מולאי אסמאעיל

סולטנים מעטים זכו למוניטין כה רבים בקרב הנוצרים כאחיו של מולאי א-רשיד, מולאי אסמאעיל, שבא תחתיו בגיל 26. אך שליט תקיף זה, אשר בתקופת שלטונו הממושכת (1727-1672) הצליח לאחוז ברסנה של מרוקו, לא זכה ביוקרתו בשל הצטיינותו בכהונתו המלכותית. בניית ״ורסאי של מרוקו״, הרפתקות הרמונו, הצאצאים הרבים מספור שהעמידה פוריותו המופלגת, ויותר מכל – תוכניותיו לשאת נערה צרפתיה לאשה, הם שיצרו אגדה, אשר ציוריותה השפיעה, ואולי עודנה משפיעה, על ההיסטוריונים.

אפשר לצייר בנקל את דמות דיוקנו, לא רק על-פי כותבי תולדותיו אלא תודות לעדותם של אירופים שחיו במכנאס, כגון מואט, שהיה שבוי במשך אחת-עשרה שנים (1681-1670), או באו לשם, אם כדי לפדות שבויים, כגון פ. בינו, ב-1703, ואם בשליחויות דיפלומטיות, כגון הצרפתי פירו דה סנט-אילון, ב-1693. בגיל 35 תיארו מואט כ״גבוה למדי, אך בעל מבנה דק מאד״, מסורבל קמעה למראה מחמת לבושו, פניו חומים בהירים, מאורכים מעט, ותווי פניו ״חטובים למדי״, זקנו הארוך "מתפצל קצת״ ומבט עיניו ״רך למדי״. עשרים ושלוש שנים לאחר מכן ציין פ. בינו גם את רזון פניו, את הזקן המתפצל שהלבין וכן את גון עורו השחום, המודגש בכתם לבן ליד האף, את עיניו הרושפות ואת קולו העז. בנעוריו היה מולאי אסמאעיל דוהר על סוסו בנשאו אחד מבניו בזרועו ובנופפו חרב בידו השניה. כשהיה בן ששים כמעט היה עולה בקפיצה על גב בהמתו.

כל בני דורו מציינים את אלימותו, את אכזריותו ואת תאות הבצע שלו. מחמת כשלון, ואפילו תקלה קלה, היו פניו מסמיקות ונעשות פראיות למראה. מן המפורסמות היה, כי תוצאות חרונו נוראות, ומשרתיו היו ניגשים אליו איפוא בדחילו ורחימו. פידו דה סנט-אולון ראהו נוטף כולו דמו של קורבן ששחט בסכין. השגריר סנט-אמאן טוען, כי רק נוכחותו מנעה את השריף מכרות את ראשו של עבד שגרם למעידתו. הוא היה רודף בצע מאין כמוהו, בזז את היהודים, עשק את נתיניו עד להתרוששותם, ולא נרתע אפילו מפני מעשי פשע כדי להחרים רכוש. עם זאת היה קפוץ-יד, ״השגיח בכבודו ובעצמו על פרסות הסוסים ומסמריהן, על מצרכי המזון, התבלינים, החמאה, הדבש ושאר זוטות שיש בבמחסניו״, מה שעורר את מואט, נתינו של מלך שלא ידע חסכון מהו, לומר, כי מלאכה כזאת "יאה יותר לחנווני מאשר לנסיך גדול כמוהו״.

יצור פרא רב-עצמה זה היה בעל מזג לוהט. עליו אפשר לומר מה שאמרה הזקנה לקנדיד על כל המרוקנים: לא דם זורם בעורקיו אלא חומצה גופריתית, ואת הנשים אהב בכל מאודו. מספר הנשים שידע היה מדהים. בהרמונו בדאר אל-מח'זן היו 500 נשים, מכל מוצא וגוון, והן היו שרויות בשמן ובבטלה עד היקראן להשביע את תשוקות אדונן. משמלאו להן שלושים שנה העבירון לבית הנשים הישן בפאס או בתאפילאלת. הסולטנית זידאנה היתה נפילה שחורת-עור, שנהנתה מאמון רב. להערכה רבה זכתה גם אנגליה צעירה שהתאסלמה. השריף לא יכול להשלים עם העובדה, שאין בידו להוסיף צרפתיה לאוספו. מולאי איסמאעיל התגאה בצאצאיו. בזחיחות דעת היה מראה את ילדי השנתון החדש, שהצטופפו בחצרות ארמונו. ייחסו לו 700 בנים ומספר בלתי מוגדר של בנות. חלק מצאצאיו גודל בסג׳למאסה.

מזג תוסס כל-כך מוצא לו פורקן במלחמה, והוא גילה בה גבורה מופלאה. בעל תבונה ערה, תשובות מהירות ומדויקות, אדיקות קנאית עד להמרת דתם של זולתו, מרץ בלתי-נדלה, בוז למותרות ולתענוגות האכילה, דאגה ערה לעצמאות הלאומית ולהתפתחות הכלכלית של ארצו, אלה היו תמונותיה העיקריות של דמות מלכותית זאת, שהיתה בעלת ייחוד מובהק כזה של קרלוס השני מלך ספרד או ג׳יימס השני מלך אנגליה, בני דורו.

הכנעת מרוקו

השריף נאלץ כמובן לכבוש את ממלכתו בכוח החרב. הוא הקדיש לכך חמש שנים. על יריביו המשפחתיים, אחיו מולאי אל-הארן בתאפילאלת ובן-אחיו אחמד אבן-מהרז, במראכש ובאטלס התיכון, נוספו חדירותיו של שודד-הים הנועז גילאן ותככיהם של התורכים, שביקשו לתמוך באויביו.

מאחר שהיה מאז עלייתו לכס השלטון שליט פאס, שהיה מושלה, ושליט גארב, הריף ואזור תאזה, היה עליו לכבוש עוד את מראכש (4 ביוני 1672), לדכא התקוממות בפאס, להכריע, ליד אל-קצר, את גילאן, שניספה באורח מיסתורי, ואחרי כן לצאת למלחמה חדשה נגד ארצות הדרום והאטלס, שהתקוממו לקריאתו של אבן-מהרז. לאחר מצור של שנתים ימים כבש את מראכש בהסתערות ושם אותה לבז (יוני 1677). היא לא נמלטה עוד מפני הסולטן, אבל קיפחה מכאן ואילך את מעמדה כבירה, ואבני בנייניה המפוארים שימשו להקבלת ארמונות מכנאס.

אין ללמוד מכאן כי הארץ שקטה כליל. עוד שתים-עשרה שנה התסיסו אבן-מהרז ואל-הארן את אזור הסוס. מותם, ונפילתה של תרודאנת, שאת כל תושביה טבח, הבטיחו את שלטונו של השריף (מארס 1687). הוא נאלץ עוד לשים קץ למרידות הברברים, שפרצו בתאדלה ובמחוזות המערב בראשות אחד מצאצאי המרבוטים של דילא, שנתמך על-ידי התורכים, לחדור לתאפילאלת, להעביר מוג׳דה את שבטי שבנאת הערביים ולגייס שלושה חילות משלוח, את שבטי מולויה עלית.

היה צורך בחצי יובל שנים כמעט של פעולות צבאיות להכנעתה של מרוקו, שלא קמה עוד.

Le sultan Allaouite Moulay Ismail, qui a régné sur le Maroc de 1672 à 1727, aurait, selon une étude de l’université de Vienne, engendré plus de 1 100 enfants durant son règne.

https://histoireislamique.wordpress.com/2014/04/19/le-sultan-allaouite-moulay-ismail-qui-a-regne-sur-le-maroc-de-1672-a-1727-aurait-selon-une-etude-de-luniversite-de-vienne-engendre-plus-de-1-100-enfants-durant-son-regne/

נציג של יהודי ניו יורק הגיע לדמנאת

בכתב העת השנתי של'אגודת אחים' נכתב ב-25 באפריל 1885 כי הגיע לדמנאת נציגם של יהודי ניו יורק

ושני נציגים מקומיים שאושרו על ידי הקונסול של ארה״ב במרוקו והם אמורים לדווח על מצב אחיהם בדמנאת. כך כתב קונסול ארה״ב בטנגייר ל'אגודת אחים',

יהודי אנגליה הביעו תודתם לממשלת בריטניה על מעורבותה למען יהודי דמנאת

בישיבה החודשית של מועצת 'אגודת אחים' נדון מצב היהודים בדמנאת. משרד החוץ מסר מידע מעודכן על המצב. בישיבה משותפת עם ועד שלוחי הקהילות סוכם להביע הוקרה לדאגה ההומנטרית של ממשלת הוד מלכותה בקשר לפרשה זו. הובע צער על כך שהסולטאן לא פיטר את המושל.

השגריר הבריטי והממשלה בלונדון ערים למצב בדמנאת

משרד החוץ הבריטי כתב ב-23 בפברואר 1885 לועד שלוחי הקהילות. ואישר את קבלת המכתב לראש הממשלה, בו העיר תשומת לבו להתנכלויות ביהודי דמנאת במרוקו. המכתב הגיע למשרד זה, ולורד גרנויל הורה להודיעו כי הוא עומד בקשר עם 'אגודת אחים' בנושא זה, ומסר לאגודה זו על הדוחות שהגיעו מהשגריר בטנגייר, והצעדים שננקטו למען הסובלים. באותו יום כתב משרד החוץ הבריטי לברון וורמס נשיא 'אגודת אחים', והתיחס למכתבו מה-29 בחודש הקודם. הוא מעביר לו בהוראת האציל גרנויל תמצית של דו״ח שהגיע משגריר בריטניה במרוקו בקשר לפגיעות ביהודי דמנאת.

25 פברואר 1885- לאחר שנודעו פרטים על האכזריות כלפי היהודים, פונים שני המוסדות של יהודי אנגליה לשר החוץ לבקש פיטורי המושל בדמנאת

מכתב מפורט נכתב ב-25 בפברואר 1885 לשר החוץ גרנויל על ידי שני המוסדות המשותפים – ועד שלוחי הקהילות של יהודי בריטניה ו'אגודת אחים': לאחר שאישרו קבלת מכתבו מה-29 וה-31 של החודש הקודם כשהראשון כולל תמצית דיווחו של שגריר בריטניה במרוקו ודו״ח על ההתנכלויות ליהודי דמנאת. מביעים תודתם על הצעדים שהשר נקט בנושא.

פרטים על ההתעללות ביהודי דמנאת:

מאז שכתבנו לכב' בקשר למצבם של יהודי דמנאת, מצבם הורע. הדבר הוכח במכתב שהעתקו מצורף בזה. קיבלנו גם מידע מוסמך על כך שכבודן של נשים יהודיות בדמנאת חולל. גברים עונו, רכושם הוחרם או הושמד. לא היתה כל התחשבות בגיל או במין ולא בבית הכנסת שאמור היה לשמש מקלט לקרבנות האומללים מהפראים. הגיעו מכתבים ממקומות שונים. לפי המכתבים שקיבלנו מתברר שאין בטחון לא לחיי בני אדם ולא לרכוש בדמנאת, אלא רק אם המושל יפוטר.

בקשה להחלפת המושל של דמנאת:

 הכותבים מבקשים אפוא להורות לשגריר בריטניה במרוקו לחדש את בקשתו על פיטורי המושל מיד [נוסף על זה שכבר ביקש כפי שעולה במכתבו ב-10 בינואר] והחלפתו באדם הומאניטרי.

בקורת על התנהגות בלתי הולמת של יהודי מרוקו.

יחד עם זאת מצאו לנכון למתוח ביקורת על אחיהם בדמנאת. לדבריהם, הם בקשרים עם קהילות פאס, מכנאס וטנגייר, כדי לשכנעם שינטשו את מעשיהם השליליים. הרב הראשי אדלר הבטיח גם כן לכתוב למוסדות היהודיים במרוקו ברוח דומה ואנו מקוים שיהיו תוצאות חיוביות לצעדים אלה

חתומים ארתור כהן הנרי וורמס

נשיא ועד המועצה של לונדון נשיא 'אגודת אחים' שליד ועד שלוחי הקהילות באנגליה

באותו היום, ב-25 בפברואר 1885, שלח משרד החוץ הבריטי ל'אגודת אחים' מכתב זה:. עיקרו של המכתב כי דרומונד האי תיאר את הצעדים בהם נקט, כדי לודא פרטים על התנהגותו של מושל דמנאת והוא קיבל הנחיות משר החוץ לנקוט בצעדים שיראה לנכון 

המכתבים של האגודות היהודיות הועברו לשגריר הבריטי

משרד החוץ הבריטי העביר ב-5 במרס 1885 לשגריר דרומונד האי בטנגייר את המכתבים של 'אגודת אחים' ושל ועד שלוחי הקהילות בקשר להתנכלויות בדמנאת. הנמען התבקש לנקוט בצעדים כדי למנוע תופעות כאלה.

משרד החוץ הבריטי מאפשר לשגרירו במרוקו לנקוט בצעדים הנראים לו

ב-5 במרס 1885 כתב משרד החוץ מכתב משותף לשני הארגונים היהודיים בלונדון, כתשובה למכתבם מן ה-25 בפברואר(תעודה מסי 39) בו צוין כי המכתב הצטלב עם מכתב של שגריר בריטניה בטנגייר, בו פורטו הצעדים שננקטו על ידי הסולטאן, בעקבות בקשה לחקור את ההאשמות של מספר יהודים נגד המושל של מחוז זה. הכותב הוסיף כי מכתבו יועבר לשגריר בריטניה במרוקו, בצירוף הוראות לנקוט בצעדים כפי שיראה לנכון.

מושל דמנאת שיחד את בובקיר שיחסו ליהודים שלילי

ב-6 במרס 1885 פורסמו הדברים הבאים ב־J.C הסולטאן הסכים לשלוח לדמנאת את בובקיר ואת מר קורקוס ממראכש כדי לחקור ולדווח לסולטאן על ההאשמות כלפי המושל של דמנאת. יחסו של בובקיר ליהודים שלילי, לכן התוצאה ידועה מראש. עברו שלושה חודשים מאז שבובקיר עמד לצאת לפאס. מושל דמנאת נתן לו במתנה שני עבדים יקרי ערך כדי שיגיד מלה טובה עליו. קורקוס שהוא ספק[ סמ״ך פתוחה ופ״א קמוצה] למלכות, אינו יכול לומר מלה רעה על פונקציונר מוסלמי. בשנת 1872 או שנה אחריה הוא ומשפחתו עמדו מול איומים וניצלו הודות להתערבות  נמרצת של 'אגודת אחים'. שניהם לא ימסרו חוות דעת אוביקטיבית. יש חשש ששניהם הומלצו על ידי גיוהן דרומונד האי. הפליטים בטנגייר מחו נגד צעד כזה.

באי־הסדר ובמבוכה בחיי הדת ברוממה יש משום ביטוי לתהליך המעבר מן המערך הקהילתי המסורתי(המבוסס על יחסי תלות הדדית בין מנהיגי הדת — נושאי התכונות הכריזמטיות — לבין בעלי הממון וההשפעה) אל סדר חברתי שוויוני וחוקי, המבוסס על נושאי תפקידים בעלי הכשרה פורמלית, הנבחרים או הממונים בכל תחומי החיים, ובכללם תחום הדת. הרבנים שהיו נערצים באסאמר, אם כי לא היו לכאורה חלק מההיררכיה של קבוצות המשפחה, העניקו תמיכה מוסרית לשיטה חברתית, כלכלית ופוליטית בלתי־שוויונית באמצעות קשריהם ההדוקים עם בעלי הכוח. דומה כי הרחקת המנהיגות הדתית הישנה תרמה בדיעבד ליצירת איזון חדש ושוויוני במבנה היחסים החברתיים ברוממה. אך מעבר לכל, הרחקה זו נכפתה בשל אי־התאמתה של האליטה הדתית הישנה לדפוס הארגוני ולמאפייני התפקידים של שירותי הדת בישראל. רבני מרוקו נאלצים היו להתנסות בחוויה המביכה והמשפילה של בחינות כשירות. יתר על כן, אילו התיישבו ברוממה היו מתחרים זה בזה על איוש עמדת המנהיגות הפורמלית. תחרות זו עשויה היתה להיות חריפה באותה מידה כמו התחרות שהתמידה בין המתיישבים על שליטה במשאבים הכלכליים ועל מינוי למשרות מינהליות בארגון המושב. תחרות מעין זו היתה מהווה פגיעה קשה במעמדם ובכבודם של מנהיגי מרוקו. שילובם של כוחות מפרידים אלו עשוי להסביר את העובדה שרבני אסאמר לא נקראו למלא תפקיד ברוממה, אף־על־פי שלא נקלטו בהצלחה מרובה במקומות אחרים. החלל שנותר בהיעדרם המריץ את הדמויות המשניות של מנהיגות אסאמר ואת בעלי השאיפות החדשים, לתבוע לעצמם את כהונת הרב, שנעשתה עתה לאחת המשרות בארגון המושב. שינוי דתי הוא תופעה רב־ממדית. עמדנו כאן בעיקר על השינוי שחל במעמדה של המנהיגות הדתית, במעבר ממנהיג דתי נושא זכות אבות ותכונות אישיות נעלות לרב ממונה מטעם ארגון בירוקרטי. מחקרים נוספים בקהילות ועדות שונות, יאפשרו להגיע להכללות תקפות יותר לגבי התהליכים המתחוללים בקרב העולים בישראל בתחומי ההוויה הדתית והארגון הקהילתי.

פרק זה, בו תארנו את שקיעתם של המנהיגים הדתיים נושאי ׳זכות אבות׳, מלמד אולי יותר מכל אודות השינויים הדרמטיים שחלו בחייהם של יוצאי צפון אפריקה מאז עלייתם לארץ. מעת כתיבתו, על סמך תצפיות מסוף שנות ה־60, חל מהפך נוסף שהוביל להתעוררות ולחידוש של מסורות ומנהגים מחיי העבר. מתבלטות העליות לרגל וההילולות בקהל רב ליד קברי צדיקים ואתרי קדושים מצפון אפריקה שנפטרו בארץ (ובמיוחד בבא מאלי בנתיבות), או שהופיעו בחלום והוקצו לזכרם חדרי התייחדות(בצפת, בבית שאן ובמקומות אחרים). נאמנות לחצרות בניהם ונכדיהם של חכמים וצדיקים (כגון ר׳ ברוך אבוחצירא בנתיבות ור׳ אלעזר אבוחצירא בבאר־שבע), חזרה למלא פן חשוב בחייהם של דור העולים וצאצאיהם. אנשי

רוממה אותם הצגנו כאן מעורים כיום ברשת ענפה של עליות לרגל ובקשרים אישיים הדוקים עם דמויות בולטות נושאות ׳זכות אבות׳. כפי שכבר הוזכר במבוא, נמנעתי משילובו של פרק הדן בתופעה זו, בשל רגישות הנתונים מהשנים האחרונות הנוגעים למאורעות ולקשרי היום־יום שבין המנהיגים לבין קהל המעריצים שלהם.

נאום הפתיחה להרב הראשי כמוהר״ר יהושע בירדוגו יחשל״א

ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע

רבותי הגדולים. גדולי רבני ישראל הנבחרים. אחי ורעי. שרפי קדש הלולים לבי רחש בקרבי כגלי ים הומה. רצוא ושוב יתפלא בי. קול לי קול אלי באמרם כל היום עלי מי שמך לאיש שר ושופט עלינו תולעת ולא איש. גם בעיני יפלא ואזני תצלה. אף רוחי בקרבי עמדה ודברה בי לאמר הנה היושבים פה מקטן ועד גדול ראשי שבטי ישראל הם. היו עם משה בשמעו מפי הגבורה בקהל גדול ועצום, והם עצמם אש אוכלה, ומי ילך במו אש ולא יכוה, כויה תחת כויה, היא העולה למעלה ובאתר די זקוקין דנורא ובעירין דאשא תמן מאן עייל בר נפחא לתמן, ושתיקותי יפה מדבורי. אמת יודע אני בעצמי כסף סגים טב ליה דלא אברי. אולם ידידי ורבותי, עשירי ואדירי התורה מפז נבחרה, הנכם יודעים כי ההכרח אלצני, וחוץ ממחיצתי הוציאני. לעמוד תור אסיפתכם הקדושה והמהוללה כנסיה שהיא לש״ש. ברשות גדולת מעכ״ת וברשות אחינו ושרנו, שר לו נאמר, נשיא אלהים בתוכנו, השר והטפסר, הממונה מהממשלה יר״ה. ויותר שהוא המצמיחה והמולידה, האדון מוס׳ מ. בוטבול ישצ״ו יחש״ל. לעמוד על המשמר באסיפתנו זאת לפתוח ולברך בתורה תחלה. והנה אף כי כלכם חכמים, כלכם שרי ואלופי התורה ועבודת ה/מצוה עלינו להיות כלנו לב א׳ שלם שלם. לא נעלם כי שמו של הקב״ה שלום. אך אם יהיו בינינו איזה סכסוכי דברים ועפ״י הרוב יהיו נחתכים באשר הוא האמת ושפת אמת תכון לעד, עכ׳׳פ לא ישאר שום רושם שנאה וקנאה, וכר בלבבכם משא לעייפה, רק את והב בסופה, כולם שוים לטובה נפש היפה, ויהיו אמיצים וטהורי לב. כל אחד ומה שקבלה נשמתו, זה לסתור וזה לבנות, ולא יטה אותו שוחד דברים, ובלי משים, או משנאתו של זה או מאהבתו של זה יפסוק הדברים הפך דעתו חלילה, רק יעמוד על דעתו בלי שפת חנף בשפה רפה כיאות לנכבדי התורה כמוכם, ראשי אלפי ישראל, זולתי אם יהיה הרוב נגדו אז ליזמיר וליזיל כאלו הוא לשטתו.

לא נעלם כי כל נפשות אנשי מארוק בידכם היום, די הוה צבי הוה מחי וכו׳ משפט כלל ישראל הוא, והנה הוא נשאר לדורות, אכן, מלתי אמורה שהמוותר על דבריו בלב שלם אשרהו מטח׳ מן גורלו, כמאמרם ז״ל חכם שמחל וכד מתנאי מפורש כנז״ל, בלי שיהיו תוקעים את עצמם לדבר הלכה, בדברי חכמים בנחת וכו׳ מדעתו ורצונו, בלי שום מרמה ח״ו וכו׳ ובלתי זרוע נטויה לו׳ קבלו דעתי. ויה״ר שמן השמים יעמידו האמת במה שהוא, אמת לאמיתו כפי דתנו הק׳. ואל יקנא לבנו בחטאים וזהו מאמר התנא בפר״א על ג״ד העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום. ר״ל הדין יהיה אמת לאמיתו והכל יהיה בשלום בלי שנאה ואיבה ח״ו לא לפניהם ולא לאחריהם. ואז יתעלה שמו הרמוז באמת ובשלום, כשיהיו רועי צאן ה׳ באמת ובשלום, עוסקים עם הצבור לש״ש, אז סופה להתקיים . יאריכו ימים על ממלכם תרב גדולתם.

והנני מסיים בכי טוב יען דאין בי כח ובריאות ולשון מדברת גדולות להתחרות את המלכים הנוראים כמלאכי עליון , כידוע לרבותי. לכן, הננו נותנים ראשות כל דבר בהתנהלות האסיפה הזאת במועצה הזאת, וכל הדברים הנחוצים לה לידידי חיי רוחי. אחי וראשי, מפים וחפים, מזה בן מזה, מחזה שדי יחזה הרה״ג וכו׳ וכו׳ כקש״ת כמוהר״ר שאול אבן דנאן יחש״ל חי ובריא אולם. ויה״ר שלא ישלוט שטן במעשנו יהיו לרצון וכו׳ ויהי נועם וכו׳.

 אהרן בן יוסף ן יבגי.

המאה הט״ז או הי״ז. כתב שיר על עשר ספירות עם פירוש ארוך, מובא בספר מאור ושמש, שבסופו כתוב: ״עכ״מ [= עד כאן מצאתי] מהרב אהרן ן׳ יוסף ן׳ יבגי ז״ל שקבל מרבותיו ומסר לחביריו״ וכו'. וראה גם ר׳ רפאל אלבאז, עדן מקדם (פאס ת״ש, קטז ע״ב), ממנו אתה למד שר׳ אהרן מוצאו מדרעא: ״כן מ״כ [= מצאתי כתוב] במוסתגאב שחיבר על דרך האמת הרב המקובל כמוה״ר אהרן בן יבגי מעיר דרעא זלה״ה״. החיבור מצוי גם בכ״י בית־המדרש לרבנים בניו־יורק 1650, דפים 108א-135ב, משנת תנ״ג, על שם: ״המקובל האלהי הה״ר אהרן ברכ״ה בר יוסף בן יבגי״, וכותרתו ״שיר על דרך האמת כולל דרכי הקבלה״. אך כתב־היד מטושטש, וברובו נשרף הנייר מחמת הדיו. בכתב־היד ישנה הקדמה בת 7 שורות, שכאמור, רובה נאכלה, אך בשוליים מבצבצים השמות: מסעוד, ביטון, אליעזר. הקדמה זו לא נדפסה במאור ושמש, אך השמות שם מקבילים בחלקם לנדפס, בסוף דף יב ע״א. כתב־היד קטוע בסופו, ונפסק במקביל לנדפס, יב ע״א שו' 15. פיסקה מן הפירוש הוכנסה כאינטרפולציה לגנת ביתן, כ״י ביה״ד בלונדון 121, משנת תנ״ז, דף סו ע״א.

אהרן הסבעוני בן ישועה. נפטר לפני תל״ג.

 מחכמי סאלי. ״עזר הרבה לדכא את התנועה של כת שבתאי צבי במארוקו״ (מ״ר, כ ע״ב. וראה עוד להלן: משה אלבז בר מימון). נראה לי, ש״הענו והחסיד המקובל האלוהי מהר״ר אהרן ישועה אשר מברביריאה״, אשר לפי עדותו של ר׳ מנשה בן ישראל ״בא למחננו קדוש השנה הזאת״, הוא הוא ר׳ אהרן הסבעוני. אך לא מצאתי במקורות אחרים המספרים על יציאתו של מקובל זה לאמשטרדם. שמא קשורה יציאתו בהדפסת ספר היכל הקדש של ר״מ אלבז, שהגהות שלו(על דרך קבלת האר״י) משולבות בתוכן. אהרן מאיר מויאל. בספר מבוא שערים, שנעתק בידי המעתיק הידוע, דוד בן ישועה נטף, בח בכסלו תצ״ט, והוא בכ״י בית־המדרש לרבנים בניו־יורק 1684, נמצא בשולי כמה עמודים (כגון: 8ב, 109ב) הגהות, ועליהן חתם שמו.

אליהו אלעג׳מי. תרל״א-כ באייר תרפ״ז.

״מרבני המערב שהתישב בירושלים, חסיד ומקובל ובעל מדות. היה ממנהיגיה של ישיבת ׳בית אל׳ ומראשי עדת המערבים בירושלים׳׳."

אלעזר אלחדאד הכהן. מחוז מראכש.

מקובל חסיד וקדוש (מ״ר, כג ע״א). אפרים מונסוניגו בן אברהם. המאה ה־18. תחילה בפאס ואחר־כך בתטואן. בהקדמת תלמידו, ר׳ יעקב בן־נאיים, לשו״ת זרע יעקב (ליוורנו תקמ״ד), הוא מכונה ״הרב הגדול המקובל האלוהי עיר וקדיש״. ברוך אסבאג. נפטר ג באדר ב׳ תש״ו. ספר הדינים שלו מנחת משה (קזבלנקה חש״ד [תש״ו]), מכיל דברי קבלה. ספרו האחר, מנחה בלולה (כאזאבלאנכא תרצ״ז, ודפוס־צילום חמוש״ד), מכיל דינים בערבית, אך בשולי העמודים הערות ׳מקור ברוך׳, ושם נזכרים מקובלים הרבה. יצוין כי רוב הדינים לקוחים מתוך כף החיים.

דוד אביחצירא בן מסעוד בן יעקב. תרכ״ו – יד בכסלו תר״ף, תאפילאלת.

נרצח בידי ערבים. חיבוריו: שכל טוב, פירושים לפסוקים, מזמורי תהלים ודרושים לנפטרים (ירושלים תרפ״ג); פתח האהל, פירוש רחב על התורה (ירושלים תרפ״ג); רישא וסיפא (ירושלים תרפ״ח), ״על ס׳ בראשית ושמות מחבר ראש הפרשה עם סופה, רמזים ע״פ הקבלה והפשט״. פיוטיו לרשב״י נדפסו בספר יגל יעקב, ירושלים תשכ״ב, עמי קג־קז. וראה הקונטרס ״כבור מלכים״ שבסוף מלכי רבנן, יט ע״ג. בספר אני לדודי (כאזאבלאנכא תש״ר, וד״צ ירושלים תשכ״ח) מאת יחייא אדהאן, נדפסו פיוטים לכבודו, וכן קינות לזכרו. ספריו נסקרים בשני פיוטים, שם, כא ע״ב-כב ע״א. פיוט לכבודו מאת יוסף נחמיאס, נדפס ביגל יעקב, עמי קי-קיא; ופיוט אחר בכתם פז, מאת מכלוף פד׳יד׳א, עמי קג-קד.

דוד אלקאיים. מאות 19-18. אצווירא.

הסכמה ממנו נמצאת בספר מאזר ושמש, דף ה. ולפי דבריו שם, הוא מתייחס מצד אמו על ר׳ יהודה ן׳ עטר, בעל מנחת יהודה. שירו על רשב״י מורה על נטייתו הקבלית.

דוד אלשקר. לפני המאה הי״ז.

בלקוטי סודות שהוסיף מעתיק גנת ביתן (כ״י ביה״ד בלונדון 121, טו ע״א), נמצא: ״וכתב הה״ר משה [בן אברהם] ז״ל, וקבלתי מר׳ דוד אלשקר שבכל שמטה ושמטה״ וכו'. כתב־היד הועתק בשנת תנ״ז, אך באותו עמוד שציטטנו ממנו, מובאים גם דברי ר׳ שלמה בן אברהם שהעתיק מר׳ משה. לפי זה קבענו שחי לפני המאה הי״ז. יש לציין כי גם ר׳ יעקב איפרגאן מזכיר(מנחה חדשה, דף 507א) את ר׳ דוד בעניין השמיטות (אם כי מייחס לו את ספר צפנת פענח).

דוד אלשקר. נפטר בשנת תע״ז

 לפי הכתוב על מצבתו(כך הודיעני הרב ד״ר מ׳ עמאר). הילולות רבות־משתתפים נערכות ליד קברו, והוא מכונה מולאי אגגי.

דוד אסבאג. המאה הי״ט-כ.

ערך ספר תקונים משגב לעתות (כאזאבלאנכא תש״ח), והוא ״תקונים לעתות הצריכים״ בהזדמנויות שונות. משתמש גם בספרי חסידים.

דוד גיגי בן אברהם בן דוד בן אברהם. מאה י״ח.

 בכ״י ירושלים 113 4°, שהוא פירושו של ר׳ יהודה בן עטר, מנחת יהודה, נשתלבו ליקוטים מספרים רבים בסוף כל פרשה, בשם אוצר נחמד, מאת דוד גיגי, משנת תקכ״ז. כמו כן, כ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1541, הוא קיצור חמדת ימים בשם משבצות זהב, שנכתב אמנם בשפרעם בתקל״ג, אך לפי המסופר בהקדמה עלה עם משפחתו ״מח״ל [= מחוץ לארץ]״, ו״נתיישבנו זה ימים בארץ הזאת שפרעם תבנה״. לפי חשבון השנים האמור, קרוב לוודאי שהורתו של הספר במארוקו.

לכבוד יום ההילולה של הצדיק, אני מביא בפניכם את סיום הספר הזה שנכתב על ידי יצחק גורמזאנו…

26

שלא כמשה, שלא זכה להיכנס לארץ, ושלא כיהודה הלוי שאולי מנעוהו השמיים מבוא אל ארץ תאוותו, זכה ר׳ חיים בן עטר לדרוך על אדמת ארץ ישראל ולחון את עפרה. אולם לא נעשה הדבר בלי קשיים ועיכובים. כבר באלכסנדריה, בדרך לארץ ישראל, נתבשרו הוא ושלושים התלמידים שעמו, שמגיפה משתוללת בירושלים, ועל־כן לא הביאם רב־החובל ליפו, שאף היא היתה נגועה, אלא לעכו. בעיר זו נשתהו כמעט שנה עד אשר נתבשרו שהמגיפה בעיר הקודש שככה. בינתיים ביקר ר׳ חיים בגליל, השתטח על קברות המקובלים בצפת, והתארח אצל ר׳ חיים אבולעפיה, ראש הישיבה בטבריה. הרב אבולעפיה היה זקן שבע־ימים. הוא הציע לר׳ חיים בן עטר לבוא לשבת איתו, וליטול ממנו את המנהיגות על הישיבה. אולם ר׳ חיים לא היה מוכן לוותר על החלום הגדול לייסד ישיבה בין חומות הקדושה בערים, מרכז העולם, היא ירושלים. מלבד זאת, הן התחייב לפני נכבדי ליוורנו להקים ישיבה בירושלים דווקא, וזכותם לדרוש ממנו שלא יסטה ימינה או שמאלה. הוא לא נסוג מהחלטתו זו גם כאשר הופיעה לפניו פאסוניה, כולה נסערת, וסיפרה לו שבחלום הלילה נתגלה לה כי שנה לאחר שיתגשם הנשגב בחלומות בעלה, יתבקש לישיבה של מעלה. היא התחננה לפניו לוותר על ירושלים ולקבל את הזמנתו של ר׳ חיים אבולעפיה, כי לדעתה — מאת השם הדבר, כדי להצילו מגורל מר. בדבריה הוסיפה שגם טבריה היא בחזקת ארץ ישראל, ונמנית היא עם עריה הקדושות. אולם ר׳ חיים בן עטר לא שעה לאזהרותיה, והצהיר באוזניה שוויתור על ירושלים למען טבריה אינו אלא המעטת החלום. ״ואם נגזר עלי למות, האם קיים מקום טוב מירושלים לעלות משם בדרך הקצרה ביותר אל כיסא הכבוד?״

בשלהי שנת תק״ב – 1742 נכנס ר׳ חיים בן עטר לראשונה בין חומות העיר המקודשת. ״כנסת ישראל״ הוא שם הישיבה שהקים. חלומו נתגשם. יושב הוא בין חומותיה של עיר דוד ולומד תורה עם בחירי התלמידים בעולם היהודי! ״ואולי…״ השמיעה אסתר את משאלתה הכמוסה באוזני פאסוניה, ״ואולי תעמוד לנו זכותה של ירושלים ונזכה להקים יורש למשפחת בן עטר הגדולה?״ ״אני סופרת את הימים וחרדה על כל רגע שעובר. האם יוציא אישנו את השנה ?״ פאסוניה קשרה על עצמה תפילין ונתעטפה בטלית, והתפללה לשלום בעלה, ואילו אסתר כבשה עיניה. בבל פעם שפאסוניה העזה לעטות על עצמה טלית ותפילין בדרך הגברים, היתה אסתר נחרדת, אך לא היה לה האומץ למחות באוזניה. ואילו חיים בן עטר עצמו היה נתון כמעט כל העת בהארה. בעת לימודו היה מתנתק כליל מן הסובב אותו ומפליג אל עולמות עליונים, עד כי רואי פניו המאירות חשבוהו למלאך ה׳ צבאות שהשכינה חופפת עליו כל היום. באחד

ממכתביו אל חברי ועדת ״מדרש כנסת ישראל״ בליוורנו, תיאר ר׳ חיים בן עטר בהתלהבות גדולה את יום הכיפורים הראשון בירושלים, סמוך לבואו בגבולה: ״ותיכף הלכנו לבית־הבנסת, וראיתי שם הארה גדולה בשעת כל נדרי, וקנה לי גביר אחד מהמערב הוצאת ספר תורה דכל נדרי, ובשעה שפתחתי ההיכל, ממש היה בעיני כפתיחת שערי גן־עדן. כל כך הארה שהיתה בבית הכנסת… יאמנו דברי שלא ראיתי מימי בעולם הארה כאותה שעה.״ ובל אותה עת פאסוניה סופרת את הימים וחרדה: האם יוציא את השנה? וכל אותה עת מוסיפה אסתר לקוות שתעמוד לה זכותה של ירושלים ובן ייוולד לר׳ חיים בן עטר.

ואילו ר׳ חיים בן עטר עצמו עשה בישיבה לילות כימים. לילה אחד למדו הוא ותלמידיו תורה כל הלילה. עם עלות השחר, רצו תלמידיו להפסיק כדי להתפלל שחרית, אבל ר׳ חיים בן עטר התנגד ואמר להם, שלא הם באו בגבול היום, אלא היום בא בגבולם, ואור התורה בהיר יותר מאור השחר…

ר׳ חיים בן עטר נפטר ביום שבת באמצע חודש תמוז תק״ג, היא שנת 1743 למניינם, ונקבר למחרת היום בהר הזיתים. בן ארבעים ושבע נתבקש בישיבה של מעלה ונפטר ביום השביעי, היא שבת קודש. אור התנוצץ על פניו, ורוח טהורה נחה עליו.

 הוא לא הוציא את השנה.

הוא לא השאיר אחריו בנים או בנות.

אולם ספריו וְזִכְרו נותרו לדורות. 

באותו יום, בפודוליה הרחוקה, אמר הבעל־שם טוב לתלמידיו: ״בשעה זו כבה נר מערבי.״ דממה נשתררה, ובצאת השבת שאלוהו תלמידיו לפשר דבריו. השיב להם הבעש״ט בי כוונתו שר׳ חיים בן עטר המערבי איננו. שאלו התלמידים: וכי מניין לו לרבי ? השיב להם: ״יש כוונה אחת בעת נטילת ידיים שאין מגלים אותה אלא לאחד בדורו והיא היתה עד עתה גלויה רק לר׳ חיים בן עטר ז״ל, ועתה, בשעת נטילת ידיים לסעודה השלישית, נתגלה לי הסוד. אות הוא כי רבנו כבר איננו.״

באותו יום, בטבריה, שהה ר׳ חיים אבולעפיה בבית הכנסת. לאחר שסיים את תפילתו, השעין את ראשו כמחצית השעה על השולחן. אחר כך קם על רגליו ואמר: ״רבי חיים בן עטר נסתלק. ליוויתי אותו עד שערי גן־העדן.״ 

סוף דבר

המאה הי״ח במרוקו היתה תקופת פריחה לקהילה היהודית שם. באותם ימים ניתן היה לפגוש בתוך ה׳׳מלאח״, היא השכונה היהודית, גדולי תורה, מדינאים, דיפלומטים, משוררים־פייטנים וסוחרים גדולים. בזירה זו מתרחשת העלילה שבספר. העובדות על חייו של ר׳ חיים בן עטר, ששימשו בסים לכתיבת רומן ביוגרפי זה הן:

1696 — נולד בעיר סאלי למשפחה נכבדה שמוצאה מספרד. סבו, ר׳ חיים בן עטר הזקן, היה ראש ישיבת סאלי. דודו, שם־טוב בן עטר, היה נגיד יהודי סאלי.

 1705 — משפחת בן עטר עברה למכנאס הבירה, שם התארחה בבית ר׳ יצחק די אבילה. אחותו של חיים בן עטר נישאה לשמואל די אבילה נכדו, ומחברם של הספרים ״כתר תורה״ ו״אוזן שמואל״. לימים נולד להם בן — אליעזר. בשנה זו נפטר ר׳ שם־טוב בן עטר.

 1710 — נפטר ר׳ חיים בן עטר הזקן.

 1715 — ר׳ חיים בן עטר נשא את פאסוניה, בתו של משה בן עטר. משה היה בנו של שם־טוב בן עטר, והוא שימש כשר ושגריר לשליט מרוקו, הסולטן מולאי איסמאעיל. ר׳ חיים יסד ישיבה בבית חותנו והרביץ בה תורה. בעיקר לבני עניים, אך לא ויתר, עם זאת, על לימוד מלאכה — רקמת טליתות.

1721 — משה בן עטר הצליח במשימה דיפלומטית עדינה עבור מלכו: חתימת חוזה שלום עם ג׳ורג׳ הראשון מלך אנגליה. אף־על־פי־בן, כעבור זמן לא רב סר חינו בעיני הסולטן, והוא עמד להיות מוצא להורג. הסולטן היה מוכן לפדותו מהגרדום תמורת כופר ענק. על אף הצלתו והחזרתו למשרתו הרמה, נפטר משה בשנת 1724 שבע- מרורים ורוגז.

בעקבות פטירת חותנו ומיטיבו, נקלע חיים בן עטר למערבולת משפטית שנמשכה שבע שנים. בסופו של עניין נותר מרושש.

עקב היות,בני הזוג בן עטר חשוכי־בנים, נשא לו ר׳ חיים אשה שנייה — אסתר לבית ביבאס, אולם גם היא לא התברכה בפרי־בטן.

1732 — ידוע על פרסום ספריו ״חפץ הי״ ו״פרי תואר״. באותה שנה נאסר, בנראה בגלל תככים של מתנגדיו, ונאלץ לברוח לעיר פאס, שם שהה עד 738ו. ״אור החיים״ היא יצירתו הפרשנית הגדולה. 1739 — נטש את מרוקו כדי לעלות לארץ ישראל. הגיע לליוורנו שבאיטליה והתקבל שם בכבוד רב. רבני איטליה כתבו עליו: ״זאת הפעם השמש ממערב(מרוקו) יצאה על הארץ״. מגמתו היתה — לעשות נפשות בליוורנו לעלייה.

 1741 — הגיע לארץ ישראל ועמו ״שלושים אנשים נשים וטף״. שהה כל אותה שנה בגליל, ורק אחר־בך עלה ירושלימה, משאת נפשו, והקים בה את ישיבת ״כנסת

ישראל״. זכה לעמוד בראשה רק שנה אחת, אבל הספיק להקים דור של תלמידים גדולי תורה, שהגדול בהם הוא ר׳ חיים דוד אזולאי(החיד״א).

בשנותיו האחרונות היה בקשרים עם ר׳ ישראל הבעל־שם־ טוב, מחולל החסידות, ושניהם העריכו מאוד זה את זה. ספרו של ר׳ חיים בן עטר ״אור החיים״ הפן לחם־חוק בקרב קהילות היהודים באירופה.

1743 — נפטר ביום שבת י״ד בתמוז תק״ג ונקבר למחרתו בהר הזיתים.

רגשי תודה לד״ר אלעזר טוויטו שהואיל לעבור על כתב־היד. 

הנהגות לימי בין המצרים

א. נהגו אנשי מעשה בימי בין המצרים לומר תיקון רחל בחצות היום, ובמרוקו נהגו לאומרו לפני תפלת מנחה , (מפי הרב מאיר אסולין).

ב. מנהגנו להחמיר שאין נושאין מי"ז עד אחרי ט"ב ויש נוהגים אף שלא להתארס כפסק הרמ"א  )סימן תקנא ה"ב(,  והטעם כתב שם הרב משנה ברורה דלא מסמנא מילתא. וכך מנהגנו כמובא בקצוש"ע טולידאנו (הלכות ת"ב אות טז).

ג. מעיקר ההלכה אין להסתפר רק בשבוע שחל בו כפסק מרן הש"ע (סימן תקנא ה"ג ), אומנם מנהגנו להחמיר מיז ' בתמוז כפסק הרמ"א (סימן תקנא ה"ד). וכתב בשו"ת ויאמר יצחק  (ח"ב אר"ח אות א),  וז"ל מנהגינו לענין תספורת שלא להסתפר מי"ז בתמוז עד ת"ב, חוץ משבוע שחל בו ת"ב. וכן כתב בקיצש"ע טולידאנו  (סימן תצח הלכה יח).  היו שהחמירו ולא הסתפרו מיז'  בתמוז ורוב העם מסתפרים. וכתב הגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן  (ח"ג אור"ח סימן נד),  אמנם היה ראוי להוסיף שהמנהג שלא להסתפר מראש מראש חודש אב, וכמעט כל העולם נוהגים כך, ובמרוקו רוב החכמים החמירו שלא להסתפר מי"ז בתמוז ואילך, וכן אני נוהג אחריהם, אמנם אף פשוטי עם כולם נזהרו מלהסתפר מראש חודש. וכ"כ באולדמנצור לא הסתפרו מראש חודש אב מלבד המדקדקין. וכן בספר נהגו העם לגר"ד עובדיה זצ"ל (צומות ותעניות אות ה ). ומנהג תוניס ראה בספר עלי הדס ( פ"יד אות ה ), שחסידים ואנשי מעשה נמנעים מתספורת החל מיז' בתמוז.

ד. כתב בשו"ת נופת צופים ( חא"ח סימן יא ), שמנהגנו אין לגזוז ציפורנים בימי בין המצרים. וכן נהג הרה"צ רבי יחיא שניאור ( בנו הרה"צ רבי פנחס שניאור שליט"א ). והגר"ש משאש כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"א סימן מד אות ח ), מי"ז בתמוז עד ראש חודש מותר ליטול ציפורניו, ומראש חודש אב עד שבוע שחל בו, לכתחילה אין ליטול ציפורניו כיאם לצורך שבת, וכן במקום צורך קצת יש להתיר, ובשבוע שחל בו אין ליטול ציפורנים.

ה. מנהגנו להתיר לאבי הבן להסתפר ביום המילה אף בשבוע שחל בו תשעה באב. כך כתב הגר"ש משאש תבואות שמש ( ח"א אור"ח סימן עו ), הביא בשם הגאון רבי יעקב בירדוגו זצ"ל. אומנם כתב הגאון רבי יצחק בן ואליד בשו"ת ויאמר יצחק (סימן ד, ובליקוטים דף לז ע"ב ), אבי הבן והסנדק אם מותרים לגלח בחוה"מ, חלילה מלומר דבר זה, שהרי הגלוח בו אסור מדין המשנה, ועד כאן לא התירו הגלוח לאבי הבן והסנדק אלא דוקא בדבר שאין איסורו מדין המשנה אלא מדין מנהג, כמו בימי העומר או בין המיצרים, חוץ משבוע שחל בו תשעה באב שגם הוא אסור מדין משנה, וחול המועד גם כן אין שום היתר כלל, זולת מה שהוזכר במשנה בפירוש דהיינו היוצא מבית השביה עכ"ל. ובספר ויאמר יצחק ( ח"ב הלכות אות א' ) כתב וכשהמילה ביום א' בשבוע שחל בו, הורינו הלכה למעשה שאין להקדים להסתפר ביום שישי. והגאון רבי יוסף משאש באוצר המכתבים (סימן אלף מז), כתב שהמנהג במרוקו להתיר לגלח הזקן בשבוע שחל בו תשעה באב בשביל להיפגש עם השר עכ"ד. ( היינו בגלות).

ו. מנהגנו להימנע מלברך ברכת שהחיינו על בגד ופרי חדש, מיז' בתמוז עד אחר תשעה באב ואפילו בשבתות. ( נהגו העם אות ז ), כפסק מרן הש"ע שכתב טוב להימנע מברכת שהחיינו.

ז. פרי שלא ימצא אחר תשעה באב יש מקום להתיר לברך בשבת, כמובא בב"י ( ס"ס תקנ"א ), וכן הרמ"א ( סימן תקנא הלכה יז). ולכאורה דין זה כדין אבל בברכת הלבנה שאם ימתין עד אחר השבעה יפסיד את הברכה אז יברך בתוך השבעה, למרות שניתן לחלק בברכת הלבנה דחיוב היא וברכת שהחיינו מעלה. ובשו"ת נופת צופים ( אור"ח סימן טז), כתב בשם החמדת ימים, שאף האר"י אסר לומר שהחיינו בשבתות של ימי בין המצרים.

ח. אם חל יום י"ז בתמוז בשבת ונדחה לאחר השבת מותר לומר שהחיינו דאתחולי פורענותא בשבת לא מתחלינן. ומ"מ על דברי הרמ"א הנ"ל כתב בשו"ת ישיב משה שתרוג (ח"ב סימן קכו), שמותר לברך שהחיינו דוקא קודם ראש חודש אבל לאחר ר"ח יש להחמיר, שכדרך שמחמירים שלא לאכול בשר כן יש להחמיר בפרי חדש, כיון שיש בו שמחה קצת.

ט. אשה מעוברת מתירים לה לברך שהחיינו, מפני שיש חשש שיגרם נזק לעוברה. ויאמר יצחק ( בליקוטי או"ח אות יא).

י. שכח וברך שהחיינו ונזכר שאין מנהגנו לברך בימי בין המצרים, יטעם מעט שלא תהיה ברכתו לבטלה.

ה. [התפקידים המיסטיים של השירה והנגינה:

שירי הודיה, שבח ומזמורים — צידוק היצירה הפיוטית]

ועל הכל אנו מודים לו ומברכים את שמו בכל מיני זמרה הבוחר בשירי זמרה בכל דברי שירות ותשבחות, ׳נעים זמירות ישראל׳ דוד בן ישי עבדו ומשיחו וכמש״ה: ׳ויבחר בדוד עבדו׳ וכו'. ירצה ויבחר בדוד עבדו ׳ויקחהו ממכלאות עמו וצאן מרעיתו׳ וכרו', שהם ישראל… להיות למלך על עמו על ישראל. והוא היה מונה שבחו באומרו: ׳חצות לילה אקום להודות׳ וכו'. ואמי ז״ל: ׳מעולם לא עבר עליו חצות לילה בשינה׳, ואמר ׳עוד׳ כי עד חצות לילה היה עוסק בתורה. מכאן ואילך בשירות ותשבחות עלי עשור ונבל ובכל מיני זמר והילול… — כי גדול כח השיר ובאמצעות דברי שיר היה מכרית את כל הקליפות והחיצונים המתאחזים בקדושה עליונה ועקרת הבית רחל נטהרת מהקליפות הנאחזים בה — ׳כי רגליה יורדות מות׳ ועולה היא למעלה אל הת״ת (= התפארת) וכ״ז(=וכל זה) הוא נעשה ע״י השיר… דלכאורה נראה כדברי נערות. ועוד היל״ל(=היה לו לומר) את השירה הזאת לה׳ כמש״ה בשירת הים. ובמ״ש א״ש: ׳אז ישיר ישראל: עלי באר…׳, שהיא בחי׳ המל׳ הנק׳(־בחינת המלכות הנקראת) באר מים חיים, תעלה למעלה אל החזה. כי שמה ישבו כסאות למשפט תפארת ישראל, כסאות לבית דוד שהיא המלכות, ע״י התורה תעלה מעלה מעלה ויומתקו כל הדינין. ופירושי קא מפרש קרא באומרו: ׳באר חפרוה שרים׳ כידוע ליודעי חן שהיא נובעת מגבורת הזכר בסוד הבאר, שרים הם חג״ת(= חסד, גבורה, תפארת), נדיבי עם הם נה״מ (=נצח, הוד, מלכות), במחוקק ר״ל שהיא מקבלת אותם בגבורות ע״י יוסף אות ברית קדש. וכן תמצא שא׳ מצירוף ישראל הוא שי״ר א״ל ושם אל הוא רמוז במדת החסד בסוד חסד אל כל היום. וגם רמוז במדת המי(= המלכות) בסוד ואל זועם בכל יום. ר״ל ע״י השירה יבא החסד שהוא אל וזהו ישראל — שיר אל, כלומר ישראל הם מגלים החסדים ע״יהשיר, א״נ (= אי נמי) שי״ר א״ל כלומר המ'(= המלכות) הנקרא׳ אל היא נמחקת ונטהרת מהקליפות על ידי השיר כמ״ש…

עוד יוכל לרמוז במלת ׳באר חפרוה שרים׳ לשון שיר ו׳נדיבי עם׳ ר״ל המתנדבי׳ בעם  עם ה׳ אלה. ומפגין שכלם מהבלי העולם לחבר שירים להשם ולהודות ולהלל לה׳, ׳במחוקק במשענותם׳. ר״ל — מחוקק שהוא יוסף, מחברים אותו עם דוד־כנסת־ישראל — משענת לבית ישראל. ו׳ממדבר מתנה׳, ר״ל שאותו השיר יהיה ע״פ התורה שנתנה במדבר. א״נ(=אי נמי) ׳במשענותם׳ שהיא התורה, כמו שדרשו על פ׳ ׳שבטך ומשענתך׳ וכו׳ ומחוקק — הוא מרע״ה (=משה רבנו עליו השלום). ׳שם חלקת מחוקק׳ שע״י (=שעל־ידו) קבלנו התורה בזה חפרוה שרים כרוה נדיבי העם בהצטרפות מרע״ה עם התורה שהיא משענת, וכן פירשו המקובלים מזמור מלשון זמיר עריצים. לכן העוסק בס׳ תהלים וכן בדברי שיר ושבח לש״ש (=לשם שמים)… ומקובל לפניו ית׳ (־יתברך) כאלו עוסק בנגעים ואהלות….. ואמרו המקובלים כי הלוחם מלחמתה של תורה הוא משבר כח הקליפה. ובאשר הלמוד בהלכות אלו הוא עמוק מאד מאד מי ימצאנו, וכל העוסק בהם הוא לוחם במלחמתה של תורה להבין דבר על בוריו, ובלמוד כזה הוא מכרית את הקליפה מכל וכל, ככה ג׳׳כ(= גם כן) העוסק בם׳ תהלים שכלו מחמדים, שבח והודאה ליוצרינו יתב׳ (= יתברך) ובאמצעות הלמוד מזמר עריצים ונכרתים הקליפות…

ועל כן ׳כל הנשמה תהלל יה׳, ומה גם אם יהיה לאדם נעימות קול שאז ודאי חייב לכבד את ה׳ מחנו, כמ״ש ז״ל ע״פ: ׳כבד את ה׳ מהונך׳ א״ת (=אל תקרא) ׳מהונך׳ אלא ׳מחינך׳^…. וצריך הפייטן לכוין ליחד קול ודביר, דהיינו זיווג זו״ן (=זכר ונקבה), וצריך לכוין במקום שהקול והדבור יוצא מהם, חי״ך וגרו״ן, דשית עזקן דקנה (=שש טבעות הקנה) ושית כנפי ריאה אשר כולם רמוזים, לדברים עליונים  ות״ל (= ותהילה לאל) זאת היא מגמתי בדברי שיר ושבח אשר פצו שפתי, מלבד היות השיר לש״ש (=לשם שמיים) בכלל או להודות ולהלל וכוי, או לשאול איזה שאלה מהאל יתברך, או לבקש מחילה וסליחה וכפרה, הכל כפי הענין והעת והזמן, או לעשות נחת רוח ליוצרינו. ולפעמים בהיותי מחבר שיר אני מכוין כנז״ל. ולא כל שעתא לכונה הנז׳ שהיא ליחדא קול ודבור, אמור ולהכרית את כל החוחים הסובבים את השושנה העליונה. והכונה הכללית שיש לי בתמידות הוא להודות להלל ולעשות נחת רוח ליוצרינו. ואני מאמין כי בשכר זאת ׳מצוה גוררת מצוה׳.

יסוד המללאח.

לאחר שזכתה ועלתה לדרגת בירת האימפריה, היה על מכנאס ללכת בתלם שתי קודמותיה פאס ומראכש, ולהציב ליהודים תחום מושב נפרד. עד אז היו חופשיים היהודים לגור לפי רצונם ולפי יכולתם. למרות שלא הייתה בכך כל חובה התרכזו במציאות רוב היהודים ברובע " הקנות " שבלב המדינה ( הוא השם הערבי של הרובע המוסלמי בערי מרוקו ). מיד עם הפיכת העיר לבירה בשנת 1679 מורה המלך ליהודים לבנות לעצמם, ובעצמם, שכונה חדשה מחוץ לחומות באזור הנקרא " ברימה ", ליד שכונת הפקידות הגבוהה. לפי עדותו של שבוי אנגלי ( המובאת במחקרו המעמיק של דוד קורקוס על הרובעים היהודיים במרוקו ), ההוראה הייתה שהיהודים יבנו בעצמם את בתיהם, אולם הם השיגו בשוחד שאחרים יעשו את מלאכתם, ( עדות למצבם הכלכלי האיתן ), והאחרים היו השבויים הנוצריים, שבויי מלחמה ובעיקר קורבנות שודדי הים מסאלי שהטילו את אימתם על האוקיאנוס האטלנטי.

בניית הרובע הייתה מתוכננת היטב ונסתיימה בשנת 1682. יסוד המללאח במכנאס, השלישי בתולדות המדינה, היה שונה משני קודמיו. אין זכר לתלונות מצד היהודים על צעד זה שנחשב בפאס ובמראכש " כגלות מרה ". כפי שראינו. אין זכר לענישה וגם לא לצורך להגן על היהודים שהביא בפאס ובמראכש לבניית הרובע היהודי בסמוך לארמון המלך. גם שיטת הבעלות הייתה שונה, מאז ומתמיד השטח עליו נבנה המללאח במכנאס היה בבעלות יהודית בלעדית כאשר בפאס ובמראכש השטח היה בבעלות הארמון. סביר להניח שהסיבה המיידית , מחוץ לצורך להפריד בין יהודים ומוסלמים, לייסוד המללאח הייתה אורבנית. ריבוי האוכלוסייה בעקבות הפיכת העיר לבירה חייב לפנות את היהודים מהמדינה ולהקצות להם שטח נרחב לקהילתם הגדלה. שכונת " הקנות " בפינו היהודים נתנה לשבויים הנוצרים הרבים שעסקו בבניית העיר כפי שאנו למדים מזכרונות כמרי הישועה הצרפתיים :

" בזמן המו"מ ערכנו מספר ביקורים אצל השבויים הצרפתיים החולים במקום בו הם לנים כל ערב לאחר יום העבודה. מקום זה נקרא " קנות " והיה מקודם רובע יהודי, וכאשר היהודים עזבוהו כדי לעבור לרובע בו הם דרים היום, ריכז כאן המלך כל השבויים הצרפתיים. כידוע יום השבת הוא ליהודים כיום ראשון לנוצרים ואנשים אלה קנאים עד כדי טירוף לקדושת השבת והעדיפו למות תחת לעשות כל מלאכה באותו יום. באותו יום שער הרובע היהודי סגור ומסוגר ונאלצנו לשלם לשומר המוסלמי כדי שיאות לפתוח לנו, עזבנו אותם כדי להגיע לרובע היהודי בו השתכנו בביתו של עבד צרפתי, שבנה בו את דירתו באישור המלך. למען יהיה בטוח וחופשי הוא בחר דווקא בשכונה זו הסגורה מכל עבר והכניסה היחידה היא תחת משמר חיילי המלך הנעזרים בכלבים גדולים ".

תיאור מאשר את הרגשת הביטחון שמעניקה החומה ליושבי המללאח. הוא גם מאשר שהרובע נחשב לשכונת יוקרה בה היו משכנים האורחים והדיפלומטים הזרים. שגריר צרפת לשיחות השלום שנכשלו, ועליהן התעכבנו בהרחבה, תיאר כך את המללאח : " המדובר בשכונה גדולה למדי אם כי לא יותר נקייה משאר הערים. היהודים חיים ברווחה ונהנים מתנאי מגורים משופרים לעומת שכיניהם המוסלמיים "

מקור צרפתי אחר, הכומר הפרנסיסקני בונו, שנשלח למרוקו ב – 1702 לפדיון שבויים, מאשר הרגשת רווחה זו : " הרחובות יותר רחבים מאלה של המדינה ואפשר לראות חנויות מלאות כל טוב. ברובעים האחרים הרחובות צרים וחנוקים בין החומות ופוגשים רק דוכנים עלובים של בעלי מלאכה או מוכרי פירות ".

את הרגשתם הטובה של היהודים מאחורי החומות, כאילו ישבו בתוכן מרצונם ולא מכוח גזירת המלכות, ביטא אחד מגדולי הרבנים של אותו דור, רבי חביב טולידאנו, " חומה זו אינה אלא מחיצה המבדילה בין קודש לחול "

עשרים שנה לאחר מכן, בשנת 1711 אחר מחברי המשלחת האנגלית שבאה לחתום על חוזה השלום מתפעל מיופיו של בית מארחו במללאח " " המלך ביקש מאיתנו לגור בבית מפואר שבנה לעצמו היהודי חביב המלך, משה בן עטר "

אולם כמה שנים לאחר מכן התמונה משתנה תכלית שינוי. אחד מחברי המשלחת האנגלית שבאה בשנת 1717 לחידוש הסכם השלום, מתאר את הרובע היהודי בצבעים קודרים. מה שמפתיע אותו במיוחד זו הצפיפות האיומה. לפי חישוביו ישבו בעיר יותר מעשרת אלפים משפחות יהודיות כלומר כ – 50.000 יהודים, הגזמה משוועת אבל המצביעה על מחנק הצפיפות. גם אם לא נקבל מספר כה דמיוני, יש להניח שהאוכלוסייה היהודית גדלה בגלל זרם הפליטים שעזבו הסביבה עם פרוץ המלחמה לירושת מולאי אסמאעיל.

אולם ההידרדרות לא החלה עם מות המלך משך התיאור של האורח האנגלי לא משאיר כל ספק על הרעת מצב הקהילה בסוף ימיו של מולאי איסמאעיל : " היהודים ברובם עניים מרודים מכל בני אחיהם בערי הפנים, שכונתם מלוכלכת ביותר, והולכי הרגל אינם יכולים להתהלך בה מבלי לחלוץ את נעליהם וכך מתהלכים בעצם היהודים. הבתים אינם מרווחים ובכל בית גרות מספר משפחות ".

سوليكا هاتشويل

شابة يهودية مغربية من مواليد مدينة طنجة سنة 1817م، يسميها اليهود بالاسم المختصر (سول ) ويسميها المسلمون (زوليخا)، اشتهرت بايمانها القوي وتضحيتها ومأساتها في سبيل تمسكها بدينها اليهودي، بالرغم من صغر سنها، فوهبت حياتها، وأعدمت في ساحة عامة بمدينة فاس عام 1834م، وكان عمرها لا يتجاوز 17 عاما. وقد تم تنفيذ الحكم فيها بتهمة الرِّدة عن الاسلام، وفيما يلي عرض لأطوار قضيتها كما تداولتها كتب التاريخ.

ابتدأت قصة سوليكا المأساوية عندما بلغت سن 14 سنة، حيث تشاجرت مع والدتها المسماة شميحا، لأنها قطعت شعرها الطويل بدون رغبتها، وغادرت أسرتها في غضب، والتجأت الى بيت صديقتها الجارة المسلمة تدعى الطاهرة المسعودي، وكان للطاهرة هذه أخ، أعجب بجمال سوليكا، وهَامَ في حبّها حتى الجنون ، فعرض عليها الأموال والهدايا من كل الأشكال ، إن أسلمت وقبلت أن تتزوجه، لكنها رفضت عطاياه وإغراءه، فوقع هذا الرفض في نفس هذا الشاب موقعا مسّ أعماق نفسه، فقرر أن ينتقم لشرفه، فأشاع كذبته بين الناس أن سوليكا دخلت الى الاسلام بسبب حبّها له، ولما انتشر الخبر بين الناس ، نفت كل ذلك، بأنها لم تسلم، وإن صاحب الإشاعة هو أخ الجارة الذي تحرش بها وأراد أن يغريها بالمال لترتبط به، شريطة إعلان إسلامها، وهذا ما رفضته مطلقا، وما فعَلَهُ ذلك الشاب ما هو إلا للإنتقام.

وقد دفع مركز الشاب الاجتماعي حيث كان من الأغنياء، أن يشتري شهود الزور ، الذين شهدوا بأن الفتاة أسلمت فعلا، عن طيب خاطرها دون أية ضغوط من أحد، واعتبرت مسلمة مرتدة عن الاسلام، وهذه التهمة فظيعة في الدين الاسلامي تقتضي الحكم بالاعدام، فردّت عليهم أمام الملأ بقولتها الشهيرة : (أنا يهودية، وقد ولدت يهودية، وأريد أن أموت يهودية).

وفي سنة 1831م، وبناء على تهمة الردة عن الاسلام الكاذبة، رُفعت قضيتها الى قاضي مدينة طنجة، الذي أمر سوليكا أن تحال الى باشا طنجة العربي عسيدو، وأثناء استجوابها حوْل قضيتها دار بينهما الحوار التالي :

وعَدَ الباشا سوليكا إن تراجعت عن رِدّتها، سوف يحميها من انتقام والديها، وستنال ما يحلو لها من الجواهر والحرير ، وسيزوجها من شاب وسيم، وإذا أصرت على موقفها الرافض، هدّدها الباشا بما يلي : سآمر بأن تقيّدي بالسلاسل ، وتُرمَى للحيوانات البرية المفترسة لتمزيق جسدك، ولن تري ضياء النهار بعد اليوم، وسوف تموتين من الجوع، وسوف تشعُرين بالصرامة في الانتقام، والسخط على من تسبب في غضب النبي.

جواب سوليكا :

أنا سأصبر على تحمل وزن سلاسلك وسوف أقدم أعضائي إلى الحيوانات المفترسة لتمزيقها، وسأتخلى عن ضوء النهار الى الأبد. وسأهلك من الجوع، ومتى سيتم تراكم جميع مصائب الحياة عليّ بأوامرك، سأبتسم لسخطك وغضبك للنبي، لأنه لا هو ولا أنت قادر على التغلب على امرأة ضعيفة، ومن الواضح أن السماوات لن تساعدك في نشر إيمانك.

ووفقا لوعده، قرر الباشا وضع الفتاة في زنزانة بدون نوافذ ولا ضياء، مع سلاسل حول العنق واليدين والرجلين.

ولما استعطف والداها الباشا أن يفك اسرها، هدّدهما بافتدائها بغرامة تعجيزية كبيرة، أو الرجوع الى الاسلام، وأمام عدم قدرتهما على ذلك، عرضا قضيتهما على نائب قنصل اسبانيا بطنجة يدعى (دون جوسي ريكو)، والذي حاول افتكاكها بدون جدوى، وأمام صعوبة قضيتها العويصة، قرر الباشا أن يبعثها الى السلطان مولاي عبدالرحمن بن هشام العلوي بفاس ، لينظر في شأنها، واشترط على والد الفتاة تأدية صوائر النقل والاقتضاء أو يجلد هو 100 جلدة (بالفلقة) على أرجله، ولعدم قدرته على الأداء، قرر القنصل الإسباني خوسي أن يؤدي عنه تلك المصاريف.

وفي سنة 1831م، مَثُلت سوليكا في فاس أمام السطان ، فعين لها القاضي الذي سيتولى النظر في في قضيتها، فاستدعى القاضي حكماء الطائفة اليهودية من الربيين الكبار بفاس ، وعلى رأسهم الربي السرفاتي ، وأنذرهم بأن الفتاة إن لم ترجع الى دينها الاسلامي، فسيقطع راسها، وسيعاقبون هم أيضا، وعلى الرغم من النصائح التي أسداها حكماء الحاخامات إليها، والضغط عليها للرجوع الى دين الاسلام، لإنقاذ حياتها، وإنقاد الطائفة اليهودية أيضا من العقاب، رفضت كل ذلك، فتقرر إدانتها قضائيا كأثيمة مسلمة، وإجبار والدها على أداء واجبات تشييعها، وهناك رآها ابن السلطان وانبهر بجمالها، وحاول هو أيضا إرشادها بالرجوع الى الاسلام، وواجهته بالرفض القاطع، وحكم عليها بالاعدام بقطع رأسها.

وفي سنة 1834م، أي بعد ثلاث سنوات من عمر القضية، تم تنفيذ الحكم بقطع رأسها في الساحة العامة بفاس ، وكان مقررا أن تحرق جثتها بعد موتها، لكن أحد الحاخامات الكبار يدعى رفائيل اتصل بكبار أعيان فاس المتنفذين ورجال المخزن من أصحاب القرار ، وأعطاهم أموالا طائلة، مقابل انتشال جثة التعيسة الصغيرة من المحرقة، لتدفن حسب الشريعة الموسوية.

وقد دلوه على حيلة لأخذها، بحيث لما وضعت الجثة في المحرقة، ألقى الحاخام قطعا نقدية ذهبية كثيرة في الهواء، فاتجهت أنظار المكلفين بحرق الجثة الى جمع النقود المتناثرة على الأرض، وفي تلك اللحظة تمكن أعوان الحاخام من سرقة جثة الفتاة من بين أيديهم، لتدفن في المقبرة اليهودية بفاس  كصِدّيقة عظيمة، ودفنت خفية في مقبرة بيت حاييم في الملاح بفاس ، قرب ضريح ربي يوداه بن عطار .

وقد وصف (روميو) هذه المأساة، وتأثُّر وحُزن جميع سكان أهل فاس في يوم إعدامها، وكان ذلك اليوم من جهة أخرى يوم فرح بالنسبة للمتعصبين للدين الاسلامي أمام تعصب الفتاة لدينها اليهودي، أما اليهود بفاس فقد عاشوا في حزن عميق وكآبة مريرة لعدم مقدرتهم على فعل أي شيء، أما فيما يتعلق بموقف السلطان ، فقد أمر الجلاّد أن لا يقتلها في أول الأمر ، بل يصيبها بجرح، لعلها تخاف في آخر لحظة، ومن تم ترجع عما تتمسك به، لكنها رفضت أيضا، وقالت للجلاد كلماتها الأخيرة : (لا تجعلني أنتظر ، إقطع رأسي بضربة واحدة، بذلك سأموت، أنا بريئة من كل جريمة، إله ابراهيم سينتقم لموتي ).

وقد هال الطائفة اليهودية بفاس أمر حياة وممات هذه الفتاة، ووجب عليهم الأداء لاستعادة جثتها المضرجة بالدماء، ورأسها، والتربة التي ستواري جسدها في المقبرة اليهودية، واعتبرت منذ ذلك الحين شهيدة الايمان .

وتأثر لموتها اليهود والمسلمون على السواء، فسماها اليهود بعد ذلك (الصديقة) أي المستقيمة، في حين سماها المسلمون (لالة زوليخا) وأصبح قبرها مقصدا للزوار اليهود والمسلمين معا.

أما وقد أصبحت هذه الفتاة ولية صالحة بالنسبة للعرب، وأصبحت قديسة بالنسبة لليهود، وقبرها مزار يحج اليه الناس من كل مكان، قد يبدو ذلك غريبا نوعا ما، وهذا ما فسّره الكاتب ليون غودار في كتابه (وصف وتاريخ المغرب) المنشور في عام 1860م فقال : وعلى الرغم من عدم تسامحهم، فالمغاربة مع تناقضهم على الأقل كما يبدو ، يكرّمون قديسي الديانات الأخرى، أو يطلبون ممن يدعونهم بالكفار البركات من صلواتهم، وفي فاس ، يُحيي الشباب نوعا من الطقوس إحياء لذكرى فتاة طنجة سوليكا اليهودية، التي لقيت حتفها في عصرنا تحت التعذيب الوحشي ، لتتخلي عن شريعة موسى ، أو تجددها كما تقدمت به، مقابل الرضوخ لإغراءات الحب والملذات.

وقد نقش على شاهد قبرها العبارة التالية بالعبرية والفرنسية: {هنا ترقد الآنسة سوليكا هاتشويل المولودة في طنجة سنة 1817م، رافضة الدخول في الدين الاسلامي، وقد قتلها العرب في فاس سنة 1834م، انتزعوها من عائلتها، والجميع يأسف لهذه الطفلة القديسة}.

وذكر الرحالة اسرائيل جوزيف بنجامان عندما زار المغرب في أواسط القرن 19م، أن جيران هذه الفتاة حكوا له عنها فقالوا : أبدا لن يَشرق ضوء شمس افريقيا على جمال أكثر كمالا من هذه الفتاة، إنها خطيئة إنسانية في حق هذه الجوهرة الكريمة، التي يملكها اليهود، وسوف تكون هذه جريمة من سمحوا في هذا الجمال .

وصارت مع الزمن، تضحية سوليكا هاتشويل بحياتها، مصدر إلهام للرسامين والأدباء والكتاب، وقد كتب أحد الكتاب تفصيلا لما حدث استنادا إلى مقابلات شهود عيان من قبل يوجينيو ماريا روميرو. كما نشرت شركة مارتينو استشهاد الشابة اليهودية في عام 1837م، وقامت احدى دور الأوبرا بتشخيص هذه الحادثة في مسرحية بعنوان (خادمة من طنجة) وقصتها أيضا موضوع أغنية فرانسواز  بعنوان الرومانسيات السفارديم، وساندرا وجون ماكلين في ألبوم الأغاني اليهودية في عام 1860م، والفنان الفرنسي ألفريد دهودينك، الذي رسم لوحة مستوحاة من حياة وموت هاتشويل رسم فيها تنفيذ الحكم على اليهودية المغربية، في لوحة عرضت في المتحف اليهودي في عام 2012م.

وللشابة سوليكا هاشويل أخ أكبر يدعى عاشر هاتشويل ، وكان والدها حاييم تاجرا يدير مدرسة دينية صغيرة في المنزل ، بهدف الحفاظ على المعتقدات اليهودية.

وإذا حللنا هذه القضية تحليلا معمقا، نخلُص الى أن أصل هلاك هذه الضحية المسكينة، يعود بالأساس الى ذلك الشاب اللئيم الخبيث الذي نظر الى مظهرها الخارجي، ولم يتدبر في أعماقها وأخلاقها وايمانها، ولم ينظر إليها بعين العطف والإنسانية، ولنتساءل هنا، تُرى هل تتبع هذا المجرم من طنجة مصير جارته الصغيرة بفاس ، وهل ندم على فعلته الشنيعة، وهل لديه شجاعة سوليكا فيطير الى فاس ويقف أمام الملأ في يوم الإعدام، ويعلن بأعلى صوته أن هذه الطفلة بريئة، وأنا الذي راودتها عن نفسها فاستعصمت، ولن أتسبب اليوم في قطع رأسها، وسلب روحها الزكية، ووضع حد لنفسها الطاهرة.
وربما ستنقلب الأمور رأسا على عقب، وستكون بادرته فرجا وحلا لسلسلة من المواقف المرتبطة ابتداء من حيرة السلطان ورأفة ابنه الأمير وموقف الباشا وتدخل نائب القنصل ومسؤولية القضاة وعجز الحاخامات وحزن والدي الفتاة، وسيكون شخصه عند العامة محترما ونبيلا.
أما الشابة سوليكا بعد تحرير رقبتها سيكون لديها موقف آخر من سماحة الديانات الاسلامية واليهودية والمسيحية، وأنها ديانات سماوية نزلت على الإنسانية بالبراهين الساطعة، وهي الكتب المقدسة القرآن والتوراة والانجيل، وربما ستنظر أيضا الى هذا الشاب المنقذ لحياتها والمعلن براءتها، نظرة أخرى ملؤها التقدير والاحترام، وستعلن بملء شفتيها الصغيرتين، وتقول : الآن حصحص الحق ، وأشهد أن لا إله إلا الله وأشهد أن محمدا رسول الله، وأشهد أن موسى وعيسى وسائر الأنبياء رسُل الله.