מורשת יהדות מרוקו

נכנסתי וניסיתי להתיר את סבך התכונה שיצרו אינספור הילדים. הקטנים ביותר שיחקו על הארץ. המורה עמד ביניהם, לבוש בדלות, בימינו החזיק חגורת עור, להצלפה. הוא ניגש אלי בארשת פנים כנועה. פניו המוארכות היו שטוחות ונטולות מבע, ובלטו בקפאונן נטול החיות על רקע התנהגותם התוססת של הילדים. הוא נראה כאילו לעולם לא יעלה בידו להטיל עליהם את מרותו, כאילו היה שכרו נמוך מדי למשימה זו. הוא היה איש צעיר, אך עלומיהם הזקינו אותו. הוא לא דיבר מלה צרפתית ואני לא ציפיתי ממנו למאומה. הייתי מרוצה שיכולתי לעמוד שם בתוך השאון המחריש אוזניים ולהתבונן מעט במתרחש. אך מן הסתם המעטתי ביכולתו. מאחורי קפאון המוות שלו הסתתרה מעין שאפתנות: הוא רצה להראות מה הילדים שלו יודעים.

הוא קרא לילד קטן אחד לבוא, החזיק לו מול עיניו דף מספר הלימוד, באופן שגם אני יכולתי לראותו, והצביע במהירות, בזו אחר זו, על הברות בעברית. הוא עבר משורה לשורה, מימין לשמאל ומשמאל לימין, לבל אחשוד בילד כי למד הכול על-פה וכעת הוא מדקלם בצורה עיוורת, בלי לקרוא. עיניו של הילד רשפו כשקרא בקול: ״לה — לו — מה – נו – שה – טי – בה – בו.״ הוא לא שגה אף פעם אחת ולא גמגם. הוא היה גאוות מורהו וקרא במהירות הולכת וגדלה. כשסיים, והמורה הרחיק ממנו את הספר, ליטפתי את ראשו וחלקתי לו שבחים, בצרפתית, אבל את מה שאמרתי הבין. הוא חזר לספסלו והשים עצמו כאילו אינו רואה אותי עוד, שעה שהגיע תור הילד הבא, שהיה ביישן יותר ושגה. המורה שחרר אותו בטפיחה קלה וקרא לעוד ילד או שניים. כל אותה עת לא פחת הרעש הרם כמלוא הנימה וההברות העבריות נפלו כטיפות גשם אל הים הסוער של בית-הספר.

בינתיים ניגשו אלי ילדים נוספים, בחנו אותי בסקרנות, מהם בחוצפה, מהם בביישנות, אחדים בהתחנחנות. המורה, בהחלטה חסרת פשר, גירש את הביישנים ביד קשה, בעוד שלחצופים הניח לעשות כרצונם. לכל דבר היתה משמעות משלו. הוא היה אדונה העני והעצוב של הכיתה הזאת, ומשנסתיימה ההצגה נמחו מפניו העקבות העמומים של גאווה שבאה על סיפוקה. הודיתי לו בנימוס רב, ובשביל לרוממו, בשמץ התנשאות, כאילו הייתי אורח חשוב. שביעות רצוני ניכרה בי בבירור. בחוש הטקט השגוי שלי, שליווה אותי ברובע היהודי על כל צעד ושעל, החלטתי לחזור למחרת כדי לתת לו סכום כסף כלשהו. השתהיתי שם עוד שעה קלה והתבוננתי בילדים המדקלמים, נענועי גופם הנה והנה שבו את לבי ומצאו חן בעיני יותר מכל שאר הדברים. אחר-כך הלכתי לדרכי, אבל את הרעש המשכתי לשאת עמי עוד כברת דרך ארוכה. הוא ליווה אותי עד קצה הרחוב.

הרחוב נתמלא עתה חיים, כאילו הוליך לאיזה מקום ציבורי. במרחק-מה ראיתי חומה ובה שער גדול. לא ידעתי לאן הוליך, אבל ככל שהתקרבתי נתקלתי במספר גדל והולך של קבצנים, שישבו בימין הרחוב ובשמאלו. נוכחותם הפליאה אותי, כיוון שטרם ראיתי קבצנים יהודים. בהגיעי לשער ראיתי עשרה או חמישה-עשר מהם יושבים בשורה, גברים ונשים, רובם ככולם קשישים. עמדתי באמצע הרחוב, מחריש ושרוי במבוכה כלשהי, משים עצמי כאילו הייתי מתבונן בשער, בעוד שלאמיתו של דבר התבוננתי בפני הקבצנים.

גבר צעיר ניגש אלי מן הצד, הצביע על השער, אמר ״le cimetière israélite״, והציע להוליכני פנימה. אלה היו המלים היחידות בצרפתית שידע. בצעד מהיר נכנסתי אחריו בשער. הוא היה זריז ולא היו לנו דברים להחליף זה עם זה. מצאתי את עצמי עומד על רחבה קירחת להחריד, שלא צמח בה אף קנה אחד של עשב. המצבות היו נמוכות כל-כך, עד שכמעט נעלמו מן העין, ותוך כדי הליכה היית נתקל בהן כבאבנים רגילות. בית-העלמין נראה כמו אתר ענק לשפיכת פסולת, ואולי אף היה כזה בעבר, ורק מאוחר יותר התקינו אותו לייעודו הרציני יותר. שום דבר במקום הזה לא התנשא לגובה. המצבות שראתה העין, והעצמות שראו עיני הרוח, הכול היה שרוע ארצה. לא היתה זו הרגשה נעימה להלך כאן זקוף, לא יכולת לראות בכך כל יתרון ורק נדמית מגוחך בעיני עצמך.

בתי-העלמין במקומות אחרים בעולם עשויים כך שהם מסבים לחיים הנאה. הם שוקקים חיים, צמחים וציפורים, והמבקר, כאדם היחיד בין מתים כה רבים, מרגיש עצמו מעודד ומחוזק. מצבו שלו נראה לו ראוי לקנאה. על גבי המצבות הוא קורא את שמותיהם של בני-אדם, שהוא עצמו האריך ימים מכל אחד ואחד מהם. בלי להודות בדבר בפני עצמו, הוא מרגיש מעט כאילו הביס כל אחד ואחד מהם בדו-קרב. הוא חש גם עצב, ודאי, על רבים כל-כך שאינם עוד, אך לעומת זאת הוא עצמו הנו בלתי מנוצח. באיזה מקום אחר הוא יכול להיראות כך בעיני עצמו? באיזה שדה-קטל אחר בעולם יהיה הוא היחיד שישרוד? הוא עומד ביניהם זקוף, בעוד שכולם שרועים ארצה. אבל גם העצים והמצבות עומדים זקופים. הם נטועים ומוצבים פה ומקיפים אותו כמין עיזבון שתכליתו למצוא חן בעיניו.

בבית-העלמין החרב הזה של היהודים, לעומת זאת, אין כלום. הוא הנו האמת עצמה, נוף־פני-הירח של המוות. בעיני המתבונן אין זה מעלה או מוריד מי שוכב היכן. הוא אינו מתכופף ואינו מנסה לפתור זאת. כולם מוטלים פה כמו פסולת ואתה רוצה לחלוף על פניהם במרוצה כמו תן. זוהי שממת המתים, שדבר אינו צומח בה עוד, השממה האחרונה, האחרונה והסופית.

לאחר שהתקדמתי מרחק-מה פנימה, שמעתי מאחורי קריאות. סבתי לאחורי ועצרתי על עומרי. גם בצדה הפנימי של החומה, קרוב לשער, עמדו קבצנים. הם היו גברים זקנים ומזוקנים, אחדים מהם נשענו על קביים, אחדים היו עיוורים. נדהמתי, כיוון שלא הבחנתי בהם לפני כן. מאחר שמורה הדרך שלי מיהר כל-כך, הפריד בינם לביני מרחק של מאה פסיעות ויותר. היססתי אם לחצות שוב את כברת השממה הזאת לפני שאמשיך להתקדם פנימה. אבל הם לא היססו. שלושה מהם עקרו עצמם מן העדה שאצל החומה ומדדים על רגליהם חשו לעברי בבהילות רבה. הראשון היה איש רחב כתפיים וכבד גוף, בעל זקן עבות. הוא היה כרות רגל והיה מטיל עצמו על קביו בתנופה לפנים. הוא השאיר את חבריו הרחק מאחוריו. המצבות הנמוכות לא עמדו לו למכשול, קביו היו ננעצים בקרקע תמיד במקום הנכון ואף פעם לא החליקו על אבן. הוא הסתער לעברי כמו חיה זקנה ומאיימת. בפניו, שקרבו אלי במהירות, לא היה שום דבר שעורר חמלה. הן הביעו, כמו כל ישותו, דרישה פראית אחד גדולה: ״אני חי. תן לי!״

היתה לי הרגשה בלתי מוסברת שהוא רוצה למחוץ אותי בכובד גופו, הוא הפיל עלי אימה. מורה הדרך שלי, איש צנום וקל, שתנועותיו דמו לתנועות לטאה, מיהר למשוך אותי משם. הוא לא רצה שאתן לקבצנים האלה פרוטה וקרא אליהם משהו בערבית. האיש הכבד על הקביים ניסה לרדוף אחרינו, אבל כשהבין שאנחנו מהירים ממנו, נמלך בדעתו ועצר. ממרחק עוד שמעתי אותו מקלל, וקולות חבריו שנשארו מאחוריו התאחדו עם שלו למקהלה נזעמת.

חשתי הקלה שנמלטתי מידיו, ואף על פי כן עלתה בי גם תחושת בושה על שעוררתי את ציפיותיהם לשווא. הסתערותו של הזקן בעל הרגל האחת לא נהדפה על-ידי אבני המצבות, שהיו מוכרות היטב לו ולקביו, הוא כשל בגלל זריזותו של מורה הדרך שלי. אלוהים יודע שלא היתה לנו כל סיבה להשתבח בניצחון בתחרות הבלתי שוויונית הזאת. רציתי ללמוד אי-אלה פרטים על אויבנו האומלל ופניתי בשאלות למורה הדרך שלי. הוא לא הבין מלה, ובמקום תשובה התפשט על פניו חיוך אווילי. הוא אמר ״Oui״, שוב ושוב רק ״Oui״. לא ידעתי לאן הוא מוליך אותי. אבל אחרי החוויה עם האיש הזקן שוב לא היתה השממה שוממה כל-כך. הוא היה התושב החוקי שלה, שומר האבנים הקירחות, שומר עיי החורבות והעצמות הסמויות מעין.

ואולם הסתבר שהפרזתי בחשיבותו. כי לא עבר זמן רב עד שפגשתי בעם שלם שישב במקום הזה. מאחורי תלולית קטנה פנינו לתוך איזו בקעה ולפתע מצאנו את עצמנו עומדים מול בית-תפילה קטן. בחוץ, בחצי גורן, התנחלו כחמישים קבצנים, גברים ונשים בערבוביה, לוקים בכל חולי תחת השמש, כמו שבט שלם, אף שמספרם של אלה שהיו בגיל מתקדם היה הרב יותר. הם היו יושבים על הקרקע בקבוצות ססגוניות וכעת התחילו להתנועע אט-אט, לא בחופזה יתרה. הם התחילו למלמל פסוקי ברכה ופשטו את זרועותיהם, אבל לא התקרבו אלי יתר על המידה עד שהצגתי את כף רגלי על מפתן בית התפילה.

השקפתי לתוך חלל מוארך קטנטן, שמאות נרות דלקו בו. הם היו תקועים בגלילי זכוכית נמוכים ושחו בשמן. רובם היו פזורים על שולחנות רגילים בגובהם ויכולת להביט עליהם מטה כמו על ספר שאתה קורא. מעטים היו נתונים בתוך כלים גדולים יותר שהשתלשלו מן התקרה. בכל צד של החדר עמד איש שנראה כאילו הוטל עליו לומר תפילות. על השולחנות הקטנים שלידם היו מונחים כמה מטבעות. היססתי על המפתן כיוון שלא היה לי עמי כיסוי ראש. מורה הדרך שלי הסיר את כובעו השחור מראשו והושיט לי אותו.

חבשתי אותו, לא בלי מבוכה מסוימת, כיוון שהיה מטונף להחריד. בעלי התפילה אותתו לעברי ואני נעמדתי תחת הנרות. הם לא חשבו אותי ליהודי ואני לא אמרתי תפילה. מורה הדרך שלי הצביע על המטבעות ואני הבנתי מה עלי לעשות. השתהיתי שם עת קצרה בלבד. לא חשתי רתיעה מפני החדר הקטן הזה שבלב השממה, שהיה מלא בנרות, שהיה כולו אך נרות. קרנה מהם מין חדווה חרישית, כאילו שום דבר לא היה עתיד להגיע לקצו המוחלט כל עוד המשיכו לדלוק. אולי היו השלהבות הענוגות הללו הדבר היחיד שנשתייר מן המתים. בחוץ, לעומת זאת, חשת קרוב וסמוך אליך בחייהם מלאי הלהט של הקבצנים.

חזרתי ונתערבתי בקהלם, וכעת התחילו לנוע ממש. הם נדחקו לעברי, מכל העברים, כאילו הייתי עלול שלא לראות דווקא את הנגע שלהם, וקירבו אותו אלי במעין ריקוד אמנותי ובו בזמן נסער מאוד. הם תפסו בברכי ונישקו את מקטורני. הם אמרו ברכה, כך נדמה לי, על כל איבר ואיבר בגופי. היה זה כאילו המון רב של בני-אדם התפלל אלי בפה ובעין ובאף, בזרועות וברגליים, בבלויי סחבות ובקביים, בכל מה שהיה לו, בכל מה שהיה עשוי ממנו. נתקפתי חרדה, אבל איני יכול להכחיש שגם נפעמתי מאוד, ועד מהרה נבלעה כל חרדתי בהתפעמות הזאת. גופנית מעולם לא חדרו בני-אדם לקרבתי עד כדי-כך. שכחתי את הזוהמה שלהם, נעשיתי שווה-נפש כלפיה, לא חשבתי על כינים. הרגשתי מה רב עשוי להיות הפיתוי להניח לשסע את גופך החי למען בני-אדם. מידה מבעיתה זו של הערצה נראית כאילו היא שווה את הקורבן, ואיך לא יהיה בכוחה לחולל נפלאות.

אבל מורה הדרך שלי דאג לבל אשאר בידי הקבצנים. תביעותיו היתה להן זכות קדימה וטרם באו על סיפוקן. לא היה עמי די כסף קטן לכולם. הוא גירש את הלא-שבעים בצרחות ובנביחות עזות וגרר אותי משם בזרועי. כשהיה בית-התפילה מאחורינו אמר בחיוכו הנואל שלוש פעמים ״Oui״, אף על פי שלא שאלתי אותו דבר. עי החורבות לא נראה לי עוד כמקודם כשעשיתי את הדרך חזרה. עכשיו ידעתי להיכן הצטמצמו חייו ואורו. האיש הזקן ליד השער, שהשקיע במרוץ על קביו מרץ כה רב, הביט בי בזעם, אבל נצר את לשונו ושמר את קללתו לעצמו. יצאתי משער בית-העלמין ומורה הדרך שלי נעלם באותה מהירות שבה הופיע, ובדיוק באותו המקום. ייתכן שהתגורר בסדק בחומת בית-העלמין ולא היה מגיח ממנו אלא לעתים רחוקות. הוא לא נעלם בלי לקבל את המגיע לו, ולפרידה אמר ״Oui״.

פרק ב' –קולות מראקש-אליאס קנטי-ביקור במלאח

אשר להאשמת ׳החרות׳ כעיתון מכור שאלה היא עד כמה זו מיוסדת על עובדות ומה היה היקפה, אף כי יש קושי בבירור העובדות כשמדובר בשוחד. במאמרים החריפים בנידון נגד ׳החרות׳ בדרך־כלל מסכת הטיעונים היא רטורית ומתלהמת, רוב המאמרים לא מיוסדים על עובדות או שהן מועטות ודלות, ההאשמות לא תמיד משכנעות בהגיונן ולא אחת הוכחשו. את העובדה הממשית היחידה ציין ברנד, אך אין היא משכנעת בהגיונה (שהעיתון קיבל כסף משני הצדדים ופירסם את גרסת שניהם). האשמה שכמה גורמים חוזרים עליה מסתברת כתופעה רווחת, אך היא לא בהכרח נכונה. כך במלחמת הלשון, כאמור לעיל, הואשם ׳החרות׳ בקבלת שלמונים והזמין את המאשימים למשפט, ׳הפועל הצעיר׳ סירב להתדיין, ׳מוריה׳ נענה ויצא זכאי במשפט, אך המשפט והזיכוי הם פרסה. אנו יודעים בודאות ש׳החרות׳ צידד במחנה העברי לא תמורת תשלום.

ואף זו, בגוף הפרק צוטטו מאמרים המאשימים את העיתונות הירושלמית – ׳חבצלת׳, עיתוני בן־יהודה ו׳החרות׳, בצוותא או בנפרד – בקבלת שלמונים, ומשתמע מהם כאילו זה היה הכלל בעריכתם ובברירת המאמרים לפרסום בהם. והנה מצאתי רק ראיה אחת המאמתת את ההאשמה. ש״י שיריזלי כתב אל גבאי בית־היתומים הספרדי: כדי ׳לפרסם המאמרים המזוהמים ב״השקפה״ לפני שנה שקלתם על ידי כסף רב׳. כאמור, גם ׳מוריה׳ קרוב לודאי קיבל תשלום מחברת ׳עזרה׳ במלחמת השפות, נוסיף את סיפורו של ברנר על ׳החרות^, והרב שמעל – ועדיין שאלה היא האם עובדות מועטות אלה מעידות שהתופעה היתה רווחת בעיתונות הירושלמית או שמא אפשר להסתייע ב׳עדות אופי׳ על בעליהם של עיתונים אלה מהידע הכללי שלנו. ׳חבצלת׳ של י״ד פרומקין ועיתוני בן־יהודה, חרף פגמיהם, לא היו עיתונים מושחתים ועורכיהם לא היו רודפי בצע שיסדו עיתונים כדי להרבות הון אלא אישי ציבור בעלי ערכים שנאבקו וסבלו ונאסרו על אמיתותיהם. אולי גם כשלו בקבלת תשלום בעבור פרסום, אך אין יסוד להאשמה גורפת כלפיהם, כי קבלת שלמונים היתה הקו המנחה בהתנהלות עיתוניהם. כף הזכות של פרומקין ושל בן־יהודה ועיתוניהם, שאישיותם ופועלם הציבורי והעיתונאי ידועים, אינה מיניה וביה עדות לזכותם של ׳החרות׳ וראשיו, אך היא מלמדת שההאשמות הגורפות כלפי העיתונות הירושלמית אין לקבלן כלשונן ללא ביסוס עובדתי. מסקנתי, כי ׳החרות׳ לא היה עיתון ׳מכור׳ יסודה בשלושה נימוקים: ההאשמות בנידון לרוב חסרות ביסוס עובדתי, ראשי ׳החרות׳ היו מוכנים לא־אחת להתדיין על כך ומאשימיהם הם שסירבו, עמדה לא מוסרית בעליל. גם האשמות גורפות אחרות כלפיו, כגון היותו עיתון חסר תכנים וערכים הן חסרות יסוד, כי בכל שנותיו נאבק ׳החרות׳ על ערכים ותכנים לפי תפישתו. לבסוף, כל הידוע על אישיותם של המו״ל והעורכים של ׳החרות׳ מלמד כי היו בעלי ערכים שנאבקו ונאסרו על אמיתותיהם.

׳החרות׳ לא היה עיתון שחור, או צהוב, שכן לא פירסם מעשי פלילים, אסונות טבע, רכילות אישית ושאר סממני פיקנטריה וסנסציה. אשר לסגנון פרסומיו, אכן הוא היה עיתון עממי, קולני, שלשונו לא תמיד נקייה, לא־אחת מועצמת ולפעמים גסה, ועריכתו לא היתה מוקפדת ולא מקצועית. קשה לקבוע עד כמה ׳המציא׳ ידיעות, שיקר או פיברק, לרוב ייחסו אמירה זו לטיפולו בשאלה הערבית, אולם בסוגיה זו היה ׳החרות׳ מצוי ובקי יותר מיריביו ותרם יותר מהם לידע של קוראיו לדעתי גם צדק יותר מהם. עוד טענו נגדו שהעלה סוגיות שכבר נידונו בלי לחדש בהן אולם עיתון שלא ככתב־עת מדעי אינו מחוייב לחדש, שרוי לו לחזור ככל המתבקש לדעתו על עניין שנראה לו ראוי להדגשה.

חלק מפגמיו של ׳החרות׳ נבעו מהקשיים להוציא עיתון אקטואליה עברי בארץ: קוראים מעטים, יישוב שאין בו די אירועים ודי כותבים כדי להזין עיתון, כלכלה דלה שאינה שופעת מודעות מסחריות, מו״לים שמניעיהם רעיוניים אך הם חסרי הון וידע מקצועי נאות. לא בכדי נכשלו כל נסיונות היישוב החדש להוציא עיתון לאקטואליה (לרבות ׳חיינו׳), אפילו בגיבוי כספי מהחוץ, והעיתונים שיצאו לאור כולם נתמכו, קירטעו והופיעו עת קצרה או עם הפסקות.

הופעת ׳החרות׳ יש לה חשיבות לתולדות היישוב, להתפתחות העיתונות העברית – והעיקר לענייננו – לתולדות הספרדים בארץ ונסיונם להשתלב בתחייה העברית. לתולדות היישוב – המאמרים והידיעות בו הם חלק מהשיח הציבורי המרכזי ובלעדיהם התמונה המשתקפת במקורות אחרים היא חסרה בתחומים שנידונו בפירוט בספר זה. לתולדות העיתונות העברית – ׳החרות׳ הצליח לצאת כסדר וברציפות בכוחות עצמו, בתקופה שאחרים כשלו בכך. יותר מעיתון אחר, הוא אבי העיתונות המסחרית בארץ. יש בו מן הראשוניות בתור עיתון לאקטואליה ועיתון המשקף בכמה אירועים דעת־קהל ומעורר אותה. לתולדות הספרדים – נוסף להיותו מקור יסודי להן, בשל מיעוט המקורות בנידון, ׳החרות׳ תרם לצמיחת אינטליגנציה ספרדית צעירה, בערים הקדושות וביישוב החדש.

׳החרות׳ היה הניסיון הקבוצתי החשוב הראשון של הספרדים להשתלב בתחייה הלאומית ולתרום לה. אי־התקבלותו מלמדת גם על מידת אי־הצלחתם להשתלב בנרטיב הלאומי, הן משום שהעיתון נוסד במוצהר כדי לתרום לתחייה הלאומית ותרם לה כמידת הבנתו והן משום חריפות הביקורת עליו. שכן יש חשיבות ראשונה במעלה להופעתם של ספרים ועיתונות לגיבוש ציבוריות מודרנית בקרב לאום, ונראה כי גם בקרב עדות בתוכו. במיוחד במציאות שבה פרט לשתי מפלגות הפועלים הקטנות היו מעט ארגונים ציבוריים ואלה שיקפו דעת־קהל של חוגים מצומצמים.

הופעת ׳החרות׳ והמשתמע ממנה לענייננו ראויה לציון במיוחד על רקע תקופתה – העלייה השנייה שעיצבה דפוסי מדיניות והתייחסות ציבורית בתחומים רבים. בתקופה זו גם החל המפגש בין הספרדים ליישוב החדש, לתנועת הפועלים ולתנועה הציונית שלכאורה החשיבו את המפגש הזה אך הקשרים ביניהם למעשה היו מצומצמים. את החשיבות שבהופעת ׳החרות׳ והתגובות עליו הבינו רק מעטים – במיוחד א׳ בן־יהודה, יצחק בן־צבי ור׳ בנימין.

עוצמת הביקורת, ואף העוינות, של האינטליגנציה היפואית, במיוחד בקרב ׳הפועל הצעיר׳, כלפי ׳החרות׳, ובהרחבה כלפי העיתונות הירושלמית, נבעה לא רק מחמת ליקוייו. היא ניזונה לא־מעט מהניגודים שבין היישוב החדש לישן, בין יפו לירושלים, אולי גם מכשלון המאמצים להוציא ׳עיתון הגון׳, כאשר שני צעירים ספרדים חסרי ׳הילת׳ סופרים ועורכים הצליחו בכך. הביקורת על ׳החרות׳ ניזונה גם מהניכור ואף הניגוד בין העדות, כפי שמעידים הכתובים הבוטים על כך שהובאו לעיל. הכשל של ביקורת זו הוא בדחייה של קבוצה שהיתה ראויה לעידוד אך הוטחו בה פגמים מדומים, משום שהמבקרים לא השלימו עם השוני בתפישותיה לגבי הציונות, בהשקפת עולמה החברתית־מעמדית וביחסה אל הדת ומסורת העבר.

אך על אף אופן התקבלותו, ׳החרות׳ תרם תרומה חשובה לקירוב בין עדות הספרדים והאשכנזים וכן בין חלקים ביישוב הישן ליישוב החדש.

נולדתם ציונים-הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'מאנית-יצחק בצלאל-תשס"ח-סיום המאמר

רבי חיים בן עטר הזקן, הוא לא נמנה לדיין אך היה מרביץ תורה וראש ישיבה בבית הכנסת הגדולה בסאלי, שנודעה בשם "בית הכנסת בני עטר" על כי הייתה אחוזת רבי חיים בן עטר ורבי שם טוב אחיו הנגיד בסאלי. רבי חיים היה תלמיד רבי אלישע אשכנזי ורבי חייא דיין מארץ ישראל, ושקידתו בתורה הייתה כל כך נפרזה עד כי גם בלילי תמוז עסק בה רוב הלילה. ונוסף על שקידתו הוא הרבה להחזיק בידי לומדי תורה, וביתו היה בית ועד לחכמים. בשנת תס"ה נסע למכנאס ויתעכב בה שנתיים ומחצה. ולפי הנראה שמטרת נסיעתו הייתה לפקח על עסקי השותפות שהייתה בינו ובין רבי שם טוב אחיו שמת זמן מה קודם, ושעוד אחר כך אחרי מות אחיו ההוא, לא נפרדה השותפות בין רבי חיים ובין יורשי אחיו, הוא האריך ימים והפליג בזקנה כנראה, יותר ממאה שנה, וימת בשנת תפ"א ולפי הנראה שחיבר איזה ביאורים.

ובעוד שרבי חיים הזקן היה איש גדול ומפורסם בעדתו, הנה היה רבי משה בנו, ורבי חיים נכדו בכל עת היותו בסאלי אנשים פשוטים בקרב עדתם. ופעולתם לא הוכרה כמעט כלל בין גדולי חכמי סאלי, הסבה לזה לא נדע עוד בבירור, ואמנם בנוגע לרבי משה אין ספק כי לא היה גדול בתורה כאביו, ולכן לא נחל כבוד וגדולה בעיני העדה בסאלי.

אך אודות רבי חיים בן עטר הנכד, יתכן לשער כי סבת אי פרסומו אז בהיותו בסאלי – למרות מה שאחר כך בצאתו מסאלי התפרסם כל כך – היה לרגלי סכסוכים חברתיים ומשפחתיים בעסקי ממון, סכסוכים שכפי הנראה ברור הסבו לרבי חיים להיות בודד ונרחק מחוג רבני העיר וגדוליה, הסכסוכים ההם נמשכו על ידי ירושה של הון גדול שירש רבי חיים מחמיו רבי משה הנגיד בנו של הנגיד שם רבי שם טוב בן עטר.

בהההון ההוא הסתבכו תביעות שונות מבני המשפחה וזולתם, בני ברית ושאינם בני ברית, וגם הממשלה לקחה חלק בתביעות ההם, כשבע שנים אחרי מות רבי משה הנגיד חמיו, נמשכו הדין ודברים והמריבות אודות ההון ההוא שישר רבי חיים. וימיטו עליו, על רבי חיים בן עטר, נזקים והפסדות וגם מאסרים, עד כי נצלו אותו וישללו ממנו כל כוחו והונו.

ובכן מובן מאליו כי השנאה שנרדף רבי חיים בן עטר מצד בעלי הריב בממשלה, לא נתנו לו להתבצר בקרב הקילה ולתפוש לו מקום חשוב כערכו, רבי חיים בן עטר נחשב כנודע לאחד מגדולי הספרות התלמודית, ועוד בסוף ימיו ולאחר מותו מיד, קנה לו שם טוב בהיהדות ובפרט בין החרדים והחסידים בצפון מערב אירופא, עד כי גם סיפורי בדים והגדות סודיות לא מעט נמצאו אודותיו.

לסיפורים כאלה כמובן אין לתת שום ערך, אכן נפלא הדבר, כי כל כך מצא לו רבי חיים בן עטר בחייו ובמותו מעריצים רבים בארצות המזרח ובאירופא. הוא, נולד בשנת תנ"ו בסאלי  1696, ובעודו עול ימים שקד על לימודו ויקח לקח מפי זקנו רבי חיים, בהיותו בן כ"ה שנה מת עליו מורו זקנו ההוא, אף הוא ירש מאתו את מדותיו, שקידתו, צדקתו, וענותן, ויהיו לו תמיד לעינים. הוא קבע לעצמו עתים עתים ללימודי דת וקבלה, ויתהנג כל כך בחסידות ובסיגופים, ולפעמים צם משך שנים ושלשה ימים רצופים. אחרי אשתו הראשונה פאצויניא בת הנגיד רבי משה בן עטר, הייתה מתעטפת בטלית ולובשת תפילין.

בידיעתו הסודית השתמש גם בפועל לכתוב קמיעות לחולים וכדומה, אך עם זה שעה רבי חיים לפעמים גם אל רעיונות פילוסופיים ויצמידם אל הקבלה, בבית מדרשו המיוחד בסאלי השא בכל יום לפני שומעו לקחו שני דרשות ולפעמים שלש דרשות ביום.

ובענותו היתרה נמלך בהוראותיו תמיד עם בני ישיבתו וביחוד עם ידידו ומכירו רבי שמואל בן אלבאז מרבני פאס אז בסוף המאה הזאת. הוא היה ידיד ורע גם להמשבי"ר ורבי יהודה בירדוגו מרבני מכנאס, ואמנם בכל ענותו של רבי חיים לא נמנע מלהבליט את ערך עצמו, עם רבי חזקיה די סלוא אחד הרבנים המצוינים בספרות התלמודית, דבר קשות על ספרו פרי חדש.וימטיר עליו ביטויים חריפים.

לפעמים לא נמלט גם מלסתור דברי ראשונים ולחלוק עליהם, גם ישתמש בפתגמים כה נשאים לאמר "אחמו לן מן שמיא קושטא" או רוח הקדש הופיעה עליו, ופעם ירזמון מליו להתימר בתור משיח, כן יגזור על מי שישיג על דבריו וכה יאמר "והיו דברי אלה מול כל קורא שאם לקפח הוא בא….נגידים אדבר להמית בעקיצת נחש.דבר שהיה למורת רוח בעיני רבים מרבני הדור שאחריו. על גזירתו זו המוזרה, ואמנם היו רבים אשר לא חשו לדבריו אלה, וירבו להשיג על ספריו, ביחוד נמצאו מרבני המערב במאה הששית אשר לעגו לגזירת רבי חיים זאת, וישתדלו להראות את טעיותיו באיזה עניינים, בפרט בעניינים שמנהג המערב היה להקל, והוא, רבי חיים רצה לא לחוש למנהגם, ולהחמיר, כמו המנהגים של היתר הנפיחה בריאה שעוד מדור הראשון של מגורשי ספרד פשט היתרו.וכן היתר אכילת מין חגבים שנהגו מכבר במערב לאוכלם, ורבי חיים בנטיותיו תמיד לצד החומרא, לא הביט על קדמותם של מנהגים כאלה, ויהי הוא הראשון בחכמי המערב שהתר לבטלם, ואמנם לפי מה שנדע לא עשו דבריו בזה רושם ולא פעלו את פעולתם.

כבן ל"ו שנים הדפיס כבר רבי חיים בן עטר את ספרו חפתץ ה', וגם גמר הספר פרי תואר, אך בטרם שהספיק להדפיסו נאלץ לגלות מסאלי עיר מולדתו מפני עלילות וכובד המסים ששררו אז בתגרת יד המושל מולאי עבד אללאה ופקידיו.

בדרכו כנראה התמהמה זמן לא מעט בפאס, מכנאס, ותיטואן, ויתרועע בלימודים עם ידידיו ומכריו שם. אחר כך נסע לאיטליה וישב שם בליוורנו, וגם שם התעכב מעט, ובשנת תצ"ט מצאנוהו שהסכים על פסק דין שכתב אחד מרבני ליוורנו. שם מצא לו רבי חיים תומכים רבים לחפצו, ובעזרתם הדפיס אחר כך את ספריו פרי תואר ואור החיים.

בשנת תק"א – 1741, הגיע לירושלים מחוז חפצו, וקבע מיד בה ישיבה "כנסת ישראל" בהכנסה של שש מאות גרוש לחדש, אשר נשלחו לו לפי הנראה מידידיו בליוורנו, בישיבת כנסת ישראל ההיא למדו אחד עשר חכמים וארבעה בחורים, שכלם לקחו לקח מפי רבי חיים בן עטר ויחשבו לתלמידיו.

ובחברתם אז חיבר אז את ספרו האחרון ראשון לציון, לאמר, הספר הראשון שחיבר בציון, ואמנם למגנת לב מעריציו ותלמידיו בירושלים, לא ארכו ימי שבתו שמה, ובשנת תק"ג יום ט"ו תמוז, גוע רבי חיים בן עטר וימת. הוא נקבר בשיפולי הר הזתים יחד עם שתי נשיו, ולפי הנראה כי לא השאיר אחריו בנים ובנות כלל.

רבי דוד בן רבי אהרן הסבעוני, הוא העתיק את דירתו מסאלי, כנראה לפאס, וחיבר ספר נאם דוד דרושים, וספר פסקי דינים, רבי שלום הסבעוני, מת אחרי שנת תצ"ג וממנו נמצא איזנ קינות בכתב יד. רבי שלום בן משה בן צור, אביו משה היה אחד מנכבדי סאלי והוא היה דודו של רבי יעקב אבן צור מרבני פאס ומת בשנת תס"ו יום ז' שבט, וישאיר אחריו שלשה בנים, שלום, יעקב ויהודה.

והראשון שבהם רבי שלום זה נחשב לאחד מחכמי סאלי ויהי לו בית הכנסת מיוחדת שם, הוא היה בקי בחכמת הדקדוק ונודע אז בדור הזה בתור, המדקדק הגדול שבמערב, גם משורר מצוין ומלומד בחכמת העיבור, חיבר בשנת ת"ע ספר שיר חדש כללי העיבור והתקופות בשיר עם פירוש, גם חיבר שירים וקינות רבים, ופירוש קצר על פי רש"י על התורה, הוא מת לפני שנת תפ"ז.

רבי משה בן יצחק בן צור, חי בסאלי ואחר כך הלך לפאס או למכנאס, חיבר ספר "מערת שדה המכפלה" קיצור ספר אוצרות חיים בשיר, עם שני פירושים דברי קבלה, והלכה למשה. הספר מבוא שער השמים, קיצור ספר מעיןחכמה על הקבלה, עם שני פירושים, דברי אמת, וקרא משה ובשנת תע"ב חיבר ספר צלצלי שמע, שירים וקינות וכנראה שחיבר עוד קיצור ספר פרדס רמונים וגם קיצוק שיני שולחן ערוך, בשיר וחרוזים שנשארו בכתב יד.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

עמ' רכא

משפחת דהאן

למחרת בבוקר, בהגיעי שוב אל רובע המלאח, הלכתי מהר ככל האפשר אל הכיכר הקטנה, שאותה כיניתי ״הלב״, ואחר-כך לבית-הספר, שם עוד הייתי חייב משהו למורה עוטה המסכה. הוא קידם את פני כאילו לא הייתי שם מעולם, בדיוק באותה צורה, ואולי אף היה חוזר ועורך מחדש את כל טקס ההקראה. אבל אני הקדמתי אותו ונתתי לו את מה שהאמנתי שאני חייב לו. הוא לקח את הכסף בזריזות, בלי שמץ היסוס, ובחיוך ששיווה לפניו הבעה קפואה ואווילית שבעתיים. התהלכתי מעט בין הילדים, התבוננתי בתנועות הקריאה הקצביות שלהם, שביום הקודם כה הרשימו אותי. אחר-כך עזבתי את בית-הספר וטיילתי בלא מטרה מוגדרת בסמטאות הרובע היהודי. תשוקתי להיכנס לאחד הבתים הלכה וגברה. היה מנוי וגמור עמי שהפעם לא אעזוב את רובע המלאח בלי לראות בית אחד מבפנים. אבל איך להיכנס? הייתי זקוק לאמתלה כלשהי, ורצה מזלי שעד מהרה נזדמנה לי כזאת.

עצרתי ליד אחד הבתים הגדולים ביותר, שחזיתו בלטה מבין שאר הבתים בסמטה בהדר מסוים. השער היה פתוח. הצצתי לתוך חצר, שאשה צעירה, שחורת שיער וזוהרת מאוד ישבה בה. אולי היא זאת שצדה את מבטי תחילה. בחצר שיחקו ילדים, וכיוון שכבר למדתי אי-אלה דברים על בתי-ספר, עלה בדעתי שאני יכול לראות את הבית הזה כבית-ספר ולהישים עצמי כאילו אני מתעניין בילדים.

נשארתי במקומי ובלשתי פנימה, מסיע מבטי מן הילדים אל האשה, כשמקץ רגע קצר הגיח מירכתי החצר גבר גבה קומה שלא הבחנתי בו וצעד לעברי. האיש היה דק גזרה והלך בראש זקוף, ובגלימתו המתבדרת נראה מכובד ונשוא פנים. הוא עצר מולי, נעץ בי מבט רציני ובוחן ושאל אותי בערבית לחפצי. השבתי לו בצרפתית: ״האם המקום הזה הוא בית-ספר?״ הוא לא הבין אותי, היסס קמעה, אמר, ״!Attendez״ונפנה מעלי. זו לא היתה המלה הצרפתית היחידה שידע, כי כשחזר בלוויית איש צעיר יותר, לבוש בהידור צרפתי, בחליפה אירופית משובחת כאילו היה זה יום חג, הוסיף ואמר: " parle français'ו "mon frere

לאח הצעיר הזה היו פני איכר אטומות, הוא היה שחום מאוד. בלבוש אחר הייתי חושב אותו לברברי, אם כי לא לברברי נאה. הוא אכן דיבר צרפתית ושאל אותי לחפצי. ״האם זה בית-ספר כאן?״ שאלתי, עתה כבר מתוך תחושת אשמה כלשהי, כיוון שלא עלה בידי להתאפק מלחזור ולשלוח מבט נוסף אל האשה בחצר, מה שלא נעלם מעיניהם.

״לא,״ אמר האח הצעיר. ״אתמול היתה פה חתונה.״

״חתונה? אתמול?״ הייתי מופתע מאוד, אלוהים יודע מדוע, ולמראה תגובתי העזה נראה לו כי מן הראוי להוסיף: ״אחי התחתן.״

הוא הורה בתנועת ראש קלה על אחיו המבוגר, שנדמה לי כה מכובד. עכשיו היה עלי להודות על המידע ולשוב לדרכי. אבל אני היססתי, והבעל הטרי אמר בתנועת זרוע מזמינה:

״!Entrez, היכנס בבקשה!״ ואחיו הוסיף: ״אתה רוצה לראות את הבית?״ הודיתי להם ונכנסתי לחצר.

הילדים – היו שם אולי עשרה – התרחקו זה מזה ופינו לי דרך. חציתי את החצר בלוויית שני האחים. האשה הצעירה הזוהרת קמה ממושבה – היא היתה צעירה אף יותר משסברתי, אולי בת שש-עשרה, והוצגה לפני על-ידי האח הצעיר כגיסתו. היא היתה זו שנישאה ביום הקודם. הם פתחו דלת אל חדר ששכן בעברה המרוחק של החצר והזמינו אותי להיכנס. החדר הקטן למדי, מסודר בקפידה ונקי, היה מרוהט בסגנון אירופי: משמאל לדלת עמדה מיטה כפולה, מימינה שולחן מרובע גדול, מכוסה במפת קטיפה ירוקה-כהה. מאחור, ליד הקיר, עמד מזנון ובו בקבוקים וכוסיות ליקר. הכיסאות סביב השולחן השלימו את התמונה. הכול נראה כמו באיזו דירה זעיר-בורגנית צנועה מאוד בצרפת. שום חפץ לא הסגיר את הארץ שבה נמצאנו. מן הסתם היה זה החדר המהודר ביותר שלהם, כל חדר אחר בבית היה מעניין אותי יותר. אבל הם סברו שהם מכבדים אותי בכך שהם מזמינים אותי לשבת כאן.

האשה הצעירה, שהבינה צרפתית אך כמעט לא פצתה את פיה, נטלה בקבוק וכוסיות מן המזנון ומזגה לי יי״ש חריף, מן הסוג שמזקקים יהודי המקום. הוא נקרא ״מחיה״ והם מרבים לשתות ממנו. בשיחות עם מוסלמים התרשמתי לא פעם שהם, ששתיית אלכוהול אסורה עליהם, מתקנאים ביהודים בגלל היי״ש הזה. האח הצעיר הזמין אותי לשתות. שלושתנו התיישבנו, הוא, גיסתו ואנוכי, ואילו האח המבוגר, החתן, נשאר לעמוד אצל הדלת למספר רגעי נימוס בלבד ואחר-כך חזר והלך לענייניו. מן הסתם היה עסוק מאוד, ומאחר שממילא לא יכול להידבר עמי, השאיר אותי בידי אשתו ואחיו הצעיר.

האשה התבוננה בי בעיניה החומות שלא הנידו עפעף, לא הסירה מבטה ממני, אך שום זיע בפניה, ולו הדק ביותר, לא הסגיר מה חשבה עלי. היא לבשה שמלה פרחונית פשוטה, שהיתה עשויה לבוא מבית כלבו צרפתי והתאימה לריהוטו של החדר. גיסה הצעיר, בחליפתו הכחולה כהה, שהיתה מגוהצת עד גיחוך, נראה כאילו יצא זה עתה מחלון הראווה של חנות בגדים פריסאית. הדבר היחיד הזר למראה בחדר כולו היה גון העור הכהה של שניהם.

תוך כדי שאלות הנימוס ששאל אותי האיש הצעיר, שעליהן ניסיתי להשיב באותה מידה של נימוס אף שבפחות גינוני רשמיות, חשבתי שוב ושוב על כך שהאשה השתקנית היפה שישבה מולי קמה לא מכבר ממיטת הכלולות שלה. השעה כבר היתה שעת לפני צהריים מאוחרת, אבל בוודאי קמה היום מאוחר. אני הייתי הזר הראשון שראתה מאז חלה בחייה אותה תמורה עמוקה. סקרנותי לגביה היתה שקולה לסקרנותה כלפי. עיניה הן שמשכו אותי לתוך הבית, וכעת היתה מתבוננת בי במבט מקובע ובשתיקה, בעוד אני מכביר מלים, אך לא אליה. אני זוכר שבזמן שישבנו פיעמה בלבי תקווה אבסורדית לגמרי. קיוויתי שתשווה אותי במחשבותיה לחתנה, שכל-כך מצא חן בעיני. רציתי שתעדיף אותו על פני, את רוממותו הצנועה ואת הדרת פניו הקלה על זרותי היומרנית, שאולי דמתה לראות מאחוריה כוח ועושר. איחלתי לו את תבוסתי ורוב ברכה לנישואיו.

האיש הצעיר שאל אותי מנין אני בא.

״מאנגליה,״ אמרתי, ״לונדון.״ הרגלתי את עצמי לתת את התשובה הפשוטה הזאת כדי לא לבלבל את הבריות. הרגשתי באכזבה קלה מתשובתי, אך טרם ידעתי מה היה מבכר לשמוע.

״אתה נמצא כאן בביקור?״

״כן, עוד לא ראיתי את מרוקו.״

״היית כבר בבאהיה ?״

כעת התחיל לשאול אותי על כל אתרי התיירות הרשמיים בעיר: האם הייתי כאן, האם הייתי שם, וסיים בהצעה לשמש לי מורה דרך. ידעתי שאינך רואה עוד שום דבר מרגע שאתה מפקיד את עצמך בידי תושב מקומי כמורה דרך, וכדי לקטוע תקווה זו באבה ולהעביר את השיחה לפסים אחרים הסברתי שאני נמצא כאן יחד עם חברת סרטים בריטית, שהפחה בכבודו ובעצמו העמיד לרשותה מורה דרך. לאמיתו של דבר לא היה ביני ובין הסרט הזה ולא כלום. אבל ידיד אנגלי שלי, שהפיק אותו, הזמין אותי למרוקו, וידיד אחר שהיה עמי, אמריקאי צעיר, גילם בו תפקיד.

הסברי פעל את פעולתו. הוא חדל להתעקש להראות לי את העיר, אבל לנגד עיניו נפתחו סיכויים שונים לגמרי. אולי יש לנו איזה עבודה בשבילו ? הוא עושה הכול. הוא מובטל כבר תקופה ארוכה. פניו, שהיו בהן מין קהות וקדרות, היו לי עד לרגע הזה כספר החתום. הן מיעטו להגיב, או שהגיבו באטיות כזו, שהנחתי באי-רצון שבקרבו של האדם הזה לא מתרחש מאומה. עכשיו הבנתי שחליפתו הטעתה אותי לגבי מצבו. אולי היה מבטו כה קודר מפני שהיה מובטל מזה תקופה ארוכה, ואולי נתנה לו משפחתו להרגיש זאת. ידעתי שכל התפקידים הקטנים בחברתו של ידידי אוישו מזמן ואמרתי לו זאת מיד כדי לא לטעת בלבו תקוות שווא. הוא קירב אלי מעט את ראשו מעל השולחן ושאל פתאום:

"Êtes-vous Israélite?"

אמרתי בהתלהבות שכן. היתה זאת הרגשה נעימה כל-כך להיות מסוגל להשיב סוף־סוף בחיוב על דבר כלשהו, מה גם שהייתי סקרן לדעת את הרושם שיעשה עליו וידוי זה. הוא צחק מלוא פניו וחשף את שיניו הצהבהבות הגדולות. הוא נפנה אל גיסתו, שישבה מולי במרחק-מה ממני, והנהן בראשו בהתלהבות כדי להדביק אותה בשמחתו לשמע הידיעה הזאת. היא לא הנידה עפעף. לי דווקא נדמתה מאוכזבת במקצת. אולי חפצה שהזר יהיה זר לגמרי. פניו עוד הוסיפו לנהור במשך זמן־מה, וכשהתחלתי אני לשאול עכשיו שאלות, ענה בדיבור קולח מעט יותר משציפיתי ממנו.

למדתי שגיסתו מוצאה ממזגאן. הבית לא היה תמיד מלא כל-כך. בני המשפחה באו לחתונה מקזבלנקה וממזגאן והביאו עמם את ילדיהם. כולם התגוררו כעת בביתם ולכן היתה החצר, שלא כרגיל, כה שוקקת חיים. שמו היה אלי דהאן והוא שמע בגאווה כי זהו גם שמי הפרטי. אחיו היה שען, אך לא היתה לו חנות משלו והוא עבד אצל שען אחר. שוב ושוב הוזמנתי לשתות והגישו לי גם פירות משומרים, כמו אלה שהיתה אמי נוהגת להכין. שתיתי, אבל את הפירות דחיתי בנימוס – אולי מפני שהזכירו לי מדי את הבית – ובכך הבאתי סוף־סוף את פניה של הגיסה לידי תגובה ברורה, צער. סיפרתי שאבותי באו מספרד ושאלתי אם יש עוד ברובע המלאח אנשים הדוברים את הספרדית העתיקה. הוא לא הכיר אדם כזה, אבל שמע על תולדות יהודי ספרד, וידע זה היה הדבר הראשון אצלו שנדמה כאילו הוא חורג מעבר להופעתו הצרפתית ולנסיבות סביבתו המיידית. כעת שוב היה הוא השואל. כמה יהודים יש באנגליה ? האם מצבם טוב ואיך מתייחסים אליהם ? האם יש ביניהם אישים גדולים ? לפתע חשתי בלבי כמין אסירות תודה חמה לארץ שהיטיבה עמי, שבה רכשתי ידידים, וכדי שיבין אותי סיפרתי לו על יהודי אנגלי אחד שעלה לגדולה פוליטית, הלורד סמואל.

״סמואל ?״ שאל, ושוב קרן מלוא פניו, עד שסברתי כי שמע על אודותיו וכי הוא בקי בקורות חייו. אולם טעות היתה בידי. שכן הוא פנה אל האשה הצעירה ואמר: ״זה שמה של גיסתי. לאביה קוראים סמואל.״ נתתי בה מבט שואל, והיא הנהנה במרץ.

מאותו רגע ואילך החל לגלות יתר תעוזה בשאלותיו. תחושה של קרבת דם רחוקה אל הלורד סמואל, שסיפרתי לו כי היה חבר בממשלות בריטניה, שלהבה אותו. האם יש בחברה שלנו יהודים נוספים? אחד, אמרתי. האם איני רוצה להביא אותו לביקור? הבטחתי זאת. האם אין עמנו אמריקאים ? זאת היתה הפעם הראשונה שהגה את המלה ״אמריקאים״. הרגשתי שזאת מלת הזהב שלו והבנתי מדוע התאכזב תחילה לשמוע שאני בא מאנגליה. סיפרתי על ידידי האמריקאי, שגר אתנו באותו מלון, אבל היה עלי להודות שאינו יהודי.

האח המבוגר נכנס שוב. אולי סבר שאני יושב שם כבר זמן רב מדי. הוא זרק מבט באשתו, שמבטה עדיין היה נעוץ בי. היה נדמה לי שנשארתי בגללה ולא אמרתי נואש מן התקווה לבוא עמה בשיחה. אמרתי לאח הצעיר שיבוא לבקר אותי במלון שלי אם יתחשק לו וקמתי ממושבי. נפרדתי לשלום מן האשה הצעירה. שני האחים ליוו אותי החוצה. החתן נעמד לפני השער, קצת כאילו ביקש לחסום את דרכי, ועלה בדעתי שאולי הוא מצפה ממני לתשלום בעד הביקור בבית. לא רציתי להעליבו, הוא עדיין מצא חן בעיני, ולרגע עמדתי במקומי שרוי באובדן עצות מביך ביותר. ידי, שהתקרבה לכיסי, עצרה במחצית הדרך ואני תפסתי אותה, מנסה להיראות כאילו היתה עסוקה בגירוד. האח הצעיר נחלץ להצילני ואמר משהו בערבית. שמעתי את המלה ״יהודי״, שהתייחסה אלי, ושוחררתי לחופשי בלחיצת יד ידידותית ומאוכזבת משהו.

כבר למחרת הגיע אלי דהאן לבית-המלון שלי. הוא לא מצא אותי במקום ובא שוב. אני הרביתי להימצא בדרכים ומזלו לא האיר לו פנים. בפעם השלישית או הרביעית פגש אותי סוף־סוף. הזמנתי אותו לקפה והוא ליווה אותי לג׳אמע-אלפנא, שם התיישבנו על אחת ממרפסות בתי-הקפה. הוא היה לבוש כמו ביום הקודם. תחילה מיעט לדבר, אבל אפילו מארשת פניו נטולת ההבעה אפשר היה להסיק שמשהו רבץ על לבו. אל שולחננו ניגש איש זקן שהציע למכירה לוחות נחושת חרותים. לפי כיפתו השחורה, לבושו וזקנו היה קל לזהותו כיהודי. אלי רכן לעברי כממתיק סוד, וכאילו היה עמו משהו מיוחד במינו לגלות לי, אמר: ״C’est un Israélite״. הנהנתי בשמחה. מסביבנו ישבו המון ערבים ואירופי אחד או שניים. רק כעת, לאחר ששוקמה ההבנה ששררה בינינו ביום הקודם, הרגיש עצמו משוחרר יותר וגילה את אשר על לבו.

האם אוכל לכתוב בשבילו מכתב למפקד מחנה בן גריר. הוא היה רוצה לעבוד אצל האמריקאים. ״איזה מין מכתב ?״ שאלתי. ״תגיד למפקד שייתן לי איזו עבודה.״ ״אבל אני כלל לא מכיר את המפקד.״ ״תכתוב לו מכתב,״ חזר ואמר, כאילו לא שמע את שאמרתי.

״אני לא מכיר את המפקד,״ חזרתי ואמרתי. ״תגיד לו שייתן לי עבודה.״

״אבל אני אפילו לא יודע את שמו. איך אני יכול לכתוב לו?״

״אני אגיד לך את השם שלו.״ ״איזו מין עבודה אתה רוצה שם ?״

״Comme plongeur״, אמר, ולי נדמה שאני זוכר שהכוונה היא לשוטף כלים. ״כבר היית שם פעם ?״

״עבדתי אצל האמריקאים בתור ׳plongeur״׳, אמר בגאווה רבה.

״בבן גריר?״ ״כן.״

״ולמה עזבת שם ?״ ״פיטרו אותי,״ אמר, באותה גאווה. ״זה היה מזמן ?״ ״לפני שנה.״

״אז למה אתה לא פונה לשם שוב?״ ״לאנשים ממרוקו אסור להיכנס למחנה. רק אם הם עובדים שם.״

״אבל למה פיטרו אותך ? – אולי רצית לעזוב בעצמך ?״ הוספתי ברוב טקט.

״לא היתה מספיק עבודה. פיטרו הרבה אנשים.״

או כנראה שלא תהיה שם משרה פנויה בשבילך, אם אין די עבודה.״

״תכתוב למפקד שייתן לי עבודה.״ למכתב ממני לא תהיה שום השפעה מפני שאני לא מכיר אותו.״

״עם מכתב ייתנו לי להיכנס.״

״אבל אני אפילו לא אמריקאי. אמרתי לך שאני אנגלי. אתה לא זוכר?״

הוא קימט את מצחו. זאת היתה הפעם הראשונה שהקשיב לטענה שכנגד. הוא חכך בדעתו ואז אמר: ״הידיד שלך אמריקאי.״

עכשיו הבנתי. אני, ידידו המוחשי של אמריקאי בשר ודם, אמור לכתוב למפקד מחנה בן גריר מכתב שבו אני מבקש ממנו לתת לאלי דהאן עבודה בתור ״plongeur״.

אמרתי שאדבר עם ידידי האמריקאי. הוא ודאי יידע מה צריך לעשות במקרה כזה. אולי יוכל בעצמו לכתוב מכתב כזה, אבל מובן שאני צריך לשאול אותו קודם. אני יודע שהוא כלל לא מכיר את המפקד הזה באופן אישי. ״תכתוב שייתן גם לאחי עבודה.״ ״לאחיך? השען?״

״יש לי עוד אח צעיר יותר. קוראים לו סימון.״ ״מה הוא עושה ?״

״הוא חייט. גם הוא עבד אצל האמריקאים.״ ״בתור חייט ?״ – ״הוא ספר כביסה.״ ״וגם הוא כבר שנה לא שם ?״ ״לא. הוא פוטר לפני ארבעה-עשר יום.״ ״זאת אומרת שאין יותר עבודה בשבילו.״ ״תכתוב בשביל שנינו. אני אתן לך את השם של המפקד. תכתוב מהמלון שלך.״ ״אני אדבר עם הידיד שלי.״ ״שאני אבוא לקחת את המכתב מהמלון ?״

״בוא בעוד יומיים־שלושה, אחרי שאדבר עם הידיד שלי, ואז אגיד לך אם הוא יכול לכתוב בשבילכם מכתב.״ ״אתה לא יודע את השם של המפקד ?״ ״לא. רצית לתת לי את השם בעצמך, לא ?״ ״שאני אביא לך את השם של המפקד למלון ?״ ״כן. את זה אתה יכול לעשות.״

״אני אביא לך היום את השם של המפקד. אתה תכתוב לו מכתב שייתן עבודה לי ולאחי.״ ״תביא לי את השם מחר.״ סבלנותי החלה לפקוע. ״אני לא יכול להבטיח לך כלום לפני שאדבר עם הידיד שלי.״ קיללתי את הרגע שנכנסתי לבית משפחתו. עכשיו יבוא יום־יום, אולי יותר מפעם אחת, ובכל פעם יחזור על אותו משפט. לא הייתי צריך להיענות למידת הכנסת האורחים של האנשים האלה. באותו רגע אמר: ״אתה לא רוצה לבוא שוב אלינו הביתה?״ ״עכשיו? לא, עכשיו אין לי זמן. פעם אחרת, ברצון.״ קמתי ועזבתי את המרפסת. הוא קם ממקומו באי-ביטחון ובא אחרי. הבחנתי שהוא מהסס, ולאחר שפסענו כמה פסיעות, שאל: ״שילמת?״

״לא.״ שכחתי. רציתי להימלט ממנו מהר ככל האפשר ושכחתי לשלם בעד הקפה שהזמנתי אותו לשתות. התביישתי וכעסי התפוגג באחת. חזרתי, שילמתי וחציתי עמו בניחותא את הסמטה שהוליכה לרובע המלא.

הוא נטל עליו כעת את תפקיד מורה הדרך והצביע על כל הדברים שכבר הכרתי. הסבריו עמדו תמיד על שני משפטים: ״זאת היא הבאהיה. היית כבר בבאהיה ?״ ״אלה הם הצורפים. ראית כבר את הצורפים ?״ תשובתי היתה סטריאוטיפית לא פחות. ״כן, כבר הייתי שם״, או ״כן, כבר ראיתי אותם.״ היתה לי בלבי רק משאלה אחת פשוטה: איך לעשות שלא יוליך אותי לשום מקום?

אבל הוא היה נחוש בדעתו להיות לי לעזר, ונחישות דעתו של כסיל אין דבר שיפוגג אותה. כשהתחוור לי שאין בדעתו להרפות, ניסיתי להתחכם לו בתחבולה. שאלתי אותו על הברימה, ארמונו של הסולטן. שם עוד לא הייתי, אמרתי, אף שידעתי היטב שאין מרשים להיכנס אליו.

״לה ברימה?״ החרה אחרי בשמחה. ״דודה שלי גרה שם. שאקח אותך לשם?״

כעת לא יכולתי עוד להגיד לא. יחד עם זאת לא הבנתי מה יש לדודה שלו לחפש בארמונו של הסולטן. אולי היא עובדת שם בתור שוערת ? בתור כובסת ? בתור מבשלת ? קסם לי לחדור בדרך זו לארמון. אולי הייתי מצליח להתיידד עם הדודה ומפיה ללמוד אי-אלה דברים על החיים בו.

בדרך לברימה התגלגלה שיחתנו לגלאווי, הפחה של מראקש. ימים אחדים לפני-כן נעשה במסגד הרובע ניסיון להתנקש בחייו של סולטן מרוקו החדש. התפילה היתה ההזדמנות היחידה למתנקש להגיע לקרבתו של המלך. הסולטן החדש הזה היה אדם קשיש. הוא היה דודו של קודמו, שהצרפתים הדיחו אותו מכיסאו והגלו אותו ממרוקו. מאחר שהיה כלי שרת בידי הצרפתים נלחמה מפלגת החירות בסולטן־הדוד בכל האמצעים. בין המקומיים בכל רחבי הארץ נמצאה לו משענת איתנה אחת ויחידה, אלגלאווי, הפחה של מראקש, שהיה ידוע מזה שני דורות כבעל-בריתם הנאמן ביותר של הצרפתים. גלאווי ליווה את הסולטן החדש אל המסגד ובו במקום ירה למוות במתנקש. הסולטן עצמו יצא בפציעה קלה בלבד. קצת לפני האירוע הזה טיילתי עם ידיד באותו חלק של העיר. בדרך מקרה נקלענו לקרבת אותו מסגד וצפינו בהמונים שהמתינו לבואו של הסולטן. המשטרה היתה שרויה בהתרגשות עצומה, לאחר שכבר נערכה שורה של נסיונות התנקשות, ועשתה את הכנותיה בחוסר מיומנות וברעש רב. גם אותנו הרחיקו בחוסר נימוס, אבל על המקומיים הסתערו בזעם ובצעקות כשנעמדו בדיוק היכן שהרשו להם. בנסיבות אלה לא חשנו להיטות רבה להמתין לבוא הסולטן והלכנו לדרכנו. חצי שעה אחר-כך התרחשה ההתנקשות והשמועה נפוצה חיש מהר ברחבי העיר. כעת חזרתי והלכתי עם בן לווייתי החדש בדיוק דרך אותן סמטאות כבפעם הקודמת, וזה מה שהביא אותנו לדבר על הגלאווי.

״הפחה שונא את הערבים,״ אמר לי. ״הוא אוהב את היהודים. הוא ידיד היהודים. הוא לא מרשה שיקרה משהו ליהודים.״

קולות מראקש-אליאס קנטי-משםחת דהאן-פרק א'

הוא הכביר מלים יותר מהרגיל ודיבר מהר מתמיד, ודבריו נשמעו מוזרים, כאילו למד אותם בעל-פה מתוך איזה ספר היסטוריה ישן. רובע המלאח עצמו לא נראה לי שייך עד כדי כך לימי-הביניים כמו המלים האלה על אלגלאווי. התבוננתי בגניבה בפניו כשחזר על המלים הללו. ״הערבים הם האויבים שלו. יש לו לידו יהודים. הוא מדבר עם יהודים. הוא ידיד היהודים.״ הוא העדיף את התואר ״פחה״, שציין את רום מעלתו, על ״גלאווי״, שם משפחתו. כל אימת שאמרתי ״גלאווי״, השיב ב״פחה״. המלה נשמעה בפיו כמו המלה ״המפקד״, שלא מכבר הטריף בה עלי את דעתי. אבל המלה הנשגבה וצופנת התקווה ביותר שבפיו נשארה, למרות גלאווי, ״אמריקאים״.

בינתיים הגענו דרך שער קטן לרובע ששכן מחוץ לחומת העיר. הבתים היו בני קומה אחת ונראו דלים ביותר. בסמטאות הקטנות וזרועות החתחתים לא פגשת כמעט נפש חיה, פה ושם נראו כמה ילדים משחקים. תהיתי איך נגיע מכאן לארמון, כשעצר ליד אחד הבתים הצנועים ביותר ואמר: ״פה נמצאת הדודה שלי.״

״היא לא גרה בברימה ?״

״כאן זה הברימה,״ אמר. ״לכל השכונה הזאת קוראים ברימה.״

״וכאן מותר לגור גם ליהודים ?״

״כן,״ אמר, ״הפחה הרשה להם.״

״יש פה הרבה ?״

״לא, רוב האנשים פה הם ערבים. אבל גרים כאן גם כמה יהודים. אתה לא רוצה להכיר את דודתי ? גם סבתא שלי גרה כאן.״

שמחתי לראות שהזדמן לי לראות בית נוסף מבפנים וחשבתי עצמי לבר-מזל שהיה זה בית פשוט וצנוע כל-כך. הייתי מרוצה מן התחליף, ולו הייתי מבין אותו מיד, היה הדבר משמח אותי יותר מביקור בארמון הסולטן.

הוא דפק בדלת ואנחנו המתנו שעה קלה. בדלת הופיעה אשה צעירה וחסונה, עם תווי פנים פתוחים וידידותיים. היא הוליכה אותנו הלאה, אבל היתה נבוכה במקצת כיוון שכל החדרים נצבעו לא כבר ולא אפשרו לה לקבל את פנינו כדת וכדין. עמדנו בחצר קטנטנה, ששלושה חדרים קטנים נפתחו אליה. סבתו של אלי היתה בבית וכלל לא נראתה זקנה. היא קידמה את פנינו בחיוך, אף שנדמה לי שלא היתה גאה בו במיוחד.

שלושה ילדים קטנים התרוצצו בחצר וצרחו בכל כוחם. הם היו קטנטנים ורצו שירימו אותם. הרעש שהקימו שני קטנים ביותר היה מחריש אוזניים. אלי דיבר אל דודתו הצעירה והכביר עליה מלים. הערבית שלו לבשה מין תוקפנות שלא ציפיתי למצוא אצלו, אבל אולי נבע הדבר מאופייה של השפה.

הדודה מצאה חן בעיני. היא היתה אשה צעירה ודשנה, שהסתכלה עלי בפליאה ובלי שמץ חנפנות. היא הזכירה לי במבט ראשון את הנשים המזרחיות שצייר דלקרואה. היו לה אותה צורת פנים מוארכת ובכל זאת מלאה, אותו חיטוב עיניים, אותו אף ישר ומעט ארוך מדי. בחצר הקטנה עמדתי קרוב מאוד אליה, מבטינו נפגשו בחדווה טבעית. הייתי כה המום, עד שהשפלתי את עיני, אבל אז ראיתי את אצילי רגליה המוצקים, שנראו מושכים לא פחות מפניה.

השתוקקתי לשבת לידה. היא שתקה, בעוד אלי ממשיך להמטירה במלים והילדים צועקים בעוצמה הולכת וגוברת. אמה לא היתה רחוקה ממני יותר ממנה עצמה. היא ודאי מרגישה משהו, חשבתי בלבי, והדבר הביך אותי. הרהיטים המעטים נערמו בחצר זה על גבי זה, החדרים, שהיה אפשר להציץ לתוכם, היו ריקים. אי-אפשר היה להתיישב בשום מקום. הקירות זה אך סוידו, כאילו זה עתה נכנסו הדיירים לדירה. האשה הצעירה הדיפה ריח של ניקיון כמו קירותיה. ניסיתי לדמיין את בעלה וקינאתי בו. קדתי קידה, הושטתי יד לאמה ולה ופניתי ללכת.

אלי בא אתי. בחוץ, בסמטה, אמר: ״אני מצטער שהם עסוקים כרגע בניקיון.״ לא הצלחתי להתאפק ואמרתי: ״הדודה שלך אשה יפה.״ הייתי מוכרח להגיד זאת למישהו ואולי גם קיוויתי, בניגוד לכל היגיון, שיענה: ״היא רוצה לראות אותך שוב.״ אבל הוא החריש.

הוא הקדיש למשיכתי הבלתי מוסברת תשומת-לב כה מועטה, עד שהציע לקחת אותי כעת אל דודו. הסכמתי, מבויש במקצת, כיוון שהסגרתי את שבלבי. אולי נהגתי בניגוד למקובל. דוד מכוער או משעמם היה משמש משקל שכנגד לדודה היפה.

בדרך הסביר לי את הנסיבות המשפחתיות המסובכות. למעשה הן היו גדושות יותר מאשר מסובכות, ובני משפחתו ישבו בערים מערים שונות במרוקו. כיוונתי את השיחה אל גיסתו, שראיתי ביום הקודם, ושאלתי על אביה היושב במזגאן. ״C’est un pauvre״, אמר, ״הוא איש עני״. הוא היה, כזכור, האיש ששמו סמואל. הוא לא הרוויח למחייתו. אשתו עבדה בשבילו, היא לבדה קיימה את המשפחה. האם יש במראקש הרבה יהודים עניים? ״250,״ אמר, ״הקהילה נותנת להם אוכל.״ במלה עניים הבין דלפונים חסרי כול והקפיד להעמיד חיץ ברור בינו לבין מעמד זה.

הדוד שאליו הלכנו עכשיו היה בעל דוכן קטן מחוץ לרובע המלאח, שבו מכר אריגי משי. הוא היה איש צנום וקטן קומה, שקימץ במלים. הדוכן שלו היה שומם מאדם, איש לא קרב אליו במשך כל אותו זמן שעמדתי לידו. הוא נראה כאילו היו כל העוברים ושבים עוקפים אותו סביב-סביב. על שאלותי השיב בצרפתית תקינה, אם כי לקונית במקצת. העסקים היו בכי רע. איש לא קונה שום דבר, אמר. אין כסף. זרים אינם באים בגלל מעשי ההתנקשות. הוא היה אדם שקט ופיגועים היו רועשים מדי לטעמו. קובלנותיו לא היו חריפות ואף לא נמרצות: הוא נמנה עם בני-האדם שדעתם נתונה לעולם לאפשרות שאוזניים זרות מצותתות לדבריהם, וקולו היה כה מהוסה, עד שכמעט לא הבנתי את שאמר.

עזבנו אותו כאילו לא היינו אצלו כלל. התחשק לי לשאול את אלי איך התנהג הדוד הזה בחתונה. סוף כל סוף חלפו יומיים בלבד מאז חגגה המשפחה את חגה הגדול. אבל כבשתי את ההתבטאות המרושעת במקצת הזאת, שממילא לא היה מבין, ואמרתי שאני צריך לחזור עכשיו הביתה. הוא ליווה אותי עד למלון. בדרך עוד הראה לי את חנות השעונים שבה עבד אחיו. העפתי מבט פנימה מבחוץ וראיתי אותו רכון בכובד ראש על שולחן ובוחן בזכוכית מגדלת את חלקיקיו של שעון. לא רציתי להפריע לו והמשכתי בדרכי בלא שיבחין בי.

עצרתי בפתח המלון כדי להיפרד מאלי. נדיבותו בהצגת בני משפחתו נסכה בו שוב אומץ והוא חזר לדבר על המכתב. ״אני אביא לך את שמו של המפקד,״ אמר, ״מחר.״ ״כן, כן,״ אמרתי, נכנסתי במהירות ושמחתי לקראת יום המחרת.

מעתה ואילך הופיע יום־יום. כשלא הייתי במלון, היה הולך ומקיף את גוש הבניינים וחוזר. אם גם הפעם טרם הייתי שם, היה נעמד בקרן הרחוב שמול פתח המלון ומחכה בסבלנות. בימים נועזים יותר היה מתיישב במבואת המלון. אבל לא נשאר לשבת שם אף פעם יותר מכמה דקות. הוא חשש מפני עובדי המלון הערבים, שנהגו בו בזלזול, אולי זיהו אותו כיהודי.

הוא בא עם שמו של המפקד, אבל הביא גם את כל המסמכים שהיו לו מימיו. הוא לא הביא את כולם בבת-אחת. כל יום התווספו אליהם אחד או שניים שבהם נזכר בינתיים. דומה שסבר כי איטיב לנסח את הפנייה המבוקשת למפקד מחנה בן גריר, אם רק ארצה. ולגבי השפעתה, משעה שתנוסח, לא היה בלבו ספק קל שבקלים. מסמכים יש בהם משהו שאין לעמוד בפניו כשבתחתיתם מופיע שם זר. הוא הביא לי תעודות על כל מקום עבודה שבו היה, ובאמת עבד אצל האמריקאים תקופה קצרה בתור ״plongeur״. הוא הביא לי תעודות של אחיו הצעיר סימון. הוא לא בא מעולם בלי לשלוף מכיסו איזה נייר ולהציגו מול עיני. הוא היה ממתין שעה קלה להשפעת העיון ואז מציע שינויים בנוסח המכתב שאני מתבקש לכתוב למפקד.

בינתיים שוחחתי על הפרשה לפרטי פרטיה עם ידידי האמריקאי. הוא הביע את נכונותו להמליץ על אלי דהאן לבני ארצו, אך לא ציפה שהאיש הצעיר ייצא נשכר מכך. הוא לא הכיר לא את המפקד ולא איש מלבדו שהיה עשוי להשפיע על הענקת עבודות. אבל שנינו לא רצינו לגזול מאלי את תקוותו ולכן נכתב מכתב.

חשתי הקלה כשיכולתי לקדם את פניו בידיעה זו ולשם שינוי לשרבב את ידי שלי לכיסי ולשלוף איזה נייר.

״תקרא!״ אמר בחשדנות ובנימה זועפת במקצת.

קראתי את הטקסט האנגלי מראשיתו ועד סופו, ואף שידעתי שאינו מבין מלה, הקראתי אותו לאט ככל האפשר.

״תתרגם!״ אמר, בלי לשנות את הבעת פניו.

תרגמתי, משווה למלותי בצרפתית נימה מלאת תוקף וחגיגית. הושטתי לו את המכתב. הוא חיפש בו משהו ואחר בחן את החתימה. הדיו לא היה כהה ביותר והוא נענע את ראשו.

״המפקד לא יוכל לקרוא את זה,״ אמר והחזיר לי את המכתב. בלי שמץ מבוכה הוסיף: ״כתוב לי שלושה מכתבים. אם המפקד לא יחזיר לי את המכתב, אשלח את השני למחנה אחר.״

״ובשביל מה אתה צריך את המכתב השלישי?״ שאלתי כדי להסתיר את תדהמתי מחוצפתו.

״בשבילי,״ אמר בגאווה.

הבנתי שהוא רוצה לצרפו לאוסף המסמכים שלו, ולא הצלחתי להימנע מן המחשבה שהמכתב השלישי היה החשוב ביותר בשבילו.

״תכתוב את הכתובת שלך,״ הוסיף. בית-המלון לא נזכר בשום מקום, ואותו חיפש.

״אבל אין לזה טעם,״ אמרתי. ״עוד מעט אנחנו נוסעים מכאן. אם יענו על המכתב, יצטרכו את הכתובת שלך!״

״תכתוב את הכתובת שלך!״ השיב בלי לזוז מדעתו, טענתי לא עשתה עליו שום רושם.

״אנחנו יכולים לעשות זאת למרות הכול,״ אמרתי. ״אבל הכתובת שלך מוכרחה להופיע עליו, אחרת אין טעם לכל העניין.״

״לא,״ אמר, ״תכתוב את המלון!״

״אבל מה יקרה אם באמת ירצו לתת לך את העבודה? איך ימצאו אותך? אנחנו נוסעים בשבוע הבא והתשובה בוודאי לא תבוא כל-כך מהר.״

״תכתוב את המלון!״

״אני אגיד את זה לידיד שלי. נקווה שלא יתרגז שהוא צריך לכתוב את המכתב עוד פעם.״ לא יכולתי להתאפק מלהעניש אותו על עקשנותו.

״שלושה מכתבים,״ היתה תשובתו. ״תכתוב את המלון על כל שלושת המכתבים.״

נפרדתי ממנו בכעס, מקווה בלבי שלא אצטרך לראותו פעם נוספת.

למחרת בא בארשת פנים חגיגית במיוחד ושאל אותי:

״אתה רוצה להכיר את אבי?״

״איפה הוא ?״ שאלתי.

״בחנות. יש לו חנות בשותפות עם דוד שלי. שתי דקות מכאן.״

הסכמתי, ויצאנו לשם. החנות שכנה ברחוב מודרני, שהוליך מבית המלון שלי לבאב־א-גנאו. עשיתי את הדרך הזאת פעמים רבות מאוד, כמה פעמים ביום, והעפתי מבט לתוך החנויות שלשמאל ולימין. בין בעלי החנויות האלה היו הרבה יהודים, פניהם כבר היו מוכרות לי. תהיתי אם אחד מהם הוא אביו והצעדתי אותם בסך לנגד עיני רוחי. מי מהם הוא עשוי להיות?

אבל המעטתי בהערכת מספר החנויות הללו ורבגוניותן, כי אך נכנסתי לתוכה מן הרחוב וכבר התחלתי להשתומם על שטרם הבחנתי בחנות המוזרה הזאת כלל ועיקר. היא היתה מלאה וגדושה בסוכר בכל צורה העולה על הדעת, אם כחרוטי-סוכר ואם בתוך שקים. בכל הגבהים, על כל המדפים סביב־סביב לא היה דבר מלבד סוכר. מעודי לא ראיתי חנות שלא מכרו בה דבר מלבד סוכר, והדבר נראה לי, אלוהים יודע מדוע, משעשע מאוד. האב לא היה שם, אך לעומת זאת היה הדוד, והכירו בינינו. הוא היה איש קטן צנום ובלתי נעים שפניו מכווצות, ולא עורר בלבי אמון רב. הוא היה לבוש בבגדים אירופיים, אבל חליפתו נראתה מטונפת והיה אפשר לזהות שהטינופת הזאת היתה עשויה מתערובת בלתי רגילה של אבק רחוב וסוכר.

האב לא היה רחוק ושלחו לקרוא לו. בינתיים, כמנהג המקום, הכינו בשבילי תה במנתה. אבל לנוכח עוצמת ההמתקה המוחצת של המקום, המחשבה שיהיה עלי לשתות אותו עוררה בי בחילה קלה. אלי הסביר בערבית שאני בא מלונדון. אדון אחד בכובע רחוב אירופי, שחשבתי אותו לקונה, פסע לעברי שני צעדים ואמר באנגלית: ״אני בריטי.״

הוא היה יהודי מגיברלטר ודיבר אנגלית לגמרי לא רעה. הוא שאל אותי לעסקי, וכיוון שלא היה לי דבר לומר על כך, חזרתי על הסיפור הישן על אודות הסרט.

שוחחנו קצת, אני לגמתי את התה, והנה בא האב. הוא היה אדם בעל חזות מרשימה, ולו זקן לבן נאה. הוא חבש כיפה ולבש גלימה כמנהג יהודי מרוקו. היה לו ראש עגול גדול ומצח רחב, אבל מה שמשך את תשומת לבי יותר מכול היה עיניו הצוחקות. אלי נעמד לידו ואמר בתנועת יד מפצירה:

"Je vous présente mon père."

מעודו לא אמר דבר-מה במידה כה רבה של רצינות ושכנוע. ל״Père״ היה בפיו צלצול כמעט נשגב ולעולם לא הייתי מאמין שכסיל כזה היה מצליח להפיק איכות נשגבת כזאת. ׳Père״ נשמע כעדיף לאין ערוך על ״אמריקאי״ ושמחתי שמן המפקד לא נשתייר עוד הרבה. לחצתי את ידו של האיש והבטתי בעינו הצוחקת. הוא שאל את בנו בערבית למוצאי ולשמי. מאחר שלא דיבר מלה בצרפתית, נעמד בנו בינינו, וכמעט בלהיטות, בניגוד גמור לאופיו, נעשה לנו למתורגמן. הוא הסביר מהיכן אני בא ושאני יהודי, ואמר את שמי. באופן שבו אמר אותו, בקול עמום וכמעט נטול הגייה, הוא נשמע כמו לא-כלום.

״א-לי-אס ק-נ-טי?״ חזר האב בשאלה ובקול רוחף. הוא אמר את השם פעמים אחדות לעצמו, מפריד הפרדה ברורה בין ההברות. בפיו נשמע השם כבד-חשיבות ויפה יותר. כל אותה עת לא הביט בי, אלא בהה נכחו, כמו היה השם מוחשי ממני, וכמו היה ראוי להתחקות עליו. הקשבתי בפליאה ובתדהמה. בקולו החדגוני נשמע לי שמי כאילו השתייך לשפה מיוחדת שכלל לא הכרתי. הוא שקל אותו ברוחב לב ארבע או חמש פעמים. היה נדמה לי שאני שומע את צלצולן של משקולות. לא חשתי שמץ דאגה, הוא לא היה שופט.

ידעתי שיגלה את משמעות שמי ואת כובדו. וכשגילה, הרים את מבטו וחזר וצחק לי בעיני.

כעת עמד במקומו כאילו רצה לומר: השם הוא שם טוב, אבל לא היתה בנמצא אף שפה שבה היה יכול לומר לי זאת. קראתי זאת בפניו וחשתי אהבה ללא מעצורים אליו. לעולם לא הייתי מעז לשוותו בנפשי כפי שהיה. בנו הכסיל, אחיו הצמוק היו שניהם מעולם אחר, ורק השען ירש ממנו קורטוב מהדרתו, אבל הוא לא היה שם, כי בתוך כל הסוכר הזה לא היה נמצא מקום לאדם נוסף. אלי המתין למוצא פי, בשביל לתרגמו, אבל אני לא אמרתי מלה. שמרתי על שתיקה גמורה, מתוך יראת כבוד, אבל אולי גם לבל יישבר קסמה הנפלא של החזרה החדגונית על שמי. כך עמדנו איש מול רעהו במשך כמה רגעים ארוכים. אם רק יבין מדוע אינני מסוגל לומר מלה, חשבתי בלבי, לו רק היו עיני מסוגלות לצחוק כשלו. יהא זה דבר משפיל להפקיד בידי המתורגמן הזה דבר נוסף, ש ו ם מתורגמן לא היה טוב דיו בשבילו.

הוא המתין באורך רוח בעוד אני עומד בשתיקתי. לבסוף חלף על פני מצחו משהו בדומה למורת רוח דקה והוא אמר לבנו משפט בערבית, שהיסס במקצת קודם שתרגמו למעני. ״אבי מבקש את סליחתך מפני שהוא צריך ללכת עכשיו.״ הנהנתי בראשי והוא הושיט לי את ידו. הוא חייך ונראה כאילו עליו לעשות עכשיו דבר-מה שאינו אוהב לעשות, מן הסתם איזו עסקה. אחר-כך הסב פניו ממני ויצא את החנות.

חיכיתי רגעים אחדים ואחר יצאתי עם אלי לרחוב. אמרתי לו כמה מצא אביו חן בעיני. ״הוא מלומד גדול,״ השיב לי ביראת כבוד רבה ונשא את אצבעות ימינו אל על, שם נשארו תלויות ועומדות בהבעה רבה. ״הוא ק ו ר א כל הלילה.״ מאותו יום ואילך היה לאלי אתי משחק מכור. מילאתי לו בלהיטות את כל משאלותיו הקטנות הטורדניות מפני שהיה בנו של האיש המופלא הזה. הוא עורר בי חמלה כלשהי כיוון שלא ביקש יותר, כי כעת לא היה דבר שהייתי מונע ממנו.

הוא קיבל שלושה מכתבים באנגלית, שבהם הרעפתי שבחים על גבי שבחים על מהימנותו ויושרו, אפילו על חיוניותו מרגע שיתחיל לעבוד בשירותו של פלוני. אחיו הצעיר סימון, שכלל לא הכרתי, היה מוכשר לא פחות בתחום אחר. את כתובתם של שני האחרים ברובע המלאח השמטתי.

בראש המכתב התנוסס שמו של בית־המלון שלנו. כל שלושת המכתבים היו חתומים בידי ידידי האמריקאי בדיו שחור וכנראה נצחי. וכדי להדר במצווה אף הוסיף את כתובתו בארצות-הברית ואת מספר דרכונו. כשהסברתי לאלי את חלקו זה של המכתב הוא נעשה כמעט חשדני מרוב אושר.

הוא הביא לי הזמנה מאת אביו לפורים, שבה הוא מבקש ממני להואיל לחגוג את החג בביתם בחוג המשפחה. סירבתי בתודה מקרב לב. שיוויתי בנפשי את אכזבתו של אביו מחוסר בקיאותי במנהגים העתיקים. הייתי עושה את הרוב בצורה שגויה, ותפילות הייתי מסוגל לומר רק כמי שאינו מתפלל אף פעם. התביישתי מפני האיש הזקן, שאהבתי, ורציתי לחסוך ממנו את הצער שהייתי מסב לו. הצטדקתי באמתלה של עבודה ולקחתי לי לב לדחות את הזמנתו ושוב לא לראותו לעולם. דיי שראיתיו פעם אחת.

קולות מראקש-אליאס קנטי-משפחת דהאן-פרק ב'

הריון, לידה והשנים הראשונות

שלום צבר

חשיבות פרי הבטן

הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי.

בראשית ל, א.

ארבעה חשובים כמתים, אלו הן: עני סומא, ומצורע ומי שאין לו בנים.

עבודה זרה ה, ע״א.

רבי אליעזר אומר: כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים.

יבמות סג, ע״ב.

ההערכה הגדולה לפרי בטן היא אבן יסוד בתרבות היהודית בכלל ובארצות האסלאם בפרט. לתפיסה זו שורשים קדומים מאוד, המחזירים אותנו לתקופת המקרא. הברכה או המצווה הקדומה ביותר בכתבי הקודש היא"פרו ורבו וּמִלְאוּ את הארץ" (בראשית א, כח). במקומות נוספים בספר בראשית וכן בספרים אחרים במקרא בולטת הברכה לפריון כמוטיב מרכזי לנאמנותו של אדם ההולך בדרכיו של הבורא. כל שלושת אבות האומה זוכים לברכת פוריות אשר תבטיח את המשכיות גידולם. כך למשל מבטיח אלוהים לאברהם, ״ואעשך לגוי גדול" (שם יב, ב), ומברך אותו ״ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה" (שם יג, טז); יצחק זוכה לברכה ״והרביתי את זרעך ככוכבי השמים" (שם כו, ד), ואילו ליעקב נאמר "פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך״(שם לה, יא).

חז״ל הרחיבו תפיסה זו. לדבריהם, מטרתו של הקב"ה בבריאת העולם היא למלא את עולמו בבני אדם, לבל יעמוד ריק ושומם. תפקידם של בני האדם הוא הולדת ילדים לשם יישוב פיזי של העולם. וכך נאמר במשנה: ״לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר "לא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" [ישעיה מה, יח](גיטין ד, ה). לפיכך כל אדם חייב במצוות פרייה ורבייה, שתבטיח את המשך קיומו של המין האנושי בעולם.

אמנם חובת הפריון מוטלת על הגבר, ובברכות הפריון הוא שבורך בעיקר, אבל נשים חיו ערות מאוד לחשיבות פרי הבטן. כך, בנות לוט מזדרזות "לחיות זרע" מאביהן, ואילו שרה ורחל נותנות את שפחותיהן (הגר ובלהה) לבעליהן, על מנת שגם הן ״ייבנו״ מפרי בטנן. יתרה מזו, משהרתה הגר היא ראתה היתר לעצמה לזלזל בשרה, או בלשון הכתוב ״ותקל גברתה בעיניה״ (בראשית טז, ד). אם כן, בולטת במקרא חשיבות פרי הבטן, ומודגשת אומללותן של הנשים העקרות.

מורשת זו נמשכה בחברה המסורתית היהודית במזרח ובמערב, והיא ידועה גם בחברות מסורתיות אחרות. מרגע נישואיה הייתה האישה הנישאת שרויה בחרדה רבה שמא לא תצליח לעמוד במשימה הכבדה המצופה ממנה. לחצים אלה בלטו בחברה היהודית בארצות האסלאם, תוך דמיון לנורמות המקובלות בחברה המוסלמית, שבה מוערכת אישה היולדת ילדים רבים. גם בחברה היהודית נקבע מעמדה של האישה על־פי פרי בטנה: ככול שילדה יותר ילדים עלה כבודה, כבוד בעלה, ובעצם כבוד המשפחה כולה. המשפחה המורחבת ציפתה בעיקר לבנים זכרים, אשר לא זו בלבד שיסייעו מבחינה כלכלית ופיזית, אלא גם יעבירו את שם האב לדורות הבאים, יתמכו בו לעת זקנתו, ואחר מותו יאמרו עליו"קדיש".

קדיש

תפילה בארמית שעניינה שבח וקילוס לקדוש ברוך הוא. ישנם כמה סוגי קדיש: קדיש שלם, הנאמר שלוש פעמים ביום, לאחר תפילת ה״עמידה״, שעיקרו בקשה לקבלת התפילות; חצי קדיש, החצי הראשון של הקדיש, הנאמר כקטע מעבר בין פרקי תפילה; קדיש יתום, הנאמר מפי אבלים בסוף שלוש התפילות היומיות. הקדיש בא להכריז על האמונה בבורא ובהשגחתו המוחלטת על העולם. אמירת קדיש יתום היא צידוק הדין על הנפטר, תוך הבעת אמונה בבורא ובצדקתו

דַרְדְעִים

תנועה רוחנית־דתית שהקים הרב יחיא קאפח (1932-1850) בראשית המאה העשרים בצנעא, תימן. התנועה כונתה ״דור דעה״, ואנשיה – דרדעים. עמדות התנועה בוטאו במניפסט שחיבר הרב קאפח בשם ספר מלחמות השם (ירושלים תרצ״א). הם הצהירו על רצונם לחזור אל מנהגי הדת ואורחות החיים המקוריים של יהדות תימן, תוך הסתייגות ממנהגים ואמונות ״זרים״, במיוחד אלו שמקורם בקבלה. הדרדעים שמו דגש על לימוד כתבי הרמב״ם והנהגת פסקי הלכותיו. הם הקימו מערכת חינוך חדשה וחזרו לנוסח התפילה הוותיק, ה״בלדי״. אל מול ניסיונות התיקונים של הדרדעים קם מחנה ה״עִקְּשִׁים״, שאנשיו ביקשו לשמר את המצב הקיים. בין שני המחנות פרצו עימותים חריפים, שכללו חרמות והובילו לפיצול בתוך הקהילה.

החשש מעקרות וסגולות להתעברות

בחברה היהודית בארצות האסלאם, כמו גם בקרב המוסלמים עצמם, העקרות נחשבה פגם שאין לו תקנה, והאישה העקרה נחשבה לבזויה ודחויה מבחינה דתית וחברתית. פתגמים רבים שנפוצו בין הקהילות משקפים את הדאגה והחשש המרובים מפני מצב זה. אצל יהודי איראן מתוארים בני זוג עקרים כמי ש" האח שלהם כבוי״ ואין מי שיסעד אותם בזקנתם; יהודי כורדיסתאן דימו משפחה ללא ילדים לעץ עקר בלי פירות; ואילו במרוקו נאמר, כי "אדם ללא ילדים הוא אדם ללא חיים".

דרך אחת לפתור בעיה זו, אשר נפוצה גם בקרב מגורשי ספרד באירופה, הייתה לגרש אישה עקרה או לשאת אישה נוספת על פניה, ולעתים האישה העקרה אף קיבלה את החלטת בעלה לשאת אישה נוספת ותמכה בו. ואולם לא כל הגברים נקטו דרך זו, ובהכללה ייאמר כי בניגוד לימי הביניים, בעת החדשה לא רווחה תופעת הביגמיה בקרב היהודים בהשוואה לחברת הרוב המוסלמית.

בכל הקהילות היה מקובל לנקוט אמצעי ריפוי מאגיים, כגון קמיעות מסוגים שונים, אשר עקרה השתמשה בהם מתוך אמונה עמוקה שתזכה בפרי בטן. ספרי הרפואה העממית הרבים בקהילות השונות מעידים ברורות על התפוצה הרחבה של אמצעים אלה. אמנם לפרקים עלו קולות – כגון הדרדעים בתימן – שיצאו כנגד השימוש באמצעים מעולם הנסתר, אבל האמונה בכוחם בקרב שכבות רחבות לא פסקה. אמצעי המרפא הופקו מעולם החי והצומח ומעצמים דוממים וחפצים מעשי ידי אדם, תוך שימוש בנוסחאות מאגיות. מאחר שהאישה נתפסה כאחראית הבלעדית לעקרות, כמעט כל אמצעי המרפא נועדו בעבורה, ורק במקרים יוצאי דופן אנו נתקלים בסגולות לגבר. עם זאת, האישה לא טיפלה ישירות בעצמה, אלא נעזרה על פי רוב בבעלה. להלן נפרט כמה מהסגולות שבהן השתמשה עקרה בקהילות השונות.

בקרב יהודי עיראק עוררה כלה שעברה שנה לנישואיה וטרם הרתה דאגה רבה בלב בני משפחתה, ואמה החלה לחקור ולדרוש אצל נשים מבוגרות מקצועיות שבקיאות בעניינים אלו. הן לא חסכו בתרופות עממיות וטבעיות וביקרו בקברי צדיקים. רק לעתים נדירות פנתה האישה לרופא כדי לברר את הסיבה לאי פוריותה.

שתי סיבות עיקריות ניתנו לאי פוריות: א. טַגְ'קַה (בהלה) – האישה ה״עקרה״ נבהלה קשות ממשהו או ממישהו, בייחוד בימים הראשונים לנישואיה, כשהייתה עדיין כלה טרייה. מן ההכרח היה לבטל את הבהלה באמצעות דלק (יציקת מים), דהיינו שפיכת מים ומלח על האדמה במקום שבו נבהלה. מי הבוץ שנקוו נמרחו לאחר מכן על כמה מחלקי גופה מתוך אמונה שעל־ידי כך תסור בהלתה ותיפתר הבעיה; ב. כַּבְּסָה – הרוחות הרעות הפעילו ״כיבוש״ על הכלה בליל החופה. לפיכך מן ההכרח היה להתקין לה סגולה מיוחדת שתבטל את הכבסה הזאת.

הכלה הצעירה טהרה שלא לפגוש יולדת בטרם מלאו ארבעים יום לנישואיה, שכן פגישה מו עלולה הייתה לפגום בכישוריה ללדת. אם נקרתה יולדת בדרכה, נהגו להביאה להתבונן בפניו של מת, רצוי צדיק, אשר באפשרותו לבקש רחמי שמים, שיוסר ממנה ה" כיבוש". בנוסף לכך, האישה העקרה בעיראק השתדלה לבקר בטקסי ברית מילה של קרוביה וידידיה, אולי יכבדוה בתקדומאי(הגשת התינוק לסנדק), או בלגימת היין שעליו קידשו בטקס. שתי הפעולות הללו נחשבו מועילות לריפוי העקרות ולהולדת בנים. עקרה שלגמה מיין הברית, נהגו לברכה אנשאללה תפיןג׳ עליכי(בעזרת האל תיוושעי), או סנת לכי ביךכ אלולד(בשנה הבאה תחבקי בידייך בן). היו אף שהמליצו לעקרה לבלוע את הערלה שהוסרה מהתינוק בשעת ברית המילה, אף־על־פי שחכמי ישראל יצאו חוצץ נגד מעשה זה, שיש בו עבירה מפורשת על ההלכה(איסור אכילת בשר או דם אדם!). כך נהגו גם בקהילות יהודיות אחרות בארצות האסלאם, כגון יהודי כורדיסתאן ויהודי ההרים באזרבאיגיאן.

במרוקו כלל הטיפול בעקרות פנייה לחכמים ולמרפאים עממיים, כמו גם עלייה לקברי קדושים ותפילות ובקשות על קבריהם. גם אם האישה עמדה מלדת, היא נקטה אמצעים להמשיך וללדת. בין היהודים והמוסלמים בהרי האטלס רווחה האמונה, כי עקרות יכולה להיגרם גם בשל תקאף(״נעילה״, או ״עצירה״) – סוג של כישוף שהוטל באנשים, אם כדי לפגוע בהם ואם כדי לשמור עליהם. להטלת תקאף או לאמירת נוסחת הכישוף ייחסו באזורים אלה פגיעה בכוח הגברא של החתן או עקרות של האישה.

יהודי דמשק נהגו לעלות לקברי צדיקים, כגון כפר גיובר שבו מערת אליהו הנביא, קבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה וקברות צדיקים בצפת. לעליות אלו נלוו תפילות ונדרים למתן צדקה, למתן בסתר ולתרומות. באיראן נהגו קרובי הכלה, ובייחוד אמה, להתקין לה תרופות טבעיות ומאכלים מיוחדים שנחשבו מועילים לפוריות. בבוכרה שתו הנשים העקרות את מי הוורדים שיצקו על־ידי הכוהנים בשעת ברכת הכוהנים בבית הכנסת. בקהילת סלוניקי רווחה האמונה כי העצים מזדווגים בליל ט״ ו בשבט. לפיכך נהגו לתלות בלילה זה בין שני עצים כד מלא מים מתוקים, מי שושנים ומי בור, ולמחרת בבוקר נתנו לעקרה לשתות מהמים הברוכים, שהיו עדים לפעולת ההפריה של העצים.

קברים קדושים בצפת

בבית הקברות של צפת, מארבע ערי הקודש של ארץ ישראל, קבורים רבנים ומקובלים, ורבים נוהגים לפקוד אותו. בית הקברות משתרע על מורד תלול שיורד מהרובע היהודי לבקעה עמוקה. לפי מסורת קבלית אחת נפשו של הנפטר או הנקבר בצפת פורחת במישרין לגן עדן הודות לתכונותיה הייחודיות של העיר: גבוהה וניחנה באוויר זך ונקי. במרכז בית העלמין נמצא קברו של המקובל המפורסם, רבי יצחק לוריא אשכנזי, האר״י. לידו קבורים רבי משה קורדובירו, הרב שלמה אלקבץ (מחבר הפיוט ״לכה דודי״), רבי יוסף קארו(מחבר השולחן ערוך), רבי ישעיהו מטראני(מבי״ט), הרב דוד בן־זמרא(רדב״ז), רבי משה אלשיך(האלשיך ״הקדוש״) ורבנים חשובים אחרים. בדרום צפת נמצאים קברים המיוחסים לתנאים רבי פנחס בן יאיר, בן עזאי, רבי דוסא בן הרכינס, נחום איש גמזו.

קבר רבי מאיר בעל הנס

הקבר המיוחס לתנא רבי מאיר נמצא סמוך לחופי הכינרת, ליד חמי טבריה, בכניסה הדרומית לטבריה של ימינו. המקום הוא אתר עלייה לרגל מזה מאות שנים, וכיום יש בו בית כנסת לאשכנזים ולספרדים. נראה למעשה, שהקבר שייך לרבי מאיר בן יעקב, מתלמידי רבי יחיאל מפריז, שעלה לארץ ישראל במאה השלוש־עשרה. מסורות קברים אחרות אכן קובעות את מקום קברו של התנא רבי מאיר במקומות אחרים, ובכלל זה – על־פי רבי בנימין מטודלה, הנוסע הידוע בן המאה השתים־עשרה – העיר חִלה בעיראק. רבי מאיר, בן הדור הרביעי לתנאים (המאה השלישית לספירה), זכה במסורת העממית לכינוי ״בעל הנס״ על יסוד האמונה שכל מי שפונה לקב״ה במשפט, ״אלהא [= אלוה] דמאיר, ענני״, נענה וזוכה לישועה (ראו עבודה זרה יה, ע״א). החל מן המאה השמונה־עשרה הפיצו שלוחי דרבנן – השד״רים – קופות צדקה למען היישוב היהודי בארץ ישראל בשם ״קופת ר׳ מאיר בעל הנס״, בהבטיחם כי מי שנודר צדקה לקופות אלו זוכה לישועות בזכות רבי מאיר.

מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.

פרידמן אפרים, מהשליחים המרכזיים, העיד ש"בתוניס קיימת עם ארצות גדולה, לא לומדים, גם הרבנים הינם עמי ארצות ]בורות גמורה, ב.ד[ אולם בג'רבה אנו מוצאים למדנות מופלגת, ממש כמו בפולניה בשעתה ." ההשוואה בין למדנות יהודית בג'רבה ללמדנות בפולניה התבקשה מפני שכנראה גם בידיו לא היה קנה מידה אחר להשוואה.

בהקשר של דימוי יהדותה של קהילת יהודי לוב התפתח אירוע בקיבוץ שדה אליהו של 'הפוהמ"ז' לגבי קליטתו של גרעין 'ביכורים' נוסף שהוכשר גם הוא בלוב. בהתכתבויות בין המועצה החלוצית העליונה בטריפולי למדור הדתי בסוכנות היהודית הועלתה ביקורת חריפה כלפי הקיבוץ הדתי שהחליט לפזר את גרעין 'ביכורים' החדש בקיבוצים דתיים אחרים בעמק הירדן מפני שהם לא עמדו בתנאי העבודה הקשה ובשמירת מצוות. מכתבו של יוסף מימון מטריפולי התריס נגד ה'איפה ואיפה' שנקטו הקיבוץ הדתי והתנועה כלפי חברי גרעין 'ביכורים',

"אולי אתם חושבים שעולי לוב פחות נצרכים לסידור בארץ ולעלייה מאשר עקורי אירופה?  גם זאת טעות איומה. לנו יש אותם הצרכים של עקורי אירופה, לנו אותם זכויות של כל יהודי, מפעל ההתיישבות הדתית איננו מונופולין של אף מפלגה או משפחה".

יוסף מימון, שכתב את המכתב בשם המועצה העליונה של קבוצת 'בן יהודה' בטריפולי, לא היסס להשתמש במושג 'עקורי אירופה' כדי להדגיש את ביקורתו הבלתי מתפשרת על האפליה בין עקורים מלוב או מאירופה חרף שואת יהודי אירופה. הוא נגע ב'עצבים החשופים' והרגישים של מוראות השואה כפי שאף מנהיג יהודי מצפון אפריקה לא עשה לפניו. הערה חשובה נוספת במכתבו הייתה שמפעל ההעפלה אינו מונופול מפלגתי או משפחתי פאטריכאלי, וזכויות שוות מגיעות לכול העולים. אמירה -בדבר שוויון חברתי שהוטחה במפלגה ארץ ישראלית שנשאה על דגלה את הפועל הדתי.

הדימוי של יהדות לוב ותוניס לא היה שונה בקוטב הדתי של הפוליטיקה הארץ ישראלית.  נפתלי בר- גיורא, מקיבוץ שדה אליהו שליח 'הפוהמ"ז' ללוב, כתב ל'יוסיפון' [אליהו דובקין] ול'בן יהודה' [שאול אביגור]  על יהדותה של קהילת לוב, "אשר ליהדות גדולה היא הבערות. יש אמונה עיוורת, הגובלת

לפרקים עם פנטיות. מעטים הם הלמדנים ולפעמים נדמה לך, שהנך נמצא בין אנשים פרימיטיביים במלוא מובן המילה".  אלה הם דברי השליח שפרש מקבוצת השליחים הראשונה של 'החלוץ האחיד' בצפון אפריקה ועבר לפעול בלוב. מנקודת מבטה של תנועת 'תורה ועבודה' של 'הפוהמ"ז', יהדות לוב נתפסה כ'עם הארץ'.

שני הקטבים הפוליטיים הארץ ישראלים, הסוציאליסטי והדתי, היו תמימי דעים ביחס לאופי יהדותה של הקהילה במגרב. אצל שאלתיאל יהדותם הייתה 'בסדר הפוך להבנתם את המנהגים שהם מקיימים'.

ואצל פרידמן 'הרבנים הינם עמי ארצות'. ואילו אצל בר גיורא 'יש אמונה עיוורת הגובלת לפרקים עם – פנטיות'. עמדתו של חבר 'הקיבוץ המאוחד' הסוציאליסט  (בית אורן)  לא הייתה שונה מעמדתו של נפתלי בר גיורא חבר הקיבוץ הדתי  (שדה אליהו).

יהודה סעאדה, סרג'נט בצבא צרפת החופשית ששהה בבית אמו בזיכרון טוביה בירושלים, העלה טענות בפני נציג הסוכנות היהודית כלפי ד"ר ליאופולד ברטאווס, נציג ההסתדרות הציונית בתוניס, "ד"ר ברטוואס אינו אהוב על אנשי המקום אפילו לא על האשכנזים".  סעאדה השתמש בביטוי 'אשכנזים' שלא היה שגור באותה תקופה בפי יהדות המגרב. הוא המליץ לשלוח נציג של המוסד לעלייה ב ' כדי לקדם את הפעילות הציונית בתוניס. לא ידוע אם הסוכנות היהודית נקטה בצעדים כלפי ד"ר ברטוואס על בסיס עדותו של סאעדה שהתריעה על אפלייה בהעלאת יהודי תוניס ארצה. מהשיחה עולה שקיימת אפלייה כלפי יהודים מקומיים אפילו בארץ מולדתם, תוניס, מצד נציגה של הסוכנות היהודית שם.

עוד לפני מעורבותו בהעפלת המוגרבים חווה השליח חמל רפאל חוויה לא מלבבת, כפי שהגדיר בעצמו, במחנה מיוחד ליוצאי צפון אפריקה שפעל בחווה באזור טולוז, "זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם אנשי צפון אפריקה. אנשים ממרוקו. היו שם כ- 15 איש". הוא ניסה להעסיק אותם אצל איכרים בסביבה, אך כאשר נמאס להם ]…[ "הם החליטו שהבילוי היותר טוב בלילה הוא עם בחורות בטולוז". חוויה נוספת הייתה לחמל בדרכו לשליחות במגרב. הוא סיפר על פגישתו עם צפון אפריקאים במחנה המעבר סן ז'רום, במרסיי ]…[ "אם היו אנשים שחשבו שמשום מה הם צריכים חמאה או משום מה הם צריכים בשר כזה או אחר, הם היו יוצאים ותוך כדי כך היו עוסקים בשוק שחור, היו נתפסים על ידי המשטרה הצרפתית".

כשהגיע חמל רפאל לאלג'יר דיווח על התנהגותם הספסרית של מעפילי צפון אפריקה במחנה העלייה 'שלווה ובריאות' בטנס ]…[ "הם סחרו בבגדיהם כדי להשיג סיגריות מתושבי הכפר הערבי במעלה ההר". ובביקורו בקפריסין באוגוסט ספטמבר – 1947 הוא דיווח על התנהגות דומה שלהם. הביקורת על התנהגותם של הצפון אפריקאים במסגרות בהן פעל חמל לא שונה מביקורות אחרות שהוזכרו לעיל לגבי התנהגות שארית הפליטה במחנות העקורים באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה שגם בהם התנהלה פעילות ספסרית. )ראו להלן החסמים שעמדו בפני המעפילים המוגרבים במחנות קפריסין(. הסוכנות הקימה 'מחנה מיוחד' ליוצאי צפון אפריקה אולי מפני שהדימוי שלהם עבר מהטקסט ]הדיווחים, ב.ד[ וחילחל לשפת המעשה.

בעדות מאוחרת של פרידמן, על שליחותו השלישית לצפון אפריקה, הוא סיפר שבמחנה ההעפלה טנס

'שלווה ובריאות' היו כ- 600 אנשים, מתוכם "כ- 300 זקנים וילדים והשאר בחורים ]…[ וגם זונות שברחו מבתי בושת ופושעים פליליים שהמשטרה חיפשה אותם". שליח זה לא טיפח גישה סטראוטיפית למעפילים הצפון אפריקאים אלא כמו חמל הוא תיאר את שראו עיניו. הוא הוסיף, ]…[ ש"ביד הגורל נקלענו לפינה יהודית מנותקת ועזובה, אך מהבהבים בה ניצוצות אש טהורה".  כלומר, פרידמן ראה מעבר לרושם הראשוני במפגשיו עם מעפילים צפון אפריקאים. ההתייחסות של פרידמן לקהילות הצפון אפריקאיות הייתה דואלית. מחד גיסא, הוא זיהה בה כשלים ארגוניים וחסכים רבים ]בין היתר בלמדנות יהודית, ב.ד[ ומאידך גיסא הוא ראה בה פוטנציאל לעלייה המונית וגם לעלייה חלוצית. חנן רייכמן, חבר קיבוץ עין גב ושליח במחנה מעבר בדרום צרפת, דיווח למוסדות היישוב המאורגן בפלשתינה א"י על 'אלמנט מיוחד' יהודי תוניס:

"בראש השנה פלשו לתוך מחנה אחד 30 יהודים מתוניס ) 4 משפחות(, שברחו מפרעות בספאקס.

יהודים אלה לא יודעים משום דבר, רק אנחנו רוצים לירושלים. הילדים מלאים כינים, ללא חינוך, – ההורים מדברים רק ערבית וקצת צרפתית. בחלקם גם לא יודעים קרוא וכתוב כלל. ומה לעשות אתם? ומה יעשו באמת בארץ?"

רייכמן, תיאר את מצבם של יהודי תוניס על סמך מפגש עם 30 פליטי הפרעות בספאקס. הוא העלה חשש כיצד יקלטו עולים מצפון אפריקה בארץ ומי ידאג לקיומם?  השליח דאג שמא עלייה זו תכביד על היישוב בפלשתינה א"י. שליח זה הכיר את מחנות המעבר של העקורים באירופה וידע מי – האוכלוסייה שאמורה הייתה לעלות ארצה ולגביה לא עלה אצלו חשש לגבי קליטתה בארץ.

ניתן להניח, שדימויים שליליים מעין אלה עברו מפה לאוזן בין השליחים למרכזי התנועות שלהם בפלשתינה א"י. דיווחי השליחים על רשמיהם ופעילותם בצפון אפריקה לא עברו סינון ולכן האותנטיות – שלהם לא הוטלה מעולם בספק. אך כשהדיווחים הכתובים נחתו על שולחנות של מחלקות בסוכנות היהודית, ניתן לשער, שהם השפיעו על עיצוב מדיניות העלייה מצפון אפריקה בקרב מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

מספרי סיפורים וכתבנים

למספרי הסיפורים הקהל הרב ביותר. סביבם נקהלים המעגלים הצפופים והקבועים ביותר. מופעיהם אורכים שעות ארוכות, במעגל פנימי מתיישבים המאזינים על הארץ ואינם חוזרים וקמים במהרה. אחרים יוצרים בעמידה מעגל חיצוני. גם הם כמעט שאינם זזים ונכבלים בעבותות של קסם אל מלותיו ותנועותיו של המספר. לפעמים מספרים שניים ומתחלפים לסירוגין. מלותיהם באות ממרחק רב יותר ונשארות תלויות באוויר זמן רב יותר מאלה של בני-אדם רגילים. לא הבנתי מלה, אבל בטווח השמיעה שלהם תמיד עצרתי מיד על עומדי כמרותק בחבלי קסם. בשבילי היו אלה מלים חסרות כל משמעות, שהושמעו בעוצמה ובלהט, מלים שהיו יקרות לאיש שאמר אותן, שהיה גאה בהן. הוא סידר אותן לפי מקצב שנדמה לי תמיד אישי מאוד. כל אימת שהיה עוצר בדיבורו, היו דבריו הבאים נאמרים ביתר עוצמה והטעמה. יכולתי לחוש את הדרתן של אי-אלה מלים ואת כוונתן הזדונית של אחרות. דברים של חנופה ערבו לאוזני כאילו נתכוונו אלי, וסכנות הפילו עלי אימה. הכול היה בשליטה, המלים החזקות ביותר עפו בדיוק למרחק שהמספר חפץ בו. האוויר שמעל השומעים היה מלא תנועה, ואדם כמוני, שהבין מעט כל-כך, הרגיש את החיים שמעל ראשי המאזינים.

כדי לחלוק כבוד למלותיהם עטו מספרי הסיפורים לבוש יחיד במינו. תלבושתם תמיד היתה שונה מזו של מאזיניהם. הם העדיפו אריגים מפוארים יותר, ויש ביניהם שהופיעו בקטיפה כחולה או חומה. הם נראו כדמויות רמות מעלה ועם זאת אגדיות. רק לעתים רחוקות זיכו במבט את האנשים שסבבו אותם. מבטיהם היו נתונים לגיבוריהם ולנפשות הפועלות שלהם. כשהיה מבטם נופל על פלוני, היה הלה מרגיש עצמו בהכרח כהה כמו כל אחד אחר. זרים לא היו קיימים לדידם כלל ועיקר, מקומם לא היה בממלכת המלים שלהם. תחילה סירבתי להאמין שאני מעורר בהם עניין מועט כל-כך, הדבר היה בלתי רגיל מכדי שיהיה אמיתי. נשארתי אפוא לעמוד שם שעה ארוכה במיוחד, אף שכבר נמשכתי אל קולות אחרים במקום הזה, שהיה כה עשיר וגדוש בקולות, אבל איש לא הקדיש לי תשומת לב גם כשכבר התחלתי להרגיש עצמי כמעט בן־בית במעגל הגדול. מובן שהמספר הבחין בי, אבל לדידו נשארתי נטע זר במעגל הקסום שלו, כיוון שלא הבנתי אותו.

פעמים רבות הייתי נותן הרבה כדי להבין, ואני מקווה שיום יבוא ואדע להעריך את מספרי הסיפורים הנודדים האלה כראוי להם. מצד שני גם שמחתי שלא הבנתי אותם. הם נשארו בשבילי כמין מובלעת של חיים קדמוניים ובתוליים. שפתם היתה חשובה להם באותה מידה ששפתי היתה חשובה לי. מלים היו מזונם והם לא הניחו לאיש לפתותם להחליפו במזון משובח יותר. חשתי גאווה על עוצמתה של מלאכת הסיפור שהפעילו על אחיהם לשפה. הם נדמו לי כאחים מבוגרים וטובים ממני. ברגעים אלה של אושר הייתי אומר לעצמי: גם אני יכול לקבץ סביבי בני-אדם שלהם אספר סיפורים, גם לי יקשיבו. אבל במקום לנדוד ממקום למקום, בלי לדעת לעולם את מי אמצא, אוזניו של מי ייכרו למוצא פי, במקום לחיות מתוך אמון צרוף בסיפורי, הועדתי את עצמי לנייר. אני חי היום מוגן על-ידי שולחנות ודלתות, ואילו הם חיים בהמולת השוק, בין מאה פרצופים זרים המתחלפים מדי יום, חופשיים מנטל של ידע קר ומיותר, בלי ספרים, שאפתנות ויוקרה חלולה. בין בני-האדם אנשי האזורים שלנו, החיים למען הספרות, הרגשתי טוב לעתים רחוקות בלבד. תיעבתי אותם, כיוון שאני מתעב משהו בי עצמי, דומני שהמשהו הזה הוא הנייר. כאן מצאתי את עצמי פתאום בין משוררים שאליהם יכולתי לשאת את עיני, מפני שמעולם לא היתה בנמצא מלה משלהם לקרוא.

אבל באותה קרבה מיידית, באותו מקום, היה עלי להודות עד כמה חטאתי לנייר. מרחק צעדים ספורים ממספרי הסיפורים שכן מקום הכתבנים. אצלם היה שקט מאוד, המקום השקט ביותר בג׳אמע-אלפנא. הכתבנים לא היללו את כישוריהם. הם ישבו במקום בדממה, אנשים קטני קומה וצנומים, כלי הכתיבה שלהם לפניהם, ומעולם לא עוררו בך הרגשה שהם ממתינים ללקוחות. כשהיו מגביהים מבטיהם, היו מתבוננים בך בלי סקרנות מיוחדת וממהרים לחזור ולהסב מבטם. ספסליהם עמדו במרחק-מה זה מזה, כך שלא היה אפשר לשמוע מאחד למשנהו. הצנועים יותר, או אולי גם המיושנים יותר ביניהם, ישבו על הארץ. כאן הם ישבו והרהרו או כתבו בעולם מנותק, מוקף בהמולה הסואנת ובכל זאת תלוש ממנה. נדמה כאילו היו נועצים בהם על תלונות חשאיות, וכיוון שהדבר התרחש בפרהסיה, סיגלו לעצמם כולם מין מהות של היעלמות. הם עצמם כמעט שלא נמצאו שם, כאן נחשב דבר אחד ויחיד: הדרתו המדמימה של הנייר.

היו באים אליהם אנשים יחידים או זוגות. באחת הפעמים ראיתי שתי נשים עוטות רעלות יושבות על הספסל מול הכתבן ומניעות את שפתיהן באופן כמעט בלתי נראה. בפעם אחרת ראיתי משפחה מכובדת וגאה למדי. היו בה ארבע נפשות שהתיישבו על שני ספסלים קטנים משני צדי הכתבן ובניצב אליו. האב היה ברברי זקן, חסון, בעל גזרה יפה להפליא, שבפניו יכולת לקרוא את כל סימני הניסיון והחוכמה. ניסיתי לצייר לי בדמיוני מצב חיים שלא היה כשיר להתמודד עמו, ולא מצאתי. כאן היה בחוסר הישע האחד והיחיד שלו, לצדו אשתו, מרשימה אף היא בחזותה, כי מכל פניה המכוסות רעלה נותרו רק העיניים הענקיות הכהות מאין כמותן חשופות, ועל הספסל שליד שתי אחיות צעירות, רעולות אף הן. כולם ישבו זקופים וחגיגיים מאוד.

הכתבן, שהיה נמוך מהם בהרבה, קיבל את הכבוד שחלקו לו. תווי פניו העידו על תשומת-לב דקה, וזו היתה מורגשת כמו שגשוגה ויופיה של המשפחה. התבוננתי בהם ממרחק קטן בלי לשמוע הגה, בלי לראות ניד עפעף. הכתכן טרם החל במלאכתו כשלעצמה. מן הסתם נתן להם לגולל את עניינם, וכעת שקל כיצד ניתן לנסח אותו בצורה הטובה ביותר בשפה הכתובה. הקבוצה נראתה כה מלוכדת, כאילו כל המשתתפים הכירו זה את זה מאז ומתמיד וישבו בתנוחה זו מאז ומעולם.

לא תהיתי כלל לשם מה באו כולם, עד כדי כך היו שייכים זה לזה, ורק הרבה יותר מאוחר, כשכבר לא הייתי במקום, התחלתי להרהר בדבר. מה באמת היה אותו דבר שהצריך את נוכחותה של משפחה שלמה אצל הכתבן ?

קולות מראקש-אליאס קנטי – מספרי סיפורים וכתבנים

הגיע הזמן ללכת לבית הכנסת. כל האנשים צועדים בצורה מסודרת ומכובדת לקבל את פני השבת, שבת מלכתא. גם בית הכנסת לבש אווירת חג. כל הכוסות הענקיות התלויות בשרשראות מהתקרה מוארות בפתילה הצפה על פני השמן. גם אני, מוקדם אחר הצהריים, הייתי מביא כוס שמן להוסיף לכוס של סבא שלמה, זכר צדיק לברכה ולחיי העולם הבא. השמש היה שופך את השמן על המים ומחכה שהשמן יצוף ויתרכז למעלה. אז הוא שם פתילה מיוחדת והדליק אותה. כך כל התקרה מלאה כוסות דולקים לזכר הנפטרים. כל משפחה דאגה שיהיה שמן בכוס שלה כל שבוע, כדי שידליקו לזכר הנפטר. לא הכרתי את סבא שלי. הוא נפטר עוד בהיותי תינוק, אבל הסתכלתי בכוס שלו וכאילו ראיתיו בדמיוני. בבית הכנסת היינו שרים בנעימה את ״שיר השירים״ לפני ערבית. כך ידעתי, עם השנים, את כל ״שיר השירים״ בעל פה. שרנו יפה ״מזמור לדוד הבו לה׳״ במקהלה.

אחר כך כל אחד שר קטע מ״לכה דודי״ של רבי שלמה אלקבץ, בנעימה שונה. כך קרה גם עם ״יגדל״ אחרי התפילה. כשחזרנו הביתה אחרי התפילה ואנחנו שמחים וטובי לב, ידעתי שאנחנו מלווים בשני המלאכים הרגילים. אני ראיתי אותם בדמיוני. יודעים אתם איך כולנו הרגשנו אז? ממש כנסיכים! בנים בכורים לה׳. יחידים ובני סגולה השייכים לממלכת כוהנים וגוי קדוש. הרגשנו את הנשמה היתרה של השבת כמאמר ריש לקיש והיינו כאנשים אחרים, רגועים יותר וטובים יותר. מיד כשנכנסנו הביתה פתחנו בשירה עליזה ובקול רם ״שלום עליכם מלאכי השלום״. אבא קרא ״אשת חיל מי ימצא…״ ואחר כך שרנו בהתלהבות ״בר יוחאי נמשחת אשריך…״ לכבוד רבי שמעון בר יוחאי. זה שירו של המקובל רבי שמעון בן לביא שחי בפאס בשנת 1549. שרנו את הקידוש ואחרי זה אמרנו שבת שלום ונישקנו את ידי אמא ואבא. לפני ״המוציא״ שרנו ״למבצע על ריפתא…״ ו״אזמר בשבחין…״ – שניהם בארמית שכבר התחלנו להבין מתרגום אונקלוס בחומש, ומלימודנו בתלמוד ובזוהר הקדוש. אחרי שגדלתי וקראתי את ספריו של גרשום שלום, הבנתי שכל הטקס הזה יסודו בקבלה. גם בתפילת שחרית שלנו קראנו ״פתח אליהו הנביא זכור לטוב ואמר…״, גם כן בארמית, מתוך תיקוני הזוהר. קראנו את זה בהתרגשות גדולה. שרנו עוד פיוטים לכבוד שבת – וקראת לשבת עונג עם שירה וזמרה. אשירה ואזמרה לה׳. מכל בית בקעו קולות ושירים לכבוד השבת.

כשאבא לא היה בבית, אמא סיפרה לנו כל ערב שבת לפני השינה, שבוע אחרי שבוע, סיפורים נפלאים שעוררו את התפעלותנו. היינו מחכים בקוצר רוח לערב שבת כדי לשמוע עוד סיפור מפי אמא. מאין היא דולה סיפורים נפלאים כאלה שהשאירו אותנו מוקסמים להפליא? אמא אמרה שהיא שמעה את זה מפי אמה ואמא שלה שמעה מפי הסבתא וכך הלאה. ספרות ענפה כזו של סיפורי עם יהודיים, שירים וקינות, מספר עשיר של יצירות לעת מצוא שעונות על צורכי הנפש וצורכי השעה – וכל זה ידעו בעל פה. סיפורים שעברו מדור לדור.

מעשי נסים של רבנים ושל צדיקים גדולים שידעו להשתמש ב״שם המפורש״ לחולל נפלאות ואפילו להביא גאולה לעם ישראל. אבל עם זאת, לא תמיד הצליחו להתגבר על כל מיני קשיים ולעיתים נכשלו ! בניסיונם. לכן הם שילמו בחייהם. הסיפורים הנפלאים של נהר סמבטיון הקסימו אותנו והרהרתי תמיד איך אפשר לעבור בו לעולם נפלא אחר, שגרים בו עשרת השבטים בממלכה בפני עצמה. כל ימות השבוע הנהר זורק אבנים גדולות, כך שאי אפשר לעבור בו. הוא נח רק בשבת, והלוא בשבת לא נוכל לעבור מבלי לחלל את השבת! ממש ייאוש! לבי יוצא לאחינו בני ישראל שנותקו ממנו עד בוא המשיח.

אמא הייתה מספרת לנו על הדוד שלה, יהודה שרביט, שנסע לירושלים, היא ארץ ישראל, עם עוד משפחות רבות מעירנו, ועכשיו הוא גר בארץ הקודש. לגור בארץ הקודש!! זה היה נראה בעינינו כחלום מופלא שלא מהעולם הזה! איזו זכות נפלאה לגור בארץ הקודש!! תארו לעצמכם לראות את המקומות הקדושים! לבי הולך אחרי הדוד הזה שנראה לי כסיפור אגדי ואני מעז ושואל את אמא, למה שגם אנחנו לא נלך לירושלים ? ״זו, בני, נסיעה ארוכה ומסוכנת״, אומרת אמא. הדוד יהודה וחבריו נסעו במשך שישה חודשים עד שהגיעו לירושלים. ומאיפה ניקח את הכסף להוצאות רבות כל כך? ״אנחנו, בני, נחכה למשיח שייקח אותנו, עם כל עם ישראל לארץ הקודש!״. ״אבל מתי, אמא?״ ואמא כבר נרדמה, והיא אינה עונה. אני הולך לישון עם חלומות על נהר ״סמבטיון״ אותו אני מנסה לעבור ללא הצלחה.

המשיח בא וכולנו עפים, מרחפים באוויר כמלאכים ומגיעים לארץ הקודש. מי באוויר, מי במחילות, כל עם ישראל כמו יציאת מצרים, ילדים, זקנים וטף. המון רב והמולה גדולה. מזל שיש לנו את השבת. נוסף על השמחה בבית, זה הזמן היחידי בו התאפשר לנו להיות קרובים לאמא ולשמוע את הסיפורים שלה. כל השבוע היא הייתה עסוקה בעבודות הבית ובטיפול באחיותיי הקטנות. עזרתי לאמא, כי האחיות היו עוד קטנות ואחי הבכור העדיף לשחק ברחוב עם חבריו.

למחרת אחרי שחרית, היינו חוזרים הביתה בלב שמח. היינו מביאים את החמין מהתנור הציבורי ויושבים לשולחן, לשיר ולזמר לכבוד השבת. לרוב היו באים שכנים או קרובים וגם הם היו מצטרפים לשירה שלנו. אבא היה אוהב לשיר ואני תמיד הצטרפתי אליו. יש מנגינות ומילים שתמיד מתנגנים בי מאותו זמן ששרתי עם אבא, ועד היום עולים בי שירים לכבוד השבת ושירי געגועים לארץ ישראל. זה מזכיר לי את אבא שנקטף ללא עת, ואני נזכר בו תמיד בגעגועים ורואה אותו בעיני רוחי כאילו חי הוא. ״דודי ירד לגנו לרעות בגנים להשתעשע וללקט שושנים, קול דודי דופק, פתחי לי תמתי, שערי ציון אשר אהבתי״ – זהו קטע מתוך פיוט של חיים כהן, מדובר בדו שיח של אהבה וזכר חסד נעורים בין הקב״ה לעם ישראל. להלן קטעים יפים נוספים: ״בתי (וכנסת ישראל) אל תפחדי (מן הגולה) כי עוד אזכרך, ומארץ רחוקה אקבץ פזורך עוד אבנך ונבנית ביופייך והדרך״ כמימים ימימה.. ואלבישך רקמה ושש אחבשך ומשבצות זהב על לבושך ועטרת תפארת תהיה בראשך… ספייך אבנה ושערייך ארים וייסרתיך, סביב בספירים… עורי עורי לבשי בגדך ציון כי בנייך אגאל עני ואביון״. אנחנו ניגאל ונחזור כולנו ברינה לארץ אבותינו.

כמה נפלא! אני זוכר את הפיוט של משה בר יעקב – ״מבורך שבת מפי אלוהים, גבוה על כל גבוהים. מכל ימים ברך אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו… האל ציווה מיום ראשון, לנצור שבת כמו אישון… בואי כלה, בואי כלה לקראת שבת בשיר ותהילה… עונג נקרא בלי עצבות יסיר דאגה מלבבות, ישראל יחד בנים עם אבות״. וגם את שירו של ר׳ אברהם אבן עזרא ״אגדלך אלוהי כל נשמה ואודך ברוב פחד ואימה. בעומרי תוך קהלך צור לרומם, לך אקוד ואכף ראש וקומה…״. אף הוא שיר נפלא ששרנו בנעימה וריגש אותו בגלל עומק הביטוי והרגש שבו. כך השבת שלנו, כולה שמחה! כולה שלווה! לא אמרנו בה דברי חול.

שלום שרר בינינו והתעלינו למעלה של קדושה שהשפיעה עלינו רוב נחת, כמו גם על הסובבים אותנו. הרגשנו כאילו השכינה שורה בינינו, מה שחייב אותנו להתנהג בכבוד. סעודה שלישית היינו עורכים בבית הכנסת. אחרי מנחה היינו קוראים בזוהר הקדוש. לאחר מכן היה הדרשן דורש ותמיד ידע להלהיב אותנו בדרשותיו הנפלאות שרובן היו מתובלות בסיפורים מן המדרש ומן האגדה. כולנו היינו מוקסמים מהסיפורים הנפלאים האלה. בית הכנסת היה מלא תמיד מפה לפה. לאחר מכן התפללנו ערבית ושבנו לביתנו לעשות מלווה מלכה, אז שרנו הבדלה ושירים למוצאי שבת. כך ליווינו את השבת בשירה ובזמרה ונפרדנו מהנשמה היתרה של השבת בגעגועים רבים עד ערב שבת הבא, שחיכינו לו בכיליון עיניים עם הרגשה טובה וחדווה בלב.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-מהווי השבת בעיני ילד

בחלקו השני של הספר סוד הבריאה, שר׳ דוד דנינו ייחד לו שם משלו וכינהו ספר רודפי צדק, המחזיק שישים ושמונה עמודים וכולו כתוב בערבית־יהודית, ותרומתו הדתית לחברה ניכרת שם יותר – הוא כינה את ההקדמה הצעה, וכך כתב:

מן אסבה די רית בזזאף מן כואננא דיכא יעמלו שי חוואייז די כא יבאנולהום באיין מא פיהום חתתא חאזא דחלראם וביהא בא יעמלוהום. ואוחדא מננהום הייא שאיין בא יקבדו מצאחף דיאל לחכאייאת ברראניין למעממרין בחוואייז קבאח ויקראוו פיהום פי ליאלי טבת אטוואל ואסבות במקום אשרי העם וכו׳. פי מודע די יתשגלו פי שגולאת אתורה פי לוראת מא כאינאש לכדמא ולביע ואשרא, והאת לוקאת לעזאז בא ימששיוהום פי להתוף.

(היות שראיתי רבים מאחינו העושים דברים שנראה להם כי אין בהם שמץ איסור ולכן הם עושים אותם. וזה אחד מהם [מן הדברים הללו], שהם אוחזים בספר מעשיות חיצוניות המלאות במעשים רעים וקוראים בהם בלילות טבת הארוכים ובשבתות במקום אשרי העם וכו׳ [ראו תהלים קמג] במקום שיעסקו בתורה בשעה שאין עבודה ומשא ומתן, ושעות יקרות אלה הם מבלים בדברים בטלים.)

בספרו זה הביא דנינו ממעשיהם של חכמים – קצתם בעלי אופי של מעשיות – במזרח ובמערב, ולהלן אחדים מהם:

(א)  הסיפור הראשון: ״מרבי אריה ליב מן העיר שפאלי, הצדיק משיפולי מליץ טוב על ישראל. אולם מי שחוטף את עסק חברו היה מלא חרון ונקמה עליו והיה מענישו ותובעו לעשות תשובה.״ הטרמינולוגיה בסיפור זה מודרנית, כגון קילומטר וכדומה; והשמות ממזרח־אירופה, כגון פיגה, פיגאלי, רייף וכדומה.

(ב)   ״מעשה די [=של] רבי ישראל מן בלאד רוזיך, ״מעשה די באר אלביץ ומאיר פינסקר״.

כאן מפורטים שמות של קהילות במזרח אירופה, כגון סקאלא, סאדיגורה, מעזיבוז; ונזכרים מקומות ודמויות בפולין וברוסיה, כגון הקונתי־גראף פוטוצקי.

(ג)   ״מעשה נורא״ על רבי יעקב שמשון משאפאטיווקא עם ר׳ יחזקאל לנדאו בעל הנודע ביהודה.

(ד)   מעשה הרמב״ם עם הרופאים לפני הסולטאן (במצרים), שראשיתו כך: ״חין זא הרמב״ם מן למארוק למאצר״ [=כאשר בא הרמב״ם ממרוקו למצרים].

(ה)  מעשה הרמב״ם ור׳ אברהם בן עזרא ז״ל.

(ו) ״כלוק ארב חיד״א ודכולו לפאריז״ [=לידתו של החיד״א ובואו לפריס].

(ז) ״האד למעשה די עמל מרן חיד״א פי תונס יע״א״ ]=מעשה זה שעשה מרן חיד״א בתוניס יגן עליה אלהים].

(ח) ״מעשה די [=של] רבי יעקב בעל המשלים״.

כמו כן הוסיף דנינו בספר זה קורטוב על אישיותו ועל תפוצתו של אחד מספריו הקודמים, וכן כתב: ״ובאמת לא נתתיו לועד רק לנשיא לבד ולא לועד בשמו, יען כל אלה אחד קנה לעצמו. וספרי לא נתתיו לידם להגדיל כבודם – יען איני מחניף לשום אדם.״ וכן ציין כי הפיץ את ספריו בנסיעתו למראכש. לבד מהדברים הללו הזכיר ר׳ דנינו שיעור שנתן בבית הכנסת אצויריין של יוצאי מוגדור בקזבלנקה. על יהודי מוגדור כתב יוסף שטרית את הדברים האלה: ״חבורת המשכילים שהתגבשה במוגדור בסוף המאה הזו קמה ללא הכוונה מגבוה… הם הגיעו לספרות ההשכלה ולעיתונות העברית בכוחות עצמם בלבד, מתוך סקרנות ורצון להתחדשות…״ עם זאת קבע שטרית כי ״עם כל השפעת רוח ההשכלה העברית עליהם, הם נשארו מעוגנים היטב בקרקע הקהילה ובעיותיה, ותרבותה של הקהילה המשיכה להוות עבורם מסגרת ההתייחסות התרבותית הטבעית והיחידה.״

בתור דוגמה לתרבות זו הציג שטרית את השילוב התרבותי של יהודי מרוקו (וצפון־אפריקה) בסביבה המוסלמית השכנה, ולאישוש קביעתו זו העלה על נס שני משכילים: האחד בתחום השירה, ר׳ דוד בוזגלו, שכתב בשתי לשונות, עברית וערבית־יהודית; והאחר שלא מתחום הפיוט, ששטרית הרבה לעסוק בו, הלוא הוא ר׳ דוד דנינו. יפה עשה שטרית שראה להזכיר את ר׳ דוד בן מסעוד דנינו, אף שלא דן בו כלל ועיקר.

דנינו פרסם, כאמור, את ספרי ההגות והפרשנות שלו, שכללו גם דרשות וסיפורים ממקורות שונים, אגב שימוש בטקסט דו־לשוני, עברית וערבית־יהודית, מליצית ומחורזת, והראה התעניינות מרובה בענייני חכמה והשכלה. כמו כן הוא עיבד כאמור, לסיטואציות יהודיות־רבניות את תוכנן של יצירות ספרותיות אירופיות לא יהודיות, שקרא בתרגומן העברי, כגון ספרו של רנטה או רומן ההרפתקאות של ז׳ול וורן, בבטן האדמה, שקרא בתרגומו העברי של זאב בן־נפתלי וששימש יסוד לספרו סוד הבריאה.

ר׳ דוד, וכמוהו גם פייטנים רבים, נתן ״דרור לרגשותיו הלאומיים והציוניים בדרשות שונות ובטקסטים שונים שהוא פרסם בתוך ספריו״.

על סמך מידע זה ודברי המבוא שלעיל, וכן סמך אלפי – ואולי רבבות – המילים שכתב דנינו ושיחדיו הן יוצרות את ההקשר, מתסמנת מתודה המאפשרת לפרש את פועלו של דנינו, שהוא תופעה ייחודית במרוקו, וכנראה בכל צפון־אפריקה. המתודה המרכזית הזו היא אנתרופולוגיה דתית – והצד האחר של צירוף זה הוא דפוסי ספרות הדרוש, שהיו נהוגים במרוקו במשך מאות רבות של שנים. דנינו לא הוצרך אפוא ליצור לצורך זה טרמינולוגיה עברית חדשה, והשתמש בסגנון של כתבי דרוש כדי לצאת נגד השכבה העשירה בציבור היהודי בקזבלנקה. במקומות רבים נראה שדבריו מכוונים נגד כת שלמה של יהודים עשירים, שנטו להשכלה הצרפתית, זלזלו במצוות והיו פרוצים בכל מיני עברות, כגון ״בעילת בת־אל נכר״. אך פעמים הוא מרכך את סגנונו ומשתמש גם בשיקולים חינוכיים ופדגוגיים:

והנני עודני מדבר עם איש השיבה ושמאבר שר הרוח בא ונתן לנו שלום ברוב חיבה, ויאמר לאברהם אבינו הנה משלמה בנך הבאתי לך רב תודות ממנו שעשית רצונו ונתעסקת בענינו; שהוא ענין דוד דנינו, והנני באתי למענו להוליכו אצל שלמה אדונינו… ויבאני לגן שלמה ויעמדני לנגדו… וידעתי שראית איזה אנשים שהיית מכיר אותם בחיים חייתם, לכן הנני משביעך באל חי הבורא נשמתם שלא להזכיר את שמותם של גיהנם, שלא לגלות נבלתם, ולבייש את משפחתם, ושל גן עדן שלא ידעו את מחיצתם וירוצו לעשות כמותם, בלא שתהיה לשם שמים כונתם, רק על מנת לקבל פרס תהיה עבודתם, אלא הניחם במחשבתם להיות שלמים בדתם ובזה תגדל תפארתם.

הערת המחבר: ראו י׳ שטרית, ״מודעות חדשה לאנומליות ללשון – ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי״ט, מקרם ומים, ב(תשמ״ס, עמ׳ 151-145 (להלן: שטרית, ״מודעות״). ראוי לציין שאזכורו של דנינו אצל שטרית נבע כנראה מסגנונו המשכילי, הגם שלא היה פייטן אלא הוגה ופרשן.

והנני עודני מדבר עם איש השיבה ושמאבר שר הרוח בא ונתן לנו שלום ברוב חיבה,

מנגד, הוא מתאר את עניי הקהילה, שהם רוב־רובה של הקהילה, כמי שנושאים את עיניהם לשמים, כדי שיסייעו בידם לצאת מארץ גלותם ולהתקבץ ״לארץ חמדתם״. גם בעניין זה מאשרים חוקרים, כמו צבי יהודה או שלום בר־אשרי, כי המצוקה של החברה היהודית במרוקו, כמו התקוות לגאולה ואף הציונות, אפיינו את המוני בית ישראל במרוקו בכלל, ובקזבלנקה בפרט.

אינני רואה כוח וחובה לעצמי להכניס סדר ואור לתוך ערבוביית הסמלים והמשלים שנקט דנינו, בפרט בספרו שרביט הזהב, על דרך המליצה והחרוז. רק אומר בקצרה כי אין הוא רואה בגאולה המשיחית – שהיא המזור לבעיות הקהילה ולתחלואיה החברתיים – גאולה משיחית־פוליטית גרדא – לכך ייחד דנינו, כאמור, ״קול קורא״, ובו הילל את הלורד בלפור על הצהרתו הידועה וכן את המלך ג׳ורג׳ החמישי, שכינהו כורש חדש, ואת שניהם יחד הילל על תמיכתם בשיבת ציון – אלא בעיקר גאולה רוחנית־חברתית: ניצחון עניי הקהילה והיותם נושאי הגאולה – במובן שהם שיזכו לפדות את הארץ. הם־הם מחולליה של הגאולה ויזכו בה בצדק. לפי תפיסתו, אין הגאולה אלא חזרה למקורות המקראיים, בפרט על־פי נביאי ישראל. שורשיה נעוצים גם במקורות ימי הביניים – ישיבתו שלו עם המשיח ועם אליהו הנביא מזכירה את המשיח היושב בקרב החלכאים והמדוכאים בשער רומא.

רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים-שלום בר־אשר-עמוד 43

שירת ההשכלה של ר׳ דוד אלקאיים

כתבותיו של יצחק בן יעיש הלוי התמקדו לרוב בהשלכותיהם החברתיות־תרבותיות של רעיונות ההשכלה, ברצון לגלות את האמת ולחיות על פיה בהתנהגות היומיומית, בשאיפה לפעילות שכלתנית משוללת דעות קדומות ואמונות טפלות, בקיצור, בנסיון לחיות חיי קידמה נאורים תוך שמירה קפדנית על ערכי המסורת היהודית ההלכתית. הממד האמנציפטורי־לאומי לא טופל על ידי העיתונאי ממוגדור אלא בהקשר לתחושה הצורבת של השפלות, התנכלויות, התעללויות וחוסר הביטחון הבסיסי שהרעילו את חייו של היהודי בקהילות שונות במרוקו של סוף המאה הי״ט. בדומה לחוגים, שהלכו והתרחבו ביהדות מרוקו במחצית השנייה של המאה שעברה, סמך גם יצחק הלוי על פעולות השתדלנות של המוסדות היהודיים באירופה ועל לחצם של הקונסולים הזרים על ממשלת מרוקו לשפר את מצבם הפוליטי של יהודי המדינה. לעומת זאת, ביצירתו של ר׳ דוד בן נסים אלקאיים, המשורר המשכיל בן דורו, בן עירו ובן חוגו של יצחק הלוי, אנו עדים לדגשים שונים בתרגום רעיונותיה וחוויותיה של ההשכלה העברית האירופית.

בשירת ההשכלה של דוד אלקאיים, מראשוני המשכילים העבריים במרוקו, ולבטח גם המוכשר שבהם, מובלט מעל לכול הממד החוויתי־אישי של המשכיל המתחיל, הנסחף אל תוך עולם היצירה הספרותית, המדעית, ההגותית והעיתונאית של תנועת ההשכלה העברית, והמתלהב מהידע החדש ומהאופקים הרוחניים החדשים הנפתחים לעיניו. כיוצר עברי בדור תחיית הלשון, בעל מודעות חדה ליצירתו ולכתיבתו, הוא גם דן בהרחבה בבעיות הלשון העברית, במגבלות שהיא מטילה עליו ובאהבה העזה שהוא רוחש לה. כמו כן, עם התארגנותה של התנועה הציונית באירופה ולאחר מכן גם במוגדור, ילך וידגיש הן בכתבותיו והן בשירתו את שאיפותיו הלאומיות של אחד מחולמי ציון הנלהבים ביותר. אולם עם כל הבדלי הכשרונות והבדלי ההדגשים של שני המשכילים ממוגדור, ימשיך דוד אלקאיים את מפעלו של יצחק הלוי באיסוף הפיוטים של יהודי מרוקו לקובץ שירת הבקשות ובגיבוש המסורת הפייטנית השלטת היום בקרב יהדות זו.

הערת המחבר: על יחסיהם האישיים של יצחק הלוי ובן חוגו דוד אלקאיים אין לנו פרטים מדויקים. אין בידינו שום מסמן, ששניהם חתומים עליו, ושמו של דוד אלקאיים אינו מוזכר כלל בכתבותיו הרבות של יצחק הלוי. אחרי מותו של האחרון הספיד אותו דוד אלקאיים יחד עם ידידו דוד יפלח מעל דפי הצפירה (ראה הערה 6 לעיל), ושם הוא קרא לו "ראש לחברתנו"; משמע שגם הוא השתתן בחוג המשכילים, שבראשו עמד יצחק הלוי. סיבה אפשרית לאי־הזכרת שמו של דוד אלקאיים היא שעד למותו של יצחק הלוי לא בלט דוד אלקאיים בעמדותיו ובפעילותו המשכילית. כפי שיתברר להלן, על פי עדותו הוא באחד משיריו, הוא הגיע רק בגיל מאוחר לפעילות הזאת.

סיבה שנייה, סבירה יותר, היא ששררה כנראה מתיחות בין שני הסופרים המשכילים, שנבעה אולי מתחרות סמויה ביניהם.שניהם שלחו כתבות להצפירה, אך כתבותיו של יצחק הלוי התפרסמו במקום בולט ובאותיות רגילות, בעוד שכתבותיו הראשונות של דוד אלקאיים התפרסמו באותיות קטנות. ייתכן שיצחק הלוי אן התכוון אל מתחרהו בטרוניה הבאה שבאחת מכתבותיו: "עתה הנני מודיע גלוי בשערי הצפירה שכל מכתב מעירנו הנמצא בהצפירה או במכ׳׳ע אחר בלי חתימת בעליו הנני נקי ממנו ואין אחריותי עליו ואני אומר ברור בפה מלא שהשם נקרא עלי ביום שמיני ללידתי בקהל עם בו נשארתי ומעולם לא שניתי ולא אשנה בע״ה (= בעזרת ה׳) ואין צדקה לשום אדם לתארני במכתב בלי חתימת שמי" – הצפירה, שנה י׳׳ט (תרנ״ב-תרנ״ג), גליון 14 מחודש טבת תרנ״ב, עמ׳ 56. דוד אלקאיים פרסם באחד הגליונות שלפגי־כן כתבה בעילום שם, שעליה הוא חתם כר: "ע״ה (= עבד ה')

איש יהודי ס״ט (= סיפה טב)״. ראה שם, שנה י״ח (תרנ״א-תרנ״ב), גליון 259, עמי 1047. בתגובה,לכך כתב כנראה דוד אלקאיים אחד משיריו העוקצניים והלגלגניים (וגם היפים) ביותר: "פיוט על בגד (= בגידת) הבני אדם", המתחיל כר: "איה שוקל וסופר מאמרים,/ אם בכתביו אש בגד בערה?" ראה את השיר בכה״י זעפרני של הדיואן "שירי דודים" לר׳ דוד אלקאיים שיצא לאור במהדורת צילום בירושלים, תשמ״ג (להלן שירי רודים), עמי 228-225. את קובץ הפיוטים "רני ושמחי", שיצא בוינה בשנת 1890, עיר יצחק בן יעיש הלוי יחד עם חיים אבן חיים ודוד יפלח.זה האחרון השתתן גם בעריכתו של קובץ הפיוטים השני והחשוב שנעיר במוגדור, "שיר ידידות", שיצא לאור במראכש למעלה משלושים שנה לאחר ״רוני ושמחי", בעריכתו הראשית של ר׳ דוד אלקאיים, שבו הוא פרסם גם רבים משיריו על משקל ה״קצידה" הערבית־מרוקאית. תרומתו של חוג המשכילים במוגדור למסורת הפיוטים במוגדור עוד תתברר להלן. ע"כ

גם דוד אלקאיים השאיר לנו כרוניקה קהילתית מעניינת ומאלפת על חיי היהודים במוגדור בסוף המאה הי׳׳ט ותחילת המאה הכ'. הוא פרסם סדרה קטנה של כתבות בהצפירה, באותה תקופה שבה כתב גם יצחק הלוי, ועם ייסוד השבועון העברי־ציוני־דתי היהודי בלונדון, בשנת 1898, הוא שלח אליו כתבות, והמשיך בכך עשר שנים תמימות. בכתבות אחדות, עם הדגש דידאקטי בולט, הוא מתח ביקורת חריפה על מנהגים ודרכי התנהגות, שנראו לו נפסדים. הוא יצא בחריפות נגד מנהגים מסוימים, שנהגו במוגדור בתשעה באב ושהפכו יום אבל לאומי זה ליום יריד ססגוני ומלא חיים, שריד להשפעת השבתאות במרוקו. הוא גם יצא בקריאה פאתיטית למען הוראת מקצוע לאותם ילדי הקהילה, שאין תלמודם מצליח בידם, והעלה נימוקים חינוכיים, כלכליים, חברתיים ואף לאומיים מעניינים לביסוס קריאתו זו. אגב כך הוא תקף את השד׳׳רים האשכנזים, חסרי המקצוע, הבאים למוגדור ולקהילות אחרות בדרום מרוקו לקבץ נדבות למען עצמם, ומתנהגים שם כטפילים לכל דבר.

אולם את עיקר כתבותיו הקדיש ר׳ דוד אלקאיים לתיאור אירועים שונים בחיי הקהילה היהודית במוגדור וביהדות מרוקו בכלל. מלבד אירועים משפחתיים־חברתיים בעלי תהודה קהילתית חזקה, כגון חגיגות בר־המצוה המפוארות, שערן ראש הקהילה ראובן אלמאליח לבנו, או חנוכת בית־כנסת חדש, הוא דיווח גם על התארגנותם והקמתם של מוסדות וארגונים שונים בעלי חשיבות רבה בתולדות הקהילה. כך הוא תיאר את הקמתה של החברה ״קהילת יעקב חמללאחית״ (!) לפתיחתה מחדש של הישיבה, שחדלה לפעול שנים מעטות לפני־כן, בראשותו של ״החכם השלם והכולל סיני ועוקר הרים, המדקדק ומשכיל בכל מידי(ההדגשה שלי – י״ש) כמה״ר(= כבוד מורנו הרב) דוד כנאפו יצ״ו (= ישמרהו צורו ויחיהו)״.

כמו כן הוא תיאר את הקמתו המרגשת במוגדור של הארגון הציוני הראשון במרוקו, שפעל תחת השם ״שערי ציון״, ובו הוא היה פעיל ואף נבחר לשמש כמזכירו בלשון העברית. הארגון הוקם בערב ראש חודש אב, שנת תר״ס, היינו בקיץ 1900. ברם גם הוא הקדיש את מרבית כתבותיו לדיווח על מקרי הרצח, ההשפלות, ההתנכלויות, ההתעללויות, הפרעות והחרדות, שהיו מנת חלקם של היהודים בדרום מרוקו ובמרוקו בכלל, בשנים שקדמו להטלת הפרוטקטוראט הצרפתי על מרוקו בשנת 1912. בכל הכתבות האלה הוא הביע את התקוממותו ואת הזדעזעותו ממצבם הנורא של יהודי מרוקו, שסבלו יותר מכל חלק אחר באוכלוסיה מהאנדרלמוסיה ששררה בסדרי השלטון המרוקאי בשנים אלה, והתפלל לגאולה מהירה ולשיבה לציון. בסוף דבריו הוא אף פנה בקריאה נרגשת ליהדות מערב אירופה שתפעל למען יותר ליהודי מרוקו לשאת נשק להגנה עצמית; עד כדי כך גבר יאושו אחרי מאורעות קזבלנקה, שבהם נהרגו פועלים צרפתיים ונעשו פרעות ביהודי האזור.

מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-עמוד 139