הפעילות הקהילתית -רוברט אביטבול..תחומי הפעילות של הקהילה הספרדית המאוחדת של קוויבק
הפעילות הקהילתית רוברט אביטבול
תחומי הפעילות של הקהילה הספרדית המאוחדת של קוויבק
סיקור מכלול הפעילויות של הקהילה הספרדית המאוחדת של קוויבק דורש מחקר מקיף, שאינו תואם את המסגרת הנוכחית. על כן, כל המוצג להלן אינו אלא מבט חטוף על מפעלי csuq – הקהילה המאוחדת של קויבק.
הפעילויות הייצוגיות הרציפות מול הגופים הממשלתיים אפשרו, במהלך השנים, לשרת את המוסדות הלימודיים ואת האגודות השונות. זאת ועוד, קשרים מועדפים קוימו עם ארצות המוצא של הגלות הספרדית. חרף המתחים שנותרו בעינם, חשוב לזכור כי העבר בארצות הערביות המוסלמיות לא ידע רק רגעים קשים. היו בהם גם ימים גדולים של סימביוזה ושל הבנה, אשר על יסודותיהן ניתן לבנות עתיד משותף. אנשים בעלי רצון טוב מכל הצדדים צריכים להתאחד סביב מטרה משותפת: ההתפייסות ההכרחית בין ישראל ושכנותיה. הביטאון "la voix sepharade – קול ספרד" ואתר האינטרנט www.csuq.org הם שני כלים, אשר באמצעותם יכולים החברים לקבל מידע על אודות הקהילה הספרדית המאוחדת של קוויבק וליצור קשר עמה.
השירותים הקהילתיים מכוונים לכל שכבות הגיל בקהילה, החל בגן חובה וכלה בגיל הזהב, כולל חברה קדישא. מחנות נוער ביום ובלילה, תחרויות הספורט, שבתונים, טיולים ונסיעות, משלחות סולידריות לישראל וכן פעילויות המיועדות לנערים, כל אלה מהווים דוגמה למה שניתן לכנות היומיום של השירותים הקהילתיים. תוכנית ההכשרה של המדריכים נועדה להכין את מנהיגי הקהילה העתידיים. מסעי ההתרמה, תחרויות הגולף והטניס ותצוגות האופנה באים לענות על צרכי המימון הדחופים, בלי לשכוח את צרכיהם של הנזקקים ביותר. "בית שלמה" לאנשי הגיל שלישי מהווה דוגמה ראויה לציון, בכך שהוא עונה לצרכים הייחודיים של המבוגרים שאינם סיעודיים.
במישור התרבותי, הכנסים התרבותיים אפשרו הילפת דיעות עם אנשי רוח רבים בנושאי יהדות ומודרניות, המזרח התיכון, רב-תרבותיות, תפקיד העיתונות והיסטוריה. מקהלות "כינור", להקת "גרינלדו" ו-"הפייטנים", המתמחים בליטורגיה יהודית-מרוקאית היו עבורנו הזדמנויות להתפעמות ולאושר. הפסטיבל הספרדי, אשר תחילתו היה מיועד להעניק למהגרים רגעי תרבות ובידור, הפך ל־״שבועיים ספרדיים" (למעשה, אותם שבועיים נמשכו על פני יותר משלושה שבועות) ולימים ל-״פסטיבל הספרדי". אירועים אלה אפשרו לאמנים ולסופרים שלנו להתבטא ולהחליף דעות ורשמים עם הקהל. לא ניתן למנות את מכלול מופעי הפסטיבלים. נזכיר רק את האירועים הבולטים ביותר: 1992 – לציון 500 שנה לגלות יהדות ספרד, הופעתה הראשונה של התזמורת האנדלוסית מישראל ובשנת 2000, תערוכת מורשת ספרד בצפון אפריקה בספרייה הלאומית של קוויבק. לכבוד השבועיים הספרדיים 2004 הוצג במשכן "דג'רדין" דגם ענק של העיר קורדובה המשוחזרת. נזכיר גם את הערבי הגאלה המוסיקליים עם אנריקו מסיאס, שלמה בר, חיים משה, אלאבינה ורבים נוספים, את ערבי ההרצאות המרתקות עם גיאק אטלי, אלכסנדר אדלר, אלן פינקלקראוט ואלי בר-נביא, את תערוכות הציורים במרכז סיידי ברונפמן (כיום מרכז סגל) וב"גלריה" וכמובן, את הצגות התיאטרון, הקומדיות הקלות של בוב אורה אביטבול, את התיאטרון הניסיוני של סרגי וקנין, את תיאטרון "הגיל היפה" של סילביה אסולין ותיאטרון הילדים עם דניז נזרי. כמו כן, בל נשכח את תרומתו הדיסקרטית אם כי מקצועית כל כך של קרלו בנג'יו עם ההפקות הנהדרות שלו, והתיאום המדוקדק של כלל האירועים בידי בריגייט דנינו.
Dr Sonia Sarah LIPSYC Directrice de ALEPH, sociologue et dramaturge
Avoir quinze ans et écrire son premier livre, en l'occurrence quinze récits rédigés à partir des souvenirs de sa grand-mère ayant survécu à la Shoah, n'est-ce pas extraordinaire ? C'est pourquoi le livre de Catherine Shvets, «Hitler et la fillette.» (Edition Flammarion/Québec) a attiré l'attention du public. Ce récit met l'accent sur les gestes que les uns et les autres, non Juifs ou Juifs ont pu faire à l'égard d'autrui afin de sauver un être humain. «Sauver un être, sauver un monde» est d'ailleurs le titre du spectacle que nous écrivons Catherine et moi à partir de son livre. Spectacle que ALEPH produit et diffusera avec toute une équipe auprès des écoles secondaires et pré universitaires. Cette création a pour but d'initier un jeune public à la Shoah et aux actes des Justes des Nations. Elle participera dans le cadre d'un souci d'éducation à une meilleure connaissance de l'histoire juive ainsi qu'à un dialogue inter communautaire et citoyen.
En fait, ALEPH dans son ambition de conjuguer l'étude des textes se référant à la Bible, au Talmud ou à la Kabbale et les savoirs d'autres disciplines telles que les sciences humaines ou l'art s'inscrit dans un réseau informel de nouveaux centres d'études dans le monde juif. Centres qui, comme Ellul, Panim ou Alman en Israël, mettent à la portée de tout un chacun les connaissances du monde juif de façon plurielle, interdisciplinaire et ouverte.
Il y a toujours des inclinaisons métaphysiques qui guident notre vision du monde ou nos actes. En ce qui me concerne ce verset du Deutéronome, telle qu'interprété par la tradition orale juive transmise par le célèbre commentateur Rachi (1040-1105) est toujours présent à mon esprit. Il est cité au moment où Moïse lorsqu'il répète la Torah, réitère l'Alliance entre D' et le peuple d'Israël : « Car c'est avec celui (ou celle) qui se tient ici avec nous aujourd'hui devant Dieu notre D' et avec celui (ou celle) qui n'est pas ici avec nous aujourd'hui ». Et Rachi de préciser que cette Alliance s'effectue aussi « avec les générations futures ». Au fond, nous étions toutes et tous au Mont Sinaï, c'est pourquoi il m'importe de permettre à chaque Juif(ve) d'avoir accès à ce qui lui appartient déjà mais qu'il connaît peu ou pas suffisamment. Et lorsque l'on sait que cet apprentissage dans la tradition juive dure toute une vie… Il est plus aisé de comprendre le choix de la lettre ALEPH comme nom de ce centre. ALEPH, première lettre et celle vers laquelle on revient sans cesse car son équivalent numérique est 1 et cette recherche de l'unité est le chemin d'une vie.
פרודוקטיביזציה של העלייה': מעלייה המונית לעלייה סלקטיבית
פרודוקטיביזציה של העלייה': מעלייה המונית לעלייה סלקטיבית
׳אין זו אותה העליה הדינמית שצפינו לה, אין זה אותו אלמנט האנושי שאפשר להדבר אתו. פעם היו לנו יהודים אחרים, רצינו רחל והנה היא לאה׳.
זלמן שזר'
מדיניות השערים הפתוחים והעלייה ההמונית לישראל ביטאו הכרעה לחיוב בשתי דילמות: בעד עלייה בלתי סלקטיבית ובעד הכללת יהודי ארצות האסלאם. עד 1951 לא חל שינוי במדיניות זו למרות הקשיים הרבים שניצבו בפני החברה הישראלית, בין השאר משום שבמדינות ערביות נקלעו היהודים למצוקה ביטחונית חריפה כל כך שלא היה אפשר לעכב את עלייתם והיא הוגדרה עליית הצלה. גם היהודים במדינות מזרח אירופה נקלעו למצוקה מן הרגע שמדינות אלה הגבילו יציאת אזרחים מתחומן מחשש לבריחה המונית של תושבים מחוץ לתחומי ה׳דמוקרטיות העממיות׳. היציאה לישראל עלולה הייתה להיאסר ועל כן גם העלייה משם הייתה בגדר עליית הצלה. למרות הקשיים המרובים שהתגלו במהלך קליטת העלייה, מניעת העלייה של יהודי תפוצות שעלייתם נחשבה לעליית הצלה הייתה סטייה חריפה מדי מהאתום הלאומי, ועל כן נדחתה.
לאחר שלוש שנים של מצבי חירום כמעט רצופים בשל קהילות במצוקה שהתדפקו על דלתה של מדינת ישראל חלה הפוגה וממדי העלייה החלו להצטמצם. כעת התפנו בסוכנות ובממשלה להעלאתן של קהילות נוספות, קהילות שעד אז הושהתה עלייתן. אשר לאותן קהילות אפשר להציע מיון גם בין תפוצות שהיהודים נהנו בהן לא רק מזכויות מדיניות שוות ומביטחון פיזי אלא גם מתנאים כלכליים טובים (כמו ארצות מערב אירופה, אוסטרליה, דרום אפריקה וארצות אמריקה הדרומית והצפונית) לבין ארצות שתנאי הקיום הכלכליים של היהודים בהן היו קשים וזכויותיהם המדיניות לא היו מובטחות. עם אלה נמנו הקהילות שעוד נותרו בארצות אסיה ואפריקה, באיראן (כ־65,000 יהודים), בהודו (כ־20,000 יהודים) ובצפון אפריקה הצרפתית (450,000 יהודים).
פרק זה עוסק במעבר ממדיניות של עלייה המונית למדיניות של עלייה סלקטיבית. בתחילה מוצגת המדיניות שהתקיימה בפועל בצפון אפריקה עד קבלת ההחלטה על מעבר לעלייה סלקטיבית. לאחר מכן נידון הרקע לקבלת ההכרעה בדבר עלייה סלקטיבית תוך ציון שני רכיבים מרכזיים; מוצגים מהלך הדיון ותהליך ההכרעה בדבר נסיגה ממדיניות העלייה ההמונית; נסקרים המניעים והמטרות שניסו להשיג בעזרת מדיניות זו ולסיכום מובאת התגובה הציבורית בישראל לשינוי במדיניות העלייה.
מדיניות העלייה מצפון אפריקה בימי העלייה ההמונית
ארצות צפון אפריקה הצרפתית, תוניסיה, אלג׳יריה ומרוקו, לא נחשבו לארצות שהיהודים בהן זקוקים להצלה וכך, למרות החזון והמדיניות הרשמית של עלייה חופשית, לא הוחלה על יהודי צפון אפריקה מדיניות של העלאה המונית. לא ננקטה יזמה ולא החלה התארגנות להעברת עשרות אלפי יהודים ממרוקו ומתוניסיה לישראל. אך לא זו בלבד, נציגי ישראל גם בלמו במידה רבה את תנועת העלייה הספונטנית של אלפי יהודים ממרוקו שהחלה ב־1948/9. היו שראו בה ׳קדחת מיסטית׳ שאחזה ביהודי המגרב עם ההכרזה על הקמת מדינת היהודים והתגברה בעקבות אירועים אלימים נגד יהודים שהתרחשו באוג׳דה ובג׳רדה ביוני .1948/
בשנים 1949-1948 עלו 24,174 יהודים מצפון אפריקה, חלקם מתוניסיה ורובם ממרוקו. מספר העולים היה נמוך במיוחד בהתחשב בנטייתם של רבים מיהודי המגרב לעלות באותם ימים. הנהירה הייתה משמעותית כל כך שהנציב הצרפתי במרוקו, אלפונס ז׳ואן (Juin), אמר ש׳אילו לא נעשה ניסיון לעצור היו יוצאים לפלסטינה 200,000 מתוך 250,000 יהודי מרוקו׳. נתיב העלייה של היהודים הותווה עוד בתקופת טרום המדינה. יהודים מתוניסיה וממרוקו הגיעו למחנה מעבר ליד העיר אלג׳יר, בירת אלג׳יריה, הפליגו למרסיי שבצרפת ורוכזו במחנה מעבר גדול של הסוכנות. משם התנהלו ההפלגות לארץ.
זרימת המוני העולים לאלג׳יריה הייתה למורת רוחם של מארגני העלייה. השלטונות הצרפתיים אמנם השתדלו במידת מה לעצור את גל העלייה בנסותם, לא בהצלחה מרובה, למנוע את מעבר היהודים לאלג׳יריה, אך רוב הפעולות לבלימת העלייה נעשו ביזמת נציגי הסוכנות והמוסד לעלייה. חלק מהעולים עוכבו באמצעים מנהליים. הסוכנות לא הקצתה די אניות לפינוי עולים ממרסיי וביקשה מהשליחים שפעלו במרכז העלייה באלג׳יריה להימנע משליחת העולים למרסיי. השליחים ערכו מסעות הסברה בבתי כנסת בתוניסיה ובמרוקו וניסו לשכנע את היהודים שלא להגיע למחנה המעבר באלג׳יריה. לאלה שכבר הגיעו למחנה ונאלצו להמתין זמן רב לעלייתם הסבירו השליחים את העיכובים בעול הכבד שנופל על המדינה הצעירה. שליחי העלייה גם מימנו כרטיסי רכבת לחסרי אמצעים על מנת שיחזרו למרוקו.
أبو حصيرة-تاريخ حاخامات مغاربة يهودي-
أبو حصيرة
أبو حصيرة (1805 ـ 1880) هو يعقوب بن مسعود حاخام يهودي من أصل مغربي، عاش في القرن التاسع عشر، ينتمي إلى عائلة يهودية كبيرة اسمها عائلة الباز هاجر بعض افرادها إلى مصر ودول أخرى وبقي بعضهم في المغرب على مر العصور، ويعتقد عدد من اليهود أنها شخصية "مباركة". ويقام له مقام يهودي في قرية "دميتوه" في محافظة البحيرة الحالية شمال غربالقاهرة في مصر وقد أوقفت له زيارات ضريحه. ولد يعقوب بن مسعود "أبو حصيرة" في جنوب المغرب، حيث تذكر رواية شعبية يهودية أنه غادر المغرب لزيارة أماكن مقدسة في فلسطين إلا أن سفينته غرقت في البحر، وظل متعلقا بحصيرة قادته إلى سوريا ثم توجه منها إلى فلسطين وبعد زيارتها غادرها متوجها إلى المغرب عبر مصر وتحديدا إلى دميتوه في دمنهورليدفن في القرية في 1880 بعد أن أوصى بدفنه هناك.
مُولِد أبو حصيرة
كان يُقام مولد أبو حصيرة في الفترة بين 26 ديسمبر و2 يناير من كل عام في معبد يهودي في قرية ديمتيوه بمحافظة البحيرة شمال القاهرة. وكان يحجّ إليه آلاف اليهود خصوصا من المغرب وفرنسا وإسرائيل. والثابت تاريخياً أن الطائفة اليهودية المصرية كانت تحتفل بهذا المولد قبل العام 1945.[بحاجة لمصدر] تم الاتفاق على تحويل المقبرة إلى ضريح بقرار من وزير الثقافة الأسبق في يناير 2001 وبموافقة مديرية البحيرةعام 2001، وتم تسجيله مع المقابر اليهودية حوله ضمن الآثار اليهودية كموقع ديني في هيئة الآثار المصرية. حصلت عمليات شراء أراضي مشبوهة حول المقبرة لإقامة الضريح وتشييد سور حوله، وجمعت التبرعات من أثرياء يهود.. وبعد توقيع معاهدة كامب ديفيد للسلام بين مصر و"إسرائيل" عام 1979 طالب اليهود بتنظيم رحلات رسمية للاحتفال بالمولد الذي يستمر أسبوعا. وتم السماح لليهود المحتفلين بالمولد بزيارة الضريح بشكل سنوي وبتنسيق مع سلطات الأمن المصرية. ولكن القضاء الإداري في مصر قام بتاريخ 29/12/2014 بإلغاء مولد أبو حصيرة نهائيا وعدم اعتباره أثرا تاريخيا بل إنسانياً وإلغائه من سجل الآثار. وألزم القرار كذلك الإبلاغ بشطبه من اللجنة الدولية الحكومية ولجنة التراث العالمي بمنظمة اليونسكو. أثار هذا القرار غبطة الشعب المصري الذي أقام احتفالات وهتف الشعب مندداً بإسرائيل وأعلنت بعض الأحزاب السياسية ترحيبها بالقرار. وصرحت إسرائيل من خلال المتحدث الرسمي باسم وزارة الخارجية إيمانويل نحشون إن المكتب يدرس حيثيات القرار وأنهم يعتزمون مناقشته مع السلطات المصرية للتأكيد على حرية العبادة.
طقوس الاحتفالات
يتم فيها تأدية طقوس دينية يهودية مع تناول الفاكهة المجففة وزبدة وفطير، وأسلوب الاحتفال يشمل الجلوس عند المقبرة والبكاء وتلاوة أدعية دينية يهودية وذبح الأضحيات عند الضريح وذلك حسب الشريعة اليهودية. رفضت جهات وتيارات في مصر من بينها نواب من البرلمان المصري إقامة مولد أبو حصيرة سنويا في القرية. واعتبر ضريح أبو حصيرة بما فيه القبر والتل المقام عليه الذي أقيم عام 1880 حاليا، من بين الآثار اليهودية في مصر وسُجل كأثر ديني في هيئة الآثار المصرية التابعةوزارة الثقافة المصرية، ليخضع لقانون حماية الآثار رقم 117 لسنة 1983، حيث تم التعامل معه كأثر مصري.
تبين لاحقا أن الأرض لا تزال ملك للدولة أثناء نظر المحكمة الإدارية بالاسكندرية للقضية المرفوعة عام 2001 والتي حكم فيها بإلغاء الاحتفال ومنع اليهود من إقامة الاحتفال، وتم تأييد الحكم عام 2004 من المحكمة الإدارية العليا بالاسكندرية وإلغاء قرار وزير الثقافة الأسبق فاروق حسني بضم المقبرة للآثار وعدم اعتباره أثراً بل مقابر عامة كانت مقامة لليهود مثل مقابر الصدقة للمسلمين والمقابر العامة للمسيحين وبعد خروج اليهود من مصر بعد ثورة يوليو لم تعد تستخدم. قدم محامي القضية مصطفى رسلان وثيقة أثبت فيها أن أبو حصيرة هو رجل مسلم واسمه محمد بن يوسف وينتهي نسبه إلى طارق بن زياد. واقترح المحامي نقل رفاة أبو حصيرة إلى الكيان الصهيوني بعدما صار مسمار جحا الذي ياذرع به اليهود لدخول مصروسيناء
עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר
שיטת התוספות, והיא המחמירה ביותר, קובעת שריאה הסמוכה לדופן, אם יש מכה בדופן גם אם אין ריעותא בריאה, צריכה הריאה בדיקה בנפיחה. אבל אם יש ריעותא בריאה ואין מכה בדופן לטריפה ואין מועילה הבדיקה. לעומתם, שיטת רבנו תם מקילה ביותר: היא קובעת שאם יש מכה בדופן, גם אם יש ריעותא בריאה, כשירה בלי בדיקה. ואם אין ריעותא בדופן, בין אם יש ריעותא בריאה ובין אם אין, כשירה בבדיקה.
רֵעוּתָאת, ריעותא (נ') [ארמית] רָעָה, שְׁלִילָה, צַד חֻמְרָה בְּדָבָר: "אִתְיְלִיד בַּהּ רֵעוּתָא" (חולין ט.) (= נתגלה בה, בבהמה העומדת לשחיטה, צד שלילי, ספק טרפות). "הָתַם אִכָּא תַּרְתֵּי לְרֵעוּתָא" (נידה ב:) (=יש שם שני צדדים לשלילה ולספק). "הַכֹּל כַּהֲלָכָה, כָּל רֵעוּתָא אָיִן" (יל"ג, שירה קלח).
שיטה שלישית מחייבת את בדיקת הריאה בכל מקרה, בין אם יש מכה בדופן ובין אם אין, ובין אם יש ריעותא בריאה ובין אם אין. העיקר תלוי בבדיקת הריאה כשנופחין אותה, אם ביצבצה—׳טריפה, ואם לאו — כשירה.
בתלמוד נאמר: ״ריאה הסמוכה לדופן״, ונשאלת השאלה האם ״לדופן״ — דווקא, אבל לאבר אחר אין הדין כך, או לאו דווקא ? גם בזה נחלקו הראשונים ישנם הסוברים שדין זה נאמר רק לגבי הדופן, שהוא מטבעו קשה ואינו רך. נוסף על כך, הוא חשוף למכות שהבהמה סופגת בחייה, ולכן כשנסרכו אליו הריאות ויש מכה בדופן ובין אם אין, ובין אם יש ריעותא בריאה ובין אם אין. העיקר תלוי בבדיקת ונדבקה לריאה. אבל ריאה שנסרכה לשאר האיברים, שהם רכים, כגון ללב, לטרפש או לחזה, אין יותר סבירות לומר שהסירכה יצאה מהם ולא מהריאות, ומספק יש להחמיר. אפילו במקרה שיש בהם מכה, אין לתלות בהם את הסירכה, מה גם שסביר יותר להניח שהסירכה באה מהריאות, מאחר שהריאה שואבת כל מיני משקים.
[בהלכות שחיטה וכשרות] חִבּוּר, הִדַּבְּקוּת, וּבְיִחוּד פְּגָם בְּרֵאָה שֶׁל בְּהֵמָה שֶׁאֻנּוֹתֶיהָ נִמְצְאוּ דְּבוּקוֹת: "סִרְכָה זוֹ מֵחֲמַת מַכָּה הָיְתָה… אֵין זוֹ סִרְכָה קַיֶּמֶת" (רש"י חולין מח.). "רֵאָה… שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהּ סְרָכוֹת" (רמב"ם, שחיטה מו ה).
לעומתם סוברים אחרים שדופן הנזכר — לאו דווקא, והוא הדין לכל שאר האיברים, כי מה שהקלו בדופן, היינו משום שקיים ספק למקור היווצרות הסירכה, האם הוא מהריאות או מגורם חיצוני כגון הדופן, וחובה עלינו לבדוק מהו מקור הסירכה. על־כן, אם יש מכה בדופן, הרי זו הוכחה שהסירכה נוצרה בגורם החיצוני כתוצאה מהמכה שהוכתה הבהמה. ואם אין מכה, אזי מבררים באמצעות נפיחת הריאה: אם היא עולה בנפיחה זו, מכאן הוכחה שהסירכה מקורה בגורם חיצוני, מאחר שאין סירכה בלא נקב ואם היה מקורה בריאות היתה מבצבצת בבדיקה. לפי שיטה זו, יש להכשיר בבדיקה כל סירכה שאין שני ראשיה יוצאים מהריאות. אבל במקום ששני ראשי הסירכה יוצאים מהריאות, כגון שתי אונות הפרוכות זו לזו שלא כסדרן, דהיינו מהראשונה לשלישית, הרי זו טריפה ואין מועילה בדיקה. והסיבה — ״דאי האי אינקיב טריפה ואי האי אינקיב טריפה״ כלומר, שני צדי הסירנה הן בריאות, וכל צד שאנו נקבע כמקור להיווצרות הסירכה, הרי עשה חור בריאות, שאין סירכה ללא נקב ונטרפה הבהמה מחמתו.
שיטה זו פתחה פתח להיתר הסירכות על־ידי נפיחת הריאה. על יסוד שיטה זו, קיימת שיטה נוספת, המתירה כל סירכה גם כאשר שני ראשיה יוצאים מהריאה, על־ידי הורדת הסירכה ובדיקה על־ידי נפיחה, בנימוק שסירכה היורדת על־ידי מיעוך אינה אלא ריר בעלמא ולא סירכה. גם היתר מיעוך ומישמוש עורר פולמוס, שנמשך עד שלהי המאה הי״ט בקהילות ישראל השונות .
מתוך ספרות השו״ת לתקופותיה נראה, כי שיטת רבנו תם יושמה הלכה למעשה על־ידי השוחטים במקומות שונים בקהילות ישראל, אף־על־פי שנדחתה על־ידי רוב הפוסקים; כי המציאות היא שרוב בהמות יש בהן סירכות, ולכן התקשו לנהוג כדעת המחמירים למרות שהם רבים, בגלל הפסד מרובה ייתכן כי, לבד מהגורם הכלכלי, מנהג זה הוא עתיק יומין, ואת מקורותיו יש לחפש במקורות ההלכה הקדומה ההולכים ומתגלים בדורות האחרונים.
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
גבול אלמנה
בת היתה לו לרב חיים פינטו, ושמה שרה. יפת תואר ויפת מראה היתה הבת, ועם כל זאת צנועה היתה. שרה שמה, וכשרה אימנו היתה. התחתנה שרה, ותולד בנים ובנות, אך באחד הימים מת עליה בעלה, רחמנא ליצלן, והותירה מטופלת בילדים, בקשיי פרנסה.
מאז שנפטר, לא ראתה שרה אושר בחייה. יום אחד, משכשל כוח סיבלה, הביאה פמוט ומילאה אותו בשמן, ושטחה תפילתה לאביה זצ״ל, כי יבקש עליה רחמים לפני שוכן מרום וישלח לה בעל, עשיר גדול, שייקח אותה לירושלים, עיר הקודש.
שמעו בני הבית את תפילתה, ותמהו תמיהה גדולה על הבקשה. היו אף שאמרו לה, כי זקנה היא מדי כדי שמאן דהוא ירצה לשאתה לאשה. ״העוד לך בנים ובנות במעייך?״ – שאלו־הלעיגו, ״את כבר זקנת ושבת, וכך תישארי. כל תפילותייך לשווא הן״.
שמעה שרה וכבשה את עלבונה. לא עברו חודשיים ימים ואחד מעשירי פורטוגל, ירא שמיים שהיה אלמן, הגיע לעיר. לא במקרה הגיע הוא לשם: עז היה רצונו לעלות לירושלים, ואף תיכנן לעשות זאת. והנה, באחד הלילות, הופיע הרב חיים פינטו בחלומו, ואמר לו: ״גוזרני עליך כי תלך לעיר מוגאדור, ותיקח את שרה בתי לך לאשה. אחר כך תוכלו לעלות שניכם לירושלים, וראה בנים לבניך״.
הקיץ העשיר משנתו, ומיהר לקיים את הוראת הרב. לא צעיר היה האיש, ובנים לא היו לו. מייד מכר את כל קרקעותיו בפורטוגל, צרר את הכסף בידו ונסע למוגאדור. שם חיפש ומצא את שרה, ומשהודיע לה כי בא במצוות אביה לשאת אותה לאשה ולעלות לירושלים – חייכה בינה לבין עצמה. פשטה הידיעה בעיר, וכולם נדהמו מהישועה הגדולה שפקדה את שרה, שלעת בלותה היתה לה עדנה ושוב תהפוך לאשת איש ותעלה איתו לירושלים.
בינתיים סיפרו מקורביה על התפילה שנשאה לאביה, ואשר לא שבה ריקם, ושוב נודע ברבים כוח מעשיו של הרב זצ״ל.
קול מבשר
קצרה היתר! שנתו של הרב חיים פינטו בלילות. מדי לילה הוא קטע אותה, וקם כדי ללמוד תורה. שינה, לגביו, היתה בבחינת ביזבוז זמן, והוא המעיט בה עד למינימום הכרחי, כדי לצבור כוחות מחדש.
בכל לילה היה מתעורר גם שמשו, רבי אהרון אבן־חיים, כדי להכין כוס קפה מהבילה לרבו, שתסייע לו להחזיק פקוחות את שמורות עיניו. והנה, באחד מהלילות, שמע השמש שני קולות בוקעים מחדרו של הרב. ״אם לרב יש חברותא הלילה בלימוד התורה״, אמר רבי אהרון לעצמו, ״מן הראוי שאכין כוס משקה גם לאורח״. כך עשה, והכניס לחדר של הרב שתי כוסות.
למחרת בבוקר, לאחר תפילת שחרית, קרא הרב פינטו לשמשו המסור. ״מדוע שינית הלילה ממנהגך והכנסת לחדר שתי כוסות?״ – שאל אותו הרב.
״שמעתי שכבודו מדבר עם מישהו, וחשבתי לכבד גם את האורח במשקה חם״, הסביר רבי אהרון.
הרב פינטו ניענע בראשו בשתיקה, הביט בשמשו בעיניים טובות, ואמר: ״אשריך בני, שזכית לשמוע קולו של אליהו הנביא. זה היה הקול השני ששמעת הלילה. אבל גוזרני עליך, שלא תגלה את סודי, על גילוי אליהו, לאיש״.
רבי אהרון נדהם למישמע הדברים, ונצר את הסוד בלבבו, ימים רבים. רק כשהגיעה שעתו של הרב להסתלק לישיבה של מעלה, סיפר השמש הנאמן למקורבי הרב את המעשה המופלא, על גילוי אליהו – מבשר טוב מבשר ישועה – שהיה לרב זצ״ל.
קולך ערב
חביבה היתה השבת על הר״ח פינטו יותר משאר ימות השבוע, שבה חש והרגיש מעין עולם הבא. נשמה יתירה היתה שורה אז עליו, והוא היה נתון בימים אלה בהתרוממות הרוח. בכל סעודה היה נוהג לשיר מזמירות השבת בקולו הערב, ששימעו יצא למרחקים. באחת השבתות, כמינהגו, זימר בכוונה ובהתלהבות בקשות ופיוטים של הר״י נגארה ע״ ה. ניגלה עליו נגארה בהקיץ, חיבקו ונישקו על כוונת הלב והקול הערב, שבהם שר את פיוטיו
Les juifs de Safi et la pieuvre des protectorats consulaires au cours du dix-neuvième siècle
Chapitre V
Les juifs de Safi et la pieuvre des protectorats consulaires au cours du dix-neuvième siècle
Le protectorat consulaire vit le jour pour la première fois au Maroc au temps de Sidi Mohammed Ben Abdellah (1757-1790) et c'était, à l'époque, l'un des privilèges accordés par ce sultan aux consuls et aux négociants étrangers dans une tentative de configurer sa politique mercantiliste et de la faire réussir par tous les moyens, en s'ouvrant sur le commerce européen et américain et en tirant profit au maximum d'un marché aux vastes horizons sur l'océan Atlantique. Cela, afin d'alimenter les caisses du Trésor public du pays qui étaient vides à cause de la crise de trente années qui suivit la mort du sultan Moulay Ismaïl et pour assurer un revenu abondant et permanent sans que cela nécessitât des efforts administratifs ou militaires.
- Le mercantilisme est une théorie économique dont les idées se sont propagées en Europe Occidentale au XVIe siècle, après les découvertes géographiques. Selon celle-ci, la puissance de l'État dépend de ses biens monétaires et des métaux précieux.
Et pour cela, il convient de donner la priorité au commerce extérieur et d'en élargir les horizons, de multiplier et de diversifier les activités industrielles. L'État doit veiller à la protection de ce secteur et à son amélioration qualitative. Parmi les promoteurs de cette théorie, Jacques Baudoin, Thomas More et le ministre français Colbert. Il est certain que le sultan Sidi Mohammed eut connaissance de cette théorie et fut convaincu de son efficacité. Des sources nous indiquent qu'il se documentait constamment et demandait les raisons pour lesquelles l'Europe nous dépassait dans tous les domaines : « Il se réunissait avec les négociants chrétiens, alors qu'il était khalifa de son père à Safi, et se renseignait sur la situation dans leurs pays, sur le commerce maritime et sur l'administration des impôts dans leurs contrées. » De plus, il convoquait tous les soirs un juif nommé « Bouzaglou De Paz » pour qu'il l'entretînt sur les affaires européennes dans les domaines politique, militaire et commercial. Leurs discussions duraient jusqu'au milieu de la nuit. Peut-être sa foi dans le mercantilisme le poussa-t-elle très tôt, alors qu'il était encore prince héritier, à ouvrir le port de Safi, sa résidence, au commerce européen et à encourager ses activités par tous les moyens possibles, à tel point que le nombre des navires débarquant à Safi atteignit 176 entre 1748 et 1755. Le premier accord commercial entre le Maroc et le Danemark fut signé en son nom, à Safi, en 1751.
Après le décès du sultan Moulay Ismail, le Maroc traversa une période difficile qui dura trente ans (de 1727 à 1757). L'armée noire, les « Boukharis », s'arrogea les affaires de l'État, confisqua les richesses des princes, fils de Moulay Ismail, nomma et destitua. Sept sultans la reconnurent durant cette période ; ce sont : Ahmed Eddahbi, Abdelmalek, Abdellah, Ali Laâraj, Mohammed, Al Moustadyi et Zine el Abidine. Parmi ceux-là, il y en eut qu'elle porta sur le trône du Maroc plus d'une fois : le sultan Abdellah fut intronisé sept fois, Al Moustadyi, quatre fois, et Eddahbi, deux fois. Des troubles, des guerres et des déplacements de tribus suivirent ces événements ; l'économie s'effondra, le Trésor public se vida et il y eut plus de misère et de souffrance dans la population.
Le sultan Sidi Mohammed employa d'autres moyens pour alimenter le Trésor public ; notamment le système des « Moqataâ »
pour faire entrer les impôts de ses sujets, dont la dîme, les taxes,
les droits de douane et la capitation due par les juifs. Ce système
consistait à vendre le droit de perception des impôts à qui paierait le plus parmi les caids, les gouverneurs, les commerçants musulmans, juifs ou chrétiens. Le concessionnaire versait à l'État la somme convenue et percevait à sa place les impôts. Il s'arrangeait pour que les sommes recueillies fussent supérieures à ce qu'il avait payé au Trésor, pour en tirer bénéfice. L'État gagna par ce système une entrée des recettes plus rapide et la garantie d'une collecte régulière. Et il évita ainsi d'entrer en confrontation armée avec les tribus, ce qui perturbait la sécurité générale.
גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי
ברגע מסוים הודיע מרקוזה שאינו מבחין בדרך ואינו יודע לאן לנסוע. אנו עוצרים ומתייעצים. ידוע לנו שאנו נמצאים לא הרחק מגבול לוב, ואם נטעה בדרכנו, ניפול חלילה בידי בני המדבר. מרקוזה בחר בכיוון הנכון והמשכנו בנסיעה. תמהתי על שיצאנו למדבר לא מצוידים במצפן, במים, במלאי של דלק ובפרוסת לחם.
שבנו לזרזיס. ארחה דשנה – ומיד למיטה בבית המלון שלנו.
אנו עושים יומיים בעניינים השוטפים במקום : עלינו למיין עולים באי ג'רבה עצמו. נפך ויכוח היכן לערוך את המיון והוחלט לקיימו בחרה-זע'ירה, לפנות ערב, בבית הכנסת.
נסענו לשם. בבית הכנסת נדחקנו יחד, גברים ונשים, ומיד קמה מהומה. בבן-גארדן, נעשה המיון בצורה דומה והכול התנהל על מי מנוחות. כאן החלו הנשים להתלונן שהגברים הזרים מתאנים אליהן, ואז קמו בעליהן להגנתן, באגרופים ממש.
מכוח סמכותנו השקטנו את הכול. גם לכאן לא הגיעו צוותות המיון המיוחדים המצוידים בכל הגזירות החדשות על צמצום הסלקציה. רצינו להקדים ולאשר מספר רב ככל האפשר של עולים, ולהוציאם מדרום תוניסיה.
למחרת אנחנו חוזרים לתוניס הבירה, הפעם בדרך אחרת. אנו מעלים את המכונית שלנו על סירת מפרש ומגיעים בשלום ליבשה, דרומה לגאבס. הגענו לעיר מדנין הבנויה בצלע ההר, ככוורת בת שש קומות. אנו נמצאים בקרבת קו מארס, שרשרת הביצורים שנבנתה על ידי הצרפתים להגנה מפני לוב, אך אין רואים דבר. קו הביצורים מוסתר בחולות המדבר או מאחרי הגבעות הבודדות.
המקום עשיר בעתיקות ובשרידי עבר, אך לנו אין זמן, ואנחנו ממהרים להגיע לבירה. נוסעים במהירות מלאה. בספאקס עלינו להתעכב. המכונית זקוקה לטיפול קצר במוסך, ולנו זו הזדמנות להתראות עם אנשי התנועה הציונית שבעיירה.
אחד הציונים רופא שיניים. באנו לביתו אך הוא היה עסוק בחוליו. אשתו קיבלה את פנינו בסבר פנים יפות וכיבדה אותנו במשקה קר. עמה הייתה עוד גברת אחת, נאה – מתילדה גז. מרקוזה החל לדון מיד בענייני הציונות ובמצב בישראל.
הגבירות הוכיחו ידע והתעניינות רבה. הן המטירו עליו שאלות ומשאלות שונות. אני הייתי לצערי, " גמור " משבוע הנסיעות והטלטולים וחשתי ברע. הנוכחים השתתפו בצערי והמשיכו בשיחתם הערה. יצאנו אחר כך לטיול קצר ברחובות ספאקס, העיר שקטה, נקייה, ואוכלוסייתה קטנה. הים רגוע ותכול משתרע לרגלינו.
מתילדה גז סיפרה לי שהיו מתכוננת לעלות לישראל עם בתה, נערה כבת עשרים. בעלה יישאר זמן מה לחסל את רכושם.
המשכנו בדרכנו. השמש נטתה לשקוע ועדיין לא הגענו אל סוס, התחנה האחרונה בדרכנו לתוניס. אני מבחין שמרקוזה נוהג בשארית כוחותיו, ומציע הצעה נבונה : ללון בסוס. וכל עשינו. למחרת הגענו בשעה מוקדמת לתוניס ומרקוזה נכנס מיד למערבולת עסקיו.
לאחר יומיים של פגישות יצאתי ב-15 במרס את תוניסיה בדרכי למרסי שבצרפת.
וממרסי לפאריס. מצאתי שם מכתבים והודעות בשבילי. ד"ר יוזפטאל הודיעני שהוא מתכונן לצאת לאמריקה בענייני המגבית, בדרך יתעכב בפאריס ויקפוץ ליומיים למרוקו. הוא ביקשני לחכות לו.
באחד הימים הגיע אלי שליח סוכנות העיתונות היהודית בפאריס, יט"א. לא הייתי מעוניין בפרסום ביקורי בצפון אפריקה, אבל הדבר נודע. הכתב, ז'ק מוריס, ביקש לדעת על מצב היהודים בצפון אפריקה, במרוקו בעיקר, ועל סיכויי העלייה משם. וזה הראיון שרשם מפי :
העלייה ממרוקו – פאריס 21 במרס.
מר יהודה ברגינסקי, חבר הנהלת הסוכנות היהודית וראש מחלקת הקליטה בירושלים הודיע בראיון שהוקדש לסוכנות שלנו : כמעט מחצית מיהודי מרוקו כ-125.000 רוצים לפי דברי מנהיגי הקהילה היהודית, להשתקע בישראל.
מר ברגינסקי, עשה חודש וחצי באפריקה הצפונית, הדגיש שתוכנית העלייה שנקבעה בשביל השנה השוטפת קובעת כי רק 30.000 עולים צריכים להיקלט בישראל. " לפי דעתי ", העיר, " המספר הזה לא יספק את הצרכים הבוערים.
עם חזרתי לירושלים אשתדל להשפיע על הנוגעים בדבר – על חברי בהנהלת הסוכנות ועל שרי ממשלת ישראל – שמספרים אלה יוכפלו לכל הפחות, וכן יהיה בשנה הבאה. לפי דעתי זהו המינימום. ישנן אפשרויות לקליטה. דרוש רצון להקריב את הקורבנות שהדבר ידרוש ".
מר ברגינסקי תולה את הרצון ההולך וגובר לעלייה מצפון אפריקה בהרעת המצב הכלכלי של היהודים שם, הרעה שמקורה לא רק במאורעות האחרונים, אלא בעובדה שזה כמה שנים תופסים המוסלמים את מקום היהודים במסחר ובמלאכה. " התפתחות דומה הייתה גם בפולין שלפני המלחמה, שהיהודים נדחקו מעיסוקיהם הכלכליים המסורתיים ".
" בהרי האטלס אני מתכננים פינוי כללי של היישוב היהודי – 3.500 נפש מ-42 כפרים. שמונה מהם כבר רוקנו. על אלה יעלו לישראל מלבד החולים הקשים ומקרים סוציאליים שיופנו לערים ולעיירות של מרוקו ויישארו בטיפולם של הקהילות המקומיות ושל הג'וינט ".
מר ברגינסקי סבור שהסלקציה הסוציאלית שאותה מפעיל צוות מיוחד מבאי כוח מסודות שונים תעכב כנראה עשרים אחוז מהעולים מעלייתם לארץ בזמן הראשון. " אבל בעתיד ", הוסיף תצטרך ישראל לקלוט את כל אלה שיהיה ברצונם להשתקע בארץ. האנשים הבריאים החזקים יקדימו את הדרך לחולים ולחלשים יוצר. והחלוץ עובר לפני המחנה ".
" במשך ששת החודשים האחרונים, אמר מר ברגינסקי, הופנו כל העולים החדשים שהגיעו לארץ מצפון אפריקה, כ-15.000 נפש, מנמל חיפה, במישרין למקומות מגוריהם הסופיים מבלי להתעכב במחנות המעבר.
9.000 נפש הסתדרו במושבים – מושבות חקלאיות -; כ-5000 נפש בעיירות הקרואות עיירות פיתוח שתושביהן מועסקים בעבודות ציבוריות, עובדים במכרות הנחושת של הנגב וכו…..מאות אחדות הסתדרו בתוך הקיבוצים.
לעתים קרובות, שוכנו העולים החדשים תחילה, לזמן מה, בצריפים, אך הם עוזבים אותם ועוברים לבית משלהם אחרי שהם עצמם משתתפים בבניינו.
היהודים המערביים כחלוצי היישוב בארץ – ד"ר זאב וילנאי
בגניזת מצרים נמצא קטע מן המכתב, בענייני עסקים, שנשלח כנראה מרמלה, שהייתה בתקופה זו עיר מסחר חשובה, בו נזכר יהודי בשם המשפחה אלטראבלסי, אולי בא מאטראבלאס ( שמה הערבי של טריפולי ) כנראה שזה באפריקה הצפונית.
מתקופת מלחמת הצלבנים והמוסלמים בארץ ישראל, במשך יותר ממאה שנה אין כל ידיעה על יהודים מערביים בארץ ישראל.
בראשית המאה השלוש עשרה, כששלטו בארץ המוסלמים הממלוכּים, נמצאה עדת המערבים בירושלים והמשורר היהודי הנודע יהודה אלחריזי מספר עליה בשנת תתקע"ח – 1218 -, בעת ביקורו בעיר הקודש " ושם מן המערביים הם שבאו מברבריה "
רבי משה באסולה בשנת רפ"ב – 1522 – מציין : ומערביים הם שבאו מברבריה " זהו השם הכללי של ארצות צפון אפריקה המוסלמית.
יצחק בר מוסא, מתושבי ירושלים היה במוצאו מאפריקה הצפונית ובשנת ש"א – 1541 -, בראשית שלטון התורכים, שלח אגרת קצרה כתובה ערבית בכתב עברי, וממנה אנו למדים על הווי ירושלים ומצב המערביים. יצחק מספר " ונשאנו נשים במצרים כי הבנות בארץ ישראל הן מעטות.מפני הברכה שבה, שיולדות שבעה בנים ואחרי כן רק בת אחת ולכן נשאנו נשים במצרים. ששם הבנות הרבה "
הוא גם מספר על סולטאן התורכי סולימאן שמשל אז גם על ארץ ישראל ואשר בנה את חומת עיר הקודש של ימינו " והוא אוהב את היהודים מאוד כמו עיניו…ודע לך כי ישיבת שכונת היהודים בירושלים טובה מכל שכונות היהודים בעולם " ותושביה ברובם ספרדים " וביקשנו מהם אני ואלו היהודים המערביים שיתנו לנו איזה ספרים, ונתנו להם את שלנו, והשלימו רצוננו והחליפום לנו, ונתפלאנו עליהם על הכבוד הזה ".
לבסוף פונה הוא אל מכריו במרוקו " ועתה חביבי אם תרצה לבוא – בוא, וארץ ישראל לא רחוקה היא ..סך הכל חודש ושבעה ימים…כן יזכינו ויזכה ישראל כולם לראות ביאת הגואל בקרוב, אמן כן יהי רצון.
יהודי צפון אפריקה נקראו בשם הספרדי : מורישקוס, דומה לשמם הלועזי שלך היהודים המסתערבים, שהיו בארץ עוד לפני בואם של הספרדים, מורישקוס נגזרה מהמלה " מורו " שבא קראו האירופים את המוסלמים הצפון אפריקאים.
רבי גדליה מספר, בשנת ת"ס – 1700 בקירוב, בקונטרסו " שאלו שלום ירושלים " על המערבים מורישקוס : " וגם יש קצת מן היהודים הנקרא אנשי מערבא ובלשונם הם נקראים מורישקוס. ואלו מדברים בלשונם ( ערבית )…ולבושיהם הוא כמעט כמו הערבים….כי גם הערבים אינם מגלחים זקנם…
ולכן אין היכר ביניהם.
ויש להם חמורים והולכים מכפר לכפר עם בשמים ושאר דברים, ולוקחים בכפרים חיטין ושעורין ושאר מיני מאכל, ומביאים לירושלים ומוכרים ובזה מתפרנסים. אבל הם רובם ככולם עניים "
רב ירושלמי אחר מיוצאי מרוקו, יליד העיר פאס, הוא רבי יעקב האגיז שבא דרך איטליה לירושלים, ובשנת תי"ז – 1658 -, עמד בראש ישיבה שנקראה על שמו " בית יעקב " וממנה יצאו רבנים מפורסמים. רבי יעקב פרסם ספרים רבים וכן " הלכות קטנות " בו מובאות ידיעות על הווי ירושלים בימיו.
אף בנו רבי משה, ח'אגיז, מחבק ספר " שפת אמת " , החשוב לידיעת הארץ בדורו וכן הקונטרס : " אלה מסעי " תאור ביקורי במקומותיה הקדושים. נפטר בשנת תקי"א – 1750 – ועל מצבתו כתוב : " עובר פנה אלי וקרא נא זה ….אתמול בהוד זרח מאוד פניו…גושי אדמה כתרו היום "
רבי חיים בן עטר בעל הפירוש " אור החיים " על התורה, עלה מעירו סאלי במרוקו, דרך איטליה, והתיישב בתק"ב – 1742 – בירושלים : " מקום השכינה הרמה, עיר חביבה על אל עולם ".בה חיבר את ספרו " ראשון לציון " נפטר בשנת תק"ג – 1743 – וקברו בהר הזיתים קדוש ונערץ בקרב היהודים וביום הזכרון למותו נהגו לעלות להשתטח ולהתפלל עליו.
יהודים מערביים היו גם בחברון ואחד מהם היה החכם הנודע רבי אברהם אזולאי, יליד פאס, בעל הספר " חסד לאברהם " הנודע בקבלה ובו דרושים מעניינים על הארץ ועל זכויות תושביה. הוא נפטר בה בשנת ת"ד – 1644. חתימתו דומה לספינה, לפי האגדה לזכר הצלתו מטביעה בעת הפלגתו בספינה על ארץ הקודש. נכדו היה החיד"א – הרב חיים יוסף דוד אזולאי.
מערבים מעטים התגוררו גם בעיר המקובלים צפת. אחדים מהמקובלים הנודעים בין גורי האר"י הקדוש בצפת, במאה השש עשרה, היו במוצאם מערביים, זוהר הקבלה ופרסומו הרב של האר"י הקדוש, הביאו איתם מהמערב הרחוק, אל צפת במרומי הגליל העליון.
אחד מהם היה סלימאן אוחנה מרבני פאס, שחי בצפת על כתיבת תפלין וספרי תורה. מסופר " ועוד עד כה נמצא בצפת ספר תורה עתיק שנכתה על ידי רבי סלימאן אוחנה וההמון מעריץ אותו "
מערביים אחרים היו רבי מסעוד אזולאי, מאבות רבי אברהם אזולאי הנזכר, רבי יוסף טובול ורבי אברהם הלוי ברוכים אשר נהג לשוטט בחוצות צפת בלילות ולקרוא את אנשיה לתפילה " אולי ישמע ה' את קול תפלתנו וירחם על עמו שארית הפליטה ישראל ".
האגדה מספרת עליו " שראה השכינה עין בעין בהקיץ בכותל המערבי ". אל קהל המקובלים בצפת הצטרפו גם עולים אחדים שבאו מחבל דרעה, בדרומה של מרוקו, שבו הייתה רווחת תורת המסתורין בקרב תושביה היהודים.
פרשה עלומה מפעילותו הציבורית של הרב מכלוף אלדאודי , חכם באשי של עכו וחיפה: תעודה מוערת-יפה סקלי
נציגי הקהילה בטבריה נהגו לפנות אליו כדי שייצגם בפני השלטונות העות'מאניים בעכו. קהילת יהודי אוסטריה בטבריה שלחה אליו מכתב תלונה על מס הגזל שלקת מהם המושל המקומי על יין הקידוש; ובשנת תרנ"א – 1891- נשלח אליו מכתב ובו בקשה להתערב ולאפשר לעולי רגל יהודים מאוסטריה לקיים את מצוות העלייה לרגל למקומות הקדושים . בי"ט באלול תרס"ד – 1904 – ניתן לאלדאודי כתב הרשאה מטעם נכבדי קהילות עכו וחיפה להופיע בשם הקהילות הללו בשער המשפט )מג'לס אלמחכמיה) ובשער העירייה (מג'לס אלבלדיה). בשנת תרס"ו – 1906 – קיבל מכתב מוועד המושבה זיכר
ון-יעקב התום בידי מ' קרניאל ובו הודו לו על השתדלותו בממשלה בסידור ענייני המושבה.
לצורך קיום תפקידו יצר אלדאודי קשרים אישיים עם נציגי השלטונות ועם טובי העדה בכל מקום שבו ביקר במסעותיו כשד"ר קהילות הגליל.
החכם באשי קיים קשרי מכתבים עם הרבנים הספרדים בקהילות ישראל ברחבי המזרח התיכון ובתורכיה. הוא קיבל עליו את מרותו של הראשון לציון שבירושלים, הרב אלישר , שהיה מעורב במינויו לחכם באשי. הוא גם ייצג אותו בתביעה של ירושה וקיום כתובתה של בתו שהתאלמנה מיהודי עדני. 14 הראשון לציון פרסם בספרו 'יש"א אי"ש' תשובות אחדות של אלדאודי , דבר המלמד על קשרי הערכה וידידות ביניהם. נפטר בשנת 1910 ונקבר בבית העלמין בצפת.
הערת המחבר : במערת חכמי צפת, בקברם של ר' יעקב בירב מחדש הסמיכה ו'האלשיך הקדוש , ר' משה ב"ר חיים אלשיך, מצויים קברותיהם של שניים ממשפחת אלדאודי. שלום אלדאודי , דודו של החכם באשי שנפטר בשנת תרי"ב – – 1852 ואחיו שלמה אלדאודי שנפטר בשנת התר" ז- 1847 – . מקום קבורתם זה מעיד על חשיבותה ויוקרתה של המשפחה.
זיכרונות שלום (סלים) אלדאודי
התעודה המובאת כאן היא קטע מתוך זיכרונותיו של שלום (סלים) דאודי , בנו של החכם באשי. בנעוריו עזר לאביו במשימות רבות, כשהיה פעיל במשרת החכם באשי. הוא עצמו היה מורה ולימד עברית וערבית במצרים ובמושבות ראשון-לציון ויסוד -המעלה, וכן היה מורה לערבית בבית הספר 'הראלי' בחיפה ותרגם לערבית את ספרו של אברהם מאפו 'אהבת ציון'.
הערת המחבר : מופיע ברשימת מורי בית הספר והגן לשנת הלימודים התרס"ח בראשון-לציון, בשם שלמה בן דוד, ראו : ד' יודילוביץ (עורך), ראשון-לציון התרמ"ב -התש"א, ראשון-לציון תש"א , עמ' 204.
את הזיכרונות החל לכתוב בשנות העשרים של המאה העשרים. הוא כתב במחברות, והתכוון לפרסם את הדברים ואף נתן לספר את הכותרת 'התועה בסבך החיים'.
הערת המחבר : משם החיבור אפשר שהושפע מספרו של פרץ סמולנסקין 'התועה בדרכי ההיים' (תרכ"ח) , אין לכך סימוכין במחברותיו , אולם הוא העיד על עצמו כי היה בקי בספרי 'ההשכלה', ואף תרגם כאמור את 'אהבת ציון' של מאפו.
החיבור בכתב היד שכתיבתו הסתיימה בשנת תשי"א 1950) )פותח בסיפורי משפחתו של המחבר בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה ומסתיים בתיאור אירועים בשנת 1929 , לצורך כתיבתו השתמש המחבר בפנקסי זיכרון שנהג לכתוב, מעין יומן שניהל כל חייו . כן השתמש במכתבים ובתעודות שלו ושל אביו ששמר. הסיפור מסתיים ערב יציאתו למסע הראשון לאיסוף כספים בארצות צפון אפריקה במטרה להוציא לאור את כתביו של אביו , מפעל שכאמור לא צלח בידו. אך החיבור לא נשלם. בסכום המחברת האחרונה (תשי"א) מבטיח המחבר לשחזר ולכתוב : '…מה שאפשר יעניין את הקורא וכמו כן מה שהתרחש אתי מיום שובי לחיפה ממסעי השני עד היום שאני כותב בו את העמוד הזה… אם כי היו כתובים בחוברת מיוחדת אלא שנאבדה ממני.
הערת המחבר : מסעו הראשון לארצות צפון אפריקה נערך בשנת 1931 . מסעו והשני היה ארוך יותר והסתיים בשנת 1933 .
הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה 1948-1956 – חיים מלכא
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
באותה עת היו שערי מזרח אירופה נעולים, ויהודים מהארצות השלוות במערב אירופה ובאמריקה לא רצו לעלות. כך נוצר שפל בעלייה : הנהלת הסוכנות תכננה לשנת 1952 עליית 120.000 יהודים – אך בפועל עלו – 24.369 בלבד ;
לשנת 1953 תכננה הנהלת הסוכנות 60.000 עולים – אך בפועל עלו רק 11.326 ; נוצר אפוא לחץ על הנהלת הסוכנות להגביר את העלייה, שכן בלעדיה לא הייתה לסוכנות זכות קיום. הוועד הפועל הציוני ראה בדאגה את הירידה הדרסטית בעלייה לארץ, ובשנת 1952 החליט :
הוועד הפועל רואה בדאגה את העלייה המצומצמת לישראל בחודשים הראשנים של שנת 1952 ומטיל על ההנהלה לנקוט אמצעים מיוחדים להגברת זרם העלייה, ככל האפשר.
במהלך כל תקופה זו לחצו ראשי מחלקת העלייה, יצחק רפאאל ומחליפו ש"ז שרגאי, שתמיכתם של ראשי מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, והשרה גולדה מאיר להקל בסלקציה.
רפאל אף לא נמנע מלתקוף את הממשלה וחברי הנהלת הסוכנות, שהתנגדו לכל הקלה בתקנות, ובדיון במליאת הסוכנות אמר : " המנדט שניתן לנו על ידי העם היהודי הוא להביא יהודים לארץ ישראל, ואם נעלה רק 1500 איש בחודש, עלינו להחזיר את המנדט, כי לעלייה יש תפקיד הצלה ". אצ"מ S100/940 " פרוטוקול ישיבת מליאת הנהס"י – 13 במרץ 1952
עוד האשים רפאל את התנועה הציונית, שהיא מפירה את חוק השבות במונעה את עליית יהודי צפון אפריקה ". אצ"מ 100/948S פרוטוקול ישיבת מליאת הנהס"י, 2 ביולי 1953
בסופו של דבר אכן החליטו הנהלת הסוכנות וממשלת ישראל, באמצעות המוסד לתיאום, על הקלות בסלקציה – אף שלא היו משמעותיות ולא היה בהן ממש כדי להגדיל את העלייה מצפון אפריקה.
בשנת 1952 בוצעו השינויים הבאים :
1 – במרץ 1952 : גיל המפרנס בכפרי דרום תוניסיה הועלה מ-35 ל- 40 אצ"מ 100/939S פרוטוקול ישיבת מליאת הנהס"י, 7 במרץ 1952
2 – בנובמבר 1952 : גיל המפרנס בכפרי דרום מרוקו הועלה מ-35 ל-40 אצ"מ 100/944S פרוטוקול ישיבת מליאת הנהס"י, 17 בנובמבר 1952
3 – בנובמבר 1952 : הנהלת הסוכנות התחייבה להעלות הורים, שבניהם עלו במסגרת עליית הנוער, ובתנאי שהם עד גיל 50 ויעמדו בסלקציה הרפואית. שם
סעיף 3 בוצע רק ביולי 1954, לאחר החלטת " המוסד לתיאום "
בשנת 1953 בוצעו השינויים הבאים :
1 – במרץ 1953 : הסלקציה הסוציאלית תוקנה למשפחתית – במקום אישית. וזהו נוסח ההחלטה : " הסלקציה הסוציאלית תהא משפחתית, אם המשפחה כולה עולה ויש בה איש צריכים לפרנס אותו, דבר זה לא ישמש עיכוב לעליית המשפחה כולה, האיש הנתמך עולה עם משפחתו ". אצ"מ 100/946S פרוטוקול ישיבת " המוסד לתיאום " , 15 במרץ 1953
2 – ביוני 1953 : גיל המפרנס מצפון אפריקה הועלה מ-35 ל-40 – גנזך 149/7, עלייה מובחרת- הגדות וכללים לביצוע, משרד הברעאות, מחלקת העלייה, 24 ביוני 1953
Norman Stillman L'EXPERIENCE JUDEO-MAROCAINE Un point de vue révisionniste
Leur transfert dans un quartier spécial à côté du Dâr al-Makhzan (le centre administratif du gouvernement à Fâs Jdïd) montre combien les juifs étaient vulnérables. Ils furent évacués au Mellâh en 1438 à cause des troubles qui éclatèrent quand le bruit courut que les juifs avaient versé du vin dans les réservoirs des lampes d'une mosquée. L'accusation est similaire à la profanation d'hosties dont on accusait fréquemment les juifs en Europe à cette époque. La nature invraisemblable du crime était tout à fait cohérente avec le stéréotype négatif des juifs qui avait cours au Maroc, à savoir qu'ils étaient franchement malveillants et ne cherchaient qu'à nuire à l'Islam et aux Croyants.
Cette émeute anti-juive n'était pas la première de la Fès marinide. Le 10 mars 1276, un massacre avait eu lieu quand la rumeur fut répandue qu'un juif avait agi d'une manière déplacée envers une musulmane. L'ordre ne fut rétabli qu'à la suite de l'apparition sur les lieux du sultan Ya'qüb b. Yüsuf. Une fois encore, cette offense était tout à fait en accord avec les stéréotypes populaires. L'évacuation des juifs vers le Mellah avait pour but d'assurer leur sécurité. Les anciennes juderías de Castille et d'Aragon étaient également situées près des citadelles royales et remplissaient les mêmes fonctions. Le prêtre et missionnaire flamand Nicolas Clenardus, qui passa un an à Fès entre 1540 et 1541, écrivit à un ami qu'il avait choisi expressément de vivre dans le mellah plutôt que dans le funduq chrétien du Vieux Fès pour des raisons de sécurité. En tant que prêtre il était soumis à toutes sortes de vexations dans les rues musulmanes. Il ajoutait que les juifs détestaient les chrétiens autant que les musulmans, mais étaient 'moins effrontés'.
Le mellah de Fès devint le prototype du ghetto marocain. Bien qu'il ait été établi pour la protection des juifs et non leur punition, les sources juives expriment clairement que les juifs eux-mêmes considéraient leur confinement au mellâh comme une tragédie, 'un exil soudain et amer'. Il ne faisait qu'accroître leur sentiment d'isolement et d'éloignement. Les mellàhs des autres villes du Maroc, qui furent tous établis plus tard sous les Saadiens ( 1550-1650) et les Alaouites (de 1666 à nos jours), furent fondés avec l'intention expresse de ségrégation plutôt que de protection.
L'étymologie légendaire ultérieure du mot mellâh comme étant un endroit où les juifs à l'origine salaient les têtes des criminels exécutés souligne la réprobation qui l'entourait. Le mellâh de Fès n'allait pas toujours remplir très bien ses fonctions protectrices. Le 14 mai 1465, ses habitants furent presque tous exterminés par les rebelles qui renversèrent la dynastie marinide. L'attaque des juifs de Fès, selon le voyageur égyptien contemporain 'Abd al-Bàsit, déclencha une vague de massacres similaires dans tout le pays. La cause la plus immédiate de ces émeutes avait été l'élévation du juif Hârun b. Batash au vizirat. Jusque là, les sultans marinides avaient réussi à endiguer le mécontentement populaire contre leurs fonctionnaires juifs en faisant exécuter le fonctionnaire, et les quelques courtisans juifs qui nous sont connus par les sources musulmanes furent tous, en fait, mis à mort par leurs maîtres 'et la dynastie fut purifiée de leur souillure', suivant l'expression des chroniqueurs. 'Abd al-Haqq essaya, mais en vain, cette méthode traditionnelle. Il avait outrepassé toutes les normes acceptables en désignant un dhimmîà une fonction telle que le vizirat.
Les sultans Wattâsides de Fès, qui étaient cousins des Marinides (1472-1554) continuèrent à employer des juifs dans leur makhzan (administration), mais évitèrent de les nommer à une fonction aussi délicate et éminente que celle de vizir, qui avait des connotations religieuses bien déterminées. Tous les juifs qui servirent les Wattàsides étaient d'origine espagnole ou portuguaise, c'est-à-dire qu'ils étaient megorâshïm, et non pas tôshâvim. Ils agissaient toujours en tant qu'intermédiaires commerciaux et diplomatiques étant donné leurs aptitudes linguistiques et leurs contacts avec la péninsule ibérique. Des hommes tels que le rabbin Abraham Ben Zamiro de Safi, Jacob Rosales et Jacob Ruté de Fès, étaient aussi bien des agents de la couronne portugaise que ceux des Wattàsides.
נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל
- יבין לאחריתו ליקוטי דינים אותם אסף מתוך ספרות ההלכה והשאלות ותשובות, כולל יצירותיהם של חכמי מארוקו בדפוס
ובכתבי-היד. ערוכים לפי סדר א״ב, בכל ערך יש מספר סעיפים. כמו-כן העתיק מליקוטיו של הרה״ג ר׳ אברהם בן סוסאן זצ״ל מחכמי העיר דבדו, שעה שעבדו יחד כסופרי בית הדין בפאס. וכן העתיק כל מזכרת הגטין של הרה״ ג ר׳ אהרן בוטבול, מי שכיהן כרב ראשי בעיר פאס וקדם לר׳ יוסף בתפקיד מסדר הגטין בעיר. החיבור נועד לשמש ככלי עזר לרבנים ולדיינים, למצוא בקלות מקורות הלכתיים בשעה שיושבים לדון. כן לתלמידי חכמים הרוצים להעמיק עיונם בנושאים הלכתיים.
סמוך לשנת התרצ״ט שלח המחבר את הספר להדפסה בירושלים, יחד עם חיבוריו ״צאן יוסף״ ו-״כל חדש״. ואף הודפסו ממנו כשני גליונות דפוס (ט״ז דפים), עד אות ה, ערך הרשאה. בעקבות מלחמת העולם השניה ומלחמת העצמאות שהיתה אחריה, חלו שיבושים בדרכים וההדפסה התעכבה. בגמר המלחמה כאשר חולקה ירושלים, נותרו גליונות הספרים בבית הדפום בעיר העתיקה, ומאז לא נודע מה עלה בגורלם. נותרו מהספר רק שלשת הגליונות שנשלחו למחבר להגהה. נראה כי המחבר לפני ששלח את חיבוריו להדפסה ליתר בטחון דאג להעתיקם ואת ההעתקה שלח לדפוס. בחלק מהמקומות הוסיף בהעתקה דברים ושיפר את סגנונו.
לחיבור יש שער והקדמה משל המחבר. בכתב-היד יש 49 ו דפים. הדף 12.7×20. בעמוד 19—27 שורות. בשורה 14—9 ו מלים.
18.אבי הנחל מקורות לנושאים לספרות ההלכה: חידושים, שאלות ותשובות ופסקים; בכל חלקי השולחן ערוך. הוא מרבה להשתמש גם בספרות ההלכה של חכמי מארוקו בדפוס ובכתובים, וכן משתמש בפנקס הפסקים של ביה״ד שבימיו בפאם, שהוא מכנהו ״ספר האישות והירושות״.
גם בחיבור זה משתקפת בקיאותו הגדולה בספרות ההלכה ועושר ספרייתו. מטרת המחבר היתה להקל את העיון על הלומד הרוצה להעמיק בלימודו ועל הדיין הצייר לפסוק הלכה למעשה, כדבריו בהקדמתו:
… ללקט שפוני טמוני הלכות ודינים מכמה ספרים בתקף חסני, ועלה בקבץ חוברת זאת אשר אותה אכנה בשם אבי הנחל, כשמו כן הוא פירות גנות ופרדסים נחלי מי התורה הנקראת מים, תורת אלהים חיים. ארוכה מארץ מדה רחבת ידים. ועוד בא הרמז בתיבת הנח״ל שעולה מספרה בח״ק [בחשבון קטן] שמי יוסח דאתי מזרעא.
עין בעין נראה תועלת הקונטריס הזה כי מיקל היגיעה למצוא בקל מבוקשו ואל יהיה עמלו בראשו, ותקותי חזקה שיברכני בכל לבבו ובכל נפשו, ואני אומר לבני מעי שישו, אכי״ר.
הספר ערוך לפי סדר אלפא ביתא של הנושאים, אם כי הסדר הפנימי של הא״ב לא נשמר בעקביות. החיבור אינו ממוספר ובו קג דפים. הדף 26×17.5. בדר 24—26 שורות. יש עמודים שאינם מלאים. בשורה 12—16 מלים. דפים פז ע״ב — קג ע״ב, רגבי הנחל השלמות לספר, הן ערוכות לפי סדר א״ב.
- כלל גדול כללים בלשון המקרא שקבעו חז״ל ופרשני התנ״ך והמדקדקים. חיבור זה ראשיתו בתשובה שכתב לשאלה שנשאל המחבר בענין זה, כדבריו: ״נשאלתי מצורב [חכם] אחד לרשום לו בכתב כללים בדרכי המקרא שאמרו חז״ל … להועילו בלימודו…״ להלן לדוגמא שני כללים ראשונים מהספר:
את במקום אל. והראה הכהן את הבית, בפ' תזריעי. ות״א [ותרגם אונקלוס], לכהנא. ובשופטים יט, [יח] ואת בית ה׳ אני הולר. ותיב״ע [ותרגם יונתן בן עוזיאל], ולבית מקדשא. ועיין להרד״ק בשרשיו, שרש את. ובפי׳ רש״י לשמואל א, ל, ויבט דוד את העם[1], ומשם בארה.
עם יש עם במקום בית. איוב (כט, יח) ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים. עם הכא במקום בית, שהייתי סבור בקני אגוע ולא אגלה למקום אחר.
נראה שתוך כדי חיבורו, נתעורר המחבר ללקט גם כללים בנושאים תלמודיים והלכתיים. כי עד דף לב ע״א, יש פה ושם גם כללים הלכתיים ותלמודיים. בדפים לב ע״ב — נג ע״א, כללים תלמודיים. ונראה שדפים אלו מהווים יחידה בפני עצמה, ואף כתב לה הקדמה קצרה, אשר הכותרת שלה ״אל עין הקורא״. בדפים נג ע״ב — סג ע״א, ״כללי. הלכה״ וכל פיסקה פותחת ב״כלל״. דפים סג ע״ב — סז ע״ב, חלקים. דפים סח ע״א — ע ע״א, ״כללי קים לי מועתקים מהכה״ג [מהכנסת הגדולה] עם קצת נופר משלי מלוקטים מספרים״.
בחיבור זה המחבר משתמש בכל הספרות הרבנית, כולל זו של חכמי מארוקו בדפוס ובכתובים. החיבור אינו ערוך לפי סדר ענייני או אלפא ביתא של המילים וזקוק לעריכה. במספר מקומות השאיר המחבר חצאי עמודים רקים להשלמות.
לחיבור ישנו שער, אך אין הקדמה וקולופון. אינו ממוספר ובו ע דפים כתובים (כולל הרקים שבאמצע). הדף 21.6×17.1. בעמוד 22—25 שורות. בשורה 12—16 מלים.