פרופסור בשן

הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו 1873 – 1900

בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873,

התרית בפאס – 1912

יורשו חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.

4 – הפקעת שטח מבית הקברות היהודי בפאס 1877 – 1884

בפאס היו שני בתי קברות עד לשנת 1790, האחר של התושבים והשני של המגורשים מספרד. נוסף לפורענויות שבאו על יהודי מרוקו בזמן שלטונו של יזיד המזיד 1790 – 1792, לא הניח גם חישני עפר, וחוללו המצבות והקברות של בית הקברות של התושבים.

על חילול בית הקברות והוצאת העצמות קוננו שני פייטני ממכנאס רבי דוד בן אהרן חסין 1727 – 1792 ובן דורו רבי שלמה חלוואה, שכתב כי בסוף סיון תקנ"א הוציאו עצמות הרב יהודה בן עטר. הוא היה מגדולי החכמים בפאס 1655 – 1733.

רבי אבנר ישראל הצרפתי 1827 – 1884, כתב למזכיר כל ישראל חברים איזידור לאָב בשנת 1879 : " בית הקברות חדשה היא כי ערו ערו עד היסוד קברות הישנים שנת נת"ק – 1790 ונתגלגלו עצמותיהם הקדושים.

בתשובה למזכיר אגודת אחים אברהם הלוי בנושא זה ענה : בית הקברות הישנה ערו ערו עד היסוד בה בשנת נת"ק…והכל חדשים בהמשך ציין שרק קברו של רבי אליהו הצרפתי שנפטר בשנת תקס"ה 1805, נשאר על תלו. ומאז היה בית קברות אחד. אולם גם לבית הקברות זה לא היה מזל.

קירבת בית הקברות היהודי בפאס לארמון הסולטאן הייתה לרועץ. בית הקברות שהיה נדרש לסולטאן חסן הראשון הופקע בשני שלבים, בשנת 1877, ובשנת 1884.

בתחילת שנת 1877 גזר הסולטאן על הפקעת חלק משטח בית הקברות. מן הדו"חות החדשים של כל ישראל חברים מאפריל 1877 ואילך, השנתיים של אגודת אחים, בשנת 1877 ובשנת 1878, ותעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי מקבלים פרטים בנושא זה.

הניסיונות לביטול הגזירה על ידי הפעלת הגורמים הדיפלומטיים, התהפוכות בהחלטותיו של הסולטאן, כשלון המאמצים והביצוע של ההוראה המלכותית.

ניסיונות לביטול הגזירה.

יהודי פאס וקהילות אחרות במרוקו ביניהן טנג'יר ניסו לבטל את הגזירה באמצעות פנייה לכל ישראל חברים ולאגודת אחים בלונדון. אגודות אלה פנו לממשלות צרפת ואנגליה ולנציגיהן בטנג'יר, וכתבו להן שהגיעו מכתבים ממרוקו, ובהם נאמר שראש הממשלה, הוזיר הראשי, סיד מוסה הודיע ליהודי פאס שהסולטאן מתכנן להפקיע חלק מבית הקברות היהודי לצרכיו, והיהודים מתבקשים להעביר את הגופות למקום אחר.

בית קברות זה מצוי ברשות הקהילה כבר קרוב ל – 400 שנה, וקבורים בו אישים נערצים שגורשו מספ-רד בשנת 1492. פנייתם של יהודי פאס לממשלה, לא נשאה פרי, למרות שנתמכו על ידי חכמי הדת המוסלמים.

אגודת אחים קיבלה תשובת הממשלה הבריטית לפיה מוחמד ברגאש, הוזיר לענייני חוץ של מרוקו הציג את הנושא באור שונה לחלוטין. לדבריו, חלק משטח בית הקברות דרוש בשביל בתי משמר לשמירת האזרחים מרוצחים בסביבה.

הוא הוסיף שכמה מזקני היהודים בפאס הביעו הסכמתם לרצונו של הסולטאן בנדון. תוכן התשובה הרשמית של הוזיר הועבר לכמה גורמים במרוקו, שהתבקשו שלשלוח פרטים נוספים.

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

מבוא לספר מאת חנניה דהאן

העלייה ההמונית ממרוקו ימיה כימי המדינה : עשרים ושלוש שנים עברו מאז הדהדה תרועת שופר הגאולה בתפוצות ישראל, וטלטלה קהילות, עדות ושבטים לחופי המולדת. נתקיים חזונו של הנביא " מי אלה כעב תעופינה וכיונים את ארובותיהם ( ישעיה ס' – ה' )

הנה כי כן, נשמעה ונתקבלה תפילת הכיסופים והערגה לשיבת ציון, לאחר אלפיים שנות גלות, ופעמי המשיח שמהדהדים הם על סף ביתו של כל יהודי לאות בשורת הגאולה.

תופעת התפרצות בכל מקום

י"ג באלול תשט"ו 31/08/1955

הגעתי לסאלי רבאט, שתי ערים שכנות, שעל גדות ה " בורגרג ", יחד עם צוות המיון. התנועה לעליה הייתה המונית, מאות רבות הצטופפו ליד המשרד בתקווה שיהיו מהראשונים להרשמה. רק התחלנו לעבוד ושוב אותו מחזה שבכל מקום התפרצות המונית ואנדרלמוסיה עד כי נאלצנו להפסיק את עבודת הרישום. גם הסדרנים שהועמדו לשמור על הסדר, לא עלה בידם לעצור בעד ההתפרצות.

רישום לעליה מאחורי בריקדות.

י"ד באלול תשט"ו 01/09/1955

על אף הכל המשכנו למחרת בשש בבוקר בעבודת הרישום. שוב מאות אנשים צבאו על פתח המשרד מבלי שתהיה לנו כל אפשרות להשתלט על אי הסדר. הסדרנים הקימו בריקדות בינינו ובין המועמדים לעליה, גם זה לא עזר. הפסקנו העבודה לאחר שרשמנו כמה משפחות וחזרתי לקזבלנקה.

תביעה אשר הושבה ריקם.

י"ז באלול תשט"ו 04/09/01955

עמוס רבל מנהל מחלקת העליה במרוקו מכנס את כל השליחים ומוסר להם דו"ח מישיבת הועד הפועל הציוני שהתקיימה בירושלים. באותו מעמד חזרתי ותבעתי ביתר שאת שיאפשרו לאנשי הכפרים לעלות. הסברתי כי לאור המצב השורר כעת במרוקו חיי האנשים אלה תלויים מנגד, וחובה עלינו להצילם בהקדם לפני שיהיה מאוחר.

לצערי גם הפעם הזאת לא מצאה זעקתי אוזן קשבת.

ללא סדרנים.

י"ח באלול תשט"ו 05/09/1955

בשעות הבוקר המוקדמות התחלנו בקזבלנקה ברישום המועמדים לעליה בתוך המללאח. הפעם נאלצנו לעשות העבודה לבדנו ללא סדרנים, כיוון שפטרנו אותם לאחר שהתברר לנו שהיו מקבלים שילומים מהאנשים בכדי להעבירם לרישום לפני תורם, דבר שהיה גורם להתפרצויות בלתי נעימות.

ושוב פרעות

כ"ו באלול תשט"ו 13/09/1955

מקזבלנקה עברנו למכנאס, לרישום המועמדים לעליה. משרק התחלנו הוכרז העוצר בעיר בגלל הפרעות ביהודים שפרצו באזור, ונאלצנו להפסיק העבודה. עזבנו את מכנאס, וצוות המיון ואני נסענו לעיירה וואד זאם בסביבת מכרות הפוספטים המפורסמים. בעיירה זו אין מללאח, היהודים המוסלמים גרים יחד אלה ליד אלה.

בהגיענו למקום נתגלה לעינינו מראה מבעית. הרחוב הראשי היה כלאחר קרב, החלונות והדלתות שרופות. המתפרעים שרפו בית החולים על חוליו, היהודים היו נפחדים ומבוהלים. טבעי הדבר שבשומעם על בואינו, ראו בנו הגואל המציל ובאו להירשם.

כל יהודי העיירה נרשמו ללא יוצא מן הכלל. אבל לפי כללי המיון נמצאו תשעים משפחות מתוך מאה ועשרים " כשרות " לעליה. אלה שלא נתקבלו נפסלו מטעמי גיל, חוסר מפרנס או מטעמי מחלות. במקום זה נתקלתי בעוורים, בעיקר זקנים וזקנות.

המחשבה ששלושים משפחות תיאלצנה להישאר בין הפורעים לא נתנה לי מנוח, אך הפתח לישועה נפתח ממקום אחר שלא ציפינו לו. כשנקראו " הכשרים " לבדיקה רפואית והאחרים לא נקראו נוצרה תסיסה בקרב כל הקהלה היהודית וכולם הודיעו שלא יגשו לבדיקה כל עוד לא ייקראו כל יהודי העיירה.

הנוער בעלייה.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.

סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.

זוהי תנועה שעמדה אל מול שלטון חסות צרפתי – פרוטקטורט – במידה רבה אנטי ציוני, ואל מול לאומיות מרוקאית עוינת – שהיוו אקלים בלתי נוח לפעילותה, שהתבצעה לכן במקרים רבים בחשאיות, ובחסות מעטה רשמי.

במסגרתה נפגשו בני נוער משכבות סוציו אקונומיות שונות, המטרה העקרית הייתה להעלות את רמתו המוסרית, האינטלקטואלית והפיסית של הנוער המקומי, תוך מהלך אינטגרטיבי, באמצעות פעילות רוחנית, תרבותית וספורטיבית. 

שליחות נסתיימה במרס שנת 1956, בשל כינון עצמאות מרוקו, ושיבתו של מלך מרוקו מגלותו. מהארץ נתקבלה הנחיה לסגור את כל המשרדים. בהמשך יורחב הדיבור על שליחויותיו, שהיו מכריעות מבחינת האוריינטציה הארץ ישראלית של שרל נטר.

עקיבא קשת, ראש המחלקה לחינוך תורני, איש " הפועל המזרחי ", מוזכר על ידי אשר אוחיון כשליח בולט מבין השליחים המחלקה התורנית, שיצר קשר הדוק עם תנועת שרל נטר. הוא הרצה רבות במסגרת התנועה ששימשה גשר לציונות דתית. הוא ארגן סמינרים למורים ומדריכים ולחניכי ה. E.N.H.

אשר אוחיון מדגיש כי נשמרה הניטרליות של שרל נטר ביחס למדינת ישראל, הגם שמתחת לפני השטח וברמה האישית הובילו כל החוטים לציונות הדתית. כך ביחס לתנועה החלוצית, לרבות תנועת " בני עקיבא ", ששכנה ברחוב נפרד – Rue Mouret, וכך ביחס לגילוי תמיכה במדינת ישראל כמו הפגנות הזדהות למען מדינת ישראל ביום העצמאות.

אשר אוחיון חב תודה רבה ומכיר טובה לשרל נטר, ולציונות הדתית בכלל, אשר עיצבו את אישיותו הדתית ציונית. הוא חש כי לולא הן היה נותר יהודי בעל זהות יהודית רדודה.

האוריינטציה הארץ ישראלית המובהקת של אשר אוחיון, שפירושה המעשי עלייה ארצה, עוררה את התנגדותם של אדגר גדג' ואמיל סבן, כמרומז לעיל. כעין " ניגוד אינטרסים " נצטייר במהלכיהם. האחר ראה בפעילותו החינוכית זרז חד שמשעי לעלייה, ותמיכתן המוסרית בארץ באה מ " שאמו.

האחר סבר כי יש לבנות פעילות חינוכית יציבה ומוצקה במרוקו גופא. אין פירושו כי אדגר גדג' התנגד לעלייה ארצה, אלא שתפיסותיהם החינוכיות טמנו בחובן מתיחות. גדג' אף הצהיר באוזני אוחיון, לא פעם, כי יעלו באורח מאורגן ארצה כגרעין צופי מגובש, בן חמישים חברים, שיקים לו מוסדות ויישוב בארץ.

לשם כך אף הועמד לרשות אדגר גדג' מסוק על ידי ראש מחלקת " הנוער והחלוץ ". מרדכי בר-און, כדי לאתר בגליל שטח נאות להקמת מושב בארץ. המתיחות החריפה לנוכח העובדה שאישיותו של גדג' הייתה כאריזמטית ודומיננטית מאוד, והכל נהו אחר הפוטנציאל העצום שהיה גלום בו.

אשר אוחיון מוקיר את אדגר גדג' כאדם מחונן בכישרונות מיוחדים, כאיש חינוך דגול, ועל כן המחלוקת הרעיונית הייתה מהולה ברגשות מעורבים. זה גם ההסבר ליכולתו המיוחדת של אלפונסו צבע, שידע להוביל תנועה עם מגמות מורכבות מעין אלה ברגישות ובנועם.

אשר אוחיון כיהן ועדיין מכהן בתפקידים ציבוריים רמי מעלה, בהנהלת ההסתדרות הציונית העולמית ( הקהילות הספרדיות, בפדרציה הספרדית, ובמרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה בירושלים. 

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

כשהגיעה ארצה בשנת 1936 ועדת פיל, שדנה בעתידם של שטחי המנדט הבריטי, תמכו בני נשאשיבי בשיתוף פעולה איתה – בניגוד גמור לחוסיינים. הנשאשיבים, כמו גם שליט עבר הירדן, האמיר עבדאללה, וההסתדרות הציונית, תמכו במסקנותיה של הוועדה שפורסמו בשנת 1937, בדבר חלוקת הארץ והקמת מדינה ערבית ומדינה יהודית. לעומתם, אמין אל־חוסייני דחה את התכנית משום שהתנגד להקמתה של מדינה יהודית כלשהי בשטח ארץ־ישראל. התנגדותו הייתה הגורם העיקרי לקרקוע התכנית – הראשונה בתכניות פתרון שתי־המדינות בארץ־ישראל.

לשיאו הגיע מאבק הכוחות בין החוסיינים לנשאשיבים בשנות המאורעות 1939-1936. העילה לפרוץ הפרעות הללו הייתה הזינוק במספר העולים היהודים, שנבע מעלייה הנאצים לשלטון. בשנת 1931 עלו 4,000 יהודים, ואילו בשנת 1935 לבדה הגיע המספר ל־60,000. ערביי הארץ, בהנהגת המופתי, הכריזו בשנת 1936 על שביתה כללית בדרישה לשים קץ להגירה היהודית, לאסור מכירת קרקעות ליהודים ולכונן ממשלה ייצוגית שתשקף את יחסי הכוחות המספריים בין הקבוצות הלאומיות בארץ. כוחה של השביתה נחלש בקיץ, ועד מהרה מילאו את החלל, בעיקר בכפרים, קבוצות גרילה מסוגים שונים. בהדרגה הוחלפה השביתה במעין שלטון ממוסד של כנופיות שוד. לא כל הבריונים פעלו על דעת עצמם: ״המופתי פעל באכזריות מכוונת לחיסול יריביו במחנה הפלסטיני״, כותב אברהם אשכנזי. ״המרד הערבי של 1939-1936 היה גם מתקפה על מתנגדי המופתי. מספרם של מעשי הרצח והחיסול בתוך המחנה הפלסטיני גדול ממספרם של אלו שבוצעו נגד יהודים ובריטים״.

באזורים שנשלטו בידי כנופיות המופתי נכפו כללי לבוש חדשים ובתי דין שרעיים, ואנשים ש״סטו מדרך האיסלאם״ חוסלו בהיקף נרחב ובאכזריות שלא היה לה תקדים, ערבים ששאפו לפשרה עם הציונות ועם מעצמת המנדט ושתמכו בתכנית פיל היו יעד לפגיעה, ממש כמו היהודים והבריטים עצמם. פורת מדווח:

מוכרי קרקע ליהודים, קציני משטרה, שוטרים ובלשים ערבים שמילאו תפקידם בנאמנות, מודיעים, מתונים בדעותיהם וכל אלה שלאומיותם הייתה חשודה בעיני המורדים. לא תמיד נרצחו מיד; לפעמים נחטפו ונלקחו לאזורים ההרריים, שהיו נתונים לשליטת המורדים, ושם נזרקו לבורות ששרצו בהם נחשים ועקרבים. לאחר ששהו כמה ימים במאורות אלה, ואם נותרו בחיים עדיין, הובאו לפני אחד מבתי המשפט של המורדים, או לפני אחד המפקדים, נשפטו, ובדרך כלל נידונו למוות, או, כמעשה חסד, למנת מלקות גדולה מאוד. הפחד מפני המורדים היה כה גדול, עד שאיש, לרבות אנשי הדת המוסלמים או הנוצרים, לא העז לקבור את הנרצחים בטקס הדתי המקובל.

תוצאת המעשים הללו הייתה שציבור ערבי גדל והולך החל להסגיר מורדים לידי הבריטים ולהתחמש לצורך התגוננות מפני כנופיות המופתי. בסתיו 1938 לא היה עוד אפשר להתעלם מ״ההתנגדות הגלויה של חלקים באוכלוסייה הערבית למדיניות המופתי״, מדווח דייוויד ת׳ שילר. ״החלה להתמסד אופוזיציה תחת מנהיגותם של הנשאשיבים״. לשנים הללו הייתה השפעה הרסנית על החברה הערבית. אפסה כל תקווה להתפתחותה של חברה מודרנית. ״הקהילה הערבית שחררה עצמה משלטון החוק, התנתקה מהמערכת המשפטית של המנדט הבריטי והחילה משפט שרירותי באמצעות אלימות נטולת רסן […] שרידיהם האחרונים של הפלורליזם והדיון החופשי נעלמו והוחלפו בידי סחיטה ואיומים, צנזורה וטרור מחשבתי״.

בשנת 1938 החלו שלטונות המנדט לדכא את ה״מרד״ ביתר נחישות – מעשה שזכה לתשפוכת חרפות מצד העיתון הנאצי ׳פולקישר באובַכטר׳, שהתרעם על האכזריות הבריטית כלפי ״לוחמי החופש״ הערבים. הגיבוי הכלכלי והצבאי שהעניקה גרמניה הנאצית לאנשי המופתי במלחמתם בבריטים, ביהודים ובערבים המתונים, מעורר את המחשבה שמאורעות 1939-1936 היו מעין סיבוב־מוקדם של התכתשות בין הצדדים הלוחמים  במלחמת העולם השנייה.

שרשרת הקהילות היהודיות באפריקה.

אין כל תאריך במכתב, אולם הסיפור על השייכים בני צטרוח ועל האיבה בין קאבס למהדיה רומזים לימים סמוך לפני פלישת רוג׳ר לאפריקה. הסכסוכים בין מושלי שתי העדים הללו היו אחד הגורמים למלחמה זו.

לפי תדירות הכינוי אל־לבדי, כלומר מאנשי לבּדה היא הנמל  LEPTIS MAGNAהרומי שמוצאים אנו בין התעודות מהגניזה מסוף המאה הי״א ועד מחצית המאה הי"ב׳ וכן מהעובדה כי היו ביניהם אנשים ידועים מחוץ לתחומי עירם וסוחרים חשובים יש להסיק כי גם שם היה יישוב יהודי נכבד.

מערי חוף אjרות ידועות לנו: ברקה, שאחד מבניה ישב בירושלים בשנת תתי״ח .1058 המסחר בתוצרת חקלאית ובסחורות יבוא פרח כאן תראה. כי העדה היהודית היתד׳ חשובה. פעם נשלחו שבויים יהודיים לברקה — כנראה כדי שהיהודים במקום יפדו אותם .

 קרוב לה שכנה רמאדה, וגם אליה הביאי שודדי הים הערביים שבויים מביזאנטיון . האיזור סבל קשות בימי פלישות הנוודים הערביים בני הלאל ובני סולים, שהחריבו את הערים ואת הכפרים באחת•

בפנים הארץ היו קהילות אחדות בהר נפוסה, רמה נישאה, שבמערב טריפוליטאניה. בין יהודי טריפוליטאניה במאה העברה נפוצה הייתה, הדעה, כי בהרי אלה,שנקראו אז פאסאטו, מקורם של יהודי הארץ.

 הידיעה הראשונה על יהודים בנפוסה היא מהמאה העשירית לסה״נ, בתשובתו של ר׳ חנינאי גאון מפומבדיתא. אנו למדים ממנה דרך אגב כי נפוסה נחרבה במלחמה — אולם לא ברור אם הכוונה למקום מסויים באיזור או לכל היישובים.

. במאה האחת־עשרה ועד מחצית המאה השתים־עשרה נזכרים אנשי נפוםה, ג׳אדוא, מיסין פעמים אחדות, והגיאוגראפים הערבים מציינים, כי באיזור זה מרובים היהודים. נראה׳ שהם עסקו במסחר ואולי גם בחקלאות, אבל גם משורר מוצאים אנו ביניהם, וגם רב שנקלע בימי ר׳ בנימין מטודילה לניאפוליס שבאיטליה, וגם סופר שהעתיק מסכת כריתות מתלמוד בבלי .

 האורחות מערי החוף לתוניסיה היו עוברות את הר נפוסה והדרך היתה קשה מאוד, אבל לכאורה פחות מסוכנת מאשר נתיב הים, שבו נשקפו סכנות רבות גם בשל הסערות וגם בשל שודדי הים.

על הגבול בין טריפוליטאניה לתוניסיה (של ימינו) שוכנת הנאה הגדולה גדאמס. גם היא היתד, מיושבת יהודים באותה תקופה, כפי שיש להסיק מכינויו של ר׳ משה גדאמסי ״").לאחר סטייה זו עלינו לחזור לתקופת חמייחדים ולכיבושם את תוניסיה וטריפוליטאניה.

כבר הזכרנו למעלה שלמאורעות אלה, קדמו ניסיונותיו של רוג׳ר הנורמאנדי, מלך סיקיליה, להשתלט על איזור חוף זה. את הדם, כפי שהגיע עד לעדן שבחצי־אי ערב הדרומי, אנו שומעים במכתבו של הסוחר אברהם בן פרחיה בן יג׳ו, מאנשי מהדיה, אל אחיו מבשר השוהה עדיין בעיר זו.

אברהם חזר זה עתה לעדן(תשרי א׳ תס״א, כלומר תתק״י/ 1149 ) לאחר מסע ארוך להודו וכאן נודע לו אשר אירע לקהילות שבחוף אפריקה: טראבלס, ג׳רבה, קרקנא ספאקס׳ מהדיה, סוסה. הוא מבקש להודיע לו מי מת ומי חי, כדי שתנוח דעתו.

בר-אילן: ספר השנה של אוניברסיטת בר-אילן יד-טו (תשל"ז) הוקדש לזכרו של חיים זאב הירשברג. בפתח הכרך מאמרו של אליעזר בשן: "פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל: תולדות חיים ומעשים" (עמ' ט-יד). על אישיותו כתב בשן: "כבוד הבריות היה כלל גדול בעיניו, ותמיד לחם את מלחמתם של החלשים והמקופחים" (עמ' יד).

אחריו רשימת פרסומיו של הירשברג (ערוכה בידי אליעזר בשן ואברהם הטל). הרשימה כוללת מאמרים וספרים (185 במספר), ערכים באנציקלופדיות, וספרים שערך (עמ' טו-לג). משה בר כתב על "תרומתו של פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל ללימודי תולדות עמנו באוניברסיטת בר-אילן" (עמ' לד-לז). 

השמועות על ההתרחשויות לא היו ברורות, כי הרי אברהם חושב להשיא את בתו הנמצאת אתו לבן אחיו(השני) או לבן אחותו ושוקל את האפשרויות, שאולי יוכלו להשתכן גם באחד המקומות: מהריח, אפריקה, תוניס או קיראן

נראה, שבהזכירו את השם אפריקה — בעוד שהוא עובר בשתיקה על סוסה וםפאקס — התכוון אברהם לחבל הצר בין סוסה לספאקס דווקא, שנותר לפליטה בידי בני זירי . ואכן לא נודע לנו דבר על פגיעות ביהודים בימי פלישתם של צבאות רוג׳ר הסיקילי אל אפריקה, ולכן אין כל אפשרות לבחון את מידת האמת בשמועות שנפוצו בעדן.

ידוע רק, שהכובשים הטילו על תושבי השטחים את הג׳זיה, כלומר מס הגולגולת ״ 1). אבל מס זה לא היה שום חידוש לגבי היהודים, שהיו משלמים אותו לפני כן למוסלמים. אגב זאת נציין, כי בין קטעי הגניזה נשתמר מכתב,שנשלח למהדיר. בשנת תתקי״ב 1522

כאמור למעלה בא המסע של גיס המייחדים בראשותו של עבד אל־מומין אל אפריקה, שבעקבותיו נכנע לו האיזור מטריפוליטאניה ועד ברקה שבקירינאיקה׳ בתגובה על נצחונם של חילות סיקיליה על המתקוממים במהדיה.

במסעם זה 1159 – 1160 נתקלו המייחדים בהתנגדות נמרצת רק לפני —המבצר הימי מהדיה, שהמצור עליו נמשך חדשים מספר, והעיר עברה לידי עבד אל־מומין לאחר שהסכים לתנאי כניעה מכובדים בשביל חיל המצב הסיקילי.

עבד אל־מומין הרתיע את השליטים הזעירים בערי השדה מפני מלחמה אתו ביחסו החמור כלפי תושבי תוניס שלא רצו להיכנע. מחצית רכושם של המוסלמים בעיר זו הוחרמה לאוצר המייחדים, והיהודים והנוצרים הועמדו לפני הברירה: להמיר את דתם או למות.

כאחת הבטיח עבד אל־מומין את שלומם ואת רכושם של המשפחות, ששלחו אליו משלחת לפני כן כדי להשלים אתו. כתוצאה מזה נכנעו יתר הערים עוד לפני שהגיע הגיס המארוקאני אליהן .

מסורת מקודשת באיסלאם מימי מוחמד והכליפים הראשונים קובעת, כי תנאי האוכלוסיה הנכנעת לפני שהתחילו בפעולות מלחמה נגדה טובים ונוחים בהרבה מאלה שזוכים בה לאחר קרבות — ומה שחשוב ביותר הוא, כי באמת המנצחים היו מכבדים הסכמים שנעשו.

כן נהג גם עבד אל־מומין. הוא אישר את השליטים שנכנעו מרצונם, והרשה להם להמשיך בתפקידם — אף כי צירף אליהם אנשים מהימנים מהחוג הפנימי שלו. אולם לא היה בזה משום הפליה,

כי בחשדנותו הרבה נהג כן גם לגבי בניו.

בטריפוליטאניה נשאר על כנו אחד השייכים מבני מטרוה, שהתמרד במלך סיקיליה ומיהר לבוא עם משלחת נכבדים אל מהדיר, הכבושה. הוא נתקבל ברצון על ידי עבד אל־מומין והמשיך שנים רבות במשרתו כמושל הארץ .

הסתגרות ופתיחות.

פרק רביעי

שלטון הסעדים.

1492 גירוש היהודים מספרד. סופה של תקופה. 1492 – גילוי אמריקה, תחילתו של עולם חדש הגיאוגרפיה וההיסטוריה העמידו את מרוקו בנקודת מפגש של שני מאורעות מכריעים אלה, אולם במקום לצאת למרחב, הסתגרה הארץ עוד יותר בתוך עצמה, ואיתה יהודיה.

פתיחתה על הים האטלנטי, הנתיב אל העולם החדש, טמנה, בכוח, למרוקו הזדמנות ליטול חלק באתגר האנושי שבגלוי וביישוב העולם החדש. אולם במקום להוות פתח, המשיך האוקיאנוס להיות סמטה ללא מוצא. מרוקו העדיפה לפי מסורתה להישאר המערב הקיצון , הסוף של מה שהוא ולא התחלתו של מה שהוא אחר

מרידות ומהומות.

מותו של מוחמד אל מנצור, קורבן מגפת הדבר שהשתוללה במרוקו בשנת 1598 עד שנת 1607, פותח אחת התקופות הנוראות ביותר בתולדות המדינה והסובלים הראשונים היו היהודים. לאחר מות המלך המהולל נתפלגה ממלכתו בין שני בניו : מוחמד אל שייך החזיק בפאס ובמגרב הפנימי ומולאי זנידאן ובניו משלו במראכש ובמגרב הקיצוני. ברור שהפילוג היה מלווה סיכסוכים, מלחמות אחים ונסיגה כלכלית. ואם לא די בכך, אכלו הדבר והרעב הנותר :

אמר שאול בן דוד סירירו : " אם אמרתי אספרה קצת מן התלאות אשר חלפו עברו עלינו, תצלנה כל האוזניים ויתבהל כל שומעם. זה לנו היום שלוש שנים ומחצה בצרת רעב וצרות רבות משנת שס"ד – 1604 – עש שנת 1606. בני פאס היקרים נפוחים כנאד מחי רעב, איכה נחשבו לנבלי חרס חבקו אשפתות לנקר בהם כתרנגולים ויתר משש מאות אנשים נשים ובחורות ובתולות שהימרו דתם.

והיו הדרכים בסכנה גדולה אין יוצא ואין בא. היושב בעיר ימות ברעב והיוצא לחוץ לעיר יפול בחרב. וידל ישראל עד מאוד כי עוונותינו הטו אלה כי רפו ידי כל אלה שעסקו תורה, אין דורש ואין מבקש. אין לך שיום שאין קללתו מרובה מחברו בכפלי כפלים. ולא די לנו הצער שאנו בו, כי נתוספו עלינו צער המלחמות עד שבוחרים מוות מחיים. וראינו מי שהפיל עצמו לבור ומת ומי שהעביר סכין על צווארו ושחט את עצמו. וראינו אבות משליכים את ילדיהם ונשים רחמניות מכים מכות מוות לבניהם. מה אעידך מה אדמה לך פאס המהוללה ועתה היא מחוללה ( מתוך ספר " דברי הימים " )

תיאור מזעזע זה של צרות הקהילה היהודית בפאס אינו צריך להטעות במובן זה שהאסונות ךא פקדו רק היהודים אלא היו מנת חלקם של כל פלגי האוכלוסייה. נראה לנו שכאן המקום לשלב אזהרה שכוחה יפה לכל התקופות ואשר עמד עליה בצדק ההיסטוריון חיים הירשברג ( בספרו " תולדות היהודים בצפון אפריקה כרך ראשון ).

" תיאור התקופה לאור המקורות היהודיים והידיעות על היהודים המשוקעות במקורות הנוצריים, בלי לשים לב לרקע הכללי, עלול לעשות רושם מוטעה, כאילו היהודים סבלךו יותר מן האוכלוסייה המוסלמית בשל אכזריותם של השריפים, כאילו רק בנשים ובבנותיהן התעללו חייליהם השכירים, ורק עליהם הטילו מסים והטילים כבדים. ולא היה. כל שכבות האוכלוסייה, ברברים וערבים, כושים ובני תערובת, אצילים ודלת העם, מראבוטים וחסידיהם, סבלו המצה הפרוע של האנרכיה הפנימית. מגיפה כי פרצה הייתה מתפשטת על כל שכונות העיר ועל כל האזור, ורעב כי בא גרם ליוקר ולסבל של כלל האוכלוסייה.

לאור הערה זו, שכוחה יפה לא רק לתקופה זו, נוכל להמשיך בסיפור התלאות שפקדו את המגינה בימי יורשי מוחמד אלמנצור. המלחמות שניהלו האחים ביניהם חייבו למצוא מימון להחזקת הצבאות, וכאשר המסים הנרגילים לא מספיקים למלא את קופת המח'זן, קרי הממשל, יורדים ההיטלים והקנסות על האוכלוסייה האומללה ומקומם של היהודים לא נפקד.

ביום ח' לתשרי 1611 בא השר הצורר באריחן ואמר שיתנו היהודים עשרת אלפים אונקיות במאמר המלך על שהצילם מן הגויים אשר באו לשלול המללאח, ואמר שאם לא יתנום קודם הלילה שיתנו למחר כפליים. והתחילו לגבות ולא הספיק היום. בא למחר ואמר שיתנו עשרים אלף אונקיות. ןתהי צעקה גדולה ותהום כל העיר, באחד עשר לחודש תשרי, עשו מלחמה שני המלכים מולאי זידאן ומולאי עבדאללאה, ונכנס מולאי עבדאללאה לעיר והלך הנגיד רבי יעקב רותי עם הקהל לקראת המלך ולא קיבל פניהם.

אמר להם אתם שמחתם במולאי זידאן והוא הרע לכם. למחר שלח אלינו משלחת מלאכי רעים שיתנו לו היהודים עשרים אלף אונקיות כמו שנתנו למולאי זידאן. שמה ושערוריה הייתה בארץ, אין בי כוח לספר אחת מאלף כי כמה מן היהודים נתפסו והפסידו את כל רכושם וכמה שיירות נחמסו, אוי מכל עבר ומכל פינה, ושמועות רעות הביהילונו שבאו בחודש זה – חשון 1622 – כי קבוצת יהודים הפסידו ממונם מהמלשינות וקצת ברחו ונגזלו בדרך.

ושמועות רעות הבהילונו שבאו בחודש זה מעיר לקצאר, כי קצתם ביוקר השערים וקצתם ירדו מנכסיהם, עוד זה מדבר וזה בא ויאמר על חורבן והשממות אשר היה בעיר תאפילאלת, מקאיים א' ואחד ושמו סי בוזכרי ויהיו היהודים במצור. ויהי ראש חמור נמכר בשתי אונקיות והיהודים מתו רובם ברעב והנשארים מתו בחרב בהיותם בורחים. 

ברית 32

יהודי מרוקו בקנדה

בהוצאת אות ברית קודש

עורך : אשר כנפו

חברי המערכת :

פרופסור אריאל כנפו

נורברט בל-אנז'

נסים קריספיל

ד"ר מאיר נזרי

לפני עשור, ביקרתי לראשונה במונטריאול. הגעתי לשם כיושב ראש הנהלת התזמורת האנדלוסית הישראלית. התזמורת הוזמנה להופיע בהרכבה המלא בערב גאלה שנעל את הפסטיבל המקומי שנקרא "קנזיין ספרד", Quinzaine Sepharade  כלומר "שבועיים של יהדות ספרד".

"שבועיים של יהדות ספרד" הם פסטיבל שנערך במונטריאול על ידי הקהילה היהודית- ספרדית אחת לשנתיים. במשך השבועיים האלה מתקיימות מידי יום ביומו עשרות פעולות תרבות. בין הפעולות היו העלאת הצגות שנכתבו על ידי מחזאים מקומיים ובוימו במיוחד לצורך הפסטיבל, ערבים מוסיקליים מכל הסוגים החל בגיאז, דרך קונצרטים של מוסיקה קלאסית וכלה במופעי מוסיקת לדינו או מוסיקה ה'אלה^ז. למוסיקה האנדלוסית היה אז נציג מקומי מן המעלה הראשונה, רבי שלמה אמזלאג ז״ל, הלא הוא סמי אל־מוגרבי האגדי שבחר לגור במונטריאול אחרי שניסה לשווא להתאקלם בארצנו. היו שם הרצאות בנושאים שונים ומגוונים ובמיוחד על יהדות מרוקו. ערב מיוחד התקיים לכבוד תריסר מחברים מקומיים שהציגו את ספריהם החדשים שנכתבו במהלך השנתיים שקדמו לאירוע. תערוכות רבות של אמנים מקומיים ואמן אורח התקיימו במקומות שונים בעיר. ראויה לציון תערוכה גדולה במיוחד שהתקיימה בספרייה של הקהילה הספרדית. זאת הייתה תערוכה מקיפה על מרוקו, ההיסטוריה שלה והתרבות שלה. בתערוכה הוצגו מאות מוצגים עתיקים ממרוקו: כתבי יד, מסמכים, ספרים עתיקים, פרטי לבוש מהודרים, כלי קודש, תכשיטים וחפצי אמנות. כל המוצגים נשמרו היטב במשפחות שעלו ממרוקו והושאלו למארגני התערוכה. בתוך התערוכה הגדולה הייתה תערוכת כתובות מרהיבות ממוגדור שבמרוקו. מצפייה בתערוכה הזאת נולד שיתוף הפעולה שלי עם אחד ממארגני התערוכה, דוד בן שושן, לימים נשיא הקהילה. משיתוף פעולה זה, נולד ספרנו המשותף, אלבום הכתובות: חתונה במוגדור שיצא לאור בירושלים בשנת 2005.

כל מה שראיתי מסביבי במסגרת הפסטיבל הזה עורר את התלהבותי ואפילו את קנאתי. כן, קנאתי בשפע העצום של הפעילויות. איך קהילה שמונה רק שלושים אלף נשמות (אני מתכוון לקהילת יוצאי מרוקו) הצליחה במה שמאות אלפי יוצאי מרוקו בישראל לא הצליחו? שאלה זאת הטרידה אותי מאוד. ליהדות מרוקו בישראל יש ללא ספק הצלחות גדולות. יש לנו שרים, חברי כנסת, ראשי ערים, גנרלים, פרופסורים וכן הלאה וכן הלאה… מה שחסר לנו, זו פריצת דרך תרבותית. מה אנו עושים עם כל העושר של עברנו? היכן באה לביטוי התרבות שלנו? מה אנו מורישים לילדינו מתוך אוצרות הרוח של אבותינו? כל אלה הוזנחו בצורה קשה מאז הגיעו גלי העליה השונים מהארץ. הסיבות להזנחה זו הן רבות ולא כאן המקום לפרטן, אבל עבודות רבות כבר הוקדשו להן.

קהילת יהודי מרוקו שראיתי במונטריאול במהלך ביקור זה ובביקורים שבאו אחריו, היא קהילת מאוחדת, סולידארית וגאה, המתעקשת לחנך את בניה לכבד את הוריהם ואת מורשתם, לאהוב את עם ישראל ואת ארץ ישראל.

לא ייפלא אפוא שמערכת ברית מצאה לנכון להקדיש גיליון מיוחד לקהילה המופלאה הזאת, הקהילה הספרדית של מונטריאול. אשר כנפו

חכמי המערב בירושלים

פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.

למידת הכבוד והערכה שרחשו לו גדולי הדור ההוא, תשמש העובדה, כי במחלוקת שפרצה בחברון בשנת תרל״ט (1879) בין הרבנים רבי אליהו מני ורבי רחמים יוסף פראנקו וסיעותיהם — מחלוקת שזעזעה את הישוב היהודי באותן הימים דרש הרב החרי״ף (חכם רחמים יוסף פראנקו), מהראש״ל דאז רבי אברהם אשכנזי, ומהרב פאניז׳ל שעמד בראש ועד העדה הספרדית בירושלים, כי יקיימו דיון בעניינו, ובבית דין שבו ישבו לדון, יצרפו את ״רבם של האשכנזים הרב הגאון כמוהר״ר שמואל סאלנט יצ״ו ורב עדת המערבים הרב המופלא ח״ק לישראל כמוה״ר דוד בן שמעון יצ״ו ורב ספרדי הרב המופלא רבין חסידא כמוהר״ר שלמה חזן.״״^.

במחלוקת אחרת שפרצה כמה שנים קודם לכן בירושלים וזעזעה את הישוב. היה זה בשנת תרל״ד (1874). כאשר רש׳׳ב הכהן מקהלות האשכנזים וחבר מרעהו, הצליחו לצוד ברשתם כמה מגדולי האשכנזים תמימי דרך וחברו יחדיו לפרסם בכתב עת ה״חבצלת״ דברי חרוף וגדוף נגד אחיהם בקהלות כללות הפרושים ודברו סרה על שני גדולי הדור, הגאון רבי מאיר אוירבאך (בעהמי׳ח אמרי בינה), ורבי שמואל סלאנט זצ״ל.

הראש״ל רבי אברהם אשכנזי פרסם מכתב בשם ״שפת אמת״ בו מגנה את הפרסומים בחבצלת ״ששלחו יד בקדשי עליון ונתנו ירושלים לשמצה״. למכתבו זה, הצטרפו גדולי וגאוני ירושלים, ספרדים ואשכנזים כאחד והוקיעו את המסיתים והמדיחים, ״כי כל הכת ההיא כת קטנה של מתפרצים היא, ובעלי החבצלת עמם, וכבר הודענו בצירוף חו״ר גאוני וראשי ק״ק הספרדים הי׳׳ו בקצרה, כי כל דברי המבזים אין להם שרש אמת וענף צדק…״.

הרב צוף דב״ש, שהיה בן החכמים המפורסמים לשם ולתפארת בקהלות ירושלים. ומכובד על כל העדות והקהלות. אף הוא יצא בקריאה נרגשת לחדול מהפרסומים, הגורמים לחילול ה׳ וחילול הקדש. וזה לשונו בכרוז ״שפת אמת״ (דפוס יואל מ. סלומון, ירושלים תרל״ד).

ואלה דברי כבוד ידיד ד׳ ועמו הרב הגדול הצדיק המפורסם כוי כו׳ מוהר״ר דוד בן שמעון הי׳׳ו ראש ורב לעדת אחינו המערבים פעה״ק ת״ו.

אחי ועמי! אביעה אומר במר רוחי, כי כן בקדש חזיתי השטן מרקד, לדכא תחת רגליו את דגל התורה, ולתת לשמצה וקלות את שוחריה, זה לי ימים אשר כאב עצורה בעצמותי. לקול צללו שפתי, משמוע חרפה ובוז על רבני וגאוני דורינו המפורסמים לתורה ולתעודה, כותבי עתים מבית ומחוץ, אשר אין מעצור לרוחם, וגבול ללשונם לא שמרו, לדבר תועה על אתני עולם, מוסדי אה׳׳ק בתורה ובחכמה וביראת חטא. פלצות אחזתני, וחלחלה מלאו חדרי בטני! האמנם כשאני לעצמי עמדתי משמים מחריש ומשתאה, לדעת מה יענו גאוני ירושלם ורבניה, אשר עיר הקדש תתנוצץ ביפעת הדרם, ותהלתם מלאה הארץ, אשר להם יאתה לדבר עם אנשי ריב בשער, ואם המה מנגד יתיצבו, מי זה ערוב לגשת לדבר דבר וחצי דבר. האח י האח ! חמותי ראיתי אור כהיום הזה אשר רבני עיקו״ת ק״ק הספרדים והאשכנזים יצ״ו התעוררו, ורשפי אש להבת כבוד תורתינו וכבוד ארצנו מלבותם התמלטו, מפיהם לפידים יהלוכו להודיע נאמנה נגד אחינו שבגולה, כי טהורים המה מהקיקלון אשר שפכו על כבודם, כאשר תחזינה עינינו בכתב גלוי מאת עט״ר הרב הגאון ראשון לציון יצ״ו ודישרן סמיכין עלוהי הרבנים הגאונים הג׳ כו׳ מוהר״מ אוייערבאך נ״י ומוהר׳׳ש סלאנט נ״י, ויתר הרבנים גדולי הספרדים והאשכנזים ישמרם צורם.

על כן אמרתי אף יד תכון עמהם ובקול גדול אקרא, נא אחי חכמי לב, אל תשיתו לב לקול מלחשים, המטילים מום בקדשים, ואת שם ירושלם לכם יהיה לתפארת כל הימים, כאשר עוזה וכבודה יקר מאד בעיניכם מאז, דרשו את שלום ירושלם, כי בשלומה יהיה לכם שלום, והוא ברחמיו ישלח גואל צדק והיתה כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים לעבדו שכם אחד, כי״ר, הלכ״ד הכותב וחותם פעה׳׳ק ירושלם ת״ו, בח׳ טבת ש׳ לא ישמע עוד חמס בארצך לפ׳׳ג ושלום הצב׳׳י דוד בן שמעון נ״י. (מקום חותמו).

הגאון מופת הדור רבי חיים פאלאגי׳ זצ״ל העריך מאוד את גדולתו של הרב צוף דב״ש, ובירך עליו, ברון שחלק מחכמתו ליראיו. וכך הוא כותב עליו בספרו ״ארצות החיים״(סוף שער י) ״ומכאן מודעא דעתה, האיר וזרח ס׳ נחמד ונעים שער החצר להרב המופלא בדורנו נר המערבי איש ירושלים כמוהר״ר דוד בן שמעון נר״ו יחי שמו לעולם אמן, דהפליא עצה הגדיל תושיה, מדובר בו נכבדות במעלות ארץ ישראל דק ותשכח, ולא הניח פנה וזוית מפי סופרים וספרים בפלפולא אריכתא, ברוך שחלק מחכמתו ליראיו…״ ובנו אחריו החזיק בלשון אביו הק׳ ובספרו יפה ללב(ח״ג סי׳ רס״ה אות י׳׳ח מכנה את הרב צוף דב״ש בתואר ״הרב נר המערבי״.

מעט דב"ש

גולת הכותרת של מידותיו התרומיות, היא מידת הענוה שבו, שלמרות גדולתו וגאונותו בתורה, עסקנותו ופעילותו הציבורית במימדים ענקיים, לא גבה לבו ולא רמו עיניו, בשלום ובמישור הנהיג את העם והשכיל לסול מסילות בלבבם. כל הנהגתו היתה בדרכי נועם בדברי חיבה וריצוי. צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, אופייני לענותנותו הגדולה, נהג לחתום את שמו ״מעט דב״ש״. אכן, הוא מיעט את עצמו ואת ערכו הרם בפני ובעיני זולתו. הוא סלד מהפירסום ומהכבוד ולא נתן חשיבות למעשיו הכבירים. גם בחיבוריו לא חתם את שמו עליהם. וכאשר היה עורך תשובה בהלכה לשואלו דבר, היה נוהג להקדים דברי התנצלות על שפנו אליו.

״מכיר אני מיעוט ערכי פחות שבערכין ואין בלשוני מלה להשיב דבר או חצי דבר״.

על מדת ענותנותו היתירה, תעיד העובדה במעשה שהיה כך היה.

בשנת תרל״ו, עלה לאה״ק הרב יצחק בן נאיים זצ״ל(אביו של רבי יוסף בן נאיים בעהמ״ח מלכי רבנן.) כדי להשתטח על קברי הצדיקים. בהיותו בירושלים, התאכסן בביתו של הרב צוף דב״ש. כעבור כמה ימים נודע להם כי נמצא למכירה ספרי קודש מעזבונו של תלמיד — חכם אחד. ומתוך אהבתם לספרים הלכו שניהם יחד כדי לקנות איזה ספרים מהעזבון ההוא. והנה, מכלל הספרים הרבים שהוצאו למכירה, היה בניהם הספר ״שער החצר״. פנה הרב צוף דב״ש לרבי יצחק בן נאים והציע לו לרכוש את הספר הזה, בהיותו מדבר בשבח ארץ ישראל. ומענותנותו הגדולה לא גילה לו שהוא המחבר. הרב יצחק בן נאים קנה את הספר וכמובן שלא ידע מי מחברו, עד שחזר לעירו פאס. אז, נודע לו שהרב צוף דב״ש עצמו הוא המחבר. (מעשה זה הביאו הרב מלכי רבנן, בכבוד מלכים אות ש^,, בערכו של הסי שער החצר עיי״ש).

באוטוביוגרפיה של ר׳ יוסף בן נאיים מוסיף ר׳ יוסף לספר: ״וזכורני שהיה מר אבי מגיד לי בענינים שראו עיניו, מכלל, הוא נתאכסן בעיה״ק ירושלים בבית הרה״ג מו׳׳ה דוד בן שמעון זצ״ל שהיה רב לעדת המערביים, וביום שב׳יק בתפילת המנחה נכנס לבית הכנסת להתפלל חכם אחד קצר קומה וזקן, ומו״ה דוד הנז׳ רגש וחרד מפניו, וקם מלוא קומתו, ושאל אותו מר אבי מה כל החרדה הזאת? ואמר לו: זה חכם מעיר תוניס, והוא בא לדור פה, ושמו ר׳ שאול נטף, והוא חכם גדול, ומכלל חכמתו יודע שלש מאות תשובות הרשב׳׳א ז״ל בעל פה״. (ראה בנספח בסוף ההערות לפרק זה).

גם כאשר חות דעתו ההילכתית היתה מופנת לאחד מגדולי הדור, היה הרב צוף דב׳יש כותב מתוך הכנעה והתבטלות עצמית, ולפניהם היה נמנע מלהכריע ולהחליט. כך הוא מסיים את אחת מתשובותיו הרבות להראש״ל הרב אברהם אשכנזי זצ״ל.

״וכאשר כתבתי לעיל כן נראה לי לעניות דעתי אם יסכים עמדי עטרת ראשינו גאון ירושלים ראשון לציון שיחל״א. ואם כה יאמר ראה דבריך טובים ונכוחים. חדאי נפשאי את שמ״ח דוד, ואם לא ישרו בעיניו והיו כלא היו, וכאשר יגזור אומר כן יקום…״ (ומצור דבש חיוי׳ד סי׳ כ״ז).

אף בשירתו אשר נבעה ממעייני נשמתו הקדושה והטהורה, היה הרב צוף דב״ש מבטל את ה ״אני״ שלו, ומה גם כאשר הדברים היו מופנים כלפי שמיא. כך היה משתפך לפני בוראו.

״כלתה נפשי נכספה, להודות את שמך, לבי יענה, למה אלם תרון לשונך:

חדל אישים ובשפה, יפטירו כל רואיך, כסיל שונה, רבו מלמנות פשעיך :

הלא דוד שירתו צרופה, וערוכה, אין בלשוני, מלה סח ברוח נמוכה:

דומי נפשי מעפר, ישחו אמריך, ותענה, אל תהלה דומיה לך״:

מלכי רבנן  לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל

רבי יוסף בן נאיים ארזי הלבנון 944

רבי יוסף נולד באלול תרמ"ב – 1882 בפאס שבמרוקו.

משפחת בן נאיים, משפחה עתיקה ועתירת יחש היא, ומוצאה מספרד, וגדולי ישראל רבים נמנו עליה, בהם הגאון רבי יצחק בן נאיים זצ"ל, מגדולי פאס, שנולד לפני כמאה כחמישים שנה. בנו, הרב הגאון רבי יוסף למד תורה מפי חכמי פאס שבמרוקו, ובגיל צעיר, בהיותו כבן עשרים, כבר עמד בראש ישיבה משלו

מורנו הרב אברהם אביטבול זצ"ל.

מורה צדק ברבאט וחד דעימיה מורנו הרב רבי אהרן אלמליח ז"ל. ובספר הלכתא למשיחא חתומים הקבניםהנזכרים בשניהם בשנת תקצ"ו וראיתיו חותם בפסק דין אחד משנת צדק"ת פ"ק.

עוד ראיתי שטר מכר שנתחייב בו הרב הנזכר שמנו שנת תקצ"ה ובספר שופרא דיעקב חלק ח"ם סימן ט' יש שם פסק דין מהרב הנזכר ומוהר"ר אלישע בירדוגו ומוהר"ר אהרן אלמאליח ז"ל, עור ראיתי פסק דין ממנו שבא בהסכמה עם רבני המערב בשנת תקצ"ב.

מורנו הרב אברהם אדרוטאל זצ"ל

בן רבי שלמה אחד מרבני פאס והוא נתבש"מ לפני  שנת ש"ה והיו ימי חייו בערך ששים שנה פחות או יותר, והוא חיבר תשלום ספר הקבלה מהרבא"ד, והא סיפר בספרו הנזכר כשבאו המגורשים לפאס הוא היה בן עשר שנים, והוא למד לפני רבי יעקב לואלי זצ"ל אחד ממגרושי פורטוגאל.

מורנו הרב אברהם אביטבול זצ"ל מעיר מטאגרה

מצאתי פסק דין אחד למורנו הרב יוסף שמואל אבן דנאן זצ"ל בעניין נקיבת טרפס הכבד אי במקום הלבן או במקום האדום, ובתוך הפסק כתב ואף החכם כבוד הרב אברהם אביטבול נ"ע מעיר מטאגרה חיע"א כתב אלינו על ככה בשנים קדמוניות וזמו הפסק דין בשנת אושיב"ך פ"ק, עוד שם בפסק נזכר כתוב שכתב אליו גם בחכם כבוד הרב אברהם ז"ל מעיר רלקצאק אלכביר יע"א.

מורנו הרב אברהם בנבשתי ז"ל

בר יצחק מרבני מראקס ראיתיו חותם בפסק דין אחד עם כמה רבנים בשנת תצ"ב פ"ק – 1732

כבוד הרב רבי אברהם אדארוקי ז"

אחד משוחטי מתא פאס ויש בידי פסק דין כתב יד בדיני טריפות שחתום בו הרב הנזכר וכבוד מורנו הרב יוסף אלחראר ז"ל, ובספר מראה עיניים כתב יד למורנו הרב אליעזר בהלול ז"ל כתב כמה חידושים משם החכם הנזכר.

מורנו הרב אברהם אצבאן ז"ל

בר יצחק מחכמי מקנאס חי במאה החמישית וששית והיה חכם גדול בתורה, ולא הוברר לי אם השאיר אחריו איזה חיבור, והוא אביו של מורנו הרב יצחק אצבאן הנזכר באות יו"ד והיה חתום באגרת נחטמים שנשלחה על פטירת מהרי"ט בשנת תקל"א – 1871.

ובספר נר המערב כתב עליו שבילקוטי חידושים כתב יד מועתקים הרבה פירושי פסוקים ומאמארים שבסופם כתוב מכתב יד החכם כבוד מורנו הרב אברהם אמ=צבאן זלה"ה, מוכח שחיבר ספר דרשות, וראיתי מכתב השלוח אליו תארוהו שרגא דנהורא חסיד ועניו החכם החשוב והכולל המקובל כבוד מורנו הרב אברהם. 

המשך……

ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן.

3 – זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ

זיקתם הנפשית של יהודי צפון אפריקה לארץ ישראל, קשריהם עם הארץ ותקוותם לגאולה במשך כל הדורות, הן מן המפורסמות. מקורות רבים מעידים על כך בספרותנו. זיקה זו יונקת מרגשות דתיים עמוקים, והיא נשענת על מסורת דתית על ענפיה השונים, זו המשותפת לכל העם, והאופיינית לתפוצות ישראל בצפון אפריקה.

במאמר זה אנו באים לתאר ידיעות על נושא זה בספרותם של נוצרים כותבי רשומות, ושל תיירים אירופיים שביקרו בארצות המגרב ונפגשו עם היהודים, או כתבו עליהם מפי השמועה. אלה מתארים בין השאר את ההיבטים השונים של נושא זה.

המוצא הקדום של היהודים מארץ ישראל, הזמן והדרך שבהם הגיעו למגרב, תקוותם המשיחית ואמונתם בשיבה לארץ האבות, הקשר והאהבה לארץ, המתבטאים בהערצת שלוחי ארץ ישראל, וכל אדם הבא משם, וכוונתם לתרום, וכן על עולים אליה למרות קשיי הדרך.

יש הכותבים בצורה אוהדת, תוך ניסיון להסביר את התופעה. המתפעלים מן החיוניות של היהודים, שלמרות ריחוק המקום והזמן אינם שוכחים את ארץ מולדתם, ומצפים לחזור אליה.

אחרים רואים תקווה זו כחלק מן האמונות העממיות הטפלות שהיהודים מצטיינים בהן, והנוצרים מלגלגים עליהן, משום שאמונה זו עומדת בסתירה לזו של הנוצרים שישו הוא המשיח, שכבר התגלה. .

קיים קשר סיבתי בים קביעת הזמן והנסיבות לבואם של יהודי המגרב למקומות מגוריהם, ובין זיקתם וגעגועיהם על ארץ ישראל. לפי התיאורים במקורות הנוצריים, כפי שמסרו להם בוודאי היהודים, אלה היושבים בין קירינאיקה למרוקו באו לשם בעקבות חורבנות וגירושים החל מימי בית ראשון, כיבוש ירושלים על ידי טיטוס והחורבנות שלאחר מכן.

אף גלי ההתיישבות המאוחרים יותר הגיעו למגרב כתוצאה מגירושים, המזכירים ליהודי את עובדת היותו עקור ממולדתו. אין לו מנוח בשום מקום, וישיבתו עראית עד שיחזור לארצו.

גורם נוסף שהזין את השאיפה לציון היא ההשפלה וההפליה, מנת חלקם של היהודים תחת שלטון המוסלמים במגרב, בהתאם ל " תנאי עומר ". במקומות ובזמנים בהם הקפידו על השפלתם וביצועה בחומרה, היו הכיסופים לגאולה חזקים יותר.

תנאים אלה הזכירו ליהודי בכל עת שהוא זר, וכי מקומו הטבעי הוא במזרח. אין להתעלם מן המצב הכלכלי. מלחמת קיום קשה ומחסור יצרו אצל הנוגעים בדבר רקע נפשי עמוק יותר לתקוות משיחיות, שהיינו לשיבה לארצם, בה יחיו חיי שפע וחירות.

מעבר לתודעה הדתית הבסיסית, יש אפוא להוסיף מרכיבים אלה שטיפחו את הזיקה לארץ ואת התקווה לגאולה.

1 – מוצאם מארץ ישראל ; זכרון החורבן וההכרה שמציאותם במגרב היא תוצאת גירוש ;

2 – תנאי ההשפלה.

3 – רמת חיים נמוכה וקשיים כלכליים.

יש לציין כי היהודים שחיו בין שבטי הברברים בהרי האטלס, ואשר זכו לחירות יחסית לעומת אחיהם שבערי המגרב, היו חוגרי חרב ויוצאים למלחמה, ולפי מסורתם באו לשם עוד לפני גלות בבל.

מתוך ויקיפדיה.

האימפריה הבבלית, תחת שליטתו של נבוכדנצר השני, כבשה את ממלכת יהודה בין השנים 597 ל-586 לפנה"ס. מלך יהודה, צדקיהו (אחרון המלכים), אולץ לצפות בשחיטת בניו, ולאחר מכן נוקרו עיניו והוא הוגלה לבבל (מלכים ב' כה). יחד עם צדקיהו גורשה גם האוכלוסייה מן המעמד הבינוני ומעלה לבבל, כשביהודה נותרה רק דלת העם. גלות זו קרויה גלות בבל. גלות בבל חולקה לשני חלקים:

• החלק הראשון, שכונה "גלות יהויכין", ובו הוגלו כ-10,000 איש בלבד: המלך, מקורביו, הסריס, אנשי צבא, שומרי הסף של בית המקדש וכל מי שהיה לו קשר לבית המקדש, וסופר העם
• החלק השני, שבו הוגלו תושבי יהודה שהיו מן המעמד הבינוני ומעלה. חלק זה נועד להשלים את החלק הראשון, ואחריו נותרו ביהודה רק "דלת העם"

יהודי בבל לא איבדו את זיקתם לירושלים (כפי שנראה למשל בתהילים קל"ז), והאמונה בגאולה לא אבדה. מספר עשורים לאחר מכן, בשנת 538 לפנה"ס, הורשו יהודי בבל לחזור לישראל, וזאת הודות להצהרת כורש (שליט האימפריה הפרסית, שכבשה את האזור), שהעניקה ליהודים את הזכות לעבוד את אלוהיהם בירושלים, במעין אוטונומיה (ראו שיבת ציון). עם זאת, חלק גדול מהיהודים החליטו להישאר בבבל מסיבות כלכליות.

לגלות בבל השפעות אחדות על התרבות היהודית:

• שמות החודשים בלוח העברי מקורם בגלות בבל.
• החל שימוש נרחב בשפה הארמית, כפי שניכר בספרי התנ"ך שנכתבו לאחר גלות בבל, עזרא, נחמיה ודניאל – עד כאן מתוך ויקיפדיה.

אין הם פליטי חורבן מארץ ישראל, אך גם להם מסורת הקשורה עם בואם מארץ ישראל, והדברים מוזכרים בספרי מסעות של נוצרים שבעקרו במגרב. 

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.

הספר מתאר את החיים בעזה בימים ההם, את ההווי המקומי ואת הדמויות הססגוניות, הערביות והיהודיות, בעיות פרנסה, מסחר ותעשיה, מקצועות ותעסוקה, היחסים בין יהודים לערבים ועוד. הספר מתאר גם את ההתיישבות היהודית במדבר באר-שבע, את הקמת העיר באר-שבע(1900) והקמת חוות רוחמה, הישוב החקלאי הראשון בנגב(1912), את חיי הבדואים במדבר, השייח׳ים וסיפוריהם המרתקים, את מנהיגי הישוב היהודי, את הצבא התורכי ה׳ימתנחל״ ברוחמה, המשמשת גם מרכז צבאי לאנשי ניל"י, העוסקים שם בריגול. לאורך כל הספר בולט המאבק המר והעקבי להיאחזות ולהישרדות.

המחבר, מרדכי אלקיים, הוא יליד עזה (1910), שהקדיש את כל חייו ל״הגנה״, לצבא ולמדינה שבדרך, והיה אחד המפקדים הבכירים ב״הגנה״, בנוטרות ובצה״ל. כאדם המעורה בחיי הערבים בארץ שימש מפקד ה״הגנה״ בנגב, סגן מושל צבאי ברצועת עזה(1956) ומושל יריחו(1976). שימש חבר בעיריות רמלה ובאר-שבע והיה ממקימי עיירות הפיתוח בארצנו. יקיר נתניה, יקיר הועד-הפועל הציוני.