناعات اليهودية ازدهارا، وهذا ما تعنيه المصادر باللفظة العبرية العربية «مليخت اصقلي» (مهنة الصقلي). ويطلق على أرباب العمل والعمال الذين يمارسون هذه المهنة اسم «الصقليين».
ويبدو أن اليهود الأندلسيين نقلوا معهم هذه المهنة إلى المغرب. ولا يزال اسم كوهين الصقلي منتشرا في المغرب، ويعود أصل العائلات التي تحمله منذ قرون إلى اشبيلية. ويروي الرابي يوسف مساس أن الرابيين الذين يحملون هذا اللقب ورثوه عن أجدادهم، وأن الرواية الشفوية جعلت من أهل «كوهين الصقلي» ذرية الصناع الذين كانوا ينسجون بخيط الذهب ملابس الكاهن الأعظم. ومن المحتمل أنهم من اليهود الذين اعتنقوا الإسلام. وبالنسبة لتجارة الذهب، يمارس «الصرافون» هذه التجارة، وتطلق عليهم اللفظة العربية «الصرافون» أو اللفظة العبرية «الشولحنيم».
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים השבת של חנניה קדוש
גבריאל בן שמחון
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר
סיפורי אהבה מרוקאים
הוצאת הקיבוץ המאוחד
השבת של חנניה קדוש
באותו זמן היו בנמל המון אוניות, משאיות, ארגזים וליפטים ואנשים משונים שירדו מהספינות והיו מחפשים את המדינה, כל אחד עם המזוודה שלו, זה עם ברט וזה עם קסקט, זה עם ג׳לאבה וזה בחליפה ישנה, עם מבולבל מגיע לארץ ולא יודע איפה היא ואיך היא נראית, האם היא כמו סיפורי התנ״ך, המשנה, או דומה יותר לתיאורי המסעות של החסידים לארץ הקודש? שמות משונים נשמעו באוויר: נתניה, רעננה, כפר סבא, בית עולים, שער עליה, אל מורינה היה אחד השמות האלה שעברו מפה לאוזן, כי שם גרנו אנחנו ואבי שהגיע לא הרבה קודם עם מזוודה ושטיח כבר התאקלם, ילדיו הלכו לבית ספר ואשתו עבדה בנמל, והוא מוכן לתת עצה לכל מי שבא, לשמש מורה דרך ודוגמה, הנה באתי עם מזוודה ושטיח ותראה מה יש לי, בהתחלה הגיעו אלינו רק קרובים ושכנים, אחר כך יוצאי העיר ומאוחר יותר סתם עולים מכל הארץ, שעשו את הבית שלנו בית עולים, חנניה קדוש היה אחד מאלה, שהגיע אלינו עם אשתו ישר מהאוניה. בכפר שלו נחשב עשיר, עם הרבה אתונות שהביאו דברי מזון לעמדות הרחוקות ביותר של הצבא הצרפתי בהרי האטלאם ובסהרה. לכן היינו גאים לראות אותו ואת אשתו ישנים על המיטות שלנו, יושבים ליד השולחן שלנו, ואוכלים בהנאה את האוכל שלנו. כמה שנים אחרי שעזבנו את מרוקו התחילו שם מהומות, צרפתים נורו, והיהודים המפוחדים מיהרו לארוז ולעלות כשהם משאירים אחריהם את כל הרכוש, ומכל האתונות, השדות, הגנים, הזיתים, והכבשים לא יכלו חנניה קדוש ואשתו להביא אלא ליפט אחד שבו שמו את כל היקר להם. הרבה זמן חיכו בחיפה לליפט הזה, כל יום אחרי הלימודים אני הולך לנמל עם חנניה ואשתו לשאול את הפקידים, לתרגם לו ולדבר במקומו. כאילו שהחיים שלו תלויים בליפט הזה, כשיבוא תבוא הגאולה, מה יש בתוך הליפט ידעו רק הוא ואשתו. כשהביא הדוור את מכתב הבשורה שהמטען הגיע ונמצא במחסני הנמל, אורו עיניו של חנניה קדוש, אבל כשהגענו לנמל כבה האור, כי פקיד הנמל אמר לו שהוא לא יקבל את הליפט עד שישלם דמי הובלה שלא היו לו, והוא לא ידע מה לעשות. שם, במרקש, אמרו לו לארוז מהר, האוניה מחכה, הוא לא צריך להסתכל בכלל אחורה, ופה דורשים ממנו תשלום ואין לו. הפקידים שולחים אותנו הלוך ושוב, מאחד לשני, אבל כלום לא עוזר, התרוצצנו בכל הארץ עד שהצלחנו להשיג הלוואה מקרובים, כשהיגענו לנמל עם דמי ההובלה, דרשו הפקידים גם דמי אחסנה ונאלצנו להתחיל את הריצה מחדש, כשהגענו עם דמי האחסנה, ביקש המנהל גם מכס, אבל מכם על מה? שאל הדוד חנניה קדוש, שאיבד את הסבלנות. על מה שיש שם, הראה הפקיד על הניירות. שבת! צעק הדוד בכל הכוח, שבת! זה מה שיש שם! סליחה? שאל הפקיד. שבת! שבת מלכתא! זה מה שהבאתי בליפט שלי. מה זאת אומרת? התפלא הפקיד, מה שאתה שומע! שבת זה כל מה שנשאר לי מכל הרכוש שלי! זה כל מה שיש לי בליפט הליפט מלא שבת?
עיקם הפקיד את פניו, שבת, שבת, חזר הדוד חנניה, תפתח ותראה. המנהל לקח איתו כמה פקידים והוליך אותנו למחסן גדול, מלא ארגזי עולים. קרא לכמה פועלים שפירקו את קיר החזית ולעינינו התגלה מראה מרהיב, הילת אור גדולה ובתוכה חדר נפלא ביופיו, קירות פסיפס בכחול וסגול, דלתות עץ מגולפות, קשתות גבם, עמודי שיש אדום, שטיח מצויר ומקושט, שולחן מכוסה מפה לבנה ערוך לתפארת נשאר רק להדליק את הנרות בפמוטים, למזוג את היין בגביעים ולקדש.
הפקידים והעובדים פערו פה, המנהל נכנם פנימה כמו שנכנסים לארמון מלכים, התיישב על אחד הכיסאות, הרים כוס קריסטל ובחן אותה לאור ההילה, אחר כך הרים את בקבוק היין וכמעט מזג לעצמו, העביר אצבע על הצלחות ועל חלקי הסרוויס היקרים, על פמוטי הכסף, ונשא עיניים מתפלאות לנברשת הבדולח, האם ישתכנע? אני שואל בלי קול, האם ירחם על השבת?
זמן לא רב קודם לכן הגיע אלינו עולה ממרקש, בנימין עולייל, במקום כל השדות והבתים והזיתים שלו הוא הביא ליפט מלא זעפרן, זעפרן זה תבלין יקר כמעט כמו זהב ושמים אותו בכל תבשיל, לא צריך הרבה, מספיק חוט דק בגודל שערה לתת צבע וטעם בבקבוק מים שלם ולא צריך יותר משתי כפות מים בשביל קוסקוס, והוא הביא ליפט מלא זעפרן! אז נכון יש לך זעפרן לקוסקוס אבל אין לך קוסקוס לזעפרן, בשביל זה צריך להוסיף בשר ועצמות ושקדים והמון ירקות ותבלינים ושמן זית ופטרוזיליה וקוסברה ולמי יש? וחוץ מכמה חנויות של ערבים בחיפה, עכו ויפו, רוב החנויות לא ידעו מה זה זעפרן, הסתובבנו במעברות, בתענכים ובלכיש, בכל מיני ישובי עולים, מנסים למכור זעפרן, אבל לאנשים אין כסף לקנות, בכל הארץ הצלחנו למכור אולי מאה גרם וליפט מלא מחכה בנמל וצריך לשלם על כל לילה, ושיבוא מיד לקחת אותו, אם לא הוא ישלם גם רבית ורבית דרבית והילד מנסה לתרגם ולהסביר, שהאיש השקיע את כל הרכוש שלו בזעפרן וזה שווה המון, אבל פה לא יודעים מה זה. אז מה אני אשם לך, אומר לו מנהל הנמל. זה מה שהיה להביא, עונה בנימין עולייל, האנשים שם לא יכלו לשלם לי בכסף. מה להביא? כבשים? זיתים? זעפרן יקר ולא תופש מקום! אז קח אותו הביתה, אומר לו המנהל, איפה אשים אותו? אם לא תיקח, תשלם דמי אחסנה. קח אותו אתה, אומר הילד למנהל במקום הדוד בנימין, אני לא צריך זעפרן, אומר המנהל. קח אותו חינם, ממשיך הילד להתווכח. בשביל מה? תן מתנות לעובדי הנמל. הם לא אוכלים זעפרן. יאכלו קוסקוס. הם אוכלים צימס. שינסו עם זעפרן, אומר הילד, זעפרן זה יופי של תבלין, יותר טוב מכמון, מקינמון… ואם אתה לא רוצה תזרוק את זה לים… ובוקר אחד כשהביטו תושבי הכרמל מהמרפסות למפרץ ראו את הים הכחול צבוע צהוב עד האופק ורק מעטים ידעו שזה הזעפרן של בנימין עולייל…
עכשיו התעורר המנהל, הסתכל בחנניה וקבע: אלפיים! מה? לא הבין דוד חנניה קדוש את משמעות המספר והילד מתרגם: אלפיים לירות מכס. מכם על השבת? שבת בשבילך, סחורה בשבילי. אני משלם על הובלת השבת, בסדר, על השמירה בסדר, מכס בשום אופן לא! במדינת היהודים מכס על הכנסת שבת? אך שום דבר לא עזר והאיש ואשתו התיישבו ליד השולחן ופצחו בשירי שבת, אזמר בשבחיך… בר יוחאי… המון שירים הם שרו ולא היו מפסיקים אילולא המנהל שאיים, שאם לא יפסיקו ישלמו גם שכר דירה על השהייה בתוך הליפט, לכן נאלצנו לחזור הביתה בלי השבת, בבית התחיל חנניה לתלות על הקירות סוגי קמיעות, מחרוזות, תליונים ושלטים, אבל זה לא שינה את המצב. אחרי איזה זמן הציע הילד לכתוב לבן גוריון. הוא בטח יבין. וכך ישבתי וכתבתי את המכתב הראשון שלי לבן גוריון בשפה העברית שהבאתי משם: לכבוד משיח צדקנו, אוהב עמו ופאר לאומו, עמוד התווך, גפן פוריה, מנורה בעלת שבעה קנים, עמוד האש והענן, יכין ובועז, ירום הודו ותגדל תפארתו, כבוד ר׳ דוד בן גוריון… והמשכתי לתאר את העוול שנעשה בעיכוב השבת במחסני הנמל וביקשתי ממעלת כבודו ראש הממשלה ואבן הפינה להורות לאיש אשר על המכס להחזיר את אבן החן לפדות אותה משביה מבלי התעמר באיש, כי אין לו פרוטה לפורטה וסיימתי במילים: הנני עבדו בן אמתו ועושה דברו וכל אשר יורנו נעשה ונשמע ובטוחים אנו כי ישמע תפילתנו כתפילת יונה ממעי הלויתן ואחרי שקראתי באזני הדוד, מסרתי לו לחתום והוא סילסל חתימתו בכתב רש״י בתחתית המכתב בצורת ספינה ששטה על הגלים ועליה דגל מתנפנף ברוח. חכינו כמה שבועות במתח, ער שיום אחד שמענו דפיקה בדלת, עגלה עם שני סוסים עמדה ליד השער ועליה הליפט והשבת בתוכו, הסבלים עמדו ופירקו אותו במנופי ברזל והיו מכניסים את השבת לבית שלנו חלקים חלקים, השטיחים והנברשת, השולחן וכל אשר עליו, נוגה אור מלווה כל חלק וחלק ואנחנו עומדים עם הדוד חנניה ואשתו כשושבינים ליד השער, מורים לסבלים מה לקחת ואיפה להניח, והבית בפנים משנה לאט לאט צבע וצורה והופך מבית ריק עם רהיטי סוכנות דלים לארמון מלכים והיתה זאת השבת היפה ביותר שהיתה לנו בארץ ישראל.
המשך….
דמנאת העיר-א. בשן
2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן
חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.
נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1894.
בדיווח החדש של כל ישראל חברים ב – 1884 פורסמו הפרטים הבאים.
יהודי העיר דמנאת, עיר השוכנת בקרבת קזבלנקה מהווים זמן מה מטרה ליחס אכזרי ביותר מצד מושל עיר זאת. בתקווה לשפר את גורלה, שלחה הקהילה משלחת לטנג'יר, כדי להציג בפני הוד מלכותו הסולטאן או בפני אחד משריו, את המצב לאמיתו.
המשלחת יצאה בחשאי בחשכת הלילה מחשש שמא תתגלה, וחבריה ייאסרו על ידי המושל. מאז צאתה של המשלחת הגביר המושל את אכזריותו כלפי היהודים האומללים של דמנאת.
הרב הראשי של העיר, איש בא בימים, נחשף במשך יממה, כבול וגלוי ראש לשמש היוקדת כעונש על שסירב לחבר כתב הגנה שקרי לטובת המושל.
בני משפחותיהם של חברי המשלחת סובלים. כך מספרים, מיחס ברברי ביותר. משלחתה של קהילת דמנאת נמצאת כבר חודשיים בטנג'יר. היא דיווחה על היחס הקשה כלפיה לנציגי המעצמות, באמצעות מכתב שתוכנו פורסם בכתב העת Reveil du Maroc ב – 24 בספטמבר, וזה תוכנו :
רבותי ואחינו היקרים.
אנו החתומים מטה, יהודים מדמנאת, מרשים לעצמנו להסב את תשומת לבכם לרדיפות אשר מושל עירנו בשם קאיד ג'ילאלי רודף אותנו כבר זמן רב, ואשר מעשיו מהרודניים והברבריים גרמו לנו ייאוש קודר, עד שאנו מקנאים בגורלן של בהמות.
הנה הפרטים על היחס של הפקידים כלפינו :
1 – כל יהודי דמנאת מחויבים לשרת את המושל ואת פמלייתו ללא כל תמורה. הגברים נאלצים לטאטא את האורוות ומקומות מזוהמים כדוגמתן. החיילים המופקדים לפקח על שירות זה, מכים את העובדים באלות מדי פעם בפעם. את שכרם של החיילים עלינו לשלם. נשותינו נאלצות לעבוד במשקי בית ונתונות ליחס דומה כנ"ל.
2 – אנו חייבים לספק מצרכי מזון וריהוט לביתו של המושל. וכאשר הוא משלם תמורת הסחורה לאחר זמן רב, מפחית את התשלום לרבע או למחצית מערכה של האספקה.
3 – מסים המוטלים על בהמותינו ועל סחורותינו גבוהים פי חמישה או שישה מאלה הנהוגים בערי מרוקו האחרות.
4 – מושל עירנו נתן את הכפר תמסית Tasemit הנמצא בתחום שיפוטו, לאחד ממקורביו תמורת 4.000 פראנקים. בכפר הזה מתגוררות כעשרים משפחות יהודיות. המושל החדש של הכפר שדד מהיהודים את כל רכושם.
5 – כאשר המושל רוצה למכור את תוצרת חוותיו, הוא מאלץ אותנו לקנותה במחיר כפול מערכה.
6 – כל בעלי המלאכה חייבים לעבוד למען המושל ללא כל תשלום.
7 – אנו חייבים לקבל כל מטבע מזויף שיבוא לידיו של גובה המסים.
8 – מיטותינו ורהיטינו חייבים לעמוד לרשות המושל בכל עת, והוא אכן משתמש בהן תדיר. הוא לוקח את בהמות המשא שלנו, וכל זאת ללא תמורה.
9 – המושל מאלץ אותנו לעבוד אצלו בימי שבת וחג, ימים המקודשים למנוחה לפי דתנו. כל המנסה להתחמק מהטרדות אלה, מוכה ומושלך לכלא כשהוא כבול בכבלי ברזל.
הסעיפים שדווחו על ידי כל ישראל חברים, מצויים גם בתיק אחר. בעקבות פניות של הקונסולים הזרים במרוקו, ביטל הסולטאן את ההגבלות שחלו על היהודים בעבר.
המשך…..
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון
תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת
זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.
הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקידם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.
מראה עיניים
באחד הלילות קם כמנהגו הרב חיים פינטו, כדי לעסוק בתורה. בני הבית ידעו על כך, ולא הפריעו לאביהם בזמן הלימוד.
והנה, באחד הלילות נכנסה בתו מזל לחדר, בגלל צורך כלשהו. כשהיתה בפנים ראתה, כי אביה יושב ולומד תורה עם אדם נוסף. כשראה הרב כי בתו בחדר, נזעק ממקומו וצעק: ״בתי בתי, מדוע נכנסת ללא רשות לחדר? אוי לנו ואבוי לנו, כי האיש שאותו ראית אינו אלא אליהו הנביא, ולא היית ראוייה להיות נוכחת במחזה הזה ולראות אותו. ובגלל זה נגזרה הגזירה, שהעיניים הללו, שראו מראה אסור – יתעוורו, או שעלייך למות, חס וחלילה״.
הבת ההמומה נאלמה דום, רועדת מאימה ופחד. אבל, כרחם אב על בניו התפלל הרב על בתו היקרה וביקש רחמים עליה, שלא תתעוור לפני חתונתה. אחר כך סיפר זאת לבתו, והיא, שהיתה צדקת גדולה, קיבלה עליה באהבה את הדין ושמה את מבטחה בהי.
חלפו הימים. באחת השנים הגיע לעיר אורח, נכדו של רבי כליפא מלכה. כשהגיע לעיר, היה הנכד מתאכסן בבית הרב פינטו. נתקלו עיניו של האורח בבת הרב, וראה את צניעותה וצדיקותה, כבת לשושלת ונצר לצדיקים ורבנים גדולים. הוא החליט לבקש ממנו את ידה של בתו, ולשאתה לאשה. אבל, ככל שביקש והפציר לא ניאות הרב להיעתר לבקשתו, ולא נימק מה הסיבה לסירובו. חזר הנכד לעירו, מדוכא ושבור ברוחו. הוא אף התחיל לחשוש, שמא מצא הרב פסול בו, ואולי אין הוא ראוי לשאת את בתו הצדקת.
והנה, באחד הלילות, הופיע בחלומו של הרב פינטו סבו של אותו צעיר, הרב כליפא מלכה זי״ע. ״ אני שלחתי אליך את נכדי״, אמר הרב מלכה לרב פינטו. ״ שלחתי אותו אליך שמח וטוב לב, והנה חזר הוא ממך אלי עצוב ונכה רוח״.
השיב לו הרב בחלומו: ״כבודו בוודאי יודע, שעל בתי מזל נגזרה הגזירה כי תתעוור בשתי עיניה, על שראתה גילוי אליהו. משום כך סירבתי להשיאה לנכדך היקר״. ״הסר דאגה מליבך״, ענה לו הרב מלכה. ״נכדי יקבל עליו את הדין, יהיה אשר יהיה״. למחרת שלח הרב פינטו הזמנה לנכדו של הרב מלכה, רבי אהרון מלול. כשהגיע אליו סיפר לו את הגורל המר הצפוי לבתו, לאחר שתינשא. משום כך, הסביר לו, סירב עד כה לתת לו את בתו לאשה. רבי אהרן מלול לא נרתע. ״אני מוכן להתחתן עם בתך. זכות גדולה שכזו לא מצויה בכל יום״, אמר.
לא עברו ימים מרובים והשניים באו בברית הנישואין. אולם, רוע גזר הדין נקרע והתבטל, בזכות תמימותם וצדקתם של בני הזוג הצעיר, והודות לזכות אבות, שעמדה להם. ושניהם האריכו ימים, וראו בנים ובנות. וכשהגיע זמנם להיפטר מהעולם נפטרו שניהם בשבוע אחד, ונקברו בסמוך בבית הקברות הישן בעיר מוגאדור.
משפט צדק
אחד מעשירי העיר סווירה מכר דירה בעיר לאחד היהודים. סיכמו מה שסיכמו ושילם הקונה מה ששילם, ונכנס לדירה. אולם, לאחר שנכנס הדייר לדירתו החדשה קרע המוכר צוהר בקיר דירתו, המשקיפה לעבר דירת הקונה. כל בקשותיו ותחנוניו של הקונה לעשיר, כי יסתום את החלון כפי שהיה כדי לשמור על פרטיותו וצניעותו – לא הועילו. משכלו כל הקיצין תבע הקונה את המוכר העשיר לדין תורה לפני הרב חיים פינטו.
משהגיע יום הדין התייצבו שניהם אצל הרב, ושטחו בפניו את טענותיהם. הרב השתכנע כי הצדק עם הקונה, מכיוון שהחלון החדש גורם לו ל״היזק ראייה״, ופסק כי על העשיר לסתום את החלון ולהשיב את המצב לקדמותו.
שמע העשיר, ופניו חפו. הוא נעלב מכך, שהרב קיבל את עמדת הקונה ומכך שהוא עצמו יצא חייב בדין. הוא קיבל אומנם את הדיו, כמצווה, אך בחמת זעמו הלך וכתב שטר מזוייף, שלפיו חייב לו הקונה סכום גדול של כסף, והחביא את השטר לימים אחרים.
לאחר מספר שנים נולד לקונה הדירה בן. הפרוטה לא היתה מצוייה באותה שעה בכיסו, ולא ידע מהיכן ישיג את צורכי סעודת המצווה שלאחר הברית. גם רהיטים לא היו לו בביתו, כדי לארח את המוזמנים. הסתובב האיש ופניו נפולות, תוהה מאיין יבוא עזרו. יצא אל השוק, ובכיסו שני ריאלים בלבד. לא היה בקומץ זה כדי להשביע את הארי, ולקנות את צרכי הסעודה.
בעוד הוא מסתובב עגום ומדוכדך והנה עוברת מולו אשה מקומית עם חמורה, העמוס עשב ריחני. קנה ממנה העני את כל העשב שהיה על חמורה, בשני הריאלים שהיו בכיסו. אחר כך חזר האיש לביתו, עם העשב שזה עתה רכש.
באותה שעה היה בבית אחיו. זה ראה את העשב, וידע כי אחיו עשה עיסקה טובה: שוויו של עשב זה היה פי כמה וכמה מהמחיר, שאותו שילם האח. מייד לקח האח את העשב, רץ אל שוק הבשמים ומכר אותו שם בדמים מרובים. אחר כך מיהר לשוב לבית אחיו והכסף צרור בידו, ומייד רץ אבי הבן ורכש בכסף זה את צרכי הסעודה. הכסף היה די והותר, ועוד נשאר לו סכום נכבד שבעזרתו פתח עסק. הצליח הקב״ה את דרכו, והוא הלך מחיל אל חיל והפך לאחד הסוחרים הגדולים והעשירים בעיר.
שכנו העשיר עקב כל העת אחרי שכנו העני, שעלה לגדולה. כשראה שהפרוטה מצוייה בכיסו החליט כי הגיעה הזמן לפרוע את השטר המזוייף. הוציא העשיר את השטר ממקום המחבוא, והגיע איתו אל בית הרב פינטו, לתבוע את שכנו. השכן ההמום השיב לרב, כי אין הוא יודע על מה מדובר: מעולם לא לווה כספים אצל שכנו, ולמעט רכישת הדירה -לא היה לו איתו שום עסק או משא ומתן. חשב הרב פינטו: זה טוען כי לא היו דברים מעולם, וזה מציג לעומתו שטר. ״שובו למחרת״, אמר לשניים, ״ואז אפסוק״.
למחרת הגיעו השניים. העשיר בשלו – הציג את השטר, ושכנו כופר בכל. ״תן לי את השטר״, אמר הרב לעשיר הזייפן. ״אני אבדוק את כשרותו בתוך ארון הקודש. והיה, אם מחר יופיעו על השטר נקודות – נכונים דבריך, ואם חלק יהיה – נכונים דברי שכנך״.
וכך היה. הניח הרב את השטר בארון הקודש למשמרת. למחרת, כשהתייצבו שני בעלי הדין, הוציא הרב את השטר והראה להם: חלק.
״לבן הוא – טהור הוא״, אמר הרב לזייפן, כשהוא מתכוון בדבריו לשכנו. ״טהור האיש, ואמת דיבר. ואתה, הרשע, שוב מדרכך הרעה והתוודה על חטאתך״.
הודה העשיר על חטאו בפנים נפולות, ומאז לא ניסה יותר להטריד את שכנו.
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
אורה של ירושלים
פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה
מרן הרב שלום משאש זצוק"ל
רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו
אבידתו ואבדת רבו אבידת רבו קודמת
ומה שיש להתפעל, שאעפ״י שהיה לרבנו כתבים רבים שעדיין לא יצאו לאור משל חידושיו הפרטיים, בכ׳׳ז העדיף להשקיע את כוחו ואת כספו בהוצאת ספרי הקדמונים, וגם כשהגיע קרוב לשנתו התשעים עמל והוציא לאור לאחר עמל ויגיעה, את השו׳׳ת עדות ביעקב, ועשה זאת רבנו מפני שפחד שלאחר פטירתו לא ייחסו כבוד לכתבים האלו, וישכחום ואז ירד לטמיון כל עמלו שעמל בסידור ובהגהה. גם הספריה הספרדית ׳בני יששכר׳ בירושלים, וגם מכון אורות יהדות המגרב שבעיר לוד, מכון ׳מלכי רבנן׳ שבעיר אשדוד, ועוד מכונים שהוציאו ספרים רבים מכתבי רבותינו, זכו לתמיכתו ולעידודו החם, ועשה זאת רבנו כיון שידע את חשיבות הפצת ספריהם של צדיקים שאין להם פתחון פה אצל הלומדים, וגם הרגיש רבנו במכונים אלו המשך למפעלו דובש״י. והיה רבנו מחזקם ומעודדם בכל הזדמנות על ענין הדפסת ספרי רבותינו הקדמונים. ובהיות והיה חש בכל רמ״ח אבריו כמה עמל דורש הוצאת כל ספר, לכן בכנסים שהיו עורכים ראשי הארגונים הנ״ל היה רבנו נואם נאום חוצב להבות אש מקירות ליבו בשבח הארגונים, וקורא לכל הציבור לסייע להם בתמיכה הגונה חודשית קבועה, והיה אומר שלהדפיס ספר של חידושי תורה שהוא כאבן שאין לה הופכין ואין לו דורש מצותו גדולה מכתיבת ס׳׳ת, ושזה חובת השעה, והזריז נשכר, כי כל יום שמתאחרים העש מכלה יותר ויותר, ודבר זה בכלל מעוות לא יוכל לתקון, ושמח רבנו שמחה גדולה בפעולותיהם של הארגונים הנז׳.
מספר ראש מכון ׳אורות יהדות המגרב׳ רבי משה עאמר שליט״א על הזמן שרבנו עדיין היה במרוקו, נזדמן לו הספר תורות אמת שהוא הספר הראשון שהוציא רבנו לאור מכתבי היד, וקרא שם את הקדמתו של רבנו על הכאב הגדול שהתחולל בקרבו, כשהיה רואה את כתבי הרבנים הולכים ואובדים, הפנים הדברים, ומאותו הזמן לא מש רעיון זה מנגד עיניו, והתפלל מתי תבוא מצוה זו לידי וגם אנכי אקיימנה, להוציא כתבים שאין להם גואל, ובס״ד מכון זה הוציא עשרות ספרים, חוברות, ארגון כנסים, וכוי, והכל מכוחו של רבנו. ולאחר שנגה אורו של רבנו בא׳׳י הוסיף המכון לשאוב מרבנו הרבה חיזוקים. מייסד מכון אוצרות המגרב ביום עיון מפואר שערך לכבודו במלאת שנה לפטירתו בחוברת שיצאה ע״י המכון לכבוד המעמד כותב ר׳ מאיר: על כן ראינו חובה לעצמנו לארגן יום עיון מכובד זה ולהדגיש את תרומתו למפעלינו בבחינת ״שלנו ושלכם שלו הוא׳׳ מי יתן לנו תמורתו.
המלצת רכנו למכון אוצרות המגרב
בזה אני מחזק את ידיו של הרב מאיר אביטכול שליט״א. נשיא וראש של ׳מוסדות המגרב,. מיסודה של הספריה הספרדית. מכון כני יששכר ירושלים. שזה שנים הרבה שהוא עובד להפיץ את תורתם של חכמי מרוקו. וראוי ונכון לכל בית כנסת מרוקאי. ולכל בית מדרש מרוקאי. שיקימו אצלם ספריה של רבותינו נ״ן(נוחי נפש) וזכותם תהיה מגן וצינה בעדם ובעד כל אשר להם. אמן.
החונה פה ירושלים ת״ו ט׳ אלול תשנ״ח ע״ה שלום משאש
מכתב ברכה והמלאה למכון ״אורות יהדות המגרב״ מרבנו זצ״ל
שבעתי עונג ורצון רב, ביודעי נאמנה, פי נתייסדה עמותה בשם ״אורות יהדות המגרב״ שיש כה כמה מטרות טוכות, העומדים ברומו של עולם ועולה על כולם, הדפסת כתכי יד אבותינו ורבותינו הקדושים נ׳ן, (נוחי נפש) אשר בדם נפשם עמלו וטרחו בתורה יומם ולילה, בלי חשמל, בלי משרד, מתוך דוחק גדול בכל הענינים, והניחו אחריהם כמה ספרים קדושים, מאירים ומזהירים, שאלות וחשובות בהלכה, פירושים על התורה והתנ"ך, הסטורייה, מחשבה, והכל נשאר מונח אחריהם למאכולת העש,
וכמה מהם ספו תמו לא נשאר להם זכר לרוב השנים.
אמנם לזה עמד איש חכם דגול וחריף, חכם גדול ומשכיל, ובעל רגש גדול, הלא הוא הרב הנכבד כמוה״ר רבי משה עאמר שליט״א אשר דמו בנפשו הוא, להציל שארית הפליטה מכתבי יד הנ״ל. וכבר פעל ועשה לבדו במקצוע זה כל מה שיכל, אך לפי רוב העבודה הנשארת עמד וייסד עמותה יקרה מנבחרי העם, כלולה מהרבה ערים מארץ הקודש, כדי שכל אחד יביא תרומת עבודתו השייכת לו, הן בגיוס הכסף, הן בסידור הספרים ועוד, אנשים יקרים מספירים, ובראשם עומד לנס הרב הנזכר לעיל,
אשר עינו הפקוחה שולטת על כל הענינים, וככר זכה לקבל מקום בנוי בעיר לוד, שיהיה בו מקום לעבודות העמותה, וברור אצלי שהדבר יתהלך למשרים, ויצאו ממנו אורות גדולים כשמו כן הוא, זיכוי הרכים מאיו כמוהו, וזה חשוב יותר מכתיבת ספר
תורה כמו שכתוב בפוסקים. ולכן אני פונה לאחינו בני ישראל ובפרט לבני עדתינו הבאים מארחות המערב, לפתוח יד נדיבה, בעין טובה ובמדה גדושה, לקיום וטובת המפעל הנז' אשר הוא באמת יקר המציאות, ולחיבת הדבר נענתי להם להיות נשיא הכבוד להיותי גם אני בעל רגש גדול במקצוע זה, וכבר עבדתי בזה בהיותי במרוקו והדפסתי כמה ספרים כתבי יד, אשר
משמשים יד ימין לכל בתי הדין. ואני מכרך ברכה חמה לכל העוזרים והתומכים במצווה זו, שזכות הרבנים המחברים תעמוד עימם, ויזכו לבני סמיכי וחיי אריכי, ומזוני רויחי, בזכות התורה הקדושה, עץ חיים היא למחזיקים כה ותומכיה מאושר החו״פ בירושלים עיה״ק כחודש חשוון שנת התש״ן לפ״ק שלום משאש ס״ס הרב הראשי וראב״ ירושלים
ד"ר דן מנור – מאמרים
מנחת יהודה, לר׳ יהודה בן עטר — נוסחים ועיונים
דן מנור
לנוכח השינויים האלה בין כתב־היד לדפוס, מתעוררת שאלה: היש לראות באחד מהם נוסח מתוקן בידי המחבר, או בידי המעתיק? ואם כן, איזה מהם הוא הנוסח המקורי? על שאלה זו אין תשובה ודאית וכל שייאמר כאן יהיה בגדר השערה, בהנחה שאין מדובר בשני מחברים שונים — הנחה שאינה סבירה כלל 
בנסיבות שלפנינו. תחילה יש לשלול השערה, שהשינויים שבין שני הנוסחים יסודם בהעתקה. אין להעלות על הדעת, שהמעתיק ינהג בחירות גמורה עד כדי הוספת מאמרים ארוכים מדעתו (בנוסח כתה׳׳י) או יוסיף ניסוחים חדשים (בנוסח שבדפוס), במיוחד לאור העובדה, ששתי ההעתקות נעשו עוד בחיי המחבר, שחי עד שנת תצ״ג, וההעתקות נעשו בשנות תמ״ח, תע׳׳ה. נוסיף לכך עוד שלושה נימוקים: השינויים במישור האידיאי בין שני הנוסחים קיימים רק בפתיחות לפרשיות, ואילו הרובד הפרשני בכל פרשה זהה לחלוטין, בתוכן ובסגנון, בשני הנוסחים. הפירוש החל מפרשת תזריע בספר ויקרא עד סוף ספר דברים זהה בשני הנוסחים, לרבות הפתיחות לפרשיות. מעתיקי שני הנוסחים מייחסים בבירור את החיבור לר׳ יהודה בן עטר ומכריזים על עצמם כמעתיקים בלבד, לא כמגיהים או כמתקנים. כל זה מאשר כמעט בודאות את ההנחה, ששני הנוסחים הם מאת המחבר, והשאלה היא איזה מהם הוא הקדום.
לכאורה אפשר לקבוע, שנוסח הדפוס הוא הקדום משום שיצא מידי המחבר בשנת ה־29 לחייו והועתק כ־26 שנים לפני העתקת הנוסח של כתב־היד, ואילו נוסח כתב־ היד נתחבר מאוחר יותר כמהדורה מורחבת של הנוסח שבדפוס. אולם השוואת שני הנוסחים מלמדת, שהנוסח שבדפוס משוכלל יותר הן בעריכתו והן בסגנונו, והדעת נותנת שהנוסח המשוכלל יותר הוא גם המאוחר. אין זה מן הנמנע אפוא שנוסח כתב־ היד הוא מימי עלומיו של המחבר וזכה לעריכה מחודשת ולעיבוד משוכלל בידי המחבר עצמו. בנוסח השני, זה שבדפוס, הושמט כל מה שנראה מיותר למחבר, במקום המבואות הארוכים, בעלי אופי דרשני, הובאו הקדמות קצרות ברוח הספרות הפילוסופית, שאליה המחבר מגלה זיקה. יש לשער עוד, שלפני עריכה מחודשת זו הופץ הנוסח המקורי בקרב חוגים אחדים, מה שמנע את גניזתו בידי המחבר, וכך גם הגיע לידי המעתיק של שנת תע׳׳ה. ואילו הרב יעב׳׳ץ, שהיה מידידי המחבר וממקורביו, מצא עניין דווקא בנוסח המשוכלל, שנכתב בשנת תמ״ד, והזדרז להעתיקו עוד בשנת תמ״ח.
ברם דברים המובאים בשם ר׳ יהודה בן עטר, בחיבור ׳מאור ושמש׳ מאת ר׳ יהודה קוריאט, שהוא גם כן פירוש על התורה, מעוררים בעיה נוספת לגבי שני הנוסחים של ׳מנחת יהודה׳. כותב ר׳ יהודה קוריאט:
יסוד הבניני הוא גדול אדוננו מז״ה סבא דמשפטים איש אלהים קדוש הוא האשל הגדול בוצינא דנהורא חסידא קדישא מוהר׳׳ר יהודה בן עטר זצוק״ל [זכר צדיק וקדוש לברכה] זי״ע [זכותו יגן עלינו] חידושי תורה שהעתקתי מספרו הבהיר מנחת יהודה הם הרהיבוני ועוד זאת יתירה הוספתי עליהם ב׳ ג׳ גרגירים ממה שלמדתי
אכן ר׳׳י קוריאט מביא בכמה מקומות בחיבורו פירושים בשם מוהריב״ע, אבל הבדיקה מראה, ששום פירוש מן הפירושים האלה אינו מצוי באף לא אחד משני הנוסחים של ׳מנחת יהודה׳. אין לשער שקוריאט השתבש כאן כמקרה של שני יוסף בן שמעון, שכן בדברי הפתיחה שלו נאמר בפירוש, שלפניו היה מונח ׳מנחת יהודה׳ לר׳ יהודה בן עטר. יתר־על־כן, כל פירוש המובא ב׳מאור ושמש׳ בשם ר׳ יהודה בן עטר חתום בכינוי מוהריב״ע, ולא נודע איש אחר בין חכמי מארוקו בכינוי זה זולת ר׳ יהודה בן עטר בעל ׳מנחת יהודה׳. גם אין להניח שקוריאט העתיק את הדברים בטעות מחיבור אחר, שהרי מדובר כאן במובאות מרובות ואין זה סביר שלא חש בטעותו לאורך כל הדרך.
המשך…..
תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג
נשמח בשמש כשתזרח — כשמחת הד'מי בשבתו.
נראה, שכניעתם המהירה של מושלי הערים הללו היא הסיבה העיקרית למה לא עשו פומבי רב לכיבוש תוניסיה הדרומית וכל השטחים מזרחה לארץ זו. משטרו של עבד אל־מומין היה המור. הוא חילק את השטחים שסיפחם מהדש למדינתו מברקה בקירינאיקה ועד תלמסאן למחוזות מינהליים, ציווה
לערוך קדסטר של כל המדינה והטיל מס על האוכלוסיה בתבואה ובכסף, שממנו היו פטורים רק אנשי כת המייחדים המהימנים — בעוד שמוסלמים אחרים ואפילו מכת המייהדים, שהיו חושדים בהם כי אין תוכם כברם, נאלצו לשלמו .
קדסטר הוא תהליך של רישום ראשוני של קרקע וחלוקתו לגושים וחלקות. משמעות המילה קדסטר בשפה היוונית היא חלוקה של קרקע. בתהליך הקדסטר שמבוסס על שיטת טורנס מתבצע תהליך המדידה והמיפוי של הגושים והחלקות וגבולותיהם בישראל, מדידה זאת חייבת להיות מדויקת ולהתבסס על מערכת קואורדינטות ארצית. כאשר טווח השגיאה המותרת ברישום קרקע מפורטת בתקנות המודדים
בהוספות על קינתו של הראב״ע, כפי שהן נשתמרו בכתב היד הטריפוליטאני ושהיה בבעלותו של ר׳ אברהם כלפון) משתקפים בנאמנות מפליאה פני הדברים, כפי שהכרנו אותם מתוך המקורות הערביים. והרי זכר הקהילות, שסבלו אז:
ואין יחודי / וגם יחידי / בבג׳איה ואל־מהדיה.
ועל סברת / ועל טורא / תמיד עיני בוכיה
.בג׳איה דאגייא הוא שיבוש) ידוע לנו יפה ממכתבו של שלמה כהן. וכן מתקבלת ביותר על הדעת הקריאה סברת (במקום כסברא), עיירה השוכנת מערבה לטריפולי, שהיה בה נמל עוד בימי הרומאים
קשה לזהות את טורא וההשערה כי הפייטן התכוון לרמה הטריפוליטאנית או להר נפוםה, היא
ניחוש בעלמא.
בתוספת אחרת שבאותו כה״י נזכרו בסדר גיאוגראפי נכון: תונס, סוסא, מהדייא (פעם שנייה למען הסדר), קאבס, טראבלס והרי תוספת שלישית שם. בפנותו אל ר׳ אברהם בן עזרא במילים: ״ ולמה רבי אברהם קצת מקומות שכחת?, , תובע פייטן אלמוני, שידע את פרטי המאורעות בסביבה זו, את עלבונן של קהילות אחרות, שסבלו אז:
אל־חאמה ליד קאבס), קפצא (בפנים תוניסיה הדרומית), האי ג׳רבה, צורמאן (נמל בין סברת לטריפולי), מסלאתא (רמה בפנים הארץ בין טריפולי לחומץ), מצראתא,נמל מזרחה לטריפולי.
המשורר מקונן במיוחד את גורלם של אנשי מצראתה, שעליהם הטילו מסים כבדים וחלקם גלה לג׳רבה, בעוד שאחרים פנו אל צורמאן. משמע, כי אפילו במקרה חמור זה, שעליו התעכבו במיוחד, הצטמצמו הרדיפות לנגישות בממון ולגלות. גם בהזכרת תוניס אין כל רמז לשמד או להרג. ולכן נראה, כי בדבריו של אבן אל־את׳יר (לעיל על־יד הערה .
הוכנסו היהודים אגב הנוצרים, שעמהם vיו לעבד אל־מומין חשבונות עקב רצח מוסלמים על ידי אנשי רוג׳ר. לכאורה לא נגעו הצוררים באיזור זה בנפש אדם ולא דרשו את המרת הדת. השליטים המקומיים, שאושרו על ידי המייחדים, נאלצו ללכת בתלם:
להציק ליהודים, לגרשם לפעמים ממקום למקום, להטיל עליהם מסים כבדים; כל זה בהתאם למדיניות הכללית של עבד אל־מומין — אבל תו לא. בכלל מתעורר הרושם כי לעת זקנתו של שליט המייחדים שינה קצת את טעמו כלפי היהודים ונעשה מתון יותר אף כלפי אלה, שחיו בשטחי שלטונו המרכזיים במארוקו
. ודאי, האנוסים, שהודו למראית עין בנבואתו של מוחמד בימי הרדיפות של שנות הארבעים, נאלצו להמשיך ולחיות במסווה מוסלמים. אבל נראה, שלא בדקו את נאמנותם ולא דרשו מהם לקיים את המצוות המעשיות של האיסלאם.
זה מסתבר מהעובדה, כי בשנת 1159 או ראשית 1160 ראה ר , מימון, אביו של הרמב״ם מן התועלת לעזוב יחד עם בני משפחתו את ספרד, כדי לעבור למארוקו ולהתיישב בפאס. כאן חי אז רבי יהודה הכהן אבן סוסאן שאבותיו באו לפאס מבבל), ואשר יצא שם לו בספרד בשל חכמתו הרבה וחסידותו
. רבי משה, שהיה אז בן עשרים והמש שנה למד לפני ר׳ יהודה. באותם הימים ישב בפאס ר׳ יהודה אבן עבאס, פייטן, שעמד בקשרים עם ר ,יהודה הלוי ומשוררי קשטיליה
בפאס כתב רבי מימון את אגרת הנחמה שלו , ובנו התעמק בפירושו למשנה, וחיבר פה את אגרת השמד, הנקראת גם אגרת קידוש השם. הנימה העולה מתוך שתי אגרות אלה וכן מתוך דבריו של הרמב״ם לאחר שעזב את מארוקו אינה זעקת שבר של הרג, פרעות ורדיפות דמים.
על סמך דבריו של רבינו לאברהם בנו, שהבאנו אותם למעלה, על אופיים של היהודים השוכנים בהרי ברבריה, באי ג׳רבה ובכלל באיזור בין תוניס לאלכסנדריה, שהם אמנם חזקים באמונתם, אבל דבקו בהם אמונות טפלות, מותר להניח כי מצבם הבטחוני — כפי שהננו אומרים היום — לא היה ברע.
בוודאי שרבינו לא היה מדבר על אמונותיהם בלשון כזו אילו ידע, שהם נרדפים על צואר. באגרתו אל קהל לוניל מתאונן הרמב״ם על ירידת תלמוד התורה בכלל ובערי המערב בפרט, אשר ״כבר נודע את אשר נגזר עליה״.
אותם הדברים קוראים אנו גם באגרתו אל תלמידו ר׳ יוסף בן עקנין: ״ובעת אשר במערב כל שמחה ערבה וכל מבקש יי ״נחבא ואור ישראל שם כבה״ ג כלומר עיקר הצרה היא הירידה ברמה התורנית.
לכאורה לא נשקפה סכנה מיידית לחייהם של יהודי אפריקה, אבל בישיבתם בארץ כרוך היה איום ליהדותם הם ולקיומה באיזור זה בדורות הבאים.
זאת למדים אנו מתוך אגרת השמד. כי אף־על־פי שתריפה ביותר היתה תשובתו של הרמב״ם על דברי ההתקפה הלא־מרוסנת את האנוסים, שהודו בפיהם בשליחותו של מוחמד, מצד אותו ״איש מאנשי החכמה — לפי דבריו — ממי שלא קרה עליהם מה שקרה על רב קהילות ישראל מזה השמד״, כפי שמדגיש רבינו בשורות הראשונות של אגרת השמד, הרי מסקנתו היא, כי יש לעזוב את הארץ, שבה כופים לעבור על מצוות ה׳
. ״אבל לא יעמוד במלכות אותו מלך, אלא ישב בביתו עד שיצא, ואם צריך למעשה ידיו יעשה בסתר עד שיצא״ ״. ופעם נוספת ביתר הפצרה: ״ולא יעמוד בשום פנים במקום השמד וכל העומד שם הרי הוא עובר ומהלל שם שמים והוא קרוב למזיד. אבל אלו שמסיתים עצמן ואומרים שיעמדו במקומם עד שיבא מלך המשיח ז״ל לארץ המערב יוציאם.ויוליכם לירושלים איני יודע איך יבטל מהם זה השמד וכו…
ר׳ מימון ובניו קיימו בגופם את עצתו זו של רבינו וכן עשו רבי יהודה בן עבאס, משפחתו של יוסף בן יהודה עקנין, תלמידו — אהובו של הרמב״ם,ובוודאי רבים אחרים
יציאתו של הרמב״ם את ארץ המייחדים היתד, לפי המסורת בשנת תתקכ״ה/ 1165 , ולדברי ר׳ סעדיה אבן דנאן גרם לכך מותו מות קדושים של ר׳ יהודה אבן סוסאן, שדרשו ממנו ״לצאת מן הדת״ והוא קידש את השם ולא נכנע לאונס.
משפחת ר׳ מימון ניסתה להיאחז בארץ־ישראל. אולם לאחר שמת אבי המשפחה בירושלים ירדו בניו מצרימה, ושם גדל רבינו משה מאד בחכמה ובתורה ובמעלה — כפי שמסיים סעדיה אבן דנאן.
וכן קרה, שארץ המערב נעזבה בעיקר על ידי חכמי הדור שנותרו לפליטה או שהגיעו אליה כפליטים מספרד. ובכל זאת המשיכו קהילות המערב להתקיים. עדות לכך דבריו של הרמב״ם על מצבן המעונה, שהשמיעם באגרותיו שהזכרנון למעלה. וכן מעלה הוא במפורש את קהל פאס בפסקה אחת שבאגרתו ששיגרה לחכמי קהל מארשיליה, ושנכתבה לאחר שנתפרסמה כבר ברבים אגרת תימן.
יש להסיק ממנה כי בפאס נפוצה אז אגרת על ענייני המשיח, שייחסו אותה לרבינו, והוא מסביר לאנשי מארשיליה, שמא הכוונה לדברים ששלח לארץ תימן על סמך פסקה זו הושמעה לאחרונה ההשערה, שמא יש קורטוב אמת בידיעות שבאותו קונטרס מזויף על חיי הרמב״ם, לפחות בחלקו המספר על
אגרת התגלות המשיח, שהופצה בין יחודי פאסיי").
בשנת 1173 פנה הרמב״ם אל קהילות ישראל — והסברה נותנת כי אלה היו קהילות אפריקה הצפונית — בבקשה לאסוף כסף לפדיון שבויים. הרי שמצבן החומרי לא היה דחוק. גם הגיאוגראף יאקות (הי 1179 מוסר, כי רוב הסוחרים בעמק הדרעה הם יהודים
יחד עם זאת יש להדגיש, כי ימי שלטונו של עבד אל־מומין מהווים משבר חמור בהיסטוריה של יהדות המגרב. אפילה יורדת על קורותיהם בממלכת המייהדים ורק ידיעות מועטות הגיעו אלינו על מה שנעשה בזמן המומינים, בניו ויורשיו של עבד אל־מומין מייסד השושלת.
ואותו מעט שראו ההיסטוריונים כראוי לציון הוא מעציב ומעליב כאחת: הפליות מתוכננות כלפי היהודים בלבד כי הרי רק הם נשארו מבין הלא־מוסלמים בארץ. שאריות העדות הנוצריות, במידה שהיו קיימות עריץ בראשית המייהדים נמהו אז כליל
. רק היהודים נותרו — ועל אלה שפכו בני הדור השני של המייחדים את זעמם. היהודים החזיקו מעמד גם בתנאים אלה — אולם אותות המצב, שבו היו שרויים, לא נמהו. אבל פרשה זו שייכת כבר לפרק אחר.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
יסוד וביסוס ההלכה העולמית על אדמת ספרד ומרוקו ושיטת הכלל " תרי מגו תלת " – עמודי ההוראה – הרי"ף הרמב"ם והרא"ש ז"ל – שקבע לו מרן הקדוש בפסקין בשלחן ערוך.
סקירה והשקפה קצרה על משכנם ומקום ישובם של עמודי ההוראה.
תעודה מספר 274 א'
ברוכים תהיו
תערפו די אבתדיח פשבת ופלעיד הוא אסור גמור ודי עלאס קומנא כאנו אנאס נזהרים ווידא כאנו סי נאס די הומא אינם נזהרים יבדחו בשבת אוו פלעיד כאנו לחכמים ולקהל ינהמוהום וליום רכינא עלא אנהמא ה' הטוב יכפר בעד חתתא אנאס פרצו גדר וזרע אתבדיח פשבת קודש ופימים טובים התיר גמור ואין אומר השב.
עליהא נחבבו מן הי"ת ומנכום תעאוונונא נבתרו האד לאיסור, ולמנהג די נהגו יזוולו אסדדא בתדביח ירדדוה לילת לחד ותעלמו די האד לחאזא מא כיינא חתא פסי בלאד ענד ליהוד, ונאס די כא יזוו מם עי"ת פאס ומעי"ת מקנאס יע"א כא יתעזזבו די האד אסי יסר הנא ענדנא פבלאד לחכמים.
ודאבאשומע לנו ישכון בטח ודאך לערס די סי איסור מא יתעמאל פיה יכון מוצלח ודי יכון עובר וויכללי נשים יבדדחו רא חנא מא נבארכולוס ומא נכתבולו כתובה, וראחנא כא נעמלו התראה פדי יכון עובר האל יעזרנו על דבר כבוד שמו אמן כן יהי רצון.
בכתב יד הרב אבא אלבאז.
תרגום תעודה 274 א'
ברוכים תהיו.
עליכם לדעת שאסור להכות על התוף ביום שבת וביום טוב, ובתחילת הדור שגדלנו בו היו נזהרים ואם היו איזה אנשים שפרצו גדר ומתופפים בשבת או ביום טוב היו הרבנים והקהל גוערים בהם. וכעת רפו ידינו מלגעור בעוברים.
ה' הטוב יכפר בעד. ונעשה הדבר כהיתר ואין אומר השב. לכן אנו מבקשים מן השם ומכם שתעזרו לנו לבער האיסור הזה מבניינו והמנהג שנהגו להסיר הצעיף ( מעל ראש הכלה ) בטקס שהבתולות והנשים מתופפים לא יהיה ( ביום שבת ) כי אם במוצאי שבת, והאיסור הזה לא מצאנוהו שעוברים עליו בשום עיר אחאת אצל היהודים.
עד שהאורחים הבאים מעיר תהלה פאס ומם העיר תהלה מכנאס יכוננם עליון אמן תמהים על האיסור הזה שמתרחש אצלנו בעיר הזאת עיר של חכמים ( ושל סופרים ) ומי ששומע לנו ישכון בטח.
ואותה חתונה שלא מתקיים בה האיסור הזה תהיה מוצלחת, ומי שעובר ומניח הנשים לתופף, לא נסדר לו חופה וקידושין ולא לכתוב לו הכתובה. וזו התראה למי שעובר והאל יעזרנו על דבר כבוד שמו אמן כן יהי רצון
תעודה מספר 274 ב'
ברוכים תהיו
תעלמו די סמענא מן מגידי אמת די פתענית שבעה עשר בתמוז כאדא דנאס די מא סאמוס בשאט בנפש סי חאל מא דרהום וסבחו מן סבאח כא יגיירו אספרא כנהוג, לאיין הותרה הרצועה וסחאל דנסא די מא סאמוס גם כן וכל שכן לבנאת ודרארי מנאיין ראוו לכבאר פרצו גדר, חתא הומא תבעוהום ולחכמים ה"יו ושיך הי"ו מנאיין פטנו בהאד אסי קאלו יעמלו פנאס התראה עלא תשעה באב.
ותערפו יא כותנא די האד סיאמאת נביאים עליהם השלום רססאווהום עלא לחורבן די ירושלים ושריפת בית קודשינו ותפארתינו, ועלא לגלות די פאס חנא, ומדכורין פזכריה הנביא עליו השלום והאדא קלאמו " כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וכו….די הומא שבעה עשר בתמוז ותשעה באב.
ומנאניין חנא נכונו פורצים גדר פלחוואיז דדין ונפררטו פיהום ב"מ חתתא האל יתברך יפררט פינא והאד זמן נחדאזו פיה רחמי שמים בזאף באס נקדרו נעיסו עליהא נמסיוו פטרים השם יתברך בזאף באס חתא הווא ישוב ירחמנו ויתננו לחן ולחסד ולרחמים בעינין ובעיני העמים.
והאחנא כא נעמלו פיכום התראה באיין די כרז עליה עד וואחד באיין מאסאמס פתשעה באב, כביר או סגיר מרא אוו בנת ראה יעטי אדעירא ללבאסא יר"ה וידכל ללחבס ושומע לנו חשכון בטח ושאנן מפחת רעה וכל אחד על מקומו יבוא בשלם.
בכתב יד הרב אבא אלבאז ז"ל.
תרגום תעודה מספר 274 ב'
ברוכים תהיו
אנחנו מודיעים לכם ששמענו מפי מגידי אמת על הרבה אנשים שלא התענו בתענית שבעה עשר בתמוז בשאת נפש בלתי שום מיחוש. ובבוקר אכלו סעודת הבוקר כשאר הימים, מאחר שהרצועה הותרה אצלם. וגם כמה נשים שלא צמו גם כן וכל שכן הבנות והבנים כשראו את הגדולים פרצו את הגדר הלכו אחריהם והחכמים השם יחיים וישמרם והנגיד השם ישמרהו ויחייהו כשנודע להם על זה הסכימו שיעשו התראה על צום תשעה באב.
ועלינו להודיע לכם אחינו היקרים, שהצומות הללו תקינום הנביאים על חורבן ירושלים ושריפת בית קדשינו ותפארתינו, ועל צרות הגלות, העוברות על ראשינו, ומוזכרין בספר זכריה הנביא עליו השלום וזה לשונו, כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וכו…שהם צום שבעה עשר בתמוז וצום תשעה באב.
וכאנו פורצים גדר בעינייני הדת ומזלזלים בהם בר מינן, גם השפ יתברך יזלזל בנו , ויניחנו מקרה ופגע, ובתקופה הזאת צריכים אנו לרחמי שמים מרובים שנוכל לחיות בין הגויים, וכלן עלינו ללכת יותר בדרכי השם יתברך ושגם הוא ישוב ירחמנו ויתננו לחן ולחסד ולרחמים ביניו ובעיני העמים.
ולכן אנו מתרים בכם שכל מי שיעיד עליו אפילו עד אחד שלא צם בצום תשעה באב גדול או צעיר, אשה או בת חייב לתת קנס לפחה ירום הודו. ויכנס לבית הסוהר ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה וכל אחד על מקומו יבוא בשלם.
המשך…..
מקדם ומים-כרך "ז "-שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו מאיר קנפו(רמון)
מקדם ומים כרך ז…….
יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.
עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדו
הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.
אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000
שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו
מאיר קנפו(רמון)
בעל האיטליז
היו גם מקרים מביכים, כגון יהודי מקזבלנקה בעל איטליז בשוק ״באב מראכש״ שנודע לו על קבוצת יהודים בת 35 אנשים, נשים וטף שהגיעה מדרום מרוקו ואוכסנה בבית מלון קטן בעיר. ברשות הקבוצה היו דרכונים מזויפים שסופקו להם על ידינו. בעל האיטליז שמע על הקבוצה מקרוב משפחה, פעיל שלנו, ביקר במלון, ושם התחזה לאחד מהפעילים וביקש מאנשי הקבוצה למסור לידו את דרכוניהם. הם עשו זאת בתמימות האופיינית לאנשי הכפר.
למחרת העביר אלינו יהודי זה באמצעות אותו קרוב מכתב ובו איום האומר, שאם לא נעביר לו בתוך 48 שעות סכום של חצי מיליון פרנק, שלפי טענתו חייבת לו הסוכנות היהודית עוד מתקופת פעילותה במרוקו, ימסור הוא את הדרכונים למשטרת מרוקו.
מנחם רק־עוז (הקטור), מפקד ״גונן״ באותה שנה, הזמין אותי, את רפי וקנין, ואת צ׳רלי אביטבול (חביב) לשיחה דחופה ולעדכון פרטים בפרשה זו. ארבעתנו היינו תמימי דעים שאין בשום אופן להיכנע לסחיטה זו, והצענו לנקוט ענישה חמורה. אך מנחם הציע להתחיל בשיטה שהוכיחה את עצמה בתקופת המחתרות בארץ. התכנית הייתה להשיג בשלושים גיליונות של העיתון La Vigie Marocaine ובהם סיפור בהמשכים בשם ״הפשע אינו משתלם״(Le crime ne paie pas), כפפות מבית מרקחת ומעטפות. גזרנו את הכותרות של הסיפור, ובכל שעה קיבל בעל האיטליז מעטפה בחנות ובביתו, ואפילו בחתונה שאליה הוזמן.
כמו כן מנחם הציע שאם עד יום חמישי, יום שבו האיטליז מלא בשר ועופות, לא יוחזרו הדרכונים נשפוך נפט על כל הבשר ובכך נגרום ליהודי זה נזק כספי ומורלי. בבוקר יום חמישי החליט מנחם שלא להשתמש בנפט, כי זה יחשוף אותנו, והציע שנמתין עוד
ביום שישי בסביבות השעה 4 אחרי הצהריים ניגשנו רפי ואנוכי לביתו של היהודי; חביב היה בחיפוי בתוך רכב, מוכן לזינוק במקרה של סכנה. לאחר שבדקנו את כל הסביבה ונקטנו אמצעי זהירות שלשלנו בביתו של היהודי מחלון פתוח עוד מעטפה. והנה רק הספקנו להתרחק מעט מהבית והיהודי יוצא, יורד על ברכיו, מניח חבילה על הרצפה וצועק ״אל תהרגו אותי. הנה הדרכונים כאן״.
צעקנו לו מהמחבוא ״תניח את החבילה ותיכנס הביתה!״. בריצה חטפנו את הדרכונים, נכנסנו לרכב והסתלקנו במהירות. כל הדרכונים הוחזרו בשלום, השנה הייתה 1959.
1959: בפעם הראשונה עם נשק ביד בשכונת המלאה בקזבלנקה
כאשר הכריז נשיא צרפת שרל דה־גול על כוונתו לערוך משאל עם כדי לקבוע את עתידה של אלג׳יריה נתקבלו ידיעות על כוונתם של מורדים אלג'יראים, שחלקם ישבו אז במרוקו, לרצוח יהודים בקזבלנקה כדי להפנות בכך את הזרקורים לעבר מאבקה של אלג׳יריה לעצמאות. הועברה ידיעה למשטרת מרוקו, אך לא ידענו אם היא תנקוט בצעדי מניעה. יחידות ״גונן״ של ״המסגרת״ לא סמכו על כך, והתגייסנו להגנה על הגטאות היהודיים.
מיד כאשר נתקבלו הידיעות נקראנו לשיחה עם מנחם רק־עוז, שהיה באותה תקופה מפקד ״גונן״ במרוקו. הוא אמר לנו כי אין לסמוך על משטרת מרוקו באותה תקופה, וכי ״יחידות גונן״ חייבות לצאת עם נשק ביד ולסייר בחוצות המלאח. הוקמה חוליה קדמית בת שישה חברים. היה לי הכבוד להוביל חוליה זו בהיותי אחראי על אבטחת יהודי המלאח והשכונה היהודית (ברכת השחייה העירונית).
הוצאנו את הנשק מהסליקים — אקדחים, תתי־מקלעים ורימוני יד — ובהדרכתו של מנחם הבנו כמה בקבוקי מולוטוב. יצאנו לסייר בחוצות המלאח בכלי רכב של ״המסגרת״. שניים מחברי החוליה הוצבו אצל הספר אלברט, בעל מספרה במלאח וחבר ״המסגרת״. במספרה היה טלפון, מכשיר יקר באותה תקופה בגטו היהודי. שאר חוליות ״גונן״ וחברי תנועות הנוער הועמדו במצב חירום, והיו מוכנים לתגבר אותנו בתוך דקות ספורות.
איזו התרגשות! פעם ראשונה שאנו יוצאים לרחוב עם נשק ביד. ואיזו תעוזה!! לשמחתנו הרבה לא אירע דבר, אך אילו ניסו המורדים האלג׳יראים לבצע את זממם היינו מוכנים להדוף אותם.
באותו ערב החזרנו את הנשק לדירת המסתור ב-Place de Verdun, ולאחר שניקינו אותו ושימנו אותו הוכנס למזוודות מוכן להחזרתו לסליק.
למחרת אירעה תקרית שהייתה עלולה להיות חמורה מאוד. בבוקר נשלח מוכתר (יהודה אטיאס־דורון) לדירה כדי להחזיר את מזוודות הנשק לסליק. מוכתר לא הצליח לפתוח את הדירה, והודיע שהוא חושש שהמשטרה בתוך הדירה.
באותו בוקר ביקר אצלי ג׳ינו(דוד בן־שושן), וסיפר לי על התקרית. כמו כן הודיעני שהוא נשלח מאת מנחם רק־עוז להזעיק אותי לנסוע ולהיכנס לדירה שבה הנשק, ואולי גם המשטרה. דוד הוביל אותי על הווספה שלו עד פתח הבניין, והסתלק לו. בבנין זה, כמו בבניינים מפוארים אחרים בקזבלנקה, היה שומר קבוע (concierge). באותו בוקר הוא עמד בפתח הבניין, קיבל אותי בברכות ושאל אותי לדבר ביקורי. השבתי לו שאני בא לדירתנו, ואודה לו אם יעזור לי לפתוח את הדלת, כי חברי לא הצליח משום מה(ידעתי שהוא הציע את עזרתו למוכתר בפתיחת הדלת, אך מוכתר סירב להצעה). תגובתו הדהימה אותי: אעזור לך אם גם אתה תעזור לי. ולשאלתי במה אוכל אני לעזור לו הוא ענה: אני יודע מה אתם עושים בדירה הזו! (מישהו אחר כבר היה מתעלף מפחד). ואני בקור רוח שואל אותו: מה כוונתך? אני יודע, הוא אומר, שאתם בחורים הנפגשים לתנות אהבים ביניכם. למרות האשמה החמורה נשמתי לרווחה, ובחיוך רחב אני אומר לו: אני מבטיח לך להזמינך אתנו בפעם הבאה. (יש ללמוד לקח מזה ולהביא גם בנות חברות המסגרת למפגשים בדירות אחרות).
האיש ניגש אתי לדירה, ופותח את הדלת בקלות רבה. מול דלת הכניסה מטבח הדירה, ובו כשלושים בקבוקי מולוטוב. הוא מסתכל בסקרנות על הבקבוקים, ואני, שהייתי המום, מציע לו ״אני יכול לכבד אותך בכוס יין טוב?״ והוא בערבית ״לעודובילה״; אין אני שותה ״אלחמר״. שוב נשמתי לרווחה. אני מודה לו, והוא מסתלק מהדירה. התקשרתי לג׳ו וקנין(אלדו) ולרפי וקנין(מרין) וביקשתי שיגיעו מיד לדירה. שפכנו ביחד את תכולתם של בקבוקי המולוטוב לתוך הביוב, הורדנו את המזוודות, ושוב השומר הערבי מתקרב ורוצה לעזור לנו להרים אותן לרכב. הוא לא הצליח להזיז מזוודה אחת, ושואל: מה יש לכם במזוודות אלה? ואני שוב בצחוק רועם מצביע על ג׳ו ואומר, אלה מכונות תפירה שלו. הוא סוכן של חברה איטלקית, ואם תהיה מעוניין במכונה חשמלית תשיג אותה במחיר טוב (ידעתי שהמרוקאים אז העדיפו מכונת תפירה מכנית, לא חשמלית). באותו בוקר החזרנו את הנשק לסליק בשלום.
פעולות ההעפלה שבהן השתתפתי התנהלו בשיטות שונות ומגוונות. אחת מהן הייתה להעביר את היהודים עד העיר פאס או מכנאס ושם להעלותם על משאית ״ירקות״, ובמסע מפרך הנמשך כ־13 שעות להעבירה למלילה.
תפקיד חוליות החוף של ״גונן׳ שעמד, בהברחת יהודים באמצעות דרכונים מזויפים. מלאכת הזיוף הייתה כה מושלמת, עד כי רק לעתים רחוקות עוררו הדרכונים חשד.
בקיץ 1959 נשלחתי לצרפת לארמון ״קמבוס״, והשתתפתי בקורס חשאי מיוחד שכלל שיעורים בנושאי איסוף מודיעין, מעקבים, שיטות העינויים של המשטרות, שימוש בחומרי חבלה ומטווחים בכלים שונים. משם חזרתי למרוקו, והמשכתי במבצעים השונים. בקורם השתתפו גם סימון בן־לולו(היום לב־ארי), ליאון זבלי ז״ל וינון רולנד(דוכן היום באשדוד). שני המדריכים היו ד״ר משה ליבה וג׳ורג׳ ובן נעים. רוב החניכים היו מתוניסיה ומאלג׳יריה.
מבצעים
השתתפתי עם חבריי במספר מבצעים כמפקד חוליה..
מבצע מטאטא
בקיץ 1957, עת התרכזו בעיר טנג׳יר כמה מאות יהודים בדרכם ארצה, בבתי מלון שונים, סגרה עליהם המשטרה המרוקאית את דרך היציאה, עצרה כמה מחברינו והציבה משמר על בתי המלון. כאשר השמירה נחלשה הוזעקו חברי באלט(תנועות נוער חלוציות שהיו במחתרת) שהוחדרו לבתי מלון. ולפנות בוקר היו אוטובוסים מגיעים ובתוך רגעים ספורים היו העולים על מטענם באוטובוסים. האוטובוסים נסעו לסאוטה, אנו אבטחנו את המקום והכרחנו חלק ניכר מיהודים אלה לעיר סאוטה.
. נהגי מליליה (1958־1959)
נהגי המסגרת, מאובטחים על ידינו, היו מביאים עולים עד לראש (Larache) ומכניסים אותם למוניות שהגיעו ממליליה. מוניות אלה הסיעו את העולים בהרי הריף, עד הגבול. העולים חצו את הגבול רגלי, הרחק מעיני השוטרים ואנשי המכס המרוקאים, ונכנסו למובלעת הספרדית. מעבר לגבול חיכו המוניות, שחצו אותו ריקות, והסיעו את העולים לעיר מליליה.
ב. מבצע סרדין
העברנו את העולים במכוניות של המסגרת מקזבלנקה עד ארקמן שליד נדור (Nador), ושם בחשכה הועברו לסירות דיג, והוברחו בהן למליליה. מבצע זה הופסק בקיץ 1959 לאחר שסירת מכס מרוקאית תפסה סירת עולים.
מבצע ליפ
על שם מבריח בשם זה. הסענו את העולים ומסרנו אותם למבריחים ליד גשר זלואן שמדרום למליליה.
בחלק מהמבצעים הנ״ל קיבלתי את העולים מידי הנהגים ודאגתי ביחד עם החוליה להעבירם לידי המבריחים, ובאחרים החוליה עסקה באבטחה ובתצפיות לכל אורך הדרך. זכורני שהשתתפו אתי גם חביב אביטבול, מרי חמו, חיים בן שטרית, אדמונד סעדון, מישל פרייאנטה, יהודה דורון, רפי וקנין ז״ל ועוד חברים, ויסלחו לי אם אינני מזכיר את כולם.
מבצע אניטה
על שם מבריח מרוקאי אשר היה מסיע עולים מקזבלנקה עד הגבול המערבי של מליליה, בשתי מכוניות, בעזרת מרוקאי אחר שכינויו אניס. באחת הפעולות נתפסו כמה מנערי תנועות הנוער על הגבול המערבי של מליליה: אניטה עצמו לא נתפס. בין הצעירים שנתפסו היו אלי אלימלך (לימים מפקד משטרה עזה), דוד אזולאי, רוזט מלכה, מוריס אלפסי ז״ל, וויליאם שטרית; הם שוחררו לאחר חודשים מספר.
מבצע עומר
המבצע נערך בסביבות לג בעומר, בזמן העלייה לרגל לקברו של הקדוש בבני ענזר Bnei Enzar. לא רחוק ממליליה. העולים הוסעו על ידי נהגים מתנדבים מ״גונi שגייסנו אני וחביב אביטבול. המבצע נמשך 5-4 לילות רצופים, ובכל לילה העברנו 60 עולים מקזבלנקה ומפאס, ומסרנו אותם לידי המבריחים בגשר זלואן, בסביבות העיר נדור.
השתתפו כנהגי ״גונך בין השאר קרן שמעון, רפי וקנין ז״ל וחיים בן־שטרית. מאוחר יותר הצלחתי לגייס אוטובוס מחברת בן־נעים. הנהג היה חבר באחת מהחוליות.
קריאה בתורה אצל י.מרוקו-הפטרה חיי שרה
הפטרת חיי שרה בנוסח יהודי מרוקו
ראשון פרשת חיי שרה נוסח מרוקו
פורים במרוקו – מקורות שונים
השלום עליכם גולשים יקרים…..
בפרוס עלינו חודש אדר, מצאתי לנכון להביא בפניכים מתוך ספרו המדהים של רבנו יוסף משאש זצוק"ל " נר מצווה " על הלכות חנוכה ופורים גם…..
כאן מביא המחבר את סיפור
ו הן בסיפור והן בשיר של " פורים דלמעגאז " בסוף המאמר שלו מביא הוא שיר ארוך, בחרוזים ובלשון המליצית האופיינית לו, " קצא " על ארוע זה……שתהיה לכל ולנו ולכל עם עם ישראל…..שבת שלום ומבורך….חודש טוב לברכה…….ושזכות הצדיק הנערץ על ידי בני העדה המפוארה, תעמוד לימים כל עם ישראל באשר הוא….
נר מצוה
על עניין חנוכה, שבת דרשות שונות ושאלות ותשובות
הוצאת – אוצרות המגרב – מכון בני יששכר ירושלים
בהנהלתו של הרב מאיר אביטבול
מייסד ומנהל הקרן
אוצרות המגרב
ספר נר מצוה בלול מכמה ענייני נסים שקרו לעם ישראל ; חג החנוכה בעיקר בהלכה ובמנהג, שירים לחנוכה, מעשה יהודית, נס פורים של מעגאז שאירע בשנת תרכ"ב – 1862 – במרוקו וניצלו בו היהודים, וכמה דרשות ומכתבים שונים.
מעשה פורים של מעג'אז
איש המסים, רועה צאן ברכסים, מצא הון ונכסים, וקנה עבדים וסריסים, ופרדים וסוסים, ומלך על ברב״רים אבוסים, כשרצים מאוסים, וגזרו לכרות הדסים, עם מבטן עמוסים, והונם יהיו שוסים, והאל מושיע חוסים, שלח עליהם מהרסים, ויכו אותם לרסיסים, ותחת רגלם היו נרמסים, ובדמם היו מתבוססים, והנשארים הרה נסים, ולעמו עשה נסים, הוא יקבצנו מכל אפסים, ונהיה מכונסים, בארץ הכנענים והיבוסים, ושיר חדש נפצח על יין עסיסים, כל הפרטים הנם כמוסים, בבתי שירי המתנוססים.
ע"ה יוסף משאש פי׳ט
הקדמת המחבר
גם המעשה הנורא הזה, של הפלשתי הערל הנבזה, עלי תחלה נאצל, מפומיה דאבא מרי זצ״ל, אשר היה עד ראיה, בכל ההויה, ועוד מפי אחרים שמעתיהו, אשר גם הם ראוהו, לא אחד ולא שתים, רק יותר ממאתים, ויש עליו הרבה שירים, מאיזה משוררים, ובתוכם ראיתי על ספר ערוך, שיר ארוך, בלשון ערבי״ת יפה, בצחות השפה, מאיש נבון בעל דעה מאושרת, כה״ר יוסף בן שטרית, ז״ל, אשר גם הוא היה עד ראיה בדבר, בכל אשר עבר, ונמצא בשירו כל פרט מסודר, אחד לא נעדר, ואחריו נמשכתי, בשירי אשר ארגתי, כי סמוכות רבות לו מצאתי, אחת הנה, ואחת הנה, בהרבה שירים ופיוטים מלוקטים, אשר בכללן נמצאו כל הפרטים, כאשר הם בשירתי הערוכה, מי כמוך,
ואין כמוך.
והנה מאותו זמן ועד הנה, קבעו תפלה בלא תחנה, מדי שנה בשנה, בששה עשר באדר, בקדש נאדר, בארץ מולדתי מקנא״ם העיר הגדולה, אשר שם על עץ נתלה, והיתה להכרית אחריתו, וקורין לו פורים של מעג׳אז על שם חניכתו, כי בה היה ידוע אצל הברברים, הפראים העירים, אשר סבוהו כדבורים, ואוהבי הרמז והמספרים, הרבו אומר ודברים, בנוטריקון וגמטריא, בשמו ומשפחתו הבזויה, כגון: ז׳ומם י׳שראל ל׳אבד איחריתו ל׳הכרית י׳היה, מ׳עשה ע׳מלק ג׳זר א׳ומר ז׳ר, מ׳מזר ע׳רל ג׳זע א׳רורים ז׳דים, ועוד הרבה שמעתי ושכחתי.
והנה אני הגבר, המחבר, ראיתי, והתבוננתי, כי בחיי הזקנים אשר חזו במחזה, המעשה הלזה, והיו מספרים מפעלות ה' תוך קהל אמוני, אשר הציל אותם מאריות ונמרים, חיות אכזרים, באדר שנת יהללוה בשערי״ם, לפ״ק, היה היום הזה לזכרון, לנס המן האחרון, וכל בני העיר, גדול וצעיר, היה בפיהם לשיחה, מתוך שמחה, והיו משמיעים, ברוך מאבד הרשעים, ומצמיח ישועה, לכנה ימינו נטעה, אמנם! אחרי בוא הזקנים בכלח אלי קבר, כצל עובר, פג טעמו וריחו, וסר מעליו כחו, והולך ודל, עד כי חדל, מלהיות נזכר, וקרוב שלא יהיה
רשומו נכר.
ובו ביום בש׳ התרפ״ג ליצירה, נפשי התעוררה, לשיר את השירה הזאת, מפני שני מחזות, אשר חזיתי ואספרה, האחד בתפלת השחר קרה, כאשר גמר החזן תפלתו, הרים צעקתו, לומר תחנון, והנה זקן בעל גבנון, עש חיש אליו, ונתן בקולו עליו הס! הס! בקול רגז, כי היום פורים של מעג׳אז, והחזן שתק, ומהתחנה נעתק, והקהל לא אמרו מלה, רק אחר התפלה, אל הזקן נגשו, וממנו בקשו, להגיד לכל העדה, גופא דעובדא, והוא שח להם כל המאורע, דבר לא נגרע, והם הכבידו עליו מלים, בבערות מהולים, עד שכעס הזקן, ואהל שכן רקן.
ואחר ארוחת הבקר, הלכתי על עסקי לבקר, רב אחד גדול בתורה, ויראת ה׳ טהורה, ומאד נעלה, בעושר וגדלה, צדיק כתמר כמוהר״ר אברהם עמאר, זצ״ל, ומצאתי אותו חורז מלים, בשקל הקדש שקולים, לחבר שיר אחד, לשם האל המיוחד, אשר היה לאבותינו, ולנו סתר ומהסה, בזמן זה המעשה, והגיד לי כח המעורר, אותו להיות משורר, מה שמצא אמש על ספר חקה, זה שמו אורח צדקה, והושיט לידי הספר, הנותן אמרי שפר, ושם כתוב בדף י״ג, בדיני סייג, וזל״ה כאשר הוא מועתק אצלי אב״א.
כמה גדול שכר כותבי ימי הדורות, ללמוד מהם השגחת ה׳ על עמו ועל יראיו הבוטחים בו, כי ספורי הנסים מעוררים לב האדם לעבודת הבורא ב״ה, וכן עשו נביאים הראשונים זיע״א, שכתבו לנו דברי ימי מלכינו ונביאנו, ומהם אנו לומדים, הרבה דברים טובים
ומועילים.
וכתב כמוהר״א מזרחי ז״ל, שבכל מקום שנעשה בו נס, החובה רמייא על רבני העיר לכתבו על ספר הקהל לזכרון, שלא ישכח מפי זרעם, להודות לה׳ עליו תמיד, ולא יהיו כפויי טובה למקום ב״ה ח״ו.
וכתב כמוהר״מ לשקאר ז״ל, שצריכים בני העיר לתקן בהשכמה וחרם, עליהם ועל בניהם, הבאים אחריהם, לעשות פורים על שנעשה להם נס, ואף שהולכים לעיר אחרת להשתקע, חל עליהם ועל זרעם אחריהם, וכש׳ שחובה עליהם לכתבו על ספר בני העיר, וכן עשו מרדכי הצדיק ואסתר המלכה, וכן כל יחיד ויחיד מצוה עליו לכתוב על ספר, מעשה ה׳ ונפלאותיו, אשר עשה עמו ועם אחרים, וכן נמצאו ספרי מעשה נסים, שחברו גאוני קמאי ובתראי, זיע״א. וכבר האריכו הראשונים ז״ל בזה, ועיי׳ בס׳ נחמד ונעים, מאמר ארוך על זה. עכ״ל ע״ש. (ועיי׳ אוצי״ש אות מ' מעשה, ואות נו״ן, נסים ואחריו נסים ב״ר יעקב מקירווא״ן, ע״ש).
והנה! כאשר יבער המפוח גחלי רתמים, עד עלות הלהב כקרני ראמים, כן הפיחו בקרבי כל אלה הדברים, אשר למעלה סדורים, תשוקה עזה למשוך בשיר, אם דל ואם עשיר, לספר מעשה הפלשתי ובאשו, וגמולו אשר שב בראשו, וכאשר מלפני הרב יצאתי, עוצם תשוקתי, אשר אחזני, שם מועקה במתני, כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת, עד אשר רוחי הרת, וילדה חרוזים שקולים, עד בנות בתים נעולים, במקראי קדש בני האלהים, שוכן גבוהים.
ואך צרכי פסח המרובים, אשר היו כמו נד נצבים, ורוב מחשבות ועצה, לראות לכסף מוצא לקדם פני חג האביב, וכל מחסוריו החונים לו מסביב, הם הפיגו מרגע לרגע, עז חשקי אשר בעורקי דמי נגע, עד אשר היה לי לזרה, ודרכי ממנו נסתרה, וכל אשר ארגתי, טמנתי וצפנתי, עד עת בא דברו, ויצא לאורו, ובשנת התרפ״ד ליצירה, בנשאי המשרה לשרת בקדש פה ק״ק תלמסאן, ה׳ ירים ניסן, והתחלתי לבקר אמתחת כתבי ידי, והנה לנגדי, הבתים אשר בניתי, ותקנתי ושכללתי, והם כאבן השואבת, לבי משכו וחצי חשקם בו דרכו, ואז גמרתי אומר, להביא את השירה הזאת עד גמר, וכן היה, בעזרת מי שאמר העולם והיה, על שלשה טורי אל״ף בי״ת, עומדת ונצבת, והשלישית משנים שנים מחוברת, ובשמי וחניכתי נגמרת, מספר הבתים אשר בה בנוים כמספר ני״ב שפתים, תערב רנתי, לפני אלהי ישועתי, הוא בחסדו יתן עלינו מהודו, אמן.
ע״ה יוסף משאש ס״ט
המשך……