בטח בה' ואל תחשוש-תפוח ההריון – יששכר בן עמי ז"ל
בטח בה' ואל תחשוש
היה האל בכל מקום וצד, כי אין מקום ממנו הוא נפקד, ער שהיה חוטב אחד, שפעם אחת בהיותו בעבודתו ביער כדרכו מידי־יום, חטב עצים בעמל רב כדי לדאוג לפרנסת משפחתו הענפה. והנה בעומדו רגע קט, הוא הבחין בערר עזים ההולך אחרי רועה, ועז בודדה העוזבת את העדר ופונה לשביל צדדי. תמה החוטב על הדבר אך חזר והמשיך במלאכתו. בערוב היום סיים את עבודתו, העמיס את העצים שחטב על חמורו והלך לביתו. למחרת נישנה הדבר: שוב הלך הערר אחרי הרועה, שוב פנתה עז אחת לאותו שביל צדדי והרועה שוב לא הבחין בדבר. גם הפעם התפלא החוטב, אך חזר לעניינו, כי עבודה רבה הייתה לפניו באותו יום. למחרת, באותה שעה, שוב פעם עבר אותו עדר ושוב פעם נפרדה עז מן הערר ופנתה לשביל הצדדי. הפעם גברה סקרנותו של החוטב. מה עשה? הוא קשר את חמורו לאחר העצים והלך אחר העז. היא הלכה והוא בעקבותיה, היא פנתה לשביל והוא אחריה. כך עקב אחריה, עד שהגיעה למערה ונכנסה לתוכה באין מפריע. גם החוטב נכנס למערה.
הוא ראה מחזה שלא יאומן אלא אם ייראה עין בעין, כפי שקרה לחוטב. במרכז המערה רבץ אריה עם רגליים קטועות שטרף את העז. מסביבו היו ערימות של שלדי חיות. הרים החוטב ידיו ועיניו השמימה ואמר: "ישתבח שמך לעד, ריבון העולמים, על שאינך מפקיר שום יצור, נוהג בחסד, זן כל בריותיו ואפילו אריה גידם. צדקו חכמינו ז״ל באומרם: "בטח בה' ואל תחשוש׳ ". כך עמד החוטב שעה ארוכה ושיבח את הקדוש־ברוך־הוא הדואג לברואיו. כעבור שעה קלה, פנה החוטב לדרכו והוביל את חמורו העמוס עצים לביתו.
עברו ימים, שבועות, חודשים ושנים. יום אחד חלה החוטב ונפל למשכב. אשת החוטב דאגה וחששה. היא פנתה לחוטב ואמרה: ״עוד מעט יאזלו הפרוטות האחרונות שחסכנו ולא יישאר לנו מה לאכול״. גער בה החוטב ואמר: ״שיתקי אשה! בטחי באלוהים ואל תפחדי. הלא כך אמרו חכמינו זיכרונם לברכה". האשה שמעה את אשר אמר החוטב ולא הוסיפה להציק לו, אך נותרה ספקנית ומודאגת כמו שהייתה. בסיום שיחתם, נתדפקו על דלתם שני אנשים זרים וביקשו לשכור את חמורו של החוטב ליום אחד תמורת דינר. סכום זה היה מספיק לפרנסת משפחת החוטב למשך חודש ימים. הסכים החוטב, ושני הזרים לקחו את החמור והלכו לדרכם.
פנה החוטב לאשתו ואמר: ״רואה את שאין לפקפק בחסדו של האל יתברך שמו. הנה יש לך דינר שיספיק לחודש ימים, ועד אז בטחי באל ואל תפחדי״. השיבה האשה: ״ומה אם גזלנים הם השניים ולא יחזירו את החמור? לא יהיה לך במה להוביל את העצים. אמנם מובטחת לנו פרנסה לחודש הקרוב אך אם נאבד את החמור, לא תהיה לנו פרנסה בכלל״. השיב החוטב: "הבוטח באל לא ייפגע". שני הזרים ששכרו את חמורו של החוטב, לא היו אלא שודדי דרכים, ששדדו את מטמונו של אחד העשירים שהכיל כסף, זהב, אבנים יקרות וסחורה. כוונת השודדים הייתה להעמיס את הסחורה על גב החמור, להובילה לעיר הסמוכה ושם למוכרה. כשהעמיסו את הסחורה על החמור, אמר שודד אחד לרעהו: ״למה לנו להסתובב בעיר עם כל הסחורה כדי לחפש קונה? אנו עלולים להיתפס. מוטב שרק אחד מאיתנו יילך העירה לחפש קונה כדי למכור לו דבר־מה על־מנת לקנות מעט מזון להשיב את נפשינו. הרי כבר יומיים לא בא אוכל אל פינו". הסכים השודד השני לרעיון. הם הפילו גורל, וכך יצא אחד מהם העירה והשני נשאר לשמור על הסחורה היקרה. השודד שיצא העירה מצא קונה לסחורה הגנובה, קנה אוכל והחל לעשות את דרכו לעבר חברו שביער. בעודו הולך, נתבלבלו עליו מחשבותיו. מחשבה רדפה מחשבה ודחקה מחשבה עד שהגיע להחלטה, שכל השלל יהיה רק לו, מאחר שהוא זה שרצח את העשיר. החליט האיש לשים רעל במזון של חברו הממתין ביער. הוא שם רעל במזון אשר עימו ועשה את דרכו אל חברו כשבלבו המזימה. השודד השני, שנשאר לשמור על החמור העמוס בשלל, החל גם הוא להרהר בשלל ואמר בלבו: ״שלל זה כולו שלי, מאחר שאני תכננתי את השוד״. מה עשה? חפר בור עמוק, כיסה אותו בעשבים כך שלא יבחינו בו, הניח מושב על העשבים ואמר בלבו: כשיגיע חברי, אזמינו לשבת כדי לנוח מהדרך הקשה וכשיישב, ייפול לתוך הבור, שם יישאר עד שימות.
כשהגיע השודד מהעיר ועימר האוכל, אמר לו חברו: "אתה בוודאי עייף מתלאות הדרך הארוכה, שב לנוח על המושב שהכנתי בשבילך. ישב השודד על המושב ונפל לבור. השודד השני ישב שמח וטוב לב, ואכל את האוכל המורעל ומת. "לא יקומו רשעים במשפטי. החמור, שהחבל הציק לו, התנתק ממנו וחזר לביתו של החוטב. כך הפך החוטב בן־לילה לעשיר מופלג. עד היום, חושב אותו חוטב ששני האנשים ששכרו את חמורו לא היו אלא שני מלאכים. כאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.
הארבעה־עשר-שבט יהודה-רבי שלמה אבן וירגה
הארבעה – עשר
שלמה אבן וירגה נולד בספרד למשפחת חכמים נכבדת. היה ידוע כרופא וכחכם. כחמש שנים לפני גירוש ספרד נשלח לאסוף ממון לשחרור היהודים שנשבו בעיר מאלגה שנכבשה על ידי הקתולים. בזמן גירוש ספרד עבר לפורטוגל שם חי כאנוס ובשנת 1506 עבר ממנה לאיטליה. כעשרים שנה לאחר הגירוש כתב את ספרו "שבט יהודה"
במלכויות רומי היה שם אפיפיור איש חסד, דובר צדק, דובר מישרים, ובמידותיו והנהגתו איש אמת. אבל היה לו אחות מאד אוייבת ליהודים ומבקשת רעתם, ושם האשה שאנגישה. ומשנאתה את ישראל בקשה והתחננה לאחיה האפיפיור שיגרש היהודים מכל ממשלתו. ואמרה לו כי בהיות הוא במקום המושיע—איך יסבול שיעמדו שונאיו בארצו וממשלתו? ועוד שמיום שמרדו במושיע נשארו כלם טמאים טומאת נפשות, כפי מה ששמעה מההגמונים הקדושים, וכן נשארו טמאים מחטא אדם הראשון, ואותם שקבלו דת ישו נטהרה והשאר נשארו בטומאתם! והוא יתבע עלבונו אם לא יגרשם מארצו ומקום קדושתו, היא רומא העומדת במקום קדש הקדשים היא ירושלם, ואם יגרשם הנה שכרו ממנו בגן עדן, כי ילמדו כל המלכים לעשות כמוהו. השיב האפיפיור ואמר: סוף כל סוף אין בנשים דעת, שהרי אם המושיע מחל להם ואמר שהנוגע בהם כנוגע בעינו—איך לא נמחול אנחנו? ואין לאשה הסמוכה בפלך להבין בעמוקות. האלה, אין זה כי אם רוע לב! ומה שאמרת שלא קבלו טבילת ישו ונשארו טמאים, כיון שיש להם ברית מילה נטהרו, כי לא היתה הטבילה אלא במקום מילה, כי רחם מושיענו לילדינו לבלתי שפוך דמם בילדותם וצאתם מרחם אמם, עד שיראה לנו פלא איך יתקיים זרע היהודי כאשר שופך דמו בזמן שהתינוק בתכלית החולשה.
וכי ראתה שאנגישה תשובת האפיפיור וכוונתו לא יספה לדבר אליו. ואחר ימים שבה אל שאלתה עם האפיפיור והביאה הגמונים שיעידו, איך בעברם עם צלם ישו ראו היהודים איך היו לועגים ורומזים אלו לאלו. וברוב לקחה וחלק שפתיה והעדויות ההם הטה אזנו וגזר גירוש כולל בכל ממשלתו. ועל זה היה דוה לב כל היהודים בכל מקום שהקול נשמע, אבל תושבי מלכות רומי הגדילו ההספד, כי באותם מקומות גדלו והעשירו וקנו בתים ונחלות וכסף וזהב ברבוי.
ובימים ההם היה מלך אחד בירושלם,מלך חסד ואוהב היהודים, ונקרא שמו רובירטו. ומלך זה היה לו אהבה ואחור, עם האפיפיור. והיהודים שלחו שלוחים אל המלך ההוא עם מנחה כראוי ושאלו ממנו יבקש מאת האפיפיור ישוב חמתו מהשחית, ושלחו לו לאמר כל עניני שאנגישה, ואיך ממנה נמשכה כל הרעה, ואם יצטרך שידור בעדם — עליהם לשלם מיד. ומצד אחר שלחו מהר ומתן לכל ההגמונים שיפייסו את שאנגישה, ואם לא יוכלו עמה לבטל הגזירה לפחות יפייסוה להאריך להם זמן הגירושים, למען יוכלו למכור בתיהם ונחלתם ולקבץ ממונם והלוואתם, וכן כדי שיוכלו לדעת תשובת המלך רוביירטו אולי על ידו ימצאו תרופה למכאובם, וצווחו לפניה ולא הועיל להם. ובהיותם בזה, והנה תשובת המלך רובירטו, וחזקם ואמצם בדברים טובים. עוד שלח המלך רובירטו שלוחים לאפיפיור בדברים של טעם ותחנונים, והוא השיב כי כבר יצא מפיו ונדר לשנגישה, אעפי׳י שהיה שלא ברצונו אין אחר דבור ונדר האפיפיור כלום, אבל אם שאנגישא תתיר לו הנדר יוכל לחזור בו. וכאשר ראה המלך רובירטו דברי האפיפיור הבין הענין, ושלח שלוחים לשאנגישה ונדר לה מאה אלף פרחים מצד היהודים ונתפייסה, וקבצו המעות ונתן לה. אז שאנגישה נהפכה לאוהבת היהודים, והיא התחננה אל האפיפיור שלא יגרש היהודים מארצו, כי נכמרו רחמיה עליהם. אמר האפיפיור: אין זה כי נכמרו רחמי המעות אליך! ואז צוה האפיפיור לקרוע שטר או כתב הגירוש ונשארו במקומם, אבל עד הגיעם לזה הצר להם מאד.
הסנדק נותן שי לנימול.- הווי ומסורת מחזור החיים-רפאל בן שמחון
הסנדק נותן שי לנימול.
ישנן קהילות שבהן נוהג הסנדק לתת מתנה לנימול ביום הברית ומייחסים זאת לנאמר במדרש : " כשמל אברהם אבינו את עצמו, נרתע ופחד מאוד, ואז אחז בו הקב"ה במילה " ויכרות עמו ברית " ( נחמיה ט,ח ) ועשה לו סנדקאות ונתן לו שבעה עממיים וארצם "
מכאן נוהגין שהסנדק נותן דורון לנימול, אולם במכנאס, ואולי בעוד מקומות, לא נהג הסנדק לתת מתנות. יש מקומות שהסנדק שלח יין או בשמים, בדים לבנים לתינוק, ולפעמים תכשיט זהב. במקומות אחרים נהג הסנדק לשלוח לבעל הברית בנוסף יין, עראק, פירות יבשים, מיני תרגימה וגם חליפה לתינוק. אם בעל הברית היה אדם עני, הסנדק שלח שלח לו סכום כסף.
משהים כסא אליהו בבית הברית.
מאחר שלפי המסורת יושב אליהו הנביא על הכיסא כאשר מלים את התינוק, קשה אם כן הפרידה מהאורח ומכסאו. משאירים את הכיסא לפחות עוד שלושה ימים אחרי הברית היולדת, מפני כבודו של אליהו הנביא.
ביקור אחרון של המוהל. המוהל בא כל יום לבקר את הנימול, ומחליף לו את האיספלנית אם יש צורך. הוא בא במיוחד ביום השלישי, כי ביום הזה הוא יודע שהתינוק סובל יותר מכאבים, וכך נשאר קשר הדוק עם המוהל עד שהילד מבריא לגמרי.
המוהלים מלים ללא תשלום.
יש להדגיש כי המוהלים במרוקו לא קיבלו תמורה כלשהי בעד עבודתם. כולם עשו את עבודתם נאמנה בהתנדבות ולשם מצווה. יותר מזה, הם ממש היו נלחמים ביניהם על כל ברית, מי יזכה בה. בכמה ערים קבעו הקבנים אזורים או מספר משפחות לכל מוהל.
כלומר שרק הוא לבדו יכול למול את ילדיהם. עניין המילה היה גם עניין של שררה, במכנאס, השררה של ברית מילה, הייתה בידי משפחות טולידאנו ומשפחת בירדוגו ( והוא הדין לגבי זכות השחיטה שהייתה במיוחד בידי משפחת בירדוגו ).
הערת המחבר.
בכל צפון אפריקה ולא רק במרוקו בלבד, קיים המנהג מקדמת דנא, למול את בני ישראל חינם אין כסף, כמו שלא גובים כסף בעד הקידושין ומחתנים כל יהודי חינם, אותו הדין גם לגבי ההלוויות – ילקוט המנהגים.
גם באי ג'רבה, אין גובים כמו שלא גובים בעד טיפול בנפטרים ובקבורה. גולוון, עמוד 13 : המוהלים מלים חינם, עני כעשיר.
במראכש, שני מוהלים מראשי חברת אליהו הנביא מלו את בני העיר, וגם עזרו כספית לאבי הבן אם האיש עני הוא. בעיר סאפי היו ארבעה מוהלים אשר מלו חינם, והתחלקו ביניהם לפי התור מי ימול ראשון. במכנאס רבו המוהלים ביניהם מי ימול, עד שקבעו הרבנים מוהלים למשפחות, בין היתר נקבעו איזורים וכל מוהל מונה על אזור עם מספר משפחות, שרק הוא בלבד ימוןל באזור. עד כאן הערת המחבר.
פיוטים ליום ברית המילה ולאליהו.
אן מאורע של שמחה ללא פיוטים מתאימים, ורבני הדורות חיברו שירים ופיוטים לכל חג ומועד, וגם שירים בערבית המדוברת וקצידות לכל מאורע. אנו מביאים כאן כמה פיוטים שהושמעו בכל ברית במרוקו.
פיוט סימנו שלמה.
שולמית שובי נא שובי, הררי ציון עם אליהו הנביא
על מעון עליון, שיר ! שיר ! ידידי, צא מכשדים
ועלמות שיר, צלצלי שמע ומינים…..
לקראת מדבר אדמה, כמה הררי ציון שנים הומה
כים אהמה על מעון עליון…..
מאהבתך אחרי לכתך הררי, ציון עת דודים הייתה לעתך
על מעון עליון…..
הייתי באלף ורבבה, הררי ציון, על מסלול מדבר וערבה
על מעון עליון…..
נאנחים צאן מיד מונה, הררי ציון, עוד תעבורנה על יד מנה
על מעון עליון……………..
39 – אל ברוך גדול דעה לרבי דוד בן אהרן חסין
פיוט לברית מילה
אל ברוך, גדול דעה / יחיד, אין זולתו
בשיר חדש אביעה / אשיש על אמרתו
מתות מילה ופריעה / צוה עם מרעיתו
להכניסו בבריתו / של אברהם אבינו
נודעה לנו חבה / עד מאד יתרה
כמה וכמה טובה / אות ברית טהורה
ודוחה מצוה רבה / שבת החמורה
ויצרא דעברה / יעבר והנה איננו
להכניסו בבריתו / של אברהם אבינו
ידי מבטן קדש / יחיד, צור עולמים
צאצאיו בברית קדש / נרשמים, נחתמים
ולהתערב בעמים / לא נוכל כי חרפה היא לנו
להכניסו בבריתו / של אברהם אבינו
דור לדור יספרו / גדולה היא מילה
אב המון בא בשכרו / שדי אליו נגלה
ולאיש משה בחירו / עליה לא נתלה
עת במלון תחלה / נתעסק ולא מל את בנו
להכניסו בבריתו / של אברהם אבינו
וקבלוהו היהודים / בשמחה מצותה
ועוד הם מעתדים / לשוש בעשותה
מאז מבית עבדים / יצאו בזכותה
זרע קדש מצבתה / היא שעמדה לאבותינו
להכניסו בבריתו / של אברהם אבינו
דוד מלך ישראל / משרשיו יפרה
נצר פודה וגואל / זה שמו יקרא
מנחם בן עמיאל / מי כמוהו מורה
ובשכר זאת מזרה / ישראל הוא יקבצנו
להכניסו בבריתו / של אברהם אבינו
חוסה יה על שארית / נחלתך, שדי
זכור, הבט לברית / קבץ את נדודי
קרנם תשא, את תכרית / אמור לצרות די
אספו לי חסידי / כורתי בריתי עלי זבח
יתרומם וישתבח / ישתבח שמך לעד מלכנו
משך לעד מלכנו
כתבה מעיתון הארץ….משנת 2004-ש"ס דליטא…..אלפי נערים יהודים הועברו ממרוקו לאירופה לאחר השואה
אלפי נערים יהודים הועברו ממרוקו לאירופה לאחר השואה
עסקנים ליטאים ביקשו להציל את הישיבות המרוקנות ובחרו בתלמידים הטובים ביותר. חלק מהנערים התנערו מהמזרחיות, אחרים נטשו את המצוות בשל התנשאות מוריהם. כך מאוחר יותר נולדה ש"ס
הרב רביבו, שהיה ראש בתי הדין הרבניים בצרפת ומראשי הארגון החרדי המאגד את רבני אירופה, נולד במרוקו ב-1946 ובנעוריו למד בישיבה ליטאית בעיר סנדרלנד שבבריטניה. אחר כך עבר לישיבת מיר בניו יורק, ובשנות ה-70 מונה לראש בתי הדין במרסיי שבצרפת. כמה שנים לאחר מכן עבר לפריס, כדי לכהן כראש בתי הדין בצרפת כולה. רביבו "היה מיזוג נפלא בין הבקיאות בסגנון חכמי ספרד לבין העומק של חכמי אשכנז", הספיד אותו הרב ירמיהו מנחם כהן, דיין בקהילה החרדית של אנטוורפן.
סיפורו של נסים רביבו, הנער ממרוקו שלמד בישיבות אשכנזיות יוקרתיות ועלה לגדולה בעולם הרבנות הליטאי, אינו יוצא דופן. ספר היוצא לאור בימים אלה מגלה, כי אלפי נערים יהודים נדדו בשנות ה-50 וה-60 מבתי משפחותיהם במרוקו לישיבות ליטאיות באירופה ובארה"ב, בגלים שאורגנו על ידי רבנים ועסקנים ליטאים, שביקשו לשקם את עולם הישיבות הליטאי שחרב בשואה.
מדוע מזרחים מתלבשים כליטאים?
"ש"ס דליטא – ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו", היוצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הוא עיבוד של עבודת הדוקטורט של ד"ר יעקב לופו, חוקר החברה החרדית במכון פלורסהיימר בירושלים, שהוגשה לאוניברסיטת סורבון בפריס (שמו של הספר בצרפתית הוא "איך יהודים ספרדים נהפכו לאשכנזים"). עבודתו מבוססת על מאות מסמכים שמצא בארכיונים חרדיים בישראל ובצרפת, על מכתבים ששלחו הנערים מהישיבות באירופה ובאמריקה להוריהם במרוקו, על ספרי זיכרונות של כמה מהרבנים הליטאים שיזמו את המפעל ועל ראיונות עם אחדים מבוגרי הישיבות.
לופו כותב שהתופעה הייתה נרחבת: בשנים 1958-1948 נקלטו בישיבות ליטאיות בצרפת ובאנגליה יותר מ-4,000 נערים יהודים ממרוקו. אלפים נוספים נקלטו בהן בשנות ה-60, עד לדעיכת התופעה בתחילת העשור שאחריו. רבים מהנערים שהובאו ממרוקו לישיבות הליטאיות באירופה עומדים היום בראש ישיבות וקהילות יהודיות בצרפת, בבלגיה, במקסיקו, בארגנטינה וגם בישראל. חלק מבוגרי הישיבות היו הגשר שעליו נבנתה בשנות ה-80 השותפות בין הרב אליעזר מנחם שך, מנהיג העולם הליטאי, לרב עובדיה יוסף – השותפות שהולידה את ש"ס. הרב יוסף עזרן, רבה הראשי של ראשון לציון ומי שכיהן כחבר כנסת מטעם ש"ס, הובא בתור ילד מבית הוריו במרוקו לישיבה הליטאית "תורת אמת" שבלונדון.
"כאשר ש"ס הופיעה לראשונה על הבמה הפוליטית", אומר לופו, "היו ישראלים רבים ששאלו את עצמם מדוע חרדים מזרחים מתלבשים כמו ליטאים, מתפללים כמו ליטאים ומתנהגים כמו ליטאים. עד היום יש אנשים ששואלים את השאלות הללו. התשובה שלי היא שיש לתופעה הזאת שורשים היסטוריים עמוקים, שניטעו הרבה לפני הופעתה של ש"ס. החרדים הליטאים גילו את היהודים המזרחים, נסעו למרוקו, בחרו את הילדים והנערים הכי טובים והכי מוכשרים והביאו אותם לישיבות שלהם, כדי לחנך אותם על פי דרכם".
חינוך חרדי נגד "אליאנס"
סימן ראשון להתעניינות של חרדים ממזרח אירופה ביהודים הספרדים, איתר לופו בהחלטות של ועידת היסוד של אגודת ישראל, שהתקיימה בקטוביץ' שבפולין ב-1912. אגודת ישראל, נאמר שם, תייצג את כלל היהודים, "ממזרח וממערב, מצפון ומתימן". עוד בימי מלחמת העולם הראשונה נשלח למרוקו הרב זאב הלפרין, בוגר ישיבת וולוז'ין ותושב ירושלים. הוא ישב במקנס שבמרוקו כמעט שמונה שנים, שבהן ייסד את "אם הבנים", רשת של תלמודי תורה ומוסדות חינוך אחרים. מטרתה הייתה להיאבק בבתי הספר של "אליאנס", שחינכו ילדים יהודים ברוח ההשכלה המערבית והתרבות הצרפתית.
"רוב הרבנים במרוקו קיבלו בברכה את הרב הלפרין", מספר לופו, "והעמידו אותו במרכז מאבקם נגד החינוך המערבי. במוסדות שהוא הקים במרוקו למדו רק לימודי קודש, לפי אותה שיטה שבה למדו בוולוז'ין". הלפרין גורש לבסוף ממרוקו בעוון היותו נתין עותמני, כנראה בעקבות הלשנה של ראשי אליאנס.
הפעילות החרדית במרוקו התחדשה, וביתר שאת, מיד אחרי מלחמת העולם השנייה. שני האישים המרכזיים שעמדו מאחוריה היו הרב אברהם קלמנוביץ', נשיא ישיבת "מיר" בניו יורק ומי שיכהן לימים כנשיא אגודת ישראל העולמית, והרב רפאל עבו, יליד צפת שלמד בישיבת "פורת יוסף" בירושלים. מאמצע שנות ה-40 הקים עבו במרוקו, במימון קלמנוביץ' ורבנים ליטאים נוספים מארה"ב, את "אוצר התורה", רשת של בתי ספר חרדיים.
קלמנוביץ', שבזמן השואה עמד בראש ועד ההצלה שרבני אגודת ישראל הקימו בארה"ב, מילא אחרי המלחמה תפקידים חשובים בגופים שהקים הממשל האמריקאי כדי לטפל בפליטים היהודים שהתרכזו במחנות העקורים בגרמניה. בין השאר יזם העברת יתומים יהודים מהמחנות לשתי ישיבות ליטאיות שהקים בצרפת – "חכמי צרפת" בעיר הנופש אקס לה-בן, שעל גבול שווייץ, ו"אור יוסף" ("אוהל יוסף") בעיירה פובליאנס הסמוכה לפריס. לישיבות הללו החלו באים כעבור זמן לא רב גם מאות תלמידים ממרוקו. לופו מגלה בספרו שהם גויסו על ידי עבו, בהנחיית קלמנוביץ'. נערים אחרים הופנו לישיבות הליטאיות בבריטניה. "עבו שלח לאירופה את התלמידים הכי טובים של 'אוצר התורה'", אומר לופו. "את הטובים שבטובים דאג קלמנוביץ' לשלוח ישירות לישיבת מיר, הישיבה שלו בניו יורק"
"המסורות מבית אבא היו שוליות"
חלק מבוגרי הישיבות הליטאיות החליטו לאמץ את הליטאיות עד כדי התנערות מכל סממני המזרחיות. "כל המסורות המקוריות ממרוקו טובות כשאין עיקר בחיים שלך", אמר הרב מחלוף פחימה, בוגר ישיבת שניידר בבריטניה, העומד היום בראש קהילה ליטאית בבני ברק. העיקר הוא, לדעתו, אורח החיים הליטאי. "כשנכנסנו לישיבה ליטאית ונתנו לנו את הכיוון הנכון ללימוד ולמוסר, המסורות מבית אבא היו משהו שולי אצלנו. לא שבעטנו בהן חס ושלום, אבל לא עשינו עסק מחסרונן", אמר הרב. לא פלא שפחימה התנגד ב-1984 להקמת ש"ס, ואף ניסה לשכנע את הרב שך שלא לתת יד לשותפות עם עובדיה יוסף.
חברו ללימודים באנגליה, הרב יוסף עזרן, מייצג זרם מתון יותר של ליטאיות מזרחית. כחבר כנסת מטעם ש"ס הוא ניסה לייצג, אם כי לא בהצלחה יתרה, הן את השקפתו של הרב שך והן את זו של מנהיג התנועה, הרב עובדיה יוסף.
התנשאות אשכנזית פטרונית
רבים מהמזרחים שלמדו בישיבות הליטאיות באירופה ובארה"ב, כך עולה מספרו של לופו, נטשו לבסוף את קיום המצוות, ולא-מעטים מהם פיתחו קריירות אקדמיות מוצלחות בצרפת ובארה"ב. הסיבה לנטישה היתה לא פעם היחס המתנשא שחשו מצד מוריהם ורבניהם. רפאל קרסנטי, היום מנהל חשבונות בירושלים, סיפר ללופו שעזב את הישיבה באקס לה-בן כשחש שהרבנים מנסים למחוק את הזהות המזרחית שלו ושל חבריו. "הם עשו הכל כדי להרחיק את הילדים מההורים", אומר קרסנטי.
ללופו עצמו יחס דו-משמעי כלפי התופעה. מצד אחד, הוא אומר, הרבנים הליטאים הונעו על ידי רגש סולידריות כלל-יהודית. אבל הניעו אותם גם תועלתנות אגואיסטית והתנשאות פטרונית. "הרב קלמנוביץ' וחבריו דיברו כל הזמן על כך שהם מבצעים פעולות הצלה", אומר לופו, "האמת היא שזו הייתה הצלה כפולה. הם באמת הרגישו כמי שפועלים כדי להציל את יהודי מרוקו מסכנת ההשכלה והחילוניות. אבל מצד שני הם גם ידעו היטב שהם זקוקים לנערים המרוקאים האלה כדי להציל את עולם הישיבות הליטאי שלהם, שחרב בשואה. זאת לא הייתה פעילות אלטרואיסטית, כי רק את השמנת שבשמנת, אלה שדווקא יכלו להקים מוסדות תורה במרוקו, הם הוציאו ממרוקו והעבירו לישיבות הליטאיות".
הרב זאב הלפרין, השליח החרדי שבא למרוקו ערב מלחמת העולם הראשונה, כתב ב-1920, ש"כל היהודים הנקראים ספרדים" הם "חסרי כישרונות" בתחומי "החינוך, הסדר והמשטר" ונזקקים, לכן, "לכוח אשכנזי שיהפוך בעבורם את הסדרים בחינוך לטובה". כעבור 72 שנים, ערב הבחירות לכנסת ה-13, קבע הרב שך כי "טרם הגיע זמנם של הספרדים לשמש בתפקידי הנהגה", משום ש"הם צריכים עוד ללמוד". כיום סבור הד"ר לופו שחוט של התנשאות אשכנזית פטרונית מחבר בין שתי האמירות הללו.
אלמנה ושישה סוהרים פונים לשר־ החוץ של בריטניה בדי להבטיח החזר הוב
תעודה 2
אלמנה ושישה סוהרים פונים לשר־ החוץ של בריטניה בדי להבטיח
החזר הוב
To His Grace the Duke of Newcastle
one of his Majesty's Principall Secretarys of State
The humble Petition of Abraham and Jacob Franco, the Widow Portello de Quiras, Michael Pacheco da Silva, Jacob Abenetar Pimentel, and Joseph and David Franco his Majesty's subjects.
Most humbly Sheweth
That your Petitioners having consigned severall Effects to Salomé Namias of Salee Merchant, he sold them for accompts of your Petitioners, and was to make them the returns as soon as he should have received the moneys from the buyers thereof. But it so happen'd that the said Salomé Namias, who was sometime Interpreter to the British Vice Consul, was burnt alive by order of the Emperour of Morocco, and all his Estate, Effects and outstanding debts were confiscated for the use of the Emperour, amongst which is the summe of 3500 L sterling which is the property of your Petitioners as being the proceed of their Goods sold by the said Salomé Namias, as they can make appear by proper proofs and Vouchers
Therefore as there is now no British Consul there your Petitioners most humbly pray your Grace would be pleased in case anyone is sent, that he may be order'd to take care of their Just Rights, and cause the moneys due to your Petitioners, to be delivered to their Correspondants in Salee, in order to be distributed among them in proportion to their respective dues. And Your Petitioners as in duty bound shall ever pray & c. & c. &
Petition of Jacob & Abraham Franco : Creditors] of Namias the Jew burnt at Mequinez
תרגום
אלמנתו של הסוחר פורטלו דה־קיראס ועוד שישה סוחרים פונים לשר־החוץ של בריטניה, הדוכס מניוקסל, בבקשה דלהלן: שלחנו סחורה לשלום נחמיאש מסלא, והוא מכר אותה ואמור היה לשלם לאחר שיקבל כסף מהקונים. ואולם שלום נחמיאש, שהיה בעבר תורגמן לסגן־הקונסול הבריטי, נשרף בעודו חי בפקודת הסולטאן של מרוקו, וכל רכושו (שטרי) חובותיו הוחרמו לקופת הסולטאן, בהם 3,500 לי״ש שחייב לנו שלום נחמיאש בעבור סחורותינו שמכר.
ניתן להוכיח זאת באמצעות תעודות מתאימות. מכיוון שאין עתה קונסול בריטי בסלא, אנו מבקשים כי כאשר יישלח מישהו לתפקיד זה, הוא יקבל הוראה לדאוג לזכויותינו, ושהכסף יישלח לנציגינו בסלא כדי לחלקו בין הזכאים.
פיוט לט"ו בשבט-רבי משה חלווה
יום זה מפינו אל ישבת, אפצחה בו שירים ורננות…
גדולה הוא לנו יום ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות….
מפרות הארץ אבחרה, לברך עליהם במורא…..
תולדות הקהילה הספרדית בבואנוס איירס-מרגלית בז,רנו
התמורות שעברו על הקהיל הספרדית היו קשורות באופן הדוק למה שהתרחש באותה תקופה בעולם היהודי. עליית הנאציזם בגרמניה ורדיפות היהודים והתחזקותה של האנטישמיות בארגנטינה עצמה הגבירו את הזיקה של היהודים למוסדותיהם, והשפיעו על נכונות רבה לתרום למען חיזוק ההתארגנות הקהילתית.
במשך רוב שנות מלחמת העולם השנייה מצאה ההזדהות עם היהדות את עיקר ביטויה במישור הארגוני הלוקאלי. רק לקראת סוף המלחמה, כאשר הידיעות על גורלן המחריד של קהילות סלוניקי, אתונה ורודוס הגיעו לארגנטינה, נזדעזעו ראשי קהילות דוברי הלאדינו ונחלצו לפעילות נמרצת למען שארית הפליטה ביוון.
למאורעות התקופה הייתה השפעה רבה גם על התפתחותה של הציונות הספרדית. בהקשר זה נסקור רק כמה משלבי ההתפתחות של הציונות הספרדית בארגנטינה. התפיסה הציונית של הספרדים התבססה בעיקר על רגשות דתיים, על מסורות קבליות ועל כיסופים לשוב לציון, אך חסרה את המטען האידיאולוגי העשיר, שהיה ליהודי מזרח אירופה, ואץ ההיכרות הבלתי אמצעית עם התנועה הציונית המאורגנת.
הספרדים לא הצליחו להיקלט בתוך המסגרות הציוניות, שהיו קיימות בארגנטינה, מכיוון שהללו נמצאו באופן בלעדי בידיים אשכנזיות, והיו מתואמות לתנאים התרבותיים של המהגרים ממזרח אירופה.
הניכור והזרות שבין העדות בלטו באופן מיוחד בתחום הלשוני. הספרדים חשו מרירות כלפי האשכנזים והרגישו, כי האגודות הציוניות חתומות בפניהם, מכיוון שהשפה היחידה המדוברת בהן היא יידיש.
התנועה הציונית התעלמה במשך תקופה ארוכה מצרכיו המיוחדים של הציבור הספרדי, והרוב המכריע של השליחים שהגיעו לארגנטינה פנו רק לחברת הרוב היהודית האשכנזית. במחצית השנייה של שנות העשרים ביקרו בארגנטינה שני שליחים ספרדים : הד"ר אריאל בן ציון, שליח קרן היסוד, והרב שבתאי ג'אין, שליח ההתאחדות העולמית של הקהילות הספרדיות.
שליחותם עוררה בשעתו תסיסה רבה בתוך הציבור הספרדי, וניתן לראות אותה כפריצת דרך בקירוב הציבור הספרדי בארגנטינה אל הציונות.
בראשית שנת 1931 החל להופיע בבואנס איירס עיתון בעל מגמה ציונית מובהקת לה לוס – La Luz – והוא מופיע בקביעות מידי שבועיים עד היום.
עורך לה לוס, דוד אלנקווה, היה ידוע בקרב הציבור הספרדי כעורך העיתון " איל ז'ודיו ", שנתפרסם בכל ארצות הבלקן בשנים 1909 – 1929. העיתון לה לוס היה בעל חשיבות מרכזית בהכשרת הלבבות לציונות, ושימש במה לציבור הספרדי המקומי, בעיקר לדוברי הלאדינו.
בקהילת דוברי הלאדינו הוקם בשנת 1932 " המרכז הציוני הספרדי " – הארגון הציוני הספרדי הראשון שזכה להאריך ימים. ארגון זה נועד בראשיתו למלא שליחות תרבותית ציונית, אך למעשה הפך למתריס העיקרי של הספרדים דוברי הלאדינו למען הקרנות הלאומיות.
יש לציין כי ההתעוררות הציונית של שנות השלושים הייתה אופיינית בעיקר לעסקנים בודדים ולא חדרה לשכבות העממיות. עם זאת היו ראשי הארגונים שותפים לחרדה לגורלו של העם היהודי, ונציגי הארגונים של הספרדים ובני עדות המזרח הצטרפו להקמתו של הגוף המייצג את יהדות ארגנטינה – הדאיא . DAIA Delegacion de Asociaciones Israelitas Argentinas עוד מראשית דרכו בשנת 1933.
בשנת 1937 קיבלה ההתארגנות הציונית הספרדית תנופה עם הקמתו של " הוועד הבין קהילתי למען גאולת הארץ ", שהיה משותף לכל הקהילות הספרדיות – יוצאי סוריה, מרוקו, ארץ ישראל ודוברי הלאדינו.
בתקופת מלחמת העולם השנייה גברה מגמת ההתקרבות בין העדות הספרדיות השונות לבין עצמן ובינן לבין האשכנזים. הפעילות הציונית החלה לחדור גם לשכבות העממיות של הציבור הספרדי, וחל מפנה בהיקף התרומות שנאספו מקרב ציבור זה למען המגביות הלאומיות.
לאחר הפסקה של שש עשרה שנה שוב הגיע לארגנטינה שליח ספרדי מטעם קרן היסוד. ביוזמתו של השליח, אדולפו ארדיטי, נתכנסה בשנת 1942 " הוועידה הרגיונלית הספרדית הראשונה ". בהשתתפות נציגי כל הקהילות הספרדיות מבואנוס איירס וערי השדה ונציגי הקהילות בצ'ילה ובאורוגוואי.
הוועידה הכריזה בגלוי על תמיכתו של הציבור הספרדי – על ארגוניו הדתיים ומנהיגותו הדתית – בציונות, ובחרה את " הוועד הספרדי המרכזי ", הוא הגוף הממונה על עריכת מגביות בקרב הציבור הספרדי על כל חלקיו.
הציונות באותה תקופה הייתה בעלת אופי פילנתרופי ונתפסה כאיסוף תרומות לבניין ארץ ישראל, כדי שיהודים נרדפים יוכלו לבנות בו את ביתם. ההתעוררות הציונית ניכרה בעיקר בתחום המגביות הלאומיות ולא הביאה ליצירת ארגונים בעלי מגמות אידיאולוגיות- תרבותיות, ולמעשה, בתקופת מלחמת העולם כמעט ולא נעשתה השקעה חינוכית-רעיונית בקרב הנוער הספרדי.
שיתוף הפעולה בין הסקטורים השונים חלף עם שוך הסערה. לאחר הקמת מדינת ישראל חל פילוג בתוך " הוועד הספרדי המרכזי ". דוברי הלאדינו פרשו מן הוועד והקימו את DESA ואילו " דוברי הערבית " – יוצאי סוריה, מרוקו וארץ ישראל – היו מאורגנים ב " וועד הספרדי הארגנטינאי.
סקרנו עד כה את התגבשותה של קהילת דוברי הלאדינו בבירת ארגנטינה – מדיה שלא היה בה כל רובד קהילתי קודם. ללא מגרת מחייבת ומרצונם החופשי של החברים הצליחה הקהילה הספרדית להחיות כמעט לגמרי אל האידיאל של הקהילה המסורתית.
הישג מרשים זה היה מלווה בהתחייבויות כספיות ניכרות מצד החברים. אולם ייתכן שחולשתו של הארגון נעוצה הייתה דווקא בוולנטריזם שלו. בני הדור הראשון והשני הצטרפו לקהילה, אם כדי למלא את צרכיהם הדתיים והחברתיים ואם מתוך היענות לצו מצפונם, אך לאחר שהתרופפו הלחצים החיצוניים, אשר ליוו את תקופת השואה ואת הקמת מדינת ישראל, חלה ירידה במוטיבציה היהודית, ובני הדור השלישי לא הלכו בעקבות הוריהם.
נקודת התורפה של הקהילה בתקופה שסקרנו הייתה בתחום החינוך היהודי. שני דורות מבני קהילת דוברי הלאדינו גדלו כמעט ללא חינוך יהודי. לתופעה זו היו השלכות חמורות על יכולתה של הקהילה להבטיח את המשך החברות בה וליצור תכנים רוחניים, שישמרו את היהדות בארגנטינה וישמשו מחסום נגד ההתבוללות.
תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר אשוק-שלום בר-אשר
תעודה ג (כתב יד 1825.0118)
זו היא תעודה מחודש כסלו תקצ״ז(דצמבר 1836), מקהילת קצר אשוק, והיא בעצם שטר עסקה בין מסעוד אלישע לבין משה יתאח ויצחק בן חמו.
העי׳ ע״ע בקש״מ בש״ח בשי״ת בדל״ב [=העידו על עצמם בקניין שלם מעכשיו, בשבועה חמורה בשם יתברך, במנא דכשר למקני ביה] כראוי האנשים האלה מתושבי אלקצר אשוק יע״א: והשתא קיימי קמן [=עכשיו עומדים לפנינו] שהם, הי׳ [=היקר] משה ן׳ סלימאן יתאח והי׳ [=והיקר] יצחק ן׳ יעקב חמו, שנטלו וקבלו מיד הי׳ מסעוד ן׳ דוד אלישע סך חמשים מת[קאל] שכט״ו [=שכר טרחתו ועמלו] בתורת עיסקא. ועוד נתחייבו חו״ג [=חיוב גמור] בסך עשרים מתקאלים אחרים כט״ו [כסף טוב ועובר?] למסעוד ה[נזכר] בתורת הלואה לכש״י [=לכשיידרש יחזיר?]. וזמן העיסקא הנמכרת] מהיום ועד ערב פסח תאלט״ו [=תבוא אלינו לטובה ולברכה]. וכל זמן שהשטר קיים העיסקא קיימת ובביטול טענת??? ואפי׳ אחר שבועת הגאונים. וקע״ע [=וקיבלו על עצמם] המתעסקים ה[נזכרים] להתעסק במעות ה[נזכרות], ובחי[יהם] וחי[י] חי[יהם], בסחורת הזיתים לעשות מהם שמן כתית. וכל מה שיוציאו להם מן השמים, הן בסחורה שהם מתעסקים בה במתא קצר אשוק, הן בסחורה ששולחים המתעסקים ה[נזכרים] לבעל העסק צ״ר (?) למתא גריס יע׳׳א – הכל יתחלק ביניהם לב׳ חלקים חלק בחלק: המתעסקים ה׳ [=היקרים] – חלק, ובעל העיסקא – חלק. וכשם שחולקים בריוח כך חולקים בהופכ[ו]- כלומר ההפך מרווח, היינו הפסד – ????? דלית לימטי להו שום פסידא [=שלא יבוא להם שום הפסד]??? כי אם ריוח והצלה וכ׳׳ט [=וכל טוב] ???? נטלו המתעסקים ה׳ שט״ו [־שכר טרחתם ועמלם]. וקע״ע [־וקיבלו על עצמם] שקרנו של בעל המעות ??? בכבוד, ואת העודף יחלוקוהו כמשפט כתוב. וקע׳׳ע לשמור כמש[פט] יהודים כשרים דלא ??? ודלא ??? ודלא לאכחודי [־להכחיד] דבר מב״ח [־מבעל חוב], אפי׳ מידי דשו״פ [־דשוה פרוטה], כי אם הכל כאשר לכל – יעלה ויבוא ויראה בפניהם ויעשו בו כמשפט כתוב לעיל.
וק״ע המתעסקים ה׳ שהם ע׳׳ק [־ערבים קבלנים?] זה לזה, עשיר כעני ???? הוא יפרע תחילה בלי שני והוא כלל. ועוד קע״ע שהאמינו לבעל העסקא ה[נזכר] ולב״כ נא׳׳ג [־ולבא כחו נאמנות גמורה] ומפורשת כשע״ך [־כשני עדים כשרים] על כל ענייני ש״ז [־שטר זה] ב״ק קודם הפי׳ בין לאחר הפי׳(?)????????? שני ??? וכ״ש [־וכן שבועה] חמורה ואפי[לו] חס והכ[ל] בשלמות הוא ????? וקנס ??? המתעסקים ה[נזכרים] שהסך ה[נזכר] הוא ברשותם ולא ישמיטוהו חוב זה, ואפי׳ בשביעית. וש״ז [־ושטר זה] מוחזק וקיים ככל תסבדי״ץ [־תפיסת סופרי בית דין ישמרם צורם] ובמאמר ובנא״ג [־ובנאמנות גמורה] וכוי. ולא יורע ש״ז [־שטר זה] משני חסר או יתר וכו׳. ונגמר הכל מיד המתעסקים הנמכרים] ך[!] ש״ע [־כשני עדים כשרים], בש״ח בדל״ב [־בשבועה חמורה במנא דכשר למקני ביה] כראוי ??????
והיה ז״ל [=זה לעדות] יום רביעי בש״ק ע״א [־בשבת קדש, עישור ראשון] לחדש כסלו משנת מרום מראשון לפ״ק
[־תקצ״ז], פה העירה גריס יע״א והכל שו׳׳ב [־שריר ובריר] וקיים. [חתימת] מכלוף ן׳ מסעוד הן [הנקרא] חמו.
L'esprit du Mellah-J.Toledano..Tajer ida tlab loulad —izih el mal
- Tajer ida tlab loulad —izih el mal
El msquin ida talb elmal iztoueb loulad
Le riche s'il prie pour des enfants — aura de l'argent Le pauvre s'il prie pour de l'argent aura encore des enfants.
Sans commentaire.
LA CHANCE DU PAUVRE
Qu'est ce que c'est que d'avoir de la chance pour un pauvre? aimait à dire Abraham Tolédano: c'est de retrouver le poulet qu'il avait perdu la veille!
MEME DANS LE MALHEUR. . .
Sur le même thème, une variante avec l'accent Yidich.
Un couple de jeunes Israéliens de mes amis connurent le plus grand des malheurs: un enfant retardé mental. Ils durent se résoudre à quitter à regret leur quartier, non qu'il fut luxueux, mais ils s'y étaient habitués. Sans moyens ils se résignèrent à acheter une bicoque dans une banlieue éloignée. Les années passèrent et cette banlieue devint le quartier le plus chic de Tel-Aviv, les prix étant multipliés par cent. Sa femme me dit un jour: tu vois même dans le malheur il faut avoir de la chance. . .
LE PARTAGE DE DIEU
El mal izib el mal, l'argent amène l'argent est le titre de l'une des plus célèbres chansons du folklore musical marocain moderne. Et le manque d'argent. . . exactement le contraire! L'argent dit-on n'a pas d'odeur, c'est faux. Pour la même somme le riche recevait plus que le pauvre. Ce n'est pas pour rien qu'on disait que les bouchers iraient tous en enfer. Systématiquement ils favorisaient les riches, leur réservant les meilleurs morceaux, vendant au même prix les plus mauvais morceaux aux pauvres. Devant ce scandale, les notables de Méknès décidèrent au début des années quarante du siècle dernier de charger un des leurs de réformer ces moeurs. Tous les jours il se rendait au marché de viande surveillant la qualité des produits servis. Un jour un boucher lui avoua son dilemme: le grand rabbin venait de commander une quantité astronomique de viande: 30 kilos et il ne pouvait lui donner que les meilleures pièces, que le rabbin sans doute voulait partager entre les membres de sa famille. Notre inspecteur prit son courage à deux mains et alla en faire reproche au grand rabbin: Comment pouvez-donner ainsi le mauvais exemple, comme il est écrit "Si dans les cèdres a pris le feu, qu'en sera-t-il alors des broussailles?"
Le rabbin qui manquait d'excuses mais pas d'humour, l'invita a s'assesoir et lui raconta l'histoire suivante. Un jour mourut un grand commerçant musulman sans laisser de testament. Ses enfants ne parvenant pas à un accord sur le partage des biens, décidèrent de s'adresser à un homme de Dieu, un fquih, pour les départager. Le saint homme avant d'accepter demanda: "Voulez-vous que je juge selon la loi de Dieu ou selon la loi des hommes?". La réponse naturellement fut unanime: selon la loi de Dieu. Bien dit alors le fquih l'aîné aura la maison, le magasin, les bijoux, les terrains et les autres se partageront les meubles. Comment, quelle injustice dirent les héritiers spoliés? Mais c'est vous qui avez choisi le partage de Dieu et Dieu comment partage-t-il la richesse, la beaute et l'intelligence a l'un il donne tout et à l'autre rien, n'est-ce pas ce que vous avez voulu?
Notre inspecteur saisit l'allusion et se leva comprenant que contre les caprices de la Providence il était bien peu armé et c'est ainsi que les bouchers continuèrent à mériter, à la sueur de leur front, leur place en enfer!
Tali sa do a'li Le sort du dernier est le plus enviable.
Fsma kaylali Au ciel il est palpable.
C'etait une manière de consolation à celui que le sort a mis en dernier, peu importe dans quel domaine. Il ne faut pas croire que les premiers servis sont toujours les mieux servis. On employait ce proverbe par exemple pour la dernière fille d'une famille quand toutes ses soeurs se sont mariées et qu'elle reste la dernière.
Dans leur ironie les enfants avaient adopté ce proverbe même dans les résulats scolaires, faisant la joie des cancres, des derniers de la classe, sans savoir parfois à quel point ils avaient raison.
La pyramide renversee
Un ancient instituteur de l'Alliance m'a confie un jour qu'en regardant les photos de ses anciennes classes il pouvait les yeux fermes vous dire qui a reussi dans la vie. Il suffit de retrouver les cancres, les derniers de la classe. Comme ils n'avaient aucune pretention intellectuelle, ils se sont mis dsns les pas de leurs parents et sont devenus commercants, hommes d'affaires, tandis que les premiers eux etaient devenus, professeurs, fonctionnaires, petits cadres. Vous voyez " les derniers ont le plus de chance ", jamais proverbe n'a ete dementi !
הספרייה הפרטית של אלי פילו-גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו במאות הי"ז-י"ח דן מנור
גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו במאות הי"ז-י"ח
דן מנור
מכון הברמן למחקרי ספרות
לוד תשמ"ח
תוכן המחקר, מגמתו ומבנהו
הדיון במחקר זה נסב בעיקרו על הגותם של חכמי מרוקו במאות הי״ז והי״ח בנושא גלות וגאולה. להיבט ההיסטורי לא הוקדש דיון מיוחד, למעט התייחסות למאורעות, כשהדבר מתבקש, ותוך הסתמכות על מחקרים היסטוריים שונים, ולעתים גם על תעודות מקוריות. מה שראוי לציין כאן הוא, שאין זה מחקר העוסק בהיסטוריה אלא בתפיסת־עולם ובעמדות שונות.
החיבורים שעליהם מתבסס המחקר הם מן המאות הי״ז והי״ח, והנימוקים לבדיקת ספרות־עיון מן המאות הללו יועלו בפתח־דבר להלן.
נביא כאן את רשימת החיבורים לפי סדר חשיבותם ולפי מידת תרומתם לנושא, ולא לפי סדר כרונולוגי.
המחבר החיבורים התקופה
ר' חיים בן עטר אור החיים 1696-1743
ר' רפאל בירדוגו מי מנוחות א', ב' 1747-1820
ר' רפאל בירדוגו רב פנינים 1747-1820
ר' שמואל די אבילה אוזן שמואל, כתר תורה ?-1688
ר' שמואל בן זקן פרי עץ גן 1670/1733
ר' משה אדרעי יד משה 1735-1829
ר' מאיר די אבילה קבוץ גלויות ? – 1730
ר' משה ברדוגו כנף רננים ? – 1731
ר' יהודה בן עטר מנחת יהודה 1655-1733
ר' ישועה אביטבול אבני קודש 1733-1809
ר' אליהו הרוש ברכת אליהו,כס אליהו בן המאה ה-19
ר' וידאל הצרפתי אוצר נחמד,מגלת סתרים 1540-1620
ר' שלמה אביטבול מנחת העומר בן המאה הי"ח
ר' פתחיה בירדוגו נפת צופים 1764-1820
ר' אברהם קוריאט ברית אבות המאה הי"ח
הערות על המחברים וחיבוריהם הובאו ממקורות שונים בגוף העבודה, כל אחד במקומו.
כן הובאו הגיגים אחדים מכתבים אחרים, שאף הם מן המאות הי״ז והי״ח, כגון: ״עת לכל חפץ״ לר׳ יעקב אבן צור, ״תהילה לדוד״ לר׳ דוד חסין, ״שיר חדש״(פירוש על מזמור קי״ט) לר׳ סעדיה שורקי(כ״י), ״מאמר מרדכי״ לר׳ מרדכי צרמון, ״נר מערבי״ לר׳ מנחם עטייה.
מגמת המחקר היא:
א. בירור תפיסת־עולמם של מחברים אלה בנושא ״גלות וגאולה״, לרבות הבירור על השווה והשונה שביניהם.
ב. עמידה על הזיקה שבין תפיסת עולמם של מחברים אלה למקורות הקדומים – ספרות חז׳יל, הקבלה, ובמיוחד לספרות ההגות של חכמי ספרד.
שעת תהילה ויהי בעת המללאח פרק שישי.
מלכות מולאי איסמעיל 1679 – 1727
בתולדות מרוקו שמור מקום מיוחד למולאי איסמעיל, גדול מלכי העלווים, סמל לשעת תהילה חולפת שלא תחזור עוד באותו זוהר. את המדינה השסועה, המפוררת והמפולגת הוא העלה לדרגת אימפריה אדירה שאת קרבתה מחפשות המעצמות האירופיות.
הנכס היקר ביותר שהעניק לעמו היה החזרת הסדר על קנו, איחודה מחדש של המדינה תחת צילו הכבד של שלטון מרכזי כל יכול. אולם בסוף מלכותו הארוכה 1672 – 1727, התברר שכדי להציל את המדינה הוא הקריב את העם. ההפרדה בין החברה והמדינה נהייתה למושלמת ונראה היה שהעם נועד לשרת את השלטון ולא להיפך.
קללות המלכות היו צבא העבדים המנותק מהחברה ועול המסים הכבד מנשוא. את הישגי שלטונו הוא לא הצליח להעביר בירושה אבל לא כן את קללותיו, ולאחר מותו התפוררה האימפריה ושלטה האנרכיה, " הסיבה ".
ההיסטוריונים חלוקים עדיין בהערכת תקופת מלכותו של מולאי איסמעיל בגין אישיותו המורכבת ופועלו העצום. רוב ההיסטוריונים הנוצרים זוכרים בסלידה את אכזריותו ללא גבול שלא פסחה גל על בני משפחתו הקרובים ביותר, את קנאתו לדת האסלאם בה ראה כליל השלמות, את חוסר היושר ביחסים עם המעצמות האירופיות, תאוותו לכסף וקמצנותו ללא תקנה, ושרשרת מלחמותיו ללא סוף שרוקנו את אוצר המדינה והרסו את כלכלתה.
לעומתם פוסחים ההיסטוריונים המוסלמים על קללות שלטונו וזוכרים לו חסד על הצלחתו לאחד את המדינה, להרחיב את גבולותיה ולשקם החוק והסדר אחרי יובל שנות בלבול והעלאת קנה בעיני הכופרים. באשר לקהילה היהודית, מצטייר בדרך כלל שלטונו באור חיובי, כתקופת שיקום, בטחון ושגשוג, למרות שבסוף ימיו שינה את טעמו והכביד את ידו האכזרית עליה.
אין הגזמה רבה בדברי סופר החצר שכתב : הנתינים נחו, הארץ שקטה והסולטאן התמסר לבניית טירתו ונטיעת פרדסיו : והארץ בשלום ובביטחון. יצאו האישה והיהודי מן אוז'דה אשר במזרח ועד ואדי נון אשר בקצה הדרום, ולא יתקלו במי שישאל אותם מנין ? לאן ?. המטבע בשפע ואין מחיר לחיטה, מחמת הזול, ולא לצאן. הגובים גובים את המס והנתינים משלמים ללא כפייה.
בוז וסובלנות.
מעל לכל היה איסמעאיל מוסלמי, ומה עוד מזרע הנביא מוחמד, אימם כל המאמינים. התייחסו על חסן, נכדו של מוחמד הנביא, היא לא רק מקור לגאווה ולרגש עליונות, אלא גם בסיס וצידוק לשלטונו. עליונותה של דת האסלאם על כל האחרות הייתה בעיניו כה וודאית שבכל הזדמנות הטיף בכנות, ולפי סופר נוצרי, אלה היו רגעי הכנות היחידים בחייו, ליהודים ולנוצרים להכיר באמת ולהצטרף אליה.
מלא זלזול ללא מאמינים שאללאה עדיין לא פקח את עיניהם, הוא גרס שישי לנצל את הכופרים לתועלתם הבלעדית של המוסלמים.מאז המאה שלוש-עשרה לא ישבו עוד קבע נוצרים במגרב, הנוצרים היחידים היו שבויים, סוחרים ודיפלומטים, והתואר ד'מי, נהפך שם נרדף ליהודים.
אם לגבי הנוצרים הזלזול והשנאה היו מהולים בסתר בקנאה בגלל עוצמתם הצבאית ורמתם הטכנולוגית, את היהודים הוא סבל בגלל התועלת שהם מביאים למדינה ועל כן פרש עליהם ועל רכושם את הגנתו הבלתי מתפשרת. אולם בסתר לא התייאש מהתקווה להביא אותם להכיר יום אחד בשליח האלוהים, מוחמד.
אכזריותו והתנהגותו הפראית לא מנעו ממנו להופיע לעיתים כמטיף דתי. נביא, לדוגמה האגרת ששיגר בשנת 1698 למלך אנגליה בה הוא מפציר בו, מרוב אהבה והערצה, לחזור בו מטעותו להכיר במוחמד כנביא האמת :
" ובכן נתנה פעם הזדמנות לפילוסוף נוצרי לבחון מניסיון איזו דת האמת. לאחר שבחן את התנהגותם של המוסלמים, הנוצרים והיהודים, רצה הוא להעמיד אותם במבחן הבינה. הלך ושאל את הנוצרי מה היא הדת העדיפה, זו של היהודים, זו של הנוצרים או המוסלמים ? תשובתו כמובן הייתה זו של הנוצרים. ומשתי האחרות איזו עדיפה היא ? הדת היהודית או המוסלמית ?, התשובה הייתה המוסלמית.
הלך ליהודי ושאל אותן השאלות. כצפוי התשובה הייתה, דת משה עדיפה,. ומשנשאל , ומשתי האחרות איזו עדיפה ? לא היסס והצביע על דת האסלאם. לבסוף פנה למוסלמי ובפיו אותה השאלה, התשובה היא דת האסלאם. ומהשניים מה היא הטובה הדת היהודית או הדת הנוצרית ? ותשובתו הייתה, לא אף אחת מהן כי דת האמת היא דתם של המוסלמים ".
למרות הזלזול שרכש ליהודים חסרי הכוח, היה אסמעאיל קרוב מאוד למנהגי נתיניו היהודים והכיר את תורתם, עם המצוות והאיסורים, כפי שאפשר ללמוד משתי מעשיות המובאות בספר הזכרונות של משלחת הכמרים הצרפתיים שפקדה את מכנאס בסוף המאה השבע-עשרה לפדיון שבויים נוצריים " עוד לפני בואנו נמצאו בחפירת יסודות לבניין בעיר סאלי, שני פסלים גדולים בלבוש רומי.
הובילו אותם למכנאס והמלך שלא הסכים בשום אופן למוכרן לקונסול הצרפתי דה פרילו, מסר אותם ליהודי שלו, אברהם מימראן, אשר פקד לגנוז אותם, כי פיסול פני אדם או בהמה הוא לתועבה בעיני היהודים וגם בעיני המוסלמים " הסיפור השני מחזיר אותנו לפרק הקודם ומעיד שזכר ההתעוררות המשיחית עדיין לא פג.
אל עולם שאבד-אגדות מרוקו-י. פרץ
אל עולם שאבד
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
יחיא – בן ה-17 בשנת 1964
בן עשוי בצק
מלך אחד היה בארץ, שליבו רחב וממלכתו רחבה ממנו, עשה צדקה ומשפט, ולא היה חסר לו דבר, אך האושר לא שכן בליבו, כי ערירי היה, ואף על פי שנשא נשים רבות, מנע אלוהים מכולן פרי בטן. ברב כעסו ויאושו הכריז המלך באחד הימים: ״האשה שתנשא לי ולא תלד לי בן מות תמות.״ וכך כל שנה הוציא אשה אחת להורג, על כי לא הביאה ולד לעולם.
יום אחד נצבה על סף הארמון עלמה יהודיה, ואמרה: ״רוצה אני להנשא למלך, ובטוחני שאלוהים לא ימנע ממני פרי בטן.״ קבלה המלך. וחגגו את החתונה, שבעת ימים ושבעה לילות.
עברה שנה והעלמה לא הרתה ולא ילדה בן, הגיעה המועד להראות למלך את פרי בטנה. נפלה עליה אימה בידעה את הצפוי לה, ומררה בבכי.
נחמה אותה אמה, שהיתה עמה ואמרה לה:
״בתי, שימי מבטחך באלוהים, אפילו אם סייף חד מונח על צוארך. נעשה תינוק מבצק. שאי אותו אל המלך, ובטחי באלוהים.״
עשתה הבת כמצוות אמה, יצרה תינוק מבצק, חתלה אותו, נשאה אותו בזרועותיה והתחילה עולה במדרגות, לחדר העליה בו צפה לה המלך.
וככל שהיא מתקרבת לחדר – העליה גובר בכיה, ואמה מנחמת אותה ואומרת לה: ״ממעלה למעלה, ירחם עלייך יושב מעלה.״ ומשהגיעו עד המדרגה האחרונה ורגליהן דרכו על הסף געה התינוק בבכיה. האדים והיה לבשר ודם. נכנסה העלמה והראתה את התינוק למלך. שמח בו המלך, וערך משתה שארך ארבעים יום וארבעים לילה.
וכיוון שחנן אותה אלוהים בבן בכור, נעתר אלוהים וחננה בבן שני. גדל הבן הצעיר ופרח. יום אחד התקוטט עם אחיו הבכור, הדף הצעיר את אחיו והפילו. ראה זאת המלך, נעלב בעלבון בנו הבכור וצעק: ״וכי עשוי אתה מבצק, שנופל אתה מיד?!״. ואך אמר מילים אלו, והבן הפך לעיסת בצק. נדהם המלך, וקרא למלכה. השביעה לספר לו את האמת לאמיתה – ומשספרה לו, אמר לה: ״אכן גדול הוא אלוהים והוא אבה להצילך, ואף אני לא אגע בך לרעה, כי יש לנו בן בשר ודם.״
יישוב יהודי בעיר מנצורה שבמצרים-אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו
יא. יישוב יהודי בעיר מנצורה שבמצרים
תעודה זאת מראה על יישוב יהודי עתיק בעיר מנצורה (Manssoura) במצרים. בספריו של יעקב מאן על יהודי מצרים ושטראוס בספרו ״תולדות היהודים במצרים וסוריה״' ירושלים תש״ד׳ אין זכר לעיר זה שבה היה פעם יישוב יהודי. בימינו נמצאה קהילה יהודית בה״ שלא היה ידוע לנו אימתי נוסדה. ומתעודה זו שלפנינו נדע, שעוד במאה השש־עשרה נתקיים בה יישוב יהודי ויש לצרף אותה לרשימת היישובים היהודים העתיקים שהיו במצרים״
שני החתומים על התעודה, רבי נסים מליכה ורבי דוד בן יוסף׳ אינם •ידועים לנו ממקום אחר ונראה, שהם היו רבני העיר אז בשנת שמ״ג.
מלים אחדות בכתב־יד ניטשטשו ונקרעו.
בפנינו… חתומי ממה הודה כ"ר מנחם בכה״ר עזרא נ״א שהוא חייב חוב גמור ומלוה זקופה. ע״כ … מטבעות מאידיש דיוואני טובים וחשובים לכ״ר חיים יצ״ו בכה״ר יצחק אבו אל כייר יצ״ו. ונתחייב כ׳׳ר מנחם הנז׳ לפרוע הסך הנז׳ לר׳ חיים הנז׳ או לבאי כהו מזה האופן שיתן לו … כל שבוע מהשבוע הבא ראשון ואם יעבור שבוע אחד ולא יפרע לו … בתנאי הנז׳ עליו לפרוע בשבוע השני עשרה מאידיש ואם יעבור שני שבועים ולא ייתן לו העשרה מאידיש הכתובים עליו יפרע לו או לבאי כחו כל הסך הנ"ל בלי שום איחור ועיכוב וטענה בעולם כלל, ושעבד לו כ״ר מנחם הנז׳ לכ״ר חיים הגז׳ כל נכסיו שקנה ושיקנה מקרקעי ואגבן מטלטלי שיהיו אחראין וערבאין לפרעון החוב הנז״ל וכל זמן ששטר זה קיים ביד ר׳ חיים הנז׳ או ביד באי כחו האמין אותו עליו לגבות החוב הנז׳ בלי שום שבועה וגלגולה ואפילו חרם סתם וקנינו מיד רבי מנחם הנז׳ קנין שלם מעכשיו במקום שבועה כפי תיקון חכמי מצרים ז״ל במנא דכשר למקנייא ביה כתקון חז״ל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי מדעתו וברצונו בלי שום אונס :בעולם כלל בלי שום ערמה ותחבולה ובביטול עדי המודעות לדעת הרשב״א ז"ל והיה זה ביום רביעי י״ב לחדש אייר שנת השמ"ג ליצירה פה מנצורה – 1583 – :והכל שריד ובריר וקיים
נסים מליכא- דוד בן יוסף ס"ט
אל-מנצורה (בערבית: المنصورة) היא עיר השוכנת בדלתא של הנילוס, על ערוץ דמיאט, במצרים, ובמרחק של כ-120 קילומטרים מקהיר. מצדו השני של הערוץ שוכנת העיר טלקה, שיחד עם אל-מנצורה יוצרת אזור מטרופולינים אחד שהוא בירת מחוז א-דקהלייה. אוכלוסיית העיר מנתה בשנת 2006 369,621 תושבים.
העיר נוסדה בשנת 1219 במהלך מסע הצלב החמישי על ידי הסולטאן המצרי האיובי אבו בכר מלכ אל-עאדל – אחיו של צלאח א-דין. שהקים בה את מחנהו. שמה של העיר, שפירושו בעברית"המנצחת", ניתן לה בשנת 1221 לאחר שצבא צלבני שיצא מדמיאט לכוון קהיר נעצר מול ביצורי העיר, נאלץ לסגת ולהיכנע בהביאו את מסע הצלב לסופו.
במסע הצלב השביעי הייתה העיר נצורה על ידי צבאו של לואי התשיעי, מלך צרפת ועם התהפכות הקערה על פיה נאלץ הצבא הצלבני צרפתי לסגת והובס קרב פארסכור. המלך הצרפתי הוחזק כאסיר מצרי בבית בעיר מנצורה שהיה שייך לפקיד מצרי בכיר. בית זה הוא המוזיאון היחיד בעיר מנצורה ובו מוצגים פריטים שונים שנתפסו כשלל לאחר תבוסת הצבא הצרפתי, כולל בית שימושנייד ששימש את המלך הצרפתי.
בעיר התגוררה קהילה יוונית גדולה שחבריה נאלצו לעזוב את מצרים לאחר עלייתו לשלטון שלגמאל עבד אל נאצר