בבית ראש כת הכיתאניה-מארץ מבוא השמש – הירשברג
בבית ראש כת הכיתאניה
מתוניס הבאתי אתי מכתב המלצה אל ראש ה " כיתאניה ", אחת הכיתות הדתיות מסטיות במרוקו, שהשפעתן גדולה בארץ זו. המוני הברברים הערבים בצפון אפריקה כולה ובמיוחד במגרב, מאורגנים ב " טריקה ", מעין מסדרים, שבראשם עומדים מנהיגים רוחניים מוכרים ומכובדים ביותר על ידי ההמונים. בדומה לכיתות החסידים עם הרבנים. בדורות הקודמים, לפעמים סבלו יהודי מרוקו קשות מתחת ידם של השייכים ב " טריקה , השונות.
בעבר לא הייתה ה " כיתאניה " דווקא מן הכיתות הגדולות והחשובות ביותר ובעלות ההשפעה על חיי הדת. אולם באותם הימים, שעשיתי במרוקו, עלתה הגדולה, מאחר שבקרבה אורגנה התארגנות לרוח הרפורמה., שביקש הסולטאן מוחמד בן יוסף להנהיג במדינה. אז נתארגנה קבוצה של מנהיגם דתיים שפסקו, כי לפי ה " שרע ", הדין המוסלמי, יש להדיח את הסולטאן.
בראשם עמד פרופסור במסגד " קרוויין " עבד אל-חיי אל-דאודי, שהניח את היסוד התיאורטי לפתווה. איליו הצטרף המכובד בו אל-ערבי אל-עלאווי, נצר מגזע השריפם, והשלישי בחבורה היה השייך עבד אל-חיי אל-כיתאני ראש ה " כיתאניה ", שאירגן את תמיכת ההמונים הדתיים להדחת הסולטאן.
תאמי אל-גלואווי, פשא מראכש, נתן את הזרוע הצבאית המרוקנית, את שבטי הברברים, על פסק דינם ועל תמיכתם של אלה הסתמכו השלטונות הצרפתים, כשסילקו בכוח את מוחמד בן יוסף, והעלו את מוחמד אבן ערפא אל כיסא הסולטנים במרוקו.
מובן שלא יכולתי להסתיר מפני ידידי בפאס, כי מתכוון אני לבקר את השייך עבד אל-חיי אל-כיתאני. בכל הדרכים האפשרויות ניסו להשפיע עלי, שלא אלך אליו, עד כדי כך, שאפילו לא רצו להודיעני, איפה הוא גר. ידעתי, כי המשפחה ענפה, ויש הרבה כיתאני בעיר. וכן ידעתי, כי השייך שנוא על כל הלאומנים, ולכן הופקדה על עבד אל-חיי שמירה מעולה, כדי למנוע התנקשות בחייו. והלא פאס הייתה המרכז הרוחני של תנועת ה " איסתיקלאל ", לפי נטיותיה העיוניות קיצוניות. כאן היה המטה של פעולות הטרור וכאן תוכננו. בקאזה ובערים אחרות היו רק הזרועות המבצעות והאצבעות הלוחצות על ההדק.
סוף-סוף הצלחתי לקבל את הכתובת מאותו בחור במדרשה " עטארין ", שבוודאי לא הרגיש בחשיבות שייחסתי לתשובתו, ונסעתי אל השייך. הוא גר בשכונה שקטה, המרוחקת מן השווקים. המונית הוליכתני עד לשער ביתו. לאחר בדיקה קפדנית על ידי שוטרים צרפתים ומרוקנים, שעמדו בשער, הכניסני שומר הראש אל חדרו של השייך.
בפינה ממול הכניסה ישב בכורסה עמוקה זקן בגיל מעל לשבעים שנה. השייך מגזע האצילים, ממשפחת בית המלוכה הראשון במרוקו. הסברתי לו, כי איני מעוניין בפוליטיקה, אבל שמעתי שיש לו ספרייה יפה של כתבי יד ודברי דפוס, והייתי רוצה לראותם. וכן סחו לי, כי הוא ידידם של היהודים והייתי רוצה לשמוע את דעתו על מצבם.
מלכתחילה ניכר היה, שהשייך מהסס, וחושש מלהיכנס לשיחה אתי. קיבלני, מאחר שהייתה בידי המלצה חזקה ביותר, ומאחר שרגש הכנסת האורחים לא הרשה לו לדחותני, אבל האווירה הייתה דחוסה חשדנות. שומר הראש לא עזב אף לרגע את החדר, ומאחרי גבי הרגשתי את עיניו העוקבות אחרי כל המתרחש. לאט-לאט, תוך השיחה, הופשר הקרח ועבד אל-חיי נעשה לבבי יותר. שפתו הערבית מהולה מילים וביטויים מקומיים, שאולים מהניב העממי, ומדי פעם, בהשתמשו בהם, שאלני אם אני מבין את דבריו.
השייך סיפר לי על השפעת כת ה " כיתאניה " על המוני העם המרוקני, כיצד היא גדלה ועלתה בחשיבותה, מאחר שמתנגדת היא, כלומר הוא, לזרמים החדשים בעם, ולשאיפות החדשות. העלולות לערער את יסודות האמונה התמה ולהכניס ערבוביה בסדר העולם המוסלמי, כפי שהוא הושתת, מקדמת דנא, וכפי שהוא הסביר אותו בחיבורו, בשני כרכים, על סדרי השלטון וחיי החברה בימי ייסוד המדינה המוסלמית, שיצא לפני חצי יובל שנים. ספר זה קיבלתי מאת השייך למזכרת עם ברכתו וחתימתו.
לאחר השיחה שארכה למעלה משעה, הדריכני המזכיר בספרייה. השייך הצטדק שלא יוכל בעצמו להראות לי את אוצרותיו, מאחר שהו נכה ברגליים. ואמנם ראיתי, שרגליו עטופות בשמיכת צמר עבה, אף על פי שהיה יום חם.
הספרייה עוררה את התפעלותי. באולם ענק של כמאתיים מטר מרובעים, לפי אומדני הזהיר, נצטברו על אצטבאות לאורך הקירות ועל כונניות גדולות וקטנות גנזי ספרים, כתבי יד ודפוסים ליטוגראפיים נדירים, החשובים ביותר לידיעת המגרב.
משחזרתי מסיורי החטוף, כדי להיפרד מהשייך הזמינני ואף הפציר בי לבקרו בשנית. הסכמנו, שאבוא אליו באותו יום בשעה שבע בערב, והוא הבטיחני כי אולי עד אז תהא מוכנה גם תמונה שלו, שיתן לי למזכרת.
הביקור והסיור ארכו למעלה משעתיים. בצאתי לא יכולתי למצוא מונית ברובע זה, הדומה יותר לפרבר העיר, וחזרתי ברגל עד שער החומה. שם נזדמנה לי מונית, שהביאה אותי דרך הפרברים אל המללאח.
כל שעות אחר הצהרים שוטטתי בפאס העתיקה. נדמה היה לי, כי כולם מכירים אותי. לכל מקום שפניתי, וכל חנווני או אמן ששוחחתי איתו, רמזו לי, כי כבר ראו אותי. הרי בבוקר שוחחתי עם פלמוני ועם אלמוני, והייתי בחברתו של פלוני. סוף סוף פאס העתיקה עיירה קטנה היא, וזר הבא אליה ואינו מסתפק בהדרכתו של מדריך מקצועי העורך אתו את הטיול השגרתי, אלא בא בדברים עם תושבי המקום בלשונם הם, אף אם יש לו צליל זר, כולם ניחשו שאני מצרי או שאמי, כלומר סורי ואולי גם ארצי-ישראלי, מעורר תשומת לב.
ייתכן שאני טועה, אבל היה לי הרושם הברור, כי כולם הבינו שאני יהודי, כי הלא באתי פעם ראשונה בחברת יהודים. מכל מקום לא ראיתי שום סימנים לקסנופוביה – פחד מופרז מפני אנשים זרים -, ביחסם אלי. שוב נוכחתי לדעת, עד כמה מוגזמת הדעה על רחשי ההמונים בתוניסיה, באלג'יריה ובמרוקו.
מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים
קטרוגים אלה מועתקים מפאולוס:
״קשי ערף וערלי לב ואוזניים, תמיד מתנגדים אתם לרוח הקודש, כאבותיכם כן גם אתם. את מי מהנביאים לא רדפו אבותיכם? גם הרגו את אלה שהגידו מראש את דבר בוא הצדיק [ישו] אשר כעת אתם הייתם מסגיריו והורגיו; אתם שקיבלתם את התורה באמצעות מלאכים ולא שמרתם אותה״, (מעשי השליחים ז, נא-נד).
דברים דומים מיוחסים לישו:
״אוי לכם [חכמי הפרושים], כי בונים אתם את קברות הנביאים, והרי אבותיכם הרגום. על־כן עדים אתם המסכימים למעשי אבותיכם, שכן המה הרגו אותם ואתם בונים את קבריהם. משום כך גס אמרה חוכמת אלוקים: אשלח אליהם נביאים ושליחים ומהם ייהרגו ויירדפו, למען ידרוש מן הדור הזה דם כל הנביאים אשר נשפך מאז היווסד תבל, מדם הבל עד דם זכריהו אשר נהרג בין המזבח והבית״; ״מלכת תימן [שבא] תקום במשפט עם אנשי הדור הזה ותרשיע אותם, שכן היא באה מקצה הארץ לשמע את חוכמת שלמה; וכאן גדול משלמה [ישו]!״ (לוקאס יא, מז-נא; יא,
טענת מוחמד: יהודים ונוצרים מבקשים את גן העדן רק לעצמם
מוחמד סבור כי שאיפת היהודים והנוצרים היא שרק מהם ייכנסו לגן עדן, והוא מאשים אותם שאינם רוצים לפרסם את האמונה:
״הם אמרו: לא ייכנס לגן עדן בלתי אם היהודי או הנוצרי. לזאת הם נכספים. אמור: הציגו את המופת אשר בידיכם, אם אמת בפיכם. כן! אשר יישא את פניו אל אלוקים בהתמסרות ויהיה מיטיב, יבוא על שכרו אצל אלוקים ולא ייפול עליו פחד ולא יצטער״; ״אלוקים כרת ברית עם אלה אשר ניתן להם הכתב: עליכם לבארו לאנשים ולא להסתירו. ואולם הם השליכוהו מאחורי גוום ומכרוהו באפס מחיר״ (ב, קיא-קיב; ג, קפז).
גם ישו ופאולוס טענו טענות אלה כלפי חכמי ישראל:
״אוי לכם, סופרים ופרושים צבועים, כי סוגרים אתם את מלכות השמים בפני בני־ אדם [הבאים להתגייר]… אוי לכם סופרים ופרושים צבועים, כי סובבים אתם בים וביבשה כדי לגייר איש אחד, וכאשר יתגייר, אתם עושים אותו לבן גיהנום כפליים מכם״ ן ״אלה [היהודים] אשר המיתו גם את האדון ישו וגם את הנביאים, ואותנו רדפו. אין הם משביעים את רצון אלוקים ומתנגדים הם לכל בני אדם, בנסותם למנוע אותנו מהגיד לגויים את הדרך לישועה״.
האם היהודים לא רוצים שהאומות יכנסו לגן עדן!
מדברי האשמה האלו של מוחמד ושל שליחי הנוצרים נראה, שהם כעסו על חכמי הפרושים, מפני שאלה הערימו קשיים בפני כל מי שבא להתגייר ליהדות. הם חושבים, שהעדר ההתלהבות מצד חכמי הפרושים לגייר את אומות העולם נובע משנאתם וקנאתם בהם, כי הם רוצים את גן העדן אך ורק לעצמם.
אולם נראה שאלה לא ירדו לעומקה של מחשבת הפרושים. ועובדה היא שלא מצאנו רמז לקנאה מעין זו בכתבי היהדות. אדרבה, היהדות מייחלת ומתפללת לאמונה אוניברסלית. הנביאים שבו והבטיחו, שבאחרית הימים יחיו כל האומות בשלום ובאמונה בריבון העולם וישמרו על החוקים שנצטוו. גם תפילותיהם של היהודים מלאות בתקווה ובמשאלה זו. מדי יום ביומו, שלוש פעמים ביום, הם חותמים את תפילתם באלה התחנונים:
״על־כן נקוה לך ה׳ אלוקינו לראות מהרה בתפארת עוזך, להעביר גילולים מן הארץ… יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תישבע כל לשון… ומלוך עליהם… והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד״.
כאשר מכבידים חכמי הפרושים על הבא להתגייר, ולא מקילים עליו להסתפח לעם ישראל וליהדות, אין הם דוחים אותו לפי דעתם מלהיות מחובר להקב״ה; ואף שיהודים מאמינים שיש הבדל בין יהודי לשאינו יהודי, הם לא שוללים כלל את זכות מתן שכר לשאינו יהודי שמתנהג כראוי לו. נבאר מה נקרא ׳להתנהג כראוי׳. לפי המסופר בחומש, היתה האנושות כפופה לחוקי אלקים הרבה לפני מתן התורה לעם ישראל. והראיה: קין נענש על הריגת אחיו; דור המבול נמחה מעל פני האדמה בגלל ניאוף וחמס; סדום ועמורה נהפכו בגלל חטאיהם: גזל, עריות, משכב זכר ואי־מתן צדקה. לפי מסורת ישראל נצטוו אדם הראשון ונח בשבע מצוות יסודיות על נספחיהן, ואומות העולם קיבלו על עצמן לשמור שלושים מצוות יתרות על השבע. הקוראן קורא לדת הזאת, ובצדק, ׳דת אברהם׳, כמו שעוד נראה להלן. אדם הראשון לא כיבד כהוגן את הדת, ועקב כך גורש מגן עדן. לפי החומש והתלמוד, אדם שלא נולד יהודי לא צריך לקיים את החוקים שנצטוו היהודים כדי לזכות בכניסה לגן עדן: די שיקיים את דת אדם, נח ואברהם. וכך הם דברי התלמוד:
״אמר רבי מאיר: גוי שעוסק בתורה הרי הוא [חשוב] ככהן גדול, שנאמר: ׳ושמרתם את חוקותיי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם׳.׳כהנים, לויים, ישראלים׳ לא נאמר, אלא ׳האדם׳. מכאן שגוי שעוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול״ (סנהדרין נט, א).
התלמוד פוסק:
׳בלעם אין לו חלק לעולם הבא, אבל גוי כשר יש לו חלק לעולם הבא׳.
הבה נשאל: מדוע לא משדלים היהודים ומעודדים את מי שאינו יהודי להתגייר ולהיות יהודי? אדרבה, הם מנסים להשפיע על הבאים להתגייר לבל יעשו כן, כדרך שעשתה נעמי למנוע את גיורה של כלתה רות (רות א, ח-טו). מדוע עמדת היהדות היא שלא לחפש הרחבת שורותיו של העם היהודי?
התשובה המבוארת בתלמוד היא כדי לתהות על קנקנו של המועמד לגיור ולבחון אותו אם כוונתו אמיתית ולשם שמים ־ או שיש לו כוונות ומניעים אחרים – כי ברגע שמסתיים תהליך הגיור, מעמדו כיהודי לכל דבר והוא מחויב לקיים את כל מצוות ־תורה; ואם יהודי – וכן גר שהתגייר ־ עובר על מצוות התורה, הוא נענש בעונשים הקבועים בתורה. בזמן שבית המקדש היה קיים היו העונשים מבוצעים על־ידי בית דין, ומשחרב בית המקדש ואין בית דין שבסמכותו להעניש, העונשים הם בידי שמים. לכן כל מי שבא להתגייר, מזהירים אותו בעונשים הצפויים לו אם יחטא כיהודי:
״אומרים לו [לבא להתגייר]: עד שלא באת למידה זו [להיות יהודי], אם אכלת חלב, אי אתה נענש עליו, אם חללת שבת, אין אתה נסקל, עכשיו שבאת למידה זו [שנעשית יהודי], אם אכלת חלב, אתה נענש עליו [חיוב מלקות או כרת], אם חללת שבת, אתה נסקל עליו״ (יבמות מז, ב).
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים – שנאת אמריקה
שנאת אמריקה
אל־קאעידה בנתה את תמונת ארצות הברית שלה מבליל של פנטזיות אנטישמיות. הראשונה, והגסה שבכולן, היא תפיסתה המעוותת של ניו יורק ככרך יהודי; ככזה, שום פצצה שתוטל עליו לא תחטיא את המטרה.
הרעיון הזה מילא תפקיד כבר בפיגוע הראשון במרכז הסחר העולמי, בשנת 1993. מתכנן הפיגוע היה רמזי אחמד יוסוף, שנכלא לאחר מכן בארצות הברית. באותה תקופה, בשנים 1995-1992, התגורר יוסוף במרכז המוג׳אהירין של עזאם ובן־לאדן בפשוואר. בשנת 1995 הסביר יוסוף בריאיון כי בחר במרכז הסחר העולמי מפני שחישב שאם מגדל אחד מן התאומים ייפול על חברו, ייהרגו רבע מיליון איש.
פרטים נוספים על ההכנות לפיגוע סיפק עבד אל־רחמן יאסין, שהשתתף בתכנונו. בריאיון בן שעה לרשת סי־בי־אס סיפר שרמזי יוסוף פנה אליו ואמר: ״אני רוצה לפוצץ את השכונה היהודית בברוקלין״ – אולם לאחר שסייר בקראון הייטס ובוויליאמסבורג שינה את התכנית. ״מוטב לעשות פיצוץ אחד גדול מכמה פיצוצים קטנים בשכונות היהודיות״, אמר, והציע את מרכז הסחר העולמי, שכן לדבריו, ״רוב האנשים שעובדים שם הם יהודים״.
אותו רעיון עוועים הניע גם את מבצעי המתקפה ב־11 בספטמבר 2001. מבט יוצא דופן אל תודעתם סיפקו העדויות במשפט הראשון של חבר מרכזי בתא אל־קאעידה בהמבורג, שנערך בעיר זו בין אוקטובר 2002 לפברואר 2003, אם כי התקשורת הגרמנית והעולמית התעלמה ממשפט זה לחלוטין.
הנאשם, מוניר אל־מותצאדק, היה חברו הקרוב של מוחמר עטא, מנהיגה של כנופיית חוטפי המטוסים. אחד העדים, שהיד ניקלז, שהיה חבר בתא של מוחמד עטא בשנים 2000-1998, סיפר כך: ״השקפת העולם של עטא התבססה על דרך החשיבה הנאציונל־סוציאליסטית. הוא היה משוכנע ש׳היהודים׳ נחושים בדעתם לשלוט בעולם. הוא החשיב את ניו יורק למרכז היהדות העולמית, שהיא לדעתו האויב מספר אחת״.
המשפט בהמבורג האיר גם על ההזיה השנייה שביסוד ההשקפה של אל־קאעידה על אמריקה: שיהודים שולטים בכל מנופי הכוח האמריקני. ״הם היו משוכנעים שיהודים שולטים בממשל האמריקני, וכך גם בתקשורת ובכלכלה. […] מותצאדק היה שותף לאמונתו של עטא שיש קונספירציה יהודית עולמית. הוא טען שהאמריקנים רוצים לשלוט בעולם כדי שהיהודים יוכלו לצבור הון״.
זו, לאמיתו של דבר, גם עמדתו הרשמית של אל־קאעידה, ובן־לאדן עצמו ביטא אותה לא פעם. היא ניכרת למשל כשקוראים בעיון את ה״איגרת לעם האמריקני״ שלו מאוקטובר 2002, שבה הסביר מדוע ארצות הברית היא לדעתו ״הגרועה בציוויליזציות שידעה האנושות״.
הסיבה הראשונה שהוא מונה היא ש״במקום לקבל על עצמכם את שלטון השריעה של אללה, חוקתה והלכותיה, בחרתם להמציא את חוקיכם בעצמכם, לפי רצונכם ותאוותכם״. הרי לנו תמציתו של המצע האיסלאמיסטי: הלאה ההגדרה העצמית הדמוקרטית: צייתו לאללה ולחוקיו הקדושים.
״קריאתנו הראשונה לכם״, המשיך, ״היא אל האיסלאם […] אנו קוראים לכם […] להתנער מתועבות הניאוף, ההומוסקסואליות, הסמים, ההימורים ונשך הריבית״.
אולם כשהוא מגיע לסיבה השנייה ואומר שהוא סבור שאמריקה היא ״הגרועה בציוויליזציות״, מתמקד בךלאדן בקבוצה שלטעמו היא האחראית לכל הרעות המנויות לעיל.
היהודים, בכל צורותיהם ומסוויהם, השתלטו על הכלכלה שלכם, ודרכה השתלטו על התקשורת שלכם. עתה הם שולטים בכל תחומי חייכם, משתמשים בכם כמשרתים ומשיגים את מטרותיהם על חשבונכם; […] החוק שלכם הוא חוק העשירים… מאחוריהם עומדים היהודים, השולטים במדיניות, בתקשורת ובכלכלה שלכם.
האנטישמיות הזאת של בן־לאדן, דבר אין לה עם מדיניותו של ממשל בוש. אפשר להיווכח בזאת, בין השאר, מריאיון שהעניק בן־לאדן לאתר ״פרונטליין במאי 1998. בהתייחסו לממשל האמריקני של אותו זמן, ממשל קלינטון, אמר:
אנו מאמינים שהממשל הזה מייצג את ישראל בתוך אמריקה. בדקו את משרדי הממשלה הרגישים, כמו משרד החוץ ומשרד ההגנה והסי־איי־אי, ותמצאו שהם בשליטה יהודית. הם משתמשים באמריקה כדי לקדם את תכניותיהם לגבי העולם, בפרט העולם האיסלאמי. הנוכחות האמריקנית במפרץ מספקת ליהודים תמיכה ומגינה על העורף שלהם.
בהמשך הוסיף וטען: ״לעוינות בינינו לבין היהודים יש שורשים קדומים ועמוקים. אין שום ספק שמלחמה בינינו לבינם תהיה בלתי נמנעת״.
מדהימה העובדה שאנטישמיות גלויה זו לא זכתה עד כה לתשומת לב של ממש בדיון על המניעים של 11 בספטמבר. אפילו לדוח הרשמי של ״הוועדה הלאומית האמריקנית לחקר התקפות הטרור על ארצות הברית״ מיולי 2004 היה בנושא זה כתם עיוור. האזכור היחיד בו לאנטישמיות נקשר למשפט התא ההמבורגי של מוחמד עטא. בניתוח שמציע דוח זה לאידאולוגיה של אל־קאעידה אין כל התייחסות לאנטישמיות. בפרק שכותרתו ״השקפת העולם של בן-לאדן מציין הדוח נכונה כי ״בן־לאדן מסתמך במידה רבה על המחבר המצרי סייד קוטב״, ומצטט מתוך ה״איגרת לעם האמריקני״ שהזכרנו פה, אולם אינו רומז במילה אחה לא לאנטישמיות של קוטב ולא לתכנים האנטישמיים שב״איגרת״.
מבצע יכין – שמואל שגב
אלה שאינם מועמדים להתיישבות, יהיו חייבים לעבור בדיקה רפואית. אם מפאת קשיי תחבורה, לא יוכלו המועמדים להגיע למקום הבדיקה – רשאי גרניקר לאשר אותם לעלייה, גם ללא בדיקה רפואית. גרניקר הוסמך גם לאשר עלייה בלתי סלקטיבית של כפרים שלמים, בתנאי שמספר המקרים הסוציאליים בהם לא יעלה על 10%.
כפרים אלה, יעברו את הבדיקה הרפואית בקזבלנקה – רק לצורך אבחון מחלות ולא לשם פסילת הזכות לעלייה. גרניקר העריך שניתן להעלות מהרי האטלס כ – 1.500 משפחות של עובדי אדמה. היו מקרים בהם לא הצליח השליח הישראלי להגיע לכפר מסוים, ואז היו שולחים אליו רצים – מדוע פסח עליהם, האם הם גויים ?
המסירות הרבה שגילה גרניקר בעבודתו, והצלחתו ברישום עובדי אדמה יהודים מהרי האטלס, עוררה את " קנאתם של שליחים אחרים. תוך זמן קצר, החלו להישמע בירושלים טענות, כאילו גרניקר מרבה בפיזור הבטחות שהסוכנות היהודית אינה מסוגלת לממשן.
ד"ר מתן נחלץ מיד להגנתו של " השליח מנהלל ". במכתב לתנועת המושבים, מיון ה -10 בינואר 1955, כתב ד"ר מתן לאמור : " הייתי בסיור עם מר גרניקר במשך 24 ימים. ביקרנו ב- 26 כפרים ונפגשנו עם כ – 5.000 יהודים.
ידוע לי שגרניקר הסביר למועמדי לעליה ולהתיישבות את כל הקשיים המחכים להם בארץ. לעתים, היה אפילו מגזים בקשיים אלה, כדי להיות בטוח שהעולים יהיו מוכנים לכל. לא שמעתי אף פעם שגרניקר הבטיח לאנשים תנאים נוחים, להיפך – הוא היה מתאר בפני המועמדים תמונה יותר אפורה מאשר במציאות ".
ב – 18 בינואר 1955, הזהיר גרניקר במכתב אל יושב ראש מחלקת העלייה ש.ז.שרגאי, כי שערי מרוקו עומדים לפני נעילה. במקרה כזה – יהודי הכפרים יהיו הראשונים לפורענות. הוא טען כי יהודי האטלס, הם החומר האנושי המתאים ביותר להתיישבות, וכי חומר זה עולה ברמתו עם החומר שהכיר.
" כולם אנשי עבודה וכולם תובעים – העבירו אותנו לארץ, תנו לנו אדמה ואנו נאחז בה בציפורניים " – כתב גרניקר.
בסוף פברואר 1955 , ראה גרניקר ברכה ראשונה בעמלו : קבוצה ראשונה של עובדי אדמה יהודים, מהכפר איית בוגמאז, הגיעה ב – 24 בפברואר לנמל חיפה והועברה הישר למחנה ההכשרה " חרובית " בחבל לכיש. בתום ההכשרה, עברו 57 משפחות להתיישבות ב " עוצם " ועוד 13 משפחות הצטרפו למושב איתן של הפועל המזרחי.
אף על פי כן אין לומר כי הדרך לעלייתם של כל יהודי האטלס הייתה כבר סלולה. ב – 28 בפברואר 1955, כתב לוי אשכול לגרניקר כי מפאת קשיי תקציב, אי אפשר יהיה לקלוט יותר מ – 500 – 600 משפחות מתושבי הכפרים שאורגנו על ידו.
על כן, הוא תבע ממנו להפסיק את תזוזת הכפרים – עד להודעה חדשה. " עליך לעשות כל מאמץ להשתחרר במרוקו מהמטען של מקרים סוציאליים הנספחים לאנשי הכפרים. אין אני צריך להדגיש הקשיים הנגרמים הן לכפרים הקולטים והן למדינה, בהבאת מקרים אלה ארצה…" כתב אשכול.
אך המצב הפנימי במרוקו הלך והחמיר והלחץ לעלייה גבר. בהתאם לכך, הגיע יצחק קורן, מזכיר תנועת המושבים באפריל 1955, לסיכום הבא :
1 – בעלייה מצפון אפריקה תינתן זכות קדימה לעלייתם של היהודים הכפריים.
2 – יש להימנע מלהוציא מהכפרים אנשים שמבחינה בריאותית וסוציאלית, לא יוכלו לעלות להתיישבות חקלאית, פרט למקרים בהם השארתם של אותם אנשים תמנע עלייתם של יתר בני המשפחה, או במקרה שתהיה נשקפת סכנה לחייהם, לאחר צאת הצעירים. במקרה כזה יעביר יהודה גרניקר את אותם היהודים לקזבלנקה ושם תטפל בהם מחלקת העלייה.
סיכום זה נתקבל על דעת הסוכנות היהודית. ב- 5 במאי 1955, שיגר שרגאי לתנועת המושבים העתק מההנחיות ששלח לנציגו בקזבלנקה, עמוס רבל :
1 – זכות קדימה לעלייה ממרוקו תינתן לאנשי הכפרים ולארגונים התיישבותיים מערי השדה.
2 – יש להורות לשליחי תנועת המושבים, כי בכל מקרה שמשפחות לא אושרו לעלייה – יועברו משפחות אלה לערים הגדולות, על חשבון הקהילות המקומיות ועל חשבון הג'וינט. על ידי כך יחוסל הכפר כולו ולא יוותרו בו יהודים.
3 – הארגונים ההתיישבותיים יקבלו כמחצית מהעולים הללו.
4 – שליחי תנועת המושבים במרוקו הם שליחי מחלקת העלייה ופועלים על פי הוראותיו.
ב – 24 במאי 1955, התלונן גרניקר במכתבו לשרגאי כי יש עיכובים בהפעלת הסדר זה. הוא טען כי הבטיח ל – 700 משפחות מ – 40 כפרים, כי יוכלו לעלות בקרוב ארצה. אך בינתיים חלפו 7 חודשים ואין תזוזה בעניינם. גרניקר סיים מכתבו באומרו כי הוא אומנם מנסה להרגיע מבטיח כי " הגאולה קרובה ", במקום זאת חשים הכול כי " הקרקע בוערת ".
באוגסט 1955, במלאת שנתיים להדחת סידי מוחמד בן יוסף, התערער הביטחון הפנימי במרוקו בצורה מסוכנת. גל של מעשי אלימות שטף את המדינה ופורעים ערבים ערכו טבח אכזרי בקרב האזרחים הצרפתיים בקזבלנקה.
דבר זה הגביר את הפחד בקרב היהודים בהרי האטלס. הם באו לקזבלנקה וסיפרו כי שכניהם המוסלמים אומרים להם : " צאו ולכו, הבתים אינם בתיכם והאדמה אינה אדמתכם ". יהודים ברחו מכפרים שונים, השאירו הכול מאחוריהם והגיעו לקזבלנקה כשרק גופיה לעורם.
קיימת הייתה תחושה שהאדמה בוערת ממש וכי מרוקו עמודת לפני מאורעות דרמטיים. שבטים ברברים ירדו מהרי האטלס ותקפו שיירות של צבא צרפתי. במרקש הוטל עוצר בכל האזור וקיים היה חשש להתפרצויות אלימות בכפרי הדרום.
התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל
תפרוסת התנועה
התנועה הצליחה לחדור לכל פינה בה היתה קהילה יהודית והתפשטה כאש בשדה קוצים. על עומק חדירתה של השבתאות ועל מימדי התפשטותה במרוקו ניתן ללמוד ממכתבו של ששפורטש אל גלילות המערב בו הוא מונה אחת לאחת את הערים בהן קנתה לה שביתה האמונה החדשה ומקונן על מצבן של הקהילות. שפתו הציורית והמליצית של ששפורטש הופכת את הקטע לכעין קינה על תעיותיהן וסטיותיהן של אותן קהילות מאמונת אבותיהן. הוא נעזר לשם תאור הערים במטבעות לשון שאולות
מן המקרא ומדברי חכמים, ומשתמש במלים שמבטאן דומה ובצלצולן יש דמיון אך פרושן שונה. סגנון זה היה מקובל על משוררי המקרא. הם אהבו להשתעשע בהגאים דומים בצלצולם, מה שנקרא אחר־כן בפי חכמי התלמוד ״לשון נופל על לשוך׳. ששפורטש מנסה לחקות סגנון זה והצלחתו אינה מועטה, בהתחשב בעובדה ששמות הערים אינם עבריים ולא קל למצוא להם הקבלה בהגא ובצלצול העברי. וזה לשון הקטע:
״אם הפרוץ מרובה על העומד וגברה יד ההמון לשום ת״ח (תורת חיים) מדרס להם, לא אלמון ישראל מחכמים מחזיקי בדקי תורת אלוקינו. האם מעיר מארויקום (מרקש) עיר גדולה של חכמים ושל סופרים יחסרו מורי צדק, אם מעיר פי״ם(פאם) המהוללה המלאה לה חכמה ודעת אפסה ונתרוקנה לחלוטין, אם עיר תיטוא״ן מעון אריות שבחבורה נעשית מרעה לזאבי יערים לנטות אחריהם, או עיר סא״לי וחכמיה המסולאים בפז האמונה אשתוללו אברי לב שבהם ונחשבו לכלי חרם. אם הנלווים אליהם חכמי ומנהיגי מיקיני״ס (מקנס) שכחו קנאת אבותם ורבותם הספרדים להכנס בלבם דברים המביאים לידי חטא, והקהילות תידול״א (תדלה) דלו מאנוש המורה להם דרך האמת, ושארית אלזאוייא ואגפיה הניחו תורם בקרן זוית בעד מצוקם ומצורם ושכחו אזהרת רבותם, אם חסידות ותמימות קהלות האפילי״ט הביאתם לרדת נולאים לדחוק את קץ הפלאות. אם שיני קהלות גרי״ס׳ הוגרסו בחצץ השקרים המסקרים ואוחזים עיני בעליהן להעלימם מדברי קבלתנו״…וכוי.
הרשימה שמביא ששפורטש מצביעה אמנם על פריסה רחבה של מאחזי התנועה. היא מקיפה את כל הארץ, מתיטואן בצפון ועד מרקש ואזור תפיללאת בדרום, מסאלי במערב ועד פאס ותדלה במזרח, אך חסרים בה מקומות אחרים בהם השבתאות היכתה שרשים ורכשה בהם אוהדים, כגון טנג׳יר, אורן, אספי ועוד, שעליהם נעמוד בהמשך.
מעניין להבחין שהתנועה השבתאית לא חיפשה חסידים ותומכים רק בקרב רכוזי אוכלוסין גדולים, אלא חדרה גם לקהילות קטנות ומאחזיה היו גם בפינות נדחות כגון קהילות הכפרים שמסביב לתדולה. (תידולה היא תדלה של היום הנמצאת דרומית־מזרחית לקזבלנקה). על מנהגי קהילת תידולה ובנותיה כותב הסבעוני:
״קהל תידול״א גזרו עליהם לילך יחפים ,… וגזר המלך על כל הכפרים אשר סביבותיהם שיתקבצו כולם לתידולא … והרי הם בעוונות במצור ומצוק יושבי חורבות ואהלים וגם הם החזיקו באכילה וקוראים (ביום ט׳ באב) במקום ׳יענך ה ביום צרה׳ – יה׳ בעזך ישמח מלך ובמקום ׳תפלה לדוד הטה ה׳ אזניך׳ – ׳למנצח על שושנים׳.״
שינוים בסידור התפילות
נמצאנו למדים מהקטע הנ״ל ששמעה של התנועה הגיע גם לפינות נידחות בהן רכשה לה חסידים, שהיו לא פחות אדוקים וקנאים מאשר חבריהם לדעה בערים הגדולות. מהקטע הזה אנו לומדים גם שאנשי הכת הכניסו שינוים משמעותיים בסדר התפילות. הם הרשו לעצמם לבטל קריאת מזמורי תהלים מסורתיים ולהכניס לסדר התפילה מזמורים אחרים במקור המזמור שביטלו קריאתו ״יענן ה׳ ביום חגים לומר אותו בימי צומות ותענית, ואילו המזמור שהוכנס במקומו " ה' בעזך ישמח מלך״ (תהלים ב״א) הוא שיר תודה לה׳ אותו אמרו אבותינו בשוב מלך ישראל ממלחמה עטור תהילת נצחון והוא שיר תודה לאלוהי ישראל על הנצחון שהנחיל למלך על אויביו.
המזמור ״תפילה לדוד הטה ה׳ אזניך ענני כי עני ואביון אני״ (תהלים פ"ו), תוכנו תחנונים לעזרה בעת צרה ועיקרו הבעת משאלות לב משיחיות בעץ חזון לאחרית הימים: ״כל גויים אשר עשית יבואו וישתחוו לפניך ה״ אומר המשורר, כלומר שהיעד המשיחי הוא כי כל עמי תבל יכירו בעליונותו ויקבלו את עול מלכותו. נוהגים לומר מזמור זה ביום־הכיפורים ובימי סליחות ותחנונים, ואילו המזמור ״למנצח על שושנים לבני קורח משכיל שיר ידידות״(תהלים מ״ה) הוא פשוט שיר ידידות, כשמו כן הוא, היו שרים אותו למלך ישראל ביום חתונתו וביום שמחת לבו. במזמור מתואר הטקס המפואר שערך המלך לכלתו ולנסיכות בנות לויתה, ובימינו נוהגים לאמרו בבית החתן וביום שבת החתונה בתפילת שחרית ונקרא "מזמור לחתנים״. המזמורים נאמרו כמובן לכבודו של המשיח שבתי צבי ויחסו להם משמעויות שבתאיות.
הפרעות בפאס-התריתל- י. פנטון-פריקת היהודים מנשקם ב־5 באפריל 1912
בן נאים נולד בפאס, נצר לשושלת רבנים מפורסמים. הוא למד בבית המדרש המפורסם של משפחת סרירו והקים בעצמו ישיבה. כשישיבה זו סגרה את שעריה לאחר הפרעות ב־1912 הוא עבד בתפקידי נוטריון, שליח ציבור וסופר עד פטירתו ב־1966. הוא היה חובב ספרים מובהק ובמשך חייו אסף אלפי ספרים וכתבי יד והם שימשו אותו בחיבור יצירתו הנודעת ׳מלכי רבנן׳(ירושלים 1931) – אוצר ביבליוגרפי על רבני מרוקו. כתביו נשמרו אצל בני משפחתו והם כוללים פירושי מקרא, דרשות ופסקי הלכה.
העדות האחרת היא פרי עטו של הרב שאול אבן דנאן(1972-1880), יליד פאס אף הוא. הוא היה בנו של הרב הנערץ ר׳ שלמה אבן דנאן(1929-1848), שנטל חלק בוועד החירום מיד לאחר התריתל. ב־1934 מונה שאול לדיין בבית הדין הרבני במראכש, ולאחר מכן במוגדור ב־1939. ב־1949 נבחר לכהן בתפקיד הרב הראשי של מרוקו. בסוף ספר השו"ת שחיבר ׳הגם שאול׳ (פאס 1959, ירושלים 1977) נוסף נספח, ועניינו כרוניקה היסטורית של האירועים שהתחוללו במרוקו בתחילת המאה העשרים ערב כניסתה של צרפת לאזור.
בכך הוא המשיך מסורת משפחתית, מכיוון שכבר במאה החמש עשרה הרב סעדיה אבן דנאן, מאבות אבותיו, העלה לכתב את הנסיבות ההיסטוריות שבהן הגיעו מגורשי ספרד למרוקו ב־1492. בסגנון מליצי וספרותי, בהשפעת הליריות התנ״כית, תיאר ר׳ שאול את הימים הקשים באפריל 1912 ואת המאורעות שחווה על בשרו. הערך הייחודי של עדותו, הכוללת פרטים שאין למצוא בשום מקום אחר, טמון ביכולת הניתוח האישית שלו ובחדות העין הייחודית שלו שהציג בהן את העובדות.
נוסף למאגר הנתונים העשיר הזה, יש בידינו כמה עדויות בערבית־יהודית, מהן גם עדויות ראייה. שלמה הכהן היה גזבר הקהילה היהודית בפאס, וביומנו המתאר בלשון הערבית את השנים 1925-1879 סיפר את קורות הקהילה עד יום פטירתו.
חשיבותה של עדותו מצויה בעובדה שגם הוא חווה על בשרו את האירועים ב־1912 ותיאר אותם ביומנו. יתר על כן, ב־1913 הוא מונה לחבר בוועדה האחראית לפיצוי של קרבנות התריתל. העותק המקורי של יומנו הופקד בעבר בארכיון הקהילה היהודית בפאס וככל הנראה אבד. למרבה המזל, עותק מצולם שלו נמצא בספרייה הלאומית בירושלים. חנניה דהן תרגם לעברית ב־1975 את היומן, והוא פורסם בספרו של הרב דוד עובדיה(2000-1913) על יהודי פאס.
לבסוף, פרטים אישיים התקבלו משני מקורות נוספים. באסופת הטקסטים בערבית־יהודית של לואי ברונו ואלי מלכה יש תעתיק לטקסט בערבית־יהודית שכתבה אישה אלמונית שסבלה גם היא בפרעות .נוסף על כך, ז׳ורז׳ט בנסימון שוקרון פרסמה ב־1993 קצידה על התריתל, קינה בערבית, שנאספה מפיה של אישה מפאס, מסעודה סמעון, שהייתה אז בת יותר מ־95 שנה. קינה זו חיבר ר׳ משה לוי, תלמידו של ר׳ יוסף בן נאים וחתנו.
שלב ראשון – פריקת היהודים מנשקם ב־5 באפריל 1912
עוד לפני הפרעות בפאס אירע מאורע שהשלכותיו הכבדות התבררו רק לאחר מכן. ב־5 באפריל 1912 החרים הצבא הצרפתי את כל הרובים והתחמושת שהיו בידי האוכלוסייה בפאס. אלא, כאילו במקרה, החיפושים הראשונים של חיילי הצבא השריפי התבצעו בקרב תושבי המלאה, באמתלה שאלה סיפקו את הנשק לשבטים הברברים.
הייתה זו האשמה שפלה ביותר, שהרי היה ידוע היטב שהעוינות של השבטים הללו הופנתה בראש ובראשונה כלפי היהודים, ושבין היתר מולאי אלחאפיד ווזירו הם שחימשו אותם בחשאי, כדי שיוכלו להילחם נגד צבא צרפת. להלן אטען כי אין לדחות את ההשערה שמדובר בפעולה מכוונת שיזמו הצרפתים, שהיו עדים לאומץ שהפגינו היהודים בעת שהגנו על עצמם ב־1911 וביקשו להימנע מפעולות הגנה דומות לקראת המהומות הצפויות.
הערת המחבר : כך רמז אלמליח כבר בזמן הפרעות, בדוח שלו מ־29 במאי 1912 הקהילה היהודית שלא יכלה לחשוב על להגן על עצמה, מפני שנפרקה לחלוטין מנשקה כמה ימים קודם לכן על ידי השלטונות המרוקניים, באמתלה חסרת שחר, שמלמדת עד כמה המרד היה מאורגן ולא ספונטאני כפי שהתאמצו כמה לומר.
כדי לעודד את יעילות הפעילות של החיילים המרוקנים הבטיחו להם המפקדים הצרפתים הטבות(50 פרנק) אם ימצאו מסתור נשק או תחמושת. החיילים המרוקנים היו חדורי שנאה כלפי היהודים, נהגו בהם בבריונות והשליטו טרור. הם עקרו את דלתות החנויות והבתים במלאח, תקפו את הנשים והכו את התושבים במקלות. כפי שהיה אפשר לצפות, החיפוש הזה הביא לשלל מועט ביותר לעומת חיפושים דומים שהתבצעו בעיר המוסלמית לאחר ההתקוממות, שם התגלו יותר מ־30,000 רובים.
לפי דוח של עמרם אלמליח, העסכרים הטמינו בערמומיות תרמילי תחמושת בחנויות היהודים כדי לסחוט כסף מבעליהן. חנווני צעיר שהואשם בהסתרת תחמושת הובל באלימות רבה בליל שבת לקסרקטין, ושם, ׳לפי פקודת קצין צרפתי, ״במסגרת החקירה״ נענש בהלקאה אכזרית שהותירה אותו מת יותר מחי׳.
מקרי האלימות הללו עוררו סערה במלאח, שתושביו אוהבי הצרפתים קיבלו בהתלהבות לא רק את הגדודים של מואניה (אפריל 1911) אלא גם את השגרירות החדשה, בהנהלת אנרי רייניו. אלמליח פנה אל רייניו במחאה תקיפה ובדרישה לפעולות עונשין חמורות נגד החיילים האשמים, ואיים לגייס לשם כך את דעת הקהל באירופה. אפילו הקונסול הבריטי התרגש מן הדברים. לא נערכה שום חקירה, אך המחאות של אלמליה והעימותים והקללות במהלך החיפוש ליבו את רגשות הנקמה והכעס בקרב החיילים המוסלמים. העושר ושפע הסחורות שהתגלו לעיניהם בעת החיפוש בחנויות היהודים ובבתיהם רק עוררו את חמדנותם. התמרמרות היהודים, שנותרו מחוסרי הגנה, נבלעה רק ימים אחדים לאחר מכן בתוך אירוע איום הרבה יותר.
LA VIE D'UN POETE MEKNASSI AU XVIIIe SIECLE
LA VIE D'UN POETE MEKNASSI AU XVIIIe SIECLE
Entre 1760 et 1790 David Ben Hassine exerce essentiellement les métiers de paytan et de poète, de chanteur et d'auteur de piyyoutim. De sa propre initiative, ou à la demande des intéressés, il écrit et chante ses poèmes dans les synagogues, ou dans des maisons privées, car tous ses piyyoutim sont destinés à être chantés, suivant une mélodie qu'il indique toujours en tête de ses compositions, et qu'il emprunte la plupart du temps à d'autres piyyoutim.
Comme il n'existe pas, au XVIIIe siècle, de presse hébraïque au Maroc, David Ben Hassine ne peut faire imprimer et vendre ses oeuvres. Les droits d'auteur n'étant pas protégés, ses piyyoutim tombent dans le domaine public aussitôt qu'il les a chantés la première fois. Comme seule défense contre les plagiaires, il insère systématiquement son prénom, ou même son nom complet, en acrostiche, dans ses poèmes, ce qui n’empêche pas au moins un de ses contemporains peu scrupuleux de piller allègrement son oeuvre.
Sa seule rémunération provient des dons éventuels des personnes qu'il honore dans ses compositions. On fait appel à son talent pour toutes sortes de cérémonies publiques ou privées, et pour faire l'éloge des défunts. Comme tous les poètes de son temps, il recherche l'amitié, la protection et l'obole des hommes influents, qu'il couvre de louanges, même quand ils ne sont pas toujours au-dessus de tout soupçon! Parmi les mécènes fortunés et généreux qu'il doit flatter, Daniel Tolédano, "qui était un père pour les nécessiteux", Moshé Ben Maman, "grand prince d'Israël", Mordekhay Shriqi et Mes'od Ben Zekri, trois puissants courtiers du sultan Mohammed Ben 'Abdallah, Shalom de la Mar et son fils Mordekhay, négociants de Mazagan proches du Palais, et, surtout, Shélomo Sebbag, de Meknès, le richissime "soutien de ceux qui étudient la sainte Thora", qui promet formellement au poète de subventionner la publication de Téhilla Lé-David.
Malgré les dangers et la difficulté des déplacements, David Ben Hassine, mu par un tempérament quelque peu aventureux, n'hésite pas à effectuer de longs voyages pour gagner sa vie. Il se rend à Fez, à Tétouan, El-Qsar, Marrakech, au Tafilalet, et même à Gibraltar, sans doute invité par la communauté juive d'origine marocaine. Dans cette dernière ville, David Ben Hassine, émerveillé, découvre "la science de la musique des chrétiens", et il est particulièrement impressionné par le système de notation musicale européen, dont il nous laisse une decription détaillée. Ces voyages favorisent la diffusion de ses piyyoutim dans toutes les villes du Maroc.
David Ben Hassine devient très populaire de son vivant, comme en témoignent les haskamot, ou préfaces approbatives enthousiastes imprimées dans l'édition d'Amsterdam de Téhilla Lé-David (pp. la-5b), ainsi que les poèmes rédigés en son honneur, de son vivant. Dans l'un de ces poèmes, Abraham Alnaqqar, de Fez, le qualifie de "grand poète, notre maître le rabbin David Ben Hassine, … rempli d'art et de savoir comme Besalel, chantre des cantiques d'Israël". Le second, daté de 1782 a été inséré par Hayyim David Séréro, de Fez également, dans sa préface à la première édition de Téhilla Lé-David, en signe d'amitié et d'admiration.
פאס וחכמיה-ר' דוד עובדיה זצוק"ל
ובשנת תקע״ב -1812 – באייר קמו צוררי ישראל והלשינו על הקהל וגזר המלך יר׳׳ה שיתנו הקהל אחד עשר קנטאר כסף לבד כמה שוחדות והפסדים ותהום כל העיר. ומקודם גזר שילכו הקהל וארבעה חכמים למקנא׳ס והיה קור מאד ורצו הקהל להוליך אותי עמהם וידעתי שאם אלך עמהם כמעט אהיה בכל רע ובסכנה גדולה. ונתתי סך ארבעה עשר אוקיות שוחד לשר והחליף אותי באחר והלכו ועברה עליהם צרה גדולה. והיו בוכים ומתודים על פשעם והסיפור ארוך. ויצא כתב נייר המלך שיתנו סך הנז׳ ובעונות באו לכאן והתחילו להעריך בני אדם כמה יתנו כל א׳. ומן השמים רחמו עליהם ושלה עוד המלך לשר פא׳ס אלבאל׳י שהסך הנז׳ יתנוהו עזה״ד. שהנגיד יתן אלפים מתקאלים, ובן צבע אלף. והשאר ז׳ אלפים יתנו הקהל אלף בכ״ח על ז׳ חדשים. וברוך האל המושיע ורחום בדין. והשאר הנז׳ העריך כל א׳ ביודעם ומכירם ולא העריך שום בינוני. ואירעו דברים שלא ניתנו ליכתב כי כבוד אלהים הסתר דבר. ואח״כ שלח השר אגרת ליר״ה מי יתן המעות הנז' ואמר לו שהנגיד יוסף ן׳ עטיא ג׳ אלפים ושיך יוסף ישראל ויהודה…ב׳ אלפים ויום טוב ן׳ סעדון ב׳ אלפים, ועברה צרה גדולה, וה׳ יאמר די כי״ר.
נמצא כתוב בב״י מוהרר אליהו (הגה מן הצד כמדומה לי טעות וצ״ל עמנואל) מאנסאנו ז״ל עת צרה בשנת התצ״ז ליצי׳(1737).
אמרתי אספרה קצת מצרותינו, הצרורות והעמוסות על שכמנו, צרות תכופות זו לזו. אין צורה פוטרת לחברתה, זה רודה וזה מרדה, הה עושה בעברת זדון. ובימים האלה אין מלך איש כל הישר בעיניו יעשה. והם שוללים ובוזזים כל אשר אותה נפשם והאחרון קשה מכולם שהשמים נעצרים מלהוריד טל ומטר כי אם השמים ברזל והארץ נחושה, ואין זה כי אם שדברי עונות גברו מנו ורבו למעלה ראש. ואין בדור מי שיכול להוכיח ומקבל התוכחה, כי אם אמור יאמר לו טול קיסם מבין שניך אף הוא ישיב לו טול קורה מבין עיניך, ואין לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים, ובשני בשבת, י״ב לחדש שבט התחלנו להתענות ובג׳ בשבת י׳׳ג לחדש הנז', הפסקתי אני הצעיר מבעוד יום וצמתי שלשה ימים לילה ויום. ובא׳ בשבת י״ח לח׳ הנז' התחילו הל פאס אלבאלי לשאול הגשמים. גם הל פאס אזדיד התחילו לשאול בשני בשבת י״ט לח׳ הנז', ובו ביום היו היחידים בתענית ולעת ערב הלכנו במתי מעט עם בד׳ יש״ץ לבית עלמין אצל קבר הרב הגדול מוהריב״ע (מורינו הרב רבי יהודה בן עטר) זלה״ה וקרינו קצת סליחות ותחנונים ואמר כמוהר״ר יעקב אבן צור קדיש יהא שלמא והשכבנו לחרב זלה״ה והלכנו כ״א לדרכו בפחי נפש. ובג׳ בש׳ ך׳ לחדש הנז׳ לעת ערב הלכו ב״ד ואנשים עמהם מעט לבית החיים אצל קבר כמוהר״ר סעדיה בן רבוח זלה״ה ועשינו כסדר יום אתמול ובו ביום הפסקתי אני הצעיר מבעוד יום הפסקת שני ימים ולילה א׳ אולי ירחם ה׳ על עמו. ובשני בש׳ כ״ו לח׳ הנז׳ גזרו ת״ץ והתפללנו כ״א בבה״ך שלו, וכשסיימנו התפלה הלכנו לבית החיים וקרינו שם סליחות ותחנונים על הקברות הנודעים, ומשם הלכנו לפתח שער העיר בין הדלת החיצון והפנימי בתוך הכיפה וקרינו שם קצת סליחות, לפי שמקובל אצלנו ששם קבורים ההרוגים והשרופים על יחוד קב״ה אשר היה מימי קדם, ומשם הלכנו חוץ לעיר אל פתח שער פאס אזדיד וקרינו שם ג״כ קצת סליחות לפי שבהאלפונדא״ק אלכור׳א שם קבורים צדיקים וגאוני עולם כידוע ששם היתה בית החיים בשנים קדמוניות ובעוה״ר צוחינן צוחינן ולית דמשגח בן וחזרנו לדרכינו ביגון ואנחה.
וברביעי בש׳ כ״ח לח׳ שבט אנחנו יושבים לשתות מי התורה בחברתינו עם מורינו ודבינו נרו׳ ועם כמוהר״ר חיים בן עטר נרו' והנה עמד לנגדינו איש מומר ויען ויאמר לנו שבו ביום היו מקובצים הגויים הדרים בפאס אזדיד ויאמרו איש אל רעהו הבא נתחכמה ונראה בשלמי הרעה הזאת הבאה על כל העולם, והעלו שהם נתפשים בשביל פושעי ישראל והזכירו קצת עבירות שהם מושרשים בנו, הא׳ היא מים שרופים הנק׳ בערבית מא׳ אלחייא׳ היו מוכרים אותה בבית מיוחד הנק׳ צ׳אר אתברנ׳א, והיום הזה אין לך בית אשר לא נמצא בה סם המות ואיש ושבינו נמנים ע״ז לדבר עבירה, ומזה נמשכו כמה עבירות המתרגשות. ב׳ שבועת שוא ושקר. שבימי קדם כל מי שנתחייב שבועה בערכאות של גויים, היה ממשכן עצמו וכל אשר לו, כדי שלא ישא את שם ה׳. ועכשו הם נשבעים לשוא ולשקר. ג׳ היא בטול תפלות, כי הם יודעים כשהבקר אור היהודים קמים בהשכמה ומטהרים עצמם ובאים לבה״ך להתחנן לפני בוראם, ועכשו כשעולה, עמוד השחר כ׳׳א יצא לפעולו ולעבודתו עדי ערב. ולא אמרו איה אלוה עושינו והסכימו לשלוח לנו לתקן את המעוות אולי יחנן השם. ובה׳ בש׳ כ״ט לח׳ הנז' ג״כ גזרו ת״ץ ועשו כסדר יום ב׳ אך ורק לא הלכו חוץ לעיר, ובעוה״ר אין קול ואין עונה ואין לנו להשען, כי אם על אבינו שבשמים והבאים ממתא מקנא׳ס ספרו לנו שירדו שם גשמים עד שרותה הארץ.
פגיעות בחיי הדת יהודי מרוקו.-אליעזר בשן
נגיד יהודי התאסלם
בריטי שנסע למכנאס שבמרוקו בשנת 1721 יחד עם השגריר הבריטי כדי לפדות שבויים בריטים, כתב כי הנגיד של היהודים במכנאס התאסלם לפני 27 שנים
יהודי מומר נזכר על ידי רבי עמנואל בן יהונתן מאנסאנו, אחיו ובנו בשנת תצ"ז (1737). הם כותבים כי כאשר למדו מפי רבי חיים בן עטר, עמד מולם איש מומר שסיפר להם כי באספה של יושבי פאס נידונה השאלה בשל מה באה על העולם הצרה, והחליטו כי בגלל שהיהודים מוכרים משקאות חריפים, וכן בגלל חטא שבועת שקר וביטול תפילות
התאסלמות בעקבות בצורות ומגפות
במחצית הראשונה של המאה ה-18 נזכרות בצורות בכתביהם של חכמי מרוקו.
רבי יעקב בירדוגו ( 1853-1783) מזכיר בשנת תע"ג( 1713) " אחר עבור שנות הרעב ". בין השנים 1721- 1724 במשך כארבע שנים הייתה בצורת במרוקו. בשנת 1723 בפאס בלבד התאסלמו לפי אומדן כאלף יהודים.
בשנה שאחריה קרוב לאלף יהודים המירו דתם. רבי חיים טולידאנו (1749-1690) כתב: יעברו שני הרעבון ובטלו כמה משפחות ולא נותר אלא אחד מעיר ( חק ומשפט, סי׳ נא ). בסי רצו, שם, הוא כתב על 'אלמנת ראובן מכרה ספר תורה לרחל בשני רעבון'.
רעב במכנאס בשנת תפ"ט ( 1729) כפי שכתב רבי מרדכי בירדוגו. ושנה אחריה בצפרו, לפי דברי רבי רפאל משה אלבאז. על שני הרעב כתב יעב״ץ באייר תצ״א (1731). בפאס היה רעב בשנת תצ"ה (1735) ושלוש שנים אחרי זה.
בשנת תצ"ח ( 1738) יהיה רעב גדול במערבי. רבי יוסף משאש כתב על מגפות בשנים שבין 1751-1746, והדבר עלול היה לגרום להתאסלמות. לפי מקורות אירופאים היו מגפות במרוקו שנגרמו כתוצאה משנות בצורת, בשנים אלה: 1758, 1765, בין 1776 ל-1782, וב- 1799.
יחסם של החכמים למתאסלמים
יחסם השלילי התבטא בתשובותיהם. רבי יעקב אבן צור [יעב"ץ] (1753-1673) ביטא את יחסו למתאסלמים אגב דיונו ההלכתי. המתאסלם התנכר לא רק למשפחתו, אלא גם לחבריו בקהילה שתמול שלשום חי אתם בשלום.
בתשובתו בנושא כתובתה של אשת מומר הוא כותב: " וירבו הימים ותהי רוח אחרת עם הבעל הנזכר עד ששתה את קובעת כוס המים הזדונים וחבק חיק נוכריה ובגיותו זדון לבו השיאו להעליל ולערער וללגלג על אנשים בני ברית " (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ קפח).
האם יש למומר חזקה בחצר ? יעב"ץ דן בנושא זה : תחת הכותרת: " חזקה בחצר של מומר ". הדין נכתב בחשון תפ"ב (סוף 1721). מעבר לדיון ההלכתי, ניתן להבחין ביחסו העוין של החכם למומרים:
עשו [כינוי לרשע] היה לו חצר והמיר ויצא מן הכלל ואחר כך מכר חצרו לראובן. ועמד הקהל הקדוש ומכרו חזקת החצר ההוא לשמעון. אחר כך עמד יעקב אחיו של עשו המומר ומכר החזקה ההיא ללוי, באומרו כי מיד כשיצא עשו לתרבות רעה הרי הוא חשוב כמת וראוי לקברו בחייו, ומיד זכה יעקב בירושתו, אלא שלא היה יכול לתבוע פירות החזקה מן הדרים בה, מפני איבתו של עשו הרשע. והיינו טעמא שראה את הקהל הקדוש מוכרים החזקה ולא יכול למחות בהם. וסמך על זה שאין מעשיהם כלום שכבר זכה יעקב בירושת עשו, והקהל הקדוש מכרו דבר שאינו שלהם.
בתשובתו ציטט החכם את הרמ"א [ר' משה איסרליש] מחבר 'המפה' לשו"ע חו"ם, סי' רפג: 'שקנסו את המומר ומתנתו אינה מתנה, דוקא בירושה שנפלה לו מקרוביו והוי ליה כאילו לא היה ולא נברא. ולכן אם נתן הירושה הנוגעת לו מאביו- אינה מתנה שכיון שקנסוהו שלא יירש, לא זכה כלל בנכסים…
אבל ממון של מורישי המשומד שהם כשרים לא הפקירו, אלא שקנסו המשומד וסלקוהו מאותה ירושה כאלו אינו ראוי לירש " (י מוצב״יי, ח״א, סי׳ טז). הכינוי ייצא מן הכללי מופיע נשובותיו ח"א, סי' קצא.
אברהם קורייאט ( תקמ"ז – תקס"ו 1806-1787) כתב: " קיבלתי מרבותי…. שהמומר אם זכה כבר ביהדותו באיזו חזקה בין מעצמו בין ממורישיו מה שזכה – זכה. אמנם אם זכה בה בגיותו שמכר קרקע לגוי או למומר כמותו-תישאר באותה קרקע חזקה אכן לא אליו יהיה אלא לקרוביו הראויים ליורשו " ('זכות אבות', סיי מו).
The following is an exact translation of the firman Hatti-Sherif
- MONTEFIORE, DIARIES (ed. L. LOEVE) I.
קטע מתוך London 1890 pp. 278—279
The following is an exact translation of the firman Hatti-Sherif (addressed to the Chief Judge at Constantionple), at the head of which His Imperial Majesty the Sultan Abd-ool medjid wrote with his own hand the following words
"Let that be executed which is prescribed in this Firman :" -—
"An ancient prejudice prevailed against the Jews. The ignorant believed that the Jews were accustomed to sacrifice a human being to make use of his blood at their feast of Passover.
"In consequence of this opinion, the Jews of Damascus and Rhodes (who are subjects of our Empire) have been persecuted by other nations. The calumnies which have been uttered against the Jews, and the vexations to which they have been subjected, have at last reached our Imperial Throne.
"But a short time has elapcd since some Jews dwelling in the Island of Rhodes have been brought from thence to Constantinople, where they have been tried and judged according to the new regulations, and their innocence of the accusations made against them fully proved. That, therefore, which justice and equity required has been done on their behalf.
"Besides which the religious books of the Hebrews have been examined by learned men, well versed in their theological literature, the result of which examination is, that it is found that the Jews are strongly prohibited, not only from using human blood, but even that of animals. It therefore follows that the charges made against them and their religion are nothing but pure calumny.
"For this reason, and for the love we bear to our subjects, we cannot permit the Jewish nation (whose innocence of the crime alleged against them is evident) to be vexed and tormented upon accusations which have not the least foundation in the truth, but in conformity to the Hatti-Sherif which has been proclaimed at Gulhani, the Jewish nation shall possess the same advantages and enjoy the same privileges as are granted to the numerous other nations who submit to our authority.
"The Jewish nation shall be protected and defended.
"To accomplish this object, we have given the most positive orders that the Jewish nation, dwelling in all parts of our empire, shall be perfectly protected, as well as all other subjects of the sublime Porte, and that no person shall molest them in any manner whatever (except for a just cause), neither in the free exercise of their religion, nor in that which concerns their safety and tranquillity. In consequence, the present firman, which is ornamented at the head with our 'Hoomaioon' (sign-manual), and emanates from our Imperial Chancellerie has been delivered to the Israelitish nation.
"Thus you, the above-mentioned judge, when you know the contents of this firman, will endeavour to act with great care in the manner therein prescribed. And in order that nothing may be done in opposition to this firman, at any time hereafter, you will register it in the Archives of the Tribunal; you will afterwards deliver it to the Israelitish nation, and you will take great care to execute our orders, and this our sovereign will.
"Given at Constantinople, 12th Ramazan, 1256 (November 6th, 1840)."
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
פרק שביעי: פיזר נתן לאביונים
עוד בצעירותו ראו בו אנשי הקהילה במקנס שהוא בר סמכא, ונתנו בידו צדקות לפזרם לעניים כראות עיניו. ועל תקופת היותו בקזבלנקא כותב רבנו בהקדמה לשו"ת תבואות שמש: … וביותר אני שמח כי יודע אני שמלאתי חובתי בהיותי כל השנים ברבנות במרוקו, וגם כלפי כל העם בגמ״ח לעני לעשיר ליתום ולאלמנה, ואף יותר ממה שהיה צריך, והכל עשיתי לשמו הגדול. גם בהיותו בארץ ידעו רבים שרבנו תומך בנזקקים, והיו נותנים בידו כספים על מנת לחלקם. והיה מקבל ביד אחת ומחלק בעשר ידות, ורבים הם שחילו פניו שיעזור להם, גם מאות תלמידי חכמים שבאו לקבל ממנו הסכמה על הספר שברצונם להדפיס קבלו ממנו סיוע כספי, וגם כל מי שבא לבקש ממנו המלצה לאיזה מוסד או לקרן צדקה, היה מקבל ממנו סכום הגון וביד רחבה, ידועה ומפורסמת היתה קרן הסיוע שהיתה לו לחתנים מכספו הפרטי, וכל חתן שהיה נכנס אל רבנו היה מקבל סיוע. והכל בענוה ובצניעות.
ובכל מאודך
לימים נכנס אל רבנו בחור צעיר והחל להשיח צערו לפני רבנו שהוא יתום ואין בידו כלום להוצאות החתונה, מיד הוציא רבנו פנקס ש׳יקים וחתם את חתימתו על השיק והגישו לחתן ואמר לו אתה הוא שיודע כמה צריך, תרשום כמה שאתה צריך, החל החתן להסמיק ולהצטדק שלא התכוין לכך, אך רבנו אמר לו שהוא מתכוין ברצינות, ואם הוא מתבייש לרשום אזי הוא ירשום, וכתב על השטר 5,000 ₪ (בשער הדולר הוא כמו 1300 דולר) ונתנו בידו ושאלו האם זה מספיק? (עפ״י עדות היתום, שהראה לבניו של רבנו את צילום השי׳ק בימי השבעה) סיפור זה הוא כאור בקצה המנהרה המגלה לנו כמה גדולה צדקת פזרונו של רבנו זצ׳׳ל.
מתמכין דאורייתא
כשהיה המבקש מוכר לרבנו שהוא ת״ח ששקוד על התורה היה רבנו תומך בו בסכומים גדולים. כמו כן מידי שנה היה משתתף בהילולא המרכזית של ישיבת ׳כסא רחמים׳ והיה תורם סכומים נכבדים לישיבה. וכפי שמעידים מקורביו של רבנו שרבנו החזיק בתלמידי חכמים ביד רחבה ובסתר. גם עוזרו האישי של רבנו מעיד: שכל חודש היה מזמין אליו הרב ארבעה אברכים, שנודעו לו שהם נצרכים, והיה נותן בידם סכום הגון.
גם אחד המספידים ספד לרבינו ואמר ׳שמהתקשרותו החזקה לצדקה, רואים שהיה מנותק מהבלי ותענוגי העולם הזה׳.
כי אחי עצמי ובשרי אתה/אחיו רבי אליהו
אחיו של רבנו רבי אליהו היה תלמיד חכם הנהנה מיגיעו, חזן ופייטן ונכון בכל מידה טובה, בהיותו בקזבלנקא היה רואה חשבון, בשנים האחרונות עלה ארצה וגר בירושלים, והיה שולח לרבנו כל חודש כמה אלפי ₪ במשך כ- 15 שנה, שיחלקם למוסדות תורה ונזקקים כפי ראות עיניו, וגם כמה ספרים שהוציא רבנו כאן בארץ הקודש השתתף רבי אליהו בהוצאות ההדפסה ביד רחבה, והיה משאיר לעצמו כדי פרנסתו בצמצום. (נפטר בתשרי תשס״ג תנצב״ה)
קמחא דפסחא
סכום גדול, מתוך הסכום הכולל שהיה רבנו מחלק מידי שנה ליותר משבע מאות משפחות בקמחא דפסחא מטעם המועצה הדתית ירושלים, היה מכיסו הפרטי.
ואף ביום שישי לפני פטירתו שלח ש׳יקים לנצרכים כדי שיהיה להם במה לקנות מצרכים לכבוד החג.
אותם אנשים שבאו לחלות פניו לקבל ממנו סיוע כספי, גם לאחר שהיה נותן בידם כנדבת ליבו הטוב, היה מעודדם ומשמחם ורק לאחר מכן היה משלחם.
אשר יצוה את בניו אחריו לעשות צדקה ומשפט
ויש לציין שגם לבניו יש חלק במעשי הצדקה של רבנו, שכשהיה רואה רבנו שעומד להיות מחסור בקופה עקב הביקוש הגדול ואין הקומץ משביע את הארי, היה מתקשר לבניו שבצרפת ומבקש שישלחו לו סכומים הגונים לצורך תמיכה במוסדות התורה, ובנזקקים כאן בארץ הקודש. וכן כשהיו מגיעים לביקור אצלו היה מבקש מהם לשים כמתנת ידם בקופה שהיתה מיועדת לכך. ואכן זכה רבנו לברכת ׳עשר בשביל שתתעשר׳ ולברכת ״אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד״. ופעם אמר לאחד מתלמידיו: כסף זה לא העיקר ואף לא דבר חשוב, אבל הוא דבר נצרך.
אביהם של יתומים
אהבתו ודאגתו לבריות היתה כנה ואמיתית, ובפרט התבטא הדבר כלפי יתומים ואלמנות, כי הוא היה להם כאב. בקזבלנקא היה רבנו האפוטרופוס של כל היתומים שבעיר, ולמרות שהממשלה היתה דואגת למנות אפוטרופוס משלה על עזבונות השייכים ליתומים, מכל מקום כדי שלא יפסידו היתומים על ידי פשיעה של אפוטרופסים למיניהם, הגיע רבנו להסדר עם המלכות שכדי שתתאפשר משיכת כסף מחשבון של היתומים, יצטרכו לחתימתו בנוסף לחתימת האפוטרופוס שמינתה להם הממשלה
חילוקי מנהגים בין שתי העדות-יעקב גלר
- חילוקי מנהגים בין שתי העדות
החיכוכים בין הרומאניוטים ובין הספרדים נבעו לא מעט מפאת חילופי המנהגים ומשאיפות הספרדים להשליט את מנהגיהם על ה״תושבים״. סלע המחלוקת ביניהם היה בעיית ה״סמיכה״, וכן הסבלונות, מנהגי כתובה, נפיחה וכוי.
א. ה״סמיכה״
אצל הרומאניוטים, האשכנזים, הצרפתים והאיטלקים קיים התואר ״רב״ ומכירים ב״סמיכה״, ואילו הספרדים לא נהגו ב״סמיכה״ וקראו לרבניהם ״חכם״. ר׳ דויד מסיר ליאון דן בהתנהגות זו בספרו, וכתב:
ומפני שאלו הספרדים עלולים להיות מעליבים ב״סמיכה״ הזאת ואומרים כי אין סמיכה בחו״ל וכותבים את זה בספריהם, אשר ראוי לשתוק על סכלותם, איך חשבו שדבר קטן כזה הידוע לתינוקות של בית רבן נעלם מכל צרפת ואשכנז ואיטליא ורומניא הנוהגים בסמיכה, שהיו גדולי עולם וראשי ישיבות בכל מקומות ממשלתם.
ה״סמיכה״ היתה נהוגה אצל הרומאניוטים, שעמדו בקשרים עם חכמי אשכנז, ומהם קיבלו את מנהג ה״סמיבה״ לרב ומורה הוראה. על זה כבר העיר ר׳ יוסף ן׳ לב: ״שקהילות רומניאה הקדומים מיסדים על פי אשכנז וצרפת ולא על פי חכמי טוליטולא וספרד״. ״סמיכה״ משמעה אישור ותעודה, הניתנת על ידי רב וחכם מופלג לתלמיד. תעודת ה״סמיכה״ מאשרת שהתלמיד בקי בדיני איסור והיתר, ועליה הסתמכו פרנסי הקהל, כשרצו לבחור רב. כוונת מתן ה״סמיכה״ היתה למנוע מאנשים לא־ראויים מלשמש כרבנים ודיינים. הרומאניוטים טענו שאצל הספרדים כל מי שרצה היה מורה הוראה ופוסק, אף כי לא הוסמך ולא היה לו ״היתר הוראה״. ר׳ דוד הכהן – חכם רומאניוטי במאה הט״ז בקורפו – מביע את התנגדותו לשלילת ה״סמיכה״, הגורמת לעם־ארצות. דבריו המצוטטים באחת מתשובותיו משכנעים ביותר, ומפני חשיבותם אביאם להלן:
ומטעם זה נהגו הסמיכה להודיע לכל דאיניש דגמיר הוא ותלמיד שהגיע להוראה הוא וכדאי הוא למעבר שלידוותייהו דקמאי, דארץ ישראל וכל זה מפני שבעוונותינו, שרבו תלמידים שלא שמשו כל צרכן, מתעטפין בטלית של רבם ונוטלים שררה לעצמן לישב על כסא ההוראות ולחכם יאמרו הלאות ויולידו כל הרעות והרשות נתונה לכל. וכן הסכימו להסמיך לאנשים הראויים להוראה לקראם בשם הרב רבו ומזה יודע לכל דכל מי שאינו מוסמך, דהיינו שיש לו רשות להורות, לאו בר הכי הוא ואין לסמוך עליו, אלא א״כ יהיה ידוע לכל דגברה רבה הוא ומצד ענוותנותו אינו מבקש גדולות, או משום שהוא קביל וקיים או מטעמים אחרים.
רד״ך ממשיך לעקוץ את הספרדים, שזלזלו בסמיכה:
וכ״ש בדורינו זה, שבעוונותינו שרבו יש אנשים שלא שימשו כלל, אלא שעסקו בחכמות חיצוניות ומכריזים ואומרים חכמים אנחנו ותורת ד׳ אתם… ואם יקום נגדם איזה גדול שבדור אומרים לו הכבד בביתך ושב, שאין בידך לא לחם ולא שמלה ובעלי בתים נותנים להם אמונה – עם היות כי ציד בפיהם ומגדילים עצמם בכוח בתחבולה ובמרמה ונמצא שם שמים מתחלל… בודאי ראוי לגדור ולאמר, שלא כל הרוצה ליטול את השם יטול, אלא יחידי הדור וסגוליה וזה יודע על פי הסמיכה הנהוגה.
הספרדים התנגדו לקבל את ה״סמיכה״, אך כי ברור היה להם שלא דומה היא לסמיכת ארץ־ישראל. דבר זה גרם למחלוקת בין שתי העדות, כשהרומאניוטים לא היו מוכנים לקבל את סמכותם של חכמים, שאין להם ״סמיכה״, ואילו הספרדים זלזלו ברבני הרומאניוטים. דבר זה היווה גם עילה לביטול משרת הרב הכולל בקושטא. דון יהודה אברבנאל כתב לאחר בואו לאיטליה שמצא שנתפשט המנהג של הענקת ״סמיכה״ לתלמידי ישיבה גם בין הספרדים והושפעו כנראה ״מדרכי הגויים העושים דוקטור״.
ב. סבלונות ( מתנות )
סִבְלוֹנוֹת
ת (ז"ר) [מן סבל, כמו "מַשְׂאֵת" – מן נשׂא] מַתָּנוֹת, וּבְיִחוּד מַתָּנוֹת שֶׁהָיָה הֶחָתָן נוֹהֵג בִּימֵי קֶדֶם לִשְׁלֹחַ לְבֵית חוֹתְנוֹ אוֹ לַכַּלָּה לְאַחַר הַקִּדּוּשִׁין: "הַשּׁוֹלֵחַ סִבְלוֹנוֹת לְבֵית חָמִיו" (בבא בתרא ט ח). "הַרְבֵּה סִבְלוֹנוֹת שִׁגֵּר לָהּ בְּמַתָּנָה" (פיוטים, סידור 709). "הַמְּחֻתָּנִים מִצַּד הֶחָתָן הָיוּ שׁוֹלְחִים סִבְלוֹנוֹת לְהַכַּלָּה מִטְפַּחַת טוּרְקִית" (מנדלי מו"ס, רפז). "וְרַבִּי יוּדִיל פָּסַק שְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף אֲדוּמִים, חוּץ מִמַּתָּנוֹת וְסִבְלוֹנוֹת כְּפִי מִנְהַג קַדְמוֹנִים" (עגנון, כלה רלב).
מנהג הסבלונות היה מושרש אצל הרומאניוטים, והיו חוששים שהסבלונות (המתנות) שהיה שולח הארוס לארוסתו, הינם בספק קידושין, או כקידושין גמורים, ומצריכים גט. כשבאו המגורשים להתיישב בתורכיה, גרם מנהג זה להתנגשות בינם לבין התושבים הוותיקים. הספרדים רצו להחזיק במנהגי אבותיהם בידיהם, ולא חששו לסבלונות. הם ראו במנהגי הרומאניוטים מנהגי טעות, שאין לחוש בהם כלל. היו מקומות שהספרדים נגררו אחרי הוותיקים, כגון קושטא וסופיאה, וחששו לסבלונות. למרות שאנשי קושטא נהגו חומרה בסבלונות, לא נמנעו מלהשתדך עם ערים אחרות, שלא חששו להם, כאנשי שאלוניקי (רא״ם י״ז) ואדריאנופול (פני־משה ג: ט״י). נשתמרו ויכוחים, שעברו בין רא״ם ור׳ אברהם ן׳ יעיש, ובין ר׳ משה ארוקיס לבין חכמי אדריאנופול בשנים ר״פ-רפ״ה (1520-1525) על עניין זה. ר׳ משה ארוקיס השיב תשובה תקיפה למנהיגי קהילות ופרנסי אדריאנופולי: ״רז״ל נ״ע ששאבו מים ממעיני ישועתם בספרד, היו מורים בכל יום הלכה למעשה שאין חוששין לסבלונות… שראוי לספרדים בכל מקום שהם יחזיקו במנהג אבותיהם בידיהם״. גם רשד״ם התנגד לחוש לסבלונות: ״אפילו שגריגוש ואונגרוש ואשכנזים נהגו לחוש, מ׳׳מ הספרדים הם כעיר אחרת ונוהגים כעיר שאלוניקי״.הקהל הרומאניוטי באדריאנופולי הוסיף לחוש לסבלונות גם במאה הי״ז. נהגו שאת הסבלונות שלחו בפומבי ובעסק גדול על ידי שליח ומסרו למשודכת. היתה גם הסכמה, ששום אדם לא יקדש, עד שישלח הסבלונות לארוסה.
כתבות של סופרים עבריים שביקרו בצפון־אפריקה
יעקב גולדמן לעומתו לא דיבר שפות אירופיות, אלא רק עברית ויידיש. משום כך הוא נזקק בכל קהילה שהגיע אליה לחברתם הבלעדית של דוברי עברית, רבנים או משכילים, הן לצורכי שיחה יומיומית ושיח אינטלקטואלי והן לשם עזרה בארגון ההתרמות של בני הקהילות. צורכי קומוניקציה אלה היוו חלק חשוב מחוויותיו הצפון־אפריקניות ומרשמיו הכתובים על הקהילות השונות. עדויותיו־חוויותיו אלה תופסות לעתים מקום חשוב בדיווחים ששלח להצפירה ולהמליץ, לצד תיאורו הממצה של החיים היהודיים בקהילות השונות מנקודת ראותו של משכיל עברי דתי בעל דעות קדומות מגובשות כלפי יהודי המזרח. הזדעזעותו מהתמורות ההרסניות שהסבה המודרניזציה הצרפתית באלג׳יריה בכלל ובאלג׳יר בפרט זכתה לתגובה חריפה מבן הקהילה.
יעקב גולדמן השתייך בעצמו עד לשנת 1889 לחוג המצומצם, אך הפעלתן והמיליטנטי, של המשכילים העבריים בירושלים, והשתתף בכתיבתו העיתונאית במאבקים החברתיים־תרבותיים שהסעירו את היישוב הישן בשנות השמונים והתשעים. הוא היטיב להכיר את דפוסי הפעילות המשכילית העברית ואף היה שקוע בה, מצד אחד, ושמר בקפדנות יתרה על זהותו היהודית המסורתית ועל חינוכו היהודי־רבני שקיבל בישיבת ״עץ חיים״ הירושלמית, מצד שני. גם הוא מיזג השכלה ואמונה על פי אותן שאיפות כשל המשכילים העבריים בצפ״א. זהות זאת של דעות ושאיפות בינו לבין המשכילים העבריים בצפ״א עושה את כתבותיו מקור חשוב במיוחד להכרת פריסתם ופעילותם של חוגי המשכילים העבריים מצפ״א בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים של המאה שעברה. עמדותיו אלה פורצות בכל כתבותיו מצפ״א, והן התוחמות את המסגרת הקונספטואלית שבתוכה דיווח על מצבן הפנימי של הקהילות השונות ששהה בהן. משום כך הוא שרטט תמונה בלתי אוהדת עד מאוד של רוב הקהילות שבהן שהה, אך בו בזמן גם ידע להעריך, לשבח ולהלל אותם רבנים ״נאורים״(כך הוא כינה את הרב ר׳ רפאל שלום חי הכהן מספאקס ואת הרב חיים בלייח מתלמסן) ואת המשכילים העבריים שהיו גם תלמידי חכמים, ושהוא פגש בתוניס, באלגייר ובתלמסן בעיקר. בתוניס, בבון ובאלג׳יר הוא אף נתקל במשכילים עבריים שלא היו בני תורה ולא הקפידו על קיום המצוות.
יעקב גולדמן התחיל את סיורו בטריפולי שבלוב לאחר שהייה מאכזבת באלכסנדריה. משם הוא הגיע לג'רבה, לספאקס ולקהילות אחרות בדרום תוניסיה, ולאחר מכן לתוניס. שם הוא עשה כחודש וחצי, והתוודע מקרוב למגוון המגמות הסותרות שהתרוצצו בקרב רבדיה החברתיים־תרבותיים של הקהילה ולפעילותו של חוג המשכילים העבריים התוסס במקום. באלגייריה הוא השתומם מרה על חסרונו של חינוך יהודי פורמלי ראוי לשמו בקהילות השונות, וכן הזדעזע מהעזובה הרוחנית וההתנהגותית של הקהילה היהודית באלג׳יר, ועם זאת הוא מצא שם משכילים עבריים לטעמו. רק בתחנתו האחרונה, תלמסן, שאליה הוא הגיע מאוראן, מצא קהילה לרוחו, והביע את הערכתו הרבה לפועלו של רב הקהילה, ר׳ חיים בלייח, ולר׳ אברהם בן מאמון, המקיימים שניהם פעילות משכילים עברית ראויה לשבח. מתלמסן חזר ליפו, שם קבע את מגוריו חודשים ספורים לפני שיצא לסיורו בצפ״א.