ארכיון חודשי: אוקטובר 2013


הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים אלקאייד עומר

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

אלקאייד עומרהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

איך שהגיע התחיל הפחד, בנה קסבה בסוף הכפר עם חומות ושערים.

את הברברים בלעה האדמה ואנחנו הקברנים הלכנו לישון בשקט, קודם הם היו מתקיפים את הכפר בכל בצורת, ידעו שאצלנו תמיד יש משהו: קמח, שמן, סוכר, קטניות, חמוצים, פירות יבשים ולפעמים גם קצת זהב, היו מפתיעים אותנו, לוקחים מה שנחוץ והולכים, לפעמים היינו מגלים אותם וסוגרים את השערים, אז הם היו מחכים מחוץ לחומות, תביאו ששת אלפים כיכר ולא ניגע בכם, והרבנים הולכים לבתי הכנסת, אוספים קמח, מביאים לחמש המאפיות, אופים וזורקים להם מעל לחומות.

רבי רפאל משה אלבאז הצליח פעם לעשות בהם קסם ולשתק אותם עד שלא יכלו להזיז יד ורגל, לא הם ולא הפרדות רק כשהמנהיג ביקש מהרב מחילה, הוא ביטל את הקללה והםהתרחקו על הבהמות הצולעות בלי כיכר לחם אחת.

לפני אלקאייד עומר היו שודדים בדרכים ולא פעם יצא מהמללאח רוכב על חמורו וחזר בלי ראש. פעם מישהו בא והודיע שהרגו את החזן, הגוויה שלו מוטלת בשדה מחוץ לכפר. הלכנו לבית הקברות לחפור לו קבר, שתינו והשתכרנו, כשלפתע ראינו את החזן מתקרב עם אלה שהלכו להביא את הגוויה שלו, שתינו עוד פעם יחד עם המת על קברו. היום אין הזדמנות לשתות, כמעט אין מתים, הכל שקט. תרנגולות מסתובבות חופשי בשוק ואף אחד לא מעז לקחת ביצים לא שלו, כלה יוצאת לבד לכפר של החתן בלי ליווי, כי אלקאייד עומר מטיל את האחריות על כל כפר,

עד שהיא נכנסת לכפר הבא אחריו. מי שגונב תאנה מהעץ של השכן יושב בבית הסוהר, עד שהתאנים יבשילו בשנה הבאה, מי שמצאו בכיסו אבן ואבן גדולה וקטנה, איפה ואיפה גדולה וקטנה רוגמים אותו בהם ומי שמצאו אותו שוכב עם בהמה או עם אחותו בת אביו או בת אמו או עם חותנתו חותכים לו, אבל כל זה עולה ביוקר. עם הברברים יכולנו להסתדר בכיכרות לחם, אלקאייד עומר רוצה כיכרות כסף וזהב וכבר אין לנו חכמים שיוכלו לעשות לו קסמים,

כי גם בקסמים וכשפים הוא יותר חזק, כולם יודעים שכדורי עופרת לא פוגעים בו, בקרבות הוא דוהר ראשון עם הרובה למעלה וכדורים שורקים מימין ומשמאל, אך אף פעם לא שורטים אותו, וגם אם קרה וכדור פגע בו מיד התחלק כאילו פגע בברזל, לכן הברברים הפסיקו לתקוף, רק שאנחנו במללאח לא יכולים לסבול עוד, יותר קל עם הברברים מאשר עם החוקים שלו, אנחנו הקברנים אומרים: ״זא יעאוונו פקבר בוה הרבלו בלפאם״(בא לעזור לו בקבר אביו – ברח לו עם המעדר).

מעשה שהיתה דודה חסיבה מבשלת שיכר במרתף ומסביב ערימות תאנים לפני ואחרי בישול והנה היא שומעת סוסים דוהרים, מיד הבינה ששוטרי הקאיד מתקרבים, כשראתה אותם נפלה ומתה מפחד. לא מזמן מישהו הלשין שהמחסנים של הדוד עמרם מלאים תבואה ואלקאייד עומר עמד לשלוח גובים, יצאה אשתודונה בחצות לילה אל הגג, הרימה עיניים לאלוהים שייקח אותו, למחרת היא מתה. זה היה יום שישי והיינו מוכרחים לקבור אותה לפני שבת, אבל היתה גם הלוויה של אחד מאנשיו, לכן סחבנו אותה מהר על סולם, בלי ארון, בקושי חפרנו שכבת עפר מלמעלה וזרקנו אותה בלי סימן, בלי שם,

 לכן הקבר שלה אבד. אלקאייד עומר תמיד רואה ויודע הכל, אומרים שיש לו כלי קסם שבו הוא מגלה מהגג כשמישהו גונב זיתים מעצים של השכן בקצה הכפר, ושולח מיד שוטרים לקחת אותו לבית הסוהר, הוא רואה מה אנשים עושים אפילו בתוך הבית ואפילו בחושך, כי איך הוא יודע על הרכוש שלנו, כמה חיטה קצרנו, כמה זיתים, כמה ענבים ? עכשיו הוא פתאום רוצה שכל אחד ישלם לפי מה שיש לו, והוא יודע כמה. סגרנו את האסמים, המרתפים, החנויות והבתים, אבל הוא נתן פקודה לפרוץ, הלכנו לחכמים שיקללו אותו, שיכתבו קמיעות, שילחשו לחשים, עלינו לקברות צדיקים, הדלקנו נרות, אכלנו, שתינו חביות שיכר, צמנו, התפללנו, אני בעצמי שמתי יונה מתה על סף הבית שלו,

 תקעתי מחט ארוכה בציור שעווה שלו, עם חברי הקברנים חפרנו קבר וזרקנו לתוכו את שמו עם נוצות של יונה צעירה ועורב זקן, אך לשווא, שלחו את הרב להתלונן בפני הוואלי, מושל המחוז, זה הבטיח לעזור, אך לא הגיע, טען שעומר מחוסן מפני כדורי עופרת, בסוף עלה רעיון בלב של ר׳ ישועה ממן, הסתובב בבתי הכנסת, אסף תכשיטים ומטבעות של זהב, הצורפים התיכו אותם לקליעים של זהב ואת זה הוא הביא לוואלי. יום אחרי זה כבר הקיפו החיילים של הוואלי את המללאח והקסבה, אלקייד עומר יצא אליהם עם צבא גדול, אך הפעם לא כדורי עופרת עפו ושרקו סביבו, אלא כדורי זהב נקבו את גופו, ומכל מקום שכדור זהב חדר, יצא זרם של דם, עד שגופו התרוקן מדם ונמלא זהב, ואת גוויית הזהב גרר הוואלי בחבל אחרי הסוס לקסבה וזה הפסל העומד היום ליד השער לאות ניצחון, והעיר ספרו צהלה ושמחה.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-כתבתו של משה רונן בידיעות אחרונות מיום שני 14/10/2013

כתבתו של משה רונן בידיעות אחרונות מיום שני 14/10/2013

שטח ההפקר

השנה: 1961. המטרה: לזעזע את שלטונותתיק מרוקו מרוקו, שיתירו את עליית היהודים לארץ. האמצעי: ספינה רעועה שטובעת, כרוז פרובוקטיבי במיוחד ועינויים, לפעמים עד מוות, של פעילים יהודים. מחקר חדש טוען: כך ניצלה והפקירה ישראל את סייעני המוסד במרוקו

ראש המוסד איסר הראל חיפש דם. רצוי דם יהודי. ״יהדות מרוקו זקוקה " למרטירים ", אמר לאחד מאנשיו. זמן קצר לאחר מכן נתפסו שני סייעני המוסד במרוקו, וחקירתם בעינויים הסתיימה במותם. גם צעיר מרוקאי תמים שילם בחייו, והומת בעינויים על לא עוול בכפו.

הטענות האלה רחוקות מלהיות פשוטות לעיכול, ובכל זאת, זה בדיוק מה שטוען ההיסטוריון ד״ר יגאל בן-נון במחקר שפורסם בימים אלה על ידי אוניברסיטת בר אילן, ועוסק בהפקרת צעירים יהודים סייעני המוסד במרוקו בשנת 1961. לפי המחקר, תוכניתו של ראש המוסד צלחה. הזעזוע שנגרם עם מותם של שני היהודים סייע לחתימת עסקה עם מלך מרוקו, לפיה יותר ליהודים לצאת לישראל תמורת כספים, ״כופר נפש" שהעם היהודי ישלם לו.

דרוש אירוע דרמטי

שנה קודם, ב־1960, היו במרוקו כ־160 אלף יהודים, אחוז ורבע מאוכלוסיית המדינה אז. רובם היו משכילים והחזיקו בעמדות בכירות בפקידות הממשלתית, כולל יהודי ששימש כשר בממשלתו של המלך. אבל מרוקו, אומר בן־נון, הייתה אז בתהליך של התמזגות בעולם הערבי, והקהילה היהודית, שהתרגלה לדבר ולכתוב צרפתית, גילתה כי הערבית המרוקאית הופכת לשפה הרשמית היחידה. עקב כך רצו כ־80 אחוז מהיהודים לעזוב את מרוקו. כ־60 אחוז מתוכם קיוו להצליח לצאת מיד.

כדי לסייע בכך שלחה מדינת ישראל משלחת גדולה של אנשי מוסד למרוקו, על מנת לטפל בארגון היהודים ובהוצאתם מהמרינה. אלה הקימו את ״המסגרת״, ארגון חשאי של יהודי מרוקו, שבראשה עמר אלכס גתמון – גבר גבוה, יפה, כריזמטי ובעל קול בס עמוק. מנהיג מלידה.

גתמון, שנולד בפולין ב־1926, הגיע למוסד כשברזומה שלו חיים שלמים של הרפתקה וסכנות. כבר כנער במלחמת העולם השנייה הצטרף למחתרת היהודית בגטו, ולפני שנשלח לאושוויץ הצליח לברוח לסלובקיה ואז להונגריה, שם לחם בשורות המחתרת האנטי־נאצית. בתום המלחמה, והוא בן פחות מעשרים, הקים קבוצת ״נוקמים״ שרדפו אחר־ רוצחי האס־אס. מאוחר יותר הצטרף לאצ״ל והגיע לישראל על סיפון אוניית הנשק אלטלנה. בארץ גתמון גויס לחיל האוויר ושירת כקצין בסיירת מוצנחת, עד שהועבר למוסד ונשלח למרוקו עם סיפור כיסוי שנשמע לקוח מסרט הוליוודי: הוא התחזה לאיש עסקים בריטי נשוי, שאשתו מסרבת לתת לו גט, והגיע למרוקו עם אשתו כרמית, בלונדינית יפהפייה שהתחזתה למאהבת הבלגית שלו. לפי סיפור הכיסוי השניים עברו למרוקו כדי להתרחק מהצדקנות הנוצרית של אירופה, שאינה מאפשרת לאיש עסקים מכובד לחיות עם המאהבת שלו.

כדי לשלוח למרוקו את יוסף רגב, איש המוסר האחראי על ענייני הביטחון במדינה הערבית, נמצא סיפור מופרך אפילו יותר. בגלל העובדה שידיעת השפות של רגב, בוגר יחידה 101, הייתה לא מושלמת, סיפור הכיסוי שלו היה כי הוא בנה רפה השכל של משפחה בלגית עשירה מאנטוורפן, ששלחה אותו לקזבלנקה פשוט כרי להרחיק אותו. היהודים שגויסו ל׳׳מסגרת״ הכירו אותו בשם בנאני. נעמי שמר חיברה עליו ועל חברו הטוב ממושב נהלל, איש המוסר זאב עמית שנהרג במלחמת יום הכיפורים, את השיר ״אנחנו שנינו מאותו הכפר״.

מרוקו הייתה יעד מרכזי לפעילות המוסר באותה שנה. ארבע פעמים ביקר בה ראש המוסד איסר הראל, וצעירים יהודים נשלחו ממנה בחשאי להשתלמויות מודיעין וחבלה ולקורס בחיל הים בארץ, וגם פגשו כאן את ראש הממשלה ושר הביטחון דור בן גוריון, ואת השר משה דיין.

במקביל, באותה שנה, שכר המוסד ספינה רעועה במשקל 20 טונות ששימשה במלחמת העולם השנייה לחילוץ טייסים שהופלו מעל הים, והבריח באמצעותה יהודים מחוף אל חוסימה שבצפון מרוקו לגיברלטר. 13 פעמים הצליחה הספינה – "אגוז" שמה – במשימתה.

אבל בפעם ה־14, ב־11 בינואר 1961, נקלעה לסערה וטבעה יחד עם 44 מעפילים יהודים, איש המוסר חיים צרפתי ואחד מאנשי צוות הספינה הספרדים. אם שואלים את ד״ר בן־נון, לישראל יש לפחות אשם חלקי בטביעה. ״אני לא טוען שרצו להטביע אותה בכוונה״, הוא אומר, "אבל הייתה הזנהה מכוונת". זו טענה מאוד קשה.

יגאל בן נון 2

״ברקתי את הפרוטוקולים של ישיבות שהתקיימו לפני הטביעה, בהשתתפות ראש־המוסד ושרת החוץ גולדה מאיר. הם חיפשו לעשות פעולה דרמטית נגר מרוקו, אפילו אם זה יעלה בחיי ארם. זאת הסיבה שהם השתמשו בספינה כל כך רעועה. הם לא רצו להטביע אותה, אבל הם ידעו שצריך לעשות משהו כרי שהיא לא תטבע – ולא עשו״.

בין אם אכן האשם בישראל ובין אם לאו, דבר אחר ברור: טביעת הספינה"אגוז״ עוררה רעש גדול, ועיתונים בכל העולם כתבו על היהודים המנסים לצאת ממרוקו.

את הרעש הזה בדיוק החליט גתמון לנצל לצורכי מדינת ישראל. לדברי בן־נון, הוא החליט על מבצע בזק שינצל את הטרגדיה לחידוד תחושת האנט­גוניזם בין היהודים לבין שלטונות מרוקו ולעידוד העלייה ארצה, וניסח כרוז תקיף נגד השלטונות.

היהודים אם ירצו ואם לא ירצו״ מסבירה כרמית גתמון, אלמנתו של אלכם, את ההיגיון שמאחורי הצער השנוי במחלוקת. ״הרעיון היה לדבר עם יורש העצר חסן ובמקביל לפעול. הם מבינים רק את השפה הזאת. לדבר – ובמקביל לעשות״.אלכס גתמון

קיבלנו את האחריות הכבדה

משטרת מרוקו, כצפוי, הגיבה בחריפות. שניים מה­צעירים היהודים שהדביקו כרוז על קיר ליד תחנת משטרה בצפון מרוקו נתפסו בשעת מעשה. הם נעצרו, נחקרו בעינויים וסיפרו על ארגון ״המסגרת״ החשאי. תוך שבוע נעצרו כל פעילי ״המסגרת״ במקנס ובפז. כל שליחי המוסד הישראלים במרוקו – כ־15 איש – קיבלו הוראה לעזוב את המדינה מיידית או להסתתר. כעבור שנים אמר אחד מהם, יואל רון, כי הם הניחו מראש שהפצת הכרוז תגרום למאסרים בקרב הצעירים היהודים, וכי עבודת ״המסגרת״ במרוקו עלולה להיות משותקת לזמן ממושך. ״קיבלנו עלינו את האחריות הכבדה״, הודה. גתמון עצמו התחבא בבית אחר מראשי הקהילה, ואילו רגב הודיע לאנשיו , ש״אנחנו שולטים במצב. תישארו בבתיכם" – ונמלט ממרוקו.

״היהודים המקומיים לא ידעו הרבה, אבל אנחנו ידענו הרבה והיה מסוכן אם ניתפס״, מסבירה כרמית גתמון את ההנחיה. ״אז החלטנו לקחת את יוסקה רגב לשדה התעופה. התלבשתי כמו גרייס קלי, אל­גנטית מאוד, וביקשנו מהמפקד הצבא של שדה התעופה, שאותו אלכס הכיר, לאפשר לנו לקחת את הצעיר המפגר עד למטוס. אלכס אמר לו: ׳תשמע, הוא כל כך עצוב שהוא עוזב את מרוקו״׳. ד״ר בן־נון מתייחם לדברים בק­צת פחות שלוות נפש. ״אמרו להם: אנחנו שולטים במצב, אל תדאגו. תישארו בבתים וחכו להוראות״, הוא אומר, ״ואז באה המשטרה ועצרה כל מי שלא ברח. כמעט כולם נחקרו בעינויים. שניים מהם, רפאל וקנין ומרסל רוימי, עונו עד מוות״.

 למה הורו להם להישאר בבתים?

״לאור כל המידע שברשותי אני מוכרח לקבוע: רצו שהפעילים ייעצרו. רצו לזעזע את העולם. להעניש את המרוקאים. אחד משליחי המוסד, שנפטר בינתיים, אמר לי מפורשות שאיסר הראל אמר לו: ׳יהדות מרוקו זקוקה למרטירים׳. יהדות מרוקו זקוקה לקדושים מעונים״.

הרעיון היה לזעזע את היהודים כדי לשכנע אותם לעזוב את מרוקו?

לא. היהודים רצו לעזוב, הם היו דוברי צרפתית במדינה מוסלמית שעברה תהליך של " ערביזציה ", עד אז כל ההכשלה הייתה בצרפתית ופתאום הוחלט שהשפה תהיה ער­בית. אבל היו יותר יהורים שרצו לעלות ממה שהממשלה של מרוקו אישרה״.

אז הוא רצה לזעזע את ממשלת מרוקו, שתפתח את השערים?

״בדיוק. המרוקאים לא רצו לתת ליהודים לעזוב. הם היו כוח חברתי, כלכלי ואינטלקטואלי שמרוקו העצמאית הייתה זקוקה לו. כל יהודי בוגר תיכון קיבל משרה בממשלה, כולל משרד הפנים ומשרד הביטחון, היה בממשלה שר יהודי, וכמעט כל הפקידות הבכירה הייתה יהודית.

״הראל וגתמון ידעו על משא ומתן חשאי שהתנהל בין המוסד לבין יורש העצר בארמון המלך ורצו לקדם אותו. הם רצו שיהודים ייעצרו ויהיה רעש. הם רצו לעורר בהלה בקהילה היהודית ולהביך את שלטונות מרוקו. בסופו של דבר, כל הרשת החשאית של היהודים במרוקו התמוטטה תוך שבוע. עשרות נעצרו ועברו עינויים קשים, כולל מכות השמל, הטבעת הראש בקערת מים מלוכלכים ותלייה במהופך. מעטים ברחו״.

״תלו אותם על התקרה, כשהראש למטה, במשך שעות״, מאשרת גתמון. ״היכו אותם, נתנו מכות השמל באשכים. עינויים נוראיים״.

ד״ר בן־נון לא מנסה להסתיר את הביקורת. ״זו רשעות של המוסד, להשתמש בחיי ארם ולהפקיר יהודים אידיאליסטיים צעירים כמכשיר פוליטי״, הוא קובע. ״כל זאת משום שבאותה שעה כבר התמקחו עם יורש העצר על סכומי כסף ורצו להוריד את המחיר״.

 התמקחו על כסף?

״דיברו על כופר נפש. כמה נשלם למרוקו עבור כל יהודי שיעזוב. בסופו של דבר סיכמו על 50 עד 250 דולר לאדם: 50 דולר לנפש על עשרת אלפים היהודים הראשונים, וככל שמספר היהודים שיורשו לעזוב יגדל – יגדל גם התגמול על כל יהודי, עד 250 דולר לנפש. המעצרים והרעש נועדו לסייע במשא ומתן ולהוריד את המהיר. בסופו של דבר ההסכם עם הארמון נחתם באוגוסט 1961, בעקבות הפרשה״. גתמון זוכרת היטב את התקופה. ״לאלכס הייתה מזוודה עם שרשרת שהייתה נעולה על פרק היד. הוא היה מוציא את הכסף במזומן מהבנק בז׳נבה, נוסע איתו למרוקו ומעביר אותו לסם בן אזרף, יהודי נכבד שהיה מוסר את הכסף לשר הדואר לאון בן זקן, שהיה מעביר אותו למלך״.

באופן הזה, אומר בן־נון, יליד קזבלנקה שעמל על המחקר במשך 13 שנה, יצאו עשרות אלפי יהודים ממרוקו על אוניות שיעדן הרשום היה קנדה, אבל גם המרוקאים ידעו כי הן מובילות את היהודים למרסיי ומשם לישראל.

אשתך שומעת את הצעקות

ומה עלה בגורל היהודים שנפלו בידי המשטרה?

 ב־26 בפברואר 1961 הוצאו כל האסירים בבתי הסוהר למסדר בחצר הכלא, שם נמסר להם על מות המלך מוחמר החמישי. העצירים היהודים פעילי ״המסגרת״, פרצו בבכי. הם ראו במלך את מגינם, הגורם היחידי שיכול להוציאם מהכלא. הבכי הספונטני הזה הציל אותם: החוקרים ראו בכך אות לנאמנות למלך ולאחר זמן קצר שוחררו כל היהודים מהכלא.

אבל שני יהודים לא חזרו הביתה. אחר מהם היה רפאל וקנין, שעונה למוות. ״הוא נולד במרוקו באוגוסט 1927״, מספרת בתו, מיכל וקנין-ברנדר. ״כשפרצה מלחמת השחרור הוא התנדב להילחם בארץ במסגרת מודל, מתנדבי חו״ל, לחם בחזית ירושלים ובתום המלחמה חזר למרוקו, התחתן והוליד שלוש בנות. אבל ישראל נשארה בעורקיו. הוא היה ציוני בכל רמ״ח איבריו. בשנת 1956, כשהוקמה ׳המסגרת׳, אבא התגייס אליה והיה מאור פעיל בה. הוא אפילו הגיע פעמיים לישראל, ב־ 1957 וב־1959, לעבור שני קורסים.

״כשגתמון החליט לפרסם את הכרוזים, השליחים הישראלים תפסו כנפיים ונעלמו. אבא ניסה להתקשר אל הממונה עליו, יוסקה רגב, אבל הוא כבר לא היה במרוקו. אז אבא החביא את החבר שלו חביב אביטבול, והלך לדירת המסתור כדי לשרוף את כל המסמכים, למרות שאמא אמרה לו שילך ויסתתר בעצמו. הוא ירד מהבית, נכנס למכונית וההל לנסוע. הוא לא ראה שהם עוקבים אחריו. כשעצר ברמזור, נכנס בלש למכונית עם אקדח שלוף והורה לו להמשיך ולנסוע לקומיסריה, תחנת המשטרה״.

וקנין עבר שלושה ימי עינויים, לפעמים עד אובדן הכרה. כדי להפעיל עליו לחץ נוסף קראו החוקרים לאשתו. ״אמרו לו: אשתך שומעת את כל הצעקות שלך כשאנחנו מרביצים לך. לא כדאי שתסגיר את השמות של החברים שלך?״ מספרת בתו, ״אבל הוא לא דיבר, ער שהתמוטט. העבירו אותו לבית החולים הממשלתי עם נזקים המורים בכליות כתוצאה מהמכות״.

רעייתו של וקנין, אחות במקצועה, פנתה לראש הקהילה ולשר הדואר היהודי, ואלה סייעו לה להעביר את בעלה לקליניקה פרטית ומשם לבית חולים בפריז. "אנחנו, שלוש הבנות הקטנות, נשארנו במרוקו כבנות ערובה״, אומרת הבת. ״בבית החולים בפריז אבא מת, בגיל 34, כתוצאה מהנזק לכליות. ב־1978 הכירה בו מדינת ישראל כהרוג מלכות. אחרי 50 שנה פניתי למוסד וביקשתי לראות את תיק השירות שלו – בכל זאת, חלף הרבה זמן. אבל הם עדיין לא ענו לי".

לא רק יהודים נהרגו כתוצאה מהמבצע שיזם גתמון. בהשפעת העינויים מסר אנדרה ניראם, אחד היהודים שנעצרו, את שם איש הקשר שלו בקזבלנקה, ״בנאני״ – כינויו של איש המוסד רגב. השוטרים המרוקאים חיפשו – ומצאו: הם עצרו בטעות את מוחמד בנאני, עובר ניקיון מרוקאי במשרד פקיד הוויזות בשגרירות שוודיה, וחקרו אותו בעינויים. בנאני, שלא ידע כמובן דבר, לא דיבר. חוקריו המשיכו לענות אותו ער שנפח את נשמתו.

המוסר למודיעין ולתפקידים מיוחדים בחר שלא להגיב על השאלות שהעברנו לו.

 

 

השירה היהודית העממית – לערובי-י.לסרי

מחבבת בן שושן

אהבת בן שושן

 השירה העממית

אופלליל ייא טול הזרי , וועלאש מולוע ביהום

ולאורך הלילה ארכו הזיותי, ומדוע אני מאוהב בם ?

 

ווזאני לפיראק פססבאח בכרי, וולחבאב קללת מזיהום

והפרידה מהם בבוקר השכם ואהובי בחוסק בואם

 

וולחבאב תוולאוו מגייריין, אולא קררת לכיר פיהום

וידידי היו לנעגנים ואף לא ידעתי טובת כולם

 

אוחקק נאבי סיד ננאס, מא נווכל גיר רבבי עליהום

נשבע אני בנביא אדון בני אנוש, ועליהם משגיח ריבון העולמים

 

וואנא ללי מתחחנת מן סגגרי

הן אנוכי שהתייסרתי מנעורי ( 2 )

 

סבאתני טפלא זינתא מא כאן, סרת גיר כלפא נזרי

שבתה אותי עלמה ויופיה נדיר, נמצאתי בפסיעה מתרוצץ

 

סרת פי כלפא נזרי

נמצאתי  בפסיעה מתרוצץ

 

סלבת עקלי בטטולא וותתיהאן, אנא סגיר מאזלת דררי

טרפה דעתי בזקיפות קומתה ובתהיה, אני צעיר עודני נער

 

אנא ג'שים מאזלת ג'ררי

אני פתי עודני, תמים בניכר

 

מא נוויתבס לעשק ישררב לבהאן, נסיר תאצל פי קלוב

לא חששתי כי אהבה תצרוב אצבע ובוהן, ואהיה לכוד בלבבות

 

סעאב ווכסאן, אנא גשים מאזלת ג'ררי

קשים ורעים, אני פתי עודני תמים

 

וואנא ללי מתחחנת מן סגרי

אני שהתייסרתי כבר מנעורי

 

וואנא ללי חסלת פי בלייא ווסבאתני קולת זינהא

אני שנלכדתי בנערה ושבתה אותי, ביופיה הכביר

 

בעיון כחל כזרת פייא כללאתני, פי תמחינא

בעינני שחורות הביטה בי, והותירתני עמוס דאגות למכביר

 

לממא לית ביתמשייא, חקית סארי פוסט סבינא

המשכתי ואני במצעד מהלכי, מלמלתי לעצמי בזו הברירה

 

הייא פלאצל רומייא, ווסמהא מרייא מולירא

היא נוצרייה במוצאה, ושמה מארייא מולירא

 

בעד לכתאם נפדח סררי, בעד לכתאם נפדח סררי

בתואנה זו נתגלה סודי, בתואנה זו נתגלה סודי

 

חין זאבני רבבי וונעיד ללי כאן, סמחולי ווקבלו עדרי

מאחר ולזה הביאני האל, אספר מה היה, סילחו לי וקבלו גרסתי

 

סמעו חדיתי סייאדי בקלוב חנאן, תראו כאן עייא צברי

שמעו שיחתי רבותי בלבבות חוננים כי פקעה סבלנותי

 

צעב ווסקא ווכסרת דראהמין, על לוואלדין

קשיים ויגע והפסד ממונות, על ההורים

 

עליהא וועלא לכוואן, אנא גשים מאזלת גררי

עליה ועל אחיה, אני פתי עודני נער

 

וואנא ללי תמחחננת מן סג'רי

אני שהתייסרתי מנעורי

 

וואנא יתיק טיחת פקאעת לביר, לביר גארק וודלא לקסיר

הן אפשר  שנפלתי לתחתית הבור, הבור עמוק וחבל הדלי קצר

 

מן ירדדלי לענא ייא כלא דאר בבא, נעטי למאל כתיר

מי ישים לב אלי, אוי לי ואבוי, ואתנה לו הון רב

 

חארב עלייא ייא ייממא, וואלא נמות סגיר

שמרי עלי, הו אמא, פן אמות ואנוכי עדיין נער

 

צעב ווקצת ייא לזוואד, ווחתרזרת, זינא נדרא

קשיים ויגע רבותי, ונשאתי תוחלתי ליפת התואר

 

זאבננא וונכממלו לגראד, ועשרתני בעדן הזרא

זכינו ונשלים חפצנו, נורא התאהבנו במבט טוהר

 

בעד כנת נראעילהא בתמאד, וואלא תזורני ללא מררא

על אף שקידת אהבתי תמיד, והיא חסכה ממני ביקור ויקר

 

הנא לכאטר ותקאם ססעד, וובקינא עאמיין בחעשרא

נחה הדעה ונתמזל האושר, באהבים שנתיים התמדנו 

הנא כאטרי וודהב דררי, ססרכנא למחבבא כימא לכוואן

נרגעה הרוח והוזהבו פני הכאב, אני נשמתה והיא חֶלדי

אנא רוחתא ווהייא עמרי, אנא רוחתא ווהייא עמרי

אני נשמתה והיא חֶלדי, אני נשמתה והיא חלדי

 

סאיין ממה תקוללהא דאכ ללי כאן, סאיין מא שרטת נשרי

כל מוצא פיה הוא שהיה, וכל מה שהתנתה הוא שקניתי

 

חתתא כאנת וודכל פיהא שייטאן

עד שגנבה אמוני, וחדר אל לבה השטן

 

וואנא ראשי פראש גפלא ייא לכוואן, אנא גשים מאזלת גררי

וראשי ראש מופתע, הוי, אחי, אני פתי עודני נער

 

וואנא ללי מתחחנת מן סגרי

אני שהתייסרתי מנעורי

 

אוככותי לגדר זא מנהא, אמנוני בחקק לעאהד

דעו אחי, כי הבגד בא מצידה, האמינו לי באמיתות

 

נהאר לחדד כנת קולתלהא, אייא נתפרזו חעאב לפרארג'

ביום ראשון הרי אמרתי לה, בואי נשתשע בשחק התרנגולות

 

סכתת מא רדדתלי ווללהא, חססת קלבהא ראה פי גייאר

שתקה ולא השיבה במענה דעתה, הרגשתי כי לבה גדוש עצבנות

 

סאעפתהא אוזידת קולתלהא, לא תתגיירס ליום לחדד

הוספתי סבילות ועוד אמרתי לה, היום ראשון אל תוסיפי יגונות

 

ייאללאה מעייא ייא בדרי, ייאללאה מעייא ייא בדרי

באוי עמי אהובת לבבי, באוי עמי אהובת לבבי

וואזבתני בטטיש ווקצוחאת לשאן, כלליני ראני פי דררי

השיבה לי בזעם וקשיחות הלשון, הנח אותי בתוך כאבי

 

חתתא לחדד זזאי אילא סחאווזייאן, סוף אש מולאנא ידרי

עד לראשון הבא אם בהיר וצח, נראה מה יחפוץ האל אבי

 

סוף אש מולאנא ידרי

ונראה מה יחפוץ ויקבע האל אבי

 

כלליתהא וורחת בקליבי גידאן, כל מו יכללמני מא נוואזבו בחסאן

השארתיה והסתלקתי בלבי נדאב, כל המדובב אותי לא קיבל עניין

 

אנא גשים מאזלת גריי, אנא ללי מתחחנת מן סגרי

אני פתי עודני בער, אני שהתייסרתי מנעורי

 

ייא ערוצא בכי עלא ערוצכּ, מא ייפעכ לא כאכ וואלא לוסכ

הוי כלה שאי בכי על חתנך, לא אח ולא חותן יועילו 

האדי לילת לעיד אכלא דאר בבאכ, מן יבארכ לקידושן

זהו ערב החג, או ואבוי, ואין מברך על יין קידוש אפילו

 

כלליתהא ווראחת מכין, הייאם גאיים פי הבאלי

השארתיה ונעלמתי משם, נרגש ושקוע בטירוף דעתי

 

פקל בנעל שייטאן פלחין, סרת נתרכו מן באלי

התפכחתי ובשטן גערתי על רן, וניסיתי להסיחו ממחשבתי

 

כרית וודכלת ללי זארי, נרא חדד מא סמע קולי

שכרתי ונכנסתי למקום קרוב, ראיתי כי איש לא שמע קולי

 

חתתא נדדרת פי ווסט דדאכלין, כלילתי מעא ספניולי

עד שראיתי בתוככי הנכנסים אהובתי ען האיספניולי

 

תממא דכת ווגדאת זמרי

שם הסתחרחרתי, שם יקדה התבערה גחלי

 

ייא לחפפארין לקבור בלמנייא ארפפאדין ננאס בתמנייא

אתם הכורים קברים לפי מידה, והנושאים גופות מספרכם שמונה

 

האדכ שבאב סגיר אכלא דאר באבאה, מא שבע פדדנייא

זהו יפה נפש צעיר, אוי ואבוי, לא שבע ממנעמי העולם הזה

 

מא כלת מא סממת מא טללעת דככאן, כללית כייתהא פי קלבי

לא אכלתי וטבק לא נפחתי, ולא תימרתי עשן, נותרה צריבתה בלב החזה

 

בכית גיר נראהא כודד גסן לבאב, מטבועת לכדוד בלעכרי

הוספתי לראותה כמו ענף הליבנה, חתומת הלחיים בארגמן

 

מטבועה לכדוד בלעכרי

חתומת הלחיים באודם נארגמן

 

 תנהדדת ייא כאיי ותנית בנעל שיטאן, נפשי קאלתלי

נאנחתי, הו אחי, ושוב גערתי בשטן, נפשי אמרה לי, התעודד

 

סבר ייא בן שושן, אנא גשים מאזלת גררי

המתן וסבול, הוי בן שושן, אני פתי עודני נער

 

וואנא ללי תמחחנת מן סגרי

אני שהתייסרתי מנעורי

 

עטיני וואחד דדאר פאז ננוח, ותכון עאלייא וושקפהא דללוח

תנו לי בית אחד בו אצווח בקינה, ויהיה גבוה ומעץ תקרתו

 

וותבכי מאעייא אכלא דאר באבא, ללי קלבהא מזרוח

וגם תבכנ עמי, אוי לי ואבוי, כל אשר לבה שותת בפציעתו

 

וואנא מא תדדתלכסי א ייממא, ווקת ווקת כראז ררוח

אני לא נוכחתי לידך, הוי, אמא, בעת יציאת הנשמה

 

תנההדת ייא כאיי ווכרזץ מן תממ, קבל מא ייכלט למלעך

נאנחתי אחי, ויצאתי משם, בטרם הגיע המלאך בדממה

 

אנא ווחדי ראפד להאם, חתתא לענד נזול למגרב

אני יחיד נושא מעמסת הטרחה, עד שקיעת השמש במערב

 

דכלת לביתי ווסרת נכממם, באיית עלל לפראש נתגללב

סרתי לביתי למסילות המחשבות, ושנתי על יצועי לא תערב

 

בעד ממן טול לליל ייא לפאהם, מא נזלס לגאררו מן שארב

וככל שארך הלילה הזה, הו המבין, לא משה הסיגריה מהשפתיים

 

אוחדד מא עלם בדדרי, אוחדד מא עלם בדדרי

איש לא ידע אודות כאבי, איש לא ידע אודות כאבי

 

סברת האיידאכ חתתא לליל פזר כאן, ווקת כרוז מארי בכרי

המשכתי כך עד תום הליל והשחר הפציע, עת יצאה מארי מוקדם

 

תשרי לחליב למעללמתהא ייא פלאן, גאבת דנייא עלא בשרי

לקנות חלב לגברתה, הו פלוני, ואז נתערפל לעיני העולם

 

גאבת דנייא עלא בשרי

נתערפל לעיני העולם

 

רפדת כאבוס ומסס ווכרזת זעפאן, מחתאל עלא קתילהא

נטלתי אקדח ופגיון ויצאתי נזעם, מנוי וגמור לרוצחה בכל מחיר

 

כיף ממא כאן, אנא גשים מאזלת גררי

אני פתי עודני נער

 

אנא ללי תמחחנת מן סגרי

אני שהתייסרתי מנעורי

כרזת ווריתהא תחת דדאר, דאכלא לענד מעללמתהא

יצאתי והמתננתי בפתח הבית והיא שבה נכנסה אל גברתה

 

לחקת עליהא פדדרזא, תכללמת צבאח לכיר קולתלהא

השגתי אותה בגבול המדרגה, דיברתי, ובוקר טוב אמרתי לה

 

עמארת לכאבוס פיהא כלאת, דגגתין בלמסס דגגתהא

מטען האקדח נופץ בה, ובשתי דקירות פגיון דקרתיה

 

טאחת עלא קפאהא תגאסאת, לעמר בשי כלילת לקדרא

נפלה על עורפה מעולפת, אבדו שנות אהובת לבי

 

כלליתהא וורחת לדארי

השארתי אותה ונעלמתי אל ביתי

 

בלחין סמעו לחככאם וולכבר באן, זאתני לבוליסייא תזרי

כאשר שמעו אנשי החוק והעניין נתגלה, בריצה באו השוטרים כולם

 

זאתני לבוליסייא תזרי, כררזוני מסנסל וואנא דהסאן

באו אלי השוטרים בריצה, הוציאוני באזיקים ואני נפעם

 

האיים גאייס פי בחרי, האיים גאייס פי בחרי

נרגש ושקוע בים מצולתי, נרגש ושקוע בים מצולתי

 

דדאווני ליהא וננדרתהא בעייאן

הובילוני אליה לראותה בזוג עיניי

 

 קאלולי נתא ללי ביהא אהייא אינסאן, אנא גשים מאזלת גררי

אמרו לי, האם אתה ידך בדבר ? אני פתי עודני בער

 

וואנא ללי תמחחנת מן סגרי

אני שהתייסרתי כבר מנעורי

 

קולתלהום אסייאדי אנא ללי ביהא

אמרתי להם : אדונים אני הוא הפוגע בה

 

האדיכ ללי רססאתלי עדמי

זאת היא אשר רופפה כל עצמותי

 

סבאבהא לאקי ומאחנתהא, גדרתני וושפפתלי דממי

עני מפגשנו והתעללותה, בגדה בי ואת דמי מצצה

 

וואנא בדווי לעינייא, ווהייא תחבב לעיני תעמי

אני עדיין במאור עיני, והיא לסמא את עיני חפצה

 

דכל טביב אוצקארתו, אמדרא קאללי לחזין וואלא ריתו

נכנס הרופא ושאלתיו, ענה ואמר, האיש האבל – הראיתו ?

 

פי ווסט לכלא, אכלא דאר באבא, תממא בנא ביתו

ואולם בתוככי המדבר, אוי לי ואבוי, שם בנה ביתו

 

קטעתני בעד עשרתהא, כללאתני וועשקת גירי

קטעה אהבתנו בעודה באיבה, זנחה אותי התאהבה בזולתי

 

כללאתני וועשקת רומי

זנחה אותי והתאהבה ברומי

 

בעד ממא כדאת ממני לפלוס בלחפאן, דימא מעאהא שאעפת רוחי

למרות שלקחה כספים בחופן, תמיד הארכתי אפי איתה

 

דימא מעאהא שאעפת עמרי, בלעזז ווררדא וססכאת אולאמאן

תמיד הארכתי אפי כנגדה ויקר וברצון, שלווה ואמון לה

 

לאכין הייא לקתלי תזרי, סידי רבבי יכון לכאיין ללי כאן

אולם להרוג אותי היא זממה, ריבון העולם יגנוב הגנב שגנב

 

מן זא יקתלכ באדר ביה ראלו זמאן

והבא להרגך השכם להרגו, אמרו מזזמן בן לאב

 

אנא גשים מאזלת גררי, וואנא ללי תמחחנת מן סגרי

אני פתי עודני בער, אני שהתייסרתי מנעורי

 

מן בעד ממא בחתו פכלאמי, ללחכם לקצבא זיירוני

לאחר שחקרו בדברי, אל בית האסורים שם לחצוני

 

נעדדי ייאם מן ייאמי, חתתא ליומאן ישאערוני

שם חלפו ימים מימי, עד שהשופטים ישפטוני

 

וואנא בכית דמעא מן לזפר, ווחדא עליכ ווחדר עלא לזאר

אני בבכי הזלתי דמעה מעפעף, אחת למענך, ואחת על הסלע

 

וותלאתא ייא כלא דאר באבאכ, עלא בקייתי פדדאר

והשלישית או צלך ואבוי, על הישארותי בבית בלתי נשמע

 

ווחדיוו כיף יטיב מנאמי

עתה הביטו, כיצד יבשיל חלומי

 

בלמא וולכבז יקוותוני, בלמא וולכבז סננקת עמרי

במים ובלחם יסעדוני, במים ובלחם נאנקה נפי רצוצה

 

בלמא וולכבז סננקת עמרי, פי כול יום עלייא יעמלו דיוואן

במים ובלחם נאנקה נפשי, ובכל יום יתוועדו לעצה

 

בלבחת נעידלהום סררי, בלבחת נעידלהום סררי

בחקירות גוללתי כל סודי, בחקירות גוללתי כל סודי

ווצלו ספניול עלייא גידאן, חארצ ייאסר עלא עמרי

הגיעו בני איספנייא נפגעים, אז דאגתי המון לשלמות חיי

 

חארצ ייאסר עלא עמרי

אז דאגתי המון לשלמות חיי

 

ספאנייא ראחת בכבארהא עזלאן, טאלבין קטיע ראס בן שושן

יוצא איספנייא סרו כולם נזעמים, לדרוש עריפת בן שושן, ומתי ?

 

אנא גשים מאזלת גררי, וואנא ללי תמחחנת מן סגרי

אני פתי עודני בער, אני שהתייסרתי בנעורי

ספאנייא תמננאת גבני, תטלב ראסי יינקטע

יותא איספנייא ייחלו ליגוני, דרשו עריפת ראשי ממעל

 

ייא לחארתין לחבק ווסקיווה, אלחפפארין לקבור וואטיווה

השותלים שיח, השקוהו, וחופרי הקבר כסוהו

 

האדא סבאב סגיר ייא ייממא, אולאיין תעבביווה ?

זה עלם יפה תואר וצעיר, הו אמא, אנא תקחוהו ?

 

וואנא ייא גאלס פי סזני, חתתא ליומן ילחק ששרעי

עדיין אני תושב בכלאי, עד הגיע יום המשפט

 

זאוו לזאנדארם וככתפוני, וסרת מעאהום נתבבע

באו השוטרים ואותי כבלו, וכבר איתם אני צועד לאט

 

קדדאם לחוככאם לחחקוני, וולזורי פייא תכלע

אל בית הדין הובילוני, אנשי החוק הפחידוני עד תום

 

מאללהום לוויסי מן בכרי

כי על כך הועמד תובע מבעוד יום

 

זבד כאגט ונאיי ייא בן שושן, ווקפת ווטלכת עלא זהרי

הוציא כתב אשמה וקרא אלי : בן שושן ואז להגן עמדתי

 

ווקפת ווטלבת עלא זהרי, זררני ווזאבו קדדאם לפריזידאן

התייצבתי וביקשתי על מזלי, נגררתי ואני מול נשיא אשמתי

 

אנא גשים מאזלת גררי, אנא ללי תמחחנת מן סגרי

אני פתי עודני בער, אני שהתייסרתי כבר מנעורי

קלתלהום ייא סייאדי אנא ללי ביהא, חכית לקצייא כיף סארת

הודיתי ואמרתי אדוני, אני שנפגעתי בה, גוללתי הפרשה בפרוטרוט

 

טיראנטינו גררק דעווא, כיינו פי קלבי מאזאלא

עוש הפרקליט העמיק התביעה, ופגיעתו בלבי עוד רשפים תפלוט

 

דכל טביב וובצת בנדאמו, וועמלתלו דינר פי חזאמו

נכנס הרופה ונשקתי לעקביו, ותליתי דינר באבנט מותניו

 

ווכרז יקול א ייממא, ווסלממת פי ייאמו

יצאתי בקריאה, הואאמא, והשלכתי יהבי על כבוד שנותיו

 

לפרוקירור חתתא הווא, ווקפלי כול מא סארת

הקטיגור גם הוא הוסיף, ושיחזר כל אשר אירע וסיפר

 

תכללם כלאמו בלקווא, כי עין למא אילא פאדת

נשא נאומו ברוגז ובעוצמה, ושטפי דבריו כמעיין מתגבר

 

סוססאי ענדי מכרי, סוססאי ענדי מכרי

וגם לי פרקליט בשכרו, גם לי פרקליט בשכרו

 

הווא ווקף ונאף עלייא בגנאן יפככני מן בחרי

עמד איתן ונשא סנגוריה בטיעוניו יצילני ממצולותי

 

עמל זהאד ווטארד תקול תעבאן, מעלום עלא פכאכי יזרי

הפגין מאמץ, נלחם נאבק והוא תשוש, אמור על פדותי ירוץ

 

מעלום עלא פכאכי יזרי, לממא תממ כלאמו וההוא עייאן

אמור ומנוי, על פדותי ירוץ, וכאשר תם נאומו והוא רצוץ

 

בקא לחדית, ווללא לפריזידאן

הוחזר נושא הפרשה אל דוכן הנשיאות

 

אנא גשים מאזלת גררי, אנא ללי תמחחנת מן סגרי

אני פתי עודני תמים, אני שהתייסרתי כבא מנעורי

 

א- מאדא כדם מא סהר פלליל, מאדא חרק שפהו מעא לקנדיל

והזוכה ההוא, לא עמל ולא נדדה שנת לילו, לא דבק מבטו באור הנר

 

לכדמא וולזרייא, ייא ייממא, בקאת מן סעד לגיר

הייגע והטרחה, הו אמא, נותרו במזל הזולת

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית  1880 – 1881.- א. בשן

20 – הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית  1880 – 1881.

ברשותכם מורי ורבותי הגולשים.

מאמר זה מוקדש לעילוי נשמתו של אבי מורי ורבי יהודה פילו שנפטר בטרם עת והוא בן 58 בלבד כאן בארץ ישראל, משאת נפשו של כל יהודי במרוקו. כיוון שאבי ז"ל היה כבר חולה במרוקו, זוכר אני את המלים הראשונות שלו על אדמת הארץ הקדושה, מלבד הטקס הידוע של נשיקת אדמת ארץ ישראל ה

אבי ז"ל

אבי ז"ל

קדושה, פונה הוא לאמי שתחיה ואומר כך 

מעורבות של שגריר צרפת.

במכתבו של שגריר צרפת במרוקו M.DE.VEROULLET ב-13 בדצמבר שנ 1880 לדרומונד האי שכיהן בתור זקן הסגל הדיפלומטי במרוקו, עומד על הפער בין ההצהרה הליברלית של הסולטאן, שהוקראה על ידי הווזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש בוועידת מדריד ב-26 ביוני האחרון, ובין המציאות בארצו.

כשמספר הרציחות של יהודים על ידי מוסלמים באזורים הפנימיים של מרוקו הולך וגדל. בין המקרים שהובאו לידיעתו מזכיר גם את האירוע באנתיפה, ומוסיף כי משפחת הקורבן עוד לא קיבלה פיצוי.

מטרת פנייתו להציע כינוס כל נציגי החוץ במרוקו, כדי להגיע להחלטה משותפת על האמצעים עליהם לנקוט כדי לעצור מצב זה, המחמיר מיום ליום. 

בהקשר למכתב זה יש להעיר כי במשך 16 שנים מביקורו של מוטיפיורי במרוקו, כלומר משנת 1864 עד 1880, הגיעו ידיעות לאירופה על 307 יהודים שנרצחו במרוקו. יש להניח שהמספר גדול יותר, כי לא על כל הנרצחים במקומות נידחים דווח.

שנת השיא הייתה כנראה 1880, ובשנה זו מצוי מידע על 200 יהודים שנרצחו על ידי מוסלמים במקומות שונים במרוקו. כך דווח על ידי " אגודת אחים " בלונדון.

המושל לא פוטר, ועל יהודי אנתיפה נגזרה גזרה חדשה.

התברר שעוד בשנת 1881 לא פוטר המושל ובוודאי לא נענש, ויהודי אנתיפה סבלו ממנו. מידע על כך הגיע ללונדון באפריל אותה שנה, והועדה המשותפת של " אגודת אחים " ושל ועד שליחי הקהילות פנתה ב-29 באפריל 1881 לשר החוץ והודיעה לו כי הדיכוי של יהודי אנתיפה נמשך על ידי המושל שעדיין בתפקיד למרות הבטחת הסולטאן שיפוטר.

נוסף לכך הודיעו על גזרת הסולטאן המחייבת יהודים לחלוץ נעליהם בעוברם לרובע המוסלמי באנתיפה, כמו במקומות אחרים במרוקו. מטרת הפנייה כרגיל ששר החוץ יורה לנציגו במרוקו לטפל בנושאים אלה. ואמנם ב-20 במאי העביר משרד החוץ לדרומונד האי תמצית המכתב של האגודות הנ"ל.

שר החוץ הורה לו שידווח על התנהגותו של המושל, והנושא השני יובא לדיון בפני הסולטאן.

יזמותיו של השגריר הבריטי.

לאחר שלושה ימים כתב משרד החוץ לוועד שליחי הקהילות על פעולותיו של השגריר הבריטי במרוקו בנושאים שהוזכרו לעיל.

1 – דרומונד האי עמד בקשר תדיר עם ראש הווזירים ועם מהווזיר לענייני חוץ בקשר לרצח היהודי על ידי המושל של אנתיפה. למרות שהובטח לו כמו לנציגים זרים אחרים בטנג'יר שהמושל ייאסר, ייענש ויינתן פיצוי ליורשים על הרכוש שהוחרם על ידי המושל, וכן דמי כופר על הרצח, ההבטחות לא מומשו.

2 – בסוף אפריל התלונן דרומונד האי בפני וזיר לענייני חוץ, על העמדות המנוגדות שלו, שאמנם ציוה לשלם דמי כופר, ובכך אישר את אשמת המושל ברצח, אבל סירב לאשר פיצוי על הרכוש שהוחרם, עד שהאשמות נגד המושל יוכחו.

3 – בקשר לאילוץ היהודים לחלוץ נעליים ברובעים מוסלמיים : הוא מתלבט אם רצוי לנקוט עתה יוזמה לביטול הגזרה. לדעתו, אם יופעל לחץ על הסולטאן לבטל נוהג שהקנאים הקיצוניים הנהיגו ועומדים על ביצועו, אזי לא יוכלו לשמור על רכוש היהודים.

כלומר קיים חשש שהביטול יתנקם ביהודים שרכושם יהיה למשיסה על ידי הקנאים המוסלמים. אבל, להערכתו, במשך 12 החודשים האחרונים הפרעות הן פחות שכיחות מאשר לפני כן. ובהזדמנות הראשונה ימליץ בפני הסולטאן על ביטול הגזרה. 

תשלום כופר דם ופיצוי על החרמת הרכוש של דהאן, המושל לא פוטר ולא נענש.

למרות סירובו של הווזיר לשלם פיצויים, הורה לו הסולטאן לשלם. כך עולה ממכתבו של ה. וייט ב-2 ביוני לשר החוץ. הווזיר הודיעו ביום הקודם כי צווה על ידי הסולטאן לשלם לבנו של הנרצח משה דהאן, 3700 דולרים בתור דמי כופר ופיצוי על הרכוש שנלקח על ידי המושל מאביו. וייט העיר כי למרות שסכום זה נמוך מזה שהוצע על ידי דרומונד האי ועל ידי המושל, המליץ בפני הבן לקבלו.

פיטורי המושל והענשתו : וייט הזכיר את ההבטחה הפורמאלית שניתנה לשגריר הבריטי בפקודת הסולטאן כי המושל יפוטר וייענש בהתאם לחומרת המעשה, מיד כשהתנאים יאפשרו זאת. הדבר טרם נעשה, ועומד על חשיבות הביצוע כדי שמושלים אחרים ישמעו וייראו מלעבור פשעים כאלה.

משה בן דהאן הודיע לכותב שהוא עומד לעזוב את טנג'יר ולהתיישב בדמנאת עם משפחתו, כי חושש לחזור לאנתיפה כל זמן שמושל זה מכהן. הווזיר מתבקש לתת למשה  המלצה למושל דמנאת ומכתב תקיף למושל אנתיפה בו הוא מצווה עליו לעזור לו בחיסול עסקיו במחוזו, והעברת רכושו לדמנאת. על המושל לקבל אחריות אישית לכל נזק או פגע שייגרם לו או לרכושו.

תביעת השגרירים : ארבעת אלפים דולר פיצויים וכופר דם.

בו ביום, שני ביוני, הודיע וייט לשר החוץ על קבלת ההוראה מהסולטאן על תשלום דמי כופר ופיצויים. דרומונד האי יחד עם שגריר איטליה מק סקובאסו האיצו בממשלת מרוקו לשלם למשפחת הנרצח לא פחות מ-4000 דולר.

כיוון שההפרש אינו גדול, הציעו השגרירים לבן הנרצח לקבל את הסכום המוצע. ובזמן שהסכום ישולם, רצוי להזכיר שמצפים שההבטחות של הסולטאן על פיטורי המושל וענישתו יבוצעו.

לאחר 27 ימים אישר שר החוץ את מכתבו הנ"ל של וייט, והסכים להחלטתו בשני הנושאים הנזכרים : תשלום לבן הנרצח ותביעה לפיטורין וענישה. במשך חודש יוני נוהלה התכתבות בין משרד החוץ ובין האגודות היהודיות בלונדון.

ב – 17 בינוי אישר א. לוי המזכיר של " אגודת אחים " קבלחת מכתבו של שר החוץ, בכולל העתק תזכירו של דרומונד האי בנושאים הבאים :

1 – למרות התזכירים של דרומונד האי לסולטאן, מושל אנתיפה לא פוטר ולא נענש.

2 – דרומונד האי ימליץ בפני הסולטאן על ביטול ההוראה שיהודים חייבים לחלות נעליהם ברובעים המוסלמים.

ב- 23 ביוני העביר משרד החוץ לפי הוראת השר לועד שליחי הקהילות, מידע מהממונה על הקונסוליה הכללית במרוקו בדבר תשלום 3700 הדולרים למשפחת הנרצח. אבל אינו נוגע בעיית הפיטורין והענישה. מכתבו האחרון בנושא זה של וייט, הוא מה-6 ביולי 1881, ועדיין אין אישור לביצוע התשלום למשפחה, וההבטחה בקשר לפיטורי המושל. 

גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

הערת המחבר.חלוצים ממרוקו

 בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים. 

קשיי העליות

…עיון הדעת הצוננת, חשבון של נפש אבלה – א.ס.פושקין.

מילדותי ספגתי את ערכי הציונות. בהיותי ילד קטן שמעתי שהציונים אוספים כספים לגאולת הארץ. " אוצר התיישבות היהודים , ימכור מניות במיליוני לירות שטרלניג, – ואבא שלי היה מוסיף שיש כבר בידי הבנק הנ"ל במזומנים כך וכך מאות אלפים.

קראתי בזיכרונותיו של ד"ר חיסין איש ביל"ו, על הנערים היהודים במושבות הרכובים על סוסים, לימים קראתי בהנאה, את סיפוריו של בוקי בן יגלי, על הכרמים בארץ ועל הבחורים היהודים שיוצאים בט"ו באב לכרמים וחוטפים להם בנות זוג…

בהתבגרותי הייתי לציוני והתמסרתי לעבודה הציונית. העלייה לארץ ישראל נראתה לי כהגשמת הציונות. ומאז – במשך כארבעים שנה  היו כל חיי מוקדשים לענייני עלייה : ארגון אנשים לעלייה, הכשרתם לעבודה בארץ, הכשרתם הרוחנית, התגברות על קשיים פוליטיים, כספים וכו'…וגם אחרי 40 שנות פעילות אלה, עוקב אני מקרוב זה 20 שנה אחר מהלכי עלייה.

במשך שנות המאה הזאת היו תקופות קצרות של עליית יהודים לארץ ללא הפרעה או התנכלות השלטון. כך היה בימי השלטון העות'מאני, כך היה בשנות מלחמת העולם הראשונה, שבהן הייתה גם ירידה מן הארץ. ובימי שלטון המנדט הבריטי – גזירות, מכסות, כניעה ללחץ הערבים וסגירת שערי העלייה.

בימי מלחמת העולם הראשונה ברחתי מרוסיה והייתי פליט בפולין, בה ראיתי ארץ מעבר לארץ ישראל. כחבר מרכז " החלוץ " למדתי מקרוב על גלי העלייה בגיאותם ובשפלם.

אי היקלטותם של יהודים מהעלייה הרביעית דיכאה אותנו. דגלנו בהגשמה עצמית, והתכוננו לעלייה גם מבחינה נפשית. אך ספיקות אכלו אותנו בשל הסיכויים הקלושים לעלייה וקשה היה להאמין אז בהגשמת הציונות.

יצחק טבנקין אלינו כשליח ההסתדרות אל " החלוץ " בפולין. חיש מהר תפס את נקודת החולשה של מחשבותינו וספיקותינו. הוא ידע להדליק אותנו באמונתו באפשרויות הקליטה הגדולות בארץ : " נחוצים אנשים היכולים ליצור עבודה לעצמם ולהכשיר את הקרקע לקיטת עולים נוספים, שיהיו מוכנים ללכת לעבודות כיבוש ".

ישיבות מרכז " החלוץ ", שנקבעו להם סדר יום של 2 – 3 שעות, הפכו לדיונים סמינריוניים תוססים, שנמשכו ימים ארוכים.

לי ולחברי במרכז, הייתה זו תקופת מפנה עצום במהלך מחשבתנו. האמנתי אמונה שלמה שיש דרך להימנע מכישלונות בקליטה ולהבטיח אי ירידה מן הארץ בהמשך צמיחתו של מפעלינו הכלכלי. דווקא באותם ימים חשובים של שנות 1927 ו-1928, כאשר החלוצים נשארו בפעם הראשונה בתולדות התנועה, בהכשרה קבועה, נזדמן לי לשוחח עם מנהל מחלקת העלייה של ממשלת המנדט, חיימסון הנודע, שהגיע לביקור בפולין. 

הערת המחבר.

 בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים. 

נלוויתי אליו לקיבוץ ההכשרה בגרוכוב, וסיירנו בשדות ובענפים. פגשנו בכעשרים חברים שעבדו בגן הירק. אמרתי לו : " בנים ובנות נחמדים אלה אנחנו רוצים לעלות לארצנו. הם יעבדו בכל עבודה, למה אין בשבילם רישיונות עלייה – סרטיפיקטים ? ".

הוא הביא ב " חברה " ובי ואמר : " בנוגע לבנות המצב קשה עד לבלי נשוא, הן לא רק מחוסרות עבודה, כי אם מחוסרות גג, ואתה יודע מה לגבי אישה ". לא התרשמתי מדבריו מפני שכבר הייתי מחושל מבחינה אידיאית ובטחתי בדרכנו.

אז צמח בתוכנו הרעיון שנעלה בכוחות עצמנו. שלנו אחד מחברינו לפאריס לבדוק דרכים לעלייה בלתי לגאלית לארץ דרך סוריה. הדבר לא עלה בידו והוא חזר בידיים ריקות. אהרון ציזלינג שהיה עמנו כשליח ההסתדרות, נסע לארץ לדווח על מצבם הקשה של חברי " החלוץ " הנמצאים בהכשרה זה שנים ללא כל סיכוי לעלייה.

ציזלינג הופיע בפני הוועד הפועל של ההסתדרות ותבע מעשים ועזרה לעליית אנשי ההכשרה מפולין בכל דרך. בחזרו מן הארץ מסר דו"ח, הוא סיפר על חוסר עבודה החמור ששרר בארץ, וכי בשל כך לא ניתנה תמיכה לדרישתו.

כאשר אין עבודה לעולים, מי ייתן לנו לחלומות על ארגון עלייה בלתי לגאלית, על הסיכונים וההוצאות הכספיות הגדולות הכרוכות בה ? כך ירדה לטמיון יוזמת "החלוץ " בפולין לארגון עלייה באורח עצמאי.

רק בשלהי 1928, הסכימה ממשלת המנדט לדון עם ההנהלה הציונית על צעדים ראשנים של עלייה מצומצמת – 300 סרטיפיקטים לכל ארצות העולם ; ובתנאי שהיישוב היהודי יקבל על עצמו את הדאגה לקליטת העולים בעבודה במשק היהודי.

ההנהלה הציונית שהייתה חסרת אמצעים כספיים לשם יצירת מקומות חדשים בארץ, קבעה שהעולים החדשים ייקלטו בעצמם, והכוונה הייתה שיצטרפו לקיבוצים ולפלוגות העבודה הקיימים, בהנחה שהקיבוצים יחזיקו מעמד גם במצב של חוסר עבודה.

ההנהלה הציונית הטילה על מנהל מחלקת העלייה דאז, חיים ברלס, לצאת למרכזי הגולה, לבדוק באורח אישי כל מועמד לעלייה שיוצע על ידי מרכזי " החלוץ " בארצות השונות. ליוויתי את ברלס במסעותיו ברחבי פולין.

במקומות שחלק מן המועמדים לעלייה היה מוכרח לצאת לבית הוריו להכנות לדרך, היינו אוספים את המועמדים לכנסי עלייה בקיבוצים שבסביבה. על המועמד היה להתייצב אישית, ולבד ממילוי שאלון היה נוהג ברלס לשוחח אתו על עתידו בארץ, ומתאר בפניו את הקשיים הצופיים לו שם.

השיחות התנהלו בעברית והיוו מבחן לדיבור שוטף. אי ידיעת עברית הייתה עילה לדחיית העלייה. גם תנאי הבדיקה הרפואית הוחמרו, ואם היה חשש שהמועמד לא יוכל לעמוד בתנאים הקשים שבארץ, בתנאי כיבוש העבודה – היה נמחק מהרשימה.

והיו בעקבות הפסילה גם טרגדיות. קרה שחבר התנועה, אחרי שלוש שנות ישיבה בקיבוץ הכשרה, נפסל בבדיקה הרפואית וקיפח את כל עתידו., בפני הבודק הופיעו מאות מועמדים, ולאחר בדיקות רבות אושרו רק כ-130, לפי מפתח חלוקה בין ארצי. כך התחילה העלייה החמישית, החלוצית.

המועמדים שאושרו מקיבוצי ההכשרה לבתיהם, לטפל בהכנותיהם האישיות לעלייה : על הגברים היה לסדר רישיונות יציאה מפולין בהתאם לחוקי השירות הצבאי שם. לעתים קרובות נתקלו בסירוב מצד המוסדות הצבאיים.

במחזו ווהלן, למל, אשר בו היו מועמדים רבים יחסית לעלייה, קשה היה להתגבר על הקשיים, ומרכז " החלוץ " היה צריך להסתייע בלשכה מיוחדת פרטית שייסדו קצינים " ממולחים " בדימוס. היה צורך להמציא תעודות מתעודות שונות לשם קבלת דרכון לחו"ל, והעיקר, שומה היה על כל מועמד לקבץ בעצמו את הכסף הדרוש לסידור האשרות, הוצאות הדרך ברכבת, כרטיסי אונייה במחלקה שלישית, ועוד.

וכך היה בקצב איטי, התלקטו מדי פעם 20 – 30 חלוצים והם נשלחו על ידי המשרד הארצישראלי לארץ.

והנה לפתע פרצו באוגוסט 1929 המאורעות בארץ. בעיתונות הפולנית והעולמית נתפרסמו סיפורים מזעזעים על הפרעות שפרעו הערבים ביהודים, על האכזריות הגוברת, על הרג וחורבן. באותה עת הגיע מועד עלייתי לארץ עם חברים שהיו מוכנים לדרך.

נשלחו מברקים בהולים לכל קצווי פולין, בדרישה לזרת את ההכנות ולהגיע מיד לווארשה. למרזח " החלוץ " גונבו שמועות ולחישות שחלק מהחברים מעכב את עלייתו. כשלושה ימים לאחר פרוץ המאורעות בארץ הגיעו לווארשה רק 17 עולים, ובהם גם אני ורעייתי.

המשרד הארצישראלי בוווארשה, שבראשו עמד השל פרבשטיין, חבר " המזרחי " ומנהיג ציוני נודע, התכנס והחליט לעכב את עליית ה-17. פרבשטיין טען שבמצב אי הביטחון שנוצר בארץ שיראל, אסור לשלוח לשם עולים, מחשש שייפגעו. 

גירוש ספרד-ח.ביינארט

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה.

ספק גדול אם ציבור זה ידע מה צפוי לו בשלהי המאה הט׳׳ו. אבל כאשר נקרא לעמוד במבחן, מבלי שיכול היה לשער מה טומן לו הגורל אינקביזיציה 0002בחובו, הוא נטל בידו את מקל נדודיו באמונה בבוראו שהעמידו בנסיון. כל יוצא בגירוש הוא שביטא גם את אמונת הכלל.

בנוסף על המועד שניתן הפעם לשם הוצאה אל הפועל של צו ההפרדה, שתי שנים (וזאת בניגוד למועדים קצרים שנקבעו בסוף המאה הי״ד ובראשית המאה הט״ו בהשפעת ויסנטי פרד), יש להצביע על מינוים של ׳מבקרים׳(visitadores), שנשלחו לעריה ועיירותיה של קסטיליה על מנת לפקח על הוצאתו אל הפועל של הצו. הכתר ראה בוודאות גמורה שהזמן להוצאה אל הפועל הוא גורם מכריע גם משום התמורה הטופוגרפית והפיסית שתחול במלכות שעליה יש לפקח. הכתר הוא שיכתיב לראשויות הערים והעיירות את קצב פעילותן, שכן עליהן יהיה לקבוע את מקומן של השכונות החדשות לפי האינטרס המקומי ובדעה אחת עם אותם מפקחים שנשלחו אליהן לשם זירוז, ארגון ופיקוח על הפעולה כולה.

 בכך יכופו את רצון הקורטס, קרי הכתר, על הרשות המקומית, שייתכן והיתה נוטה חסד ליהודי מקום זה או אחר. השמאים שייתמנו להערכת הבתים שייעזבו על־ידי היהודים (והמאורים) על מנת שהשכנים היהודים יוכלו לעזוב את בתיהם הישנים, לרכוש חדשים במקומם, לשכור אותם או לבנותם מיסודם, תפקידם היה חשוב להצלחת המשימה, וזאת כאשר אחד מהם היה יהודי, ויהודי המקום לא יוכלו אפוא לבוא בטענות על אפליה. משימת היערכות גדולה הוטלה על הערים, העיירות והיהודים בעת ובעונה אחת, במיוחד גם לגבי שטחה של השכונה החדשה ומיקומה הטופוגרפי, שלהם נודעה חשיבות רבה: היכן ייקבע אתרה של השכונה, אלו יהיו רחובותיה וגבולותיה, היכן ייבנו שעריה ובאלו בתי נוצרים יגבלו בתי יהודים, היו צריכים להיקבע באחריות מקומית ועל דעת שליחי הכתר.

בהפרדה במגורים ראו הכתר והקורטס עין בעין בצורה ברורה שהעברה למקום מגורים חדש תתלווה בשכונה הישנה בעזיבת נכסי הציבור היהודי: בתי הכנסת, בתי המדרש והתפילה, המקוואות, בתי המחסה היהודיים, במקולין וכיוצא באלה בנכסי הציבור היהודי (והמאורי במסגדיהם), במכירתם או אפילו בהריסתם. הצד השני של מטבע זה הוא במציאת מגרשים חדשים, הסדרת רכישתם, וכאן מדובר ברכישה בלבד, בבנייתם מחדש של המוסדות האלה ללא הפרעה או מניעה וללא קנסות ועונשים אחרים על כך. החלטת הקורטס קבעה שניתן לאכוף על בעלי המקרקעין והבתים למכרם ליהודים (ולמאורים) ולהשכירם במחירים ובדמי שכירות מתקבלים על הדעת.

על נקלה אפשר לתפוש את עומק המהלומה.שהונחתה על הקהילות היהודיות. וענייננו כאן הוא רק בהן ובבעיות שנתעוררו בעקבות קיומה של החלטת הקורטס, שכן לא היה בדעת הכתר שהחלטה זו תישאר בגדר אותן החלטות ש׳מצייתים להן ואין מקיימים אותך  (obedecer y no cumplir).   מבחינת המעשה הותרה הרצועה לרשויות המקומיות להכביד על היהודים ולערוך עם הקהילה חשבון של ימים עברו, כאשר לצדן של הרשויות עמדו גם אזרחים נוצרים שההסדרים החדשים פתחו לפניהם פתח לרווחים ולטובות הנאה. מעצם שאיפתם לטובת הנאה חומרית יכלו תושבים ליהפך לשותפים פעילים ומשגיחים בפועל על קיום הצו בכל חומרתו. לא בכדי נמצאו אזרחים שפנו אל שלטונות המדינה והתלוננו על אי־קיום צו ההפרדה או על רשלנות בהוצאתו אל הפועל. היהודי שנדחק ממקום מגוריו הוא ששילם במילואו את מחיר ההפרדה במגוריו.

למכת ההפרדה במגורים נתלוותה מכה נוספת על אמצעי קיומם של היהודים שהיו רגילים בסחרם ובמלאכתם בחנויות ובסדנאות בכיכרות הערים והעיירות. אף בזאת הוגבלו היהודים באיסור לשהות מחוץ לשכונת מגוריהם החדשה, שהרי ביקש הצו להגביל את היהודים במגעם עם נוצרים. לא די בכך שלא תמיד הגיע שוויו של הבית שנעזב בשכונה הישנה לערך שוויו של הבית בשכונה החדשה אם נעשתה עיסקת חליפין בבתים, ומסתבר שבעלי בתים בשכונה החדשה המיועדת תבעו יותר מן הקונה משוויו של הנכם, על אף הסדרי השמאות שעליהם הורה הכתר והחליט הקורטס. בכל אלה היתה הקהילה האחראית לחליפין ועליה הוטל לגייס את ההפרש בסכום שנדרש לרכישת הבית או הבתים; אם אין בידי הדייר החדש האמצעים לכך, הקהילה היא שצריכה היתה לשלם את ההפרש. יוצא אפוא שהקהילה הפכה שותף בנכסי דלא ניידי, כאשר ספק הוא אם בידי ראשות הקהילות היו הכלים להגבות את חלקן בנכס על־ידי שכירות. כל שהכתר עשה הוא שהתיר לקהילות להעלות את מס השישה שנגבה על בשר ויין כשרים לצורכי הרכישות הללו.בכך אפוא נוסף לחץ כלכלי על הקיום היהודי. כל מערכת החילופין הוטלה על ראשויות הערים והעיירות והקהילות, כאשר אחריותן של אלו גדולה פי כמה וכמה, הן ביחס לצורכי הכלל והן ביחס לצורכי היחיד היהודי. למעשה, ייזכר שלא הספיקו לצורך זה שתי השנים שנקבעו, והבעיות נגררו משנה לשנה במשך כל שנות השמונים של המאה הט״ו. גם עצם הגרירה היתה הכבדה על חיי הציבור היהודי, שכן היתה הקהילה, החל בשנת 1482, אחראית גם לתשלום מס המלחמה בגרנדה, כפי שעוד ייראה לקמן. שאלת המגורים בשכונות היהודיות החדשות מצאה את ׳פתרונה׳ הסופי בגירוש הכללי של שנת 1492. הפרדה זו במגורים, אם כי רשמית ביקשה לכאורה לבצע הפרדה במגורים בין יהודים לנוצרים, היכתה קשה את הציבור היהודי גם מבחינת קיומו הממשי.

Histoire des juifs de Safi-B. Kredya

PAGES DE L'HISTOIRE DES JUIFS DE SAFI

L'histoire des juifs de Safi (Maroc) est aussi ancienne que la ville elle-même. Malheureusement, peu d'écrits lui ont été consacrés. Brahim Kredya, historien amoureux passionné pour sa ville, tente de relancer la recherche dans ce domaine. Il ne cesse de piocher dans les rares manuscrits disponibles et incite les chercheurs à suivre son exemple.

La région Doukkala-Abda est établie, approximativement, sur les territoires des confédérations tribales de Doukkala et d'Abda.

Les Doukkala

Au nord de la région, la confédération tribale des Doukkala est établie sur le territoire des provinces d'El Jadida et de Sidi Bennour. Elle est constituée de 7 tribus,:

  • El Aounate
  • El Haouzia
  • Oulad Amar
  • Oulad Amrane
  • Oulad Bouaziz
  • Oulad Bouzerrara
  • Oulad Frej

À ces 7 tribus s'ajoutent deux fractions des Chiadma et Chtouka, établies dans la région et étroitement liées, historiquement et culturellement, aux Doukkala.

Les Abda

Au sud, la confédération des Abda est établie sur le territoire des provinces de Safi et de Youssoufia. Elle est constituée de 4 tribus:

  • Bhatra
  • Lahmer
  • Oulad Amer
  • Rbia

De ces tribus, celle des Lahmer est parfois considérée comme indépendante de toute confédération tribale.

Les autres communautés établies dans la région

À l'extrême sud-ouest de la région, entre la ville de Souira-Kedima et l'oued Tensift, est établie une sous-fraction des Oulad Elhaj, eux-mêmes fraction des Chiadma établie sur les deux rives de l'Oued. Le rattachement administratif des Oulad Elhaj de la rive droite date du Protectorat.

Azemmour, ville enclavée en territoire Doukkala, a une population de souche constituée de citadins, musulmans et juifs, sans lien avec les tribus des alentours et dont les parlers, pré-hilaliens, se distinguaient des parlers hilaliens des Doukkala. Cette population a quitté la Médina d'Azemmour et le parler local a disparu au xxe siècle.

Et afin d'eviter toute revanche des Portugais, les habitants d'Al Gharbia solliciterent le pardon et l'aman du nouveau gouverneur portugais de Safi, Ataide (1510-1516). Celui-ci ne repondit pas a leur appel. Ils s'adresserent alors a Abraham pour qu'il intercede pour eux aupres du roi du Portugal, Emmanuel. II accepta leur proposition, mais a la condition qu'ils cedent une fortification et le port de Dar Al Fariss. Le but d׳Abraham etait peut-etre de livrer ainsi aux Portugais des postes avances a l'interieur des Doukkala, pour leur permettre d'y conforter leur presence et de se placer a portee de pierre de la ville d׳Azemmour, dont ils convoitaient l'occupation. 

Et peut-etre aussi voulait-il profiter de la richesse cerealiere de cette region. Selon la declaration d'un Portugais, « au port de Dar Al Fariss, il y aoatt de grandes quantites de ble et d'orge et, tres souvent, des bateaux y venaient pour les acheter». Diverses indications montrent que Abraham reussit sa mission et cela eplique la haute consideration qu'il acquit aupres des tribus des Doukkala lesquelles lui accorderent leur confiance et demanderent sa presence dans toute negociation avec les conquerants portugais.

Ces derniers exploiterent ce respect et cette consideration pourAbraham en faisant passer par son intermediate des presents pour corrompre de nombreux chefs de Iribus (chioukhs), afin de soumettre les habitants des regions a leur autorite. Ils l'utiliserent, lui et ses freres, pour espionner ces tribus de I'interieur et pour renseigner le roi du Portugal« sur tout ce qui s'y passait par ecrit ou en le contactant personnellement pour les missions dangereuses

Alliance Israelite Universelle

Brit – 30

La revue des juifs du Maroc

Redacteur : Asher Knafo

ALLIANCE 1Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle

Les travaux de ce colloque se so'nt organises autour de huit axes. D'abord, il y a eu les allocutions de Jean-Robert Pitte, President de l'universite Paris-Sorbonne, de Jean-Jacques Wahl, directeur general de l'Alliance Israelite Universelle, representant Ady Steg, President de l'Alliance Israelite Universelle, Jacques Huntziger, representant le Ministre des Affaires etrangeres, Michel Barnier, et de Claude Nataf, President de la Societe d'Histoire des Juifs de Tunisie, qui a notamment rendu un brillant hommage a Paul Sebag, recemment disparu. Je m'associe a cet hommage. Paul Sebag m'a beaucoup appris sur le Judai'sme tunisien au cours de nos longues conversations. Puis nous avons entendu les lecons inaugurates de Klifa Chater, professeur emerite a la faculte des Sciences humaines et sociales de Tunis, « Sur la Tunisie a la veille du Protectorat francais », d'Aron Rodrigue, professeur a l'universite de Stanford aux U.S.A., sur « De l'instruction a l’emancipation : un modele francais et de Michel Abitbol, professeur a l'universite hebrai'que de Jerusalem sur Modernite et eclipse de l'histoire juive en Terre d'Islam

La premiere seance a evoque « L'Alliance Israelite Universelle et les debuts de l'education moderne en Tunisie ». Elle a ete presidee par Klifa Chater, professeur emerite a la faculte des Sciences humaines et sociales de Tunis.

Yaron Tsur de l'universite de Tel-Aviv a evoque « Les campagnes sur la question de l'education juive moderne en Tunisie (1863-1897) ». II a distingue deux types de modernistes juifs. On trouve, d'une part, les maskilim, hebrai'sants et parfois aussi arabisants, qui prennent part a l'actualisation d'une des langues locales et tendent au proto-nationalisme juif ou local. D'autre part, on trouve les occidentalisms qui adoptent une langue europeenne comme l'italien ou le francais, comme langue principale de haute culture. Le premier recit de revolution de la reforme de l'education des Juifs tunisiens n'a pas ete celui bien connu de David Cazes, juif occidentalise, mais celui qu'on trouve dans differents ecrits d'Abraham Chemla, maskil local.

II raconte 1'histoire des tentatives de reformes de l'education en commcncant par les Grana en 1820, puis il decrit ensuite, la demarche de l'envoye de la famille de Rothschild, 20 a 30 ans plus tard, et poursuit avec 1'epoque qui suit la Constitution de 1860 et la creation de l'Alliance Israelite Universelle, pour clore son recit par la creation de l'ecole a Tunis en 1878. Dans un premier temps, les elites modernistes lutterent ensemble contre les ultra-conservateurs de la communaute juive qui refusaient toute reforme de l'education. L'arrivee au pouvoir du premier reformiste musulman, Khair ha Din, suscita l'espoir d'une reforme rapide, mais cet espoir fut defu, car les autorites ne voulaient pas voir augmenter la penetration imperialiste occidentale. Apres le limogeage de Khair ha Din, lorsque l'ecole fut fondee, il y eut un bref affrontement entre les pro-italiens et les pro-francais, ces derniers l’emporterent au moment de l'occupation. Les premieres annees du Protectorat ouvrent un nouveau chapitre avec la deception qu'eprouvent les maskilim a l'egard de l'A.I.U. De fagon generale, la tendance pro-frangaise des occidentalisms se renforca, mais en raison des rapides changements politiques et economiques, la situation des maskilim s'ameliora elle-aussi. En parallele a l'epanouissement de la presse et de la litterature en judeo- arabe, ils concevaient l'etude de l'Hebreu moderne comme langue principale et comme une alternative a la francisation partielle composee par l'A.I.U. Mais faire de l'hebreu l'axe de la culture moderne dans la Tunisie coloniale, n'avait pas beaucoup de sens et les maskilim perdirent leur cause avant la fin du siecle.

Abdelmajid BedouI dans « Le college Sadiki, consecration de la modernite » a montre que la creation de Sadiki est le produit d'une volonte et d'une histoire. II s'agit d'une serie de reformes entreprises dans le pays : tout d'abord, le pacte fondamental de 1857 avec ses onze principes axes essentiellement sur la notion de liberie : liberte civile, liberte du culte, liberte du commerce etc… ; Ensuite la constitution de 1881 L'institution d'un ordre nouveau dans l'histoire sociale et politique du pays. Le college Sadiki demeure un modele. Toutes les reformes de l'enseignement entreprises en Tunisie s'inspirent du modele sadikien. Le mouvement national etait dirige en majorite par des elites sadikiennes et l'Etat national est cree, il est dirige par les elites sadikiennes.

כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

ערוב ימיו ופטירתו

במשך ימי חייו יצא הרי״ף כמה פעמים מגבולות דמשק. בספר תשובותיו (תשובי ל״ח) מספר על מסע שערך לעיר הקדש ירושלים, ובעוברו דרך שכם נשאל שאלה חמורה. בתכריך דרשותיו המצוי עדיין בכת״י, מציין ר׳ יאשיהו בראש אתת הדרשות ״חדשתי בס״ד בירושלים, שנת שני״ם רבות תחיה״, דהיינו בשנת ת׳. ונמצא כי שהה בירושלים בשנת ת׳. יתכן שזהו אותו מסע המסופר בתשובתו האמורה.

זמן מסויים שהה בארם צובה, כפי העולה מתוך אגרת שלומים ששלח לו מהרי״ט צהלון מצפת לארם צובה. מתוך אותה אגרת ניתן ללמוד עוד, שגם כחמש עשרה שנה קודם לכן שהה בארם צובה, יחד עם רעהו מהרי״ט צהלון.כתר קדושה

כמו כן בשנת שפ״ה חזר לצפת מתוך מחשבה להשתקע בה, אך למעשה היה זה , לתקופה קצרה בלבד, כי לאחר כשנה לשהותו שם, נפטר עליו בנו יקירו ר׳ יוסף, בהיותו בן עשרים וארבע בלבד.

רבי יוסף היה תלמיד חכם מופלג, מעולה מכל בני גילו, שכן אביו גדלו על התורה ועל העבודה מנעוריו, וכבר התחיל לחבר חיבורים למרות גילו הצעיר. מאורע זה שבר את לבו, כפי שהתאונן על כך בהקדמתו לפירושו מאור עינים על עין יעקב, ואף כתב על כך קינה המובאת בספרו ״כסף מזוקק״ שנדפס שנה לאחר מכן. בעקבות ארוע זה שב לדמשק, ושימש כרבה עד יומו האחרון.

בחודש אדר שנת ת״ח לאחר שמלאו לר׳ יאשיהו שמונים ושלש שנים, נצחו אראלים את המצוקים, ורבינו יאשיהו נקרא לבית עולמו, זקן ושבע ימים. עליונים ששו לקראת בואו, ותחתונים חגרו שק בהפרדו מהם.

על פי צוואתו קברוהו קרוב לקבר מחותנו מהרח״ו זיע״א, בסמוך לחומת בית הקברות.

בני העיר חלקו לו במותו כבוד רב, ומספד גדול ספדו לו, כראוי לאיש צדיק וקדוש כמוהו. ככלות השנה לפטירתו (אדר ת״ט) ספד לו חתנו ר׳ שמואל ויטאל הספד גדול, שעיקרו נסב על הפסוק (שמות לט, לב): ״ותכל כל עבודת משכן אהל מועד, ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה׳״. ההספד מובא בספרו מקור חיים דרוש ל״א.

גדול היה רבינו יאשיהו זיע״א, מענקי הרוח אשר האירו את חשכת הגלות, באור תורתם וצדקותם. נשמתו הבוהקת בשלל גוונים, היתה ללא ספק, אחת מאבני החן הגדולות והנדירות שנחצבו ממחצב נשמות הצדיקים.

המתבונן חש, כי קינת ירמיהו הנביא ליאשיהו המלך: ״איכה יועם הזהב, ישנא הכתם הטוב״ (איכה ד, א), מתאימה ביותר גם למסכת חייו המופלאה של רבינו הרי"ף – ״הרב המוסמך״. שכן בפטירתו עומעם כתר התורה המשולה לזהב, והשתנה הכתם הטוב: ״קבוצת כלי נוי הזהב שהם לעדי (תכשיט)״ (רש׳׳י שם ). ובקרבו הלא התקבצו כלי נוי כה רבים, שהיוו תכשיט ועדי לנשמתו הזוהרת. חייו עטופים בשקיעה מוחלטת בתורה ויראה, בחיבור ספרים ובהרבצת תורה והוראה, בשקידה להעמדת הדת על תילה, אפופים בהילת הוד הסמיכה, ומהולים בחמלה וחנינה לכל נדכא. איזה אוצר נכאת מרהיב ומלא ניחוח, וכי יש ״כתם טוב״ נאה מזה. אכן רבינו הגדול צור איתן היה, סלע מוצק, הראוי ליצוק ממנו את אותה.. שושלת מפוארת, שושלת צדיקי משפחת פינטו, שהאירה שנים כה רבות בשמי היהודות.

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

תורת אמך ◆ פרשת וירא ◆ מס' 23

לאור רבותינו חכמי המערב ◆ המלקט: הרב אברהם אסולין

 

וירא אליו ה' באלני ממרא והוא יש

הרב אברהם אסולין היו

הרב אברהם אסולין היו

ב פתח האהל כחם היום(יח, א).

כתב החסיד הרב ברוך סבאג זצ"ל רב ודיין בעיר אספי, בספרו ראשי בשמים, רומז למי שיש לו הדברים הללו ראוי שתשרה עליו  שכינה: א. "באלני ממרא" , שיהא תקיף וחזק להמרות פה יצר הרע, כמ"ש (באבות, ד,א), איזהו גיבור הכובש את יצרו, והוא "באלוני ממרא" מלשון אלוני הבשן שהוא לשון חוזק,שתקיף להיות ממרא פה יצה"ר. ב. "והוא יושב פתח האהל", שיושב בקביעות באוהלה של תורה.

ג. "כחום היום", שיושב ולומד אפילו הוא דחוק, שיש לו דוחק וצער לא ימיש מתוך האהל, שמצטער כמו האדם מחום היום.

 

וישא עינו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האל וישתחו ארצה(יח, ב).

כתב הגאון רבי יהודה אבן דאנן זצ"ל (ה'תרצ"ה), בספרו מנחת יהודה. איתא במדרש נעלם, אמר רב יהודה: בשעת פטירתו של אדם, הוא יום הדין הגדול שהנשמה נפרדת מן הגוף, ולא נפטר אדם מן העולם עד שרואה את השכינה, כדכתיב  (שמות לג, כ), " כי לא יראני האדם וחי". ובאים עם השכינה שלשה מלאכי השרת לקבל נשמתו של הצדיק, ונרמז " וירא אליו ה' באלוני ממרא", "וישא עיניו" – הצדיק בשעת המיתה, "וירא והנה שלשה אנשים", שלשה מלאכי השרת הבאים עם השכינה לקבל נשמתו (זוהר ח"א, עט), "נצבים עליו", כדי לקבל נשמתו בשעה שתצא. וכשהגיע זמנה לצאת "וירא", זאת אומרת באותה שעה רואה פני שכינה, וכיון שרואה פני שכינה אי אפשר לחיות, שכתוב "כי לא יראני האדם וחי" (זוהר ח"ג נג), ולכן תיכף "וירץ לקראתם"  לקראת השלשה מלאכי השרת המקבלים נשמתו, "מפתח  האהל", שהוא בית הבליעה, ששם מתוודה כל מה שעשה הגוף עמה בעולם הזה (זוהר ח"ג לג), ואז נשמת הצדיק שמחה במעשיה ושמחה על פקדונה, ואז "וישתחו ארצה" לנגד השכינה.

 

ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך(יח, ג).

כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו מי מנוחות, "אל נא תעבור מעל עבדך" אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה (שבת קכז), הטעם לכך, כי בהכנסת אורחים הוא מתדמה ממש לשכינה, כי כשם שה' יתברך זן ומפרנס לכל העולם, כן זה זן ומפרנס לאחרים. והוא יותר מן הצדקה, כי הצדקה בממון ואין מכניסו בצל קורתו, וזה מתוך שמקב הנאתו ומכניסו לבית. ואברהם אבינו עליו השלום, היה גם כן מכניסם תחת כנפי השכינה. לכן לגביו זה יותר מהקבלת פני השכינה, כי בזה גורם לאחרים להקביל פני שכינה, ויותר יתגדל כבודו יתברך בזה מלהקביל פניו.

 

הקשו המפרשים מנין ידע אברהם אבינו שנלמד מהפסוק ""אל נא תעבור מעל עבדך", שזה סובב על מצוות הכנסת אורחים, והסביר סדנא בבא סאלי זצ"ל, ע"פ רש"י (בראשית יח, א), "ד"ה והוא יושב", ישב כתיב, ביקש לעמוד, אמר לו הקב"ה: שב ואני אעמוד. והנה מלשון ביקש לעמוד, משמע שאברהם אבינו ע"ה, התאמץ מאד כדי לעמוד בפני הקב"ה ולא יכל, עד שאמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד. אמנם אח"כ כתוב בפסוק (בראשית יח, ב), והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם, משמע שמיד כאשר ראה אותם קיבל כוחות ורץ, ומזה למד אברהם שהכנסת אורחים גדולה יותר מהקבלת פני השכינה, שהרי בהקבלת פני השכינה התאמץ לעמוד ולא יכל, ובאורחים קיבל כוחות ומיד רץ (סידנא בבא סאלי ח"א).

 

יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ(יח, ד).

כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים, צריך לדעת כי "יוקח" ע"י שליח, יש שדורשים לגנאי ויש דורשים לשבח. ויש לדקדק, מה ראה בלקיחת מים על ידי שליח ובפת ע"י עצמו. וצריך לומר שכוונת אברהם אבינו ע"ה היתה רצויה, ומזריזותו במצות האורחים, לא רצה להשהותן כל כך עד שיעשה כל צורכי הסעודה ע"י עצמו. לכן כל מה שהיה אפשר באחר, היה עושה ע"י עצמו. ולכן המים שאפשר על ידי שליח נתנם לעשות, מה שאין הפת שאם היה שולח ע"י שליח לשרה לעשות, וכל שכן שכוונתו היה לשנות משאר הימים, שהיה רגיל לעשות לאורחים קמח, שבזה מצאה שרה מענה לומר קמח, והיום (כדברי המדרש), אחר שמל ופירושו ממנו לא היו באים אורחים, רצה לעשות להם סולת. ואם היה ע"י שליח אחר, שהאשה עיניה צרה באורחים, שמא תעה קמח, לכן נשתלח הוא על ענין הלחם, ואחר שכוונתו רצויה, לפיכך שילם ה' לבניו בבאר.

 

יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ(יח, ד).

בא להזהיר למי שאינו יכול ללמוד כל היום, שלפחות "יקח נא מעט מים", דהיינו לקבוע עיתים לתורה, ובתנאי שיהרהר בתשובה בלבו לפני כן, וכן "ורחצו רגליכם", שירחץ ויטהר מטינוף מעשיו, כי הטנופת והרגלים הם כנוי לעוונות. ואם לא יכול כן, יחזיק ביד לומדי התורה (ראשי בשמים).

 

ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת(יח, ה).

התורה נקראת לחם, כדכתיב (משלי ט, ד), "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי", שיקנה התורה בממונו. "וסעדו לבכם", שעל ידי עסק התורה יהיה לו סעד וסיוע נגד היצר שיושב בין מפתי הלב. "אחר תעבורו", שצריך לעבור על מידותיו, כמו שאמר התנא (אבות ו, א), והוה צנוע, וארך רוח {ארך אפים}, ומול על עלבונו {מעביר על מידותיו, מרוב ענוה}. ומגדלו {התורה}, ומרוממתו על כל המעשים {שברא בתבל, ונותנת לו מלכות וממשלה}. (ראשי בשמים).

 

ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל(יח, ט).

כתב הגאון החסיד רבי יחיא שניאור זצ"ל רבה שכונת מוסררה בי"ם, מחבר הספר יש מאין, איתא בגמרא(ב"מ פז), יודעים היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא כדי לחבבה על בעלה. רש"י כתב, להודיע שהיא צנועה משאר חברותיה, שאינה נראית וצריך לשאול אחריה. אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר לה כוס של ברכה ע"כ. הקשה לי ת"ח  אחד, הרי אין כוס של ברכה שייך אלא אם בירכו ברכת המזון, וכאן כתב רש"י ז"ל, ויקח חמאה וחלב ובן הבקר, ולחם לא הביא לפניהם לפי שפירסה שרה נדה ונטמאת העיסה, ולפי זה אין כאן ברכת המזון, ואיך אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר כוס של ברכה, והשבתי לו תיכף שאפשר לתרץ, כמו שאמרו חז"ל (ברכות מד), רבי עקיבא אומר אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך עליו שלוש ברכות שהיא ברכת המזון, וכן כאן כיון שקבעו סעודתם על חמאה וחלב וכו' וזהו מזונם, אז בודאי בירכו ברכת המזון ומובן למה שגר כוס ברכה.

 

וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח את אשתך ואת שתי בנתיך הנמצאת פן תספה בעון העיר (יט, טו).

כתב הגאון הרב יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה בספרו אוצר המכתבים (ח"א), " וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח" גם כאן מילת "לאמר", באה להורות על כפל הדברים למהר לקחת את אשתו וכו', ואפשר עוד, כי רצה לומר, כאשר עלה השחר ולוט היה עדיין שוכב על מטתו, "ויאיצו המלאכים בלוט", דהיינו ויציקו, כמו שאמר הראב"ע ז"ל שם. ור"ל שהתחילו להציק לו בידיהם, זה מנענעו מכאן וזה מכאן כדי להקיצו משנתו. גם הוסיפו "לאמר" אליו בפיהם, קום מהר וקח את אשתך ואת שתי בנותיך.

 

שבת שלום,

הרב אברהם אסולין

 

לתגובות:    a0527145147@gmail.com

תאג'ר אל סולטאן- מיכאל אביטבול

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במר

וקו – מיכאל אביטבול

הקדמה

לעומת הסדרות האחרות של המפעל, הסדרה הנוכחית אליה משתייך כרך זה של אוריינס יודאיקוס מצטיינת בשפע רב של מקורות המתעדים באופן מפורט ועדכני כל תחום, כל נושא וכמעט כל היבט מחיי היהודים בארצות האסלאם במאות התשע עשרה והעשרים.

בעקבות החדירה האירופית לתוך המזרח התיכון וצפון אפריקה נחשפו מרבית היישובים בהם התגוררו יהודים להתעניינותם של מוסדות יהודיים בעולם ולסקרנותם של נוסעים, רופאים מיסיונרים, קונסולים ונציגי שלטון אירופיים אחרים ששיגרו לממשלותיהם דוחות ותזכירים מפורטים על רודות מצב היהודים בארצות האסלאם. 

מכתב מספר 6

מכתב ברכה מאת הח'ליפה של מראכש, מחמד בן עבד אל רחמאן לאברהם קורקוס על מינויים של האחים קורקוס למשרת " סוחרי המלך " במקום אביהם.

8.12.1853

الحمد لله وحدة

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم

1 جديم مولانا المصور بالله ابراهيم قرقوز، وصلنا كتابك اجبرت فيه بان

2 مولانا المنصور بالله ابقاكم في مرتبة ابيكم فانكم لا ترون من جانبه العالي

3 بالله الا الجير لان اباكم من جاصة تجار اليهود ومن خدام اعتباه الشريفة

4 والتمام في 7 ربيع الاول عام 1270

الخليفة

مولاى محمد

ابن امير المؤمنين

عبد الرحيم

وفقه الله

الحمد لله وحدة

השבח לאל לבדו

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم

אין חיל ואין כוח באלוהים העליון, העצום

1 جديم مولانا المصور بالله ابراهيم قرقوز، وصلنا كتابك اجبرت فيه بان

אל משרת אדוננו – נצחונו באל – אברהם קורקוס. לעצם העניין : הגיענו מכתבך בו הינך מודיע כי

2 مولانا المنصور بالله ابقاكم في مرتبة ابيكم فانكم لا ترون من جانبه العالي

אדוננו – נצחונו באל – השאירכם במשרת אביכם ( 1 ). הנה, לא תחזו מעם הוד מעלתו

1 – על פי תאריך כתיבתו של מכתב זה, יוצא ששני האחים הודיעו לח'ליפה של מראכש על מינויים עוד לפני שהגיע לידן כתב המינוי הרשמי מאת המלך. סביר גם להניח שהם ידעו על כך הרבה זמן לפני שאל טייב בן אליימאני בישר להם במתכתבו על החלטת המלך

3 بالله الا الجير لان اباكم من جاصة تجار اليهود ومن خدام اعتباه الشريفة

אלא בטובה שכן, אביכם נמנה על חשובי הסוחרים היהודים ומשרתיו של הוד מלכותו השריפית ( 2 )

2 – תואר המציין את המוצא של השושלת המרוקאית הטוענת לזיקה ישירה למשפחת הנביא. זהו המקור של השם " הממלכה השריפית " – שהאירפים – ובעקבותיהם המרוקאים עצמם – נהגו להשתמש בו, במרוצת המאה התשע עשרה לציון שמה של מרוקו

4 والتمام في 7 ربيع الاول عام 1270

סוף. 7 לרביע אל אוול שנת 1270

الخليفة

مولاى محمد

ابن امير المؤمنين

عبد الرحيم

وفقه الله

חותמת – הח'ליפה, מולאי מחמד בן נסיך המאמינים עבד אל רחמאן, יצליח האל דרכו ( 3 )

3 – חתימה בלתי שגרתית. בהיות המכתב מופנה ללא מוסלמי, החותמת צריכה הייתה להופיע לא בסוף המכתב אלא בראשו שכן לפי המקובל אין לכתוב את שמו של מוסלמי מתחת לשמו של יהודי. 

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

" מתנתם מעוטה חרפתם מרובה״

הקהל לא ראה עצמו אחראי גם למלמדים, וכל מה שהיה קשור להם – מינויָם, הכשרתם, שכרם וכיוצא בזה-לא היה ממוסד. פתיחת כיתה דמתה במידת־מה לפתיחת חנות – כל מי שרצה לפתוח פתח.המלמדים קיבלו את שכרם מן ההורים ושכר הלימוד היה שונה ממלמד למלמד, והמלמד עצמו דרש שכר שונה מהורים שונים. מכל־מקום, השכר היה נמוך ולא שולם בקביעות. כיוון שעסק המלמדות לא היה כדאי בדרך־כלל, על־כן לא חלו על מקצוע זה התקנות של ה״שררה״, אשר הגנו בקפדנות על המשרות הציבוריות מפני חשש הסגת־גבול. רבים מבין המלמדים היו אנשים בלא מקצוע, שראו במלמדות פרנסה צדדית או פרנסת מעבר, ומשרווח להם נטשו את המלאכה. תלמידי חכמים מסוימים עסקו במלמדות כמקור קיום זמני ותוך כדי כך השתלמו בלימודיהם לשם השגת תפקיד רם כגון רבנות או כיוצא בזה, וכשעלו בדרגה הפסיקו להורות." מצב עגום זה הטריד את מנוחתם של הרבנים־הדיינים, שניסו בדרכים שונות לעודד בחורים מוכשרים לעסוק במלמדות.

למרות האמור לעיל נמצאו לא פעם בקהילות שונות מלמדים מוצלחים, אשר זכו להוקרה ולסעד על־ידי אנשי קהילותיהם. בשו״ת משפצים ישרים מובא פסק־דין בעניין מחלוקת, שפרצה בקהילת תאזא. המלמד בעיירה זו היה תלמיד חכם וראה ברכה במלאכתו, אך החליט להפסיק את עבודתו בשל מיעוט הכנסותיו מן ההוראה. אחדים מן הקהילה רצו להפנות חלק מהכנסות בית־הכנסת לזכות המלמד ובכך להניאו מלפרוש. אחרים התנגדו, שכן הכנסות בית־הכנסת היו שייכות למשפחה מסוימת מכוח ה״שררה״, העוברת בירושה. העניין הובא להכרעת הדיין, ר׳ רפאל בירדוגו. תשובתו כוללת פסק־דין, הצעת פשרה והתראה. ״מעיקר הדין… רשאים הקהלה ליתנה (= את ה״שררה״ של בית־הכנסת) למי שיראה בעיניהם שיש בו תועלת לציבור… ולכן בנידון זה טענת הכת השנייה האומרים לתת הנאותיה (של בית־הכנסת) למי שילמד להם תשב״ר (תינוקות של בית רבן) טענתם נכונה ועצה טובה״. למרות זה מציע הדיין פשרה-שיותן למלמד רבע מהכנסות בית־הכנסת. בסוף באה התראה: הרי ממילא מותר לאנשים החפצים במלמד לפתוח בית־כנסת חדש, שישמש גם בית־ספר. המלמד ייהנה משכר לימוד הילדים וגם מהכנסות בית־ הכנסת, אך זה יבוא בלא ספק על חשבון בית־הכנסת הקיים.

תשובה אחרת מדברת על מלמד מן העיר פאס, אשר לא מצא כדי פרנסתו ופרנסת ביתו בעירו, נדד לאלג׳יריה ונתמנה למלמד בעיירה בלידה. שם הרביץ תורה בהצלחה רבה וגם גילה כושר חינוכי מובהק, ובלשון המקור ״היה מלמד תינוקות ודייק וגריס וכפאן ללימוד יפה יפה, גם הנהיגם במוסר ודרך ארץ״.

מקרה מעניין של התארגנות מלמדים לשם הטבת תנאי עבודתם והגנה על זכויו­תיהם אירע בעיירה ספרו בראשית תקמ״ג (1782).שישה מלמדים, אשר מילאו כנראה גם תפקידים אחרים (שחיטה ולבלרות), התארגנו ל״שותפות אחת בלימוד הנערים״ וסיכמו ביניהם, מחד גיסא, לסרב מעתה ואילך לקבל כל סיוע כספי מן הציבור, ״שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה״, אך, מאידך גיסא, לא להמשיך עוד בהוראה אלא אם כן יובטח להם שכר הוגן, דהיינו, ״שיהיה כפי מה שמקבלים בעיר (הגדולה) ויהיה דבר המספיק (לפרנסה) ויינתן מראש מדי חודש בחודשו״. ההת­ארגנות והאיום בשביתה מעניינים כשהם לעצמם ומצביעים על תודעה מקצועית גבוהה, אך כל הפעולה התאפשרה כנראה מפני שרב העיירה, הרב ישועה אביטבול, נתן לה את מלוא הגיבוי הדרוש, כפי שיוצא מן ה״הסכמה״, הרשומה בשולי זכרון הדברים.

Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan

 

david bensoussanIl etait une fois le Maroc

Temoignage du passe judeo-marocain

David Bensoussan

AVANT-PROPOS

Un adage bien connu veut que l'histoire soit de la polémique, mais que l'inverse ne soit pas fondé. Cela s'applique tout particulièrement à l'historiographie marocaine qui est, le plus clair du temps, teintée d'idéologie : une pléthore d'essais datant de l'ère coloniale, essais dans lesquels, le plus souvent, les simplifications, les réductions des données en matière d'information et le ton condescendant ne font que corroborer les préjugés 

La negociation pour la liberation des captifs Chretiens n'etait donc pas une sinecure

Loin de la. Un autre negociateur francais Pierre Mazet fut emprisonne a Marrakech en 1634 II ne put resister aux mauvais traitements et perdit la raison dans la geole. En 1635 Priam-Pierre du Chalard revint en force et negocia le rachat de trois cent quarante-quatre esclaves frangais qu'il paya au prix de 133715 livres, mais fut emprisonne a la Bastille pour avoir paye un prix aussi eleve. Pendant plusieurs decennies, la marine francaise continua a poursuivre les pirates de Sale et de Larache. Le nombre de captifs de toutes les nationalites passa de plusieurs milliers an au debut du XVIIe siecle a plusieurs centaines au debut du XVIIIe siecle.

En 1634 le vice-consul de France Gaspard de Rastin s'engagea a payer 5503 ducats pour le rachat de 40  des 373 captifs frangais a Sale. II se porta garant de ces 40  personnes dont certaines s'evaderent avant la recette de la rancon. II fut 1'objet de maintes vexations et mourut en 1643  sans pouvoir conclure sa mission.

Longtemps, les pirates avaient verse un pourcentage de leur butin au sultan. Mais avec le temps, certains sultans eux-memes s'etaient accapare les prises des pirates et il fallut parfois aller jusqu'a negocier directement avec eux la liberte des captifs.

Dans la metropole, les ordres religieux de la Trinite et de la Merci se disputaient le monopole de la redemption des captifs Chretiens en Barbarie. Les queteurs se disputaient la destination des heritages determines et la couronne tenta de partager les zones de quete en France en 1638 Les quelques dizaines de captifs auxquels on avait interdit de se raser furent ramenes par les Trinitaires et conduits en procession de Marseille a Paris en guise de mise en spectacle de propagande. La rhetorique de l'opposition au musulman et l'ideal christologique de transfert de souffrance des esclaves vers les religieux se refleterent dans les estampes du fondateur de l'ordre au XIIe siecle St- Jean de Matha que les Trinitaires faisaient circuler en France.

En 1670 un vaisseau dieppois fut piege par des pirates qui avaient demande a verifier que l'equipage ne comprenait pas de ressortissants d'autres pays que la France. L'equipage fut immediatement mene au marche des esclaves a Sale. Les narrateurs rapporterent que les acheteurs axaminaient les mains des prisonriiers, pour savoir si ces derniers etaient des manuels ou des aristocrates et payaient en consequence en vue de pouvoir exiger des rangons par la suite. Normand Germain Moiiette fut captif a Meknes pendant dix ans. Dans l'ouvrage Relation de la Captivite du Sr. Mouette dans les Royaumes de Fez et du Maroc publie en  1683 on y apprend qu'un de ses deux maitres le mit a la corvee de maconnerie le jour et le placa le soir dans un cachot souterrain auquel on accedait par une corde. L'humidite et l'extreme promiscuite etaient intolerables. Tout prisonnier qui se plaignait de douleurs etait marque au fer rouge sur la partie malade. Son maitre ayant participe a une revolte contre le sultan Moulay Slimane, ses esclaves devinrent propriete du sultan et furent conduits a Meknes ou les geoliers excederent de zele pour les bastonner. Seule l'epidemie de peste leur donna un certain repit jusqu'a ce qu'ils furent rachetes par les missionnaires des Peres de la Merci.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

אוקטובר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר