גם המידע שמספקים לנו ביבליוגרפים לא סייע בידינו, שהרי לקביעותיהם נתגלו לעתים קרובות כבלתי מדוייקות. במשך כשלושים שנה הוציא לאור צמח צרפתי, בבית דפוסו של מכ'לוף עתאלי לוח שנה בערבית יהודית ובצרפתית. שם הלוח : " שם יוסף " וההכנסות ממכירתו היו קודש לעניים. יש לראות בלוח זה את אחד הספרים העבריים הראשונים שנדפסו בקונסטונטין, אם לא הראשון ממש.

בקזבלנקה הצטרפו משה בן שמעון עמאר ואדם בשם אלבאז לשותפות, כדי להקים בעיר זו את בית הדפוס העברי הראשון במרוקו הקולוניאלית. ספרם הראשון הופיע בשנת תרע"ט. הייתה זו חוברת של האגודה הפילונטרופית " מגן דוד ", שנוסדה בקזבלנקה על ידי יעקב בן מכ'לוף לכ'רייף בשנת תרע"ז.

חוברת זו, אשר כללה את טעמי הדת בעברית וביהודית ערבית מרוקאית, נקראה בשם " חמד בחורים ". בשנת תרפ"ט פתח מסעוד בן מרדכי אדהאן בית דפוס נוסף בקזבלנקה והוציא לאור את " תועפות ראם ", שו"ת לרב לרפאל אלנקאווה.

באותה שנה פתחו האחים אלבאז בית דפוס משלהם בעיר זו וספרם הראשון שיצא לאור היה " ויאמר שמואל ", פירושים על התלמוד, לרב שמואל אלבאז.

בית דפוס רביעי נפתח בקזבלנקה על ידי יהודה רזון מאיזמיר, שהוציא לאור שנית בשנת תרצ"א את " תהילה לדוד " לרבי דוד בן אהרן חסין, פייטנה של מרוקו, קובץ שירים שהופיע באמסטרדם בשנת תקפ"ז.

בית דפוס חמישי נפתח בעיר זו בשנת תשי"א, על ידי שמעון אדהאן ומרדכי חיות. הספר הראשון שיצא לאור מבית דפוס זה היה " ויזרע יצחק ", פירושים לתורה, לרבי יצחק בן משה סויסה. הספרים שהודפסו בקזבלנקה היו, בדרך כלל, מטופחים יותר, והמדפיסים התרכזו אך ורק בהוצאתן לאור של יצירות רבנים מקומיים.

במראכש פותח אפרים אלכסלסי בשנת תרפ"א בית דפוס עברי, ולבקשת חיים עטר וידידיו הוא מוציא לאור מבית מלאכתו את " שיר ידידות " , קובץ שירים. ספר זה יצא בצורת חוברת בהמשכים.

ההדפסה בינונית ביותר והעימוד אף הוא איננו מקצועי. על כן נותר נסיון זה בבחינת נסיון בודד שהצטמצם בחיבור אחד. בשנת תרפ"ה פתח שלמה חדידא בית דפוס עברי במוגאדור, והוציא לאור ספר אחד בשם " ספר בן מאיר ", תרגום לערבית יהודית מרוקאית של ההגדה של פסח. נסיונו של חדידא לא נשנה.

מסמטאות המללאח-יעקב אלפסי

 זכרונות ימי ילדותי

לקהילת אזימור

זכרונות ימי ילדותי אינם צילום מדויק של מציאות, בהם קוים חדים ובהם קוים מעורפלים משהו. שזורים בהם דמיון ומציאות. חדים כתער הם מראות העיירה אָזִימּוּר: מפגשו של נהר אום א־רביע עם האוקיאנוס האטלנטי וקשת הצבעים החופָה על מקום המפגש. שלדי תותחים פורטוגזיים מחלידים שאין בכוחם עוד לאיים. החלודה שבהם ניגרת כל חורף ונספגת בנימי אבן הכורכר, שגם היא קועקעה זה מכבר בצוק העיתים. אנחנו כילדים פשטנו ולבשנו תפקידים של פירטים, פורטוגזים ומוסלמים ושחזרנו את קרבות העבר, כפי ששמענום מאבותינו. וכמובן, בית הכנסת – מקדש מעט, בית הספר וקברו של הצדיק ר׳ אברהם מול אנס. סמוך לחומה המערבית, היו מסתודדים כל המי ומי: עניים, עשירים, חיצוניים, יהודים ומוסלמים. אט אט היו מתקבצים למעגלים סביב מגידי עתידות, קוראים בקלפים, מאלפי חיות, עוקרי שיניים, להטוטנים ומספרי סיפורים. החלל היה ספוג במיני קטורות.

הביחד התרחש בתוך המלאח היהודי, שהיה בנוי סמטאות סמטאות ובתים שהיו מגובבים זה על גבי זה, מהם של דיוטה ( קומה ) אחת ומהם של שלוש וארבע דיוטות. בכל דיוטה גרו למעלה מעשר נפשות, מה שתרם להמולה ולפעילות שרחשה בסמטאות שהיו מרוצפות חלוקי נחל, בעיקר של ילדים קטנים.

סבי, במקצועו, היה קְסָדְרִי – פחח ורוכל שסבב בין הכפרים, יצר קדרות מפח ומכר מיני סידקית, גפרורים, נרות, תה, סוכר, תבלינים ומעט תכשיטי כסף. עיתים היה יוצא במוצאי חג הסוכות וחוזר בערב הפסח, לן בשדה או בבתי כפריים ועם חליפת סחורתו היה חוזר טעון בכל מה שהעניקו לו הכפריים: עופות, ביצים, חמאה, פירות וירקות עונתיים, מיני מלאכות מסורתיות ועוד. משנפטר סבי על אם הדרך בין כפרי מישור הדוכאלה, נטל אבי את חמורו והמשיך במלאכתו.

אני זוכר ימים רבים של מסע במחיצתו, כשאני לן אצל כפריים או בפאת השדה. מסעות שחצו מישור ענק בחבל הדוּכָּאלָה בין בוסתנים עמוסי פרי ומישורי דגן אינסופיים. לימים, כשנתמלאה קופתו של אבי, הוא השקיע את כספו בעיקר בנכסי דלניידי, היינו: בבעלי חיים. כפריים שהיו מחוסרי אמצעים ופרנסה ביקשו ממנו שירכוש עבורם פרה – הם היו רועים את הפרה ועליהם כל כלכלתה, ובתמורה היו חולקים עמו את וולדותיה. עיתים הוא רכש עבורם זרעים ותמורתם הם העניקו לו חמישית מיבולם וכך רבו נכסיו. כך התנהל לו בשגרה עד אשר הגיעו אליו שליחי העליה מארץ הקודש ואבי נטל אותי עמו ועם אשת חיקו השנייה והותיר את אהבתי הגדולה מאחור – את אמי ואחותי. לימים גם הן עלו ארצה ונתאחדנו שוב. וכל אותם ימים בהם חייתי בעיירת הפיתוח אופקים ואחר כך בקיבוץ נתיב הל״ה, ערגה נפשי לאותם מחוזות רחוקים, לריחות, לקולות ולמראות.

עם לבלוב היחסים בין מרוקו לישראל, גמלה בלבי החלטה לצאת אל המסע המרתק של חיי, אל עיירת הולדתי אזימור.

ושוב אני מוצא את עצמי משוטט בסמטאות המלאח. אותם בתים מסוידים לבן ופתחיהם צבועים בכחול, הדלתות כבדות המשקל המעוטרות במסמרי ברזל. חלוקי הנחל שריצפו את סמטאות ילדותי התפוררו זה מכבר ובורות נפערו בהן. הפנסים שהבליחו את חשכתן עומדים על מכונם, מחלידים ומשמימים, אני מביט בהם ושב אל מחוזות ילדותי. זוכר את עצמי חוצה אותן בחשיכה לעבר השכונה המוסלמית כדי לקנות סיגריות לאבי. מפאת החשיכה, שהיא עולמם של הג'נון – שדים ורוחות, אבי היה מצייד אותי בחופן גרגרי מלח ופיסת ברזל. מלח, כידוע, בשעה שמשליכים אותו לאש – משמיע הוא מיני פיצוצים. ופיצוצים – כידוע – מבריחים שדים ורוחות. באשר לברזל, הוא מטיב להרחיק שדים ורוחות. ביותר פחדתי מ״עאישא קנדישה״ – שדה, רחמנא לצלאן, שדה יצרית וחמת־מזג שחציה אשה נאה וחציה דמות בהמה. אבותנו היו מספרים שהיא, שתיפח רוחה, ידעה לחקות קולותיהם של יושבי המלאח ובחלקת שפתיה היתה מוליכה בעורמה את אלה שפתחו דלתותיהם לשמע קולה ומובילה אותם אל מאורתה. זקנות במלאה נשבעו שרגליה רגלי גמל או תרנגול.

הנה הפראן – המאפיה בה אפו לחם ועוגות, בישלו בקדרות והכניסו את החמין של שבת – שח׳ינה. ריח הסירים המהבילים עולה באפי. זוכר את עצמי מביא את הסיר המשפחתי ותוהה תמיד. כיצד הערבי המפטם את האש בפראן מכיר בדיוק נמרץ את כל הסירים ויודע להכניסם לפראן בדיוק לפי סדר הוצאתם. נזכרתי בפתגם ששמעתי בילדותי: ״אִידָא דָאז אֶלְחַאד אול תְנַאיְן, אֶרְטֶבוּ אֶלְחֶמס לְשְׂחַ׳איִן, ופירושו: אם ימי ראשון ושני עוברים – השרו את החומוס לחמין. פתגם זה מבטא נאמנה עד כמה היתה חביבה השבת על יהודי המלאח.

והנה ביתו של הצדיק ר׳ אלישע בן וואעיש. במורד הסמטה, דאר אֶסַאבוֹן. בעבר הרחוק, כך מספרים היו מפיקים כאן סבון, אלא שהמבנה ניטש עם השנים ואנחנו הילדים שיחקנו במבנה ההרוס במחבואים וגם בכדור־רגל, שהיה עשוי סמרטוטים. סוף המורד היה המתחם הקדוש. סמוך לקברו של ר׳ אברהם מול אנס היו שני קברי קדושים מוסלמים. אמהותינו המודאגות היו מזהירות אותנו לבל נשחק ברחבת שני הקברים, ומי שיפר את הצו, כן אמרו, עתיד לחלות באלחמה – קדחת, לא עלינו. זאת על שום קרבת הקברים למימי נהר אום א־רביע, אשר סמוך לו דגרו בעבר יתושים שהמיטו קדחת על תושבי העיירה.

מפאס לירושלים-אלכסלסי שמעון

ראשיתו של הקיבוץ היהודי במרוקו וביחוד בפאם

מרוקו היא ארץ של ניגודים: שפלה רחבה ופוריה, מיושבת בצפיפות ביישוב חקלאי ועירוני; הרים גבוהים מכוסים יערות בצלעותיהם ושלג בראשם; מדבר סלעי לוהט המהווה חלק ממדבר הסהרה הגדול. ניגודי האקלים הגדולים: בקיץ יכולים לבשל ביצה על פני החול הלוהט שבדרום הארץ. בחורף קורה לעיתים שהשלגים מנתקים יישובים בהרי האטלס הגבוהים, ויש צורך להוריד לשם מזון באמצעות מצנחים. על חוף הים בנויים מלונות מפוארים אשר לשם באים תיירים הנמלטים מפני החורף האירופי הקשה, ומבלים זמנם באקלים הנוח של מרוקו. ואילו בהרים עוסקים בספורט חורף כגון גלישה על שלג. בשפלת החוף, נחלים מעיינות ובארות ושפע של מים: בדרום, מיעוט גשמים וארץ צמאה. יותר מבכל מקום אחר הטביעה הסביבה את חותמה על יושביה.

יהודי מרוקו שונים זה מזה במוצאם, ואפשר למצוא ביניהם טיפוסים שונים. בין היהודים שוכני האדמות הפוריות לבין היהודים שוכני האדמות הצחיחות, לא היה ולא כלום זולת אמונתם. אמונה זו שהיתה איתנה בקרב המוני העם כבקרב בני העלית, עמדה מול כל הפיתויים והשפלות האיסלם.

האגדות מספרות על ביקור של יואב שר צבא דויד, אשר הקים בסביבות פאס מצבות אבן ועליהן חרותות כתובות לזכרון: עד פה בא יואב שר צבא דויד המלך בהכותו את מואב ואת הפלשתים".

לפי אמונת העם, קבורים אחדים מן הדמויות התנכיות החשובות כגון יהושע בנדרומה – Nedroma  מקום שעד היום משמש פולחן למוסלמים ויהודים, ודניאל שקברו נמצא בסביבות פאס.

הקיבוץ היהודי במרוקו קדום מאד. האגדות המהלכות ברחבי מרוקו מספרות על הגירת כנענים ופלשתים לחופי מרוקו, ועל המתיישבים היהודים הראשונים אשר באו למושבות הצידונים שלא מרצונם החפשי, היות ורבים מהם היו כנראה שבויי מלחמה שהצדונים מכרו אותם לעבדים^.

מסורת על הגליית בני ישראל למרוקו

״לאן הגלה אותם? מר זוטרא אומר: לאפריקי – סנהדרין צד, ע"א -. אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסמטריא" – מדרש רבה שיר השירים, ב, יט –  על הפסוק ״ואני אקניאם בלא עם – דברים לב, כא – אומרים חז״ל – יבמות, סג, ו – שאלו הקרויים ״לא עם״, אלו הבאים מברבריא ומטונוס (טוניס) וממוריטניא (מרוקו).

התלמוד מיחס את מקומם של עשרת השבטים שנעלמו, באפריקה. ביניהם היה שבט שמעון. תחת מלכות דויד הם עוזבים את יהודה והולכים לעקבה ^״.

הצידונים, עם של יורדי ים שישב לאורך חופי ארץ ישראל, לבנון וסוריה, קיימו קשרים הדוקים עם שלמה המלך. ולפי מסורת עתיקה הגיעו עבדי שלמה גם לחופי צפון אפריקה ביחד עם הצידונים. הם הקימו מושבה חדשה בשם קרת חדשה (קריה חדשה) או בשמה הרומי קרתגו שנוסדה בשנת 814 לפני הספירה.

מסופר שעל שולחנו של שלמה המלך לא חסר עוף מברבריה. קשר זה בין שלמה ובדבריה יצא בודאי על פי מדרש הפסוק ״ברבורים אבוסים״ בספר מלכים. יהודים מקרת חדשה נטלו חלק גם בעבודה הרוחנית של יהודי בבל וארץ ישראל. בתלמוד ירושלמי, וגם בבלי, נזכרים אמוראים שמוצאם מקרטגינא: ר׳ חנן מן קרטגינא, (ברכות כ״ט ע״א) ר׳ חימא מן קרטגינא (כתובות כ״ז ע״ב) ר׳ חנן מן קרטגינא (ירושלמי כלאיים פ״א )

היהודים במרוקו במאה ה – 19 והמיסיון האנגליקני – פרופסור אליעזר בשן

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן

בחיבור זה מתואר המאבק של המנהיגות היהודית והרבנים בראשה, נגד המיסיון האנגליקני במרוקו, על רקע פעילותו המיסיונרית הענפה במדינה זו במאה ה־19 . נושא זה טרם זכה למחקר ממצה, והוא ראוי לתיאור כחלק ממלחמת הקיום לשמירת הזהות והמסורת היהודית של תפוצה גדולה וחשובה זו.

שליחי האגודה הלונדונית גילו יזמה והתמידו בפעילות המיסיונרית יותר מאגודות אנגליקניות אחרות, לכן רוב הפרקים דנים בהם ובתגובות החברה היהודית לפעילותם.

בין העניינים הנידונים בחיבור: מוגדור בתור בסיס הפעילות המרכזי במרוקו, והסיבות לבחירתה: הקהילות שבהן פעלו המיסיונרים: פרטים על שליחי המיסיון ועל המנהיגים והרבנים שלחמו בהם: הגורמים שהיו עשויים להשפיע על הצלחת הפעילות של המיסיון: דרכי המאבק של המנהיגות היהודית.

בבסיסו של המחקר עומדים המקורות הבאים: תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן התכתבויות בין הגורמים שהיו מעורבים בנושא, בעיקר על רקע תקריות בין צוות המיסיון לבין יהודים: דיווחים של המיסיונרים על פעולותיהם: פרסומים אודות המיסיון הפרוטסטנטי בפרט ואודות המיסיון בכלל: העיתונות באנגליה ובמרוקו: ההדים שהגיעו לכי״ח (״כל ישראל חברים״ — Alliance Israélite Universelle ) בפריס, ל״אגודת אחים״ ( Anglo-Jewish Association) ול״ועד שליחי הקהילות״(Board of Deputies ) באנגליה, כפי שפורסמו על ידם.

יש להתייחס בזהירות ולעתים בהסתייגות לדברי המיסיונרים, המעוניינים לתאר בצורה מופרזת את הצלחותיהם. מקורות אחרים, מהם הנזכרים לעיל, מאזנים תמונה חד־צדדית זו. עם זאת, גם לפי הודאת המיסיונרים, הצלחתם הייתה מצומצמת, יחסית למאמציהם הארגוניים ולפיתוייהם את הנצרכים, ומספר המתנצרים היה זעום.

עוינותם וזעמם כלפי הרבנים מעידים על ההצלחה שנחלו הלוחמים במיסיון נוכח הניסיונות להעביר יהודים על דתם. מתוך גנותם אתה למד על שבחם. דומה שהייתה גם ברכה בפעילות המיסיון: המנהיגות היהודית גילתה יותר דאגה לנצרכים, ונתנה דעתה לחינוך יהודי ממוסד לבנות, שהיה מוזנח עד אז.

הקדמתי פרק על מצבם של יהודי מרוקו במאה ה־19, כדי להבין את הרקע המדיני, החברתי והכלכלי לפעולות המיסיונרים.

יהודי מרוקו במאה ה־19

הפריסה הגאוגרפית של הקהילות היהודיות ומספר הנפשות

ברחבי מרוקו היו עשרות קהילות יהודיות, בהן כאלה שראשיתן בתקופה הטרום־ערבית, בתקופה הערבית וכאלה שנוסדו לאחר גירוש ספרד. ניתן לחלקן לפי מיקומן הגאוגראפי לערים השוכנות לאורך חופי הים התיכון או האוקיינוס האטלנטי מחד, ולאלה השוכנות בפנים הארץ, מאידך.

ערי החוף (ממזרח למערב, ומצפון לדרום: מלילה, תיטואן, טנג׳יר, ארזילה, לאראש, סלא, רבאט, קזבלנקה, אזמור, מאזאגאן, סאפי ומוגדור) ניהלו קשרי מסחר עם מדינות אירופה, וגם יהודים נטלו חלק בהם ונהנו ממעמד טוב יותר ממעמדם של היהודים בערים הפנימיות.

תושבי הערים הפנימיות ( מצפון לדרום: פאס, צפרו, מכנאס, מראכש, תארודאנת, תאפילאלת ), הושפעו פחות מהעולם החיצוני, המוסלמים שם היו בדרך כלל קנאים יותר והיחס כלפי היהודים היה קשה יותר. הקהילות היהודיות הגדולות ביותר שכנו בפאס, במראכש ובמוגדור!

והיו גם קהילות קטנות בעשרות רבות של עיירות וכפרים ברחבי מרוקו, כולל בדרומה, בהרי האטלס ובעמקיו, שמנו כמה מאות ולעתים רק עשרות משפחות, או פחות. רוב היהודים היו נתונים למרותם של הסולטאנים ( ״בלאד אלמח׳זן״ ) וזכו לחסותם, ואלה שישבו בין שבטי הברברים ( ״בלאד אלסיבה״ ), בהם כאלה שמוצאם ברברי והתייחדו, נהנו מחסותם של ראשי השבטים, ומעמדם היה בדרך כלל טוב מזה של אחיהם שחיו תחת חסות הסולטאנים.

קשה לקבל תמונה ריאלית על מספרם הכולל של יהודי מרוקו במאה ה־19. תיירים, דיפלומטים והארגונים היהודיים האירופיים שקיימו קשרים עם יהודי מרוקו, מוסרים הערכות שונות, מהן מופרזות, הנעות בין 60,000 ל־500,000 נפש.

במספר קטן יותר וכנראה ריאלי נקב דה פוקו( Foucauld ), קצין צרפתי שסייר במרוקו בשנים 1884-1883, מחופש כיהודי. לדבריו, חיו בכל מרוקו 7,190 משפחות יהודיות, כלומר כ־40,000 נפש. צרפתי אחר שביקר במרוקו ב־1902 אמד את מספר היהודים בכ־90,000 עד .100.000

לפי נתונים שנאספו בידי כי׳׳ח, ב־1904 הגיע מספרם ל־103,000 נפש. יש להניח שבמאה ה־19 היה מספרם קטן יותר. גם ההערכות בדבר מספר התושבים הכללי במרוקו, 5,000,000 עד 10,000,000, הן ככל הנראה מופרזות, בהשוואה למפקד אוכלוסין משנת 1921 לפיו מנתה מרוקו בסך הכול 3,371,000 נפש.

מחסור הספרים במרוקו במאה הי״ח

במאה ה־18 היו הספרים נדירים ויקרים. כידוע, מראשית המאה ה־16, כאשר נסגר בית הרפוס שהפעילו מגורשים מפורטוגל במללאח פאס, לא נתחדש הדפום העברי במרוקו עד סוף המאה ה-19 חכמי הדור הרבו להצטער על העדר ספרים מסוימים ״שהם בלתי מצויים בכל המערב״. משך שלוש שנים השתדל ר׳ יעקב אבן צור להזמין ספר " שתי ידות " לר׳ מנחם די לונזאנו שחסר לו, ולא עלה בידו, כי ״הספר הנז׳ לא ראיתיו עד הנה, כי אין מצוי ממנו במדינה… וגם האור תורה אינו מצוי״.^, פעם אחרת הביע באופן הומוריסטי את צערו על הטור יורה דעה שחסר לו, ואת תשוקתו הגדולה לספר: אני ״משתאה מחריש מצטמק מצטמק מתבוקק משתוקק לראותו, ועיני תלויות אליו, ולא ראיתיו עד הנה… שכל אחד מג׳ הטורים הנז' דואב דואג שואג, כצפור נלכד במוקש, והוא מצעק, את אחי אני מבקש!״

מחסור הספרים גרם לחכמים צער גדול. בימי שהייתו במכנאס סבל ר׳ יעקב אבן צור הרבה מהיעדר ספרייתו, שהשאיר אחריו בפאס: ״ומה אעשה ואור עיני, הלא הם ספרי, אין איתי, כי הנחתים בפאם ובאתי פה כגוף הנפרד מן הנשמה. ולפיכך לא מצאה ידי לעמוד על בירור עניין זה לעת בזאת״. אבדן ספר לחם סתרים לר׳ שלמה אלגאזי הביא את יעב״ץ לידי ייאוש, עד שביקש מרבני מכנאס וצפרו ״להכריז עליו בבתי בנסיות״. בשנת התק״ן (1790), המשורר ר׳ דוד בן חסין, בקינתו הארוכה על רדיפות המלך מולאי אל־יזיד בערי מרוקו, התאבל על השמדת ספרי קודש בידי הפורעים הערבים:

ספוד אגדיל כל הימים / על חיבורי החכמים…

 יגוז וימרוט כל שערו / כל מחבר על חיבורו

חכם יבין לאשורו / נסרחה חכמה, נמאסה.

אין אפוא כל תמה שספרי קודש וספרי עיון נחשבו באותה תקופה חפצים יקרי ערך. כל חכם שמר את  ספריו ב״אסטודיו״ שלו באוצר הכי יקר בעיניו.  הוא מכר אותם רק בלית בררה או משכן אותם. הספרים עברו בירושה לבנים ולבנות. רשימות מפורטות של ספרים מעזבון חכמים נכללו בצוואות מן המאה ה־18. השודדים המוסלמים, שהכירו היטב את ערכו של שללם הספרותי, דרשו תמיד מחיר גבוה לפדיונם, לפחות כאשר החליטו לא להשמיד את הספרים שגנבו מן היהודים.

אהבת הספר

האהבה לספר בקרב חכמי פאם לא ידעה גבולות. הם קראו מגוון רחב של ספרים שונים, ציטטו וניתחו כל מיני ספרי עיון שלמדו בהם, חיברו פירושים וחידושים, כתבו הסכמות והקדמות לספרים חדשים, והתווכחו בהתלהבות על תוכנו של כל ספר חדש או ישן. לעתים קרובות כתבו חכמי מרוקו את הערותיהם בשולי הספרים שבהם למדו. ר׳ יוסף בן נאיים, בעל מלבי רבנן, העתיק במו ידיו את כל ההערות של ר׳ רפאל משה אסקורי בגיליוני מסכת כתובות, ואסף אותן בכתב יד אחד; הוא נמצא תחת ידי. בהקשר זה הציע ר׳ יעקב אבן צור באירוניה המיוחדת שלו ל״אומנים המדפיסים, ישמרם האל״ לעזור באופן מעשי לקוראים נלהבים כמוהו, הרגילים לכתוב את הערותיהם בשולי הספר, להשאיר שוליים רחבים ו״לעשות ההדפסה בנייר לבן ונקי וחזק ושריר וקיים, למען יעמוד ימים רבים, ולמען יוכל אדם לתקן הטעויות אשר בו מצויות, ולכתוב בגליונותיו הגהות בכתיבה חשובה וטובה ונעימה ושלמה ויפה״. בהקדמתו לספר הכוונות לאריז״ל מתנצל יעב״ץ שמתוך ענווה לא העז לכתוב את הערותיו בשוליים כרגיל מ״קוצר דעתי בעניינים הנוראים הללו״.

מרוב צימאונם ללימוד תורה עוררה השגת ספרי קודש חדשים שמחה חגיגית בקרב חכמי פאם. מספרים על ר׳ אהרן בוטבול, שביום שקיבל ספר מורה נבוכים לרמב״ם הזמין לביתו אישה שפרצה בצהלולים המסורתיים שמשמיעים בחתונות ובשמחות משפחתיות במרוקו.

חכמי מרוקו דאגו גם לאופי האסתטי של הספר. קונה אחד חיפש ״תלמוד שלם, טוב ויפה״. בסוף ימיו, בשנת 1751, הזהיר היעב״ץ ״בעלי הדפום לבל ידפיסו ספרים בנייר רך וחלוש וקלוש״. הוא עדיין מתאווה לעבודה אומנותית אידאלית, ״לעשות מצוה מן המובחר, משום זה אלי ואנוהו, להדפיס באותיות נאות כמרגליות, ראויות ורצויות, וכתיבה תמה, יפה כלבנה ברה כחמה, וכמו שחר נשקפה״. הוא מתייחם אל הספר כאל אשה אהובה, כי זה ״חיבור נחמד למראה וכי תאוה הוא לעינים״. ר׳ יהודה אלבאז מעיר צפרו נתן לשליח שלו פקודה ברורה: ״והעיקר שתבחר בשבילי ספר… שלא יהיה בו פגם לא בגליונות ולא בכריכה״. חכמי הדור שיבחו כריכת ספרים יפה, מעשה ״ידי אומן״. כריכת ספרי קודש היתה מקצוע נפוץ ומכובד בקרב יהודי מרוקו.

תיקון

ישבתי בבית הקפה באולם הנוסעים בשארל דה גול עם פחית קולה וחכיתי לטיסה שלי לקזבלנקה. לא רחוק מולי ישבה אישה צעירה עם ילד כבן תשע ואכלה ארוחת בוקר. הילד שחסרו לו שתי שיניים קדמיות לא ידע מנוחה, דרש כל הזמן קריפ. היא מסבירה לו שאין קריפ, אבל הוא מתעקש: יש קריפ. אין, היא חוזרת ואומרת. יש, הוא אומר והולך לשאול את המוכרת בדלפק. יש קריפ? אין, היא אומרת לו והוא חוזר לשולחן לנדנד. לא רחוק מהם עמד גבר מוזר ליד עגלת נוסעים עם שני זוגות משקפיים על צווארו ואחד על עיניו מחפש בתוך תיקים שחורים, מוציא מהם חוברות וניירות ומחזיר. הוא לבש מכנסי ג׳ינס ומעיל עור, חצי קרח ועל כל אצבע שתי טבעות כסף משובצות אבנים. כל הזמן מחליף משקפיים, מחפש בתוך התיקים ומדבר ספק אל עצמו ספק אל האישה: פקידי המכס חיפשו לי בתיקים, בלבלו לי

את הכל, הוציאו אפילו את המחשב, חיברו אותו וחיפשו את הזיכרון, לא יודע מה הם רוצים ממני. עכשיו הם לקחו לי, כנראה, את הקלסר הכי חשוב… הם סתומים, אומרת לו האישה במין השתתפות בצער, לא יודעים אצל מי לחפש… תגיד, היא זורקת בו מבט חודר. נדמה לי שאתה מוכר לי… אתה לא המורה מוסיו שארל מבית הספר מולייר במיקל אנג׳? כן, הוא אומר, כשהוא שקוע בתיקיו, אני מוכרח קודם למצוא את זה, נורא אם זה הלך לאיבוד. אז אתה היית מורה שלי, היא אומרת בחיוך, אה, כן? מתי? הוא עונה לה ופניו בתיקים. לפני ארבע עשרה־חמש עשרה שניב. מה שמך? הוא שואל בעודו מחפש. נטלי. נטלי סוטה, היא עונה. הוא מרים את פניו לרגע מהתיק ומביט עליה. ישבת בשורה האחרונה קיצונית משמאל. שתקת תמיד. אותם עיניים כחולות ואותו סרט אדוב בשיער. היית מעולה.

מעולה. הציונים הכי טובים שקיבלתי בחיי היו אצלך, היא אומרת לו ומפזרת את השער הבלונדי שלה על הכתפיים. בטח מישהו גנב כשהסתובבתי לרגע בשעה שאנשי המכס חיפשו, הוא אומר, ממשיך לפשפש בתיקים, מכניס מחברות וחוברות ומוציא אחרות. אתה יודע איפה יש קריפ? שואל אותו הילד, מטפס על העגלה. אץ כאן קריפ, עונה לו מוסיו שארל. במטוס יש? שואל הילד. אני לא חושב, עונה לו האיש בלי להרים את עיניו. לא כדאי לטוס, אומר לו הילד. יותר טוב להישאר פה. בוויקנד אפשר להשיט סירות בטולרי, לראות גיניול ולאכול קריפ. אולי אנשי המכס עצמם גנבו את הקלסר, אומר שארל ספק לילד, ספק לעצמו. מנוולים, אומרת נטלי, כשהיא שותה מהקפה שלה.

תשמעי, הוא אומר לה, אני הולך לצלצל, תשימי לב, בבקשה, והוא מצביע על החבילות שעל העגלה, צועד לעבר הטלפון הציבורי הקרוב, מוציא את הארנק מהכיס ומחפש, כנראה, את הטלקרד, אבל לא מוצא, כי הוא מכניס בחזרה את הארנק לכיס ופונה למישהו שזה עתה סיים לצלצל והוציא את הטלקרד שלו. מוסיו שארל! היא קוראת לו ומושיטה לו את הסלולרי שלה. קח! קח! הוא: לא! אני לא רוצה ל… אני אמצא טלקרד. היא קמה, ניגשת אליו ותוקעת לו את הטלפון בתוך היד. הוא מצלצל ומיד קורא לתוך הטלפון: אמא! חבילה בצבע אדום נעלמה לי. תראי אם היא מונחת על השולחן שלי, מאיפה אתה מדבר? שואלת האם. אני עוד בשדה התעופה, הוא אומר. פקידי המכס כמעט הוציאו את הזיכרון של המחשב שלי, הרסו לי את העצבים, לא יודע מה חיפשו, עכשיו תגשי לשולחן שלי, הגעת? אז תמצאי חבילה בצבע אדום, אין חבילה על השולחן שלך, היא אומרת. אין? הוא שואל בדאגה, אז אם כך בטח שמתי אותה במזוודה ששלחתי במטוס, לא נורא, אמא! הוא אומר, סוגר את הטלפון ומחזיר אותו לאישה. חוזר לחפש, אבל לא עובר זמן והוא שולף חבילה אדומה, מתוכה משתרבבים הרבה דפים וניירות. מצאתי! הוא קורא בניצחון, מנפנף בחבילה בשמחה לעיני האישה.

איזה יופי! עונה נטלי, תארי לך שהייתי מאבד! תכננתי לעבוד על התיקונים בזמן הטיסה… הוא מוציא מיד חבילת עפרונות אדומים, מניח על השולחן ומתחיל לתקן את הבחינות. הקפה שלך בטח התקרר, אומרת לו נטלי ומצביעה על ספל הקפה שלא הספיק עדיין לנגוע בו. כן, הוא אמר. את היית תמיד מנומסת, תמיד עשית מה שאמרו לך. ידיים תמיד שלובות, לא הפרעת אף פעם. עשר בכל המקצועות. רק פעם אחת נתת לי אפם, אמרה נטלי. אני? הוא תמה. כן, היא אמרה. זה היה בכיתה ב. במבחן בכפל. אה, כן? הוא אמר. אני לא שוכחת את זה, היא אומרת ופותחת את כפתורי החליפה הכחולה שלה, התרגיל היה 49 כפול 32 אני כתבתי 1948 ואתה מחקת את התוצאה שלי בקו אדום וכתבת 1492. אני טעיתי? התפלא שרל. אני בדרך כלל לא טועה, את רואה כמה עפרונות ומחקים יש לי. אני בודק בקפדנות. למה לא ניגשת אלי? התביישתי, אמרה לו, כשהיא מורידה את העפעפים, חיפשתי אותך בחדר המורים, אבל ראיתי אותך מתקן מחברות ופחדתי להפריע לך. שמרתי את המבחן ומפעם לפעם אני מוציאה אותו ובודקת, לא מבינה מה רצית ממני. צלצול טלפון.

 היא מוציאה את הסלולרי מהתיק שלה. הלו! היא קוראת. סליחה טעות, עונה קול קשיש של אישה מהעבר השני. זה לא טעות, אומרת לה נטלי ברכות. אני מחפשת את הבן שלי, אומרת האישה מהעבר השני. הוא פה, עונה לה נטלי. הוא אמר לי שהוא טס, רוגזת האישה. זה לא יכול להיות שהוא איתך. הוא צריך להיות בשדה התעופה. נטלי: הוא בשדה התעופה. האם: אז מה הוא עושה אצלך? נטלי: גם אני בשדה התעופה. האם: מה? אתם טסים יחד? הוא לא אמר לי. נטלי: אנחנו לא טסים יחד, אבל, כנראה באותו מטוס. האם: באותו מטוס? עם בני?! קחי אותו, אומרת לה נטלי ומעבירה לו את הטלפון. אמא שלך, היא אומרת לו. כן, אמא! הוא לוחש לתוך השפופרת. לא אמרת לי שאתה טס עם בחורה לקזבלנקה. אמא! היא תלמידה שלי. תלמידה שלך? השתגעת? ממתי אתה מתעסק עם תלמידות? אני לא חושבת שזה דבר נכון בשבילך, התלמידות שלך צעירות מדי. היא תלמידה ותיקה, אמא, היא עכשיו אמא עם ילד. למה אתה צריך את זה? מגיע לך רווקה. אמא, לא מגיע לי כלום. בסך הכל חיפשתי את החבילה והיא עזרה לי.

תמיד זה כך, מהמהמת האם, מחפשים חבילה ומוצאים אישה, היא אומרת. מצאתי את החבילה, אמא! אל תדאגי! אז תשמור על החבילה שלך ואל תאבד אותה שוב, וכשתגיע תצלצל להודיע. בסדר, אמא. הוא מסיים ומוסר את הטלפון לנטלי, שעומדת לסגור, כשהיא שומעת את קול האם פונה אליה: אם את גרושה, הבן שלי לא צריך להתעסק אתך. אני לא גרושה, גברתי, אומרת לה נטלי. נשואה ולא מתביישת להתחיל עם גבר זר? הנשים של היום! אני לא נשואה, אומרת לה נטלי. לא נשואה? נשמע קולה המבוהל של האם, ושל מי הילד? הנשים של היום, אלוהים ישמור! בזמננו ידענו להתחתן וידענו להתגרש, הגבר היה בפנים או בחוץ, אבל לא היה מקרה שהוא לא פה ולא שם. היום קודם עושות ילדים ורק אחר כך מחפשות אבא. לאן נגיע? תני לי את בני, פוקדת האם. הוא מצמיד את השפופרת לאוזנו: תשמור על החבילה שלך, בן, ותשים לב שלא יגנבו לך, ואל תשכח להודיע כשתגיע. כן, אמא, הוא עונה ומחזיר את הטלפון לנטלי. אז היו לך פחות משקפיים, פחות טבעות ופחות קרחת, אומרת לו נטלי בחיוך. ולך חסרו שתי שיניים, הוא מצביע על הפה שלה, הייתי בגיל שלו, היא מצביעה על הילד, חשבנו שאתה אלוהים, לא יכול לטעות ושהתוצאה שלך היא הנכונה, ההורים לא רצו לשמוע אותי ולא להסתכל במבחן, היה ברור להם שהטעות שלי ושאתה צודק, עכשיו מקרוב אתה נראה לי יותר אנושי, אתה מאבד קלסר, יש לך אמא, ואנשים רעים הוציאו את הזיכרון מהמחשב שלך…

אני כל הזמן הולכת עם התרגיל הזה בראש ולא יכולה להבין מה קרה. 32 כפול 49 אתה מוחק באדום את התוצאה שלי 1948 וכותב 1492. אני לא מבינה מה רצית ממני, למה עשית לי את זה? אני ממש לא זוכר, זה קרה לפני כל כך הרבה שנים… את בטוחה שאת צודקת בתוצאה? הוא שואל, אפשר לבדוק, היא אומרת, ומוציאה מחשבון קטן מתיקה, מתקתקת בו את המספרים ונותנת לו לראות. תרשי לי, הוא אומר ולוקח מידה את המחשבון, מתקתק בו ואומר לה: את צודקת לגמרי – 1948. אני ממש מצטער. מצטער – זה לא מספיק, היא אומרת לו בפנים חמורות, אתה לא מתאר לך כמה סבלתי בגלל זה, שנים של עוגמת נפש… חיי היו יכולים להיות לגמרי אחרת. מי יודע אולי גם הנסיעה הזאת היא תוצאה של אותה טעות. מי יודע? אתה חייב לתקן. איך מתקנים, הוא אומר לה? אני רוצה קריפ, צועק הילד ומתרפק על ברכי אימו, אין פה קריפ, היא עונה לו, כשהיא מסתכלת על שרל בשפתיים חשוקות ומחכה לתשובה. איך מתקנים? הוא חוזר ושואל. אם את מתכוונת ל… אני לא יודע אם אמא תרשה… לא לזה התכוונתי, היא אומרת לו. אני חד הורית בעיקרון ויש לי מספיק כסף לכל החיים. מה שאני רוצה הוא שתתקן לי את הציון. את הציון?! הוא שואל בתמיהה. בשביל מה? בשביל מי? זה היה לפני חמש עשרה שנה בכיתה ב׳! כי זה לא היה צודק, היא אומרת בעיניים מכווצות. אבל אני לא שומר גליונות ציונים מלפני חמש עשרה שנה, הוא אומר לה. אין לי מסמכים, אין לי קשר לא עם המורים, לא עם התלמידים, מי זוכר את הציון שלך? אני! היא אומרת. אפס במקום מאה. את בטח שיפרת את הציונים שלך בכיתה ג׳ ובטח בתיכון. אני בטוח שבניגוד לי את למדת גם באוניברסיטה.

הכל השתנה בגלל אותו ציון, היא אומרת לו. במקום ללמוד באוניברסיטה הלכתי לעבוד… במה עסקת? הוא שואל, חיפשתי כל הזמן הסבר לטעות. תשובה לשאלה – מה רצית ממני? איפה הטעות? למה תיקנת? אז מה תיקון הציון יכול עכשיו לעזור? מה שהיה היה, הוא אומר, ומכל מקום גליונות הציונים של כיתה ב׳ שלך מזמן לא קיימים, אין אפילו איפה לתקן. תתקן לי את הציון בעבודה שלי, היא אומרת. הוא עושה העוויה של אי הבנה ואי אימון. אני שומרת אותה, היא ממשיכה. אני ממש לא מבין מה המשמעות של התיקון בעבודה שלך… אני תובעת תיקון, היא מתעקשת. תראי, אם את מתעקשת על התיקון, זכותי לבדוק אם הטעות שלי, אני אדם שלא טועה, אם יש לך מבחן אני רוצה קודם לראות אותו. מה? אתה לא מאמין לי? היא אומרת, אני משקרת אותך? בשביל מה אני צריכה לשקר? זה בסך הכל ציון מכיתה ב׳! מי יודע? אולי בלבלת אותי עם מורה אחר? אני לא מתקן שגיאות של מורים אחרים. שכל אחד יהיה אחראי לשגיאות שלו. יש לי מספיק לתקן גם ככה, הוא מצביע על החבילה שלפניו, אני לא מוכן לקחת על עצמי שגיאות של אחרים, אני רוצה לראות שהטעות שלי. רק היום לפני שיצאתי מהבית פתחתי שוב את הקלסר כדי לראות את המבחן הזה ואת התיקון שלך אדום על גבי לבן. פיליפ, תגיד לו! והבן מתיישב על ברכי האיש, מושך לו זוג משקפיים ואומר: 32 כפול 49 שווה 1492 כל יום בארוחת בוקר אמא חוזרת על זה… Seeing is believing, שולף המורה לפתע פתגם אנגלי, מבקש לומר: נראה קודם את המסמך. קול צרוד של דיילת בוקע מהרמקול: ״הנוסעים לקזבלנקה בטיסה 49 מתבקשים לפנות לכניסה 32״. קח את כרטיס הביקור שלי, אומרת נטלי, קמה ללכת ומושיטה לו כרטיס ורוד, וכשתחזור מהוויקאנד צלצל אלי. אני אראה לך את זה.

מה פתאום? הוא אומר, אם עשיתי טעות, אני רוצה תיקון עכשיו! אני לא מתכוון להשאיר את זה כך. אני לא נוסע לפני שאני מתקן. אבל קוראים לנו לטיסה, היא אומרת לו. מצטער, הוא אומר לה, אם את רוצה לתקן את הטעות שלך, גם אני רוצה לתקן את הטעות שלי. אני לא נוסע עם טעויות ועוד טעויות מכיתה ב׳! חסר שאמא שלי תדע! עכשיו או אף פעם! אתה באמת משונה, היא אומרת. אפסיד טיסה בגללך? אני לא יכול לטוס כשעוול יושב על מצפוני. יש טעות – אני לא טס. מעולם לא טסתי עם חטא על המצפון. או. קיי! היא אומרת בפנים סמוקות, יהיה כמו שאתה רוצה, אתה בא אלי עכשיו הביתה, אני מוציאה את הטעות מהארון ואתה מתקן במקום. פילים! היא קוראת לילד. אנחנו לא נוסעים, אנחנו הולכים לאכול קריפ! יופי! מתרומם הילד בשמחה מעל ברכי האיש ומתיישב על החבילות. נטלי ושרל דוחפים יחד את העגלה עם הילד והתיקים לכיוון היציאה כמו זוג נשוי שהגיע זה עתה עם הבן בטיסה מקזבלנקה לפאריס.

אלפונסו היה אדם בעל רצון חזק, להט מוסרי, התעניינות אינטלקטואלית בתחומים שונים ידידותי. אף על פי שכמה מן ההיסטוריונים החדשים מתחו בירוקת על שלטונו כמלך, היו כישוריו כשליט נכבדים למדי. לדבריו של דון יצחק, היה האיש מלך גיבור, עושה חסד ומשפט, סר מרע ודורש טוב לעמו, ועם זה חכם במועצות ההנהגה.

שיטת פעולתו של אלפונסו החמישי בתחום מדיניות הפנים הייתה זהה עם זו של סבו, ז'ואן הראשון. הוא נטש כליל את מדיניותם של דודו ואביו נגד האצולה כבלתי מעשית ובלתי רצויה, ובדומה לז'ואן לא היסס כלל להבטיח לעצמו את נאמנותם של הברונים הגדולים בהעשירו אותם על חשבון נכס המלוכה.

ולבסוף, כשעמד בפני הבעיות הכספיות שהיו תוצאות ישירה ממדיניות זו, פתר אותן בהצלחה, שוב בדומה לסבו, על ידי פיתוח המשאבים המסחריים של הארץ והרחבת זכויותיהם של היהודים.

על מדיניותו הידידותית כלפי האצולה וכל העניין המיוחד שהיה לו בפיתוח הסחר יש להוסיף, כאחד מן הקווים שאפיינו את מלכותו, את מדיניות ההתפשטות שלו מעבר לים. כמי ששאב כקודמיו – ז'ואן, דוארט ופדרו – השראה מן התיאוריות של דודו, הנרי הנַוָט, הרבה לתמוך בחקר נתיבי הים, שהיה מכוּון לדילוי דרך חדשה להודו וכבר הנחיל לפורטוגל נכסים חשובים.

בשנת 1455 גילו ימאים פורטוגליים, שחתרו דרומה לאורך חופה של אפריקה, את גיניאה, שממנה הפיקה פורטוגל לא רק כמויות ניכרות של זהב, אלא גם מיצרך שהיה חשוב לחקלאותה : שפע של עבדים שחורי עור.

מפעלותיה הימיים הגדלים והולכים של פורטוגל והצורך להגן על סחר העבדים המתרחב שלה חייבו אותה לרכוש לה בסיסים לאורך החוף האסטרטגי של צפון מערב  אפריקה. לפיכך החליט אלפונסו לחדש את הנסיונות שלא הוכתרו בהצלחה מרובה בימיהם של אבותיו, לכבוש את אנג'יר ואת עמודת המגן שמסביב לה.

בשנת 1471, לאחר ששיגר לצפון אפריקה שלושה חילות משלוח גדולים, ראה סוף-סוף את התגשמות מטרתו, אך במחיר כבד. את עיקר ההוצאות של מסעות המלחמה הללו נשא הכתר. כתוצאה מכך גבר הצורך שלו בכסף ונוצרה סיבה נוספת למדיניות כלפי היהודים, שעשויים היו לסייע באספקתו על ידי פעילותם המסחרית.

אותו טעם נתגלה אף ביתר תוקף במהלך מלחמתה הבאה של פורטוגל עם קסטיליה 1475 – 1479. מחמה זו דלדלה את כל משאביו של הכתר, ובמהלכה, כמו גם אחריה, ודאי הסתייע אלפונסו במידה מרובה בכספים ובייעוץ שסיפקו לו היהודים.

אף על פי כן נטעה אם נניח שיחסו הידידותי של אלפונסו ליהודים נבע אך ורק ממדיניות הפנים והחוץ שלו. אפשר להניח שהאינטרסים של הכתר היוו את שיקוליו הראשונים במעלה בקביעת עמדתו כלפי היהודים. אך שיקולים אלה , ואין להתעלם מכך, נסתייעו בסבלנותו המושרשת של אלפונסו בענייני דת, שהייתה בלתי רגילה בזמנו.

שני מסמכים מעידים בבירור על עמדתו זו של המלך. הם כלולים בספר קורות מן הזמן ההוא, ויתכן שמחברו של אותו ספר ייפה אותם במידה ניכרת, אך הם משקפים בלי ספק את עמדתו של אלפונסו בפולמוסים הדתיים של זמנו. בדומה לשאר המלכים שמשלו בימי הביניים בחצי האי האיברי, התעוררה סקרנותו לגבי טיב הבעיה שנתגלמה במצבם ובמעמדם של היהודים, וברוב עניין הקשיב לוויכוחים דתיים שנערכו בין יהודים ונוצרים.

לשם סיפוק סקרנותו האינטלקטואלית, ולא כדי לעורר את היהודים להמיר את דתם, פנה לפעמים אל היהודים בשאלות נוקבות בנוגע לתוקף עקרונותיהם. מאחר שרק לעיתים רחוקות נתקררה דעתו על־ידי התשובות שקיבל מהם, הבין שאי־אפשר או קשה מאוד לדחוס עניינים שבאמונה לתוך נוסחות הגיוניות. מספרים עליו שפעם אחת, בשעת ויכוח בין נוצרי ויהודי, חיווה את דעתו שעל־פי שורת ההיגיון אין שום צד יכול להוכיח את אמיתותה של עמדתו. ועוד מספרים עליו שבאותה הזדמנות הצהיר ש״היהודים עתידים לקבל שכר מאלוהים, לפי שכוונתם היא לשמים.״ כשהמתווכח הנוצרי טען כנגדו שאין היהודים

מדברים ברוח זו על נוצרים, השיב המלך שהנוצרים סובלנים הרבה פחות כלפי היהודים, והוסיף שעמדתם של שני המחנות אינה מפתעת אותו, שכן ״אין הדתות קיימות אלא בדמיונו של האדם״.משמעותו של משפט זה לא ניתנה לסילוף: הדמיון, ולא ההיגיון הצרוף, הוא שקובע את עמדתו של אדם כלפי כל דת שהיא.

107- طاعة النسوان بتورث الندم

טאעת(אל)~נסואן בתורתי(אל)נדם.

ציות לאישה מוריש את החרטה.

108 – الفرس بتعرف خيالها والمره بتعرف جالها

אלפלט גתערפ חייאלהא, ו(א)למרה בתערפ רגיאלהא.

הסוסה מכירה את פרשה(רוכבה) והאישה מכירה את בעלה.

 נאמר על ההענות ושיתוף הפעולה בין האישה ובעלה, ובין הסוסה ורוכבה.

109 – غسلت اجريها ونسيت اللي مر عليها

ע׳סלת אג'ר יהא ונטית אלי מר עליהא.

 רחצה רגליה ושכחה את אשר עבר עליה.

 נאמר על כלה חדשה גאותנית המתעלמת מתקופת עוניה.

110 – ما تختار لكش زوجه على ضو شمعه

מא תח׳תארלכש זוג׳ה עלא צ׳ו שמעה.

אל תבחר לך אישה לאור הנר.

 קנית דבר חשוב, בדוק היטב.

مثل البصل قلب وراسه ابيض

״מתל(א)לבצל קלבו אחיצ׳ר וראסו אביצ'.

כמו הבצל, לבו ירוק וראשו לבן.

זקן שרודף נשים.

הלחצים מכיוונים רבים – השליחים בעיראק, המוסד לעלייה, ממשלות זרות ומשרד החוץ – כמו גם הרטוריקה והאידאולוגיה של מדינת שיבה וההכרעה בדבר נקיטת גישה משלבת ומדיניות הצלה הביאו את ממשלת ישראל להחליט על ׳אווקואציה׳ (אם כי לא ננקטה מילה זו), קרי פינוי מהיר ומיידי של יהודי עיראק שנרשמו לעלייה. בדיונים שהתקיימו בעניין היה בן גוריון חד־משמעי בעמדתו. ׳אנו מוכרחים להציל יהודים [״.] אם לא נוכל להציל את יהודי עיראק, איך נוכל לבוא לאמריקה וליהודיה׳. הוא קבע מדיניות עקרונית של הצלה ואמר שישראל צריכה לקלוט את יהודי ארצות ערב בהמוניהם ובלא תנאים. עלייתם של יהודי רומניה, אף שלא הסתיימה, נדחתה לעת עתה בשל ההערכה שליהודי עיראק צפויה סכנה גדולה יותר. היחס הקולוניאלי במדיניות העלייה, שעיתונים בעיראק האשימו בו את ישראל, נדחק מפני עקרון ההצלה.

פינוים של יהודי עיראק התרחש בתוך חודשים ספורים והיה מעין אקורד סיום של העלייה ההמונית, ולימים נעשה דגם לחיסולה של גלות כאשר מצוקת היהודים בה מרקיעה שחקים.

הערת המחבר :   בפברואר 1951 החל מבצע ההטסות המהיר. העיראקים התירו לחברה האמריקנית לטוס ישירות לישראל (או בלשונם: להמריא בלי להגדיר ארץ יעד) ומספר הטיסות ליום גדל. מדי יום יצאו מאות עולים. הסכמת הרבנים הראשיים להתיר טיסות בשבת משום פיקוח נפש מעידה על דחיפות המהלך. קצב העלייה לא הספיק כדי להוציא את כל המעוניינים בה עד תום השנה שנקצבה בעת חקיקת חוק הוויתור על הנתינות, אולם ממשלת עיראק האריכה את תוקף החוק עד יולי 1951. באותם חודשים הוטסו כ־15,000 עד 30,000 עולים בחודש. לקראת סופה של התקופה, ובלא קשר למדיניותה של ישראל, החליטה ממשלת אל סעיד על הקפאת רכושם של חסרי הנתינות. הדבר פגע הן ב־64,000 היהודים שעדיין המתינו בעיראק לעלייתם הן ברבבות שכבר יצאו לישראל והעבירו את רכושם לקרובים. מבני קהילה מבוססת הפכו יהודי עיראק לעניים מרודים. ראו צמחוני, ממשלת עיראק, עמי 99-95; שנהב, היהודים הערבים, עמי 138-136.

הערת המחבר : בישיבת הנהלת הסוכנות דרש מאיר גרוסמן שיהודי עיראק יחכו לימים אחרים. הוא היה בודד בעמדתו. על הדילמות בממשלה ובסוכנות ראו מאיר, התנועה הציונית, עמי 246-240.

הערת המחבר :    הכהן, מדיניות העלייה, עמי 300. החשש מסגירת שערי רומניה לא היה מופרך ולא היה רק תירוץ שניתן בשלבים מוקדמים להעדפתם על יהודי עיראק. בסוף 1951 צמצמה ממשלת רומניה את אפשרות היציאה של היהודים, ועד 1957 הייתה העלייה מרומניה מצומצמת מאוד בשל מדיניות זו.

פתיחתם לרווחה של שערי רומניה ועיראק בו־זמנית והעלאתם של עשרות אלפים בתוך שנה אחת הביאו לדיונים רבים על הגבלת העלייה, אולם עמדתו הבלתי מתפשרת של בן־גוריון נגד ההגבלה הכריעה. בכך חזרו הסוכנות והממשלה אל העמדה שננקטה בזמן העלייה מתימן. לא שיקולי הבניין הכריעו כאן. במערכת שיקולים כזו בטווח הקצר יצא השכר, כלומר הגידול הדמוגרפי, בהפסד: העומס הכבד שהוטל על המערכות הכלכליות והחברתיות של המדינה והמצוקה הקשה שהעולים נקלעו אליה כששוכנו חסרי כול במחנות אוהלים ובתנאי מחיה קשים.

מדיניות זו הייתה תוצר שלה־raison detre של מדינת ישראל. מדינת היהודים נתפסה כנציגתו של העם היהודי מתוקף היות הציונות לאומיות של פזורה. זכותם של יהודים בתפוצות להיות חלק מן המדינה לא הייתה פחותה מזכותם של יושבי הטריטוריה הריבונית. עליית היהודים לא הייתה הגירה המותנית בתועלתה של המדינה אלא זכות שניתנה ליהודים מכוח היותם יהודים. מדיניות זו הביאה לידי ביטוי גם את הגישה המשלבת של מדינת ישראל והתנועה הציונית, גישה שראתה ביהודים ׳ילידים,יהודי המזרח התיכון וצפון אפריקה, חברים שווים בקבוצה הלאומית על אף המתרס שיצרה המורשת הקולוניאלית. ׳האוריינטציה המזרחית׳, שהוחלט לאמצה במהלך שנות הארבעים, הייתה הבסיס שמדיניות העלייה הותוותה עליו בשנות קיומה הראשונות של מדינת ישראל. מדיניות ההצלה שהתקבלה בעקבות השואה וההחלטה להעדיף עלייה המונית על עלייה סלקטיבית לא הייתה רק הכרזה מן השפה ולחוץ אלא מדיניות שננקטה גם אם לא במלואה בשנות העלייה ההמונית.

תנועת הריאקציה המוסלמית

הזרם הריפורמיסטי, ששאב השראתו מרעיונות מופשטים שהובאו מבחוץ — מדאר אל־חרב — נשאר שטחי. הריאקציה, כנגד זה, שרשים עמוקים היו לה בהיסטוריה, במסורת, בחוק ובמשפט. כוחות חיים פירנסו אותה בלי הרף: זרימה בלתי־פוסקת של פליטים מוסלמים הנמלטים מן הפרובינציות האבודות, ששאיפת־נקם יוקדת ליבתה בהם את הקנאות הדתית.פליטים מוסלמים אלה— צאצאיהם של ״מהגרים״ מוסלמים, או של נוצרים שהתאסלמו לאחר הכיבוש המוסלמי כדי שיוכלו להישאר על אדמתם — חיזקו את קשי־ערפה של הסיעה המוסלמית הדתית. הסולטאן העות׳מאני הושיב את הפליטים האלה במחוזות נסערים, ועל־ידי שנקט מדיניות של התנחלות מוסלמית חיזק את שליטתו. יוצאי הפרובינציות הבלקאניות הופנו לארמניה. ב־1874 -1875 התיישבו המוסלמים הצ׳רקסים יוצאי הקווקאז בגלילות הדאנובה — שאז היו שרויים בעיצומה של הקדחת הלאומנית — וכן בגליל ובגולן. ב־1878, לאחר שסיפחה אוסטרו־הונגריה את בוסניה־הרצגובינה, הגיעו מתיישבים מוסלמים מבוסניה למאקידוניה ולארץ־ישראל. ב־1912 ניסתה רוסיה לאסור על כניסתם לארמניה. מן המאה הי׳׳ט ועד ראשית הכ׳ הושיב השלטון העות׳מאני למעלה משני מיליוני מוסלמים מקרים ומאירופה בארמניה, לבנון, סוריה וארץ־ישראל.

ב־1878 יצא חוק עות׳מאני שהקצה למתיישבים המוסלמים אדמות בארץ־ישראל אף העניק להם למשך שתים־עשרה שנה פטור ממסים ומעבודת הצבא. באזור הכרמל, בגליל, בשפלה ובקיסריה ניתנו קרקעות לסלאבים המוסלמים מבוסניה והרצגובינה, לגרוזינים(קונייטרה) ולמארוקאים(בגליל התחתון). תורכמנים וצ׳רקסים, פליטי הרוסיפיקציה של קרים, הקווקאז ותורפסתן, הצטרפו לשבטים שהקדימו אותם במאה הי״ח בעבר־הירדן מזרחה ובגליל, למצרים (18,000 פלאחים שב־1830 לערך התיישבו ביריחו, ביפו ובעזה), לאלג׳ירים שהלכו בגולה עם עבד אל־קאדר (בגליל, בגולן, בירושלים).

התנועות השמרניות המוסלמיות, שבלטו בעיקר בשטחים המסוערבים שתחת שלטון התורכים, צצו לא רק מתוך משפטים־קדומים דתיים אלא גם מעצם טבעו של האימפריאליזם הערבי־המוסלמי, שהוא אשר יצק את דפוסיה של הקיסרות המוסלמית רבת־הלאומים. כאשר הוקמה אותה קיסרות הביאו גדלת הקרקעות והשפלתם של עמי־הארץ הנכבשים לרצח־עם רוחני. אולם עניינם של חכמי אירופה במורשת־הקדומים שב והעיר בלב העמים שנשתעבדו לערבים בעבר רגשות של גאוה ושאיפה לחופש, וזאת בתקופה שבה היו הריפורמות התורכיות שוללות מן הערבים את זכויות־היתר המסורתיות שלהם. יהודים, יוונים, ארמנים ומארונים זכרו יותר ויותר שלא תמיד היו מיעוטים דתיים אלא שגם הם היו פעם אומות גדולות, שעכשיו — לאחר כיבוש אדמותיהם — הן נסבלות רק בהקשר דתי, ובמחיר השפלות ותשלום מס־עובד. בשנאה עזה הגיבו אפוא האוכלוסיות הערביות כאשר ראו איך נחלות־מורשה לאומיות טרום־ערביות קמות ועולות מן החורבן והנשייה. האמאנציפאציה של הד׳ימים ותחייתם התרבותית היו בעיניהן תהליכים המכילים בתוכם זרעי תנועות לאומיות העלולות לסכן את בכורתן. כדי להכחיד עדה זו או אחרת צריך היה לא רק להשמידה פיזית אלא גם לעקור מן השורש את תרבותה, את לשונה ואת אמנותה — סמלי כוח־היוצר הלאומי שלה. בארמניה נתלוו לחיסול הפיזי המרות־דת מאונס, גירושים המוניים, הריסתן של כנסיות והפיכתן למסגדים. בארץ־ישראל של שרידי המאה הי״ט קמו הפליטים המוסלמים שמקרוב־באו ומחו בזדון את שרידי תרבותו של ישראל שנשתיירו לאחר כל השפטים שעשו בהם הכובשים.

הפורענויות האלו, שעליהן עמדנו בקצרה, יש בהן כדי לתרץ מפני מה לבשו מאבקי האמאנציפאציה והשיחרור של עמי הד׳ימה — בממלכה העות׳מאנית, בפרס ובמגרב — אותו אופי קנאי ואלים של מלחמות־דת.

מאמאנציפאציה לעצמאות לאומית

קשה היה לשליטים המוסלמים להבחין היכן מסתיימת האמאנציפאציה הדתית של מיעוט והיכן תחילת תביעתו למולדת שנחמסה בידי כובשים זרים, לזכויותיו על לשונו, תרבותו ומוסדותיו. היתה כאן איזו שניוּת, טבועה בעצם מעמדו של הד׳ימי, והיא שהשפיעה על קווי־המדיניות של העות׳מאנים ושל ״התורכים הצעירים״: מצד אחד, דיכוי התנועות הלאומניות היוונית והארמנית, אך מצד שני הגנה על רעאיא נוצרים הולכי־תלם בכל רחבי הממלכה. בדומה לזה באו גזירות שנגזרו על היהודים במולדתם ההיסטורית בלבד, שכוונו לפעול נגד הציונות, זו התנועה האחרונה לשיחרור לאומי, וככל שנראה היה אז— הצפויה פחות מכל להצליח. ב־1887 יצא צו שאסר על יהודים להיכנס לארץ־ישראל, לשבת בה, לרכוש קרקעות, לשפץ בתים או לגור בירושלים. צו זה חל רק על יהודים — בין שהם רעאיא ובין שהם מוגנים על־ידי מעצמות־חוץ —אך לא על מהגרים נוצרים או מוסלמים^.

צד זה שבפוליטיקה התורכית אפשר להביא לו כאן דוגמה ממשית. הואיל והטבח בארמנים ב־1895 שילהב ביותר את הקנאות הדתית, איימו המוסלמים בחלב (ארם־צובא) להמיט גורל דומה על היהודים והנוצרים שבמקום. הסדר והבטחון הושבו על כנם רק בזכות פעולתו הנמרצת של המפקד הצבאי התורכי אדהם פחה, שגונן על שכונות הנוצרים והיהודים ואיים להרעיש בתותחיו את התושבים המוסלמים אם אמנם יקומו לשחוט את הלא־מוסלמים.

 אותו אקלים של חוסר־בטחק, העולה מתוך מסמכי התקופה ההיא, לא היה מיוחד למשבר הארמני בלבד אלא היה קו קיים־ועומד במעמדו של הד׳ימי. אולם גורמי החידוש שבמצב היו המאבק לעצמאות, חסותן המדינית של מעצמות אירופה, והשיפור בהפצתן של ידיעות. ממש כמו שעל־ידי מתן חסות והגנה חדר המערב למדינות המוסלמיות, כך ניצלו האינטרסים הקולוניאליים האירופיים לצרכיהם שלהם את השאיפות הלאומיות של עמי הד׳ימה, טרף קל היו הללו לפי שבעיקרו של דבר היה בטחונם תלוי בכוח מבחוץ, המוכן לתמוך בהם— אפילו לרעתם — כדי לחזק את השפעתו. כך התפתחה היריבות המסורתית בין עמי הד׳ימה לבין עצמם ולבשה צורה של מאבקים מדיניים, הנתמכים או אף מנוהלים על־ידי מעצמות אירופיות. הערבאות, שלכתחילה שימשה חיזוק רעיוני לאמאנציפאציה של הנוצרים, סייעה לצרפת, שטיפחה אותה, להחליש את תורכיה, בעלת־בריתה של בריטניה. לימים הגיעו הכוחות האימפריאליסטיים של אירופה מזה ושל רוסיה מזה לידי עימות באשר לערבאות ולציונות, בעוד ידה של רוסיה בוחשת במרידות בבלקאנים ובארמניה. בתקופת הקולוניזציה האירופית התחוללו שינויים קיצוניים בתוך עדות הד׳ימים. עלייתה של זעיר־בורגנות שהתחנכה בבתי־ספר אירופיים החריפה את המתחים המעמדיים. עם הדמוקרטיזציה של המוסדות העדתיים נשתחק כוחם של הנכבדים. התפתחות זו, בהשראתו של הדגם האירופי, לא היתה כולה לברכה. שרשים הלכו לאיבוד וניטשטשה הזהות הקיבוצית, שממילא כבר נחלשה מחמת הסביבה המדכאת (תופעה שניכרה במיוחד בעדות הנוצריות).

רישומה של התרבות המערבית, שהיתה מושכת את לבו של הד׳ימי דווקה משום ששיחררתו, הביא לידי ניכור תרבותי. האינטליגנציה החדשה, שלמכתחילה דחקה אותה האומה לקרן־זווית, נכונה היתה עכשיו לקלוט כל דפוס־שיגרה אירופי. הסתלקותו של הקולוניאליזם האירופי מן הארצות הערביות חלה בעת־ובעונה־אחת עם תחייתה של מדינת־ישראל. אגב כך השתנה תכלית־שינוי מצבן של עדות הד׳ימה המזרחיות. כאן המקום לעמוד, בתוך שאר גורמים מיוחדים־במינם, על ההבדל בין היהדות והנצרות במזרח, וזאת בשל הנתיבים השונים שבהם צעדו למן המאה הי״ט והלאה. מצד אחד, נעלמו כמעט לגמרי הד׳ימים היהודים, שהשיבו להם את זכויותיהם הלאומיות הריבוניות במדינה עצמאית משלהם, ומצד שני נעשו העדות הנוצריות גורמי־שוליים במסגרת הערכאות. שני מקורות מקבילים מפרנסים את האנטי־ציונות הערבית־הנוצרית: המורשה הרוחנית הביזנטית, והמנטאליות הד׳ימית המסורתית — בבואה לחולשתו ומצוקתו של מיעוט הנדון להזדקק לפשרות, לתהפוכות ולדרכי חנופה והתרפסות. כיום עליית הפונדאמנטאליזם מזעזעת את משנתה של הלאומנות הערבית, שהיא עצמה עלולה להיבלע על־ידי התנועה הפן־מוסלמית.

התמודדות חינוכית.

לימוד יהדות ועברית, פעילות מקצועית, ספורט ומחנות קיץ.

על רקע דימוי עצמי חיובי הולך וגובר, נטלה על שכמה תנועת הנוער " שרל נטר " התמודדות חינוכית רבת אתגרים :

זוהי עובדה מוגמרת – הנוער היהודי במרוקו הינו מציאות תוססת..אכן הנוער היהודי אינו חדל להפתיע בהתפתחותו בפריחתו, בלהט והאמונה במקננים בו. אלמנט חדש בקהילה היהודית המרוקאית משווה לקהילתנו פנים חדשות לעומת מה שהיה לפני עשור.

עשור זה אכן ראה בלידתן של תנועות נוער המעניקות לבנינו פעילות חברתית, אמנותית וספורטיבית מגוונת. האירועים הגדולים על ידי " שרל נטר " וה " צופים " מוכיחים את דבר הדינמיות של נוער שלא יכזב, שעליו אנו יכולים לתלות את תקוותנו לעתיד :

נוער זה בעל יכולת הגשמה כבירה. ואם יהדות מרוקו ניעורה ובעיצומה של תנופה ותחיה הרי שהדבר בזכות בני הנעורים שלנו…הנוער שלנו לוקח אחריות על עתידו. הוא מבקש להכשיר את הקרקע של קהילת המחר, הקהילה הממזגת את מתן התשובה לצרכיה החומריים יחד עם האידאלים היהודיים האותנטיים המעניקים בכורה למורשת הרוחנית, הלאומית והתרבותית של עם ישראל.

אין להינתק משום מרכיב ממרכיבי החיים היהודיים כפי שנתעצבו במשך אלפי שנים. מטרת הנוער שלנו היא להגשים אותם חיים יהודיים במלוא עושרם ובד ובבד לקרוא תיגר על זרם ההתבוללות אשר החל לסחוף אותנו ולהשיב למקום הבכורה מסורותינו הנאות של יהדות עתיקת יומין…

בנתיב החינוכי המאפיין את " שרל נטר " מתוך שאיפה להרים את כבוד האדם היהודי בחברה הסובבת, עמדו לרשות התנועה אמצעים רבי חשיבות. הבולטים שבהם בחיי היום יום פעילות מקצועית ופרודוקטיבית ; לימודי היהדות והעברים המלווים את התנועה בפעילויות שבועיות בד ובד עם פעילות ספורטיבית, ולבסוף גולת הכותרת של התנועה אחת לשנה – מחנות הקיץ, הכוללים פעילות חינוכית מגוונת.

בהציגו את תנועת הנוער " שרל נטר " מדגיש העיתון " נוער " בתחילת דרכו –  דצמבר 1945 – את הרבגוניות שבפעילות החינוכית :

פעילויותינו :

1 – הפעילות הספורטיבית – יש בידינו אצטדיון עם מקלחות, מגרש כדורסך, כדור עף וכו'…..החינוך הגופני הוא חובה לכל חבר פעיל בתנועה……האצטדיון שלנו שוהה בפינת הרחובות

  האימונים יתחילו בהקדם. יש בידינו ציוד מחנאות שעמו נוכל לצאת לטיולים אל חיק הטבע.

Regner & Chateaubriand

2 – פעילות אינטלקטואלית – בני הנוער יכינו שיחות ביהדות ובספרות עברית, ילמדו היסטוריה יהודית תוך עיסוק בסוגיות המרכזיות הניצבות בפני עם ישראל.. הם מקיימים פעילות ייחודית לרגל החגים וימים מיוחדים. השיעורים בהיסטוריה יהודית כבר מתקיימים.

בעת הזאת לומדים, מאתיים שלושים נערים ונערות, צרפתית ועברית ב " מגן דוד ". בהקדם אנו נתחיל שביעור חשבונאות, אנגלית וקצרנות. ספרייתנו הולכת ומתעשרת ביצירות חינוכיות, בחינוך הפורמאלי והלא פורמאלי וניתן לפקוד אותה ולעיין בפרסומים הצרפתיים והיהודיים.

3 – הפעילות האומנותית – כמה קבוצות מתמחות באומנות. יש הלומדים מוסיקה ; יש העוסקים בדרמה ויש העוסקים בשירה ; זה עתה התוודענו למוסיקה המתאימה לדרמה ותיאטרון יהודיים……

4 – העילות החברתית – תחקירים על המללאח ; סוגיות קהילתיות הקשורות בבתי הדין הרבניים ; ביקורים בבתי חולים ; התנדבות בארגוני חסד ; גיוס בני נוער והכוונתם לעילות מקצועית ; תמיכה משפטית חינם – כל אלה מהווים את האטמוספרה החינוכית הברתית שלנו לצד הישגים נאים.

5 – הפעילות הרוחנית – מתקיימת תפילה כל ערב שבת במניין בסניף, ההולך ונעשה יפה יותר מיום ליום. שירת השבת מרגשת את בני הנוער שלנו בשרים בשמחה.

פעילות דתית זו מתקיימת תוך כיבוד החירות המחשבתית ; כל אחד בן חורין לחשוב כאוות נפשו. כל השקפת עולם מכובדת כל בעליה. ברצוננו רק לעודד את רגשות הכבוד והרגשות הדתיים למסורת היהודית בת אלפי שנים……

למחרת היום ב-ד' בסיון תשט"ו 25.5.55 יצא עתון הצופה במאמר תחת הכותרת המרעישה :

" יהדות מרוקו דורשת להעביר את העולים לישובי הפועל המזרחי "

בכתבה זו פורסמה נגדי עלילה זדונית, וכי אני ( יהודה גרינקר ) התחייבתי כביכול ליישב את אנשי דמנאת ביישוב הפועל המזרחי. הכתבה היא בעיקרה שיחה עם מר יצחק אלמליח, תייר ממרוקו, שהצופה הכתירו כאחד מראשי ועד הקהילה בקזבלנקה, מייסד, וראש " אוצר התורה ". הכתבה ממשיכה.

מר אלמליח בתור איש ציבור המוכר במרוקו נתבקש לעזור בארגון עלייתם של אנשי הכפרים וביניהם תושבי העיירה דמנאת. הפנייה אליו נעשתה על ידי שליחי הסוכנות היהודית במקום, וביניהם איש תנועת המושבים, מר גרינקר, לאחר שיהודי הכפרים דרשו הבטחה מפורשת שינתן להם בארץ לחיות במסגרת דתית.

 במקרה דנן יצא מר אלמליח מספר פעמים לכפר דמנאת כדי לשכנע את האנשים שאכן ינתן להם כחפצם להתארגן ביישוב דתי של התנועה הדתית, ודיבר אתם במפורש על התיישבות במסגרת הפועל המזרחי, התנועה היחידה המוכרת הצפון אפריקה כתנועה דתית.

יצוין גם כי אנשי דמנאת סרבו לסמוך על דבריו של מר גרינקר למרות שהוא הבטיח להם ישוב במקום דתי, עד שלא יוצגו בפניהם מכתבים שבהם מתחייבים להעבירם ליישוב דתי. ואכן מר אלמליח עצמו העביר להם מכתבים שבהם הוא מודיע להם ומוסר להם הבטחת הסוכנות היהודית שיועברו בבואם ארצה ליישוב של הפועל המזרחי. מכתבים אלה שלח לאחר הבטחה מפורשת של מר גרינקר, אשר התחייב ברורות ליישב תושבי דמנאת ביישוב של הפועל המזרחי.

ביום 26.5.55 יצא שוב הצופה במאמר תחת כותרת רעשנית בעמודו הראשון :

" מתיישבים דתיים בחבל לכיש מפגינים ותובעים העברתם להפועל המזרחי , המדריכים החילוניים במושב עוצם מנהלים תעמולה נגד אורח חיים דתי "

מעשה כפייה ואונאה מחפיר מבוצע והולך על ידי שליחי מפא"י במושב עוצם אשר התנחל שלשום כמושב ראשון בחבל לכיש, מעולי יהודי הכפרים במרוקו….המתיישבים יראים ושלמים, בעלי לבוש ותואר חרדי, רובם ככולם עטורי זקנים, הוחרדו מן הנסיונות להעבירם, אותם ואת ילדיהם על דתם…

בעוד עולי דמנאת אשר הגיעו השבוע נאבקים על נפשם ועל זכותם להתיישב ביישוב דתי, החל " ציד נפשות " של אנשי מפא"י במרוקו לתת את אותותיו. העולים תושבי הכפרים שכולם שומרי תורה, שבטענות שוא ודברי פיתוי הוגדרו על ידי שליחי תנועת המושבים לישובי מפא"י בטענה כי כאן ינתן להם להתארגן בישוב דתי, רואים בבואם ארצה את פרצופם האמיתי של מדיחיהם, ולא עוד אלא שנעשו מיד נסיונות להעבירם על דתם…

מסתבר כי המדריכים פתחו, בבואם של העולים למקום במבצע חינוכי שמטרתו הייתה לחנך יהודים שומרי תורה אלו לאזרחים חופשיים שלא יגרמו צרות. אגב נסיון חינוכי זה, הושמעו דברי השמצה כלפי היישוב הדתי.

אחד המדריכים ארגן שלשום בערב מדורה בשביל הילדים ושם השמיע בפניהם דברי מינות, בהדגישו למה אתה שומעים להוריכם והם משוגעים, בארץ לא צריך להיות דתי….מעשה כפיה אלו קוממו את כל המיישבים במקום,ומשלחת של 20 איש יצאה לתל אביב כדי להביע את מחאתם החריפה נגד מעשה האונאה של תנועת המושבים, ויישובם בתנועה לא דתית.

המשלחת פנתה אתמול בבוקר למשרדי הסוכנות היהודית. לאחר שסירבו לקבלם ואף איימו עליהם בהזמנת המשטרה, פנתה המשלחת למשרדי הפועל המזרחי, ברחוב אחד העם 108, ושם העלו תביעות נמרצות להעבירם להתיישבות במסגרת הפועל המזרחי. הם ישבו כל היום בבית הפועל המזרחי והודיעו נמרצות כי בשום פנים לא יוכלו לחזור למקומותיהם כל עוד לא יובטח להם סידור במושב דתי "

מעבר לדף, במאמר הראשי " המרד הקדוש " נאמר בין היתר

" הבחורים בחרובית, ילידי משקי השמאל החלו במלאכת שטיפת המוחות אצל יהודים אלה, ביחוד בקרב בניהם ובנותיהם. הילכך, אמרו יהודי דמנאת אל חרובית הלוך לא נלך, אנו רוצים לחיות כיהודים בני חורין בארץ הקודש, ולא כשבויים המשעבדים אותנו שעבוד רוחני ונפשי. אנו רוצים ללכת למשואה, מקום שבו כל ההדרכה נמצאת בידי אנשים דתיים…."