מורשת יהדות מרוקו

מה נשתנה הלילה הזה מליל תְרַאנְת נוֹף –( שלושים ותשע  )

ו. לשון

השכבות הלשוניות ׳הגדה די היטליר׳ כתובה בלשון הערבית־היהודית המשתקפת בשרח להגדה של פסח. לפיכך הערבית־היהודית (הכתובה והמדוברת) היא המצע הראשי ליתר המרכיבים הלשוניים בחיבור, ולצדה קיימים בו עוד שלושה מרכיבים לשוניים: הלשון הערבית המדוברת, השפה הצרפתית והמרכיב העברי. התמהיל העשיר של הערבית של השרח עם שלושת המרכיבים האחרים הופך את ההגדה לתעודה לשונית מעניינת.

המרכיב הלשוני הפעיל בחיבור – לבד מלשון השרח – הוא הערבית המדוברת, שהיא חוליית הקישור המרכזית בין לשון הטקסט – הארכאית יחסית – לבין הסיפר המודרני. הפער בין הלשון הכתובה ללשון ה׳גבוהה׳ מורגש למשל במעברים האיריומטיים: חלף מילות השרה ׳זמיע למהדאז יזי ויעייד פסח׳(כל דצריך ייתי ויפסח) נכתב ב׳הגדה די היטליר׳: ׳זמיע למחדאז בררעדא כא יטיר׳(כל דצריך ברעדה בורח [שורה 7]), משפט המוזג את הדיבור העממי בתבניות הלשון המסורתית. דוגמה נוספת: הפסוק ׳וייאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי גירשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם׳(שמות יב, לט), המובא בהגדה של פסח, מתורגם גם הוא בלשון מעורבת, לשון השרח ולשון הדיבור: ׳וכבזו דאך לעזין ועמלוה ספאכיתי. / חין טררדוהום מן מאצאר ומא קדרוס יתקבו. / וחתא לא צום לא מן עמלו אילהום׳(ויאפו את הבצק ועשו אותו ספגטי. / כאשר גירשום ממצרים ולא יכלו לנקב [את הבצק] / וגם צום לא עשו להם [שורות 384-382]). מורכבות זו, הניכרת למעשה לכל אורכו של החיבור, הופכת אותו לטקסט בן כלאיים במובהק.

רוב המידע הראלי בחיבור, שעיקרו שמות ומושגים הקשורים במישרין למלחמה, שאוב מן הצרפתית, שהייתה לשון מדוברת וכן לשון העיתונות בסביבתו של המחבר. אביא לכך כמה דוגמאות: מינוח פוליטי: ׳ליסתאתו דו זויף׳(le statut des juifs, תקנון היהודים [שורות 1357,341,340), ׳לגוליסת׳ (les Gaullistes, הגוליסטים [שורות 394, 1408); מינוח צבאי: ׳לא רואיאל איר פורץ׳(la Royal Air Force, חיל האוויר המלכותי [שורות 299,296,66 ועוד]); ׳לבומבארדמאן׳(les bombardements, ההפגזות [שורה 1265); מינוח ייחודי למלחמה: ׳כאמפ דלא כונסתראסיון׳(camp de la concentration, מחנה ריכוז [שורה 181[); שמות מקומות: ׳סתאלינגראד׳(Stalingrad [שורות 1247,102), ׳בירלין׳(Berlin [שורות 182, 279, 288 ועוד]); שמות מנהיגים ומצביאים: ׳שורשיל׳(Churchill [שורות 197,107,49]), ׳רומיל׳(Rommel [שורות 1143,137).

עד כמה הייתה הצרפתית לשון דומיננטית בחיי היומיום של המחבר ובסביבתו אפשר ללמוד משכיחותם של שמות עצם כלליים, שאינם נוגעים דווקא למלחמת העולם השנייה, כגון: ׳דיסכור׳(discourse, נאום 1שורה 46]), ׳מוסיו׳(monsieur, אדון [שורות 46, 49, 116]), ׳לגיר׳(la guerre, המלחמה [שורה 216]) ועוד רבים. הצרפתית בהגדה כפופה לכללי התחביר של הערבית, ולכן לא ייפלא למצוא שפע ביטויי כלאיים לשוניים, כמו: ׳בלבראצאר׳(JL

brassard +, ברצועת יד [שורה 186]), ׳מן לילת תראנת נוף + trente neuf, מליל שלושים ותשע [שורה 113), ׳לאריסתריכסיון רצ׳למא׳(la restriction + ד, הגבלה של אפלה [שורה 1413). הוא הדין בתצורת שמות מלשונות זרות על דרך הערבית: ׳פלאייצהום׳(המילה הספרדית plaza [צרפתית: place! במשקל הריבוי השבור בערבית ובתוספת הכינוי החבור  [שורות 0343-342, ׳מיתראיית׳ (סיומת הריבוי הערבי השלם לנקבה  למילה mitrailleuse [שורה 260!) ועוד.

ראוי להעיר גם על כמה מילים שמקורן מלשונות אירופיות אחרות, ושהדובר הכירן כנראה בתיווך הצרפתית, לדוגמה: ׳דאנסינג׳ (dancing, באנגלית [שורה 412]), ׳גלותיי׳(Gauleiters, בגרמנית: מושלי מחוז [שורה 1172), ׳מאכארוני׳(macaroni, באיטלקית [שורה 1380).

במסגרת הלשון הערבית הכתובה בהגדה מזדקרות לעין הקורא כמה מילים שמוצאן בעברית, ואשר שימשו בפי המחבר כחלק בלתי נפרד מאוצר המילים של הערבית־היהודית. להלן כל הדוגמאות לתופעה זו: ׳גלות׳(שורה 97), ׳דרך ארץ׳(בהוראה השכיחה של דרך ארץ כנימוסין [שורה 200]), ׳מיצאח׳ (מצח ושורה 68]), ׳מזל׳(שורה 134 ), ׳מלאכי חבלה׳(שורה 42), ׳ממזר׳ (בהוראה של קללה וכינוי גנאי [שורות 1130,38), ׳מעשה׳(שורה 37), ׳נס׳ (שורה 89), ׳צום׳(שורה 384). דוגמאות אלה מעידות שהמרכיב העברי זניח מאוד, ואינו חורג מאוצר המילים העברי הבסיסי שהיה שגור בלשונם של דוברי הערבית־היהודית.

חכם                                                              חכם

לינגליז לכייס אס הווא יקול                               אנגליה, חכם, מה הוא אומר

לא רואיאל איר פרץ תכדם בלמעקול                   חיל האוויר המלכותי פועל בחכמה

חתתא נתי קול אילו, סחאל מן רגיפא כא תתכל פפסח 

ואף אתה אמור לו : כמה מצות נאכלות בפסח ?

כל רגיפא בכורא עלא למיצאח                           כל מצה בפצצה על המצח

בלכור צחאח                                                  בפצצות חזקות

רשע                                                             רשע

היטליר דאלם אס הווא יקול                             היטלר – רשע מה הוא אומר ?

לכדמא ולעדאב כללהא אלליהוד                       העבודה והעינויים כולם ליהודים

ליהוד לאייס אילו                                          ליהודים ולא לו

עלא די חבת תכרז רוחו בלגדרא                       ולפי שעמדה רוחו לצאת בזעם

כפר פליהוד                                                 התאכזר ליהודים

חתתא טאליאן כא יגזז סנאנו ויקול אילו             גם איטליה תקהה את שיניו ותאמר לו

פלאליבי ולךאפריך תקאדתלי לעדדא                בלוב ובאפריקה אזלה לי התחמושת

אילי ולאייס אילו                                           לי ולא לו

ולוכאן מא תבבעתך מא נחצלו בזוז                   ואילו לא הלכתי בעקבותיך, לא היינו שנינו נלכדים

תם                                                              תם

לאמיריך למליח אס הווא יקול, אס האדא            אמריקה – טוב, מה הוא אומר, מה זאת

ותקול אילו, גיר ברופלאניס                             ואמרה אליו : רק במטוסינו

נפככו דונייא כאמלא, מייד לעדו                       נציל את העולם כולו מיד הצורר

ושאינו יודע                                                   ושאינו יודע

ומוסוליני די מא יליקס להדרא                          ומוסוליני שאינו ראוי לדבר עליו ?

נתי תבדא אילו. פחאל מא קאל לפסוק                את פתח לו, שנאמר

לחצלא דליתיופי ותונס לעזיז                            בהילכדותן של אתיופיה ותוניסיה היקרה

עמל אללאה נס וזאס לינגליז                            ויעש אלהים נס ויבא את האנגלים

כררזהום מטריק מאצאר                                  ויוציאם מארץ מצרים

ומותגומרי תבבעהום הלא חצצאר                     ומונטגומרי רדף אחריהם ללא מצור

יקדר מן ראץ שהר                                         יכול מראש חודש

יתעללם הווא והיטליר סריך                             ילמד הוא והיטלר השותף

פאס זא לאמיריך אללאפריך                             כאשר באו האמריקנים לאפריקה

יקדר מן מאזאל נהאר                                     יכול מבעוד יום

תעללם לתקול, פסבבת ליהוד לא מן קולת אילא פסאעא

תלמוד לומר : בעבור היהודים לא אמרתי, אלא בשעה זו ( כלומר מיד )

מן הנא לשבועות נתפככו מן לגלות                מעתה עד שבועות נינצל מן הגלות

הקצידה ב'שיר ידידות'

 המקורות הטקסט והמוסיקה

אברהם אמזלג

פעמים מס' 19 – עמוד 88-112

פרק מספר 1 מתוך המאמר

׳שיר ידידות׳, קובץ שירת הבקשות של יהודי מארוקו,' כולל כ־550 פיוטים המחולקים על פני עשרים פרשיות־השבוע שבין פרשת בראשית לשבת זכור (שלפני פורים). הפיוטים מושרים באחד ממודוסי הנובה האנדאלוסית^: ואת השלב האחרון המסיים כל אחת מסדרות הפיוטים חותם ביצוע של קצידה אחת לפחות מתוך מבחר הקצידות- הבאות בסוף כל פרשה. ׳שיר ידידות׳ כולל 84 קצידות, לפי הפירוט הבא:

פירוט ההפניות הביבליוגראפיות — ראה בסוף המאמר.

הערת המחבר :  הקובץ הופיע בעריכתם של דוד יפלח, חיים אפריאט, חיים בן־עטר ודוד קיים(או קאים, אלקאים. אלקיים, ונדפס במראכש בשנת תרפ״א. שיר ידידות הינו מהדורה משופרת של 'רני ושמחי׳, שהופיע בעריכת יצחק בן יעיס, מוגאדור תרפ״א. 'שיר ידידות׳ גם יצא לאור בארץ. מספרי העמודים המצויינים במאמר זה מתייחסים למהדורת ירושלים תשכ״א.

בעוד שפיוטי ׳שיר ידידות׳ לוקטו ממבחר הפיוט העברי מהמאה ה־9 עד המאה ה־ 19 (תוך מתן עדיפות למשוררי ספרד) הרי הקצידות נכתבו כולן בידי משוררים עבריים במארוקו. משוררים אלה היו אמונים על הקצידה המקומית ודרכי חיבורה, וכדוגמת המשוררים הערביים, הם הרכיבו לחן קיים של קצידה ערבית לטקסט עברי, תוך ציון שם הקצידה הערבית והוראה במגרבית־יהודית: ׳קץ׳ (= במידת, על־פי), ׳קיאץ׳ (= במידת), כלומר, בלחן.

מאמר זה דן בקצידה בתרבות יהודי מארוקו, בתפקידיה, בצורותיה, במוסיקה שלה ובצורת ביצועה בפי זמרים מגרביים ובפי פייטני שירת הבקשות כפי שהיא בישיר ידידותי.

א. הקצידה בקרב יהודי מארוקו

הקצידה היא שיר מגמתי בעל תכלית, ארוך ושקול, עם פתיחה. באשר ל׳תכליתיות׳ יש עניין מיוחד בדברי ר׳ דוד קיים, המובאים בספרו ׳שירי־דודים׳. בראש הקצידה ׳דר מרום ואיום׳, שהוא מכנה אותו ׳פיוט׳, כותב ר׳ דוד:

שירים אלה על נגוני פיוטי הערבים ונקראים לקצאייד מפני שמספרים בהם ענין אחד בכל אחת ואחת. ענין שבחים, או גנות, או חשק וכו׳ ולכן יש בהם שהוא בעל ששה או שבעה או עשרה בתים ר״ל ארוכים. אבל רק על ענין אחד מדבר המשורר גם אנחנו צריכים לחבר רק על ענין אחד בכל פיוט.

כל טורי הקצידה חרוזים בחרוז אחיד ושקולים במשקל אחד. הקצידה הקלאסית," שמקורה בשירה הערבית הג׳אהילית הקדם־אסלאמית, בנויה משני חלקים: חלק ראשון הוא הפתיחה וחלק שני מהווה את עיקר השיר." השם קצידה או ׳קצא׳ (= סיפור) משמש בפי יהודי מארוקו כשם לשירים אירועיים שונים, טראגיים או משמחים.^," המשוררים היהודים במארוקו הכירוה ודאי בצורתה בשירה העברית בספרד," אבל כפי שיתברר להלן, הדוגמה שעמדה לנגד עיניהם היתה הקצידה הברברית הצפון־אפריקאית. תפוצת הקצירה המגרבית בקרב יהודי מארוקו היתה רבה מאוד, מעמדה היה נכבד והיא שימשה כאמצעי־ביטוי לצרכים חילוניים ודתיים כאחד.

האסכולה הצרפתית של חוקרי המוסיקה הערבית בצפון־אפריקה לא פסחה על הקצידה. שוטן (Chottin) תיאר בפרוטרוט את הקצירה במארוקו, גם ארלאנג׳ה (R.D Erlanger)" ( ורואנה   (J. Rouanet  עסקו בקצירה, ולממצאיהם יש השלכה על הקצידה בקרב היהודים. בתוניסיה בוצעה הקצירה כסולו מאולתר על נושאים מלודיים, השאולים מן הנובה שבמסגרתה היא בוצעה. אם לא אולתרה על אותם נושאים מלודיים ממש, הרי לפחות הושרה במודוס של אותה נובה. באלג׳יריה הקצידה היא חלק מן המוסיקה הדתית יותר מאשר החילונית, אם כי היא נפוצה למדי גם בצורתה החילונית. הקצירה כפי ששוטן מתאר אותה על נושאיה, מבניה ולחניה היא המקובלת בקרב יהודי מארוקו.

לדברי שוטן, הקצירה המארוקאית מושפעת מהבֶּרְבֶּרִים, מוּשֶרֶת בערבית המדוברת ומבוססת באופן בלעדי על המשקל הכמותי. במבניה, היא שיר עם פזמון, הנקרא ׳חרבא׳ (=רומח, חנית), ואילו הבית נקרא ׳קסם׳ (= חלק), והוא בנוי מחמש עד ארבע שורות, החרוז נקרא ׳שטר׳, שני החרוזים הראשונים נקראים ׳פראס׳ (= מצע) והשלישי נקרא ׳ג׳טא׳ (= כיסוי). הבית האחרון יש לו שתי סגולות, ספרותית ומוסיקאלית: הוא מסכם את הנושא ומכיל את שם המשורר והוא מהווה שיא מוסיקאלי על־ידי ה׳תצריף׳. לא לשוא זכה הבית האחרון לשמות שונים:(1) ׳אזרב׳ (=החשה), כאשר הקצירה פולמוסית סאטירית; (2) ׳סרחא׳ (־׳המפורשת׳, נושא האהבה) או בהקטנה ׳סוירחא׳, כאשר האהבה היא מושא הקצירה: (3) ׳דרידכא׳ הוא שמו של הבית האחרון בכמה אזורים (כמו תפילאלת וסקורה).

מתוך סוגי הקצידות המוכרים נמנה שישה:

• – ׳מקצור אזנאח׳ (= שבור הכנפיים) — קצידת אהבה הפותחת בדרך־כלל במילים ׳והווא יא וודי׳ (= ובכן ידידי).
• – ׳משלוך׳ (=שרוט, פשוט־עור) — קצידה סאטירית.

3 – ׳סוסי׳ מאזור הסוס במארוקו.

4 – ׳משרגי׳ (= מזרחי) — קצירה בעלת התכוונויות דתיות.

5 – ׳בורג׳ל׳ (=בעל הרגל) — קצידה בעלת איפיונים מלודיים מיוחדים.

6 – ׳גומחי׳ (= סואן, נמרץ) — במשקל 5/8

אחדים משמות מחברי הקצידות שמזכיר שוטן עודם נישאים בפי פייטנים יוצאי מארוקו, בהם: מפאס — שיח׳ אלגראבלי, אל חאג׳ אידריס בן־עלי, המכונה ׳אל חנס׳ (הנחש) אולי בשל הסאטירה שבקצידות שלו: מהעיר סלא — שלוח וחמדוק. שוטן גם מזכיר מחברים אחרים שפעלו בשנות ה־20 עד ה־40, בהם: סי (מר) אלמדרבי (הרפד), שחיבר למעלה מעשרים קצידות אהבה, סי מוחמד בן־עלי, עבד אלקדור אלעלאמי, הנודע בקרב יהודי מארוקו, מוחמד בן־סלימן ואחמד אלגראבלי." אולם רוב הקצידות הן אנונימיות. גם קצידות רבות מאת משוררים ומלחינים בני המאות הקודמות נעשו לנחלת הכלל, וכבר אין זוכרים את ה׳שיח׳ים׳^,׳ שחיברו אותן.

הערות המחבר – אחת הקצידות הידועות ביותר של אחמד אלגראבלי, היא ׳אל־ח'אדם ולחורייא׳ (השפחה והמשוחררת), עוסקת במריבה בין שתי נשים, גבירה (לבנה) ושפחתה (כושית). הקלטה של הקצירה הזאת מצויה בארכיון ההקלטות שלי.

גם ׳מואיזו׳ — משה עטייא, אמן הקצירה המגרבית (איש קריית אתא), שהפיץ עשרות קאסטות של קצידות מגרביות. מכנה עצמו ׳שיך מואיזו׳, ר׳ חיים שושנה מביא ב׳אעירה שחר׳ 12 תמונות של פייטנים. וביניהן תמונת ר׳ דוד יפלח. ומתחתה כתוב: ׳שיך דוד יפלח ז"ל׳. כתב־היד המכיל את הקצידות של ר׳ דוד יפלח נמצא ברשותו של מר עיוש מויאל מנתניה.

הקצידות היהודיות נכתבו במגרבית־יהודית באותיות עבריות, הופצו במארוקו בחוברות דקות, בהוצאת האחים חדידא ובהוצאת ר׳ יוסף לוגאסי שהעתיק את עיסוקו כמו״ל מקאזאבלאנקה לירושלים.

חאפט' –  1908 ״1912

עבד אלעזיז הואשם בשיתוף פעולה עם הכופרים, וב־23 באוגוסט 1908 הוכרז אחיו חאפט׳ כמחליפו. חאפט׳ עודד מרד וחתר לגירוש הצרפתים, לביטול החסות ולביטול החלטות ועידת אלחזיראס. רופאו האישי של חאפט׳ היה ד"ר משה מאני (1880־1961), יליד ירושלים. מזכירו ומתורגמנו של ראש הווזירים היה אלי כהן, שנשלח בשליחות דיפלומטית לפאריס ולמדריד ב־1909. תמך בחאפט׳ גם הסוחר המצליח ישועה קורקוס (1842־1929), שהוא ואביו חיים לפניו זכו לפריווילגיות מידי עבד אלעזיז, ושנטל חלק בשחרור צרפתים שהיו שבויים בידי המורדים. אבל כוחו של חאפט׳ לא עמד מול צרפת, והוא נאלץ לקבל את תנאיה בגלל חובו הכספי.

הסכם החסות של צרפת וספרד

ב־17 בנובמבר 1910 נערך הסכם בין ספרד למולאי חאפט׳, שבו התחייב האחרון לשלם לספרד 65 מיליון פזטות במשך 65 שנים. ב־1911 נחתו למעלה מ־100 אלף חיילים צרפתים וספרדים באגאדיר לשם כיבושה הסופי של מרוקו. גרמניה אישרה את ההשתלטות של צרפת בנובמבר אותה שנה, ובתמורה קיבלה את קונגו הצרפתית. ב־7 במרס 1911 נחתם הסכם סודי בין חאפט׳ לצרפת. באפריל אותה שנה הותקפו הרובעים היהודים במכנאס ובפאס על ידי שבטים מורדים, אך היהודים ניצלו מטבח הודות להתערבותו של צבא צרפת.

בשנים אלה, עד 1912, היו היהודים אחוזי בהלה נוכח האנרכיה שנוצלה על ידי פורעים. במכתב של חברת ׳חיבת ציון בפאס לדוד וולפסון, ב־1910, נאמר:

עול הגלות המר היה בעוכרינו יען עם בני ישראל יושבי מארוקו נאנחים ונאנקים מתלאותיהם אשר הקיפום מחמת המציק אשר ישקו אותם הישמעאליים הפראים שוכני מארוקו אשר לא בינת אדם למו. במכתב מצפת בתרע״א (1911) נאמר ש'העיר משובשת בגייסות׳ וברחוב היהודים ׳עושים שמירה לשמירה המה יושבים בפחד… כל שכן… ליושבים חוץ מרחוב היהודים בתוך בני נכר הארץ׳ (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 212). במכתב של ר׳ שלום אזולאי, רבה של צפרו לכי״ח בגי תמוז תרע״א (29 ביוני 1911) נכתב: ,זה ארבעה חודשים היינו נבוכים בארץ סגורים ומסוגרים אין יוצא ואין בא דווים וסחופים׳ בהמשך נאמר שנתנו שוחד ל'פלשתים^, למעלה מעשרת אלפים פרנקים, ורק הודות לחיילי צבא צרפת שבאו לעזרת ׳אדוננו המלך׳ הונח להם. כדי להשיג סכוי חויבו גם יתומים ואלמנות להשתתף במגבית (שם, מסי 251 א, 266). על הא והמלחמה במשך שנתיים כתב ראובן אגייני (1878־1942) פיוטים בערבית עם הקדמות בעברית(׳שפתי רננות׳, עמי 202־219).

הסכם החסות עם צרפת נחתם ב־30 במרס 1912. ההתנגדות של צבא הסולטאן להסכם התבטאה במרד שפרץ באפריל אותה שנה, בו נרצחו צרפתים ויהודים בפאס. התנפלות על המלאח בפאס החלה ב־17 באפריל 1912 ונמשכה שלושה ימים. בתים ובתי כנסת נשדדו ונשרפו, נשים עונו, 60 יהודים נרצחו וכ־50 ונפצעו. היתה זו ההתנפלות האחרונה על יהודים תחת שלטון הסולטאנים ולפני תחילת משטר החסות. שאר היהודים ניצלו הודות לסולטאן שפתח את שערי ארמונו לפליטים. אלה שוכנו בחצרו, והוא הורה לחלק להם מזון.

ב־20 באפריל מינה הסולטאן ועדה בת 14 חברים, ביניהם שני הרבנים הראשיים ומנהל בית הספר של כי״ח, שתפקידה לשקם את המלאח ולסייע ליהודים הנזקקים. תרומות הגיעו מקהילות מכנאס, טנגייר וכן מיהודי ארצות־הברית, צרפת ובריטניה.

המרד דוכא, וב־27 בנובמבר 1912 נחתם הסכם בין צרפת לספרד על חלוקת שטחה של מרוקו. צרפת קיבלה את החסות על רוב הארץ וספרד על חלק מארץ זו, ברצועת החוף הצפונית. אותה שנה הדיחה צרפת את חאפט׳ ומינתה במקומו את אחיו יוסוף, ששלט עד 1927.

יובל לנישואין ויום הולדת להורים

9.3.1983 חיברה: חנה שגב

יום הולדת להורים

 אמא בת 67 שנה

 אבא בן 70 שנה.

יובל הנישואין 50 שנה.

מה אפשר לעשות?

גיל אי אפשר לשנות.

אמא – מכובע המלמלה למטפחת קשורה,

מרכיבה משקפיים במסגרת אפורה.

 אבא – מאופנוע יחיד בשנות השלושים

 לרכב רגיל, לא נדיר, בשנות השמונים.

רכב מחנים עד המדרכה,

כי ההליכה קשה.

הורים יקרים! רציתי למשוך את החיים ולעצור גיל.

 ניגשתי לטבע, וביקשתי בקשה.

אנא תנו להורי את גילם הצעיר חזרה!

ענתה לי בת קול:

״מה שלא עושה הטבע עושה הצבע״…

 איזו הצעה אכזרית.

 להורים עם שפע של חדוות חיים

 מציעים פטנטים לא טבעיים.

לא תודה, אם את הגיל לא מחזירים

 השאירו אותם בתיאום החיים.

 אסתר׳קה ועקיבא הם גזע ושורשים.

אנחנו, כל האחים, התכנסנו אצל אחותנו הקטנה

בת הזקונים,

אם לשלושה בנים: איל, גיל ורפאל, שנולד לנו כגואל

(על שם דוד שנפטר בשנת 1982, צעיר לימים).

בבית זה לא מסתתרים מהגיל, מסתתרים מהבאים.

 יום הולדת לסבתא בת שישים ושבע,

 סבא בן שבעים,

 וזה להם יובל שנים לנישואין.

ליום הנישואין מצטרפים

 כל האחים והנכדים,

שנולדו בחודש מרס.

 מצלצלים בדלת,

שקט…

ההורים מעבר,

כולנו במחבואינו בחדר.

שקט ודממה,

ההורים נכנסים ולא מבינים,

תוהים ואינם רואים את האורחים האנגלים,

ואמא עכשיו לא תסלסל את השפה האנגלית,

 השמורה לה עוד מתקופת המנדט.

אחותנו הקטנה משיבה להורים בחיוך מופנם

 האורחים לא מגיעים. חבל…

והופ, כולנו יוצאים ממחבואינו, ובהתרגשות פונים

 לזוג המאוכזבים.

רמזור, יד, עצור!

אמא אבא את מי אתם רואים?

לא, לא את החברים.

זה רק סיפור מבוים בשביל להיות אתכם כאן.

ההורים מתרגשים עד לדמעות,

 עומדים כילדים המומים ונבוכים.

את מי אתם רואים, הורים?

כן, את השנים…

בנים, בנות, חתנים, כלות

נכדים ונינים –

 כולם סביבכם, כולם אתכם,

אתם מובילים.

 בלי אורחת־גמלים,

בלי תוספת אורחים, ידידים ובלתי קרואים.

 רק אנו, המשפחה, לבד.

הרימו כוסית לחיי החיים!

אבא, בהתרגשות עצומה,

סקר את קן המשפחה, אשר בנה בגיל ודמע.

עיניו מביטות באמא, באישה השותפת לקן המשפחה.

 ״באמת אני אוהב אותך״. אמא, חלילה תגלה אהבתה,

 פן תישבר גאוותה.

והיא עונה בפסקנות שלה, כילדה שובבה ותמימה:

 ״כל השנים אירחתי את כל האורחים… כיבסתי

וגיהצתי לך ולילדים.

בלילות לא ישנתי,

אותך ראיתי מלידה – ללידה – היית ב״הגנה״.

 ילדתי לך שמונה.

בוודאי מגיעה לי האהבה, האישה כמוני תמצא?!

במקהלה צחקנו, גם הנינים שאתנו.

 אלה הורים גזעיים.

בלי עין הרע, חמישים שנה…

המשיכו הורים בדרככם:

להשתתף בשמחות

להתבלבל בין השמות, האחים, הנכדים והנינים,

לשכוח היכן הכרתם כשהייתם צעירים.

עשו חיל הורים,

טיול למצרים, ניגריה, מרוקו,

והפעם בלי לדחות

 בגלל כל מיני סיבות.

ובבית־האבן בגבעת שאול המשיכו

להיות מלך ומלכה על כל הממלכה.

8 ילדים, 8 כלות, 5 חתנים, 31 נכדים ו־5 נינים.

שמרו על עצמכם הורים

 ממריבות ילדותיות,

ובשמחות הבלתי נשכחות.

נותרו חמישים שנה, נצלו אותם ככל האפשר.

הזמן קצר, המלאכה מרובה.

 האהבה קשורה בחמישים שנה.

ראו רמזור!

 גיל אי אפשר לעצור!

כיתבו, שירו וספרו

 למען דור ודור ידעו

על משפחה שכזאת.

המיסיונר אלכסנדר לוי

בספטמבר 1843 מינתה האגודה הלונדונית את המומר אלכסנדר לוי כשליחה הראשון במרוקו. לפני כן הוא פעל בקרב יהודים בספרד ובפורטוגל, שהה זמן מה בגיברלטר ובקאדיס, למד שם ערבית מרוקנית ואחר כך עבר לטנג׳יר. הוא קיבל הוראה לפעול במוגדור, והגיע אליה ב־27 ביוני.1844

לפי המכתבים ששלח ממנה ב־ 12 ביולי וב־3 באוגוסט באותה שנה, ניתן ללמוד על קשריו עם היהודים, ביניהם גם עם הרבנים, וכן על תגובת המנהיגות היהודית נוכח הפעילות המיסיונרית. לוי התגורר בביתו של יהודי אזרח בריטניה, והרבה לבקר בבתים ובחנויות של יהודים, ואלה גמלו לו בביקורים.

לדבריו, הייתה נכונות לקבל ממנו ספרי תנ״ך בדפוס המיסיון, ספרי תפילות של הכנסייה בתרגום לעברית, ואף את ״הברית החדשה״, וכן לשוחח על הדת היהודית לעומת הנוצרית. הוא ניסה לשכנע את בני שיחו כי התלמוד וההלכה, המבוססת על התורה שבעל פה, אינם מחייבים, לעומת המצוות הנזכרות בתורה שבכתב.

תגובת הרבנים הייתה נחרצת. בית הדין המקומי החליט להטיל חרם על כל המדבר עם לוי או מקבל ממנו ספר כלשהו — כולל התנ״ך שהודפס על ידי המיסיון. כרוז נשלח להודיע במלאח על החרם שיוכרז בבתי הכנסת בשבת. החרם אצל יהודי מרוקו כפי שמתואר על ידי רופא מיסיונר : מודיעים לאדם שהוחרם. אם מעמדו החברתי גבוה, הוא נאלץ לעזוב את קהילתו למשך חודש ולתת צדקה.

אך ההכרזה על החרם עוכבה כיוון שהיו חילוקי דעות בנידון בין הרבנים. אחד מהם הציע לשכנע את לוי שהוא טועה, בתקווה שיחזור בו מהשליחות הנוצרית. לוי נפגש עם שני הדיינים אברהם קורייאט ויוסף אלמאליח." הרב קורייאט ביקשו שיימנע מלומר ליהודים שהמצוות שהרבנים דורשים לקיימן אינן

מוזכרות בתורה.

לוי דחה בקשה זו בטיעון שאסור להונות את הציבור. הרב יוסף בן אהרן אלמאליח ( תקס״ט-תרמ״ו  1886-1809) שהחל לכהן במוגדור בתור דיין בשנת 1840, ובשנות ה־70 מילא תפקיד חשוב במאבק נגד המיסיון, הציע לו לנהל ויכוח בכתב.

לוי השיב שהוא מעדיף ויכוח בעל פה — כנראה מתוך כוונה לתת לדברים הד ציבורי — ואמנם כך היה. דומה שהרב אלמאליח עוד לא עמד על הסכנה שבפעילות המיסיון. העימות נערך בבית הכנסת שהיה מלא, אף שהרב ביקש מהקהל לצאת.

הרב שאל את לוי מהי מטרת בואו. תשובתו הייתה: ״ לחשוף את טעותם של היהודים המתבססים על התלמוד כמקור לאמונתם, וכן להורות להם את הדרך הנכונה לתורת משה ולספרי הנביאים ״. על הצהרה כזו כמובן לא היה אפשר לעבור בשתיקה, והחרם הוכרז ברבים.

זהו החרם הראשון במרוקו שהוכרז נגד המיסיון האנגליקני במאה ה־19, ובעקבותיו באה שורה של חרמות נוספים. לדברי לוי, היו יהודים שמצאו דרך לעקוף את החרם על ידי קבלת ספרים מגורם שלישי. החרם פעל כבומרנג, ולדבריו ״ המוני יהודים ״ באו אליו. גברים ונשים באו לשאול בעצתו בענייני אמונה וחיי היום־יום.

לטענתו, הוא עודד חלשים כמו נשים במצוקתן ונסך בהם אמונה וביטחון בה'. כל העדויות האלה נמסרו על ידי לוי בלבד, ואין לנו שום מקור אחר התומך בסברה זו. לכן יש להתייחס לדברים כאל תיאור מגמתי וחד־צדדי, נטייה החוזרת ונשנית אצל מיסיונרים אחרים שפעולותיהם יתוארו בהמשך.

ב־15 וב ־16 באוגוסט 1844 הופצצה מוגדור על ידי צי צרפת כתגובה למרד המנהיג האלג׳יראי עבד אלקאדר שחדר למרוקו ומצא בה תמיכה. ההרעשה נרמה להרס בתי יהודים במלאח של מוגדור, והאנרכיה נוצלה על ידי מוסלמים מקומיים וכפריים מהסביבה להתנפלות על היהודים. כ־4,000 יהודים שברחו לכפרים היו טרף לאכזריות השבטים שהפשיטו אותם שדדו ורצחו 50 מהם. העזרה החומרית של המיסיון לסובלים הייתה מוגבלת משום עזיבתו של לוי לגיברלטר עקב המהומות, משם דיווח ב־29 באוגוסט על האירועים במוגדור.

הד עמום לפעילות המיסיונרית במוגדור  בשנות ה־40 ניתן למצוא בסיפור על רבי חיים פינטו, שפעל במוגדור ( נפטר בו אלול תר״ה )  ו ״היה הולך מעיר לעיר וכל מי שהיה עובד עבודה זרה היה לוקח אותו״. בהמשך מסופר כי הוא הוכיח מי שעבד ע״ז. י׳ בן עמי שפרסם סיפור זה בספרו, הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו, עמי 362, משער שיש בדברים הד למיסיון הנוצרי (כך אמר לי ב־ ספטמבר 1994

מתוך ספר הערצת הצדיקים עמוד 362 יששכר בן עמי

ר׳ חיים פינטו (מוגאדור)

נקרא רבי חיים פינטו הגדול. נולד באגאדיר ועבר בגיל עשר למוגאדור, שם נפטר בשיבה טובה בכ״ו באלול תר״ה (1845). התפרסם בחייו בלמדנותו ובמעשי ניסים שעשה. רבי חיים פינטו הוא קדוש מפורסם מאוד בכל מרוקו ושבחיו נאספו במסגרת שני קבצים.

 הוא המפורסם מקדושי משפחת פינטו, מהם ידועים אביו רבי שלמה פינטו, בנו רבי יהודה פינטו ונכדו רבי חיים פינטו המכונה רבי חיים פינטו הקטן.צאצאיו חיים כיום באשדוד ומפתחים פעילות קדושתית ענפה הקשורה אליו ולנכדו ר׳ חיים פינטו הקטן.

״ הקבר שלו אתה תשב לידו ביום ההילולה, רק תשים לידך סל ותתחיל לאסוף כסף, ומחייא רק תביא בקבוק ותמלא. ועל אוכל אין כבר מה לדבר. בקרית גת השנה הייתי בהילולה של רבי מאיר בעל הנם… אמרתי להם: למה אינכם עושים כוס של רבי חיים פינטו ? הם עשו אותה וקניתי אותה.

אני ישנתי בלילה, הנה הם יהיו עדים שלי, ואני רואה אחד עומד לבוש חליפה יפה שחורה של חכם, ואחד בא אחריו. ואחד בא עם חליפה לבנה, ואז הוא נישק אותי ואמר לי: אל תפחד, לא יאונה לך כל רע ותהיה לך אריכות ימים. יש בבית [ בביתו של רבי חיים פינטו במוגאדור  כד.

 לוקחים מהכד שמן ונותנים לנשים. גם לוקחים מהכוס, ומושחים על היד אם היא כואבת למשל. איפה שמושחים זה מתרפא. בליל ההילולה לא היה מקום לשבת. רק העניים שבאים לשם מקבלים ממון רב. לוקחים שלוש־מאות, ארבע־ מאות ריאל כל אחד. היו מדליקים הרבה נרות ליד הקבר, עד שהעשן שלהם היה מגיע לשמים.

את השחור של הקבר [פיח] שמים על המצח של הילדים. הגדולים שופכים מים על הקבר ושותים אותו. זאת התרופה. מספרים שם הרבה ילדים. מי שרוצה לספר ילד, מביא אותו ומביא עוגות. ומספרים את הילדים שם, כדי שהחכם יתפלל בעדם ויברך אותם. אומרים לחכם: הנה זה שלך. כל הילולה, אני אביא לך אותו, ותורמים משהו לכבוד החכם. יש מי שתורם עופות או כבש…״

״ סיפור על רבי חיים פינטו, עליו השלום. היה הולך מעיר לעיר וכל מי שהיה עובד עבודה זרה היה לוקח אותו. רבי חיים פינטו בא לעיר אחת. שם היה חסיד, יהודי לא למדן אבל בעל מקצוע. [נהג] לשוטט על עגלתו וקנה חתיכות ברזל, גרוטאות נחושת. יום אחד קנה גרוטאות מנוצריה אחת, ולא ידע מה יש בפנים. כאשר הכניס אה הסחורה לאורווה ורצה לברור ולשים בצד כל דבר, נכנס לאורווה והנה שמע קול קורא: יהודי ! לא ידע מי קרא לו.

פנה ימינה ושמאלה ולא מצא אף אחד. פעם שנייה רק שמע, נבהל. שאל: מי קורא לי ? ראש אחד מנחושת מלא כישופים ענה לו, ואמר לו: קח אותי, רחץ אותי, שים אותי על שולחן, שים למולי שני פמוטים ושני נרות. הוא לקח את הראש הזה, רחץ אותו, שם אותו על השולחן, הניח לידו שני פמוטים ובהם שני נרות.

 הוא אמר לו: יהודי! היום אתה תרוויח אלפיים לירות. יצא, קנה גרוטאות והרוויח אלפיים לירות. בא ומצא שהנרות עדיין דולקים. אמר הראש: יהודי, קח את הנרות ושים נרות חדשים, כי מחר תרוויח אלפיים לירות. אמר בליבו: זה נמצא בעולם. אני ממשיך לשוטט.

עשה לפי מה שביקש הראש, ולמחרת אכן הרוויח אלפיים לירות. כל יום אמר לו הראש משהו אחר, עד שהיהודי התעשר תוך שלושה חודשים. קנה אניות, בתים, רכוש. יום אחד רבי חיים פינטו היה מסתובב וזה קרה כאשר כבר עברו על אותו יהודי ששה חודשים. אז בא רבי חיים פינטו לעירו של אותו יהודי.

 שאל את היהודים, אם הם מכירים מישהו שהוא עובד עבודה זרה. ענו: אדוננו, אנחנו לא מכירים אף אהד שעובד עבודה זרה. ענה הרב: אולי אתם מכירים מישהו שהיה מסכן והוא עכשיו עשיר מופלג. ענו: יש לנו רק אדם אחד שהיה קונה בגדים ישנים, והוא עכשיו הפך לעשיר גדול.

ביקש מהם שיקהו אותו אליו. הלך. כאשר ראה היהודי העשיר את החכם, קם ואמר לו: ברוך הבא רבי חיים פינטו. שאל אותו הרב למעשיו. ענה שהוא סוחר בבגדים ישנים, ומזה ששה חודשים קנה חבילה ומצא בה ראש, והראש הזה הוא שגרם שהוא הרוויח את כל ההון הזה.

 אמר לו הרב: איפה הראש מ? אמר לו: הנה הוא. מצא הרב שני נרות דולקים על שולחן. אמר לו הרב ליהודי: יש לך חדר ריק כדי שאוכל לשוחח אתך ? ענה שיש לו. נכנסו וישבו יחד. אמר הרב ליהודי: אם מישהו יתן לך בית מלא כסף, תעבוד עבודה זרה ?

ענה לו: אף פעם לא אעשה את הדבר הזה. אני לא אעבוד עבודה זרה.ענה הרב: עד מתי ? שמע בני! אתה עבדת עבודה זרה ולא ידעת. אתה תקום עכשיו, תהרוס את הראש הזה ותזרוק אותו לבית שימוש עד שלא יישאר כלום ממנו. ההון הזה, הואיל ואתה לא עשית בכוונה בעוברך את העבודה הזרה הזאת, ההון הזה יהיה שלך״.