תאג'ר אל סולטאן- מיכאל אביטבול
تاجر السلطان
نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب
תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול
לעומת הסדרות האחרות של המפעל, הסדרה הנוכחית אליה משתייך כרך זה של אוריינס יודאיקוס מצטיינת בשפע רב של מקורות המתעדים באופן מפורט ועדכני כל תחום, כל נושא וכמעט כל היבט מחיי היהודים בארצות האסלאם במאות התשע עשרה והעשרים.
בעקבות החדירה האירופית לתוך המזרח התיכון וצפון אפריקה נחשפו מרבית היישובים בהם התגוררו יהודים להתעניינותם של מוסדות יהודיים בעולם ולסקרנותם של נוסעים, רופאים מיסיונרים, קונסולים ונציגי שלטון אירופיים אחרים ששיגרו לממשלותיהם דוחות ותזכירים מפורטים על רודות מצב היהודים בארצות האסלאם.
מכתב מספר 9
אל טייב אל –ימאני מבקש מיעקב קורקוס לרכוש עבור המלך אמבטיה באירופה.
25.10.1857
الحمد للاه وحده
ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم
الطيب بن اليماني
1 ـ صاحبنا التاجر يعقوب قرقوز اما بعد فاعلم اناٌ دفعنا تفصيلتين مما
2 ـ اهديتم لسيدنا لحيم ابن عمل ليوجهما لك وقد تكلمت معه بما يكتب لك به
3 ـ في شأنهما وقد كنت كتبت لك على مغطس لسيدنا فلم ياتنا جواب من
4 ـ عندك وما دريت هل وصلك الكتاب او لا فان وصلك بذلك واكتب
5 ـ عليه لبرٌ النصار وان لم يصلك بها انا اعلمتك وعجل به ولا بد ولا بد
6 ـ والتمام في 6 ربيع عام 1274
الحمد للاه وحده
השבח לאל לבדו
ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم
אין חיל ואין כוח אלא באלוהים
الطيب بن اليماني
אלטייב בן אל-ימאני
1 ـ صاحبنا التاجر يعقوب قرقوز اما بعد فاعلم اناٌ دفعنا تفصيلتين مما
אל חברנו הסוחר יעקב קורקוס, לעצם העניין ף דע לך שמסרנו שתי גלימות בדים מאלו
2 ـ اهديتم لسيدنا لحيم ابن عمل ليوجهما لك وقد تكلمت معه بما يكتب لك به
שנתת כשי לאדוננו, לחיים בן דודך ( 2 ) כדי שישלח לך אותם וכבר סיכמתי איתו מה יכתוב לך
2 – חיים בן יעקב קורקוס, אחיו של שלמה קורקוס. היה נציג משפחת קורקוס במראכש, שם נפטר ב – 1881, כשהוא משאיר אחריו את בנו יהושע שהגיע לפרסום רב תחת הפרוטקטוראט הצרפתי על מרוקו
3 ـ في شأنهما وقد كنت كتبت لك على مغطس لسيدنا فلم ياتنا جواب من
בעניינם. כמו כן, כתבתי לך על האמבטיה עבור אדוננו אך, תשובה ממך טרם הגיעה
4 ـ عندك وما دريت هل وصلك الكتاب او لا فان وصلك بذلك واكتب
ואינני יודע אם המכתב הגיע אליך או לא ( 3 ). אם אכן הגיע, כתוב על כך – והזמן את האמבטיה
3 – ה " תלאג,אר " דאגו לצרכיו הפרטיים של המלך ובתור שכאלה שימשו אנשי קניות של בית המלוכה
5 ـ عليه لبرٌ النصار وان لم يصلك بها انا اعلمتك وعجل به ولا بد ولا بد
מארץ הנוצרים ( 4 ). אם לא, הנה הודעתיך בזאת. הזדרז נא. זו פקודה
4 – הכוונה, כמובן, לאירופה.
6 ـ والتمام في 6 ربيع عام 1274
סוף. 6 לרביע הנבואי שנת 1274
Simon Schwarzfuchs LES RESPONSA ET L'HISTOIRE DES JUIFS D'AFRIQUE DU NORD
Communautes juives des marges sahariennes du Maghren
Edite par M. Abitbol
Institut Ben zvi pour la recherche sur les communautes juives d'Orient
Yad Itshak Ben-Zvi et l'Univesite Hebraique de Jerusalem
Simon Schwarzfuchs
LES RESPONSA ET L'HISTOIRE DES JUIFS D'AFRIQUE DU NORD
Depuis quelques annees, les Sheelot-u-teshuvot — les questions et reponses — occupent une place de choix dans le renouveau des etudes consacrees aux Juifs des pays d'Orient. Les consultations rabbiniques, qu'il est devenu d'usage de designer du terme un peu restrictif de responsa, sont desormais promues au premier rang des sources susceptibles de nous eclairer sur la vie des communautes juives d'Afrique du Nord en particulier. II est vrai que les chroniques sont rarissimes,et que nous n'arrivons pas a definir d'une maniere satisfaisante l'encadrement chronologique des lois, ordonnances, reglements, jugements, etc. qui permet, pour l'histoire de la majeure partie des communautes juives d'Europe, une organisation du temps historique qui nous echappe tres souvent pour le juda'isme nord-africain
Celui-ci n'ayant, de ce point de vue, que peu ou pas d'histoire, on en est venu a adopter comme principe de la recherche son immobilite: il ne se serait rien passe en Afrique du Nord, ou en tout cas pas grand chose, et sa societe juive est une societe traditionnelle, immobile et figee, que peu de drames brutaux, de vagues de fond ont agitee. Le meme point de vue se retrouve dans son application implicite a l'analyse des responsa: serait il justifie, qu'il ne dispenserait pas d'en fournir la preuve.
Mais comment definir les responsa? ils relevent de genres tellement divers qu'il parait a premiere vue tres difficile de les regrouper sous une seule definition. II semble cependant qu'il soit permis de poser qu'un responsum est la reponse ecrite donnee a une question ecrite par une autorite rabbinique reconnue. Une telle definition suscitera un certain nombre de questions, les unes imposees par les problemes de la critique habituelle de tous les documents historiques, les autres particuliere et reservees a cette categorie particuliere de documents, et, dans le cadre de cette etude, aux responsa originaires d'Afrique du Nord.
On se demandera d'abord si les responsa nord-africains sont nombreux.
Le chercheur ne peut qu'etre surpris par le nombre restraint, voire la rarete des responsa nord-africains, tout au moins jusqu'a la fin du 18e siecle. Leur nombre grandira singulierement au cours des deux siecles suivants. II suffira de se rapporter a la bibliographic des responsa marocains, dont nous sommes redevables a M. Zafrani, pour constater qu'il a recense 48 recueils, dont plus de la moitie datent des 130 dernieres annees. A part un auteur du 16e siecle, il faut bien con- naitre que presque tous les grands maitres du judai'sme marocain sont du 18e ou du debut du 19e siecle.
Une these recente consacree au judai'sme d'Algerie procure une liste des rabbins algeriens et de leurs ceuvres. A part les auteurs classiques des 14e et 15e siecle — Isaac ben Sheshet Perfet, dit Rivach, ou la dynastie des Duran — nous trouvons bien peu de chose. La seule figure qui emerge est celle du rabbin Juda ben Ayach qui resida longtemps a Alger avant de se rendre en Terre Sainte. On citera encore quatre ou cinq rabbins algeriens, ou des environs, sans oublier ceux dont les consultations encore manuscrites nous sont connues.
Le resultat est encore moins impressionnant en Tunisie: la quantite des responsa connue n'y est pas tres grande.
ברית מס 30 – כי"ח – אליאנס..ד"ר דן אלבו החינוך הצרפתי!קהילת וואזן בשליש הדאשון של המאה העשרים
גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.
בגיליון זה בן למעלה משלוש מאות עמודים, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן.
בהזדמנות זו רוצה אני להודות לאיש 
היקר הזה מר אשר כנפו על פועלו למען הקהילה כולה ותרומתו הכבירה בהבאה, ריכוז והפצה של נושאים מעניינים אודות העדה הברוכה שלנו.
ד"ר דן אלבו
החינוך הצרפתי!קהילת וואזן בשליש הדאשון של המאה העשרים
א. הנסיגות ההיסטוריות והלינגוויסטיות בקהילה בתחילת המאה העשרים
פתיחת בית ספר היהודי-צרפתי(1'EcoIe Franco-israelite) בוואזך.
לוחמת הגרילה של שבטי האזור נגד צבא צרפת עיכבה את מועד כניסת כי״ח לוואזן. מאידך דווקא משום שהאזור נחשב בעייתי ומועד מבחינה בטחונית רוכזו בו כוחות צבא רבים ובעיר נבנו שלושה בסיסי צבא גדולים, ביניהם בסיס הטירונים המרכזי של צבא צרפת במגרב, אשר בוגריו הוצבו גם באלגייריה וטוניסיה. בסיס חיל אויר ששירת את הצבא הצרפתי במהלך מלחמת הריף ־משימות סיור ותקיפה', ובסיס של חיל האלטילריה. שלושת הבסיסים תרמו תרומה כבירה ־כלכלת העיר ולהיקף החשיפה של הקהילה היהודית לתרבות ולשפה הצרפתית.
מִנהל החינוך הפרוטקטוראלי(DIP) באמצעות רשת בתי הספר שפרש בעריה השונות של מרוקו מיקד את פעולתו החינוכית בתכנים לשוניים והתרבותיים צרפתיים מובהקים. ברמה ההצהרתית מטרתו הפדגוגית היתה אמנציפטורית, אך זו הונעה על ידי מטרה איסטרטגית שביקשה לשבות את לב האוכלוסיה המקומית בקסמי הלשון והתרבות הצרפתית במטרה ליצור אוכלוסייה פרונקופילית פרו-צרפתית. מינהל החינוך הפרוטקטורלי פעל על בסיס עקרון הפרדת הדת מן המדינה, ולפיכך תוכניות הלימוד שהנהיג לא התייחסו לתכנים דתיים או בעלי זיקה לדת של תלמידיו.
עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, התשתית הפיננסית של רשת כי״ח התערערה, היקפי הגיוס ־התרומות הצטמצמו. הפעילות הענפה וההישגים של אליאנס עד לאותו מועד עמדו בסכנה. האחריות להקמת מוסדות חינוך, תקצובם, הפעלתם איושם והפיקוח עליהם בשטחי ממשל צבאי, הייתה מוטלת על מנהל החינוך הציבורי(DIP) זרוע הביצוע של הנציבות הכללית. בגלל המשך ההתנגדות של שבטי הריף, הניהול האזרחי בוואזן הוצא לפועל באמצעות ממשל צבאי. קציני צבא מילאו את תפקיד ראש השירותים המוניצפליים (ראש עיר) וראשי אגפים בראשות העירונית היו קצינים בדרגות: Commandant ו- Capitaine. מיד עם התבססותו נטל השלטון הפרוטקטוראלי בוואזן על עצמו את היוזמה ופתח בתי ספר נפרדים ליהודים ולערבים. בתחילת שנת הלימודים 1923 נפתח בוואזן בית-ספר פרונקו-איזראליט על ידי Mr Chauloiseaux ו- Mr Vervier. במשך שלוש שנים בית הספר נוהל והופעל על ידי צוות מחנכים צרפתי-נוצרי בחסותו של מנהל החינוך הציבורי. בשנת הלימודים הראשונה(1923-1924) נפתחו שתי כיתות אחת לבנים ואחת לבנות. מספר התלמידים בכל כיתה עמד על כעשרים. בשנת הלימודים השניה (אוקטובר 1924- יולי 1925) פעלו בבית הספר הצרפתי־יהודי ארבע כיתות ובשנה שלאחריה שש.
המידע שיכולנו להפיק מהתיעוד בארכיון כי״ח בפריז על שני המחנכים (הנוצרים) הצרפתים הללו שייסדו את בית הספר ועל פועלם החינוכי החלוצי מוגבל. מר דוד גומל המנהל השני בסדר המנהלים מטעם רשת אליאנס (AIU), כותב בדו״ח מיום 7 באפריל 1928 "יהודי וואזן מבקרים בבית ספר זה מזה ארבע וחצי שנים חמש תחת הניהול של מר שולוואזו ומר וירויה הצרפתים ולאחריהם מר לוי ואני(..)"במכתב זה הוא ממליץ לפני הנהלת כי״ח על יעקב סבג בנו של הרב משה סבג שעסק בהוראת עברית בבית הספר אליאנס כמועמד מתאים)ENIO Ecole Normale Israelite Orientale )בפריז. מיום פתיחת שנת הלימודים הראשונה של בית הספר ה- franco-israelites באוקטובר 1923 ועד 1928 נבנה רצף מכתה א' ועד כיתה חי. אין להסיק מכך, שהיו ששה חדרי לימוד. בגלל העדר מקום פעלו באותו חדר-לימוד שתי כיתות. בשנותיו הראשונות בית הספר פעל בתוך בית מגורים בן שניים-שלושה חדרים ופטיו נרחב במרכזו אשר שימש כחצר משחקים בהפסקות.
בבית ספר זה למדו בנים לאנשים אמידים כמו חיים צרויה בנו של ראש המעמד יצחק צרויה, אברהם לוי בנו של הסוחר משה הלוי, אליהו אלחדד בנו של הסוחר מכלוף אלחדד נשלח בתחילת העשור הראשון של המאה העשרים ללימודים בקזה בלנקה, או בנים להורים שההשכלה אירופאית עבורם הצדיקה השקעה כלכלית גם בתנאים של מחסור, כך היה המקרה של יוסף עמרם ואחיו יעקב עמרם שאביהם ר' דוד עמרם על אף העובדה שעבד כשכיר בעסקי משה לוי, שלח את בניו בתחילת המאה ללמוד בבית ספר זה. שמואל מרגי בנו של סוחר שמן שלא נמנה בתחילת המאה העשרים על עשירי הקהילה שלח את בנו שמואל ללמוד במסגרתו, אליהו בן חיון, מכלוף גוזלן בנו של הדיין ר' יהודה גוזלן ויעקב דרעי ואחרים. מבחינת גיל, תלמידיו היו ילידי העשור האחרון של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, מבחינת מעמד סוציו-אקונומי תלמידיו נמנו ככלל על המשפחות האמידות.
בין תלמידותיו, זכורות שתיים במיוחד בגלל שחבשו את ספסל הלימודים בהיותן כבר נשואות. עישה פרץ מטנגייר אשת יעקב כהן, שלמדה בבית ספר זה בהיותה כבר נשואה. ומסעודה בן־דוד בת שלמה בן-דוד, שהיו מהנשים הראשונות בקהילה שזכו להשכלה אירופית בתחילת המאה העשרים. בית הספר פעל על פי תוכנית הלימודים הרפובליקנית הצרפתית. למדו בו לשון צרפתית, כתיבה חיבור וקריאה בכיתות הראשונות, ספרות צרפתית בכיתות היותר גבוהות.
חשבון הנדסה גיאוגרפיה והיסטוריה של צרפת. בזכות ראשוניותו, בית ספר זה הווה פריצת דרך תרבותית ותודעתית עבור בוגריו שהקרינה על מעגלים חברתיים רחבים יותר בקהילה, אך הוא לא פתר באופן מקיף ויסודי את הזכות האוניברסאלית להשכלה.
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.
שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתה
בשובו של מוחמד מקרב ׳אוחוד׳ התאחדו שוב פזורי כוחותיו החבולים שנמלטו לכל עבר לאחר התבוסה הקשה.
תוך פרק זמן קצר לאחר החלמתו והחלמת רבים מלוחמיו מפצעיהם הגופניים והרוחניים, החלו שוב בפשיטותיהם על שיירות האספקה למכה והמשיכו במעשי שוד וביזה בהתעלמות גמורה מהתבוסה המרה שנחלו בקרב ׳אוחוד׳. מוחמד היה נחוש בדעתו להשיג את מטרתו היחידה שהתמקדה סביב כיבוש מכה והפלת משפחת קורייש.
הוא לא עסק במהות חלומו ושכח את נושא שליחותו, שכביכול נועדה לקרב את עובדי האלילים לחיק האמונה המונותיאיסטית, דהיינו להנהיג בקרב הכופרים את שורשי האמונה באל אחד ללא מתווכים וללא שותפים.
אולם, מוחמד לא מילא את ייעודו ואת המשימה שכביכול הוטלה עליו וכל ימיו באל-מדינה עסק במעשי שוד וביזה ובגיוס לוחמים למלחמות שהיו עקובות מדם לא לשם הפצת התורה המונותיאיסטית אלא לשם כיבוש מכה והפלת מנהיגיה שהיו שנואים עליו ביותר.
מלחמות אלו התרחשו אך ורק לשם פולחן האישיות ולא לשם קירוב בני האזור לחיק אלוהי השמיים. מוחמד התמקד אך ורק בהתקפותיו על העיר מכה והתנכל באכזריות למקורות האספקה והפרנסה של תושביה, ובכל ימי מאבקו מאל-מדינה לא היפנה את כוחותיו אפילו ליום אחד להילחם בעובדי האלילים השוכנים בישובים ובערים הסמוכות לחבל חיג׳אז שבחצי האי ערב.
חסרונו הגדול ביותר של מוחמד מושרש בטיב אופיו העיקש שלא בחל בשום אמצעי פסול להשגת מטרותיו. הוא הצליח תוך זמן קצר להטיל את אימתו על כל מובילי שיירות האספקה למכה כתוצאה ממימוש אכזרי בכוח החרב נגד מתנגדיו לשם השגת יעדיו המדיניים והצבאיים.
מערכת הפשיטות לשם שוד וביזה על שיירות האספקה למכה לא נועדו כמאבק נגד עובדי אלילים או למען הטיית אמונתם של הכופרים לאלוהים אלא נועדו למעשי נקם נגד מנהיגי מכה, למילוי האוצר המוסלמי ׳בית אל-מאל׳* ולהגדלת כוחו הצבאי.
הערת המחבר : ׳בית אל-מאל׳ פירושו בערבית ׳בית האוצר׳, דהיינו ׳האוצר׳ בו שמרו חלק משלל המלחמות והמיסים שגבו משבטים שנכנעו לאיסלאם.
סיסמתו של מוחמד בדרכו המדינית הייתה חדה וברורה, ׳דין החרב׳ לכל יריביו ובדרכו העקלקלה אותה אימץ עם חלוף הזמן, לא נקט כלל בפשרות. דרך הביניים הייתה זרה לו ולאופיו הלוחמני.
התבוסה המרה בקרב ׳אוחוד׳, אובדן לוחמים רבים, אובדן כלי מלחמה ואי הצלחותיו האחרונות בפשיטותיו על שיירות האספקה, הביאו את מוחמד ואת לוחמיו אל סף הקיום מבחינה כלכלית ומבחינה רוחנית, הופעה קשה שחייבה את מוחמד ואת צוות יועציו לנקוט באמצעי כלשהו להצלת מחנה לוחמיו מפירוק.
מוחמד ולוחמיו היו זקוקים לממון רב כדי להתאושש מהמפלה וכדי להיבנות מחדש. כוחות הצבא הרבים שהעמידו מנהיגי מכה כהגנה על תוואי דרכי הגישה של שיירות האספקה איפסו את הצלחותיו של מוחמד בהחרמת סחורות ושלל הפשיטות שהיווה בסיס לגיבוש כוחותיו לפנים התמעטו ללא הכר.
בשנת 626 לספירה, ראה מוחמד בעצה אחת עם יועציו את השעה כשרה להאשים את מנהיגי השבט היהודי ׳בנו אנדיר׳ על ביזיון התגלותו כנביא ועל תכנון חשאי להתנקש בחייו והכריז עליהם מלחמה.
במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.
שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתה
האשמת כזב זו נועדה לגרוף את ממונם של יהודי ׳בנו אנדיר׳ כמפלט אחרון לפני התפזרות כוחותיו ופיצולם לכל עבר. מוחמד הורה לכוחותיו לתקוף את בני השבטים היהודים שהיו עשירים ביותר מכל יתר השבטים באזור במקנה, בכסף ובזהב, בבתים ובאדמות מרעה, כגמול וכעונש על שלא סרו למרותו ולא קיבלוהו כשליח ה׳.
בני בריתם של השבטים היהודיים עבדאלה אבן-אובי ומנהיגי השבט הבדווי ׳עטפאן׳ לא נקפו במקרה זה אצבע להגנתם כפי שנהגו לפנים בהתקפת מוחמד על השבט היהודי בנוקינוקאע.
מוחמד וכוחותיו צרו על השבטים היהודים, שבט ׳בנו אנדיר׳, שבט ׳ג׳שם׳ ושבט ׳בני אל-אוס׳ וציוו על תושביהם, כפשרה, לצאת ולהשאיר את כל רכושם כשלל בתמורה לחייהם. בני השבטים, על פי לקחי העבר, צייתו להוראותיו ללא ערר.
היו קנדי, חוקר תולדות האיסלאם, מציין בספרו ׳מוחמד והחליפות׳ שהשלל הרב שהותירו אחריהם בני השבטים היהודים חולק ברובו בין תומכי מוחמד ממכה ה׳מוהג׳רון׳ וכך הפכו ה׳מוהג׳רון׳ ומוחמד עצמו בפעם הראשונה לבעלי קרקעות ולממון רב בנאות אל-מדינה.
בהיסטוריה המוסלמית ממעטים להעלות ולהתייחס לחורבן חיי היהודים ביתר׳ב עם עלות האיסלאם ואף ממאנים להודות בהשמדת היהודים בחצי האי ערב, בעיקר בעיר יתר׳ב.
בסורה* 26 – 27 בבשורת בעלי הברית בקוראן כתוב, מצטט:
אך למאמינים די היה באללה כי הוא עזוז וחזק, הוא אשר הוריד ממבצריהם את אלה מאנשי הספר היהודיים אשר עזרו לכופרים והכניסו מורא בלבותיהם. חלק מהם הרגתם וחלק שביתם והורשנו לכם את אדמותיהם, בתיהם ורכושם עם שטחים שמעולם לא דרכה רגלכם עליהם כי אללה הכל יכול.
סוף ציטוט
זהו אחד הרמזים בקוראן על העוול שנעשה ביתר׳ב לעם היהודי. ישנם רמזים נוספים וברורים יותר כגון: סורה 23 – 20 בשורת הניצחון, סורה 5 1 בבשורת הגלות וסורה 8 – 6 בבשורת הגלות.
היסטוריונים מדגישים במחקריהם אודות התפתחות האיסלאם כי השבטים היהודים באל-מדינה נפלו קורבן לכל אורך הדרך על מזבח ההישגיות של מוחמד בתחום הכלכלי ובתחום הצבאי ומעל לכל לשם ביסוס מעמדו כמנהיג.
כל הפרשנים וחוקרי תולדות האיסלאם תמימי דעים שההון היהודי שנשלל הוא אחד המרכיבים העיקריים להצלחתו של מוחמד להגשים ולהגיע לייעודיו המדיניים שהתאפיינו בכיבוש מכה.
שוב מתעוררות השאלות:
♦ מי הסמיך את מוחמד לגרש את בני השבטים היהודים מעל אדמתם ולגזול את רכושם?
♦ האם, כשליח ה׳, הוא קיבל הוראה זו מאלוהים?
מוחמד התנכל באכזריות לחיי היהודים מחד ומאידך ביקש מעובדי אלילים להצטרף לשורותיו בברית במסגרת מלחמתו נגד בני קורייש ממכה.
מדוע לא תקף מוחמד שבטים פגנים עובדי אלילים ולא גזל את רכושם של הכופרים, כי אם התנכל אך ורק לחיי היהודים שהאמינו באלוהים? רצח חפים מפשע ושדד את רכושם למטרותיו הפסולות ללא כל התגרות מצד מנהיגי השבטים היהודים כלפיו.
♦ ישפטו המאמינים ובעלי המצפון והיושר, אם בנסיבות אלו ראוי מוחמד להתיימר כשליח ה׳
למרות העושר הרב שנפל בחלקו כשלל מרכושם העצום של שבטי היהודים, עדיין לא הצליח מוחמד בגיבוש צבאו ובחיזוקו כראוי לקראת ההתמודדויות הצבאיות שהיו עלולות להתרחש בעתיד בין כוחותיו לכוחות הצבא ממכה.
ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים-מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית
בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.
עם עלייתם של המייחדים לשלטון באפרי
קסאר אולאד אסולטאן
קה ובספרד נותקו לזמן־מה הקשרים הרוחניים והמדיניים ההדוקים, שהיו קיימים בין שני הקיבוצים באפריקה ובאנדלוסיה (ספרד המוסלמית), שרק מיצרי הגבראלטאר הפרידו ביניהם. הקיבוץ באפריקה נשאר לכאורה ללא מנהיגים, כי בהתאם לקריאתו של הרמב״ם באגרת השמד (הקרויה גם ״אגרת קידוש השם״) לנטוש את ארץ השמד ולבקש מקלט בארץ שלא נוהגת בה גזירה זו, עזבו רבים את מארוקו והתפזרו בתפוצות. אלה שלא היה הסיפק בידם לצאת כליל את ערי מארוקו, נמלטו דרומה אל ההבלים הגובלים עם הצחרה. לעומת זאת פנו היהודים מאנדלוסיה ברובם המכריע צפונה, אל המדינות הנוצריות, שנחלצו בכל עצמתן הגוברת והולכת למלחמת ״הריקונקיסטה״, כיבושם מחדש של השטחים שהיו עדיין בידי המוסלמים. המהגרים והפליטים היהודים מאנדלוסיה היוו במלחמה זו בני־ברית רצויים שעסקו בפיתוחן הכלכלי של המדינות הנוצריות בספרד, ולכן היחס אליהם היה חיובי. אמנם גם בקרב יהודי ספרד הנוצרית הוותיקים עדיין ערים היו רגשי הקרבה והמורשת המשותפת עם אחיהם במגרב האפריקאני, ומיד עם חלוף שלטונם של המייחדים נקשרים מחדש הקשרים הכלכליים, המדיניים והרוחניים בין שני הפלגים — וזאת בעידודם של המלכים הנוצריים, המשתמשים ביהודים, יודעי השפה הערבית והתנאים המדיניים באפריקה הצפונית, כסוכנים דיפלומאטיים, שתפקידם למלא שליחויות ומשימות שונות במגרב. מתעוררת גם תנועת הגירה דו־סטרית: משפחות ממארוקו מוזמנות על ידי שליטי ספרד להתיישב בארצותיהם וניתנות להן זכויות מיוחדות, ויהודים מאיי הבאליארים וגם מיבשת ספרד עוברים אל ערי הנמל שבחופיו הדרומיים של הים התיכון. וכך מתחדשות העדות במקומות, שנטשו אותן בימי הרדיפות. העדויות על תנועה זו אינן מרובות והן נשמרו ברובן בארכיונים של המדינות הנוצריות והכנסיות, ובמיעוטן בספרות השאלות ותשובות.
אין בידינו אפילו אומדן גולמי של מספר הפליטים, שעזבו את ספרד ואת מאיורקה בימי רדיפות קנ״א, ומצאו מקלט במגרב. מכל מקום נדמה שהוא לא היה רב ומסתבר שהסתכם במאות משפחות אחדות; בוודאי היה זעום לעומת המספרים שנוקטים בנוגע למגורשי רנ״ב. בהגיעם לערי החוף מוצאים הם כאן פליטי קנ״א יוצאי ספרד, שהקדימום בשנים מספר. עד מהרה מתהדקים גם היחסים עם ה״תושבים״, בחבלים המרוחקים שבפנים הארץ, שהצליחו להינצל כמעט בדרך נס הן מרדיפות המייחדים והן מטמיעה בין שכניהם הלא־יהודים, ברברים וערבים כאחת, כשלכאורה הם מנותקים ניתוק מוחלט מהעולם היהודי.
ה
פעם ראשונה אנו נתקלים בקיום שתי שכבות בהברה היהודית במגרב בספרות השו״ת של פליטי קנ״א: התושבים ״בעלי המצנפת״, והמגורשים ״בעלי הקאפוס״. כפי שהם מכונים במקורות. לא מן הנמנע שאלה האחרונים היו בחלקם צאצאיהם של בני המגרב הספרדי והאפריקאני, שעברו בימי הרדיפות מצד המוסלמים לחלקה הנוצרי של הארץ. עדיין נשמדו אצלם קווים משותפים של המורשת התרבותית היהודית־ ערבית, שהתבטאה גם בכושר השימוש בלשון הערבית, בניבה המגרבי. אבל אין להתעלם מהפער שנוצר בין שתי השכבות במשך דורות אחדים, בעיקר מבחינה כלכלית ותרבותית. הפליטים מחצי־האי האיברי ומהאיים הבאליאריים חיו לכל המאוחר החל מהמאה השלוש־עשרה במדינות נוצריות, שהצליחו להדוף במלחמות הריקונקויסטה שעל אחרי שעל את הכובשים הערביים והברבריים מחצי האי. היהודים חיו כמאתיימ־שלוש מאות שנה ואף למעלה מזה בדרך כלל בשכנות טובה עם הנוצרים, שהופרעה רק החל ממחצית המאה הארבע־עשרה בשל קנאת הכנסיה הקא־ תולית, שהסיתה בשיטות שונות את העם הפשוט ואת האצולה נגד היהודים, בהצביעה על עמדותיה הכלכליות והחברתיות של שכבה דקה ביניהם. הפליטים שמספרם לא היה רב השתייכו בעיקר לשכבת הסוחרים האמידים, שגם בהתיישבם באפריקה הצפונית המשיכו לעסוק במסחר סיטונאי מעבר לים, בעיקר עם ספרד, או היו בעלי מקצועות חופשיים — רופאים, סופרים, דיינים. בתנאי החיים של האוכלוסיה המקומית במגרב, היהודית והמוסלמית כאחת, נעשו הרופאים מחוסרי פרנסה, כי תושבי הארץ לא הסכינו להיזקק לשירותיהם של רופאים בעלי מקצוע, מומחים ומלומדים בשבע חכמות. רק מעטים מביניהם זכו להתקבל כרופאי חצר של מלכים או השרים. גם הדיינים נאלצו לקבל שכר בטלה, לאחר שאזלו האמצעים שהצליחו להצילם. ואילו היהודים תושבי הארץ הוותיקים היו בעלי מלאכה עלובים ורוכלים מסכנים, שבקושי פירנסו את בני ביתם בלחם עוני. ואולם בולט במיוחד הפער ברמת ההשכלה התורנית והכללית בין המגורשים לתושבים. הרמב״ם הוא הראשון שעמד על תופעה זו ונתן לה ביטוי בצורה חריפה למדי, בהזהירו את בנו בל יהיה לו מגע עם היהודים השוכנים מזרחה לתוניס. הם טיפשים ואין אצלם ״זכות מוח״, כי הושפעו הרבה ממנהגיהם הנפסדים של שכניהם הברברים ומהקראים. בלשון מתונה שומעים אנו אותם דברים מפיו של ר׳ חי״ד אזולאי(החיד״א) המספר על ר׳ שמעון ן׳ לביא (הי במחצית המאה הט״ז), שהיתה דעתו לנסוע לאלץ־ישראל ״וכשבא לטריפולי (המערבית) ראה שלא היו יודעין דת ודין ואפילו תפילה וברכות כתקנן״. הוא החליט להישאר בתוכם וקירבם לתורה ״והצליח כמעט לגיירם״ (עיין שם הגדולים בערך). ועוד נעמוד על משמעותן של תופעות אלה בהמשך הדברים.
אמנם התמונה המשתקפת מתוך חיבורי החכמים שהגיעו לחופי אלג׳יריה ולעיר אלג׳יר אינה כה קודרת משום בחינה. אין בתשובות שנשלחו אל קהילות התושבים אף שמץ של הגאווה ״האנדאלוסית״ הבולטת באגרתו של הרמב״ם, תוך הסתייגות ואף התבדלות מהעם הדומה במדותיו לברברים. ובדרך כלל— חוץ משנים־שלושה מקרים אין בהן כל רמז, שהתושבים הוותיקים היו בחינת תינוקות שנשבו בין הגויים, עד שהיה צורך לגיירם. אמנם השאלות ששאלו קהילות התושבים וחכמיהן מעידות על רמה נמוכה של בקיאות בתורה — אבל גם באזורים אחרים של תפוצות ישראל המצב מבחינה זו לא היה משופר. אכן עשו רבות להפצת התורה בין קהילות אלג׳יריה ר׳ יצחק בר ששת, שבא מספרד, וחברו הצעיר ר׳ שמעון בן צמח דוראן, תושב מאיורקה לפנים, ר׳ שלמה בנו של הרשב״ץ, נכדיו וניניו, בין מצד זכרי ובין מצד נקבי, וכן חכמים אחרים, שהגיעו יחד עם הדור הראשון של פליטי קנ״א, או אף לפניהם. הספרות בת הזמן עדיין לא נחקרה, ובחלקה היא בכ״י ומצפה לגואלים. היא כוללת חיבורי שאלות ותשובות, פיוטים ופירושים, העלולים להדגים את חיי החברה ביתר בהירות. אם לשפוט על פי הספרות שהגיעה אלינו לא נמצאו בין המחברים אנשים שנטו אחרי דעות פילוסופיות חפשיות.
המשך…………..
מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם
מאחורי הקוראן
חי בר-זאב
בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו
בהוצאת " דפים מספרים " 
הה׳ליף
הח׳ליף הוא מחליפו של השליח מוחמד כמנהיג דתי ופוליטי של האומה המוסלמית. אחרי מות מוחמד מילאו את תפקיד הח׳ליף ארבעה מידידיו. הראשון היה חותנו אבו בכר, השני היה חותנו עומר,( בשנת 638 כבש עומר את ירושלים וגם את העיר קסטיפון, היא העיר הגדולה מהוזא שבבבל (על־יד בגדד בימינו), שנודעה בחכמי ישראל שישבו בה) והשלישי – חתנו עות׳מאן. כשנרצח עות׳מאן, פרצה מלחמת אחים בין תומכיהם של שני הטוענים לח׳ליפות: עלי, חתנו של מוחמד, ומועאויה בן אבי סופיאן לבית אומיה. אחרי שנרצח עלי בשנת 661, השתלט מועאויה על האימפריה המוסלמית.
לפי תפיסת האורתודוקסיה המוסלמית, היה מוחמד נביא, כמעט חסין מטעויות, ומגלם כמעט את השלמות האנושית. הח׳ליפים ־ לדעת הסונים ־ הם כשאר בני אדם ויכולים לטעות בהנהגותיהם. לדעת השיעים היה רק עלי, חתנו של מוחמד, ראוי להיות הח׳ליף. לדעתם עלי וצאצאיו, שנולדו לו מבת מוחמד, פאטמה, נולדו עם נשמות גבוהות מאוד, מלובשים הם ברוח הקודש, והם היחידים שראויים לח׳ליפות. השיעים, וכן גם הרבה סונים, מאמינים בביאת ה׳מהדי׳, ה׳משיח׳ המוסלמי, כשם שהנוצרים מאמינים בחזרת בואו של ישו, וכשם שהיהודים מאמינים בביאת משיח בן דוד.
האורתודוקסיה המוסלמית וגישתה לקוראן
חוקרי האסלאם, מוסלמים ומזרחנים, ניצבו בפני שאלות ותהיות רבות איך לפרש עניינים בסיסיים בקוראן. כגון פשר הפסוקים, כוונותיהם, והרקע ההיסטורי לכתיבתם; האם הקוראן הוא ספר שנוצר בזמן מוחמד או שהוא קדמון כמו הבורא עצמו; כיצד קיבל מוחמד את הספר: בחלום או בהקיץ, על־ידי גילוי מלאך או גילוי שכינה: למי היה מיועד האסלאם: האם לעם הערבי ולעובדי אלילים או גם ליהודים ונוצרים; האם כל פסוקיו הורדו על־ידי ישות אלוהית, או שחלק מהקוראן הם דברי עצמו: האם דבריו נאמרו לדורו ולדורות עולם, או שדבריו יכולים להתבטל או להשתנות במשך הזמן.
האורתודוקסיה המוסלמית, שהתגבשה במהלך מאות השנים הראשונות לאסלאם, נוקטת עמדה שמרנית בכל הקשור לפרשנות הקוראן: עשיית המצוות בין אדם למקום, משפטי ממון בין אדם לחברו, וכן כלפי סוגיות תיאולוגיות. הקוראן הוא יצירה אלוקית ונצחי כבורא עולם עצמו. הוא היה חקוק אצלו ב׳לוח גנוז׳,אל-לוח אל-מחפוט׳. המקור השמימי לכל כתבי הקודש היה קיים מאז ומתמיד, וכי הנביא מסר את תכניו ובשורותיו לאנושות. מה שנותר לחכמי ההלכה היה רק להציג את האפשרויות הרבות לפרש ביטוי או פסוקים שלמים בקוראן, ולהכריע ביניהם.
המציאות של הצעות פרשנויות רבות ושונות מוכיח שאין מסורת מהימנה בעניינים הקשורים לערש האסלאם והקוראן. יש להניח שביאורים וסיפורים, הנחשבים בעיני האורתודוקסיה אותנטיים, אינם כאלה אלא הסתפחו בדורות מאוחרים יותר.
במאות השמינית והתשיעית החלה ההלכה המוסלמית-סונית, השריעה, להתגבש באמצעות ארבע אסכולות משפטיות: מאלכית, חנבלית, חנפית ושאפִעית. הדיון והפסיקה העצמאיים, ׳אג׳תהאד׳, המשכו עד המאה העשירית בלבד, באופן שלא הותיר לחכמי ההלכה המאוחרים אלא ללכת בעקבות כתביהם הקאנוניים קודמיהם. מאז ועד המאה התשע־עשרה כמעט לא חל שינוי באורתודוקסיה המוסלמית-סונית.
تعريف الاجتهاد الاجتهاد في اللغة العربيه : عبارة عن بذل المجهود واستفراغ الوسع في تحقيق أمر من الأمور ولا يستعمل إلا فيما فيه كلفة ومشقة فيقال : اجتهد في حمل حصى الرحى ولا يقال : اجتهد في حمل خردله.
تعريفه عند علماء الأصول (أصول الفقه وعلماء الدين) من أهل السنة هو عملية استفراغ الوسع في درك الأحكام الشرعية العقلية والنقلية من مصادرها المقررة، كالقرآن والسنة والإجماع والقياس وغيرها. وبعبارة اخری، هو بذل الجهد لاستنباط واستخراج الأحكام الشرعية الفرعية من أدلتها التفصيلية
. אג'תהאד (מילולית: מאמץ שכלי), הוא מונח אסלאמי המתייחס לגזירת הלכות חדשות בידי חכמי הלכה בסוגיות לגביהן לא קיימת הכרעה ברורה בספרות ההלכתית הקיימת. האג'תהאד עושה שימוש ב"אצול אל-פקה", מקורות חוק שמשמשים מקור לגזירת הלכה: הקוראן, הסונה, אג'מאע (קונצנזוס) וקיאס(אנלוגיה). במאות הראשונות לאסלאם התנהל מאבק בין גורמים שתמכו בהכללת הדעה האישית (רַאְי) כמקור הלכתי לגיטימי (ע"י עקל– שכל) לבין גורמים שגרסו כי רק הידע המועבר מפי הנביא וחבריו, ודברי האל החיים שבקוראן, ראויים לשמש כמקור לגזירת הלכות (כנקל – ידע מועבר). במחנה הראשון נמנו בעיקר בני האסכולה המועתזלית ומנגד התייצבו בני האסכולה הט'אהרית והחנבלית. המאבק בין הגישות הגיע לשיאו בזמן האינקוויזיציה של הח'ליף העבאסיאל-מאמון (בין 814–833) בשאלת נבראותו של הקוראן, והוכרע לבסוף לזכותם של המצדדים בידע המועבר.
המונח אג'תהאד משמש גם לציון פסיקה הלכתית חדשה בסוגיה קיימת בשל כורח המתעורר משינויים במצב החברתי, תרבותי, פוליטי וכלכלי. דוגמאות בולטות: השימוש בכלי תחבורה ואמצעי תקשורת מודרניים שלא היו קיימים בימי הנביא, היחס לשתיית קפה ועישון, ותכנון משפחה בשל הגידול הדמוגרפי שאינו בר-קיימא בעולם האסלאמי בעשורים האחרונים.
מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי
3 – היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות – יוסף קפלן.
אנוסים בעולם אנסם – ראייתם את החיים באונס לאחר שובם ליהדות.
בבואו לפרש פסוק זה כתב הרב יצחק אבוהב דה פונסיקה : " ויוליך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידע
ת אתה ואבותיך ", כפי שאירע בימי הבית הראשון, " ועבדת אחרים ". אף רבי יצחק נהר התייחס לנבואה זו בפירושו לישעיה נג :
" ….מצוים כיום רבים מזרע ישראל במקומות רבים תחת שלטונם של נסיכים עריצים, העובדים לפסלים בדרך הראויה רק לאלהים ובהם מתקיימת הנבואה " והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך עץ ואבן ( דברים שם סד )
על הקשר שבין הקללה הזו לבין מציאותם של אנוסי ספרד אומר די באריוס דברים מפורשים יותר : " בספר דברים פרק כח פסוק סד ואילך מתוארות הזוועות הפוקדות את ישראל בקצוות הספרדיים של העולם משם הוגלו לאזורים רבים בעולם הזמנים שונים מימות המלך פירוס שהביאם שבי לקצה הארץ, לעיר ומחוז אַסְטָה, הנראת היום חָרֶס, שהייתה אז בקצה הארץ "
על אגדה זו בדבר קדמות היישוב היהודי בספרד בספרו של שלמה אבן וירגה " שבט יהודה " " ופירוש זה לקח ספינות והוליך כל שביה לספרד הישנה, היא אנדלוזיאה, ולעיר טולדו, ומשם נתפזרו, כי רבים היו ולא יכלה אותם הארץ, והלכו קצת מזרע המלוכה לשבילייא וגם משם הלכו לגראנדה " דבריו מבוססים על דברי יצחק אברבנאל בסוף פירושו לספר מלכים. העיר ASTA הוקמה על ידי הרומאים.
והפיצך ה' בכל העמים וכו…ואף כי עובדים הם לפסלים בחיצוניותם, חיים הם תמיד בחרדה ופחד מפני האינקוויזיציה האכזרית……ובחיבור אחר הוסיף :
אלה המודים שהלכו לקראת ה', אלה הם המתחרטים מהעבודה הזרה, המכריזים על אחדות האל והמתים כקדושים; בפסור סה מספר דברים פרק כח נוּבאו הזוועות, הפחדים, החרדות והאכזבות שפקדו את המתייהדים באוטוס דה פה הנוראים בקסטיליה ובפורטוגל :
" ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה " שם, שם, סה – סז.
שפ בין הפמיליארים של האינקוויזיציה הנוראים, כורעים בני משה הנפחדים, בגינונים מדומים, בפני הפסלים ובכאב עמוק דורשים את אלוהי האמת, אשר בצדק מענישם בעבודות אלילים מאונס בארץ נוכריה, תחת אשר עבדו מרצונם לפסלים אחרים בארצם…" עץ ואבן " …הוא הצלב….
" יזבלו לשדים לא אלוה, אלוהים לא ידעום חדשים מקרוב באו אל שערום אבותיכם " ( דברים לב, יז ) ….השדים , הלא הם הפמיליארים, כי שם זה ניתן לשדים, הדוקרים בנפשות היהודים בעלה הזית ובחרב, שהם סמל האינקוויזיציה, ואלה הנופלים אל תוך בתי הכלא הנוראים, מתוודים ומכשילים אחרים על מנת שגם אלה כפי שנאמר בספר הרביעי של התורה :
" ורדף אותם עלה נדף ונסו מונוסת חרב ונפלו ואין רודף וכשלו איש באחיו מפני חרב ורודף אין לו ולא תהיה לכם תקומה לפני אויבכם ואבדתם בגויים ואכלה אתכם ארץ אויביכם " ( ויקרא כו, לו – לח )
ובהמשך הוא מפרט :
" האובדים אינם אלא המעמידים פנים שהם הולכים בעקבות תורת הכנסיה כי בלשון הקודש ABAD ( ראש מנזר בספרדית ) פירוש אַבָּד, ואבַדָּיִם הם הכמרים ואדמת ספרד אוכלת את היהודים, כי כל המתייהד בה נקרא פושע, ונוצרים חדשים מכונים אלה מבני משה שנשארו בפורטוגל, אשר מרוב עינויים מודים בעוונותיהם ובעוונות אבותיהם, אך כל זה מן הפה אל החוץ, כי בתוך לבם ממשיכים להיות נאמנים ליהדות וכך הזהירם המלך הקדוש " והנשארים בכם ימקו בעוונם בארצות אויביכם ואף בעוונות אבותם יימקו, והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי.
או אז יכנע לבבם הערל…ובארצות אליהן הם יוצאים מפורטוגל, הם מצליחים לקיים בגלוי את תורת משה, שאת שמירתה מכנים האינקוויזיטורים האכזריים עוון וזה העוון שבני ישראל רוצים בו ביותר כפי שנוּבא בספר ויקרא " ואז ירצו את עוונם.
אישור להשקפתם, שעכל תופעת האנוסים ורדיפתם בידי האינקוויזיציה נתנבאו נביאי ישראל עוד בימי קדם, מצאו בישעיה פרק נג. על הפסוק : " ניגש והואנענה ולא יפתח פיו וכו….( ישעיה נג, ז ), דרש רבי יצחק נהר : " ובפירושנו ….לא ימצא כל קושי מי שמכיר את מצבו האומלל של העם, שלא ניתן לו לומר אף לא מלה נגד מדכאיו.
ובעיקר אלה הנמצאים תחת עול האינקוויזיציה. ועל הפסוק " ויתן רשעים קברו ( שם, ט ) אמר רמ"ר ד'אגילר : " ואין לך קבר רשעים שאלה קברים של אלה, אשר נטבחו במשך דורות רבים על ידי בית דין האיטנקוויזיציהף כי לאחר שגופותיהם נהפכו לאפר מכריזים עליהם כעל נבלות, נטולי כל תארים, זכויות וכבודים, ונידונים בהכרזות פומביות ככופרים ומינים לעיני המון רב המתכנס לשמוע כל אלה.
אברהם מיכאל קארדוזו גרס, שהמשיח ייאנס בעל כורחו שלא לקיים את התורה, ובעונשו זה יכפר על עוונות כלל ישראל. גרשום שלום כבר נתן את דעתו לעובדה, שמאחורי קביעה זו עמד רצונו של קארדוזו להעניק לחיים באונס משמעות דתית ומשיחית.
אין ספק, שכוונה דומה משתמעת מפירושיהם ודרשותיהם של חכמי אמשטרדאם האומרים : אך בניגוד להשקפתו של קארדו, שגרס שעיקר הסוד שאנחנו חייבים מן התורה להיות כולנו אנוסים קודם שנצא מן הגלות, ראו הם באנוסי חצי האי האיברי את מגשימי נבואת התוכחה שעל בשרם מתקיימים דברי הפסוק : " ועבדת שם אלוהים אחרים עץ ואבן ", בעל כורחם הופכים האנוסים למקיימי שליחות למען עם ישראל כולו, למקיימי " המצווה באה בעבירה, שבלעדיה לא תוכל הגאולה להתממש.
נראים פני הדברים, ששיבתם של האנוסים אל חיק היהדות נתפסה בתודעתם כאות וסימן לראשית תהליך הגאולה. האנוסים עוזבים את ספרד ומצטרפים לעדת ישראל – בהם מתקיימים דברי הנביא " ואת שם קדשי לא תחללו עוד במתנותיכם ובגלוליכם " ( יחזקאל כ, לט )
על פסוק זה דרש רבי יצחק נהר : " עד שתתגשם נבואתו של יחזקאל, ולא בזכותנו, אלא בזכות שם אלוהים המחולל בעיני הגויים, יבוא הזמן שבחר בו בפסק דינו הקדוש – אז נצא מהגלות הארוכה הזו
מחקרי אליעזר – אליעזר בשן- העליות משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז – הי"ח
ד. העליות משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז – הי"ח
בפרסומים על תולדותיהם של יהודי שלוניקי פרקים לא מעטים דנים בזיקתם של הללו לארץ ישראל, בתרומותיהם לטובת היישוב בה ובעליותיהם אליה בדורות שונים. עם זאת, אין בידינו חיבור מקיף המוקדש לכ
ל ההיבטים של הנושא, ועדיין לא זכו אף שמות כל האישים שעלו ארצה משלוניקי בזמן מן הזמנים, לרבות חכמים, לתיעוד ולרישום.
אל לנו לראות את העלייה לירושלים בתקופה ההיא כעליית חכמים בלבד. יהודי שלוניקי מכל השכבות, לרבות סוחרים ואומנים, עלו והשתקעו בירושלים. כך מספר לנו רבי יצחק חנן, נפטר בשנת תמ"ה – 1685, על גרדון באבני, אומן של ניפוח זכוכית, שעלה לירושלים יחד עם אמו.
אלא שלא שפר חלקו על זה : אשתו נשארה בשלוניקי, משום שסירבה לחיות ביחד עם חמותה, והוא נאלץ לחזור לעירו.
יש שגמרו אומר לעלות לצמיתות או ל " זיארה ", מהם בעקבות נדר שקיבלו על עצמם, אך סופם שנאלצו לחזור בהם מחמת סיבות אישיות, ויש שמלכתחילה עלו ארצה לזמן קצר בלבד וחזרו לאחר זמן לשלוניקי או לארץ אחרת.
כך מספר אחד מגדולי תלמידיו של רבי יצחק רוסו, רבי חסדאי הכהן פרחיא, נפטר בשנת תל"ח – 1678, על אברהם סידיס, שנדר לעלות ל " זיארה ", אך כיוון שהיה בעל בשר וחשש מטלטולי הדרך לארץ – ומה גם שניסה כוחו במסע קצר יותר ונצטער מאד – הקדיש את הכסף המיועד להוצאות הדרך לטובת הדפסת ספרו של רבי חסדאי, " תורת חסד " שלוניקי תפ"ג.
עדות מופלאה על עוז רוחם של העולים, שלא נרתעו מסכנות דרכים אף לאחר שנשבו וטולטלו, עולה אלינו מתוך איגרת שנשלחה מאנקונה, ככל הנראה בין השנים תמ"ו – תמ"ח – 1686 – 1688. ומעשה שהיה כך היה : קבוצת עולים משלוניקי מורכבת מן החכם רבי אהרן פירירו ובנו, רבי אליהו ביבאש, אחריו, אשתו ושני בניו – הפליגה בדרכה לארץ ישראל.
בהיות הנוסעים יהודים בלב ים יעצם רב החובל לרדת לסירות מחמת הסערה התקרבת ומחמת סכנת הטביעה הנשקפת להם ; אפשר שמזימה הייתה כאן מצידו, כדי שיפלו ביד שבאים. ואמנם, בהיותם בסירות עברה על פניהם קבוצת שבויים מובלת בסירות.
אף הם נישבו ונמכרו מיד ליד ארבע פעמים, עד אשר ניפדו על ידי יהודי אנקונה. הללו הפצירו בהם להישאר בעירם, בהבטיחם לתת לכל אחד כדי פרנסתו ; אך בני שלוניקי השיבו פניהם ריקם. הם עמדו על רצונם לעלות לארץ ישראל כדי לקיים נידרם, והאמינו שהנס ששמר עליהם עד עתה, יוסיף ללוותם עד בואם ארצה.
" בפה מלא אמרו, אין זאת אלא נדרנו נמלא, ולהר ה' עלה נעלה, ואם מצאתנו על אלה, פלא ונסים ייעשו לנו כאבותינו "
על העובדה, שנצרכים רבים עלו גלים-גלים משלוניקי במחצית הראשונה של המאה הי"ח, אפשר ללמוד מן השאלה שהובאה בשנת תצ"ג – 1733, לפני הראשון לציון רבי משה מזרחי, נפטר בשנת תק"ט – 1749 – וזה תוכנה :
כיוון שיהודי שלוניקי שולחים תרומות בגדים לאחיהם בני עירם היושבים בירושלים, כלום רשאי גבאי ההלבשה לחלקם לכל עניי שלוניקי בעיר, לרבות הוותיקים, כלום, או שמא הכוונה רק לאלה שעלו בשנה האחרונה ?.
החכם פסק, כי הכל זכאים לבגדים, ללא הבדל תאריך עלייתם, שהרי המנדבים רצו שייהנו כולם, חוץ מאלה שאינם בני שלוניקי.
עדות ממקור זר על יהודים העולים משלוניקי לארץ במאה הי"ח מצויה במסמך ששיגר סגן הקונסול הצרפתי באי כיוס אל שר הימיה של ארצו ב-31 בדצמבר 1761. המסמך הוא דו"ח על תנועת אוניות שהגיעו לנמל כיוס בנובמבר של אותה שנה.
אחת מהן, כך נרשם בדו"ח, באה משלוניקי ומפליגה ליפו, ועל סיפונה עולי רגל יהודים. נראה, שעצם ציון הפרטים הנ"ל מצביע על כך, שמספרם של העולים היה ניכר.
המשך……
אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות
פאס וערים אחרות
אלף שנות יצירה
עורכים :
משה בר/אשר
משה עמאר
שמעון שרביט
הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.
הקובץ שלפנינו הוא פירות גינוסר מהכינוס הבין־לאומי שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן בשנת תשסי׳ד על הנושא: פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה.
העיר פאס שבמרוקו נוסדה במאה השמינית לספירה. עם ייסודה התיישבו בה יהודים רבים, וניכרה תרומתם לחיי התרבות והמסחר של העיר. למן אז ועד למאה העשרים שימשה העיר פאס מרכז רוחני חשוב ליהדות צפון אפריקה. חיו ופעלו בה חכמים מניחי היסודות לדקדוק העברי ולשירה העברית ומן הבולטים שבהם ר״י אבן קורייש, דונש בן לברט ור״י בן חיוג׳ וכן גדולי ההלכה ובהם ר׳ יצחק אלפסי וגם ״הנשר הגדול״, הרמב״ם, למד בבתי מדרשיה . במאה החמש- עשרה קלטה פאס אלפי יהודים ממגורשי ספרד, והם תרמו לפריחתה ולשגשוגה של הקהילה מבחינה כלכלית ורוחנית.
כרמית גתמון מעידה שבעלה התייעץ עם דוד עמר בעניין פרסום הכרוז ושהאחרון הסתייג מן המבצע מחשש שיפגע בקהילה, אך בעלה הצליח לשכנעו. לדבריה, אישים כג׳ו לוי ידעו על הכרוז, והיא מניחה שגם מקס לב ידע עליו קודם הפצתו. עם זה היא מציינת שהיו ויכוחים נוקבים בקרב השליחים על עצם יעילות הכרוז ועל החשש לתגובות שליליות. בסיכומו של דבר, הכרוזים נוסחו בידי גתמון עצמו וזכו לאישורו של רונאל. הם הופצו למרות חששות ראשי הקהילה והשליחים. גם כאן אישיותו הכריזמטית של גתמון ומעמדו כנציגה הבכיר של ישראל הכריעו את הכף ושכנעו את המסתייגים. אף שהכרוז נוסח לכאורה בשם נציגי הקהילה, לא ננקטו צעדי מנע מפני הנזקים הצפויים מהפצתו. פנחס קציר מציין שכל הרעיונות והנימוקים שנכללו בו נבעו אך ורק ממוחו של גתמון, ואיש לא העז להתנגד להם. בעיני גתמון, הנאצים בגרמניה והמוסלמים במרוקו אחד הם, המאיים על הקיום היהודי בכל העולם. עם זה, צעירי תנועות הנוער שהבינו שמפיצי הכרוז הם ״הציונים״ התמלאו גאווה, ולשליחי ישראל נוספה הילת גיבורים שהגבירה בעיניהם את כוח המשיכה של מדינת ישראל הצעירה. כוח משיכה זה השפיע ללא ספק על שיקולי הוריהם בנושא עתידם במרוקו.
הערת המחבר : פנחס קציר מעיד שהוא וכרמית גתמון ניסחו את הכרוז בהנחיית אלכס גתמון. שיחות עם פנחס קציר, תל־ אביב, 13 בינואר, 16 ביולי 27,1998 ביולי 2000. אדגר גדז׳ מציין שגתמון הראה את הכרוז לרב הצבאי אברהם חזן מהנהלת הדד שתיקן מילים אחדות הקשורות למקורות המקראיים. יהודה אלבוחר מעריך שגם שמואל ניוטוב, הממונה על העורף הציבורי, נטל חלק בניסוח הכרוז. שיחה עם יהודה אלבוחר בצהלה ב-16 בינואר 1998. מאיר קנפו מציין שרחמים אלגזי מסר לו שהוא היה מחבר הכרוז. מ׳ קנפו, ״שש שנים בשירות המוסד במרוקו״, מקדם ומים, כרך ז, עמי 392. שותפו לעסקים של דוד עמר, אלבר בךטולילה מציין שלהערכתו גתמון לא הראה מראש את הכרוז לדוד עמר כדי שלא להיתקל בסירוב מצית שהיה עלול לבטל את המבצע. שיחה עם אלבר בן־ט1לילה, ניי, 21-117 ביוני 2000.
לקראת מבצע ההפצה מסר יוסף רגב לשרלי אביטבול את כתב היד של גתמון כדי שידאג להדפסתו. אביטבול ומישל קנפו פנו לאחד ממפקדי המחלקות ששמו בן־עזרא שותף בבית דפוס, וביקשו את שירותיו. אחרי התלבטות הסכים המתנדב להדפיסו במוצאי שבת ללא ידיעת שותפו, ובשעה שאיש לא נכח במקום. אביטבול וקנפו קיבלו לידיהם כעשרים אלף כרוזים שפיזרו בין מפקדי המחלקות ומפקדי החוליות להפצה בתיבות דואר. בקזבלנקה לא ניתנה הוראה להדביק את הכרוז על הקירות. חיים בן־שטרית וקנפו מסרו חבילות כרוזים גם למפקד העיר מרכש מישל סיבוני, ולמפקד העיר אסווירה מאיר בן־דוד. בזמן שחניכי תנועות הנוער הפיצו את הכרוזים בקזבלנקה, אביטבול וקנפו אבטחו את המבצע. למבצע הפצת הכרוזים בערי המדינה בבתי יהודים ומוסלמים גויסו חניכי תנועות הנוער, לעומת זאת על מבצע ההדבקה על קירות הבתים הופקדו חברי שלוחת לביא, הממונה על ההגנה העצמית, והיו מנוסים יותר. על המבצע ידעו רק שליחי התנועות ומפקד השלוחה. סניפי התנועות קיבלו הודעות לרכז את משתתפי המבצע באחד ממועדוני הסניף מבלי לומר לחניכים מה עומד להתרחש ובמועדון אחר כונסו רכזי הסניפים. כמאה חמישים חניכים הגיעו למקומות הריכוז בידיעה שהם עומדים להשתתף במבצע סודי. יום קודם לכן, הועברו הכרוזים בתוך ״סליקים ניידים״ מקזבלנקה לערים אחרות על ידי בוגרי המכון למדריכי חוץ לארץ." בקזבלנקה אירעה תקלה והתברר ששרל ואקנין, אחיו של רפי ואקנין, החל בחלוקת הכרוזים כיממה קודם לכן. למרות הסכנה, הוחלט להמשיך במבצע
גם תנועת הצופים של הדז׳ עמדה להשתתף בהפצת הכרוז, אך ראשיה חזרו בהם מהסכמתם יום אחד לפני המבצע. על פי עדות המתנדב לאון זבלי, חבילת כרוזים שנמסרה לידי אדגר גדז׳, מנהל הדג׳, הושלכה לים, בגלל התנגדותו לתוכן הכרוז ולהפצתו. למחרת בבוקר מצאו אזרחי מרוקו, יהודים ומוסלמים, בתיבות הדואר את הכרוזים. הכרוז אף נשלח בדואר לתובע הכללי ברבאט, ספאר. ראשי ״המסגרת״ ראו בעין יפה את האחריות הבוגרת שגילו מפיצי הכרוז. עם זה השליחים גתמון, יואל רון ויוסף רגב ידעו בבירור שהפצת הכרוז לא תעבור ללא תגובה ותגרום למאמרים ולפגיעה של ממש בפעילות ״המסגרת״. למרות זאת העדיפו לקיים את המבצע מכוחה של תועלת אחרת שתופק מהפצתו: ״היה לנו יסוד סביר לחשוש שמבצע כזה עלול להסתיים במאסרים בקרב אנשי תנועות הנוער, דבר חמור כשלעצמו, אך לא פחות חמורה יכלה להיות התוצאה ממאסרים כאלה, כי על ידי זה יכלה עבודת התנועות להיות נידונה לשיתוק לזמן ממושך. קיבלנו עלינו איפה את האחריות הכבדה״.
המשך…..
רבי דוד בוזגלו-סיפורו של הפנתר השחור שידליק משואה ביום העצמאות
http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/458/272.html
סיפורו של הפנתר השחור שידליק משואה ביום העצמאות
פרופ' מאיר בוזגלו מהלך על הקו הדק שבין כור ההיתוך לקשת הדמוקרטית המזרחית, בין האמונה למדע ובין גבעת רם להר הצופים. המשואה שידליק ביום העצמאות מסמלת בעבורו את המאחד
בין הקטבים של חייו
קריאה בתורה ובהפטרות לפי נוסח יהודי מרוקו
קריאת התורה בנוסח מרוקו בראשית ראשון
ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.
חמיר הייתה ממלכה דומיננטית באזורה עד שנת 525. כלכלתה נשענה על חקלאות וייצוא של לבונה ומור, חומרים שהיו נסחרים בהמוניהם באזור מזרח אפריקה ומדינות אגן הים התיכון. חומרים אלו היו מבוקשים ביותר לצד השנהב שהגיע מאפריקה לאימפריה הרומית. ספינות היו מפליגות מחמיר על בסיס קבוע במקביל לשליטה הפוליטית על אזורים במזרח אפריקה. הספר השיוט בים האריתראי מתאר את חמיר והעומד בראשה צ'ריבאל (Charibael) כידידותיים לרומאים:
פרק ראשון ערב ושבטיה בימי קדם
אם רוצים אנו להבין את קורותיהם של היהודים בערב ואת דרכי גידולו של היישוב היהודי בארץ הזאת, עלינו להכיר את המקום, שנתקרמו בו הייהם של היהודים הללו. נתאר בזה את חצי האי ערב ונייחד את הדיבור על גבולותיו, אזוריו, חבליו ותנאיו הטבעיים, וכן נספר בקיצור על אופים של יושביו, על דברי ימיהם, על סדריהם החברתיים ותנאיהם הכלכליים.
מתוך כך יתבררו לנו הרבה עניינים, לכאורה משונים ומוזרים. ואם נרחיב את הדיבור על איזה פרט בגיאוגרפיה ההיסטורית, נעשה זאת בתקוה, כי מתוך כל יתבהרו דברים סתומים בחיי היהודים שישבו בערב, או בספרות העוסקת בהם.
גבולות חצי האי.
גבולו המערבי הוא ים סוף, ארץ החוף מפרץ אילת עד באב אלמדַב מגיע ל – 2100 קילומטר. האוקינוס ההודי, הנקרא עתה בחלקו הסמוך לערב הים הערבי, הוא הגבול הדרומי, שאורכו מבאב אלמנדב עד קצה עומאן המזרחי, כמעט 2200 קילומטר. ממזרח מפרידים בין ערב ופרס והודו שני מפרצים, מפרץ עומאן והמפרץ הפרסי.
החוף מפותח שם יותר ואורכו מן ראס אלחַד עד כווית הוא 2500 קילומטר בערך, בקו אווירי רק 1450 קילומטר. הגבול הטבעי בצפון הוא המדבר הסורי הגדול, המשתרע צפונה מן הקו המקביל 30 מעלות. הנאות ג'וף ( לפנים דומת אלגַ'נדַל ) וסַכַּאכַּא הן בתחום סוריה, לדעתם של הערבים, הקוראים לחצי האי גַ'זירא, היינו האי, מכיוון שגם מצפון מקיף את ערב ים של חולות, המדבר הסורי ורמת חַמאד. כך סוברים גם הגיאוגרפים המערביים ריטֶר וד. ג. הוגרַת.
מובן שאין לזהות את חצי האי ערב עם ארצות שכנות לו, שערבים התיישבו בהן. הגיאוגרף היווני פטולומַיאוס גרם לערבוביה, בחלקו של חתצי האי לשלוש ארצות " ערב הסלעית, ערב המדברית וערב המאושרת. ערב הסלעית קרא לכל שטח ארץ אדום, הר שעיר ומואב, היינו לארצות שבתקופת החשמונאים שלטו בהן הנבטים. את כל השטח הזה ראה פטולומאיוס כחלק של ערב.
לאמיתו של דבר שם כזה לא היה ידוע במזרח, והוא אינו מתאים למציאות הגיאגרפית ולהתפתחות ההיסטורית והאדמיניסטרטיבית. גם במבנה הגיאולוגי שלה נבדלת, ערב הסלעית, מחצי האי, כשם שנבדל ממנו שקע ארם נהרים, הנקרא למן התקופה הערבית ועד היום – עיראק.
הגבול ההיסטורי בצפון עשוי להדגים את תנועת האוכלוסייה ולציין את התמורות המתחוללות בממלכות השכנות. בתקופת השיא והפריחה שלהן נתפשטו הללו ודחקו את גבול המדבר דרומה מזרחה, אך בימי ירידתן והתנוונותן התקדם המדבר והתפשט וכיסה בחולותיו חבלי ארץ פוריים ומיושבים במואב ובעמון, בארם צובא ובגבולות עיראק, וערים גדולות ומפוארות היו לחרבות ולעיים בלב המדבר.
הסתננות בלתי פוסקת של תושבי הערבות אל הארצות הנושבות נמשכת למן הזמן שבו נכבשו הנאות בגבול המדבר ונושבו על ידי בני אדם. במקומות שהמהגרים החדשים התיישבו בהם במספר רב, היה השלטון נשמט מהרה מידי האזרחים ועובר לגרים.
הערים הגדולות והבצורות ידעו להגן זמן רב יותר על עצמאותן והן נשארו עוד שנים רבות בידי אזרחיהן, אבל לאט לאט נכנעו גם הן, והתושבים החדשים הקימו מדינות חדשות ויצרו תרבות חדשה.
בתקופה שנעסוק בה בספר זה, נוצרו בשטח הספָר הללו חטיבות פוליטיות מיוחדות במינן, שתושביהן היו ארמים ועקבים. במרוצת הימים גבר היסוד הערבי, אך הלשון הארמית הוסיפה להיות לשונם הרשמית של החבלים האלה. ואולם היסוד הערבי בארם צובא, בארם נהרים ובבבל ביה לכוח פוליטי.
במערב קמה כאן ממלכת הנבּטים, ואחרי כן מדינת תדמור. אמנם היסוד הארמי היה עדיין חזק במדינות האלה, אבל אחר כך קמו מדינות שגברו בהן הבדווים שבאו מדרום. מדינת הע'סאנים במערב, ובמזרח, בגבולות בבל, מדינת הלח'ם – חמישה קילומטר מצפון לבירתם חירה קמה אחרי כן העיר הידועה כּופה.
כופה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כופה (ערבית : كوفة) היא עיר בעיראק, המצויה כ-170 קילומטר דרומית לבגדאד, וכ-10 קילומטר צפון-מזרחית לנג'ף . היא נמצאת על גדות נהר החידקל ב-2003 היא מנתה כ-110,000 תושבים.
יחד עם כרבלא , נג'ף וסאמארה, כופה היא אחת מארבע הערים העיראקיות בעלות חשיבות גדולה למוסלמים שיעים . העיר הייתה הבירה הסופית של עלי אבן אבו טאלב.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך ◆ פרשת בשלח – שבת שירה ◆
לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 37◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
אשירה כשירה
מנהגנו השבת לומר הפוסקים אשירה כשירה, לפני נשמת כל חי, ואין בכך הפסק, והנימוק, א. שאלו פסוקים המדברים מענין "אז ישיר", ועוד מה שכתב הש"ע שאין להפסיק בעיניני פזמונים, הינו בבברכות קריאת שמע, וכאן אמירת אשירה כשירה נאמרת לפני ברכות של ק"ש, וכך פסק הגר"ש משאש זצ"ל, וראוי להמשיך במנהג, בדרכי נועם.
שעון מעורר
כתב הגאון רבי שלום משאש זצוק"ל ומבשרי אחזה, והניסיון יוכיח, שכאשר אדם רוצה לקום באשמורת או בשעה מוגבלת, ללמוד או לשורר וכיוצא, אזי קודם שיעלה למיטתו, נותן בדעתו לקום באותה שעה, ומביא ספרים שילמוד בהם, ומניחם על כסא לפני מטתו, ובאותה שעה ממש הוא קם, לא קודם ולא אחר, מי הקיץ אותו, הלא אין לו לא שעון מעורר, ולא שום שיעורר אותו, אלא הטעם פשוט דכיון דבשעה שעלה על מטתו לשכוב, נותן בדעתו לקום בשעה פלונית, אזי יש רוח צפונית בקרבו, היא מעוררת אותו באותו שעה ממש, וזהו שדוד המלך בשעה שעולה למטה בכל לילה, נותן בדעתו לקום בחצות להודות לה' ומתעורר כנ"ל.
עומק השירה
ואני הצעיר מדבר מתוך נסיון, ומבשרי אחזה, כי רוב ימי חרפי קמתי באשמורת לבקשות עם הציבור וגם לבסוף בביתי ובחומותי גם ביחיד, ועם נעימות קול שחנני השי"ת, וירדתי עמוק לתוך המילים ולהבנת הדברים הגעתי לבכות גם בשבת קודש, ובפרט בחצות לילה עד שהמוח פנוי מן המחשבות, וזהו שאמר דוד חצות לילה אקום להודות לך, לפי דעתי, מי שאין לו חלק בשירה אין עבודתו שלימה, וצריך כל אדם ללמוד וללמד את בניו שירה לשורר ולזמר ולעשות ש"ץ, ועל ידי כן תהיה תפלתו חיה ולא בקרירות, שעל זה נאמר "לא המתים יהללו יה", אלא וחי בהם אמר רחמנא, ברגש ובחמימות.
מטרת השירה
הרב אסולים הי"ו
ובאמת ברא הקב"ה את השירה, האם ח"ו לרשעים, ונמצא חס ושלום מחזיק ידי עבירה, אלא האמת יורה דרכו, שאדרבה העיקר ברא אותה לצדיקים שיתענגו על ה' ברוב עוז וחדוה, ורק "צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" שמניחים שירי הקודש, ושרים שירי עגבים. וישמח גם אחר כך. (חם השמש תהלים עמוד 18).
ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת יהוה אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראתם עוד עד עולם (יד, יג).
כתב הרב רבי יצחק אברג'ל זצ"ל בספרו כפר ליצחק ממרביצי התורה בעיר מרכאש,פירוש מיכאל שר התורה אל העם פירוש לנפש רוח נשמה של הצדיק אל תיראו מחמת ששכר עולם הבא הוא דבר שאין לו קצבה ולא משתעבד התיצבו יש לכם התיצבות והעמדה לעולם הבא וראו היום הזה בעצמו את ישועת ה' אשר יעשה לכם לעתיד על דרך כד דמך ר' אבהו אחזו ליה י"ג נהרי דאפרסמונא דכיא פירוש כי הוא היה חושש שמא שכר עולם הבא דבר שאין לו קצבה ולא משתעבד לכן הראו לו שכר כדי שנפשו שביעה וזהו וראו מעתה את ישועת ה' הוא הנתן לכם היום ועוד אשר יעשה לכם גמטריא תשעים ואחת התיבה הוי'ה ואד'ני זווג למעלה היום או יאמר כנגד כללות ישראל ויאמר מיכאל שר הגדול אל כללות העם מעתה על ידי פטירת הצדיק אל תראו מהמשטינים והמקטריגים התיצבו ראו את ישועת ה' וכו' ועוד טעם אחר לסיבת הצדיק כי אשר ראיתם את מצרים שהוא יצר הרע שהייתם נלחמים עמו היום דוקא ומעתה לא תוסיפו לראותם עוד על דרך ושם ינוחו יגיעי כח ועוד עד עולם עליון נקשרו נפש רוח נשמה שלכם ועלו עד עולם העליון על דרך יצאו צדיקים לקבל שכרן.
שבת שלום
הרב אברהם אסולין
לתגובות:a0527145147@gmail.com
לע"נ ירון ישראל ז"ל בן סימה
—