JUIFS DE ERFOUD D'AUTREFOIS AU MAROC.2
JUIFS DE ERFOUD D'AUTREFOIS AU MAROC.2.
LES JUIFS DE ERFOUD D'AUTREFOIS.
Autrefois une importante communauté juive habitait à Erfoud.
Il n'y a jamais eu de mellah a Erfoud. Les Berberes ont su cohabiter avec les Juifs.
En 1954, environ un tiers des habitants d'Erfoud étaient juifs.
Le samedi, le shabbat juif, tous les magasins étaient fermés, y compris ceux appartenant à des non-Juifs.
Yaakov Benhamou était le chef de la communauté locale, et Mukhluf Krispin était le jeune chef de l'école locale Talmud Torah juive.
Il y avait des quartiers juifs, des mellahs, dans la plupart des villages environnants, y compris Ksar Zrigat et Ma'adid vers le nord; Tijimi et Joarf à l'ouest, et Sifa et El-Glagla au sud (bien que, en 1954, seuls les trois derniers villages ont encore eu des habitants juifs).
Le Sanctuaire d'Erfoud dans le Tafilalet au sud de Meknes:
Le cimetière à Erfoud contient les tombes de plusieurs centaines d'autres, pour la plupart disposés en lignes. C'est l'un des plus vieux cimetière d'Afrique du Nord.
Certaines des tombes des pierres placées au-dessus d'eux, le résultat de la coutume juive traditionnelle est de placer quelques cailloux au sommet de pierres tombales comme une sorte de mémorial.
Entrée du cimetière.
Le rabbin Shmuel Abuhatzeira est le petit-fils du légendaire rabbin marocain connu sous le nom Yaakov Abir et le cousin germain du rabbin israélo-marocain emblématique Baba Salé.
Son tombeau dans le cimetière Erfoud est construit par un petit toit sans murs.
Ces dernières années, un complexe a été construit autour de sa tombe, y compris une salle de grande fonction où vous pourrez célébrer à l'annuel hiloula (pèlerinage).
Shmuel AbuHatzera
הספרייה הפרטית של אלי פילו-הספר והדפוס העברי בפאס
הספר והדפוס העברי בפאס
יוסף תדגי
מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח
ירושלים תשנ"ד
תולדות הדפוס העברי בקהילות ישראל זכו למספר רב של מחקרים. אולם לדפוס העברי במגרב לא הוקדשה תשומת־הלב הראויה, וההתייחסות אליו במחקר היתה מצומצמת ושטחית. החוסר הזה הושלם במעט הודות לחיבורו של אברהם הטל, שתיאר באופן כללי את תולדות הדפוס העברי בכל עיר ועיר במגרב, תוך איזכור תאריך הקמתו של בית־הדפוס ולעתים גם תאריך סגירתו וציון שמות החיבורים הראשונים שהוציא לאור. מחקרו החלוצי של הטל הצליח לעורר את תשומת־לבם של חוקרים אחדים, שהקדישו חיבורים לבתי־דפוס שונים בצפון־אפריקה. שרה פרנקל חקרה את תולדות הדפוס העברי בג׳רבה, אשר קיימה את ההוצאה־לאור הגדולה ביותר של יצירות וחיבורים של חכמי צפון־אפריקה. מאירה הראש בחנה את תולדות הדפוס העברי בטריפולי שבלוב. אברהם הטל יחד עם מאירה הראש תיארו את הדפוס העברי באלג׳יר.
מטרתו הראשונה והעיקרית של המחקר הזה היתה סקירת תולדות הדפוס העברי בפאס במאה העשרים. אלא שעד מהרה נוכחנו לדעת, כי הדברים ראויים להרחבה ולפיתוח, וכך הפכה הסקירה המקורית לחיבור מקיף ונרחב יותר.
ביולי 1989, כשמחקרנו היה כבר בשלב מתקדם, יצא לאור חיבורו של הרב אליהו רפאל מרציאנו, בני מלכים. החיבור הזה עוסק ברשימת דפוסי מרוקו, והרב מרציאנו ערך רשימה של החיבורים שנדפסו בעריה השונות, ובתוכן פאס. בתחילה חשבנו כי אין עוד צורך במחקרנו, אך בעזרת עמיתים ומומחים הגענו למסקנה, שיש לו ערך ותועלת משום שהוא עוסק בהיבטים היסטוריים שונים של הספר העברי, ואינו מסתפק ברשימת הספרים שיצאו לאור בפאס.
טופס הסכמת נדבת ירושלים תובב״א. ניסן שס"ג -1603
משה עמאר
טופס הסכמת נדבת ירושלים תובב״א.
ניסן שס"ג -1603
מ״ח. בהיות שהגיעה אלינו, אנו החתומים על ידי צירי אמונים, שלמים וכן רבים, יראי אלהים, הלא המה הח׳ הנעלה ה״ר שלמה ן׳ חגי נר״ו, והישיש ה״ר מאיר מאימראן נר״ו, אגרת יפה ומנופה בי״ג נפה, חתומה מידי חכמים קדושי עליונין, חכמי עיר האמת ירושלים הבנויה תובב״א, ובקריאתנו האגרת המהוללה, נתקיים בנו בעונינו, מאי דאמור רבנן אליה שמינה, וקוץ מכאיב בתוכה, נשפך לבנו בקרבנו ולבב כל העם נמס ויהי למים. יען חשבנו לעת מרפא, והנה בעתה, קוינו לבשורות טובות, והנה בכי ונהי יגונות רבות. קול חרדה במחנה העברים. ברתת ושברים. בכל יום ויום צרות גוברים. וילדי נכרים מתגברים. זה משפיל וזה מחרים. תכפונו בלהן וזעוון כמה הרפתקי. חדתי ועתיקי. עדו עלן ונוסף על עונינו. בית קדשנו ותפארתנו. מלבד הוא למרמס, גם בית הכנסת המיוחדת מימי הרמב״ן ז״ל, איש אלהים קדוש הוא, אירע בה מה שאירע. וספרי הקדש ממושכנים. והקהלות הקדושות עיר ירושלם תוב״ב בשבויים. הה ליום מה זאת היה לנו. אוי נא לנו כי חטאנו. אם לקתה גבירה וכו', אם מאור עינים כבה מה יעשו שאר אברים. וכשומענו הצרות התכופות, אמרנו מה נעשה לאחותנו. והכסף אצל מכלנו. ובאנו עד כיסינו ואין עוזר לנו. יען וביען כובד המסים וארגוניות. מכלה אפילו הגויות. ועם היות הקהלות הקדושות קהלות פ׳אס יע״א בצער. בלחץ מופלג קמנו ונתעודד בשוקים וברחובות, ללקט שבולי החסד בני קהלתנו ישצ״ו, ועשו כפי היכולת האפשרי לעת כזאת, עם היות שאין הקומץ משביע את הארי, ואין מדרך העיר הלזו למתנה כזאת תשובתנו בצידנו. לא נשאר בלתי אם גוייתנו. ועכשיו הגוייות היו למרמס. ולכובד אבן מעמס. ויצא הקצף מלפני ה׳ החל הנגף, ומה נעשה ליום פקודה, ראוי לנו לשוב בתשובה שלמה לפני בוראנו. ולחפש דרכינו. ולחקור בנתיבותינו וכולי האי ואולי יקל ה׳ חרון אפו מעלינו. ויאמר למלאך המשחית רב עתה הרף ידיך. ובראותינו אנו החתומים שכל הקהלות הקדושות אשר ממזרח ומערב יצ״ו, הסכימו הסכמה טובה ונעימה לקיים בדת המעוז, ולהקריב את קרבניהם בתת מממונם כופר נפש לאנשי קדש היושבים לפני ה׳ תמיד, חכמי ירושלם וחסידיה. שכל אחד ואחד, יזכור את ירושלם ביום חתונתו וביום שמחת לבו, בתת לו השי״ת בן זכר. וגם כן באחד באדר משמיעין על השקלים. לכן גם אנחנו מסכימים שיעלה זכרוננו לטובה, שכל א׳ וא׳ מבני קהלתינו קהלות פ׳אס יע״א, ביום חתונתו יזכור את ירושלם בנדבה כפי מסת ידו, ואחד המרבה ואי הממעיט וכו'. וגם ביום שמחת לבו כשיזכה לבן זכר. וג׳׳כ באחד באדר יעמדו ה׳ מטובי בה״כ הי״ג בכל בה״כ לגבות טאסא א׳ לשקלים. וביום פורים ג״כ, ותנתן דת בכל בני קהלתינו יע״א, להיות גזבר א׳ מיוחד לנדבת ירושלם בכל א׳ מבתי כנסיות הי״ג. ומה שיגבו בכל שנה ושנה הגזברים הנז׳, יגיע ליד החכם השלם ה׳׳ר שמואל ן׳ דנאן יצ׳׳ו, וה״ר שלמה הכהן אלחדאד יצ״ו, ור׳ פנחס הכהן בר נחמיה נ״ע, עדי יגיע ויראה כפי מה שיראה להם באופן בטוח, להגיעו למול תלפיות ירושלם הבנויה. שבזה יש לנו תועלת רב לזכור חרבנהישל ירושלם, ולהתאונן עליה מידי יום יום, ולקיים מ״ש המשורר ע״ה ״אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני״ כאלו הוא מדבר לנוכח עם הימין, שבזמן שישכח ירושלם אף היא תשכח מלעשות תנועתה, כי כל תנועות האדם לעסקו וחפציו הם בימין, וכמו שיד הימין א״א לשכחה, כך חורבן ירושלם תובב״א, ראוי אלינו להעלותו על לבנו תמיד, ובטוחים אנחנו כי מאת ה׳ היתה נסבה, לעורר לב האנשים יראי אלהים הבאים אלינו, לקיים משרז״ל ״אין ישראל נגאלים עד שיבקשו שלש, מלכות שמים, ומלכות בית דוד, ובית המקדש, שנאמר ״אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה׳ אלהיהם״ זו מלכות שמים. ״ואת דוד מלכם״ זו מלכות בית דוד. ״ופחדו אל ה׳ ואל טובו״ זו בית המקדש יבוב״ב. ובשכר זה בה׳ אל חי חלקנו צורנו, יזכנו עם כל ישראל חבירים עדי עין בעין נחזה. ונאמר הנה אלהינו זה. קוינו בנחמת ציון בשמחה ובעלצון. ויסר מעלינו המות הזה ולא יהיה אסון. אמן כי״ר. נאם החתומים בפרשת ״ועבדתם את ה׳ אלהיכם ובירך את לחמך וכוי״, בשנת והכהן המשי״ח תחתיו מבניו, בעישור אחרון לשבט פה העירה פ׳אס ושלום רב. וישע יקרב. ממוצא וממערב. ע״כ וחתומים החכם הה״ר יהודה עוזיאל יצ״ו, והחכם ה״ר יצחק ן׳ צור יצ״ו, והה״ר שמואל ן׳ דנאן יצ״ו.
עוד כתוב שם להיות שראינו אנו החתו׳, שהחכמים השלמים החתומים לעיל, הסכימו בדבר מצוה לקיים בדת המעוז, ולהזכיר חורבנה של ירושלם תוב״ב. ועם היות שהאמת אינו צריך חזוק, גם אנחנו החתומים מסכימים, וחפץ ה׳ בידינו ובידיהם יצלח אכי״ר. נאם החותמים בשילהי אדר המהודר, בפ' משכן העדות ע״כ. וחתו׳ החכם הה״ר יוסף אלמושנינו ז״ל, והחכם הה״ר אברהם הכהן יצ״ו, והחכם הה״ר סעדיה ן׳ רבוח יצ״ו, והחכם הה״ר יעקב חאג׳יז יצ״ו, והחכם וידאל הצרפתי יצ״ו, והה״ר אברהם הכהן הרופא יצ״ו, והחכם הה״ר שמואל ן׳ חביב יצ״ו, וכתוב אח״ך.
גם אנחנו החתומים, בראותינו גודל מעלת המצוה הנז׳. לכן גם אנחנו מסכימים לדבר מצוה, ולראיה חתמנו פה, וחתומים הנגיד המעולה ה״ר יעקב גיקאטילייא יצ״ו, והנגיד המעולה ה״ר משה רותי יצ״ו, והנגיד המעולה ה״ר דוד ן׳ זמירו יצ״ו, וכתוב אח״ב.
גם אני החתום לקיים בדת המעוז ולרומם בית אלהינו. ולפאר חורבותינו. ולקיים כל דבר המוזכר בהסכמה הנז׳, ח״פ בראש חדש טבת שנת ״ועלו מושיעים בה״ר ציו״ן״ לפ״ק, וחתום הנגיד המעולה ה״ר משה הלוי יצ״ו. ע״כ טופס שהעתקנו והגהנוהו מהתורף תיבה בתיבה, ונמצא על נכון. ונתאמתו לנו חתימות החכמים והנגידים הנז׳ יצ׳׳ו, ולראיה ח״פ במאמר ב׳׳ד י״ב בר״ח אלול המרוצה שנת ה׳ צבאות יג״ן עלינו, לפ׳׳ק בפ׳אס יע״א וקיים ע״כ. וחתו׳ החכמים השלמים כהה׳׳ר יעקב ן׳ דנאן הסופר, וכהה״ר מכלוף ן׳ אסולין הסופר זלה״ה.
ניסן שס״ג
שירי הקינה לרדב״א חסין —טיבם וייחודם אפרים חזן
ולא רק לגבי חכמים כך; גם בשאר קינות מעמיד המשורר דמות הנפטר וייחודו ומבליטם בעזרת דרכי שיר וסגנון ובעזרת עיצובם האמנותי. אין צריך לומר שכך עשה באותה קינה על מות בתו וחתנו, שמתו בתוך השנה הראשונה לנישואיהם, ובה העמיד המשורר דו־שיח קורע לב בין בני הזוג.
כבר בפתיחת הקינה ״לבי כמו ימים נוהם״ עולים מאליהם השיבוצים ״הנעימים בחייהם / ובמותם לא נפרדו״(שמואל א, בג), ״חתן מחדרו / וכלה מחופתה נדדו״, ועוד. בצר שיבוצים אלה, שהם טבעיים לקינה מעין זו, כולל השיר שיבוצים שוני משמעות, הנטולים מהקשר שונה לחלוטין, ומעמידים שעשוע לשון צורב. בעיקר בולט הדבר בדו־שיח שבין בני הזוג:
יקךא קול מר איש נעמי:
בואי כלה שכבי עמי
ואַתֶם אחי ולאומי / אוי אח ואוי אחות ספדו
ותען ותאמר לו
אשת נעורים בת גילו
מִלְמֵתִיב אַרְמְלו / טָב לְמֵיתַב טָן דּוּ
מלמתיב….יבמות קיח " טוב לשבת ביחד מלשבת אלמנה "
דירתי עמך אקבעה
ועול לי כאורח כל ארעא
במקום רמה ותולעה / עפר עלינו יכבידו.
לאמור, דרכו של עולם שאישה נושאת בעול הבית עם בן זוגה, והנה העול שנישא אנו יהיה עול אחר, עול העפר המכביד על המת. הלשון ״בואי כלה שכבי עמי״, המתכוון למותם ולקבורתם יחדיו, אף הוא בשינוי סדרי עולם הוא. חיי האישות מחליפים מקומם לקבורה משותפת.
אכן לסיטואציה ולמעמד המיוחד תפקיד מרכזי בבניית השיר, והמשורר מנצלם היטב לבנות את מעשה השיר. ועולים הדברים בשלושת היסודות של הקינה — השבח, המספד ואפילו התנחומים — שהלשון והציורים ודרך התיאור חוזרים אל הדמות המיוחדת ואל העניין המיוחד, שבמקרה הנספד הזה בדברי התנחומים מבקש הדובר עליהם
זבד טוב אותם יִזְבֹּוד
ערשים רעננה ירבוד
ואם נזכור את הקשר בין ״זבד״ ובין ״זבול״, הרי הזבול והערש, שעניין להם כאן עם התנחומים, מתקשרים בהחלט אל הסיטואציה היסודית. קינה זו על בני זוג, איש ואשתו, מביאה אותנו אל קינות על מות נשים.
הקינה בשלמותה מתוך הספר " תהלה לדוד " לרבי דוד בן אהרן חסין
169 – לבי כמו ימים נוהם – קנ
קינה קוננתיה יום יד עלוה נגעה בי, ונלקחו ממני בתי וחתני בתוך שנה לנישואיהם, וקוננתי על שניהם קינה.
לבי כמו ימים נוהם / לחסרון רעים נדדו
הנעימים בחייהם / ובמותם לא נפרדו
אל שבר כי השברתי / לחם היתה לי דמעתי
יגעתי באנחתי / עשתונותי אבדו
נהי ונהיה אגדילה / כי מות בחלוני עלה
חתן מחדרו וכלה / מחופתה נדדו
יקרא קול מר איש נעמי / בואי כלה שכבי עמי
ואתם אחי ולאומי / הו אח הוי אחות ספדו
דמעות הורידי אישתי / כי אבי לשחת קראתי
לרימה אמי אחותי / אחי כנחל בגדו
ותען ותאמר לו / אשת נעורים בת גילו
מלמיתב ארמלו / טב למתב טן דו
דירתי עמך אקבעה / ועול לי כאורח כל ארעא
במקום רימה ותולעה / עפר עלינו יכבידו
בזאת כל שומעי מליהם / יאמרו " אוי מה בא עליהם "
ינהו יקרעו בגדיהם / דמעה מעין יורידו
נסעה וברחה שמחתם / קצרו לא ארכו שנותם
עזבו אל כלי חמדתם / מאהליהם שודדו
חרבה ביתם שמשם חשכה / על אלה נפשי אשפכה
לחסרון האישה שהלכה / היא ובעלה שאול ירדו
ספוד ארבה בכפלים / אילל כיללת אגלים
הילכו יחדיו שנים / בלתי אם נועדו
ישרים היו בלבותם / מתוקה שנת עבודתם
כל רואיהם את צדקתם / יבואו ויגידו
נגלוה נגלה דר מעונים / ללקוט בגנים שושנים
פרחי נטעי נעמנים / בשחיתותינו נלכדו
חסד ומשפט אשירה / כי כן חכמת האל גזרה
צור אשר רוח כל נברא / ונפש כל חי בידו
זבד טוב אותם יזבוד / ערשם רעננה יזבוד
יקר וגדולה וכבוד / מכובדים יתכבדו
קדוש ישלם נחומים / לאבלים השוממים
ישלח מלאכי רחמים / לקראת אמתו ועבדו.
Pogrom de Fes-tritel-P.B.Fenton
En flagrante violation de l'accord d'Algesiras, le général Moinier ne se contenta pas de sauver du massacre la population européenne de Fès, mais repartit aussitôt pour libérer Meknès où, agissant au nom du sultan, il captura Mawlây al-Zîn, avant de procéder à l'occupation de tout le nord du Maroc. Berlin protesta énergiquement avec l'envoi de la canonnière «Panther», officiellement, pour protéger les intérêts des Allemands dans le Souss. Il fallut le soutien diplomatique de l'Angleterre pour éviter la confrontation armée et régler le contentieux colonial entre Paris et Berlin par un traité franco-allemand signé en novembre 1911. La France accorda à 1 ' Allemagne des compensations territoriales en Afrique Équatoriale, et en contrepartie
«Des juifs qui se défendent», Archives Israélites 18 (4.5.191 I), p. 1-2. Selon un rapport d'intelligence militaire en date du 26.4.1911 «Le mellâh a été épargné moyennant le paiement d'une considération de plusieurs milliers de douros» [Nantes, Archives du ministère des Affaires étrangères, Légation de France àTangen série B245
l'Allemagne reconnut le protectorat de la France sur le Maroc. Voici écarté le dernier obstacle qui se dressait sur le chemin de la politique coloniale de la France. Mais l'absence d'un traité formel avec le sultan l’empêchait de consolider son contrôle sur le Maroc.
La perspective de la fin du «cauchemar marocain» fut accueillie avec un optimisme débordant par la presse juive francophone: «Les Marocains livrés à eux mêmes n'auraient certes pas manqué d'inaugurer de nouveaux exploits par un pillage en règle et un massacre des Juifs. Tandis qu'aujourd'hui, sous l'égide tutélaire de la France, ces pauvres Juifs si odieusement traités vont pouvoir se redresser dans cette humanité d'où l'intérêt, l'intolérance et la haine ont cherché à les expulser».
Pour Lyautey, la France devait rétablir l'ordre en s'entendant avec les tribus séditieuses désireuses de se débarrasser du joug d'un pouvoir tyrannique. Convaincu que la prise de Fès, la capitale impériale, mettrait fin à «l'anarchie marocaine», il incita le gouvernement français à s'engager plus avant, avec un minimum de troupes et à instaurer le protectorat du Maroc.
Escorté par le général Moinier, Henri Regnault, ministre de France à Tanger et diplomate accrédité, arriva à Fès le 24 mars 1912, avec pour mission d'imposer au sultan le texte du traité de protectorat qui déléguerait ses pouvoirs aux autorités françaises. Lors de l'arrivée de la délégation française «la population juive nous fit un accueil enthousiaste et ses orchestres nous gratifièrent de l'air de la "Mère Michel" qui passait alors au mellah pour notre hymne national!». Au bout d'une semaine de travail le ministre français obtint le célèbre traité, le 30 mars 1912. Sous la pression de cinq mille soldats français qui campaient sous les murs de son palais, Mawlây al-Hâfid signa le traité qui consacra officiellement le protectorat français sur le royaume 'alawite, conférant toute autorité au Commissaire Résident Général. Ce dernier représentait le gouvernement français auprès du chérif.
[1] Eugène Louis Georges Regnault (1857-19??) occupa des postes diplomatiques successivement en Tunisie, en Grèce et en Suisse. En 1906, il assista comme délégué français à la conférence d'Algéciras, avant d'être nommé ministre plénipotentiaire à Tanger.
Abraham Bouhsira, «La communauté juive de Fès», thèse de doctorat de sociologie, Université de Strasbourg, 1997.
- Résumé
A travers l'exemple d'une communaute juive marocaine millenaire – la communaute de fes – nous avons tente d'analyser le phenomene d'evolution culturelle, sociale et politique des juifs marocains sous le protectorat francais (1912-1956). La premiere partie de cette etude consiste en une description de la societe traditionnelle du mellah de fes : la mise au ban des juifs dans un quartier separe, leur statut politique en terre d'islam, les structures communautaires, la vie familiale et sociale, les moeurs et les rites. Nous nous sommes ensuite attaches a comprendre comment s'est faite l'evolution de cette communaute au contact de la societe coloniale. Nous avons etudie, dans un premier temps, les evenements historiques et les changements pendant la periode pre-coloniale (1870-1912), de maniere a degager leur signification comme indices de changement et leur impact sur ce phenomene. Dans un second temps, nous avons analyse deux facteurs de l'evolution dans la periode du protectorat. L'un est d'ordre economique : les mutations professionnelles; l'autre est d'ordre politique : la seconde guerre mondiale. Nous avons recherche les interactions de chacun de ces evenements sur les differents aspects du processus d'evolution. Nous avons ainsi mis en evidence la complexite d'une mutation sociale de ce type qui a provoque, en l'espace de quelques decennies, l’emancipation d'une societe regie par un ensemble de lois et de coutumes forgees a travers plusieurs siecles. La documentation que nous avons utilisee pour notre etude est inedite et provient, pour l'essentiel, de fonds documentaires internes a cette communaute. Elle permet de comprendre comment a ete vecue l'evolution par les differentes couches de la societe juive de fes.
Il exercerait les pouvoirs de la République française au Maroc et veillerait à l'application du traité. La France respecterait la religion musulmane et le statut de Sa Majesté chérifienne. De son côté, le sultan acceptait le droit de la France de stationner ses troupes sur tout le territoire marocain. En outre, la France administrerait la sécurité civile et les affaires de police du Maroc sur terre et sur mer. Sur proposition du gouvernement français, le sultan ou toute personne investie de son autorité, pouvait donner les ordres nécessaires au fonctionnement de son administration.
En échange de son assentiment, le sultan, conscient du climat agité, exigea que le traité fut maintenu confidentiel jusqu'après son départ de Fès pour le refuge de Rabat.
Suite à des indiscrétions, la nouvelle s'ébruita presqu'aussitôt et parut même dans la presse française. Lorsque la population fut mise au courant de la signature du traité:
Ce fut une consternation générale. Le traité du Protectorat était considéré comme un acte de vente, et toute la ville, depuis les chorfas et les oulémas jusqu'au dernier des bakkal [marchands de légumes] réprouvait la transaction par laquelle l'imam, le Commandeur des Croyants, élevé sur le pavois quatre ans auparavant comme Sultan du djihad, avait «vendu» aux chrétiens une partie de dar al-islam. Un calme lourd de menaces pesait sur la ville, mais les signes précurseurs de l'orage n'étaient encore perceptibles parmi les Européens, que pour les rares initiés à la vie intime de la capitale.
Dès le dimanche 31 mars 1912, Hubert Jacques avait annoncé dans Le Matin, 10260, p. I, la signature par le sultan du traité du protectorat français sur le Maroc, avant même que le gouvernement français n'en soit informé. La nouvelle est répercutée dans la presse yiddish. Le Lodzer Tageblatt du 23 avril 1912 (paru en fait le 6 mai) titre en première page: Sultan Mulei Hâfid zogt zikh ob fun tron (Mawlây al-Hafïd renonce au trône). Voir illustration 4.
Tazenakht, le Sefer Tislit
LES JUIFS DE OUARZAZATE ET SA REGION DU MAROC AUTREFOIS.
C'est surtout en 1492, 897 de l'hégire, que chassés d'Espagne, ils vinrent constituer des communautés dans l'Atlas et dans d'autres lieux de l’empire du Sultan Bayezid (bajazet).
Le sultan aurait déclaré : “On dit que Ferdinand d'Aragon et Isabelle de Castille sont de grands rois, or il appauvrissent leur empire et enrichissent le mien.”
Aujourd'hui la majorité sont partis du Maroc, quelques uns seulement restent dans les villes. Ils ne font plus partie des habitants de la région de ouarzazate et de sa région qui regorgeait de mellahs. Quelques-uns reviennent en touristes visiter les lieux où habitaient leurs familles et pratiquer leur culte auprès du tombeau d'un saint (Rabbi David u-Moshe).
La synagogue de Ouarzazate est désaffectée et occupée par des commerçants musulmans. Les objets du culte ont été transférés à la synagogue de Casablanca. Plus aucun juif ne vit dans le mellah de Taourirt dont les portes qui le séparaient du reste des habitations ont disparu. Quelques symboles hébraïques demeurent, notamment dans l'architecture de la kasbah où se devine des menorah stylisées.
Les juifs pourtant furent très présents dans la région de Ouarzazate.
Charles de foucauld lors de sa "Reconnaissances au Maroc" en 1883 et 1884 avait noté les nombreux mellahs inclus dans les ksour musulmans des oueds Imini et Dadès.
Si on prend la première carte d’Etat Major du Cercle de Ouarzazate (1931), on peut retrouver la liste des villages alentours de Taourirt où De Foucauld dénombrait des familles juives, à peine moins nombreuses que les Berbères et les Arabes réunis.
Tamassint : 18 familles;
Zaouïa Sidi Otman (Athmane) : 5 familles;
Tabount : 6 familles;
Tigemmi djedid (Tigemmijdid) : 2 familles;
Taourirt : 15 familles; Talmesla : 20 familles (le plus important des mellahs de Ouarzazate et le plus éloigné);
Aït Kedif : 10 familles.
Soit un total de 76 familles pour les sept mellahs recensés à Ouarzazate et autour.
En remontant la vallée de l’oued Imini chaque douar réunissait des familles juives. De foucauld indique des douars sur la rive droite, tout près d'Ouggoug, où débute la mine. Iril (Irhil) : 8 familles; Tagnit (Tagounit) : 2 familles; Afella Isli : 6 familles et Taskoukt : 5 familles.
Dès le début de l’exploitation de la mine, à l’ouverture de la route du Tichka, des familles juives vinrent s’installer dans les douars près d'Ouggoug Sainte-Barbe.
Il ne faut pas oublier que les Israélites étaient marocains de nationalité, qu'ils vivaient au Maroc depuis plusieurs siècles, certains étaient établis au Maroc avant que les Arabes apportent l'Islam en pays Berbère. D'autres familles étaient arrivées nombreuses en 1492 venant d'Espagne. Ils parlaient très bien les langues du pays comme l'a observé De Foucauld qui connaissait l'arabe et l'hébreu et s'était déguisé en rabbin du temps où un chrétien ne pouvait circuler librement dans les parties du Maroc non soumises au Sultan.
"Les Israélites du Maroc parlent l'arabe. Dans les contrées où le tamazirt est en usage, ils le savent aussi; en certains points le tamazirt leur est plus familier que l'arabe, mais nulle part ce dernier idiome ne leur est inconnu. Tous les Juifs lisent et écrivent les caractères hébreux; ils ne connaissent point la langue, épellent leurs prières sans les comprendre, et écrivent de l'arabe avec des lettres hébraïques. Les rabbins seuls ont appris la grammaire et le sens des mots et, en lisant, entendent plus ou moins. Les rabbins sont nombreux; sur cinq ou six Juifs, il y en a un. Ils se distinguent par leur coiffure; : ils s'enveloppent la tête d'un long mouchoir bleu qui encadre leur figure et dont la pointe retombe sur leurs épaules. Le titre de rabbin équivaut à celui de bachelier; sur dix rabbins, un à peine peut officier; le rabbin officiant, ou rabbin sacrificateur, a pour principal service d'égorger suivant le rite les animaux destinés à la nourriture des fidèles; puis il dit les prières à la synagogue, apprend à lire aux enfants, dresse les actes. On lui donne une légère rétribution et des morceaux déterminés des animaux qu'il tue. Les villes renferment plusieurs synagogues et de nombreux officiants. Il n'est pas de village ayant six ou sept familles israélites qui n'ait sa synagogue et son rabbin."
Ce texte de Charles de Foucauld est un document précieux, c'est la raison pour laquelle il est important de le citer. Un autre document le confirme; une curiosité linguistique pour les spécialistes des langues berbères a été révélée par le chercheur Haïm Zafrani. Une liturgie de la Pâque en tamazirt écrite phonétiquement avec des lettres hébraïques a été retrouvée. Il s'agit d'une pièce unique, la version intégrale en berbère de la composition liturgique récitée par les juifs au cours de la veillée pascale et dont le thème fondamental est l’histoire de la sortie d’Égypte, accompagnée du hallel (groupe des psaumes 113 à 118 qui entrent dans la liturgie des grandes fêtes et de certains jours solennisés). Les Juifs marocains de l'Atlas dans leur majorité connaissaient mieux le tamazirt que l'hébreu.
Cette méconnaissance de l'hébreu par le plus grand nombre et la connaissance générale de l'arabe et du tamazirt prédisposaient les juifs à rester au Maroc. En fait tous les juifs n'étaient pas dans la même situation. Les plus riches commerçants et surtout banquiers qui vivaient dans l'étendue des terres sous contrôle du Sultan étaient protégés car ils avaient su se rendre indispensables aux détenteurs du pouvoir politique ou judiciaire. Ailleurs, dans les zones rebelles à l'autorité Chérifienne, la vie des juifs comportait bien plus de risques.
De Foucauld nous parle de leurs professions; les mêmes que celles du début du Protectorat : "Les Israélites, qui, aux yeux des Musulmans, ne sont pas des hommes, à qui les chevaux, les armes sont interdits, ne peuvent être qu' artisans ou commerçants. Les juifs pauvres exercent divers métiers; ils sont surtout orfèvres et cordonniers; ils travaillent aussi le fer et le cuivre, sont marchands forains, crieurs publics, changeurs, domestiques dans le mellah. Les riches sont commerçants, et surtout usuriers. En ce pays troublé, les routes sont peu sures, le commerce présente bien des risques; ceux qui s'y livrent n'y aventurent qu'une portion de leur fortune. Les Israélites préfèrent en abandonner aux Musulmans les chances, les travaux et les gains, et se contentent pour eux des bénéfices sûrs et faciles que donne l'usure. Ici ni peine ni incertitude. Capitaux et intérêts rentrent toujours. Un débiteur est-il lent à payer ? On saisit ses biens. N'est ce pas assez ? On le met en prison. Meurt-il ? On y jette son frère. Il suffit pour cela de posséder les bonnes grâces du qaïd; elles s'acquièrent aisément : donnez un léger cadeau de temps en temps, fournissez à vil prix les tapis, les étoffes dont a besoin le magistrat, peu de chose en somme, et faites toutes les réclamations, fondées ou non; vous êtes écouté sur l'heure."
Les juifs avaient seulement le droit de monter des mulets ou des ânes. Le Protectorat changea la situation des Juifs au Maroc, notamment par le développement des écoles de l'Alliance, l'apprentissage de l'hébreu et des langues européennes, l'accès aux collèges, lycées et aux diplômes universitaires. Les juifs pauvres et sans instruction devinrent moins nombreux car ils ne dépendaient plus exclusivement de la bonne volonté et des intérêts personnels de leur caïd. Au temps du Protectorat se côtoyaient dans les mêmes classes juifs, musulmans, chrétiens et autres, sans aucune préséance des uns sur les autres. Avant le Protectorat les juifs marocains étaient rares à pouvoir envisager leur avenir en dehors du Maroc, avec le Protectorat ce qui n'était qu'une utopie devint réalité.Les Juifs marocains ont compris qu'ils pouvaient quitter le Maroc de leurs ancêtres pour aller faire leur vie ailleurs et notamment en Israël à l'époque des événements qui ont précédé l'Indépendance du Maroc. On sait en effet que si les Musulmans font leur pèlerinage à La Mecque, les Juifs font leur alya (montée) en terre d'Israël. Les deux voyages n'ont pas le même sens car l'alya est souvent sans retour, mais ils ont tous les deux une dimension religieuse.Les Juifs du Maroc ont pensé peut être un peu vite que leur avenir ne résidait plus au Maroc. La création de l'État d'Israël en 1948 n'a pas provoqué beaucoup d'alya, mais les événements et les attentats avant l'Indépendance du Maroc ont déclenché leur exode. Certes Mohamed V les avait dispensés de l'étoile jaune en 1940 et ils ne l'oubliaient pas; mais cela n'avait pas empêché des juifs d'être victimes lors des tristes événements au moment de l’indépendance. Un des saints juifs marocains le plus connu dans la région, dont le culte a été transféré en Israël, est Rabbi David u-Moshe. Son intervention se fait par les songes. Son tombeau est toujours gardé et entretenu à Tamezrit près d'Aguim.
Les Juifs marocains font aussi partie de l'histoire de la terre marocaine. Par endroits leurs cimetières subsistent et ils y reviennent parfois pour s'y recueillir, mais ces lieux ont tendance à disparaître.
Pour ce dernier texte, je me suis inspiré de celui passé sur un exceptionnel site internet consacré à la mine d’Imini et de Bou Tazoult et à l’ancienne communauté d’Européens et de Marocains ayant œuvré pendant plus de cinquante ans sur cette si importante mine de manganèse (http ://timkkit2008.canalblog.com/archives). Je ne peux que vous conseiller d’aller le consulter car la vie de la mine était étroitement liée à celle de Ouarzazate et de tous les douars alentours d’où venaient les mineurs et leur famille.
Le père de la femme qui s’occupe de ma maison à Taourirt était mineur à Bou Tazoult. Une partie de sa famille demeure encore dans le village “indigène”. Son père est décédé avant de vieillir comme je suppose beaucoup de mineurs.
Toutes les photos d’Israëlites qui illustrent cet article proviennent des archives du Commandant Balmigère, chef de Cercle à Ouarzazate de 1936 à 1945 et de ma collection personnelle
La synagogue de Tazenakht fut de tout temps renommée à cause du Sefer Tislit, le Rouleau de la loi de Tislit, ou le Rouleau de Tislit de Jérusalem.Le docteur Mauchamps de la mission sanitaire française (assassiné en 1907 à Marrakech), dans son ouvrage sur la sorcellerie au Maroc, racontait qu’à Tazenakht, on conservait un rouleau de la Loi écrit autrement que les autres et qu’un Arabe avait autrefois découvert enterré. Le précieux document avait été enfermé dans sept petites chambres, emboîtées les unes dans les autres, formant ainsi un petit édifice, d’où on ne le faisait sortir que le jour anniversaire de la promulgation de la Loi sur le Sinaï Les personnes qui allaient en pèlerinage à la synagogue de Tazenakht étaient toujours exaucées, mais gare aux impurs qui osaient approcher des murs sacrés: ils restaient frappés de paralysie. Les musulmans, désirant profiter de la baraka du lieu, ne pouvaient s’approcher du sanctuaire et faisaient de loin, dévots et humbles, les gestes rituels qui délivrent. Une juive, parfaitement pure selon la tradition, veillait constamment sur le lieu. L’offrande, qui consistait en huile, était versée par les fidèles dans une jarre placée extérieurement mais communiquant avec l’intérieur L’histoire locale raconte que si la ville ne fut jamais investie, c’est grâce à ce rouleau de la Loi. On rappelle que lorsque le caïd de Tazenakht faisait une sortie contre l’ennemi, il allait toucher le parchemin sacré qui devait le rendre invulnérable. Le caïd avait coutume, chaque année, d’offrir un bœuf, de l’huile et de la farine. Chaque fois qu’un musulman voyageait, il passait et laissait quelque chose pour le Rouleau de Tislit; ils pouvaient alors baiser le mur de la synagogue
Un jour on trouva une erreur dans un mot du texte sacré. Un sage vint et déclara que le Rouleau était impropre à la lecture de la Torah et décida d’en faire la correction lui-même. Dès qu’il commença, il perdit la vue. Arriva un second, il n’y arriva pas non plus. Le propriétaire du Rouleau, Abraham Wizeman, organisa une fête, se’udah, et dit: “Rouleau de Tislit ! Par ton mérite et par celui du personnage qui t’a écrit ! Que celui qui t’a écrit corrige lui-même ce mot
!”. Le lendemain, le mot était corrigé
Transféré en Israël, le Rouleau se trouve aujourd’hui dans une synagogue d’Ashkelon où les Juifs originaires du Maroc continuent à célébrer sa hillulah annuelle
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו – חנניה דהן
דעת נשים ועצתן.
302 – אל־מרא, שאוורהא, ולא תעמל ב־ראייהא.
אשה, התייעץ איתה, ואל תעשה כעצתה.
שאל עצת נשים, ועשה הפכן. (מגן אבות כד בי)
טול עצה מאשתך, ועשה את היפוכה. (פתגמים ומכתמים, לחנניה רייבמן)
303 – אלי סמע ל־ראיי מרארנו, עבאה אל וואד.
השומע לעצת אשתו, נגיר עם זרם הנחל
כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהינום. (בבא מציעה
אין לו לגבר עלבון גדול מלהיות נשמע לאשתו.(משנה ראשונים לקלצקין)
304 – ראיי אל־מרא מעאה ב׳כזארא.
עצת אשה, הפסד בצידה
עצת אשה יקרה יותר מדי, או זולה יותר מדי. (אלברטנו מברשיה)
אדם חכם אינו מגלה סודו לאשתו. (פתגם צרפתי)
אל תגיד לאשתך מה שאתה רוצה להסתיר. (בני׳ל)
אלמנות.
305 – אל מרא אלי מא תערפש תנווח,
כ׳סארא ימות ראג׳להא.
אשה שאינה יודעת לקונן, חבל על מות בעלה
כבוד העוף בקנו. (רש״י, קמחי, שקל הקודש)
306 – אוגיהו פל-בית, ולא קנדיל ד-זית.
דמותו בבית, ולא מנורת שמן-זית.
307- מא תעבי אל הג׳אלא וואכ׳א כ׳דהא מסמום;
אנתי תחבהא והייא תקןל
אלאה ירחמ אל מרחום.
אל תשא אלמנה גם אם לחייה זר פרחים הם,
אתה תאהב אותה והיא תאמר:
האל ירחם המרוחם.
אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי:
מן. השמים ירחמהו. (עבודה זרה יח׳)
זיקנה ונישואין.
308 – שארף מעשוק – מטחכא פ־סוק.
זקן שבאשה יחשוק, יהי לצחוק בשוק.
זקן מאוהב, מעורר צחוק.(p. corneille)
309 – אלי כ׳רג׳ו מנו תלת ערוז,
מא בקאלו מא יכון ערוס.
מי שיצאו ממנו שלשה ענפים
אינו יבול כבר להיות חתן.
הספר והדפוס העברי בפאס-י.תדגי
יחסם של חכמי מרוקו לחיבור הספרים
חכמי ישראל התייחסו להעלאת חידושים על הכתב ולהוצאת ספרים בכובד־ראש, וראו בכך הכרח ואף צו הלכתי. חכמי מרוקו אף הם הקדישו זמן רב מעתותיהם, החל מימי־הביניים, למטרה זו. חיבוריהם, הן אלה שבתחום הספרות הרבנית והן אלה העוסקים במדעים שונים, חרגו בדרך־כלל מתחומי קהילתם ושמם יצא למרחוק בקרב קהילות ישראל. יחסים הדוקים נקשרו כבר בימי־הביניים בין ישיבות הגאונים של סורא ופומבדיתא שבבבל לבין חכמי צפון-אפריקה בכלל, ושל קירואן, סיגילמאסה ופאס בפרט. ודי אם ננקוב בשמותיהם של ר׳ חושיאל ובנו ר׳ חננאל מקירואן (סוף המאה העשירית וחמאה האחת־עשרה) ור׳ שלמה בן יהודה אלפאסי, שעלה מפאס לארץ־ישראל וכיהן בה כגאון עד למותו בשנת.1051
העיר פאס נתפרסמה במאות התשיעית והעשירית בשל בלשניה ומדקדקיה, שנמנו עם חכמי יהדות ספרד. נזכיר כאן רק את החשובים שביניהם:
דוד בן אברהם אלפאסי מפרש התנ״ך, לקסיקוגראף ומדקדק. הוא יצא מפאס במאה העשירית ועלה לארץ־ישראל, שם חיבר בין השנים 930 ל־950 א מילונו העברי־ערבי כתאב ג׳אמע אלאלפאט, מילון למקרא המבוסס על התיאוריה של שתי אותיות־שורש. ר׳ דוד כלל בו אף את השמות הפרטיים ואת המלים הארמיות המופיעות בתנ׳׳ך.
יהודה אבן קוריש רופא מתאחרת, עיר על גבול מרוקו-אלג׳יריה. הוא חי במחצית השנייה של המאה התשיעית והתפרסם בזכות מילונו שאבד, ואשר רק חלקו הגיע אלינו והוא איגרת הכתובה בערבית, הידועה בשם ׳רסאלה׳. איגרת זו הוא היפנה לקהילת פאס, לאחר שבני הקהילה ביטלו את מנהג קריאת התרגום הארמי בבית־הכנסת. אבן קוריש משדלם לבטל את החלטתם, בטענו כי קריאת התרגום מסורת עתיקה היא ותורמת להבנת המקרא, שהרי הארמית, וכמוה הערבית, חשובות להבנת המקרא והלשון העברית. כדי להוכיח את צדקת טענותיו הוא ערך השוואה בין העברית, הארמית והערבית. על־־כן הוא נחשב בצדק כאבי הבלשנות השמית המשווה ואף אבי הבלשנות המשווה בכללותה.
דונש בן לברט, יליד בגדד, עבר לפאס בה נתחנך, ולאחר־מכן התיישב בקורדובה. מדקדק ומשורר, חיבר ספר בשם "ספר ההשגות". בן לברט הוא המשורר היהודי הראשון שאימץ לו את שיטת המשקל הערבי והתאים אותה לשירה העברית. בזכותו יצאה השירה העברית למרחב, לאחר בדידות של קרוב לאלף שנה, ועלתה לשיאים חדשים.
ר׳ יהודה חיוג', נולד בפאס בשנת 945. כמו רבו, דונש בן לברט, התיישב גם הוא בקורדובה. ר׳ יהודה פותח תקופה חדשה בתולדות הדקדוק העברי ומחקר הלשון העברית. הוא הניח את יסודות הדקדוק הערבי בלשון העברית ופיתח את התיאוריה, לפיה השורש העברי הוא תלת־עיצורי. השם ׳ראש המדקדקים', בו כינו אותו אברהם אבן עזרא, ומדקדקים אחרים, הולמו יפה.
בתחום ההלכה די אם נזכיר את שמו של ר׳ יצחק אלפאסי(הרי״ף, 1013- 1103). בחיבורו "ספר ההלכות׳ הוציא ר׳ יצחק מתוך התלמוד את כל החומר ההלכתי והמשפטי, קבע את פסקי ההלכה ונתן בידי הזקוקים לכך ספר־פסקים מקיף וכולל. לאחר־מכן הכין את ה׳תלמוד קטן', מעין קיצור של התלמוד, כדי להקל על הלומדים ולסייע להתפשטותו של התלמוד בחוגים רחבים. משהגיע לגיל שבעים וחמש עזב את פאס והתיישב בלוסנה שבספרד, בה הרביץ תורה עד יום מותו.
עליית צפרו.תרפ"א .1921. יעקב וימן
" הפועל הצעיר " ביטאונה של תנועת הפועלים באותה עת, מפרסם מאמר העוסק בהתארגנותם של התימנים לאור התארגנות ההסתדרות הכללית. בעל המאמר כותב בנימה של התנשאות על בני עדות המזרח : " למרות ההבדלים השונים, ירושת הדורות, שבין זה וזה, אחדה אותם העבודה השאיפה במשותפות.
העובד האשכנזי ראה בחברו התימני פחות המפותח ( דגש של הכותב ) שותף ליצירה הגדולה המתהווה כאן ומצא בו הרבה מן החיוב…..השתדל לקרבו, לחנכו ולהגן עליו ….
עיתון " דואר היום " מפרסם בחודש ספטמבר 1921 רשמים חטופים מהביקור בארץ שערך האדון נסים לוי ביירקלי מאיזמיר. וכך מסיים המבקר את התרשמותו " בלתי נעימה היא המלחמה בין אחים, זו המלחמה הכעורה המתנהלת בכל עוז בארץ ישראל, המתבטאת על ידי השנאה הגלויה בין אשכנזים וספרדים, ואולם על מערכת העיתון לנהלה באפס חמדה ובהכרח, עד הביא אותה לבסוף לידי ניצחון והכרעה. הריב הפנימי משפיע כלפי חוץ, ביחוד ריב משפחות בארץ ותקוות שכולנו מאמינים כי בה ורק בה יבנה בית ישראל. ומה דמות נערוך לבית אם בני משפחה הבונים אותו אינם בהסכמה ובדעה אחת….
על היחסים בין האשכנזים לעולי המזרח ועל המתיחות אשר שררה כביכול, על פי קטעים שהבאתי לא מצאתי סימוכין בסיפורו של יצחק צבע. יונתן אסולין סיפר כי יחסים טובים התקיימו בינו לבין הקהילות האשכנזיות בעיר העתיקה. בעיקר משום קשרי הדת.הוא זוכר מקרה בו הפגינו יהודים אשכנזים נגד חתונה של בחורה אשכנזית עם בחור מן העדה המזרחית. אולם הסיבה הייתה שהבחור לא היה שומר מצוות ולכן התעוררה ההתנגדות.
גם הרב יעקב סודרי אינו זוכר מתיחויות בינם לבין יהודים אשכנזים והוא הדגיש את שיתוף הפעולה ויחס השכנות הטובים שנוצרו בין העדות על רקע המגורים הקרובים בין חומות העיר העתיקה.
כדאי לציין את מיעוט הידיעות העיתונות ואת מיעוט המאמרים המתארים מאבק או מתיחות בין אשכנזים לבין עדות המזרח. מתקבל הרושם כי מאבק זה התנהל בעיקר מתחת לפני השטח ומצא אפיקי ביטוי יותר בתחום הפוליטי. ועד הצירים, אסיפת הנבחרים, ההסתדרות הציונית, ובכך הפכה המחלוקת לשרשרת מעמיקה יותר. נשאלת השאלה, האמנם מחלוקת זו נביאה לקיפוח מכוון של העולים מארצות המזרח על ידי המוסדות המיישבים. על שאלה זו אעמוד, כאמור בפרק נפרד.
בשנים האחרונות של העלייה השלישית, הגיעו לארץ רק 24 נפשות ממרוקו ומצב חמור זה הביא את ליבוביץ לציין בהקדמה למסמך הסיכום שלו לשנת תרפ"ד כי : לא רק שנשתתקה, כי אם התעוררה ביתר תוקף השאלה המכונה, כביכול, השאלה הספרדית…..
עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר
ראית יהודים שומרי תורה, והם אנשי עבודה מסורים, מוכנים לכל משימה חלוצית. ובאישוני עיניהם שרוי הפחד מפני גזירת שמד, שרויה קשיות העורף היהודית להילחם בה בכל כוחם. יהודי דמנאת ואנשי איית בוגמאז ( מתיישבי עוצם ) אמרו " לא נלך לשבי הוונדלים של חרובית "
כמעט כל העמוד הראשון של הצופה מיום ה' בסיון הוקדש ל " מרד הקדוש "
אותה כתבה ממשיכה : " עולי דמנאת הגדירו את עצמם להפועל המזרחי, עוד בהיותם במרוקו. חיים מויאל שליח הסוכנות היהודית במרוקו מסר לספרנו כי ההודעה שפורסמה מטעם תנועת המושבים שכאילו פותו העולים לעבור להפועל המזרחי הוא שקר והמצאה "
נכון הוסיף מר מויאל, כי מר גרינקר מתנועת המושבים ביקר הראשון אצל תושבי הכפר, אך התושבים הבהירו שהם רוצים בישוב דתי של הפועל המזרחי. על אף הבטחותיו של מר גרינקר שגם במסגרת תנועת המושבים יסופקו להם כל הצרכים הדתיים – האנשים לא האמינו.
גם התושבים חזרו על זה בפני הרב הדיין במראכש והצהירו על כך בדין תורה שהם רוצים אך ורק בישוב של הפועל המזרחי. גם הרב פסק שעליהם להתיישב בישוב של הפועל המזרחי.
הנה אנשים המדברים בשם הדת, בנוסף על העלילה עלי מעלילים גם על רב מכובד שפסק את ההיפך בנוכחות מר חיים מויאל. במאמר נוסף " מלחמתנו בציד הנפשות " מיום 29.5.55 כותב הצופה בין היתר : " בכפר עוצם שבחבל לכיש רודפים המדריכים את המתיישבים על אמונתם ושמירתם את מצוות התורה…
מלחמת יהודי כפר עוצם היא מלחמה של חרות האדם נגד המנגנון האכזרי של המשתלטים. מאחוריהם צריכים להתיצב כל אלה המעוניינים לשמור על צלם אלקים של היחיד והכלל. אי אפשר להעלות על הדעת שאוכלוסי המדינה יתייחסו באדישות לכפייה נפשית זו, שרווחות אך ורק בארצות בעלות שלטון טוטליטרי…
יהודים לא יעלו הנה כדי למסור את חינוך ילדיהם לידי כופרים גמורים ….."
ושוב מאמר המשתרע על שלושה טורים בהצופה, מיום 30.5.55 תחת הכותרת " לפרשת לכיש ולקחה " בחתמתו של נ. עמינה, נאמר בין היתר :
" פרשת לכיש היא אולי באמת הפרשה הטרגית ביותר בדברי ימי ההתיישבות מאז קום המדינה…כאילו להכעיס, או להיפך, כמסייעתא דשמייא, בהבהרת העניין נזדמנו שני דברים יחד : עסק של אנשי חרובית, ראשונים להתיישבות לכיש, אנשי הכפר איית בוגמאז או דומה לזה עם עניין אנשי האניה שהגיעה השבוע כאשר 27 משפחות סירבו ללכת לחרובית לתבעו התיישבות במסגרת הפועל המזרחי. טוענים אנשי תנועת המושבים הכללית, שליח הפועל המזרחי חיים מויאל שנסע עמהם הוא אשר הסיתם באניה שיישנו את דעתם.
כבר בעצם העניין הזה – לכפות צורת חיים רוחנית של אנשים – יש משום אינקויזיציה, ולא עוד שמר מויאל הכחיש את כל העניין וציין שבאניה אף לא דיבר עמהם כלל עניין זה, אלא שהגדרתם של העולים הללו באה עוד ממרוקו.
כשהם התלוננו בפני הרב במראכש על האנשים שעסקו בעלייתם שמכריחים אותם להיכנס לתנועת המושבים הכללית, והרב פסק במפורש באסור להם להצטרף להתיישבות אלא במסגרת הפועל המזרחי, שהיא מסגרת של התיישבות דתית, ומדריכיה הם דתיים ומקיימי מצוות ולוחמים על צורת החיים הדתית.
אולם גדולה מזו, כפי שביררתי משיחותי עם מר מויאל ועם האנשים האלה, הרי אותו שליח של תנועת המושבים שארגון זה כה מתפאר בשליחותו החלוצית הוא בעצמו בהתנהגותו, הורה הדרך ליהודים אלה שלא להצטרף לתנועת המושבים.
בכפרים הנידחים שם הוא הגיע להמריץ יהודים דתיים אלה לעליה לישראל, לא התביש לבוא בכלי רכב בשבת ואף לרשום ביום שבת לעליה, וטענתו הייתה שפיקוח נפש שבהצלת יהודים מן הגולה דוחה שבת "
במאמר שני באותו גליון " איומיהם לא ירתיעו " מאיים עתון הצופה : נזעיק את אוכלוסי ישראל ואת יהדות התפוצות, נדרוש מהם להילחם בציידי נפשות ובדיכויים הרודני של עולים דתיים מארצות צפון אפריקה "
עליית הנוער ותנועת שרל נטר-י.שרביט-חינוך גופני.
חינוך גופני.
" שרל נטר " הקימה את התשתית הספורטיבית היותר מסודרת במרוקו. המתקנים הספורטיביים היו מן המשוכללים ושירתו את הנוער היהודי המרוקאי בגאון. הדינאמיקה הספורטיבית שנוצרה בקרב הנוער המרוקאי בכלל ובתנועת " שרל נטר " בפרט, הייתה מן המרשימות בשלהי הפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו.
" אגודת שרל נטר " אינה רואה בספורט מטרה לעצמה אלא אמצעי להעניק לבני הנוער בריאות פיסית ורוחנית. ואכן ניכרת השפעת מדריכי הספורט על רוח הנוער שלנו ".
מקס יפרח ניהל משנת 1945 את הפעילות הספורטיבית ב " שרל נטר ". הוא דאג לסנף את כל הפעילויות הספורטיביות של " שרל נטר " בכל הליגות הספורטיביות המרוקאיות, לבנים ולבנות. בתחומים שונים היא אף הייתה אלופת מרוקו – כמו באיגרוף ופינג פונג. וכל זאת כמובן מנקודת מבט חינוכית ולאור הביטוי היהודי " נפש בריאה בגוף בריא ".
האדרת החינוך הגופני היא אמונה צרופה ב " שרל נטר " :
סוף, סוף ארבעת אלפים ילדים רצים, משחקים, שרים וטובלים בשמש. ארבעת אלפים ילדים מגיל עשר עד שמונה עשרה, רק מהעיר קזבלנקה, מחלצים עצמותיהם ומפתחים את שריריהם הצעירים בחן ובאור, כל יום. צעדיהם נרשמים על האדמה שעליה דורכים, ידיהם רושמות את תנועתן במהלך השחרור והחרות.
ארבעת אלפים ילדים המללאח ומהעיר, בנים ובנות, עניים ועשירים, משתלבים בקצב הכובש אותם, תוך שמגלים את כוחותיהם. בעיניהם ניכרת השמחה שבלבם…..הם מגלים מחדש את נעוריהם…ההתלהבות הניכרת בהם ב " שטח ", מבהירה היטב שהספורט הינו סיסמתם המובהקת של הילדים……
רק תמול שלשום היו צעדיהם כושלים, תנועתם הייתה נטולת עצמאות, היו חסרי אינסטינקט של חירות, היו חסרים את אותו לוקסוס פיסי המשפר את יכולות הרוח….חלמנו כי הספורט ישיב להם את ילדותם וינער אותם מהבגרות היתרה הנעוצה באישיותם. ואכן צלחה ידינו.
יתר על כן, מקס יפרח פרסם מאמר שהציג בו את המרכזיות והמשמעות החברתית של החינוך הגופני עבור האדם בכלל והיהודי בפרט לאורך ההיסטוריה בכלל וזו היהודית בפרט – ההתפתחות החברתית ליוותה את התפתחות החינוך הגופני :
היוונים, חלוצי החברה המודרנית, מיסדו את הספורט באולימפיאדות, המהוות עד היום את במת התכנסות האתלטית היותר גדולה בעולם והסמל של האחווה והכוח המשרתים יחדיו את הרוח.
…..בעבור היהודי, במיוחד זה החי אל מחוץ לארץ ישראל, הספורט נועד להחדיר בו את הכבוד לזולת…האגרוף, האתלטיזם, הכדורגל, הכדורסל, הרמת המשקולות מעניקים ליהודי ביטחון עצמי ויכולת הגנה עצמית. זה שהיהודים פונים לסוגי הספורט הללו מלמד על בגרות הנפש המאפיינת אותם …..
…..הנוער היהודי זקוק לאצטדיונים לא פחות מאשר לבתי ספר….עלינו לחדול מהאינטלקטואליזם המזויף, הנעדר פעילות גופנית. לא די ברו איתנה. זו צריכה לשכון בגוף בריא. הדוגמא של האינטליגנציה העולה מאירופה לארץ ישראל היא קלאסית באיור דבריי :
הרופאים, עורכי הדין והמלומדים עולים, ממירים את תפקידם לחקלאים וטרקטוריסטים…עלינו לעודד את בני הנוער היהודי, ללא הבדל מעמד חברתי, להתאמן ולעסוק בחינוך גופני – הוא יעצב דורות בעלי עוצמה פיסית, רוחנית וכבוד עצמי.
לקראת תחרויות ספורט נחלץ כל הנוער היהודי המרוקאי לתחרויות ספורטיביות בקזבלנקה, בניצוחה של תנועת " שרל נטר " :
החל מהעשה שמונה בערב, כל הספורטאים נפגשים באצטדיונים של " שרל נטר " שבהם יתחרו על הגביע המוענק על ידי " שרל נטר ", לזכר אלברט אניג'אר
La Section Sports de Charles Netter a la memoire d'Albert Anidjar.
הדפוס העברי במגרב " מאת אברהם הטל בספר " ממזרח וממערב " כרך ב'
בשנת תר"צ פתח חיים זריהן מטלמסאן בית דפוס עברי קטן בעירו. החיבור הראשון שפירסם היה חוברת דקה בת שמונה עמודים ושמה " בן אדמה ", בתרגום לערבית יהודית על ידי יהושע בן חמו, מורה בבית הספר של כי"ח בסידי בל עבס, זאת הוא טרח לציין בשער.
למרות העובדה, שחישוב התאריך העברי על גבי חוברת זו היא תרפ"ח נוטים אנו לחשוב על שנת 1930, תאריך שנרשם במפורט בשער הספר, זאת מתוך הנחה, שאם מצוינים שני התאריכים, העברי והלועזי, הטעויות בחישוב הזמן העברי תדירות יותר, והתאריך שנקבע בעמוד השער בידי המדפיס הוא התאריך הנכון.
בשנת תרצ"א, כלומר 400 שנה לאחר הנסיון של גולי ליסבון בפאס, התחדש הדפוס העברי בעיר זו ועמרם חזאן ומסעוד שרביט פותחים בית דפוס העתיד לפעול עד שנת תש"ך. הספר הראשון שיצא תחת ידם הוא " חוק ומשפט ", שאלות ותשובותעל חושן משפט, לרבי חיים טולידאנו.
בשנת תרצ"ט נפתח בית דפוס עברי נוסף במגרב. הוא הוקם במכנאס בידדי האחים פנחס ויצחק צאייג', שלמדו את מלאכת הדפוס אצל אדם בשם בואזיז, מדפיס ממוצא אלג'ירי.
החיבור העברי הראשון שהדפיסו הוא " תורת אמת ", פירושים לשולחן ערוך, מאת הרב רפאל בירדוגו ממכנאס. הן בפאס הן במכנאס מצטיינת ההוצאה לאור העברית בטיפוח רב, וניכר בה השכלול שהושג בענף הדפוס בכללותו.
ולבסוף משה חלואה פותח בעיר אוג'דה בשנת תשי"א בית דפוס עברי, האחרון כנראה בכל המגרב. מבית דפוס צנוע זה יצאה באותה שנה חוברת בעברית ובצרפתית בשם " נוסח פיוט מי כמוך ".
בשמך מאה שנה פעלו ב – 14 ערים בצפון אפריקה – שלוש בתוניסיה, ארבע באלג'יריה ושבע במרוקו, למעלה משלושים בתי דפוס עבריים, שהוציאו לאור כמות עצומה של ספרים, חוברות, עיתונים, קונטרסים, סיפורים ושירים בעברית ובערבית יהודית מתוניס, מאלג'יר וממרוקו.
בעלי מלאכה ופועלי דפוס זכו להציל מן השיכחה מאות כתבי יד, בזאת לא זו בלבד, שאיפשרו את הנחלתה של חכמת הרבנים המקומיים מדור לדור, אלא אף זו שפובליציסטים, מחרי שירים ומתרגמים ירחיבו אופקים של ההמונים הצמאים לדעת.
עם ההתפתחות המהירה שזוכה לה התרבות הצרפתית בקרב ההמונים, תופסת האות הלטינית את מקומה של האות העברית. במהרה הופכת העברית לנחלתו של קומץ משכילים, והשפה הערבית יהודית אינה עומדת בתחרות מול נחשולי השפה הצרפתית, ההופכת באופן בולט ללשון האינטלקטואלית בקרב יהודי המגרב.
אולם תמורה זו מתרחשת בכל מקום באותה העוצמה. למעש, בעוד המעבר לצרפתית מהיר בערי החוף מתוניס ועד לקזבלנקה, לרבות אלג'יר, ווהראן וטנג'יר, הרי שבערים הפנימיות ובדרום שומרות העברית והערבית יהודית על עליונותן.
הן בג'רבה, הן במראכש והן בגרדאיא, צעירים כזקנים היטיבו לקרוא עברית, והיו לקוחותיהם הנאמנים של בתי הדפוס העבריים ערב מלחמת העלם השנייה. אולם יש לציין, שהתחדשות העברית המודרנית החלה בתוניס ובעיקר במרוקו זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה.
התעוררות זו עודדה פרסום סוג שחדש של ספרים ספרי העזר ללימוד העברית המודרנית. על מנת לסכם סקירה זו, הבא נזכור שבהתאם להערכות ראשוניות יצאו לאור קרוב ל – 3000 חיבורים באותיות עבריות במגרב, עריכת רשימה מדויקת של יצירה ספרותית ענפה זו היא משימה שמן הראוי שיוחל בה.
סוף הפרק " על הדפוס העברי במגרב " מאת אברהם הטל בספר " ממזרח וממערב " כרך ב'.
עקיבא אזולאי – איש ירושלים-חזונה של סבתא סוליקה התגשם
דברי סולי שרביט
כל שאיפתה של סבתי סוליקה הייתה לבנות משפחה לבנה עקיבא. חזונה היה משפחה שתמנה מה שיותר ילדים, ואולי בהמשך יקום שבט שייקרא "שבט אזולאי״.
הבדידות היא הדבר הנורא ביותר שהרגישה בחייה, לכן חששה כי בנה ימשיך ויחיה ללא משפחה. ואכן כך היה הדבר. אבא נישא בשנת 1932 לאמא אסתר לבית חרוש, וחלילה, לא בשידוכין, כי אם באהבה של ממש, בת ימינו. חלומה של סבתא התגשם. אבא ואמא הביאו לעולם שמונה ילדים, לשביעות רצונה של הסבתא ולשביעות רצונם. הילדים נשאו שמות של בני המשפחה שנפטרו: דוד, על שם הסבא דוד, ציון, על שם אח אבי אשר נהרג, יוסף נשא שני שמות: חיים ויוסף, שכן בכל משפחות אזולאי חובה לשאת את השם חיד״א, (חיים יוסף דוד אזולאי) זצ״ל. שם זה הוא תעודת זיהוי למשפחות אזולאי, והרי אנו יוצאי חלציו.
האם והסבתא נושאות בעול
אמא מעלה זיכרונות מלידתו של יוסף – כיצד היה עליה לאתר היכן אבא נמצא. הוא נעדר שבעה חודשים, ולברית המילה של בנו חייב היה להגיע. לאחר חיפושים נמצא אבא לא הרחק מהבית, בשכונת גבעת שאול, בבית חרושת ״פרומין", במרתף המחתרת של "ההגנה״, שכן איסור מוחלט הוטל עליו שלא להיראות בשטח.
סבתא הייתה שותפה לכל ענייני הבית. חלוקת התפקידים בין אמא לסבתא בענייני משק הבית הייתה טבעית, כשהן נועצות זו בזו כאם וכבת, וממלאות את תפקידן על הצד הטוב ביותר. ועלינו לזכור, שכל עבודות משק הבית נעשו ללא עזרת מכשירים חשמליים. כל העבודות נעשו בעמל כפיים, ביום לאור היום, ובלילה לאורה של המנורה (״לאמף״ או ״לוקס"), שהייתה תלויה על התקרה ומפיצה אורה בכל החדר. תארו לכם מה רבתה השמחה כשהחשמל הגיע לביתנו.
עבודתה של אמא הייתה מורגשת בכול. אמא דאגה לכל צרכינו. האבק שהיה חודר מבחוץ ומכסה את כלי הבית פחת והלך. הלבנים היו מכובסים ומתוקנים, ובערב מוגשים להחלפה. סבתא הייתה מבשלת, אופה ומסייעת לאמא בחינוך, בעבודות משק הבית כל ימות השבוע. ביום שישי השכימו אמי וסבתי לקום בשעה שכל בני המשפחה היו עדיין ישנים. סבתי כבר הכינה עיסתה אמש, ועם שחר תתחיל ללוש את הבצק, להתקין את החלות והעוגות, להכין את ״החמין״ המיוחד והמפורסם של אמא ולהובילם לתנור של האופה שהוד, אשר מאפייתו נמצאת בקצה השכונה. רבים המאכלים שאמא וסבתא הכינו בשעות אלו. אין רגע באותו יום, שלא היו עסוקות במלאכתן. ביתנו היה נקי עד מאוד. מי לא מכיר את הפרימוס מהנחושת וכלי הנחושת, שידיה של אמא עמלו בהם?
זוכרת אני את התמיסה של הסיד שצבעה לבן, שבה הייתה סבתא מורחת את רצפת החדר. לאחר טיפול זה הייתה הרצפה חלקה, מבריקה ומעוררת פליאה אצל המבקרים בבית.
מפיות תחרה וסדיני תחרה, מעשה ידה של אמי, קישטו את הבית. אמא טיפלה במסירות רבה בנו: שמרה עלינו, רחצה אותנו, חפפה ראשינו, התקינה בגדינו. העבודה הייתה זורמת בידיה, ותוצאותיה מרובות מאוד. היא הייתה מנקה מקומות שעין זר אינה שולטת בהם, ומכאן המסקנה, שהיא עשתה את הדברים לשמם, לשם הניקיון ממש, ולא רק לשם ראווה. ולאחר מעשה הייתה הרגשה, כי אין רבב בבית, והוא נקי עד תום.
סבתא הייתה עורכת קניות, חשבונות, עומדת על המקח ודואגת לענייני חוץ, שכן אבא נעדר מהבית. משטרת היישובים, ההגנה, הדאגה לפרנסה, גזלו את רוב זמנו. לא ידענו מתי אבא ישוב: האם בסוף היום, במשך השבוע, אחרי חודש, ואולי יותר? ולכן הנטל היה רב עליהן. אך כילדים הבנו, שענייני הביטחון בארץ בוערים, ואין לנו זכות לתבוע את נוכחותו של אבא.
המשפחה גדלה, נוספו עוד ילדים. נולדה מרגלית, על שם דודתי אחות אבי. לא תאמינו. ציפו לה כמו שמצפים לבן זכר. לכבודה נשחטה פרה, ומי לא היה שותף לזלילה? נולדו עוד: סולי, אנוכי, על שם סבתי אם אבי; חיה, על שם אחות אבי; וחנה, על שם סבתה של אמי. טרדות הבית רבו עתה פי כמה, ואף על פי כן הוסיפה האם לשאת בעול כמימים ימימה. מקץ שמונה שנים, לאחר לידתה של חנה, נולדה פנינה (זוהרה), על שם סבתי, אם אמי. פנינה סימלה תקופה חדשה בחיי המשפחה, עקב השינויים שחלו במדינה בתחום הכלכלה והחברה. בתקופה זו המצב הכלכלי בביתנו היה כמעט זהה למצב ששרר אצל כל תושבי הארץ. קשה לאמר ששפענו כל טוב, אך תחושה של חסר לא הייתה, אם כי מה שהושג, הושג ביזע.