ארכיון חודשי: אפריל 2020


מעגל החיים-שלום צבר-טקס בת המצווה והמעבר של הנערה לבגרות

טקס בת המצווה והמעבר של הנערה לבגרות

״לגייר את המנהג הזה ולהכניסו תחת כנפי השכינה״

ההלכה קובעת כי גיל שתים־עשרה אצל הנערה הוא הגיל שבו היא הופכת מקטנה ל״גדולה". כמו אצל בנים, שלב זה מציין לא רק את חובתה של הנערה לקיים את המצוות החלות עליה, אלא גם את תהליך ההתבגרות המינית, ובעקבותיו את חובות הנשים הבוגרות שחלות עליה בהדרגה. מבחינה הלכתית, נערות – כמו נערים – אינן מחויבות לציין שלב זה. אולם, בעוד קהילות רבות הנהיגו לקיים טקס בר מצווה לנערים, לא היה מקובל לקיים טקס דומה לנערות עד העת האחרונה.

יהודי אתיופיה לא קיימו טקס לבני מצווה. תקופת גיל ההתבגרות, הנקראת גוֹרֶמְסָה (מילולית: איש צעיר), נחשבה אמנם בעייתית, אך היא לא צוינה בטקס כלשהו. משקיבלה הנערה את המחזור החודשי לראשונה, למדה כי עליה להתבודד ב״בקתת הדם״, אשר הישיבה בה סימנה גם את הצטרפותה לקבוצת הנשים הבוגרות. לעתים התרחש אירוע זה לאחר שכבר עברה לכפרו של החתן המיועד לה, ורק לאחריו מומשו הנישואין באופן מלא.

במקומות אחדים צוין מעברה של הנערה לבגרות בטקס או בדרך אחרת. באלגייריה צוינה קבלת המחזור הראשון בחגיגה צנועה בחוג המשפחה המצומצם בלבד. אם המשפחה הכינה לכבוד האירוע ספנג' והנערה קיבלה תכשיט כלשהו במתנה (למשל, זוג צמידים או שרשרת זהב). כמו כן נהגו להעניק לה בהזדמנות זו פריטים, כמו סדינים או מפות, על מנת להעשיר את נדונייתה, שבהכנתה החלו כבר שנים אחדות קודם לכך.

מקובל לחשוב, כי טקס בת המצווה נולד במאה העשרים בהשפעתם של זרמים מודרניים ביהדות הרפורמית במערב אירופה ובארצות־הברית. נימה זו ליוותה את דבריהם של רבנים אורתודוקסיים עד הטקס, בעיקר במזרח אירופה בדור שלפני מלחמת העולם השנייה. למשל, רבה של פינסק־קארלין, הרב אהרן וואלקין, דן בעניין זה בשנת 1927. בתשובה על שאלה מלונדון מונה הרב שלוש סיבות לאסור את מה שהוא מכנה ה״קאנפערמאציאן [קונפירמציה] לנערות", או ״חג הבגרות לנערות":

  • מנהג זה שקול ל״אביזרא דעריות״, דהיינו עירוב בין המינים: ״תערובות אנשים ונשים, זוגות זוגות, בחור ובתולה גם יחד״.
  • המנהג נוצר בידי "הרעפארמער [הרפורמים] בבתי תפילתן" רק כדי"להתדמות לעכו"ם ולפושעי ישראל".
  • מנהג זה אסור בשל היותו דבר חדש: "לא שמענו שמעה בלתי היום, וכן לא יעשה לשנות ממנהגי אבותינו".

א' וואלקין, זקן אהרן, כעסק תרצ״ב, ח״א, סי׳ 1.

ואולם, ראשיתו של מנהג זה אינה בארצות־הברית של ראשית המאה העשרים, ולאו דווקא בחוגי התנועה הרפורמית. טקסי בת מצווה ידועים מקהילות יהודי איטליה החל מן המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה. עד תקופה זו, הגעתן של הבנות לגיל שתים־עשרה לא זכתה לשום אירוע מיוחד בהשוואה לטקסיות הרבה שבקבלת עול מצוות בקרב הבנים. אולם רוח האמנציפציה ששררה בתקופה ההיא ועודדה שוויון בין המינים, וכן השפעת טקסים מקבילים בחברה הנוצרית הביאו לידי כך, שכבר בסוף המאה התשע־עשרה החליטו מרבית הקהילות היהודיות באיטליה לציין את מעברה של הבת מילדות לבגרות בטקס חגיגי וציבורי בבית הכנסת. מנהגי טקס בת המצווה כפי שנתגבשו באיטליה בתקופה זו מגלים דמיון ברור למנהגים שמקורם במסורות לא־יהודיות. בייחוד בולט הדמיון לטקס אכילת לחם הקודש הראשון(communion) בחברה הקתולית, כמו גם ללימוד עיקרי הדת באמצעות קטכיזם, כשלב המקדים ומתנה את הקוֹמוּניון.

אהרן וואלקץ(1942-1865)

רב ופוסק הלכה שהשתייך לזרם הליטאי המחמיר של היהדות האורתודוקסית במזרח אירופה. התחנך בליטא בישיבת וולוז׳ין המפורסמת. שימש רב במספר קהילות בביילורוסיה, ביניהן פינסק. חיבר כמה ספרי הלכה, חידושים בתלמוד וספרי שאלות ותשובות, ביניהם מצח אהרן(וילנה 1902) וזקן אהרן(פינסק 1932). הוא ובני משפחתו נרצחו בידי הנאצים בקיץ 1942.

קְטֶכיזם

מהמילה היוונית – הוראה, לימוד.

עם עליית תנועת הרפורמה בנצרות, שהדגישה את הנחלת עיקרי הדת ואמונותיה לכל יחיד ויחיד, החלו להופיע ספרי קטכיזם בכנסייה הקתולית והפרוטסטנטית. מתכונת הספרים הייתה של שאלות ותשובות, והלומד היה צריך לשנן את התשובות. בספרים אלו נכללו נושאי יסוד כמו מהותו של האל, נוסח תפילות חשובות וענייני פולחן שונים. ביהדות מתכונת זו נדירה. ניתן לציין את שלושה־עשר עיקרי האמונה לרמב״ם או הפיוט ״יגדל״, בניסוחים תמציתיים של עיקרי האמונה. רק בתקופה מאוחרת יחסית החלו הרפורמים בגרמניה ואחר כך בארצות־ הברית לחבר ספרי קטכיזם על מנת ללמד ילדים את עיקרי היהדות.

טקס התבגרות לנערה במרוקו במאה העשרים.

לא זכיתי למיטה משלי עד ש״נעשיתי אשה״. בשביל זה היו עורכים טכס מיוחד – אני מניחה שאפשר לקרוא לזה מין פולחן התבגרות. טבלו את אצבעותי בסוכר וקמח, אחר כך שמו כמה מטבעות על לשוני ונתנו לי שלושה תמרים לאכול. התמרים סימלו שלוש משאלות – שעונות הווסת שלי תהיינה תמיד קצרות ובלי כאבים, שחתונתי תהיה מוצלחת ושאלד הרבה ילדים. אחרי הטכס ההוא ישנתי בפעם הראשונה בחיי במיטה שכולה שלי.

מזיכרונותיה של מיכל (לשעבר מישל), שגדלה בסמוך למלאת של קזבלנקה; ח' פינקוס, מארבע רוחות: שיקומו של נוער עולה, ירושלים תשל״ב,עמ' 178.

המתכונת של חגיגת טקס בת המצווה באיטליה, כפי שהתגבשה בסוף המאה התשע־עשרה, ומתמידה בקיומה עד עצם היום הזה, התנהלה על־פי השלבים הבאים: לקראת הטקס למדו הבנות את יסודות היהדות ואת השפה העברית. בדרך כלל נערך הטקס באמצע השבוע (דהיינו, ללא קשר לקריאת התורה), ועל־פי רוב הועדפה התקופה הקרובה לחג השבועות. הטקס התקיים בבית הכנסת, שקושט בפרחים, לקבוצה של נערות, ונכחו בו קרובי משפחה וידידים. הנערות לבשו בגדים לבנים עם הינומה על ראשן, כסמל לטוהר (כמקובל בטקס הנוצרי). לאחר שעברו הנערות מעין מבחן בציבור ואמרו מספר ברכות ותפילות על מנת להכריז על אמונתן, בירך אותן רב הקהילה לפני ההיכל הפתוח. חגיגיות יתרה שיוותה לטקס המקהלה, שהנעימה בברכות וזמירות בלוויית עינת עוגב. בדומה לחגיגת הבנים, לאחר הטקס בבית הכנסת נערך משתה לבנות.

הטקס בקהילת אלכסנדריה שבמצרים, שמנתה יהודים רבים ממוצא איטלקי, דמה מכמה בחינות לטקס בת המצווה באיטליה. הטקס התקיים בבית הכנסת בקבוצה, וניכרה בו השפעת המודרנה המערבית. למשל, ניגנו בפסנתר, ומקהלת ילדים ליוותה את החגיגה. כמו כן, בנים ובנות בגיל שלוש־עשרה חגגו את האירוע במשותף, וציינוהו בצילום לאחר הטקס. גם בקהילה הליוורנזית בתוניס נכרת השפעת הטקס האיטלקי למן שנות השלושים של המאה העשרים לערך.

במרבית הקהילות האחרות בארצות האסלאם לא נערך כל טקס דתי לבנות. במקרים יחידים נערכה מסיבה צנועה בבית בקרב בני המשפחה בלבד. סממנים מועטים בלבד במסיבה זו סימנו את השלב החדש בחיי הנערה. ואלו דברי הרב יוסף חיים בעניין זה:

"[…] וגם הבת, ביום שתיכנס בחיוב מצוות, אע"פ [= אף על פי] שלא נהגו לעשות לה

סעודה, עכ״ז [= עם כל זה] תהיה שמחה אותו היום, ותלבש בגדי שבת, ואם יש לאל ידה תלבש בגד חדש ותברך שהחיינו ותכוין גם על כניסתה בעול מצוות" (חיים, פרטת ראה, אות יד). אולם נראה, כי בפועל דברים אלה נותרו לרוב בגדר המלצה בלבד.

אולם ככול שהמפגשים עם תרבות המערב ויהדות אירופה העמיקו, החלה מסתמנת גם בעניין זה מגמת שינוי, ובייחוד בשנים שלאחר העלייה ארצה. בשנת 1963 פנתה נערה מתל־אביב בשאלה בעניין זה לרב הראשי הספרדי, הרב יצחק נסים. בתשובתו ענה הרב נסים, כי "ראוי ורצוי לערוך חגיגה לכבוד מאורע זה בחייה", ועוד הוסיף בשם הרב אברהם מוסאפיא: ״דמי שעושה סעודה ביום שבתו נכנסת לחיוב המצוות, דהיינו בת י״ב שנה ויום אחד, נראה לי שהיא סעודת מצוות, כמו בבן י״ג ויום אחד״. כן ציין הרב נסים, שבדומה לבר מצווה יש לברך אף על הבת "ברוך שפטרני מעונשה של זו" (י׳ נסים, שו״ת יין הטוב, ירושלים תשל״ט, ח״ב סי׳ ו).

בעקבות פסיקות אלה הלכו במשך השנים הבאות גם חכמים נוספים יוצאי עיראק וארצות אסלאם אחרות, כגון הרב עובדיה יוסף (שו״ת יביע אומר, ירושלים תשל״ו, ח״ו סי' כט), או הרב עמרם אבורביע (ספר נתיבי עם, פתח תקוה תשמ״ט, סי׳ רכה, ענו קל). חכמים אלה קבעו, כי אין כל פסול בעריכת חגיגה לנערה בהגיעה לגיל מצוות. זאת ועוד, הרב יוסף משאש ניאות לחבר דרשה לנערה לרגל חגיגת בת המצווה שלה. הרב אמנם גרס, שהמנהג לציין את המאורע הזה בחגיגה מקורו נוצרי ועבר ליהודים הרפורמים, אבל הוסיף וסיכם ״ואמרנו לגייר את המנהג הזה ולהכניסו תחת כנפי השכינה" (י' משאש, נר מצוה, ירושלים תשכ״ט, עם׳ רב).

להלן הדרשה בשלמותה מתוך ספרו של רבי יוסף משאש "נר מצוה"

דרוש לבת מצרה

אדונים יקרים, גבירות יקרות, הורים, ומורים, יקרים,

אחי ורעי, אחיותי ורעיותי

אי טרם אדבר, ומלים אחבר, על ענינא דיומא, אתן תודה לבבית, ברצון טוב, בגיל וחדוה, למעלת כבודכם הרם, על הכבוד הרב, אשר עטרתם אותי ואת הורי היקרים, בהופעת כבודכם עלינו, להשתתף בשמחתנו, בליל התקדש חגנו, חג בת מצוה, ולברך אותנו בחג שמח, ואחולים טובים להבא, איחל לכבודכם הרם, שתהיה השמחה במעונכם תמיד, ונגילה ונשמחה עמכם, אמן.

מורי ורבותי!

מנהג חגיגת בת מצוה, לא ממעי יהודה יצא, רק מהנצרות העתיקה והחדשה, ונתגלגל להעדה הריפורמית, ונשתמשו בו כל אחד למטרתו, ומהם נתדרדר לכמה משפחות מישראל רק לשם שמחה, להקהל משפחה ורעים אהובים.

ואמרנו לגייר את המנהג הזה להכניסו תחת כנפי השכינה, ונאמר עליו כדבר האמור מפי נער ישראל בהתחנכו לבר מצוה, שהוא נשבע בהרמת ידו הימנית השמימה, בתוך קהל ועדה, ומבטיח בלב תמים לעזוב את תקופת הילדות, המלאה בערות והוללות וסכלות, ולהכנס לתקופתו החדשה, בתפקידו הטהור והקדוש להמשיך שרשרת מסורת ישראל ותורתו, ולהיות נאמן לעמו ודתו ומדינתו מדינת ישראל, כן אני הנערה הנצבת לפניכם היום, שיצאתי מתקופת הילדות ונכנסתי לתקופת הנערות, הנני מקבלת עלי לישר דרכי ונתיבותי ללכת רק בנתיבות הדעת והחכמה והתבונה, והדת והאמונה, להיות בת ישראל כשרה וצנועה, ולשמוע לקול הורים ומורים, להיות לתפארת אדם, לעמוד בשורת נשי חיל ולא אבוש.

ואסיים בשים שלום טובה וברכה להורי היקרים, מאירים כספירים, אשר גדלוני, וטפחוני, וחנכוני חנוך יפה, המקום ב״ה ברוב חסדו, יתן עליהם מהודו, ויהיו תמיד חזקים ובריאים, וכל טוב מלאים, וכן לכל אחי ואחיותי, וזקני וזקנותי, וכל בני משפחתי, יושיעם ויצליחם ה׳ אלהי ישועתי.

ומלב עמוק מאחלת הרווחה והצלחה, וששון ושמחה, וגדולה וכבוד ורוממות בכל מכל כל, למדינת ישראל ולרבניה וראשיה ושריה, ובפרט לצבא הגנה לישראל, יערה על כלם האל, רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה׳, ה׳ עז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום.

ופעם אחר פעם, היתה חגיגת בת מצוה, בחדש מרחשון, והוספתי דברים אלו קודם ברכת הורים, והם:

והנה רבותי, ואחי ורעי, בחורים יקרים, ובחורות יקרות, עתה עומדות רגלנו בפרוזדור השנה, ליכנס לטרקלין ללילות החורף הארוכים, אשר הם שי צנוע מאד טוב ויפה לכל שוחר תורה וחכמה, וכאשר כתב גאון ישראל ותפארתו, הרמב״ם זכרונו לברכה בהלכות תלמוד תורה פרק ג/ הלכה י״ג שאין אדם לומד רוב הכמתו אלא בלילה, לפיכך הרוצה לזכות בכתר התורה והחכמה יזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחד מהם בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה וחכמה, אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה וכן רנה של כל חכמה שנאמר קומי רני בלילה, ובכן טוב לנו מאד להבטיח טובה גדולה לעצמנו לשמור על הלילות הארוכים הבאים לקראתנו לשלום, להוציאם רק בלמודי תורה וחכמה להועיל לעצמנו, ולעמנו, ולמדינתנו למלאת אותה בעם חכם ונבון, ואסיים בשים שלום וכו'.

סיכום

ספרות הפוסקים בקהילות המזרח בימי הביניים (הרמב״ם) ובראשית העת החדשה (רבי יוסף קארו) לא הזכירה טקס מיוחד המציין את המעבר לגיל מצוות, מעבר שהמשנה בפרקי אבות מבטאת באמירה "בן שלוש עשרה למצוות". בכמה מקהילות יהודי המזרח לא ציינו גיל זה כלל או שציינוהו במידה פחותה. אף הגיל שבו התקיים הטקס השתנה מקיבוץ יהודי אחד למשנהו.

חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם עם עובד 1991-סיום המאמר

חלוצים בדמה

ממכתבי ויסוצקי עולה אפוא, כי פינסקר לא רק שהסתייג מדבריו, אלא אף נחרד מהאשמות שתלה במויאל, אשר יוכחו בהמשך כחסרות שחר.

משלא מצא ויסוצקי אוזן קשבת אצל פינסקר, חזר בו במידת־מה מדבריו והטיל את האשמה ברוקח. וכך הוא כותב אל שפ״ר בווארשה:

״… לתשובה על דבריך, לולא דמיסתפינא [אלמלא פחדתי] להדאיב רוחך, הייתי אומר כי כל השאור שבעיסה הזאת הוא סבת החשד על רוקח, ויש לי ידים מוכיחות על זה. אשר היטב חרה לי על דבריד ועל אשר לא האמנתם לי וחשדתם בכשרים…״

בינתיים בדק רוקח-בסיועו ובפיקוחו של הירש-את פנקסי מויאל והביא את החשבון לידי גמר. הסתבר בעליל, כי כל המהומה שהקים ויסוצקי היתה על מאומה. בקופת מויאל לא נותרו אלא כמה אלפי פראנקים, שהוחזרו לקופת ״חובבי ציון״ עד לפרוטה האחרונה, כפי שעולה מפרסום החשבון בעיתונות התקופה.

מותו של מויאל עורר שאלה: מי ימלא את מקומו וייַשם את אשר החל לעשות בגדרה, פתח־תקוה ויסוד המעלה. לשאלה זו נודעה בזמנה חשיבות רבה, כי בבחירת ממלא המקום היה תלוי גורל העבודה חישובית בארץ. זמן קצר לאחר פטירת מויאל ניאות הירש לקבל עליו את התפקיד באופן זמני, ובתנאי לקבלת הסכמת ״מזכרת משה״ למנות לצדו ועד פועל בן חמישה אנשים. הצעתו נתקבלה מיד על־ידי פינסקר, ועתה, ללא אותם הלבטים שהתלבט בהם ויסוצקי טרם מינויו של מויאל, קם במחי יד הוועד הפועל.

למעשה לא נמצא מחליף בשיעור קומתו של מויאל. הירש לא היה ״חובב ציון״ כמויאל, ועל אף היותו איש קורקטי וישר היה, שלא כמויאל, צר אופקים ולא השיג את ממדי המפעל שהוא עומד בראשו. תחת הנהגתו התנהלו ענייני ההתיישבות באפיקם הצר, בלי לפרוץ ממנו כהוא זה. זאת ועוד, הירש לא ניחן בכוחות הנפש כדי לשאת את המעמסה שהטיל על עצמו, כולל ניהול ענייני ״מקווה ישראל״.

הוועד הפועל בראשותו של הירש התפטר מפעם לפעם ורק הודות לשידוליהם של אנשי הברון בפריס, שנענו לבקשת פינסקר, היה חוזר בו מן ההתפטרות. חוסר יציבותו של הוועד הפועל היה בין הסיבות שעוררו בפינסקר את הרצון להתפטר. האמצעים הדלים שהעמידו ״חובבי ציון״ לרשות הוועד גרמו שהכל ייעשה בצמצום ובקימוץ רב-בסתירה לכל הצעותיו ופעולותיו של מויאל, שידע להבחין בין עיקר לטפל, לתמרן במצוי למצותו עד תום, בנחישות ובהתמדה. כך התנהלו ענייני המושבות בעצלתיים, עד שבשנת תרמ״ח (1888) הסתבך הוועד בקשיים חומריים וחבריו שקעו בסכסוכים פנימיים, שגרמו לפירוקו באותה שנה, בלי שייעשה כמעט דבר לחילוץ המושבות ממצוקתן.

כך לא חלה ביסוד המעלה שום התקדמות, ובמכתב אל פינסקר מתלוננים אנשי מושבה זו, ״כי מעת כי אברהם מויאל מיפו שבק חיים לכל חי, סר צל השגחת החברה מאיתנו ולא יינתן לנו על זריעת המינים של הקיץ ולא על להם צר להחיות נפשנו״.

 גם בגדרה לא נשתנה מאומה לטובה אחרי מות מויאל. הכל השתוממו כי בחלוף הזמן לא חדלו הביל״ויים מלהזכיר בהערצה ובהוקרה את מויאל. ״מקטנם ועד גדולם הזכירו את שם המנוח, אשר ידע להוקיר ערך הקולוניסטים הצעירים בגדרה, אומץ רוחם, ודאג לטובתם והמציא להם מחסורם בניגוד להוראות שולחיו״.

אף ענייניה של פתח־תקרה היו יגעים אחרי פטירת מויאל. אנשי המושבה מבכים את מר גורלם, כי מאז מות מויאל ״שבקה עימה התקרה כי האיש הזה יולכנו קוממיות. לדאבון ליבנו גוע ה׳ מויאל בדמי ימיו ובראשית ימי עבודתו לטובת הישוב בכלל ומושבתנו בפרט. אז באנו עד משבר…״.

ביטוי הולם לאישיותו ופועלו של אברהם מויאל כראש הוועד הפועל של ״חובבי ציון״ בארץ הם דברי בני דורו, כפי שפורסמו בעיתון העברי המליץ, להלן:

״… הנה רבות היו המחשבות הטובות אשר חשב ה׳ מויאל על הרחבת הישוב לימים יצרו. אך ׳לב אדם יחשב דרכו ומה׳ מצעדי גבר!׳ האיש הרם הזה, מת לפתע… ובמותו אבדו חו״צ גבור משכיל אשר היה בכוחו לישר הדורים ולשים מעקשים רבים למישור, איש חי ורב פעלים… איש אשר כאוצר יקר היה לחו״צ ובו היו שמורות תקוות רבות לאלפי פעולות ותוצאות טובות בענייני הישוב, עד כי נוכל להגיד ולהעיד בפה מלא לפני כס תולדות ישראל, כי לו ארכו ימי חיי המנוח והלך הלך וצעד למטרתנו הקדושה כשעשה עד נשימתו האחרונה, כי אז קבעו חו״צ בעזרתו צורה אמיתית לישוב אה״ק ולא יספו לדאבה עוד. אבל אבי ישראל לקח את המתנה הטובה שהיתה בגנזי כנסת ישראל!- פה הוא המקום להציב ציון לנפש צדיק זה ולספר אחרי מטתו מאהבתו העצומה לרעיון א״י אשר היה מסור אליו כל הימים בכל לב ונפש ומדאגתו הרבה לגורל הקולוניסטים הצפויים לעזרת הו״צ, ואשר נתן בידו לתמכם ולסעדם, ביומו האחרון, עת אשר אש צרבת (בראנד) נשקה בגויתו ובינתו התבלעה, בכל זה לא חדל מבטא בשפתיו דברים מקוטעים הנוגעים רק לענייני הישוב ויצו במפגיע: לתת תמיכה להקולוניסטים… לקנות סוסים להביל״ויים… לקנות שדות עבור מושבות חדשות… לדבר עם הפחה אודות רשיון לבנין הבתים… לעשות גנים למטעי כרמים… מה יאמרו חו״צ עתה ?… עוד ירחם ה׳ את עמו… גר ישראל לא ידעך… ובמהמלים האחרונות האלה השיב רוחו אל ה׳ ונשמתו הטהורה עלתה אל אלוהיה תנצב״ה.. [דורש ציון-כנסת ישראל, עמ'937-936]

סיכום

מן המובאות במאמר זה מצטיירת לפנינו אישיות מיוחדת במינה. איש ישר ונמרץ, היודע לעמוד בתקיפות על דעותיו ועל עקרונותיו, מתוך אמונה שלמה בצדקת דרכו, ועם־זאת אדם נוח לבריות, מיושב בדעתו מלבב. איש שמדנים ופולמוסים היו ממנו והלאה. מבחינה זו, בוודאי, עלה על רבים מעסקני דורו, שעסקו בקטנות ובסכסוכים אישיים. מויאל, שהיה האיש הנכון בזמן הנכון, זכה עוד בחייו להערצה כללית של כל שכבות החברה ולהערכה מראשי ״חובבי ציון׳ בחוץ־לארץ. גם החשד שהטיל בו ויסוצקי לא נבע מהטלת דופי בכישוריו או באישיותו, אלא מקורו בדעה קדומה כלפי העדה היהודית הספרדית. ורק בשל השתייכותו העדתית נהג בו ויסוצקי, שלא בצדק, מנהג-״כבדהו וחשדהו״.

 

קרוב לוודאי, שאלמלא מותו הפתאומי, הצי שנה בלבד אחרי מינויו לראש הוועד הפועל של ״חובבי ציון״ בארץ, היה מויאל מוציא למרחב את שלוש המושבות שהיו תחת השגחתו, ואולי אף מקים מושבות חדשות, כפי שתיכנן לעשות.

בהתחשב במגבלות הזמן, האמצעים, האילוצים – מתוקף היות הארץ תחת משטר עות׳מאגי עריץ-ושאר מכשולים שנערמו בדרכו על כל צעד ושעל, עשה מויאל רבות למען המתיישבים בכלל והביל״ויים בפרט. נחטא לאמת אם נמדוד את פועלו של מויאל על־פי אמת־מידה רטרוספקטיבית ונתייחס אל פועלו כאל זוטות, כפי שעושים אותם כותבי עתים הטורחים – אם בכלל – להזכירו.

מן הדין להתייחס אל פועלו של מויאל כאל כל התחלות שראשיתן מזער, אך נושאי דגלם הם־הם החלוצים הצועדים בראש המחנה ומאירים את דרכם של הבאים אחריהם. זכות זאת נתגלגלה לאברהם מויאל המערבי, ובתור שכזה ראוי הוא להיכנס להיסטוריוגרפיה של ארץ־ישראל.

מאמר זה מבוסס מקצתו על עבודת הדוקטור: ״הישוב היהודי ביפו למן המחצית השניה של המאה השמונה עשרה עד לשנים הראשונות של המנדט הבריטי״. הוגש לסינט של אוניברסיטת בר־אילן, רמת־גן, תשמ״ב.

חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם עם עובד 1991סיום המאמר

  Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale

 Epreuves-et-liberation

Par précaution, des mesures d’internement ou d’assignation à résidence, en dehors de Casablanca, furent prises contre les plus bruyants : les Juifs marocains, naturalisés anglais, susceptibles de créer une agitation dans la communauté juive. Avec le risque que cela ne rejaillisse par ricochet sur la population musulmane, comme s’en inquiétait le chef de la Région de Casablanca ? «Le problèmejuif est un des problèmes politiques qui se posent dans la Region, en raison de l’importance numérique et économique des Israélites et de l’influence qu’ils exercent sur les Musulmans. »

C’est ainsi, par exemple, que l’homme d’affaires Salomon Benadi fut assigné à résidence à Oulmès et Sydney Benaïm à Settat, puis à Fès. Pour éviter une telle assignation à résidence ou même un internement, un des notables de Meknès, Eliezer Berdugo, si fier jusque-là de sa protection anglaise, avait évité en 1940 de s’adresser au consulat anglais pour en renouveler la validité.

Les sentiments pro-anglais de la population juive, datant déjà du siècle dernier, avaient été encore plus renforcés par l’héroïsme de l’Angleterre qui continuait seule la guerre contre l’Allemagne. Le journal d’extrême- droite Le Soleil du Maroc ne se privait pas de s’en plaindre :

« Les indigènes Israélites paraissent acquis au mouvement anglophile. Persuadés que leur salut ne saurait venir que de 1’Angleterre, ils se font les propagandistes de la collusion avec ce pays. On fait des prières dans les synagogues pour sa victoire… » (30 août 1940)

Dans son rapport du 23 juillet, le Résident général Noguès aboutit à la même analyse, occultant toutefois qu’elle n’était valable que pour la mince élite de Casablanca puisque la masse de la population juive se tenait éloignée de toute activité à caractère politique :

« La propagande anglaise, soutenue dans l’ombre par les Israélites, redevient active et cherche en particulier à agiter à Casablanca où elle s’attache à gagner les milieux d’affaires liés par des intérêts à la Grande-Bretagne et à semer le trouble et la division dans la jeunesse. »

Pressé d’imiter les Allemands, avant d’en recevoir immanquablement l’ordre, le gouvernement Pétain charge, en septembre, les ministres de l’Intérieur et de la justice, Peyrouton et Alibert, de préparer en hâte la version française des lois de Nuremberg.

Là, se place une anecdote tragicomique, spécifiquement marocaine, que rapporte Robert Assaraf dans son livre, Mohammed V et les Juifs du Maroc à l’époque de Vichy :

« Il n’est jusqu’à l’entourage immédiat du sultan qui n’ait eu des convictions chancelantes. Ainsi le Grand Vizir El Mokri – qui avait été, il est vrai, imposé à Sidi Mohammed Ben Youssef par la France — avait cru bon de donner des conseils au ministre des Affaires Etrangères français Paul Baudoin qui raconte, dans ses mémoires, la visite que lui rendit elMokri, le 25 septembre 1940 :

« Il attire mon attention sur la prospérité de certains israélites. Il me donne une leçon charmante : avant le Protectorat, les Juifs mettaient une vingtaine d’années pour acquérir une grande fortune. Ils en jouissaient dix ans et à ce moment, une petite révolution survenait qui mettait leur fortune par terre. Les Juifs recommençaient à s’enrichir pendant trente ans pour aboutir finalement à la confiscation de leurs biens excessifs. Maintenant que le Protectorat existe, nous craignons que ce rythme trentenaire soit interrompu. Le Protectorat dure depuis vingt-huit ans ? il nous reste deux ans pour confisquer la fortune des Israélites, suivant la règle séculaire qui me paraît sage… »

Le Statut des Juifs

Rapidement, est élaboré le Statut des Juifs, adopté par le gouvernement Pétain, le 3 octobre 1940, et publié au Journal Officiel de l’État Français, le 18 octobre. Sans aller aussi loin que son modèle allemand, il adoptait pourtant d’emblée, la définition raciale et non religieuse de l’appartenance au peuple juif : " celui ayant trois grands-parents de race juive ou deux grands-parents de la même race si son conjoint lui-même est juif Mais l’objectif proclamé est identique ? mettre fin « à la domination de la pieuvre de la ploutocratie juive internationale » en éliminant progressivement les Juifs de la vie nationale et en les mettant au ban de la société française. Le Statut français écartait les Juifs de la fonction publique, des mandats électifs et de toutes les professions susceptibles d’influencer l’opinion — de l’enseignement à l’information, en passant par les arts, le cinéma, la radio et la presse.

Le Statut fut immédiatement et automatiquement étendu à l’Algérie, en tant que prolongation de la France au-delà de la Méditerranée mais avec une discrimination supplémentaire cardinale : l’abrogation du décret Crémieux de 1870, octroyant en bloc la nationalité française aux Juifs algériens. C’était la réalisation de l’objectif fondamental du mouvement antisémite algérien depuis 70 ans et le coup de grâce porté au rêve des élites juives francisées du Maroc, qui s’étaient bercées de l’illusion, jusqu’au début des années 1930, d’une prochaine naturalisation collective ou au moins individuelle facilitée. Paradoxalement, les Juifs originaires du Maroc, naturalisés en Algérie, étaient cette fois mieux lotis, ils conservaient la nationalité française, ne l’ayant pas acquise par la grâce du décret Crémieux.

«A Fès, beaucoup de Juifs d’Algérie demandent des extraits de naissance pour faire preuve qu’ils sont fils d’étrangers. S’ils l’obtiennent, ils sont alors déclarés français et échappent aux conséquences de l’abrogation du décret Crémieux. Mais comme les ascendants de ces Juifs étaient nés au Maroc où il n ’existait pas alors d’état-civil, les preuves sont difficiles à fournir. »

Les Services de Renseignements étaient particulièrement attentifs aux échos de cette mesure révolutionnaire, dans la population marocaine. Ainsi à Oujda, à la frontière algérienne, ils signalaient que l’abrogation avait été accueillie, avec satisfaction, par la population française

׳ bien que considérée comme tardive, elle aurait dû intervenir dès la fin de la guerre 1914-1918. Ce retard fait penser qu ’elle a été inspirée par les autorités allemandes, ce qui amoindrit son effet moral. Très vive satisfaction par contre dans les milieux algériens musulmans… »

« A Rabat, en ce qui concerne les Israélites marocains, il résulte que l’abrogation du décret Crémieux ne les a pas autrement touchés et ils laissent entendre qu’ils ne désirent qu’une chose : demeurer les sujets de Sa Majesté le sultan. » 

Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale page 93

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-קליטת הפליטים מאירופה במרוקו

רדיפה והצלה

תקריות מכנאס

הדרמה האמתית, חודשים ספורים אחרי האירועים בקזבלנקה ופאס, התרחשה במכנאס הידועה באהדת המתיישבים לימין הקיצוני. פעילי מפלגת הימין הקיצוני הצרפתית, ״המפלגה החברתית הצרפתית״ (Le Parti Social Français} של ז׳ק דוריו :Jacques Dor} שהייתה פעילה במיוחד במרוקו, פיזרו במכנאס האירופית ובמדינה כרוזים והדביקו כרזות בליל ה-18 במאי 1938. על חלונות הראווה של העסקים בבעלות יהודים נראו כרזות באותיות לבנה: ״חנות יהודית, חנות של מנצלים״, הקהילה היהודית מחזיקה ביותר ממחצית עושרנו״, ״מקור הון היהודים בגניבה וניצול, ויש להפקיע אותו ולהחזיר אותו לעובדים הצרפתים״, ״לקנות אצל יהודים זה למוטט את המסחר הצרפתי!״ העירייה מיהרה למחוק את הכתובות, והשקט כאילו חזר על כנו.

ב-10 באפריל 1939 הידרדרו חילופי דברים בעל פה לפרעות. ברחבת אל חְדים, הכיכר המרכזית של המדינה, זיהו שני צעירים יהודים מקומיים את סימון פלא: (Pellas}, יהודי יליד מרקש, אשר להפתעתם הגדולה היה לבוש כמוסלמי וקיבץ נדבות. הם הכירו אותו מביקורו האחרון בעיר חודש קודם לכן, כאשר בא למכור ספרי קודש וספרוני ״קסידות״ ביהודית ערבית ובאותיות עבריות היוצאים לאור בקזבלנקה. הסתבר שסימון התאסלם כמפלט מהמצוקה הכספית שבה היה נתון. הצעירים היהודים לעגו לו והקניטו אותו על השכר הזעום שאסף מהמרת הדת המבזה. סימון, בשמו החדש עבדלה בן האג׳ לאחוסין, החל לקרוא לבני דתו החדשה לעזרה, בטענה שהצעירים מקללים את האסלאם ומבקשים לגרור אותו בכוח למללאח כדי להורגו. השמועה התפשטה בקרב האלפים שנכחו בכיכר המרכזית. חיילים מוסלמים בחופשה שנכחו באותה עת בכיכר התנפלו על שני הצעירים, ואלה נמלטו ומצאו מקלט בתחנת המשטרה. החיילים, ובעקבותיהם ההמון הרגיל של חסרי המעש וסבלים, שרק חיכו לאות, עטו על המללאח הישן והמללאח החדש. הם בזזו, הציקו לעוברי אורח ותקפו בתים. במהרה הצטרפו אליהם מפגינים מכל שכונות העיר. עדים דיווחו כי אמבולנסים צבאיים עברו בשכונות ואספו את החיילים הילידים. אחרים טוענים כי בהמון נראו מנהיגים אירופים לצד התוקפים, ובמיוחד אדם גבה קומה בעל עיניים כחולות שהתיימר להיות מפקח במשטרת רבאט.

למרות הקריאות הנואשות, לא התערבו כוחות הביטחון, אלא באיחור רב שקשה להסבירו. השקט חזר רק לאחר רדת הלילה. אלי אמסלם ופריחה אברג׳ל נהרגו בזמן המהומות, 34 נפצעו, ודינר אסייג מת מאוחר יותר מפצעיו. הנזק לרכוש היה למעלה ממיליון פרנקים. באותו ערב דיווח רדיו בארי מאיטליה בפרוטרוט על האירוע, והתחזק החשד בפעולה מתוכננת מראש.

מוריס לוי, מפעילי הליגה הבינלאומית נגד אנטישמיות (L1CA) ומתווך עסקים, יהודי ממוצא אלג׳ירי, שהיה עד למהומות, ערך מחקר מקיף והסיק כי הייתה זאת תקרית מתוכננת מראש. הוא העביר דוח מפורט, אם כי לא לגמרי מדויק, לארגון בפריז שהזעיק את ממשלת צרפת, למורת רוחה הרבה של הנציבות ברבאט שביקשה להמעיט ככל האפשר בחשיבות המאורע:

״בכיכר אל חדים, בין מאלפי הנחשים ומוכרי האשליות, סיפר יהודי ספרדי שהתאסלם זמן קצר לפני כן את סיפורו להמון. בתום שבחיו לאסלאם, ולאחר ששפך קיטונות של חרפות ושנאה לגזע שלו נולד, אסף 225 פרנקים בדיוק.

בתוך ההמון היו שני צעירים יהודים, שבאופן טבעי הזדעזעו מדברי השטנה, ולא היססו להעיר לו כי אין לו סיבה להתפאר על היותו מומר תמורת סכום כה עלוב!.״ בשלב זה שעט המון החיילים הילידים מגדוד הארטילריה הראשון ומגדוד 164, אליהם התווספו פועלים ילידים שהיו בחופשה לרגל הפסחא, לכיוון המללאח החדש והישן כדי לכתר את היהודים בבתיהם… על פי העדויות שנגבו עד היום, אפשר לומר בוודאות כי סיפור היהודי שהתאסלם לא היה אלא תירוץ למהומה שאורגנה בעוד מועד. נוכחותם במקום של איטלקים פשיסטים מוכרים, רק מאשרת את מסקנותינו. התקריות גרמו למותם של שלושה אנשים, שניים מתוכם נהרגו בביתם ואחד ברחוב סֵקַקין (בשוק בצורפים); 42 נפצעו, מתוכם שלושה קשה; שבעה בתים ושמונה חנויות נהרסו כליל. תמוה בעינינו כי האמבולנס הצבאי, שתפקידו היה להציל את הפצועים, שימש לאיסוף החיילים הילידים והוביל אותם למקום מעלליהם… ובכל זאת, הנחמה היא כי האליטה המוסלמית לא נטלה חלק במאורעות, והיא מצרה עליהם ומוכנה לעזור לנו למנוע הישנותם בעתיד״.

הדי התקריות שהגיעו לצרפת, דרך הליגה הבינלאומית נגד אנטישמיות, הניעו את הנציב העליון הגנרל נוגס להגיע למקום כדי להפגין סמכות ולהכחיש שמועות על חוסר המעש של כוחות הביטחון. אולם במקום להביע תנחומים בפני מנהיגי הקהילה, הוא הזהיר אותם בטון נוזף מפני כל הפרה של חובת האיפוק המסורתית. הוא הזכיר להם כל מה שהם חבים לצרפת, והמליץ להם לנהוג ב״חוכמה ובצייתנות״. הנימה המאיימת והמתנשאת גרמה לתקרית בלתי-נשכחת. אברהם טולדנו, אחד מחברי הוועד הצעירים, ערביסט וקרוב ללאומנים מבחינה אידיאולוגית, ענה לנוגס במילים שנחשבו ״חצופות״. עמיתיו הנדהמים מיהרו לגנותו.

לאחר שלושה ימים, ביקר מימון מרֵזֵ'ן, נשיא אגודת בוגרי בתי ספר כי״ח, את המפקח האזרחי והביע בפניו את נאמנותם של כלל חברי האגודה לצרפת. לדבריו הם חבים לצרפת ״כל מה שהם יודעים ומה שהם״. הוא הדגיש כי אין בכוונתם להפגין כלפיה או כלפי שלטון הסולטאן כל רגשות מרי או עצמאות, והם מאוד מצטערים על דבריו חסרי האחריות של מר אברהם טולדנו״. עוד אמר כי חברי אנודתו יעשו ככל יכולתם ״למנוע הישנות תקריות מצערות כפי שקרו באותו יום בכיכר אל חְדים״.

ב־י להרגיע את הרוחות, הזכיר נשיא הקהילה יוסף בירדוגו לבני דתו את חובת האיפוק המוחלט הנובעת ממעמדם כד׳ימי, באגרת שהוקראה בשבת בכל בתי הכנסת

״נוֹצֵר פִּיו שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ פּוֹשֵׁק שְׂפָתָיו מְחִתָה-לוֹ״ (משלי יג, ג).

״למדנו מפי השלטונות כי מספר בני דתנו דנים בעניינים פוליטיים ומפרשים אותם. אין צורך להצביע על הנזק הגדול העלול להיגרם לאלה העוסקים בכך.

החובה הראשונה עבורנו יהודי מרוקו היא לכבד ללא סייג את שלטונות אומת החסות, ועלינו להימנע באופן מוחלט מכל מה שנוגע הן לפוליטיקה, והן לענייני הציבור. מצב אחינו באירופה ידוע לכול לצערנו, ועל כן אנו שמחים להכריז בקול רם שהיהודים החיים בחסות צרפת הם אנשים מאושרים, חופשיים ועצמאיים. ברוח עקרונות אלה אנו פונים אליכם ומפצירים בכם להרחיק ממחשבותיכם, מסביבתכם ומביתכם כל רעיון, או שיחה בנושא פוליטי, לא לנהל כל קשר היכול להשתמע לשתי פנים, ולהישאר תמיד בדרך הישרה שהיא לציית בקפדנות להנחיות מגננו. הציבור שלנו בוודאי יצטרף אלי כדי להביע רגשי כבוד ותודה לשלטונות על שהואילו להסב את תשומת לבנו לעובדות אלה, ובכך למנוע נקיטת כל סנקציות נגדנו״.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-קליטת הפליטים מאירופה במרוקו-עמ' 50

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח

פעמים 115-114

קנסות והחרמת רכוש.

מיד לאחר המלחמה החלה הקהילה היהודית לפעול לקבלת פיצויים על הפגיעות ברכוש היהודים בתקופה הגרמנית, ומן הטיפול בעניין זה ניתן ללמוד בדיעבד על הדרישות של הגרמנים. יהודים רבים סולקו מבתיהם מבלי שנמצא להם דיור אחר, נאסר על היהודים לצאת מהבית בשעות מסוימות, והוחרמו מהם אופנים, מקלטי רדיו, רהיטים, ביגוד, שטיחים, מערכות כלי אוכל, מראות וחפצים אחרים. הגרמנים החרימו גם את תכשיטי הנשים. בעדותה תיארה גז נסיון להחרמת מערכת כלי אוכל ( סרוויס ) מביתה :

" כשבאו יום אחד שני חיילים גרמנים לבית החרושת שלנו והם מחפשים את פראו גז, פראו גז – זאת אני. הם מבקשים לתת להם סרוויס חשוב, יפה וכו משום שרומל צריך להגיע. אז אמרתי לו " אנחנו פה פליטים, הבית נשאר בעיר, ואין לי כלום פה. הוא פתח את הארון וראה ערמות של צלחות, מזלגות וסכינים. הוא אומר, וזה מה זה ?, אמרתי לו, זה לא סרוויס, זה לאכילה של יום יום. אנחנו לא יכולים לאכול עם הידיים. זה בשביל המשפחה. והוא אומר לי, אבל המרשל רומל מגיע, בתמימותי ( וזה יכול היה להראות כמין בדיחה כזאת, שהייתה יכולה לעלות לי ביוקר ) אמרתי הנה צלחת בשביל המרשל רומל. הנה מזלג, הנה סכין, הנה מפיות וזהו זה, זה דבר נורא …כנראה שהוא הבין שבתמימותי לא ידעתי מה הוא רוצה ממני בדיוק ".

הקהילה נדרשה לדאוג לכלכלתם של עובדי הכפייה ולשלם את משכורתם, ולצורך כך היה עליה לגייס 1.600.000 פרנק. סכום זה הוטל כמס על כל הקהילה היהודית. נוסך על כך הגרמנים החרימו באיומים מנכבדי הקהילה כספים וחפצים יקרי ערך.

הערת המחבר – בתזכיר נכתב "לשלם את משכורתם של העובדים היהודים והערבים שנדרשו על ידי כוחות הציר. לכאורה עולה מניסוח זה כי היו גם עובדי כפייה ערבים. אינני יודע אם הכוונה לעובדים ערבים ששירתו את הגרמנים במקומות שבהם ישבו או לעובדי כפייה בדומה היהודים. עד כאן הערת המחבר.

בשבועיים האחרונים הכיבוש גברו הלחצים על הנהגת הקהילה היהודית בצפאקץ. ב-26 במרס הוטל על הקהילה קנס של 15 מיליון פרנק, והגרמנים לקחו ששים בני ערובה יהודים כדי להבטיח שהקנס אכן ישולם במועד. אמנם בני הערובה לא נכלאו, אלא היה עליהם להישאר בהישג ידם של הגרמנים כל הזמן, כפי שהסבירה גז : " בני הערובה היו מתחת יד שלהם. לא עשה ( כנראה צ"ל : נעשה ) להם שום דבר. לא נגרם דבר, יש לציין, שמשמעות היותם בני ערובה הייתה בנוכחותם. לא יכלו לעזוב את המקום. אבל לא היו אסירים.  אותם יהודים נותרו חופשיים כדי שיוכלו לסייע לוועד הקהילה הן בגיוס הכסף והן בגיוס כח האדם לעבודות כפייה. לא ברור לחלוטין מתי נעצרו ראשי הקהילה. אם היה קשר בין הקנס לבין המעצר, הרי הדבר נעשה בסוף מרס 1943 ולא ארך זמן רב.

כדי לשלם את סכום הקנס בפרק זמן קצר מכרה קבוצה של יצרני שמן זית יהודים ל "ועדה לקנייה ולחלוקה של שמן זית של תוניסיה" שמן בערך של 8.6 מיליון פרקנק. ששה מיליון פרנק גויסו כהלוואה מבנק , קרדי ליונה " בצפאקץ, וחמישים וארבעה מחברי הקהילה ( תעשיינים, סוחרים וחקלאים ) חתמו על ערבות ( ראו את שמותיהם להלן בנספח ב ). ועד הקהילה שילם את 400.000 הפרנק הנותרים מ " קופת העזרה והצדקה" של הקהילה. כדי שה "ועדה לקנייה ולחלוקה של שמן זית של תוניסיה" תוכל לשלם את התמורה עבור השמן שנמכר לה, לוותה הקהילה היהודית את הכסף משני בנקים שפעלו בתוניסיה. מבנק "קרדי ליונא" לוותה 4.4 מיליון פרנק, ומה "בנק הלאומי ומסחר ולתעשיה" – Banque National du Commerce et de l' Industrie – 4.35 מיליון פרנק. מספר גדול של נכבדים יהודים מצפאקץ חתמו על הערבות להלוואות אלה.

במהלך ההתארגנות הקהילתית לתשלום 15 מיליון הפרנק שהטיל הגסטפו על קהילת ספאקץ לשלם 20 מיליון פרנק נוספים, ודרש שסכום זה יועבר עד יום שלישי 6 באפריל בשעה שתיים בצהריים, ואף איים להוציא להורג את היהודים בני הערובה אם לא ישולם סכום זה. ראוי לציין כי במכתב מן ה-2 באפריל שבו דיווח המפקח האזרחי של צפאקץ לנציג הכללי של תוניסיה, ז'אן פייר אסטווָה, על המצב החדש שנוצר בעירו מופיעה לראשונה במסמכים המלה " גסטפו " – בדרך כלל דובר על כוחות הציר – Les Troupes de l' Axe. אנו למדים ממכתב זה כי מועצת הקהילה היהודית בעיר הסמיכה את הנרי כהן, ספרבר ומקס לומברוזו לנקוט את כל הצעדים האפשריים לתשלום הסכום.

אך השלושה הבינו כי אין ביכולתם בשום אופן לגייס את 20 מיליון הפרנק הנוספים, ועל כן העבירו את כל סמכויותיהם לויקטור גז, נשיא הכבוד של הוועד, ולגסטון ספר, ששהו באותה תקופה בתוניס. אסטווָה נתבקש להודות להורות להם לממש את חובתם הנוכחית. ואם לא יוכל לפנות אליהם מסיבה כל שהיא, וכדי למנוע את הסנקציות הקשות שעתידות היו לחול על הקהילה, התבקש אסטווה לפנות לשלטונות הגרמנים בתוניס שיורו לפקודיהם בצפאקץ לדחות במעט את מועד העברת התשלום הנוסף. אסטווה בדק את הנושא בתוניס. הוא הבין כי לא יוכל להתערב בנעשה בצפאקץ ולסייע בקבלת אישורים להלוואות נוספות בתוניס, וטען כי לדתו תוכל הקהילה לממן ממקורותיה שלה את 20 מיליון הפרנק הנוספים.

עם זאת הוא הצליח להשיג אצל ד"ר רודולף ראהן[Rahn], מיופה הכח הגרמני בתוניסיה, שהיה האישיות הבכירה בתוניסיה מטעם הגרמנים, דחייה של העברת הסכום ל-9 באפריל. מכתבו של המפקח האזרחי בצפאקץ השיג את מטרתו. אף שלא כולם הבינו באותה שעה את משמעות הדחייה בשלושה ימים, ברור היה כי זה הישג נכבד.

חליפת מכתבים זו מלמדת על הלחץ שבו הייתה נתונה הנהגת הקהילה בצפאקץ, ועד כמה היה הקנס השני כבד וקשה. ועוד, אולי ניתן ללמוד מתכתובת זו כי את ההוראות להטיל קנסות נתנו השלטונות הגרמניים בתוניס, ושלא הייתה זו יומה מקומית. מערכת היחסים הפנים גרמנית בין המפקדה בתוניס לבין המפקדות בערי תוניסיה אינה מחוורת די הצורך במחקר. כדי למלא את דרישת הגרמנים העבירה מועצת הקהילה רק 3.6 מיליון הפרנק לידי ה "ועדה לקנייה ולחלוקה של שמן זית של תוניסיה", ו-5 מיליון פרנק הנותרים שליוותה כדי לממן את התשלום עבור השמן שנמכר לוועדה, הועברו מיד לידי הגסטפו.

בואם של כוחות הברית חסך את הצורך להעביר לגרמנים 15 מיליון פרנק נוספים. גז הטיבה לתאר את הדרמה שהתרחשה באותן שעות. זה כמה ימים קיבל ספרבר דיווחים מן האח הערבי שהעסיק, וששימש כאמור משרתו האישי של המפקד הגרמני בצפאקץ, כי המלחמה קשה מאוד, וכי כוחות בעלות הברית עתידים לשחרר את צפאקץ בימים הקרובים. ספרבר וגז שמרו את המידע בסוד, כדי שלא לעודד ציפיות שלא תתגשמנה :

" יוסף בא באותו בוקר ואומר "וון פשט קיבל הוראה להתכונן לארוז". הייתה שמחה גדולה בלבנו. אבל באותו יום היה צריך להגיש את שלושים המיליון לוון פשט. מנהל הבנק הצליח לגייס רק חמישה מיליון, לא יותר. ד"ר ספרבר הלך עם חמישה מיליון בתוך השק על הגשר ואמר לו : "קומנדאט, אין לי שלושים מיליון, יש לי חמישה מיליון ועצמי, היות ואני לא הייתי מוצלח כדי להביא לך את השלושים מיליון, חיי בידיך. לנאצי הייתה, למרות הכל, יראת כבוד בפני אומץ הלב של ספרבר, שתמיד דיבר איתו גלויות – לא פגע בו. לקח את החמישה מיליון ואמר לנהג שיסע הלאה, והוא נשאר כדי לדעת מדוע אין כסף ".

בשולי הדברים ואולי לא, העובדה שמנהיגי הקהילה היהודית לא הוצאו להורג אף שהסכום לא הועבר לידי הגרמנים, ושלא ידוע לנוט על פגיעה בהם, מלמדת אולי משהו על כוונת הגרמנים באשר לאוכלוסייה היהודית בתוניסיה. תופעה זו חזרה על עצמה בערים אחרות.

על פי עדותה של גז הביא ספרבר את הכסף המזומן בשק, ועל גשר מסוים היה צריך להיות המפגש כדי שהאוטו של הגרמנים יבוא לקחת את השק, ויסע – לאן ? אף אחד לא ידע. לא נשאר זכר, ולא סימן ולא צילום, ולא שום דבר.

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח-עמ'36

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)

 יהודי-צפון-אפריקה-במלחמת-העולם-השנייה

יהודים וגרמנים בתוניס: מגעים ראשונים

אין כמעט דמיון בין מצבם של יהודי תוניסיה בימי כיבוש גרמניה לבין הקורות את יהודי אירופה בשעת ׳הפתרון הסופי׳. הבדל זה ביחסם של הגרמנים לא נבע משיקולים אידיאולוגיים, שבעטיים נהנה היהודי בתוניסיה, למשל, מאי־השתייכות ל׳גזע׳ היהודי, שהיטלר דן אותו להכחדה. סיבת הדבר אינה נתונה גם במעין מחווה גרמני פתאומי של מתינות או ותרנות. הוא היה רק פרי המסיבות. שכּן, הים ניתק את תוניסיה מן האימפריה ההיטלרית, ולא היה אפשר לחברה באמצעים המקובלים אל תשתיתו של מנגנון ההשמדה שהוקם במרכז אירופה ובמזרחה; אדרבה. להבדיל מסלוניקי המרוחקת, משם הובלו קורבנות יהודים ברכבת עד אושוויץ, לא היה בין תוניס ליבשת קשר אלא באמצעות מטוס או אונייה — אמצעים יקרים ולא־בטוחים, שהיו גם בטווח־הירי של בעלות־הברית. בידי הגרמנים נותרה אמנם האפשרות להקים מחנות־השמדה במקום, אולם אם הועלתה תכנית כזו, היא הצריכה מקום, זמן וסודיות רבה. שלושה גורמים אלה חסרו לגרמנים בתוניסיה, שם הספיקו כוחותיהם בקושי רב לבלום את התקדמותם של צבאות הברית.

על־פי תסריט שבוצע כמה פעמים באירופה, רצו הגרמנים, סמוך למועד בואם לתוניס, לעורר פוגרומים ביהודים. אולם ראהן הסביר בדין־וחשבק שכתב: ׳ההסתה לביזת חנויות של יהודים, להפגנות ולפוגרומים וכו'….אינה אפשרית כל עוד לא הגיעו כוחותינו לפחות אל גבול אלג׳יריה׳.

קשיי הגרמנים מבחינה צבאית מסבירים גם מדוע חיכו עד ל־23 בנובמבר כדי ׳ליצור מגע׳ עם הקהילה היהודית: באותו יום עצרו את נשיא הקהילה בפועל משה בורז׳ל, את קודמו לתפקיד פליקס סאמאמה, את קונסול פינלנד ז'אק סיטאנובה ואת חתנם וגיסם של שני הראשונים. מאסרם של אישים אלה הובא מיד לידיעתו של האדמיראל אסטווה שמחה לפני ראהן על המעצרים ותבע את שחיורם המידי של בורז׳ל ושל סיטאנובה, בהסתמכו על ההסכם שהושג עם הגרמנים ולפיו הושארו סמכויות המשטרה בידי שלטונות צרפת. וכך כתב לו ב־24 בנובמבר:

ודאי ידוע לך כי מעולם לא עורער הסדר הציבורי למרות אופיין העדין של המסיבות שבעטיין הקימו כוחות הציר את בסיסיהם בתוניסיה. האוכלוסייה כולה, ללא הבדל גזע או לאום, נותנת אמון בממשלתה. הארמוניה זו נותנת את כל הערבויות לכוחות גרמניה לשמירת השקט. היא תועמד בסכנה של ממש, אם תגרום התערבותם של אלה האחרונים לסערת רוחות, לחשדות ולטינות […] יהיו מספרם ועוצמתם של גיסות הגרמנים המוצבים בתוניסיה אשריהיו, סבורני כי לנוכח האפשרות כי לא יהיה סדר מסוג זה, פיקודם אינו יכול להישאר אדיש. יש לו אפוא עניין רב שלא לעלות על דרך זו.

התערבותו זו של הנציב הכללי שאליה הצטרף השיח׳ אל־מדינה, עזיז אל־ג׳לולי, הניבה, על אף הציפיות, פירות לאלתר: בורז׳ל שוחרר ב־26 בנובמבר, בתנאי שיתייצב פעמיים ביום ב׳קומנדטור׳, לפני ראש האס. אס., הקולונל (׳שטאנדארטנפירר׳) ראוף (Rauff). שלושה ימים לאחר־מכן, כשקרבו בעלות־ הברית אל שערי תוניס, שחררו הגרמנים את שאר האסירים היהודים, לבד מקונסול פינלנד.

בשל מהותה ותוכנה שיבשה יוזמתו של אסטווה את התכניות הגרמניות שרגישות היו לזעזוע הקטן ביותר, בדומה למנגנון של שעון שדיוקו גבוה. השפעה רבה יותר היתה לפנייה שעשתה באותו יום שגרירות איטליה בברלין אל משרד החוץ הגרמני. בהתייחסה לאיגרת קודמת שמסר ב־2 בספטמבר השגריר דינו אלפיארי (Alfieri) לריבנטרופ, דרשה ממשלת איטליה שלא להפעיל כלפי יהודי תוניסיה שנתינותם איטלקית את הגזירות הגזעניות שתיכננו הגרמנים. הללו התרשמו, כך נראה, מאופיה התקיף של הפנייה האיטלקית: כבר למוחרת המליץ תת־שר המדינה א׳ ורמאן (Woermann) לפני המפקד העליון של הוורמאכט(.O.K.W) כי יצווה על גנראל נהרינג שלא ינקוט צעד כלשהו נגד יהודים אזרחי איטליה, בלי להודיע על כך מראש לקונסול הכללי האיטלקי בתוניס: ׳במקרה שזה האחרון לא יסכים, ידחה מפקד הצבא את ביצועם של צעדים אלה׳. ב־4 בדצמבר עוד ביקש ורמאן מן הפיקוד העליון הגרמני להיענות לאיטלקים: ׳אם אין בכך כדי לפגוע בצרכים הצבאיים׳.

אולם, העמדה שנקט בעל־בריתם בעניין זה לא יכלה שלא להציק לגרמנים. ב־13 בינואר 1943 התייחס ריבנטרופ לשאלה זו, במברק ששלח לשגרירו ברומא. לאחר שהביע את צערו על נכונותם של האיטלקים לראות ביהודים כמי שראויים ליצג את האינטרסים שלהם בחוץ־לארץ, הוא נאות לעשות ׳טובה מיוחדת׳ והסכים לדחות עד ל־ 31 במארס 1943 את תחילת יישומם של חוקי הגזע לנתיני איטליה שהתגוררו בשטחים שבשליטת גרמניה. וכך כתב לשגריר:

אבקשך להדגיש את גודל הסכנה הטמונה ביהודים בכל אתר ואתר. סכנה זו גדולה עוד יותר באזורים חשובים מבחינה פוליטית, ובכל התחומים שעניינם צבאי. היהודים המסוכנים ביותר הם מי שיש להם השפעה כלכלית. אתה יכול למסור לאיטלקים דוגמאות מתוך הניסיון שלנו, אגב הדגשה כי היהדות כולה היא אויבנו הגדול והעיקש ביותר. דבר זה תקף בה במידה בגרמניה ובאיטליה. לא נסכים אפוא לשום חריגות. אנו רואים ביהודים אזרחי איטליה יהודים לכל דבר, ולכן יוכפפו לתחיקתנו הנוגעת ליהודים.

בתור חלק מן ׳היהדות הבינלאומית׳, נתפסו יהודי תוניסיה, ׳אחראים להתקפה האנגלית־האמריקנית נגד צפון־אפריקה׳, בשל ׳הקומיסרים הפוליטיים היהודים שבשורות הצבא האנגלי־האמריקני׳. לפיכך נדרשה הקהילה היהודית בתוניסיה — בין שאר הגזירות שהוטלו עליה — לשלם סכומי־כסף גדולים בתור קנסות, כדי לפצות את הקורבנות האזרחיים של הפצצות בעלות־הברית; כדברי קריין צרפתי בראדיו תוניס:

אין לראות בהחלטה זו אלא את פרי ההגיון והמציאות. אם ברור מלכתחילה כי המלחמה הנוכחית היא יהודית מובהקת במקורה וכי הפלישה לצפון־אפריקה היא בייחוד מעשה־ידה של היהדות הבינלאומית, המנצחת על גורלם של העמים האנגלו־סאקסיים, כפי שניצחה, לאסוננו הרב, על גורל עמנו.

ברקע קו־מחשבה זה הסתתרה למעשה מטרה ברורה: לקומם את דעת־הקהל המקומית נגד היהודים. אולם, לא הקריאות של ראדיו תוניס ואף לא מסע התעמולה שאירגן ׳ועד העזרה המידית׳ (I.C.O.S), שאמור היה ׳לחלק׳ את פיצויי היהודים, לא עשו רושם עמוק על האוכלוסייה המוסלמית והאירופית של הפרוטקטורט. ׳ליקוי׳ זה, נוסף על מחאותיהם של החוגים הרשמיים הצרפתיים, התוניסאיים והאיטלקיים היו אפוא חלק מן המכשולים שבהם נתקלו תכניות הגרמנים בתוניסיה, ובוודאי השתבשו בגללן.

התפתחות המצב הצבאי, שהיתה לרוב לרעת כוחות הציר, השפיעה אף היא באותו כיוון; לפיכך חיכו הגרמנים עד להתייצבות החזית, כדי להנחית את המהלומות הראשונות על יהודי תוניס: ביום ראשון, ה־6 בדצמבר, נקראו משה בורז׳ל והרב הראשי ח׳ בלאייש להתייצב ב׳קומאנדאנטור׳ לפני ראוף, שקרא להם את תוכן פקודתו של הגנראל נהרינג בדבר פירוקה של מועצת הקהילה וגיוסם של עובדים יהודים בשירות כוחות הציר.

בו ביום הוקם ועד בן תשעה חברים, בראשותו של הרב הראשי. תפקידו הראשון היה לספק, כבר למוחרת, רשימה של 2,000 יהודים שמתוכה ייבחרו העובדים שיועסקו בעבודות־עפר וכריית תעלות. ראוף הודיע לבני־שיחו הנדהמים שבכוונתו להסתפק ב־4,000 עד 5,000 עובדים וכי הוועד שיקום ידאג לציוד, לאמצעי־הובלה ולאספקת מזון עבור העובדים. זאת ועוד: המגויסים יחויבו לענוד על החזה ועל הגב טלאי צהוב, גדול וגלוי לעין ׳כדי לאפשר את זיהוים גם מרחוק, ולירות בהם אם יברחו׳. לבסוף, כדי לשים קץ למחאותיהם של מנהיגי היהודים, איים ראוף כי יעצרו 10,000 יהודים ברחובותיה של תוניס אם לא ימלא הוועד, עד המועד שנקבע, את הפקודה שניתנה לו, פקודה שקיבלה את אישורו של הביי ושל הנציב הכללי.

מלאכת הקמת הוועד נעשתה בקלות יחסית, אם כי מעטים התנדבו לקחת בו חלק: לבד מן הרב הראשי ומזכירו, צריך היה לכלול, כדרישת הגרמנים, אחראי לענייני כספים, איש מינהל, תורגמן, אחראי לענייני תברואה, אחראי לענייני אספקה, אפסנאי ואחראי לענייני עזרה למשפחות העובדים. לכל אחד מאלה ניתנה הרשות לגייס, לפי דרישתו, כל יהודי, ולהחרים כל רכוש של יהודים. כל אחד מהם רשאי היה לגייס לו עוזרים, כראות עיניו.

עם השלמתה של מלאכה זו, הכרח היה להרכיב את רשימתם של 2,000 העובדים, ולהשלימה עד למוחרת בבוקר. אך משימה זו לא אפשרית היתה לחלוטין, לפי שלקהילה לא היו רשימות של היהודים, ומשרדי העירייה סגורים היו ביום ראשון. לא נותר אלא לבקש מן הגרמנים לדחות את מועד הגשת הרשימה, ולשם כך ביקשו את התערבותו של אסטווה:

מר בורז׳ל ממהר אל בית הנציבות הכללית. מתלווה אליו הד״ר מועטי. האדמיראל אסטווה מקבל אותם אחרי שפגשו את מנהל לשכתו, מר וימון. האדמיראל מודה כי היו לו שיחות עם השר ראהן בדבר עבודת־הכפייה; הוא לא סובר עם זאת כי יינקטו צעדים אכזריים כל כך, אגב תביעות שאי אפשר לבצען מבחינה אנושית. הוא קורא לנציגינו לנהוג בהשלמה ובציות. הוא ינסה להשיג ארכה למועד שנקבע למסירת הרשימות.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)-עמ'118

קולות מראקש-אליאס קנטי – האשה ליד הַשְּׂבָכָה

קולות מראקש

האשה ליד הַשְּׂבָכָה

עברתי ליד שוקת ציבורית קטנה, שנער בן תשחורת שתה ממימיה. פניתי שמאלה ושמעתי מלמעלה קול חרישי, רך ועדין. העברתי מבטי במעלה בית אחד ממולי וראיתי בגובה הקומה הראשונה, מאחורי שבכה קלועה, את פניה של אשה צעירה. היא היתה כהת עור וללא רעלה והצמידה את פניה אל השבכה. היא דיברה משפטים רבים, בשטף קליל, וכל המשפטים הללו היו עשויים ממלות חיבה. לא הבנתי מדוע לא היתה עטויה רעלה. ראשה היה נטוי קלות ואני חשתי שהיא מדברת אלי. קולה לא עלה, הוא נשאר חרישי ואחיד. וכה רב היה הרוך בו, עד שכאילו היתה מערסלת את ראשי בזרועותיה. אבל לא ראיתי ידיים, היא לא הראתה אלא את פניה, אולי היו ידיה כפותות במקום כלשהו. החדר שבו עמדה היה חשוך, ברחוב שבו עמדתי קפחה שמש מסמאת. מלותיה כמו פיכו מתוך מעיין וזרמו זו לתוך זו, מעודי לא שמעתי מלות חיבה בשפה הזאת, אבל הרגשתי שאלה היו מלים כאלה.

רציתי לגשת קרוב יותר כדי לראות את שער הבית שמתוכו בקע הקול, אבל חששתי שתנועה מצדי תבריח את הקול כמו ציפור. ומה הייתי עושה לו החרישה. ניסיתי לנהוג בעדינות ובחרישיות כמו הקול עצמו ופסעתי פסיעות כפי שלא פסעתי מימי. עלה בידי לא להבהיל אותה. המשכתי לשמוע את הקול כשעמדתי קרוב מאוד לבית ושוב לא יכולתי לראות את הראש שמאחורי השבכה. הבניין הצר נראה כמו מגדל רעוע. דרך פרצה בחומה, היכן שנשרו ממנה לבנים, אפשר היה להציץ פנימה. השער היה נטול תואר והדר, עשוי קרשים עלובים, מוברח בפיסת תיל ונראה כאילו אין מרבים לפתוח אותו. זה לא היה בית מזמין, אי-אפשר היה להיכנס פנימה, ובפנים היה הכול חשוך ומן הסתם גם מוזנח לגמרי. מעבר לפינה הסמוכה נפתחה סמטה ללא מוצא, אבל שם היה הכול

שומם ושקט ולא ראיתי אדם שיכולתי לשאול אותו דבר. גם בסמטה הזאת לא איבדתי את מעיין הקול הלוטפני, שנשמע מעבר לפינה כמו קול פכפוך רחוק. חזרתי על עקבותי, נעמדתי שוב במרחק-מה מהבית ונשאתי עיני, ושם היו הפנים הסגלגלות קרובות מאוד לשבכה והשפתיים התנועעו לקול המלים שופעות הרוך.

היה נדמה לי שכעת הן נשמעו קצת אחרת, היה אפשר להבחין בהן מין תחינה סתומה, כאילו היתה אומרת: אל תלך. אולי חשבה שהלכתי לתמיד כשנעלמתי כדי לבדוק את הבית ואת השער. כעת חזרתי לשם ונתבקשתי להישאר. כיצד לתאר את השפעתן של פני אשה בלתי רעולות הניבטות ממרומי חלון, בעיר הזאת, בסמטאות האלה. מעט מאוד חלונות פונים אל הסמטאות ולעולם אין איש מביט מתוכם. הבתים הם כמו חומות, לא אחת יש לך במשך שעה ארוכה הרגשה כאילו אתה מהלך בין חומות, אף על פי שאתה יודע שאלה הם בתים: אתה רואה דלתות וקומץ חלונות שאין משתמשים בהם. כיוצא בזה הנשים, המהלכות בסמטאות כמו שקים נטולי צורה; אתה מזהה אותן, אינך מנחש את דמותן, עד מהרה אתה נלאה מן המאמץ לנסות לדמיין את דמותן. אתה מוותר על נשים. אבל אינך מוותר ברצון, ואחת שמופיעה לפתע בחלון ואפילו מדברת אליך ומטה את ראשה קלות ואינה מסתלקת, כאילו חיכתה כאן לבואך מאז ומתמיד, וממשיכה לדבר כשאתה מפנה לה גבך והולך לך חרש, שתדבר בין שתהיה שם ובין אם לאו, ותמיד תדבר אליך, תמיד תדבר אל כל אחד – אשה כזאת היא פלא, התגלות, ואתה נוטה לייחס לה חשיבות רבה יותר מאשר לכל הדברים האחרים שיש לראות בעיר הזאת.

הייתי עומד שם הרבה יותר זמן, אבל זה לא היה אזור שומם. נשים עוטות רעלה באו לקראתי ולא טרחו להתעכב בגלל בת מינן שליד השבכה שם למעלה. הן חלפו על פני הבית הדומה למגדל כאילו לא דיבר שם איש. הן לא עצרו מהילוכן, לא הביטו למעלה. הן קרבו אל הבית בצעד בלתי משתנה ופנו אל הסמטה בדיוק מתחת לחלונה של הדוברת, שם עמדתי. אבל חשתי היטב במבטי הגינוי שנתנו בי. מה אני עושה שם ? מה אני עומד שם ? מה אני מסתכל למעלה ?

קבוצה של תלמידים חלפה על פני. הם שיחקו והתלוצצו בדרך והשימו עצמם כאילו אינם שומעים את הקולות מלמעלה. הם הסתכלו בי: הייתי פחות מוכר להם מאשר האשה נטולת הרעלה. חשתי שמץ בושה בעמידתי הבוהה. אבל הרגשתי שבהליכתי הייתי מאכזב את הפנים שמאחורי השבכה. המלים הללו המשיכו לפכות כמו פלג של קולות ציפורים, אולם כעת נתערבו בצעקותיהם המחרישות של הילדים, שהתרחקו באטיות. הם נשאו את ילקוטיהם ובאו מבית-הספר. הם ביקשו להאריך את הדרך הביתה והיו ממציאים משחקים קטנים, שאחד החוקים שלהם היה לקפוץ בסמטה פעם קדימה ופעם אחורה. על-ידי כך התקדמו בקצב שבלול והפכו לי את ההאזנה לעינוי.

אשה שילד פעוט לצדה עצרה לידי. מן הסתם קרבה אלי מאחור, כיוון שלא הרגשתי בה. היא נשארה לידי רגע קצר, נעצה בי מבט נזעם, מאחורי הרעלה הבחנתי בתווי פנים של אשה זקנה. היא אחזה בילד כאילו נשקפה לו סכנה מנוכחותי והמשיכה בדרכה בדשדוש רגליים בלי לזכות אותי במלה. חשתי אי-נעימות, עזבתי את מקומי והלכתי לאט בעקבותיה. היא הלכה כמה בתים במורד הסמטה ואז פנתה לסמטה צדדית. כשהגעתי לפינת הסמטה שמעבר לה נעלמה, ראיתי בקצה סמטה ללא מוצא את כיפתה של ״קובא״ קטנה, כך נקראים בארץ הזאת קברי קדושים, שאנשים עולים אליהם לרגל לשטוח את משאלותיהם. האשה הזקנה עמדה מול שערה הסגור של הקובא והרימה את הילד לגובה. היא לחצה את פיו אל חפץ כלשהו שלא יכולתי לזהותו מן המקום שבו עמדתי. היא חזרה על תנועה זו פעמים אחדות, אחר-כך העמידה את הילד ארצה, נטלה את כפו הקטנה ופנתה ללכת.כשהגיעה לפינת הסמטה היה עליה לחלוף על פני, אבל הפעם אפילו לא נעצה בי מבט נזעם וחזרה באותו כיוון שממנו באנו שנינו.

התקרבתי לקובא, ובמחצית גובהו של שער העץ ראיתי טבעת ופיסות בד ישנות מלופפות עליה. אותן אם כן נישק הילד. הכול התנהל בשקט גמור, ובמבוכתי לא הרגשתי שהתלמידים עמדו מאחורי והסתכלו בי. לפתע שמעתי את צחוקם העליז, שלושה או ארבעה מהם זינקו אל שער הקובא, תפסו בטבעת ונישקו את פיסות הבד. בתוך כך צחקו וחזרו על המעשה מכל הצדדים. אחד נתלה על הטבעת מימינה, חברו משמאלה, ונשיקותיהם נשמעו כמו צקצוק חזק. מיד אחר־כך נדחפו הצדה על-ידי חבריהם שעמדו מאחוריהם. הכול רצו להראות לי איך צריך לעשות זאת; אולי ציפו שאחקה אותם. הם היו ילדים נקיים, כולם מטופחים, בוודאי היו רוחצים אותם כמה פעמים ביום. אבל פיסות הבד נראו כה מטונפות, כאילו ניגבו בהן את הסמטה. הן נחשבו לקרעים מגלימתו של הקדוש עצמו, ולדידם של המאמינים דבק בהן שמץ מקדושתו.

לאחר שכל הילדים שבעו מלנשק אותן, הם הלכו אחרי והקיפו אותי. אחד מהם משך את תשומת לבי בפניו הנבונות וחשתי שהשתוקק לדבר אתי. שאלתי אותו בצרפתית אם הוא יודע לקרוא. הוא השיב לי בנימוס רב: ״.Oui, Monsieur״ תחת זרועי נשאתי עמי ספר, פתחתיו והושטתי לו אותו. הוא קרא את המשפטים בצרפתית לאט, אבל בלי שגיאות. הספר עסק במנהגי האמונה של המרוקאים, והמקום שבו פתחתי דן בהערצת הקדושים וקבריהם. אפשר לקבל זאת כמקרה או לא כמקרה, אבל עכשיו קרא לפני מה שזה עתה עשה יחד עם חבריו. אבל הדבר לא ניכר בהבעת פניו, אולי בלהט הקריאה כלל לא קלט את משמעות המלים. שיבחתי אותו, הוא קיבל את דברי הערכתי בהדרת פנים היאה למבוגר. הוא מצא חן בעיני כל-כך, עד שמבלי משים קישרתי אותו עם האשה שמאחורי השבכה.

הצבעתי בכיוונו של הבית המוזנח ושאלתי: ״האשה שם למעלה מאחורי השבכה – אתה מכיר אותה ?״ ״,Oui, Monsieur״ אמר, ופניו הרצינו מאוד.

״?Elle est malade״ המשכתי לשאול.

".Elle est très malade, Monsieur״ ה״מאוד״ שהעצים את שאלתי נשמע כמו קינה, אבל קינה על דבר-מה שקיבל בהכנעה גמורה. הוא היה אולי בן תשע, אבל נראה עכשיו כאילו בילה כבר עשרים שנה במחיצת חולה אנושה, יודע היטב כיצד יש להתנהג במקרה מעין זה.

"?Elle est malade dans sa tête, n’est-ce pas"

".Oui, Monsieur, dans sa tête״ הוא הנהן כשאמר ״בראשה״, אבל הצביע במקום על ראשו שלו על ראשו של ילד אחר, שניחן ביופי יוצא דופן: היו לו פנים לאות מוארכות ועיניים שחורות, עצובות מאוד, פעורות לרווחה. אף אחד מן הילדים לא צחק. כולם עמדו על מקומם מחרישים. מצב-רוחם התהפך בן־רגע כשהתחלתי לדבר על האשה שמאחורי השבכה.

קולות מראקש-אליאס קנטי – האשה ליד הַשְּׂבָכָה

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

יהודה הלוי אונייה

פרק חמישי מעמדם של מעפילי צפון אפריקה במחנות קפריסין

הוויכוח על אופי העלייה לפלשתינה א"י התנהל בעיצומה של שואת יהודי אירופה שבגינה חל שינוי – במדיניות הציונית מחזון 'החברה היהודית החדשה' – – האליטיסטית לחברה שהתבססה על עלייה — המונית. יהדות המזרח וארצות האסלאם היו בבחינת נטע זר בתפיסה הציונית האירופית ובכול זאת הם היו אמורים להגיע לארץ ישראל . בשלהי 1942 התמודד הממסד הציוני עם הבעיה הדמוגרפית של העם היהודי ולא ניתן עוד היה להתעלם מיהדות המזרח בארצות האסלאם שחיכתה בפתח.

לפי יחיעם ויץ "התנועה הציונית והישוב המאורגן בארץ כמעט לא עמדו על מידת החשיבות שנודעה לתנועה הציונית בארצות המזרח ולעלייה מהן".  עדות לחשיבותה הדמוגרפית של יהדות המגרב מובאת מביקורו של בנימין הלר, ראש המשרד הארץ ישראלי באלג'יר, בשנת 1944 במשרדי הקונגרס היהודי בארה"ב. רחל ספרדי, מלשכת הקונגרס היהודי, דיווחה לאברהם לוייטרבך, ראש מחלקת הארגון של הסוכנות היהודית, על תוכן פגישתה עם הלר שהיה בדעה שזו תהיה "החמצה של העם היהודי לבנות את עצמו בפלשתינה א"י אם יתעלמו מדור שלם צפון אפריקאים". –  הלר, שהיה מעורב בעשייה הציונית בצפון אפריקה מסוף שנות ה- 30 של המאה שעברה, שירת נאמנה את הסוכנות היהודית ראה בהתעלמותה מיהדות צפון אפריקה החמצה. במקביל באותה שנה דוד שאלתיאל ואפרים פרידמן דיווחו על פוטנציאל העלייה מהמגרב. אך הסוכנות היהודית המשיכה במדיניות ההעדפה של שארית הפליטה מאירופה ופליטים יהודים אירופאים מהמגרב על פני העלאת יהודי הקהילות הצפון אפריקאיות.

פרק זה יעסוק בדימוים של מעפילי צפון אפריקה לפני ואחרי גירושם למחנות קפריסין, ובנסיבות שגרמו לניכור המעפילים המוגרבים ומנעו את התערותם בחיי המחנות בקפריסין. יוצגו החסמים שעמדו בפניהם שגרמו להדרתם ממקורות פרנסה ולקחת חלק פעיל במחנות הגירוש. כמו כן ידונו דרכי המחאה של המעפילים המוגרבים שניסו להעלות את צורכיהם לסדר היום של המחנות. ירון צור טען ש:

"המורשת הקולוניאלית המודרנית שבה נחלק העולם לאירופים וללא אירופים השפיע השפעה עמוקה על עולם התדמיות החברתיות בחברת המהגרים היהודים בארץ ישראל" ]…[ זו הייתה כניסה לעולם את הסטריאוטיפים החברתיים של הגזע והצבע ]…[ אפשר לשער שהמפגש בין שתי תרבויות הנמצאים בשלבי מודרניזציה שונים יצר פער שהתבטא בהעדפה של תרבות אחת על האחרת: התרבות האירופית על פני תרבות המזרח. יהודי ארצות האסלאם נתפסו כנחותים ]…[."

כול מפגש בין תרבויות נושא בחובו מתח מסוים. המפגש עם יהודים מ'אפריקה' היה 'הלם תרבותי' לשארית הפליטה שלא הכירו את אחיהם מאפריקה. לדבריו, של צור, עם הקמת המדינה עמדה בפני התנועה הציונית והסוכנות היהודית השאלה כיצד לבנות אחדות לאומית "על בסיס אתני של אוכלוסייה מאירופה מצד אחד ומאסיה ואפריקה מצד שני".  המוסדות הציוניים בארץ ובחו"ל יצרו זיקה פוליטית היסטורית בלעדית בין יהדות אירופה לבין העם היהודי ואי אפשר לנתק את הדימוי של – יהודי המזרח בארצות האסלאם מהקשר זה.

הדימוי של מעפילי צפון אפריקה לפני העפלתם ולאחר גירושם לקפריסין אליהו דובקין, בספר שכתב בסמוך להתרחשויות, היה ער לשוני בין עדות ישראל באירופה ליהדות המזרח,

"היתכן לסגל שיטות פולין לתימן ? בארצות המזרח אין מורשת עבר, אין גיווני דעות, אין תנועות נוער מפוצלות ואין סיעות שצריך להגן על האינטרסים המיוחדים שלהן. המציאות היהודית במקומות האלה פרימיטיבית יותר".    

מצד אחד ליהדות המזרח לא הייתה בעבר מורשת ומצד שני לא היו בה האינטריגות הפוליטיות שאפיינו את הפוליטיקה הארץ ישראלית נקייה מאינטריגות מפלגתיות. לדובקין לא היה קנה מידה – להשוואה אלא בדמותה של יהדות פולין. לשיטתו, המציאות היהודית בקהילות ארצות המזרח והאסלאם הייתה פרימיטיבית. 'אם בארזים נפלה שלהבת' מקבלי ההחלטות המרכזיים בסוכנות – היהודית מה היה על 'אזובי הקיר' מקבלי ההחלטות בדרג מנהלי מחלקות הנוער והשליחים והעלייה – – שסרו למרותה לעשות. ההתייחסות ליהודי הארצות האסלאם מצידה של ההנהגה בפלשתינה א"י – – הייתה אפריורי שלילית. לאור הצהרתו לא היה כלל מקום לאוכלוסיות פרימיטיביות כאלה בפלשתינה- א"י. ובכל זאת מצב העם היהודי לאחר השואה 'אילץ' את הסוכנות היהודית להתייחס במידה מסוימת לציבור הפרימיטיבי של ארצות האסלאם והמזרח. 

ההתרשמות הראשונית השלילית של יהדות המזרח בעיני מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית, אנצו סירני, אליהו גולומב  , כפי שתיארו ויץ, ואליהו דובקין לעיל, קיבעה בדיעבד את יחסה של המנהיגות הציונית כלפי מעפילי צפון אפריקה ולוב. שליחי הממסד הציוני מטעם הסוכנות היהודית, המוסד לעלייה ב' והתנועות הפוליטיות שפעלו בקפריסין לא יכלו להתעלם מהדימוי השלילי של יהדות המזרח בכלל ויהדות צפון אפריקה בפרט, ואי התאמתה לערכי התנועה הציונית. ומכאן יחסם כלפיהם היה מסויג. הדימוי שנישא ב'רוח' מפלשתינה א"י לקפריסין השפיע, בצורה כזו או אחרת, גם על – התייחסות שארית הפליטה בקפריסין כלפי המוגרבים. דימוי שלא תרם לשילובם החברתי, תרבותי והתעסוקתי של המעפילים המוגרבים במחנות.

הדימוי של יהודי המגרב לפני ההעפלה. ההתנשאות על יהודי צפון אפריקה החלה לפני ההעפלה וההתארגנות לעלייה לפלשתינה א"י. הדוח המפורט של דוד שאלתיאל על מצב היהודים באלג'יר – ומרוקו לא נפל על אוזניים ערלות. הוא זיהה ש-

"כמעט כל יהודי אלג'יריה הם מטיפוס פסאדו תרבותי והם מלאי תשוקה להתבולל עם הצרפתים – אולם אין ביכולתם לקלוט את התרבות הצרפתית. הפעילות הציונית מועטה ומתבטאת באספות אשר בהן מראים ראשי המדברים יותר נכונות מאשר ידיעת העניין".   

ההצהרה הזו הייתה מרחיקת לכת וקצרת רואי כאחד. לטעון שיהודי אלג'יריה היו חסרי יכולת לממש זכויות אזרחיות ולהתמודד עם תרבות צרפת, 75 שנים אחרי 'צו כרמיה' שהעניק להם זכויות כמו לצרפתים במולדת האם, היה אבסורד. שאלתיאל לא קרא נכוחה את מעורבותה הא פוליטית של – הקהילה היהודית באלג'יר שבעיניו נראתה חלולה. "הם מדברים, אך לא מתוך ידיעה מהי ציונות". הציונות במגרב הייתה בעיקר לא מעשית, כפי שהוזכר בפרק הראשון, ויושמה באופן שונה מאשר במזרח אירופה. כלפי יהדות מרוקו התייחס שאלתיאל במונחים חומריים ומוסריים,

"מצבם החומרי והמוסרי של יהודי מרוקו הוא בכי רע. הרוב המכריע של היישוב חי בתנאים ירודים מאלו של הערבים. רובם רוכלים. בעלי מלאכה זעירים, חנוונים זעירים ופועלים. הרוב גר בגיטאות בערים ובכפרים. הם חסרי כל סמני תרבות. הזוהמה והמחסור בתנאים סניטרים ראשוניים בולטים מאלה של העיר העתיקה בירושלים. הם מזכירים את הרובעים המלוכלכים שבאלכסנדריה וקהיר. תרבות אם אפשר לקרוא בשם זה, של יהודי מרוקו מתבטאת בשמירה על מנהגים ודת. אדיקותם היו בסדר הפוך להבנתם את המנהגים שהם מקיימים".

ההשוואה לסביבה הפיזית ערבית בה חיו יהודי מגרב אינה מפתיעה. ההתייחסות לרמה התרבותית של – יהודי מרוקו נגזרה, ככל הנראה, מגישה אוריינטליסטית כלפי יהודי הלבנט ודומיהם מהמגרב. את הערתו על המקצועות היהודיים, מטה לחמם של בעלי מלאכה זעירים, אפשר היה להחיל גם על היהודים שחיו בתחום המושב ובגיטאות במזרח אירופה. הגיטאות בהם שוכנו יהודים במזרח ומערב אירופה היו 'המלאחים' בהם שוכנו יהודי ארצות האסלאם. ובכול זאת, למרות תיאורו הלא מחמיא של שאלתיאל על יהדותם ותרבותם של המוגרבים היהודים הוא המליץ להעלותם ארצה. כנראה, עקב הייאוש שאחז בתנועה הציונית עם היוודע מוראות השואה. התבטאות שביטאה את המעבר ממדיניות

עליית אליטיסטית למדיניות עלייה המונית. שאלתיאל היה משוכנע ]…[ "כי לו נתנה האפשרות המעשית מחצית יהדות מרוקו היה עולה לארץ מהר. אם כי רוב האנשים ספק אם היו יעילים ליישוב – הארץ ישראלי. בכל זאת ישנו ביניהם מספר ניכר של פרולטריון בריא וצעיר השואף לעלות".  הדוח של שאלתיאל חידד את הסתירה בעמדת התנועה הציונית ביחס ליהודי צפון אפריקה. אם אין בהם תועלת בפלשתינה א"י מדוע להעלותם. גם המונח 'פרולטריון' בו השתמש שאלתיאל לתאר את יהדות – מרוקו הדהד, כנראה, עם טקסט סוציאליסטי שרווח בתנועה הציונית. לא ברור אם 'ההמון' היהודי אותו פגש הכותב במרוקו ענה על הקריטריון הסוציאליסטי שהיה נר לרגלי התנועה הציונית.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

אהלל אל שומר את הבטחותיו-רבי דוד בן אהרן חסין

תהלה לדוד

8 – אהלל אל שומר את הבטחותיו

לפדיון הבן. יא טורים כפולים בחריזה מתחלפת.

חריזה: אאבבגג.

משקל: אחת עשרה הברות בטור.

כתובת: פיוט לפדיון הבן נועם ׳בני אל חי׳ סימן: אני דוד בן חסין. [נ״י: יסדו רבי דוד ן׳ חסין נר״ו בפדיון נכדו סעוד. נועם ׳יה שים גיל׳] [נ״י 3 : יסדתי לסעודת פדיון הבן…].

אֲהַלֵּל אֵל שׁוֹמֵר אֶת הַבְטָחוֹתָיו / אֲשֶׁר שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו
נָתַן לָנוּ חֶמְדָּה טוֹבָה וּקְדֻשָּׁה / תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה

יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אָהַב, אֲשֶׁר רָצָה / בִּדְבִיקָה, בַּחֲשִׁיקָה בַּחֲפִיצָה
דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ יָצָא בְּעֵמֶק עָכוֹר / וַיַהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר

וְלֹא נָתַן אֱלֹהֵינוּ מַלְכֵּנוּ / אֶת הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֵל בָּתֵּינוּ
דְּבָרָיו שִׂים עַל לִבְּךָ אַל תִּשְׁכָּחֵם / לְקַדֵּשׁ כׇל בְּכוֹר פֶּטֶר כׇּל רֶחֶם

בֵּן חֹדֶשׁ יָצָא מִכְּלַל נְפָלִים / פָּדֹה תִּפְדֶּה בַּחֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים
נָתֹן תִּתֵּן בְּשִׂמְחָה אֶת כַּסְפְּךָ / אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה לְפָנֶיךָ

חִישׁ לְבָרֵךְ וְקֹדֶם שֶׁתִּפְדֵהוּ/  אֱמֹר לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא
סְעֹד בֶּן זֶה, אַל חַי יוֹשֵׁב כְּרוּבִים / זָכֵּהוּ לְתוֹרָה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים

יְהִי חָכָם בְּתוֹרַת יְקוּתִיאֵל / בְּחַיֵּי אָבִיו וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל
נְבָרֵךְ צוּר שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ / אֱלֹהֵינוּ הַזֵּן אֶת הָעוֹלָם כָּלוּ

 

  1. 1. שומר את הבטחותיו: על-פי הגדה של פסח. אשר… אותותיו: על-פי תה׳ עח, מג. את: חסר בדפוסים. 2. חמדה טובה קדושה: על-פי נוסח ברכת המזון, וכאן כיוון לתורה. תורה… מורשה: דב׳ לג, ד. 3. בדביקה, בחשיקה בחפיצה: לשונות של אהבה וחיבה, על־פי בר״ר פ, ו. 4. עמק עכור: יהו׳ ז, כד ועוד, וכאן כינוי למצרים. ויהרג… בבור: על-פי שמי יג, טו. 5. ולא… בתינו: על־פי שמ׳ יב, כג. 6. לקדש… רחם: כנגד הצלת הבכורות, על-פי שמ׳ יג, ב. 7. בן… נפלים: שבן חודש כבר אינו בכלל נפל, על-פי שבת קלה ע״ב. 7. פדה… שקלים: על-פי במי יח, טו-טז. בשמחה: על שנתן לך ה׳ בן בכור. אל… לפניך: על־פי דב׳ כו, ג. ובנ״י: ׳בימיך׳. 9. חיש לברך: על פדיון הבן. לשם… הוא: תפילה הנאמרת קודם לקיום מצוות ולתפילות שונות. 10. סעוד: ברכה לרך הנפדה, ועל-פי נ״י1 רמז לשם נכדו. ושם הגרסה ׳סעוד תסעוד אותו יושב כרובים׳ וכן בנ״י 3. יהי חכם: בנ״י 3,1 : יזכה ללמוד. יקותיאל: כינוי למשה על-פי ויק״ר א, א. בחיי ישראל: על דרך לשון הקדיש. 12. נברך… כלו: רמז לייעוד הפיוט, שנאמר בסעודת המצווה של פדיון הבן על-פי הפיוט ׳צור משלו אכלנו׳.

תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד תשנ"ט-אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה) אלבז- תפוצתה ומרכזיותה של שירת רבי דוד בן חסין

תהלה לדוד

בקשות

השירה העברית בימי הביניים מכירה שני סוגים של ׳בקשה׳. האחד מציין יצירות מקיפות בפרוזה חרוזה ובמליצה נשגבת ועיקרו תפילה אישית, כגון הבקשות שכתב רבי סעדיה גאון בלשון מקראית צחה וכגון ׳כתר מלכות׳ לרשב״ג. סוג אחר של בקשות מציין שיר קודש הכתוב בחרוז מבריח ובמשקל כמותי, והוא סוג מוגדר בפיוטי הסליחות, שבהם הדובר מבקש מן הקב״ה כי יראה בדלותו ולא ידינהו כפי חטאיו, אלא יסייע בידו לשוב.

בשימוש המאוחר הסוג קשה להגדרה, והוא כולל בתכניו גם נושאים לאומיים וגם נושאי פרט, ואף צורותיו מגוונות. בעיקרו של דבר מציין השם ׳בקשה׳ בפיוט המאוחר, פיוט הבא קודם לתפילה, ולפיכך יש בו מענייני מסגרת־התפילה והבקשה ויותר מכך – הכנה לתפילה.

הבקשות, פיוטי ההכנה לתפילה, צמחו על רקע מנהגי הקבלה באמירת תיקון חצות לאחר אמירת פרקי התיקון וקינות החורבן הנלווים אליו. הן עסקו בלימוד תורה, באמירת פיוטי שבת ובבקשה לקב״ה.

יסוד זה של אמירת פיוטים פיתח לו מסורת לעצמו וכך נוצרו קבוצות של מזמרים ושרים (מעוררי שחר) שהיו משכימים קודם לתפילה, ואומרים שירי שבח ובקשה. כמעט כל סידור בנוסח הספרדים ועדות המזרח פותח במערכת של פיוטים שכותרתה ׳בקשות׳, ומכאן נתגלגל מנהג ׳הבקשות׳ של שבתות החורף, מנהג הקיים במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

הבקשות של נג׳ארה קלטו תכנים שונים, בעיקר מאופיין של הרשויות, כלומר ההכנה לתפילה. בקשות יעב׳׳ץ באות בראש קובץ שיריו, וכבר זכו לעיון מאת ב׳ בר-תקוה. יעב״ץ הדגיש את יסוד ההכנה לתפילה ומסגרת התפילה ובעיקר את היסוד הלאומי בפיוטים כ׳יוצרי, שעה עבד דופק דלתיך׳ ו־׳אלהי, נא דלתיך בשקדי / פתח לי שערי רצון, ידידי׳. הדובר, שבראשית הפיוט מייצג את הפרט לובש יותר ויותר דמות של כלל ישראל לקראת סוף השיר. כפי שהראה בר-תקוה הולך יעב״ץ בעקבות רשב׳׳ג הן מצד המשקל והן מצד מוטיבים שונים ואף שילב לשונות משירתו. ואולם, יעב״ץ שונה מרשב״ג בכך שהוא משלב את שירת הפרט בשירה הלאומית וקושר ביניהן ובשירת רשב״ג אין ׳רשות׳ אחת נוגעת בחברתה. הזיקה בין בקשות יעב״ץ לרשויות רשב׳׳ג יש בה כדי להוכיח שהבקשות נכתבו כמעין רשויות שקודמות לתפילה.

שתי בקשות יש במדור ׳מזמור לדוד׳ בראש ׳תהלה לדוד/ והן ממשיכות את המסורת שראינו קודם. פתיחתה של הבקשה הראשונה ׳אבוא ביתך אל ברוב חסדך / אשתחוה אל היכל קדשך׳ היא שיבוץ של הפסוק (תה׳ ה׳ ח), הנאמר עם הכניסה לבית הכנסת. הבקשה השנייה ׳אל אלוהים ה״ אף מעמידה מילות קבע ׳אחלה פניו׳ לפני כל מחרוזת ומחרוזת. רדב״ח משלב את הנושא הלאומי בסוף השירים. בשיר עצמו הוא מפתח בהרחבה יסודות של שירת הפרט: היחיד מעיר את השחר, מתגבר על יצרו ומגיע אל בית הכנסת מתוך אהבה ודבקות. ברגע זה של התרוממות מבקש היחיד כי האל יסייע לו במלחמת היצר ובמאבק היומיומי ויסלח לו על רגעי השפל של כישלון וחטא. וברגע זה הוא מוצא לנכון להתוודות:

דבקה לעפר נפשי בזכרי

את אשר הלכתי אחרי יצרי

איך אוכל, יוצרי / לבוא עדיך

 

ואני היום אנה אני בא

לא תורה לא מצוה לא מדה טובה

אכן קרובה / ישועתך

והדובר מתנצל שוב ושוב כי היצר הוא הגורם לחטאיו:

נפשי לעבדו בקשה

מי מעכב שאור שבעיסה

ומלכות קשה / דינא דמלכותא דינא

היצר הרע ומידת הדין הם בעוכריו ועל כך הוא מתוודה ומתנצל ומבקש. בבקשה השנייה מודגש תפקידו כשליח ציבור ׳אשר בקהל עם אשיר עוזו בלחשון׳ ומודגשת חשיבות התפילה בציבור שהשכינה שורה בתוכו ועם בקשת הסליחה באה הבקשה לגאולת כלל ישראל. כמו יעב״ץ יודע גם רדב׳׳ח לשלב בין ענייני הפרט לבקשה הלאומית, וכך הוא אומר:

אחלה פניו בעניי יביט, יראה

כל יום אשבר חוכה מחריש משתאה

יגע נלאה מפני חרב היונה

הקורא רואה כאן גם את הדובר כפרט המצפה לקב׳׳ה בצימאון ובכמיהה, כפי שמובע בבקשות, והחושש מפני החטא ומפגעי הגורל, אך אינו יכול שלא לראות את כנסת ישראל המצפה לגאולתה.

פיוטים ל׳ה׳ מלן׳

הביטוי ׳ה׳ מלך׳ מציין את האמירה ׳ה׳ מלך, ה׳ מלך׳ ה׳ ימלוך לעולם ועד׳ הנאמרת בראשית פסוקי דזמרה לפני אמירת ׳ברוך שאמר/ אמירה זו, המכריזה על מלכות הנצח של האל בעולמו, נאמרת ברגש ובדבקות בדומה לקריאת שמע ולהכרזת ׳קדוש, קדוש, קדוש׳ שבקדושה, וכמה מפיוטי הסליחות לחודש אלול ולימים נוראים בנויים על פיה. ההכרזה ׳ה׳ מלך׳ הייתה מעין פתיחה לתפילה ה׳רשמית׳, שכן תפילת השחר נאמרת כהקדמה לתפילה. כיוון שכך, נאמרה הקריאה ׳ה׳ מלך׳ בשבתות ובימים טובים בחגיגיות מיוחדת ובלחנים נאים, וכיוון שהיא סמוכה ל׳ברוך שאמר׳, הברכה הפותחת את פסוקי דזמרה, ומכיוון ש׳ברוך שאמר׳ הפכה, לפחות בעבר, תחנה ליטורגית שהקדימו לה פיוט, מצא רבי דוד חסין מקום לעטר גם את ׳ה׳ מלך׳ בפיוט.

דוגמה לכך אפשר למצוא באחד הפיוטים הראשונים שכתב ר׳ דוד חסין והוא ׳לשמוע רנה ותחנה׳. על ייעודו אומר הפייטן עצמו: ׳שיר יסדתיו לאמרו בשבת ויום טוב קודם ה׳ מלך׳. הפיוט בנוי בטורים מרובעים, והצלעית הרביעית היא שיבוץ מקראי המסיים במלה ׳מלך׳. נמצא שההכרזה על מלכות ה׳ מרכז היא לשיר כולו. עוד משולבים בשיר מעניין התחלת התפילה ובקשה לקבלתה, מעניין הגאולה ובקשתה ומנושאי השבת. מוטיב התחלת התפילה שבשיר מקביל באופן בולט לפיוטי ה׳בקשות׳ שחיבר רבי יעקב אבן צור, המוגדרים כפיוטים ׳לדפיקת שערים׳. פיוטים אלה מושפעים מאוד מפיוטי הרשויות של רשב׳׳ג, כפי שהראה ב׳ בר-תקוה, ואין פלא בכך, שכן הרשויות של רשב״ג קבועות היו במסגרת הפיוטית הליטורגית של מנהגי התפילה בצפון אפריקה. הקשר בין הפיוט לתפילת היעד בולט בשיר לא רק מצד התוכן אלא אף בהזכרה מפורשת של פסוקי דזמרה (טור 7) ובהכרזה אל הקהל ׳אמרו נא: ה׳ מלך׳ (טור 11). פיוט זה השתלב, כאמור, במסגרת הפיוטים סביב תפילת נשמת, שנתגבשה בפייטנות בצפון־אפריקה; פיוטים שנתחדשו במרכז זה נצטרפו לפיוטים קדומים יותר בסביבי תפילות ברוך שאמר ונשמת כל חי, וקבעו מעין מערכת חדשה של פיוטים המתקשרים למעגל אחד.

פיוט אחר המיועד להיאמר לפני ׳ה׳ מלך׳ הוא הפיוט ׳לריב נצב ה״. פיוט זה מוגדר כתחינה לימים נוראים, לראש השנה וליום הכיפורים, לאומרה קודם ׳ה׳ מלך׳, ונראה כי יועדה בעיקר לראש השנה. ברור מאליו, כי הכרזה זו על ׳מלכות ה״ מתאימה מאין כמוה לפיוט לראש השנה, שבו מתגלה מלכות ה׳. ואכן, הפיוט עוסק בענייני דיומא: היצורים כולם עוברים ׳כבני מרון׳ ׳בסקירה אחת נסקרים׳ ׳ביום זה נפתחים שלושה ספרים׳ ועם זה בטוחים אנו, כי ה׳ יקבל תשובתנו, ישמע קול השופר ויזכור ברית יצחק וזכות אבות. הפיוט בנוי ממחרוזת פתיחה ועוד שש מחרוזות והוא מדגיש את מלכות ה׳ והשורש ׳מלך׳ חוזר ונשנה במחרוזת השיר. הרפרין ׳אלוהים שופט זה ישפיל וזה ירים׳ משקף את תוכן השיר.

תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד תשנ"ט-אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה) אלבז תפוצתה ומרכזיותה של שירת רבי דוד בן חסין-עמ' 56

חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם עם עובד 1991- מיכל ליס- ממרוקו לארץ־ישראל

חלוצים בדמה

 

מיכל ליס

ממרוקו לארץ־ישראל:

העליות לפני קום המדינה (30 1948-18)

מאות בשנים היה זרם בלתי־פוסק של עליית יהודים מן המגרב, אם כי בממדים משתנים. החל משנת 1830 עם כיבוש אלג׳יריה על־ידי הצרפתים ועד כניסתם למרוקו ב־1912 הלכה וגברה העלייה לארץ־ישראל. תקוות לגאולה והרצון למלא מצוות העלייה וישוב הארץ מחד גיסא, ותסיסה פוליטית וכלכלית מאידך גיסא היו המניעים לעלייה, שרובה היה ממרוקו. זרם העלייה התחזק לקראת סוף המאה ה״19 ובתחילת המאה ה־20, אך נפסק כמעט כליל עם החלת הפרוטקטורט במרוקו ופרוץ מלחמת העולם הראשונה. לאחר הצהרת בלפור וועידת סן־רמו הלה גאות זמנית במספר העולים, אך שחזרה לממדי שפל בהמשך תקופת המנדט הבריטי בארץ. בעקבות הזעזועים של השואה והחקיקה האנטי־יהודית של שלטון וישי בצפון־ אפריקה שוב גבר הלחץ לעלייה. הפעם הגיעו לא רק בני שכבות עממיות מסורתיות אלא גם פעילים ציונים בני המעמד הבינוני החדש. החלטת האו״ם בכ״ט בנובמבר העירה פעמי הגאולה בלבבות והעלייה הגיעה לשיאים חדשים שלא ידעה קודם. אך לממדי ״עלייה המונית״ היא הגיעה בשנים 1956-1955 ובשנים 1962-1960 עם האירועים הכרוכים בקבלת העצמאות בארצות צפון־אפריקה.

מכיבוש אלג׳יריה עד כיבוש מרוקו (1912-1830)

כיבוש אלג׳יריה על־ידי הצרפתים וחדירת מעצמות אירופה לתוניסיה ומרוקו שינו את פני המגרב. התפתחויות שונות בשלוש המדינות השפיעו על מצבם של היהודים שם. באלג׳יריה, שנהפכה לחלק מהרפובליקה הצרפתית, עברה הנהגת הקהילה לידי הקונסיסטורים, על־פי הדגם הצרפתי: היהודים זכו בחינוך צרפתי ובשחרור ממעמדם כד׳מי (בן־חסות) אך בד־בבד הוגבלו סמכויות הקהילה והרבנות. בשנת 1870, בתוקף פקודת כרמיה, קיבלו מרבית יהודי אלג׳יריה אזרחות צרפתית. בו־בזמן שמעמדם המשפטי של יהודי אלג׳יריה השתפר, ניהלו גורמים אירופאיים באלג׳יריה – אנשי צבא, פוליטיקה והכנסייה על גוניהם השונים – מסע אנטישמי חריף.

בתוניסיה בשנות החמישים של המאה ה־19 העביר הבאיי, השליט התוניסאי, מספר צווים לשפר את מעמדו השפל של היהודי. אך השינוי הגדול היה לאחר החלת הפרוטקטורט הצרפתי ב־ 1881. לפי ההסכם, יהודים זכו בזכויות אזרחיות מסוימות ויכלו לבקש אזרחות צרפתית. עד מלחמת העולם השנייה כרבע מהיהודים היו בעלי אזרחות צרפתית; אחרים מבין הקהילה הליבורנזית היו בעלי נתינות איטלקית; רובם נשארו נתיני הבאיי.

במרוקו היה המצב שונה – הסולטאן שלט בה עד להקמת השלטון הצרפתי ב־1912. במרוצת המאה ה־19 הביאו מגעים מואצים עם ארצות המערב לשינוי במערך הפוליטי והכלכלי של האזור. מבחינת חיי המסחר והכלכלה, חסות קונסולרית וחינוך מערבי היו לשינויים אלה השפעות חיוביות בעבור היהודים. אך אותם התהליכים יצרו מתחים בתוך האימפריה השריפית שהוליכו לפרעות ולרדיפות ביהודים.

תגובה אחת של היהודים היתר, בריחה. מיד לאחר כיבוש אלג׳יריה עלו משם מספר יהודים שהשתקעו בעיקר בצפת. במרוקו עורר כיבוש זה ציפיות משיחיות, והעלייה היתה צעד מעשי לקירוב הגאולה. אחת מתוצאות הלוואי של הכיבוש- פינוי הים התיכון משודדי הים הקורסארים והפחתת סכנות בדרכים – עודדה אותם בצעד זה.

שוב ושוב נשאלו רבני מרוקו שאלות הלכתיות בעניין מצוות העלייה וישוב הארץ. נאמר, שעקב סכנות בדרכים אין לחייב אדם שאינו חפץ בכך לעלות. בשל המצב החדש פסק הרב יעקב ברדוגו ב־1834 (לאחר החלטת אחיו ר׳ פתחיה ברדוגו) שאין הבעל חייב לשלם לאשתו את כתובתה אם אינה רוצה לעלות עמו ארצה. כמו־כן נקבעו כללים לעליית הילדים – לפי גיל ומין. היו גם נשים שעלו שלא כרצון בעליהן.

אכן, לעומת שנות הארבעים של המאה ה־19, בהן היו רק כתריסר משפחות יוצאי המגרב – בירושלים ועוד משפחות ויחידים בצפת, טבריה והברון, עלו בשנות החמישים והשישים מאות, אולי גם אלפים, ממרוקו. עלו יהודים מהם יחידים ומשפחות מהערים המסורתיות כפאס ומקנס ומהם בקבוצות בעקבות מנהיגיהם, בראשם הצוף דב״ש, הרב דוד בן־שמעון מרבאט (בשנת תרי״ד). כתב אברהם אלמליח, יליד הארץ ממוצא מרוקאי, ב־1909: ״ויעזב הרב הגאון דוד בן שמעון את כל אשר לו ורק את משפחתו לקח איתו ויצא מרבאט וילך למסעיו…״ ובהמשך הוא מוסיף: ״אחרי עליית הרה״ג הנז׳ ירושלימה התעוררה תנועה גדולה בין אחינו במרוקו ויחקוהו וינהרו המונים המונים אל הארץ הקדושה ומספרם בירושלים הלך הלך ורב״. בעיתון הלבנון של אותם הימים נמסרו הודעות על קבוצות תלמידים שעלו יחד עם הדב״ש.

ב־1860 גבר הלחץ על יהודי מרוקו כשחויבו בפיצוי מלחמה כשמרוקו הפסידה במאבק נגד ספרד. עיתון המגיד ציין את המניע הזה לעליית רבים: ״אחינו בני ישראל יושבי מאראקו וסביבותיה זה ימים לא כבירים אשר רובם ברחו משם והצילו נפשם לשכן בארץ הקודש ובאו בלי כל משען לחם…״

מעניין לציין שבאותן השנים כמעט אין אף עולה ברשימות העדה מהעיר צפרו, השכנה לפאס. בזמן הפרעות בפאס היתה תקופה כמעט אידילית בצפרו – הן מבחינת המצב הכלכלי והן מבחינת היחסים עם המוסלמים. תעודה אחת בלבד מתוך שלושת הכרכים של הרב דוד עובדיה, קהילת צפרו, מהתקופה 1880-1830 עוסקת בנושא עלייה – והיא לגבי מות בת הקהילה בארץ,

תנאי החיים בארץ, ובמיוחד בירושלים, היו ירודים – הדיור, הבריאות ומקורות הפרנסה. אך העולים הגיעו על אף הכל. חלקם התאכזבו ומחוסר אמצעי קיום חזרו לארץ מוצאם.

אברהם מ׳ לונץ הודיע על עזיבות מירושלים בשנות השמונים מפני המחסור והרעב.

בעיה נוספת שהרתיעה את יהודי מרוקו מלעלות היתה ״מצב (העדה)… השפל, כי הספרדים שחשבו אז את עצמם למיוחסים בין כל תושבי ירושלים הביטו בעין גאוה על כל איש שלא בשם ספרדי יכנה״. מכיוון שלעדה הספרדית היו סמכויות נרחבות, במיוחד בחלוקת כספי הציבור, גרם היחס המתואר למצוקה של המערביים ולסכסו­כים ביניהם. בשנות החמישים החלו המערביים במאמצים מוגברים להיפרד מארגון העדה הספרדית. שוב סער המאבק סביב חלוקת הכספים. תרומות נכבדות מיהודי המגרב הגיעו ארצה ורבים היו העניים המערביים בירושלים שלא קיבלו כדי סיפוק צורכיהם הבסיסיים. ב־1850 פנו ראשי המערביים לקונסול הבריטי ג׳יימם פין כדי לבקש את התערבותו ולהתיר שד״רים מיוחדים לצאת למען העדה, בניגוד להוראות הספרדים. ארגון העדה התגבש רק תחת הנהגתו של הדב״ש. בתהילה נוסדה ״חברת חסד ואמת״ שבין מטרותיה היו: ״הלבשת ערומים, תמיכת יולדות עניות וחולים עניים. לינות הבראות, הכנסת כלה, תלמוד תורה ועוד״.

הדב״ש פעל רבות כדי להטיב מצב הדיור של העולים ושל הוותיקים – בתוך חומות העיר ומחוצה להן. בתי־כנסת ותלמודי תורה הוקמו לבני העדה שהתגוררו ברובע היהודי וברובע המוסלמי.

כמה משפחות אמידות כאבו־שדיד ועמיאל עלו ארצה ממרוקו ועזרו לעדתם. בשנת תרכ״ח (1868) נוסדה שכונת ״מחנה ישראל״, השכונה הראשונה מחוץ לחומת העיר ביוזמת בני הישוב עצמם. השכונה הוקמה כמקום מגורים לבני העדה העניים -שלא יכלו לעמוד במחירי הדירות המאמירים בתוך חומות העיר. מתאר עיתון הלבנון ב־1872 ״בתים נחמדים נחלת בני המערביים ולהם בית כנסת, ישבו יחד בשלום ובשלווה כעשרים בעלי בתים״.

בשנת תרל״ו (1875) הגיע מספרם של המערביים לכאלף  מתוך 3,400 יהודים בירושלים ובשנת תרמ״א לב ־1,290  מתוך 6,000 בעיר הקודש.

ביפו היתה הקהילה המערבית חשובה בפיתוח הנמל והעיר היהודית. זאב סמילנסקי מציין שהמערביים היו הראשונים שהתיישבו ביפו. הוא מנה 189 משפחות מערביות (שהן 890 נפש) ביפו ב־1905, מתוך 1070 משפחות יהודיות בעיר. מספר יצחק בן־צבי, ״מקובל לחשוב שהישוב ביפו הוקם על־ידי קבוצת עולים ממרוקו בשנת תקצ״ח. אולם המפקד שנערך בפקודת משה מונטיפיורי בשנת תקצ״ט (1838)… מערער דעה זו, כיוון שהוא מראה בעליל שישוב יהודי ביפו היה קיים עוד לפני עלייה זו״. אך בן־צבי איננו מכחיש את חשיבות העדה בפיתוח העיר.

העלייה גברה עם התסיסה המוגברת במרוקו לקראת בואם של הצרפתים. ב־1909 אברהם אלמליח מנה כ־2,200 מערביים בירושלים  (מתוך אוכלוסייה יהודית של כ־12,000), גידול מדהים בהתחשב באחוז התמותה הגבוה בעיר. כמו־כן נוספו עולים לערי הקודש צפת, טבריה וחברון וליפו ולשאר מקומות הישוב בארץ.

חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם עם עובד 1991מיכל ליסממרוקו לארץ־ישראל

זיכרונות מהשכונה בקזבלנקה מאת דוד עייש

קוסקוס

 

הווי שכונה ב'

על רגלי מוכרי המים יש רק נעליים העשויות מצמיגים של מכוניות קשורות עם חבלים.

בחמאם יושבים אנשים שורפים בסיגריה או הקזת דם להוציא מחלות מכל אחד שמלונן על מחלות כל שהן.

והמסז'יסט זה אדם כושי ויש גם יהודי אחד שמותח השרירים של המבקש גם מסבן וגם מביא לו מים מן משרת לשעת הרחיצה.

הדליים היו מעץ בלבד

 

פל עואינאת מואלין אל מא או לגראבא.        במעיינות המוכרים מים בדלי או בנאד

אלבלג'א פרזליהום בל קאותשו מסוובא.       על רגליהם נעלים מגומי של צמיג עשויות

פל חמאם גלסין אל קואייא אותיאבא.           בחמאם יושבין השורפים והמסג'יסטים

אל ג'אסול, או סתולא בלעוד דל ג'אבא         בג'אסול ודלים מעץ של יערות.

 

בתי הקונוע העיקריים שאנו הלכנו לראות בהם סרטים. כמעט בכל אחד היה משהו אופייני למשל

קולנוע אפולו היו שני קטעי גג שהיו פתוחים לאור ולאוויר ולפני שהתחיל הסרט מישהו על הגג דחף וסגר אותם כי אז מחינו כפיים שהסרט עומד להתחיל.

קולנוע ווקס היו שני יציעים אחד רגיל והשני עלינו כ 4 קומות כדי להגיע (בלי מעלית כמובן) והמסך ראינו כלפי מטה אבל הכרטיס היה זול יותר.

בסינמה אינפריאל החלונות היו קצת גבוהים ולפני שהתחיל סרט היו סוגרים אותם בעזרת חבלים שהשתלשלו מכל חלון כדי לסגור אותם.

בסינמה מדינה הקרינו סרט עם בריג'יט ברדו בו הייתה סצנת עירום עם הישבן גלוי. הייתה סנסציה.

 

ריגו'ן או לאפולו ,פזורו ,פטרזן תפרזנא           (שמות) בתי קולנוע  ראינו זורו וטרזן

פל ווקס תלענא חמסאת אתאז' ברזלינא.         בקולנוע ווקס עלינו חמש קומות ברגל

פלאמפריאל הודו,סאמי קאפור ,איציקדאנא.   באינפריאל ראינו סרטים הודים ואיציקדנה

במדינא סופנא בריזיט בתרמא עריאנאה.        במדינה ראינו לראשונה בריזיט ערומה

 

במלחמת סיני איך שהייתי מתעורר ,מניח טפילין שותה התה עם ספנז חמים והעיתון לה ויג'י בצרפתית,חיכה לי לקריאה  והשכנים היהודים שהשתוקקו לשמוע כל חדש מישראל במיוחד שאנחנו מנצחים ,אגב אני זוכר שבעיתון "paris match"" בשנת 57 התמונה של משה דיין התנוססה על שער העיתון. היו מקומיים שאמרו ,תראו מה הוא עשה בעין אחת .

 

פל גררא דסינאי ז'ורנאל לא ויז'י יתסרא.       במלחמת סיני עיתון לא ויזי נקנא

זיראן אידזמעו פסבאח, אלכבאראת ליהום נקרא.השכנים מתאספים בבוקר את החדשות אקרא 

כיף משה דיין בעין אוחדא תאי אינדרא.         איך משה דיין בעין אחת רואה

ידרב מאסר פסינאי פחאל לפרעה יזרא.         מכה את המצרים כמו שלפרעה קרא

 

בעלי המקצוע דאז :הפחח עם המלחם חם ,מערבב שני חומרים עם מקל כדי לנקות הזירה, ולהלחים פחים להבעיר האש עם הראבוז ,

החייט  :קבוע עם המטר מפלסטיק מסביב הצוואר ,עם הפחם בתוך המגהץ כדי לשמור על חום לאורך זמן.

הסבל  : טאלב אמעאשו במקומות הומים לא עוצר בתוך ההמון הוא שועט וצועק באלאק .

הסנדלר : מכינים הדבקים מקמח ומים ועוד חומרים בבתי המלאכה ,וכמובן גם בעזרת מסמרים ,היו שמים בפה המסמרים כדי שיהיה קל להוציא ולדפוק אותם בנעל.

היו חייטים מוסלמים אז לא ידעתי מדוע נער עומד במרחק כשני מטר מהחייט ומעביר בידיו מצד לצד החוטים ללא הפסקה.

 

אל חדאד בלחאם, אלקזדיר בלמקס יפסל.      הפחח עם הלחם הפח במספריים יחתוך(ייתן צורה)

אל כיאט עליה מיטרו אולפלאנסא בל פאכר.         החייט עליו המטר במגהץ של פחם

תאלב מעאשו יברח "באלאק" דהרו עאמר.         הסבל צועק לזוז הצידה גבו מלא.    
 אל קורדונייה אילסק אל בלג'א בלא מסאמר.        הסנדלר מדביק נעלים במסמרים.

 

השיכורים שמתכוונים אליהם הם הערבים שאסור להם לשתות אלכוהול ואנחנו כילדי יהודים קנינו להם תמורת בקשיש בחנויות היהודים שתייה חריפה.

היו בזמנו קופסאות פח מגולוון וגלי של חלב בשם "גיגוז" ,הם היו ממלאים הקופסה הריקה ביין או בירה ישבו במסעדה ושתו את " החלב" בלי שהמוסלמים ישימו לב לתרמית. 

 

דרארי די דאייעין פדרובא הומא סובסא.           ילדים שמשוטטים ברחובות נקראים סובסא

דאר אל קחאב יתסמא נומירו חמסא.                  בתי בושת נקראים מספר חמש.

מרא אלקביחא אואערא היאה עקראייסא.        אישה רעה ומסכנת נקראת עקרב (משהו ארסי)

סקאירי יסרב מחייאה סראב או סרביסא.        והשיכור ישתה מאחיה יין וגם בירה.

 

כל הזמרים הוציאו תקליטים בחברת "פאטה" ובכל תקליט נשמעת ההקדמה "איסתואנאת פאטה סמי אל מגריבי.

כמובן היו על תקליטים של 78 סיבובים לדקה כבדים שנגמרו תוך מספר דקות כאשר היינו צריכים להחליף הסיכות של הפטיפון לעתים קרובות

סאלים אל הלאלי היה זמר מבטיח בעל מועדון הקוק דור (תרנגול הזהב) שהפסיד במשחק קלפים ועליו הוציא שיר " אל קארטא"

 

סאמי אל מגריבי מקבול פדאר אסלטאן.              סמי אל מוגרבי מקובל בחצר המלך   

אלבר סויסה זוהרא אל פאסיאה ,סלימאן.          אלבר סויסה נוהרא מפז וסלימן 

"איסתואנאת פאתה" פאטיפון דסוכאת כאן.        נשמעים בפטיפון עם סיכות היה.

סאלים חסר אל "קוק דור" פלקארתא מזמאן.      סלים הפסיד את הקוק דור בקלפים מזמן

 

טכסי אפיית הלחם עם התרומה חתיכת בצק כביכול לנזקקים . עשרות רבות של פלטות עם לחמים אחרי האפייה כול הלחמים המוכנים נמצאים בפלטות הנכונות בלי להתבלבל.

 

ליהוד יעזנו לכבז איתעבא אל פרינא.      היהודים עושים לחם ילקח למאפיה

תראח יעקל תאואה כל כבזא זינהא.     איש המאפיה יזכור המגש כל לחם מה יפה הוא

פזמעא איתעמרו אל קדארי בסכינא,    בימי שישי ימולאו הסירים של הסכינה

פסבת יכרזום ריחתום איתסכפנא.       בשבת מוציאים אותם וריחם מעלף אותנו.

 

ברחוב סידי פתאח הדמויות מאוד מוכרות , קרוצי  הסנדלר שהיה עושה את הבבוצה צבעונית עם נצנצים ,מדביק עם דבק שהיה עושה בבית. ושמו "אלג'רא" עשוי מקמח ומים ,רתוח על סיר דלוק כל היום

.עזר היה בדרן חובב מקצועו עושה מזרונים שהיה קם לסליחות שהתקיימו בחצר הבית בזמן הטרוריסטים והיה קופץ מגג לגג ומגיע אלינו בגלל העוצר בשכונה.ומגיע עם העוד ושר אדון הסליחות

היה מתחיל לפני כול שיר "איסתואנאת פאטי עזר אל מרבה"

בופרא  Bouferraזמר מקצועי מוכר וידוע פשוט נהיה פתי ארמונד

 

 

קארוצי בלג'רא ילסק אל בלאג'י       קרוצי עם דבק ידביק נעליים

בלעוד יקסר עזאר אל מדארבה           עם העוד עושה קטעים עזר המיזרונאי

בופרא מעא דנאדניאה בל ג'נאוי         בופרה עם התזמורת בשירים

אירזע פתי ארמונד פחאל פראנסאוי    נהיה ארמונד הקטן כמו צרפתי

 

עייש דוד

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

פרשת חיי

בימים ההם היה הקימיקם של יפו (מושל העיר , ) רגיל מדי יום ביומו לשבת במשרד אבי שאהבהו מאוד, לשתות קפה, לעשן נרגילה ולשוחח עמו. כשנכנס באותה שעה אל אבי, מצאהו זועף ופניו אינן כתמול שלשום. מרוב יגון על בנו "יוסף אליהו" לא קדמהו אבי באותה קבלת הפנים הרגילה. כשבקש הקימיקם מאבי לדעת פשר דבר ועגמת-נפשו, התפרץ אבי המנוח בבכי וספר לו על מקרה אסונו. הקימיקם נרגש מאד לשמוע את המקרה המעציב ונחם את אבי, כי יבוא לעזרתו למצוא את בנו האבוד. מיד רמז להחיל [צ"ל חייל א.פ]שעמד על יד הדלת ופקד עליו לקרוא למכריז (בן אדם שקולו חזק ומסתובב בחוצות העיר להודיע לתושבים פקודות הממשלה). כעבור איזה רגעים בא המכריז והקימיקם צוה עליו להכריז בחוצות העיר, שמי שראה אותי יחזירני לאבי ומסר לו את כל הסימנים על דבר לבושי, מראה פני וכו . ' המכריז שקבל את פקודתו ישר ממושל העיר, התחיל מיד להסתובב בכל הסמטאות ודרכי העיר ולהכריז. אך הכל לשוא, אין קול ואין עונה.

בעוד הקימיקם יושב ומדבר דברי נחומים לאבי, בא ערבי אחד והודיע לקימיקם כי בשעת הצהרים ראה אותי מדבר עם מערבי אחד בסמטא לא רחוקה. כשמוע אבי את דברי הערבי, קפץ כנשוך נחש ממקומו ומקרה האסון שהיה מעורפל בעיניו התחיל לאט להתבהר לו והוא קרא: "כן, המערבי הלך ממשרדי רגעים מספר אחרי שלחי את בני לביתי להביא את המפתחות". החשד התחיל להתאמת בלבבו, כי רק המערבי המכשף הוא שגנב את בנו. השמועה נפוצה בכל העיר, כי גונבתי על-ידי מכשף וכל התושבים התחילו לחפש אחרי ילדיהם ולשמרם בבית. הקימיקם צוה להכריז, מי הרוצה להתנדב לנסוע בלוית חילים, בסביבות ובכפרים לחפש אחרי המערבי. הרבה מהתושבים הערבים הגבורים התנדבו לדבר משתי סבות: אחת – להוכח אם ישנו באמת גנב כזה החוטף ילדים קטנים מחיק הוריהם, ושנית – מאהבתם לאבא. קבוצות קבוצות באו לבית-הממשלה כדי לקחת סוסים ובלוית חילים יצאו לדרך. הרבה הלכו מעצמם לחפש אחרי, ברשיון הממשלה, בסמטאות הנדחות ובמבואות האפלים והילד איננו.

אבי היה רגיל מדי יום ביומו, משעה שלש אחרי הצהרים לעזוב את משרדו וללכת הביתה, רוחץ את ראשו, ידיו ורגליו ופושט מעליו בגדי העיר ועולה לבוש בגדי הבית ישר לבית המדרש שנמצא למעלה מדירתנו והסמוך לבית הכנסת. שם היה נפגש עם זקני העדה הקבועים שבאים כרגיל לקרוא ולהתפלל. על פי רוב נמצאו בבית המדרש רבנים וחכמים קבועים וגם כאלה שהיו עוברים דרך יפו ומתאכסנים בביתנו. בזכרוני נשארו שמות הרבנים האלה: הרב הגאון המקובל רבי אליהו מני אביו של השופט מלכיאל מני, שהתארח אצלנו לרגלי מצב בריאותו, הרה ג " רבי שלמה בחבוט אביו של הרב בחבוט המכהן פאר בבירות, הרה"ג רבי מרקדו מאיר אביו של הרב הראשי בארץ-ישראל ראשון לציון רבי יעקב מאיר, הרה"ג ר' יעקב שמחון אביו של הרב המנוח ר' יוסף בן שמחון, הרה"ג ר' מאיר המבורגר חתנו של מי שהיה מפקד הצבא האנגלי באלכסנדריה דוד בלטנר ביק, ' ר יצחק אשולין, רבי מסעוד הכהן, רבי משה צרויה ועוד רבנים שאינני זוכר את שמם.

יחד עם הרבנים האלה והחכמים הקבועים, היה אבי הוגה אתם בתורה ומתוכח בעניני הלכה, עד תפלת מנחה. כתום התפלה, היו מסובים שוב מסביב לשולחן וממשיכים ללמוד כמקודם עד ערבית. שעתים לפני הבקר היו קמים לתקון חצות וקוראים עד עלות השחר, זמן תפלת שחרית.

באותו היום שנגנבתי, לא הלך אבא כרגיל לקרוא בבית המדרש. כל עזרת הממשלה והתושבים עלה בתוהו. בשעה החמישית אחר הצהרים עזב אבי את משרדו וכל הנכבדים שבאו לבקרו והלך בעצמו לחפש אחרי בנו, כי האמין שבנו איננו מחוץ לעיר כי אם הסתירוהו בפנים העיר ועל כן שלח לבקש רשיון מהממשלה לחפש בבתים בלוית המוכתר. התחיל להכנס לבתי הערביים החשודים. נכנס בחצרות ופתח את הבארות וצועק לתוכם "יוסף אליהו" אך אין עונה. אחרי שעתים של חפושים שב עיף לחנותו ומאין ידיעה על בנו הלך מדוכא הביתה. בבית שררה תאניה, המשפחה קוננת ביגון, גם היהודים השכנים בוכים אתם. הוא הלך לבית הכנסת, לבש את הטלית ותפילין, פתח היכל ארון הקודש התפלל לה' בדמעות שליש.

הרבנים והחכמים ישבו בחדר המדרש הסמוך לבית הכנסת והגו בתורה. אמנם, התפלאו שאבי לא בא כרגיל לשבת להתענג בצל קורתם, אבל כבר שמעו מפי השמש שאבדתי ולכן חשבו, אין הדבר נורא כל כך, בטח ימצאני. אחי המנוח אברהם חיים, שסבל מאוד מצערו עלי ומפחדו על אביב שח"ו לא ישתגע מיסורים, והיה סופר ומונה הליכותיו ומביט בסקרנות על מעשהו, הלך לחנות לבקש את אבא ואיננו. גם בבית שהיה מלא עד אפס מקום – איננו. עלה לבית המדרש ומצא את כל הרבנים לומדים ואבא איננו בתוכם. עמד והרהר, לאן יכול ללכת אבי והחליט בנפשו ונכנס לבית הכנסת אולי ימצאהו שם ומה נדהם בראותו את אבא יושב על הארץ מול היכל ארון הקודש ובוכה תמרורים. התחיל גם הוא לבכות, ירד לקרוא את אמא ובאו אתה גם זקנתי אם-אבי ושאר הנשים הקרובות ובראותן את המחזה המחריד פרצו גם הן ביללה, עד שהקול נשמע לחדר הרבנים. כשבאו הרבנים לבית הכנסת, פנתה אליהם אמי בקריאה מרה: רבנים גדולים התפללו בעד בני "יוסף אליהו" הצילוהו בתפלתכם. הרבנים נכמרו רחמיהם ועמדו יחד אצל ארון הקודש הפתוח מסביב לאבא והתחיל הרב הגאון ר' אליהו מני באחדים מהפיוטים ביום הכפורים תפלה לדוד, תפלה לחבקוק הנביא, תפלה למשה ועוד. וכך המשיכו בתפלות ובתחנונים קורעי-לב שעות אחדות.

ובאותו הזמן כשבבית משפחתי שררו כלם בדאגה וביגון על גורלי נסעתי עם ר' ישראל שמחון העירה. בהגיענו אל הככר הרחב שדרכו נכנסו ליפו מכל קצות הארץ [כיכר השעון של היום] ושעליו עומד כעת ארמון-הממשלה [הסראיה] ובית שעון-העיר כששוק-אל-דיר וכל הבנינים של היום לא היו עדיין בנויים עליו, זולתי אהלים בודדים של מוכרי ירקות ולחם, מצאנו את בני העיר עומדים קבוצות קבוצות, משוחחים על האסון שקרא [שקרה] לאבי, ושואלים מכל הבאים ליפו, מחלקי הארץ , אם לא פגשוני בדרך. ערביים שונים מהכפרים והעיר, פנו אלינו בשאלה אם ראינו בדרך את פלוני בן פלוני. אחת מהקבוצות הכירתני ומיד נשמע הקול בעיר כי נמצאתי, הורידוני מהחמור והובילוני אל הקימיקם שישב על יד בית קפה עם אחדים מאנשי הממשלה וחכה לתוצאות. הקימיקם בראותו לאור הירח את הזקן המובילני התרגז מאוד עליו, אבל הזקן צעק: "אני הוא שהצלתי את הילד, אני ישראל שמחון". כלם התקרבו בהמון לפני הקדי והקימיקם לראותני, כשאני מתביש מאוד בהיותי יחף ובלי מלבוש. הקימיקם לקחני בידיו ובלוית אנשי הממשלה הובילני הביתה, כשאחרינו נהרו כל אנשי העיר. משפחתנו שנתבשרה בבואי על-ידי אחדים שהקדימוני יצאה לקדם את פני ואחריהם השכנים ונפגשנו מחנה מול מחנה. אבי נגש אלי, חבקני ונשקני וגעה בבכי: "הזהו אתה בני"?, אחזני בשתי ידיו הטהורות והלך אתי פסיעות גדולות כדי לבוא בהקדם הביתה. רגעים אחדים הסתכל בי לאור המנורות והדבר היה כחלום בעיניו, מבלי להאמין שזוהי מציאות. ר' שמחון התקרב אל אבי חבקו ונשקו והשתתף בשמחתנו. הכניסוני לבית, הוציאו הקוצים מרגלי, עשו לי קפה וחלב לשתות. בהיותי עיף, חולה ונרגז בקשו מהקהל להתפזר כדי לתת לי להרגע ולהנפש. לאט לאט שבו התושבים לבתיהם באמצם ידי הורי ובהביעם רגשותיהם בשמחת משפחתי. מרוב עיפות נרדמתי במטת אבי, מבלי לטעום מאומה. טרם עלות השחר קמתי ואביט סביבותי והנה אין איש בחדר הורי, נכנסתי לחדר האכל ומצאתיו מואר השלחן כרגיל מלא צלחות עם עוגות וגבינה, פירות וי"ש והובילם לבית המדרש . נתעטפתי במעיל ועליתי גם אני לשבת עם הרבנים, כי שנתי נדדה מעיני ומחזה בלהות וחלומות רעים לא נתנו לעפעפי להסגר. בעמדי בפתח, ראיתי הרבנים יושבים כרגיל וקוראים ובתוכם אבי במלבושיו הרגילים ולא במלבושי הבית ואבין כי ליל שמורים היה לאבי הלילה הזה. אמי המנוחה ישבה כמנהגה על יד התנור, עושה להם קפה ותה וגם ר' שמחון שהביאני יושב וקורא אתם. כשנכנסתי קבלוני הרבנים באהבה, כל אחד מהם חבקני וברכני. שתיתי תה וסעדתי עמם. אחדים מהרבנים בקשוני לספר על דבר מאורעותי, אולם אבי המנוח לא נתנני להשיב דבר, כי חס היה על בריאותי וחשש שמא אתרגז. ישבתי בחברת הרבנים עד הרדמי והעבירוני שוב למטתי. ימים ולילות הייתי אחוז תרדמה עזה שלא הרפתה ממני והייתי מתעורר בבהלה, רועד ונרגז. משפחתי הכירה בי את מחלת-הפחד, כי חרדתי לקול עלה נידף והתחילו לרפאותני.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 150 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר