ארכיון חודשי: אוקטובר 2019


דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

הפסקת ההעפלה הישירה מחופי אלג'יר. מגוון המסלולים נועד, כנראה, להסוות את פעילות העפלה הבלתי לגאלית ו'הבריחה' מארצות המגרב. מפעל ההעפלה בהתרכז באלג'יר שהייתה המדינה הנוחה ביותר לבצע משימות ציוניות תחת עינם הסגורה למחצה של השלטונות הצרפתיים. עם זאת, לריבוי המסלולים היו סיבות נוספות. כחודש אחרי הפלגת הספינה 'שיבת ציון' מחוף אלג'יר התברר שעם מעצרן של 'גשר הזיו' ו'שיבת ציון' נחקרו המעפילים בידי הבריטים בנמל חיפה לפני גירושם לקפריסין.

בעקבות החקירה נשלח קצין בולשת בריטי לתוניס כדי "להשלים את חקירת דרכי העפלה מצפון אפריקה".  בשלב זה התהדק הלחץ הבריטי על שלטונות צרפת להפסיק את ההעפלה מהמגרב. ניתן להניח, שכשנודע דבר החקירה למטה המוסד לעלייה ב' בפריז הוחלט להפסיק את ההעפלה מצפון אפריקה. פרידמן קיבל הודעה מוניה פומרנץ ]זאב הדרי[ ממטה המוסד לעלייה ב' בפריז על הפסקת ההעפלה מצפון אפריקה. פרידמן נזעק וראה בהחלטה זו "שגיאה היסטורית שאת תוצאותיה אין לראות מראש" והפעיל את תנועתו, 'הקיבוץ המאוחד' בארץ ישראל, כדי לשנות את רוע הגזירה כי ]…[ "אי אפשר לעצור את השיטפון". הוא נענה על ידי משה קליגר ממזכירות 'הקיבוץ המאוחד' ]…[ "שקריאתו לבחון את ההחלטה להפסיק את ההעפלה מצפון אפריקה הועברה לכל האנשים שיש להם השפעה בענייני העלייה והתזוזה".  למרות ההתנגדות 'הקיבוץ המאוחד' ההחלטה נשארה בעינה. פעילות ההעפלה נמשכה באופן בלתי פורמלי ולא ממוסד לפחות עד להקמת המדינה וזו הייתה 'הבריחה' הצפון אפריקאית.

 

ההחלטה על הפסקת ההעפלה מצפון אפריקה במונחים של עלות תועלת פוליטיים. המאבק – בהחלטה על הפסקת ההעפלה מצפון אפריקה העמיד בפני המוסד לעלייה ב' ברירה: האם ראוי להמשיך לקבל אפילו באופן לא גלוי את תמיכת הממשלה הצרפתית שהתבטאה באי הערמת קשיים על פעילותו באלג'יר ובנמלי צרפת ולאפשר את המשך ההעפלה של שארית הפליטה מרחבי אירופה ויהודים מצפון אפריקה שכבר הגיעו למחנות המעבר במרסיי ובכך לסייע בבניית תשתית אנושית עבור המדינה שבדרך בארץ ישראל. או, האם להמשיך להעלות מעפילים מוגרבים ישירות מהמגרב ובגין זאת אולי לפגוע בהעפלה מצרפת ולהפסיד את תמיכת הממשל הצרפתי שהיה מודע להתעוררות הלאומיות ערבית שעוברים על ארצות המגרב תחת חסותו ועמדתם נגד תכנית החלוקה שאושרה במהלך הפלגת ספינת 'הפורצים' שהצליחה לפרוץ את המצור הבריטי.

 

עם הפסקת ההעפלה הרשמית הופסקה גם הזרמת המשאבים למפעל ההעפלה מהמגרב. במחנות באלג'יר נשארו כ- 2,200 מעפילים פוטנציאלים. שלושה חודשים אחרי העפלת ספינת 'הפורצים' שלח פרידמן דיווח כספי לפריז על העלות הצפויה בגין החזרת חלק מבין 2,200 היהודים שהמתינו להעפלה במחנות העלייה באלג'יר לארצות מוצאם על פי דרישת השלטונות הצרפתיים באלג'יר. עלות מבצע כזה תומחרה על ידי פרידמן בכמיליון פרנקים צרפתיים. הוא ציין, שהקהילה היהודית באלג'יר תממן חצי מהסכום, אך לא ציין מי יממן את היתרה. לא ידוע אם התקיים דיון כזה בין המטה המוסד לעלייה ב' והסוכנות היהודית על המשך ההעפלה מהמגרב.

 

הדיווח הכספי של פרידמן נועד, כנראה, להציג בפני המוסד לעלייה ב', הסוכנות היהודית ו'הקיבוץ המאוחד' את העלויות הגבוהות הכרוכות בטיפול במעפילים שנשארו במחנות באלג'יר ואולי כתוצאה מכך הם יתרצו לבטל את ההחלטה. הסבר אפשרי נוסף הוא, שעלות רכישת ספינות להעלאת מאות הממתינים באלג'יר עשויה הייתה להיות קטנה מעלות החזרתם לארצות מוצאם. פרידמן לא סיים לכתוב את ספרו המתוכנן על פעילותו בצפון אפריקה והשערות אלה תשארנה עומדות ותלויות ללא מענה. בדיווח אחר פרידמן הוסיף, שכ- 200 מבין המעפילים שהמתינו באלג'יר הועברו לצרפת באישור הממשל באלג'יר "על אפם וחמתם של חברינו בפאריס" שהתנגדו לצעד זה. ו – 50 יהודים מטריפולי הוברחו מתוניס למרסיי.

השליחים והפעילים פעלו ללא ליאות לתחזק את מפעל ההעפלה מצפון אפריקה. פרידמן וחבריו השליחים היו אמנם נציגי הסוכנות היהודית, אבל גם נציגי 'הקיבוץ המאוחד' שפעלו לפי הוראות המוסד לעלייה ב'. לאורך דרכם בצפון אפריקה הוערמו בפניהם קשיים אישיים – – אי תשלום — משכורתם במשך כמה חודשים ומוסדיים – – הקצאת כספיים למימון הפעילות בצפון אפריקה והתנאי — שהעמיד המוסד לעלייה ב' בפניהם לגייס מינימום 650 מעפילים כדי לקבל ספינה להעפלה מצפון אפריקה. יתכן שתנאי זה גרם ללחץ על השליחים והפעילים לא להקפיד בבחירת המעפילים והתוצאה הייתה של עלייה מעורבת של צעירים מתנועות נוער ושל משפחות מצפון אפריקה.

'הבריחה' והאתוס הציוני. תנועת 'הבריחה' מצפון אפריקה החליפה את מפעל ההעפלה הרשמי. היקף 'הבריחה' מצפון אפריקה לא היה בממדי 'הבריחה' של יהודי אירופה, לאחר מלחמת העולם השנייה,צ שהסתייעה בחיילי הבריגדה היהודית ובתקציבים וכוח אדם של הסוכנות היהודית. בשיחה של נדיה כהן עם יצחק טבנקין במלונו במינכן, לאחר הופעתה בוועידה העולמית של תנועת 'דרור' )מאי 1947 ,) היא שאלה אותו מדוע אין מספיק שליחים לצפון אפריקה ? הוא כעס עליה והחליט לקחת אותה לסיור במחנות העקורים כדי שתיווכח במו עיניה מהו סדר העדיפויות של התנועה הציונית. אבל למרות השליחים הרבים ועובדי הסיוע הארץ ישראלים הרבים שפעלו במחנות העקורים הייתה, כנראה, סיבה לביקורו של דוד בן גוריון במחנות אולי כדי למנוע הגירת העקורים ל'גולדן מדינע' אמריקה ולא – – לפלשתינה א"י. פעילות שנוהלה בהצלחה על ידי הג'וינט והיא"ס, ארגוני סיוע יהודים אמריקאים, – שהתמודדו מול הסוכנות היהודית על אותו משאב העם היהודי.

 

אפשר לשער שאלמלא הופסקה ההעפלה הישירה מצפון אפריקה פוטנציאל ההעפלה היה עשוי להיות גדול יותר ממספר המעפילים שאותר במאגר. אילו הייתה אוזנה של הסוכנות היהודית כרויה וקשובה למידע שהגיע מהמגרב. ה'תשתית הציונית' בצפון אפריקה הלא ממוסדת של יחידים ואגודות וולונטריות ופעילות תנועות הנוער הציוניות בשנים 1948 1945 הגיעה לבשלות שאיפשרה לשליחים להעביר ליהודי המגרב את מסר חשיבות העלייה ארצה. לפי אברהמי, מהגרעין הצפון אפריקאי בקיבוץ בית אורן, פוטנציאל ההעפלה מהמגרב היה כדלקמן: ב"תוניס יש כ- 800 חברים בוגרים בתנועת 'צעירי ציון' וקרוב ל- 2,000 חברי תנועות 'שארל נטר' ו'בן יהודה' בקזבלנקה". 337 המוסד לעלייה ב' לא התייחס לנתונים אלה ולא תרגם אותם לשפת המעשה, כיוון שההעפלה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה נועדה להצלת שארית הפליטה. תעיד על כך דרישת המוסד לעלייה ב' להעלות מינימום 650 מעפילים מצפון אפריקה. תנאי שלא הועמד בדרכה של העפלת שארית הפליטה.

 

מזכר של המוסד לעלייה ב' שנשלח מ'חברים' מצפון אפריקה ]אטלס[, לפני הקמת המדינה, הזהיר ש"מהומות אנטי צרפתיות ואנטי יהודיות עומדות לפרוץ בכול צפון אפריקה הצרפתית ובייחוד באלג'יריה". במזכר נאמר ]…[ "שאלפי מהגרים מוכנים לעלות מיד להגנה ולעבודה. יש צורך בהחשת קצב העלייה, בחיזוק ההגנה ובתקציב לפעולות פרבנטיות" ]מניעה, ב.ד[.שתי נקודות ראויות לציון. האחת, המזכר 'דיבר' במונחים של 'הגירה' ולא 'עלייה' של אלפי מהגרים. והשנייה, 'הבריחה' מצפון אפריקה נמצאת בעיצומה. הסוכנות היהודית והמוסד לעלייה ב' לא נקטו בפעולות להחשת העלייה מצפון אפריקה בעקבות מידע זה. כיוון שהמוסדות היו טרודים בהקמת המדינה ובעיצומה של מלחמת השחרור המאמץ היה מעבר לכוחותיה. החשש להגירת מוגרבים למקום אחר מאשר לפלשתינה א"י לא – היה מציאותי לאור תפיסתם של יהודי צפון אפריקה – – לשוב לציון. גם אם המזכר הדהד עם חרדות — מנהיגי הציונות עקב ניסיונם המצטבר מפרעות ופוגרומים באירופה שגרמו להגירת יהודים למערב ולא לפלשתינה א"י לא ננקטו כול פעולות על ידי הממסד. גישה זו עמדה בסתירה לתפיסתה של הסוכנות – היהודית בדבר הצלת יהודים כפי שביטא זאת בן גוריון אחרי 'הפרהוד' בעיראק.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860

ניהול הקהילה על ידי קבוצה אוליגרכית מצומצמת גרם מעת לעת לפגיעה בעקרון השוויון והצדק. על פי המתועד בספר הפרוטוקולים כאשר חשו חברי החונטה כי הייתה פגיעה כזאת או כי חרגו מסמכותם ביקשו לתקן את הדברים ולעשות רפורמה כדי לשמור על הלגיטימציה להנהגתם. למשל בעת הבחירות השנתיות לקראת שנת 1863 הוחלט לקיים אחת לחודש רוטציה בתפקיד הנשיאות, אך ההחלטה בוטלה לאחר כחודשיים משום שהנשיאים לא חשו אחריות מספקת למלא את תפקידם קצר המועד. החונטה בחרה אפוא 'פה אחד', כלשון הפרוטוקול, נשיא חדש, ללא הטלת גורל, בתקווה שינהל את העניינים כראוי. כשנה מאוחר יותר פתחה החונטה את דיוניה לשאר נכבדי

הקהל, ובשנת 1870 נפתחה ההצבעה לחונטה לכלל נכבדי הקהל. אם כן ספר הפרוטוקולים חושף רכיב חשוב בשיח של החונטה: היא תפסה והציגה את עצמה כמי שמבקרת את עצמה, כדי לשמר את זכותה להנהיג את הקהילה. מטרתה העיקרית המוצהרת הייתה לתרום לרווחת הקהילה, ולשם כך נדרשה לקיים את מנגנוניה המסורתיים אך גם להתאימם למציאות המשתנה. חשיבות רבה הייתה ללגיטימציה הדתית להנהגת החונטה. אליעזר בשן תיאר את מערכת היחסים המסורתית בין הדיין, רב הקהילה, ובין העילית השלטונית–הכלכלית בקהילות מרוקו. נכבדי העיר מינו את הדיין וקבעו את תנאי משרתו, אך לעתים הוא ישב בראש האספה שדנה בביצוע שירותי הקהילה, בעיקר שירותי דת. גופים אלו לא בלמו האחד את סמכותו של האחר, אלא דווקא השלימו והעצימו זה את זה. מקובל היה על הכול כי למרות יכולתם של היחידים לתקן תקנות, הן היו מקובלות יותר ככל שאישרו אותם רבנים מכובדים ורבים יותר.

 

החונטה הראשונה נבחרה באספה כללית  (junta general) שכינס הדיין, רב הקהילה, ובה העניק קבל עם ועדה, ליתר דיוק בפני העילית של הקהילה, לגיטימציה משפטית–הלכתית לקיומה של החונטה. כותב הפרוטוקול הראשון ציין כי 'לשם כך ]הענקת סמכות לחונטה[ באספה הכללית העניקו את הסמכות לדייננו מרדכי בנג'ו נר"ו ]נשמריא רחמנא ושזויניא[ לבחור את הנפשות שייראו לו, בהתאם לכישרונו, כראויים ביותר לדבר'. ובתחתית אותו פרוטוקול מופיע בפעם היחידה בספר טקסט מלא בעברית, ובו ניתנה לחונטה במפורש לגיטימציה דתית: 'ובהסכמה עלו לברר ולמנות מיחידי סגולה בי עשרה, להשגיח ולתקן התקנים העיר בהנהגה ישרה על פי דברי תורה ולהקים דגל התורה'. חברי החונטה נזקקו ללגיטימציה מסמכות דתית כחלק מתפיסת תפקידם בחברה בתור מנהיגי הקהילה מכוח המסורת, ולשפה העברית הייתה חשיבות בהקשר זה ככלי לגיבוש לגיטימציה שלטונית מסורתית.

 

 בשבועות הראשונים לקיומה של החונטה הִרבה הרב בנג'ו להתכתב עמה, ונראה כי היה בעיני חברי החונטה חלק בלתי נפרד מן השכבה הפוליטית המנהיגה את העיר. אולם הוא מיעט להופיע בפני החונטה ולהשתתף בדיוניה, ונטה לעשות זאת בעיקר כאשר עמד על הפרק עניין רב חשיבות מבחינתו. במקרים אלה זכה לכבוד בספר הפרוטוקולים, כפי שמשתקף בין היתר בכתיבת שמו בראש הפרוטוקול, ויש להניח שכך היה גם בכינוס עצמו.

 

עירובו של רב הקהילה בעניינים פוליטיים חשובים היה אפוא עבור החונטה ועבור הקהילה בבחינת חובה מסורתית. עם זאת החונטה השאירה בידי הדיין בעיקר את סמכות הפעלת שיקול הדעת המשפטי על יסוד

בקיאותו בהלכה היהודית. למשל כאשר התעורר צורך לתיקון בדיני חזקות, כלומר בדיני קניין, ניתנה לו סמכות מלאה להחליט 'לפי ראיית עיני הדיין', והדברים נכתבו במקור עברית, ומכאן שנתפסו כעניין משפטי–הלכתי החורג מסמכותה. החונטה העניקה לרב גם את הסמכות להעניש על עברות מוסר

דתיות, כמו קניית בשר נבלה באטליזים לא כשרים. העונש במקרים אלו, כמו ברוב המקרים שבהם נדרשה החונטה לעברות מוסר פנים–קהילתיות כאלו, היה חרם קהילתי שהסתכם בשלילת הזכות להשתתף בטקסי הקהילה, כגון 'שלא]יוכלו[ להשלים מניין עמו, או שיערכו טקס ברית מילה לבניו וכו' וכו' וכו", בלשונה של החונטה. יש לציין כי היחסים עם העילית הכלכלית השפיעו על הרב בנג'ו בכל הקשור לתפיסתו את אירופה ואת השינוי התרבותי שהביאו נציגי אירופה לעיר.

בזכות מעמדם הרם של חבריה קיבלה החונטה לגיטימציה גם מגורמים חיצוניים. הנציגויות הזרות בעיר וארגונים בעולם הכירו בה כנמען הרשמי הראשי בפנייה אל יהודי טנג'יר ואל כלל יהודי מרוקו. במקרים מסוימים ראו גורמים כאלו בחונטה אחראית למוסר הדתי של יהודי העיר, אולי בגלל קשריה עם רב העיר והיותה גורם מתווך יעיל לשם התכתבות עמו. כך היה למשל במקרים שבהם אישרו קונסולים לחונטה להעניש יהודים בני חסותם אשר עברו עברות מוסר בפומבי. תלונות על בני חסות אירופית ששלחה החונטה אל קונסול בריטניה האי התקבלו ב'מלוא הכבוד', כלשון הפרוטוקולים. הכבוד וההכרה מצד גורמים חיצוניים היו מרכיב מרכזי בשיח המודרניזציה של החונטה. היא ראתה עצמה כגוף בר סמכות היכול לייעל את התפקוד המסורתי של בעלי המאה, לא רק בשל היותה גוף מסודר, אלא גם בזכות הקשרים הטובים עם אדוני הכוח האירופים.

 

בד בבד ביקשה החונטה לזכות להכרת השלטון המקומי בסמכותה להנהיג את הקהילה. הסלטאן טיפח כאמור עילית סוחרים בורגנית כדי להציבה כחומת מגן מקומית אל מול החדירה האירופית אל אשיות החברה. בחברה שהקונסולים האירופים נתפסו בה כאדוני הכוח החדשים החל גם השלטון המקומי לשנות את מדיניותו ואכן ראה בקבוצת הבורגנים היהודים מנהיגים ראויים לקהילה. עמדה זו באה לידי ביטוי למשל במקרה שבו תמך השלטון בחונטה במאבקה המהותי אל מול סמל ההנהגה המסורתי, שיח' אליהוד, כפי שתואר לעיל. על כל פנים כך בחרו לתאר חברי החונטה את ההתרחשויות בספר הפרוטוקולים, והדבר מלמד על תפיסתם את מוסדם החדש כבעל לגיטימציה רחבה מהשלטון המרכזי וכמייצג הבלעדי של הקהילה היהודית לפניו. גם מוטיב זה היה מרכיב משמעותי בעיצוב תהליך המודרניזציה שאליה חתרה החונטה.

 

בשנים הראשונות לקיומה של החונטה הבנו חבריה במעשיהם ובתיאורם בספר הפרוטוקולים את מהותה של המסגרת הארגונית שייסדו. המוטיבים המרכזיים בשיח המתפתח על מהות החונטה היו סדר, כוח וקִדמה, ועל כן אין תמה כי החונטה ביקשה לעצב לה תווית זהות רשמית והחליטה למשל להכין לה חותמת רשמית ולחתום בה על כל המסמכים שתשלח אל גורמים רשמיים מחוץ לקהילה. חברי החונטה ראו בארגונם החדש מסגרת המאפשרת התייעלות ארגונית בהנהגת הקהילה, וביקשו להטמיע תפיסה זו בקרב הקהילה על ידי שילובה בשיח המסורתי על הלגיטימציה לאדוני הכוח בחברה ועל חובתם העיליתנית. מתוך כך העלו למעשה חברי החונטה את קרנם שלהם כמנהיגי קהילה ראויים.

 

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו:

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860

סיפורי הנביאים מאת מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי Muhammad ibn 'Abd Allah al-Kisa'1, The Stories of the Prophets محمد بن عبد الله الكساءي، قصص الأنبياء

סיפורי הנביאים מאת מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי

Muhammad ibn 'Abd Allah al-Kisa'1, The Stories of the Prophets

محمد بن عبد الله الكساءي، قصص الأنبياء

תיאור הגיהינום

אמר וַהְבּ בן מֻנַבִּה: אשר לגיהינום, לה שבעה שערים, אשר המרחק בין כל שניים מהם מהלך חמש מאות שנה. בכל שער שבעים אלף סוגי עינויים, כגון: כבלים, מוסרות, אזיקים, שלשלאות, אש לוהטת, מים רותחים ועץ הזַקוּם. השער הראשון קרוי גיהינום (גַ׳הַנַּם). השני קרוי אש מתלקחת (לַזַא) (סורה 70, 15) ונועד לעובדי האלילים. השלישי קרוי מרסקת (חֻטְמַה)(סורה 104, 5-4) ונועד לגוג ומגוג ולכופרים כיוצא בהם. הרביעי קרוי אש תבערה (אלסַעִיר), ונועד לשטן, כמו שנאמר: ״והבינונו להם [לשטנים! עונש באש תבערה״ (סורה 67, 5). החמישי קרוי אש התופת (סַקַר), ונועד למי שאינו מקיים את מצוות התפילה והצדקה, כמו שנאמר: ״מה הורידכם אל אש התופת? יגידו: לא היינו במתפללים, ואביון לא האכלנו, ונסחפנו עם הנסחפים, והכחשנו את יום הדין, עד אשר בא עלינו {19] הקץ הוודאי״ [כלומר: המוות](סורה 74, 47-42) השישי קרוי השאול (אלגַ׳חִים), ונועד ליהודים, לנוצרים ולבני דת זרתוסטרא. השביעי קרוי התהום (אלהאוִיַה), ונועד למתחסדים הפוסחים על שתי הסעפים, כמו שנאמר: ״המתחסדים יהיו במדור התחתון של האש״ (סורה 145,4). כל הדברים הללו לקוחים מדבר אלוהים יתעלה: ״יש לו שבעה שערים, ולכל שער תוקצה קבוצה מתוכם״ [מהנוהים אחר השטן](סודה 15, 44).

אמר אבן עבאס: גן עדן שוכן לימין כס הכבוד, והגיהינום נמצאת לשמאלו, ולה שבעה ראשים. אמר כַּעְבּ אלאַחְבָאר: לה שבעה מדורים, שבעה שערים ושבעה ראשים. בכל ראש שלושים ושלושה פִיות, ובכל פה לשונות אשר לא ימנה את מספרן אלא אלוהים יתעלה, והן משבחות את אלוהים בגוני תשבחות. בתוכה אילנות מאש, אשר ענפיהם הדוקרניים ברמחים זקורים והם מתלהטים בלהבות. על האילנות פירות מאש, ועל כל פרי נחש, האוחז בשפתותיו את עין הכופר ואת שפתיו, ומפיל את בשרו על רגליו. ובו מלאכי חבלה, שבידיהם מוטות ברזל. בראש כל מוט שלוש מאות ושישים עמודי אש, אשר תקצר ידם של שדים ושל בני אנוש משאתם, ועליהם תשעה עשר מלאכים, כמו שנאמר: ״[אש התופת…] את הבשר היא חורכת, תשעה עשר מופקדים עליה״(סורה 74, 30-29), ״אשר לא יפרו את פקודת אלוהים ויעשו את אשר יורום״(סורה 66, 6).

אמצעי עינוי אלה נזכרים במקומות שונים בקוראן המתארים את עונשם של הרשעים. עץ הזקום צומח בגיהינום, ופריו משמש מאכל לפושעים. ראו סורה 43,44 והמשך הקטע שם, המתאר את העינוי הנגרם על ידי אכילתו ועינויי גיהינום נוספים, כנגד מנעמי גן העדן הניתנים לצדיקים, כאמור במהדורה, הערה 30.

סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִ-תרגמה מערבית-אביבה שוסמן-2013 סיפור בריאת גן העדן והגיהינום ומה שבהם-עמוד 53

הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986- המשמעות הקיומית של מעמד הד׳ימי

המשמעות הקיומית של מעמד הד׳ימי

העיון בתעודות שלהבא — מועט־שבמועט מתוך שפע החומר המצוי בעין — יש בו גם כדי להביך. איך יכלו קיבוצי־אנוש לשרוד לאחר דיכוי שכזה, גם אם (כפי שהטעמנו) לא בכל מקום ולא בכל זמן הופעל באותה צורה ובאותה דרגה? בתיאור מצבם של היהודים בהרי־האטלס של מארוקו ב־1901 העלה סופר צרפתי את הסברה הבאה:

תמיהה היא שתחת שלטון־עריצים מעין זה יכול היה עם לשמר ללא פגם את האמונה שהביאה עליו את הייסורים האלה. עדיין יכול אתה לצייר לך בדמיונך את השנאה המפעמת את הכובשים בעמדם מול התנגדותם של עלובים אלה ואת השחיטות החוזרות־ונשנות שעשו בהם שפטים."

אין ספק שהבעיה מורכבת מכדי שנוכל להמציא לה מענה משביע־רצון במסגרת המחקר הזה. לכל היותר יכולים אנו לנסות ולהעמיק בה על־ידי שנציג אותה בצורת שאלה.

קודם־כל יש מקום לשאול אם אמנם הדברים אמורים בקיום, או שמא שארית־הפליטה הנוכחית של אותן אוכלוסיות פורחות־לשעבר של המזרח הקדמון אינה אלא אוד עשן ששרד ממדיניות רצחנית, שיור המעיד על חדלון ולא על המשכיות. יש היסטוריונים המגדירים שרידים אלה כתרבויות מאובנות. לשון ״רצח־עם״ אין משמעה חיסול פיזי דווקה אלא גם עריקת ציבורים גדולים של נוצרים וזורואסטרים, שהרי אין להעלות על הדעת שבלי לחצים מבחוץ יהיה עם נוטש את תרבותו שלו מרצונו החפשי וממיר אותה בזו של הכובש. מחמת השתיקה האופפת את שתי המאות הראשונות לכיבוש הערבי־המוסלמי נאלצים אנו להסתפק בהשערות.

כלום אפשר לטעון שהיתרונות העצומים שנפלו בחלקם של הכובשים, בחומר ובכבוד, היו מן הסיבות העיקריות לנהירה ההמונית אל האסלאם? יש לזכור כי המרות־דת המוניות באו תמיד לאחר תקופות של רדיפות קשות. מכאן שלשון ״רצח־עם״ מרמזת על כליונו הפיזי או התרבותי של קיבוץ, בלי הבדל מה אמצעי־הכפירה המופעלים נגדו. חטיפת ילדים והמרת־דתם הכפויה של ילדים נוצרים (דֶבְשְִׁירְמֶה) הן דוגמות לכפייה שאינה כרוכה בשמד פיזי.

מתוך האינטרנט:
דבשירמה
 שיטת ה"איסוף" כבסיס קבוע לגיוס חיילים. ילדים נוצרים מתוך האוכלוסיה הנכבשת בסטטוס עבדים, עברו הכשרות נרחבות, אוסלמו, ולאחר מכן הופכים לעמוד השדרה של המערכת

 

אם אמנם היתה כאן שרידה, אפשר למוֹד אותה בשתי אמות־מידה: כמותית ואיכותית. הצד הכמותי נוגע בשימור תכונותיו האפייניות של עם: היסטוריה, לשון, ספרות, חוק ומשפט, והכרתו של לאום בעברו כמו גם בשאיפותיו־לעתיד. הרבה גורמים קובעים את שיעור הניכור שפקד כל אחת מן הקבוצות. העדה הקופטית והלאום הארמני, למשל, רואים עצמם מאוחדים על־ידי תרבות והיסטוריה המיוחדות להם, בעוד היוונים־האורתודוקסים מגדירים עצמם כמיעוט דתי בלבד. העמים הלא־מוסלמיים היחידים במזרח התיכון שהשיבו להם את עצמאותם המדינית בדורותינו הם ישראל, ובמידה ידועה — הנוצרים הלבנונים; אך בעוד שבישראל קמה העברית לתחייה כלשון הלאומית, הלבנונים עודם מדברים בלשון כובשיהם הערבית. תחייתה הלאומית המוצלחת של ישראל יש לה שלושה טעמים עיקריים: זכרון היסטורי, שימורם של מוסדות דתיים־לאומיים, ופיזור הגלות. יכול אדם לגלגל בהשערות בנוגע לגורמים שבתנאים יוצאי־דופן כאבדן הטריטוריה הלאומית וכפיפות למעצמה זרה איפשרו לקבוצות מקומיות טרום־ערביות לשמור על תודעה אתנית כלשהי. הנושא רחב ומורכב כל־כך, והתנאים שונים כל־כך בכל מקרה בפני עצמו (המארונים בהר־לבנון, למשל, הוסיפו להחזיק בנשקם, ומעולם לא התייחסו אליהם כאל ד׳ימים), לא נוכל אלא להעלות כאן סברות אחדות, תוך שנכיר בקיומם ובחשיבותם העליונה של גורמי ליכוד וסולידאריות פנימיים.

 

קשרים עדתיים

בקרב העדות היה הליכוד הקיבוצי פועל־יוצא ממבנה מוצק שקישר את בני העדה בתחושה של ערבות הדדית, שאף זכתה להכרה מטעם השלטונות. מוסדותיה השונים של הקהילה דאגו לצרכי דת, חינוך, צדקה ובריאות. תשלום הג׳זיה בשעת הצורך בשביל הזקנים, החולים והנזקקים, כמו גם היטלים מיוחדים והכסף הדרוש לכופר־נפשם של אנשי הקהילה — בני־ערובה יהודים ונוצרים — שולמו מקופת הקהילה. חלוקת מזון, מעות, לבוש, וטיפול רפואי חינם לנזקקים, זקנים, אלמנות ויתומים, אף הם סופקו ממקור זה עצמו, ששימש גם למתן סיוע לעוברי־דרכים ולקהילות השרויות בצרה.

מורכבים יותר היסודות בתחום הפסיכולוגיה הקיבוצית. דומה כי שנים מהם מכריעים במשקלם. רעיון הגאולה באמצעות הסבל, המובע בעצמה כה רבה בספרות הנבואית שבמקרא ולאחר־מכן באוונגליון, היה בבחינת מקלט רוחני ליהודים ולנוצרים, אף שבמישורים שונים השפיע על כל מיעוט ומיעוט. ספק אם בעיניהם של שני קיבוצי ד׳ימים אלה היה שלטון־העריצות, שהושג וקוים בכוח הנשק, נראה עליון על הערך הרוחני של תרבותם־הם, שאותה הוסיפו לטפח למרות הדיכוי לצורותיו — ובפרט אמורים הדברים ביהודים, שתרבותם נשארה חיונית יותר. הד׳ימים נשענו על הכרה פנימית שעליבותם, הכפויה מבחוץ, לא די שאינה גורעת מכבודם אלא היא חרפה למי שאכפו אותה, והם הפיקו מגורלם ממד של רוחניות ועצמה שחיזק את כוח־ההתנגדות המוסרי שלהם וכיוון את חייהם. במרוצת הדורות ודאי ראו עצמם בחינת התגלמות חזונו הצורב של ירמיהו הנביא:

כח יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם, כִּי נָטַל עָלָיו.

  כט יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ, אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה.  

ל יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה.

(איכה ג, 30-28)

הרעיון המעודד של תקומת המושפלים והנדכאים, האפייני כל־כך לספרות המקראית, פירנם את התנגדותם הסבילה של הד׳ימים במרוצת הדורות והעניק להם זהות רוחנית עמוקה, למרות החילוקים התיאולוגיים שבינם לבין עצמם. החכמים הם שקיבלו עליהם את הנחלת המורשה הלאומית: דת, לשון, היסטוריה. אך בגלל השפלתם וביזוים של נציגי הדתות הנקלות החלו החכמים לסמל בהדרגה, בעיני אותם ד׳ימים השואפים להתבולל בתוך הרוב, את המשך קיומו המביש של מצב שנוא.

הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986 המשמעות הקיומית של מעמד הד׳ימי- עמוד 134

פיטורי פקידים נוצרים במצרים (1419)-הד'ימה-בת יאור 1986 – דרך גביית הג׳זיה

דרך גביית הג׳זיה

ביום התשלום יתאספו במקום ציבורי כגון השוק. בעמידה עליהם לחכות שם במקום הנמוך והמזוהם ביותר. הפקידים המייצגים את החוק יוצבו מעל להם ויעמדו כמאיימים, למען יחשבו בלבם, הם וזולתם, כי מטרתנו להשפילם בהעמידנו פנים כאילו יורדים אנו לנכסיהם. הם יבינו כי(שוב) חסד אנו עושים עמהם מידיהם את הג׳זיה ונניח להם (בכך). אחרי כן יגררום אחד־אחד (אל הפקיד הממונה) לקבל תשלום. בעת התשלום יקבל הד׳ימי מהלומה ויידחף הצדה למען יחשוב כי ניצל מן החרב בזכות (עלבון). זה כך ינהגו ידידי האל, בני דורות ראשונים ואחרונים, עם אויביהם הכופרים, כי לאללה העוז, לנביאו ולמאמינים. (עמ׳ 811)

אל־מע׳ילי(נפ׳ 1504), אחכּאם אהל אל־ד׳מה, אצל ואידה, ״כתב פולמוס״

 

ביום שנקבע לדבר חייב הד׳ימי — בין נוצרי ובין יהודי — להתייצב בגופו ובעצמו, ולא על־ידי סוכן (וַכִּיל), בפני האמיר האחראי לגביית הג׳זיה. זה האחרון חייב לשבת על כיסא גבוה בצורת כס־מלכות; הד׳ימי יצעד קדימה והוא נושא את הג׳זיה באמצע כף־ידו, וממנה יקחנה האמיר בהיות ידו מלמעלה וזו של הד׳ימי למטה. אחרי הדבר הזה יכה האמיר את הד׳ימי על ערפו באגרופו; איש יעמוד ליד האמיר לגרש את הד׳ימי חיש־מהר; אחרי־כן יצעדו(ד׳ימי) שני ושלישי קדימה למען יעשו להם כאשר עשו לקודמם, וכמוהם כן כל הבאים אחריהם. הכל יורשו להתענג על המחזה הזה. אף אחד (מן הד׳ימים) לא יורשה להסמיך צד שלישי לשלם את הג׳זיה על מקומו, כי חובה עליהם לשאת את ההשפלה הזאת בעצמם: כי אולי סופם להאמין באללה ובנביאו ובכך ייגאלו מן העול המאוס הזה.

אל־עדאוי, משפטן מוסלמי מצרי(נפ׳ 1772)

 

מסורות ועמדות כלפי הד׳ימים (המאה ה־18)

מִצְר (קאהיר העתיקה) המוסלמים הם שיסדוה. כדברי בדר [בדר אל־וין מוחמד אל־קארפי(1601-1533), בעל החיבור ההלכתי דורר אל־נפאיס]. בספר אל־דורר אל־נפאיס, משמו של אבו־עוּביד:[ אבו־עוביד אל־קאסם אבן סלאם (נם׳ 838), חכם שקבע מושבו בעיראק]. ייסודן של ערי האסלאם שונה בהתאם לתנאי המקום. כך, למשל, במדינה, טאיף ותימן הושגו חוזי־שלום במשא־ומתן; שטח לא־נושב שהותוו תחומיו ונושב על־ידי מוסלמים, כדוגמת קאהיר, כּופָה, בצרה, בגדאד, ואסט; כל כפר שנכבש בכוח הזרוע ולא ראה הח׳ליף לנכון להחזירו לאנשים שמהם נכבש. אלו ערי מטרופולין מוסלמיות שאין בהם בני־החסות רשאים להציג בהן לראוה אף לא אחד מסמליהם הדתיים, למשל, להקים כנסיות, להביא יין או בשר־חזיר, או להשמיע במקוש. שום כנסיה, בית־כנסת, תא של נזיר או מקום עצרת־תפילה חדשים משלהם אינם מותרים בערים האלו, על־פי הסכמתם הכללית של חכמי־הדת. נאמר למעלה כי עירנו קאהיר היא עיר מוסלמית, שראשיתה לאחר כיבוש מצרים, בימי שלטונם של הפאטמים. לכן אין להקים בה כנסיה, בית־כנסת וכיוצא באלה. עם המצהירים כן נמנה המופתי של האסלאם, החנפי המלומד, השיח׳ קאסם בן קוטלובע׳א, [קאסם בן קוטלובע׳א(1474-1399), מחשובי האסכולה החנפית במצרים]תלמידו של אבןאל־המַאם.[ כמאל אל־דין מוחמר אבן אל־המאם (נפ׳ 1457), חכם־הלכה מצרי]  ספרי האסכולה (החנפית, מ.ש.) אוסרים פה־אחד להקים כנסיות וכיוצא בהן בבעלותם של ד׳ימים בשום שטח מוסלמי. איך ייתכן אפוא להרשות זאת ביישוב המוסלמי הזה, בעיר שמעולם לא היתה בה שליטה לכפירה, מאז ראשית העיר? אמר הנביא, עליו השלום והברכה: ״אין סירוּס ואין כנסיה באסלאם״. המלה ״סירוס״, חִ׳צא, היא מגזרת פ׳עאל, כשם־הפעולה של ח׳צא, ״לסרס״. הקשר בין ״סירוס״ ל״כנסיה״ הוא בכך שהקמתה של כנסיה על אדמה מוסלמית משמעותה ביטול הגבריות אצל יושבי החבל, ממש כמו שבחיי־המעשה הסירוס הוא ביטול הגבריות בבעל־חיים, הגם שהוראת המלה בהקשר שלנו היא פרישות מנשים על־ידי הצטרפות לכנסיות. הזיקה ברורה. באמרו ״אין כנסיה״ התכוון הנביא לכך שלא תיבנה כנסיה, כלומר איסור על בניית כנסיה כלשהי על אדמה מוסלמית, לפי שהקמתה של כנסיה חדשה על אדמה מוסלמית משמעה ביטול הגבריות אצל יושבי החבל ההוא. דבר שאין להרשותו, ממש כמו שאין להרשות את ביטול גבריותו של גבר על־ידי סירוס. (עמ׳ 21-20)

 

אף־על־פי שאפשר להבין אי־אלה נתונים מן האמור למעלה, דע כי ממש כמו שאסור לד׳ימים לבנות כנסיות גם דברים אחרים אסורים עליהם. אסור להם לסייע לכופר כנגד מוסלמי, בין שהוא ערבי בין שאינו ערבי; ולא להורות לאויב על נקודות־התורפה של המוסלמים, כגון חוסר־כוננותם של המוסלמים לקרב. [המחבר משתמש בשביל האויב במונח חו־בי, כלומר תושב דאראל־הרב—משכןהמלחמה—בו יושבים הכופרים ]אסור לד׳ימים לחקות את המוסלמים בלבוש, ללבוש מדי צבא, לעלוב במוסלמי או להכותו, להרים את הצלב בעצרת מוסלמית; להוציא חזירים מבתיהם לחצרותיהם של מוסלמים; להניף דגלים בחגיהם שלהם; לשאת נשק בחגיהם, או לשאתו בכלל, או להחזיקו בבתיהם. אם יעשו איזה מן הדברים האלה, ייענשו וכלי הנשק יוחרמו. לא יהודי, לא נוצרי ירכבו על סוס, עם אוכף או בלעדיו. מותר להם לרכוב על חמורים חבושי־מרדעת. לא ילבשו.קַבַאא: (אדרת עליונה), בגדי משי, צניפים, אך מותר להם לחבוש קלנסווה(מצנפת חרוטית), תפורה בתפר־כסתות גס לראשם. אם יעברו על־פני עצרת של מוסלמים עליהם לרדת מרכובם, ומותר להם לרכוב רק בשעת־חירום כגון מחלה או יציאה אל מחוץ־לעיר, ויש להצר את שבילם. לא יחקו את לבושם של אנשי חכמה וכבוד, גם לא ילבשו בגד־מחלצות, משי, או, דרך־משל, אריג עדין. עליהם להיבדל מאתנו בלבוש, כמנהג הנוהג בכל איזור, אך בלי הידור, למען יעיד הלבוש על השפלתם, הכנעתם וקלונם. לא יהיו שרוכי־נעליהם כשלנו. במקום שנועלים נעליים סגורות ולא שרוכות תהיינה נעליהם גסות, דוחות בצבען (ללא קישוט). החברים (לנביא) הסכימו ביניהם על הדברים האלה כדי להוכיח את בזיונו של הכופר ולהגן על אמונתו של המאמין החלוש. שהרי אם יראה אותם בקלונם לא יהיה נוטה לאמונתם, ולא כך אם יראה אותם בשררה, בגאוה, או בלבוש־מחלצות, שהרי כל הדברים האלה מניעים אותו לכבדם ולנטות אליהם, בשים לב למצוקתו ודלותו שלו. וכיבוד הכופר הוא כפירה.

 

בספר אל־אשבאה ואל־נט׳איר נאמר:

[שורה של כרכים על ״המבנה השיטתי של החוק המפורש״. כאן הכוונה אולי לחיבורו של אבן־נוג׳ים (נפ׳ 1562), חנפי שחיבר ספרים מסוג זה.]

כיבוד הכופר הוא כפירה. מי שדורש בשלומו של ד׳ימי מתוך כבוד, חוטא בכפירה. מי שאומר לאמגושי ״הוי רבּי״ מתוך כבוד, חוטא בכפירה. וזאת משום שהם אויבי אהובנו, אדון־השליחים; והנוהג כבוד באויבו של אהובו, משפיל את אהובו. לכן אין אתה רשאי למנות כופרים למשרות ממשלתיות. המניח להם להשתרר על מוסלמי על־ידי שהוא מייפה את כוחם להכותו, לכלאו או לדכאו כדי להוציא ממנו כסף, הופך את הכופר למי שגובה מסים ממוסלמי וכל זאת מטעמו של ראש או נכבד אשר, בשל עניינים של העולם־הזה ובהתעלם מעונש בעולם־הבא, אינו מתיירא ממה שיבוא עקב מתן שררה לכופרים על מאמינים. אם כך נהג הכופר הרי הפר את הברית עם המוסלמים כאמור למעלה, והעונש הצפוי לו מיתה.

כמאל אל־דין אבן אל־המאם (נפטר 1457) אומר: ״הכופר הד׳ימי המתנשא על המוסלמים עד כדי רברבנות, רשאי הח׳ליף להרגו״.

אסור לתת להם מקום של כבוד במושב של מוסלמים, לנהוג בהם ידידות, לברכם בשלום.

אם בירך (מוסלם) בשלום אדם שנראה לו מוסלמי ונמצא למד כי הוא ד׳ימי, טוב שיאמר ״שלומי ישוּב אלי״. אם אחד מהם מברך לשלום, משיבים לו ״עליכם״ או ״ועליכם״. אם מתכתבים עם אחד מהם, אומרים ״שלום להולך בדרך־הישר״. אבל צריך להימנע מלאחל להם איחולים, לנחמם באבלם או לבקר את חוליהם, אלא אם כן מצפים לכך שהאדם שמבקרים אצלו יתאסלם. אם אמנם לכך מצפים צריך לבקר אצלו ולהציע לו את האסלאם.

[לפי המסורת המוסלמית נקבע המנהג לענות לברכת שלום של ד׳ימי במלה ״עליכם״ או ״ועליכם״ (עם ו) לפי שהיהודים נהגו לומר למוסלמים במקום ״אל־סלאם עליכם״(השלום עליכם) ״אל־סָאַאם עליכם״(מיאוס עליכם)].

 

אסור לכופרים להקים בנין גבוה מזה של שכן מוסלמי, אפילו ביתו של המוסלמי שפל מאד והמוסלמי משלים עם בניינו הגבוה של הכופר. אסור להם לקנות ספר קוראן, או ספר בדיני האסלאם או של מסורת הנביא, או לקחת ספר כזה כמשכון. לא זה אף לא זה יסכון. אין לקום לכבודם ולא להתחיל לברכם בשלום, כאמור למעלה. אם מוסלמי מתלווה אל הכופר שאותו ברכו בשלום, יכוון את הברכה אליו, ואל יפליג בלשון ״כיצד השכמת וכיצד הערבת, ואיך אתה, ומה מצב־בריאותך?״ רשאי אתה לומר, ״יכבדך אלוהים וידריכך בדרך הישר״, שפירושו לעבר האסלאם. רשאי אתה לומר, ״יתן לך אלוהים אריכות־ימים, רוב עושר וצאצאים״, שמשמעו התשלום של הרבה מסי־גולגולת.

כמו שחייבים מוסלמים להיבדל תכלית־הבידול מן הכופרים בחיים, כך גם קבריהם חייבים להיבדל בבירור מקברי הכופרים, ועליהם להיות רחוקים מהם. (עמ׳ 57-55)

אל־דמַנהוּרי (נם׳ 1778), אִקאמת…

 

פיטורי פקידים נוצרים במצרים (1419)-הד'ימה-בת יאור 1986 – דרך גביית הג׳זיה

עמ' 173

טובה בארי-החזן הגדול אשר בבגדאד-פיוטי יוסף בן חיים אלברדאני

אלברדאני

טובה בארי

החזן הגדול אשר בבגדאד

פיוטי יוסף בן חיים אלברדאני

מכון בן צבי

ירושלים, תשס"ג

ספר זה מביא לפני הקורא לראשונה את מכלול שיריו של יוסף בן חיים אלברדאני, ראשון פייטני בבל הגדולים. אלברדאני פעל לפני למעלה מאלף שנים, במחצית השנייה של המאה העשירית, בבגדאד, ושימש חזן בבית הכנסת הגדול של העיר. כל שיריו, למעלה משלוש מאות קטעים, הם מתנת הגניזה המפורסמת של קהיר. הם נדפסים כאן לראשונה במקובץ, על פ׳ כ-450 כתבי יד.

יוסף אלברדאני היה פייטן פורה ומוכשר ויוצר בעל תודעה עצמית בלתי רגילה. יצירותיו, פרי מסורות קדומות וממוסדות, מכסות את מפת סוגי הפיוט של ימיו בשלמותה, ומציגות מהם דוגמאות מרגשות ביופיין. הן עשויות להפתיע גם את הקורא המודרני אנין הטעם, בלשונן העשירה והגמישה, בסגנונן הקליל והשקוף ובתבניותיהן המהוקצעות. בבל, שנודעה מאז כמסויגת מן השירה הפייטנית ואף כעוינת לה, מצטרפת אתן כשותפה שוות מעלה למקהלה המפוארת של שירתנו הקדומה.

ד”ר טובה בארי, חוקרת השירה העברית בימי הביניים, מלמדת בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב

תמונת השער על פ׳ צילום של בית הכנסת הגדול של בגדאד(1910), באדיבות המוזיאון של מרכז מורשת יהדות בבל, אור יהודה

מסת״ב ל-965-235-090     א158

עיצוב עטיפה: אסף באר׳

יוסף אלברדאני וביתו

ידיעותינו הממשיות על חיי יוסף אלברדאני מעטות, אך בכל זאת אין הוא נשמה ערטילאית כדוגמת פייטנים רבים, ששמותיהם עלו מבין דפי הגניזה. כינויו ׳ברדאני׳ מעיד על מוצאו מברדאן, פרוור בעל אקלים ממוזג השוכן צפונית־מזרחית לבגדאד. כפי שנראה להלן, גם אביו של ר׳ יוסף היה משורר ואף הוא נתכנה ׳ברדאני׳. מכאן נוכל אולי לשער שהמשפחה עזבה את אזור ברדאן בשלב מוקדם יחסית ועברה להתגורר בבגדאד, עיר שבה מתועדת פעילותם של בניה במשך ארבעה דורות לפחות. יוסף אלברדאני נזכר במפורש בתעודה אחת ויחידה שנמצאה עד עתה, היא האיגרת ששיגר רב האיי גאון בשנת 1006 לקירואן אל ר׳ יהודה בן יוסף, ראש הסדר, שכבר הוזכרה בפרק הקודם. כאמור, מאן הסיק ממנה את רוב המידע השייך לענייננו כאן. רב האיי שואל את נמענו לגורלו של נחום ומגלה תוך כדי כך את יחסו החם אליו:

וחמדתנו אהובנו ידידנו מ<ר> ר<ב> נחום החזן נט<ריה> רח<מנא> בן מ<ר> ר<ב> יוסף החזן הגדול נוחו עדן, יודיענו אלוף איך הוא ואת שלומו כי אח חביב הוא לנו ועמנו גדל מנעוריו והוא נכבד וגדול ב[תורת]ו ומקומנו צריך לו הרבה כי נאספו הזקנים והוא עכשו המוקדם על כל החזנים אשר בבבל, ובנו עומד בכנסת הגדולה בבגדאד ואהוב.

משורות קצרות אלו, ומעדויות נוספות, ניתן ללמוד פרטים אחדים על חיי יוסף אלברדאני. ממה שנאמר באיגרת ברור, שבתאריך שיגורה — שנת 1006 — כבר לא היה יוסף בין החיים. רב האיי עצמו היה בן שישים ושבע בשעה שכתב את מכתבו.“ מדרך דיבורו בנחום(׳כי עמנו גדל מנעוריו׳ וכו') הסיק ע׳ פליישר ששניהם היו קרובים בגיל, אם כי ייתכן שנחום היה צעיר במספר שנים מרב האיי. הנחה זו מתחזקת גם בעובדה, שבאותה עת כבר היה לנחום בן בוגר שמילא את מקומו כחזן(׳ובנו עומד בכנסת הגדולה בבגדאד ואהוב׳). נוסף על כך אנו יודעים שנחום למד תורה אצל רב שמואל בן חופני, חותנו של רב האיי: כך משתמע מן המכתב ששיגר נחום אליו מקירואן בסוף המאה העשירית. לפי זה נראה שבשנת 1006 נחום היה כבן שישים, ואם כן הוא נולד בשנת 950 בערך. אם נניח פער של כעשרים וחמש שנים בין הדורות, נמצא שאביו, יוסף אלברדאני, נולד סביב שנת 925, ואביו של יוסף, חיים, ממש בראשית המאה העשירית. זמן פעילותו של ר׳ חיים אבי יוסף אלברדאני מקביל אפוא לתקופת שירותו של רב סעדיה בהנהגת הישיבה בבבל.

עדות חשובה, הנלמדת מן האיגרת של רב האיי אל יהודה בן יוסף ראש הסדר, נוגעת לפעילותם של בני ברדאני כחזנים. מסתבר שמשרת החזן של בגדאד עברה בירושה במשפחת ברדאני במשך ארבעה דורות לפחות. פועלו של נחום כחזן מתועד גם במקורות אחרים: כאמור, הוא נזכר כחזן במחזור של שירי תהילה, שנכתב בסוף המאה העשירית לכבוד אחד מנכבדי בגדאד.14 באחד משירי המחזור הזה מציין המחבר לשבח את שירתו של נחום,15 ומזכיר בהקשר זה את שלושת בניו

רמז. סוכות / מצדר

מקורות: כ״י ט״ש 6/70 ת (נ) בין מצדרים שלו לחגים; כ״י ט״ש 4/12 ת 10 (א). לפניו פזמונות של ברדאני בקדושתא לסוכות. אחריו התחלה של יוצר ליום ב של סוכות: שיר השירים אפציח לאל המיוקר; מחזור חיזונים, קעד ע״א (ב). נדפס: ברנשטיין, פיוטי מצדד, עמ׳ 144. סימן: ברדאני.

מסדר לסוכה שני יום

סוכות

רמז. סוכות / מצדר

מסדר לסוכה שני יום


בֹּקֶר אֶעֱרֹךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה
רָם לְשַׁבְּחוֹ עוֹשֶׂה כָּל פֶּה
דַּת סֻוכָּה חָקַק בְּאַהֲבָה לְטַפֵּי
אֲיוּמָּה בְּצִלָּהּ שִׁבְעָה לְהִתְחַפֶּה

נָם אַזְרִיחַ לָכֶם וַאֲרַפֵּה
יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא….. קָד<וֹשׁ>

 

כותרת: יום שני סוכה א מצדר ב 1 בוקר א אערוך אב 2 עושה] עשה ב יצר א 3 דת סוכה] דתות סוכה א דר סנה ב חקק] חסר א באהב א לטפי] לצפה א 4 המעתיק דילג על הטור ורשמו בראש הדף נ 5 נואמים בורא יוצר ורופה א לכם וארפה] לך ואיפה ב 6 שמי] לכם נוסף ב ומרפא א.

ביאור: 1 בקר אערך וכו': לשון הכתוב בתה׳ ה, ד. 2 רם: כינוי לה׳. לשבחו: כדי שיאמרו את שבחו הוא ברא כל פה. ועדיפה גרסת המקבילות: ׳עשה׳, ׳יצר׳. כל פה: סינקדוכה[שִׁמּוּשׁ בְּיָחִיד בִּמְקוֹם רַבִּים] לאנשים. 3 דת סוכה: הלכות סוכה. חקק: ציווה. לטפי: הצירוף גולש לטור הבא: לטפי איומה, דהיינו לישראל. 4 איומה: כינוי לישראל על פי שיה״ש ו, ד. המעתיק דילג על טור זה, והעתיקו בראש הפיוט. בצלה וכו': לשהות בצלה של הסוכה שבעה ימים. להתחפה: להסתופף, מלשון חופה. 6-5 נם: אמר הקב״ה. וארפה: נראית יותר גרסת המקבילה: וַאֲיַפֶּה. אזריח … ומרפא: על פי מל׳ ג, כ.

טובה בארי-החזן הגדול אשר בבגדאד-פיוטי יוסף בן חיים אלברדאני.-עמוד 8

 

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

היאוש

המצוקה וחוסר התקוה התישו את כוחם של היהודים ״הן כשל כחי וסבלי מרב מצוקה״. זהו ביטוי לקוצר הרוח של העם. אחד הפיוטים מתאר בציורים עזים את מצבה של כנסת ישראל בגלות. המשורר משכים קום לבית־הכנסת להתלונן בפני הקב״ה על מצב העם בגולה ושופך לפניו את צער ליבו״

אל בית הנה קמתי לא אחרתי

נגדך אערוך תחנה ואכרעה

כי לך הישועה, עוטרה נא, ופדה נא לעגומה

בין שני הכפירים היא לעוברים

זה ישפיל זה ירים, נמחצה, וכדה על שכמה:

מעדו קרסוליה ונדחפה

וכי עוד ביד צר, נרדפה, ובארבע פנות עלמא:

הייתה לחרפה למשל ושלנינה

בין אומות נתונה, למגנה הוציאה ביד רמה

וכתגובה בא הבכי מרוב יאוש:


" דמעי כלו, צעיני יכלו

מיחל כלו, לך דדומייה"

 

פרק ה׳

כנסת ישראל מתוארת בגלות כנתונה בין שני הכפירים ־ אדום וישמעאל. המשוררים נתנו כינויים שונים לאויבי ישראל בגלות מרוקו: ״בן שפחה״, ״שה בן זאבים״, ״נין עמלק בין השאר הם מתוארים גם כשמות עמי כנען כמו ״גן יקשן… אוהלי כושן…דישן״, בפיוט ״שוכנת בשדה״ שחיבר ר׳ שלמה אבן גבירול. עם ישראל מתואר כאישה חלושה הנושאת כד על שכמה, ועול הגלות התיש את כוחה עד שרגלה מועדת. משורר זה מתאר תופעות שונית המאפיינות את הגלות וביניהן גם ההשפלה והחרפה ״היתה למשל ולשנינה״. הצלחה זו של אומות העולם ־ אדום ישמעאל־ נוגדת את מצבו הבזוי של עם ישראל בגולה, וזה מעורר את היהודי המצוי לתהות על מצב העם בגלות ועל אורך הגלות הנמשכת ואינה נפסקת.

דימוי נוסף של ה׳ ועם ישראל מופיע בפיוט ״על מי נטשתה הצאן?״. בפיוט זה מדמה המשורר את ה׳ לרועה הנוטש את צאנו. הצאן ״עם ישראל״ נמצא במצב קשה, כי אין כד שידאג לו ויכלכל אותו; הוא משוטט בצמא חסר כול לקראת מותו הצפוי. זהו מצבו של עם ישראל:

מרעיתם נפצה על מים, ואיך בצמא נצמתו,

אך אם יום או יומיים, תעמוד מלכת מותו, כל הצאן…

רועם רועים רועי רוח, בשדה צבעון וענה,

נפוצו נטשו אל כל רוחי".

״שדה צבעון וענה״ בפיוט הוא דימוי לאויבי ישראל.

אורך הגלות הוא נושא נוסף הנדון בפיוטים. כך אנו מוצאים מספר פיוטים ב״שירת הבקשות״ הקובלים בפני האל על הסבל בגלות ועל אורכה המתמשך. המחבר מדמה את עם ישראל ל״עדר תועה״ ובאחת הקצידות נשאלת שאלה:

יעד אן עדר תועה

יצאו עלי בני בליעל, מרד ומעל,

מלכותם נמשכה ואיפה הוא מרחם משחר ?"

הערת המחבר: רעיון זה של הצלחת אומות העולם כנגד עם ישראל המפוזר בגולה בא לידי ביטוי בדברי ר׳ שמואל בן זקן (1735־1670) האומר ״כי כן שאין משפיל לרשע עד יגביהו עד גרם המעלות ומשם יורידנו אלי׳׳. כונתו כי זוהי עליה של האומות לצורך ירידה כדי שהרשע, שהם אומות העולם, ירגיש את כאבה של ההשפלה, יש קודם כל להעלותו לרוב המעלה. ראה מנור עמ׳ 54־55.

בקצידה נוספת, כותב המשורר על התוחלת הממושכת לקראת הפסקת סבל הגלות והציפיות לגאולה.

308) — קצירה — להר״ ר מרדכי טרזמאן ז״ל

הערת המחבר: קצידה מס׳ 308 בא״ש נכתבה ע״י ר׳ דוד טרזמאן ומופיעה בפרשת ״ויחי״. קצידה זו המתארת את בדידותו של ישראל בין העמים מזכירה את דברי בלעם בספר במדבר כ״ג, ט׳ ״הן עם לבדד ישכון״. על ביטוי זה אומר הפרשן ר׳ אברהם אבן עזרא ״כי ראה (בלעם) בחכמתו שתעמוד זאת האומה לבדה ולא תתערב עם אחרת מתגברת עליה לעזוב תורתה כאשר עשו כל האומות״.בדידותו של העם ביחס לגויים אחרים נובעת מרצונו לשמור על תורתו, ודבר זה מרגיז את האומות המנסות לפגוע בעם ישראל.

 

ע״מ י־י הגאים ברובה

בשקל ״מאל גִ׳פני יבכי בדמוע ליל ונהאר״

מתוך אעירה שחר לרבי חיים רפאל שושנה זצקו"ל

 

מָתַי אוֹר דּוֹדִי יִזְרַח וְיִנְהַר / מָתַי מַלְכֵּנוּ יֵצֵא כְּגִבּוֹר
מַתִּי רַגְלֵי מְבַשֵּׂרטוֹב בָּהָר / מָתַי אֲסִירִים תְּשַׁלַּח מִבּוֹר
מָתַי כְּאוֹר חַמָּה יָאִיר סַהַר / מָתַי עֹל אוֹיְבִי מֵעָלַי תִּשְׁבֹּר
מַתִּי בִּנְךָ מִכָּלטֻמְאָה יִטְהַר / מָתַימַלְכִּיסִיגִים תִּצְרֹף כַּבּוֹר
מָתַי הַמַּשְׂכִּיל יַזְהִיר כְּזֹהַר / מָתַי עַל כָּלפְּשָׁעַי תַּעֲבֹר:

מַדּוּעַ דּוֹדִי מִמֶּנִּי רַחַק / עָזַב יוֹנָתוֹ מִרְמַס שָׁמוּהָ
מַדּוּעַ עֲזָבָהּ שׁוֹכֵן שַׁחַק / בָּאוּ בָּהּ זָרִים וַיְחַלְּלוּהָ
מַדּוּעַ שֵׁבֶט יְהוּדָה בְּדֹחַק / בֶּןאַמָּה וְאָדֹם הִזִּילוּהָ
כְּשֶׂה .נֶאֶלְמָה בֵּין גּוֹזְזֶיהָ:

308) — הנושא: כמיהה ליעודי ה׳, עשר מכות, רשות ל״קדיש״.

דודי — כנוי חיבה לה׳ יתעלה, אהובי. וינהר — יאיר. מבשר טוב — אליהו הנביא ז״ל. מבור — מן הגלות. סהר — ירח. מתי סיגים… — מתי תזקק העולם מן הפסולת שבו כמו שמסיר כתמים מן הבגד ע״י הבורית? יונתו — כנוי חיבה לכ״י. מרמס שמוה — כנוי להשפלה ושעבוד. עזבה — שב אל ״יונתו״. ויחללוה — פגעו בכבודה. הזילוה — ביזו אותה. כשה נאלמה… — חסרת אונים.

קטע פיוטי זה מכיל את המרכיבים השונים המופיעים בפיוטי הבקשות:

על המצוקה החומרית כותב המשורר ״עול אויבי״ ו״כל טובי ממנה שדד״. המצוקה הרוחנית מתוארת במילים ״בדד, גולה ונדח…בן אמה…עלי משתורר בגאווה וחרפה״. הקטע מציין גם את אורך הגלות ואת הציפיות לגאולה ״מתי אור דודי יזרח…מתי עול אויבי מעלי תשבור… עיני תמיד כל יום לך צופה״.

הגלות המתמשכת מעלה תהיות אצל המשוררים ביחס למציאות הגלותית הקשה,כאשר המשורר כותב ״עד מתי״ הוא גם מעלה הד של מחאה על ייסורי העם שאינם באים לקיצם.

הפרעות שפרצו מעת לעת, נוסף על הייסורים שחלו על היהודים, זעזעו קשות את היהודים בקהילות השונות ורחשי ליבם של יהודי כל הדורות באו לידי ביטוי בפיוטים שכתבו המשוררים. אין להתפלא על כך, שחייהם של היהודים בגולת מרוקו היו רצופים באין סוף של פרעות ופגיעות. בפיוט אחר אנו מוצאים את הרעיון של הסתר פנים.

הערת המחבר: ר׳ מאיר די אבילה (1730 ־ ז) כותב על אורך הגלות ״שכבר נגזר עליה שתשאר בגלות יומו של הקב״ה שהוא אלף שנה״. אורך הגלות הביא לשיבוש ביחסי ה׳ ועמו כי אלף שנות הגלות כבר חלפו. אורך הגלות יביא בעתיד ספקות ביחס למעמדו של עם ישראל כעם נבחר. ראה מנור עמי 37־36.

על כך כותב המשורר:

למה ברחוק תעמוד, תעלים לעתות בצר ?

צוה ישועות גלמוד, קורא לך ממצר

ולחיק משנאיך תמד, שבע, הידך תקצר? "

ה׳ מתיחס באדישות ובחוסר עניין, כביכול, למצב העם בגלות. הוא כאילו מסתיר את פניו מהעם בעת צרתו. ובאין ברירה ברגע מלא יאוש נאלץ המשורר להמשיך במה שהוא מסוגל לעשות־להתפלל ולצעוק לגאולה:

" זמן פדות נתאחר, מיום ליום עד מחר

קנה גרוני נחר, בערב ובשחר"

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ' 56

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי- שבת קודש

בגדי שבת

לא הכול הקפידו על בגדים לבנים בשבת, אבל היו להם בגדים מיוחדים, היינו כסות נקייה ונאה לשבת.

יש שהקפידו ללבוש גלימות מיוחדות לבנות לכבוד שבת.

מרא דאתרא יש״א ברכה הקפיד על ארבעה בגדים לבנים לשבת.

נרות שבת

1 . בכל קהילות תאפילאלת נוהגים להדליק שני נרות לשבת.

הערת המחבר: בעניין מספר הנרות קיימות שלוש שיטות: שיטה א – להסתפק בנר אחד(רמב״ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה א: ׳ואחד אנשים ואחד נשים חייבים להיות בבתיהן נר דלוק לשבת׳), וראיה לכך הוא נוסח ההדלקה: ׳להדליק נר שבת׳, וכן בבלי שבת לא ע״ב: ׳בנדה, בחלה ובהדלקת הנר׳; ׳עשרתן, ערבתן, הדליקו את הנר׳. שיטה ב – המקובלת אצל רוב הפוסקים – להדליק שני נרות, אחד כנגד ׳זכור' ואחד כנגד 'שמור׳(טור או״ח, הלכות שבת, סימן רסג; הכל בו, סימן כד; הראבי״ה, סימן קצט; ארחות חיים, הדלקת נרות, סימן ט; מהרש״א, חידושי הלכות שבת, לג ע״ב, ושער הכוונות, חלק ב, עט׳ נה צד ב). שיטה ג – שבעה נרות(מגן אברהם, ס״ק ב; מהר״י עיאש בשו״ת בית יהודה או״ח, סימן כא, ועוד), כנגד שבע הנערות הראויות לה מבית המלך, כנגד שבעה עולים וכנגד שבעת ימי השבוע. השיטה הנפוצה בתאפילאלת היא שני נרות, כשיטת האריז׳׳ל.

אין מדליקים בנרות שעווה, אלא בשתי כוסות שמן הצף על פני המים שבהן ובפתילה הקבועה באמצע.

המנהג בריסאני להרבות בנרות שבת לנפטרים, ועל כל נר אומרים את הנוסח בערבית ׳רחמאת לאה א־כאלתי', ׳רחמאת לאה אלאלא רחל', ׳רחמאת לאה אבבא־ סי׳(רחמי ה׳ על דודתי, רחמיו על רחל, על משה)…

שמש בית הכנסת בריסאני היה מכין בערב שבת ארבעים כוסות נרות ובמוצאי שבת מדליק אחד אחד, ועל כל אחד אומר חרוזי ברכות.

מדליקים ואחר כך מברכים.

הערת המחבר: כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ לא סעיף ז; נתיבות המערב, עט׳ סח סעיף יג; עטרת אבות, פרק יד, סעיף יח; זוכר ברית אבות, עט' 64 סעיף ב). מנהג זה תואם לדעת הרמ״א סימן ־סג, סעיף ה: ׳ויש מי שאומר שמברך אחר ההדלקה וכדי שיהא עובר לעשייתו לא יהנה ממנה עד לאחר הברכה ומשימין היד לפני הנר אחר ההדלקה ומברכין, ואחר כך מסלקין היד וזה מקרי עובר לעשיה וכן המנהג', אבל מרן הרב עובדיה יוסף פסק לברך ואחר כך להדליק כדין כל ברכה שמברכים עובר לעשייתה (יביע אמר ח״ב, או״ח סימן טז, כדעת מרן שו״ע שם). ראה פירוט מקורות וטעמים, דברי שלום ואמת ב, עט' 56-52.

נוסח הברכה בתאפילאלת הוא ׳להדליק נר שבת׳, ולא ׳להדליק נר של שבת׳ כבשאר קהילות מרוקו.

[1]          וכן בקצר א־סוק(מפי ר' בנימין ב״ר אברהם לעסרי).

[1]          ראה ישראל סבא, שם.

:4 כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ לא סעיף ז; נתיבות המערב, עט׳ סח סעיף יג; עטרת אבות, פרק יד, סעיף יח; זוכר ברית אבות, עט' 64 סעיף ב). מנהג זה תואם לדעת הרמ״א סימן ־סג, סעיף ה: ׳ויש מי שאומר שמברך אחר ההדלקה וכדי שיהא עובר לעשייתו לא יהנה ממנה עד לאחר הברכה ומשימין היד לפני הנר אחר ההדלקה ומברכין, ואחר כך מסלקין היד וזה מקרי ע*בר לעשיה וכן המנהג', אבל מרן הרב עובדיה יוסף פסק לברך ואחר כך להדליק כדין כל ברכה שמברכים עובר לעשייתה (יביע אמר ח״ב, או״ח סימן טז, כדעת מרן שו״ע שם). ראה פירוט מקורות וטעמים, דברי שלום ואמת ב, עט' 56-52.

חלק ב: ליל שבת

מנחה ושיר השירים

ערב שבת לפני מנחה ניכרת תכונה מיוחדת לשבת: אנשים, נערים וילדים הולכים בזריזות לבית הכנסת לתפילת מנחה ולקבלת שבת כשהם לבושים בגדי שבת.

מתפללים מנחה, ואחר כך אומרים ׳לשם ייחוד׳ ו׳שיר השירים׳ במקהלה ובנעימה.

אומרים את הפסוק ׳הניצנים נראו בארץ׳ לפני ׳שיר השירים׳, ובסיום הקריאה חוזרים על הפסוק האחרון ׳היושבת בגנים׳ ואחריו אומרים ׳ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן׳ וקדיש ׳יהא שלמא׳.

ביום טוב שחל בשבת אומרים שיר השירים, ובמיוחד בפסח.

  1. קבלת שבת

אומרים שישה מזמורים: ׳לכו נרננה׳, ׳שירו לה״, ׳ה׳ מלך תגל', ׳מזמור שירו לה׳׳, ׳ה׳ מלך ירגזו עמים׳, ׳מזמור לתודה׳, וגם ׳מזמור לדוד הבו לה״ – הכול בישיבה, במקהלה ובקול רם.

הערת המחבר: כבשאר קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עט׳ סט סעיף יט; עטרת אבות, שם סעיף כה; דברי שלום ואמת ג, עט׳ 219). טעמים שונים ניתנו לקריאת שיר השירים ערב שבת והם מפורטים בפירוש מקור אבות לעטרת אבות, שם סעיף כה, וכולם בהשפעת הקבלה. להלן אחדים מהם:

א. שיר השירים הוא שירו של הקב״ה, הוא שירם של מלאכי השרת, של האבות ושל הצדיקים (שה״ש זוטא, א). ב. גילוי רי״ו טעמים של שיר השירים על ידי ר׳ אליעזר הגדול לבנו הורקנוס כשחלה ר׳ אליעזר בערב שבת, וגילוי סודות עליונים לר׳ אליעזר כשבא לבקרו בערב שבת(זוהר מדרש הנעלם וירא צח ע״ב). ג. לעורר אהבת דודים למעלה (חמדת ימים, ירושלים תשס״ג,ח״א, דף לז ע״ד, פרק ה – שבת, עט׳ 172 צד ב). ד. סגולה להינצל מדינה של גיהינום (ר׳ חיים פלאג׳י, כף החיים, סימן כח, אות ב). ה. זכר ליציאת מצרים, זכר למעשה בראשית וזכר לעולם הבא, שהשבת מעין עולם הבא(פתח הדביר, רס ס״ק ח). מקורות נוספים הממליצים על קריאת שיר השירים בערב שבת ראה נתיבות המערב, שם, וראה גם דברי שלום ואמת ג, עט׳ 219, המציין את'חמדת ימים׳ כמקור משפיע למנהג קריאת שיר השירים בערב שבת.

  1. החזן אומר ׳אנא בכח׳ בקריאה קצבית מתונה של כל שתי מילים:

אָנָּא בְּכֹחַ   גְּדֻלַּת יְמִינְךָ   תַּתִּיר צְרוּרָה.  (אב"ג ית"ץ)

קַבֵּל רִנַּת   עַמְּךָ שַׂגְּבֵנוּ   טַהֲרֵנוּ נוֹרָא. (קר"ע שט"ן)

נָא גִבּוֹר   דּוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ   כְּבָבַת שָׁמְרֵם. (נג"ד יכ"ש)

בָּרְכֵם טַהֲרֵם   רַחֲמֵי  צִדְקָתְךָ   תָּמִיד גָּמְלֵם. (בט"ר צת"ג(

חֲסִין קָדוֹשׁ   בְּרוֹב טוּבְךָ   נַהֵל עֲדָתֶךָ. (חק"ב טנ"ע(

יָחִיד גֵּאֶה   לְעַמְּךָ פְּנֵה   זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ. (יג"ל פז"ק(

שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל   וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ  יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת. (שק"ו צי"ת)

בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

אחרי ׳מזמור לדוד׳ ו׳אנא בכח׳ קוראים ׳כל ישראל׳ ופרק ׳במה מדליקין׳ בנעימה של משניות.

אין אומרים ׳במה מדליקין׳ בלילי שבתות הבאים: בערב שבת שחל בו חג או ערב חג, בחול המועד, בחנוכה ובבית האבל.

בליל שבת שאין אומרים בו ׳במה מדליקין׳ אומרים ׳אמר ר אלעזר אמר ר׳ חנינא׳ וקדיש ׳על ישראל׳.

מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת שאחרי ׳במה מדליקין׳ שרים כל הקהל את הפיוט ׳בר יוחאי נמשחת אשריך׳ לר׳ שמעון לביא, ואחריו ׳אמר ר׳ אלעזר׳ וקדיש ׳על ישראל

׳הפיוט ׳לכה דודי׳ נאמר במקהלה ובישיבה, וכשמגיעים ל׳בואי בשלום׳ עומדים.

׳בואי בשלום… ברינה ובצהלה׳: נהגו לנקד ׳ובצהלה׳ חטף פתח בהא ולהגות אותה בתנועת קמץ גדול, ולא בניקוד חטף קמץ ובהגיית חולם .

בסוף'לכה דודי׳ אומרים ארבעה פסוקים משיר השירים, וסימנם יעק״ב:

ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין.

עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו יביא דודי לגנו וייאכל פדי מגדיו.

קול דוך, הנה זה בא מדלג על ההךים מקפץ על הגבעות.

באתי לגני אחותי כלה אריתי מוך עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי אכלו רעים שתו ושכרו דודים.

אחר כך אומרים ׳מזמור שיר ליום השבת׳ בעמידה, ובסיומו יושבים.

יום טוב שחל בליל שבת מתחילים מ׳מזמור לדוד הבו לה׳ בני אלים׳.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי שבת קודש-עמ' 65

16/10/19

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית

מדינת ישראל, העלייה החשאית וגיוון פעילות המחתרת — ׳המסגרת׳ מן ההיבט המבצעי

רקע כללי

כמו שצוין בפרקים הקודמים העוסקים בסוף העידן הקולוניאלי, לאחר שהשתחררה מרוקו משלטון צרפת והייתה למדינה עצמאית, התנהלה הפעילות המחתרתית, כבשאר חלקי המגרב, באמצעות ׳המסגרת׳. בפרק השישי העוסק באלג׳יריה נאמר ש׳המסגרת׳ הייתה הנציגות של ׳המוסד לתפקידים מיוחדים׳ בצפון אפריקה, ארגון חשאי שטיפל בהגנתם של יהודי המגרב. להבדיל מאלג׳יריה, ששם יכלו יהודים לצאת את המדינה גם לאחר עצמאותה, ומתוניסיה שתחת נשיאות חביב בורגיבה העניקה להם חופש תנועה אף היא, בגלל סירובם של שלטונות מרוקו להעניק חופש תנועה ליהודים התפצלה פעילות ׳המסגרת׳ לעוד כמה שלוחות, והעיקרית עסקה בעלייה חשאית. כעיקר, בהשראת ׳המסגרת׳ במטה ׳משואות׳ בקזבלנקה (כינוי אזור הפעולה של מרוקו בשפת המחתרת) ובמרכז העצבים במטה בפריז(כינויו ׳סאלון׳) נעשתה עבודת המחתרת בחסות חמש שלוחות:

שלוחת העלייה(׳מקהלה׳) הייתה השלוחה הפעילה מכולן, והיא שיתפה פעולה עם שלוחת ההגנה העצמית ׳גונן׳ או ׳לביא׳. כוח האדם שלה היה מורכב משלוחת תנועות הנוער המחתרתית ׳באלט׳ ומגיוס מיוחד בחודשי הקיץ בקרב פעילים מתנועות נוער ומצופים יהודים בצרפת.

שלוחת ההגנה העצמית הכשירה נוער מקומי להגן על הקהילות מפני פגיעות, וגויסה לפעולות העלייה החשאית לאחר שהתבדו החששות לפגיעות פיזיות ביהודים.

שלוחת המודיעין עסקה בגיוס צעירים יהודים מקומיים לשתי מטרות: לאסוף מידע בעוד מועד על כוונות השלטונות ועל המהלכים שעמדו לנקוט בחשיפת פעילות ציונית, ולמעקב אחר המתרחש בקהילות היהודיות.

  • שלוחת ׳הבָּאלט׳ פעלה בקרב תנועות הנוער החלוציות, ורכזיה הישראלים ארגנו פעילות ציונית בדירות מבטחים ובמועדוני מחתרת של ׳בני עקיבא׳, ׳דרור׳, ׳השומר הצעיר׳, ׳הבונים׳ ו׳הנוער הציוני׳. מיטב חניכי התנועות הופרדו משלוחה זו וגויסו לשלוחות האחרות של ׳המסגרת׳, לרבות בתחום העלייה.
  • שלוחת ׳העורף הציבורי׳, הידועה בכינויים שונים בשפת המחתרת, ובהם ׳מדרש׳. אנשיה היו מבוגרים יחסית, והם שימשו גשר בין ׳המסגרת׳ לקהילות היהודיות, וסייעו להשיג הגנה משפטית לפעילי הארגון שנעצרו בידי השלטונות.

כאמור שלמה חביליו פיקד על ׳המסגרת׳ במטה הכללי בצרפת בשנים 1960-1955; אפרים רונאל היה מפקד ׳המסגרת׳ בשנים 1964-1960. מפקד ׳המסגרת׳ היה כפוף ישירות לראש ה׳מוסד׳ בישראל, איסר הראל עד 1963 ומאיר עמית בשנים 1968-1963. שלמה יחזקאלי היה המפקד הראשון של ׳המסגרת׳ במרוקו, אחריו פיקדו על ׳המסגרת׳ כמה אנשים, והבולטים שבהם היו יאשקה אליאב ואלכס גתמון.

שלוחת העלייה

שלוחת ׳מקהלה׳ הייתה היחידה מכל שלוחות ׳המסגרת׳ שאורגנה בשותפות בין איסר הראל מן ה׳מוסד׳ לשלמה זלמן שרגאי, ראש מחלקת העלייה של הסוכנות. כל עוד הסוכנות המשיכה לכוון את העלייה ה׳נסבלת׳ באמצעות ׳קדימה׳, ולמרות החששות כי זו עומדת להיעצר, לא ננקטו צעדים מרחיקי לכת. ואולם עם החלטת ממשלת מרוקו באביב או בקיץ 1956 להפסיק את העלייה המאורגנת ולסגור את מחנה העלייה ליד קזבלנקה, חבר ה׳מוסד׳ למחלקת העלייה בסוכנות. מקיץ 1955  ועד קיץ 1956

הקים ה׳מוסד׳ במרוקו את שלוחת ׳המסגרת׳ להגנה עצמית, ועסק בעוד כמה משימות שאפיינו את עבודתו במישור הקהילתי, אבל בלי לחדור לתחום ארגון העלייה שנותרה נחלתה של ׳קדימה׳. הדברים השתנו בקיץ 1956. ב-31  ביולי, בעיצומו של המשא ומתן בין הקונגרס היהודי העולמי לממשלת מרוקו להתרת היציאה של העולים שהצטופפו במחנה ׳קדימה׳, נפגש שרגאי עם איסר הראל, והשניים סיכמו כי שיתוף פעולה חשאי בין מחלקת העלייה של הסוכנות ובין ׳הגוף השני׳, קרי ה׳מוסד׳, ייכנס לתוקף ברגע ש׳קדימה׳ תחדל לפעול, ועד אז ׳שום גוף לא יכנס לפעולה׳.

 לגוף שיקום לטפל בעלייה ויפעל במחתרת יהיו שלושה מטות — בירושלים, בפריז ובקזבלנקה. כל מטה יורכב מבאי כוח ה׳מוסד׳ ומחלקת העלייה שיחלקו ביניהם את התפקידים. סוכם שבמטה בירושלים ישמשו איסר הראל וברוך דובדבני(אז מנהל מחלקת העלייה בישראל), ובפריז — שלמה חביליו

מטעם ה׳מוסד׳ ואפרים שילה שישמש קצין עלייה ונציג מחלקת העלייה. כזכור מן הפרק השלישי על מצרים, שילה היה מאנשי המוסד לעלייה ב׳ לשעבר בפריז. ב־ 1959מונה במקומו השליח נפתלי בר־גיורא. המטה בקזבלנקה(בכינוייו השונים ׳אירמה׳, ׳אנטואן' ו'ונסאן׳) היה צריך לקום ביזמת המטה בפריז.

בהצעת הסדר העלייה במתכונת החדשה נקבע כי מנגנון העלייה החשאי יפעל באזורים שונים ברחבי מרוקו, במרוקו הצרפתית לשעבר, במרוקו הספרדית, בטנג׳יר (׳טינו׳ ו׳אדום׳ בכינויי המחתרת) שעדיין שמרה על סטטוס של עיר בין־לאומית, בגיברלטר (כינויה ׳קדרון׳) ובכל תחנת מעבר עד להבאת העולים לחוף מבטחים (נאפולי או מרסיי). נאמר כי כל השליחים של הסוכנות שישוגרו לפעולות ה׳מוסד׳ ׳יושאלו׳ לזמן פעולתם בחו״ל ל׳מוסד׳, וישרתו בהתאם לתנאים המקובלים בו. דרגתם תיקבע בתיאום בין הסוכנות ובין ה׳מוסד׳. סוכם כי כל ההחלטות הנוגעות לעלייה או למשא ומתן על העלייה הנעשות בידיעת או בהסכמת השלטונות המקומיים יהיו באחריות הבלעדית של מחלקת העלייה, ואולם מטעמי ביטחון הן יצריכו תיאום הדוק עם הזרוע שתטפל בפעולות המיוחדות.

ההסכם הרשמי הוכן ב־16 בספטמבר 1956, ובו פירט הראל את עקרונות העבודה בינו ובין שרגאי. צוין שהאחריות המדינית לעלייה ולמשא ומתן עם שלטונות מרוקו לריכוך עמדתם, שיימשך גם בעידן העלייה החשאית, אכן תהיה בידי הנהלת הסוכנות. את הפעולות המבצעיות להברחת היהודים יעשו פעילי ה׳מוסד׳. מן הראוי להדגיש שבמרוצת הזמן לא נשארו הכללים התאורטיים הללו נוקשים. אנשי מחלקת העלייה גויסו למבצעי עלייה מסוכנים, וסייעו למגויסי ה׳מוסד׳, ואנשי ה׳מוסד׳ נרתמו, בסופו של דבר, למשא ומתן המדיני לריכוך מדיניות העלייה של מרוקו. הוחלט שמחלקת העלייה בהשגחת שרגאי וסגנו, דובדבני, תקבע אם יש לבצע עלייה מיוחדת ומתי לעשות זאת; היא תהיה אף זו שתאשר את צורות העלייה, ותקבע את סדרי העדיפויות של המועמדים לעלייה.

מה היו המקורות למימון העלייה החשאית? שלא כמו בראשית עידן ׳קדימה׳, בו בזמן שהג׳וינט מימן את העלייה ישירות עד שהסוכנות נטלה עליה את המשימה הזאת, את היציאה המחתרתית מסוף 1956 מימנה הסוכנות מכספי ׳המגבית היהודית המאוחדת׳ בארצות הברית שהוקצבו לה; הן הג׳וינט הן הסוכנות קיבלו את ההקצבות הכספיות שלהם מן ׳המגבית היהודית המאוחדת׳ כל אחד על פי צרכיו — הסוכנות ליעדי עלייה וקליטה, הג׳וינט לצורכי עבודה סוציאלית וסיוע לקהילות במצוקה. לעתים ויתר הג׳וינט על חלק מן ההקצבה שלו מן ׳המגבית׳ לטובת הסוכנות, כך היה בעידן המחתרת, אך אין פירושה של מדיניות וו שהג׳וינט מימן את העלייה החשאית. ככל הנראה, הג׳וינט המשיך לסייע מכספו לטיפול בערירים ובקשישים שלא הועלו בסיוע ׳מקהלה׳, משום שלא היה בכוחם של האנשים האלה לצאת בדרכי מחתרת, או מפני שלא הייתה להם תמיכה משפחתית.

העבודה המעשית בארגון העלייה החשאית כבר נעשתה בסוף 1956.

לאחר שפנו הפעילים, צעירי ׳באלט׳ מתנועות הנוער החלוציות במחתרת שצורפו לעבודת ׳מקהלה׳ וותיקי ׳מקהלה׳ בעצמם, אל המועמדים לעלייה בשכונות היהודיות ובכפרים, וביררו מי הם המעוניינים לעלות, פנו צעירים אחרים אל המועמדים לעלייה, והודיעו להם על מועד היציאה, על סדרים מוסכמים ועל מקומות המפגש. היה מקובל שאין הפעילים פועלים באזור שבו הם מתגוררים באותו הזמן כי אם באזורים שאין מכירים אותם, ואף הם אינם מכירים את שכניהם, כדי למנוע מן המשטרה להתחקות על עקבות הפוקדים. במועד שנקבע, על פי רוב בלילה, היו המשפחות יוצאות בחשאי עם מטען קל לדרך, ואת המטען הכבד שלחו הפעילים אחריהן. בעדותה של מדלן בניסטי, ילידת קזבלנקה משנת 1939ופעילת ׳המסגרת׳ מטעם תנועת ׳דרור' היא מספרת כי גויסה בסוף שנות החמישים להתקרב אל עולים פוטנציאליים, וכך אמרה:

העברנו רשימות של משפחות שרצו לעלות לישראל. חברי הקבוצה ביקרו אצל המשפחות ודיברו אתם על העלייה. הם אספו מהם תמונות ופרטים אחרים. בלילות היינו מעבירים אותם למקום מפגש [ובזה הסתיים תפקידנו].

במקום המפגש המתינו להם פעילים נוספים, שדאגו להעבירם לספינות או לחצות את הגבולות היבשתיים. משפחות מסוימות חששו לשתף פעולה, אך במרבית המקרים הסכימו מרצונם החופשי. אותם עולים נטלו עמם 3-2 מזוודות והשאירו את רכושם מאחוריהם מהפחד שהשלטונות יגלו את כוונותיהם לעזוב את מרוקו.

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית – עמוד 425

Un cierge à la mémoire des quarante-quatre qui immigrèrent clandestinement mais dont le voeu n'a pas été exaucé Yoël RON

Un cierge à la mémoire des quarante-quatre qui immigrèrent clandestinement mais dont le voeu n'a pas été exaucé

Yoël RON

Une nuit… c'était une nuit comme les autres, les cieux étaient ensemencés de myriades d'étoiles scintillantes et brillantes, et c'était comme si chaque étoile rivalisait avec la suivante, en faisant des clins d'œil à la lune claire et sereine.

Une nuit d'espoir, une nuit d'amour. La mer est silencieuse et calme, tranquil­lement les vagues s'approchent de la plage, ici et là, s'élèvent au dessus de la mer des rochers à l'apparence de créatures vivantes, que les vagues viennent lécher amoureusement.

C'était une nuit comme toutes les autres nuits. Des dunes découvertes, ici ou là des taches sombres, arbustes dispersés et clairsemés. Ici et là, se dressent des arbres nus tels des créatures malheureuses, les branches étendues vers le ciel, telles des mains de personnes qui prient et demandent miséricorde et aide. C'était une nuit comme toutes les autres nuits. Un vent silencieux souffle, des hommes assis près de la route, bande noire et brillante, de temps à autre regardent leur montre, et un tremblement d'impatience traverse leur corps. Tension et attente, on entend le rugissement des voitures au loin, les hommes se dispersent chacun à sa place, prêts à l'action. C'était une nuit comme toutes les autres nuits. A intervalles réguliers, s'approchent les voitures, scintille­ment des phares, des portes qui s'ouvrent, des formes humaines qui sortent à l'extérieur et disparaissent dans la nuit.

Un vieil homme marche en Djellaba blanche, habits de fête, le visage rayon­nant et joyeux et ses yeux rivalisent avec les étincelles des étoiles du fir­mament. Dans l'une de ses mains, il porte ses maigres affaires, et dans sa seconde main il tient le plus petit de ses fils, et sa femme, qui est dans ses derniers mois de grossesse, se traîne derrière lui et encourage avec délica­tesse les autres enfants – pendant que dans leur cœur se mêlent l'espoir, la peur et l'anxiété.

C'était une nuit comme toutes les autres nuits, ils sont assis maintenant sur la plage. Ici un grand-père qui caresse la tête d'un enfant, là une grande sœur qui enlace le petit frère et là, une mère qui allaite son bébé. Silence absolu.

Y a-t-il un poète qui pourrait exprimer dans une poésie l'émotion qui étreint le cœur de ces gens-là? Y a-t-il un écrivain qui trouverait les mots et l'expres­sion des espoirs et des pensées qui traversent leur tête?

L'attente est longue, les yeux sont tournés vers la mer, quand viendra le ba­teau? Réussirons-nous à y monter?

C'était une nuit comme toutes les autres nuits. Soudain à l'horizon des lumiè­res s'allument, bleu, blanc, sont-ce les battements du bateau, ou est-ce une étoile qui embrase la mer?

La tension est grande, difficile à supporter. A nouveau des lumières, cette fois-ci, c'est évident. Les corps se redressent et les formes se relèvent. La souffrance se termine et l'exil prend fin. De loin, déjà, la terre promise et la patrie font des clins d'œil.

C'était une nuit comme toutes les autres nuits.

Non, ce n'était pas une nuit comme toutes les autres nuits! De lourds nuages

recouvraient les cieux, la fou­dre des éclairs et le fracas du tonnerre transgressaient l'har­monie de la nature. La mer re­joignait la colère des cieux, et des vagues immenses jouaient avec le bateau Egoz, jusqu'à son fracassement contre les rochers de la côte, sentence divine. La colère et la foreur ne serviront à rien, le bateau a fait naufrage et ses passagers se sont noyés.

Non, ce n'était pas une nuit comme toutes les autres nuits.

[Tiré du feuillet du kibboutz /Ifat]

 

אעירה שחר- רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל- חלק א'-בראשית- קצידה:תוכחות מוסר למתגאים בעשרם ולבוטחים בם

שבת בראשית…..

אעירה שחר

(26) — קצירה — סי׳ רפאל משה אלבאז חזק

 ע״מ י־-י הגאים במחרוזת א׳

ט-ט — במחרוזת ב׳ י

בשקל ״אס מן עאר עליכום א־רג׳אל לכנאס״

 


צָמְאָה נַפְשִׁי לְאֵל תָּמִים דֵּעִים/רָם נִשָּׂא כְּסָה שָׂמִים הוֹדוֹ
אֱ-לֹהַי אֶבְטַח בּוֹכִּי מַה נָעִים/בִּטְחִי בּוֹאֲשׁוּרִי לֹא יִמְעֲדוּ
אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים וְשׁוֹעִים/בְּתִתָּם אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ
נִדְמוּ לָךְ כְּאוֹהֲבִים וְרָעִים/וּבְקִרְבָּם מַשָּׂא כָּבֵד יִכְבָּדוֹ
נִדְבָתָם לְךָ מְעַט וְרָעִים /לַשָּׁוְא פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ
הוֹן עָשִׁיר מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל יַתְעֵם/לְשִׂכִּים וְלִצְנִינִים בְּצִדּוֹ
הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעֲתוּעִים / מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבְדוּ:

 

לֹא יוֹעִילוּ כִּי תֹּהוּ הֵמָּה/חָשְׁבוּ מְזִמָּה בַּל יוּכָלוּ
בּוֹטֵחַ בָּם יְהִי לֵשַׁמָּה/לֹא יֶעְשַׁר וְלֹא יָקוּם חֵילוֹ .
תְּכַסֵּהוּ בּוֹשָׁה וּכְלִמָּה/מַן הַמֵּצַר אֵין עוֹזֵר לוֹ
וְלָמָּה זֶה הֶבֶל תֶּהְבָּלוֹ:

 

רָאִיתִי אוֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים/דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמוֹ וְאִמְרֵי פִּיהוּ
פָּנָיו יְחַלּוּ יוֹם יוֹם תְּאֵבִיםחוֹשְׁקִים לִרְאוֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ
פֶּתַח בֵּיתוֹ הֵן יָצְאוּ נִצְבִּים/תָּמִיד אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ
אַךְ יְמֵי עָנִי רַבִּים מַכְאוֹבִים/וְגַם כָּלאֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ
לֶחֶם אָכְלוּ לֶחֶם הָעֲצַבִּים/פַּת בַּמֶּלַח יֹאכַלכִּי לָחֲמוּ הוּא:

 


לִלְבוּשׁוֹ יָכִין לְבוּשׁ קְרָעִים/בֶּגֶד עִדִּים כְּסוּתוֹ לְבַדּוֹ
לָחֲשׁוּ וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים/גַּם קְרוֹבָיו מֵרָחוֹק עָמְדוּ
חָבַל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתּוּעִים/מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבְדוּ:

 

כנפי שחר

(26) הנושא: תוכחות מוסר למתגאים בעשרם ולבוטחים בם.

צמאה נפשי… — שאפה להתקרב לה׳ כעמא למים. תמים דעים — סמל השלמות. בטחי בו — בטחוני. אשורי… — רגלי לא יתמוססו. ושועים — עשירים. משא — כמשא. הון… — הממון מטה אותם מדרך הישר. לשכים — קוצים דוקרנים. תעתועים — רמאות. לא יועילו — לא יצילו. חשבו מזמה… — וגם אם יחשבו להזיק לא יוכלו. לא יעשר — ישאר עני. חילו — מזלו. פניו יחלו — יחניפו לו. איש לבצעו — לטובת עצמו. מקצהו — ללא יוצא מן הכלל. רש — עני. לחם העצבים — הבא בעמל ועצב. בגד עדים — בגד בלוי, שמסירים אותו. סר, בארמית, עדה. לחשו — קולו הנמוך, השבור. אל עמק שוה — אותו הקבר לעשיר ולאביון בשוה.

 

אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעׇשְׁרוֹ/עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן אֶל עֵמֶק שָׁוֶה
כִּי לֹא יִתֵּן לֹאלֵהִים כָּפְרוֹ/בְּבוֹא אֵלָיו חֲלִי וּמַדְוֶה
בָּאוּ עָדֶיהָ וְיֶחְפָּרוּ/לֹא יוֹעִיל הוֹןאֵינֶנּוּ שֹׁוֶה
אַךְ טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה:

 

מָה יִתְאוֹנֵן אָדָם יְלוּד אִשָּׁה/קְצַר יָמִים לֹא בְּכֹחַ יִגְבָּר
שְׁנֵי חַיָּיו כִּמְלוּנָה בְּמִקְשָׁה /בְּשֶׁצֶף קֶצֶף וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר
הֲבֵל הֲבָלִים חֶרְפָּה וּבוּשָׁה/מָה יַעֲנֶה בַּיּוֹם שֶׁיֻּדְבַּר
אֵיךְ יִתְגָּאֶהכַּאֲרִי יִתְנַשֵּׂא/יַצְרִיחַ וְעַל אוֹיְבָיו יִתְגַּבֵּר?
לְיוֹם עֲבֵרוֹת נַפְשׁוֹ יְבֵשָׁה/כָּל טוֹבוֹ וְיָפְיוֹ חָמַק עָבַר:

 

בִּקְרוֹב עָלָיו בּוֹגְדִים עִם מְרֵעִים/יַהֲפֹךְ עָלָיו לְמַשְׁחִית הוֹדוֹ
אָז יִתֵּן חֶשְׁבּוֹן עַל כָּלפְּשָׁעִים/אֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ
הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעֲתוּעִים/מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ:

הוֹי חֲכָמִים נֶגֶד פְּנֵיהֶם/וּלְשׁוֹנָם עֵט שֶׁקֶר סוֹפְרִים
חֵמָה עַזָּה בְּהֶבֶל פִּיהֶם/דָּרְכוּ קַשְׁתָּם קֶשֶׁת גִּבּוֹרִים
כְּלֵי חָמָס מִכְרוֹתֵיהֶם/כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע נִמְהָרִים

לַחֲצֹב לָהֶם בְּאֵרוֹת נִשְׁבָּרִים:

 

אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹבַּמֶּה נֶחֱשָׁבתּוֹלַעַת קְטַנָּה!
יִתְבּוֹנֵן מוֹצָאוֹ וּמוּבָאוֹ/מֵעֵבֶר מָאוּס עָבַר וְשָׁנָה
מַיִם סְרוּחִים מִמֶּנּוּ יָצְאוּ/יִתְפַּעֵם אִם עֲקָצַתּוּ כִּנָּה
יִדַּל כֹּחוֹ לִרְעָבוֹ וּצְמָאוֹ/וְעַל פַּת לֶחֶם פָּנָיו נִשְׁתַּנָּה
אֵיךְ יָרוּם וְנִשָּׂא לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ/אִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה אֵלָיו לְמָנָה?
לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת וְיָרְאוּמָה אַחֲרִיתָם רֹאשׁ וְלַעֲנָה:

 

כנפי שחר

כפרו — פדיון נפשו מחולי וממיתה. באו עדיה… — עמדו חסרי אונים בפני המיתה. מה יתאונן — למה יתעצב? לא בכוח יגבר — על קוצר ימיו להאריכם. כמלונה במקשה — בסוכת לינה לשומר במקשאה, העלולה לנפול ברוח מצויה. בשצף קצף… — אשר במעט רוגז הריהו אבוד. הבל הבלים… — תארי נחיתות לארם. שידובר — שיתבקש לתת דין־וחשבון. איך…יצריח — ירעים בקול ניצוח? בוגדים — מלאכי חבלה. מכרותיהם — במגוריהם. שיאו — מעלתו. מוצאו — מטפה סרוחה. ומובאו — למקום עפר רמה ותולעה. מעבר מאוס… — אותו עבר בצאתו מבטן אמו ושנה בו בבואו לבטן האדמה. יתפעם — תקצר רוחו. ידל — יחלש. ראש ולענה — כאן: חיי עמל וכעס. משפט כתוב — חרוץ. דנו ומעידו — הוא הדיין הוא העד

 

מִשְׁפָּט כָּתוּב חֲבוּרוֹת וּפְצָעִיםמֶלֶךְ אַדִּיר דָּנוֹ וּמְעִידוֹ,
גֵּאִים וְרָמֵי קוֹמָה גְּדוּעִים/יַעֲלוּ בַּתֹּהוּ וְיֹאבְדוּ
הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעֲתוּעִים/מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבְדוּ:

הוֹיגִּבּוֹרִים לַחֲקֹר מִמְסָךְ/אוֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים
מַעֲשֵׂיהֶם יְהִי בְּמַחְשָׁךְ/מוֹשָׁב לֵצִּים שִׁירֵי עֲגָבִים
אַחֲרִיתוֹ כְּנַחַשׁ יִשָּׁךְ/יָדִיחַ יַחְטִיא אֶת הָרַבִּים
וִילַמְּדֵם חֻקִּים לֹא טוֹבִים:

 

אַשְׁרֵי אִישׁ שָׂחָה לְעָפָר נַפְשׁוֹ/נִבְזֶה בְּעֵינָיו רוּחַ נִשְׁבָּרָה
זָרַח בַּחֹשֶׁךְ הֵאִיר אוֹר שִׁמְּשׁוּ/אל חָנוּן מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה
חֶסֶד וֶאֱמֶת אֵלָיו נִפְגָּשׁוֹ/לוֹ נָאֶה זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה
זַרְעוֹ לִבְרָכָה בָּאָרֶץדּוֹרְשׁוֹזֶרַע קֹדֶשׁ אֲנָשִׁים שֶׁל צוּרָה
קַרְנוֹ תָּרוּם וְשׂוֹנְאָיו יֵבוֹשׁוּ/יִצְנְפֵם כַּדּוּר אֶרֶץ גְּזֵרָה:

כְּצֹאן לִשְׁאוֹל שָׁתוּ מָוֶת יִרְעֵם/בִּלְעָדָיו לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ
יְיָ בְּאַפּוֹ יִבַלְּעֵם/וְהָאֵשׁ תֹּאכְלֵם מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ
הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעֲתוּעִים/מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבְדוּ:

 

הוֹרַנִיאֵלדֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ/-מִצְוֹתֶיךָכִּי תַּרְחִיב לַבִּי
הוֹצִיאַנִי מִתּוֹךְ הֲפֵכָה/רוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי
יָדַעְתִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרְךָ/נְחֵנִי כׇלעוֹד נִשְׁמָתִי בִי
נָא צָרְפָה כִּלְיוֹתַי וְלִבִּי:

לֵב נָבוֹן יִקְנֶה דָּעַת וּמִזִּמָּה/לָצוּד צַיִד לְיוֹם חֲלִיפָתוֹ
יָשׁוּב הַיּוֹם בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָהכִּי לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ
יִבְחַל בְּהַבְלֵי הַזְּמַןעַד מָהזָר מַעֲשֵׂהוּ וַעֲבוֹדָתוֹ?
יִבְחַר בְּתוֹרַת הָאל תְּמִימָה/וּבְלוֹמְדֶיהָ תִּגְדַּל אַהֲבָתוֹ
חִילוּ וְאוֹנוֹ לַהֶבֶל דָּמָה/יְשְׂכִּיל וְיָבִין לְאַחֲרִיתוֹ:

 

כנפי שחר

גדועים — שבורים. לחקור ממסך — לבחון מזיגת היין. אשישי ענבים — קנקני יין. שירי עגבים — שירי חשק ופריצות. שחה לעפר — כאן: מתנהג בענוה. דורשו… — במחיצתו ישנם רק אנשי צורה. יצנפם… — יזרוק אותם ככדור לארץ ציה ושממה, כלומר יתבטלו מפניו. כצאן לשאול… — כמו ששמנונית הצאן מובילה אותם למיתה כמו־כן הגאים, בעלי ההון השונאים את העניו. מזמינים את המות לרעות אותם, לקחתם. בלעדיו — זולתי העניו. יבלעם — ישחיתם. הפכה — מהומה ומבוכה. ומזמה — תבונה. לצוד ציד… — להכין צידה בטרם יחלוף מן העולם. ישוב היום… — שמא ימות למחר. יבחל — ימאס. עד מה זר… — עד מתי יהיה מעשהו זר לרוח הי?

 

יִזְכֹּר יוֹם כָּל חֲפָצָיו נִמְנָעִים/תֶּמֶס יַהֲלֹךְ כָּעָשׁ חֲמוּדוֹ
יוֹם עָמְדוּ לִפְנֵי אַבִּיר הָרוֹעִים/רֵיקָםאֵין כָּלמְאוּמָה בְּיָדוֹ
הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעֲתוּעִים/מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבְדוּ:

מָה אֶעֱנֶה יוֹם הַתּוֹכֵחָה?/כִּי יִפְקֹד אֵל מָה אֲשִׁיבֶנּוּ?
וּמָה אָשִׁיב בְּעֵדֶן רִתְחָא/מִפַּחְדּוֹ וְהָדָר גְּאוֹנוֹ?
מָה יַעֲנֶה טִפָּה סְרוּחָה?/אִם עֲוֹנֵנוּ עָנוּ בָּנוּ —
אַל בְּקִצְפְּךָ תּוֹכִיחֵנוּ:

 

שׁוּבָה יְיָ אֶת שְׁבִיתֵנוּ/אֶל עִיר צְבִי אֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה
וּלְעָבְדֵּךָ טַהַר אֶת לִבְנוֹ/כִּי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה
אוֹצָר מַתְּנַת חִנָּם חָנֵּנוּ/מִיָּדְךָ הַמְּלֵאָה וּגְדוּשָׁה
לְבָשָׂר וָדָם אַל תַּצְרִיכֶנּוּ/לִבָּם חָזָק וּמִצַּחָם נְחוּשָׁה
בֶּןפֶּרֶץ יָבוֹא כְּגֶשֶׁם לָנוּ/וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה:

נִפְלָאוֹת שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם/עוֹד יוֹסִיף יְיָ שֵׁנִית יָדוֹ
עִםגּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵם/יָשִׁירוּ יוֹדוּ לֵייָ חַסְדּוֹ
מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹיָפֶה אַף נָעִים/תִּנַּשֵּׂא מַלְכוּתוֹיָרוּם הוֹדוֹ:

 

כנפי שחר

תמס יהלוך — הלוך ילך ונמס, אפיסת הכוחות. בעש חמודו — גופו החביב עליו יתמסמס כבגד אכלו עש. בעידן ריתחא — בעת הזעם. אוצר — מאוצר. המלאה וגדושה — יתר על המרה. לבם חזק… — קמצנים ואכזרים. בן פרץ… — משיח יחיינו כגשם המחיה את הזרעים. האבן הראשה — כנוי לישראל.

 

אעירה שחר- רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל- חלק א'-בראשית- קצידה:תוכחות מוסר למתגאים בעשרם ולבוטחים בם

חכמת ערב-1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים-רחמים רג'ואן

פוּת כִּלְמֶה. תְפוּתַכּ אַלְף.

 فوت كلمة تقوتك الف

 

חתעלם ממלה אחת ותחסוך אלף מלים.

אין צורך להגיב על דברי עלבון חמוטחים כלפיך. אם לא תגיב תחסוך לעצמך עלבונות

נוספים

כל המדבר מה שליבו חפץ, ישמע לבסוף מה שאינו חפץ (מראה מוסר לר׳ זליג אולמן).

 

כַּלִם-(אל)נַאס עַלַא קַדְרִ עֻקוּלִהִם

كلم الناس على قدر عقولهم

 

דבר עם האנשים בחתאם לבינתם.

תתאם את דבריך לרמתם של אלח שאליהם אתה דובר.

יחודי עיראק אומרים בקשר לכך: ח׳דֹה עַלַא קַד עַקְלוֹ = התיחס אליו בחתאם לשכלו. אם אדם צעיר פגע בך אל תעלב, ואל תתכנן לחיפרע ממנו. חתחשב בגילו ובחשכלתו, והתעלם מפגיעתו בך. חדבר נאמר גם על אדם חמתעקש לעשות דבר מה שאינו נראח לך. אל תמשיך להתגגד לו או לגַנותו. הסכם איתו, לפחות מן חשפת ולחוץ, משום שהעקשנות היא תכונתו.

ענה כסיל כאִוַלתו(משלי כ״ו, הי).

 

לַא תְדִם _ולא תִמְדַח, אִלָא בַּעְד סַנָה וְסִת אַשְׁהֻר. (מ)

لا تذم ولا تمدح، إلا بعد سنه وست اشهر

 

אל תגנה ואל תשבח, אלא לאחר שנה ומחצית השנה.

אל תגיע למסקנה סופית, אלא לאחר ניסיון ממושך.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-הגאולה, הציפיות המשיחיות והכיסופים לארץ־ישראל

ב. הגאולה, הציפיות המשיחיות והכיסופים לארץ־ישראל

הציפיות המשיחיות ורעיון הגאולה קיימים כאבני יסוד בהגות ובאמונה היהודית. רעיון הגאולה הוא מהערכים הנחשבים ומעמודי התווך של היהדות בכל הדורות. תחילתו של הרעיון בנביאים והמשכו במדרשי חז״ל על הגאולה. רעיון הגאולה בולט בימי הביניים עקב הגזירות והפוגרומים שפקדו את יהודי הגלויות השונות.

רעיון זה של הציפיות המשיחיות והגאולה קיים כיסוד מרכזי גם בתפיסתם של המקובלים בצפת החל מאמצע המאה ה־16. הגאולה , בתפיסה הקבלית, היא גאולה קוסמית הקיימת בכל מקום ״בכל אשר תפנה תמצא גלות וגאולה: באלוקות, בעולם ובאדמה, וימות המשיח הם גולת הכותרת וסיומן של הגאולות״. על מועדי הגאולה ומועד בוא המשיח אומר מאמר חז״ל: ״אם זכואחישנה, לא זכו־ בעתה״.

אעירה שחר חלק א'- פיוט 126

  • — תושיא רצד — סי׳ חזק ע״מ ז-ז הגאים

חֹרֶף גַּם קַיִץ עָבַר/וַאְנִי בְּמוֹ פַּח נִשְׁבָּר

חוֹלֶה גּוֹלֶה בַּמִּדְבָּר/כִּי אוֹיֵב עָלַי גָבָר

זְמַן פְּדוּת נִתְאַחַר/מִיּוֹם לְיוֹם עַד מָחָר

קְנֵה גְּרוֹנִי נִחַר/בָּעֶרֶב וּבַשָּׁחַר

קוּם עֲשֵׂה אֶל תְּאַחַר/בַּמְּרֵעִים אַל תִּתְחַר

הַלְבֵּן כְּצֶמֶר צַחַר/פִּשְׁעָם, וּבָהֶם תִּבְחָר:

למה יקרא ״זכו״? הקבלה מסבירה כי מטרת שהייתם של ישראל בגלות תתקיים רק כאשר ישראל יטהר מן הטומאה הדבקה בו. ״הגאולה היא נצחון הטוב על הרע וטיהור ההוייה ממציאות הרע אבל לא טיהור הרע עצמו״. נקל להבין, לאור ציטוט זה, את כתיבתם של המשוררים במרוקו על הגאולה הצפויה. קבלת האר״י היתה נפוצה ברחבי מרוקו ויש להניח כי היא היתה ידועה גם למשוררים שכתבו על צרותיהם של ישראל ועל הגאולה שבה יצא העם מהגלות לארץ הכיסופים. הם כותבים על הנקמה ב״רע״, המוצג בשמות עממי כנען שישבו בארץ בתקופת המקרא. כוונתם, בעצם, היא לשלטונות במרוקו שהכבידו את ידם על היהודים. הופעתו של המשיח מוצגת בפיוטים כסופו של תהליך הגאולה, סוף הכרחי שיבוא לכינונה של מלכות ישראל בארץ־ישראל על כל הסממנים המשתמעים מכך.

שיבוץ רעיון הגאולה בפיוטים המופיעים ב״שיר ידידות״ נראה אם כך כדבר טבעי ומובן מאליו. רעיון זה מופיע בפיוטים שנתחברו בתקופות שונות: בספרד המוסלמית(מאות 13־10), בצפת הקבלית (מאה 16) וגם בפיוטים שנתחברו במרוקו ע״י משוררים שונים (מאות 19־17). כך עושים בזמנים אלה, או אחרים, רוב המשוררים; הם מציינים את הגאולה כרעיון מרכזי בפיוטים שכתבו ואם לא, בדרך כלל הם מאזכרים אותה בסופו של הפיוט כתקוה של המשורר, המבטא את תוחלתם של בני עמו, לסיומה של הגלות המתמשכת. יוצא אפוא כי הציפיות המשיחיות והגאולה שהיו יסוד מרכזי בחיי היומיום של בני הקהילות נבעו מהגלות ההולכת ומתארכת. החיים הקשים בגלות הביאו אותם לראות את חייהם כנתונים במשבר מתמיד. ציפיות אלה לגאולה הופכות להיות דחף עיקרי להישרדות. יצר ההישרדות שהניע את המשך הקיום של בני הקהילות חיזק את התודעה ההיסטורית: עבר טוב בצל הווה קודר ולקראת עתיד ורוד. תודעה הסטורית זו עמדה לפני המשוררים עת כתבו את הפיוטים. כתיבתם היתה בבחינת כתיבה של תבנית נוף על חזיונות הגאולה העתידית. גאולה זו התבססה על הפסוק עתיק היומין מאיכה ה׳, 21 ״השיבנו אליך ונשובה חדש ימינו כקדם״.

מעיון בפיוטים שב״שיר ידידות״ המשמשים ב״שירת הבקשות״ נגלה כי התכנים מקיפים רעיונות לא מעטים, כך נמצא בפיוטים רעיונות מההיבטים הרוחניים והלאומיים, הציפיות המשיחיות וזרוז הגאולה, תאורים של ארץ־ישראל וירושלים ועוד. רעיונות אלה ודומיהם עוברים כחוט השני בפיוטים רבים. המשוררים הקדמונים ראו באל כח עליון, שרק הוא יכול לגאול אותם מהגלות הקשה. הביטחון בה׳ שיגאל את עמו מצרותיו משותף לכל המשוררים. ״הנה אל ישועתי, בו אבטח ולא אפחד״ כותב אחד המשוררים. התפילה היא אך ורק אליו, הוא מקור הביטחון והוא המשענת. ביטויים רבים כמו ״צורי ומשגבי״, ״צור פודה וגואל״, ״צור מושיעי״ מופיעים בפיוטים רבים ומשמשים כבסיס לתקוות הגאולה. העם בגולת מרוקו, כפי שהדבר משתקף בפיוטים, מיחל לכך שהגאולה בוא תבוא וכי האל לא יכזיב. תקוותם היתה כי שבועתו של ה׳ לאבות ־ אברהם, יצחק ויעקב ־ היא זו שתעמוד לישראל:

"אהבת הראשונים / תזכיר לבני בנים

עם אשר קנית לשם ולתהלה"

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ'-57

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר