נבואת זרובבל – נוסח מרוקו- התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל
נבואת זרובבל – נוסח מרוקו
נוסף לכך מביא ר׳ יעקב בן־סעדון להוכחת אמיתות משיחיותו של שבתי צבי תוכן נבואה שנמצאה כביכול בבית גנזיו של ר׳ שאול סירירו נשמתו עדן מהעיר פאס המיוחסת אל זרובבל בן־שאלתיאל – ראש השבים מבבל בימי שיבת ציון – ולפיה נתן מטטרון שר הפנים לזרובבל סימן ״כי האיש אשר יצא שמעו בכל העולם ואחר כך יוציאו עליו דיבה שנשתמד ויוציאו עליו כל תועבות אשר שנא ה׳ הוא הוא הגואל האמיתי ובעוון החכמים והרבנים שהוציאו עליו דיבה רעה ישאר שמונה שנים מצומצמות במאסר לכפר על עוונם״. ומוסיף בךסעדון ״וכל הסימנים שאמר ע״ה (עליו השלום) באו וראינו ושמענו. לכן נקוה לאל שיזכנו ליגאל על ידו בעגלא ובזמן קריב״. פרוש דבריו של בן־סעדון הוא שהאיש אשר נתקיימו בו כל הסימנים הללו הוא שבתי צבי. נבואה זו, המיוחסת לזרובבל, היתה נפוצה מאד באותה תקופה והשבתאים במקומות שונים עשו בה שימוש ומצאו בה רמזים הקשורים עם שבתי צבי והרבו להשתמש בה לאחר ההמרה.
מטטרון – שמו של ראש מלאכי השרת באגדה – הוא מזוהה עם המלאך מיכאל שר הפרנים
האמיתות ההסטורית של נוסח הנבואה שמביא ר׳ יעקב בן־סעדון מוטלת בספק כמו כל שאר הנוסחאות שבהן השתמשו השבתאים לצרכיהם. ר׳ יעקב ששפורטש מערער על עצם קיומה ולפי דבריו ״אחד מחבריך בעל אמונה זו בדאה והמציאה ותלאה באילן גדול לאחר מותו״, כותב שפורטש אל בן־סעדון בשנת תכ״ח (1668).
ארבע שנים לאחר־מכן(1672) מאשרים שנים מהכת השבתאית בנקיטת חפץ, ובשבועה את אמיתות נוסח הנבואה. לפי דבריהם העיד בפניהם איש שבא מטטואן שבמרוקו שמצא כתוב ״בספר ישן מזמן אלף ומאתיים ול״ח שנה בין ספרי ר׳ שאול שרירא (סירירו) בעיר פאס ושלחנו מטיטואן בעד הספר הנז' כי היו אנשים כופרים במשיח ובא להם הספר ובדקו אחריו לידע אם יצא זיוף ולא נמצא בו שינוי בשום כתב רק כתיבה תמה וטובה והספר היה מלא רקב מרוב הזמן וחזרו כלם והאמינו אמונה שלמה כפי אשר העיד החכם הנקרא יוסף אביקצין נר״ו, ולראיות האמת חתמנו שמותינו ט״ו באלול שנת תוכ״ו רצוף אהבה לפק׳(1672) החתום – ראובן יעקב נאגרה, דוד יצחק.״ שתי העדויות הללו נכתבו על־ידי שבתאים מובהקים ומתיהסות לאותו נוסח של הנבואה – הנוסח שנמצא לפי העדויות בבית גנזיו של ר׳ שאול סירירו.
הנבואה האפוקליפטית של זרובבל היתה כאמור נפוצה מאד בכל קהילות ישראל באותה תקופה ולה גירסאות שונות. השבתאים הוסיפו עליה וגרעו ממנה והתאימוה למטרותיהם, כך שיכלו למצוא בה רמזים להופעתו של שבתי צבי, למאסרו ב״מגדל עוז״, ואף את הצדקת המרתו.
גירסה נוספת מבית עקד ספריהם של חכמי מרוקו אנו מוצאים בבתב־יד הנמצא במכון בן־צבי. לפי כל הסימנים היא נכתבה לפני הופעת התנועה או סמוך להופעתה. להלן כמה קטעים ממנה:
״מצאתי כתוב בספר אחר כ״י ישן וזה לשונו: ראיתי ללקט מ״ש זרובבל קצת מדבריו לשמח בם הגולה על דברת דבורם העלה העתידה ובשמועת השבטים שהם מעבר לנהר כוש ואודות המשיח בעה״ו(בעזרת ה׳ וישועתו) …
״הדבר אשר היה אל זרובבל בן שאלתיאל פחת יהודה בעשרים וד׳ בחודש הד (השביעי) … המראה אשר הראני ה׳ ואני הייתי מתפלל התפילה לפני אל חי וחזיון המראה אשר ראיתי נכבד עלי מאד … גדל עלי לבי לאמר איין צור עולמים(?) ויענני מדלתות השמים ויאמר לי אתה זרובבל(?) ואומר אני עבדך. ויען ויאמר אלי כאשר ידבר איש אל רעהו, קול שמעתי ותמונה לא ראיתי ואפנה ואקום ואתפלל״ … הכותב מונה עשרה אותות שיבואו לעולם קודם הקץ: ״אותות של משיח צדקנו שיגלה במהרה בימינו אכי״ה.״ באות השמיני הוא כותב ״ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול ובאותה שעה יבוא אליהו עם משיח בן דוד לקיים מ״ש (מה שנאמר) והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם ולא יצטרך המשיח להלחם, אלא נותן עיניו בארמילום ומאבדו מן העולם, שנאמר וברוח שפתר ימיתנו…
הערת המחבר : לפי האאגדה ארמילום הוא צאצא של השטן ומסמל את הכוח המתנגד למשיח.
״במראה הראני מטטרון הדובר בי את כל הדברים האלה ואת ירושלים באורכה וברוחבה וראיתי חומותיה מוקפים סביבותיה מן המדבר והלבנון ועד הנהר הגדול נהר פרת ועד הים האחרון ויראני הבית בנוי וההיכל בנוי על חמש ראשי ההרים ויאמר אלי: אלה ההרים אשר בחר השם לשבתו ואען ואשאל, מה שמותם(? ויאמר אלי אלה שמותם: לבנון, הר המוריה, תבור, כרמל וחרמון. ויען מטטרון האות הזה למלאת לחורבן ירושלים תשע מאות ותשעים שנה תשועה לה׳ את תבעיון בעיו שובו איתיו. בשנה החמשית יבוא נחמיה בן חושיאל ויקבוץ ישראל לירושלים ובשנה הששית תעמוד חפצי־בה אשת נתן בן דוד הנולד בחברון ותהרוג שני מלכים, נוף ואמנם ובשנה הז׳ יצא שורש ישי הוא מנחם בן עמיאל ולפניו עשרה מלכים מן האומות…
להלן הוא מונה את המלכים בשמותיהם ושמות עריהם (ארצותיהם) ומסיים ־והמלך העשירי הוא ארמילום" … וכל הגויים מכל המקומות יבואו יעמדו לפניו״ הכותב מתאר דמות ארמילום … ו״אח״ב יבוא לפניו מנחם בן עמיאל מנחל השיטים ויפח באפיו וימיתנו כמו שנאמר וברוח שפתיו ימית רשע. ואח״ב והיתה — המלוכה ויקבלון מלכותא קדושין עליונין״. ומסיים, ״אלה הדברים שהעיד :מטטרון שר הצבא לזרובבל בן שאלתיאל פחת יהודה בתוך הגולה בימי מלך פרס ויכתבם זכריה בן עדוא, אליהו הנביא לעת שיגיעו באחרית הימים. ויקח זרובבל עם מנחם בן עמיאל לימים ושנים ועיתם עד עת קץ יבא עמו כל קהל ישראל דברי השלום. המקום יזכנו לראות בית המקדש בבנינו ולראות משיח צדקנו שיגלה במהרה בימינו בעגל ובזמן קריב. ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן.״
רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם -עם ר"ם – הרב ד"ר רפאל עמרם ממן
ועל פי האמור לעיל בשם רבי פרנך ע״ה בשם רבי יוחנן ע״ה, ובשם רבי ירמיה ע״ה, פירש מו״ר אבי הגאון רבנו יהושע מאמאן שליט״א את הפסוק בקהלת (ז׳, י״א) טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי השמש, ר״ל טובה חכמה עם נחלה, היינו בר אוריין ובר אבהן, למרות שלא ראו זה את זה, ויותר לרואי השמש, ר״ל ויותר טוב וזכיה רבה יותר אם זכו לראות זה את זה, כי אז מובטחים באין עוררין, שאין התורה פוסקת מזרעם לעולם כאמור לעיל. אכן זכינו ונתקיים בנו והחוט המשולש לא במהרה יינתק. כי כל מי שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ לא במהרה הוא חוטא שנאסר ״והחוט המשולש לא במהרה יינתק״. ורק ע״י עמלה של תורה ניתן להגיע לדרגות שכאלו, כפי שמסביר המדרש על הפסוק ״אם בחוקותי תלכו, ואת מצוותי תשמרו, ועשיתם אותם״(ומעניין להדגיש את שלושת השלבים הרמוזים בפסוק זה) ״מלמד שהמקום מתאווה שיהיו ישראל עמלים בתורה״ וכפי שמפרש המלבי״ם שחוקים הם תוצאות הדינים וההלכות מן הכתוב על פי הכללים והמידות שהתורה נדרשת בהם. וישראל מתבקשים ונתבעים שיהיו יגעים בעיון התורה להשיג החוקים האלה והכללים שעל פיהם התורה נדרשת. ומי לנו גדול ממשה רבנו הכותב ״יערף כמטר לקחי, תיזל כטל אמרתי״ לשבר את אזננו וללמדנו כמה עמל ויגיעה עלינו להשקיע בלימוד תורתנו הקדושה והנשגבה.
וכשדורות על פני דורות, עמלים ויגעים בלימוד תורה ללכת בחוקותיו, לשמור את מצוותיו ולעשות אותם, ובייחוד אם גם זוכים לראות זה את זה, בעמלה של תורה, משך שלשה דורות רצופים, אזי מתקיים בהם והחוט המשולש לא במהרה יינתק ושוב אין התורה פוסקת מזרעם עד עולם, כי מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה.
ואכן גם בדורנו זה, ב״ה, זכה מו״ר אבי הגאון רבי יהושע מאמאן שליט״א, כמו מו״ר זקנו, שעל שמו הוא נקרא, הגאון רבי יהושע חיים אהרן מאמאן זצ״ל, לראות את בניו תלמידי חכמים ומגידי שיעורים המשרתים בקודש, ואת בני בניו אברכים חשובים, היושבים על התורה ועל העבודה, העמלים באהלה של תורה מתוך יראת שמים טהורה.
לפרי עט זה, שתי מטרות נעלות: האחת, מופנית לדורות הבאים בקרב בני המשפחה, לשימור ולטיפוח תרבותם העשירה ומורשתם הגדולה, תוך עמידה על ערכי יסוד בהם דגלו אבותינו, לחזקם לעוררם ולעודדם תוך התפעמות מגדולתם וקדושתם של אבותינו אשר פרקי חייהם שזורים ואחוזים חד בחד ע״מ להביאם לידי אמירה: ״מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי״ כי ״מעשה אבות סימן לבנים״, ובבחינת ״והיו עיניך רואות את מוריך" אשר יראו לאלו קדושים הם מתייחסים, ללכת בדרכם כדי שיהיו ראויים להיות חולייה נוספת בשרשרת הזהב המשפחתית. ומעניין לציין בהקשר זה את דברי ר׳ חמא בר רבי חנינא האוסר: ״כשהקב״ה משרה שכינתו אינו משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל שנא׳: בעת ההיא נאום ה׳ אהיה לאלקים לכל משפחות ישראל. לכל ישראל לא נאמר: אלא לכל משפחות, והמה יהיו לי לעם. (מס׳ קידושין ע׳.). והגמרא במסכת בבא בתרא מסבירה שעזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו וכו' דאמר רב יהודה אמר רב לא עלה עזרא מבבל עד שיחס עצמו ועלה (ב״ב ט״ו).
מכאן למדים אנו את החשיבות שבכתיבת היחוס המשפחתי, וכך אנו ב״ה עושים. ואכן, חז״ל בדרשותיהם זיהו את האבות עם הבנים בשני מובנים, מחד, מידותיהם של האבות הנם דוגמא לבנים, ומאידך, קורותיהם של האבות ומאורעות חייהם הינם זהים עם מה שיקרה לבנים, כפי שחז״ל זיהו את יעקב אבינו עם בניו, עם בני ישראל.
ואכן, ערכים מוסריים ועקרונות חברתיים ואנושיים, נמסרים בירושה מאבות לבנים ומבנים לבני בנים עד סוף השרשרת התולדתית. הגרעין החנוכי הראשון נקלט בילד הרך בבית אבא בימיו הראשונים. בלי משים חודרים לתוך מוחו ולבו המושגים הנצחיים של הכרת ערך הזולת, והודאה בזכות קיומו הוא עלי אדמות. ובאש ההורים מתחשל לראשונה צלם האלקים שהופקד בידי החומר הגם של בן התמותה. צייתנותם של הצעירים לזקנים, והליכת הבנים בעקבות אבותיהם, הם הערובה הכי נאמנה להמשכו המוסרי של הדור הגדל והולך. ״שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך׳ זה כלל גדול בתורת ההתפתחות התרבותית של האנושות.
וכפי שכותב הרב בן ציון פירר זצ״ל, בספרו הגיונה של תורה, על פרשת ״כי תצא״ כי ״המסורת הוא הצייר האמן המעצב את דמותם הרוחנית והמוסרית של החברה. כבוד אב ואם וקבלת מרותם הבלתי מותנית, על אף היותה רק מצוה אחת ככל שאר המצוות, בכל זאת כל יתר גופי התורה תלויים בה ומתקיימים בזכותה״.
ועל זה הכתוב אומר, ״שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך״ (דברים ל״ב, ז׳). והגמרא במסכת קידושין שואלת: ״עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה? אמר רב יהודה אמר שמואל כגון זבולון בן דן שלימדו אבי אביו מקרא וכו׳ דתניא ולמדתם אותם את בניכם אין לי אלא בניכם בני בניכם מנין? תלמוד לומר והודעתם לבניך ולבני בניך וכו׳(קדושין ל.).
וכפי שמסביר הרב בן ציון פירר זצ״ל בספרו הגיונה של תורה, על פרשת ״האזינו״, שיש לומר שהכתוב ״שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך״ מקביל לכתוב ״והודעתם לבניך ולבני בניך״. כלומר, החובה הזאת חלה על שני הצדדים באותה מידה. אביו ואבי אביו חייבים ללמד את הבן, והבן חייב ללמוד אצל אביו ואבי אביו״. וממשיך הרב פירר זצ״ל וכותב ״הקבלה זו משמיעה לנו עיקר חשוב מאד. שלא תאמר חובה זו המוטלת על האב ואבי האב, היא בעודו קטן ואינו יודע ללמוד בעצמו, אבל כשהוא יודע לקרוא בעצמו את המקרא, בטלה, כביכול, חובה זו. לכן בא ה״שאל אביך ויגדף׳ ופונה לבן הגדול, לחייב גם אותו ללמוד תורה מפי אביו ואבי אביו דוקא, לומר, משמעה של חובה זו של למוד הבנים איננה טכנית בלבד, אלא עקרונית, לא רק מפני שאין מי שידאג ללמדו כל עוד אין הוא יודע ללמוד בעצמו, חייב האב ללמדו. אלא האב חייב ללמדו כדי להבטיח שלמודו של הבן את המקרא יהיה על דרך האמת. ולכן גם כשהבן יודע בעצמו לקרוא במקרא, חייב האב דוקא ללמדו או למוסרו בידי מי שנאמן במלאכתו זו, כדי להבטיח שהבן ילמד את התורה שבכתב על פי פירושה של התורה שבעל פה״.
״ואמר רבי יהושע בן לוי כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה׳ אלקיך בחורב״(קדושין ל.).
הפטרת ט'באב בערבית ועברית-ר' מרדכי בן רחל ז"ל
לעילוי נשמת מרדכי דדון ז"ל בן רחל ת.נ.צ.ב.ה
הקלטה שקיבלתי מבתו של ר' מרדכי דדון, שנתנה את אישורה לפרסם את הקלטת….לדעתי תיעוד נדיר ….
תיעוד נדיר של ההפטרה מלאה – ט' באב – פיוט משולב בשתי שפות עברית וערבית-מרוקאית. הפיוט בוצע על ידי ר' דדון מרדכי בן רחל ז"ל, והרב אברהם שלוש בט' באב בשנת ה'תשס"ט בבית הכנסת הישן והקטן בנחלת שבעה בירושלים (לרוב סגור עקב מחסור במניין)
אין נביא כמשה ואין מעמד כמתן תורה בהר סיני
אין נביא כמשה ואין מעמד כמתן תורה בהר סיני
לפי החומש האמינו בני ישראל במשה בגלל המופתים שעשה בעת יציאת מצרים: ״וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה השם במצרים וייראו העם את השם ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״.
הם יוסיפו להאמין בו לעולם ועד, מפני שהשם דיבר עמו בפני כל העם:
״ויאמר ה׳ אל משה: הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם״.
משה מציין את העובדה שמעת בריאת האדם לא היתה בכל העולם כולו גילוי בפומבי
ובצורה נוראה כזאת כמו המעמד שחיו בני ישראל לפני סיני:
״כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא השם אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו: השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי׳׳.
כשביטל פאולוס את הדת שניתנה בסיני, והיהודים ביקשו ממנו שהשם יתגלה להם על הר בוער ומתוך קולות וברקים, הסביר פאולוס לציבור שאכן הוא בעצמו ראה התגלות, והלעיט את שומעיו בהבטחות על העתיד:
״הן לא באתם [אתם, חסידי פאולוס] אל הר מוחשי ובוער באש, ולא אל אפלה וחושך וסערה, ולא לקול שופר ולקול דברים אשר שומעיו ביקשו שלא יוסיף לדבר עמם… והמראה היה נורא מאוד עד כי משה אמר: ירא אני וחרד. אתם [חסידיי] באתם אל הר ציון ואל עיר אלוקים חיים, אל ירושלים ה׳שמימית׳ ואל רבבות המלאכים, אל עצרת, אל קהילת הבכורים הכתובים בשמים, אל אלוקים שופט הכול … אשר קולו הרעיש אז את הארץ. ועתה ׳הבטיח׳ באומרו: עוד אחת ואני מרעיש לא את הארץ בלבד, אלא גם את השמים״ (עברים, יב, יח-כו).
וכך נשנה אצל מוחמד. הוא הסתפק בנקיטת דרך דומה לזו של פאולוס:
״אילו היינו מורידים את הקוראן הזה, ולו גם על הר, היית רואה אותו שח ונבקע מיראת אלוקים״.
סורה 59, פסוק 21
لَوْ أَنزَلْنَا هَذَا الْقُرْآنَ عَلَى جَبَلٍ لَّرَأَيْتَهُ خَاشِعًا مُّتَصَدِّعًا مِّنْ خَشْيَةِ اللَّهِ وَتِلْكَ الْأَمْثَالُ نَضْرِبُهَا لِلنَّاسِ لَعَلَّهُمْ يَتَفَكَّرُونَ 21
אילו היינו מורידים ממרום את הקראן הזה, ולוּ גם על הַר, הייתָ רואה אותו שַׂח ונבקע מיראת אלוהים, נמשול את המשָׁלים הללו לאנשים, למען יימלכו בדעתם
מצוות התורה ניתנו כמות שהן לדורות עולם
כיוון שהשם דבר עם משה בפומבי בפני כל העם, ידע העם שיש לבורא עולם אימון מלא במשה. הם גם שמעו מפי השם שעליהם להאמין לכל דברי משה שיספר להם, גם מה
שהשם ידבר אתו לבד:
״ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצווה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם… ושמרתם לעשות… לא תסור ימין ושמאל״ (דברים ה, כח־כט).
למשה נאמר שהמצוות ייעשו כמות שהן – בלי לשנותן, להוסיף עליהן או לגרוע מהן: ״לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו, לשמור את מצות ה׳ אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום״; ״את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו״(דברים ד, ב¡ יג, א).
למשה נאמר במפורש, שמצוות התורה ניתנו לקיימן לעולם:
״לדורותיכם חוקת עולם תחגוהו״; ״ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חוקת עולם״; ״ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם״; ״והיתה זאת לכם לחוקת עולם״; ״כל מלאכה לא תעשו חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותכם״; ״חוקת עולם לדורותיכם״; ״ביום השבת… ברית עולם״; ״הקהל חוקה אחת לכם ולגר הגר חוקת עולם לדורותיכם ככם כגר לפני השם״; ״את כל אשר צוה השם אליכם ביד משה מן היום אשר ציוה השם והלאה לדרתיכם״; ״לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם״¡ ״והיתה להם לחוקת עולם״; ״והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם״; ״רק הישמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך״; ״שמור ושמעת את כל הדברים האלה אשר אנכי מצוך למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם״.
מובן, אם כן, שאין שום נביא יכול לבוא ולבטל דבר מדברי משה, וזה מה שיהודי מדינה הסבירו למוחמד. הם מאמינים לדת, שניתנה על־ידי בורא עולם בפומבי גדול, והם לא מאמינים לדת פאולוס, שמבטיח שהשם ישמיע קולו בעתיד, ולא למוחמד, שמבטיח שאילו היתה הדת שלו יורד על הר, או־אז היה ההר מזדעזע. מוחמד – איש שלא עשה מופתים; לא דיבר אתו השם בפניהם; גם לא למד בבית ספר לנביאים, כפי שהיה המנהג בעבר אצל היהודים, וגם לא למד בכתבי הקודש היהודיים, כפי שמקובל אצל ילדי ישראל – וכועס עליהם על שלא מקבלים אותו לנביאם כדי לשנות את דת משה. מוחמד בהחלט בא אליהם במטרה לשנות את דתם, כי הוא טוען שישו קיבל רשות להתיר חלק מן הדברים שנאסרו בתורה. יהודי מדינה, שדחו את הצעותיו, נהגו כמו שאר כל היהודים, אשר במשך 600 השנים הקודמות דחו את הנוצרים שבאו עם אותן טענות.
סורה 3, פסוק 50.
وَمُصَدِّقًا لِّمَا بَيْنَ يَدَيَّ مِنَ التَّوْرَاةِ وَلِأُحِلَّ لَكُم بَعْضَ الَّذِي حُرِّمَ عَلَيْكُمْ وَجِئْتُكُم بِآيَةٍ مِّن رَّبِّكُمْ فَاتَّقُواْ اللّهَ وَأَطِيعُونِ 50
באתי לאשר את התורה שנגלתה לפנַי ולהתיר לכם מקצת אשר נאסר עליכם. הבאתי לכם אות מעִם רבּונכם, על כן הֱיו יראים את אלוהים ושִׁמעו בקולי
המקובלים ממרוקו – משה חלמיש ועוד
אפרים מונסוניגו. המאה ה-18. תחילה בפאס ואחר כך בתיטואן. הרב הגדול המקובל האלוהי עיר וקדיש.
אנציקלופדיה ארזי הלבנון.
נולד בערך בשנת הת"ע ונפטר סביב לשנת התק"ן – 1710 – 1790. ומה שכתוב במלכי רבנן דל כג -3 שנפטר בשנת התק"מ לא דק. שהרי הוא עצמו מזכירו כחותם בשנת התקמ"ח בדך קכ-2. ועוד שמצאתיו חותם ב " נר המערבי " חלק א', סימן קל"ו, בשנת הקמ"ג.
בשנת התק"י נסמך לרבנות על ידי רבי יעקב אבן מור ונמנה לדיין בבית דין של חמש. בשנת התקי"ח עבר לטיתואן ושם כיהן כסגן אב בית דין רבי יעקב בן מלכא, כשנפטר האחרון התמנה הוא לראש אב בית דין.
כיהן ברבנות בפאס בבית דין של חמש עם הרבנים : רבי יעקב אבן צור, שאול אבו דנאן, אליהו הצרפתי וראפאל עובד, וחתום עמהם בכמה פסקי דין. ובטיתואן עם הרבנים יעקב אבן מלכא, יהודה קורייאט, שלמה טבודרהם, מנחם נהון, שם טוב בן וואליד, יהודה אבודרהם ויהושה הלוי, ועוד.
לעת זקנתו עמדו עיניו מראות וחביריו חתמו בשמו על פסקי דינים. מתלמידיו בעודו בפאס ידוע לנו רבי יעקב חים בן נאיים אשר הרבה לשבח את חכמי פאס ואת רבו רבי אפרים בהקדמת ספרו " זרע יעקב ".
על ספר חוקה חקקתי אשר גמלני בצאתי את העיר, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים רבתי בדיעות הן בחוכמה הן בתבונה מתא פאס יע"א…מבין ברכי מורי ורבי לראשי עטרת פז, הרב הגאון המקובל האלהי עיר וקדיש כבוד מורנו הרב אפרין מונסונייגו נר"ו, חונה מלאך ה' הן היום בעיר תיטואן.
רבי אפרים השאיר אחריו אוסף גדול של פסקי דינים שחלקם נדפסו בספרי שאלות ותשובות של חכמי התקופה, ובמיוחד בשאלות ותשובות " נר המערבי " חלק א'. לבד נגדולתו בתורה היה לו גם יד ושם בחכמת הקבלה.
ברוך אסבאג. נפטר ג' באדר בשנת תש"ו. ספר הדינים שלו " מנחת משה " קזבהלנקה, מכיל דברי קבלה, בעיקר יהי רצון ולשם יחוד. ספרו האחר " מנחה בלולה " קזבלנקה, מכיל דינים בערבית אך בשולי העמודים הערות " מקור ברוך " ושם נזכרים מקובלים הרבה.
אנציקלופדיה ארזי הלבנון
בהסכמית הספר " מנחה בלולה " כותב הגאון רבי שלום משאש זצוק"ל על הרב הגאון ברוך אסבאג ז"ל ומכנהו : הרב הגאון מעו"ם, הדיין המצוין…הצדיק העצום,מספורסם בצדקתו ויראתו וחסידותו וענוותו מוה"ר ברוך אסבאג הרב הראשי לעיר אסאפי.
מחכמי ומקובלי מרוקו. חיבר ספר הדינם שלו " מנחת משה " קזבלנקה תש"ד, מכיל דברי קבלה, בעיקר " יהי רצון ", ו " לשם יחוד " . ספרו השני " מנחה בלולה\ מכיל דינים בערבית, אך בשולי העמודים הערות " מקור ברוך ", ושם נזכרים מקובלים הרבה. נפטר ג' באדר תש"ו – 1946. נטמן בסאפי..
גדליה יעקב. רבי שלום בוזאגלו מזכירו בברכת המתים בהקדמת " מקדש מלך " שנכתבה בלונדון בשנת התק"י, וכמי שלימדו רבלה " והוא אחד המיוחד מבני עליה, מעלת החכם השלם הדיין המצוין ". ממקום אחר מתברר שהוא חי האגאדיר, ולפי השערת בניהו, הוא שעשה לביסוס הקבלה בעיר זו.
אנציקלופדיה ארזי הלבנון.
מורה צדק בעיר מראקש חי במאה החמישית. והוא אחד מארבעה שהיו בחברת מוה"ר שלום בוזגלו, מחברי מקד מלך. ובהקדמתו לספר הנזכר תארוהו בזו הלשון " אריה דבי עילאי דיתיב בתואאני לבאי, הנמנה תמיד לכל דבר מצווה, ויחדיו נמתיק סוד באהבה ובאחווה.
הוא אחד המיוחד מבני עליה מעלת החכם השלם הדיין המצוין כבוד הרב יעקב גדליה זלה"ה. יש פסק דין ממנו בשנת תצ"א – 1731, באגדיר, יחד עם מו"ה משלה בלחזאן ז"ל היה מורה צדק באגדיר.
רבי שלום בוזאגלו מזכירו בברכת המתים בהקדמת מקדש מלך, שנכתבה בלונדון בשנת יקה"ת – 1750. ושם נרשמו דברי שבח לכבודו, כמי שלימדו קבלה " והוא אחד המיוחד מבני עליה, מעלת החכם השלם הדיין המצוין. ממקום אחר מתברר שהוא חי באגאדיר ולפי השערת בניהו, הוא שעשה לביסוס הקבלה בעיר זו.
בספר כף נקי, קרוב לתחילתו, וכותב רבי כלפיא לעניין תפלין : " כך הייתי נוהג וכך היה נוהג החכם השלם הכולל כבוד הרב יעקב גדליה ז"ל שנטה אחרי בזה כשהיינו שנינו שבת אחים גם יחד משמשים לקהל אחד של בית הכנסת ני"ג שבעיר אגאדיר, הנקראת " מקור חכמה "
דוד אביחצירא. בן מסעוד בו יעקב. תרכ"ו – תר"ף, תאפילאלת, חיבוריו : " שכל טוב " פירושים לפסוקים ודרושים לנפטרים, " פתח האהל ", פירוש רחב על התורה, " רישא וסיפא ", רמזים על פי הקבלה, והשט. ראה הקונטרס " כבוד מלכים " שבסוף " מלכי רבנן וראה על המחבר בספר " אני לדודי " מאת יחייא אדהאן, ושם גם פיוטים לכבודו
להלן הפיוט מתוך הספר " אני לדודי " מאת נכדו של אביר יעקב, רבי יעקב אביחצירא, בן בתו, רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.
אמת מארץ תצמח / על עוונותינו ימח / וגם לבבו ישמח בתחיית המלך דוד
נעים ויפה דודי / טוב מכל מתי סודי / היה הדרי הודי אדוני דוד המלך
יצא מעם סגולה / ביום שבת כלה / ועלה לו למעלה כי זה רצון המלך
יחדי בן הגבירה / נשמתו היא טהורה / בִטְלה הגזרה מעל בני המלך
חמדת כל ישראל הוא / כולם אומרים אשריהו/ מה מתוק אמרי פיהו / כמאמר המלך
יראתו יראה תמה / בלי אוֶן ומרמה / לשֵם שוכן שמימה / לעשות רצון המלך.
ישב חדרי חדרים / לעסוק בנסתרים / שכינה הֵרים / כי כן דבר המלך
אדון הכל אין בלתו / טהורה היא מחשבתו / אין להרהר בדעתו / כי כן גזר המלך
אדוני בעוד גָבַר / מנעוריו התגַבָר / לכבוש יצר שגָבַר / לבטל רצון המלך
דרש טוב הוא לעמו / קביו נתקיימו / מתוק מדבש טעמו / כמו טעם המלך
הדריך עמו עדתו / לקים את מצותו / לעילוי שכינתו / לבוא בהיכל המלך
אוהב צדקות היה / בדיבור ועשיה / פדה רבים משביה / להשיב שבות המלך
נקי כפים ובר / בתורה דיבר דבר / חיילים עִמו הַגְבַר / ברוב עם הדרת מלך
חסיד הוא בכל מדה / לתורה ולתעודה / הוא עיני העדה / לכל צרכי המלך
זכותו היא גדולה / מכל בני הגולה / כי הוא רב המעלה / לדבר עם המלך
קיבץ רִבָה פעלים / לַשֵם באלים / כמו יושב אהלים / יבטח ביי מלך
את חיבוריו היקרים / כולם מפז נבחרים / בהם סודות נסתרים / מאנשי חברת מלך
מלא מצוות כרימון / כְּכֶרֶם בעל המון / שכרו אתו טמון / בחצר בית המלך
יָעַץ עצה נכונה / עם נפשו העדינה / ישב בדד בשכונה / לראות פני המלך
צדיק הצדיק רבים / רחוקים עם קרובים / הכל רצים ושבים / לעשות דבר המלך
חָנַן דלים אביונים / תמיד בסבר פני / דבריו נאמנים / לפני האל המלך
זכות אבותיו עִמו / בלילו וגם יומו / גדול מרבן שמו / כמו דוד המלך
קבל נא את מנחתו / ורחם על עדתו / בזכות אבות וזכותו / יבוא בן דוד המלך
להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס 1545-1619?-חיים בנטוב
להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס 1545-1619?-חיים בנטוב 
הקבלה בכתביו
דומה שעולמם הרוחני של המגורשים שמצאו מקלט בפאס רווי היה בדעות מן הקבלה; וחכמי הדור היו כולם מקובלים. ר׳ וידאל משתמש הרבה בספר הזוהר. ועל אף שימושו הרב בספרי הוגי הדעות הראציונאליסטים, יהודים וגויים, ומושגיהם הפילוסופיים, משלב ושוזר הוא בהשקפתו מושגים ועניינים רבים על־פי הקבלה, ואינו רואה בכך כל סתירה. הוא אף מפרש מדרשי רז״ל על־פי מושגים ורעיונות קבליים.
על הפסוק ״ישלם ה׳ פעלך… אשר באת לחסות תחת כנפיו״ (רות ב, יב), אחרי שמביא את המדרש ״א״ר אבין שמענו שיש כנפים לשחר ויש כנפים לארץ… בא וראה כמה גדול כחן של גומלי חסדים שאינם חסין לא בצלו של שחר… והיכן חסין בצלו של הקב״ה״, הוא כותב:
בעל העקידה פי׳ זה המאמר… גם האלקבץ הרבה דברים ע״ז המאמר… לך נא ראה קושיותיו. גם החכם הסבע האריך מענה בזה המאמר… לא ידעתי מה היה למפרשים שנשתבשו בזה וכוונת המדרש… היא כי העולם אף כי ראינוהו כלו נקשר כאיש א׳ הוא ע״י אמצעיים יזילו שפע רצון הא״י (!האל יתברך) לאשר למטה מהם והמה מדרגות זו למעלה מזו, עולם השפל, עולם הגלגלים, עולם המלאכים, עולם האצילות, גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם הטביעם בוראם היותם מחייבי פעלים בשפלים והוחן להם מן הטוב שיעור רחב ידים כיד אלקים הטובה אשר כן יסד וישבעו ויותירו כדבר ה׳. ואמר לנו המאמר כי אף שכן הוא האמת שיש כנפים… חופפים וסוככים… על אשר למטה מהם ובהם יחסו התחתיים להם… גדול כחן של גומלי חסדים… כי אף שיש כל אלו האמצעיים הקדושים והטהורים, כאשר שמענו מהכתובים כי לולי כן אין הפה יכולה לדבר כך שח״ו נראה כשתי רשויות, עכ״ז לא יחסו ולא יושגחו על ידם… אלא על ידו (יתברך) כי בזה לא יתן דבר קצוב ומוגבל, אבל בלי תכלית… ישגיח עליהם אל על השגחה פרטית .
מבנה זה שהוא מוסר כאן הוא הידוע בקבלה כארבעה עולמות: ״אצילות, בריאה, יצירה, עשייה״. הוא מיסטיקן, ומניח שדברים רבים נעלמים מאתנו. על נישואי רות ובועז אומר: ״כי נישואין אלו היו רומזים לדברים עליונים… וזה המעשה מכוון כנגד מעשה תמר ממש והכל רומז לדברים עליונים״. על הפסוק ״אשת המת קנית״ אומר: ״יובן במ״ש הזוהר איך האשה בהתאלמנה ישאר בבטנה רוח מהבעל… ואותו רוח מקטרג על הבעל השני… גם האחרונים הביאוהו… בעל ספר צפנת פענח…" .
הוא מביא את מדרש רות (הנעלם) מהזוהר על הפסוק ״ותקראנה לו השכנות שם״, ובהמשך הדברים: ״והיה לך למשיב נפש, זה תועלת נפשיי כי יאמר קדיש לכפרת נפשך כי בזה יכפרו החיים בעד המתים״. ומעניין הדבר, שהוא מביא אישור לכך גם מאריסטו: ״גם אריסטו הודה בזה שכתב בספר חמדות מאמר א, סוף פרק ט: יראה שיועיל קצת לאשר כבר מתו פעולות האוהבים הטובות אבל יהיו בכמות ואיכות אשר לא יעשו מבלתי מאושרים מאושרים ע״כ. אבל מדברי חכמינו גר׳ כי לא די זה, כי גם ליעשות המת מאושר יועיל פעולת הבן, כדבריהם ברא מזכה אבא״. אחר־כך מביא הוא ממדרש רות הנעלם את:המעשה בר׳ נהוראי והמת.
כל זה בפירוש רות, דף מא ע״א: המעשה של ר׳ נהוראי שפגש במת שהוא מת כבר ויש לו בן… והלך ר׳ נהוראי ולימד את הבן, וכך זכה אביו. — עיין שם. עירוב זה של מדרש רות הנעלם עם דברי אריסטו מחזק את שאמרנו בתחילת מאמר זה, שלא ראה ר׳ וידאל כל פגם בכך בהשתמשו בשני מקורות כה שונים זה מזה
רבי וידאל מזכיר את הספירות ואומר: ״שצריך האדם לכוון בתפלתו להמשיך השפע לאותו שם או לאותה ספירה המתייחסת לאותו דבר המבקש עליו, כי לא יבוקש מנת המלך משמן או חטה רק מהממונה על בית מזון המלך, והזהב יבוקש מאת הסוכן״.
מושג זה עולה בפירושיו פעמים רבות. הוא רואה ״קדושה וטומאה כשתי צרות״ זו לזו. על מלך המשיח הוא אומר: ״ירמוז על מדות מדרגות הקדושה שנתייחדו לראשונים יירש מלך המשיח וידבקו ויתייחדו בעבורו״. וקדושה היא לדעתו לא רק פרישות מטומאה אלא ישות רוחנית שיש בה מדרגות זו למעלה מזו.
Fêtes mogadoriennes- La vie juive a Mogador
Fêtes mogadoriennes
C'est dans ce Méchouar que les fêtes se passaient. Je parle des fêtes arabes populaires. Ainsi, la fête de l'Achoura prenait l'air d'une espèce de foire. Appuyés à la muraille de la Casba, s'alignait une rangée de manèges : les grandes roues qui tournaient comme une noria, les seaux d'eau remplacés par de petites cabines à une ou deux personnes. Les roues supportaient deux cabines par rayon, soit au total huit cabines. Elles étaient actionnées par des hommes qui faisaient tourner les roues en psalmodiant : "Naoura el meziana elli ka tedor" -La seule belle roue est celle qui tourne.
Bien entendu, les propriétaires de ces roues appartenaient à la corporation des grands menuisiers ou maîtres menuisiers. Il fallait être assez ingénieux pour construire un appareil solide, pratique et artistique. Ces cabines changeaient de forme et de couleur, suivant le goût de leurs créateurs. Il fallait avoir de bons ouvriers et du bon matériel, et à ma connaissance il n'y eut jamais d'accident. Ces roues étaient l'attraction principale de la fête.
Après les manèges il y avait une deuxième rangée, composée de grandes tables supportant d'innombrables gâteaux de toutes sortes et des boissons rafraîchissantes qui en réalité se réduisaient en une seule et unique boisson : la Charavat : de l'eau sucrée teintée de rouge aromatisée à la cannelle. Ce qui faisait la curiosité de cette boisson, ce n'est pas sa composition qui était des plus simples, même pas fraîche, (les glaçons n'étaient pas encore connus), mais plutôt les bouteilles et les fioles contenant cette boisson. Chaque marchand en possédait une collection de toutes les grandeurs et de toutes les formes. Il n'y avait pas de verres pour la boire. Chaque fiole avait son prix et il fallait payer d'avance et vider la bouteille sur place. A peine bue, elle était remplie de nouveau et reposée sur la table à la place qu'elle occupait, sans avoir été ni lavée ni essuyée. Le service d'hygiène n'existait pas. Et souvent on voyait des enfants qui s'associaient à deux ou trois pour acheter une seule fiole qui passait de bouche en bouche. Une autre distraction qui paraissait la plus extraordinaire était Sendok el Ajeb, la caisse au mystère. C'était une boîte cubique en bois de soixante centimètres. Sur la face présentée au public, il y avait un simple trou (un viseur) par lequel l'on regardait à l'intérieur de la boîte. Le dessus de la boîte contenait plusieurs autres trous desquels dépassaient des fils multicolores. Le propriétaire déclamait le boniment suivant :
"Ksendria, mriia ou thrabha zaâfran" Alexandrie miroir et sa terre de safran. Il ajoutait d'autres boniments concernant le Prophète Mahomet et l'histoire sainte de Jérusalem. C'était pour ainsi dire la télévision de l'époque.
De l'autre côté face à la muraille, se plaçaient d'autres attractions formées en Halkat : c'est-à-dire des groupes artistiques ambulants avec chacun sa spécialité. D'abord, il y avait les acrobates qui choisissaient les plus grands emplacements et se plaçaient au centre d'un grand cercle formé par les spectateurs. Comme il ne pouvait pas être question de vendre des billets d'entrée, ils exécutaient quelques petits numéros et une fois que le nombre de spectateurs était jugé suffisant, ils s'arrêtaient et commençaient à dire : "Maintenant, chers spectateurs, si vous voulez qu'on vous montre le grand jeu, vous devez payer, chacun selon son cœur".
Ils ramassaient les premières offrandes et disaient que ce n'était pas assez, qu'il en fallait encore, et les retardataires finissaient par mettre la main à la poche pour voir la suite des jeux. Ils terminaient leur spectacle par la pyramide humaine habituelle. Ensuite, venaient par ordre d'importance, les dresseurs de singes et les charmeurs de serpents, puis c'était le tour des chanteurs, des joueurs de flûtes, des danseuses, des conteurs d'histoires. Il y avait même les lecteurs de la loi, du Coran et de ses commentaires. Il y avait aussi des sorciers, des guérisseurs, (souvent le sorcier était aussi guérisseur), des cracheurs de flammes, des avaleurs de sabres et d'eau bouillante. Il y avait également des imitateurs et des comédiens. Et aussi des suborneurs : ils annonçaient qu'ils allaient faire telle chose ou telle autre, et à la fin, après avoir encaissé une somme assez rondelette ils se retiraient sans avoir rien fait, sous un prétexte quelconque.
Souvent, il s'agissait de couper la tête de l'un des spectateurs et de la lui remettre en place. Comme il n'y avait personne qui voulut s'offrir cette fantaisie, le combat cessait "faute de combattants". A propos de combattants, il y avait des jeux d'escrime, mais avec de simples bâtons. Dans le groupe de sorciers, on distinguait plusieurs catégories : Ceux qui prétendaient prédire l'avenir, employant certains éléments comme des os d'animaux, ceux qui lisaient dans les lignes de la main, ceux qui lisaient dans le sable, ceux qui fabriquaient des amulettes, ceux qui lisaient dans les yeux de la personne.
Les prestidigitateurs, qu'on appelle Khalka Tira, que l'on peut traduire par "création qui s'escamote". J'en ai connu un, qui s'était fait une solide réputation. Il pouvait faire descendre sur terre le croissant de lune en plein jour. Parmi les numéros qu'il a exécutés devant moi, il y en avait un surtout qui épatait la galerie. Il prenait un grand plateau en cuivre sur lequel il n'y avait rien et qu'il couvrait d'une large serviette puis brusquement il découvrait le plateau qui se retrouvait plein d'oranges, de pommes, de limons qu'il donnait à manger aux spectateurs pour faire constater leur réalité. En fait, cela ne pouvait pas en être autrement, car moi, de mes propres yeux, j'ai aperçu ces fruits dégringoler de sa manche dans le plateau, après un petit mouvement impulsé à son épaule.
Ce qui était remarquable dans ces occasions, c'était le vendeur d'eau fraîche. Le vendeur d'eau avait un habit spécial, par-dessus ses habits quelque peu en haillons, il mettait un tablier en cuir. Une courroie également en cuir ou plutôt deux pendaient à son cou. Une, sur le côté droit, à laquelle étaient accrochée une quantité de tasses en cuivre brillantes et bien lavées soutenait une grande outre. Sur l'autre courroie pendait une gibecière. Par-dessus le tablier il avait une ceinture ornée de clous plats à tête de cuivre aussi brillants que les tasses. L'outre se terminait par un bec en cuivre, un simple tube en cuivre, qu'il bouchait avec son pouce. Le vendeur d'eau passait parmi la foule et faisait la tournée des magasins et boutiques en criant :
"Al Ma Lillah ! Ligharra Lillah, Oulli Aatha Si Lillah", l'eau est uniquement à Dieu.
Les tasses étaient de grandeurs différentes : depuis la petite tasse individuelle jusqu'à la tasse qui permettait d'abreuver un groupe de personnes.
L'eau claire et fraîche qui tombait dans le fond de la tasse avait un assez joli attrait et donnait envie de boire, même si l'on n'avait pas soif. Mais ce qui attirait le plus en lui, c'était la légende qui auréolait ce personnage. Cette légende dit que celui qui fait ce métier avait fait vœu d'accomplir un acte méritoire aussi bien aux yeux des mortels qu'aux yeux du bon Dieu.
Parce qu'il était un grand pécheur, peut être même un assassin, il s'affligeait lui-même, en choisissant ce pénible métier pour rendre service à ses semblables et pour se racheter et mériter le pardon de Dieu. Il tournait donc du matin au soir avec sa charge, allant d'une ville à l'autre à pied sans jamais s'enrichir et en se contentant du peu qu'il recevait pour vivre.
Joseph Dadia – L'Ecole de l'Alliance de Marrakech
Joseph Dadia
L'Ecole de l'Alliance de Marrakech
Historique
En cette année du cent cinquantième anniversaire de l'Alliance israélite universelle, il me paraît naturel, avant d'aborder ma scolarité à l'école Yéshoua Corcos, de faire un bref historique de l'école de l'Alliance de Marrakech. Ce n'est pas simple, ayant peu de documentation à ma disposition. C'est un sujet intéressant auquel je pense depuis longtemps. En tant qu'ancien élève de l'Alliance, cela sera ma modeste contribution à la mémoire de celles et de ceux, qui ont fait de nous ce que nous sommes dans la vie et dans la cité.
Les premiers pas des bâtisseurs, 1900-1925
Grâce à l'autorité du président Yéshoua Corcos qui a su calmer les inquiétudes de ses coreligionnaires et l'opposition des rabbins, qui voyaient d'un mauvais œil cette yéshiba d'un nouveau genre, où l'on va enseigner un langage de chrétien, la première école de l'Alliance au mellah de Marrakech ouvrit ses portes en décembre 1900. Sa volonté formelle avait été indispensable pour imposer cet établissement, car les rumeurs les plus fantastiques circulaient au mellah. Et dire que le bon président Yéshoua Corcos a été traité de misonéiste !
Pour Aïemy Hazan, l'école s'installa rue du Commerce, connue par les cartophiles sous le nom de « Rue des balcons ». Pour Monsieur Alfred Goldenberg, c'est dans une rue parallèle à cette dernière que la première école ouvrit ses portes : rue des Ecoles, derb scouella. De commune renommée, il a bel et bien existé, dans cette rue, une école. Son premier directeur fut M. Moïse Lévy, rejoint par la suite par Mlle Messody Coriat pour l'école des filles. Ils sont en charge de trois classes. Il y a là cent seize garçons et soixante et une filles. Cependant, le directeur et la directrice de l'école indiquent, dans un rapport officiel, les chiffres suivants : A- cent cinquante garçons répartis en trois éléments : 1- une vingtaine de garçons de 15 à 18 ans, fils de commerçants, qui quittèrent l'école au bout de trois mois ; 2- 60 enfants environ de 10 à 12 ans, fils de familles aisées ; 3- le restant de l'effectif vient de la partie la plus miséreuse de la communauté. Grâce à la soupe chaude de midi et à la promesse d'un vetement, ces élèves restèrent à l'école. B- soixante-seize écolières, filles des plus riches, presque toutes payantes. Les pauvres n'ont pas les moyens de l'instruction ; mais la promesse d'habiller les enfants les plus indigents vaudra sans doute quelques recrues.
En 1902, recrudescence de la misère au mellah ; à la même époque, une épidémie de variole éclata. En vaccinant de force un grand nombre d'enfants, M. Lévy les sauva d'une mort certaine. Par lettre du 15 février 1904, Moïse Lévy alerta le Président du Comité Central de l'Alliance sur la situation des juifs de Marrakech, suite à une crise monétaire. La famine pour le mellah et la médina. Une escouade de soldats campait aux portes du mellah. Le 20 janvier de la même année, la population arabe, armée de ratons, se dirigea vers le quartier juif aux cris de « Naklou el mellah », « Nous mangerons les juifs du mellah ». La garde aux portes du mellah, prise au dépourvu, a eu à peine le temps d'en fermer les portes. A l'école, plusieurs mamans réclamèrent leurs enfants. M. Souessia ne perdit pas son sang froid, encouragea le personnel et calma les élèves. Le directeur Moïse lévy se trouvait au moment de ces événements au petit village El Yéhoudia a 4 heures de Marrakech.
Paul Lemoine, de passage à Marrakech en automne 1904, visita l' école de l'Alliance. On y apprend à parler, à lire et à écrire le français, avec des rudiments de calcul. Quelques rabbins, rémunérés par l'Alliance, sonnent l'instruction religieuse et hébraïque aux jeunes enfants. M. et Mme Lévy partirent diriger les écoles de Tétouan. M. Souessia est l'unique instituteur. Si dévoué qu'il soit, il ne peut suffire à sa tâche. Il a 250 élèves , repartis en cinq classes, présents de huit heures du matin à cinq heures du soir. Il doit leur donner, non seulement l'enseignement, mais encore la nourriture de midi, œuvre créée par la baronne Hirsch. Un directeur, accompagné de sa jeune femme, une parisienne, qui va ouvrir une école de filles, vient cependant d'arriver ; sa présence était bien nécessaire. Il s'agit ae M. Nissim Falcon, de Smyrne, et de son épouse. M. Souessia, originaire ie Mogador, devient son adjoint.
ARAMA – ARARI – ARBI -ARBIB
ARAMA
Nom patronymique d'origine espagnole, ethnique de la ville de Larama dans la province de Guipizcao, dans le pays basque espagnol. La ville aurait, semble-t-il elle-même tiré son nom du substantif hébreu "aréma", qui signifie tas, amas. Ce patronyme s'est grandement illustré en Espagne, porté par une lignée de rabbins. Après l'expulsion, les membres de la famille ont trouvé refuge au Portugal, au Maroc, en Italie et à Salonique. Autre orthographe: Larama. Au XXème siècle, nom peu courant, porté uniquement au Maroc (Mogador,Tanger, Fès, Meknès, Casablanca).
- DAVID LARAMA: Fils de Abraham, rabbin né à Fès vers 1422. Il quitta le Maroc vers 1438 vers la Terre Sainte et s'installa en Espagne. Poursuivi par l'Inquisition, il sanctifia le nom de Dieu et fut brûlé en 1492 à Grenade
- ITSHAK LARAMA (1420-1494): Un des derniers grands maîtres du judaïsme espagnol. Né en Aragon, il fut rabbin à Zagora, puis à Taragonne. En cette période extrêmement troublée, il était convaincu que, plus que les persécutions de l'Eglise, le plus grand danger était intérieur: la perte de la foi et l'attrait excessif de la spéculation philosophique, qui mine le judaïsme et rend les individus sceptiques et incapables de préférer la mort à la conversion. Sa lutte, il allait la mener avec la plus grande ferveur à travers ses sermons passionnés et ses livres qui connurent une grande diffusion. Il fut aussi impitoyable pour les convertis, même de façade, qu'il traitait de traîtres à leur religion, que pour ceux qui, tout en restant attachés à leur foi, cherchaient à la concilier avec la philosophie rationaliste d'Aristote. La mission des rabbins devait être, à son avis, en cette période de trouble dans les esprits, de défendre et de propager la foi simple, de consoler et d'encourager ceux que les catastrophes sans fin amèneraient à désespérer du judaïsme. Répondant à l'attente des fidèles déboussolés par les prêches des prêtres chrétiens, auxquels ils étaient obligés d'assister, il se mit lui-même à prêcher et à expliquer au peuple les bases de la foi juive. Ces sermons servirent de base à son oeuvre littéraire, en particulier à son immortel chef-d'oeuvre "Akédat Itshak", "Le sacrifice d'Isaac", qui devint le classique de l'apologétique juive. Au moment de l'expulsion, il se réfugia à Naples, où il mourut deux ans après, en 1494. Son fils, rabbi Méir, quitta Naples en 1495 pour Salonique, où il fut le grand rabbin de la communauté aragonaise. Auteur de nombreux commentaires et essais philosophiques attaquant Don Itshak Abrabanel, qu'il accusait d'avoir plagié les oeuvres de son père.
- SHEMTOB:
Un des derniers rabbins à réussir à quitter le Portugal lors de la fausse expulsion de 1497. Les Portugais avaient bien ordonné aux Juifs qui refusaient de se convertir de quitter le pays, sous peine de mort pour les restants, mais ils les avaient en fait empêché de partir et, à la fin du délai, baptisèrent d'autorité tous les Juifs retenus au port de Lisbonne. Il gagna Fès par le port d'Arzila tenu par les Portugais. Auteur de Responsa en particulier sur les convertis de force, les Marranes, très nombreux au Portugal en raison des circonstances de l'expulsion, et leurs rapports avec les Juifs restés dans leur foi. Son fils, ou petit-fils, rabbi Moché, fut un grand rabbin dont les oeuvres manuscrites ont été recopiées de génération en génération.
- YOSSEF: Rabbin à Fès, un des signataires d'une Takana sur l'abattage rituel en 1741.
MESSOD: Notable de la ville de Meknès, seconde moitié du XVIIIème siècle. Une des nombreuses victimes de la cupidité du chef de la communauté, Samuel Sumbal, l'interprète et tout-puissant conseiller du sultan Sidi Mohamed Ben Abdallah, il fut contraint, avec son associé Shlomo Ben Walid, de vendre à Sumbal en 1780 une de ses propriétés. Après la mort du conseiller du sultan, l'affaire fut de nouveau portée devant le tribunal rabbinique de Meknès qui condamna ses héritiers à rendre à leurs propriétaires légitimes les biens extorqués par leur père.
MAURICE: Fils de Joseph, directeur de banque. Peintre, publiciste et éditeur à Paris, né à Meknès en 1934. Professeur de dessin aux lycées de Fès puis de Rabat, il fut ensuite appelé à diriger l'Ecole des Beaux-Arts de Casablanca après l'indépendance du Maroc. Figure de pointe de la jeune peinture marocaine, il participa aux expositions organisées après l'indépendance du pays et vit ainsi plusieurs de ses oeuvres entrer dans des musées et des collections privées. Etabli à Paris depuis 1962, il fut parmi les fondateurs de l'agence de publicité Katras, et représentant en France de l'Office du Tourisme et des investissements du Gabon. Il a signé, parallèlement à son oeuvre picturale, une importante création graphique et lithographique dont, notamment après la signature du traité de paix entre Israël et l'Egypte. "Inventer la Paix", avec un texte de Jacques Attali. Les deux premiers exemplaires furent solonnellement remis au Président Sadate et au Premier Ministre Menahem Béguin. Ecrivain et historien de la peinture, il a consacré plusieurs ouvrages au peintre Delacroix: "Le Mare, de Delacroix " (Paris, 1987), Prix Elie Faure de la meilleure monographie, "Le Voyage au Maroc" (Prix de l'Académie des Beaux-Arts), "Itinéraires Marocains'. "Regard de peintres" (Mai du Livre d'Art) Pour ses recherches comme pour ses publications, il a été décoré de l'Ordre de la Légion d'Honneur et de l'ordre de la Ouissam Alaouite.
ARARI
Nom patronymique d'origine hébraïque, francisation de Harari, le montagnard, l'habitant de la montagne. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Tunisie (Tunis. Bizerte) et au Maroc (Sefrou).
Nom patronymique d'origine ethnique de l'Arabie, l'habitant de l'Arabie. Dans la Bible. Arab désigne les habitants de la Araba, descendants d'Abraham et de son fils Ismael. On sait que, selon la tradition orale, nombre de tribus juives de l'Arabie ont trouvé refuge au Maghreb après le triomphe de l'Islamm pour y préserver leur foi. Cette famille pourrait alors être leurs lointains descendants. Autres formes: Elarbi, Larbi. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Tunisie (Tunis) et au Maroc (Fès, Meknès, Sefrou).
ARBIB
Nom patronymique d'origine arabe, indicatif d'un lien de parenté, le parâtre, le nouveau mari de la mère du locuteur. Autre possibilité, déformation de rabab, le rebec, vieil instrument de musique berbère à trois cordes et archet, et par extension le musicien, à rapprocher du patronyme marocain Rebibo. Le berceau de la famille est en Lybie. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement en Tunisie.
ARBIB ou ARBIBE : vient de l’arabe rabîb qui signifie beau-fils dans le sens d’enfant dont on a épousé le père ou la mère
Histoire des juifs de Safi-Brahim Kredya
On remarque que les menaces des puissances étrangères s'étaient accentuées au cours de la deuxième moitié du 
XIXe siècle. Cela transparaissait notamment dans la profusion des protectorats accordés particulièrement aux juifs marocains. Les États européens se mirent à « appeler an secours pour tirer les juifs du Maroc de la situation inhumaine qu'ils vivaient par suite des injustices, des mauvais traitements et du mépris ». L'Angleterre fut la première à s'ériger en défenseur des juifs marocains à l'époque du règne du sultan Moulay Abderrahman, suivie par d'autres puissances, y compris les États-Unis d'Amérique qui se mirent à expliquer au Makhzen avec orgueil et arrogance : « Les juifs sont des humains qui possèdent la même constitution physique et les mêmes aptitudes intellectuelles que le reste des hommes. Ils vivent et meurent comme le musulman ou le chrétien. », lui enjoignant en outre : « Pourquoi les maltraiterions- nous ou les mépriserions-nous ? »
Ces puissances invoquaient, pour démontrer que le Maroc méprisait les juifs depuis des siècles, que : ceux-ci vivaient dans l'isolement, presque prisonniers dans des quartiers entourés de murs, les mellahs, érigés tant dans les villes anciennes que les plus récentes, comme Fès et Essaouira ; ils se voyaient interdits de choisir leurs tenues vestimentaires, car ils étaient obligés de porter des habits déterminés, d'une couleur définie qu'ils ne pouvaient changer, la dernière étant le noir ;
Les juifs ont souvent varié les couleurs de leurs habillements.
Nous relevons de sources diverses qu'à l'époque d'Al Mansour Essaâdi, ils se distinguaient par des vêtements bleus et portaient une grande coiffe qui couvrait leurs têtes ; sous son successeur Al Moutawakkil, ils portèrent des habits jaunes avec des turbans de la même couleur ; sous les Ouattassides, ils se coiffèrent d'un turban noir avec un cordon ou un tissu rouge ; après cette période, ils se vêtirent de vert jusqu'à ce que Moulay Al-Yazid el Alaoui les en empêchât, considérant cette couleur comme celle des « Chorfa » (nobles du monde musulman), et depuis, ils portèrent le noir, uniquement pour leurs jellabas, leurs coiffes et leurs babouches.
L'ouvrage « IthafAâlam ennass… », dans son 3e volume, indique qu'un dahir promulgué par le sultan Hassan Ier imposa aux juifs « protégés » de porter des vêtements français pour les distinguer. Quant aux femmes juives, de tout temps, elles se trouvaient libres du choix de leurs habits, qui étaient plus beaux que ceux des femmes musulmanes ; et mieux soignés du fait que les juives s'adonnaient à la couture et y excellaient. Pour cette raison, on choisissait parmi elles les couturières des harems des palais des sultans et des princes.
- il leur était proscrit de monter les chevaux et les mules et même dans certaines régions, les ânes ; il leur était imposé de mettre pied à terre à l'approche d'une mosquée, d'un mausolée ou de la résidence du gouverneur de la ville ou du cadi ;
- ils étaient obligés de se déchausser et de marcher pieds nus en passant devant une mosquée ou le tombeau d'un saint, comme il leur était défendu de s'approcher d'une mosquée ou de pénétrer dans un cimetière musulman ou d’emprunter leurs chemins respectifs ;
- il leur était interdit d'élever la voix en parlant avec un musulman ou d'échanger avec lui des mots, des invectives ou des insultes, quelles que fussent les raisons et les circonstances.
De telles obligations qui contraignaient les juifs dans leur habillement et dans leurs actions, étaient considérées par les étrangers comme des signes de mépris, d'avilissement, de mauvais traitements et d'injustice, et sur cette base, ils justifiaient leurs menaces d'accorder des protectorats. Le Ministre plénipotentiaire espagnol poussa même l'arrogance jusqu'à déclarer que son siège était un lieu de protection et de défense pour tous ceux qui le souhaitaient. Il affirmait à ce propos dans un arabe défectueux : « Celui qui demande le protectorat du consulat espagnol est pareil à celui qui se réfugie dans le sanctuaire d'un saint et l'affaire de quiconque s'y réfugie sera obligatoirement satisfaite. »
"Ne te fie pas a un goy "- Contes populaires-Juifs du Maroc – Dov Noy
"NE TE FIE PAS A UN GOY"
Le proverbe dit: "Ne te fie pas à un Goy, même s'il est dans sa tombe depuis 40 ans". Tout le monde connaît ce proverbe aujourd'hui. Mais qui connaît son origine? Si vous voulez bien écouter, je vous en raconterai l'histoire.
Au Maroc, il y avait un rabbin célèbre, qui allait de village en village pour enseigner la Tora. Un jour, il était attendu dans un village et il n'arriva pas à l'heure prévue. C'était la veille du Sabbat et le rabbin avait dans sa 
valise de l'argent. Il se demanda alors que faire pour ne pas profaner le Sabbat. Il continua à marcher et s'approcha du village. Il passa devant un cimetière arabe. Il alla vers une tombe, creusa une petite ouverture et y mit son argent. Le coeur joyeux, le rabbin se rendit au village, où il fut reçu avec beaucoup d'honneur par les Juifs de l'endroit.
La nuit, un Musulman du village rêva que son père lui demanda de venir visiter sa tombe. "Car, lui dit-il, une grande somme d'argent s'y trouve". L'homme se dit que ce rêve était dénué de sens, mais la même nuit son père lui apparut encore deux fois en rêve et alors l'homme était persuadé qu'une vérité lui avait été communiquée. Il s’empara d'une pelle et se rendit sur la tombe de son père. Là, il se mit à creuser jusqu'à ce qu'il découvrît l'argent. Il s'en empara et rentra chez lui.
Dimanche, de grand matin, le rabbin prit congé de la communauté et se mit en route. Il alla à l'endroit où il avait caché son argent et s'aperçut que celui-ci n'y était plus.
Depuis ce jour, le rabbin, chaque fois qu'il arriva dans une communauté juive, avait l'habitude de dire: "Ne te fie pas à un Goy, même s'il est dans sa tombe depuis 40 ans".
Avraham (Albert) Allouche (narrateur; textes Nos. 1 à 12): Est né à Mogador, ville portuaire, en 1918. Sa mère était la fille d'un cordonnier qui avait sa boutique au marché arabe. Son père était marchand de fruits.
Yaacov Avitsouc (enregisteur; textes Nos. 1 à 23) : est né en 1924, à Vasloui (Roumanie), sixième enfant de David et Rahel Itzkovits, qui eurent, en tout, neuf enfants. Le père de Yaacov était tapissier. L'enfant fut élevé au Hêder et dans une école juive dont le programme accordait une place modeste à l'enseignement de l'hébreu. La famille Itzkovits était pratiquante et Yaacov fut membre des mouvements sionistes Gordonia et Bousliya; il fit sa hakhchara avant de venir en Erets-Israël. Durant la Deuxième Guerre, il travailla dans des camps de travaux.
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן
ותהליך קליטתה בארץ ישראל
עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור
תעסוקת העולים.
תקופת העלייה השלישית ידועה כאחת התקופות הקשות מבחינה כלכלית בארץ. משבר חמור ואבטלה גדולה הביאו אנשים רבים לירידה מהארץ, לקיום מתמיכות המוסדות השונים ואף להתאבדויות. בעניין זה לא פסח המשבר על עולי צפון אפריקה, ובתוכם עולי צפרו, והיו שניצלו את המשבר לעשיית רווחים פוליטיים או דרישות לשינויים חברתיים.
הניסיונות למצוא קיום בכבוד הביא את העולים לחיפוש מגוון של תעסוקות, בין השאר במקצועות להם לא היו מורגלים. על הניסיון להשתלב בחקלאות עמדתי בסעיף הקודם. רובם של העולים עסק במרוקו במסחר ואף עולי צפרו פנו לתחום זה ולמלאכות הזעירות. המשבר הכלכלי הביא את המסחר בראשית שנות ה-20 למצב של קיפאון כמעט מוחלט. שהדבר משפיע ישירות על בעלי המלאכה אשר ממוצאים פרנסתם בקושי, אולם אינם רעבים ללחם. למרות מצב קשה זה, ובעיקר עקב ניסיונם, מנסים אנשי צפרו להשתלב במסחר.
יצחק צבע מספר כי משפחתו התקיימה תקופה ארוכה מכספים אשר הגיעו אליה מן האפוטרופוסים שניהלו את רכושם בצפרו. הוא עצמו למד את מלאכת הדפוס ובשנת 1922, החל לעבוד בדפוס " צוקרמן " בעיר העתיקה ואחרי כן בדפוס " עוזיאל ". אחת מעבודות הדפוס הראשונות שהכין היה ספר בקשות וזמירות לצדיק רבי רפאל אלבאז ז"ל אשר היה מחשובי הקהילה בצפרו ואשר אלמנתו עלתה יחד עמם לארץ. בני המשפחה האחרים עסקו במסחר וכבר בניסיונם הקצר להתיישב בטבריה החלו בעסקים.
יונתן אסולין מספר כי במרוקו עסקה משפחתו במסחר. הם הגיעו עם רכוש, דבר אשר עזר להם להסתדר בתקופתם הראשונה בארץ. אליו הבוגרים, משה ובנימין, החלו לעסוק בבניין ואחר כך רכשו חמורים והחלו לעסוק בהובלות חומרים ומים לבניה. אחיו שמעון היה מתלמד בבית החרושת לסוכרית. לאחר תקופת הסתגלות רכשה משפחתו מספר חנויות ברחוב השלשלת. שמעון פתח חנות מכולת, בנימין, זגג, משה, חנות לבדים ודוב –חייט.
בנין.
קבוצות עולים רבות ממזרח אירופה התארגנו בקבוצות לכיבוש העבודה ועסקו בבניה, סיתות וסלילת כבישים. בני עדות המזרח לא נטו לעבודות אלו וראו בכך סבל על תקוות העולים לעסוק במסחר ואילוצם לעבוד בבניה כותב מצפרו – תעודה מספר 465 – שמעון חיים עובדיה לרב יעקב מאיר בירושלים " ויקוו כי בהגיעם למחוז חפצם ימצאו חית ידם במסחור א בחרושת המעשה כאשר הסכינו פה בערי מרוקו אך לדאבון לבם , תקוותם זאת הייתה להם מפח נפש ….רבים היטו שכמם לסבול כובד אבן ונטל החול ובכל זאת לא מצאו מנוח….
להלן התעודה מספר 465 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה ז"ל " קהלת צפרו כרך ב'.
התרפ״ג
צפרו יע״א ר״ח אלול המרו׳ ש׳ 683. – 1923
שפעת שלומים, וברכות (שדי) ממרומים, יחולו על ראש עטרת החכמים, מבחר עצמים, נזר תפארתינו, נשיא אלקים בתוכנו, ראש הרבנים, אב לבנים, גאון ירושלים כמוהר״ר יעקב מאיר הי״ו אלקים יענה שלומו, ולפני שמש ינון שמו ויתענג על רוב שלם אמן.
רב מהולל! מודעת זאת כי בימים החולפים התעוררו רבת מבני עמינו ברגש רב ותשוקה עזה ללכת לשכון כבוד בעיה״ק ירושלים תוב״ב, התשוקה הנמרצה הזאת להטה אותם מסביב עד כי כספם וזהבם לא נחשב בעיניהם למאומה, כל הון ביתם ומקנה קניינם מכרו במחיר לא טוב, ויקוו כי בהגיעם למחוז חפצם ימצאו חית ידם במסחור או בחרושת המעשה כאשר הסכינו פה בערי מארוקו, אך לדאבון לבב תקותם זאת היתה להם מפח נפש, כי מעת בואם בשערי ירושלים התעתדו לרגלם חתחתים ומכשולים רבים אשר חכו להם על יד השער המסחור וחרושת המעשה פנו אליהם עורף, מחיר הפראנקים (הנמוך) מצורף אל צוק העתים רדפו אותם בלי חשך ויכלו את שארית כחם, רבים הטו שכמם לסבול כובד אבן ונטל החול ובכל זאת לא מצאו מנוח, ויאמרו נואש, עד כי לאחרונה המה ראו כי אין דרך מוציאם מן המבוכה הזאת כי אם בשובם אל ארצם איש איש על מקומו ולעומת שהלכו כן הם שבים יום יום בנפש מרה ויתמלטו בעור שניהם באפס דמים כי הכסף אזל מכליהם, בתגרת יד מסלות הברזל וכל נושאי אדם בים וביבשה ונתקיים בהם מאמר אני מלאה הלכתי וכר ואלה הצאן הנשארים בירושלים תוב״ב נבוכים הם בארץ וגם אניתם הנהלאה חשבה להשבר ואנו מצטערים על שתי פרידות טובות שבה הלא המה כמוהר״ר אלישע אפריאט וכמוה״ר שלם מרדכי אזולאי הי״ו אשר גם המה באו בצער״י ירושלים בתוך הבאים והם מתפרנסים בצער עם עדת המערביים הדלה והעניה.
אי לזאת באו לחלות את פני רו״מ הדר״ג למען יטה אליהם חסר כטבע הטוב להטיב, וכאשר גם אנחנו משתדלים תמיד לטובת ק״ק הספרדים יכב״ץ בכל היכולת האפשרי, כאשר צדק יבחן מפי השד״רים הבאים למחז״ק, והנה שמענו באומרים כי בימים האלה נוסדה בירושלים תוב״ב ישיבה גדולה תחת יד פקודת הדר״ג הנקובה בשם פור ת יוסף תכב״ץ אשד בה התנוססו כאבני נזר רבנים חכמים אבריכים ללמוד תורה והמחזיקים מספיקים להם די מחסורם אשרי עין ראתה כל אלה, בכן תוחלתנו היא מאת פני הדר״ג לעמוד לימין האברך כמוהר״ש אזולאי הי״ו להטעימו מפרי נדבת הישיבה המהוללה הזאת עם האבריכים כמוהו הבאים אליה לעתות ידועות, (כי עם החכמים ידענו כי אין תקוה שכבר הפיסו וזכה מי שזכה) כי החכם היקר הזה ראוי והגון הוא לכל דבר שבקדושה והאל החונן חננו בשכל יקר ודעת נכונה וישקוד על דלתי התורה בישיבות היותר גדולות אצלנו ואח״ך הרביץ תורה בעי״ת פאס יע״א בתתו לקח טוב לתלמידים חשובים והיה מתפרנס בריוח ועד הנה לא מצאו אנשי פאס מלמד ומנהל יקר כמוהו, תקותינו חזקה כי דברינו אלה יעלו לרצון ולריח ניחוח לפגי הדר״ג – הדרת גדולתו – ולא ישיב את פנינו ריקם, וגם אנחנו לא נחדל מהתפלל בעד האדון ובעד כל ב״ב והסרים למשמעתו, למען יאריכו ימים ושנים, דשנים ורעננים, וזכות התורה הק׳ תהיה בעדם מגן וסתרה צנה וסוחרה אכי״ר אני הוא המדבר בריר, קלה, במלוא מובן המלה, החותם ברוב עוז ושלם והוא איש צעיר.
ע״ה שטעון חייט עובדיה הי״ו כי״ר
הקבלה במרוקו-היכל הקודש
בספר מקדש מלך על הזוהר מובאים פירושים בשם רבי אברהם אזולאי, ובטעות ייחסום לרבנו. הנכון הוא שהן ביאורו של רבי אברהם אזולאי ממראכש, תלמיד רבי יצחק דלויה.
אהבה בתענוגים רבנו קרא לספרו " אהבה בתענוגים ", כפי שיווכח בהקמתו. מעניין, וגם תמוה לכאורה, שהלומדים בספר והמתארים אותו קראהו בשם אחר, וכמו שכתב רבי ישראל משקלוב בהקדמתו ל " פאת השולחן " :
" גם מצאתי דאתי לידי ספר כתב יד מהגאון בעל המחבר ספר חסד לאברהם, שמו גינת הביתן, שחיבר בימי הגאון בעל התוי"ט. ובספרו על זרעים עיינתי בו, ודבריו המחודשים הנוגעים לספרי הכנסתים פנימה
עם כתב היד הקיים, על סדר נזיקין, שרד גם השער, ועליו נכתב : " בית פרעה שמו, והוא החלק השלישי מספר אבה בתענוגים ". לפי זה הספר חולק למספר חלקים, כשלכל חלק שם בפני עצמו. גינת הביתן שהזכיר בעל פאת השולחן הוא שמו של החלק בו עסק – סדר זרעים.
למתארי הספר נודע על תוכנו – פירוש על המשניות – מהחיד"א, ועל שמו – גינת הביתן – מהקדמת פאת השולחן, אולם אין זה שם החיבור אלא שם חלקו הראשון. אמנם יש מקום להסתפק אם " בית פרעה " הוא שערו של החלק שלפנינו, שכן סדר נזיקין הוא הרביעי במניין הסדרים, ו " בית פרעה " – שערו של החלק השלישי.
חיבור זה כתב קבנו בסוף ימיו, כעשרים שנה אחר כתיבת ספריו בקבלה, כנכתב בשער הספר : " והיה התחלתו בסדר וה' ברך את אברהם בכל, משנת יהי שלום בחילך לפ"ג – ת"א, כיוון שסוף הפירוש אבד לא ניתן לדעת מתי הושלם.
החיבור כולל פירושים וחידושים. לדעת רבנו, מטרת פירושו על המשניות היא להסביר את המשנה בקצרה בדרך שפירשוה בגמרא. וכך הוא משבחאת פירוש המשניות להרמב"ם ז"ל : " פירוש המשנה וכלל בפירושו רוב כל הנזכר בתלמוד בהבנת המשנה בלשון צח וקצר " אלא העניין..פשוט שאין צריך פירוש. חסרון זה בא למלא " אהבה בתענוגים ".
תוך כדי כתיבת הספר הגיע לידי רבנו פירוש בעל התוספות יום טוב וכשראהו אמר, כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה, ורצה להפסיק לכתוב חיבורו. אולם, הלומד יווכח שאלו דברי ענווה, ופירוש רבנו למשנה אינו בבחינת משנה שאינה צריכה.
הוא רחב הרבה יותר מפירוש התוי"ט, ובעיקר במטרות החיבור, שעמדנו עליהם לעיל.
רבי גרשון שאול יום-טוב ליפמן הלוי הלר ולרשטיין (השל"ט 1579 – ו' אלול התי"ד 1654) – (מכונה "התוספות יום-טוב", "התוספות יו"ט" או "התוי"ט") מגדולי חכמי אשכנז ופולין, רב ומחבר. ומגדולי פרשני המשנה, בעל פירוש "תוספות יום טוב" על המשנה אשר על שמו הוא מכונה.
ב " אהבה בתענוגים " מובאות כל מימרות הגמרא הנוגעת להבנת פשט המשנה. במקום הצורך מובאים גם דברי הראשונים ז"ל, רש"י, תוספות הר"ן, הנמו"י ושאר המפרשים, ולעתים גם פסק ההלכה, מתוך משנה תורה להרמב"ם, הטור והב"י, הכל אם במידה שתורמים הם להבנת המשנה.
מהקדמת רבנו עולה שלא נתכוון לחדש, כי אם לפרש המשנה על פי הגמרא והראשונים. אמנם, אין בית מדרש בלט חידוש, ובספר שזורים חידושים רבים ונפלאים שעלו תוך כדי לימודו. קושיות על דברי הראשונים שהובאו, תירוצים על קשויותיהם שהשאירו בצ"ע, והסברים חדשים בפירוש המשנה והראשונים.
בדייקנות מרובה למד רבנו כל תיבה וכל אות במשנה ורבים מחידושיו מבוססים על דיוקבלשון המשנה ובסדר הדינים במשנה. שהערות צויינו הראשונים שרבנו כתב כדבריהם וגדולי האחרונים שכוונו בחידושיהם לדברי רבנו.
יש לציין שעל אף גדולתו העצומה בלימוד ובהבנת המשנה, ואולי בגלל זאת, הוא מתייחס בדחילו ורחימו לכל ביאור ולכל דיבור של הראשונים, ומקיים ללא יוצא מן הכלל את אשר קיבל על עצמו בראשית כתיבת הספר : " יתחדש לי שום דבר לא נחליט לומר שזהו אמיתת הדבר אלא נאמר אפשר לומר וכיוצא בזה "
מעלה נוספת הטמונה בחיבור זה – חידושיהם של גדולי אותו דור, שברבות הימים כמעט ונשכחו מלב, והודות ל " אבהבה בתענוגים " הייתה להם עדנה. המיוחד יש להזכיר את המקובל רבי סלימאן אוחנה, ואת רבי יוסף אשכנזי " התנא מצפת ".
רבי סלימאן אוחנה, אף הוא יליד ארצות המאגרב שעלה לארץ ישראל, היה מלמידיו המובהקים של האר"י הקדוש ז"ל, ואחר כך מגדולי צפת. שמעו יצא הרחק מגבולות העיר ומפורסם הוא לעיני כל ישראל החכמה ובענווה יתירה ובחסידות מופלאה.
הוא הסכים על הספר " באר שבע " יחד עם רבי מסעוד אזולאי ( אף הוא מפאס ועלה לארץ ישראל בשנת שמ"ב ) ועיין שם שכתב עליו : " הרב הגדול ראש המדברים, כל רז לא אניס ליה כבטר הרב סלמאן אוחנה :.
רבנו מביא רבים מחידושיו גל ב " בעלי ברית אברם " ושם בהקדמתו, גם כתבתי קצת פשטים על התורה שהחסיד האלוקי כבוד הרב סלימאן וחנה זלה"ה אשר מצאתי בגנזיו אחריהם למינו להקים לו שם אחריו טוב מבנם ומבנות.
רבי יהוסף, אשר רבנו מביא מחידושיו היה בן לאחת המשפחות המיוחסות שבמדינת ביהם, למד תורה מפי גדולי פראג בתקופ-תו, והיה לחתנו של מו"ה אהרן, אב בית דין פראג ואחר כך אבד"ק פוזנא ומדינת פולניה.
בשנת שי"ט עבר הר"ר יהוסף לוירונא שבאיטליה, ומשם עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת. הוא התרועע עם גדולי העיר, היה היחיד ביניהם שמוצאו מאשכנז, ויש אומרים נקרא " אשכנזי ". גדולי החכמים בעיר נהרו אליו לשמוע מפיו דברי תורה ודברי קבלה, ואף האר"י הקדוש ז"ל היה נוהג לפקוד את ביתו בכל ליל שבת קודש, והיה חוזר עמו המשניות ע"פ.
מפעלו הגדול של הר"ר יהוסף היה הגהת נוסח המשנה על פי דפוסים וכתבי יד, וביניהם כתב יד בן תת"פ שנה, מנוקד. לא זכינו, והספר המוגה של הר"ר יהוסף לא הגיע לידינו, אמנם חלק מהגהותיו נשרדו בפירוש " מלאכת שלמה ", לרבי שלמה עדני, בן דורו ובן עירו של רבנו.
את הגהותיו של הר"ר יהוסף מביא רבנו תמידין כסדרן, לעתים כמה פעמים בפרק. אם באותו עניין מובאת הגהה של הר"ר יהוסף גם במלאכ"ש, יהיו הן, בדרך כלל, זהות אף בלשונן. פרט לחידושים ששולבו בפירוש עצמו צביא רבנו בסוך מסכת ב"ק קובץ " חידושי רמא מהחכם כמהר"ר יוסף אשכנזי זלה"ה. ייתכן שעל שאר המסכתות שלפנינו היו חידושים מהר"ר יהוסף, ואיידי דזוטר אירכס.
מסכת אבות.
כבר עמדנו לעיל על כך שיותר משפרסם רבנו את תורתו בהלכה עשה זאת בחלק האגדה שבתורה, לפיכך פירושו לאבות קובע ברכה לעצמו. בצד הפירושים והחידושים בהלכה מביא רבנו את פניניו בתורת הנסתר. חלקם בלשון פשוטה השווה לכל נפש, וחלקם שמור ליודעי ח"ן.
ואכן, פירוש מסכת אבות כבר נדפס בפ"ע, על ידי רי"ש שיין, חתן רבי חי"ד אזולאי, נכדו של החיד"א, במהדורה הנוכחית הועתק מחדש גם פירוש מסכת זו על פי כתבי יד, נקי משיבושים וטעויות.
לפני כמה שנים פרסם דב זלוטניק מסכת עדויות מכתב יד זה, עם מבוא חשוב על המחבר ושיטת פירושו והשוואה מפורטת של גירסאות המשנה ופירושי הראשונים המובאים בפירוש מספר עדויות למקורותיהם.