ד״ר דן מנור אגאדיר:״אחות קטנה״ של קהילת מוגדור-ברית 24 – קיץ תשס"ה-העורך: אשר כנפו
ד״ר דן מנור
אחות קטנה – קהילת אגדיר
זיכרונות ורשמים מימי ילדות ונעורים
אגדיר של שנות הארבעים למאה שעברה, כפי שזכורה לי בעודי עול ימים, הייתה עיר פיתוח שבה ניכר היטב רישומה של קהילה אירופית בת שלושה לאומים.
הצרפתים כחלק הארי של הקהילה, שמתוקף משטר הפרוטקטורט ריכזו בידיהם את המינהל של כל המוסדות העירוניים, עובדה שהעניקה להם זכות בכורה בענפי הכלכלה, התרבות והחברה; וכך הפכו לבעלי מונופול על כל שטחי החיים.
אנשי מעמד שביניהם השתכנו בעיר החדשה שנוסדה עוד לפני שבני גילי ואני יצאנו לאור העולם. עיר זו הבנויה בסגנון אירופי, כשהיא טובלת בים של צמחיה ססגונית, שוכנת על מישור רחב המשתרע דרומה לרגלי העיר הישנה והגבנונית, ובה מרוכזים רוב המוסדות הציבוריים, מרכזי התעשייה ובתי מלאכה. בפאתיה הדרומיים והמזרחיים שוכנים מחנות צבא, שהגדולים ביניהם הם, מחנה הלגיון ומחנה חיל האוויר.
הספרדים והפורטוגזים, שלמרות השוני בשפתם, קשה להבחין ביניהם בשל הדמיון הרב באופיים, בהתנהגותם ובחזותם. הם היו פחות מהוקצעים בחזותם, ופחות מנומסים בהרבה מן הצרפתים. רובם ככולם עסקו בדיג, והתופעה הבולטת בהווי שלהם הייתה, ישיבה בחברותא, בין הערביים, סמוך לפתח הבית, כשהם צולים דגים על האסכלה=(גריל ). זהו מעין פולחן ערבית מלווה באכילה, שירה ושתיית יין, וכשמגיעים לגילופין, שומר נפשו ירחק מהם. הצעירים הצטיינו בענפי ספורט שונים, במיוחד בכדורגל. הסטיגמה על נחיתותם הייתה כה שכיחה, עד שהשם ספרדי, או פורטוגזי, הפך לכינוי מעליב. רבים מביניהם הגיבו בעוינות גלויה כלפי היהודים, ובכך שמרו על המורשה הרוחנית של אבותיהם.
האיטלקים שהיו מיעוט קטן בקהילה, עסקו במקצועות שונים, והיו בעלי מזג פחות לוהט מזה של הספרדים. משום כך זכו ליחס של מיעוט מכובד. (בנו של אחד מהם למד יחד עם ילדי ישראל בבית ספר של חברת כי״ח, ונטמע במרוצת הזמן בקרב הצעירים היהודיים ).
קהילה אירופית זו, הטביעה את חותמה בכל שטחי החיים, ושוותה לעיר אופי של פרובינציה אירופית. אך למען האמת יש להעיר מייד, שאין מדובר כאן בתרבות קלאסית של תיאטרונים, קונצרטים ואופרות, אלא בתרבות קלילה של שעשועים ובידור, כבתי קולנוע, קברטים, חוף רחצה בעל מלתחות משוכללות, שסמוך להם ניצב קאזינו מפואר המבשם את האווירה במוסיקה לריקודים. לפני שאוסיף עוד פריט אחד מפיתויי החיים של תרבות זו, עלי להתנצל אם יש בכך משום הפרת מוסכמות. כוונתי לבית בושת שנחנך על טהרת הבשר הצרפתי (la boîte de nuit), להבדיל מן ה bordel המקומי, שכל אנין נפש מדיר את רגליו ממנו. תיאור הקהילה האירופית נחוץ כאן עקב השפעתה על הקהילה היהודית, שהזינה את מטען חוויותיי וזיכרונותיי, ועליה אני עומד להתמקד כאן בשל מבניה החברתי המיוחד, ובשל התמורות שפקדו אותה, כשכוונתי העיקרית היא להקדיש את הדברים לזכר רבים מבניה שנספו ברעידת אדמה.
לבד מציבור קטן של יהודים (כחמש עשרה משפחות ) חסרי כל השפעה, הידועים כצאצאי הקהילה העתיקה של אגדיר, הרי הקהילה בשנות הארבעים הייתה בנויה מפסיפס של מהגרים מערים שונות. אין כמעט עיר שלא היה לה נציג בקהילה. בלטו במיוחד היהודים מאלז׳יריה בנטייתם להתגדר באזרחותם הצרפתית, בני קהילת פס ביהירותם כצאצאי אצולה (שלא נותר ממנה דבר), בני קהילת סאפי הידועים בטוב לבם ובצניעותם, בני קהילת תארודנט החרוצים והערמומיים; והכפריים (השלוחים),שהיו השכבה הנחשלת, מבחינה מודרנית בלבד, שהרי היו ביניהם תלמידי חכמים, וגם סוחרים ממולחים.
ברם, רוב בניינה ומניינה של הקהילה היו בני מוגדור, שברובם הגיעו ל-אגדיר עוד בשנות העשרים והשלושים, ואחרים הוסיפו לזרום גם בשנות הארבעים. אלה היו, בעיקר,צעירים רווקים שביקשו לשווק את עצמם כמשכילים. אכן, כגודל מספרם בקהילה כן הייתה מידת השפעתם בה. מכל קבוצות המהגרים שמנינו לעיל הם היחידים שהצליחו לעצב את פני הקהילה בתרבותם העשירה. אציין רק אחדים מיסודותיה החשובים:
א-הפיוט ולחניו השונים, הן בתפילות שבת ויום טוב, והן באירועים משפחתיים, כגון:ברית מילה, בר מצוה וחופה.קולם הערב של בני מוגדור היה לשם דבר, והם מלאו תפקיד של פייטנים ושליחי צבור בכל בתי הכנסת של אגדיר. אחד מהם היה פייטן בבית הכנסת שבו התפללתי. מיתרי קולו הצטיינו ברטט ענוג המצלצל כליווי של גיטרה, ואף שעבר כבר את גיל הבינה, הוא היה צעיר ברוחו ובעל חוש הומור. ובין הדברים היפים שנחרתו בזיכרוני היה קולו הערב.
ב-מנהגים משולבים בפעילות תרבותית, כגון:מקהלת נערים בתלבושת תכלת לבן שהוכשרה כמקהלת זמר בטקס ברית מילה, על פי ספרו של ר׳ יוסף כנאפו ז״ל, יליד מוגדור, או כחבורת שושבינים המלווה בשירה את חתן בר מצווה מביתו לבית הכנסת. מקהלת נערים זו בניצוחו של הפייטן דוד אביחצירא ז״ל מבני מוגדור מרעיפה הילה רבת רושם על הטקסים האלה.
ג-תזמורת אנדאלוסית המופיעה במיוחד בטקסי חולין כמו טקס החינה,האירוסין, או במסיבת חולין של החתונה (לפראזה).
ד-נימוסים והליכות. הדוגמה הבולטת בעניין זה היא קבלת אורחים על גינוניה המיוחדים. למשל: חזרות קבועות על המשפט: ״ברוך הבא״, תוך חיבוקים ונשיקות. קטעי משפטים המביעים שמחה על בואו של האורח, ובו בזמן גם קובלנה על ביקורו שכה בושש להגיע, ותקווה שהביקור לא יהיה קצר. אחרי זה באות השאלות לשלום האורח ובני ביתו, והמהדרין מוסיפים לגלות עניין בכל פרט מחייו של האורח-הכול כיד הכישרון הטובה על המארחת, שהיא הדמות המרכזית במחזה. כל הגינונים האלה מנעימים את האווירה, ומפיגים את מבוכתו של האורח.
יש, כמובן, הבדל בין קבלת אורח מתאכסן לקבלת אורח הסר לביקור ידידותי של כמה שעות. מכל מקום הגינונים בשני המקרים הם כה מהוקצעים, עד שמאן דהוא עלול להניח שהם נלמדים באיזו אולפנה לנימוסים והליכות.
ה-הלשון. הערבית יהודית של יהודי מוגדור היא אותה לשון של כל יהודי מרוקו, אך מבטאם שונה במקצת מזה של קהילות אחרות. הוא נשמע כמתפנק ורכרוכי עד כדי עידון. למשל, הם מבטאים את האותיות :ז׳,ס,צ,ש בקצה הלשון כשהשינים הדוקות. את האות: ק׳ מבטאים כמו ל, ואת החולם מבטאים כמו חיריק, או יותר נכון כמו האות u בצרפתית. ״רבי יעקב (yakuv) הם נוטים לבטא את השמות בהקטנה: משה=(מוישה), מאיר=(מויאיר) כאס (כוס)= כוייס וכד׳.
יהודי מוגדור אהבו את שפתם הערבית יהודית, התגאו בה וראו בה ביטוי ליהדותם. גם אלה שידעו צרפתית על בורייה, העדיפו לדבר בלשונם היהודית בכל תחום הנוגע ליהדות. הם השתמשו בה כשפת קודש עממית, לעומת הצרפתית שהוחזקה אצלם כלשון חולין.
אם כן, כל היסודות האלה, לרבות אחרים שלא פורטו כאן, כמו ההומור,סיפורי מעשיות, התבשילים ועוד, הפכו לנחלתה של קהילת אגדיר, במידה כזו, שיהיה נכון להגדיר אותה:״אחות קטנה״ של קהילת מוגדור. אלא שהגדרה זו נכונה אך ורק לגבי צביונה היהודי.
אכן, חרף טמיעתם המוחלטת של יהודי אגדיר בתרבות יהודי מוגדור, הרי המגע בין תרבות זו המושרשת היטב במסורת ישראל, לבין הציביליזציה האירופית, הסיט יהודים רבים, בעיקר הצעירים, לכיוון האירופאיזציה שתוארה קודם; ובכך החל תהליך חילוניותה של הקהילה שהונע על ידי שלושה גורמים, והגיע לשיאו בשנות הארבעים. הגורמים הם:
1-בכל ערי מרוקו הייתה שכונת מגורים יהודית, לרוב של פשוטי העם, הידועה בשם מללאח. זו הייתה מעין חממה בעלת אוטונומיה דתית, סמויה מעין זר, שבה היהודי נהנה מזיו המאורות שביהדות, וחש את התענוג שבשבתות, במועדים ובמאורעות חגיגיים שונים. חזותו הבלויה והעלובה של המללאח לעומת החיים שהתנהלו בתוכו על פי המסורת, מזכירים את המשל של בת הקיסר על: ״חוכמה מפוארה בכלי מכוער״, אף שמדובר כאן במסורת ובפולקלור, ולא בחוכמה.
אולם, בעיר אגדיר לא היה מללאח כזה, ואף לא שכונה יהודית מיוחדת ופרושה משאר בתי המגורים. לנוכח השכנות העל- אתנית בין כל אזרחי העיר, השתדלו היהודים להסתיר כל מה שביהדותם עלול לעורר עליהם לעז, או גיחוך. לפיכך ההדוניזם האירופי חדר לכל בית יהודי באין מעצור.
הדוניזם
(ז') נהנתנות, רדיפת הנאות, רדיפת תענוגות, התענגות על מנעמי החיים, רדיפת החיים הטובים; תורה הטוענת כי התענוג הינו תכלית חיי האדם ובשל כך ישתדל תמיד ליהנות ולמנוע מעצמו כאב.
2-בין המהגרים היהודים ל-אגדיר בשנות הארבעים, ואף לפני כן, הגיעו רווקים וגם רווקות ללא מסגרת משפחתית, שהייתה עשויה להכביד על מעוף חירותם.
3-רוב המהגרים היהודים מערים שונות, ולאו דווקא ממוגדור, היו בעלי השכלה צרפתית שסללה להם את הדרך לפקידות זוטרית ובכירה כאחד, וביניהם היו גם בעלי מלאכה, כחייטות שהייתה בין המלאכות המכובדות כעיצוב אופנה בימינו, מכונאות רכב, חשמלאות, ספרות ועוד. אם כן, כל זה- ידיעת צרפתית יחד עם מיומנות בתחום העשייה, שהייתה אז מוחזקת כידע טכני מתקדם, הפך את המהגרים האלה לכוח פעיל בפיתוחה של העיר. רוב המשרות הפקידותיות אוישו על ידי יהודים. כמעט כל הפקידים בחברת הנסיעות הגדולה הידועה בשם:-S.a.t.a.s . היו יהודים, לרבות מנהל החברה(בן סימון). ההלצה על ״בית כנסת״ של לה סאטאס עדיין מהדהדת באוזני.
אכן, התערותם של היהודים בכלכלת העיר הייתה כרוכה בפריקת עול הדת, שאחד מגילוייה החמורים, (מבלי להתייחס להליכה בגילוי ראש ולהשחתת הזקן והפאות), היה חילול שבת. כל אלה שעבדו במוסדות שונים ובחברות מסחריות נאלצו לעבוד בשבת, ומספרם מגיע כמעט לשבעים אחוזים. אותו פייטן שהזכרתי לעיל היה המנצח הראשי בשירת הבקשות הנערכת בליל שבת אחר חצות, כאשר בבוקרו של שבת היה משכים לעבודה בדואר. ואף שליח ציבור אחד של ימים נוראים עבד בשבת, וחסך את חופשתו השנתית לימים נוראים. המנהיגות הרוחנית, שהייתה נטולת סמכות ממילא, לא העזה לצאת בגלוי נגד חילול שבת, אלא יצאה ידי חובה באמרה הידועה:״ אנוס רחמנא פטריה״, ובכך העניקה הכשר גם לאלה שחללו שבת לשם תענוג. היו אף צעירים שהתהדרו בחילול שבת כסימן למודרניזם. ירא שמים אחד (יעקב כהן ז״ל) שנטל לעצמו זכות להוכיח בשער, כשהוא מאיים בחזות קשה על בואם הקרוב של הנאצים, הפך לחוכא ואיטלולא גם בפי השמרנים במקצת.
מובילי התפקרות זו היו יהודי אלזי׳ריה (עשר משפחות בסך הכול) שראו בעצמם צרפתים לכל דבר, ובצדק. הם דברו צרפתית בלבד, משום שערבית מוחזקת אצלם כשפה נחותה שאינה תואמת את מעמדם. עקב התדמית ששיוו לעצמם כאנשי המודרניזם והקדמה, זחה דעתם לפרוץ כל גדר, כעישון בשבת ואכילת מאכלים אסורים, לרבות חמץ בפסח; אף שהתפקרות זו לא נבעה מאידיאולוגיה כלשהי, פוליטית, או חברתית. אולם, לשבחם ייאמר, שחרף התפקרותם הם היו חדורי רגש לאומי, ונשאו את נס לאומיותם בגאווה. הם ביטאו זאת, לא רק בהזדהותם הרבה עם גורל אחיהם שהיו נתיני המלך (נתינות עגומה, לתפ״צ), אלא גם ברגש האחווה שפעם בלבם. מפאת התערותם בקרב הקהילה הם הפכו דגם לחיקוי בקרב הצעירים, שרובם המכריע היו בנים ונכדים להורים ממוצא מוגדורי. אותם אבות וסבים שנולדו והתחנכו בקרב קהילה עתיקת יומין קשורה בטבורה ליהדות, שממנה יצאו רבנים ידועי שם, כר׳ חיים פינטו, ר׳ אברהם קוריאט, ר׳ יוסף כנאפו ואחרים, אותם הורים שהביאו עמם ל-אגדיר תרבות יהודית עשירה ופיוטית, צופים עתה בבניהם הממירים תרבות זו בתרבות של הדוניזם וגינונים חיצוניים, המטשטשים כל סימן הטבוע בחותם הדיוקן היהודי.
ד״ר דן מנור
אגאדיר:״אחות קטנה״ של קהילת מוגדור-ברית 24 – קיץ תשס"ה-אשר כנפו-עמ'41
בלפור חקק-זה לא אותו בית-דברים על הספר "זה לא אותו בית" מאת עוזיאל חזן(הוצאת ביתן ) 2003-ברית 23 העורך אשר כנפו
בלפור חקק
זה לא אותו בית
דברים על הספר "זה לא אותו בית" מאת עוזיאל חזן(הוצאת ביתן ) 2003
ספרו של עוזיאל חזן הוא שיר אשכבה לשכונה שהייתה. לכאורה השכונה עודה קיימת, חלק מהבתים עודם עומדים. אך הספר כמו בא לקונן קינה על רקמת חיים שהייתה בשנותיה הראשונות של השכונה, רקמת חיים שדעכה ואיננה עוד. גיבור הרומאן יוסף קרוצ׳י מגיע בסופו של הרומאן אל הגן של לורנצו וחש כמו שב אל מקום זר:
"קרוצ׳י מבקש לרשות להסתובב עור מעט בגן הפגוע. חוזר ופונה למארחו:״ הכל השתנה, השכונה זה לא מה שהיה״ (269).
אחר כך הוא נושא עיניו לבית לורנצו ומוסיף: זה לא אותו הגן, זה לא אותו הבית. מדובר ברומאן שהוא רומאן תיעודי היסטורי. הסופר עוזיאל חזן היה שקוע בהכנת חוברת תיעודית על שכונת מחנה ישראל , ולצורך הכנתה אסף עדויות משרידי השכונה. לאחר כתיבת החוברת , כמו נשאב הסופר אל גיבוריו והמשיך לחיות את חייהם. התחושה לאורך הרומאן שחזן שבוי באהבה לגיבורי העבר והוא כרוך בחבלי קסם אליהם. חזן בא לתאר עולם שנחרב ברגעי הגסיסה שלו, ובו זמנית הוא עוקב איך העולם הזה נבנה מחדש עם דמויות אחרות.
סיפורו של הרומאן נע בשני צירים : ציר אחד הוא הדמות המרכזית הרומאן, דמותו של יוסף קרוצ׳י. משפחת קרוצ׳י מגיעה בתקופת השלטון העות׳מני בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה לירושלים ומשתכנת בשכונת מחנה ישראל. הציר השני הוא סיפורן של הדמויות שאכלסו את שכונת מחנה ישראל ואת חצרותיה בימי השלטון העות׳מני ובימים הרי הגורל של המנדט הבריטי , מלחמת השחרור והקמת המדינה. סיפורי הדמויות נרקמים כולם דרך מבטו של הגיבור הראשי יוסף קרוצ׳י והמעבר מסיפור לסיפור הוא מהיר בדומה לרומאן הפיקרסקי ,שבו הגיבור עובר מהרפתקה להרפתקה. כאן מדובר בהרפתקה רוחנית של קרוצ׳י הרוקם קשרי ידידות וקירבה עם כל תושבי השכונה.
הסיפור נפתח בהבזק לאחור (פלאש בק) של קרוצ׳י. הוא נמצא בבית אבות של משען ברחוב גמלא, ושני כתבים של מקומון מובילים אותו לסיור נוסטלגיה במחנה ישראל כדי לתעד עבור העיתון את זכרונות נעוריו. לאורך דפי הספר נפרסות כל הדמויות בלשון חרישית ופיוטית , מתוך נימה של התרפקות ושל היאחזות ברגעים יפים וקסומים שהיו ואינם. לאורך הספר יש מחאה חבויה על שאונו הדורסני של ההווה המוחק את העבר , מחאה על אנשים החיים את הרגע ובעת שהם מוחקים את עברם , הם מוחקים אט אט את עצמם. המוטו של הספר אינו מקרי:
״אבו תנא אומר בהמשך, שיש אנשים בשכונה המוחקים את העבר ומנציחים את ההווה, שיהפוך מחר לעבר, ויימחק שוב בידי הבאים אחריהם״ (עמ׳ 6).
הבית המרכזי היום בשכונה הוא המוזיאון של יהדות צפון אפריקה , אך עלינו לזכור שכאן היה בית הכולל של שכונת המערבים מחנה ישראל. כאן בעבר היה מקום מגוריה של משפחת קרוצ׳י שמגיעה ממוגדור שבמרוקו:
"הם דואגים לשכן את הקרוצ׳ים בדירה גדולה במחנה ישראל. פוטרים אותם מתשלום דמי שכירות ובתמורה מטילים על אבא קרוצ׳י לשמש כגבאי בית הכנסת שם. בית מגוריהם העתיק והמתפורר גוזל מהקרוצ׳ים חודשים של עבודות ושיפוצים, אבל הם חשים שהגיעו אל המנוחה והנחלה. במקביל מחפש אבא קרוצ׳י מקום להקמת הנגרייה שלו. יציאת המשפחה מבין חומות העיר העתיקה אל שכונה מבודדת המוקפת שרות ומטעים, מהווה שינוי מרענן ומשובב עבור יוסף קרוצ׳י הקטן. הוא מוצא בה בר נרחב לפעילותו ולמשחקי דמיונו. סימטאות השכונה ומבואותיה מזכירים לו את עיירת הדייג שלו. רק הים חסר לו מאוד. תחליף דל לאוקינוס הגדול הוא מוצא בבריכת ממילא הסמוכה שהייתה מתמלאת במי גשמים״ ( עמ׳ 48־49).
לי כמשורר ומדריך סיורים ספרותיים הייתה חוויה מיוחדת בקריאת הספר הזה. אני הולך בין דפיו ורואה לנגד עיניי את המקומות עצמם. התלוויתי בעבר לעוזי חזן והוא הראה לי את כל החצרות , לאחר צאת ספרו התיעודי על השכונה ״שכונת מחנה ישראל׳. מרגש מאוד לקרוא את הרומאן וללכת בעקבות דמויות שנשאבו מתוך החיים עצמם, והספר כמו בא להציב להן יד ולומר לנו הקוראים: מפעלם של האנשים האלה היה גדול וחייהם לא היו לריק.
גיבורי הספר מקרינים לאורך הסיפורים הנפרסים ברומאן אהבה לבני אדם שאיננו רגילים לה עוד במציאות העכשווית . מדובר בשכונה שבה חיו אלה בצד אלה יהודים , נוצרים ומוסלמים במין הרמוניה שלפעמים נדמה שאינה אפשרית. אנו עדים למפגש אתני- תרבותי- דתי מעורר ערגה בימים אלה , שבהם הטירוף והשנאה האתנית והדתית גואים ועולים. באחד הקטעים הפיוטיים בספר , מנגנים קרוצ׳י וחבריו לכבודם של המתים בבית הקברות המוסלמי הסמוך לשכונה:
״ קרוצ׳י מנגן גם בפני המתים. חבריו צוחקים ממנו. ״שלא ינוחו על משכבם, שירקדו קצת״, מתרץ להם וחיוכו התמידי רוטט תחת שפמו הצ׳פליני. הקבוצה מנגנת בהר הזיתים, ובפני המתים המוסלמים בבריכת ממילא….קרוצ׳י מושך אותם אחריו, כאותו המחלל מהמלין. הקבוצה מטפסת אחריו במעלה בריכת ממילא. חולפת ליד חורשת עצ האלה, האורן והאקליפטוס״ ( עמ׳ 33).
הספר בעיקרו סב על ציר של דמויות נשים מרתקות . הדמויות החזקות והדומיננטיות הן עפיפי לורנצו וסת אילני דניאל ואליהן מצטרפות דמויות של מאדאם סוכר , סטלה , סוליקה מלול והנזירה אן מרי. סטלה עצמה היא עלמה יפהפיה שעברה חוויות קשות וכואבות ומוצאת מקלט בגג של משפחת קרוצ׳י ( המקום שבו אנו עומדים היום, כשאנו במוזיאון יהדות מרוקו).
״בלילות מופזי ירח באה סטלה אל הגג…מתעללת ביצריהם של משוטטי הלילה החומקים בין סימטאות מחנה ישראל. מפזרת אל הסהר חיוכים של בינה תועה ושל עולמות נפש רחוקים״ (עמ׳ 84).
בספר נרקמים סיפורי אהבה שאינם מגיעים למימוש בין סטלה החושנית ובין היתום מטר העובד במאפיה של סטקלף ובין מלכא והנזירה אן מרי. מול המתח המיני העצור בסיפורים אלו, עומדת דמותה של סוליקה מלול הנואפת עם החכם מכלוף דהן , העושה הכל כדי להשביע את יצריו.
הרומאן מתאר את דעיכתה של השכונה שהייתה שוקקת חיים ואהבת אנוש. גם בימי המלחמה ובריחת ערבים מכאן נשארים חלק מתושבי השכונה ושומרים את רכושם של הפליטים , כדי להקל על שיבתם. זו התקופה שמגיעים גם ערבים מכפרים אחרים לשכונה , כמו משפחת סוכר, וגם עולים חדשים מארצות המזרח. הנה תיאור בואה של משפחת סוכר:
״משפחת סוכר נוסעת לאורך רחוב יפו עם הרכב המיטלטל, הנשנק. אוגפים מחסומי צבא, ולא מצליחים להגיע אל יעדם- העיר העתיקה. סוטים לאורך השביל החוצה את בריכת ממילא ומתעכבים סמוך לבית העלמין המוסלמי…פארס נכנס לסימטת זמנהוף הנטושה ותוקע יתד בבית מספר חמש שבנו המוגרבים במאה שעברה. בית גדול המוקף בצמחייה סבוכה ובעטרות קוצים. זה הבית שייעד להם סטאקלף, זמן רב לפני שנס על נפשו ונטש מאחוריו טחנת קמח מושבתת ומאפייה עשנה. פארס מוצא את מפתחות הברזל הכבדים טמונים מתחת לאבן השפה, עטופים בפתק״ ( עמ׳ 86 ו).
סיפור המסגרת של הרומאן מחזיר אותנו לקרוצ׳י המטייל עם זוג הכתבים מן המקומון. הם מגיעים למוזיאון המערבים ופוגשים את אברהם גוזלן, וגם הוא הופך לדמות ברומאן. בסופו של הרומאן הוזה קרוצ׳י שהוא רואה את הרב צוף דב״ש (שהוא הרב דוד בן שמעון, מייסד השכונה) חוזר לשכונה.
״לידו פוסע דוד בן שמעון, מייסד השכונה המכונה צוף דב״ש. זו הדמות שעליה סיפר לו אביו רבות, האיש שאמרו עליו שיש לו אש בעצמות. שהנדוד זה אצלו בדם, ושמשפחתו הרחיקה עד לבוכרה היפה. קרוצ׳י מאשר לעצמו שהאיש באמת נודד אם הצליח להגיע מהעולם הבא עד הנה. קרוצ׳י רועד במקומו״(עמ׳ 266).
תוספת שלי (א.פ)
הספרייה הפרטית של אלי פילו – זה לא אותו הבית – עוזיאל חזן
תאריך 1 באפריל 2017 |
בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בשעת הדמדומים של השלטון העותומני בארץ, מגיעה משפחת קרוצ׳י בדרך הים, לאחר מסע הרפתקני ממושך, היישר אל שכונת גבול ירושלמית. שכונה הצופה אל החומות ומנתצת מחיצות, שדמויותיה מרתקות, ציוריות ומיוסרות. יהודים, נוצרים ומוסלמים החולקים שמחה, צער ומנוסה, כשהם מגשרים על אמונות ודתות. הדמויות תועות ומרחפות במסע אנושי רגיש וכאוב בעיבורן של מלחמות ושנאות, שכופות דתות ודעות.
סיפורה של עקירה ובריחה, חזרה אל מחוזות ילדות שנמוגו ולבית ששוב אינו אותו הבית. זהו גם סיפורו של בית אחד, בית-לורנצו, נווה עלום וקסום בלבו של גן אפוף מסתורין. סיפורו של יוסף קרוציי התם וההוזה שצלילי העוד שלו באים במקום מילות תפילה לשמיים נעולים, שבנגינתו מנסה לאחד בין דתות מסוכסכות, תחת עץ הדפנה בגן-לורנצו ובבוסתנו של אבו-חנא. סיפורן של נשים מיוסרות ועזות אופי התועות בסמטאות ערפיליות, כשכדורים שורקים מעל לראשיהן. נשים הלכודות בין עקרות מרצון לבין עקירה מאונס. נשים מלאות לב, הצדות פרפרים בשדות פרגים של אהבות אבודות.
ספריו הקודמים של המחבר:
- ״נביחות אל ירח כבויי׳ – סיפורים – הוצאת לדורי 1976.
- ״ארמנד״ – נובלה – הוצאת ספרית פועלים 1981.
הספר זכה בפרס הספרותי לרגל שנת היובל לעלית הנוער.
- ״אל שלגי האטלס״ – ספר ילדים בהוצאת ספרית פועלים 1987 -יצא ביוזמת משרד החנוך והתרבות, כלול בתוכנית הלימודים לבתיה״ס.
- ״חותם ברבדיה׳׳ – רומן תיעודי בהוצאת ״ביתן״ – 1991.
- ״מבחן־החלב״ – רומן בעל רקע היסטורי, בהוצאת ספרית הפועלים – 1996. מהדורה חמישית, על פיו נעשה הסרט ״זאיה״ שהוסרט כולו במרוקו.
על יצירתו הספרותית, זכה גם לפרס קרן ראש הממשלה לפרסי יצירה תשנ״ח.
- ״כקליפת אגוז״ – מחזה על טביעת ספינת אגוז – יצא ביוזמת מכון בן-צבי ומשרד החינוך, התרבות והספורט – 1998 ובהוצאת המכון.
בלפור חקק-זה לא אותו בית-דברים על הספר "זה לא אותו בית" מאת עוזיאל חזן(הוצאת ביתן ) 2003-ברית 23 העורך אשר כנפו
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".
אירוע יחודי קרה בקיבוץ שדה אליהו של 'הפוהמ"ז' לגבי הצטרפות גרעין נוסף שהוכשר בטריפולי לקיבוץ ב- .1947 שדה אליהו קלט גרעין 'ביכורים' מטריפולי ראשון ב- 1945 – אסיפת הקיבוץ החליטה לפזר את הגרעין הנוסף בקיבוצים דתיים אחרים בעמק הירדן. למרות שהגרעין החדש לשדה אליהו הוכשר על ידי אותה תנועה ציונית 'תורה ועבודה' בטריפולי כמו הגרעין הוותיק שנקלט בקיבוץ ועמד בדרישות ההכשרה – – תנאי העבודה ושמירת מצוות. אם לא כן לא היה מתקבל כגרעין לקיבוץ שדה –אליהו. יוסף מימון, ממנהיגי תנועת 'בן יהודה' בטריפולי, ביקר בחריפות את החלטת מזכירות הקיבוץ והתריע בפני מזכירות הקיבוץ הדתי על האפליה שחוו חבריו מלוב. מימון טען ש"מפעל ההתיישבות הדתית אינה מונופול של מפלגה או משפחה" ]…[ ושהם זכאים לאותו יחס שיהודי אירופה קיבלו מהתנועה הקיבוצית הדתית". משה פרידמן, מהמדור הדתי, ענה לו שהגרעין החדש לא עמד בתנאי ההכשרה בקיבוץ שדה אליהו עבודת כפיים וגם לא מבחינה חברתית ודתית–אבל, אם הגרעין החדש לא התאים לחיי קיבוץ דתי לא היה ראוי לפזרו בקיבוצים דתיים אחרים בעמק שהתמודדו עם אותם תנאים קשים. טענתו של מימון רמזה לאפליה כלפי חניכיו מצד תנועה דתית ציונית 'הפוהמ"ז'. – אפשר לטעון שהקיבוץ הדתי לא סמך על ההכשרה החקלאית בלוב ולא סמך על מידת שמירת המצוות של חברי הגרעין החדש. האירוע שפך אור גם על מדיניות העלייה והקליטה המפלה של 'הפוהמ"ז' כלפי צפון אפריקאים. אירוע זה שהגיע עד שולחנו של הראשון לציון הרב חיים עוזיאל נשאר ללא תגובתו.
בתחילת שנת 1948 פנה פרידמן לחיים ברלס, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית וביקש סיוע להכשרה. הוא נענה, כי "בגלל המצב החליטה ועדת התקציב של הוועד הפועל הציוני על קיצוצים בכל הסעיפים מפני הנחיצות להשתמש בכל פרוטה להוצאות שהזמן גרמו. ["ההוצאות שהזמן גרמן היו עלויות מלחמת השחרור, ב.ד].
גם אם התקיימה הכשרה בצפון אפריקה היא לא הניחה את דעתם של מקבלי ההחלטות במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. כאשר ניסה השליח כלב קסטל לשכנע את פנחס לוביאנסקי ]לבון[
בחשיבות הפעולה בצפון אפריקה, הוא לא נענה. ללוביאנסקי היו הסתייגויות מהדיווח על הפעילות בתוניס, כי לא הוצגו בפניו הוכחות ברורות על הצלחות, למרות שהוצגה בפניו תמונה של צעירים שעבדו בחדווה בשדה. להערכת השליחים ההכשרות היו בוסריות ולא הגיעו "לדרגת תנועת נוער ממשית".
גם דיווחם של הפעילים ז'קלין ורוברט על סמינר חינוך לעבודה ש"אנשי התנועה כאן, הם חומר מיוחד במינו יוצא מן הכלל, חלוצי ומוכן ורוצה לדעת ולעשות, כפופים למשמעת התנועה, ומוכנים לכל מעשה ופעולה במצות התנועה" לא שינה דבר. מצד אחד יש במגרב 'חומר אנושי' טוב להתיישבות ומצד שני הוא לא מתאים אפילו אם עבר הכשרה על ידי תנועה סוציאליסטית או דתית.
שליחים לצפון אפריקה. הקצאת שליחים לגולה הייתה תהליך בירוקרטי מורכב שהחל בפניית הסוכנות היהודית למרכזי התנועות הקיבוציות שפנו למזכירות קיבוץ מסוים שהחליט לאשר/לא לאשר את מועמדות השליח. רק עם קבלת אישור הקיבוץ הוצב השליח בארץ היעד. להחלטת הקיבוץ התלווה היבט כלכלי. כול שליח קיבל את שכרו מהסוכנות היהודית והקיבוץ קיבל סיוע כספי עבור משפחתו שנשארה מאחור. ומכאן שנאמנות השליחים לתנועה הייתה, כנראה, חזקה יותר ממחויבותם לסוכנות היהודית. עם זאת, בתהליך זה אין כדי להסביר את מדיניות הקצאת השליחים לארצות המגרב.
כאשר בוחנים את הקצאת השליחים לאחר מלחמת העולם השנייה נמצא שבישיבת 'הברית', פברואר 1946 , נמסר דיווח על 163 שליחים שפעלו מטעם הסוכנות היהודית בגולה. ורק שליח אחד הוקצה לצפון אפריקה. בדיון נוסף של 'הברית', בתחילת שנת 1947 דווח על פריסת השליחים לגולה, 98פעלו במחנות העקורים ברחבי אירופה לא כולל 140 שליחים בפלוגות הסעד ואילו בצפון אפריקה פעל שליח אחד בלבד לעומת שבעה פעילים באנגליה ו – 16 בארה"ב. אפשר להסביר את ההקצאה לשתי מדינות אלה מפני שהן היו מהתורמות הגדולות למפעל הציוני ואילו צפון אפריקה נתפסה, כנראה, כארץ גזירה. בישיבה של 'הברית', מאי 1947 הוצגה תכנית לפריסת 25 שליחים אבל לא הביאה בחשבון את קהילות צפון אפריקה. יש לציין שבתקופה זו פעלו באלג'יר השליחים אפרים פרידמן ,כלב קסטל, חמל רפאל ויאני אבידוב שהכשירו בקורס הגנה ברוויגו, אלג'יר, פעילים צפון אפריקאים, נדיה כהן, רחל כהן מתוניס, אילן חג'אג' מאלג'יר, סאם אבוטבול ואלי אוחיון ממרוקו. ניתן להניח, שהתיאום בין המוסד לעלייה ב' לבין הסוכנות היהודית לא היה סדיר וידיעה זו 'נעלמה' מדובקין. אולי מפני ששליחים אלה פעלו גם מטעם המוסד לעלייה ב'.
תלונות על מחסור בשליחים הגיעו ישירות מצפון אפריקה. אפרים פרידמן, מהשליחים הראשונים לצפון אפריקה, הביע חשש שהמחסור בשליחים יגרום שכל העבודה שנעשתה בצפון אפריקה "תלך לעזאזל". בדיווחיו חזר על ביקורתו ]…[ ש"חטא בל יכופר הוא שאין שליחים", בעיקר לאור נאומה של נדיה כהן בוועידת 'דרור' העולמית, במאי 1947 בו הצהירה ש'צעירי ציון' תהפוך לתנועה מגשימה ותתאחד עם תנועת 'דרור'. כלומר תהליך הקואופטציה הפוליטי הצליח ושתי התנועות התאחדו. גם אחרי הפלגת שתי הספינות 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון', המשיך פרידמן לכתוב על המחסור בשליחים ]…[ "אם לא ישלחו לפחות 5 שליחים מיד, אזי באמת צריך להתייאש ולחשוב שהקיבוץ אינו מסוגל להבין את הבעיה הזו".
אלפרד כהן, שליח 'הקיבוץ המאוחד' בתוניס, התלונן שעל מיליון יהודים באירופה יש כמאה שליחים מהקיבוץ ו- 1,000 שליחים של התנועה הציונית בלי העובדים בשטחים אחרים ואילו על חצי מיליון יהודים מצפון אפריקה יש שלושה שליחים הממלאים את כל התפקידים של התנועה הציונית, אבל "יש גם מינימום של שליחים הכרחי כדי להקים אקטיבה ]קבוצת פעילים, ב.ד[ ואני רואה שכל הארצות וכל הקונטיננטים יותר חשובים מאתנו".]הדגשה שלי, ב.ד[ הוא התלונן גם על מחסור במשאבים ובתקציב, אך לא ביקש ]…[ "תקציבים כמו של מפא"י הגדולה". הוא תבע אמירה ברורה מתנועתו 'הקיבוץ המאוחד' לגבי צפון אפריקה, "… האם יש ברצונו וביכולתו להקים תנועה בצפון אפריקה או שצפון אפריקה זו איזו מושבה נידחת, שפעם בשנה נזכרים בקיומה כשכל הדאגה היא לאירופה. כי לא מוכנים להקדיש כאן כוחות אז חבל על כל יום עבודה שלי ומוטב שאחזור לארץ".
קריאה דומה לא יצאה בשם אף אחת מהתנועות האחרות שפעלו בצפון אפריקה. הציטוט מרמז שהשליחות שם מטעם הסוכנות היהודית הייתה 'מס שפתיים' לקהילות המגרב. ללא הכשרה מתאימה וללא שליחים, ההכנה הייתה לקויה והחומר האנושי לא התאים לדמות החלוץ לעלייה לפלשתינה א"י. – למעשה, המדיניות כלפי ההכשרה החלוצית והקצאת שליחים לצפון אפריקה נקבעה אד הוק – והתבטאה בהקצאת משאבים מצומצמת לתנועות הציוניות במגרב.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".
הסלקציה- הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה- פתיחת שערי מזרח אירופה
סיכום העלייה ממרוקו בשנים 1955 – 1956.
בשנתיים עלו ארצה 93.712 עולים : מתוכם 75.669 עולים מצפון אפריקה, ובכללם עולים ממרוקו. לאחר עצמאות מרוקו ונעילת השערים בפני היהודים נותרו במרוקו כ-240.000 יהודים. משנת 1955 האטה הסוכנות, ואף הפסיקה, לרשום מועמדים נוספים לעלייה – בנוסף ל-100.000 שהיו כבר רשומים. אילו הייתה נמנעת הסוכנות מפעולה זו, היו נרשמים לעלייה כ-200.000 עולים, וניתן היה להעלותם ארצה.
במסמך סודי, שהפיצה הסוכנות בפברואר 1957, נמצאו נתונים על מספר היהודים התפוצות ועל מספרם של היהודים המוכנים לעלות :
טבלה מספר 15 : יהודי צפון אפריקה ומזרח אירופה : תכנון העלייה בשנת 1957.
הארץ מספר היהודים מספר היהודים המוכנים לעלות ארצה מספר היהודים המוכנים לעלות ב-1957
מרוקו 220.000 100.000 9.600 – 800 בחודש
תוניסיה 120.000 50.000 4.800 – 400 בחודש
אלג'יריה 130.000 30.000 2.400 – 200 בחודש
פולין 70.000 50.000 48.000 – 4.000 בחודש
הונגריה 140.000 20.000 12.000 – 1.000 בחודש
בשנת 1954, לאח שהוועד הפועל הציוני והקונגרס היהודי העלמי התלוננו על השפל בעלייה זה שלוש שנים – למרות תקציבי הענק של הסוכנות היהודית – החליטו ממשלת ישראל וההנהלה הציונית על חידוש העלייה מצפון אפריקה – המקור היחיד לעלייה.
על מנת לוודא שיועלו רק עולים פרודוקטיביים, הוחלט להקים " חוליו מיון ". החוליות אמורות היו לאשר לעלייה רק את אלה, המוכנים לעבור בארץ לאזורי התיישבות ישירות מהאונייה. חוליות מיון אלה נוספו לחוקי הסלקציה – גם בריאותית וגם סוציאלית – שהופעלו כבר קודם.
כתוצאה מכל זאת הופרדו בני משפחה אלה מאלה : חלקם עלו – וחלקם נותרו במקום. מצד שני עשו ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות ככל האפשר כד לאפשר עלייה ממזרח אירופה וממערבה ללא כל סלקציה – גם אם יגיעו לארץ רק משפחות של זקנים וחולים.
ב-1955 כבר היה ברור, כי הצרפתים יעזבו את מרוקו, וכי תוך זמן קצר תהיה זו מדינה ערבית עצמאית, ובעקבות כך תגדל הסכנה ליהודי מרוקו. למרות זאת לא נעשה דבר למען היהודים שם : ההנהגה, כולה מיוצאי אירופה, אף סירבה להכריז על יהדות מרוקו כעל " יהדות הצלה " ! וכל זאת – כדי שהמדינה תישאר אשכנזית חילונית ולא " תסתכן ", חלילה , ברוב דמוגרפי אוריינטלי לבנטיני.
כשקיבלה מרוקו את עצמאותה, נעלה את שעריה בפני עלייה המונית של יהודים לארץ ישראל. תחת עצמאות זו, נתונים לחסדי הערבים, מצאו עצמם כ-240.000 יהודים, שניתן היה להציל – או לפחות את רובם : מתוכם נרשמו לעלייה 100.000, ו-50.000 מהם כבר חיסלו את עסקיהם.
בראש המתנגדים לעליית יהודי צפון אפריקה היו האנשים ה " חזקים " במדינה : ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גורין ; שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, לוי אשכול ; ראש הממשלה – בשנים 1954 – 1955 – ושר החוץ, משה שרת ; הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל ;
נשיא ההסתדרות הציונית ויושב ראש ההנהלה הציונית בניו יורק, ד"ר נחום גולדמן ; יוש ראב ההנהלה הירושלמית, ברל לוק ; ראש המחלקה לענייני החלוץ, א' דובקין ; ראש המחלקה הכלכלית, מ' גרוסמן ; שגרי ישראל בצרפת, יעקב צור ; וראש המחלקה לחינוך ותרבות בגולה, זלמן שזר.
מנגד בכוחות לא שקולים, ניצב ראש מחלקת העלייה, שניאור זלמן שרגאי ; ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי ; שרת העבודה, גולדה מאיר ; שר הפיתוח, מ' בנטוב ; וראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול – עד 1953 היה תומך נלהב בהגבלת העלייה מצפון אפריקה, אך שינה את דעתו בעקבות הסכנה הנשקפת להם בשנים 1955 – 1956.
פרק שישי – סיכום
עקב הקמת המדינה היה בארץ רוב אשכנזי מוחלט, והכל ציפו כי רוב יהודי העולם ייקחו חלק בהקמת מדינת ישראל ובבנייתה. ציפיות אלה הופנו בעיקר ליהודים בארצות החופשיות וליהודי מזרח אירופה, שכן מנהיגי המדינה בממשלה ובסוכנות היו כולם יוצאי אירופה, ותכננו להקים מדינה בעלת אופי אירופי. אבל אכזבה רבה נגרמה למנהיגי היישוב מיהודי הארצות השלוות, שכן אלה לא רצו לעזוב את "סיר הבשר" ולהגיע אל הבלתי נודע, וגם מיהודי מזרח אירופה, שלא ששו לעלות בהמוניהם. עם זאת הכפיל היישוב היהודי את עצמו במשך שלוש וחצי שנים – 1948 – 1951, תוך קשיי קליטה קשים מאוד.
בתקופה זו כמחצית מהעולים יוצאי אירופה ואמריקה, וכמחציתם באו מארצות המזרח, כך ירד הרוב הדמוגרפי האשכנזי בארץ מ-84.9% בנובמבר 1948 – ל-63.1% בלבד בשנת 1951.
משנת 1950 התברר להנהגה, כי המקור העיקרי – אם לא היחיד – עלייה המונית בשנים הקרובות הוא מקרב כ-500.000 יהודי צפון אפריקה. אבל ההנהגה עשתה כל, שביכולתה על מנת למנוע מיהודי צפון אפריקה לעלות ארצה, שכן עלייתם עשויה הייתה לערער לחלוטין את המצב הדמוגרפי בארץ.
ראש הממשלה, דודו בן גוריון, שעד אמצע שנת 1950 נהג בממלכתיות, הבין כי "אין ברירה", וכי יש לנקוט סלקטיביות מבין העולים. ואכן, בהנהגתו החלו מיולי 1950 לנבוט ניצניה, ובנובמבר 1951 התקבלו אותן תקנות סלקטיביות בלתי אנושיות. אלה כוונו ויושמו רק כלפי יהודי צפון אפריקה, תוך התעלמות מוחלטת ממגילת העצמאות ומ "חוק השבות".
סלקציה זו פעלה בשני תחומים, רפואית וסוציאלית. וכך, מצד אחד אושרו לעלייה רק אנשים בריאים – ואם אחד מבני המשפחה היה חולה, היה על בני המשפחה להחליט להפקירו לגורלו במדינה ערבית – או לא לעלות בכלל – ; ומצד אחר נדרשו העולים להיות צעירים, שכן מי שהגיע לגיל ה "מופלג" של 36 נחשב ל "זקן", והוא ובני משפחתו לא יכלו לעלות – אלא אם כן נכללו במסגרת 20% ה "זקנים" הבריאים הנלווים ל "מפרנס".
ואכן מדיניות זו השיגה את מטרתה ; בלימת עלייתם של יהודי צפון אפריקה.
במקביל לכך ניסו הממשלה והסוכנות היהודית למשוך ארצה עולים אשכנזים גם מהארצות החופשיות וגם מארצות מזרח אירופה – אך ללא הצלחה רבה : היהודים מהארצות החופשיות לא רצו לוותר על "סיר הבשר" שלהם ; ומיהודי מזרח אירופה נשללה העלייה, שכן השלטונות הקומוניסטיים שם נעלו בפניהם את השערים.
מכיוון שכך, ובגלל המצב הפוליטי הבלתי יציב במרוקו, החליטה ההנהגה על "הקלות" בסלקציה, כגון : גיל המפרנס עלה מ-35 ל-40 – אך לא בכך שינוי ממשי. בעקבות הידרדרות מצבם הביטחוני של יהודי צפון אפריקה התבקש מאליו להכריז עליהם כ "יהדות הצלה", אולם דבר הומאני ודחוף זה לא נעשה – שוב, מאותה סיבה דמוגרפית.
"תרומה" רבה הייתה לד"ר שיבא ולמשרד הבריאות במדיניות הסלקטיבית הבלתי אנושית כלפי יהודי צפון אפריקה. בהאמינו בעליונות האשכנזית, שמקורה בתורשתיות, השתלט ד"ר שיבא בצורה מתוכננת ויסודית על הסלקציה הרפואית, אף העמיק והרחיבה אותה, בפוסלו עולים מצפון אפריקה גם בשל בעיות סוציאליות – ולא רפואיות.
במחצית השנייה של שנת 1954 החליטו הממשלה והנהלת הסכנות על חידוש העלייה, אבל במתכונת חדשה : "מהאונייה להתיישבות", ללא כל מחנה מעבר. הסיבה העיקרית לכך הייתה הצורך בפיזור אוכלוסים בנגב, בגליל ובפרוזדור ירושלים. העולים מארצו אירופה "לא התאימו" לרמת חיים נמוכה וקשה זו, ולכן יועדו אפוא יהודי צפון אפריקה, כדי לאשר את עלייתם רק של המוכנים להיקלט במסגרת זו, הוקמו צוותי מיון ונשלחו למרוקו ותוניסיה.אלה הצטרפו לחוקי הסלקציה הקשים שהמשיכו להתקיים, ורק הקשו על מצוקת יהודי מרוקו.
גם בגבור מצוקת יהודי מרוקו בעקבות המצב הפוליטי שם, עדיין סירבה מדינת ישראל להעלותם בהמוניהם מ "סיבות" שונות : "קשיי קליטה בארץ" ו "הצורך בשמירה על יחסי ישראל צרפת".
גם בשנת 1955, כאשר כבר ברור היה ליהודים במרוקו – כפי שהיה ברור להנהגה בארץ – כי עצמאות מרוקו היא עניין של זמן קצר בלבד, נשארו ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות בשלהן : למרות הסכנה הצפויה ליהודי מרוקו, נותרו המכסות לעלייה נמוכות. הסלקציה לא היוותה עוד בולם, שכן בסוף 1955 עברו כבר 60.00 יהודים מתוך 100.000 את המיון הקפדני והיו רשומים לעלייה. מאחר שלממשלת ישראל ולהנהלת הסוכנות לא נותר עתה שום תירוץ להגבלת העלייה מצפון אפריקה, החליטו שהסיבה להגבלת עלייתם היא "קשיי תקציב".
על אכזריותה של הסלקציה כלפי יהודי צפון אפריקה אמר ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי : "אנו בזמנו נהגנו כלפיהם לא בסדר. כשהייתי באפריקה הצפונית, באה אלי אישה ונישקה את ידי ואת רגלי והיא נתנה שלושה ילדים לארץ ואינה יכולה לעלות בגלל הסלקציה".
באוקטובר 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה, ובמקביל נעלה את שעריה בפני עלייה המונית. כך נותרו בה כ-240.000 יהודים לגורל בלתי ידוע.
רצה הגורל, ועם נעילת שערי מרוקו נפתחו שעיר מזרח אירופה. אתם נפתחו לבותיהם של מנהיגי הממשלה והסוכנות – ובבת אחת נעלמו כל קשיי המדינה ; לא עוד קשיי קליטה, תקציב, בריאות, תעסוקה ועוד.
על יחסן השונה של ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות ליהודי מזרח אירופה, שלא הייתה צפויה להם שום סכנה – אל מול היחס ליהודי צפון אפריקה, שלהם הייתה צפויה סכנה תחת שלטון ערבי, ניתן גם ללמוד מדבריו של שר הפנים, י' בר יהודה :
שרגאי אמר שאיבדנו מאה ועשרים אלף איש מאפריקה הצפונית שיכלו לבוא ולא העלינו אותם. אבל לגבי עולי פולין והונגריה, ברור לי כשמש, שאם לא נהיה נכונים לקבל אותם, יתכן שזו הזדמנות שאינה חוזרת, יהודים אלה ילכו לאיבוד בשבילנו, ומבחינה זו יש הבדל בין יהודי פולין והונגריה, לבין יהודי מרוקו ותוניס. מדוע ?…………………
התייחסותם ופעולותיהם של הנהגת הסוכנות בארץ ובחו"ל ושל מנהיגי המדינה, שהביאו לקביעת תקנות הסלקציה הדרקונית, מוכיחות כי ההפליה הייתה על רקע עדתי, וכי דעותיהם ומעשיהם של המנהיגים השונים התבססו על רקע גזעני מפלה.
בנוסף למדיניות הסלקציה המכוונת על ידי הממשלה והסוכנות היהודית ביחס לעליית יהודי צפון אפריקה, נקטו שני מוסדות אלה הפליה מכוונת נגדם בקליטתם בארץ, ובכלל זה"
1 – תשלום הוצאות הדרך : עולי צפון אפריקה נדרשו לשאת בהן – לעומת עולי איורפה שעבורם שילמה הסוכנות.
2 – יישוב יהודי אירופה בתוך רצועת המוביליות החברתית, גדרה – נהריה – לעומת שליחת יהודי צפון אפריקה לכיבוש שטחי המדינה בנגב, בגליל ובפרוזדור ירושלים.
3 – לקיחת דירות, שהיו מיועדות לתושבי המעברות מצפון אפריקה, שלהן המתינו שנים מספר – ונתינתן לעולי אירופה שזה מקרוב הגיעו לארץ.
4 – בניית שני סוגי שיכוני קבע : טובים יותר – לאירופים, ופחונים – לעולי צפון אפריקה.
5 – קביעת שערי חליפין לדולר : גבוהים יותר – לעולים מפולין – 2.50 לירה ישראלית לדולר – לעומת 1.80 – לירה ישראלית לדולר לעולי צפון אפריקה.
המובילים במדיניות מפלה זו היו ראש הממשלה – דוד בן גוריון, שר החוץ – משה שרת, שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות – לוי אשכול, גזבר הסוכנות וראש מחלקת הקליטה – גיורא יוספטל, יושב ראש ההנהלה הציונית בניו יורק – ומשנת 1956 – נשיא ההסתדרות הציונית – ד"ר נחום גולדמן, ראש המחלקה לענייני חוץ – אליהו דובקין, ראש המחלקה לחינוך ותרבות בגולה – זלמן שזר, יושב ראש ההנהלה הציונית הירושלמית – ברל לוקר, ראש המחלקה הכלכלית מ' גרוסמן, שגריר ישראל בצרפת – יעקב צור, ומשרד הבריאות ד"ר שיבא
מנגד עמדו " והפסידו את המערכה שני ראשי מחלקת העלייה – יצחק רפאל ומחליפו שניאור זלמן שרגאי, ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי – שתמך בסלקציה עד שנת 1953 -, ראש מחלק הנוער והחלוץ, משה קול – שתמך גם הוא בסלקציה עד שנת 1953 – : ומצד הממשלה : שרת העבודה – גולדה מאיר, שר הפיתוח מ' בנטוב, ושר הפנים – י' בר יהודה.
הסלקציה- הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה- פתיחת שערי מזרח אירופה
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
- רישום ראשי תיבות: אותן דרכי רישום נוהגות גם בראשי התיבות ובמקביליהם. כאשר ראשי התיבות הם הכתיב היחיד המצוי בפועל, הם רשומים בתור ערך ראשי, ומקומם נקבע על פי הסדר הפנימי של אותיות הא״ב. למשל: נ״ע — נוחו עדן; א״ל – אם לאו¡ ח״ו — חס ושלום / חס וחלילה. אולם כאשר ראשי התיבות ממומשים במלואם, הם רשומים כערך העיקרי. ¡לא אליכם: 1) מאתו פלגיררא לא אליכם ־ מתו במלחמה לא אליכם (ע׳ 241). 2) מאתלהא בנהא ל"א= מת לה בנה ל״א (מ״נ 2); |ל״א — ראה לא אליכם.
- |בת קול: 1) כרזת בת קול מן שמא = יצאה בת קול מן השמים .כרזת באת קול [דקדוק 59] ־ יצאה בת קול (כ״י 2836, דף 25א). 3) נזבד באת אול [דקדוק 59, 40] = יצאה [מילולית: יצא] בת קול [ואמרה](כ״י 2836, דף 25א). 4) שמע ב״ק מן שמא ־ שמע בת קול משמים (כ״י 1372, דף 60א); |באת קול – ראה בת קול¡ |באת אול – ראה בת קול; |ב״ק – ראה בת קול.
כשיש קריאות אפשריות שונות לראשי התיבות הן באות לידי ביטוי בדוגמות. |ימ״ש: 1) פדאר זונה ימ״ש = בבית הזונה יימח שמה (ש״צ ב 2). 2) למעאוודא די בלעם ימ״ש = הסיפור על בלעם יימח שמו(ש״צ א 1). 3) ננאש כאמלין ימ״ש = האנשים כולם יימח שמם (ש״צ א 26). 4) פואחד דזנקא דזונות ימ״ש = בסמטת הזונות יימח שמן(ש״צ ב 8).
אגדה – 1 מדרש (בניגוד להלכה): 1) קדיש די אגדה… די כא נקולו עלא אגדה פחאל רבי חנניה בן עקשייא = קדיש של אגדה… שאנו אומרים על אגדה כמו ״רבי חנניה בן עקשיא׳׳ . זידנא… חדושים, אגדות ומשלים מדברי רז״ל = הוספנו [לספר ההיסטוריה] חידושים, אגדות ומשלים מדברי רז״ל זבדו מן תלמוד
אבל: ברוב המקומות מקובל לציין את האבל במילה moqqer או בצירוף gals fhkam 'llah (מ). בלשון הדיבור: מא עליהומס labilut ־ אין עליהם אבלות, דהיינו לא חלים עליהם מנהגי האבלות.
ומן הגדות ־ הוציא אותו [את הסיפור] מן התלמוד ומן האגדות.
לסלאו (עמי 65) מציין את ההגייה haggada במקום אגדה, ומסביר אותה כאנלוגיה להגדת פסח. ייתכן שהאנלוגיה קיימת, אך זה לא נראה לי כהסבר יחיד, ואפשר לראות בכתיב זה עדות לכתיב בה׳׳א להגדה.
סיפור עם: כאיין ואחד לאגדה קדימא = יש אגדה עתיקה [המספרת שעשרת השבטים…]
אגודה – צרור: כא נעמלוהום אגודה אחת ־ נעשה אות□ [את ארבעת המינים] אגודה אחת
אגודה אחת – חבורה מלוכדת: הומא קלב ואחד ואגודה אחת = הם לב אחד ואגודה אחת . יִרְדְד העם היהודי לאגודה אחת ־ יחזיר את העם היהודי [להיות] אגודה אחת [דהיינו מלוכדים]
אגרת שלומים – מכתב לידידים לשאול בשלומם: אגרת שלומים הייא די חלאל ע״י שינוי = [בחול המועד] איגרת שלומים היא שמותרת [בכתיבה] על ידי שינוי [אבל עניינים אחרים אסורים]
אדון – 1 פניית כבוד: עלאס תכרז האד לכלאם מפמך אדוני יא חביבי= למה תוציא את הדיבור הזה מפיך, אדוני יקירי
מר – ראה נספח עב״ז.
שליט. {תחת ידי אדונים קשים]
תואר כבוד או חלק מתואר כבוד הבא לפני שם פרטי: 1) אדון לחכם שמעון עשור
אדוני רבי הראב הקדוס ־ אדוני רבי הרב הקדוש [ר׳ ישראל בעל שם טוב]
האגדא זרא לאדוננו בעל הנס מעא מראתו = כך קרה לאדוננו בעל הנס עם אשתו
זא לקבורה די [־בא לקבר של] אדוננו המלומד בנסים (adoninu hamilummad binissim) (מ) רבי חנניה הכוהן
יארצייאט די [־של] אדוננו ומ׳ [־ומורנו] המלומד בנסים הרב רבי עמרם בן דיוון ז״ל
לאדמור עליו השלום אדוננו הרב הגדול adoninu harab hágadoí) (פ) רבינו האר״י ע״ה
אדוננו הרב רבי חיים פינטו(adoninu rabbi hayyim pinto)
זכות אדוננו תגן…, לכח די אדונינו רבי…, פיוט לכבוד אדוננו…, הרב אדוננו…, לחכם אדוננו…]
אדונים יקרים ädönim y'arim (פ) – פניית כבוד לציבור: אדוניס יקרים
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 101
אַזִיל דִּמְעָה על מות רבי עמרם דיוואן.רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו-כולל ביאור הקינה
18 – אזיל דמעה
קנד. אַזִיל דִּמְעָה
על מות רבי עמרם דיוואן.
קינה בתבנית מעין אזורית בת שלוש עשרה מחרוזות ומדריך דו-טורי המשמש כרפרין. בכל מחרוזת שני טורי ענף וטור אזור. כל הטורים דו-צלעיים. הצלע הראשונה של טור האזור חורזת עם הצלע השנייה של טורי הענף.
משקל: ארבע הברות בצלע הראשונה ושבע-תשע הברות בצלע השנייה.
כתובת: קינה קוננתי אל השמועה כי באה אל הלקח החכם השלם הכולל שליחא דרחמנא כהה״ר (=כבוד הרב הגדול רבי) עמרם דיוואן זלה״ה (=זכרו לחיי העולם הבא) שליח חברון תובב״א (=תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן) בחדש מנחם שנת באו בנים עד משב״ר (תקמ״ב) לפ״ק (=לפרט קטן). תמרור ׳למי אבכה׳.
סימן: אני דוד בן אהרן עמרם.
אַזִיל דִּמְעָה / אֶל שְׁמוּעָה כִּי לֹא טוֹבָה
חָסְרָא אָרְעָא / דְיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּא
נֶהִי נִהְיָה / תָּאְנִיָּה וַאֲנִיָּה
בִּיָּיא, בִּיָּיא / תִזְעַק אֶרֶץ צְבִיָּה
5-הָאֳנִיָּה / לְהִשָּׁבֵר חִשְּׁבָה
חָסְרָא אָרְעָא / דְיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּא
יְמָרְרוּן / בִּבְכִי עֲדַת יְשׁוּרוּן
יֵעָדְרוּן / מֵהֵם שְׂמָחוֹת וָרוֹן
עַל עִיר חֶבְרוֹן / אֵיכָה בָּדָד יָשְבָה
חָסְרָא אָרְעָא / דְיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּא
דּוֹרֵשׁ אֵין לָהּ / קִרְיַת אַרְבַּע רַב חֶבְלָהּ
10-כִּי סָר צִלָּהּ / חָשַׁךְ וְנֶעתָּם הִלָהּ
תָּרִים קוֹלָהֱ / אֵין שָׁלוֹם לְיוֹצאֵ וְלַבָּא
חָסְרָא אָרְעָא / דְיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּא
וְהוּא עַל נְ / דִיבוּת יָקֱוּם יַחֲנֶה
מֵאֵת בְּנֵי / יִשְׂרָאֵל צְדָקוֹת נוֹתְנֵי
מִצְווֹת קוֹנֶה / עוֹבֵד הָאֵל מֵאַהְבָה
חָסְרָא אָרְעָא / דְיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּא
15-דּוֹר, דּוֹר דוֹרְשָׁיו / דּוֹר, דוֹר וּפַרְנָסָיו
וַאֲנָשָׁיו / שׁוֹקְקִים שׁוֹמְעִים מִדְרָשָׁיו
וּפֵירוּשָׁיו / אֲמִירָה נְעִימָה יְהִיָבא
חָסְרָא אָרְעָא / דְיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּא
בִּשְׁלִיחוּתוֹ / זָרִיז עוֹמֵד עַל מִשְׁמַרְתוֹ
וּתְשׁוּבָתוֹ / הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ
20-חֲנִיָּתוֹ / לִבְנֵי הַיְשִׁיבָה מְקָרְבָא
חָסְרָא אָרְעָא / דְיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּא
- 1. אל… טובה: על-פי שמ״א ב, כד. 2. חסרא… רבה: ארץ ישראל חסרה אדם גדול, על-פי מגילה כח ע״ב. 3. נהי… ואניח: לשונות של קינה, על-פי מי׳ ב, ד; איכה ב, ה. 4. בייא בייא: מילות קריאה של צער בארמית; וראה: יומא סט ע״ב. ארץ צביה: ארץ ישראל, על-פי דני יא, טז. 5. האניה להשבר חשבה: ציור לגודל הצער, על-פי יונה א, ד. 7. יעדרון: אחרי מות רבי עמרם גדול הצער ואי אפשר לשמוח ולעלוז. 8. חברון: הנפטר היה שליח חברון. איכה בדד ישבה: על-פי איכה א, א. 9. דורש אין לה: על-פי יר׳ ל, יז. קריה… חבלה: גדול צערה של חברון, על מות בחיר בניה ושלוחה הנאמן. 10. סר צלה: הוא רב עמרם. ונעתם הלה: קדר ואפל אורה של חברון. 11. תרים קולה: תתן קולה בצער וביגון. אין… ולבא: על-פי זר׳ ח, י. 12. והוא… יחנה: טורח הוא הרבה על נדיבות לבם של בני הקהילות. 13. צדקות נותני: נותני צדקות, וזו סמיכות הפוכה. 14. קונה: הבורא, כלומר מקיים מצוות הבורא מאהבה. 15. דור… ופרנסיו: על־פי סנהדרין לח ע״א. 16. ואנשיו: כל הפרנסים ובני הקהילה. שוקקים… ופרושיו: שומעים דברי פירושיו ודרשותיו בשקיקה ובחשק רב. 17. אמירה נעימה יהיבא: אמירתו ניתנת בחן ובנעימות, על-פי שבת קה ע״א. 18. בשליחותו: שהיה שד״ר מארץ ישראל. 19. ותשובתו… ביתו: בין שליחות לשליחות שב לביתו שבארץ ישראל הרמה והנישאה, על-פי שמ״א ז, יז. 20. חנייתו… מקרבא: קרובה הנאתו על-פי תענית כג ע״ב. כאן: סיועו לבני הישיבה ממשי על ידי התרומות שמביא מהגולה. 22. ומכרעת: דעתו מכריעה את הכף בחילוקי דעות. תבחן אוזן שומעת: השומע דבריו מקבלם, על-פי איוב יב, א.
נְקִי דַעַת / זַכָּה וּבָרָה נוֹבַעַת
וּמַכְרַעַת / תִּבְחַן אֹזֶן שׁוֹמַעַת
וְקוֹלַעַת / אֶל הַשַׂעְרָה לֹא יַחְטִיא בָהּ
חָסְרָא אָרְעָא / דְיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּא
אָב רַחֲמָן / כְּדַרְדַּע וְכַלְכֹּל וְהֵימָן
25-צִיר נֶאֱמָן / לְלומְדֵי תוֹרָה מְזֻמָּן
וְנַעֲמָן / בַּמִדְבָּר בַּעֲרָבָה
חָסְרָא אָרְעָא / דְיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּא
הוּא דַיָּנָא / נָחִית לְעֻמְקָא דְדְינָא
שֵׁםֱ טֱוֹב קָנָה / שְׁלִיחָא דְרַחְמָנָא
בֶּאֱמוּנָה / יָדוֹ הַיָּד הַמַּרְבָּה
חָסְרָא אָרְעָא / דְיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּא
30-רַב טַבְיוֹמִי / טוְּביָינָא דְחַכִּימִי
חֶזְוֵיהּ יוֹמִי / לְבַר אֱלָהִין דָּמִי
לֵית לֵיה טִימֵי / כְּמַרְגָּנִיתָא טָבָא
חָסְרָא אָרְעָא / דְיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּא
נָפְלוּ אֵימִים / עָלֵי וֵּמַעי הוֹמִים
צַדִיק תָּמִים / אֵיךְ נִקְבַּר בְּאֶרֶץ הָעַמִּים
35-צוּר עוֹלָמִים / זוֹ הִיא בִיאָה זוֹ הִיא שִׁיבָה
חָסְרָא אָרְעָא / דְיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּא
עַמְרָם נִבְחָר / נָקִי כְּצֶמֶר צַחַר
כְּבֶן שַׁחַר / אוֹרוֹ נִבְקַע כַּשַּׁחַר
טוֹב מִמִּסְחָר / דְכַסְפָא וּדְהָבָא
חוּלַקֱ טָבָא / יִתְרְמֵי לֵיה לְעוֹלָם הַבָּא
40-זַךְ צוּר, אֶהְיֶה / מֶלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה
זַרְעוֹ יִהְיֶה / חַיִים אֲרֻכִּים יִחְיֶה
וְאַף גַּם יִ- / גְדַּל יִזְכֶּה בְּרָא כְּאַבָּא
וְעַד שֵׁיבָה / לֹא תִהְיֶה לוֹ עֲזִיבָה
- 23. וקולעת… בה: דברים נכונים ומתאימים וקולעים. הלשון על-פי שופ׳ כ, טז. 24. אב רחמן: אב אוהב הוא למשפחתו. כדרדע וכלכל והימן: בחכמתו, על-פי מל״א ה, יא. ונעמו: משחק מילים עם השם הפרטי המקראי(כגון: בר׳ מו, כא), וכוונתו כי נעים הוא רבי עמרם למכיריו. במדבר בערבה: משחק לשון, על-פי דב׳ א, א, כלומר ערב הוא בשעת דיבורו. 27. הוא… דדינא: על־פי ב״ק נג ע״א. דיין היורד לעומק הדין ולעיקר העניין. 28. שם טוב קנה: על-פי אבות ב, ז, קנה שם טוב קנה לעצמו. שליחא דרחמנא: הוא שלוח ארץ ישראל, לפיכך נקרא שלוחו של הקב״ה. ומכאן הקיצור שד״ר (פענוח אחר: שלוחא דרבנן – שליחם של חכמים). 29. באמונה… המרבה: על-פי שמי יז, יב. 30. רב טביומי: מחכמי התלמוד, משמע שמו נדרש על רבי עמרם, שהוא הטוב בחכמים. 31. חזויה יומי: על דרך דני ז, ב. חזויה… דמי: דומה הוא במראהו למלאך אלוהים. 32. לית… טבא: אין בו חסרון, כמרגנית טובה ויקרה. 33. נפלו… הומים: על-פי תה׳ נה, ה. וציין בזה גודל צערו. 34. צדיק תמים: על-פי בר׳ ו, ט. ארץ העמים: כינוי לחוץ לארץ בפי חז״ל. 35. זו… שיבה: על-פי המדרש בר״ר סג: טז, והלשון על-פי עירובין נא ע״א. זהו גורלו של רב עמרם, שלא ישוב לארץ ישראל. 36. עמרם… כצמר: משחק לשון בין השם עמרם לשם עמר – שהוא צמר בארמית. 37. כבן שחר: דומה הוא לכוכב, על-פי יש׳ יד, יב. אורו נבקע כשחר: על־פי יש׳ נח, כ. 38. טוב… דהבא: על-פי מש׳ ג, ד טוב הוא ממסחר של כסף וזהב. 39. חולק… הבא: מסיים בברכה לנפטר: חלק טוב יינתן לו לעולם הבא. 40. זך, צור, אהיה: כינויים לקב״ה, שהוא מלך ממית ומחיה: על-פי נוסח התפילה בברכת מחיה המתים. 41. יהיה: יתקיים. 42. ברא כאבא: יזכה בנו להיות גדול בתורה ובמעשים כאביהם הנפטר. על־פי עירובין ע ע״ב. 43. לא… עזיבה: יזכה ויחיה עד זקנה ושיבה. סיום בברכת הנפטר ובברכה לצאצאים.
נְאוּם הַגֶּבֶר לְאַחַר לֵדַת בְּנוֹ הָרִאשׁוֹן-מואיז בן הראש-בארץ המהגרים
נְאוּם הַגֶּבֶר לְאַחַר לֵדַת בְּנוֹ הָרִאשׁוֹן
תִּרְאֶה הוּא אָמַר לִי
תּוֹךְ כְּדֵי אֲכִילַת קְרוּאָסוֹן בִּמְהִירוּת
וּשְׁתִיַּת קַפּוּצִ'ינוֹ
הִיא כָּל כָּךְ עֲסוּקָה בַּיֶּלֶד
הִיא אֲפִלוּ לֹא חוֹשֶׁבֶת עַל עַצְמָהּ
כָּל עוֹלָמָהּ הוּא הַיֶּלֶד
אָז אֵיךְ בִּכְלָל לַחְשֹׁב
שֶׁהִיא תִּתֵּן לִי תְּשׁוּמָת לֵב
תְּשׁוּמָת לֵב שֶׁכָּל כָּךְ חֲסֵרָה לִי.
שֶׁלֹּא תָּבִין אוֹתִי לֹא נָכוֹן
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָהּ
אֲבָל אֲנִי גַּם זָקוּק לִקְצָת תְּשׂוּמָת לֵב.
תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד תשנ"ט-אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה) אלבז- תפוצתה ומרכזיותה של שירת רבי דוד בן חסין.
תפוצתה ומרכזיותה של שירת רבי דוד בן חסין.
שירת ר׳ דוד בן חסין זכתה לתפוצה עצומה בקרב יהודי מרוקו. אין לך קובץ פיוטים מרוקאי שלא יכלול בתוכו רבים משיריו. קובץ פיוטים ממרוקו שאין בו משיריו בידוע שנעתק קודם להתגלותו של ר׳ דוד בן חסין. שיריו זכו להעתקות שונות עוד בחייו ובכמה מכתבי היד הוא נזכר בברכת החיים, כגון בכתב-יד בית המדרש לרבנים, ניו- יורק 5350, הכולל רבים משיריו, דף 6 ע״ב בכתובת לפיוט ׳אהלל שומר הבטחתו׳ נאמר ׳יסדו רבי דוד ן׳ חסין נר״ו בפדיון נכדו(סעוד)׳ לאמור המעתיק העתיק פיוט זה לפדיון הבן בעוד רבי דוד היה בחיים, שכן הוא מברך אותו נר״ו (=נטריה רחמנה ופרקיה, ה׳ ישמרהו ויחייהו). עוד זאת שהמידע הכלול בכתובת זו, לא נרשם ב׳תהילה לדוד׳, שכן ממרחק השנים בעת עריכת הספר (כנראה, תקמ״א) נראה המידע הזה מיותר. בכתובות אחרות יש מידע מעניין, והן שונות מן הכתובות הערוכות, ומלמדות כי הן הועתקו סמוך לכתיבתן. בכתב־יד הנזכר גם שיר שבח שכתב ר׳ חיים דוד סירירו לכבוד ר׳ דוד בן חסין והוא השיר שנדפס בהקדמה למהדורת אמסטרדם ועד להדפסתו הופץ בכתב-יד.
כתב-יד אחר מאותה ספרייה (ניו-יורק 3097) מכנס את שיריהם של ר׳ דוד בן חסין ור׳ דוד בן עטר. שירי ר׳ דוד בן חסין ערוכים באופן שונה מן הנדפס, למשל הפיוטים במדור ׳מזמרת הארץ׳ שבאים בסדר שונה. אחר כך בא מדור הנקרא כאן ׳כבוד חכמים׳ והוא כולל מפיוטי ׳יקרא דחיי׳ ואף כאן בסדר שונה, ולאחר מכן בא מדור בשם ׳מכתם לדוד׳. עריכה זו יכולה הייתה להיות רק בחיי המשורר, שכן, כאמור, בשנת תקמ״א (1781) כבר היה ספרו ערוך כפי שהוא לפנינו ומוכן למשלוח להדפסה. כתב-יד נוסף המזכיר את ר׳ דוד בן חסין בברכת החיים הוא כתב-יד ניו-יורק 4712, שהוא כתב ידו של רבי אליעזר דילוויה. בכתובת לשיר ׳לדוד שיר ומזמור׳ כותב דילוויה: ׳למשורר המפורסם כהר״ר דוד נ׳ חסין נר״ו׳ וכך גם בשירים אחרים הוא מזכירו בהערכה רבה ומציינו כמשורר ׳הידוע, ׳המפורסם׳ וכיו׳׳ב. שיר שבח לכבוד ר׳ דוד בן חסין כתב, כאמור, גם ר׳ אברהם אלנקאר.בשירי הקינה, שכתב המשורר ר׳ שלמה חלואה על פטירתו, מוצג ר׳ דוד בן חסין כ׳נעים זמירות ישראל׳ והקינות עצמן מדברות על משוררנו בהערצה רבה, ומציגות דמותו כתלמיד חכם.
שירתו של ר׳ דוד בן חסין פרצה אף מעבר לגבולות מרוקו וצפון אפריקה. שירים שונים שלו נמצאים בקובצי הפיוט במזרח, וכמה מהם אף הגיעו לגניזת קהיר. שניים משיריו ׳אוחיל יום יום אשתאה׳, ׳ואערוך מהלל ניבי׳ נעשו נחלתם של כלל עדות המזרח, ואף נדפסו בסידורי תפילה, והשיר הראשון מופיע גם בשני דיוואנים מתימן! פרסומם ותפוצתם של שירים אלה במזרח היו נרחבים עד כי היו שסברו כי השירים והמשורר בני המקום הם. במבוא שכתב רוזאניס לקובץ הפיוטים ׳נעים זמירות ישראל׳ יש תיאור קצר על תולדות המשוררים המיוצגים בקובץ, ועל רבי דוד חסין הוא אומר: ׳דוד בן אהרן בן חסון(!), היה חותם חסין, למשפחת חסון בשלוניק, אחד משיריו הוא בקובץ שירי בגדד׳ (שירים ותשבחות עמוד 51). השיר שרוזאניס מפנה אליו אינו אלא ׳אוחיל יום יום אשתאה׳. שיר אחר של חסין באותו הקובץ הוא הפיוט הנזכר ׳אערך מהלל ניבי׳. אנשי המזרח מורגלים היו בשירים אלה, עד שראו אותם חלק ממורשתם מדורי דורות ולא שיערו כי מוצאם של הפיוטים הללו מצפון-אפריקה הרחוקה ומשם גם מחברם, רבי דוד.
אמת-המידה לפרסומו ותפוצתו של שיר היא העיבודים והחיקויים שנכתבו על-פיו, והשיר ׳אוחיל יום יום׳ משמש דוגמה לכמה וכמה שירים מעניינים. מהם נזכיר שניים, המצויים בקובץ הבקשות של יהודי מרוקו, 'שיר ידידות׳. האחד מספר שבחי רבי עקיבא, ותחילתו: ׳אשירה שיר בחיבה / אני חולת אהבה / האי מרגליתא טבא / תנא רבי עקיבא / אעברה נא ואראה / הארץ הטובה׳. שיר זה, שמחברו אנונימי, בנוי במתכונת שירו של רבי דוד, ואף הרפרין דומה לזה שבשירנו. המשורר האלמוני נטל את רעיון סיפור הצדיקים ושבחיהם והעמיד את שירו על סיפור שבחיו של רבי עקיבא.
השיר השני הוא כמעט חיקוי של שירנו, ופתיחתו זהה לשיר הטברני, אלא שהוא מוקדש לירושלים עיר הקודש. הקרבה בין שני השירים ברורה וגלויה לעין. אף שיר זה מונה את שבחי ירושלים ומציין את קברות הצדיקים ואת המקומות המקודשים שבעיר. האקרוסטיכון בשיר הוא ׳אנכי אליהו חזן חזק/ והוא רבי אליהו חזן איש ירושלים, שיצא בשנת התרל׳׳א בשליחות כולל הספרדים לצפון־אפריקה. בהיותו בטריפולי נתמנה שם לראש־אב-בית-דין, ואף קיבל את מינוי השלטונות לחכם באשי במקום. כך הכיר רבי אליהו את יהדות צפון־אפריקה, השפיע עליה והיה בה לאחת הדמויות המרכזיות. שירו נמצא, כאמור, בקובץ ׳שיר ידידות׳, ונעשה פיוט מוכר ונפוץ מאוד, בעיקר במרוקו.
שיר אחר של ר׳ דוד בן חסין, שאת דוגמתו אנו מוצאים במזרח הוא השיר ׳עת נחלי דמעה׳. הדוגמה של פיוט זה על מיתת נדב ואביהוא נמצאת באופן דומה במנהגי התפילה של יהודי בבל. זהו פיוטו של הרב ששון מרדכי, שנדפס במחזורים הרבים במנהגי בבל, והוא אכן מושר בבתי הכנסת הבבליים לפני הוצאת ספר התורה ביום הכיפורים. הרב ששון חי בשנים תק״ז-תק״ן (1830-1747), כלומר הוא היה בן דור קרוב לרבי דוד חסין. ומעניין אם יש קשר ישיר כלשהו בין שני הפיוטים הללו, העוסקים בנושא דומה ומיועדים לתכלית דומה והדמיון ביניהם רב, אם כי פיוטו של הרב ששון קצר בהרבה מפיוטו של רבי דוד חסין.
הפופולאריות הרבה של הפיוט ׳אוחיל יום יום אשתאה׳, הביאה בעקבותיה גם עיבודים לערבית-יהודית ואף לספרדית-יהודית (לאדינו), ושילובו של השיר במתכונת דו לשונית (מטרה). במתכונת דו־לשונית משולב השיר בטקסט שלא תמיד מתקשר אליו מצד התוכן, כגון בכ״י בן צבי 52 (דפים 27-28), שהשיר משתלב בו עם שיר שבח לר׳ שמעון בר יוחאי בתבנית ה׳מטרוז׳. בדומה לזה משולב השיר כשיר מטרוז בכתב-יד בימד״ל ניו־יורק 8578 (דפים 55א-56ב) ובכתבי-היד: ירושלים 371/6,שוקן 44 אנו מוצאים עיבוד של פיוטנו לספרדית-יהודית.
במאה התשע-עשרה הפכו הפיוטים של ר׳ דוד בן חסין לפופולריים בזכות הרבנים- השליחים מארץ הקודש, כגון הנוסע הדגול רפאל אוחנה, שנולד במכנאס והיה שליח למזרח הרחוק מטעם העיר טבריה, המביא בשנת תקמ׳׳ו (1886) את הפיוטים הללו לסמרקאנד ואחר-כך לתורכסטאן. חלק מהם נדפס בספר פזמונים בכלכותא שבהודו שיצא לאור בשנת תר״ב (1842). ר׳ יוסף משאש מציין, כאמור, את העובדה ש׳אערוך מהלל ניבי׳ מוכר אפילו בין יהודי פולין.
תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד תשנ"ט-אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה) אלבז– תפוצתה ומרכזיותה של שירת רבי דוד בן חסין.עמ' 48
Benchiquito-Ben-Dan-Bendaoud-Bendavid-Ouyoussef- Bendelac
BENCHIQUÏTO
Nom patronymique d'origine espagnole, formé de l'indice de filiation arabo-hébraïque Ben et de l'adjectif chiquito, diminutif affectif de chico, petit, le fils du très petit. Autre forme: Chiquito. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté essentiellement dans les communautés du nord du Maroc et à Safi.
YAACOB: Notable de la communauté de Safi. Un des douze signataires de la Takana de 1764 commune aux descendants des Mégourachim et des Tochabim de la ville portuaire
BEN DAN
Nom patronymique d'origine hébraïque, le fils de Dan, prénom biblique porté par le cinquième fils du patriarche Jacob qu'il eut avec la servante de Rachel, Bilha, qui a pour sens jugement. A sa naissance, Rachel en effet s'est écriée: "Le Seigneur m'a jugée, et il a écouté ma voix aussi, en me donnant un fils. C'est pourquoi elle le nomma Dan." (La Genèse, 30, 6) Dans sa bénédiction, Jacob prophétisa: Dan sera un serpent sur le chemin, un aspic dans le sentier (La Genèse, 49 ;16) et c'est pourquoi le serpent fut l’emblème de la tribu de Dan. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc et en Algérie.
BENDAOUD
Nom patronymique arabo-berbère, formé de l'indice de filition Ben et du prénom masculin biblique, David, dont la prononciation berbère est Daoud. Som diminutif berbère est dbido, et on dit que la petite ville bourgade de Debdou, à l'est du Maroc, non loin de la frontière algérienne, fondée par les expulsés d'Espagne de 1391, lui devrait son nom. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté au Maroc et en Algérie.
BENDAVID
Nom patronymique d'origine hébraïque composé de l'indice de filiation et du prénom biblique David, porté par le second et le plus prestigieux des rois d'Israël, qui signifie textuellement chéri, aimé. Fils de Ichaï, Jessé, né à Bet Léhem, de la tribu de Juda, il régna sur Israël quarante ans, de 1010 à 970 avant l'ère chrétienne. Ce prénom est resté très populaire à ce jour dans toutes les communautés juives, mais il est rarememt devenu nom patronymique. Au XXème siècle nom peu répandu porté essentiellement dans le sud du Maroc, en particulier à Marrakech, mais aussi à Casablanca et Fédala, très peu en Algérie (Tlemcen, Oran), et en Tunisie (Tunis, Sfax).
- SHIMON: Rabbin à Tlemcen au début du XIXème siècle, auteur d'un traité sur l'abattage rituel resté manuscrit.
CHALOM: Président du Comité de la Communauté de Fédala dans les années cinquante.
JACQUES: Grand sportif né à Marrakech. Cycliste de talent, il fut un des rares juifs à participer à plusieurs fois au Tour du Maroc cycliste qui dans les années cinquante était très populaire aussi bien chez les Français que chez les Marocains juifs et musulmans. Après sa Alya en Israël au milieu des années cinquante, à Achkelon, il tenta sans grand succès d'acclimater ce sport en Israël.
BENDAVID OUYOUSSEF
Nom patronymique d'origine hébraïque, rare conjonction de deux prénoms bibliques devenus nom de nom de famille. Ce patronyme si typiquement juif est pourtant porté par une fraction de la tribu berbère des Aït Sera, dans le Tadla au Maroc, les Ait Daoud Ouyouusef ", vestige évident de son ancienne appartenance au judaïsme avant l'arrivée des Arabes au septième siècle. Ce patronyme figure dans la liste des noms de famille courants au Maroc au début du XVIème siècle. Au XXème siècle, nom très peu répandu porté uniquement au Maroc, au Tafilalet, à Marrakech et à Fès.
- ITSHAK: Rabbin à Fès au XVIIème siècle.
- ABRAHAM: Rabbin et notaire à Fès fin du XVIIIème début du XIXème siècle, Auteur d'une chronique sur l’histoire des Juifs au Maroc qui n׳a pas encore été imprimée "Seîer dibré hayamim" et d’un recueil sur les plantes médicinales également resté en manuscrit ״Sefer réfouot”. Son surnom, Dbico. est devenu tardivement un nouveau patronyme: De Vico (voir De Vico).
SHELOMO: Une des 46 victimes juives de l'attaque du mellah de Fès par les soldats révoltés et la populace, à la suite de la signature du traité du Protectorat français au cours des trois journées sanglantes des 17, 18 et 18 avril 1912.
BENDELAC
Nom patronymique d'origine arabe, indicatif d'un métier, le masseur, précédé de l'indice de filiation, le fils du masseur. Malgré ce nom typiquement arabe, cette famille, autrefois fort illustre à Tanger, était originaire de Hollande, comme le confirme le grand historien français Louis Miège. Ses membres avaient conservé jusqu'au XIXème siècle la nationalité hollandaise. Les ancêtres de la famille étaient des Marranes qui avaient réussi au XVIème siècle à fuir le Portugal pour revenir ouvertement au judaïsme à Amsterdam. Autre orthographe: Bendelak. Au XXème siècle, nom très rare, porté uniquement au Maroc:Tanger, Tétouan, Safi, Casablanca.
SALOMON (1695-1781): Négociant à Amsterdam qui s'installa à Tanger pour le besoin de ses affaires avec les Pays-Bas, donnant naissance à la famille marocaine. SAMUEL: Fils de Haim, frère d'Abraham. Négociant né à Tanger et installé pour ses affaires dans le port de Salé, il passa ensuite à Tétouan en 1775 où il fonda une nouvelle branche de la famille. Comme il avait déjà payé pour cette année sa quotepart à l'impôt de soumission dû aux autorités, la Dzejya, dans sa ville natale, il refusa de payer une seconde fois, comme le veut la coutume établie, en tant que nouveau membre de la communauté de Tétouan et l'affaire fut porté devant le tribunal présidé par rabbi Abraham Raphaël Coriat. Il fut agent consulaire de France à Tanger.
ABRAHAM (1755-1846): Fils de Salomon. Grand négociant et notable de la communauté de Tanger, un des signataires de la Haskama de 1795 par laquelle la communauté de Tanger se détacha de la tutelle du tribunal rabbinique de la ville- mère de Tétouan.
ABRAHAM (1800-1877): Fils de Hayim. Il remplit les fonctions de secrétaire drogman auprès du consul général des Pays-Bas à Tanger de 1820 à 1830. Le consul, Cari Nyssen, étant souvent absent du Maroc pour maladie, ce fut Abraham qui assurait son intérim. Au cours de ses dix années d'expérience diplomatique intensive, il a tenu un journal détaillé que le professeur Jean Louis Miège vient de publier sous le titre ״Chronique de Tanger, 1820-1830. Journal de Bendelac (Rabat, 1995. ״II constitue une chronique vivante et minutieuse de la ville, de ses environs et parfois de la Cour pendant la décennie 1820-1830, précédant la transformation, de plus en plus importante et rapide, qu'allait connaître au cours du siècle la ville, la portant du modeste statut de mome petite cité consulaire à celui de capitale diplomatique et grande place financière du Maroc."
HAYIM (1823-1877): Füs de Abraham. Notable de la communauté de Tanger. H laissa trois fils qui se distinguèrent également dans la vie de la communauté Abraham, Moses et Raphaël.
ABRAHAM (1848-1920): Fils de Hayim. un des premiers juifs marocains à faire ses études à Paris à l'Ecole Normale Orientale fondée par l'Alliance. Selon la tradition de l'époque de ne pas ramener au Maroc les instituteurs formés à Paris, il fut d'abord muté dans les écoles de Grèce et en Turquie. Après son retour à Tanger en 1889, il quitta l'enseignement pour le commerce et la représentation de la compagnie de navigation française Paquet, assurant la liaison Marseille Dakar par Tanger et Casablanca.
SAMUEL: Fils de Hayim. Consul du Brésil à Tétouan à la fin du siècle dernier. RAPHAËL: Fils de Hayim. Il fut pendant de nombreuses années interprète au consulat de Suède à Tanger. Membre actif du Comité de la Communauté et de ses oeuvres de bienfaisance, et administrateur de la synagogue Etz Hayim jusqu'à sa mort à un âge avancé.
MORDEKHAY: Fils de Hayim. Négociant et chef de correpondance au siège social de la Banque d'Etat du Maroc à Tanger. Il fut parmi les fondateurs de la première association des Anciens Elèves des Ecoles de l'Alliance à la fin du siècle dernier.
DR ALBERTO: Un des premiers médecins modernes du Maroc. Né à Tétouan, il fit ses études en médecine à Paris où il s'installa ses études terminées. Médecin de l'ambassade d'Espagne à Paris, puis du roi d'Espagme, il fut en 1912 un des artisans de la création à Tanger de l'association Hispano-Hebrea pour la promotion des relations preivilégiées entre les descendants des Expulsés d'Espagne et leur ancienne mère-patrie.
HAYIM: Fils de Abraham. H succéda avec son frère Shemtob à la direction de la maison de commerce fondée par son père après son retour d'Orient. Il fut pendant de nombreuses années délégué de la Hollande à l'Assemblée Législative de Tanger. Mort à Tanger en 1965.
ALLEGRIA BENDAHAN DE BENDELAC: Fille d'Abrahm, née à Tétouan et élevée à Tanger. Professeur de littérature française aux Etats-Unis, à la Pensylvanian State University. Auteur de trois recueils de poésie publiés en France, dont l'un a obtenu en 1970 le Prix Biaise Cendras. Elle a publié à New-York en 1987 un ouvrage en espagnol, intitulé "Los Nuetros", les Nôtres, consacré au folklore et à la civilisation des Juifs de l'ancienne zone espagnole du Maroc, parlant la Hakétia, judéo-espagnol. C'est ce dialecte qui est le thème de son second livre "Voces Jacquitescas", les Voix de la Hakitia, publié en 1981 par la Bibliothèque Populaire Sépharade de Caracas, Vénézuéla. Auteur de nombreuses études sur les communautés sépharades du nord du Maroc.
DR J. BENDELAC : Médecin pédiatre de l'OSE, Oeuvre de Secours à l'Enfance à Casablanca dans les années quarante et cinquante. Militant du Congrès Juif Mondial, il se prononça à la veille de l'indépendance pour une plus active intégration des Juifs dans la vie du pays.
JACQUES BENDELAC: Economiste israélien originaire de Tanger. Auteur d'une introduction à l'économie israélienne; "Israël à crédit".
Benchiquito-Ben-Dan-Bendaoud-Bendavid-Ouyoussef- Bendelac
Page 179
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל 1973-תכשיטים אצל נשות מרוקו
ה״הותפיס״ עיקרו יחידות כדוריות (״תאגמות״ או ״תאגמנת״), ואילו ה״קורדון״ מורכב מנרתיקי קמיעות (״חרז״ ; ראה לעיל, מס׳ 441) ; כולם עבודת אמייל־קלואזונה ; צבעיהם תמיד צהוב־חרדל, ירוק ומעט כחול, בשיבוץ אבני־זכוכית אדומות ; לאחרונה שימשה משחת־שעווה צבעונית במקום אמייל מזוגג; בין היחידות השונות יש אגדי־חרוזים (בעיקר אלמוגים) ומטבעות־כסף על תליונים ; אופייני הדגם החוזר של
עיגול קטנטן בתוך עיגול גדול ; מקורם של עיטורי־ האמייל של תכשיטים אלה בטכניקות שהביאו אתם הצורפים היהודים מגולי ספרד, אך צורות העדיים (ה״חרז״) הן, כאמור, אפריקאניות למערכת־עדיים זו שייך גם עיטור־הראש המכונה ״מהדור״ (ראה לעיל, הפרק על הלבוש, מס׳ 407) ועגילי־ התליונים (ראה לעיל, מס׳ 429) קוטר הכדור הגדול : 18 ס״מ ; גובה ה״חרז״ המרכזי: 4.5 ס״מ מוזיאון ישראל
ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 38, מס׳ 159, 167 ; טראס, הערות, עט׳ 125—130
תכשיטים אצל נשות מרוקו
תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.
בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.
הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונדות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.
הערת המחבר: נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.
על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באבנים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.
בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשיטים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוטרים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הבאה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.
התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.
באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.
מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.
במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.
ז׳אן בזאנסנו
מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו
- תמורות ז׳נריות בסוגים ותכנים
- פיוטי־הדרן: בתקופה זו, שבה בעלי השירה הם גם בעלי התורה ולהיפך, סוגה שירית חדשה באה לעולם, הם פיוטי הדרן לחיתום התלמוד ולסיום מסכתותיו. תפוסתה של סוגה זו בשירה העברית במרוקו היא גם סימן לתפוצתו ולשגשוג לימודו של התלמוד ועדות להשכלתם התורנית של המשוררים ולחיבתם אליו: החל מר׳ יעקב אבן צור ואחריו ר׳ דוד בן חסין, ר׳ משה חלואה, ר׳ יעקב ברדוגו ומשוררי משפחת אלבאז.
- הקינה: עוד סוגה מיוחדת בכמותה ובאיכותה הממלאת את השירה העברית במרוקו היא הקינה הלאומית, ובמיוחד הקינה האישית הקובעת יצירה לעצמה. אין כמעט פייטן, שלא יקדיש פינה שלמה ביצירתו לקינה. בולטות בייחודן,
בעצמת ביטויין, במטענן ובמגוון מקורותיהן הן הקינות האישיות לחכמי-הדור. כאן בקינה אין כל סימן של עצלות בהספד לתלמיד חכם, שאין לו יותר למשורר בעולמו תמורתו או כיוצא בו. בקינה לחכמים נקבצים מקורות ולשונות מכל ענפי התורה והתלמוד, זורמים וממלאים את בתיה, כאילו חפצים כולם להשתתף בהספדו של החכם, לספר שבחיו וגדולתו ואגב כך גם להעיד על גדולת המספיד. הקינה העברית במרוקו היא פינה ויצירה יהודית טהורה, שאינה מושפעת מן השירה הערבית כאחותה בספרד ולא משירת-המלחון.
הקינה האישית על חכמים במרוקו מושתתת על הקינה הלאומית לתשעה באב, והמשוררים מציבים בראש קינותיהם לחכמים שמה של קינה לאומית, ועל פיה בונים את קינתם ושוקלים אותה במשקלה הריתמי והסגולי ככבוד והערכה לחכם, שעם פטירתו אבלים הם עליו כעל החורבן בבחינת ׳שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו׳. מכאן הקריאה בקינות רבות לחכמים: ׳בכו לאובדים (=האבלים) ולא לאבדה כי היא למנוחה ואנו לאנחה׳. אבל לעולם אין הקינה נחתמת באנחה, אלא בנחמה ובעילוי נשמה, שלקראתה יוצאים המלאכים לקבל פניה בשירה.
3) נושאים ייחודיים: עוד נושאים ייחודיים למשוררי מרוקו הם שירי חברות המוקדשים לכבוד חברות גמ״ח למיניהן ומוסדות תורה וחינוך ובתוכן גם חברת כי״ח. ישנם פיוטים גם על נושאים נדירים כמו על ׳מחזור החמה׳ או ליבם ויבמה. יחד עמם נכתבים גם שירים אישיים היסטוריים וחברתיים נוסח ר׳ שלמה חלואה, פיוטים על בעיות כלכליות, תברואתיות וחברתיות, כמו העלאת מחירים, מכת הפשפשים ושירי ויכוח למיניהם: בין האיש והאישה, בין היום והלילה… כל אלה, מלבד שירי גלות וגאולה, מוסר ותוכחה, טבע והשגחה, שבחי צדיקים ושד״רים ופיוטים הקשורים במעגל האדם והשנה. עם העלייה לארץ מתווספת סוגה חדשה לאומית על ידי העולים וביניהם גם רבנים המחברים פיוטים לכבוד הקמת המדינה, יום העצמאות ונצחונות צה״ל במערכות השונות, שחלקם מתחברים בארץ המוצא.
4) איגרות מליציות על דרך המקאמה: עוד סוגה ספרותית, שבה הצטיינו רבנים ומשוררים במרוקו, היא סוגת האיגרות הכתובות בסגנון המקאמה. אלו הן יצירות אמנותיות הנכתבות במיטב הכתיבה הקלמבורית ובבקיאות שיבוצית תלמודית ומקראית עם שפע חידודי לשון ומשמע והרבה הומור וחן. הקובץ ׳לשון לימודים׳ לר׳ יעקב אבן־צור36 הוא דוגמה לשרשרת איגרות שופעות כתיבה קלמבורית ובקיאות מקראית ותלמודית ודוגמה לפער שנפער אצל המשורר, בעת שעובר משירה לספרות חרוזה ולהיפך. ריכוז מכתבים ואיגרות אמנותיות לחכמי צפרו מופיע ב׳קהלת צפרו׳ כרכים א-ב מאת ר׳ דוד עובדיה. מאז כתבתי דבריי אלה בחיבור הדוקטוראט מתשנ״ז, זכתה סוגה זו לתשומת לב מדעית: ׳איגרות מחורזות׳ נוסח ר׳ רפאל אהרן מונסוניגו יצאו לאור על ידי רחל חיטין־משיח ותמר לביא, וקובץ ׳לשון לימודים׳ לר׳ יעקב אבן־צור נמצא בהכנה למהדורה על ידי אפרים חזן ומשה עמאר.
ב (נ') [ערבית: מַקַאמַה̈ מקום אסֵפה, הרצאה] כִּנּוּי לְסִפּוּרִים שְׁנוּנִים הַכְּתוּבִים פְּרוֹזָה חֲרוּזָה וּמְלֻוִּים פֹּה וָשָׁם בְּשִׁירִים שְׁקוּלִים. הַמָּקָאמָה נִפְתַּחַת עַל פִּי רֹב עַל יְדֵי "מַגִּיד", שֶׁהוּא שִׁנּוּי שְׁמוֹ שֶׁל הַמְּחַבֵּר. הַמָּקָאמוֹת הָיוּ נְפוֹצוֹת בַּסִּפְרוּת הָעַרְבִית בִּימֵי הַבֵּינַיִם וּמִמֶּנָּה עָבְרוּ גַּם לַסִּפְרוּת הָעִבְרִית בִּתְקוּפַת סְפָרַד: "תַּחְכְּמוֹנִי" לְאַלְחֲרִיזִי, "מַחְבְּרוֹת עִמָּנוּאֵל" לְעִמָּנוּאֵל הָרוֹמִי – הֵם מְקָאמוֹת.
- 4. השירה העברית בתקופת ההשפעה של השירה הערבית
ואולם, לאחר שהקצידה הערבית המוגרבית מסוג המלחון הגיעה לפרקה, ומשעה שנזקקה לה השירה העברית, מגיעה שעתה היפה של השירה העברית לחולל תמורות וצורות חדשות בתוכה. מעתה היא תיחלק לשתי קבוצות ז׳נריות: הפיוט והקצירה. הפיוט ימשיך להישען על פיוטים קדומים, כמו פיוטי נג׳רה, והרבה חידוש לא יתחדש כאן. המשקל הוא משקל ההברות המצומצם בגווניו והעומד בדרך כלל על שמונה הברות בטור. גם בתבניות אין חדש. התבניות המקובלות הן המרובע או מבנים מעין אזוריים בחריזה שגרתית. אולם שירים הנכתבים מעתה בהשפעת הקצידה הערבית מקבלים צורות מפתיעות בתבנית, בחריזה ובמשקל. בתבנית – הבית יתגוון ויתרבה: מבתים בחריזות קבע דו-טוריים, משולשים, מרובעים ומחומשים ועד ליחידות סטרופיות גדולות עם גווני חריזה ומשקל. עשרות משקלים של הקצירה הערבית חודרים לשירה העברית ונורמות של חריזה מתחדשות בה. גם במוטיבים ובנושאים תתעשר השירה העברית במרוקו.
י. שירת הרמ״א – סקירה כללית של הפיוטים
שירתו של הרמ״א הנכללת בשני קבציו כוללת שבעים ושלוש יצירות הנחלקות לשלוש קבוצות: חמישים ואחד פיוטים עבריים, תשע עשרה קינות עבריות לנפטרים וארבעה פיוטי מוסר בערבית יהודית.
שירי הרמ״א נחלקים לארבעה עשר סוגים: א. שירי ויכוח והתנצחות (3 פיוטים). ב. שירי הגות והתבוננות (3). ג. שירי טבע והשגחה (3). ד. פיוטים לכבוד התורה (2). ה. פיוטי הדרן לסיום מסכת (2). ו. שירי חכמה (2). ז. פיוטי תפילה בבית הכנסת (3). ח. שירי הודיה לגשמים ולחולה (3). ט. פיוטים במעגל האדם (2). י. שבחי צדיקים (3). יא. שירי מוסר ותוכחה (7). יב. שירי גלות וגאולה (19). יג. קינות לנפטרים (19). יד. שירים בערבית יהודית (4). להלן פירוט הפיוטים על נושאיהם:
שירי ויכוח והתנצחות: בין האדם והפשפשים (שיר א), בין היום והלילה (ב) ובין האיש והאישה (ג). בפיוטים אלה נידונה הזיקה למקורות קודמים כמו מקאמות אלחריזי.
שירי הגות והתבוננות: שלושה שירים במדור זה. הראשון – התבוננות בטבעי בני אדם, תכונותיהם ואומניותיהם (ד), השני דן בתהפוכות הזמן (ה) והשלישי עוסק בביטחון בה׳ במקום בנדיבים, התבוננות במוצא האדם ובסופו, היצר הרע והמוות (ו).
שירי טבע והשגחה: מדור זה כולל שלושה פיוטים (ז-ט). הראשון (ז) מתאר על פי מקורות יהודיים שונים את בריאת העולם ותופעות הטבע כמו הגשם והעננים, ארבע יסודות הבריאה: אש, רוח, מים, עפר; הוויות רוחניות עליונות כמו ההיכלות ועשר ספירות. השיר השני (ח) דן בשלושה נושאים: 1) השגחת ה׳ בטבע על גילוייו: ירידת גשמים, יסודות הבריאה, חידוש הצמחייה, זמרת העופות ותנועת הכוכבים. 2) מוסר השכל לאדם ללמוד מן העופות ושאר גילויי הטבע. 3) גילויי השגחת ה׳ בגאולה: צמח צדק וחידוש המלוכה בציון. השיר השלישי (ט) מתאר את חסדי ה׳ עם האדם בהיותו במעי אמו ואחרי צאתו, השגחתו עליו ועזרתו לו הן בפרנסה והן במלחמת היצר.
שירים לכבוד התורה ולומדיה כוללים שני פיוטים (י-יא). הראשון מונה את מעלות התורה והשני מוסיף ומפייט את המדרש של עליית משה השמימה לקבל את התורה.
פיוטי הדרן לסיום מסכת: הראשון לסיום מסכת קידושין הערוך בצורת דו שיח בין הקב״ה לכנסת ישראל בנושא הגאולה, כאשר מסכת קידושין על ראשי פרקיה המסיימים את המחרוזות מוסבים על קידושי ה׳ וישראל (יב), והשני לסיום מסכת חגיגה, כאשר המחרוזות נחתמות בראשי פרקי המסכת. גם תוכן
פיוט זה עניינו גאולת ישראל (יג). המשותף לשתי המסכתות הוא סיום המסכת וסיום הגלות גם יחד.
שירי חכמה: במדור זה שני פיוטים: הראשון לכבוד שבע חכמות, שלהן הקדיש את ספרו ׳באר שבע׳ (יד), והשני – בשבח חברת כי״ח ומטרותיה הדידקטיות ללמד כתב, חשבון וחידה (טו). שני הפיוטים הם בבחינת תמיכה בלימודי החכמות.
שירי תפילה בבית הכנסת כוללים שלושה פיוטים. הראשון רשות לה׳ מלך (טז), השני רשות לברכו למוצאי יום כיפור (יז), והשלישי כתובה לחג השבועות ובמרכזה עשרת הדברות, מעין תנאים לקיום ברית ה׳ עם ישראל (יח).
שירי הודיה: מדור זה כולל שני פיוטי הודיה לגשמים (יט־כ) ופיוט אחד -הודיה לחולה שנתרפא (כא).
שבחי צדיקים: לכבוד אליהו הנביא (כב), לכבוד ר׳ שמעון בר יוחאי (כג) ולכבוד ר׳ יהודה שושנה (כד).
מעגל האדם: מדור זה כולל פיוט אחד לחניכת ילד בציצית קטנה (כה) ופיוט אחד לחופה (כו).
שירי מוסר ותוכחה (שירים כז-לג) כוללים שבעה פיוטים על נושאים מגוונים: התוכחה, דמותו של היצר הרע ודרכי התמודדות נגדו, תבל ופיתוייה, הזמן החולף, ימי הזקנה ופגעיה, יום המיתה והקבר, חשבון הנפש, הווידוי על עוונות, התשובה ושיפור המידות, הביטחון בה׳, מגבלות האדם, מעמדו השפל ועמידתו בפני הבורא ביום הדין.
שירי גלות וגאולה: במדור זה שמונה עשר פיוטים (לד-נא) על מגוון נושאים: סבל ישראל בגלות, מראות החורבן, הנקמה באויב, התקווה לגאולה, סימני הגאולה, קידוש שם ה׳ והמלכתו בעולם, כינון המקדש וחידוש העבודה, מוסד הסנהדרין ודמותו של המשיח כמבשר הגאולה, כגואל ומושיע, כדיין וכמורה הוראה.
שירים בערבית יהודית: במדור זה ארבעה פיוטים (נב-נה): שלושת הפיוטים הראשונים עוסקים בנושאי מוסר ותוכחה, מראות המוות והקבר, בקשת האדם מה׳ לפתוח לו שערי תשובה, הכרת הטוב של ה׳ וחסדיו עם האדם. פיוט רביעי (נה) הגותי עוסק בהתבוננות בטבעי בני אדם ובגורלם המשמש מקור השראה לשיר העברי (ד).
קינות אישיות לנפטרים: קובץ קינותיו של הרמ׳׳א ׳קול בוכים׳ כולל בתוכו תשע עשרה קינות. חמש עשרה לאנשים (מהן שבע לבני משפחתו) וארבע לנשים בנות משפחתו.
הקינות לאנשים: שתי קינות לסבו ר׳ יהודה אלבאז (ב-ג); שתי קינות לדודו, ר׳ עמרם אלבאז (ח-ט); קינה אחת לר׳ יקותיאל אלבאז (יח); שתי קינות לחמיו, ר׳ אברהם מאמאן (יא-יב); שתי קינות לרבו, ר׳ עמרם אביטבול (ו-ז); קינה אחת לדיין רפאל חיים דוד אבן זמרא (א); קינה אחת לר׳ חיים יהודה הכהן (ד); קינה אחת לדיין ר׳ וידאל צרפתי(ה); קינה אחת לר׳ אבנר צרפתי (יח) וקינה אחת משותפת לרב חיים נסים אבולעפיא, ראשון לציון עיה״ק ירושלים, ולרב ישועה בסיס, רב ומורה צדק בתונס (י).
הקינות לנשים: קינה אחת למסעודה אשת דודו, ר׳ עמרם אלבאז (יד); קינה אחת למרת שמחה, אחות אביו (טו) ושתי קינות לאחותו אסתר (יז־יח).
מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-עמ' 23
אַבִּיעַ אוֹמֶר בְּשִׁיר יָפֶה כְּמִין חֹמֶר – בגנות היין והשכרות. רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו, כולל ביאור וניקוד מלא של הפיוט
2 – אַבִּיעַ אוֹמֶר בְּשִׁיר יָפֶה כְּמִין חֹמֶר – רו
בגנות היין והשכרות. שיר מרובע בן ארבעים ושישה טורים.
משקל: צלעיות א, ג ־ חמש-שש הברות. צלעיות ב, ד ־ שמונה הברות. כתובת: שיר חדש יסדתי על היין אשר כל שוגה בו לא יחכם. נועם ׳סיב דקלים לי׳. והסי׳ בו: אנכי דוד בן אהרון חסין חזק חזק.
מקור: א- טז ע״ב; ק- יא ע״ב; נ״י 5350 – 71 ע״א.
שיר חדש יסדתי על היין אשר כל שוגה בו לא יחכם.
אַבִּיעַ אֹמַר / בְּשִׁיר יָפֶה כְּמִין חֹמֶר
אָשִׁיר אֲזַמֵּר / עַל שֵׁכָר וְיַיִן חֲמַר
נָטַע כֶּרֶם חִלְּלוֹ / נָח אִישׁ יָשָׁר פָּעֳלוֹ
וּבְתוֹךְ אָהֳלוֹ / כְּבוֹדוֹ לְקָלוֹן הוּמַר
5 – כִּי הַיַּיִן בּוֹגֵד / שׁוֹגֶה בּוֹ יֵלֵךְ מִנֶּגֶד
עַד יְהִי סוֹגֵד / אֶל הָאֱלִילִים וכוּמָר
יַיִן אֶל תֵּרֶא / תְּלָתָא עַל חֲדָא דָרֵי
שֹׁרֶשׁ רוֹשׁ פּוֹרֶה / וּשְׂכַר לְשׁוֹתָיו יֵמָר
דַּע פְּעֻלּוֹתָיו / וְאֵלֶּה קְצוֹת אֹרְחֹתָיו
-10 לוֹט עִם בְּנוֹתָיו / שָׂכַב וּמֵהֶם לֹא נִשְׁמַר
וּפִרְחֵי כְּהֻנָּה / בְּבוֹאָם שְׁתוּיֵי יֵנָא
לְמַחֲנֵה שְׁכִינָה / לַמָּוֶת דִּינָם נִגְמַר
דָּם אַחֲרִיתוֹ / וְהַמַּרְבָּה בִּשְׁתִיָּתוֹ
מְרֻבֶּה בָּשְּׁתוֹ / שֶׁאֵין הַפֶּה יָכֹל לוֹמַר
-15 בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה / סָקוֹל יִסָּקִל יִיָּרֶא
חֲצִי לֹג יוֹרֶה / וְאוֹכֵל בָּשָׂר תַּרְטֵימָר
אֶל לַמְּלָכִים / שְׁתֹה יַיִן, כִּי צְרִיכִים
לָהֶם מַהְלְכִים / בַּתּוֹרָה אַסְבּוֹרֵי מִגְמָר
- 1. אביע… חומר: פתיחה וזימון לשיר. כמין חומר: כמין תכשיט התלוי לנוי, וראה קידושין כב
ע״ב. המר: יין, על-פי דב׳ לב, יד. המשורר השתמש בצורה הארמית (למשל עז׳ ו, ט) וראה תנחומא, שמיני ה. 3. נטע… צח: כמסופר בבר׳ ח, כ־כא. איש ישר פעלו: שנאמר בו ׳איש צדיק תמים׳(בר׳ ו, ט). 4. וגתוך… הומר: שגילה עצמו. 5. כי היין גוגד: חב׳ ב, ה. שוגה גו: המתמכר לו. ילך מנגד: שלא ילך בדרך הישר 6. עד… וכומר: ומגיע עד לידי עבודה זרה. 7. יץ אל תרא: על-פי מש׳ כג, ל. תלתא… דדי: ראה: שבת עז ע״א המזוג במים אחד על שלושה. 8. שורש רוש פורה: על-פי דב׳ כט, יז. ושכר יימר לשותיו: על-פי יש׳ כד, ט. 9. פעולותיו: תוצאות שתייתו. 10. לוט… נשמר: כמסופר בבר׳ יט, לא-לו. 12-11. ופרחי… נגמר: על-פי וי׳ יב, ד: ׳לא מתו בני אהרן אלא שנכנסו שתויי יין לאהל מועד׳. 13. דם אחריתו: על-פי במ״ר י: ׳… שעובר עברה שיתחייב עליה מיתה׳. 14. מרובה בשתו: ׳כל השותה יין חבורות ופצעים ובושה וחרפה באות עליו׳(תנחומא שמיני ה). 16-15. בן… תרטימר: על-פי משנה, סנהדרין ח, ב וראה גמרא שם, עב ע״א. ט. 17. אל… יין: על-פי מש׳ לא, ד. וכיוון אל חכמי התורה, על-פי גיטין סב ע״א. 18-17. כי… מגמר: כי צריכים לעצתם וללימודם ולפסקם, ומי שישתה רביעית יין ־ אל יורה׳(עירובין סד ע״א).
הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה / מַשָּׂא יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ
-20 פֶּן אֵל בְּחֶרְמוֹ / יְהִי נִלְכַּד כְּתֹוא מִכְמַר
רוֹדֵף אַחֲרָיו / יִרְבּוּ פְּצָעָיו חַבּוּרָיו
וְגָדְלוּ צִירָיו / וּמֻתָּר לֶאָסוּר יֹאמַר
וְשִׁבְעִים עוֹלֶה / בְּהִכָּנְסוֹ סוֹד מִתְגַּלֶּה
הוֹן רַב מְכַלֶּה / וְאַחֲרִיתוֹ כְיוֹם מַר
25 -נֶפֶשׁ תִּדֹר לָהּ / רוֹאָה סוֹטֶה בְּנִוּוּלָהּ
רַב מַעֲלָלָהּ / וְשַׁדַּי לָהּ מְאֹד הֵמַר
חֲכָמִים גְּדוֹלִים / נָפְלוּ עַל יָדוֹ חֲלָלִים
וְקַל שֶׁבַּקַּלִּים / מָה יַעֲנֶה וּמָה יֹאמַר
סִבּוֹתָיו יְדוּעִים / נִבְרָא לְשַׁלֵּם לָרְשָׁעִים
-30 וּלְבָבוֹת נִכְנָעִים / מוֹצֶא אֲנִי מִמָּוֶת מַר
יָפֶה כּוֹס אֶחָד / לֹא יִירָא אָדָם מִפָּחַד
לֵבָב אֱנוֹשׁ יִחַךְּ / יָגֵל יִשְׂמַח לֵיזִיל לִיזַמַּר
נֶגֶד יִצְרֶךָ / שִׂימָה סַכִּין בְּלוֹעֶךָ
כִּי לְפַתּוֹתֶךָ / פּוֹרֵשׂ לָךְ רֶשֶׁת וּמִכְמָר
-35 חוֹבָה גְּדוֹלָה / עָלָיו קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה
וְהַכְנָסַת כַּלָּה / לַחֻפָה תִּפְרַח כַּתָּמָר
- 19. המלך… אמו: על-פי מש׳ לא, א. 20. פן… מכמר: שלא יילכד ברשתו של היין. פן אל: תחביר מוזר. 21־22. רודף … יאמר: ראה שורה 14. 23. ושבעים עולה: יין בגימטריא שבעים. סוד מתגלה: ׳נכנס יין יצא סוד׳(עירובין סה ע״א). 25. נפש… בניוולה: על-פי ברכות סג, ע״א ׳הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין׳. 26. ושדי… המר: על־פי רות א, כ. 27־28. חכמים… יאמר: הדובר נושא קל וחומר על עצמו, וירא מפיתוי היין. 30-29. סיבותיו… מר: על־פי עירובין סה ע״א: ׳לא נברא יין אלא לשלם שכר לרשעין ולנחם אבלים׳. 30. מוצא… מר: על־פי קה׳ ז, כו. וכיוון כאן אל האבל. 32-31. יפה… יחד: על-פי תה׳ קד, טו ׳ויין ישמח לבב אנוש׳. 32. ליזיל ליזמר: על־פי סנהדרין ז ע״א ׳ילך ויזמר׳. 33. שימה סכין בלועך: על-פי מש׳ כג, וכיוון שיחסום פיו משתיית יין. 35־36. חובה… כחמר: זו זכותו של היין שהוא ראוי לקידוש ולהבדלה ולברכת חתנים.
זְכוּת הוּא לָנוּ / אַשְׁרֵינוּ מָה טוֹב חֶלְקֵנוּ
תִּשְׂבַּע נַפְשֵׁנוּ / מִן הַיַּיִן הַמְּשֻׁמָר
קוּם פּוּק לְבָרָא / לֵךְ לֵךְ אַמְרִינָן לִנְזִירָא
-40 לְכַרְמָא סְחוֹרָה / לֹא תִּקְרַב, מִנֵּיהּ אִתְטְמָר ( אִטְּמֵר )
חֲכָמִים שָׁנוּ / כָּל הַמִּתְפַּתֶּה בְיֵינוֹ
מִדַּעַת קוֹנוֹ / יֵשׁ בּוֹ, בִּדְרָכָיו יִתְאַמָּר
זָכַר שׁוֹכֵן זְבוּל / הָאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל
לְהַשְׁחִית וְלַחֲבֹל / וּלְהַכּוֹת לֹא יוֹסִיף אָמָר
-45 קוֹלִי לְיוֹצְרִי / ה' יִהְיֶה בְּעֶזְרִי
לָכֹף אֶת יִצְרִי / וּפִשְׁעִי יַלְבִּין כַּעֲמַר
- 36. תפרח כתמר: הכלה. 37. זכות הוא לנו: בעולם הבא. 38. היין המשומר: מששת ימי בראשית והוא מזומן לצדיקים לעתיד לבוא. על־פי ברכות לד ע״ב. 39־40. קום…. אטמר: על-פי שבת יג, ע״א ועוד. עמוד וצא לחוץ, לך לך, אנו אומרים לנזיר, מסביב, לכרם אל תקרב וממנו הישמר. 44-41. חכמים… אמר: על-פי עירובין סה ע״א שכל המתפייס תוך שתיית יין דומה כביכול לקב״ה שהתפייס בזכות ריח הניחוח (בר׳ ח, כא). 45. קולי: תפילתי. 46. לכוף את יצרי: מפני שתיית היין. כעמר: כצמר, על-פי יש׳ א, יח.
ד״ר דן מנור אגאדיר:״אחות קטנה״ של קהילת מוגדור-ברית 24 – קיץ תשס"ה-אשר כנפו
לפנינו כאן תמונה של פני הדור באווירה המודרנית של שנות הארבעים, כשהתיאור מתייחס רק לגילאי חמש עשרה עד ארבעים בערך: נשים, גברים רווקות ורווקים. כולם גלויי ראש ומגולחי זקן ופאות. אישה כסוית ראש יוצאת מגדר נשים מודרניות, ומכתירים אותה בכינוי ״אימא״, רחמנא ליצלן, אף אם היא צעירה. כולם לבושים במיטב האופנה בת התקופה הידועה בשם ״זאזו״. בנות מייפות את חזותן בכל מיני אביזרים ועדיים בהתאם לאופנה, מצייצות בצרפתית, מתחנחנות ומצחקקות מתוך משובת נעורים, כדי למשוך תשומת לב של בחורים קשוחי מבט, תפוחי תספורת וזקופי בלורית כמו תפילין של ראש לרבנו תם. כך הוא המראה בשבת בין הערביים – שעות הבילוי של האירופים. המעמד החברתי בקרב הדור הצעיר נקבע על פי אמות מידה כדלהלן:
- ידיעת צרפתית. כל שאינו דובר צרפתית, נחשב כבן הדור הישן, או כשלוּחְ בן כפר, אף אם הוא בעל מקצוע, או בעל רכוש. צעיר כזה יתקשה מאד למצוא נערה מודרנית שתיענה לחיזוריו. אחד מנכבדי הקהילה, שלעתים פולט מפיו דברי חוכמה, ציטט את דברי רבן גמליאל: ״כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה״, והוסיף: ״לו חי רבן גמליאל בדורנו היה אומר, כל מלאכה שאין עמה תורה (והכוונה לצרפתית) סופה בטלה.
- טיב המקצוע. ה – Comptable, (מנהל חשבונותן) הוא המכובד ביותר. אחריו בא המכונאי, שמעמדו באותה תקופה דומה למעמד של טכנאי מתקדם בימינו, ועל פי הדירוג הזה ממוקם החייט, הספר וכן הלאה, כשבתחתית הסולם עומד הסוחר הקמעונאי.
- מיומנות בריקוד. והכוונה, כמובן, לריקודים סלוניים. בתחום זה יש תחרות גדולה. ככל שבחור רוקד על פי הסגנון והקצב כן גדל חינו בעיני המין היפה. והרוקד סווינג=(בוגי בוגי) -זוכה להערצה יותר מכולם. בחור אחד בשם נסים, זכה לתואר :״נסים סווינג״ משום שהטיב לרקוד בוגי בוגי כמו כושי אמריקאי.
- היחס למסורת ולדת. חילול שבת, ראש גלוי, השחתת הזקן והפאות, שהוזכרו קודם, היו תופעה מקובלת גם בקרב אבות המשפחה שנטו להראות כשמרנים. תופעה זו הייתה רק פן אחד של הציביליזציה. נוסף על כך היו צעירים שקלטו בבית הספר, ובדרכים אחרות, ניצנים פסבדו מדעיים של ספקנות בכמה אמונות חשובות, כגון: ספקנות בבריאה, בתורת הגמול, בחיי עולם הבא וכד׳; ובכך מצאו צידוק להתנהגותם. יש שביטאו ספקנות זו בתום לב, מעין הפגנת ידע, ויש שביטאו אותה כדי לשוות לעצמם תדמית של אפיקורוס להכעיס. אך הסימן המובהק ביותר למודרניזם היה הלעג לאמונות תפלות. קיצורו של דבר, זהו ציבור חילוני כהגדרת ימינו. קהילת אגדיר שהוגדרה קודם כאחות קטנה של קהילת מוגדור, יאה לה כעת הכינוי:״אחות קטנה וסוררת״.
ברם, לא רק המנהיגות הרוחנית, כאמור, העלימה עין מן התופעה הזאת, אלא גם ההורים שביניהם היו עדיין שומרי מסורת, כאלה שמוצאם ממוגדור. הם עצמם עמדו נבוכים וחסרי אונים לנוכח ההשפעה האירופית. המציאות, כנראה, אילצה אותם לגלות עמדה סלחנית. היו אף הורים שרוו נחת מהצלחה של הבת, או הבן, על פי הקריטריונים שצוינו לעיל. מאידך גיסא, הכבוד להורים לא נפגם כל עיקר, אך זה היה כבוד מתוך אהבה, ולא מתוך מרות כפויה. לא היה שום מורא אב, ולא נשיקת יד כביטוי לסמכות תקיפה של האב. היחסים בין אבות לבנים תאמו להפליא את האמרה העתיקה:״תפארת בנים אבותם״.
פוליטיקאים שונים קובלים, שלא בצדק, כי הציונות החילונית כאן בארץ ערערה את סמכות ההורים בקרב עדות המזרח. לי אין שום מושג על סמכות ההורים בקרב כל בני עדות המזרח, אולם, ממה שראו עיני וקלטו אזני בקרב קהילתי מפריך את הסיפור על הסמכות הבלתי מעורערת של ההורים. הייתי עד ראייה ושמיעה בכמה מקרים שבהם צעירים בני ארבע עשרה-חמש עשרה, לא שעו כלל לעצת הוריהם, ועשו כרצונם, כשהאם לרוב מצדדת בזכותם. סמכות ההורים הייתה בעלת ערך רק בכפרים, שעליהם פסחה הציביליזציה. אך בקרב העירוניים היא רפתה עם התערערות ערכי המסורת.
הנה שלושה מקרים הממחישים את פקיעתה של סמכות ההורים. מדובר בשלוש נערות שכל אחת מהן ניהלה רומן עם גוי(צעיר צרפתי), והציגה אותו להורים כחתן לעתיד. ההורים השלימו בצער כבוש, וניסו לשדל את הבחורים להתגייר.
אחד מהם הסכים, האחר סירב בשני המקרים נערכו נשואי תערובת ללא שום הד שערורייתי, מלבד העובדה שהחתן פוטר ממשרתו כקצין משטרה. הבחורה השלישית עזבה את העיר עם בן זוגה מחשש שתכתים את שם אביה הרב.( זו הייתה דודתי ז״ל, שבימים אלה נוצר קשר עם בניה החיים בפריס). גם פולחן הצדיקים, שרבים רואים בו תופעה אופיינית ליהודי מרוקו, נחשב בעיני צעירים אלה כאמונה תמימה של הדור הישן. אומנם גם הצעירים ביקרו לעתים ״בזיארות״(הילולות), אך לשם הוללות יותר מאשר לשם הילולא. ההילולא של ר׳ כליפא בן מלכא-הצדיק של אגדיר, לגבי הצעירים, הייתה מעין פיקניק לכל דבר. ברם, התהליך הזה של סקולריזציה על כל תופעותיו, לא טשטש אף לא תו אחד מדיוקנה הלאומי של הקהילה. אומנם הצעירים גילו נהייה שלוחת רסן אחר פיתויי החיים, אך לכדי התבוללות לא הגיעו, כפי שמעידות התופעות הבאות:
ו. למעט צרפתיזציה של שמות פרטיים, כגון: קלוד, רוברט, ג׳יל, ריימונד, דניז וכד', הרי שם המשפחה נשאר על כנו. איש לא נפתה לשנות את שם משפחתו, או לשוות לו צליל אירופי, כפי שנהגו היהודים באירופה. שם המשפחה היה סימן ההיכר הבולט של היהודי.
- אווירה קודרת האפילה את שמי הקהילה לשמע הטבח ביהודי אירופה בימי מלחמת העולם. גם אותם צעירים פורקי עול היו חדורי רוח נכאים ותחושת השפלה, לנוכח השמחה לאיד בקרב המוסלמים. היו כאלה שהטיחו דברים כלפי מעלה, וכאלה שהעזו להתגונן נגד אלימות פיזית מצד המוסלמים.
- אף שלא היה מללאח באגדיר הייתה קרבה נפשית בין כל אנשי הקהילה, שיסודה בתודעה על גורל משותף. איש לא גילה סימנים של התנכרות, או התנערות מאחיו היהודים, על מנת לחמוק מתחושת ההשפלה שהציפה את כל הקהילה עקב מצבם של היהודים בתקופת המלחמה.
- אותם צעירים מתפקרים, שעליהם ריחפה סכנת התבוללות, נטו לבקר בבית כנסת כמקום מפגש חברתי בימי החגים ובמאורעות חגיגיים שונים. בביקורים מסוג זה הם ביטאו את רגש ההזדהות עם בני עמם.
- לא היה אף לא צעיר אחד, (למעט הצעירות), ויהיה זה הסורר ביותר, שלא ידע תפילות של מועדים שונים, או לא ידע לקרוא בספרי קודש. לפי התרשמותי, יש לזקוף זאת לזכותה של תרבות בני מוגדור, שהפכה את הריטואל היבש והמאובן לריטואל פיוטי שוקק חיים.
- כאשר התפרסמו בעיתונות היומית הצרפתית פרטים על תנועות המרי בארץ ועל פעולותיהם, חדרה רוח ציונית ללבם של צעירים רבים, והחלו לערוך כנסים, שבהם נתנו פורקן לרגש הלאומי, חרף ההתראה מצד פרנסי הקהילה. הכנסים נערכו בביתו של גביר אחד(יעקב אוחיון ז״ל), ובראשותו של צעיר בשם נפתלי בן שושן ז״ל, שהשתתף בסמינר ציוני בארץ. סיפוריו של צעיר זה על המאבק לכינון מדינה יהודית הלהיבו את הצעירים, ובקיץ של שנת ארבעים ושמונה חמקו בחשאי מן העיר שלושה צעירים. היו אלה הסנוניות הראשונות שעלו מאגדיר לארץ.
כל התופעות הללו הן מסימניו המובהקים של הרגש הלאומי הבולם את ההתבוללות.
ד״ר דן מנור
אגאדיר:״אחות קטנה״ של קהילת מוגדור-ברית 24 – קיץ תשס"ה-אשר כנפו-עמ'43