חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון- גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת
רבי חיים כפוסי בעל הנס
קדוש ונערץ בקדושה העליונה היה רבי חיים כפוסי זצ״ל, בפי כל יהודי מצרים זה מאות בשנים. שמו המקודש נישא ברתת ובזיע וכשנשבעים שבועה חמורה היו משביעים בשמו. אף גויי הארץ מוקירים ומכבדים את שם רבי חיים, ומשביעים את היהודים בשמו. גם מצבת קבורתו הפכה למקום מקודש ולעליה לרגל. כל קשי יום מכתת את רגליו והולך לשפוך צקון לחשו לפני מצבתו. ״ומצבת קבורת הרב ז״ל ידועה ומפורסמת לשם ותהלה, עד היום, כי כל צר ומצוק ישפוך שיחו על מצבת קבורתו, וגדולי□ צדיקים במיתת□ זיע״א…״.
רבי חיים כפוסי זצ״ל נולד בראשית המאה הרביעית לאלף השישי. בהיותו נער גלה מעירו אלגי׳ר, והגיע למצרים. שם גדל בתורה ובמשך הזמן נתפרסם כפוסק מובהק, וכל גדולי הדור ההוא הוקירו והעריכו את גדולתו ורום מעלותיו. כגדולתו בתורת הנגלה כך היתה גדולתו בתורת הנסתר. הוא היה מתלמידיו של רבינו הארי׳׳זל ויצק מים על ידו. כמו כן נשא ונתן בהלכה עם גדולי הדור ההוא כרבי יעקב קאשטרו (מהריק׳׳ש), מהרי׳׳ט צהלון, מהר״ש דוראן ועוד. אחדים מפסקיו הוזכרו בתשב׳׳ץ ובתשובות הרדב״ז הישנות. הוא חיבר ס׳ ״ספרי חיים״ על הספרי והמכילתא. הוא הלך לעולמו ביום י״ב לחודש שבט שצ״א (1631) והיו ימיו כתשעים שנה. מקום מנוחתו בבית העלמין העתיק של מצרים וידועה עד היום הזה. — רבי יעקב ספיר כותב בספרו ׳׳אבן ספיר״ כי הוא ביקר על מצבת קבורת הרב, ״פה ראיתי מקום שם קבר עליו גל אבנים גדול כולו רטוב בשמן מהנסכים אשר ינסכו עליו כל איש ואשה אשר להם כל תפלה, כל תחינה, ואינם הולכים על קברו במנעלים, קדוש להם מאד, ומשביעים בשמו, ר׳ חיים…״.
גאון עוזינו החיד׳׳א בספרו שה״ג מערכת מ׳ סימן ט׳ כותב כי ״כל הנשבע לשקר על קברו נענש״.
במשך השנים בהיות רבי חיים זצ״ל יושב על מדין במצרים, כהו עיניו ונעשה סגי נהור, ליצני הדור התחילו לרנן אחריו כי השוחד שח״ו לקח, עיוור את עיניו. רבי חיים קרא לעצרת עם ודרש לפני הציבור. הוא אמר
בתוך קהל ועדה, כי ״שמע דבת רבים יחדיו ירננו שלקח שוחד, וה' יודע כי נקי אנכי מעוון זה. אם האמת אתם שלקחתי שוחד, כן יהיה תמיד שהענן יכסהו ולא יוכל לראות כל ימיו, ואם חף אנכי מפשע ונזהר מאד בזה, יהי רצון שיאורו עיני כבראשונה ואזי ידעו כולם כי יש ה׳ שופט צדק ואמת, וה׳ אור לי״.
עם סיום דבריו, מיד האירו עיניו ונתקבלה תפלתו בהלו נרו, ומאז היה חותם שמו ״ה׳ ניסי חיים כפוסי״.
החיד״א כותב עוד, ״ואני הצעיר ראיתי חתימתו כשהיה סגי נהור והיה חותם מאומד וכמעט אין האותיות נכרות כמי שלא ראה, וראיתי חתימתו אח״כ הי נסי חיים כפוסי, כתיבה מאושרה.׳׳
רבי רפאל אהרן ראה צורך לתקן ולשפץ את מצבתו של רבי חיים, ואף תיקן מקום מיוחד לשמן שמביאים המשתטחים על קברו. וזה לשונו:
״ומצבת קבורת הרב ז״ל ידועה ומפורסמת לשם ותהלה, עד היום, כי כל צר ומצוק ישפוך שיחו על מצבת קבורתו. וגדולים צדיקים במיתתם זיע״א.
האמנם ראיתי בזה מנהג זר ומוזר אשר עושים המוני עם במצרים על קבר הרב ז׳׳ל, אשר לא נשמע כמוהו בשום עיר ומדינה. כי כל ההולך להשתטח על מצבת קבורתו ולשפוך שיחו, מוליך בידו בקבוק של שמן זית, ובפרט בערבי ר״ה ויוה״כ, ותחת להדליק השמן למנוחת הרב זיע״א שופכים את השמן על מצבתו, ובערבי ר״ה ויוה״כ שמרבים העם להביא שמ״ל, והכל נשפך על מצבת קבורתו, תהיה תעלה כבית סאתים מלאה שמן ההולך לאיבוד, ורק יהיה לתועלת הגוים השומרים את בית מועד לכל חי, כי לקטוהו ויאכלוהו, ויעשו בו צרכיהם. ומלבד הצער שהשמן הזה הולך לאבדון בלתי תועלת למתים ולחיים, עוד גורמים בזה שתים רעות: האחת שאין שוס אדם יכול להתקרב ולהשתטח על קבר הצדיק זי״ע מפני הטינוף והלכלוך, וצריכים רק להתפלל מרחוק. זאת שנית שהשמן בטבעו הורס את הקשה ממנו, וע״כ גם אבני גדר מצבתו, ישחתו ויהרסו לרסיסים כאשר כן הוא עתה. וזה פרי מנהג של שטות אשר הוא לעג וקלס ממש. ובחסדי ה׳
אשר עזרני אזרתי כגבר חלצי ודברתי עם גדולי העדה העי״א וקבצנו סך גדול לקיים עליו מצבה מפוארה, מאבני שיש גבוהה, ובסוף הבנין של המצבה נעשה שם מקום מיוחד לתת שם כל השמן הנידר והנידב למנוחת הרב זיע״א, אשר משם ישפך לתוך חבית של מתכת חזקה, עשויה בסוגר ומנעול, וכאשר תתמלא החבית מהשמן יודלק בעהי״ת בבית הכנסת הנק׳ על שם הרב ז״ל. וכבר אנחנו משתדלים בהקמתה. ה׳ יעזרנו עדכ״ש, וזכות הרב זי״ע תגן בעדי ובעד זרעי ובעד כל המתנדבים והמשתדלים בהקמתה, חיים עד העולם. הם ובניהם וכל אשר להם. אמן״.
על מצבת קבורת הרב הקדוש הנז׳ חרות מ״ק
הרב הקדוש מתלמידי רבינו האר״י ז״ל כמוהר״ר חיים כפוסי זצוק״ל
עלה לשמים יום י״ב לח' שבט שנת חמשת אלפים ושלש מאות ואחת
ותשעים ליצי׳
וסימנה ויהי כנהר שלומך לפ״ג זכר צדיק לברכה
אי״ש על העדה
לא רק לבני קהילת הספרדים היה רבי רפאל אהרן רב ומאור, אלא שבתוקף תפקידו כ״חכם באשי״ של מצרים ואגפי׳ על ידי מינוי רשמי במאמר שולטן תורקיה (משנת תרנ״ג־1893), הוא שימש רב ראשי וראב״ד לכל העדות, ואף הקהילה האשכנזית היתה חלק בלתי נפרד מהקהילה הראשית הספרדית, אלא שההבדל היחיד היה בביכנ״ס מיוחד לקהילת האשכנזים ובנוסח התפילה. אולם בעניני הצבור הם התאחדו עם הספרדים וכל עיסקיהם ועניניהם הדתיים היו על שכמו של רבי רפאל אהרן. הוא קרבם אליו והיה דואג לצרכיהם, ומהנה אותם בעצה ותושיה ללא הבדל וללא משוא פנים. הוא ראה בהם עם אחד, בני איש אחד, ועדה אחת, ובכל לבו ונפשו עשה לקירוב שתי העדות.
בשנת תרנ׳׳ג (1893), הופיע בפני הקהילה האשכנזית, דוקטור אחד מרומנייה אשר ניצל את תמימותם ויושרם והתחיל להשתרר על עדה זו, באומרו כי הוא שליח מן השמים אשר בא לפדותם מיד ממשלת הספרדים, ותפקידו הוא לייסד קהלה מיוחדת לאשכנזים. ראשי הקהילה הספרדים לא התנגדו לחפצם של העדה האשכנזית, ואף הקצו להם קרקע לבית עלמין מתוך אחוזתם ונחלתם של הספרדים— ללא תמורה.
לא עברו ימים רבים והרב הרומאני הודח מתפקידו, כי נתגלה מהותו שאינו בר אוריין וכל מגמתו לחרחר ריב בין העדות. העדה האשכנזית אשר נהנתה מכל הזכויות וממעמד נכבד בתוך העדה הספרדית, לא יכלה לסבול את האי צדק שמבקש הדוקטור לעשות בתוך עדתם ואת השינויים הבלתי מתקבלים על הדעת. על כן נמנו וגמרו לסלקו מתוך קהילתם. אכן ”הרב״ הדוקטור עזב את מצרים בביזיון. לאחר מכן, התמנה לרב העדה האשכנזית (כמובן, שתחת פיקודו ובהסכמתו של ״החכם באשי,,) הרב רפאל גינצבורג, שהיה בר אוריין, תלמיד חכם וירא אלקים. רבי רפאל אהרן קירבו אליו ומלא אחר כל משאלותיו לטובת הקהילה. אך, כעבור שלש שנים חלה הרב גינצבורג ונאלץ לעזוב את מצרים כדי להתרפאות בחו׳׳ל ושם נלב״ע.
רב לעדת האשכנזים במצרים
מתוך דאגתו לאחיו האשכנזים ושאיפתו של רבי רפאל אהרן לביסוסה וחיזוקה של עדה זו, הוא מינה את הגאון רבי אהרן מנדל בהר״ן הכהן שבא מעיה״ק טבריה, לרב העדה האשכנזית. בהכירו מקרוב וביודעו, שרב גדול, תלמיד חכם מופלג ונעים ההליכות כהרב מנדל, בכוחו ובאפשרותו להנהיג את עדתו ולהדריכה בדרך העולה בית ה'.
אחדים מתוך העדה האשכנזית לא ראו בעין טובה את דבר מינויו של הרב אהרן מנדל הכהן בתור רבם, כי ידעו וראו את האהבה הגדולה והכבוד ההדדי ששרר בין החכם באשי לבינו. הם ראו בהתקרבותם העזה אבן נגף לתהליך הפרידה הגמורה מעדת הספרדים אשר חפצו בה וייחלו אליה. גם ראש העדה האשכנזית אשר היה איש פשוט, מצא פגם ברב מנדל, אשר לא היה בקי בשפה האשכנזית על בוריה ולא דיבר בלשון צחה. בחדש אלול שנת תר׳׳ס(1910) הופיע מארץ אונגריא רב חדש אשר עדיין היה בחור, וכל מעלתו היתה ביודעו לדרוש בשפה אשכנזית. רבי רפאל אהרן לא רצה בשום אופן להכירו בתור רב העדה האשכנזית ואף הוכיח אותו על פניו על הסגת גבולו של הרב מנדל.
״הרב״ הבחור, התנצל שלא ידע שיש רב לעדה האשכנזית, ובכל זאת בהשפעת ראש הקהילה לא פוטר ממשרתו.
בראות הרב רפאל אהרן, כי הרב מנדל, הודח ממשרתו ומפרנסתו. גם ראה, שאם יעמוד בתוקף להדיח את ׳׳הרב״ החדש, אשר רצוי ומקובל הוא אצל ראשי העדה האשכנזית, תתעורר מחלוקת ואחריתה מי ישורנה, על כן, נמלך בדעתו ומינה את הרב אהרן מנדל כחבר בבית דינו, ומו"ץ לעדת האשכנזים במצרים. כמובן, שבדרך זו, הצליח רבי רפאל אהרן, לבודד את ״הרב״ החדש, ולהחזיר את הכבוד הראוי לרבי אהרן מנדל, אשר כתר הרבנות היתה הולמת לו. כל זאת עשה רבי רפאל אהרון מבלי לגרום למחלוקת מיותרת ולזעזועים בלתי רצויים בתוך העדה.
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון– גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת
נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן
נשים יהודיות שתפרו בשביל הממשל מרצון או בכפייה
רבי עמנואל מאנסאנו כתב בשנת תצ״ט (1739) על נשים יהודיות בפאס, שעשו ״מלאכה, והם יושבים שם יום ולילה ושבת בכלל״. דעתם של חכמים לא הייתה נוחה מכך ולכן אמרו להן, ״שאם הן ישראליות יתנהגו כמנהגם ואם לאו – מהרסיך ומחריביך ממך יצאו״ (בניהו, תשנ״ג, 136).
אישה יהודייה נהגה לתפור את שמלותיהן של נשות השר במכנאס. כך נאמר במקור משנת 1830 (לוי, תשמ״ג, 86). גם גברים יהודיים, בדומה לנשים, נאלצו לבצע עבודות שירות בכפייה עבור הממשל, שכונו בשם סוח׳רה. שמואל רומאנילי מאיטליה, שביקר במרוקו בשנים 1790-1787, כתב ביומנו:
״אשר הרגיז בטני והמר רוחי הוא המשא הזה אשר חזיתי. ביום השבת והנה ארחת ערביאים שומרי המלך באה בבית הכנסת בשפעת משחיתים, וישאו כל עושי מלאכה,
כל נושא סבל ויבהילו להביאם לעמוד לשרת במלאכת המלך איש איש על עבודתו ועל משאו, וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מספחות לעשות מלאכתן חנם.
הנוגשים אצים במקל יד באבן או באגרוף, יחזיקם בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה, ואוי לבורח״ [רומאנילי, תרמ״ה, 25-24. יעב״ץ (אבן צור, תרנ״א-תרס״ג, חלק א, סימן עג) כינה שירות זה ״סוקאר״; בחלק ב סימן קיט – ״אלשוכ״רה״].
על פי מקור מן ה-25 באפריל 1864 נאלצו נשים יהודיות לתפור בגדים בפקודת המושל של מוגדור. כך נאמר בתזכיר, שהוגש על־ידי קהילות מספר, ביניהן זו שבמוגדור,
להנהגת הקהילה בטנג׳יר. התלונה אינה על עצם כפיית השירות אלא על כך, שהמושל תבע זאת ימים מספר לפני החג, ועל כך שהנשים נאלצו לעבוד ללא שכר. כשנשאל המושל לשכרן ענה: ״מאה וחמישים מלקות״(99/121 F0). הדבר התרחש כחודשיים ומחצה לאחר הצהרתו של הסולטאן מוחמד הרביעי מן ה־5 בפברואר 1864, כי ״לא ישתמשו בבעלי המקצוע שביניהם אלא מרצונם ובתנאי של הקפדה על מה שמגיע להם״(הנוסח האנגלי: 120-122 ,1866 ,Hodgkin. בתרגום לעברית: הירשברג, תשכ״ה, חלק ב, 311-306).
בדו״ח של יוסף הלוי, שליח כי״ח, שפורסם בשנת 1877, נאמר, שבנות יהודיות בגילים שבין 10 ל־15 שנים נראו ברחובות מראכש כשהן נאלצות לתפור בגדים לצבא כשראשן חשוף וזאת בארץ, שאישה אינה יוצאת מפתח ביתה ללא כיסוי לראשה. בשל כך הן מהוות אובייקט למבטי המוסלמים ולפיתוי להתאסלמות .
בתזכיר של מ׳ לוי, מזכיר ״אגודת אחים״, לשר החוץ הבריטי בשנת 1880 על ההתנכלויות ליהודים נאמר בין השאר, שכאשר הצבא זקוק למדים נערכת פשיטה על המלאח (הרובע היהודי) בחיפוש אחרי נשים יהודיות, הנאלצות להגיע למחסן הממשלתי ולתפור מדים ללא תמורה כספית. כך היה נהוג במראכש ואף במקומות אחרים. כאשר האישה סירבה היא הולקתה בנוכחות מושל העיר. פרטים אלה נכתבו על־ידי כי״ח לוועידת מדריד, שהתכנסה בשנת .
בתזכיר משותף של ארתור כהן, נשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה, וסרג׳נט ג׳והן סימון, סגן נשיא ״אגודת אחים״, לשר החוץ הבריטי, הלורד סליסבורי, שנשלח ב־3 בפברואר 1888, נאמר בין 27 סעיפי ההגבלות וההשפלות החלות על יהודי מרוקו, שיהודים, נשותיהם ובנותיהם נאלצות לעבוד בשביל פקידי הממשל בכל עת, כולל בשבתות ובחגים, ושכרם היה מתחת לשכר המקובל. האילוץ לעסוק במלאכת התפירה היה מבוסס בוודאי על הידע ועל הניסיון שלהן בתחום זה. בהמשך תיאור העבודה הקשה עבור המושלים בשבתות ובחגים, שהיהודים, ללא הבדל גיל ומין נדרשו לבצע, נאמר, שבעלי הממון יכולים היו להשתחרר. יהודייה ענייה, שלא סיימה תפירה של מעיל עבור המושל בזמן, הוכתה. בתגובה קיללה את מעניה ואז נגררה אל הקאדי. היא ביקשה את הגנתו אך הוא פקד להלקותה.
הערת המחבר: על פי ידיעות, שפורסמו בשנות ה־80 של המאה ה־19 ואילך, נמשכה חטיפת הנשים לצורך ביצוע שירותים עבור הממשל. כך במראכש, שבה נאלצו נשים יהודיות לעבוד בפקודת המושל כשראשיהן פרועים (החבצלת, כג תמוז תר״ם, גליון 37, עמי 277) וכך באוטאט .על פי ידיעה מ־15 בספטמבר 1884 נאלצו נשים יהודיות לכבס עבור מושל דמנאת:
תופרות במאה ה־20
על פי מידע מתחילת המאה ה־20 עבדו יהודיות בתפירת בגדים עבור הממשל במראכש תמורת שכר נמוך, שהספיק לקניית לחם וזיתים. לחצר הסולטאן תפרו הנשים היהודיות אוהלים. במקור מהמחצית הראשונה של המאה וד20, העוסק בהתרת עגונה שבעלה נהרג במדבר, מופיעה עדות, שהאישה הכירה את בגדי בעלה שנהרג במדבר ״מחמת שהם מעשי ידיה בתפירות שתפרה את החלוק״(אצבאן, תרפ״ט, אהע״ז, סימן ד).
רבי שלמה אבן דנאן כתב בתשובות אחדות, בשנים תרפ״ג ותרפ״ה (1923 ו־1925), על נשים אורגות (תרצ״א, סימן לז, מ, מג). בספר, המתאר את החיים היהודיים בגוראמה בשנות ה־50 של המאה ה־20 נאמר, שנשים יהודיות עסקו בעיבוד הצמר בעזרת מסרקות ברזל, המודבקים לשני קרשים מרובעים עם ידיות עץ. הן צבעו את הצמר ואת השמיכות וארגו בגדי צמר לנוודים. רבי דוד צבאח דן במעשה במשפחה, שבה קנה הבעל, שאינו עובד, מכונת תפירה לאישתו. המכונה נקנתה בתשלומים מהכסף שקיבל מקופת הקהל ומהכנסות מזדמנות ואישתו ״תופרת בהם הבגדים בשכירות לזולת״. בשלב מסוים הפסיקה האישה לעבוד והבעל רצה לדעת האם היא נקראת מורדת. התשובה הייתה חיובית (צבאח, תרצ״ה, חלק ב, אהע״ז, סימן נח). אותו חכם כתב בשנת תרצ״א (1931) על אישה, התופרת בבית־מלאכה למלבושים(שם, סימן סד, דף לא).
בשנת 1954, בעת שרבים מיושבי הכפרים והעיירות הצטופפו בקזבלנקה לקראת העלייה לארץ־ישראל, מצא שליח בחצר של סמטה כשמונה נשים יהודיות יושבות על הארץ וליד כל אחת מהן מכונת תפירה על ארגז. ערביות מהכפרים נהגו לקנות בד אצל היהודיות, שגם תפרו להן גלימות.
אסור לבעל למכור את מבמת התפירה של אישתו
בתשובות רבי משה מלכה מסופר על אירוע בבני מלאל: בשנת תשי״ג(1953) קנה יהודי מכונת תפירה לאישתו. בשלב מסוים רצה למכור את המכונה, שכן דרוש היה לו כסף לצורכי ריפוי. האישה סירבה וטענה, שתשיג את הכסף באמצעות הלוואה מקרוביה. החכם הצדיק את האישה (מלכה, תשכ״ח-תשמ״ד, חלק א, אהע״ז, סימן כג). מכונת התפירה נחשבה רכוש, שעשוי להביא הכנסות. הרב משה עטייא לדוגמה דן במעשה המעיד על כך: בן ביקש מאביו שיטפל באישתו המעוברת ואם לאו, שיתן לו את מכונת התפירה שלו(עטייא, תשל״ג, חו״מ, סימן טז).
הערת המחבר: בתזכיר שהוגש על־ידי יעקב שיף לשר החוץ של ארצות־הברית E. Root ב־21 בנובמבר 1905 לקראת ועידת Algeciras נאמר בין השאר, שיהודים, נשותיהם ובנותיהם נאלצים לעבוד בשביל המושלים בכל עת, כולל בשבתות ובחגי ישראל, והשכר שהם מקבלים נמוך בהרבה מהשכר הרגיל. כן נאלצות הנשים לחשוף את שיער ראשן – חטא בעיני שומרי המצוות:
אישה שרוצה לתפור אן בעלה אינו רוצה שתעבוד
היו נשים בעלות יזמה, שגילו עצמאות ורצו לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. אולם לא כל הבעלים הייתה דעתם נוחה מכך. עצמאות האישה פגעה לעתים בחובותיה בניהול משק הבית. הרב שמעון דיין דן במעשה הבא: ״אשה שבקשה מבעלה שיקנה לה מכונת תפירה לעבוד בה בביתה, והבעל טוען שהוא אינו רוצה שאשתו תעבוד ודי לה בעבודת הבית״. החכם הגיע למסקנה, ״שאינו יכול לכופה, אבל אם ירצה לשכור לה משרתת לעזור בעבודת הבית והיא תעבוד בתפירה אפשר שהדין עמו״(דיין, תשל״ז, סימן נ).
אישה התופרת יריעות של ספר תורה
הרב משה מרצייאנו נשאל, האם מותר לאישה לתפור יריעות של ספר התורה. לאחר שהביא דיעות האוסרות על כך לימד החכם זכות על הנשים העוסקות בכך תוך ציטוט מדברי חז״ל בשבח הנשים, ואגב כך הביע את דעתו על חובת הגברים כלפי הנשים:
״אלא דראיתי להליץ טוב בעד המנהג שנהגו הנשים לתפור הספר תורה, דכוונתם לשמים ורק חבובי מחבבי תורתנו… וקופצים בראש בכסף ובשוה כסף. כי זה דרכם ויבאו הנשים על הנשים, ודרז״ל הנשים הביאו נדבתם תחילה, עם היות ענין טבעי בנשים להשתעשע ולשמוח בתכשיטיהן, עם כל זה בזבזו אותם לנדבת המשכן, במקום השראת השכינה המונחת בארון. וזה יורה חבובי קא מחבבי מצוה, וחובה עלינו לקרב אותם ולהמשיך את לבם לדברים רוחניים. כמו שאמרו רז״ל, במאמר כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל. בית יעקב אלו הנשים וזה לשון רבינו בחיי, צוה לדבר אל הנשים תחלה ללמדן תורה ודרך ארץ״.
כיוון שתמך בכך שנשים תתפורנה את היריעות ובכך שאין לשנות את המנהג, חשוב לדעתו רק להזהיר, שהתפירות הראשונה, האחרונה ובאמצע תיעשנה על־ידי סופר ואחר־כך יינתן לנשים לתפור. הוא סיים את תשובתו בהבעת חיבתו לנשים, המחנכות את בניהן לתורה: ״אין להקל בכבודם ולדחות אותם בשתי ידים אלא אדרבה מצוה לקרב אותם ולהמשיך את רוחם לדת אלקים ולחבבה בעיניהם, בשביל שידעו כמה גודל מעלתה ויוקרה, לחנך בניהם וצעיריהם, לגדלם על דרכי התורה והמצוה …״
הערת המחבר: בספר אודות מרוקו, שיצא לאור בשנת 1911, הודפס צילום של אישה עם שני ילדיה ליד מכונת תפירה: 1911,203 תכריכים: משאש, תשכ״ח-תשל״ט, חלק ג, סימן אלף תפ. בתשובה אין תאריך, אך היא הודפסה בין תשובות אחרות בשנת תש״י. השאלה שנשאלה הייתה האם מותר לנשים נדות לתפור תכריכי מת ״כי ראית מי שמוחה בזה״. תשובתו הייתה שמותר, ועל האוסרים כתב ש״אין זה אלא זהירות של חסידות גסה ונגד השכל״. מרצייאנו, תשנ״ח, סימן נב. הנושא נדון גם על־ידי יצחק אבן ואליד, תרל״ו, חלק א, ליקוטי דינים, או״ח, סימן מה, דף כז ע״ב. המצטט את דבריו של מאיר בן גדליה (מהר״ם) מלובלין סימן סח שכתב: ״יש ליזהר מלתפור ס״ת על־ידי אשה״. רבי יוסף בן נאיים ציטט אותו: תרצ״א,קמג. על תפירת ״כארבעים ספרי תורה״ על־ידי אישתו הצדקת של רבי אלעזר ב״ר יהודה, בשיר שכתב עליה בשנת 1197 לאחר שנרצחה על־ידי הנוצרים: הברמן, תשל״א, קסה.
נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 47
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-שחרית
מו. נהגו כשהכהן יחיד, מקריא לו החזן גם ״יברכך״, וכשהם שנים ויותר, הכהנים מתחילים תבת ״יברכך״, ומשם והלאה מקריא להם החזן:
מז. נהגו שכהן קטן אינו עולה לדוכן לישא את כפיו, ויש נהגו להקל בזה, כשיש כהנים אחרים:
מח. נהגו שכהן רווק אינו נושא את כפיו, ויש נהגו להקל כזה כשיש כהנים אחריב מט. נהגו שכהן סומא נושא את כפיו:
נ. נהגו שכהן חזן אינו נושא כפיו, כשיש כהנים אחרים:
נא. נהגו שכהנים נושאים כפיהם גם כשאין ספר תורה:
נב. נהגו אם אין כהנים, אומר החזן את פרשת כהנים, והציבור עונים כסיום כל קטע ״כן יהי רצון״, ואומר גם את הפסוק ושמו את שמי וכו':
נג. נהגו לומר ״יהיו לרצון״ בסיום החזרה בלחש:
מו. כן המנהג, והביאו בנהגו העם (תפלה), וראה באורך בזה בספר נר לעזרא (סימן כ״א) וכן כתב בספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד קי״ח), וכן כתב בספר דרכי דוד (סימן ט״ז):
מז. הנה כי כן מבואר בשו״ע (סימן קכ״ח סל״ד) שקטן לבדו אינו נושא כפיו, ועם אחרים מותר, ובברכ״י למרן החיד״א (שם סקט״ז) כתב שכן המנהג, וכן מובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד קי״ט):
מה. כן המנהג והביאו בספר נהגו העם (שם) וכסברת הרמ״א (סימן קכ״ח סמ״ד), והוא מנהג בני בבל, וכן הביא בנוהג בחכמה (עמוד קל״ב), וכן כתב בספר שמש ומגן (ח״א סימן נ׳), וכן מנהג תונס ומובא בברית כהונה (מער׳ ו׳):
מט. כן כתב בספר נוהג בחכמה (עמוד קמ״ה) בשם הר״י בן וואליד, ושכן המנהג, וכן נפסק בשו״ע (סימן קכ״ח ס״ל), וראה שם בכה״ח (ס״ק קע״ד):
נ. כן פסק מרן בשו״ע (סימן קכ״ח ס״כ), וראה שם בכה״ח (ס״ק קי״ז) שכן המנהג בירושלים, וכן מובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד קי״ח):
נא. כן הביא בנהגו העם(נשיאות כפים), ובנוהג בחכמה(עמוד קל״ב) וכן כתב בלקט הקציר(ס״ו ס״ק ע״ו) בשם החיד״א, וראה בספר השמים החדשים (סימן ח׳), ובנתיבי עם (עמוד פ״א) ובשו״ת דרכי דוד:
נב. כן כתב בספר נהגו העם (נשיאות כפים) בשם הנתיבי עם (סימן קכ״ז) ושאסור לענות אמן, וראה בספר יכין ובועז(סימן כ״ה), ומסיימים עד ואני אברכם, וכמבואר שם בנהגו העם בשם שערי תפלה (דף ל״ד), ושכן דעת מרן (בסימן קכ״ז ס״ב) עיי״ש:
נג. כן הביא בספר לקט הקציר (עמוד צ״ז) בשם מהר״י בן נאים, וראה בזה בספר נר לעזרא (עמוד דל״ז), והטעם לזה כי עדיין לא הסתיימה התפלה עד קדיש תתקבל, וגם הרי אינו מתפלל לעצמו עיי״ש:
נד. נהגו שהחזן כחזרה מסיים ביהיו לרצון וכדו', ויש נהגו שהחזן ממשיך גם את אלקי נצור כולו, ופוסע ג׳ פסיעות כתפילת לחש:
נה. נהגו לומר את הוידוי בלחש גמור:
נו. נהגו בנוסח הוידוי לומר: ״אבל חטאנו אנחנו ואבותינו״, ואין אומר ״ואנשי ביתנו״:
נז. נהגו שאין אומרים תחנון ביום הכנס הנער לבר מצוה, אף אם עושים זאת לפני זמנו:
נח. יש נהגו שאין אומרים תחתון ביום ז׳ בחשון בו מתחילים ברך עלינו:
נט. נהגו בימי שני וחמישי, שאומרים כסדר הזה: וידוי, נפילת אפים, אל מלך וכד. ויש נהגו להקדים אל מלך יושב וכד:
ס. נהגו בימי שני וחמישי, להוסיף תחינות מיוחדות, בין נפילת אפים לאבינו מלכינו: סא. יש נהגו בימי שני אומרים ״אנשי אמונה״, ובימי חמישי ״תמהנו״:
נד. כן המנהג פשוט, אלא שבפאס נהגו לסיים עד הסוף, והטעם כדי להוציא מי שאינו בקי את כל התפלה, והביאו בנהגו העם (תפלה) עיי״ש:
נה. כן המנהג פשוט, והביאו בספר אוצר פסקי הסידור (עמוד קל״א), להרה״ג רבי מיכאל פרץ יצ״ו, ובילקו״ט (ח״א עמוד שמ״ב) העיד שכן המנהג, אלא שאעפ״ב פסק שהחזן יאמרנו בקו״ר ע״פ הרמ״ע מפאנו עיי״ש, ובכ״ז עיננו רואות שבקהלתנו אין מגביהים קולם לא החזן ולא הציבור, והנח להם לישראל, שמנהג אבותיהם בידיהם:
נו. כן הנוסח בסידורים ישנים, ואף שיש מבין הסידורים שיש בהם הנוסח ״אנחנו ביתנו ואבותינו״, אין לנו אלא הנוסח המובא בתפלת החודש ובית עובד עיי״ש:
נז. כן הביא בספר נהגו העם (תחנון), ושכ״ב בספר מים חיים למהר״י משאש, ושכן מנהג ירושלים, וכמובא בספר נהר מצרים, וציין בזה לשו״ת ציץ אליעזר (חי״א סימן י״ז) בשם משפטי עוזיאל (מהדו״ת סימן י״א) עיי״ש:
נח. כן הביא בספר נהגו העם (תחנון), וכתב שכן מנהג בג׳רבא, והטעם ע״פ מה דאיתא בתענית ןדף ח׳).
גדול יום הגשמים וכר, ואף שהדברים שם נאמרו למנהג ששים יום בחו״ל, פשוט הדבר דהיינו הך:
נט. הנה החיד״א בקשר גודל(סימן י״ט) כתב שיש להקדים וידוי ונפ״א לאל מלך, וכן הביא בבית עובד בשם האריז״ל, ובלקט הקמח (אות ר), אלא שיש מנהג להקדים אל מלך יושב, ונהרא ונהרא ופשטיה, וראה בענין זה בסידור עוד אבינו חי באורך:
ס. כן מובא בבית עובד ובתפלת החודש, אלא שבבי״ע עצמו כתב שיש מקומות שלא נהגו לאומרם, ובספר נהגו העם (נפ״א) הביאם, ליום ב׳ מתחיל ״ה׳ איה חסדיך הראשונים״, וביום ה׳ מתחיל ״ה׳ שארית פליטת אריאל״, ובשניהם מוסיף את הנוסח המתחיל ״שוב מחרון אפיך״:
סא. כן כתב בסידור בית עובד, והביאו בספר נהגו העם (נפילת אפים סימן ח׳), ובאוצרות הפוסקים (דיני שמונה עשרה):
סב. נהגו שאין מטים על צד שמאל בנפילת אפים, והמדקדקים נהגו כהטיה כדין:
סג. יש נהגו לומר לפני מזמור לדוד אליך: ויאמר דוד אל גד וכו', והמנהג פשוט לא לאומרו:
סד. נהגו לומר ״מה נאמר לפניך״ וכו' לפני והוא רחום:
סה. נהגו שאין אומרים ״כריך שמיה״ בימי חול:
סו. נהגו שקטן שהקדימו לו בר מצוה, לפני הכנסו לגיל המצוות, עולה לתורה אף בשני וחמישי:
סז. נהגו כשיש שני בר מצוה, או שני חתנים, או שני אבי הבן, בימי שני וחמישי, הכהן יוצא לחוץ, ובעלי המצוה עולים לתורה:
סח. נהגו שאין מוסיפים על שלשה עולים, בימי שני וחמישי, ויש נהגו להוסיף אהד בעת שמחה וכדומה:
סט. נהגו לקרוא אה התרגום שבקדושת ״ובא לציון״ בלחש גמור, ויש שנהגו לקרוא אותו בקול:
סב. הנה בשו״ע (סימן קל״א ס״א) כתב, שנהגו להטות על צד שמאל בנפילת אפים, ורבים מחכמי ספרד כתבוהו, וראה בזה בספר מנהגי החיד״א (עמוד פ״ד) שהאריך בזה, והביא צדדים לכאן ולכאן, וראה בספר נהגו העם !תפלה) בזה, וכן בנתיבי עם (עמוד פ׳):
סג. כן מובא בסידורים ישנים, אלא שהביאוהו בסוגריים, והטעם מובא בקשר גודל למרן החיד״א וסימן י״ט) שע״פ הסוד אין לאומרו עיי״ש:
סד. כן המנהג פשוט, ובמסודר בסידורים ישנים, וכן כתב בנהגו העם (שם), והביאו באוצרות הפוסקים: סה. כן המנהג פשוט, והוא בלקט הקציר ועמוד קי״ט), ובספר נר לעזרא (.סימן מ״ג), וראה בבן איש חי ופרשת תולדות הלכה ט״ס, והטעם שכיון שהוזכר בו ״כתרך ואתרך״, לא נאמר רק ביום שיש בו כתר, וראה בזה בילקוט״י(ח״ב עמוד ג׳):
סו. כן המנהג והביאוהו בספר מים חיים !סימן כ״ב), ובדרכי דוד (סימן נ׳), ובספר נהגו העם !קריאת התורה), ועיי״ש שהביא סמוכים לכך מהפוסקים ראשונים ואחרונים:
סז. כן הביא בנוהג בחכמה (.עמוד קמ״ד), שכן נהגו מימי קדם, וראה גם בשופריה דיוסף !סימן י״ב), והכל על פי מה דקי״ל כהן שמחל על כבודו כבודו מחול:
סח. כן המנהג פשוט, וכמובא בספר נהגו העם וקריאת התורה) ומקורו מספר בדק הבית למר״ן, אמנם בספר נוהג בחכמה (.עמוד קמ״ד) כתב שנהגו להוסיף גם בשני וחמישי, והטעם משום שיו״ט שלו הוא:
סט. כן המנהג ומקורו מהרמ״א (.סימן קל״ב ס״א) בשם הבית יוסף עיי״ש, וכן מצוין בסידורים ישנים, אלא שבספר נהגו העם (קריאת התורה) כתב שלא נהגו כן, וראה עוד בלקט הקציר !עמוד ק״ב) ובנתיבי עם (.עמוד פ״ג) בזה:
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-שחרית-עמ' 48
ברית 37 בעריכת אשר כנפו-אביב תש"ף "אות ברית קודש"
מבט על רבאט-סאלה
אביב תש"ף
אות ברית קודש
להשיג אצל מר אשר כנפו 054-7339293
עורך: אשר כנפו
קוראינו היקרים
הורתו של גיליון זה החלה בימי שגרה רגילים לחלוטין ונמשכה בימי המשבר העולמי סביב נגיף הקורונה אשר פקד גם את יושבי ארצנו והפיל חיתתו על כל יושבי תבל. על כן התעכבה הבאתו לדפוס של הגיליון הזה. והנה בעודנו כלואים בבתינו בגלל מכת הוירוס הארור הזה, קיבלנו הודעה מרה על פטירתה של אשת החינוך הנעימה והחביבה ד״ר מרגלית עובדיה הזכורה לי לטוב מאותם ימים שלמדנו יחד בבר-אילן לתואר השלישי. ראו בהמשך את דבריו של פרופ' אפרים חזן לזכרה ומאמר מפרי עטה. עוד לא התאוששנו מן הידיעה על מותה והנה יומיים לפי חג הפסח התבשרנו על פטירתו של זקן השבט לצאצאי משפחת כנפו, יקירנו אמן הצלליות, הצייר הדגול והאיש הנפלא אלברט אלמוזננו, ראו מאמר עליו מפרי עטה של בתו ד״ר דורית סאראפיאן בהמשך הגיליון.
בגיליון ברית 37 שלפנינו מובאים שישה מדורים ובהם נושאים שונים לעיונכם. בפתח החוברת אנחנו שמים זרקור על הערים ראבט וסאלה, בעזרת המאמר של אמנון אלקבץ המביא סקירה היסטורית על ערים אלו ומעמדן ומקומה של הקהילה היהודית בתוכן. בהמשך, אלקבץ משתף אותנו גם בחמין שהכינה אמו למלך מרוקו.
המאמר השני הוא של פרופסור הרב משה עמאר, בו הוא דן במחלוקת שפרצה בעיר מכנס בעניין השחיטה, והדמות המרכזית במאמר היא זו של רבי חיים טולדנו מהעיר סאלה. רבי אורי אלנקוה, צאצא של המלאך רבי רפאל אנקאווה, שהיה רבה הראשי המעוטר של יהדות מרוקו, מספר לנו על דמותו המופלאה של הרב ומדגים בסיפור בעניין מחלוקת על ירושה, על היכולת הפסיקתית של הרב אנקאווה. בהמשך, כותב רבי אורי אלנקוה על אחד מחידושי הרב בעניין קביעת מקום קבע לתפילה.
על דמותו של החוקר הפייטן רבי מאיר אלעזר עטיה, יליד רבאט, ותרומתו הגדולה לחידוש אמירת הבקשות בערי ישראל, תקראו במאמר 'קול הכינור שנדם', שכתב ידידו רבי משה חיים סויסה.
ד״ר יגאל בן־נון חותם את המדור הזה במאמר שמגלה לנו מי היה אחראי על המינוי למשרת השר היהודי הראשון בממשלת מרוקו היושבת ברבאט, דהאן, טולדנו או בן־זקן. במדור מחקרים וזכרונות, חושף בפנינו אביתר שלוש פרטים מרתקים אודות כפר עתיק יומין (מהמאה ה-11) בשם בוחלו, המתקשר ליהודי דמנאת המוכרת לנו ממאמרו המעמיק בגיליון הקודם.
כאמור, ד״ר מרגלית עובדיה ממשיכה במשימתה מהגיליון הקודם לחבב אותנו עם דמותו של המשורר רבי נתן בן יעקב בלחן שפעל במאות 18-17 באלגייר, לגיליון זה קיבלנו ממנה מאמר על פיוטים לשבת שחיבר רבי נתן. לצערנו רב היא לא זכתה לראות את המאמר שלה מעל דפים אלה.
ד״ר משה כהן מציג לנו סיפור-שיר "החסידה ארוכת-הקומה" בסגנון"בלארג"'. על דמותה ופועלה של 'הקבלא ממא נזמה' ממוגדור, סבתו של פרופסור חיים זעפרני, מספר לנו אמנון אלקבץ. ועל השיחות של בלפור חקק עם מירי בן שמחון, נוכל להיחשף אם ניכנס יחד איתם לקפה מקס בירושלים ונקשיב למילותיה של מירי על אהבתה הנכזבת למאיר ויזלטיר ומה עלה באחריתה.
במסה על דמותה המרתקת של סעידה חקק במלאת שלוש שנים להסתלקותה, מספרים בערגה בניה הרצל ובלפור.
מדור זה נסגר בזיכרונות תבניות נוף הילדות של אמן הצלליות המפורסם אלברט אלמוזנינו, יליד העיר מוגדור, המאמר חושף בפנינו את דמות האמן שהלך וגדל ונתפרסם במדינה ומחוץ לגבולותיה, הקדמנו לזכרונות אלה את מאמרה של בתו, דורית המספר עליו ועל יצירתו.
מדור הספרות נפתח עם בלפור חקק המנתח את הסיפור המופלא וסמליו 'סוכתו של מרדכי קרוציי', שכתב הסופר אשר כנפו 'בגשם נדבות'. לאחריו אנו קוראים על דמות מרק ענתבי, מאמן הסוסים, בסיפור 'הבית השלישי' בספר הנ״ל, שמביא בפנינו הרצל חקק. 'במובן מסוים ההשראה היא שרשרתי, כך קובע פרופסור אריאל כנפו במאמרו 'השראה', על הספר 'גשם נדבות'.
במדור הסיפורים נקרא על אודות אהבה במסתרים מרתקת המתרחשת בספרד של תקופת האנוסים, פרק מרומן מאת דן מנור.
עוזיאל חזן משתף אותנו בסיוטים שפקדו אותו בגין הזוועות ששמע על היטלר ומעשיו, וכיצד הקמיע שנועד לצורך הפגת הסיוטים, לא הביא את הישועה.
תוך כדי שתיית המרק, מצליח הנכד אריאל לדובב את סבו שלמה לספר לו את הסיפור שלא סופר מעולם על רות ז״ל דודתו קצרת הימים וכך אריאל כנפו בשפה קולחת ומתובלת מגולל בפנינו מפגש בן־דורי חמים, נעים וטעים.
בעודו רוכב על הגמל 'אל בוראק', ג'אסר מוותר על ג'אמילה הנאקה האהובה'הבלתי מנוצחת', ומותירה לגנבים ובלבד שלא לפגוע בשמה הטוב, מאת דן וקנין.
סיפור אחד מני רבים על הבריחה לארץ ישראל מגוללת בפנינו עדינה מור חיים, עם לב יהודי הומה.
במדור שירה נמצא שירים פרי רוחם של המשוררים: שושנה קרבסי בימחזור שירי אבא', רוני ארז שר על התוית העדתית בשיר 'פעם לא הייתי מרוקאי', שושנה אידל בשיר קצר על אור ונרות שבת ומנורה, בשירה'בהעלותך את הנרות',
יעקב ארגמן מוקיע את התנהגותו של פרנסואה הולנד ששכח את ערכי הבסטיליה, בשיר 'צרפאסון', ואשר כנפו חורז שיר הלל לעופר אמסלם, מייסד התזמורת האנדלוסית הירושלמית, בשירו 'קנטטה לעופרי, שושנה ויג חותמת את המדור בשלושה שירים. בשיר 'גבורת הוריי, היא כותבת 'לא עליתי ארצה ולא ירדתי ממנה',
המדור האחרון העוסק באמנות מוקדש הפעם ל'שְׁבָבִים קְדוֹשִׁים' – יצירתו המופלאה, הייחודית והחדשנית של הצייר הישראלי-אמריקאי חי כנפו המוכר לנו מהסיפורים שפרסם מעל במה זאת. מאמר מאת דניאלה נבו יציג לנו את היצירה הזאת. המאמר תורגם לצרפתית על ידי חנה כנפו ולאנגלית על ידי גילה אורקין ללוש.
אנו מאחלים לכם קריאה מהנה ד״ר שלום אלדר
Elie Cohen—Hadria-Les Juifs francophones dans la vie intellectuelle et politique de la Tunisie entre les deux guerres
Beaucoup d’entre eux s’engageront davantage. Il donneront des conférences eux-mêmes; ils écriront dans des journaux; ils publieront des livres; ils participeront à la vie politique et sociale. Dans le milieu juif d’abord sans doute, mais également en se mêlant directement à la vie de la cité, dans laquelle ils finiront par occuper une place considérable. Ce sont ces activités diverses qu’on se propose d’examiner maintenant.
Et d’abord celles qui restent rattachées aux divers aspects du judaïsme.
La création de la section de Tunisie de l’U.U.J. J. (Union Universelle de la Jeunesse Juive) sera un événement important. Ce sera pendant quelques années une association très vivante. Elle donnera de multiples conférences, dont je ne veux retenir ici que celles de son original président général Aimé Pallière sur le ‘sanctuaire inconnu’ et la série du Docteur Maurice Uzan, publiée ensuite dans un recueil sous le titre ‘Origines et tendances du judaïsme’. A l’actif également de l’U.U.J.J. une manifestation — oecuménique, dirons-nous aujourd’hui— où, en janvier 1927, des orateurs de diverses tendances politiques sont venus, dans un important meeting et devant un public considérable, apporter leur appui à une action menée contre le ‘numerus clausus’ dans les universités de Roumanie, de Hongrie et de Pologne.
D’autres groupements juifs ont cherché par des conférences, avec un succès relatif, à perpétuer le style des universités populaires du début du siècle. Citons pour mémoire—et pour ne pas être trop incomplets — l’Association des Anciens Elèves de l’Alliance, et un groupement sioniste, Yochebet Sion.
Un autre mode d’expression, volontiers choisi par les Juifs, sera la presse écrite, dont le foisonnement sera considérable. Nous ne retiendrons ici que les trois journaux les plus importants, représentatifs chacun d’une tendance de l’opinion juive.
La Justice, quoiqu’à vrai dire la parution de ce journal dans l’entre deux guerres ait été fort irrégulière. Une explication à ce phénomène de lent dépérissement: les ‘assimilationnistes’, comme on disait alors, préférèrent souvent écrire dans des journaux non exclusivement juifs, d’autant que, par le jeu de la loi de 1923, la plupart d’entre eux étaient devenus français.
L’Egalité, de Joseph Cohen-Ganouna, qui avait déjà commencé à paraître avant la guerre, était le porte parole des traditionnalistes et des conservateurs.
Quant aux sionistes, ils disposaient d’un excellent hebdomadaire, Le Réveil Juif, dont les tendances étaient proches du révisionnisme de Vladimir Jabotinski: Félix Allouche, Henry Maarek, Elie Louzoun, doivent être cités comme ses principaux animateurs.
Le journal est un moyen d’expression rapide, et sa vie est éphémère. Quelques juifs tentèrent de faire oeuvre plus durable et écrivirent des livres: romans ou nouvelles, directement inspirés du folklore ou de la vie quotidienne des juifs de Tunisie, qu’ils faisaient ainsi connaître en dehors du cercle étroit de la Communauté. Ce n’est pas un hasard si ces écrivains ont été dans leur majorité de purs produits de l’Alliance Israélite: J. Véhel, Ryvel, Vitalis Danon, les deux derniers y ayant même occupé d’importantes fonctions d’enseignement et de direction. Il était tout naturel en effet qu’ils essaient, dans des ouvrages de fiction, et souvent avec bonheur, de dépeindre les joies et les peines de la population qu’ils côtoyaient quotidiennement.
Là encore, on est entre juifs, même si on écrit aussi pour des non- juifs. Le fait nouveau, et éclatant, c’est l’entrée de nombreux juifs de Tunisie dans la vie publique, en dehors du monde strictement juif.
Mais quelle vie publique? La Tunisie est en effet un protectorat français, mais son gouvernement est tunisien. Des structures — qui sont au demeurant un trompe-l’oeil — maintiennent une certaine identité tunisienne. Il y a même une Assemblée représentative, le Grand Conseil, composée de deux sections: une française et l’autre tunisienne, et dans cette dernière, une place de droit est réservée à quelques représentants de la Communauté juive. De surcroît il existe, depuis 1919, un mouvement nationaliste tunisien, le Destour, qui se divisera en 1933 en deux branches par la sécession de ce qui devait communément être appelé le Néo-Destour. Enfin, malgré les nombreuses naturalisations françaises, les juifs restent dans leur majorité de nationalité tunisienne. Mais que va-t-il se passer en réalité?
Sans doute quelques notables juifs participeront, certains fort efficacement, aux délibérations de la section tunisienne du Grand Conseil. Ils s’y exprimeront d’ailleurs en français. Ils y défendront certes les intérêts de leur communauté, mais ils seront curieusement aussi, en vertu d’une loi non écrite mais constamment observée, les conciliateurs quasi naturels entre le gouvernement tunisien, c’est-à- dire l’autorité française — et les élus musulmans.
Quant aux Destours, dans l’entre deux guerres, ni l’un ni l’autre ne chercheront à attirer les juifs, et les juifs ne seront pas non plus attirés par eux; ils resteront des mouvements essentiellement musulmans. Une exception toutefois, mais de très courte durée, tout à fait au début. La première délégation destourienne à Paris, celle de 1919, comprendra un avocat juif bon arabisant, Elie Zérah, qui disparaîtra discrètement du mouvement au bout d’un temps fort bref.
Les Juifs, qu’ils soient tunisiens ou français, apprécieront donc le mouvement destourien de l’extérieur. Les uns lui seront hostiles, par méfiance surtout envers le fanatisme musulman. D’autres seront plus compréhensifs à l’égard de ses revendications de justice politique et sociale. Mais, encore une fois, ce sera du dehors, car, pour l’immense majorité des Juifs, le maintien de la France en Tunisie ne pose pas de problème. Il est assuré pour très longtemps, sinon pour toujours, et, de cette situation, tous s’accommoderont en fait, même ceux qui souhaitent une plus grande liberté pour les tunisiens musulmans ou juifs et qui combattent pour l’obtenir. C’est donc sur le plan français que devra être menée l’action politique, et c’est sur ce terrain que s’engageront nombre de naturalisés.
Et d’abord par le journalisme. Mais lequel?
Il y a dans les années 20 quatre quotidiens de langue française en Tunisie: deux du matin: la Dépêche Tunisienne et le Petit Matin; deux du soir, la Tunisie Française et Tunis Socialiste.
Les deux du matin se veulent d’information, et apolitiques. De la Dépêche Tunisienne, nous ne dirons rien. Quoique non hostile aux juifs, (sauf, nous le verrons, dans la courte période de 36 à 39), il n’y a jamais eu un seul juif dans sa rédaction, et ce n’est pas absolument le fait du hasard.
Elie Cohen—Hadria-Les Juifs francophones dans la vie intellectuelle et politique de la Tunisie entre les deux guerres page 57
ערך;אליחי כנפו-שאול טנג׳י, יקיר העיר אופקים, איש רב פעלים מחבר האנציקלופדיה על צדיקי מרוקו-ברית 36- חלק א'
ערך;אליחי כנפו
שאול טנג׳י, יקיר העיר אופקים, איש רב פעלים מחבר האנציקלופדיה על צדיקי מרוקו
חיבור האנציקלופדיה
שאול הדריך למעלה ממאה טיולים למרוקו. ככל שהדריך טיולים, הרגיש בחסרון חומר מקיף על מרוקו, על יהודיה, על צדיקיה המרובים. ספרו של יששכר בן עמי ״הערצת הקדושים במרוקו״ מונה כ-360 צדיקים, במחקר של שאול, הוא מציג שלושת אלפים (!) צדיקים שעל קיומם למד מראיונות עם אנשים מכל אזורי מרוקו, מביקורים בבתי העלמין ומחקירה מתמשכת. שאול רואה בחיבור האנציקלופדיה רבת ההיקף שלו מפעל חיים על כן פרש מפעילות ההדרכה במרוקו כדי לבלות ימים ולילות חודשים ושנים על מנת להעמיק ולהשלים את מפעל הענק הזה. לרוב, אנציקלופדיה המשתרעת על שבעה כרכים אלבומיים היא פרי עמלם של קבוצת חוקרים. האנציקלופדיה של שאול היא מעשה ידיו בלבד. יחד עם זה שאול אינו מחמיץ אף הזדמנות להודות למורו ורבו בהצהירו: ״אני מרגיש חובה לציין את הסיוע שקיבלתי לאורך כל הדרך ממורי ורבי הרב ד״ר מרדכי דאדון שליט״א״.
פרקים מעבודתו הציג בפני כבוד הרבנים: עובדיה יוסף זצ״ל, הרב מאיר לאו, הרב בקשי דורון, הרב יהושע ממאן זצ״ל, הרב אברהם חפוטא, הרב יחיאל אבוחצירא, הרב בנימין בצרי, וכולם נתנו הסכמות או שלחו אגרות ברכה על המפעל החשוב הזה.
הקדמה ומבוא של המחבר לאנציקלופדיה
בעולם היהודי השם ״מרוקו״ ־ הארץ הדשנה והרעננה, אינו מייצג רק גבעות חול אינסופיות, עצי-תמר לכל אורך האופק, והאקלים המדברי היבש.
במשך מאות שנים, הייתה מרוקו בראש ובראשונה המרכז היהודי הגדול והחשוב ביותר בצפון־ אפריקה.
בין גבעות המדבר פיכו בה בעוז, חיים יהודיים שורשיים, הספוגים בתורה ובמצוות, רבנים תלמודיים ופוסקי-הלכה נולדו, פעלו בה ויהיו לפרי ברכה.
הרבנים והחכמים, עשו חובתם בחריצות להגות בתורה יומם ולילה, חידשו חידושים למכביר, חיברו ספרים בכל אופני פרטי התורה, איש איש באשר קבלה בנשמתו ביום המעמד הנורא על הר סיני, האור הרוחני שהקרינו צדיקי וחכמי-מרוקו כל הדורות, נגה סביבותיו והאיר למרחקים. הניחו ברכה אחריהם, ברכת עולם לדור דור, ״כמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו״ (ישעיהו פרק נ״ח פסוק י״א).
ישמחו אלי גיל בעת תתעדן נפש ההוגה בספריהם, ושפתותיהם יהיו דובבות בעולם האמת בישיבה עליונה, ותורתם תהיה כגשם לנו לרוות צימאונינו, ולהשיב נפש בחיי- העולם הזה ובעולם הבא.
היא תעמוד למו להנחות אותם בדרכי העולם הבא בשבילי עולם הנצח, להכתירם בכתר עטרה. זכרם הטוב לא יסוף מעדת ישורון כל הימים.
מרוקו הייתה, ונשארה, לדורות, סמל של נווה-מדבר רוחני וסמל של חיי-קדושה וטהרה ושל אמונת חכמים אמיתית.
מבוא
יהדות מרוקו לא תיעדה, כראוי, את קורותיה בכתב, ובוודאי לא את תולדות צדיקיה וחכמיה ומעשי נסיהם, בגלל דאגות הזמן שלעתים היו בגדר של ״סחי ומאוס תשימנו בקרב העמים״ (איכה ג׳ – מ״ה).
לא אחת שאלתי את עצמי: ״מדוע אין ספר או אנציקלופדיה זוטא שתרכז את מירב הפרטים אודות צדיקי וחכמי-מרוקו. הרי החוקרים והסופרים כתבו ספרות לא מבוטלת, אך הפרטים לא היו שלמים ולעתים אף שונים זה מזה, והרוצה לדעת פרטים רחבים יותר, יהיה עליו לעיין בספרים רבים, להשוות טקסטים כדי לאתר ולגבש את מכלול החומר לאחד כדי שיוכל לקבל פחות או יותר את ההיסטוריה של צדיקי מרוקו וחכמיה.
מבדיקה ראשונית שערכתי גיליתי, שבארץ יצאו לאור ספרים מהם ניתן, אמנם, ללמוד על צדיקי מרוקו וחכמיה לדורותיהם, אך היה מועט ומה שנכתב בספר זה שונה ממשנהו, ולמרות החומר שנכתב עדיין נותרו פרטים בלתי ידועים למחבר זה או אחר. על-כן ראיתי חובה לעצמי לנסות ולהשלים את החסר עד כמה שאפשר.
רבים הם החוקרים וכותבי הרשומות אשר התייחסו לנושאים שונים בתחומי העיון והפרשנות בהלכה, במדרש, בתחומי המקרא, במשנה, בתלמודים ועוד. ויש שהוסיפו הערות או הארות, או כאלה שכתבו על חייהם ועל דרך פעולתם של צדיקי מרוקו וחכמיה, והיו כאלה שהתייחסו במיוחד לז׳אנר ספרותי מסוים, כמו לפרשנות של הרבנים והמשוררים, והיו שכתבו באופן כללי בלבד. נמצא, שהחומר שנכתב על צדיקי מרוקו וחכמיה הוא מגוון למדי אך מפוזר בספרים שונים כדוגמת חלק מהספרים שלהלן:
א. ספרים שנכתבו רק צדיקים וחכמים כדוגמת ספרו של רבי יוסף בן־נאיים ״מלכי-רבנן ובו פרטים על הצדיק ולא תמיד בהרחבה. רבי יוסף בן־נאיים הביע, לפעמים, גם את עמדתו של הצדיק כלפי נושאים הלכתיים, כדוגמת הוויכוח שהיה בין היהודים המקומיים לבין יהודים גולי-ספרד אודות הסירכא‘[חיבור, הידבקות ובמיוחד פגם בריאה שאונותיה נמצאו דבוקות.] או פירוש לפסוק מסוים מפרשת השבוע. לנושאים אלה לא התייחסתי ולא מתוך זלזול חלילה. ראיתי לנכון להתמקד: במועד לידתו ופטירתו של הצדיק, דברים שנאמרו בשבחו, שמות הספרים שחיבר ונושאיהם, מעשי-הנסים שהיו בחייו ולאחר פטירתו, שירים, פיוטים, קינות ודרשות שחוברו לכבודו.
ב.ספרו של ד״ר יששכר בן־עמי ״צדיקי מרוקו ונפלאותיהם״ מבוסס ברובו על שיחות עם אינפורמנטים שהגיעו לארץ כעולים, בעיקר מכפרים שונים מהרי האטלס שבמרוקו וסיפרו על חוויותיהם אודות הצדיק ועל בתי-העלמין כפי שהם הכירו בתקופתם, ובשפת העברית הדלה שהייתה בפיהם, ולמראיין שהיה לרוב ישראלי הדברים לא תמיד היו מובנים.
ג.ספרים שנכתבו על תולדות יהודי-מרוקו כדוגמת הספר ״נר־המערב״ לרבי משה יעקב טולידנו התאריכים שם הם למניינם,2ובו הזכיר רבנים שחיו בתקופות אלה.
ד.משרד החינוך , ״מכון בן־צבי״, אוניברסיטאות: ״בן־גוריוך, ״בר-אילך, תל-אביב , מכונים פרטיים המוציאים לאור כתבים על צדיק זה או אחר, (ורק אחדים השתמרו אצל אחד מצאצאי הצדיק ועברו מדור לדור), פרוספקטים והזמנות שהוצאו להילולות לכבוד הצדיקים בארץ ובמרוקו. מקורות לא פחות חשובים, היו העלונים המופצים בבתי־הכנסת בשבתות, או פרסומים שונים שהופצו באירועים מיוחדים וכו'. למעשה כל עלון או אפילו פיסת ניר שהגיעה לידי והיה בה פרט כלשהו שיכול לסייע בעבודתי אספתי במשך שנים רבות. חומר זה היה לי לעזר רב בעבודתי.
ה.ספרים שנכתבו על קהילות יהודיות מערים שונות במרוקו כמו: פֶאס, סֶפרוּ, דֶבְּדוּ, מֶקְנֶס וכו' בספרים אלה המחברים הנציחו קורות קהילתם וגם פרטים אודות צדיקים שחיו, פעלו ונקברו באותם ישובים.
ו.ספרים שנכתבו על שושלות שונות כדוגמת: ״טוֹלֶידָנוֹ״, ״אבן-דָנָאן״ ועוד.
ז. אחרון חביב, מכון בני יששכר – הספריה הספרדית, שבראשו עומד הרב מאיר אביטבול שליט״א שהעמיד לרשותי עשרות ספרים שהיו לי לעזר רב.
המעיין בספרים אלה יוכל להתבשם מניחוחות העבר היהודי המפואר, ולהתפעל מעושר תוכנם הרוחני ויכולת כתיבתם של המחברים, כי ע״י ידיעת תולדות הצדיקים, נוכל לחקור גם את אורחות חייהם וללמוד מהם, נוכל לחפש את עקבותיהם ולמצוא ידיעות נרחבות עליהם ועל מפעלם.
מחברי הספרים הנזכרים עשו מלאכת קודש, אך נראה לי שהנכתב בספר האחד שונה בחלקו מהנכתב בזולתו, כל מחבר דן בפרטים השונים שנראו לו חשובים, והרוצה לדעת פרטים רחבים יותר על צדיק זה או אחר, יהיה עליו לכנס את המידע מהמקורות המפוזרים.
הספרים והמחקרים, העשירו ידיעותינו על אותם צדיקים וחכמים מופלאים מיהדות מרוקו, אשר היו לנו לעיניים, לאבוקה ולאבני־דרך ואשר לאורם הלכנו דורות רבים עד הגיענו לארץ אבותינו, ארץ־ישראל.
לא אוכל לומר, שעלה בידי לאסוף פרטים מלאים על כל אלפי הצדיקים המופיעים באנציקלופדיה זוטא. יש כאלה שיש עליהם כמות פרטים סבירה, כאלה שיש עליהם פרטים מועטים. ויש כאלה שמופיעים רק בשמם.
ערך;אליחי כנפו-שאול טנג׳י, יקיר העיר אופקים, איש רב פעלים מחבר האנציקלופדיה על צדיקי מרוקו-ברית 36- חלק א' עמ' 95
ערך;אליחי כנפו-שאול טנג׳י, יקיר העיר אופקים, איש רב פעלים מחבר האנציקלופדיה על צדיקי מרוקו-ברית 36- סיום המאמר
אלי פילו יקירי
הפתעתני כאשר אמרת לי שאתה מתכונן לפרסם את הכתבה שפורסמה אודותי ב"ברית מס 36– כתב העת הדו לשוני של יהודי מרוקו". מה שריגש אותי במיוחד וללא כל כוונה לא מצידך ולא מצדי, שדווקא הכתבה תפורסם במועד של האזכרה השנתית של בני איציק ז"ל – ט' בתמוז תשע"ו (2016). יהי זכרו ברוך
אנציקלופדיה זוטא מציגה את צדיקי וחכמי מרוקו. חשבתי שמן הראוי לכתוב בפתחה פרק על מרוקו הארץ בה נולדו, פעלו ונקברו, על הקהילה היהודית שממנה הם צמחו ועל הישוב בו נולדו.
יהדות מרוקו הצטיינה בכל התקופות: בחיי-תרבות עשירים, והעמידה מתוכה רבנים גדולים, גאוני-עולם: אנשי הרוח אדירי התורה והחוכמה ואבירי הרועים שעמדו בראשי קהילותיהם כרועים נאמנים ומנהיגים רוחניים, משוררים ואוהבי־ציון והאירו את העולם באור תורתם שהציץ וזרח לכל עבר בכל תפוצות ישראל . יהדות מרוקו התברכה בגדולי-רוח, אנשי־אשכולות, שכתבו חיבורים נשגבים והשאירו לנו אוצרות תרבות עשירים ומגוונים, מלאים מכל טוב, בכל מקצועות היהדות, הפרשנות, העיון והמחקר, בתורת הקבלה, חוכמת הצירוף והמספר, הדינים, המקרא והתלמוד, ההלכה, האגדה הקבלה, הדקדוק, השירה, הפילוסופיה ועוד.
היצירות נכתבו בידי המחברים שנולדו במרוקו או התחנכו בה, ולדעת מומחי המחקר האקדמי, היצירות הן מן החשובות שבפירושי הזוהר שראו אור. נזכיר אחדים מן המחברים: רבי אברהם אזולאי, אבי סבו של החיד״א שנולד בפאס ובתחילת המאה ה-17 ישב בחברון רבי שמעון לביא מחבר הפיוט ״בר-יוחאי״, רבי שלום בוזגלו מחבר הספר ״מקדש מלך״ ועוד.
לבד מהפצת התורה, הקדישו הרבנים מזמנם, לנהל עדתם ולחנכה במורשת אבותיהם.
כאמור ספרים רבים נכתבו בתחומים הנ״ל, אלה שזה היה ביכולתם, זכו להדפיס את ספריהם בעיקר בְּלִיוֹורְנוֹ‘, אָמְסְטֶרְדָם וְגֶ'רְבָּה, וכך תרמו תרומה עצומה לתרבות הכללית של עם־ישראל. חלק גדול של חיבוריהם לא זכו לדפוס אם מהעדר בתי-דפוס במרוקו, או מחוסר אמצעים של מחבריהם.
רובה של היצירה הרוחנית היהודית של מרוקו, עדיין בכתב-יד, חלקה ירד לטמיון בגלל פשעי- אנוש והעלאתם באש ע״י צוררי ישראל, או בגלל הלחות והטחב, התולעים, או עכברים שכרסמו אותם. כתבי רבי אברהם אזולאי ירדו למצולות כאשר נסע באוניה שטבעה עם יצירותיו. את זכר כתביו שאבדו בים הוא ביטא בחתימתו דמוית אוניה.
רבי יוסף בן-נאיים היה מאד חרד לכתביו, שמא יהיה גורל שחיברו הצדיקים האחרים. באחת ההקדמות לאחד מספריו הוא כותב: ״ותוחלתי לאל שיעזרני להוציא לאור כל ספרי, אשר בכתובים לאור בדפוס, ולא תהיה תורתי אשר עמלתי בה שנים רבות, שלל לשיני העכברים הרשעים, או לעש המחרים כל מחמד עיין…״. על ניסיון הצלת חלק מהכתבים היקרים שלו. כאן המקום להזכיר שעל פי הידוע בספרייתו של רבי יוסף בן־נאיים היו מעל 10.000 ספרים. היו אליו פניות ממוסדות אקדמאים בארץ ומעולם להעביר או למכור להם את הספרים ומעולם לא רצה להיפרד מהם ואמר ״ספרי הם בניי״. כשהלך לעולמו בניו מכרו את הספרים ליוניברסיטי קולג׳ בניו-יורק וכשהכניסו אותם לעישון פרצה במחסן שריפה ורובם נשרפו. (ש״ט).
כמה מילים על חיבוריהם של צדיקי וחכמי מרוקו:
קיימים אין ספור ספרי קודש וכתבים גנוזים של צדיקי מרוקו בגניזות הקודש ברחבי העולם עד היום גנוזים ברחבי העולם ספרי קודש יהודיים עתיקי יומין, יקרים ומתוקים מפז, אך ללא אפשרות להביא את מחבריהם להיות דובבים בקבריהם בכוח תורתם שיצאה לאור.
ישנה תופעה מעניינת בהיסטוריית הספרות היהודית, שבאם נבחן ונתבונן, נראה כי גדולי ישראל שבכל הדורות ובכל מקומות מושבותיהם, חיברו ספרי-קודש עמוקים ונפלאים בכל תחומי התורה – בנסתר ובנגלה ומה מפליא לראות, כי למרות זאת שלא זכו להכרה, אך כאשר מדברים על ספרו של רבי חיים בן עטר ״אור החיים״ הקדוש, אין לך בית מישראל בכל התפוצות שאין בו מחידושיו. בשונה מספרים רבים המעטרים ספריות רבות בעולם היהודי כולו, אך כל מהותם הוא ״עיטור הספרייה״ ורק פעמים בודדות בחיי אדם הם נפתחים למספר דקות, ספרי ״אור החיים״ הקדוש נלמדים ביחידים ובציבור, על ידי מגוון זרמי היהדות – עדות המזרח, יוצאי ליטא, ואנשי אירופה כולה.
התפתחות הקבלה בדרום מרוקו(אזור דְרֶע או דְרְעָא).
עוד בתקופת, הגאונים פרח בצפון־אפריקה מרכז רוחני גדול, שהדיו נשמעו למרחקים, וזכה להוקרתם של גאוני-בבל, וכאשר החלה להתדלדל סמכותו של המרכז-העולמי, הוא תפס את מקומו בכמה בחינות.
העיסוק בקבלה במרוקו הוא עתיק-יומין, והוא התברך ממסורות מקומיות, מקורות נוספים בתורת הקבלה שהגיעו למרוקו במאה ה- 14 עם המגורשים מספרד.
גם כאשר פשטה קבלת האר״י, מיד הגיעו הדיה למרוקו עוד באותו דור. עם גורי האר״י נימנו מספר חכמים מרוקנים, כגון רבי סולימאן אוחנה, רבי יוסף בן־טבול, רבי אברהם הלוי ברוכים, רבי מסעוד סגינהור ועוד.
ה״זוהר״ הועלה למדרגת ספר-קדוש, בדומה לתנ״ך ולתלמוד, והעיסוק בו היה נפוץ, וקביעות הלימוד היו שכיחים בכל ישוב של קהילות מרוקו. במיוחד השפיע על חיי- הרוח של היהודים בדרום הארץ: בהרי-האטלס, בחבל הסוס ועד לפאתי הסהרה.
ממחקרים שערכו מוסדות אקדמאיים בארץ, מצאו שבדרום מרוקו התפתחה הקבלה יותר מכל מקום אחר בעולם.
קבוצות הזוהר, נקראו ״חברת רשב״י״ (רבי שמעון בר-יוחאי). הקבוצות בדרך־כלל, התאספו אחרי תפילת-ערבית של מוצאי-שבת והבקי מבניהם, היה קורא ומסביר, והיתר האזינו בקשב רב, ושתו בצמא כל מילה שיצאה מפיו. (בעירי אופקים התפללתי במספר בתי-כנסת ובאחדים מהם נהוג עד היום קריאה בספר ״הזוהר הקדוש״)
במשך כל הדורות, שימשו צדיקי-מרוקו עמוד האש שהלך לפני המחנה – לאורם התחנכנו ומדרכיהם למדנו, והם היו אלה, שנתנו דוגמא ושימשו לנו מודל לחיקוי בכל הקשור לאורח-חיים יהודי של תורה,_עבודה וגמילות-חסדים
יצחק טנג׳י ז״ל על מפעל החיים של אבא שאול
מזה כעשר שנים שאבא היקר שלי, משקיע מזמנו וממרצו באיסוף חומר לכתיבת האנציקלופדיה על מרוקו, יהודיה, צדיקיה וחכמיה.
השנה הוא זכה לסיים את האנציקלופדיה המדהימה הזאת בת שבעה כרכים. זה היה מסע ארוך, מרתק, מייגע ולעתים אף מתיש .
מסע שנפרש, כאמור, לאורך כעשר שנים, שלש יבשות, נסיעות בארץ ובעולם, קריאה של עשרות ספרים, פגישות עם אנשים רבים,
אם בישובים בהם מתגוררים עולים מהרי-האטלס, הילולות מרכזיות והילולות המתקיימות בבתים פרטיים. משאבים לא קטנים, ובכלל כל דבר שאפשר להעלות על הדעת, על־מנת לאסוף כל בדל של מידע אפשרי.
האנציקלופדיה הזאת, היא גאוותנו ומפעל חייו של אבא שלי, שממשיך, אגב, לעדכן אותה בכל פרט חדש שהוא מוצא ומגלה. אני גאה באבא שלי, בעבודה המדהימה הזאת, ורואה בה דרך מופלאה לשמר מסורת ושורשים ולהנחילם לדור הבא…
הסכמות רבות נתנו לשאול טנג׳י על האנציקלופדיה שלו. נביא כאן שתיים, שתיהן של רבנים ראשיים לשעבר.
אבני דרך בחייו של שאול טנג'י
שאול נולד בקזבלנקה שבמרוקו אותה עזב כילד בשנת 1949 במסגרת עליית הנוער, מתוך הנחה שהוריו יצטרפו אליו אך בהיותו נער, לא היה מודע לסלקציה שמנעה עליה מאנשים מבוגרים, מוגבלים בגופם או חלשים מבחינה כלכלית. כאמור, בגלל הסלקציה לא התאפשרה עליית הוריו. שאול לא נח ולא שקט. הוא שלח עשרות מכתבים לסוכנות היהודית ולשווא. כעבור שנים הוא מצא את כל מכתביו שמורים בארכיב הציוני . כאשר נוכח לדעת שמכתביו לא נענים הוא נקט באקט קיצוני של שביתת רעב שבסופו של דבר הביאה לעלייתם ארצה בדצמבר 1955. הוריו שוכנו באופקים והוא החליט להצטרף אליהם. תנאי הקליטה היו קשים מאד. מים זורמים ושאול היה נאלץ להביא אותם בדליים מהמושבים הסמוכים.
בשנת 1960 התמנה כרכז קליטה ורכז תרבות במועצת הפועלים של אופקים. כמרכז תרבות, פעילותו הייתה כה עניפה שהיא עלתה על כלל הפעילות הארצית של מרכז תרבות. כל זה למרות שפעל ללא תקציב מוגדר ושאול הצליח להשיג תקציב לפעילות השוטפת ממקורות שונים – מחלקת החינוך, המחלקה להנחלת הלשון, משרד הקליטה, מדור השכונות בוועד הפועל של ההסתדרות וכמובן המרכז לתרבות של ההסתדרות הכללית.
קליטת העולים וחינוך מבוגרים.
מדי ערב המתין שאול עם צוותו להגעת העולם לאופקים. וכשאלה הגיעו התמסר כולו לקליטתם המהיר והיעילה. הוא וצוותו ליוו אותם לבתיהם, דאגו להם לכל הצרכים הראשונים ובעיקר שוחחו עמם, על העיר ועל התאקלמותם בה.
אחרי שהעולים שוכנו בבתיהם הוא ידע שהמכשול העיקרי בהתאקלמותם הוא מחסום השפה, על כן גייס מתנדבים מקיבוצי הסביבה ופיזר אותם בין בתי העולים החדשים כאשר התפקיד שלהם היה להנחיל לעולים את השפה העברית. בשלב מאוחר יותר גייס ממשרד החינוך 15 מורות חיילות. באמצעות מורות חיילות אלו שאול ארגן בית ספר עם כיתות עולים להנחלת הלשון. הוא גייס את מרכז ההסברה שהגיע בערבים עם מכשור להקרנת יומני חדשות על קירות הבלוקים. שאול תרגם לערבית ובעיקר לצרפתית את תוכן היומנים וכך קרב את העולים להוויה הישראלית.
לכלל האוכלוסיה גייס פעילות ענפה של הרצאות. המרצים היו מגיעים במוצאי שבת עם פנס קסם. שאול היה מורה לכל מרצה לאיזה בית כנסת ללכת כדי לתת את ההרצאה שלו. בכל ל״ג לעומר אירגן נסיעה לקבר רבי שמעון בר יוחאי במירון. הפעולה הזאת תפסה תאוצה והגיעה לכך שיצאו 15 אוטובוסים למירון.
באופקים היו מקורות תעסוקה רבים: בנין, חקלאות, יהלומים, טקסטיל, אריגה ועוד, לכל סקטור ארגן שאול אחת לשנה מסיבה לעובדים ולבני משפחותיהם עם תכנית אומנותית. באופקים לא היה תיאטרון. תיאטרונים לא באו לאופקים כי לא השתלם להם להגיע אליה. לשאול חרה מאוד הדבר והוא חשב בלבו שלא יתכן להשאיר את תושבי העיר ובעיקר את הנוער ללא החוויה האמנותי שבצפייה בתיאטרון. הוא נפגש עם מנהלי הבימה, הקאמרי והאוהל, דיבר ציונות אל לבם. התיאטרונים נענו לבקשתו ואחת לחודש הגיעה הצגת תיאטרון לאופקים. שאול נעזר שוב על ידי הקיבוצים השכנים נפגש עם מנהיגיהם וביקש מהם תרומת ספרים. והוא נענה ובגדול. עתה כמות הספרים שבספרייה העירונית הייתה כה גדולה שהוא נרשם לקורס מנהלי ספריות על מנת לנהל את הספרייה.
לבתי ספר היה מזמין אחת לחודש מומחה לסיפורי עם כדי להעשיר את התלמידים. לגני הילדים הזמין קבוע הקרנת סיפורי אגדות.
שאול אף ארגן טיולים להכרת הארץ. בעזרת הטיולים האלה הכירו תושבי אופקים את הארץ. הטיולים לא פסחו על בית-לחם, חברון, שכם והיישובים בשטחים המשוחררים. שירות בצה״ל
בשנת 1977 עזב את מועצת הפועלים והתגייס לצה״ל בו היה קצין קישור לחיילים ממושבי וקיבוצי הסביבה, עוזר קצין שלישות, קצין כה אדם של אוגדה סדירה, מפקד מרכז גיוס.
שירות בשרות בתי הסוהר
ב-1977 עזב את צה״ל והתגייס לשרות בתי הסוהר. שם מילא שני תפקידים לסירוגין: מפקד אגף, קצין סגל. משרות בתי הסוהר השתחרר בדרגת רב כלאי דרגה מקבילה לרב פקד. תמיד התגאה בכך שבביתו היו שלשה רבנים: הוא רב כלאי, בנו רב פקד ואשתו רב סרן. בית-ספר לתיירות
ב-1990 נרשם לבית ספר לתיירות ושם סיים קורס של מדריכי טיולים בחוץ לארץ, עם דגש על מרוקו. שם הדריך למעלה ממאה טיולים. הוא הדרך גם טיולים רבים בכמה מארצות אירופה.
ערך;אליחי כנפו-שאול טנג׳י, יקיר העיר אופקים, איש רב פעלים מחבר האנציקלופדיה על צדיקי מרוקו-ברית 36- סיום המאמר עמ' 100
Benwaich-Benwalid-Ben Yair-Benyamin-Benzachar
BENWAICH
Nom patronymique d'origine arabe, formé de l'indice de filiation Ben et du prénom masculin Waïch ou Yai'ch, un des nombreux prénoms votifs souhaitant longe vie à son porteur, équivalent de l'hébreu Hayim et de l'espagnol Bibas. Le nom est attesté en Espagne, en Algérie et au Maroc dès le XVème siècle. En Algérie la famille Ben Ouaich fut parmi les cinq premières familles juives installées à Oran avec les Stora, Cansino, Marques (Messis?) et Sasportas. Autorisées à rester dans la ville après l'expulsion des Juifs par les Espagnols en 1509, elles jurèrent fidélité à l'Espagne et dirent préférer mourir plutôt que de tomber entre les mains des Musulmans qui s'attaquèrent souvent à la ville, en état de siège permanent. Mais cette fidélité ne devait pas leur épargner l'expulsion définitive en 1669, comme tous les autres habitants juifs du port alors sous domination espagnole. Autres orthograpahes: Ben Yaïch, Benouaïch, Benyaich, Ouaich, Vais. Au XXème siècle, nom moyennement répandu, porté au Maroc (Marrakech, Meknès, Casablanca, Rabat, Safi, Mogador); en Algérie (Oran, Tlemcen) et très peu en Tunisie où le patronyme proche Belaïche était plus répandu.
ABRAHAM: Naguid des Juifs de Marrakech et percepteur des impôts du sultan Saadien Moulay Zidan qui régna à Marrakech au XVIème siècle, alors que son frère régnait sur le nord du pays. 11 détenait du sultan le monopole de l'exportation du sucre aux Pays-Bas. A l'époque le Maroc était connu en Europe comme le pays de l'or – apporté d'Afrique Noire, et du sucre de canne – cultivé dans le Sous et dont les Juifs expulsés d'Espagne avaient contribué à améliorer la qualité par un meilleur raffinage. La rivalité entre les deux frères devait se terminer par la défaite de Moulay Zidan en 1612, à la suite de quoi la communauté de Marrakech fut soumise à de fortes amendes, comme punition du soutien que son chef Abraham avait apporté au souverain déchu. Son épouse fut enlevée, soumise à la torture et ne fut libérée que contre une très forte rançon.
ABRAHAM: Naguid des juifs de Meknès au début du XVIIème siècle. D'une grande intransigeance religieuse, il devait édicter en 1611, avec le soutien du pacha, la Takana interdisant à ses coreligionnaires d'imiter les coutumes chrétiennes de port de moustaches. Les réclacitrants furent condamnés à la prison et à la bastonnade, mais il faut croire que la mode fut difficile à déraciner puisqu'en 1640 le nouveau Naguid, Habib Tolédano, devait de nouveau demander, et obtenir l'aval des autorités à la même mesure et qu'en 1702 le nouveau Naguid, Itshak Benouaïch, reprit avec encore plus de vigueur cette interdiction de "faire comme les autres".
- SHEMOUEL (1738-1817): Rabbin, kabbaliste, astrologue mohel, grammairien et scribe, il fut l’illustration vivante du proverbe "mille métiers, mille misères". Pressé par les créanciers, il fut contraint de fuir sa ville natale de Meknès en 1805. 11 passa quatre années à errer dans l'est du Maroc et en Algérie: Tlemcen, Mascara et Blida. D'une grande curiosité intellectuelle, il devait profiter de son séjour forcé en Algérie pour recueillir les coutumes particulières de ses communautés juives et les consigner dans son carnet de voyage. Il revint à Meknes en 1809 et il y fut considéré comme un des grands érudits de sa génération. Son enterrement est resté dans toutes les mémoires en raison des pluies torrentielles qui interdirent toute oraison funèbre sur sa tombe.
- YEOSHOUA: Talmid Hakham né à Meknès en 1845. Refusant selon les recommandations du "Pirké Abot" de faire de la Torah une profession, il s'adonna au commerce. Vers 1870, il monta à Tibériade où il poursuivit ses activités commerciales. En 1903, il fut invité par la communauté de Safed à lui servir de guide spirituel.
- ITSHAK: Célèbre rabbin et poète à Mogador. Il fut le premier à éditer un recueil des Bakachot au Maroc, "Roni Vesimhi", paru en 1900 et qui devait servir de référence aux compilateurs du receuil classique "Shir Yédidout".
BENWALID
Nom patronymique d'origine arabe, formé de l'indice de filiation Ben et de walid, le père, procréateur, porté déjà en Espagne au XIIIème siècle. Une branche de la famille est arrivée à Alger au cours de la première expulsion d'Espagne, en 1391 et faisait partie des cinq familles espagnoles les plus illustres de la ville avec les familles Barchechet et Duran. Benhaim et Ayache. Pour les distinguer, on disait de ces trois familles dernières familles qu'elles étaient " ma vie (Benhaim), mon fils (Benwalid), et ma nourriture, ce qui me fait vivre (Ayache). La famille Benwalid du Maroc est arrivée avec les expulsés de 1492 et s’est particulièrement illustrée à Tétouan. Autres orthographes: Ben Oualld et Oualid (que nous étudierons séparément), et sous la forme hispanisée: Bengualid. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté au Maroc (Tétouan, Tanger, Larache, Casablanca, Rabat, Meknès) et en Algérie (Alger, Oran).
SHELOMO: Grand propriétaire terrien à Meknès, associé au conseiller du sultan Sidi Mohammed Ben Abdallah, le constructeur du port de Mogador, Samuel Sumbal, seconde moitié du XVIIIème siècle. Ses démêlés avec ses compatriotes sont évoqués dans le livre de rabbi Binyamin Elkrief, "Gvoul Binyamin".
- YAACOB: Rabbin dont le tombeau, ainsi que celui de son fils Moché, étaient un lieu de pèlerinage à Rabat.
- HAIM: Fils de rabbi Ménahem. Rabbin originaire de Rabat, il fit partie du grand groupe qui monta de la ville portuaire marocaine en 1854 sous la direction de rabbi David Bensim'on avec qui il était apparenté. Il fut un des premiers émissaires envoyés recueillir des fonds pour ses oeuvres au Maghreb par le Comité de la Communauté Maghrébine de Jérusalem, fondée vers 1860. 11 connut quelques difficultés en arrivant à Oran, le tout- puissant chef de la communauté, Simon Kanoui lui en interdisant l'entrée, refusant de reconnaître la scission de la communauté maghrébine de la communauté sépharade. Rabbi David Bensim'on demanda alors au parent de Simon Kanoui, le grand philanthrope Yomtob Abergel de Gibraltar d'intervenir, en soulignant que les originaires d'Algérie émargeaient comme les Marocains de la caisse du Vaad. 11 eut plus de succès à Tunis en y instituant en 1877 un fonds permanent pour le financement d’une Yéchiva sous sa direction à Jérusalem. La communauté de Tunis s'engagea à lui transférer chaque année le montant d'une taxe d'abattage spéciale de 15 francs par semaine, instituée à cet effet. Les transferts devaient effectivement s'opérer sans entraves pendant 22 ans, avant d’être interrompus par la réforme de la taxe d'abattage instituée par les nouvelles autorités du Protectorat fiançais. Après avoir en vain rappelé à ses devoirs la communauté, il se décida en 1907 à revenir lui-même à Tunis réclamer son dû et la communauté lui réserva bon accueil et le dédommagea partiellement. Entretemps, il avait été envoyé en mission de quête, en 1893, au Portugal, au Brésil et au Maroc.
- ITSHAK (1777-1870): Fils de rabbi Shemtob. Son père mourut précocement alors qu'il était encore enfant, Un des plus illustres rabbins marocains du XIXème siècle, surnommé par ses contemporains "la lumière du Maghreb". Disciple du grand maître de Tétouan, rabbi Samuel Barchilon, il se distingua par son extrême piété, son intelligence et sa bonté qui lui valurent de son vivant l'admiration et la vénération de ses compatriotes, aussi bien juifs que musulmans. Le Pacha de Tétouan n'hésitait pas à le consulter et à lui soumettre les cas difficiles. De tout le Maroc, de Londres, de Lisbonne on s'adressait à lui pour les questions de Halakha. Excellant scribe, il écrivit de sa main le Sefer Torah de sa synagogue qui est restée intacte jusqu'à ces dernières années. Sa très riche bibliothèque a été transférée en 1978 à la Yéchiva qui porte son nom dans la vieille ville de Jérusalem, dirigée par l'ancien député de Shas, rabbi Shlomo Dayan, lui-même originaire de Tétouan. D'une humilité exemplaire, on aimait raconter comment il s'enfuit de Tétouan en 1830 pour Gibraltar quand il apprit qu'on voulait le nommer président du tribunal rabbinique. Il finit pourtant par accepter le poste à condition de ne pas juger seul et il forma un tribunal de trois juges. Il fut le guide incontesté et vénéré de sa communauté à la période cruciale de l'occupation de la ville par les Espagnols à la suite de la guerre hispano-marocaine de 1859-60. Ouvert au monde moderne, il favorisa l'ouverture en 1862 à Tétouan de la première école de l'Alliance Israélite Universelle. Pour donner l'exemple, il y inscrivit ses petits-enfants. Il décida de monter en Terre Sainte rejoindre le grand nombre de ses compatriotes installés à Haïfa, mais au bout de quelques mois de séjour, il revint pour une raison inconnue au Maroc, après un pèlerinage sur les tombeaux des saints – sans doute pour ne pas abandonner sa communauté qui avait encore tant besoin de lui. Poète, écrivain, son livre de commentaires sur le Shoulhan Aroukh, "Vayomer Itshak" (Livourne 1855-1876), en deux volumes, était connu de tous les rabbins marocains et sert aujourd'hui de référence aux historiens pour les détails qu'il contient sur son époque. 11 vient d'être réédité à Jérusalem par le rav Shélomo Dayan. Après sa mort, son tombeau est devenu un lieu de pèlerinage connu fréquenté également par les Musulmans. Sa Hiloula est célébrée chaque année le 9 du mois de Adar. De nombreuses légendes se sont créées sur ses pouvoirs miraculeux. Sa canne est précieusement conservée comme une relique dans son ancienne chambre d'études, estudio. Deux de ses fils. Shemtob et Vidal, furent rabbins à Tétouan. Le troisième, Yossef, fut rabbin à Oran et auteur d'un livre de commentaires talmudiques "Sefer Shem Yossef’ (Jérusalem. 1907). 11 mourut en 1906 sans laisser de descendants.
- ITSHAK: Fils de rabbi Shemtob. Né à Tétouan, il fut appelé à servir de rabbin à Tanger où il mourut en 1914.
SHEMTOB: Fils de rabbi Itshak. Né à Tétouan, il s’installa à Tanger où il devint un des grands notables de la communauté. 11 fut élu à plusieurs reprises comme l'un des trois représentants de la communauté juive à l'Assemblée Legislative établie par le statut international de la ville.
LEON: Fils de rabbi Itshak. Un des grands notables de la communauté de Tanger, membre pendant plusieurs années de la Junta dont il fut vice-président, puis président dans les années soixante.
BEN YAIR
Nom patronymique d’origine hébraïque, formé du prénom biblique Yaïr qui a pour sens qui brille, qui éclaire, précédé de l'indice de filiation: le fils de Yaïr. Dans le Deutéronome, il est conté que Yaïr, descendant de Manassé acheva la conquête du Galaad. en Galilée (Les Nombres, 32; 42). C'est un prénom qui était encore porté de nos jours, mais rarement et il n'est devenu nom patronymique qu'assez tardivement puisqu'il ne figure pas sur la liste Tolédano des patronymes usuels au XVlème siècle. Autres formes: Yaher, Yaïr, Benyaher. Au XXème siècle, nom très peu répandu porté au Maroc (Marrakech, Safi, Casablanca, Mekttès ) et en Algérie ( Oran, Mascara ).
MEIR: Educateur et administrateur né à Casablanca. 11 fut au milieu des années quarante un des animateurs du mouvement de jeunesse Charles Netter, puis un des chefs du mouvemnt des Eclaireurs Israélites de France. Son nom de totem: Ours tenace. Militant sioniste fervent, il monta en Israël au début des années cinquante. 11fut parmi les signataires en 1956 du mémorandum présenté par les anciens dirigeants du mouvement sioniste au Maroc, aux délégués 25ème Congrès Sioniste à Jérusalem, mettant en garde contre les difficultés d'intégration et les discriminations dont étaient victimes les originaires du Maroc en Israël. Emissaire du département de la Alya en Algérie en 1956-57. Membre du Comité Central du parti Mapaï, il fit partie en 1965 du tribunal chargé par le parti d'exclure David Ben Gourion en raison de ses attaques contre ses dirigeants sur fond de l'affaire Lavon. Il fut secrétaire du Conseil Ouvrier de Beer-Cheva, puis directeur régional la caisse d'assurance maladie de la Histadrout, la Koupat Holim dans le Neguev. Emporté par la maladie à la fleur de l'âge en 1975.
BENYAMIN
Nom patronymique d'origine hébraïque formé du prénom hébraïque devenu nom patronymique dans certaines communautés. C'est le prénom donné par le patriarche Jacob à son dernier fils, le second fils que lui donna son épouse préférée Rachel qui mourut en lui donnant naissance près de Bet Lehem. Avant sa mort elle l'avait appelé "Ben oni", c'est-à- dire le fils de ma peine, de ma douleur, mais le patriarche changea son nom en Benyamin, le fils de ma droite, pour montrer qu'il lui était cher comme sa main droite, ou selon une autre interprétation le fils de la chance. La tribu de Benyamin dont le territoire était proche de la tribu de Juda, avait fini par se fondre presque totalement avec elle après la scission entre le royaume d'Israël et le royaume de Judée. Toutefois elle avait conservé sa personnalité jusqu'à la destruction du Temple, les Juifs les plus anciennement installés au Maroc se disant en être en majorité descendants, alors que les premiers Juifs installés en Espagne se disaient les descendants de la tribu Juda. L'équivalent français de ce prénom est Benjamin, devenu, par allusion au récit biblique, synonyme de dernier enfant dans une famille. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l’époque. Au XXème siècle, nom très rare, porté en Algérie (Oran, Sidi Bel- Abès, Alger) et au Maroc.
PAUL: Fils de Henry Benyamin, administrateur français né à Oran en 1933. Il commença sa carrière comme professeur d'anglais à Alger. Après son installation en France, il fut détaché au ministère des Rapatriés, au Service de l'Orientation professionelle. Inspecteur général de l'Industrie et du Commerce depuis 1984. Président directeur général de l'Institut de Chimie Appliquée depuis 1990.
BENYAKAR
Nom patronymique d’origine hébraïque, littéralement le fils chéri, à rapprocher du patronyme espagnol qui a le même sens Caro, et de l'arabe Aziz ou Boaziz. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc.
Benwaich-Benwalid-Ben Yair-Benyamin-Benzachar
אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות-ברית 36 בעריכת אשר כנפו
אמנון אלקבץ
יהדות מרוקו והשבתאות
״הן בכל דור יקום הגיבור גואל העם״, כך אנו שרים בחנוכה מתוך שירו המפורסם של מנשה רבינא, ״מי ימלל גבורות ישראל״, משנת 1936.
אכן, מאז חרב המקדש השני, בכל דור ודור נשאו היהודים את עיניהם לבואו של המשיח, אותו גיבור שיגאל את העם מצרותיו. יהודים רבים מרחבי העולם תמיד היטו אוזן קשבת להבטחות הגאולה שהפיצו שליחיהם של משיחי השקר. הציפיות והתארכות מועד בואו, הצמיחו לעתים תכופות ״נביאים״ שקמו והצביעו על ״הסימנים הרבים״ המורים על התגלותו הקרובה, ולעתים אף העידו על עצמם שהם הם המשיחים שנשלחו לגאול את ישראל. אלה זירזו את צמיחתם של ״משיחי-שקר״ שונים ומשונים, וניצלו את הציפיות הטהורות של העם לגאולה שלימה, שהנה ״הגואל״ מתדפק על הדלת, אולם אחריתם הייתה תמיד אכזבה ומפח נפש. מבין העשרות הרבות של ״משיחי השקר״ שקמו וצצו בתולדות ישראל בגלותו, נציין להלן את ארבעת הבולטים והעיקריים שבהם ואת מהלך חייהם ומשנתם בקצרה, ואת הקשר של חלקם למשיחיות בגלות היהודית במגרב.
הראשון בהם היה בר-כוכבא (בר-כוזיבא 136-132 לספירה), שעיני ישראל נישאו אליו כגואל העם והארץ משלטון העריצות של האימפריה הרומית. הציפיות שתלו בו העם וגדולי הדור, ובכללם ר׳ עקיבא שטעה וחשבו ל״משיח הגואל״, הכזיבו. אלפי ההרוגים שנפלו במרד נגד הרומאים בגלל משיחיותו, הביאו למפלתו הגדולה, וזירזו את הקץ לעצמאות העם וחורבן הארץ.
השני היה ר׳ אברהם אבולעפיה, איש סראגוסא שבספרד (1240־1291), שסמוך לשנת 1270 התיישב בליוורנו שבאיטליה. אבולעפיה היה רב גדול ואינטלקטואל, בעל כריזמה שרצה לקומם את כבוד ישראל שנרמס תחת שלטון האסלאם והנצרות ביימי הביניים שלאחר מסעי-הצלב, ונחרט בדם בהיסטוריה היהודית. לאור ריבוי המאורעות של פגיעות ביהודים בתקופה ההיא, התחיל אבולעפיה ״להתנבא״ להצלת ישראל. באחד האירועים הנבואיים שלו, ״נצטווה״ לצאת למסע לארץ־ישראל, לחצות את ״נהר הסמבטיון״, להציל את עשרת השבטים הגולים, ולהצעידם לחירות אל ארץ־ישראל. זו תחילת מלחמתו לשחרור הארץ וזירוז גאולת העם. ואמנם אבולעפיה הגיע לארץ־ישראל והתחיל בהכנות להצלתה מיד יושביה הנוכרים. אלא שבשל מלחמות שהתנהלו באותה עת בארץ־ישראל, הבין שאין ביכולתו לשלוט במצב, ומייד שב על עקביו לאירופה. חסידיו הרבים והמאוכזבים מארצות אירופה ובחלק ממדינות צפון המגרב, החלו אט אט להפנות אליו עורף ולנטוש אותו. בראש מתנגדיו עמד הרשב״א (ר׳ שלמה בן־אדרת) שבעת הזאת התגורר באי סיציליה שבאיטליה, ודחה בתוקף את ״נביאותו״ של אבולעפיה. שמעו של אבולעפיה הגיע אמנם למרוקו, ברם, אחר פולמוס קצר שניטש בין כמה מרבני העדה סביב ״נבואותיו״, הוטל עליו נידוי, ונשתכח מהר מן התודעה הציבורית.
למרות כישלונו, המשיך אבולעפיה להתנבא. הפעם ״הנבואה״ שלחה אותו לפגוש את האפיפיור ניקולאס השלישי (1280) בוואתיקאן, ולדרוש ממנו להכיר בו ״כאדון הנביאים וכמלך היהודים״. הוא גם דרש שהאפיפיור יוציא צו המורה לכלל היהודים הנמצאים תחת השלטון הנוצרי, לקום ולשוב מייד לציון ולירושלים. ״הנבואה״ לא התגשמה כי האפיפיור סרב לקבלו, ואף אסר אותו לתקופה מה בבית הכלא. משהשתחרר מהכלא, התיישב לכתוב נבואה עצמית בזו הלשון: ״בהגיעי אל השמות, ובהתירי קשרי החותמת, נגלה אלי אדון הכל, וגילה לי את סודו, והודיעני עד קץ הגלות וזמן התחלת הגאולה, ואז הכריחני להתפאר בנבואה״. (מתוך איגרתו: ״וזאת ליהודה). ר׳ אברהם אבולעפיה נפטר בשנת 1291, ולא זכה להתגשמות נבואותיו. מה שכן, הוא הותיר אחריו כמה קהילות יהודיות מאוכזבות, ששוב שבו למדרס רגלם של אדוני-הארץ.
לשלישי קראו אשר לעמלין, יהודי גרמני שצץ בשנת 1502, והכריז על עצמו ״כמשיח״ וכ״מבשר הגאולה״. בהשפעת כתביו הקבליים של דון יצחק אברבנאל, ולאור הפרסומים הרבים על מה שהיה מנת חלקם של היהודים שגורשו מספרד, פרסם לעמלין קול קורא לקהילות ישראל, שבמידה והיהודים ישובו בתשובה שלימה במהלך שישה חודשים, בואו של המשיח ודאי. השמועה נפוצה בעיקר בקרב יהודי גרמניה ואיטליה, ואצל חלק מיהודי פס שבמגרב. אצל הראשונים אף ניתנה הוראה לשבור את התנורים לאפיית מצות של פסח, כי כבר ״בשנה הבאה״ יחוגו את החג בארץ ישראל. בתוך זמן קצר לעמלין נפטר לבית עולמו, תנועתו המשיחית באה אל קיצה, והותירה את חסידיו מאוכזבים עד עמקי-נפשם. מספר לא מעט של יהודים אינטלקטואלים בולטים בגרמניה ובאיטליה, שהיו בין חסידיו של לעמלין, החליטו להתנצר בעקבות אכזבתם ממנו ומהציפיה לקץ הגלות. יהודי המגרב התעלמו ממנו כבר בראשית דרכו, ולא הותיר בהם כל חותם מתורתו המשיחית.
הרביעי ב״משיחי השקר״, והבולט שבהם, הוא שבתי צבי, מחולל התנועה המשיחית החשובה ביותר בתולדות ישראל. שבתי צבי, בנו של יהודי אמיד סוחר בעופות וביצים, נולד באיזמיר שבטורקיה ביום שבת, ט׳ אב שנת שפ״ו – ( 1 אוגוסט 1626), זהו תאריך תיאולוגי ללידתו של המשיח. המדרש קבע שלידתו של המשיח יהא ביום מועד חורבן המקדש, היינו, ביום ט׳ באב. הוריו קראוהו שבתי, על שום שנולד ביום שבת, כך נהגו יהודי הבלקן לקרוא לילדים שנולדו ביום שבת. בצעירותו למד לתואר הרבני ״חכם״. בגיל 15 התחיל להעמיק בלימוד הקבלה, ובלט בחוכמתו, ביופיו, בקומתו התמירה ובקולו הערב. עם בגרותו נמשך לתורת קבלת האר״י שבמהלך המאה ה-17 הסעירה את העולם היהודי. התנועה נפוצה והפכה לתנועת המונים בהיקפה המספרי ־הגיאוגרפי, ובתוך זמן קצר, הגיעה לוילנה, המבורג, אמסטרדם, לונדון, ליוורנו, אוויניון, וכן לאלג׳יריה ומרוקו.
הופעתו של שבתי צבי על בימת ההיסטוריה, נבעה מהציפיות המשיחיות לגאולת העם היהודי שלאחר גזירות תח-תט (פרעות חמליניצקי 1649-1648). גם הציפיות המשיחיות הנוצריות להופעתו של ישוע, המיסטיקה המוסלמית לגאולת העולם ובואו הקרוב של ״המהדי״ (המשיח המוסלמי), שימשו קרקע פורייה וגורם מזרז לצמיחתו ובואו של משיח היהודים. בתקופה זו, אנשים רבים הן מוסלמים והן נוצרים, וכמובן גם היהודים, העידו על עצמם שהם ״נביאים״ שמחפשים להביא גאולה לעולם. בקושטא קמו לא פחות מ-800 ״נביאים״ שבראשם עמד רב בשם ר׳ משה סרוואל, ועל חסידיו נמנו גם כמה מרבני העיר. רב זה הודיע שנתגלגלה בו נשמתו של ר׳ שמעון בר-יוחאי, על כן התחיל לכתוב ״זוהר״ קבלי חדש. אלה שפיקפקו בדבריו, חששו להזדהות שמא יבולע להם ויחשבו ככופרים המסרבים לקבל את ״נביאותו״ של ״הנביא״. אלא שבתוך זמן קצר, ״נביא״ זה התנדף מתוך העדה כלא היה, ועקבותיו נעלמו. תופעת ״הנביאות״ התפשטה עד שלעתים משפחות שלימות, ובכלל זה גם נשים וילדים, היו נכנסות לאקסטזה, נופלות על פניהן תוך כדי זרימת קצף מפיהן ומלמול משפטים נבואיים בלתי מובנים. סימנים אלה היו מותירים רושם שאכן האל מדבר מגרונן, והצופים היו מאמינים למראי-עיניהם.
יהודי התפוצות הדוויים, שיקעו את עצמם בלימוד הקבלה. רבים פירשו את התופעה כאות להופעתו הקרובה של המשיח, ונסחפו בסערה לשיגעון המשיחיות שהנה הגאולה קרובה. השמועה שנפוצה ברחבי העולם היהודי שהנה קם גואל בשם שבתי צבי, קיבלה תוקף אצל הרבנים ע״פ מה שנכתב בנביא יואל: א וְהָיָה אַחֲרֵי-כֵן, אֶשְׁפּוֹךְ אֶת-רוּחִי עַל-כָּל-בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ, בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם; זִקְנֵיכֶם, חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן–בַּחוּרֵיכֶם, חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ. ב וְגַם עַל-הָעֲבָדִים, וְעַל-הַשְּׁפָחוֹת, בַּיָּמִים הָהֵמָּה, אֶשְׁפּוֹךְ אֶת-רוּחִי. ג וְנָתַתִּי, מוֹפְתִים, בַּשָּׁמַיִם, וּבָאָרֶץ:..״(יואל ג/1-3).
בינתיים, שבתי צבי המתבגר, המשיך למלא את כְּרֵיסוֹ בקבלה הלוריאנית, או אז, החל להרבות בסיגופים והתמודדויות. חרף הכריזמה בה ניחן, החלו להתגלות בו תופעות תמוהות שיחוללו סערות, ולא רק בקרב הציבור היהודי. בשנת התי״ח (1657), בשהותו בסלוניקי בה נכח בסעודת מצווה ובנוכחות חכמי העיר והרבנים, נטל ספר תורה אל מתחת לחופת חתנים, ואירס לו לאשה את התורה. רבני העיר גרשוהו מיד מסלוניקי, והוא ברח לעיר הבירה קושטא. בקושטא המשיך להגדיש את הסאה בהחליטו על ״רפורמות״ בתחום ההלכה ע״י התרת כל מיני איסורים שהם מן התורה, מדרבנן ומן המסורת היהודית. תחילה שינה את ברכת ״מתיר אסורים״ והפכה לברכת ״מתיר איסורים״, ומיד אחרי כן התיר אכילת חלב עליו יש חובת כרת. על פי ״פסיקתו ההילכתית״ העביר את מנוחת יום השבת, ליום שני בשבוע. את צום י׳ בטבת, ביטל, ואת צום י״ז בתמוז הפך ל״חג ההתחדשות״. את ט׳ באב קבע כחג ליום הולדתו, בהסתמכו על מה שנאמר בנביא זכריה: כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים…״(זכריה ח/19). את ״שלוש הרגלים״ החליט לחגוג ברציפות במהלך שבוע אחד ובעוד שינויים שונים. גם בקושטא לא אהבו את התנהגותו ופסיקותיו, ומשהחל מעמדו להתערער, גורש מהעיר והתחיל בנדודיו לכמה מדינות במזרח התיכון ובאפריקה. בדרך, ניסה לשנות את אורח חייו ולהתמסר. הוא נושא את יוכבד, אשתו הראשונה, נערה בת 12. אולם ״מרוב קדושתו״, לא קרב אליה מעולם, עד שבית-דין כפה עליו את גירושיה. הפעם העדיף לשאת אשה זונה מליוורנו שבאיטליה בשם רבקה, על פי מה שנאמר לנביא הושע: ״ויאמר ה׳ אל הושע, לך קח לך אשת זנונים״(הושע א/2), בנסותו לקשר את עצמו לנביאות. גם נישואים אלו לא האריכו ימים, אף כאן נכפו עליו גירושין. נישואיו השלישיים היו עם שרה, ממנה נולדו לו שני בנים, ישמעאל ואברהם. אחר פטירתה של שרה, ושנתיים לפני פטירתו, הוא נושא את אסתר, אשתו הרביעית, המטרוניתא, בתו של ר׳ יוסף פילוסוף, רב עשיר ונכבד מליוורנו, עמה לא היו לו ילדים. משפחת פילוסוף היו אלה שיצרו את קהל התומכים הנלהבים לאחר מותו של שבתי צבי, ונקראו: ״הַדוֹנָמֶה״, ״אנוסים מרצון״. ״הדונמה״ נהגו כמוסלמים בציבור, אך בסתר דבקו ביהדות מסורתית- כופרת, והמשיכו להתחתן בתוכם בלבד.
אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות-ברית 36 בעריכת אשר כנפו-עמ'61
Extrait de journal de famille-Nessim Sibony-brit 35-Redacteur Asher –Knafo-
Nous n’avons pas de portrait de Messod Azoulay, par contre nous en avons un de sa femme Esther. D’Abraham Sibony nous en avons deux, mais aucun de sa première femme, Esther qui était blonde aux yeux bleus. Contrairement à Messod Azoulay qui était grand et fort d’après maints témoignages, Abraham Sibony semble avoir été menu comme certains Juifs d’Europe et avait l’œil et le teint clairs. Seuls deux de ses enfants et une de ses petites filles ont eu des yeux bleus : Dona, Moïse et sa fille Coty. Il avait épousé en premières noces Esther, tante de sa mère qu’il aima toute sa vie. Il se remaria longtemps après, par suite d’absence d’enfant viable dans le couple, sans pour autant répudier sa première femme "Lala Esther" comme l’appelait la génération de mes parents. Ma tante qui l’avait connue, puisque c’était mon grand-père qui s’occupait de son foyer dans le cadre de ses fonctions commerciales chez son oncle Avraham, m’a répété et écrit qu’elle était blonde aux yeux bleus. Il s’est rendu à Jérusalem pour ramener une très jeune épouse du nom de Rika de la famille Aboulafia de Tibériade.
C’est avec Rika qu’il eut neuf enfants qui se sont distingués par leurs études effectuées pour la plupart à Gibraltar. Célèbres pour leur conduite de petits seigneurs, ils se lancèrent à leur tour dans le commerce. C’est par un curieux hasard que j’ai obtenu de Monsieur Abraham Knafo de Mogador un carnet sur lequel Moses Sibony s’était appliqué à rédiger en judéo-arabe son savoir astrologique, écrit en caractères hébraïques, son dictionnaire Espagnol et quelques anecdotes et notes commerciales, en plus de devinettes et de chansons espagnoles. On y retrouve aussi le trajet et les escales réalisés par les enfants, en route vers leur école à Gibraltar, en partant de Safi. Cet ouvrage a relancé la discussion sur la famille de "l’oncle Braham" et je me souviens que ma mère avait rappelé alors le retour de Meyer Sibony, fils d’Abraham quand il avait fini ses études à Gibraltar. Une caravane était partie à sa rencontre avec ses provisions, ses gardes et ses montures, dirigée par Abraham Sibony allant à la rencontre de son fils qui arrivait de Mogador par une autre caravane. Les deux caravanes campèrent ensemble avant de revenir à Safi où ils étaient attendus par tous les notables juifs. Meyer semble avoir été l’intellectuel de la famille. 11 avait épousé sa petite cousine Esther, fille d’Aharon qui était la cousine germaine de mon père, ce qui explique la relation particulière que mon père avait avec ce couple contrairement aux autres enfants de Rebbi Braham. 11 existait un seul piano dans la communauté juive de Safi et c’était celui de sa fille Féby, décédée en l’an 2000, à Casablanca, à l’âge de 95 ans. Elle était donc née en 1905. On possède d’elle deux photos remarquables qui me furent offertes par Françoise Sibony, sa nièce et petite fille de Meyer et Esther Sibony. J’ai eu le grand plaisir de connaître Féby et je fus marqué par sa beauté et son élégance.
Grand marchand et exportateur d’œufs à Marrakech, Meyer passait son temps à lire et à prendre des notes, (sa bibliothèque était inestimable) ce qui obligea mon grand-père maternel à lui donner un sérieux coup de main, quand il commença à travailler avec lui à Marrakech. Samuel Sibony son frère, appelé Baba, vint aussi s’installer à Marrakech où il pratiqua le commerce du thé en gros. Mon oncle Simon, frère de mon père, put ainsi réaliser chez lui une carrière enviable. Messody, fille d’Abraham, épousa Salomon Benzaquen de Gibraltar qui parlait anglais et avait le droit de porter des armes dont un revolver qui avait impressionné mon cousin germain Meir Zaoui. Ma tante et ma grand-mère paternelle furent leurs hôtes pendant une année à Safi, me confirma mon cousin.
Il semble bien que la fin de la Première Guerre Mondiale ait transformé toute la fortune de l’oncle Abraham en "petits morceaux de papier" comme les vieux informateurs ont appelé les actions que la famille détenait dans la bourse européenne. Pourtant la photo de mariage du plus jeune des enfants, à savoir Jacques, démontre que deux années après le début de la grande crise, toute la famille, photographiée à cette occasion, avait des vêtements européens de grand style. De patrons, ils étaient devenus dès 1920 directeurs de banques ou de sociétés commerciales installées à Casablanca, devenue la capitale économique sous le Protectorat Français. Jacques était resté à Safi, implanté dans le commerce de son père. Simon était dans l’hôtellerie, notamment à Meknès puis à Fez où il épousa Alice Elquarat, en premières noces, puis Marie Monsano après la mort de sa première femme. Salomon avait ouvert des restaurants à Montécarlo et Moïse avait une ferme à Mazagan. Quand j’étais petit, mon père m’avait pris avec lui, à Safi et nous avions été reçus par Esther Sibony, veuve de Meyer, dans la maison qui avait été celle de l’oncle Abraham à Abiyada, un des quartiers résidentiels de cette ville.
C’était un logement avec de vastes salles et un jardin intérieur décoré de mosaïques. Mon père avait tenu à me montrer le salon où tous les enfants de Rebbi Braham Sibony réalisaient une fois par an cette "fantasia" qui consistait à se déguiser en notables arabes avec le décor et la nourriture appropriée et surtout le cérémoniel qui durait une journée entière. Esther avait évoqué son séjour chez nous avec sa belle-mère Rika, et j’appris plus tard que ce fut une page mélodramatique : une romance entre Samuel et sa fiancée qui se termina par un joyeux mariage. Elles voulaient par la même occasion, lors de ce voyage, demander la main de la fille de Rabbi Habib pour Salomon.
Dans l’album de famille que nous avons réussi à confectionner grâce à tous les membres de la famille Sibony d’Israël et de France, nous sommes parvenus à rassembler deux photos d’Abraham Sibony, une d’un de ses fils Samuel, mort à Casablanca, celle de Meyer mort à Safi en 1945, et celle d’Elias ainsi que quelques photos de Jacques (1907-1990). Dans la photo de mariage de Jacques avec Assiba Merran, on retrouve Messody, fille d’Abraham qui s’était mariée à Salomon Benzaken et Rika Sibony, veuve d’Abraham.
De Yaacov, frère d’Abraham, décédé en 1906 nous n’avons aucune photo, ni de lui, ni de ses enfants. Par contre, nous en avons trois de ses petits- enfants, issus du mariage d’Aharon Sibony et de Dada Lévy, à savoir Nissim, Moshé et Esther, elle-même mariée à Meyer Sibony, fils d’Abraham avec leurs deux enfants, Léon et Féby. Des petits enfants de Yaacov, issus du mariage de Nissim Sibony, mon grand-père paternel avec Pnina Weizman, nous avons des photos de mon père, Elie Sibony et de mes tantes, Hana Ohana et Reine Zaoui. Rebbi Braham fut un homme légendaire, avec une auréole de patriarche. Il aurait vécu 98 ans, de 1821 à 1919. Il se remaria à 60 ans avec une jeune fille de la maison Aboulafiya qui n’était âgée que de 15 ans. Il aurait eu 9 enfants dont deux filles. Le fils aîné naquit en 1883 et le dernier en 1911 alors que son père était âgé de 90 ans.
Messod Azoulay est tout aussi célèbre qu’Abraham Sibony. Ils vécurent à la même époque et selon les légendes folkloriques des Juifs de Marrakech, c’était un bel homme de grande taille, et clair de peau. Il était renommé pour ses blagues, mais surtout pour son soutien envers les personnes qui connaissaient des revers de fortune, notamment les Juifs de Marrakech ou du Sud, emprisonnés pour des dettes ou à la suite de faux témoignages. Sa petite fille, Marie Bendavid m’a dit qu’il en avait les moyens.
Il avait organisé la vie de sa famille, autour de lui. Chaque enfant marié avait son appartement, et tous vivaient dans la même grande maison, avec du personnel pour la confection des repas et les soins pour les enfants. Chacun avait sa cuisine, mais les achats des produits alimentaires étaient centralisés et exécutés par les coursiers du patriarche, Messod Azoulay qui les déposaient au centre de la maison. Il recevait des plateaux de gâteaux et de thé dans son dépôt, et il passait son temps à blaguer avec les notables juifs, ses amis. Dans la série d’histoires recueillies, il semble qu’il exploitait la naïveté d’un homme charmant et érudit qui avait peu de sens pratique et qui s’en remettait toujours à lui pour le conseiller. Messod Azoulay et sa famille ont habité ensemble différentes maisons au Mellah de Marrakech.
Son siège commercial, occupé plus tard par son fils Simon qui y logeait au premier étage (voir photo de l’immeuble 70 ans après), un autre immeuble se trouvait à l’entrée de la rue des Ecoles à gauche et un troisième dans la rue Latana où il transforma un appartement de l’étage supérieur en synagogue : "Slat S^ido", en activité jusqu’à son incendie, l’immeuble ayant été occupé par des musulmans en 1970. Nous avons tous prié dans cette synagogue et nos places étaient situées face à la Bima, sous laquelle s’asseyait Rabbi Ezer Oizana qui portait toujours une livrée blanche. Il possédait des livres de prière rares, nacrés avec un fermoir doré. A côté de lui s’asseyait à l’occasion, Rabbi La^ziz Ellouk. J’ai reproduit notre synagogue dans mon tableau "L’ascension". A sa mort, le patriarche Messod Azoulay laissa à ses enfants une douzaine de magasins, des appartements, un moulin, deux fours, de l’or, de l’argent et de la marchandise.
Extrait de journal de famille-Nessim Sibony-brit 35-Redacteur Asher –Knafo-page 13
ברית-כתב העת הדו לשוני של יהודי מרוקו-העורך אשר כנפו- ברית מס' 35 -2017 –תפיסת הצדיק בארבע קסידות ד"ר דן אלבו
ג. עיוש מויאל, לקצידא די סידי רבי עמרם
|
1נבדא בלאהּ רחמאן הווא לחנין לחננאן ,מזאאוגין פיה ובבן דיואן סידי יא רבי עמרם. אתחיל באל הרחמים הוא חומל הרחמנים נתחנן אליו' ואל בן דיוואן הקדוש, הו רבי עמרם
2 נחכי לנאס חדיתו אס כאן סבאב מזיתו כוליל יזמע לכותו לחסיד רבי עמרם אספר לאנשים את סיפורו מה הייתה סיבת בואו כולל שבא לאסוף עבור אֵחָיו
3.מיא ותסעוד וסתין עאם,באס זא למגרב לחכם, לא יבקאכום תכמאם, עלא סידי רבי עמרם 3.מאה ששים ותשע שנים מאז בא החכם למערב שלא יוותרו בכם הרהורים (ספקות) על אדוני רבי עמרם.
4.מא ערפוה מנין דאז מנין, זא לפאס גלס סבע סנין מן חברון זאת ברא פלחין ולדו מריד רבי עמרם. 4.לא ידעו מהיכן עבר ומהיכן בא, בפאס ישב שבע שנים מחברון הגיעה איגרת תחינה שבנו חלה, רבי עמרם
5.תנבבא באס חב ינפתאר ובדא יתכלם הדאדר דמעו חאיפה כי למטאר סופו צבר רבי עמרם. 5.ראה ברוח קדשו שעומד למות והחל לומר תחינות דמעותיו זולגות כמטר ראו את כושר עמידתו של רבי עמרם.
6.קרא נסים וכרזו פואזאן קאל ליהוד אזיו לא סזאן קאל בפמוו הנה נתפאן תמים יא רבי עמרם 6.קרה נס ויצאו בוואזן אמר ליהודים בואו לאסז'ן אמר במו פיו קברוני כאן התמים רבי עמרם
7.טלב בפמו רוח ברוח וקאלהא בלקלב למרוח נפטר וכרזת ארווח דתנא רבי עמרם 7. ביקש בפיו נשמה תמורת נשמה את התפילה נשא בלב שבור נפטר ויצאה הנשמה של התנא רבי עמרם
8. נאדו כסלוה ותפנו רזעו לווזאן וחזנו אביאד די סאפ בעינו וזה סידי רבי עמרם 8. קמו רחצוהו וקברוהו שבו לוואזן והתאבלו אשרי מי שראהו בעיניו כשבא הצדיק רבי עמרם
9. נחכי לעזיאב לי זארו עלא ואחד עיניה עמאו זא זארו וקסע אדאו בזכות די רבי עמרם 9. אספר את הפלאות שקרו למבקריו על אחד שעיניו התעוורו בא, עלה אליו לרגל וראה אור בזכותו של רבי עמרם
10. כתאר עזאיבו בסחאל ובסחאל פך דלכבאל ודאוא חת לחבבאל 10. רבים נסיו כמה וכמה הציל אסירים כבולים וריפא מנועות מהריון [עקרות] האהוב רבי עמרם
11. לי מא סאף ולד פייאמו יזי יזורו פמקאמו יברא ויחל חזאמו ויסמיה רבי עמרם 11. מי שלא ראה לידה בחייו בא לבקרו ולהשתטח לפניו [?] יתרפא ויפתח אזורו (לצורך לידה) ויקרא לו רבי עמרם.
12. זאה ואחד גיר ידמם יסמע ולא יתכללאם זא יבבכי זאוג פלחרם די סידי רבי עמרם 12. בא אחד כולו מתחנן שומע ולא מדבר בא לבכות ולבקש על הציון של הצדיק רבי עמרם. 13. נעס וופאק בהדרא עטאה דווא באס ברא הנא הווא מול סזרא זכאי יא רבי עמרם 13. ישן והתעורר לשמע דיבור נתן לו תרופה וזו הסיבה שנרפא הנה הוא בעל העץ הזכאי רבי עמרם
14. ולד זאבוה פסהר אלול כאן בעקלו וללא מהבול פלייל וסמע מסעול נאמת ומוו רבי עמרם 14. בן הביאו בחודש אלול היה בעל תבונה ולא משוגע בלילה כשנר דולק חלמה אמו את רבי עמרם
15. פאקת ותבכי בדמוע מכתפא וקלבהא מקטוע עלא ולדהא לי מכדוע וגאתו רבי עמרם 15. התעוררה, בוכייה בדמעות מפוחדת ולבה שבור על בנה המשותק-החולה? וזעקה לרבי עמרם
16. זאבו ואחד מרזזח דאואה וקאם פראה בלפרחא וללא יצטח יגוות יא רבי עמרם 16הביאו אחד משותק רפאהו וקם שמח בשמחה וירקוד ויקרא, הו רבי עמרם.
17. ואחד מריד בקלבו חארת פיה לום ולבוקאלולו דואך טציבו ענד סידי רבי עמרם 17. אחד חולה בלבו הוא הצטער על מצב לבו אמרו לו את רפואתך תמצא אצל הצדיק רבי עמרם
18. פאק ודוא קאל בפמוו יגווה איא ומו סאף צדיק בעינו ודאוה רבי עמרם 18.התעורר ותרופה אמר בפיו יתרצה עם שלא ראה את הצדיק בעיניו ורפאו רבי עמרם
19. סמעו זכותו יא נאס עלא ואחד פקטיע אראס זאת ומו טטלב פלכאס די סידי רבי עמרם. 19.שמעו זכותו, אנשים על אחד שעמד לפני עריפת ראש באה אמו לבקש בכוס של הצדיק רבי עמרם
20. קלאת ומו איא לחזזאן פכלי ולדי מלסזאן ועיטט אבן דיואן אראב יא רבי עמרם 20. אמרה אמו, הו רבי הצל את ילדי ממאסר וקראה הו בן דיוואן קרב נא רבי עמרם
21. צדיק זאהא פלמנאם וקאלהא אנא לחאכאם ולדך צפאלו לחכאם סופו סבע רבי עמרם 21. הצדיק נגלה לה בחלום ואמר לה, אני החכם גזר הדין של בנך ייטב ראו את הארי רבי עמרם
22. נהאר סראע זבדוה וזדו באס יקתלוה אכיתי קאלו סרחוה ופכו רבי עמרם 22.ביום גזר הדין הוציאוהו ביצעו הכנות לשם הוצאתו להורג לפתע אמרו שחררוהו והִצִּילוֹ רבי עמרם
23. ומו דזרי וטצייח צאבט ולדהא תסררח זאדת תזגרט וטפרח עלא סידי רבי עמרם. 23. אמו רצה וזועקת מצאה את בנה משוחרר הוסיפה להלהל יִלּוּלִים ולשמוח על הצדיק רבי עמרם
24. זאב ולדו ומראתו פל הלולה דג כזאנתו יקולהום יליגאתו האדה הווא רבי עמרם 24 הביא את בנו ורעייתו בהילולה נטה את אוהלו סיפר להם את סיפור הצלתו זהו רבי עמרם
25. נאס גאלסין פי לכזאן סי יקרא וסי נעסאן, וסי יצרב לכיסאן די סידי רבי עמרם. 25. אנשים ישובים באוהלים מי קורא, מי ישן, ומי שותה כוסות של הצדיק רבי עמרם
26. איא לקראב ולבעאד טלבו על אפאמיל חדאד עמרהום מא יסופו לגנכאד די מגאבלין רבי עמרם 26. הו לקרובים ולרחוקים התפללו על משפחת אל חדד שלא יראו פגע בחייהם המתחזקים את הציון של רבי עמרם
27. טלבו על פריזידאן לחביב ליהוא עמראן עמרו מא סוף לגבאן די מגגבל רבי עמרם. 27. התפללו בעבור הנשיא החביב אליהו עמרם שלא יראה בימיו יגון וצער בעבור זה שהוא מטפל בציון של רבי עמרם.
28. ואקף בהאד לחברא וכדאם בלא יזרא יוקף מעאה מול סזרא יחדי ולאדו רבי עמרם. 28 משגיח על החברה, עמל ורץ יעמוד להגנתו בעל העץ ישמור על בניו רבי עמרם
29. ליבגא לענאיא וססאן לאזב ידרב תרקאן וילוח לגבאן ולמחן ויפאזי רבי עמרם 29. מי שחפץ בתהילה ובריאות צריך לגמוע דרכים להשליך יגונות ופחדים וירפאהו רבי עמרם
30. זכותו תעמוד לנו ולכל ישראל אחינו בזכות רבי חיים בנו ולד סידי רבי עמרם . 30זכותו תעמוד לנו ולכל ישראל אחינו בזכות רבי עמרם בנו בן הצדיק רבי עמרם
31. אססמי דאהר יא רזאל עיוס ולכניא מויאל מעא כותי נזמע בכלל כא נטלב לרבי עמרם 31. שמי הפרטי גלוי, הו אנשים הוא עיוש-חיים ושם משפחתי מויאל עם אחותי נזמה-כוכבה בכלל אני מתפלל לרבי עמרם.
32. מן צוירא אצל זדי יחדי ולאדכום ולאדי יסקאם סעדכום וסעדי בזכות סידי רבי עמרם. 32. ממוגדור מקור-מוצא אבותיי ישמור את ילדכם ואת יְלָדַי יקומם-ישקם את מזלכם ומזלי בזכות הצדיק רבי עמרם
שוב אנו רואים את מוטיב ההתרפאות ויכולת הריפוי המופלאה של הצדיק. ייחוס התרפאות החולים לנסיו של הצדיק, בזכות התחינות והתפילות לאל על קברו. ניתן לראות זאת היטב בבית ט' "אספר את הפלאות שקרו למבקריו, על אחד שעיניו התעוורו, בא, עלה אליו לרגל וראה אור בזכותו של רבי עמרם." בקסידה של עיוש מויאל, נוסף על תיאורי הוואי ואוירה, יש 6 בתים המתייחסים לסגולותיו העל טבעיות של רבי עמרם בן דיוואן כרופא חולים ובעלי מומים ו- 8 בתים מתייחסים לסגולותיו כמציל יהודים מגזר דין מוות בזכות התקבלות תפילותיו בשמיים. בבית ט"ז הצדיק מביע חשש מהליכה בדרך מלאת חיות אריות ולביאות, תיאור המביע את אנושיותו ופגיעותו בעיני עצמו, ובבית כ' בנו של הצדיק מודיע לו שהוא רואה אריה קרב ובא מהישימון, אלא שהאריה נעצר ולא קרב אל הצדיק. בהתחלה הצדיק מביע פחד מהאריה ואחר כך האריה כמו חושש מהצדיק ולא מתקדם לעברו יותר.
הערות המחבר: בתחילת המאה ה-20, לפני חיבור מתחם הקבר של הצדיק לרשת מים זורמים, שמשי הצדיק, יהודים עניים מוואזן, התפרנסו מאספקת מים זכים שנשאבו ממעיין סמוך מכרו להמוני עולי הרגל. בהילולה מכרו כוסות מים במחיר פעוט לכל דורש ממי מעיין שהיה שייך בשעתו לקהילה היהודית באסז'ן. למים ייחסו סגולה מיוחדת ולכן המחבר כותב "הכוסות של הצדיק רבי עמרם". טעות היסטורית- עובדתית, מי שטפל בבית העלמין וארגן את ההילולה מדי שנה, היה יוסף בר דוד עמרם ז"ל יו"ר הוועדה של המקומות הקדושים בקהילת וואזן בין 1930 – 1984 ולא נשיא הקהילה אליהו עמרם אלחדאד, אשר היה מעורב ושותף, אך לא נושא באחריות הרשמית על ההילולות, מטעם השלטון הצרפתי. לפני יוסף עמרם, שמונה לממונה על ניהול ההילולה בזכות שליטתו בשפה הצרפתית עוד בתחילת המאה העשרים, החזקה על הקבר הייתה שייכת למשפחת דניאל אזולאי ולאחריו למרדכי אלבו. |
|
ברית-כתב העת הדו לשוני של יהודי מרוקו-העורך אשר כנפו- ברית מס' 35 -2017 –תפיסת הצדיק בארבע קסידות ד"ר דן אלבו-עמ' 58
La vie juive a Mogador-Salomon Haii Knafo-Presente et annote par Asher Knafo
Aussi nombre de Juifs préféraient changer d’air à Mogador, car c’était le passage vers les autres régions. Comme le climat y était doux et l’atmosphère politique plus saine, ils s’y installaient pour de bon. Ces Juifs amenaient avec eux d’autres mœurs et d’autres idéaux. Même l’Arabe parlé par eux était mitigé de Berbère. Ceux qui avaient quelque argent s’arrangeaient dans le commerce et y faisaient fortune. Ils étaient destinés à devenir les nouveaux riches et à prendre la place des riches qui avaient perdu leur fortune pour diverses raisons. Ceux qui n'apportaient rien avec eux, se mettaient à faire des petits métiers, domestiques, portefaix, etc.
La plupart, démunis de tout, s’adressaient au comité de la communauté qui les ajoutait à la liste déjà longue des nécessiteux.
Cela étant, la vie menée au Mellah n’était pas sans charme. Seulement, au lieu de cheminer vers le modernisme à grands pas, on y allait tout doucement. La vie n’y était pas moins spirituelle qu’à la Casba, avec cette différence qu’à la Casba l’éducation se faisait en langues étrangères tandis qu'au Mellah, on continuait à enseigner et à parler l'Hébreu et le Judéo- arabe.
C’est pour cela que tous les grands Rabbins étaient presque uniquement issus du Mellah. Toutes les autres fonctions religieuses, les Hazanim – officiants, les Paytanim – chanteurs, les Chohatim – égorgeurs de volailles et de bétail, les écrivains publics et les comptables étaient également remplies par les ressortissants du Mellah.
La Hevra Kadicha était exclusivement composée de Mellahiin – habitants du Mellah. Le Cheikh juif de la ville était choisi parmi les habitants du Mellah. Le Cheikh était un personnage très important. C’'était le chef de la population juive reconnu par les autorités locales. C’'était lui qui intervenait auprès du Pacha pour toutes les démarches concernant cette population. Toutes les instructions adressées aux Juifs passaient par lui. Tous les différends entre Juifs lui étaient soumis en premier lieu. C’est quand il ne parvenait pas à mettre d’accord les protagonistes qu’il soumettait le cas à qui de droit.
L’artisanat était venu du Mellah, tandis que les gens de la Casba se dédiaient au commerce sauf certains qui étaient fonctionnaires.
Coutumes particulières
Pour commencer il y a des coutumes qui leur ont été imposées par les Arabes.
D’abord, pourquoi appelait-on le quartier juif 'Mellah' ? Il y a divergence de points de vue sur l’explication de ce mot. Certains disent que ce nom loue les Juifs. Les principales raisons sont celles qui se basent sur le mot lui- même.
Le mot Mellah vient du mot Melh qui veut dire sel. Quand on veut dire de quelqu’un qu'il est sympathique, on dit qu'il est Melh de même que lorsqu'un aliment n’a pas bon goût, on dit de lui qu’il manque de sel. Pour donner du goût au pain ou à un plat on y ajoute du sel. La population juive sert de sel à la population musulmane. Une ville sans un Mellah peuplé de Juifs manquerait de goût.
Une autre explication dit que lorsque le Sultan faisait couper la tête aux condamnés à mort, il envoyait faire saler leurs têtes pour les pendre à la porte de la ville. On dit que l'acte de salaison des têtes était fait par les Juifs, d'où le nom de Mellah donné au quartier où habitaient ces Juifs. Heureusement, cette coutume n’a pas été suivie jusqu’à nos jours, et probablement, n’a-t-elle existé que dans l’imagination de ceux qui se plaisaient à en parler.
Les costumes
Il semblerait que l’habillement des Juifs était le même partout. Pour les hommes, la Zlabiya – djellaba, en drap pour les riches, en coutil noir pour les pauvres, le Cftane – caftan, blanc bleuté de préférence, ou de couleurs claires. La Bdiîya – gilet avec des boutons ronds en tissu comme chez les Arabes. Le Sroual – saroual qui arrivait aux genoux.
Pour les cérémonies, Bar-mitsva ou mariage, la djellaba est remplacée par la Zoukha – sorte de caftan en drap noir dont les pans flottaient librement devant. Les manches doublées en couleur étaient en partie retournées sur l'avant-bras. Une large ceinture -Hzam complétait le costume. Cette ceinture faisait plusieurs fois le tour de la taille sur le caftan. Elle était filée d’argent ou d’or et était utilisée par les hommes ainsi que par les femmes. En principe un homme ne se faisait faire ce type de costume que deux fois dans sa vie.
Pour les femmes, le costume de gala était ainsi fait : une pièce de drap ou de velours rouge ou vert rectangulaire, drapée autour de la taille qui descendait
jusqu’aux chevilles, bordée sur les côtés au-devant et tout autour en bas par une bande tressée de fils d’or ou d’argent.
Sur la poitrine, un plastron brodé entièrement couvert d’or ou d’argent, retenu par un boléro de velours rouge ou vert dont les pans et l’encolure étaient brodés de même. Les manches très amples étaient en tulle couvrant les épaules et descendant jusqu’aux poignets.
La tête était couverte par une espèce de foulard en tissus de soie légère et brodée d’or, descendant derrière la tête jusque dans le dos.
Une bande blanche brodée de perles véritables ceignait le front et s’attachait derrière la tête. Le tout était surmonté d'une mitre tissée d’or et sertie de pierres précieuses
Les boucles d’oreilles s’adaptaient à la couleur du velours : rubis avec le velours rouge, émeraudes avec le velours vert.
Pour sortir dans la rue, tout le corps est couvert par un drap de laine blanche, à la façon arabe et on ne voyait plus de la femme qu’un seul œil, même en écartant un peu le drap de la figure, on ne voyait rien, car la figure elle- même était couverte par un mouchoir de soie, comme chez les Arabes.
Une vieille coutume pour les hommes consistait à se couvrir la tête pardessus la Sassia – chéchia noire avec un foulard bleu foncé à pois blancs. Ce foulard était attaché sous le menton. De nos jours très peu de vieillards ajoutent le foulard au port de la chéchia.
On suppose que la méchanceté des Arabes envers les Juifs était l’origine de cette mode. Pour se moquer d’eux, les arabes se permettaient d'arracher leur chéchia aux Juifs. Afin d'éviter ce genre d'aventure et surtout par piété – car un Juif ne doit jamais rester nu-tête – ils ont instauré le port de ce foulard qu’ils nouaient sous la barbe et qui tenait leur chéchia solidement fixée sur leur tête.
Il y avait un autre costume, d’origine algérienne me semble-t-il, en drap brodé pour les hommes, qui comprenait un gilet, un boléro et un saroual bouffant. Les jours de fête on portait par-dessus un burnous très ample.
Les Rabbins se distinguaient par la chéchia rouge qui était bordée d'une bande de soie noire. Ils portaient un châle en couleur, rouge, marron, ou ocre sur les épaules. Une canne complétait le costume rabbinique.
Les marchands qui se déplaçaient en dehors de la ville pour affaires, ainsi que les artisans et les ouvriers portefaix, portaient sur le côté une espèce de cartable en cuir Chkara ou Aquerab suspendu par une courroie ou par un gros cordon sur l’épaule gauche et qui pendait sur le côté droit. On y enfouissait tous les objets de valeur ainsi que les papiers et l’argent. Les papiers étaient enroulés et gardés dans des tubes en fer blanc, l'argent était posé au centre d'un mouchoir dont on réunissait les quatre coins pour les attacher solidement.
Les autres costumes seront décrits dans l’article sur la vie familiale. Cette vie familiale consistait en un ensemble de coutumes qui caractérisaient aussi bien les Juifs de Mogador que ceux des autres villes du Maroc.
La vie juive a Mogador-Salomon Haii Knafo-Presente et annote par Asher Knafo
Page 58
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19
ככל שהתקדמו המהלכים לרכוש אדמה לקבוצת ה-11, גדלה מעורבותו של מויאל. הוא עמד בקשר ישיר, על בסיס יומיומי כמעט, עם שמואל הירש, וזה דיווח על פעילותו של מויאל למיכאל ארלנגר, יד ימינו של הברון. הלה לא הבין תחילה את מעמדו ואת תפקידו של מויאל. באחד ממכתביו להירש כתב: ״המאמין אתה כי אפשר לסמוך על מה שאומר הא׳ מויאל ? אני אומר לא׳ רוטשילד שיכתוב לו מילים אחדות, כדי להודות לו על התמסרותו בלי פניה פרטית״…
ואכן, לכמה מבני הדור ההוא הייתה מעורבותו של אברהם מויאל בענייני המושבות הראשונות לא מובנת במידה רבה. מה לאיש מכובד, סוחר אמיד ביפו, בעל קשרים מסחריים בעולם ולפעולות פילנתרופיות, שאין עמן סיכוי לתגמול חומרי כלשהו ? אלא שהם לא הכירו את מויאל, שהפעילות הציבורית שלא על מנת לקבל פרס הייתה טבועה בדמו. יתר על כן, הוא היה אחד הראשונים שהבחין בסיכוי הגדול של המושבות להיות ״אתחלתא דגאולה״, בסיס להתפתחות היישוב החדש בדרך לריבונות יהודית, דבר שאיש כמובן לא העז לבטא בפומבי בעת ההיא.
הסוף, כידוע, היה טוב. בחגי תשרי תרמ״ד(ספטמבר-אוקטובר 1883) התרבו השמועות כי הירש ומויאל עומדים לסיים את רכישת הקרקע ל״ראדומים״ בסמוך לכפר הערבי עקיר. על נסיבות רכישת הקרקע אין כמעט פרטים. היא הושלמה באוקטובר או בנובמבר 1883, ומן המעט שנתפרסם בעיתונות היהודית של הימים ההם ובמכתבים שהחליפו ביניהם הירש וארלנגר, עולה כי שטח של 3,660 דונם, שמאוחר יותר התברר כי הוא קטן יותר והיקפו מגיע רק ל-2,800 דונם, נקנה במחיר של 70 אלף פרנק. השטח היה שייך לאברהים עפונה מהכפר עקיר, וייתכן כי הבעלים האמיתיים היה אפנדי ערבי מיפו. האדמות נרשמו על-שם מיכאל ארלנגר מטעמים משפטיים־מדיניים – כדי לא לסבך אזרחים מרוסיה ברכישה, בעוד שארלנגר היה אזרח צרפתי מכובד.
סיבה נוספת לזירוז הרכישה: רצונם של הירש, מויאל, ארלנגר, הברון רוטשילד ובראש וראשונה האיכרים עצמם – שלא להחמיץ את שנת העיבוד החקלאי. החריש החל בארץ בחודשים אוקטובר־נובמבר, ואי אפשר היה להתחיל בו ללא השלמת הקנייה. מי שמילא תפקיד מרכזי בהשלמת העסקה היה מויאל. הוא אף זה שבנובמבר 1883 ניהל את הרכישה מטעמו של הברון רוטשילד, דאג לחתימה על מאות מסמכים ופתר בעיות משפטיות. במאמרם של הפרופ׳ ישראל מרגלית ויעקב גולדשטיין על מפעל ההתיישבות של הברון רוטשילד בתקופת העלייה הראשונה, כתובים הדברים במפורש: ״החיפושים הממושכים אחרי חלקת קרקע מתאימה הסתיימו עם קניית אדמות מהכפר עקיר, באמצעותו של אברהם מויאל״.
הערת המחבר: ישראל מרגלית ויעקב גולדשטיין, ״מפעלו של הברון אדמונד דה-רוטשילד, 1899-1882״, בתוך: משה ליסק וגבריאל כהן (עורכים ראשיים), תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מאז העלייה הראשונה – התקופה העות׳מאנית, חלק ראשון, ירושלים תש״ן, עמ׳ 424. להלן: התקופה העות׳מאנית, חלק ראשון
לאחר מכן הביא את האיכרים ומצטרפים חדשים אל הנחלה, הדריכם ורכש בעבורם בהמות עבודה, זרעים וכלי עבודה והקים יחד עם המתיישבים את המושבה עקרון. הוא השתתף בהנחת היסודות, ויחד עם רוב המתיישבים חלה בקדחת – שפשטה מהביצות שבקרבת מקום. לפי עדותו של ישראל בלקינד מראשון־לציון, הירש הוא זה שקנה את האדמה, ומויאל מונה על ידו להשגיח על המתיישבים: ״הירש קנה בעבור האחד-עשר איש אשר באו עם ברי״ל את הכפר עקיר או עקרון מהלך שעה וחצי מראשון־לציון. הם עובדים שם כבר את אדמתם ולמשגיח עליהם לבנין הבתים בחר הירש את ה׳ אברהם מויאל. האדמה שם טובה מאד…״ בעייתה העיקרית של עקרון עם ייסודה הייתה השגת רישיון בנייה מאת השלטונות, משימה כמעט בלתי אפשרית ברוב המקרים, שכן השלטונות דחו פעם אחר פעם את בקשותיהם של יהודים להקים מבני-קבע במושבותיהם החדשות. מויאל, שהכיר היטב את רזי-הרזים של השלטון הטורקי, מצא לכך עצה: הוא הכריז שלא מוקם יישוב אלא שמדובר באחוזה, וזו לא הייתה זקוקה לאישור.
לפי קלויזנר, ״את הרישיון להקים בתים השיג אברהם מויאל, יהודי מערבי [מצפון אפריקה] עשיר ובעל השפעה ביפו. כיוון שהשטח נחשב רשמית כאחוזה, לא היה צריך לפנות אל השלטונות העליונים בקושטא, אלא הספיק רישיון מן הפאשא המקומי; ברישיון הותר להקים בניינים רק על שטח של שני דונם. משום כך בנו בתים בצפיפות, זה על יד זה״.
הביל״ויי חיים חיסין, לימים מראשוני תל-אביב ורופא ידוע, כתב בזיכרונותיו כי מויאל הפעיל את השיטה גם בגדרה (ועל כך להלן), אבל בפעם הראשונה נקט בדרך דומה בעקרון. זו הסיבה שבתיה הראשונים של עקרון הוקמו על שטח מצומצם, בבנייני מחנה צבאי, והם קיבלו לפיכך את השם הצרפתי ״קַזֵרְמָה״(קסרקטין). כלפי השלטונות הטורקיים הציג מויאל את המבנים ברפתות. וכך תיאר מויאל עצמו את ניסיונותיו ואת הצלחתו להשיג אישור בנייה עבור מתיישבי עקרון: ״פחת ירושלים התגבר לעצור את בני עקרון, אבל ברוך השם כי חכמתי עמדה לי להשיג רישיון על בניין, רפתים, ואחר כך פעלתי אצל המושל ביפו להשיג רישיון גם על בתים ואם כי המושל הזה לקח מטרפסיה [ארמית, קיבל את עונשו] מהפחה, כי הורידו מגדולתו עבור שהמרה את פקודתו, אבל אנכי בניתי ברישיון הממשלה ואין ביד הפחה לבטל רישיון המושל השני…״ ד״ר רן אהרנסון נתן לפעילותו של מויאל בעקרון פירוש מצמצם: ״מויאל, כנציג הברון, היה אחראי למושבה עקרון מרחוק. הוא היה מעורב בהתיישבות ה׳ראדומים׳ מראשית בואם ארצה, ובעיקר עזר לרכוש את אדמת עקיר. המצב שנוצר תאם למעשה את גישתו של ארלנגר, אשר בטח ב׳ראדומים׳ וכבר במרס 1883 הציע ׳שינהלו להבא את עצמם׳, דבר שהברון אישר מחדש לאחר קניית עקרון. למויאל, נועד אפוא תפקיד כללי ובלתי מוגדר, והוא לעסוק בענייני המתיישבים ולהדריכם כ׳מנהל עבודות״׳.
אין בידינו עדויות על תכיפות ביקוריו במושבה – כתב אהרנסון – ומידת הפיקוח שלו על הנעשה, גם לא ידוע לנו איך נהג לחלק את התמיכה החודשית, שהסתכמה בפרנק אחד לאיש ליום, והייתה כנראה הקשר המשמעותי ביותר בין העקרונים לנציגו זה של הברון. תמיכה זו וגם התקציב להוצאות הכלליות ניתנו על חשבון ״סך ההוצאות המשוערת של המושבה״, והיו כעין תקציב ביסוס שכלל בתים, בהמות עבודה, כלי חקלאות ואמצעי קיום ״עד לאסיף הבא״, בהנחה שבעונה השנייה כבר יעמדו העקרונים על רגליהם ולא יזדקקו לעזרת הברון. כל פעילותו של מויאל בענייני המושבה הצעירה עקרון, הוסיף אהרנסון, הייתה בהתנדבות והוא עשה זאת במשך חצי שנה (נובמבר 1883 עד מרס 1884). לאחר מכן החליפו פקיד בשכר. את מויאל הגדיר אהרנסון במילים: ״מנכבדי קהילת יפו״. תיאור מחמיא יותר של פעילות מויאל מצוי אצל מרדכי לובמן, שכתב על מצב המושבות בקיץ 1885. בהתייחסו לעקרון, הסביר כי מויאל, יחד עם הירש, הם: ״עמודי התווך״ של המושבה. תחת המדור ״עזרת סופרים״ כתב לובמן בעיתון המליץ ״יפו, ט׳ אלול… מדוע המושבה ׳עקרון׳ אשר גם היא לא בעולם החדש רק בהארץ העלובה והעזובה כוננה לכל משפטיה וחוקותיה, בתיה מתנוססים לתלפיות, שדותיה מלאים בר ממגד שמש וירחים, עובדיה שבעים בלחם אשר יביאו בזיעת אפיהם ובכל עבר ופנה ירונן וירועע ?… איך נהייתה כזאת ?… אמנם לא לפלא הוא בעיני האיש היודע תולדות הנחלה הזאת אשר נוסדה מראש ביד הנדיב, הוא עשה אותה ויכוננה, מלאכיו עושי רצונו היו האדונים הנכבדים, היודעים בטיב הארץ ובכלכלתה והנהגתה, אנשים אשר נהירין להם שבילי הקולוניזאציא כשבילי יפו. האדון הדירקטור ה׳ הירש והגביר הנכבד ה׳ מויאל הם היו שני עמודי התווך אשר עליהם נשענת ונתמכת כל המושבה, על כן ניצבה וגם עמדותיך בגדלה ויקנאו בה כל מושבות ישראל אשר בארץ הקודש״. במסגרת הסיוע למתיישבי עקרון חלה מויאל כאמור בקדחת, כפי שעולה מן המכתב הבא שאותו כתב פקיד הברון אושרי למנהל מקווה ישראל, הירש, על דבר אנשי הפקידות או מקורבים אליה שחלו: ״נעים לי מאוד לדעת שמר מויאל, בן־שימול וקאבלאן כבר החלימו מן הקדחת, שהייתה לפי דעתי מאלאריה הבאה מן הביצות שבקרבת עקרון. שמעתי שרוב המתיישבים חלו במחלה הזאת…
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה–19 –עמ' 62