מורשת יהדות מרוקו

ד. מעמדם החוקי ומצבם המדיני והחברתי של יהודי אפריקה הצפונית

מצבם המדיני והחברתי של יהודי אפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19 היה בראש ובראשונה פועל יוצא של מעמדם החוקי תחת שלטון האיסלאם. בהתאם להלכה המוסלמית נחשבו היהודים למיעוט דתי, שיש לסבול את קיומו במדינה המוסלמית, להבטיח לו חסות וביטחון ולהעניק לו אוטונומיה באירגון מוסדותיו וחייו הפנימיים. על בני המיעוט היהודי הוטלו הגבלות רבות ושונות והם אף חוייבו בתשלום מסים, שהמוסלמים היו פטורים מהם. אך למעשה היתה הבעיה מורכבת ומסועפת יותר. מצב היהודים היה תלוי בשורה ארוכה של גורמים: בתנאים הגיאופוליטיים ששררו בארצות שבהן חיו, ואפילו באזורים שונים בתוכן: במישטר המדיני — יציבותו הפנימית ותלותו בגורמי חוץ: בכוחם והשפעתם של מרכיבי החברה השונים, ובמיוחד החוגים העליונים שבה — קציני צבא, ראשי שבטים, ראשי הכמורה הדתית: בצרכיהן הכלכליים של מדינות המגרב, בקשריהן עם ארצות חוץ ועוד.

1. מעמדם החוקי של היהודים

עקרונות הדת, שהנחו את השליטים המוסלמים בכל מקום ביחסם אל יהודים ונוצרים כאל ״ד׳מי״ם — בני־חסות שיש לסבלם ולהגן עליהם, אולם אין להתיר להם לתפוס מקום של השפעה מדינית וכבוד בקרב ״המאמינים״ המוסלמים, התקיימו ובאו לידי ביטוי גם בארצות אפריקה הצפונית. אלא שעם היעלמותה של הנצרות באפריקה הצפונית במאה ה־12 — להוציא מצריים, שבה המשיך להתקיים מיעוט נוצרי ניכר — היה המונח ״ד׳מי״ם מכוון כלפי יהודים בלבד.

הנחת המוסלמים היתה, שהיהודים חיים בקירבם לפי התנאים שמטיל האיסלאם -על ה״כופרים״ שלא קיבלו אותו, אך הם שייכים ל״עמי הספר״ — שאלוהים התגלה אליהם ונתן להם כתבי־קודש, את התנ״ך והברית־החדשה. מטרת המוסלמים היתה כפולה — להשפיל את ה״כופרים״ ואת אמונתם מחד גיסא, ולבודד אותם מיתר החברה מאידך גיסא. ההגבלות הידועות לנו כבר מימי־הביניים המוקדמים, והמיוחסות ברובן לכובש המוסלמי עומר, היו תקפות באיזור זה עד המאה ה־19. אך למעשה נשמרו בעיקר התקנות המפלות המחייבות לבוש מיוחד ליהודים או בגדים בעלי גוון מיוחד, האיסור שחל על רכיבה על בהמות אצילות כמו סוסים, האיסור לשאת נשק וכן הגבלות על הליכה ברגל נעולה בסמוך למיסגדים או איסור כניסה לאתרים מקודשים לאיסלאם. ההגבלות על בניית בתי־כנסת, איסור הגבהת בנייני בתי־כנסת מעל לבניינים ערביים, איסור עריכת טקסים דתיים בפומבי, איסור אימוץ שמות־משפחה ערביים וכיוצא באלה — הללו נשמרו פחות וחלו בהן תנודות ותמורות שונות. ההתרוצצות בין מגמות מחמירות לבין מגמות מקלות היתה תלויה במידת השפעתם של חכמי הדת המוסלמים, שהיו ממונים על שמירת המסורת הדתית, על הפחות והסולטאנים. נראה, שבמקומות שבהם לא הקפידו במיוחד על ההלכה המוסלמית, כגון בחלק מהאזורים הכפריים שבדרום מארוקו, נהנו היהודים מיחס פחות מחמיר מצד השייח׳ים הברברים, לעומת המצב במרכזים העירוניים.

אף־על־פי־כן, אין להפריז במידת החומרה שבהגבלות שצויינו לעיל. עם חלקן השלימו היהודים ככורח מציאות המתחייב מהיותם נתונים תחת שלטון האיסלאם, ובאחדות מהן — והבולטת שבכולן היא השוני בלבוש — אולי אף ראו אות לייחוד ושוני מסביבתם, ונשאוהו בגאווה. מסקנה זו עולה מכמה עדויות מהמסורת העממית של יהודי אפריקה הצפונית. בועז חדאד מג׳רבה — האמון על המסורת היהודית של קהילה ותיקה וחשובה זו — מציין שגם לאחר שבוטלו במאה ה־19 חוקי האפליה לגבי לבוש יהודים היתה ״תלבושתם עשויה בצורה שכל הרואה אותה מרחוק יכיר כי הלובשה מזרע ישראל הוא״(ספר ג׳רבה יהודית, ירושלים, עמי 67). יתרה מזאת, הוא מציין שיהודי ג׳רבה היו נותנים פס שחור במכנסיהם, וזאת על בסיס של מסורת האומרת, שדבר זה נקבע כזכר לחורבן בית־המקדש. כדברים האלה אומר גם חוקר התלבושות של מארוקו ז׳אן בזאנסנו: ״במרוצת הזמן הפכו היהודים — כמו בכל תפוצות הגולה — את אותות הקלון האלה(צבע שונה בלבוש, פריטי לבוש המיוחדים רק ליהודים וכד׳), לציון ייחודם ומסורתם ואף התגאו בהם. לדבריהם היה הצבע השחור של לבושם סמל לחורבן בית־המקדש, ולא שריד מחוקי אפליה״(חיי היהודים במארוקו, ירושלים, תשל״ז, עמי 185). באשר להגבלות אחרות, כמו נשיאת נשק ורכיבה על בהמות אצילות, שעוררו תרעומת בתקופות קדומות, ספק אם נתנו היהודים את דעתם עליהן, בפרק הזמן הנדון, או אם בכלל ייחסו להן חשיבות. דבר זה עולה משתיקתם הכמעט מוחלטת של חכמי הזמן וסופריו, שמזכירים אפליות אלו לעיתים נדירות, בעוד שסביר להניח שלא היו מתייחסים אליהן בשוויון נפש אם אכן היו מעיקות עליהם.

הסבל הארוך

באותה התקופה היהודים סבלו מהשפלות שונות. הם חויבו ללבוש בגדים שחורים, החל מן הכיפה המכסה את ראשם וכלה בנעליהם. בפאס היו חייבים לנעול סנדלי קש. במכנאס, סלה רבאט ומראקש נאלצו להלך יחפים מרגע שיצאו מן הרובע היהודי, וחויבו לחלוץ את נעליהם כאשר חלפו בסמוך למסגד. ליהודים היה אסור לרכוב על סוס או לחגור חרב, ואיסור זה חל גם על בעלי תפקידים חשובים. היהודים לא הורשו לצאת ממרוקו בלי ההיתר המיוחד של הסולטן והאיסורים האלו נשארו בתוקף עד שנת 1858. ובמראכש נשארו איסורים האלו עד בא הצרפתים למרוקו בשנה 1907 ובעיירות הקטנות נמשך עד שנות השלשים.

ב־1790 מילט המושל המקומי את יהודי סלא רבאט ברדיפות השלטאן מולאי יזיד, תמורת סכום עצום של 600,000 מתקלי זהב. ב־1799 נספתה למעלה ממחצית האוכלוסיה היהודית במגפה. ב־1807 נכפתה לראשונה הישיבה במלאח (=״מקום מלאח״ – כינוי לגטו במרוקו). רבים היגרו אז — בעיקר לאמריקה הדרומית. ב־1830 התיישבו במלאח גם יהודים מתלמסאן, ואולם, כוותיקי המלאה נידלדלו גם הם, בשל מדיניות ההפליה כלפיהם מצד השולטאן מולאי סלימאן. בימי השלטון הצרפתי קמו מוסדות יהודיים ברבאט כמו ביה״ד הרבני בנשיאותם של הרבנים המלאך רפאל אנקאוה הגאון רבי יוסף בן עטר והגאון רבי יקותיאל חיים ברדוגו(בוטל בידי הממשל ב-1965 ). ב־1947 היו 13,350 יהודים ברבאט ו־3,150 בסלא. ב־1970 ישבו ברבאט 4,000 יהודים ובסלא אף לא יהודי אחד. רוב יהודי רבאט היגרו לצרפת, ארה״ב וקנדה, ויהודי סלא היגרו ברובם לישראל. כל בתי הספר ברבאט נסגרו^,.

אם למסרת

מלאח

ט. השם מלאח מקורו מהמילה מלח, כי היהודים גרו בסוף העיר בחלק האחרון והמרוחק ממרכז ישוב האוכלוסיה המוסלמית, ושם המלך היה עורף ראשים למי שממיר את הוראותיו ״מולח״ אותם שלא יסריחו ותולה אותם למען יראו וייראו. ברבאט עד שנת 1807 גרו היהודים ליד נמל העיר רבאט ליד האוכלוסיה העשירה והאצילה המוסלמית סוחרי העיר רבאט. שכונה זו נקראת היום ״דרב אלחות״ ליד בית המכס בנמל העיר הישן ושם היה גר רבינו המחבר, אך בשנת 1807 (תקס״ט) החליט המלך מולאי סלימאן(1792-1822) להעביר היהודים לרובע מיוחד שהיה בסוף העיר כדי להבדילם מהיהודים והוא "המלאח״ שגרים בו עד היום, מקורה בהלשנה שהלשינו הערבים על היהודים, וטענו בפני המלך כי מצאו בפתח אחד המסגדים יין שרף (האסור על המוסלמים), המלך מצא עילה אחרת להחלטתו בטענו בפני היהודים כי כל רצונו הוא שיגורו במקום נבדל ומוקף חומה להבטחת חייהם ורכושם. אך יהודי רבאט שהיו סוחרים ועשירים ראו בזה העלבה ופגיעה בכבודם להעבירם לקצה האחרון של העיר הנקרא "אוקסה" שבו היתה מזבלה גדולה של העיר ומקום בו מעבדים עורות וריחות רעות היו נודפות באותו מקום, אך בהתערבות אישית של המלך בלשון רכה ושכנועים ״אולצו״ למעשה לעבור ״למלאח״ שבו שוכנים בו עוד אחדים מהיהודים עד היום.

למעשה הרבה סירבו לעבור ועזבו את רבאט ובראשם הראב״ד של אז הרה״ג רבי יוסף אלמליח בעל המחבר שו״ת תוקפו של יוסף״. ראה שם בחלק ב׳ סימן ק׳ חותם פ״ה "ארבאט״ שנת ויהי בישורו״ן שנת תקס״ח ובסימן ק״ד בפסק שאחריו חותם פה ״ג׳יבלטאר" שנת מהר״ה חוש״ה שנת תקס״ט עיי׳׳ש היא אותה שנה שגורשו ממקום מושבם הראשון אשר היתה אמורה להיות תוך שלשה חדשים מיום קבלת צו המלך. הרב רמז את זה בסימן השנה מהר״ה חוש׳׳ה ועיין היטב בשו״ת שופריה דיעקב (ברדוגס חו׳׳מ סימן ט״ו בדין חזקות הפונדקים אשר היו בחזקת היהודים המגורשים מהמדינה למלאח של רבאט. [ראה גם באורך בספר ״ויהי בעת המלאח״ ובאוצר המכתבים א׳ לרבי יוסף משאש] עיי״ש.

הגנה לעניי רבאט

כאן ראוי להזכיר ממה ששמעתי מזקני העיר את אופן חלוקת וצורת הקמת הביניינים בעת העברת היהודים לשטחי המלאח החדש. החלוקה נעשתה תחת פיקוחם והדרכתם של חכמי העיר בהתחשבות בעניי העיר אשר היו מחוסרי כל.

כידוע, שהמלאח מיקומו בשכונת ׳האוקסה׳ לאורך כיוון קצה הצפוני של העיר, צד השמאלי של הכניסה נוטה לאורך נהר הבו־ רגרג, ״סוער מרוחות״ הים האטלנטי. אורכו הימני לצד חומת העיר המזרחית. על כן רבני העיר קבעו שכל עשירי העם יבנו את בתיהם רק לכיוון המערבי כדי"שבתיהם יהיו למחסה בתי העניים״ אשר ישכנו סמוך לחומה המזרחית הבינוניים ישכנו במרכז, חלקם בצד מזרח מערב וחלקם בצד מערב מזרח, והאמצע ישמש מקום מסחר לצורכי תושבי השכונה, כמו שמתוכנן עד היום. ״אשריכם ישראל״.

שער הכבשים

חלומות, סיפורים, תבשילים

החלומות שלי דומים כמו שתי טיפות מים לסיפורים שלי ולהיפך. אני מספר כאילו חולם, וחולם כאילו מספר. הכל ריאליסטי, יומיומי ופשוט כמו סופרמרקט, אבל באותה מידה בלתי אפשרי כמו חלום. לפעמים בחלומות מפחידים אני מתפלל שזה רק חלום, ולפעמים החלום כל כך ממשי שאני מקבל את הדין ביאוש ואומר לעצמי: טוב, הפעם זה מציאות, לעזאזל, חבל שאי אפשר להתעורר מזה. ראה לדוגמה את שני הסיפורים הבאים: ״יום חדש״ ו״האלוף הפלאי״. לך דע מי מביניהם חלום ומי סיפור. הרבה זמן לקח לי ללמוד, שכשאני כותב סיפור, אני בעצם נמצא בתהליך חלימה. תמונות של חלום, אווירה, דימויים, היגיון של חלום. סיפור, אני חושב, בא במקום חלום. וכמו שאת החלום אתה לא יכול לצנזר או לרסן או לכוון, כך הסיפור בא לבד, מכוון וכותב את עצמו. וכמו שהחלום פותח את התת מודע ונותן לחומרי החלום לצוף למעלה, למודע, כך הסיפור. וכמו שאני מנסה לפתור את חלומותי ולשאול אותם מה הם לוחשים לי, כך ביחס לסיפורי – אחרי הכתיבה אני מגיע אליהם כקורא זר ושואל אותם: הי! מה אתם אומרים לי? אני גם חולם וגם פותר חלומות. הפתרון לא בהכרח ״נכון״ או ״צודק״, אבל זה מה שנראה לי.

הסיפורים חושפים אותי. גם כלפי הזולת וגם ביני לבין עצמי. דברים שאני מנסה להעלים ולהסתיר מעצמי, עולים וצפים בסיפורים שלי כמו בחלומות. גיליתי את זה רק לאחרונה. פעם כתבתי וקראתי את הסיפור כקורא תמים או כחוקר ספרות, היום אני קורא את הסיפור גם כפסיכואנליסט. אם אני לא מרוויח כסף כסופר, לפחות להרוויח כרופא. אני נולדתי בכפר שבו אנשים הרבו לחלום. לא היה לאן לרוץ ולמה לשאוף.

 מי שנולד עני, ידע שימות יותר עני, ומי שנולד עשיר, ידע שימות יותר עשיר. לעומת זאת אנשים שכבו על הגב מתחת לגפן או לתאנה וראו איך הגפן והתאנה צומחים להם מול העיניים. מפני שלא הרוויחו גם לא חסכו, ולכן לא דאגו. זה היה גן עדן, שבו אין כלום, אבל דבר לא חסר. עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים לפי התלמוד, בספרו כולם חלמו וכולם היו פותרי חלומות. בחמאם כולם מספרים את חלומותיהם זה לזה, עד היום כשאני מבקר בעיר, באים אנשים זרים לספר לי את חלומותיהם. זה מגוחך? לא. לאחרונה סיפר לי מישהו בספרו חלום מקורי שחלם, על נמלה שבלעה את האוקיאנוס, זה לא שירה? אחר סיפר לי שחלם, שעשה אהבה עם לווייתן, ולא היה שם שום פתח חוץ מהפה. אז הוא נכנם דרך הפה ושהה שם שלושה ימים כמו יונה במעי הדג. זה לא שירה? מליכה שהלכתי לתקן אצלה את התספורת, סיפרה לי את חלומה מהלילה האחרון, איך היתה צמאה מאוד, עמדה ליד באר, אבל הבאר עמוקה ולא היה לה לא דלי ולא חבל, ואז יהודי התקרב ואמר לה: אל תדאגי, והושיט לה חבל ודלי.

צריך להיות פרויד, כדי להבין שהיהודי הזה הייתי אני? היום אני חי בסביבה לא חולמת, לכן אני כותב, להמשיך ולחלום. פעם חשבתי שאני יודע מה אני כותב ומה אני מתכוון לומר במה שאני כותב. רק לאחרונה למדתי שזה לא. אני כותב בלי כוונה. מתחיל מאיזה סיטואציה ואחר כך רץ בעקבותיה, לאן שהיא רצה, בלי לדעת מראש לאן. אני בקלות יכול לשבור את הראש. אני מהלך על חבל דק, יכול ליפול כל רגע. בלי ספק משתדל לשמור על איזון, אבל הכל יכול לקרות. יש בי איזה אמונה פנימית, שאם אתה לא מרמה וכותב בהגינות, תעבור את התהום על גבי החבל, אבל אף אחד לא נותן לך תעודת ביטוח. בחלום אף אחד לא שואל אותך. הוא נכתב לבד (כביכול), ואין לך שליטה עליו, אתה גיבור הסרט, אתה נגרר להרפתקה שלא תכננת ולא יזמת (האומנם?) והדברים קורים לך, בלי שתוכל להתנגד. בסיפור אתה הוא היוזם, אף אחד לא מכריח אותך לכתוב אותו, אתה יכול שלא לכתוב אותו(האומנם?), אתה גם יכול לכוון אותו, (האומנם?) הוא נמצא תחת שליטתך, ואף על פי כן הוא כותב את עצמו, ואתה לא יכול להתנגד לו. הסיפור, כמו החלום, מגלה לך סודות שמקננים בך ואתה לא רוצה לשחרר החוצה.

בסיפורים שאני כותב זה מתחיל מאירוע מאוד ממשי, אפשרי, אמין ומציאותי ובמהלך הדברים זה מתפתח למצב בלתי אפשרי במציאות ואפשרי רק בחלום. כך גם בתבשילים שלי. מתחילים עם חומרים ותבלינים רגילים, אבל מה שיוצא מזה – חלום.

השסעים האנכיים באוכלוסייה יצרו בה מגזרים של תושבים בעלי זיקות שונות למערכות הכלכליות והתרבותיות. מכאן ואילך נייחד את המונח ״מגזר״ לשדרות אלה. אמת־המידה הקובעת להגדרת השייכות למגזר היא השותפות התרבותית והכלכלית, לאו דווקא המעמד הפוליטי. לפי זה בסביבה הקולוניאלית ניתן להגדיר שלושה מגזרים: ילידי, מתמערב ואירופי. המתמערבים היו אמנם ילידים לפי הגדרתם המשפטית, אך היה להם כושר השתתפות בשתי המערכות הכלכליות וזיקה לשני המרחבים התרבותיים: האירופי והערבי המקומי. לעתים גם לבעלי מעמד משפטי אירופי, למשל מהגרים יהודים מאלג׳יריה, היה כושר דומה, ומבחינה מגזרית הם ראויים להיחשב מתמערבים, לא אירופים. ואולם לצד מתמערבים יהודים אלג׳ירים היו מהגרים מן הסוג הזה שעברו מבחינה תרבותית לחלוטין לצד האירופי, ועל כן ניצבו באופן מלא במגזר ההולם את מעמדם המשפטי.

היה, כמובן, קשר בין המעמד המגזרי לבין הריבוד הכלכלי באוכלוסייה הקולוניאלית. הפרופיל הכלכלי הממוצע של האירופים עמד מעל לזה של המתמערבים ובכמה וכמה דרגות מעל לזה של הילידים. והמתמערבים עמדו בדרך־כלל בדרגה כלכלית גבוהה מזו של אנשי המגזר הילידי. אך קשר זה נבע בעיקר מן העובדה שיכולתו של הפרט לנצל משאבים כלכליים בטריטוריה הקולוניאלית הנפתחת לכלכלת השוק העולמי היתה קשורה קשר ישיר לדרגת המודרניזציה שלו ולמעמדו האזרחי־המשפטי. לעומת זו היו מקרים לא מעטים שבהם הצטבר בידי המתמערבים עושר רב מזה שבידי אירופים עניים או בני מעמד הביניים. כמו כן המשיכו תקיפים ילידים להחזיק רכוש והון רב ולא איבדו אותו לטובת אנשי המגזרים האחרים. לאמיתו של דבר את כל אחד מן המגזרים ניתן לרבד לשכבות. כאמור, רק הפרופילים הממוצעים של המגזרים יסתדרו בדרג עולה ברור: ילידים למטה ואירופים למעלה.

החלוקה המגזרית נחוצה לנו כדי להבין תופעות שאין די בריבוד הכלכלי כדי לפענחן, למשל התופעה שעליה הצביע השליח הישראלי: היחסים הגובלים כניכור בין השכבות הכלכליות בחברה היהודית העירונית במרוקו. בכל התפוצות היהודיות נמצא ריבוד חברתי, והדבר יצר בכל מקום רתיעה כזו או אחרת של אנשי השכבות הגבוהות מלקיים מגע חברתי עם השכבות התחתונות. ועם זאת לא בכל תפוצה העריכו השליחים שיש לבנות מועדונים מיוחדים לכל שכבה ושכבה. ניתן לשער שהקושי המיוחד לשיתוף פעולה חברתי נבע מכך שהיהודים בעיר הקולוניאלית התפלגו לא רק ברמת ההכנסות שלהם אלא גם במעמדם המגזרי והפוליטי, והחציצות האנכיות הוסיפו לחברה היהודית בעיר שסעים שלא היו קיימים בהכרח בקהילות יהודיות אחרות.

מבנה תלת־מגזרי בקרב היהודים – ילידים, מתמערבים ואירופים – היה אופייני רק לחברה היהודית בקזבלנקה, ואולי בעוד שניים־שלושה ריכוזים יהודיים עירוניים במרוקו. הוא היה מותנה בקיומה של קהילה גדולה יחסית של יהודים בעלי מעמד אירופי. כאמור, רוב היהודים מן הסוג הזה הגיעו למרוקו מאלג׳יריה הסמוכה. מבקר ישראלי בעיר הגבול אוג׳דה, שנמסר לו כי במקום חיים 4,000 יהודים בלבד, הופתע כשהתוודע לאוכלוסיית המהגרים במקום:

המספר […] אינו מתאים לזה שמסרו לי בתלמסאן [שבאלג׳יריה], ושלפיו חיים בוג׳דה [אוג׳דה] כשבעה־שמונה אלפים יהודים, ואני מבקש, שיסבירו לי פשרו של ההבדל. תשובתם [של המקומיים] הדהימה אותי. אמרו: יש בעיר גם כ־4,000-3,000 אלג׳יראים, אבל אלה אינם נחשבים בכלל הקהילה. יש להם בתי־כנסת משלהם, ואין הם מתערבים, ואין הם משתתפים אתנו בשום עניין ציבורי, חוץ ממפעל המצות […] שאלתי לפרנסתם של יהודי אלג׳יריה בוג׳דה. מהם רופאים ועורכי־דין, סוחרים סיטונאיים ויבואנים, פקידים בחברות הצרפתיות – בקיצור, השיכבה העליונה של האוכלוסיה. הם גרים בכל הרבעים החדשים, בין ערבים ובין צרפתים, ויש להם הווילות יפות והדורות. וברור שלא חסרים גם אביונים, אבל אלה הם המיעוט – בעוד שבקרב היהודים המרוקנים היחס הוא הפוך: רובם קבצנים ודלפונים ומיעוטם אמידים.

השסעים באוג׳דה השתקפו אפוא לא רק במצב החברתי־הכלכלי ובקשרים החברתיים, אלא גם בתודעת הזהות של היהודים ובמבנה הפוליטי הפנימי שלהם, שעורר רושם של קיום במקביל של שתי קהילות נפרדות. מצב זה היה נדיר במרוקו, וכאמור היה אופייני רק ליישובים שבהם התגוררה מסה קריטית של יהודים זרים בעלי מעמד אירופי. בדרך כלל היתה האוכלוסייה היהודית חד־ מגזרית או דו־מגזרית, ממש כמו הרוב המוסלמי.

גבולות תאפילאלת וקהילותיה במאה ה־20

כדי לתת מושג ראשוני לקוראים על מחוז תאפילאלת נלך בעקבות המפה, ששרטט החוקר משה בר־אשר. במחקרו על להגי ה׳שרח׳ לתורה במחוז זה הוא חילק את המחוז לארבעה אזורים: הדרום, הצפון, המזרח והמערב. על פי כיוונים אלו נמקם ונמיין גם אנו את קהילות תאפילאלת הנחקרות לגבולותיהן ולמנהגיהן:

1. קהילות הדרום ובמרכזן קהילת תאפילאלת, יורשתה של סג׳למאסא, הידועה במאה ה־20 גם בשם ריסאני/למללאח, ובלשונו של משה בר־אשר ׳המרכז הרוחני׳ של הדרום בפרט ושל אזור תאפילאלת בכלל והכפרים והעיירות הסמוכים לה: אירארא, לגרפא, גיגלאן, מזגידא, בוזמאללא, זריגאת, שיפא הרף; קהילת ארפוד הדרומית, היישוב החדש, שנוסד בשנת 1915 ונעשה לאכסניה של הכפרים שמסביבו וליורשתה של תאפילאלת — האם. על אלה אנו מוסיפים את קהילת בצאר שבאלג׳יריה, שנוסדה ב־1903 הנמשכת לדרום תאפילאלת, ושרוב בניינה ורוב מניינה מהמללאח/אריסאני, ושתי קהילות נוספות באזור זה: פגיג ובני אוניף הנמשכות אחרי תאפילאלת.
2. הצפון ובמרכזו קצר א־סוק הכולל את העיירות: ריש, גורראמה, תאלסינת ותיעלאלין או בשמה החדש קרראנדו.
3. המזרח הכולל את בובניב או בשם החדש בודניב וכן בוענאן בגבול אלג׳יריה.
4. המערב הכולל את לגריס או בשם החדש גולמימא, וכן תינזדאד או בשם הקדום פרכלא וכן מידלת בפאתי תאפילאלת.

באשר למנהגים של קהילות תאפילאלת אפשר להבחין בשלושה זרמים: הזרם הראשון המרכזי — קהילות הדרום והמזרח ובצאר באלג׳יריה, שלכולן מנהגים זהים. הזרם השני — קהילות הצפון וגולמימא שבמערב. לאלו מנהגים קרובים ביניהן הדומים למנהגי הדרום במידה רבה, וכן פגיג ובני אוניף. והזרם השלישי – בקהילות המערב, שמנהגיהן דומים בחלקם לאלה של קהילות הדרום.

מכאן השם הכללי של המחקר ׳קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא׳, שם הכולל את כל קהילות תאפילאלת ובתוכן הזרם המרכזי של קהילות הדרום המשתייכות לאזור סג׳למאסא, ששמרו על השם סג׳למאסא בשטרי הכתובה והגט בנוסח שנתקיים עד לאמצע המאה ה־20: ׳למניינא דרגילנא למימני ביה כאן במתא סג׳למאסא דעל נהר זיז מותבה׳. קהילות הדרום ואגפיהן מהוות כשלושה רבעים מכלל אוכלוסיית תאפילאלת.

חומר תיעודי על קהילות תאפילאלת

כמה צעדי מחקר מקדימים על קהילות תאפילאלת נעשו עד כה על ידי אחרים: החשוב ביותר הוא ר׳ שלום אביחצירא, מחבר הספר ׳מליץ טובי, ירושלים תשל״ג.

ר׳ שלום היה מנהיגה הרוחני של גולת תאפילאלת בבצאר במשך 44 שנים, משנת 1920 עד 1964. הספר כשמו כן הוא מטרתו — להגן על מנהגי תאפילאלת הקשורים בחלק השלישי של השולחן ערוך ׳אבן העזר׳ שעניינו ׳הלכות אירוסין ונישואין כתובה וקידושין גטין וגירושין׳, כפי שכתב בהקדמתו לספרו:

לברר וללבן ולחזק מנהג אבותינו ורבותינו הראשונים, אשר נהגו כבר משנים קדמוניות בתאפילאלת שהיא סג׳למאסא, ועל פי מנהגם הלכנו ונהגנו גם אנחנו אלה פה בעיר זו בצאר החדשה, יען כי כל יושביה רובם ככולם… מערי תאפילאלת באו ונאספו שמה… כדי ללמד זכות ולהליץ טוב על אבותינו… לכן מליץ טוב קראתיו… ובתוכו שאלות ותשובות אשר נשאלתי ממקומות רבות רחוקות וקרובות בעזרת שוכן ערבות.

הספר על מגוון מקורותיו מעיד על בקיאות מחברו במקורות המנהג וההלכה, בתלמוד, בפוסקים ראשונים ואחרונים ובשולחן ערוך ונושאי כליו. לספר יש גם ערך תיעודי. זהו מסמך הלכתי־היסטורי המתעד את מנהגי תאפילאלת ובצאר, ומשלב בתוכו פרקי הווי במעגל המשפחה והחברה ודן בכמה תמורות שחלו במנהגי החתונה. הספר כולל בתוכו גם פרק במנהגי האבלות בתאפילאלת ובבצאר.

מר יעקב אוליאל, יליד בצאר, כתב שני ספרים בצרפתית על קהילה זו בשם 1903-1962

Les juifs de Colomb Bechar = ׳יהודי קולומבצאר׳, ועיקרם — תיאור מבנה הקהילה ותהליכי התפתחותה, מגוון תמונות ודיוקנות מן ההווי של בצאר ותצוגה של 37 כתובות נישואין מבצאר: אחת מ־1940 והאחרות מ־1950 עד 1962.

מפעל יצירתי פילאלי אחר הוא התרגום הערבי יהודי לתורה באזור זה הקרוי ׳אשרח׳, הנחקר על ידי פרופ׳ משה בר־אשר זה שנים רבות. שלבים ראשונים למפעל זה הם שלושת ספריו ל׳שרח׳ המכנאסי בשם ׳לשון לימודים׳ לר׳ רפאל ברדוגו, וכן ספרו ׳מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה׳ הכולל מבואות לשרח ובכללם השרח הפילאלי ופרטים על קהילות תאפילאלת. הספרים, שיצאו לאור בירושלים תשנ״ח, הם פרי עבודה מסורה ומפעל של כעשרים שנות מחקר. פרופ׳ משה בר־אשר הוא אישיות מרכזית בין ילידי תאפילאלת בישראל, וכוחו רב בהוראה ובמחקר. בר־אשר מצוי בהווי של קהילות תאפילאלת: מנהגים, אתרים, אישים וניבים, וניחן בזכרונות נעורים על קהילתו בקצר א־סוק. הוא מילא תפקידים נכבדים בארץ וביניהם ראש החוג ללשון עברית באוניברסיטה העברית וזכה בפרס ישראל ובפרסים אחרים. בר אשר מכהן היום כנשיא האקדמיה ללשון עברית בירושלים ומרצה מבוקש בכנסים בינלאומיים בארץ ובתפוצות. במעמדו, בנוכחותו ובתורתו מכבד הוא את המתכנסים לימי עיון, ומטביע חותמו עליהם בהרצאותיו המרשימות החותמות את הכנסים בהופעתו ובברכתו.

אחיו, ד״ר שלום בר־אשר, כתב חיבור בשם תולדות יהודי דרום מזרח מרוקו במאות ה־20-18 ומאמרים אחרים בנוסף להכנסת הערך ׳תאפילאלת׳ באנציקלופדיה העברית. חיבורו הוא פרי עמל של איסוף קרעים של דפים וניירות ותיאומם בבחינת חזון תחיית העצמות היבשות של גריס וקצר א־סוק, יזמה הראויה לכל הערכה.

סוג אחר של חומר תיעודי הם ספרי זכרונות על אישים בתאפילאלת הנכללים בביבליוגרפיה בסוף הספר, דוגמת ׳שמלה למשה׳ על ר׳ משה תורג׳מן, ראש הישיבה של תאפילאלת, מאת ר׳ שלמה סבאג; ספר זיכרון לכבוד ר׳ מכלוף לעסרי מהיישוב ריש; ׳אור המאיר׳ לזכרו של ר׳ מאיר שטרית, נשיא חברא קדישא בארפוד; ׳מעלות לשלמה׳ לזכרו של ר׳ שלמה נזרי; ספר זיכרון לכבוד ר׳ יצחק אביחצירא ב״ר אבא מחיפה; ׳חסד לאברהם׳ ספר זיכרון לאברהם ב״ר מכלוף שטרית, וההקדמות והמבואות של כל ספרי חכמי אביחצירא, כמו ההקדמה לספר ׳קהלת יעקב׳ לר׳ מכלוף אביחצירא, וכן הספרים שנתחברו על חכמי אביחצירא כמו ׳מאור ישראל׳, ׳סידנא בבא צאלי׳ ו׳אביר יעקב׳ הכוללים פרטים על קהילות תאפילאלת על אישים חשובים.

אחרון חביב, האי ניהו ר׳ ישראל בן ישי, שכתב עבודה סמינריונית חשובה בשנת תשמ׳׳ח המתמקדת בקהילה אחת – ׳ארפוד עיירה יהודית במרוקו׳, ומתבססת על ראיונות עם תושבים ותיקים של ארפוד, כולל הוריו של המחבר ואנשי מפתח כמו מר יעקב בן חמו הידוע בשם החיבה ׳איבא עזיזי׳ מראשי הוועד של הקהילה ור׳ מאיר שטרית, נשיא חברא קדישא. ר׳ ישראל משמש זה כארבעים שנה בעשייה החינוכית ונמנה עם צוות ההנהלה של מכללת ליפשיץ בירושלים משנת 1986. הוא אף משמש חזן ומגיד שיעור הדף היומי מדי ערב בבית כנסת שייסד בירושלים.

תעודה מספר 246

התרי״ד ב״ה

העי׳ ע׳׳ע בקש״מ בדל״ב ושח״ך כ״א למש״י הה׳ השלם והכולל ד״דו״ט כמוהר״ר עמרם י״א ה״ן אלבאז והחי הש׳ הדו״מ כהה״ר חיים אליהו נר׳׳ו ה״ן אביטבול והה׳ השלם הדו״ם כהה״ר מתתיה נר״ו ה״ן זכרי והה׳ השלם והותיק כהה״ר יעקב נר״ו ה״ן אדהאן וכה״ד ישועה בה״ר אהרן ה״ן אלבאז וה״ר אהרן בכה״ר שלמה היין אלבאז וד״״ר אברהם בה״ר ישועה ה״ן עולייל וה״ר אליהו ן׳ אהרן ה"ן שלוש וה״ר אברהם בה״ר יצחק ה״ן אלבאז והר׳ יוסף בה״ר אברהם הכהן וה׳׳ר אהרן בה״ר מרדכי ה״ן אלבאז וה״ר שלם בהי׳ משה ה״ן שטרית וה״ר משה בה״ר בנימין ה״ן אביטבול ובכח הקוש״ח הוהו׳׳ג ועלתה הסכמתם יחד שמהיום הזה והלאה יהיו מתנהגים על דרך זו והוא שאם ב״מ הפסד שום אחד מהאנשים הנז' אשר נקבו בשמות על עסקי הקהל סך מה שעלי כולהו רמי לשלומי ההפסד ההוא חכ״ח המעט הוא אם רב זולת החכמים הנז׳ שלא ישלמו עמהם בהפסד שיהיה וכן קב״ע האנשים הנז׳ בכח הקוש״ח שאם נרגשו כולם או מקצתם בשום יהודי שהוא מוסר לשר בין אם מוסר לכללות הקהל בין אם מוסר לאיזה יחיד שעלי כולהו רמי לרדוף אחריו עד החרמה וכל הפסד אשר יפסידו על המוסר הנז׳ ישלמו ג״כ חכ״ח זולת החכמים הנז׳ שלא יתנו עמהם בהפסד ההוא ונה״ך בקוש״ח באו״ה ולראיה עה״ך ח״פ והיה זה בחדש תמוז יה״ל שנת ה׳ אלפים ושש מאות וארבע עשרה ליצי׳ והשו״ב ויציב וקיים.

ע״ה יהייא ן׳ מכלוף אדהאן שלם אכיטכול סי״ט

העי׳ ע״ע בקש׳׳מ בדל״ב ושח״ך כ״א למש״י הר׳ ישועה בה״ר ברוך ה״ן עמרם ובכח הקוש״ח הוהו״ג וחיי״ע כחיוב שנתחייבו האנשים הנז׳ אין חסר אין יתר ונה״ך בקוש״ח ולראיה ע׳׳ה ח״פ והי״ז בזמן הנז״ל שנה הנז״ל וקיים

סוף תעודה מספר 246

נספח מס׳ 3

סיפורי נפלאות מאור החיים הקדוש זי״ע

קיסר המדינה בה היה אור החיים הקדוש דר ציוה פעם אחת להביא לפניו את רשימת הנולדים והמתים שבמדינתו, וחפץ למצוא מי נולד ביום לידתו־הוא ומה הם מעשיו. הוא מצא איש אחד בלבד ושמו חיים בן עטר, הוא אור החיים הקדוש. אור החיים היה גר בעיירה קטנה, מרחק מאות מייל ממושב הקיסר. לבש הקיסר בגדי הדיוט ונסע לעיירה. בבואו לשם החל לשאול על מקום דירתו של חיים בן עטר. הראו לו סימטה קטנה ובית מט ליפול. בהיכנס הקיסר לדירה לא נמצא האיש בביתו. שאל את אשתו: היכן בעלך ? השיבה: מה לכם ולבעלי ? הוא בקלויז, או בבית המדרש? הלך הקיסר לבית המדרש. בהיכנסו אמר אור החיים ביראה גדולה: ״ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם!״ אמר לו המלך: היות והכרת אותי אבקשך לבוא עמי לביתך, כי עלי לשוחח עמך. אמר אור החיים: כן אעשה! בהיכנסם לבית אמר לו הקיסר : ידידי, חיפשתי ברשימת הנולדים את בן גילי, ובכל המדינה לא מצאתי אלא אותך! לכן באתי אליך לתהות על קנקנך!

אמר אור החיים: בהיות אצלי אורח כזה, ובנפול בחלקי הזכות שאתה אצלי בחדרי הדל, אשמח לשאת ולתת עמך ! תודה לך, ידידי, אמר הקיסר, במה תוכל להרשים אותי אמר אור החיים: ארשים אותך במעשה מופלא! עוד אמר לקיסר: תן לי פרוטות אחדות ואשלח לקנות מראה, ואראה לך דבר פלא. שלח אור החיים לקנות מראה. בהגיע המראה ביקש אור החיים מן הקיסר: הבט נא במראה, ואמור לי מה הנך רואה בה? אמר הקיסר: במראה הנני רואה את חדר־משכבי סגור ומסוגר.

אמר אור החיים: הושט ידך ופתח הדלת. הושיט הקיסר את ידו למראה, נגע בידית הדלת ופתח אותת. שאל אור החיים: מה אתה רואה עכשיו ? אמר: רואה אני את אשתי יושבת על מיטתי ולידה עומד השר. שאל אור החיים : השומע אתה את דבריהם ? השיב הקיסר: לא, איני שומע! אמר אור־החיים לקיסר: התכופף ושמע את אשר הם מדברים. התכופף הקיסר ושמע את השר תובע את המלכה לזנות עמו, והיא משיבה: איך אעשה כזאת לבגוד בבעלי ? והשר הפציר בה ולא הירפה ממנה. כל זאת סיפר הקיסר לאור החיים. אמר אור החיים: עכשיו, טען את הרובה וירה בו! עשה הקיסר כמצווה וירה. פתאום נפל השר מת ארצה. הקיסרית לא ידעה מה קורה ונסתה להצילו בעזרת טיפות [=תרופות] ובעזרת דברים המחיים את הנפש, אך ללא הועיל. הקיסרית התביישה מאוד, במיוחד בגלל שהקיסר בשובו לביתו ישמע שהשר נפל ומת בחדר־משכבו. היא קראה — איפוא — למשרת והשביעה אותו לא לגלות דבר לאיש. המשרת לקח את גוית השר והביאה למרתף, החביא אותה בין החביות ושפך עליה עפר, והלך לו.

והקיסר ראה ושמע כל זאת בזכות המראה, וסיפר הכל לאור החיים. אמר אור־החיים: שבור את המראה לחתיכות קטנות, ואל תגלה לאיש מה שהתרחש, וסע לביתך. ערוך סעודה גדולה, ובבואי אליך אל הסעודה נשוחח בענין.

עתה נעזוב את הקיסר תדבר על השר שנורה למות. בשמוע כל השרים את דבר העדרו של השר מאתמול, החלו להסתובב בכל הרחובות ובכל הפרברים לחפשו, אולי ימצאוהו אי־שם מת. חיפשו מספר ימים ולא מצאו דבר. החל שר אחד לטעון, כי היהודים הרגוהו ואת בשרו נתנו לכלבים, שאם לא כן כבר היינו מוצאים אותו. דברי השר מצאו חן בעיני השומעים, והללו טיכסו עצה איך להשיג שנים עשר עדים שיעידו כי שמעו וראו איך היהודים הרגו את השר. שנים עשר העדים חתמו על פרטי־כל והשרים גזרו בפסק דינם לאסוף את כל יהודי העיר אל הככר הגדולה, לחבוש עיניהם ולצוותם ללכת אחד אחרי השני. כל שלישי — יהרג, ואת רכושו יחרימו, חציו — לאוצר הקיסר, וחציו — לאלמנת השר ויורשיו. ואילו משני השלישים הנותרים יפשטו את הבגדים וילכו ערומים. ומאחדים יגזזו חצי זקנם ופאתם, ובמקלות קשים יגרשו את כל היהודים מן העיר. כל השרים חתמו על גזר הדין וחיכו לבוא הקיסר לאשרו. הגזירה נודעה ליהודים. הם הכריזו תענית, בכו וצעקו אל ה׳ שירחם עליהם ויהפך את לב הקיסר עליהם לטובה, ולא יחתום על גזר הדין. בשוב הקיסר לביתו באו כל השרים לברכו כנהוג ויספרו לו שהיהודים הרגו את השר ואת בשרו זרקו לכלבים. אמר הקיסר: מנין תדעו שהיהודים הרגוהו ? הוציאו השרים את הפרטי־כל ובו שתים עשרה העדויות החתומות. אמר הקיסר: אם יש בידכם הוכחות — הרי אתם צודקים, אך מה נעשה ביהודים ? הוציאו השרים את גזר הדין ואמרו לו לחתום. אמר הקיסר : גזר הדין מוצא חן בעיני, אך בדעתי עתה לערוך סעודה ובה אחתום עליו. לאחר מנוחת הקיסר ציוה על משרתיו להכין את הסעודה. לסעודה הזמין את משפחתו, השרים, הנסיכים והרוזנים, ואת שנים עשר העדים. בראש השלחן ציוה להעמיד שני כסאות, אחד לקיסר ואחד לאדם נוסף.

קיצור, ביום הסעודה השכימו היהודים קום בלבבות נשברים ונאספו לבית־הכנסת בבכי ובצעקות אל ה׳ להושיעם. המוזמנים לסעודה באו, אך הקיסר ציוה לא להגיש מאכלים עד בוא האורח. המסובים שוחחו ביניהם כנהוג. בתוך כך נכנס אור החיים הקדוש, יהודי קטן, תרמיל על כתפיו ומקל בידו. הקפטן שלו מונח על ידו השניה, ולא הוריד את מגבעתו.

בראות הקיסר את הבא, קם ורץ לקראתו, והושיט לו את ידו. לאחר מכן חיבק אותו ונשק לו, לקחו בידו, הובילו לראש השלחן והושיבו על הכסא שלידו. הביטו השרים איש אל רעהו בתמיהה. ציוה הקיסר להגיש את האוכל לשלחן. הוציא אור־החיים מתוך תרמילו פרוסת לחם, מעט מלח ושום, שם לפניו וביקש מן הקיסר לצוות להביא לו מים לנטילת ידיים. לתמיהתם של הנסיכים, הרוזנים והשרים לא היה גבול. הקיסר ציוה מיד להביא אגן עשוי כסף, ספל ומגבת. אור־החיים נטל ידיו ליד השלחן, וברך על נטילת ידיים וברכת המוציא. והשום נתן ריחו בכל האולם…

לאחר הסעודה קראו את גזר הדין לפני הקיסר לשם חתימה. לקח אותו הקיסר והראהו לאור החיים, וזה קרא בו כאילו היה אשכנזי מלידה. השתומם מאוד על גזר הדין, ואמר : איני יכול להאמין שהיהודים עשו כזאת, אך אם אכן עשו כזאת הרי העונש הוא מדי קטן. ברם, חפץ הייתי לדעת אילו הוכחות בידכם! הוציאו השרים את הפרטי־כל ואת שתים עשרה העדויות אודות מה שזה שמע וזה ראה.

אמר אור החיים לקיסר: אשר נא את גזר הדין, אך חכה שלושה ימים, עד שתסתיים הסעודה. תחילה יביאו משקה, והקרואים ישוחחו על דא ועל הא! התחילו להביא יינות טובים מן המרתף. אמר הקיסר לאור החיים: הגם יין לא תשתה עמנו ? אמר אור החיים: טוב, אך לפני כן שתו אתם, ואחר כך נלך למרתף ואבחר לי שם את היין. הקרואים כולם שתו בינתיים והיו שמחים ועליזים. אחר כך אמר אור החיים לכל הקרואים : שמעו נסיכים ורוזנים את אשר ברצוני לומר לכם. הנני יהודי ובוטח בה'. בבוא שעתי — אמות כיהודי. אלוקים נתן לנו את התורה ובה הזהירנו מפני הרצח. אסור לנו לרצוח. היום, כאשר היהודים עברו על צו זה והרגו את השר, יש לקיים בהם את הנאמר בתורה: ״יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה.״ ועוד יש לנו דין בתורה: כאשר עדים נמצאו זוממים — יש לעשות להם כאשר זממו לעשות לאדם. כולם צרחו: הידד! יחי הקיסר! ויחי היהודי, ידיד הקיסר! אחר כך אמר אור החיים: הבה ונלך למרתף לשתות מן היין, והשרים ושנים עשר העדים ילכו עמנו! כולם ירדו למרתף והתחילו בשתיית יין. אז אמר אור החיים לקיסר: ריח רע עולה באפי, כאילו מונחת כאן נבלה. אחד העדים אמר, כי אף הוא חש בכך, וכבר רצה להעיר על כך. בקיצור, כולם אמרו שהריח עולה באפיהם וחייבים לצאת מן המרתף. אמר אור החיים: לא ילדים! לצאת מכאן — אין זו חכמה! עלינו לשים לב לגורמים שהביאו לכאן את הנבלה. הקיסר ציוה לקרוא לשני אנשים פשוטים שיחפשו במרתף. הללו לא חיפשו זמן רב ומצאו את השר הירוי שהוטמן שם. הכריז אור החיים באוזני כל בני העיר מה שקרה, וביקש שבני העיר יבחרו שנים עשר אנשים הגונים וישלחום לחצר המלך. והיה מוסר לידי אדם

פלוני עד העדות, באומרו: הרוג אותו באיזה מיתה שאתה חפץ! ואת רכושם של שנים עשר העדים [הזוממים] חילקו בין העניים. את השרים הורידו מגדולתם וכל ימי חייהם לא הורשו לשבת בעיר. גזר דין זה נכתב והקיסר חתם עליו.

אור החיים הלך לדרכו, ואת גזר הדין של עדי השקר הוציאו לפועל כאשר ציוה אור החיים.

מי יתן וכל שונאי ישראל יורשעו ואנו ניגאל מהגלות במהרה בימנו, אמן!

(תרגום: ג. נגאל)

הנקמה

עמרם אינו יודע שלווה. כבר חודשים ארוכים הוא עוגב עליה והיא אינה נענית. אף לא ברמז. ביקוריו התכופים בביתה, בזכות היותו קרוב מצד משפחת בעלה, ביקורים של הפגנת תשוקה עזה, זכו ליחס של ביטול. גם כל שאר כרכורי האהבה שלו לפניה, בכל הזדמנות שנקרתה לפניו, לא הועילו לו ואף פעלו פעולתם ההפוכה: מזל החלה למאוס בנוכחותו.

בצהרי יום אחד, לאחר שהבחין מרחוק בצאת בעלה, רחמים בן-ארויה, מביתו שבעיירה בודניב, נכנס אליה מזיע מתשוקה והחל מפזם באוזניה שיר עגבים אותו שינן זמן רב קודם לכן. היא צחקה לו בפרצופו — והוא החל מתחנן לפניה, בעודו מתנשף, כעל סף בכי. אכזרית היתה תגובתה.

״הרי יש לך אשה צעירה ויפה, אותה נשאת רק לפני שנתיים!״, אמרה לו, לעוגב העומד מולה מאובן, כעמוד מעמודי ביתה. וכבר סבבה אל המטבח.

הביט בגופה עד שנסתחרר עליו ראשו. התיישב על הארץ, כמעולף. הגישה לו כוס מיים. נטל מידיה את הכוס ביד רועדת, בעוד הוא מביט בפניה העגולים כל־כך. נשמטה הכוס מידו ונשברה.

עמרם ישב בין שברי הכוס ושאל עצמו כיצד עליו להתמודד עם אהבתו לאשה הדוחה אותו מעליה, ועם צרתו הגדולה — תשוקתו אליה. להביט בה מלפנים אינו יכול, כי פניה היפים מהממים אותו. ולהביט בה מאחור גם כן אינו יכול, כי ירכיה רק מגדילים את תשוקתו. הביט בה, אם כן, בזעם.

״האם אני מכוער בעינייך יותר ממאהבייך האחרים״, שאל והחל מונה את שמות מאהביה הרבים.

מזל לא היתה יכולה להבליג עוד.

״צא מכאן, מכוער שכמותך! אם תעז להתקרב אלי עוד פעם, אספר לבעלי!״, צווחה.

עמרם המבוזה קם על רגליו והתחנן בפני מזל כי לא תספר דבר לרחמים בעלה, שהוא קרוב משפחתו ונותן בו את אמונו.

:״לא אטריד אותך עוד, אבל את עוד תזכרי אותי כל ימי חייך״, הוסיף — והסתלק.

חופשיה ומשוחררת מהטרדותיו המשיכה מזל היפה בניאופיה עם אחרים. הללו מוכרים היו לעמרם, אשר קבע לעצמו זמני משמרות על ביתה בימים בם שהה בעלה מחוץ לעיר, בימי השוק בם הוא עסוק מאוד בחנותו ואינו בא לצהריים, או בכל הזדמנות אחרת, בה עשוי היה אחד ממאהביה להגיע לביתה. ובמתכוון הפגין נוכחותו מול ביתה, בעודה צופה בו מן המרפסת או בעד החלון. זאת, כדי שתבין את רצינות כוונותיו ואולי תתרצה משום כך ותביא גם אותו אל מיטתה.

לזכות בחסדיה או לנקום בה ביקש, חרף השערוריה העלולה לפרוץ בעיירה ולהטיל רפש במשפחתו של רחמים, שהיא גם משפחתו שלו עצמו.

נחוש בהחלטתו התמיד עמרם במשמרתו עד שיבוא על גמולו ממנה. הוא ראה פלוני נכנס לביתה, שוהה בו ארוכות שעה שתריסי החלונות מוגפים, אך החליט שלא לבצע זממו לפי שהיה זה ידידו.

ראה אלמוני נוסף פוקד את ביתה בערבו של יום שני, כאשר התארח בעלה אצל ידידו באלו. אך שוב דחה את המעשה, לפי שאלמוני זה קרוב משפחתו הוא.

כך המשיך עמרם במשמרתו, נהנה מן המחשבה שנקמתו עוד תבוא על מזל, אשר דחתה אותו מעליה, אך גם בזוי ומושפל על כי לא זכה בחסדיה. רוב הזמן היתה חנותו של עמרם סגורה, משום משמרת הנקמה שלו, והכנסותיו ירדו פלאים. אולם הוא היה עיקש וביקש להתמיד במשמרתו עד שיוכל לקיים הבטחתו למזל, לפיה עוד תזכור אותו כל ימי חייה.

יום אחד הגיע אורח לעיירה. לבקר אצל משפחתו בא, שלא ראה אותה מזה שלוש שנים. אבנר בךיצחק היה זה, בעל ממון כבן שלושים שנה, יפה־תואר ולבוש בהידור. סקרנות רבה עורר בעיירה, ורבים מיהודי הקהילה באו לברכו לשלום בבית אביו, דודו מוסה. לא רק התעניינות עורר, אלא קינאה רבה בקרב בני־גילו מן העיירה, שנשארו בה ונותרו בנחשלותם, בעוד הוא, אבנר, הצליח בעסקיו אשר הקים בעיר מוגאדור, לחוף ימה של מרוקו. גם בנות העיירה לטשו עיניים לעברו. שהרי לא מכבר התגרש מאשתו הראשונה, שלח אותה חזרה לעיירה — ונותר רווק.

בעוברו בעיירה, אם לביקור אצל קרובים וידידים, אם לתפילה בבית־הכנסת, בלוויית אביו, ואם לטיול בשוק, היה אבנר זוכה לברכות רבות, וממילא גם להזמנות מפי נשים. נשים שיש להן בנות להשיאן. והוא נענה להזמנות אלה, אך איכזבן אחת לאחת. שהרי כלל לא התכוון להינשא בשנית. גם להזמנה אחרת, מוזרה ומיוחדת במינה, נעתר אבנר, בלא מעט תימהון בליבו: שליח מיוחד, ערבי צעיר, בא ולחש באוזנו כי מזל, היפהפיה של העיירה, מזמינה אותו אישית לארוחה בביתה מחר בשעת הצהריים. ואבנר נעתר והודיע להוריו, שביום המחרת לא יסעד עימם. כלל לא שיער בנפשו מה צופנת בחובה היענות להזמנה מפתה זו.

לפי שהקפיד על הופעה נאה גילח אבנר את פניו למשעי, רחץ גופו, לבש חליפה, ענב עניבה מהודרת ויצא לדרכו כשבידו שני בקבוקי־יין צרפתי יקר. בצעדים נמרצים הלך ברחובות העיירה, בלא להביט סביבו, עד שהגיע לביתה של מזל ונעמד למולו, סוקר את סביבתו. הוא לא הבחין בעמרם, שעמד, כברגיל, על משמרתו מאחורי הבית, אלא במזל, שציפתה לו על מרפסת בקומה השניה, מאירה פניה הזוהרות בחיוך מזמין ומעורר. יפה מאין כמוה עמדה שם, מנופפת בזרועה החשופה. שמחה גדולה התרגשה ובאה על עמרם.

אבנר נכנס פנימה, עלה אל הקומה השניה, הגיע אל מזל, בירכה לשלום והגיש לה את בקבוקי היין המובחר. מזל הזמינה אותו לארוחה והוא התיישב ליד השולחן, שהיה ערוך ומסודר להפליא. בטרם החלו בארוחה ביקשה את סליחתו, אצה לנעול את דלת הבית ואחר־כך הגיפה את החלונות והאירה את הבית בפנסים ובנרות. אחר כל אלה שבה והתיישבה למולו, וחיוכיה הולכים ותוכפים. כדי להמחיש כוונותיה כלפיו פתחה את בקבוקי־היין שהביא לה. ״אני רוצה להנעים לך את שהותך בעיירה שכוחת־אל ומשעממת זו! לא תמצא אחרת שתכבד אותך בצורה יפה כל־כך כמוני״, אמרה.

״תודה רבה״, ענה לה אבנר, מסמיק, והצית סיגריה. ״למה מגיע דווקא לי כבוד כזה ?״

מזל לא השיבה לו, רק חייכה והזמינה אותו לאכול. לכששאל על בעלה מיהרה להרגיעו כי הוא מחוץ לעיר וכי ישוב לעיירה רק בעוד שלושה ימים. כבר פג תאבונו למזון כלא־היה — וגבר צמאונו ליין. ברגעים אלה היה עמרם, העומד על משמרתו, מתוח כמיתר. הלא שעתיים הוא אצלה, והבית סגור ומסוגר.

הארוחה, שהיתה שופעת מאכלים ומשקאות, פירות וקפה ריחני, הסתיימה, והזוג המצחקק עבר לחדר השינה. חיש קל כבר היו מתגלגלים בעגביהם, עירומים על המיטה הרכה. ובאו בסערה כזו, עד ששכחו היכן הם נמצאים וכמה זמן הם יחד.

עמרם, בוער כדוד של קינאה, הלך הלוך ושוב במקום משמרתו, מתלבט מה יעשה לה, למזל. פתאום נפלה עינו על השומר בופאלחה, שהיה בדרכו מן המחנה הצבאי אל לשכת המושל. עמרם פתח בריצה לעברו, עצר מולו וביקש התערבותו במתרחש בבית דודו, רחמים.

בופאלחה שמע בקשב רב את סיפורו של עמרם, היסס קמעא, שקל בדברים, הביט בעיניו המתרוצצות של בן שיחו.

״מה זה עניינך״, שאל. ״הרי היא ידועה בניאופיה וכבר קרניים רבות הצמיחה לבעלה המסכן״.

עמרם לא ענה, רק המשיך לדחוק בו כי יתערב בנעשה בבית דודו. לבסוף נענה בופאלחה לבקשה, ושניהם ניגשו אל ביתה של מזל, בו מתרחש היה מעשה האהבה של הזוג המסוגר.

בופאלחה קרב אל הבית וחבט בקנה הרובה על הדלת. עירומה כולה, מכסה חמוקיה בשמלתה הצרורה בידה, פתחה מזל את תרים החלון והציצה החוצה.

:״חכי, זונה, חכי ותראי מה יקרה לך!״, נפלטה צווחתו של עמרם. מזל חזרה על עקבותיה מבוהלת והאיצה באבנר, מאהבה, שיתלבש וייצא מן הבית. לבושים בחופזה וברישול ירדו שניהם במדרגות כדי לפתוח את דלת הכניסה, אך דפיקותיו החזקות של בופאלחה קידמו את פניהם. לפיכך חזרו חרדים על עקבותיהם במעלה המדרגות.

״צא מכאן!״, האיצה מזל באבנר בלא היסוס — ופתחה לפניו את חלון הקומה השלישית.

אבנר היסס לרגע, עלה על אדן החלון, השקיף למטה ונרתע, חזר בו ונסוג לאחור.

שאגותיה האיומות של מזל המיואשת הקפיצו אותו בשנית אל אדן החלון. הוא התיישב עליו, עצם עיניו והטיל גופו החוצה.

אבנר צנח ארצה על רגליו ובעודו נאנח מכאבי תופת ניסה להתרומם ממקומו. אולם, הוא חש שרגליו נגררות אחריו ברגליים זרות. הוא פקח את עיניו — ונתקל בעמרם הקנאי, שעמד לידו והשקיף עליו מלמעלה למטה, סוקרו בצחוקו הלעגני, בעוד פניו, הכעורות בלאו־הכי, הולכות ומתעוותות עוד יותר מתוך שמחתו לאיד.

״ארבע שעות עם מזל היפה עלו לך ביוקר״, אמר לו עמרם. אבל אל תדאג. היא תשלם מחיר יקר עוד יותר!״.

בינתיים הגיע למקום בופאלחה, וכאשר ראה מי מוטל שם שבור־איברים ומושפל, נדהם. בפניו ניכרה חרטה. אולם, עתה, ידע, לא יועילו לו, לאבנר, שום חרטה או כוונה טובה.

״עלי לעצור אותך!״, הודיע בופאלחה לעמרם המוטל כמת.״אבל אני אודיע זאת להורים שלך וגם אדאג שתקבל טיפול ברגליך השבורות״.

בופאלחה הזעיק שומרים נוספים, אשר אספו את הפצוע בשמיכה והובילוהו למרפאה, שם קיבל זריקות הרגעה. משם הובל אבנר אל חדר המעצר שבבית השומרים, המופקדים על החוק.

בינתיים שקעה השמש, ומזל המושפלת, שהסתתרה בביתה עד הערב, נמלטה אל מחוץ לעיירה. היא מצאה מסתור בבנין הרוס ונטוש, ובעודה מתייפחת ורועדת מפחד ומקור החלה לדבר אל עצמה כמטורפת.

״מה אני יכולה לעשות עכשיו ? אני אתאבד! עוד מעט יתחילו החיפושים, ואם הם ימצאו אותי — ירגמו אותי באבנים. לאן אני אלך. מי יסכים לקבל אותי בבית שלו. אין לי כסף. חבל ששכחתי לקחת כסף. אם היה לי כסף הייתי נוסעת לעיר אחרת. לא. לא הייתי נוסעת. רציתי את אבנר ועכשיו אני צריכה לשלם על זה. אבל לאן ללכת, איפה להסתתר״.

״אני אלך לאבא שלי. הוא חייב לעזור לי. אל תוך הקבר אצעק. לאוזניים שלו שבאדמה אצעק עד שישמע אותי!״.

מזל הקיפה את העיירה בצעדים מהירים ואיש לא הבחין בה. הכל היה שומם, שליו ושקט עד להפחיד. כאשר הגיעה לבית הקברות מצאה את השער נעול. מרוב פחד ובושה טיפסה על הגדר הגבוהה המקיפה את המקום. טיפסה — וצנחה חזרה על האדמה, בעודה פורצת בבכי מר.

בפעם הראשונה בחייה טעמה טעם של מצוקה. היופי והעושר, הנאות החיים והגוף נפוגו עכשיו, בעוד היא מבקשת למות. מבקשת למות ובלבד שלא יביטו בה, שנתפסה בבגידה ובניאוף, הנחשבים מעשים חמורים וחריגים בקרב הקהילה היהודית בעיירה. והרי מלכתחילה ידעה כל זאת, אלא שלא היתה יכולה לעמוד בפיתויי מחזריה ומעריציה הרבים, בעוד בעלה נעדר מן הבית והתור משתרך לפני דלתה, לראות פניה היפים.

המחשבות טרפו את מוחה. בזרועותיה היפות ושותתות־הדם אימצה את גופה כדי להתרומם כלפי מעלה, טיפסה על הגדר בשנית ואחר מאמץ נוסף מצאה עצמה מוטלת מן העבר השני, על אדמת בית הקברות. ובלא פחד ורתיעה. שהלא רצונה האחד בשעה זו היה להיות ביניהם, בקירבם.

היא קמה ורצה לעבר קבר אביה, שהיה רב גדול וחכם בתורה, השתטחה על מצבתו וזעקה לו לעזרה.

״אתה עזבת אותי, אמא עזבה אותי — ונותרתי לבדי עם אחים ודודים שחשקו בי ולעגו לי״, בכתה. ״התחתנתי עם הגבר הראשון שמצאתי. אני לא אוהבת אותו. אבל באו גברים אחרים. יפים ומלאים באהבה. הם אהבו אותי. והם חשקו בי. והם פיתו אותי. והגעתי אליך. לכאן. כי אין לי לאן ללכת. אז תקבל אותי עם המתים״.

״אבא, אתה שומע אותי. אני רוצה למות. אני רוצה להישאר פה, לידך. אני רוצה לשכב איתך בקבר הזה. שתחבק אותי כמו בזמן שהייתי ילדה״.

״הוא לא אשם. הוא לא אשם, אבא. אני קראתי לו לאכול איתי ולחבק אותי. את כל הנשמה והגוף שלי נתתי לו, עד שבא העמרם שלך. תקלל אותו, אבא. תעניש אותו. הרי היית מרפא חולים ומקלל רשעים, ולרשע מגיעה קללה. כי הוא רצה לחבק אותי ואני רציתי חיבוק אחר, כי הוא מגעיל ומכוער. כי התנקם בי״.

המשיכה לזעוק, היכתה בכפות־ידיה על המצבה החלקה. בכתה וצעקה, צרחה וצווחה, עד שנרדמה על קבר אביה, בשמלתה הדקה וקרועה והאבק הדבוק לגופה הפצוע.

כאשר התעוררה היתה רגועה, אך מבוהלת. שאלה עצמה מה היא עושה בבית קברות ומה כבר יכול המת לעשות למענה.

בינתיים דאג עמרם להפיץ את השערוריה. תחילה הלך אל ראש הקהילה, אף הוא קרוב משפחה של הנבגד, סולטן בן־משה היה שמו, ומסר לו על הבגידה הנוראה, רחמנא ליצלן. אחר־כך מיהר לבית־הכנסת, שם התפללו אותה עת עשרות יהודים תפילת ערבית, והודיע ברבים את בושתה וחרפתה של מזל, אשת דודו רחמים הנמצא מחוץ לעיר. ודאי, הוא העלים משומעיו את חלקו בדבר, רק סיפר שהודות לבופאלחה נחשפה הנואפת.

כאשר בא בופאלחה לבית הוריו של אבנר מצא אותם נכלמים וחפויי־ראש מבושה. הוא ביקש מדודו מוסה להביא מישהו שיטפל ברגליו השבורות של בנו, אבנר, הכלוא בכלא העיירה.

ובינתיים הלכה הרכילות ומהלה עצמה בתדהמה ומילאה את העיירה. לבסוף נודעו הדברים גם לרב ישועה בן ברוך, רבה ומנהיגה הרוחני של הקהילה. הרב המכובד ספק כפיו בצער, צער כפול ומכופל. שהלא מזל היתה בת דודו.

היעדרותו של הבעל הנבגד עוררה גל ניחושים בקרב תושבי העיירה, שנסוב על הדרך בה יגיב לכשישוב מדרכו ויגלה את שאירע בביתו. בינתיים הודיע המושל הצרפתי, קריסטיאן, להורי אבנר הכלוא, כי החליט לשלחו לכלא האזורי שבעיר הסמוכה, עד אשר יועמד לדין פלילי בעוון הסגת גבול, חילול קדושת המשפחה והפרעה לסדר הציבורי. הודיע ועשה כן: אביו של אבנר, דודו מוסה, הוא שליווה אותו ברכב המשטרתי, שהסיעו, בעוד רגליו שבורות ומקובעות בחלקי קרשים אחוזים בבד, אל בית הכלא שבעיר הגדולה.

בינתיים היתה מזל מהלכת סביב לעיירה בזהירות, לבל תיתקל במי מבין תושביה. היא לא שלחה יד בנפשה לא משום שלא היה לה האומץ לכך, אלא פשוט משום שלא ידעה כיצד עושים כן. חשבה למי לפנות בלילה זה, שהלך ונמלא בחרפתה, אשר הביאה על עצמה בעצמה.

באישון לילה דפקה על דלת ביתה של האלמנה מרים בת פריחה. זו סירבה להאמין למשמע אוזניה, אולם לאחר שנישנו הנקישות שאלה מי זה. מזל ענתה בלחש. שמעה מרים ומייד פתחה את הדלת. מזל נכנסה פנימה, מתחננת שיותן לה ללון שם עד בוקר. היטב ידעה למי לפנות וממי לבקש רחמים על חרפתה בלילה זה. האלמנה, המגדלת את שלושת ילדיה בשכר עבודת פרך אצל משפחות העיירה, קיבלה אותה בחום. ואף כי ביקרה את המעשה הנבזה עודדה את רוחה. שום אדם אינו חסין בפני גזירות וגורלות אכזריים בעולם זה, אמרה. מזל הקשיבה ובעודה ממררת בבכי מלמלה באוזני המארחת הענייה, שדווקא בן למשפחת בעלה הוא שהמיט עליה אסון זה, וכי ביקורו של אבנר אצלה היה ביקור נימוסין, וכי מעולם לא בגדה בבעלה, לא עם אבנר ולא עם גבר אחר.

״יהיה לך קשה לשכנע בזה את רב העיירה, דודך״, אמרה לה האלמנה. ״אבל הוא אולי ימצא דרך לכסות על החרפה הזאת״״הוסיפה מרים בדבריה לנואפת, אשר רק כמה שעות קודם לכן עוד חגגה עם הגבר בו בחרה ועליו המיטה אסון מחריד, שכמעט גרם למותו.

עם שובו מנסיעתו קיבל את פני הבעל הנבגד סולטן בן־משה, ראש הקהילה ובן דודו. סולטן הוביל את רחמים לביתו שלו והסביר לו כי על פי ההלכה היהודית אסור לו לדרוך בבית בו נאפה אשתו בעודה אשת איש, וכי עליו להתארח אצלו עד שייתן לה גט פיטורין.עוד הוסיף וסיפר לו, כי הרב ישועה כבר קבע מועד למתן הגט לנואפת, המסתררת בשל חרפתה אצל האלמנה מרים.

רחמים, שהיה איש מכובד בקרב בני הקהילה, הרגיש מחנק בליבו וביקש להפיג מר נפשו במשקה חריף. הוא החל לשתות. בקבוק אחד משך אחריו שרשרת בקבוקים, שתפסה מאז את מקום אשתו בחייו.

שמש בית־הכנסת, יוסף בן שלמה, היה טרוד עד מאוד בבוקרו של יום ראשון שאחרי שבת קודש: הוא עשה את כל ההכנות הדרושות לטכס מתן הגט. אותו יום ליוותה האלמנה מרים לבדה את המושפלת לחצר בית־הכנסת. בנוכחות שני עדים והרב ישועה, שניהל את הטכס, קיבלה זו מבעלה, שהיה שיכור כלוט, את כתב הגט. קיבלה, ויצאה משם בחיפזון..

מאחורי בתי העיירה עברה מזל כגנבת, וכדרך כל גרושה הלכה לנהר, שם טבלה גופה מטומאתה ומזוהמתה. אחר שבה אל בית הוריה, אותו ירשו קרוביה. רחמים, שהפך לגרוש מאונס, עבר לגור בבית חדש, בו מצא עצמו בחברת המשקה שלו.

לחצים כבדים, שידולים ותחנונים בפני אנשי־ציבור ובפני ראש העיר האזורית, חמאד או מוחה, שהיה בעל השפעה גדולה על חיי היהודים והערבים כאחד, הופעלו על־ידי בני משפחתו וידידיו של אבנר לקראת משפטו. המושל קריסטיאן נענה לבקשתם והחליט לקיים את המשפט בעיירה, בעוד הוא עצמו משמש בו אב בית־דין.

עמרם שוב לא יכול היה להסתיר את עובדת היותו יוזם גילוי העריות של מזל, עת נקרא להעיד במשפט. מזימתו נחשפה לעין־כל, וסיפורי מזל לקרוביה וחברותיה רק חיזקו את הדברים.

מן המשפט יצא כשהוא עטור קללות וגידופים. בעוד המשפט מתנהל בין כתלי בית המושל נתקהלו אנשים רבים ברחבת הבית, סביב קרובי המשפחה של הנואפת וסביב משפחת הנואף. בראש משפחתו של אבנר עמד אביו, דודו מוסה, שהגן עליו בחירוף־נפש מפני הקהל. על מזל הגן ראש משפחתה, מכלוף בן־ברוך.

אדם גאה, עשיר וידוע בעיירה היה מכלוף זה, שגידף והשמיץ את אבנר ואת בני משפחתו בקולי־קולות. בכל כוחו ניסה בכך לגלגל את חרפת מזל על ראשו של אבנר. על כן זכה לתגובות נזעמות מצד אביו של אבנר, דודו מוסה. לבסוף התקרב מכלוף הנזעם אל האב הנזעם אף הוא, והניף ידו כדי להנחית אגרוף בפרצופו. אולם זה, יהודי ירא שמיים, הביט בו בזעם נורא וקיללו בעודו נושא עיניו לשמיים.

זרועו המאיימת של מכלוף נותרה תלויה באוויר. פיו נסתתם. כעבור דקות ספורות התמוטט ונפל ארצה מחוסר־הכרה. מכלוף נישא בבהילות לביתו, ואחרי שלושה ימים מת.

שמעון שרביט 

איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאס

האיגרת נתפרסמה(בתרגום עברי) לראשונה בירי מ׳ כ״ץ: ספר אגרת רבי יהודה בן קוריש, ירושלים תשי״ב

מטרת האיגרת

ר׳ יהודה בן קוריש, שחי בתאהורת שבאלג׳יר במחצית הראשונה של המאה העשירית, שלח איגרת־ספר (בערבית: רסאלה) ליהודי קהילת פאם שבמרוקו. הספר כולו נכתב ערבית והיום הוא מצוי בידינו בתרגום עברי. בהקדמה לספר מציע המחבר את הנימוק לכתיבתו. וזה חלקה הראשון של ההקדמה.

" ולעצם העניין, ראיתי, כי הפסקתם את המנהג לקרוא בתרגום הארמי של התורה בבתי הכנסיות שלכם, ונשמעתם בדבר הזנחתו לבורים שבכם, הטוענים, כי אין הם זקוקים לו, ואת כל הלשון העברית הם יודעים בלעדיו, ואפילו סיפרו לי אנשים מכם, כי הם לא קראו מעולם את ה׳תרגום׳ לתורה ולא לנביאים. וה׳תרגום׳, יחוננכם האל, הוא דבר שלא הניחוהו קודמיכם, לא דחו אותו קדמוניכם, לא פסקו ללמוד אותו חכמיכם, לא ויתרו עליו ראשוניכם, לא נעלמה תועלתו מאבותיכם, לא זלזלו בלימודו קודמיכם בעיראק, במצרים, באפריקה ובספרד.

שני נושאים העולים מאיגרת ר׳ יהודה בן קוריש ליהודי פאס יעמדו במרכז המאמר: א. מסורת קריאת התרגום הארמי בציבור; ב. מעמדה של לשון המשנה בעיני חכמי ימי הביניים.

English

مقدمة رسالة يهوذا بن قريش بالعربية 

בשם אל חי וקים לעלמים
(يسم الله الحي القيوم للأبد)
رسالة يهوذا بن قريش إلى جماعة יהוה (يهوه: الله) فاس
في الحض على تعليم الترجوم والترغيب فيه
والتغبيط بفوائده وذمّ الرفض به

وأما بعد فإني رأيتكم قطعتم عادات الترجوم بالسرياني على التوريه من كنائسكم وأطعتم على الرفص به جُهالكم المدعيم بأنهم عنه مستغنون وبجميع لغة العبراني دونه عارفون، حتى انه لقد ذكرو لي رجال منكم انهم ما قرو قط ترجوم الخمسة ولا النبيئيم (أسفار الأنبياء)، والترجوم اكرمكم الله هو شيء لم يضعه أسلافكم ولا رفض به قدماؤكم ولا أسقط بتعليمه علماؤكم، ولا استغنا عنه أوائلكم، ولا جهل نفعه آباؤكم، ولا فرط في تعليمه سابقوكم بالعراق ومصر وإفريقية والأندلس. ولما ذكرت لبعض من نافر الترجوم منكم ما هو موجود في المقرأ من غرائب وما امتزج من السرياني بالعبراني وتشعب به تشعب الغصون في الأشجار والعروق في الأبدان، تيَقّظ لذلك تيقُّظا شديدا وانتبه له انتباه حديدا وفطن لما في الترجوم من فائدة وما يُدرك به المنافع الزائدة والتفاسير الرافدة والتبيانات الشاهدة، فندم عند ذلك على ما فاته من حفظه وأسف على عدمه لحلاوة لفظه. فرأيت عند ذلك أن أؤلِّف هذا الكتاب لأهل الفطن وؤوي الألباب، فيعلمو أن جميع לשון קדש (اللغة القدس: العبرانية) الحاصل في المقرأ قد انتثرت فيه ألفاظ سريانية واختلطت به لغة عربية وتشذذت فيه حروف عجمية وبربرية ولا سيما العربية خاصة فإن فيها كثير من غريب ألفاظها وجدناه عبرانيا محضا، حتى لا يكون بين العبراني والعربي في ذلك من الاختلاف إلا ما بين ابتدال الصاد والضاد، والجيمل (حرف عبراني: ڱ) والجيم، والطِت (حرف عبراني: ط) والظاء، والعين والغين، والحاء والخاء، والزاي والذال. وإنما كانت العلة في هذا التشابه والسبب في هذا الامتزاج قرب المجاورة في البلاد والمقاربة في النسب لأن תֶרח (تِرَحْ) أبو אברהם (ابراهيم) كان سريانيا وלבן (لابان: حمو يعقوب) سريانيا. وكان ישמעאל (اسماعيل) وקדָר (قيدار) مستعرب من דוֹר הפלגה (زمان الاختلاف)، زمان البلبلة في בבל (بابل)، وאברהם (ابراهيم) وיצחק (إسحاق) وיעקב (يعقوب) عليهم السلام متمسكين بـלשון קדש (اللغة القدس: العبرانية) من אדם הראשון (آدم الأول). فتشابهت اللغة من قبل الممازجة، كما نشاهد في كل بلد مجاور لبلد مخالف للغته من امتزاج بعض الألفاظ بينهم واستعارة اللسان بعضهن من بعض، فهذا سبب ما وجدناه من تشابه العبراني بالعربي، غير طبع الحروف التي بفتتح بها في أوائل الكلام والحروف المستعملة في أوساط الكلام والحروف التي يختم بها في أواخر الملام. فإن العبرانية والسريانية والعربية مطبوعة في ذلك على فوالب واحدة وسنأتي على شرح ذلك في مواضعه من آخر هذا الكتاب إن شاء الله. وهذا حين نبدأ بذكر السرياني الممازج للعبراني في المقرأ، ثم نتلو ذلك بذكر الحروف النادرة في المقرأ ولا تفسير لها إلا من לשון משנה ותלמוד (لغة كتب المشنى والتلمود)، ثم نتبع ذلك بذكر الألفاظ العربية الموجودة في المقرأ وعند ذلك نشرح الحروف التي تساوت بين العبراني والسرياني والعربي في أوائل الكلام وأوساطها وأواخرها وليس ذلك بموجود في لغة من سائر لغات الأمم سوى لسان العبراني والسرياني والعربي. ونكتب ذلك كله على نظام حروف אלף בית גיםל דלת (ألف بيت جيمل دلت: الحروف الأربعة الأولى في العبرانية) ونسقها ليسهل بذلك كل حرف مطلوب بسهولة على موضعه إن شاء الله. 

من رسالة يهوذا بن قريش، د. بقر، تل أبيب 1984. كان يهوذا بن قريش حاخام يهودي بمدينة تاهرت (تيارت) في الجزائر في القرن التاسع أو العاشر

الميلادي. كتب رسالته باللغة العربية والحرف العبري، واستعمل أحيانا كلمات أو جمل عبرية كما ترى.

In the name of God, the Eternally Living and Enduring
A letter from Yehudah Ibn Quraysh to the congregation of the Lord at Fez
To urge and encourage the teaching of the Targum
And the enjoyment of its benefits and blame of its rejection.

I see that you have stopped performing the customs of reading the Syriac Targum in your synagogues, and in rejecting it have obeyed the ignorant among you, who claim not to need it and to know the whole of Hebrew without it, to the point that some men from among you have told me that they have never read the Targum of the Pentateuch nor of the Prophets – and the Targum, may God bring you honor, is something that your predecessors (salaf) never laid down, nor did your forebears refuse it, nor did your sages (ulama) stop teaching it, nor could the first among you do without it, nor were your fathers ignorant of its benefit, nor did those who came before you neglect it in Iraq nor Egypt nor Africa nor Andalus. And when I pointed out to some of the Targum-haters among you what strange things are found in the Reading, and to what an extent Syriac has intermixed with Hebrew, branching into it like roots on trees, or veins in bodies, they were violently aroused, and paid it careful attention, and became aware of the profit found in the Targum, and the additional benefits and helpful explanations and witnessed clarifications that it shows; so they repented of what they had missed of its memorization, and regretted what they had lacked in the sweetness of its expression. I then resolved to put together this book for people who are aware and those with understanding, so that they should know that Syriac expressions are scattered throughout the whole of the Holy Tongue occurring in the Reading, and Arabic is mixed with it, and occasionally particles of Ajami (Latin) and Berber – and principally Arabic in particular, for in it we have found many of its strangest expressions to be pure Hebrew, to the point that there is no difference between the Hebrew and the Arabic except in the interchange of ṣād and ḍād, and gīmel and jīm, and ṭet and đ̣ā', and `ay(i)n and ghayn, and ḥā' and khā', and zāy and dhāl. The reason for this similarity and the cause of this intermixture was their close neighboring in the land and their genealogical closeness, since Terah the father of Abraham was Syrian, and Laban was Syrian. Ishmael and Kedar were Arabized from the Time of Division, the time of the confounding [of tongues] at Babel, and Abraham and Isaac and Jacob (peace be upon them) retained the Holy Tongue from the original Adam. The language was similar before the intermixture, while in every land adjoining a land of a different language we see intermixture of certain expressions between them and the spread of language from one to another; and this is the cause of the similarities we have found between Hebrew and Arabic, apart from the nature of the letters that it opens with at the beginnings of speech, and the letters used in the middles of speech, and the letters that it terminates with at the ends of speech. For Hebrew, Syriac, and Arabic are cast from the same mold in this respect, and we shall explain this in its place at the end of this book if God wills. And this is when we begin by recalling the Syriac mixed with Hebrew in the Reading, then continue by recalling the rare particles in the Reading, which cannot be explained except through the language of the Mishna and Talmud, then follow that by recalling the Arabic expressions found in the Reading, and at that point explain the letters that are equivalent in Hebrew, Syriac, and Arabic at the beginnings and the middles and the ends of speech, which are not found in any other languages of the nations except Hebrew, Syriac, and Arabic. And we will write all of this in the order of the letters aleph-bet-gimel-dalet (ABCD), an arrangement to facilitate finding the place of any desired letter, if God wills. 

From: D. Becker, Ha-Risala shel Yehudah ben Quraysh, Tel Aviv University Press, Tel Aviv 1984. Originally written in Arabic using the Hebrew script, with occasional Hebrew words or phrases interspersed.