ארכיון חודשי: יולי 2019


אַבִּיעַ אוֹמֶר בְּשִׁיר יָפֶה כְּמִין חֹמֶר – בגנות היין והשכרות. רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו, כולל ביאור וניקוד מלא של הפיוט

 

2 – אַבִּיעַ אוֹמֶר בְּשִׁיר יָפֶה כְּמִין חֹמֶר – רו

בגנות היין והשכרות. שיר מרובע בן ארבעים ושישה טורים.

משקל: צלעיות א, ג ־ חמש-שש הברות. צלעיות ב, ד ־ שמונה הברות. כתובת: שיר חדש יסדתי על היין אשר כל שוגה בו לא יחכם. נועם ׳סיב דקלים לי׳. והסי׳ בו: אנכי דוד בן אהרון חסין חזק חזק.

מקור: א- טז ע״ב; ק- יא ע״ב; נ״י 5350 – 71 ע״א.

 

שיר חדש יסדתי על היין אשר כל שוגה בו לא יחכם.

 

אַבִּיעַ אֹמַר / בְּשִׁיר יָפֶה כְּמִין חֹמֶר
אָשִׁיר אֲזַמֵּר / עַל שֵׁכָר וְיַיִן חֲמַר

נָטַע כֶּרֶם חִלְּלוֹ / נָח אִישׁ יָשָׁר פָּעֳלוֹ
וּבְתוֹךְ אָהֳלוֹ / כְּבוֹדוֹ לְקָלוֹן הוּמַר

 

5 – כִּי הַיַּיִן בּוֹגֵד / שׁוֹגֶה בּוֹ יֵלֵךְ מִנֶּגֶד

עַד יְהִי סוֹגֵד / אֶל הָאֱלִילִים וכוּמָר

 

יַיִן אֶל תֵּרֶא / תְּלָתָא עַל חֲדָא דָרֵי
שֹׁרֶשׁ רוֹשׁ פּוֹרֶה / וּשְׂכַר לְשׁוֹתָיו יֵמָר

דַּע פְּעֻלּוֹתָיו / וְאֵלֶּה קְצוֹת אֹרְחֹתָיו
-10 לוֹט עִם בְּנוֹתָיו / שָׂכַב וּמֵהֶם לֹא נִשְׁמַר

וּפִרְחֵי כְּהֻנָּה / בְּבוֹאָם שְׁתוּיֵי יֵנָא
לְמַחֲנֵה שְׁכִינָה / לַמָּוֶת דִּינָם נִגְמַר


דָּם אַחֲרִיתוֹ / וְהַמַּרְבָּה בִּשְׁתִיָּתוֹ
מְרֻבֶּה בָּשְּׁתוֹ / שֶׁאֵין הַפֶּה יָכֹל לוֹמַר

-15 בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה / סָקוֹל יִסָּקִל יִיָּרֶא
חֲצִי לֹג יוֹרֶה / וְאוֹכֵל בָּשָׂר תַּרְטֵימָר

אֶל לַמְּלָכִים / שְׁתֹה יַיִן, כִּי צְרִיכִים
לָהֶם מַהְלְכִים / בַּתּוֹרָה אַסְבּוֹרֵי מִגְמָר

 

  1. 1. אביע… חומר: פתיחה וזימון לשיר. כמין חומר: כמין תכשיט התלוי לנוי, וראה קידושין כב

ע״ב. המר: יין, על-פי דב׳ לב, יד. המשורר השתמש בצורה הארמית (למשל עז׳ ו, ט) וראה תנחומא, שמיני ה. 3. נטע… צח: כמסופר בבר׳ ח, כ־כא. איש ישר פעלו: שנאמר בו ׳איש צדיק תמים׳(בר׳ ו, ט). 4. וגתוך… הומר: שגילה עצמו. 5. כי היין גוגד: חב׳ ב, ה. שוגה גו: המתמכר לו. ילך מנגד: שלא ילך בדרך הישר 6. עד… וכומר: ומגיע עד לידי עבודה זרה. 7. יץ אל תרא: על-פי מש׳ כג, ל. תלתא… דדי: ראה: שבת עז ע״א המזוג במים אחד על שלושה. 8. שורש רוש פורה: על-פי דב׳ כט, יז. ושכר יימר לשותיו: על-פי יש׳ כד, ט. 9. פעולותיו: תוצאות שתייתו. 10. לוט… נשמר: כמסופר בבר׳ יט, לא-לו. 12-11. ופרחי… נגמר: על-פי וי׳ יב, ד: ׳לא מתו בני אהרן אלא שנכנסו שתויי יין לאהל מועד׳. 13. דם אחריתו: על-פי במ״ר י: ׳… שעובר עברה שיתחייב עליה מיתה׳. 14. מרובה בשתו: ׳כל השותה יין חבורות ופצעים ובושה וחרפה באות עליו׳(תנחומא שמיני ה). 16-15. בן… תרטימר: על-פי משנה, סנהדרין ח, ב וראה גמרא שם, עב ע״א. ט. 17. אל… יין: על-פי מש׳ לא, ד. וכיוון אל חכמי התורה, על-פי גיטין סב ע״א. 18-17. כי… מגמר: כי צריכים לעצתם וללימודם ולפסקם, ומי שישתה רביעית יין ־ אל יורה׳(עירובין סד ע״א).

 

 


הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה / מַשָּׂא יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ
-20 פֶּן אֵל בְּחֶרְמוֹ / יְהִי נִלְכַּד כְּתֹוא מִכְמַר

רוֹדֵף אַחֲרָיו / יִרְבּוּ פְּצָעָיו חַבּוּרָיו
וְגָדְלוּ צִירָיו / וּמֻתָּר לֶאָסוּר יֹאמַר

וְשִׁבְעִים עוֹלֶה / בְּהִכָּנְסוֹ סוֹד מִתְגַּלֶּה
הוֹן רַב מְכַלֶּה / וְאַחֲרִיתוֹ כְיוֹם מַר

25 -נֶפֶשׁ תִּדֹר לָהּ / רוֹאָה סוֹטֶה בְּנִוּוּלָהּ
רַב מַעֲלָלָהּ / וְשַׁדַּי לָהּ מְאֹד הֵמַר

חֲכָמִים גְּדוֹלִים / נָפְלוּ עַל יָדוֹ חֲלָלִים
וְקַל שֶׁבַּקַּלִּים / מָה יַעֲנֶה וּמָה יֹאמַר

סִבּוֹתָיו יְדוּעִים / נִבְרָא לְשַׁלֵּם לָרְשָׁעִים
-30 וּלְבָבוֹת נִכְנָעִים / מוֹצֶא אֲנִי מִמָּוֶת מַר

יָפֶה כּוֹס אֶחָד / לֹא יִירָא אָדָם מִפָּחַד
לֵבָב אֱנוֹשׁ יִחַךְּ / יָגֵל יִשְׂמַח לֵיזִיל לִיזַמַּר 

נֶגֶד יִצְרֶךָ / שִׂימָה סַכִּין בְּלוֹעֶךָ
כִּי לְפַתּוֹתֶךָ / פּוֹרֵשׂ לָךְ רֶשֶׁת וּמִכְמָר

-35 חוֹבָה גְּדוֹלָה / עָלָיו קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה
וְהַכְנָסַת כַּלָּה / לַחֻפָה תִּפְרַח כַּתָּמָר

 

  1. 19. המלך… אמו: על-פי מש׳ לא, א. 20. פן… מכמר: שלא יילכד ברשתו של היין. פן אל: תחביר מוזר. 21־22. רודף … יאמר: ראה שורה 14. 23. ושבעים עולה: יין בגימטריא שבעים. סוד מתגלה: ׳נכנס יין יצא סוד׳(עירובין סה ע״א). 25. נפש… בניוולה: על-פי ברכות סג, ע״א ׳הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין׳. 26. ושדי… המר: על־פי רות א, כ. 27־28. חכמים… יאמר: הדובר נושא קל וחומר על עצמו, וירא מפיתוי היין. 30-29. סיבותיו… מר: על־פי עירובין סה ע״א: ׳לא נברא יין אלא לשלם שכר לרשעין ולנחם אבלים׳. 30. מוצא… מר: על־פי קה׳ ז, כו. וכיוון כאן אל האבל. 32-31. יפה… יחד: על-פי תה׳ קד, טו ׳ויין ישמח לבב אנוש׳. 32. ליזיל ליזמר: על־פי סנהדרין ז ע״א ׳ילך ויזמר׳. 33. שימה סכין בלועך: על-פי מש׳ כג, וכיוון שיחסום פיו משתיית יין. 35־36. חובה… כחמר: זו זכותו של היין שהוא ראוי לקידוש ולהבדלה ולברכת חתנים.

 

זְכוּת הוּא לָנוּ / אַשְׁרֵינוּ מָה טוֹב חֶלְקֵנוּ
תִּשְׂבַּע נַפְשֵׁנוּ / מִן הַיַּיִן הַמְּשֻׁמָר

קוּם פּוּק לְבָרָא / לֵךְ לֵךְ אַמְרִינָן לִנְזִירָא
 -40 לְכַרְמָא סְחוֹרָה / לֹא תִּקְרַב, מִנֵּיהּ אִתְטְמָר ( אִטְּמֵר ) 

חֲכָמִים שָׁנוּ / כָּל הַמִּתְפַּתֶּה בְיֵינוֹ
מִדַּעַת קוֹנוֹ / יֵשׁ בּוֹ, בִּדְרָכָיו יִתְאַמָּר

זָכַר שׁוֹכֵן זְבוּל / הָאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל
לְהַשְׁחִית וְלַחֲבֹל / וּלְהַכּוֹת לֹא יוֹסִיף אָמָר

-45  קוֹלִי לְיוֹצְרִי / ה' יִהְיֶה בְּעֶזְרִי
לָכֹף אֶת יִצְרִי / וּפִשְׁעִי יַלְבִּין כַּעֲמַר

 

  1. 36. תפרח כתמר: הכלה. 37. זכות הוא לנו: בעולם הבא. 38. היין המשומר: מששת ימי בראשית והוא מזומן לצדיקים לעתיד לבוא. על־פי ברכות לד ע״ב. 39־40. קום…. אטמר: על-פי שבת יג, ע״א ועוד. עמוד וצא לחוץ, לך לך, אנו אומרים לנזיר, מסביב, לכרם אל תקרב וממנו הישמר. 44-41. חכמים… אמר: על-פי עירובין סה ע״א שכל המתפייס תוך שתיית יין דומה כביכול לקב״ה שהתפייס בזכות ריח הניחוח (בר׳ ח, כא). 45. קולי: תפילתי. 46. לכוף את יצרי: מפני שתיית היין. כעמר: כצמר, על-פי יש׳ א, יח.

ד״ר דן מנור אגאדיר:״אחות קטנה״ של קהילת מוגדור-ברית 24 – קיץ תשס"ה-אשר כנפו

לפנינו כאן תמונה של פני הדור באווירה המודרנית של שנות הארבעים, כשהתיאור מתייחס רק לגילאי חמש עשרה עד ארבעים בערך: נשים, גברים רווקות ורווקים. כולם גלויי ראש ומגולחי זקן ופאות. אישה כסוית ראש יוצאת מגדר נשים מודרניות, ומכתירים אותה בכינוי ״אימא״, רחמנא ליצלן, אף אם היא צעירה. כולם לבושים במיטב האופנה בת התקופה הידועה בשם ״זאזו״. בנות מייפות את חזותן בכל מיני אביזרים ועדיים בהתאם לאופנה, מצייצות בצרפתית, מתחנחנות ומצחקקות מתוך משובת נעורים, כדי למשוך תשומת לב של בחורים קשוחי מבט, תפוחי תספורת וזקופי בלורית כמו תפילין של ראש לרבנו תם. כך הוא המראה בשבת בין הערביים – שעות הבילוי של האירופים. המעמד החברתי בקרב הדור הצעיר נקבע על פי אמות מידה כדלהלן:

  • ידיעת צרפתית. כל שאינו דובר צרפתית, נחשב כבן הדור הישן, או כשלוּחְ בן כפר, אף אם הוא בעל מקצוע, או בעל רכוש. צעיר כזה יתקשה מאד למצוא נערה מודרנית שתיענה לחיזוריו. אחד מנכבדי הקהילה, שלעתים פולט מפיו דברי חוכמה, ציטט את דברי רבן גמליאל: ״כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה״, והוסיף: ״לו חי רבן גמליאל בדורנו היה אומר, כל מלאכה שאין עמה תורה (והכוונה לצרפתית) סופה בטלה.
  • טיב המקצוע. ה – Comptable, (מנהל חשבונותן) הוא המכובד ביותר. אחריו בא המכונאי, שמעמדו באותה תקופה דומה למעמד של טכנאי מתקדם בימינו, ועל פי הדירוג הזה ממוקם החייט, הספר וכן הלאה, כשבתחתית הסולם עומד הסוחר הקמעונאי.
  • מיומנות בריקוד. והכוונה, כמובן, לריקודים סלוניים. בתחום זה יש תחרות גדולה. ככל שבחור רוקד על פי הסגנון והקצב כן גדל חינו בעיני המין היפה. והרוקד סווינג=(בוגי בוגי) -זוכה להערצה יותר מכולם. בחור אחד בשם נסים, זכה לתואר :״נסים סווינג״ משום שהטיב לרקוד בוגי בוגי כמו כושי אמריקאי.
  • היחס למסורת ולדת. חילול שבת, ראש גלוי, השחתת הזקן והפאות, שהוזכרו קודם, היו תופעה מקובלת גם בקרב אבות המשפחה שנטו להראות כשמרנים. תופעה זו הייתה רק פן אחד של הציביליזציה. נוסף על כך היו צעירים שקלטו בבית הספר, ובדרכים אחרות, ניצנים פסבדו מדעיים של ספקנות בכמה אמונות חשובות, כגון: ספקנות בבריאה, בתורת הגמול, בחיי עולם הבא וכד׳; ובכך מצאו צידוק להתנהגותם. יש שביטאו ספקנות זו בתום לב, מעין הפגנת ידע, ויש שביטאו אותה כדי לשוות לעצמם תדמית של אפיקורוס להכעיס. אך הסימן המובהק ביותר למודרניזם היה הלעג לאמונות תפלות. קיצורו של דבר, זהו ציבור חילוני כהגדרת ימינו. קהילת אגדיר שהוגדרה קודם כאחות קטנה של קהילת מוגדור, יאה לה כעת הכינוי:״אחות קטנה וסוררת״.

ברם, לא רק המנהיגות הרוחנית, כאמור, העלימה עין מן התופעה הזאת, אלא גם ההורים שביניהם היו עדיין שומרי מסורת, כאלה שמוצאם ממוגדור. הם עצמם עמדו נבוכים וחסרי אונים לנוכח ההשפעה האירופית. המציאות, כנראה, אילצה אותם לגלות עמדה סלחנית. היו אף הורים שרוו נחת מהצלחה של הבת, או הבן, על פי הקריטריונים שצוינו לעיל. מאידך גיסא, הכבוד להורים לא נפגם כל עיקר, אך זה היה כבוד מתוך אהבה, ולא מתוך מרות כפויה. לא היה שום מורא אב, ולא נשיקת יד כביטוי לסמכות תקיפה של האב. היחסים בין אבות לבנים תאמו להפליא את האמרה העתיקה:״תפארת בנים אבותם״.

פוליטיקאים שונים קובלים, שלא בצדק, כי הציונות החילונית כאן בארץ ערערה את סמכות ההורים בקרב עדות המזרח. לי אין שום מושג על סמכות ההורים בקרב כל בני עדות המזרח, אולם, ממה שראו עיני וקלטו אזני בקרב קהילתי מפריך את הסיפור על הסמכות הבלתי מעורערת של ההורים. הייתי עד ראייה ושמיעה בכמה מקרים שבהם צעירים בני ארבע עשרה-חמש עשרה, לא שעו כלל לעצת הוריהם, ועשו כרצונם, כשהאם לרוב מצדדת בזכותם. סמכות ההורים הייתה בעלת ערך רק בכפרים, שעליהם פסחה הציביליזציה. אך בקרב העירוניים היא רפתה עם התערערות ערכי המסורת.

הנה שלושה מקרים הממחישים את פקיעתה של סמכות ההורים. מדובר בשלוש נערות שכל אחת מהן ניהלה רומן עם גוי(צעיר צרפתי), והציגה אותו להורים כחתן לעתיד. ההורים השלימו בצער כבוש, וניסו לשדל את הבחורים להתגייר.

אחד מהם הסכים, האחר סירב בשני המקרים נערכו נשואי תערובת ללא שום הד שערורייתי, מלבד העובדה שהחתן פוטר ממשרתו כקצין משטרה. הבחורה השלישית עזבה את העיר עם בן זוגה מחשש שתכתים את שם אביה הרב.( זו הייתה דודתי ז״ל, שבימים אלה נוצר קשר עם בניה החיים בפריס). גם פולחן הצדיקים, שרבים רואים בו תופעה אופיינית ליהודי מרוקו, נחשב בעיני צעירים אלה כאמונה תמימה של הדור הישן. אומנם גם הצעירים ביקרו לעתים ״בזיארות״(הילולות), אך לשם הוללות יותר מאשר לשם הילולא. ההילולא של ר׳ כליפא בן מלכא-הצדיק של אגדיר, לגבי הצעירים, הייתה מעין פיקניק לכל דבר. ברם, התהליך הזה של סקולריזציה על כל תופעותיו, לא טשטש אף לא תו אחד מדיוקנה הלאומי של הקהילה. אומנם הצעירים גילו נהייה שלוחת רסן אחר פיתויי החיים, אך לכדי התבוללות לא הגיעו, כפי שמעידות התופעות הבאות:

ו. למעט צרפתיזציה של שמות פרטיים, כגון: קלוד, רוברט, ג׳יל, ריימונד, דניז וכד', הרי שם המשפחה נשאר על כנו. איש לא נפתה לשנות את שם משפחתו, או לשוות לו צליל אירופי, כפי שנהגו היהודים באירופה. שם המשפחה היה סימן ההיכר הבולט של היהודי.

  • אווירה קודרת האפילה את שמי הקהילה לשמע הטבח ביהודי אירופה בימי מלחמת העולם. גם אותם צעירים פורקי עול היו חדורי רוח נכאים ותחושת השפלה, לנוכח השמחה לאיד בקרב המוסלמים. היו כאלה שהטיחו דברים כלפי מעלה, וכאלה שהעזו להתגונן נגד אלימות פיזית מצד המוסלמים.
  • אף שלא היה מללאח באגדיר הייתה קרבה נפשית בין כל אנשי הקהילה, שיסודה בתודעה על גורל משותף. איש לא גילה סימנים של התנכרות, או התנערות מאחיו היהודים, על מנת לחמוק מתחושת ההשפלה שהציפה את כל הקהילה עקב מצבם של היהודים בתקופת המלחמה.
  • אותם צעירים מתפקרים, שעליהם ריחפה סכנת התבוללות, נטו לבקר בבית כנסת כמקום מפגש חברתי בימי החגים ובמאורעות חגיגיים שונים. בביקורים מסוג זה הם ביטאו את רגש ההזדהות עם בני עמם.
  • לא היה אף לא צעיר אחד, (למעט הצעירות), ויהיה זה הסורר ביותר, שלא ידע תפילות של מועדים שונים, או לא ידע לקרוא בספרי קודש. לפי התרשמותי, יש לזקוף זאת לזכותה של תרבות בני מוגדור, שהפכה את הריטואל היבש והמאובן לריטואל פיוטי שוקק חיים.
  • כאשר התפרסמו בעיתונות היומית הצרפתית פרטים על תנועות המרי בארץ ועל פעולותיהם, חדרה רוח ציונית ללבם של צעירים רבים, והחלו לערוך כנסים, שבהם נתנו פורקן לרגש הלאומי, חרף ההתראה מצד פרנסי הקהילה. הכנסים נערכו בביתו של גביר אחד(יעקב אוחיון ז״ל), ובראשותו של צעיר בשם נפתלי בן שושן ז״ל, שהשתתף בסמינר ציוני בארץ. סיפוריו של צעיר זה על המאבק לכינון מדינה יהודית הלהיבו את הצעירים, ובקיץ של שנת ארבעים ושמונה חמקו בחשאי מן העיר שלושה צעירים. היו אלה הסנוניות הראשונות שעלו מאגדיר לארץ.

כל התופעות הללו הן מסימניו המובהקים של הרגש הלאומי הבולם את ההתבוללות.

ד״ר דן מנור

אגאדיר:״אחות קטנה״ של קהילת מוגדור-ברית 24 – קיץ תשס"ה-אשר כנפו-עמ'43

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

 

רבי מנחם בן רבי דוד סירירו רב מצוין, שהעמיד תלמידים רבים וגדולים, חיבר ביאורי תנ"ך, ופסקי דינים והגהו על שולחן ערוך. וימת זקן ושבע ימים ביום שבת כ"ג אדר שני בשנת תס"א. רבי שאול אבן דנאן בן רבי סעדיה הנזכר למעלה, מת בשבעה באלול שנת תמ"ט. רבי מימון אפלאלו מת אחרי שנת תנ"ו, ועוד חי אז בפאס כנראה רבי מרדכי אצאבאן שהיה מרביץ תורה בתלמידים, אך לפי הנראה ברור לא נמנה לדיין.

אלה היו רבני החצי הראשון של המאה הזאת החמישית. אשר עם מותם יחל הדור שאחריהם, רבני חצי השני של המאה הזאת, ולמרות תוקף הרדיפות שהיו אז בפאס ובערי מרוקו בכלל, במשך חמשים השנים ההם. נמצאו אז בכל זאת רבנים גדולים שהרבה מהם השאירו חיבורים שונים, והננו נותנים פה שמות הרבנים האלה בכלל, עיר ועיר רבניה וחכמיה.

רבני פאס וחכמיה. רבי יהודה בן רבי יעקב בן עטר, רבי אברהם אבן דנאן, רבי שמואל בן רבי אברהם צרפתי, רבי ראובן אבן צור חכם מקובל וחסיד גדול, רבי יעקב אבן צור בנו הנקרא גם בראשי תיבות יעב"ץ, רבי שלום אדרעי, רבי שמואל בן אלבאז, רבי אברהם בן עלאל, רבי סעדיה בן רבי מימון אפלאלו הנזכר למעלה, רבי יעקב בן מלכא, רבי יוסף קורקוס. רבי יוסף בן רבי יצחק צרפתי, רבי שמואל בן זקן, רבי שם טוב בן אמוזיג, רבי שמואל בן סעדון, רבי יהשע סירירו, רבי חנניה בן רבי ישעיה בן זכרי, רבי משה הכהן שנהרג על קידוש השם בשנת תע"ד, 1714, רבי שמואל בן רבי שאול אבן דנאן, רבי אברהם סירירו השני, רבי יעקב קטן.

מכל הרבניםוהחכמים האלה שחיו בפאס התפרסמו ביותר, שלש אלה, רבי יהודה בן עטר, רבי יעקב אבן צור, ורבי שמואל בן אלבאז שנחשבו אז לאבות ההוראה וגדולי התורה ב עיר פאס והראשון רבי יהודה בן עטר נודע בפי יהודי פאס בשם "רבי אל כביר" (רבנו הגדול) הוא נולד באלול תט"ו ומת ביום ב' י"ט סיון תצ"ג, אבי רבי יעקב בן עטר היה נכדו של של רבי יעקב בן עטר שמת מרעב בשנת שס"ו כנזכר למעלה בפרק ט'. ובה בשנה ההיא נולד נכדו זה רבי יעקב בן עטר וימת בשנת תל"ח, ואז היה בנו רבי יהודה כבן כ"ג שנים. רבותיו היו רבי וידאל הצרפתי, רבי מנחם סירירו הנזכרים מעלה. ובשנת תנ"ח נמנה הוא עמהם לדיין בפאס. בשנת תס"א מצאנוהו במכנאס לרגלי הרדיפות שהיו אז בפאס, שם במכנאס כבדוהו רבני העיר רבי משה טולידאנו ורבי חביב אחיו ועוד להלוות אליהם בבית דינם ויחתום אתם בכמה פסקי דינים שנכתבו אז שמה. בשנת תס"ד חזר כבר לפאס, והוא ורבי שמואל הצרפתי היו בשנה ההיא לבדם, הבית דין של פאס, כי הרבנים שנלוו אתם מכבר לא נמצאו אז בעיר, בכל ימי משרתו בתור דיין ואב בית דין לא קיבל שכירות מהקהל ולא נהנה מקופת הצבור אך כי עליו היה לא רק הוצאות ביתו כי אם גם הוצאות בנו רבי עובד ושני נכדיו יהודה ואברהם. הוא התפרנס רק ביגיע כפו, וכפי שיסופר אודותיו היה צורף כסף גם יסופר עליו כי היה "מלומד בנסים" עד שההמון היו נשבעים בו. וכי פעם אחת, הושלך לגוב אריות ונשאר יום ולילה שם ואחר כך ניצול, ועוד סיפורי נפלאות כאלה יסופרו עליו, שמהם נדע כי גם בעודנו חי גדול היה כבודו בעיני הקהל ומאד הוקירו ויעריצו אותו.

מכל ערי מרוקו פנו אליו בשאלותיהם על כי מלבד ידיעתו בתורה היה בקי כל כך במנהגי המערב שהניהיגו רבני קסטיליה, אכן מכל תשובותיו הרבות שהריץ לשואליו לא נדפסו כי אם מעט מהם פה ושם בספרי רבני המערב בני דורו ושאחריו, ויתירם נשארו בכתב יד. הוא חיבר עוד חידושים וקונטרסים ושיטות על התלמוד, ופירוש על המדרש רבה, שנשאר גם כן בכתב יד גם ספר מנחת יהודה על התורה. וספר שיר מכתם דיני שחיטה ובדיקה וטריפות עם פירוש ונדפס כבר, זולת זה נדפסו עוד אליו דיני גט וחליצה, ומנהגי טריפות בפאס שבם יש גם איזה הוספות מרבי יעקב אבן צור.

רבי שמואל בן רבי אברהם הצרפתי, הוא נכדו של רבי וידאל הצרפתי בן רבי יצחק הנזכר בין רבני המאה הקודמת, נולד בשנת ת"ך ומת ביום ג' ב' באב שנת תע"ג, הוא נמנה – לפי הנראה – בזמן אחד יחד עם רבי יהודה בן עטר הנזכר, לדיין בפאס, חיבר שאלות ותשובות ופסקי דינים וקונטרסים בדיני טריפות כתב יד שחיברו בשנת תס"ג. גם חיבר ספר פתח עיניים על אגדות הש"ס, כתב יד, וספר דברי שמואל על סוגיות,ערוגות הבושם של מסכת שבועות חיברו בשנת ת"ע, נימוקי שמואל על פי רש"י והרמב"ן, מעולפות ספירים על מסכת ע"ז.

רבי יעקב בן רבי ראובן בן צור (יעב"ץ, הרב הזה שנחשב שני בחשיבות ובפרסום אחרי רבי יהודה בן עטר הנזכר, היה גדול בתורה, יודע גם בתכונה, בדקדוק ובמליצה ושיר גם מקובל. הוא נולד ביום שבת כ"ז אייר תל"ג ומת בליל שבת א' טבת תקי"ג, במי עלומיו מתו עליו שני בנין ראובן רבא,וראובן זוטא. והראשון היה ילד חכם וממנו נמצאה תחנה אחת, בשנת תנ"ח נוסף לרבי יעב"ץ עוד יגון כי אחיו, יוסף בן צור איש נבון וחכם מת על ידי שמן רותח שנפל על רגלו. ובשנת תס"ב בחודש שבט נלקחו מעוד שני בניו יוסף ומנשה. וכנראה, אז היה גם גולה ונדח חוץ למקומו, בעיר מכנאס מפני רדיפות חמסים שגברו אז בפאס. שנים רבות הוטל על רבי יעב"ץ משרת סופר הבית דין, וימלא תפקיד חשוב בתור עוזר גם כן, ומשנת תס"ד נמנה לאחד מהם. ובזמן מועט אחר כך היה לרוח החיה בכל ענייני הבית דין כי ראש אב בית דין רבי יהודה בן עטר סמך עליו וימלא את ידו בכל, כי עוד מנעוריהם הכירו זה את זה ושניהם יחד למדו בחברותא אחת לפני רבי וידאל הצרפתי ורבי מנחם סירירו. בכל זאת היה רבי יעקב אבן צור חושב עצמו כתלמיד חבר לפני האב"ד בית דין רבי יהודה בן עטר, ויקראו לו בשם "מורינו". וענותו זאת יחד עם גדולתו בתורה נתנו לו לרבי יעב"ץ עוד יותר כבוד ויקר, ומאז נמנה לאחד מבתי דין הרבו גדולי וחכמי המערב לפנות אליו בשאולותיהם.

הצדק היה אזור מותניו ולא החניף לאיש, וגם עם מיודעיו, אחדים מרבני המערב דבר תוכחות עד כי נמשך עם ריב ומחלוקת לפעמים בינו לביניהם. לא פעם מצאנוהו לרבי יעב"ץ מתגורר במכנאס, בימי הרדיפות של ת"ס – תס"ח, ובשנת ת"ף – פ"ח ועוד. ושם נלוה לרבני ממכנאס בבית דינם. בשנת תצ"ח – ת"ק היה בין הגולים לרגלי הרעב לעיר תיטואן, בסוף ימיו בראותו כי מפני הרדיפות וימי הרעב ירדה עירו פאס פלאים בחר לו חמשה אנשים מתלמידיו, ויסמוך אותם לדיינים, הם נודעו אז בשם "בית דין של חמש, שאותם נזכיר הלאה בין רבני המאה הששית. רבי יעב"ץ השאיר אחריו שאלות ותשובות רבות למאות מהם מפוזרים בספרי רבני המערב, ועוד נדפס ספר משפט וצדקה ביעקב, כולל הרבה מתשובותיו שהחליף עם רבני דורו, ולתשובותיו אלה יש ערך מיוחד גם בהצד הקורותי שבהם, כי הרב המחבר שם לבו תמיד בכל תשובותיו כמעט, להזכיר את זמני העניינים וקורות הזמנים וחיי האנשים נושאי העניין.

זולת השאלות ותשובות ההם יש עוד שאלות ותשבות ממנו כתב יד בפאס, גם חיבר ספר עט סופר דיני ותיקוני שטרות ומעט אגרות, וספר לשון לימודים מליצות ונוסחי מכתבים ואגרות שהחליף עם ידידיו, דרשות וביאורי תנ"ך, הגהות על ספר יסוד יוסף תיקון הקרי, ועוד כתב הגהות בגיליוני ספרים רבים, וספר עת לכל חפץ שירים ותחנות וקינות ועוד פיוטים שונים נמצאים ממנו בכתב יד ובדפוס.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

עמ' קצז

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

עם פתיחתם של תיקים בארכיון הציוני ובארכיון המדינה התבררו עובדות חדשות בעלות השלכות מפתיעות. כבר בחודש אוקטובר 1960, כשלושה חודשים לפני טביעת אגוז, החלו המגעים של ישראל עם הנסיך מולַאי עלי עַלַאוּוי באמצעות כהן אוליבר. אנשי המסגרת ביקשו מאיש עסקים בשם בֶּקיבג ל יצור קשר עם איש עסקים נוסף בשם גוֹמֶנְדְיו ולבדוק אם יהיה מוכן לעדור בהוצאת יהודים ממרוקו באמצעות הספינות שלו או במתן כיסוי נאות לספינות שהופעלו על ידי המסגרת בים התיכון. איש הספנות הסכים לבדוק עם אנשי החצר את הנושא וכאשר היו שניהם במרוקו, הציג גוֹמֶנְדְיו את בֶקינג בפגי כהן־אוליבר. ב־3 בנובמבר 1960 הודיע כהן־אוליבר לשניים שהוא שוחח עם מולַאי עלי עַלַאווי על בעיית יציאת היהודים ושהלה השיב שהוא מוכן לעסקה וביקש עוד פרטים.

שתי בעיות הטרידו את כהן אוליבר בשיחותיו עם בֶקינג: גובה הסכום שישולם על כל מהגר והערבויות או הביטחונות שהישראלים מוכנים לתת כדי להבטיח שהסכום המוסכם אכן ישולם. כאשר בקינג נקב באופן סתמי בסכום של עשרה עד חמישה־עשר דולר לנפש, כהן־אוליבר הגיב שזהו סכום קטן פי ארבעה או חמישה מההערכות שלהם. בקינג התרשם שאיש סודו היהודי של הנסיך הוא איש הגון וישר וניתן לסמוך על הבטחותיו. להערכת רונאל, ברור היה מעל לכל ספק שאנשי הארמון חיפשו דרך להפקת רווחים מן היהודים והם ממהרים למצוא הסדר לפני שיאחרו את המועד. לדעת הישראלי יורש העצר מולאי חסן שניהל באמצעות סם בן־אָזֶרַף משא ומתן עם איסטרמן ידע בוודאי על המגעים של מולאַי עלי עַלַאווי וכהן־אוליבר עם הישראלים והוא בודק ובוחן מי מבין הפרטנרים רציני יותר וגם מבטיח יותר רווחים. הוא ביקש מבֶקינג למסור למרוקאים שהערבות הטובה ביותר נמצאת כבר בידי המרוקאים בצורת מספדים גדולים של יהודים שנשארו במרוקו והישראלים מעוניינים להוציאם.

יש לזכור כי מגעים אלו הם חוליה בשורת שיחות שנוהלו עם יורש העצר וסביבתו. המגע המשמעותי הראשון החל בחודש מארס 1960 עם ביקורו של שר העבודות הציבוריות המרוקאי בן סַאלֶם גֶסוּס בירושלים ופגישתו עם גולדה מאיר ואנשי משרד החוץ ונמשך על פי המלצותיו עם פגישתו של איסטרמן עם יורש העצר באוגוסט אותה שנה. לא ברור למה נפסקו הפגישות עם מולאי חסן, אך אפשר רק לשער שהישראלים הבינו שהם הגיעו לשלב שבו דובר כבר במפורש על הפיצוי הכספי שיש להעניק למרוקו על הנזק הכלכלי שייגרם לה עקב עזיבתם הצפויה של היהודים, טאבו שרק יורש העצר העז לשבור. במצב דברים זה היה על הישראלים להחליט אם הם מוכנים לבצע ״עסקה׳׳ מסוג זה או להמשיך להוציא משפחות בקצב אטי בדרך מחתרתית. נראה שהחלטתם הייתה להמשיך בשני המסלולים מתוך כוונה שפעולה ספקטקולרית בתחום ההגירה תאלץ את מרוקו להעניק חופש יציאה. ניתן היה לחשוב שבשלב זה ההסכם היה על סף חתימה, אך באופן מפתיע הדברים התרחשו אחרת. האירוע הספקטקולרי אכן התרחש מבלי שהישראלים תכננו אותו או התכוונו אליו. כלומר, המחדל של טביעת אגוז.

ההסכם לא נחתם בזמן ואסון אגוז לא נמנע.

אחרי האסון, במארס 1961, התחדשו המגעים עם ארמון המלוכה בדיוק אחרי הכתרתו של מולאי חסן למלך. מסיבה לא ברורה נעלם שמם של כהן־אוליבר ושל מולאַי עלי עַלַאווי והחלו להופיע שמותיהם של סם בן־אַזֶרַף והשר עבּד אֶל קַדֶר בן־גֶ׳לוּן. הפרטים הנוגעים לחלקו של בן אַזֶךַף במשא ומתן עם השלטונות רחוקים מלהיות מדויקים. הכוונה לתיאוריהם הדמיוניים של שמואל שגב ושל דב גולדשטיין המציירים את אלכס גתמון כמושיעם של יהודי מרוקו בדרגה של משיח. בן־אַזֶרַף שימש עם קבלת העצמאות כמנהל כללי במשרדו של שר האוצר הראשון עבד אל קדֶר בן־גֶ׳לוּן. בתום כהונתו התמסר בן־אַזֶרַף לעסקים וחבר מפלגתו בן־גֶ׳לוּן התמנה לשר העבודה והעניינים הסוציאליים בממשלתו של חסן השני. ימים אחדים אחרי שיחת איסטרמן עם יורש העצר בחודש אוגוסט 1960, נערכו התייעצויות במשרדה של גולדה מאיר בירושלים שבהן הוחלט על הידברות חשאית עם הנסיך חסן בתיווכו של בן־אַזֶרַף. כל הגורמים היו תמימי דעים שבן־אַזֶרַף הוא המועמד הטוב ביותר למשימה עדינה זו של ״קניית הנסיך׳ גם מפני ששימש כמנהל עסקיו של הנסיך וגם מכוח מעמדו במועצת הקהילות היהודיות ובזכות רמתו האינטלקטואלית שהנסיך העריך מאוד. אחרי אסון אגוז היה ברור שאין לעסוק יותר בשתדלנות דיפלומטית אלא בעסקה שתמורה כספית בצדה. ישראל העניקה בעבר פיצוי כספי למדינות, כגון עיראק ורומניה. שהיו עלולות להינזק כלכלית מיציאת היהודים מארצותיהן. את העיקרון הזה החליט משרד החוץ להחיל גם על מרוקו.

כרמית גתמון מעידה על וויכוחים קשים שהתנהלו בין בן־אַסזֶרַף ואשתו זַ׳אניןַ ובין בעלה שהגיע לביתם להתייעצויות במשך חודשים אחדים. גתמון היה חסר סובלנות ולא תמיד קיבל את ניתוחיו האינטלקטואליים של בן אַזֶרַף. הוא לחץ לבצע את הדברים מהר ככל האפשר אך מארחו התעקש לגשת לנושא בזהירות כדי לא לסכן אנשים לשווא. הוא ביקש לנהל בעדינות את המגעים עם בית המלוכה ובמיוחד לא לדבר עם המלך ישירות על נושאים כספיים דבר שהיה מתקבל כגסות רוח. בן־אַסֶרַף לא נכנע ללחצי גתמון והציע ליצור מסלול גישושים מקביל בתיווכו של מולַאי עלי עַלַאווי ובאמצעות כהן־אוליבר. הוא דרש לא לערב ישירות אישים יהודים בנושא ישראלי מובהק ובמיוחד לא את מזכ״ל מועצת הקהילות דוד עַמַר. בחודש מאי. הצליח בן־אַזֶרַף לארגן פגישה בפריס בין גַתְמון לשר בֶן־גֶ׳לוּן. על פי גרסה זו, גַתְמון הופיע לפגישה בתחפושת והציג את עצמו בשם בדוי. בֶן גֶ'לוּן עדיין לא ידע את זהותו של גַתְמון ומה מעשיו במרוקו אך ניחש בוודאי שמדובר בנציג ישראלי בכיר. השלושה בילו שעות אחדות בליבון בעיות ההגירה ובתום השיחה הודיע בֶן גֶ׳לוּן שעליו להתייעץ תחילה עם המלך אך כבר עכשיו היה ברור שהיא״ס תופיע כגורם בכל הסכם בין הצדדים. הסיכום העקרוני בין הסוכנות היהודית ובין היא״׳ס. שהארגון ישמש כיסוי לפעילות השליחים הישראלים, הוצג בפני בן־אַזֶרַף עוד לפני חודש מאי. בין מחצית מאי לסוף יולי 1961, התקיימו שש פגישות בין גַתְמון לבן אַזֶרַף. חלק מהן בהשתתפותו שגריר ישראל בפריס ולטר איתן. ההבנות של סם בן־אַזֶרַף עם בֶן־גֶ׳לוּן כללו סעיף כלכלי שהפך לתקדים ביחסי ישראל עם מדינות המסרבות לאפשר יציאת יהודים משטחן. הדרישה לפירוק רשת העלייה המחתרתית הישראלית עוררה קשיים במהלך המשא ומתן. בעיני השלטונות המרוקאים תנאי זה היה עקרוני, משום שהמחתרת גרמה מבוכה לממשלה ולמלך. גַתְמון ואנשיו סירבו להפסיק את פעילותם עד שיהיו בטוחים שהממשלה המרוקאית תעמוד בהבטחותיה. אמנם הובטח לישראלים שהדבר יסתדר מאליו כשיושג ההסכם הסופי, אך על כל צרה שלא תבוא המשיכו ראשי המסגרת להוציא יהודים באופן מחתרתי גם בתקופה זו. במהלך המשא ומתן אף נתפסו יהודים בצאתם את הארץ שלא כחוק, אך השלטונות לא ניצלו עובדה זו להכשלת המגעים.

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

פאס וחכמיה כרך א'-אגרת יחס פאס- הרב דוד עובדיה-ירושלים תשל"ט

ובמערכת גדולים אות וא״ו באות מוהר״ר וידאל הצרפתי כתב וז״ל, והרב המובהק, מר קשישא מוהר״ר אליהו הצרפתי ה׳ יאריך ימיו ושנותיו אב״ד ור״מ (אב בית דין וריש מתא) בעיר גדולה לאלקים פיס יע״א, נכדו של מוהר״ר וידאל בעל צוף דבש, ויש לו יחס עד רבנו תם בן בתו של רש״י ז״ל.

ושמעתי שהרב רבי אליהו נר״ו הוא דור ט״ו לרבינו תם הידוע זיע״א, והרב אליהו הנ״ז תלמיד מהרב המופלא ח״ק (חסידא קדישא) כמוהר״ר חיים בן עטר ז״ל, ע״כ.

ובספר דרושים, כתב יד לכמוה״ר דניאל בן צולטאן ז״ל, בדף פ״ה ע״ב מצאתי כתוב וז״ל, ודרשתי ביום העשירי משלושים יום שדרשו על מורינו סבא דמשפטים נר המערבי הרב הגדול חסידא קדישא לבני ישראל, כמוהר״ר אליהו הצרפתי זצוק״ל בתשרי שנת תקס״ו לפ״ק בבית הכנסת הגדולה הי״ג זכותו תגן בעדינו אכי״ר.

וראיתי בירושלמי מסכת כלאים בעין יעקב שרבינו הקדוש ע׳ה, נח נפשיה בע׳ש, ורבי זצוק״ל ג״כ נח נפשיה; בערב שבת קדש יוד״ו שמך גדול לחדש אלול המרוצה שנת תקס״ה (1805) לפ״ק (לפרט קטן) ע״כ.

מוז״ה (מר זקני הקדוש) מוהרא״ה (מוהר״ר אליהו הצרפתי) הנ״ז הניח אחריו שני בנים (גדולים) הגדול הוא מז״ה מוהר״ר ישראל יעקב הצרפתי זלה״ה, והיה תורה וגדולה, דיין ושר ושופט וזכה לגבורות ועלה אל האלקים י״ב תשרי תקפ״ו (1826) לפ״ק והניח אחריו שלושה בנים, הגדול הוא מ״ז כהה״ר שלמה זלה״ה, וזכה לגבורות והניח אחריו אבא מארי עט״ר (עטרת ראשי) הרב המפורסם כמוהר״ר וידאל זצוק״ל,. והרב אבא מארי הנ״ז קבלתי ממנו שנולד שנת זקנ״ת (1797) ונתבש״מ שנת התרי״ו (1856) כ״ח לחדש אב יום ו' בשבת. ונשארתי אתריו אנכי אי״ש צעיר שנולדתי א״ך שבט שנת התקפ״ז (1827) ליצירה. אוחילה לאל אחלה פניו יאריך ימי ושנותי בטוב ובנעימים לעשות רצונו כרצונו ויקיים בי והיה ברכה גימטריא אבנר. ועט״ר אבא מארי הניח אחריו פסקים וכתבים ושו״ת (ושאלות ותשובות) כתב יד ולא איסתיעא מילתא לסדרן. והרב מוהר״י ן׳ וואליד זצוק״ל בספרו הג״מ ויאמר יצחק ח״א חלק יו״ד שאלה פ״ח הביא תשובה בארוכה בענין המשכונות דחתים עלה עט״ר אבא מארי ושקיל וטרי בהדיה טובא. ובזה״ל כתב בתחלת תשובתו ז״ל. תשובה. ראיתי את כל הבא כתוב בספר מה שהעמיק הרחיב החכם ידידנו החכם הפוסק נר״ו, ופלפל בחכמה בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים בענין המשכונות לא הניח פינה וזווית וזו הלכה העלה וכו' יעו״ש.

הרב מוהר״ם בן זמרא זצוק״ל מב״ד של חמש הנ״ז נתבש״ט שנת תקל״ח (1778) כן מצאתי בספר דרושים כתב יד לכמוהר״ר אברהם מאנסאנו זצוק״ל. וז״ל דרוש שדרשתי לפטירת גיסי החכם השלם הדיין ומצויין כהה״ר משה בן זמרא זלה״ה שנפטר במועד שנת השמיטה בחג הסוכות ביום א׳ של חול המועד ודרשתי עליו במנחה ביום שבת קודש סדר בראשית שנת חלק״ת מחוקק ספון לפ״ק ע״ך. והניח אחריו הרבה קובצים כתב יד דרושים ופירוש תנ״ך הנם ביד זרעו לברכה, והניח אחריו מהר״ר שמואל בן זמרא זצ״ל שנתבש״ם סביב לשנת תק״ץ (1830), ולפי הנשמע האריך ימים צ״ג שנה. והניח אחריו הרב המפורסם מוהר״ר רחמים חיים דוד בן זמרא זצוק״ל, שנתבש״מ ז״ך חשון תר״ח (1848). והניח אחריו אח עצמי תורה וגדולה, אחד מראשי מנהלי עדתנו, שכולו מלא חסדים טובים כמה״ר יעקב בן זמרא הי״ו, שנולד שנת תקפ״ו (1826) אשר על ידו ועל יד רעהו הטוב באו שאלות אלו לידינו כמובא למעלה.

הרב מר זקני מוהר״ר מתתיה סירירו זצוק״ל מב״ד של חמש הנז' נתבש״מ קודם שנת נת״ק (1790) כי נתגלגלו עצמותיו הקדושים בשנה ההיא כשיצאו היהודים מן העיר כמבואר למעלה. וחיי עולם נטע בתוכינו, ואלה שמות הגבורים חסידי עליון ארזי לבנון אשר נטע, הרבנים המפורסמים, מזהר״ר שאול זצוק״ל, ומוהר״ר מנחם זצוק״ל, ומוהר״ר יהושע זצוק״ל, ומוהר״ר חיים דוד זצוק״ל, ומר זקני אבי מרת אמי מוהר״ר יהודה זצוק״ל. ומוהר״ר נחמן זצ״ל, שבעה המה עיני העדה, כולם קדושים, גם הניח שתי בנות, אחת היא אמם של הרבנים מוהר״ר רפאל אבן צור זצ״ל, ומוהר״ר יעב״ץ האחרון זצ״ל הנז״ל. ושם השנית זהרא היא אמו של עט״ר הרב אבא מארי זצ״ל הנז״ל.

רבן של כל ישראל, רב תנא הרב החסיד הקדוש המקובל המפורסם כמוהר״ר חיים דוד זצוק׳׳ל הנ״ל, שנתבש״מ שנת תקפ״ו (1826) בן ע״ז שנה, וקבלה בידינו כי ברגע סילוקו של צדיק היה קורא ושונה וכופל פעמים רבות במירוץ ע״ז והדר לבושה ותצחק ליום אחרון. והניח אחריו שלושה צדיקים הרב המפורסם כמוהר״ר יהונתן סירירו זצ״ל, והחכם הירא את דבר ה׳ מן השרידים החרדים אל דברו כמה״ר צמח ז״ל, והנה״ר השלישי הוא עט״ר מורנו הרב אב״ד מקודש מהר״ר מתתיה סירירו ה׳ ישמרהו ויאריך ימים על ממלכתו אכי״ר.

הרב מוהר״ר יהושע זצ׳׳ל, שמענו בבירור שהיה מתענה כל ימיו, ומצאתי כתוב, הדיין המצויין חסידא קדישא כמוה״ר יהושע סירירו ז״ל נתבש״מ כ״ט סיון תקע״ד (1814), והניח אחריו שני צדיקים כמוה״ר יוסף וכמוהר״ר ראובן זצ״ל. ויהי ה׳ את יוסף, ונתן לו בן פורת צדיק וישר מתחסד עם קונו ישב בתענית רוב מבחר ימיו כמוהר״ר יהושע הי׳׳ו אכי״ר. והיה ה׳ את יהושע ונתן לו בן פורת פנת יקרת שלם וכלול בכל, החכם השלם והכולל כמוהר״ר יוסף הי״ו הוא ואחיו כי״ר.

הרב החסיד המקובל מוהר׳׳ר יעקב סרירו זצוק״ל הנז״ל, איש אלקים קדוש ונתבש״ם כבן פ״ב שנה, שנת תרי׳׳א (1851). בואו ונחזיק טובה לעצמנו ונאמר בפה מלא אשרינו מה טוב חלקנו אשר זכינו לראות רישא דעמא בס׳ קדושה וטהרה כזה. גם זכיתי בימי עלומי שהיה עט״ר הרב אבא מארי ומו״ז שכנים עמו. והייתי מסתכל בתרומות מדותיו הנאותות לשמים ומתלהב, דהיינו בכל לילה אחר ערבית היה בא לביתו ומצא שולחן ערוך ונר דולק ותכף לישיבתו פותח ספר הש״ע (השולחן ערוך) וקורא בו עד עידן ועדנין. ואחר חצות קם ומחבר לילה ויום בתלמוד תורה, והולך ופותח בית הכנסת הוא הראשון, וסדר קדושה אשר בה מתנהג בתפלתו נודע למשגב. ואחר לימוד חק לישראל קובע ישיבה בש׳׳ס ופוסקים, וחכמי ישראל סובבים הודו. ואחר הצהרים קובעים לימוד טור ובית יוסף ופוסקים, ומתפלל מנחה, ובין מנחה למעריב פותח ספר ומעיין בו. זה דרכו כל ימיו בלי שינוי, אשריו ואשרי חלקו. ובשלוש שנים האחרונות קבע הלימוד באופן זה, דהיינו אחר עבור ראש השנה היה קורא נביאים וכתובים עם פירוש מצודות, ואחריהם משנה ואחריה ארבעה שולחנות על הסדר עד גמירה, ואחד כך זוהר ובתשלום השנה היה קורא אוצרות החיים, הכלל הוא שלא ראה אותו אדם בלי ספר פתוח וגם עד זקנה ושיבה לא זז מבית הכנסת מצפרא הוא הראשון, ועד רמשא הוא האחרון, ולפעמים היה מתבודד בעזרה עם הספר.

מר זקני מוהר״ר יהודה סירירו זצ״ל, הנז״ל, נתבש"מ, שנת תקצ״ה (1835) במגפה לתפ״ץ (לא תקום פעמים צרה), והיה מתענה כל ימיו מלבד שבתות וימים טובים, והרביץ תורה בישראל למכביר. והניח אחריו שתי פרידות טובות שתי בנות, יראת ה׳ היא אוצרם, שם הגדולה היא החסידה שמחה מרת אמי, אשר לרוב התדבקותה בס׳ קדושה עלתה לעיר הקודש ירושלים תוב״ב בסוף ימיה, ועלתה אל האלקים יב׳ שבט תרל״א (1870) והכירו בעיר הקודש תוקף חסידותה וכבוד גדול עשו לה במותה, כאשר כתב לי הרב צוף דב״ש באגרתו בזה הלשון, אשר אמרנו בצילה נחיה וכו׳ וכו', גם חקקו על אבן מצבתה מעשיה הטובים, ושם השנית פנינה החסידה ריינה היא נות ביתו של עט״ר מוהר״ר מתתיה סירירו הי״ו, אם הבנים סמכי חכמי ישראל כמוהר״ר חיים דוד וכמוהר״ר עמנואל זצ״ל. ואוריין תליתאי כמוהר״ר יהודה בנימין, ה׳ יאריך ימיו ושנותיו בטוב. ושמעתי אומרים כי הרב מו״ז כשהיה מסתכל בהפלגת יראתם היה אומר בנתן עדיפי לי מבנן.

הרב כמוהר״ר יוסף בן סאמון המחבר ספר עדות ביהוסף על מסכת מציעא ושו״ת (שאלות ותשובות) הוא ממדינת פאס, וכן כתב בתשובה סי׳ ב׳, וז״ל אמר הצעיר יוסף בן סאמון מן המערב ממדינת פאס יע״א. ע״כ. ובסוף התשובה כתב וז״ל, ובשנה זו התקל״ז (1777) ליצירה בא לידי ספר הבתים להרשב״א ז״ל, כ״י מעיר מולדתי עיר פאס יע״א לעיר זו ליוורנו יע״א ע״ך. עי״ש מה שתמה על הרב סנה״ג (כגסת הגדולה) במה שנתקשה. בדברי הרשב״א בתשובה למר דוד בן זכרי מעיר פאס שהזכרנו למעלה ע״ש.

פאס וחכמיה כרך א'-אגרת יחס פאס- הרב דוד עובדיה-ירושלים תשל"ט-עמ' 123

נהגו העם-קהלת צפרו -רבי דוד עובדיה-כרך ג'

  • ביום ט׳ באב קודם שמתחילין תפלת מנחה, כל הצבור אומרים קינה ונהמה לרבינו הריב״ש ז״ל:

 

ארץ חפץ נדחייך               יום יום שואלים בגללך

צופים שואפים למנוחייך    לאמֹר בי׳ת ה׳ נלך

שלום מאת צבאותייך

יהי שלום בחילך שלוה בארמנותייך

של רם ל׳ך קרי׳ת מלך

מאז לצבי ולכבוד

ציון עיר ההוללה

עליך לבי ידוד

עליך רוחי חובלה

ידודון כל מחנותייך

ידודרן בשב׳י ונדוד

ותאכל יסודותייך יהי שלום וכר

כ׳י א׳ש אכלה היכלך

דורות ושנות עולמים

חשבתי ימים מקדם

משלת על כל עמים

פרצת ימה וקדם

ציון על שוד חומותייך

כמ׳ה לי אש׳ב משמים

על תלך ושוממותייך יהי שלום וכר

למ׳ה קודר אתהלך

מלא קצך וצבאך

קרית משוש עיר עוז לנו

תם עון נרצה חטאך

כי תם פשע רב הגלנו

ירפאך ממכותייך

צור׳ך לארר יוציא׳ך

וניחם כל חורבותייך יהי שלום וכר

כ׳י ריח׳ם א׳ת היכלך

על כבוד גלה ממך

בת ציון השפילי שבי

מה אשור, לך ואנחמך

על בנים הלכו בשבי

אין מקים ידיעותייך

אי׳ן ש׳ר ואי׳ן שבט תומך

חגרי שק בחרצותייך (בחוצותייך) יהי שלום וכר

שיתי כליל צלך

יונה מארץ אשור

שובי יונת חן נעצבה

תדהר ברוש ותאשור

שמחי כי אשים בערבה

נדחיך וגפוצותייך

מחרמרן ושני׳ר תשרר

ויריעות משכנותייך יהי שלום וכר

הרחיבי מקרם אהל׳ך

(ועוד בית שלא נמצא בדפוס כ״א בכתב יד)

וקבץ אומה נזופה

וי׳ו תקים אל נון כפופה

וחרב׳ו תהי׳ה שלופ׳ה

ולא עוד תהיה קטופה

כ׳י את וה׳ב בסופה

על עמים סביבותיך

יהי שלום בחילך שלוה בארמנותייך

אבני חפץ אבניך

את השיר יש לקרוא משמאל לימין

כד. הפטרת אסוף אסיפם שחרית תשעה באב בקול בוכים ובניגון מיוחד היו מתרגמים בלשון הגרי שהיה בכתב יד ומודפס בספר בית אב ליוורנו בן אמוזיג, קול תחנה ליוורנו בילפורטי, ובספר ארבעה גביעים ליוורנו בילפורטי. ועיין להתשב״ץ ח״ג סימן קכא שהיו קהלות שמתרגמים הפטרת שירת דבורה בלשון הגרי, וטוב לחזור פסוק אחרון ולברך, וכתב עוד וז״ל ואם מתרגמים בלשון הגרי שמכירים אותו כשר הדבר יעו״ש וע״ע בשו״ת מהר״מ פאדווא סי׳ ע״ח על מנהג קאנדיא שהיו מתרגמין הפטרת יונה במנחת יוה״ך בלשון יוני.

כה. במנחה של ט״ב מפטירין ״שובה ישראל״ כמנהג בני ספרד ובמנחה של צום גדליה ״דרשו״, הגם שאין בו ביטול מלאכה מפני שהוא חל בעשי״ת, ועיין כפ״ה סי' תקנ״ט סקמ״ב ונתיבי עם סי׳ תקנ״ה וב״י סי׳ תכ״ח.

כו. בענין קריאת ויחל במנחה של יו״ד בטבת אם חל בע״ש ראיתי בספר תורות אמת למהד״פ בירדוגו בנימוקיו לסי׳ תק״ן שכתב וז״ל ומנהגינו כסברת האגור שהביא הב״י דאין קורין במנחה מפני כבוד השבת ועיי׳ מג״א שם.

כז. נוהגים להתענות יום ז׳ באדר אף אם הל בערב שבת והיה נחשב כיום כפור קטן, בלי להגיד עננו ובלי קריאת פרשת ויחל, ועיין באו״ח סי׳ תקפ״ו ומג״א סק״ח. ועיין בספר מועד לכל חי סימן ל״א אות ז׳ (ולא היינו נוהגים לקרא בליל ז׳ באדר הקריאה שבספר קריאי מועד) ועיין בספר ויקרא אברהם בקונט׳ מקום שנהגו על מגילה ששבה מנהג זה ובסו״ד כתב ובמערב ראיתי שמרבין בסליחות במנחה כמו בתענית צבור וקורין ויחל.

נהגו העם-קהלת צפרו -רבי דוד עובדיה-כרך ג' עמוד 295

קהלת ספרו כרך ג'-ר' דוד עובדיה- המשפחה-חינוך בנים ובנות

 

בר מצוה.

חגיגת בר מצוה נעשית גם בטרם מלאת י"ג שנה לילד. משהיה יודע ללמוד תורה ותורה שבעל פה היו ההורים מכניסים אותו לעול המצוות. חתן הבר מצוה דורש "דרשת בר מצוה" עם "מליצה". בהתחלת ההכנות ההורים מוליכים למורה עוגות וסוכר, וזה שימש כהזמנת המורה להכין דרשה לתלמיד. הנחת תפלין הייתה ביום ב' או ביום ה', ביום בו יכול הבר מצוה לעלות לספר התורה. ומתפללים בבית הכנסת תפלה חגיגית ואין אומרים תחנונים. וגם אם היה פחות מי"ג עולה לתורה ומצטרף למנין ג' העולים. ביום ששי שלפני שבוע הבר מצוה, חתן הבר מצוה הולך עם חבריו התלמידים בני גילו אל הספר, ומסתפרים כולם יחד אתו. כל אחד מהשושבינין הללו מכין כעין רובה צעצוע מקנה סוף, ובו היה יורה, והם מהוים כעין גדוד חיילים של הבר מצוה. בשבת כל קרובי המשפחה סועדים סעודת הצהרים בבית הבר מצוה.ובמוצאי שבת מתפללים ערבית בבית, בשירים ובזמירות. אחר התפלה רוקדים עם הבר מצוה ושמחים עמו. בליל שני עושים סעודה גדולה והקרובים לנים בבית הבר מצוה.ובבקר באים כל בני המשפחה לבית הבר מצוה, והוא מברך את ברכות השחר, ומניח תפלין בביתו. ונושאין אותו לבית הכנסת כשהוא יושב על כסא ומנגנים מלוים את השיירה בשירה וזמרה. בבית הכנסת הוא יושב על כסא המיוחד לו, כשחוזר הביתה באים השושבינין וחוטפים לו את התפלין, עד שאבי הבר מצוה פודה אותם בכסף. בבית עורכים סעודה לכל המתפללים ודורש בפניהם.

הבנות וחינוכן.

הבת מקומה בבית, בחינת "כל כבודה בת מלך פנימה". אינה מבקרת לא ב "חדר" ולא בבית הספר. מה שלומדת, לומדת היא מאמה. משפחה את עיניה כבת ארבע – חמש, התחילה עוזרת לאמה בצורכי הבית, מכבסת, שוטפת כלים, מנקה את הבית, לשה ומבשלת. בדרך אגב לימדתה אמה להכשיר את הבשר, להפריש חלה, להפריד כלי בשר מכלי חלב, וכיוצא בתודעה היהודית. משהגיעה לפרקה מלמדתה אמה מסורות ומנהגי טהרת המשפחה. ולפי חינוכה של האם והבית ממנו יצאה, כך היה חינוך הבת. בשעות הפנאי שיחקה הילדה עם חברותיה בנות השכנים, במשחקי בנות, בקפיצה על חבל, מחבואים, ומשחקי חברה שונים. במקום בובות, שלא היו ידועות, לוקחות הבנות מטאטא קטן, מלבישות ומחתלות אותו, ומשחקות בו כחתן עם כלה, או אבא אמא וילדם הקטן. לפעמים שיחקו גם עם הבנים, אחיהם או בני השכנים. הילדות נשלחו לשליחויות קטנות מחוץ לבית כגון להביא תבשיל לבית הדוד, להוליך ולהחזיר הלחם מהתנור, וכיוצא בזה. משגדלה הבת דאגו ההורים ללמדה מלאכות של נשים, תפירה, רקמה, עשיית כפתורים ( אלעקאד ) וכיוצא בזה. לבוש הבנות הותאם למושגי הצניעות.

חינוכה של הבת מסור כולו בידי האם. האב לא השגיח על חינוכה כלל, וסמך בכך על אשתו. רק בנות יוצאות מהכלל ללמדו בבית מאביהן לקרוא ולכתוב.

תקופת הילדות של הבת קצרה מזו של הבן. כבת שמונה – כבת תשע הייתה נישאת לבעל, ועוזבת את בית אביה, אף שלא רכשו שום השכלה, החינוך המעשי שקיבלה בבית אביה, ונסיון החיים, גיבשו ועיצבו את אישיותה, עד שבבוא היום נמצא מוכשרת ומסגולת לחנך את בניה ובנותיה היא. ואכן היו נשות רבנים ומנהיגים, שעל אף חוסר השכלתן נחונו בשכל ישר וטבעי והנחו בעצתם את בעליהם וכל הפונים אליהם. לילדה לא נועדו טקסים כמו לילד, מלבד ערוב ה "כתאיים" ששיתפו בו את הבנות, באותן משפחות שנהגו בכך. ביום ראשון של פסח היה לילדים "כאלוטה" ( מערובות ) ובו היו הילדים והילדות בני הבית מכינים הארוחה לעצן, ומבשלות ומגישות בכלים קטנים, שהיו נקנים במיוחד לפני פסח לשם כך, וכמובן ארוחה זו אוכלים אותה בנפרד מבני הבית המבוגרים.

דרכי ענישה של הילדים.

האם הרביצה בבתה אם עשתה מעשה לא טוב. כגון ששיברה כלי, או רבה עם אחיה או חברותיה. דרך ענישה מקובלת על האמהות הייתה הקללה. האם ברצותה לשכך רוגזה כעסה, הוציאה מפיה קללות נמרצות, כגון "טיטוס ומנחוס" שנאמרו מן השפה אל החוץ, שהרי שום אם לא רצתה בלבה שקללותיה יקויימו כתוצאה מכך. גם הילדות למדו מהר לקלל ובמריבותיהן עם חברות, השתמשו אף הן בנשק זה.

הילדות לא ביקרו בבית הכנסת, רק בהזדמנויות חגיגיות כגון ליל שמחת תורה, ליל פורים, שבאו לראות בהמולה הגדולה שבבית הכנסת. מסורת היתה שבליל ראשון לספירת העומר מביא אבאנ את ילדיו גם הבנות, לבית הכנסת. בשמחות כגון חתונה או בר מצוה, השתתפו הבנות בשמחה, על ידי ששרו ותופפו בתוף הנקרא "אגוואל". על אף שההורים העדיפו בנים מבנות, אך בטיפולם היומיומי בהם, לא היתה מורשת שום העדפה לבן על הבת. בשניהם טיפלו באהבה ומסירות, דאגו להלבשתן ופרנסתם ושמרו על בריאותם, במדה שווה. ופעמים שהבת או אופיה היה טוב משכה אליה תשומת לב ההורים יותר מהבן.

עם פתיחת בתי הספר של כי"ח, בשנים הראשונות לפעילותן בצפרו, הופנתה תשומת לב לחינוך הבנות. ונוסדו כתות מיוחדות לבנות, שם למדו על ידי הרב המחנך לקרוא את כתבי הקדש, ולכתוב אגרת שלומים, מלבד לימודי השפה הצרפתית. בשנים האחרונות נפתח בית ספר תורני מקצועי לבנות "בית רבקה", ובו למדו הבנות ביסודיות תנ"ך, משנה ודינים בצד מלאכות כגון תפירה, רקמה, ואריגת שטיחים. וגם הבנות שלמדו בבית הספר אליאנס, ששם לא למדו לימודי קדש, השתתפו בשיעורי ערב תורניים, שאורגנו עבורן. בהגיע הבת לפרקה, אביה ואמה דואגים למצוא לה חתן, הטוב בעיניהם. מבלי לשאול את פיה.

הילד וחינוכו

כבן שנתיים שלוש, משהתחיל לפטפט, הובא הבן ל "צלא" – בית כנסת ששימש כ "חדר", ללמוד אצל "רבי" מלמד דרדקי. תחילה לימדו צורת האותיות, אחר כך צירוף האותיות וכו….עד שהגיע לקריאת "הפרשה בטעמים".משלמד לקרוא ולהתפלל, התחיל לבקר בקביעות עם אביו בבית הכנסת. בשעות הפנאי, משחק הוא עם חבריו. משחק הילדים שהיה ידוע ביותר הוא קפיצה מן הגגות, מגג אל גג וריצה אחד אחר חברו. אך היו משחקים אחרים, כגון : "שב שבות", עניינו קפיצה אחד על גבו של השני. משחק בכדור שהיו עושים מסמרטוטים צורת כדור.

"פאיין דאר צלטאן – איפה בית המלך – שהיו כורכים מטפחת סביב העינים והמועמד היה צריך ללכת ולהגיד איפה בית המלך והם עונים לו עוד קצת, עוד קצת עד שמגיע ליעד הקבוע מראש. משחק מלחמה שהיו עושים כעין רובה מקני סוף ומשחקים בו כבנשק. משחק בגרעיני מישמיש. דרכי ענישה נוספת לבנים היו ה "ארמא" שהיו שמים רגלי הבן בסד. בבתים רבים בצפרו היה מכשיר זה מצוי. משגדל הילד וידע לכתוב אגרת שלומים, עוזב הוא את הלימודים ויוצא ללמוד מלאכה או לשרת אצל סוחרים. רק יהודים עברו ללמוד בישיבות אצל ה "חכם" שעל פי רוב לימד תלמידים בחינם. רק משנת ת"ר – 1840, החלו לאסוף כספים עבור הישיבות. רוב הילדים עזבו אחרי הגיעם לבר המצוה. גם אצל הבן היתה תקופת הבחרות קצרה, כי גם הוא נשא אשה בגיל י"ז – י"ח.

קהלת ספרו כרך ג'-ר' דוד עובדיה- המשפחה-חינוך בנים ובנות עמ' 92

תפוח ההריון-סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי

עלאל בן השיפחה

היה היה מלך שהיו לו שישה בנים ובן שביעי, עלאל בן השיפחה. למלך היה בוסתן מחוץ לעיר ומידי־לילה היה "עֶפְרִית״(=שד) מציתו ושורף חלק ממנו.

הוציא המלך כרוז במדינה ובו פנה לצעירים שיבואו וישמרו על הבוסתן. אמרו לו וואזיריו ומשרתיו: ״יש לך שישה בנים והבן השביעי הוא בן השיפחה. מדוע ישרתוך בניס זרים? ישמרו בניך על בוסתנך". קרא המלך לששת בניו וביקשם: ״בניי, שימרו על בוסתני הנשרף מידי לילה, אחרי שמשרתיי הרבים עמלו בו וטיפחוהו במשך היום״. הסכימו הבנים לשמור על הבוסתן.

אחרי שיצאו מאת אביהם, הלכו אל עלאל בן השיפחה ואמרו לו: ״אבינו ביקש מאיתנו לשמור על בוסתנו הנשרף מידי־לילה. אנא, שמור איתנו". ״בתנאי אחד", הסכים עלאל, ״הביאו לי יין אדום וקת חשיש ואשמור איתכם״.

הסכימו הבנים לבקשתו של עלאל בן השיפחה. הם הביאו לעלאל כמות גדולה של יין אדום וחשיש כרצונו. בלילה הראשון שמרו כל השבעה, אך כעבור שעה נפלה על הבנים תרדמה ורק עלאל נשאר ער, שותה יין ומעשן חשיש.

הגיע למקום ה״עפרית״ בעל שבעת הראשים ועימו רוחות וסערות קשות. כאשר ביקש להצית את הבוסתן, פנה אליו עלאל ואמר: ״יא עפרית! אל תשרוף בוסתנו של אבי״. קרא העפרית: ״שלוף את חרבך״.

ענה לו עלאל: ״לימדני אבי שלא להרים חרב על גדולים ממני. שלוף אתה ראשון כי אתה הגדול״.

שלף העפרית את חרבו והטילה בעלאל, אך לא פגע בו. כאשר הגיע תורו של עלאל, שלף את חרבו ופגע בששה מראשיו של העפרית, כך שנותר לו ראש אחד בלבד. ברח העפרית ועלאל רדף אחריו. ירד העפרית לתוך באר ועלאל בעקבותיו. באמצע המדרגות ראה עלאל עוד מדרגות מצד ימין. הוא עלה בהן והגיע אל חלון קטן, ודרכו ראה נערה השומרת על נערות רבות שנחטפו על־ידי העפרית. השומרת הייתה החטופה הראשונה. בראותה את עלאל, שמחה מאוד וסיפרה לו שהעפרית חוטף את בנות המלכים ומביאן לכאן. משום כך יש כאץ הרבה בנות." ומה תחפש אתה כאן״? סיימה הנערה את דבריה בשאלה אל עלאל.

״מחפש אני את העפרית. כרתי לו שישה ראשים, אך ראש אחד נשאר לו עדיין״.

יעצה לו הנערה: ״רד במדרגות האלה ועלה במדרגות שמצד שמאל. שם תמצא את העפרית״.

עשה עלאל כמצוות הנערה, עלה במדרגות ומצא חלון דומה, אך לא נראה בו דבר. הוא חיפש וחיפש וכבר רצה לעזוב את המקום, אך אז גילה את צילו של העפרית המסתתר בפינה בצורת נחש. התקדם עלאל לעבר העפרית־הנחש ואז פנה זה אליו וביקשו: ״אנא אל תכרות את ראשי השביעי מעליי".

ענה לו עלאל: ״ציווני אבי: את אויבך אל תניח לעולם חי״ וכרת את ראשו. אחר־כך שם את הראש בילקוטו שבו היו ששת הראשים הראשונים וחזר אל הנערות הנעולות. הוא שיחרר את כולן והחזיר כל אחת מהן אל ארצה ואל מולדתה.

אחר־כך התייצב עלאל בפני אביו המלך, הביא לו את הראשים הכרותים של העפרית וסיפר לו כיצד חיסל את המזיק. הודה המלך לעלאל והכריז: "כל נערה יפה, חובה עליה להתייצב בארמון, כי ברצוני למצוא כלות לששת בניי". בחרו בני המלך בנערות היפות ביותר ונערכה להם חתונה מפוארת. ועלאל? הוא בחר לעצמו את הנערה השומרת. נערכה חתונה מפוארת וכל בני הממלכה הוזמנו לשמוח בה.

תפוח ההריון-סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי-עמ' 174

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674-שנת העדנה-יוסף בן־צור

יוסף בן־צור

אם בליוורנו, אמסטרדם, טריפולי ואף בטנג׳יר קמו נביאים ומחשבי הקצין מבין המהגרים או מבין האנוסים, שהצד השוה שבהם שהיו כולם תלמידי חכמים מובהקים ומורי הלכה ידועים, הרי במקנס נתגלה נביא מקרב התושבים, מתון בני עמו, משכבה של פשוטי עם, וכפי שמעיד עליו בן זמנו ״עם הארץ אבל ירא שמים״, ״ואשר לא ידע לקרות בספרי המפרשים״, כדברי ששפורטש. שם הנביא יוסף בךצור.

משפחת בן־צור היתה משפחה מיוחסת של חכמים וסופרים מדורי דורות ועתידה בעוד דור אחד להעניק ליהדות מרוקו, אחד מגדולי חכמיה ר׳ יעקב בן־צור, המכונה יעב״ץ בעל ״עת לכל חפץ״ (שירים) ו״משפט וצדקה ביעקב״(תקנות יהודי מרוקו, שו״ת).

הנביא החדש יוסף בן־צור נתגלה בעיר מקנם. מקנם היתה כפי שציינו לעיל, מרכז חשוב של הכת והיתה עיר ואם בישראל. בשנה בה אנו עוסקים (1674) , זכתה מקנם להתפתחות כלכלית ותרבותית מואצת. המלך העלאווי מולאי איסמעיל, אשר זה עתה עלה על כס המלוכה, בחר בה למושב לו. הוא פיתח קשרים דיפלומטיים ומסחריים עם ארצות אירופה וביחוד עם צרפת. בדומה למלך צרפת – לואי ה־14 בן זמנו, הוא משוה לשלטונו הדר חיצוני ופאר רב. בעקבות לואי ה־14 הוא עוזב את פאם הבירה המסורתית של מלכי מרוקו(כמו שלואי ה־14 עזב את פאריס) ובונה את ארמונו ב״ורסי״ של מרוקו – העיר מקנם.

מקנם היתה גם עיר של סופרים ורבנים ידועים אשר בה גברה ידם של המתעדים לאמונה החדשה. יחד עם זאת ההשפעה השבתאית הגיעה לממדים ניכרים. בעקבות התפתחותה של מקנס נהרו אליה אנשים רבים, ביניהם רבנים וחכמים. גם ר׳ אלישע אשכנזי – אביו של נתן העזתי – אשר מקום מושבו בשליחויותיו הקדומות היה בסאלי, עקר ממנה והתישב במקנס בשנותיו האחרונות ושם נפטר בשנת תל״ג (1673). בפרק הבא נעמוד על פעילותו ועל דמותו של ר׳ אלישע אשכנזי ועל השפעתו על הקהילות בהן ישב. בינתים נסתפק ונאמר שלא ידוע בברור באיזו מידה פעל ר׳ אלישע אשכנזי להפצת התורות השבתאיות. על פעילותו בתנועה השבתאית חלוקות הדעות, אך יש מקום לשער שפעל ועזר להפיץ את כתבי נתן בנו אשר הביא למרוקו בשובו מירושלים, כמו שעזר בהחדרת ובהפצת ספרי קבלה אחרים למרוקו, כגון ספר הכונות להאר״י, שהועתק מספר ״עץ החיים״ שהובא על־ידי כמוהר״ר אלישע אשכנזי בשנת ״כי יתן ה׳ את רוחו״ (1646), וספר ״ירח יקר״ לר׳ אברהם גאלאנטי, פרוש על שמות של ספר הזוהר (ראה להלן).

המקורות על הופעתו ופעילותו של יוסף בן־צור אמנם מעטים אך די מגוונים, ויש בהם כדי ללמדנו על ההתלהבות שאחזה בהמונים ועל התקוות שהופעתו הפיחה בקרב הצבור במרוקו. עיקר המקורות נמצאים בכתבי־יד המפוזרים במקומות שונים בספריות צבוריות ופרטיות. סביר להניח שספרים וקונטרסים רבים נבתבו על תקופה זו ועל פעילותו של יוסף בן־צור – בעיקר על מאבק האיתנים והויכוח התהומי והנוקב שהיה נטוש בקרב הקהילה היהודית בענין משיחיותו של שבתי צבי – אך כתבים אלה עדיין גנוזים בספריות פרטיות ובגנזבים ומונחים כאבן שאין לה הופכין ושיני הזמן והעש עושים בהם שמות. יתכן שהספרים הושמדו או נגנזו בעקבות מסע הטיהור שנערך נגד כל הספרות השבתאית. מאידך, ישנם גם מקורות הנמצאים בכתובים ויצאו לאור. האחד הוא סיפור מעשה מפורט על המאורע ״מעשה ביוסף בן־צור״ הכלול בלקט תעודות הנקרא ״עניני שבתי צבי״.מקור שני בכתב הוא מספר שורות שהקדיש ששפורטש לנבואתו של יוסף בן־צור. שאר התעודות נמצאות עדיין בכתב־יד. התעודה הראשונה מספרת שהמגיד נגלה לבחור יוסף בן־צור ובישר לו את ביאת הגואל. הבחור(כלומר הרווק) יוסף בן־צור היה עם הארץ ״אבל כל ימיו היה ירא שמים ובתורה לא מבין כלל״. תעודה אחרת הנמצאת עדיין בכתב־יד מספרת ״שכאשר שלחו לחבירינו אהובינו י״ה מעיר פאם יע״ה (יעזרה האל) מאמר הזוהר לפרשו, ויתמה עד מאד על דבריהם על שלא יודע לקרות והם שלחו לנסותו. ויהי הלילה ויבוא המגיד ויפרש לו המאמר על דרך הסוד, דברים מופלאים כמו שעיניכם תחזנה מעשיהם זכו, וזה לשונו וגו'.״ והתעודה הראשונה ממשיכה: כאשר המגיד הקימו על רגליו והטבילו עם מים שהיו בקנקן אחד, המים שבקנקן נתרבו כל כך עד שנאלץ להחליף את בגדיו, ואז הראו לו בשמים את ״אדונינו מלכנו שבתי צבי ואמרו לו זה הוא הגואל האמיתי משיח בן דוד, ור׳ נתן בנימין (נתן העזתי) נביא אמת״, ואילו הוא (יוסף בן־צור) משיח בן־יוםף.

לפי אמונה יהודית עתיקה, עתיד להתגלות משיח בן־דוד רק לאחר הופעת משיח בן־יוסף (ראה לעיל – נבואת זרובבל), ואחת הטענות נגד שבתי צבי היתה בפי המתעדים שלא תיתכן הופעתו של שבתי צבי שהיה בעיני עצמו במשיח בן־דוד ללא התגלות קודמת של משיח בן־יוםף. אמנם היו כמה מחסידי התנועה שראו בהזיותיהם את עצמם ככשירים להיות משיח בן־יוסף, אך היות ולא הצליחו לתת ״אות ומופת״ לא נתקבלו על־ידי אנשי הכת. יוסף בן־צור אמר למלא את החסר שהיה בתנועה ונתקדש באמונה היהודית, ואכן הצליח והתקבל לפחות על־ידי בני קהילתו כמשיח בן־יוסף.

ומעשה שהיה כך היה: כאשר הודיע יוסף בן־צור לאנשי עדתו שזמן הגאולה יהיה בערב פסח של השנה הבאה, שנת תל״ה (1675) אחרי ביעור חמץ, שאלו אותו החכמים שיבקש מהמגיד שיתן לו ״אות ומופת״ שאכן נבואותיו קושט דברי אמת. יוסף בן־צור ענה להם ״איזה אות ומופת גדול יותר ממה שאתם יודעים שקודם לא ידעתי אפילו ללמוד רש״י ואילו עכשיו אני מגלה לכם סודות עליונים אשר לא ידעתם ולא שמעתם מעולם?״, ״ואם תרצו אני אלך ברחובה של עיר ואכריז ואומר ששבתי צבי הוא משיח של ישראל ותראו שלא יארע שום נזק לא לי ולא לשום אחד מישראל.״

עלינו לזכור שהשנה היא שנת תל״ד (1674), היינו שלוש שנים לאחר עליתו של המלך הצעיר והנמרץ מולאי איסמעיל על כס המלוכה, תהליך הפסיפיקעיה והשלטת סדר במדינה בעיצומם. כל תנועה או התארגנות חברתית אינה נסבלת על־ידי השלטונות, שמא תגרום תסיסה שתקשה על השלטת סדר בממלכה. אנו יודעים שהתנועה השבתאית היתה נרדפת על־ידי השלטונות גם בימי מולאי ראשיד (ראה לעיל) וגם בימי מולאי איסמעיל, מפני שגרמה לתסיסה בקרב הצבור, ודברי יוסף בן־צור עצמו מוכיחים שהתנועה היתה נרדפת, שאם לא כן מה פשר האמירה שהיא בעיניו כתחליף ל״אות ומופת״, ״שלא יארע שום נזק לא לי ולא לשום אחד מישראל?״. עצם ההכרזה של יוסף בן־צור ״אם תרצו אני אלך ברחובה של העיר ואכריז ואומר ששבתי צבי הוא משיח ישראל״, עשתה רושם עז על שומעיו מפני שהיתה בה תעוזה ומידה לא קטנה של בטחון עצמי, ומה גם ש״העיר״ בה מדובר היא מקנס, מקום מושבו של יוסף בן־צור, עיר בירתו החדשה של מולאי איסמעיל, כפי שהסברנו, כלומר שהצהרתו ההפגנתית שהוא מוכן להכריז לפני ולפנים, בתוך קודש הקודשים של הממלכה העלאווית־מוסלמית, על משיחיותו של שבתי צבי היא ״אות ומופת״ ועל כן הרושם הרב והמשכנע שבהצהרתו, והרבה חכמים – לפי אותו מקור שבתאי – שלא האמינו עד כה בשבתי צבי ודיברו בו סרה, ״התחרטו חרטה גדולה וחזרו מרעת לבבם ועכשיו הם מאמינים באמונתו״, ומוסיף אותו מקור שבכל ארץ בדבריה (מרוקו ואלג׳יר), ״נתעוררו בתשובה גדולה יותר ממה שעשו בגילוי ראשון של אדונינו ירום הודו.״ לתלמיד חכם ספקן אחד ששאל אותו שלפי חז״ל משיח בן־יוסף יבוא בראשונה וילחם וימות ורק אחר־בך יבוא משיח בן־דוד, ענה מניה וביה, כי כוָנת חז״ל היא ״שמשיח בן דוד יתגלה קודם ויבשר את בואו של משיח בן יוסף, אח״כ יעלם וכאשר ימות משיח בן יוסף אזי שוב יתגלה משיח בן דוד״ (כתב־יד, ספרית שוקן, דף 37 ע״ב). כאן הוא רומז בברור שהתקופה שתחלוף בין התגלותו של משיח בן־יוסף לבין התגלות משיח בן־דוד תהיה קצרה ועל־ידי כך תקופת חבלי המשיח תתקצר.

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674-שנת העדנה-עמ' 118

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב

מתנדבי ה״מסגרת״ נפנו תחילה לפעולה בכפרי הדרום, אך איתור היהודים במקומות אלה לא היה קל. פרנסי הקהילות בערים הגדולות, לא ידעו בדיוק היכן פזורים אחיהם. פעילים מקומיים של ה״מסגרת״ נהגו לצאת להילולות או עלו להשתטח על קברותיהם של צדיקים שונים, כדי להפגש שם עם המוני בית ישראל. הם ליקטו שם פירורי־מידע על ריכוזי היהודים בסביבה ועל סמך מידע זה – יצאו אחר כך פעילים אחרים לכפרים השונים, בתקווה לגלות שם מועמדים לעלייה לישראל. בתחילה גילו היהודים חשדנות מרובה כלפי פעילי ה״מסגרת״. בראותם יהודי מרוקני הבא לשוחח עמם על ציון וירושלים, הם לא היו בטוחים כלל בזהותו או בכוונותיו. חשד זה גבר כאשר הפעיל המקומי בא לכפר יחד עם מתנדב מישראל. במגמה לפזר את החשדות, היה המתנדב אנוס, לעתים, לחשוף את זהותו, וזאת בניגוד מפורש להוראות שניתנו לו. אך על מנת להקטין ככל האפשר את הסיכון, נהג חבר ה״מסגרת״ להפגש במקרים כאלה עם הרב המקומי, או עם אחד מפרנסי העדה. אך היו גם מקרים שבהם חשיפת הזהות לא עזרה והרב נשאר חשדני וזהיר, כפי שהיה. אף על פי כן, מעולם לא עלה על דעתו של הרב או העסקן המקומי, להסגיר ״חשודים״ אלה לידי המשטרה.

לא חלף זמן רב, והרבנים בכפרי הדרום החלו לחפש בעצמם קשר אל ״הציונים״. כך, למשל, אירע עם הרב של קהילת איפראן. אחד המתנדבים הראשונים של ה״מסגרת" סיפר, כי הרב יצא לקזבלנקה ובאמצעות ההנהגה היהודית המקומית, הוא נפגש עם איש ה״מסגרת״ בבית פרטי, במרכז העיר. מסך עבה הפריד בין השניים ולמרות שהפגישה הוסדרה באמצעות אחד מפרנסי הקהילה, היה הרב זהיר ומבוהל. שוב ושוב הוא ביקש מאיש ה״מסגרת״ להסיר את המסך ולהזדהות. זה סירב. אך על מנת לפזר את חשדותיו של הרב, נהג איש ה״מסגרת״ לצטט קטעי תפילה והזכיר מלים כמו ״ציון״, ״ירושלים״, ״שמע ישראל״ וכו'. אט אט פג חששו של הרב והוא סיפר למתנדב הישראלי על מצוקתם של אנשי כפרו. הרב סיים את דבריו בתחינה ובבקשה: ״חיינו בסכנה. אנא קחו אותנו לישראל, ואנו מוכנים להיות שם אפילו חוטבי עצים ושואבי מים. אין עתיד ליהודים במרוקו וככל שנמהר לצאת מאיפראן – כך ייטב״.״ למשמע תחינה זו, נתפש איש ה״מסגרת״ להתרגשות מרובה והוא הבטיח לרב לעשות כל שביכולתו, כדי להעלות את יהודי איפראן לישראל, "בהקדם האפשרי״. משום התרגשות זו, חרג המתנדב הישראלי מכללי הזהירות המקובלים, הסיט את המסך ונחשף. הרב הניח ידו על ראשו של איש ה״מסגרת״ והעניק לו ברכה. לא חלפו ימים רבים וכל תושבי איפראן היו בדרכם לישראל. המפגש בין מתנדבי ה׳׳מסגרת" לבין יהודי מרוקו היה מרגש ומלא חוויות. וכך מתאר אחד השליחים – איש ״הגנה״ ותיק, שועל קרבות במלחמת השחרור ומיוצאי אשכנז – את מפגשו עם היהודים בכפרי הדרום: ״הם תמימים עם אלוהיהם, רגילים בכבוד אב ואם, מכניסי אורחים ומסבירי פנים. אמונתם הדתית איננה משופעת בעמקות יתרה, היא פשוטה ותמימה, כשם שפשוטה ותמימה אמונתם בגאולה. זה מאות שנים שהם מצפים לגואל. אין הם יודעים כיצד תיראה הגאולה ואם תבוא בדרך הנס או בידי בשר ודם. לדידם, העלייה לירושלים היא טבעית והשיבה לציון מובנת, ויהי המבשר אשר יהיה.״״

ברם, העלאת היהודים מכפרי הדרום, נתגלתה חיש מהר כמסובכת ורבת סיכונים. מאחר שקהילות יהודיות שלמות ״התפרצו" לעלות לישראל, קיים היה חשש פן התרוקנות הכפרים מיהודיהם, תגונב לאוזני השלטונות. דבר זה היה אמור במיוחד לנוכח העובדה, שהיהודים היו האומנים ובעלי המלאכה ויציאתם הפתאומית שיבשה את אורח החיים התקין באותם הכפרים. על כן, ארגון העלייה חייב שורה ארוכה של כללי זהירות. כך, למשל, היציאה מהכפרים נעשתה בלילות ותוך שמירה מירבית על שקט וחשאיות. העלייה לישראל נחשבה למצווה גדולה והיא דחקה מפניה את קדושת השבת. היו מקרים שבהם נקבעה שעת היציאה ללילות שבת דווקא, וזאת במגמה להטעות את המשטרה ולהרדים את עירנותה. במקרים כאלה, היו פעילי ה״מסגרת״ מורים למשפחות היהודיות לשלוח ביום שישי את ה״חמין למאפיית הכפר, כרגיל. למחרת, לאחר תפילת שחרית, היה האופה הערבי יודע כמה יהודים עזבו בלילה את הכפר, על פי מספר קדירות ה״חמין״ שנותרו במאפייה…

ההרגשה כי מצוות העלייה לישראל דוחה שבת, היתה נחלת הכלל אך בכפרים שונים העדיפו היהודים לפנות לרב המקומי ולקבל ממנו ״היתר״ לחילול השבת. וכה תיאר איש ה״מסגרת״ – בדו״ח בכתב לממונים עליו, את אחד המקרים הללו: ״באחד הכפרים למרגלות האטלס, נתגלגלו הדברים כך שיום היציאה לדרך חל בשבת. הקהל היה נבוך. ככלות הכל, חילול שבת לא מילתא זוטרתא היא וקשה היה להם להכריע איזו מצווה גדולה יותר – העלייה לארץ הקודש או שמירת השבת. הלכו אל רב העדה, המכוון את מעשיהם בחיי יום־יום ופוסק להם הלכה. שקל הרב לכאן ולכאן, העריך בשקלא וטרייא

נמצאו כפות המאזניים מתנודדות והולכות, עד אשר הכריעה הכף הנוטה לעבר ירושלים. אלא שמשום כבודה של שבת, צווה הרב על בני עדתו לצאת את הכפר ברגל ולעשות כברת דרך ארוכה, אל מחוץ לכפר. רק אז, יעלו באוטובוסים המוליכים אותם לגאולה. כך פתרו יהודים תמימים אלה שאלה רבתי וכך הם מימשו בפועל את הקריאה המנסרת מקידמת דנא – ״עוד אבנך ונבנית בתולת בת ציון…"

העולים מכפרי הדרום היו מתרכזים תחילה במקנס או במרקש. פעילים של ה״מסגרת״ – לרוב חניכי תנועות הנוער הציוניות – היו דואגים להם למזון ולאיכסון, עד להסעתם לקזבלנקה, או לתחנה אחרת. היציאה מהכפרים נעשתה תוך התראה קצרה מאוד, לעתים אפילו תוך שעה אחת. כעבור שניים – שלושה ימי המתנה, היו באים פעילים אחרים ומעבירים אותם לתחנת הרכבת או לתחנת האוטובוסים המרכזית. רק כאן היה נאמר לעולים כי הם נוסעים לקזבלנקה או לטאנג׳יר, וכי שם ימתינו להם פעילים אחרים שידאגו להסיעם לתחנתם הבאה. במרוצת הזמן, השתכללה השיטה וההסעה היתה נעשית במשאיות או במכוניות פרטיות הנהוגות בידי פעילי ה״מסגרת״. המשפחות היו יוצאות לדרך כשבידי כל אדם מזוודה אחת בלבד. האמון ב״מסגרת״ היה כה רב, עד כי איש מהעולים לא שאל שאלות ״מיותרות״, כגון – מה הוא היעד הסופי, או מהם תנאי הקליטה במולדתם החדשה. התנועה ממרקש לקזבלנקה, נעשתה לרוב בלילות, על פי סיפור ״כיסוי״ שניתן לכל קבוצה בנפרד. כדי לשמור על שקט מירבי, נצטוו האמהות להיניק את ילדיהן לפני היציאה לדרך, ולהחזיק אותם בזרועותיהן, לבל יפרצו בבכי. נתיב הנסיעה היה נבחר בקפדנות ושליחי ה״מסגרת״ היו מדווחים בטלפון על מעבר השיירה בתחנות הביניים השונות. אחד הפעילים המקומיים שהצטיין באותם ימי בראשית, היה רוכל יהודי ממרקש שכינויו ״סימון״. הלה היה מרחיק עד לכפרים הנידחים ודואג להסיע את העולים למרקש באוטובוס, או בכל כלי תחבורה מצוי.

אך למרות אמצעי הזהירות הללו, היו כמובן, גם תקלות. אלה נבעו, בעיקר, מההבדלים החזותיים בין תושבי הדרום לבין תושבי קזבלנקה והערים הגדולות האחרות. היהודים בהרי האטלס נבדלו מאחיהם בקזבלנקה, לא רק בלבושם ובחזותם, אלא גם בחינוכם ובנימוסיהם. לאחר כמה כשלונות קטנים, עשו מתנדבי ה״מסגרת״ מאמץ רב כדי לטשטש, ככל האפשר, הבדלים אלה. במקום הלבוש המרוקני המסורתי, ניתנו לעולים חליפות מודרניות ועניבות צבעוניות; ובמקום צרורות הבגדים שהיו עומסים על שכמם, צוידו יהודי האטלס במזוודות. אך אירע וצעירה יהודיה הגיעה עם בני משפחתה לשדה התעופה של קזבלנקה, כשברשותה דרכון מרוקני מזויף. השוטר בדק את הדרכון ומצא אותו ללא דופי. השוטר החמיא לנערה על יופיה והילל את לבושה, שהיה זהה ללבוש בתמונת הדרכון. אם בתום לב או משום חשד מסוים, שאל השוטר את הנערה, כבדרך אגב, מתי תפרה את שמלתה. היא ענתה: "לפני שבועיים״. מיד נעצרה הנערה יחד עם כל בני משפחתה. הוברר, כי הדרכון הונפק לפני שנתיים ועל כן לא יכולה היתה הנערה להופיע בו עם שמלה ״שנתפרה לפני שבועיים בלבד…" אחד התירוצים הנפוצים באותם ימים, היה רצון המשפחה־העולה לצאת לצרפת, ״כדי להשתתף בחתונת קרובים״. אנשי ה״מסגרת״ היו מוצאים בצרפת, או במדינה אירופית אחרת, ״דוד עשיר״ וזה היה מזמין את ״קרוביו״ לטקס החתונה ושולח להם את כרטיסי הטיסה. אנשי ה״מסגרת" היו מעניקים לבני המשפחה סכום כסף מסוים, כדי להוכיח לשוטרי הגבולות שיש בידם אמצעים למחייה באירופה. אך אירע ואחת המשפחות הללו שיצאה ל״חתונה״ בצרפת, נעצרה בשדה התעופה: כאשר פתחו קציני המכס את המזוודות, הם גילו בהן בלויי סחבות ולא בגדי חג…

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 112

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל-2012

אבן גבירול או אַוויסֶבּרוֹן?

מעל לכל הסופרים האחרים בספרד של תור הזהב מתנשאת דמותו של שלמה אבן גבירול, איש עגמומי, לפעמים מר נפש, משורר גאוני שחש בנוח גם בענייני העולם הזה וגם במחוזות הנשגבים של ההגות העילאית. לא היו לו מתחרים בכתיבת שירה עברית צחה, וכל אדם בספרד ידע זאת, ובכלל זה הוא עצמו. הרגשת האפסות המטפיזית שלו ועליונותו הפיוטית – ההכרה שאין לו שום חשיבות ביקום, ועם זה הוא ראוי להיות ראש וראשון לבני האדם – העמידה ניגוד מרתק. הוא התייתם בילדותו והיה חולה, לא מצודד בעיני נשים ולמעשה ערירי כמעט לחלוטין, ואף על פי כן נהג לא פעם מתוך התנשאות, כדרכו של גאון המודע לגאוניותו בקרב הנעלים ממנו במעמדם החברתי, שנחשבים בעיניו לנחותים ביכולתם הרוחנית. הוא ניחן בשפע של כישרונות. בשנות חיים מעטות משל מוצרט עלה בידו להפיק חיבורים מכל הסוגים: מדברי חנופה מחורזים לימי הולדת שנכתבו תמורת כסף, שירים ליריים עמוקים, התגלויות אישיות, שירה מטפיזית, מזמורים, תפילות, חידות, דברי מוסר, שירים המתארים נופי ארץ ורגשות ושאיפות אנושיות מורכבות, ומחאות כנגד ״ריקנות העולם״(ענייני העולם הזה). פאר יצירתו הוא הספר כתר מלכות, עיון פילוסופי־פיוטי במסתרי האל ומעשה הבריאה. רבנים ראו בספר הזה יצירה יהודית כל כך במהותה עד ששילבו חלקים ממנה במחזור התפילה; ועם זה הגותו הפילוסופית הטהורה של אבן גבירול על נושאים דומים, חיבורו הניאו־אפלטוני מקור החיים (שנודע בשמו fons vitae לדורות של קוראי לטינית), נכתב בערבית והיה נטול תוכן יהודי עד כדי כך שיוחס למחבר מוסלמי עלום ששמו אוויסברון (Avicebron), ורק במאה התשע־עשרה הוכר כיצירתו של אבן גבירול. השניות הזאת בין זהותו הפילוסופית והיהודית של אבן גבירול חוזרת ונשנית גם אצל אנשי רוח יהודים ספרדים אחרים (ובהם גם הרמב״ם); ובמובנים רבים נשוב וניתקל בה בקרב אינטלקטואלים בני אנוסים במאה השש־עשרה והשבע־עשרה (ובאורח שונה במקצת גם בקרב יהודים בימינו).

אור הסהר מקדיר

משטר המדינות הקיקיוניות בא אל קצו בעשור האחרון של המאה האחת־ עשרה. הוא קרס בגלל חולשתו הפנימית ותחת מהלומותיהן של שתי תנועות צלבניות. משני עברי הקו המפריד בין מוסלמים לנוצרים נשמע צחצוח החרבות של מלחמת קודש. צבא של נושאי צלב נוצרים נערך לצאת אל ארץ הקודש ולחלץ את ירושלים מידי המוסלמים, ובאיבריה, חמש־עשרה שנים לפני כן, כבר יצא הצפון הנוצרי למתקפה בראשות אלפונסו השישי מלך קסטיליה. עכשיו לא היה ספק עוד שהנוצרים הם הכוח החיוני בספרד, כוח רענן, חזק ונחוש יותר, נטול ספקות וחופשי מן הפינוק והרדיפה אחרי מנעמי החיים שאפיינו את יריבו המוסלמי.

כשנפלה טולדו, בירתה של איבריה העתיקה, בידי אלפונסו השישי ב־1085 השיגה הרקונקיסטה שיא חדש. הנוצרים המנצחים הרגישו שהגיעו למחצית הדרך אל ירושלים שלהם. השליטים המוסלמים עמדו לפני דילמה קשה: להיכנע לפני הסתערות הנוצרים או לבקש את עזרתם של הלוחמים הברברים, הקשוחים והקנאים יותר שבמדבריות מרוקו, שאולי יצילו את אנדלוסיה אבל יסתמו את הגולל על אורח חייהם. בין כך ובין כך לא יהיו עוד החיים כמו שהיו, זאת ידע אל־מוּתאמיד, הנסיך המשורר ששלט בסוויליה, כשהחליט החלטה גורלית להזעיק לעזרה את צבאות הברברים.

הוא צדק. הצבאות הברבריים היו מונעים בשאיפה צלבנית משלהם – רוח הג׳יהאד – שכוונה (כמו אצל קנאי הג׳יהאד בימינו) לא נגד הכופרים בלבד אלא גם נגד האסלאם המתון. הם בלמו את הסתערות הנוצרים מקסטיליה, אבל בה־בעת פירקו את המדינות המוסלמיות הזעירות (אל־מותאמיד נשלח למרוקו בשלשלאות), וכפו על הארץ כולה שלטון אסלאמי מחמיר ונטול סובלנות כמעט לחלוטין.

הברברים האלה נמנו עם המוראביטון (Almorávides) הסגפנים, אחווה צבאית שדתה הייתה טהרנית ולא למדנית. בימינו בוודאי היו נחשבים לפונדמנטליסטים בשל השילוב שבין קנאות ובין היעדר תחכום דתי. לאחר בואם נעשתה ספרד המוסלמית כביכול מודעת יותר לשליחותה הדתית. ועם זה, בששת העשורים שבהם שלטו באנדלוסיה קרה למוראביטון מה שקרה למתקנים אחרים: הם למדו להעריך את מעלותיה ויתרונותיה של התרבות שביקשו לדכא, משירה ועד מרתפי יין.

המגמה הזאת עוררה את זעמה של תנועה ברברית קנאית עוד יותר, אל־מוואחידון, או ״מייחד־ האל״ (Almohades), ואלה גירשו את המוראביטון ב־1149 והקימו משטר אסלאמי נוקשה עוד יותר. דתם הייתה אינטלקטואלית יותר(וגם דוגמטית יותר) משל המוראביטון; הם דחו, בין השאר, את האנתרופומורפיזם וראו בו חילול אחדותו המופשטת של האל באמצעות צלם בדמות אדם. לכן התנגדו בתוקף לא רק לנצרות, דת האל־האדם, אלא לרוב ביטוייה של הדתיות העממית ביהדות ובאסלאם עצמו. אין פלא אפוא שעד מהרה נותקו המוואחידון מן העם ונעשו מדכאים ומתנשאים – כדרכם של ממסדים קנאיים.

אנתרופומורפיזם-מיוונית: anthropos אדם morphe + צורה] אִנּוּשׁ, יִחוּס תְּכוּנוֹת וְצוּרוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת לְשֶׁאֵינוֹ אָדָם – לְכוֹחוֹת הַטֶּבַע, לְדוֹמֵם אוֹ לֵאלוֹהִים.

עם בואם של המוואחידון קדר אור הסהר על ספרד למאה שנים. הם אמנם בנו מסגד מרהיב בסוויליה, בירתם מאז 1170: מגדל המסגר הנהדר, החירלדה (Giralda), עדיין עומד על תלו. אבל לפני כן הרסו את בתי הכנסת בעיר והרגו, הגלו ואסלמו בכפייה אלפי יהודים ונוצרים, מקורדובה ואלמריה ועד האי מיורקה (וגם בצפון אפריקה).

״אֲהָה ירד / עֲלֵי ספרד / רע מן השמים״, קונן המשורר והמלומד היהודי אברהם אבן עזרא. קורדובה חרבה, יהודי גרנדה גורשו, במלגה ובמיורקה גוועים ברעב ובחאן ואלמריה ״אין יהודי / וגם יחידי״, ״והתלמוד / כמו גלמוד / כי כל הודו פנה״, בתי תפילה היו ל״מקום תפלה״(מסגדים) וילדי היהודים ״נמסרו לדת נוכרייה״.

נדודי המשוררים: יהודה הלוי אבן עזרא

מצבם של היהודים בימים הסוערים ההם בא לידי ביטוי בנדודיהם – הגאוגרפיים והנפשיים – של כמה אנשי רוח בולטים. יהודה הלוי(אבוּ אל־חַסן) הוא המשורר המפורסם ביותר של יהודי ספרד. חייו משתקפים כחידה מתוך שיריו המרובים (יותר מ־700). הוא נולד ב־1075 בקירוב והיה בן עשר כשכבשו הנוצרים של קסטיליה את טולדו, ובן 16 כשסיפחו המוראביטון את ספרד המוסלמית לממלכתם. עשרות שנים מחייו עברו עליו בנדודים מעיר לעיר, בארצות המוסלמים והנוצרים כאחד – לא כפליט אלא ברווחה ובנוחות, כראוי לאיש אמיד שכמותו, רופא, סופר וסוחר למחצה; ומכאן שהדחף לנדודיו בא מתוכו. ספרד, כך הרגיש יהודה הלוי, היא מולדתם של היהודים, אף על פי שבשום מקום בספרד לא הרגיש כבביתו ממש. הוא נדד גם בין השירה לפילוסופיה, בין שטחיות לעומק אישי, בין היומיום למשיחיות, ובין אהבתו לנשים ונערים לאהבתו לאלוהים.

חמש מאות שנה לפני פַסקל שלל יהודה הלוי את ״אלוהי הפילוסופים״ (אריסטו) ודיבר בזכות ״אלוהי אברהם״, שאינו נתפס כעיקרון קוסמי המוכר לשכל בלבד, אלא בתור יהוה, אל ההיסטוריה ואלוהי ישראל, שמוכר ליהודים מן החוויה הישירה, אפילו החושנית, של מעמד הר סיני. התאולוגיה של יהודה הלוי, שלא כמו של אבן גבירול, הייתה אפוא יהודית מובהקת.

אחת מתחנותיו העיקריות של יהודה הלוי הייתה טולדו שבידי הנוצרים, שם חיה קהילה יהודית מבוססת, שעדיין הייתה ערבית במנהגיה, אבל כבר החלה להסתגל לשלטון הנוצרים. היטמעות תרבותית חוזרת שכזאת הייתה נפוצה למדי ברחבי חצי האי בימים שיהודים ומסתערבים היו מהגרים אל הצפון כדי להיבנות מהצלחתו וכדי להימלט מלחצם הגובר של המוראביטון. לפי שעה פעלו היהודים כמתווכי תרבות והעבירו אל העילית הנוצרית מונחים וביטויים מוסלמיים, טכניקות ואורחות חיים. אבל יהודה הלוי היה שקוע עמוק בתרבות הערבית מכדי למלא תפקיד שכזה. בקסטיליה הרגיש גולה כפליים: עצמיותו התרבותית נותרה בדרום המוסלמי, ואילו לבו הדתי פעם במזרח (בירושלים) – והוא חזר לנדוד בין הערים המוסלמיות.

ואז התחולל בו שינוי פנימי. ״התרדוף נערוּת אחר חמישים / וימיך להתעופף חמושים?״ גער בעצמו.

הֲתִרְדֹּף נַעֲרוּת אַחַר חֲמִשִּׁים – 
וְיָמֶיךָ לְהִתְעוֹפֵף חֲמוּשִּׁים? 
וְתִבְרַח מֵעֲבֹדַת הָאֱלֹהִים 
וְתִכְסֹף אֶל עָבַדְתָּ הָאֲנָשִׁים, 
וְתִדְרֹשׁ אֶת-פְּנֵי רַבִּים – וְתִטֹּשׁ 
פְּנֵי אֶחָד לְכָל-חָפֵץ דְּרוּשִׁים, 
וְתֵעָצֵל לְהִצְטַיֵּד לְדַרְכְּךָ 
וְתִמְּכֹּר חֶלְקְךָ בִּנְזִיד עֲדָשִׁים? 
הֲלֹא אָמְרָה לְךָ עוֹד נַפְשְׁךָ הוֹן! 
וְתַאְוָתָה תְּבַכֵּר לַחֳדָשִׁים? 
נְטֵה מֵעַל עֲצָתָהּ אֶל עֲצַת אֵל 
וְסוּר מֵעַל חֲמֵשֶׁת הָרְגָשִׁים, 
וְהִתְרַצֵּה לְיוֹצֶרְךָ בְּיֶתֶר 
יְמוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָצִים וְחָשִׁים.

בהיותו בן יותר מחמישים שנה, כמעט גיל זקנה באותם ימים, יצא יהודה הלוי למסע אל יעדו המרוחק והבודד ביותר – לירושלים, אז בידי הצלבנים הנוצרים. ירושלים היא נושא לכיסופים משיחיים עצומים בשיריו(״לבי במזרח ואנכי בסוף מערב״; ״ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך״), וכשפנה יהודה הלוי ללכת לירושלים דומה שיצא למסע צלב נגדי משלו, וקרא תיגר על הנוצרים והמוסלמים כאחד. לפי האגדה הרומנטית נהרג בעילום שם לרגלי הכותל המערבי, אבל האגדה נדיבה לא פעם יותר מן החיים. דומה שיהודה הלוי לא הגיע מעולם לירושלים ומת בקרב הקהילה היהודית במצרים.

רוח מסע הצלב הנגדי באה לידי ביטוי גם בכתיבת הכוזרי, חיבורו העיוני המרכזי של הלוי. הספר מתאר ויכוח שנערך בחסות מלך הכוזרים בין יהודי, נוצרי, מוסלמי ופילוסוף רציונליסט, כדי לעזור למלך לבחור לו דת. עצם הדבר שהיהודי לא רק מנצח בפולמוס אלא גם זוכה בממלכה לא היה עניין תאולוגי בלבד בעיני יהודה הלוי: הוא מרמז, אולי כהגשמת משאלה, על העימות הכוחני האלים שניטש בימים ההם בין מוסלמים לצלבנים נוצרים. היהודים היו חסרי אונים אפילו מכדי להיחשב למשתתפים בפולמוס הכוחני הזה – הם רק שילמו את מחירו בסבלם – ועם זה היהודים לבדם, כך טען הכוזרי, הם נושאיה האמיתיים של ההתגלות האלוהית. לפיכך היהודים יכולים רק לחלום על כוח וגדולה, בין בצורה סמלית של שיבה לציון ובין בצורה הארצית יותר, של ממלכת הכוזרים, שעדיין הציתה את דמיונו של יהודה הלוי כמו את דמיונו של חסדאי אבן שפרוט בשעתו.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל-2012-עמ' 50

פיוט למוצאי שבת, להבדלה-רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו, מנוקד ומבואר

 

 81 – אענה חלקי גם אני

להבדלה. פיוט בן שבע מחרוזות. בכל מחרוזת חמישה טורים המתחלקים לשניים בחרוז מתחלף.

משקל: שמונה הברות בצלעית.

כתובת: שירים להבדלה על הברכות שסי׳ [־־שסימע] יבנ״ה: יין, בשמים, נר, הבדלה. מרובע. משתנה לכמה ניגונים לפי העתים והזמנים… נועם ׳בך אשמח׳ או נו׳ [־־נועם] ׳לכבוד תורה׳. סימן: אני דוד בן חסין, יבנ״ה.

אֶעֱנֶה חֶלְקִי גַּם אָנִי / אֲרוֹמֵם אֱלֹהֵי אָבִי

נוֹרָא אֶחָד אֵין לֹו שֵנֹי / מֵרִים רֹאשִׁי וְּמשׂגַּבִי

יִשָּׂא יְרוֹמֵם אֶת קַרְנִי / יַנִּיחַ לִי מֵעָצְבִּי
יְשׁוּעָתִי חִישׁ יַצְמִיחַ / רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי
5- הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ / לָכֶם אֵלִיָּה הַנָּבִיא.

 

דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי / הוּא מְשִׁיחֵנוּ מַלְכֵּנוּ
בּוֹאוּ רֵעַי, בּוֹאוּ אֶחָי / יְבַשֵּׂר לַהֲמוֹנֵינוּ
וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי / בָּעִיר צִיּוּן עִיר עֹז לָנוּ
אֲנִי אֶל אֱלֹהִים אֶקְרָא / אוֹתָנוּ חָטוֹב יַחֲטֹב

10 – יִפְתַּח לָנוּ חִישׁ מְהֵרָה / הָאֵל אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב.

 

בֵּן מִמֵּצַר קוֹרֵא לְךָ / קוֹל תְּפִלָּה, קוֹל תְּחִנָּה
חָסִין קָדוֹשׁ בְּרוּ טוּבְךָ / אָנָּא הָאֵל הוֹשִׁיעָה-נָא 
יְבֹרַךְ מִבִּרְכוֹתֶיךָ / רַב חִסְידָּ"א וְרַב חֲנִינָא
אוֹיַבְתּוֹ תְּכַסֶּה בּוּשָׁה / אִיּוֹ אֱלֹהֶיךָ אוֹמְרָה

 15 – אֲזַי כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא / וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.

 

  1. 1. אענה… אני: אשתף עצמי במקהלת המשוררים והפייטנים שכתבו שירים ותשבחות למוצאי שבת. ארומם: אשבח ואפאר על-פי יש׳ רה, א ועוד. 2. נורא… ומשגבי: כינויים של שבח לקב״ה. נורא על־פי תה׳ מז, ג. אחד… שני: על-פי קה׳ ד, ח. מרים ראשי: על־פי תה׳ ג, ד. משגבי: על-פי תה׳ יח, ג. 3. ישא ירומם קרני: ישא את קרני וירימנה, כלומר ינשא אותי מדלותי ושפלותי. יניח לי מעצבי: על-פי יש׳ יד, ג, יתן לי מנוחה מרוגז הגלות ומן השעבוד. ואמר כן כנגד יום המנוחה היוצא. 4. רוח בי: שמ״ב כג, ב. 5. הנה… הנביא: מל׳ ג, כג. והוא על-פי המסורת, שמוצ״ש הוא לילו של אליהו לפי שהגואל עשוי לבוא מעתה. שהרי מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח (עירובין מג ע״ב), ומשעברה השבת יכול אליהו לבוא ולבשר את הגאולה. 6. דוד… חי: כלשון התפילה בקידוש לבנה, והדבר מבטא את האמונה בגאולה ובמשיח. 7. בואו… אחי: אלה הם דבריו של המשיח המכריז על הגאולה. 8. ואמרתם כה לחי: שמ״א כה, ו, וכאן קריאת שמחה לבוא הגאולה והוא מפסוקי הברכה והגאולה של מוצ״ש. בעיר… לנו: על-פי התיאור של עיר האלקים בתה׳ מזמור מו. 9. אני… אקרא: תה׳ נה, ז. חטוב יחטוב: ירומם ויעלה, והוא על-פי תרגום אונקלוס לדב׳ כו, יז. 10. יפתח… הטוב: על-פי דב׳ כח, יב והוא מפסוקי הברכה הנקראים במוצ״ש. 11. בן… לך: על-פי תה׳ קח, ה, מן המצר קראתי יה, וכאן קורא המשורר מעומק צרות הגלות. קול… תחינה: זה תוכן הקריאה שנזכרה קודם. 12. חסין… טובך: לשון הפסוק החמישי בתפילת ׳אנא בכח׳. אנא… נא: על-פי תה׳ קיח, כד, והוא מן הפסוקים הבאים לפני ההבדלה. 13. יבורך: הבן שנזכר בטור 11. רב… חנינא: בקשה מן הקב״ה הרבה חסד והרבה חן, והשתמש הפייטן בשמות הפרטיים של האמוראים להביע דבריו. 14. אויבתו: הם אומות העולם המציקות לו. תכסה בושה: מגדולתו ותפארתו, והלשון על-פי מי׳ ז, י. אין אלהיך אומרה: זו האויבת המציקה לישראל ושואלת אותו ׳איה אלהיך, על-פי תה׳ מב, ד: ׳באמרם אלי כל היום איה אלהיך׳. 15־ כוט… אקרא: זהו הפסוק הפותח את ההבדלה, תה׳ קטז, יג.

 

יַיִן יְשַׂמַּח אֲנָשִׁים / בְּמַשְׁאַת וַאֲרוּחָה
וְגַם אֱלֹהִים קְדוֹשִׁים / בְּהַלֵּל וְשִׁיר וּשְׁבָחָה
אֲלֵיכֶם יִקְרָא אִישִׁים / מְבִיאִים לָהּ' מִנְחָה
דָּבָר יָקָר אֵין לוֹ עֵרֶךְ / עִנְּבֵי הַגֶּפֶן בַּגֶּפֶן

 

20 – וּבְחֶדְוָה וְגִיל נְבָרֵךְ / בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן.
בְּשָׂמִים רֹאשׁ מֹר וְקִדָּה / בָּרָא אֶל רַב כָּל מְחוֹלֵל
יִשְׂרָאֵל קְהַל וְעֵדָה / כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל
זִמְרוּ תְּנוּ לוֹ תּוֹדָה / גַּם שָׂב גַּם יָשִׁישׁ גַּם עוֹלֵל
הַמַּסְפִּיק לָנוּ כָּל צֹרֶךְ / לָעַד עוֹלְמֵי עוֹלָמִים
25 – וּבִרְשׁוּת הָאֵל נְבָרֵךְ / בּוֹרֵא עֲצֵי בְשָׂמִים.

 

נֵר ה נִשְׁמַת אָדָם / כַּאֲבוּקָה בּוֹ מְאִירָה
בָּנִים בְּשִׁבְיָם בְּנוּדָם / הֲצִלֵּם יָהּ מִיּוֹם עֶבְרָה
מֵאֵשׁ יָרֹק וַאֲדַמְדַּם / מֵאֵשׁ יְרֻקָּה וּשְׁחֹרָה
אַפְּךָ לָהֶם הַאֲרֵךְ / הַלֹּא זֶה אוּד מוּצָל מֵאֵשׁ

30 – וּבִרְשׁוּת הָאֵל נְבָרֵךְ / בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ.

הַמַּבְדִּיל אוֹתָנוּ מֵעַמִּים / וּבֵין אוֹרָה לַחֲשֵׁכָה
וּבֵין שַׁבָּת לִשְׁאָר יָמִים / לֹא תַּעֲשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה
שָׂמֵחַ לֵב הָעֲגוּמִים / שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה
מִבֵּין עַמִּים אוֹתָם שְׁחֹל / וְשִׁמְךָ עֲלֵיהֶם יָחוּל
35 – וּבִרְשׁוּת הָאֵל נְבָרֵךְ / הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל.

 

  1. 16. יין ישמח אנשים: על־פי תה׳ קד, טו: ׳ויין ישמח לבב אנוש׳. משאת וארוחה: מתנות וסעודה, על-פי יר׳ מ, ה, והביטוי משולב בזמר לשבת ׳יום זה לישראל׳ שחיבר האר״י ז״ל. 17. וגם אלהים: משמח היין גם אנשים וגם אלהים, על-פי שו׳ ט, ג. 19. אין לו ערן: שאין ערוך אליו. ענבי הגפן בגפן: על-פי פסחים מט ע״א: ׳ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל׳. 20. בורא פרי הגפן: היא ברכה ראשונה בברכות ההבדלה. 21. בשמים ראש: ראשי בשמים, בשמים חשובים, על-פי שמ׳ ל, כג. וקידה: מין בושם וראה שם, כד. אל רב: האל הגדול. כל מחולל: יוצר הכל. 22. ישראל קהל ועדה: על-פי פס׳ ה, ה: ׳קהל ועדה וישראל׳. כל נשמת תהלל: כל נשמה בעם ישראל תהלל יה. והוא על-פי תה׳ קג, ו. 23. עולל: צעיר עול ימים. המספיק: המ מציא לנו במדה מספקת. 25. בורא עצי בשמים: ברכת הבשמים, הברכה השנייה שבהבדלה. 26. נד… אדם: מש׳ כ, כג. כאבוקה בו מאירה: הנשמה היא המאור המורה לאדם את דרכו כאבוקה המאירה בחושך. 27. כשבים: בשבי הגלות. ובנודם: ובנדודיהם בארצות הגויים. 28. מאש… ושחורה: אלה הם גוונים שונים של האש המציינת את מידת הדין הקשה על-פי הזוהר ח״א טז ע״א ׳חושך (הדין) הוא אש שחורה חזקה בגוון אש אדומה, חזקה במראה, אש ירוקה חזקה בציור׳. (משנת הזוהר, עמי ש״כ). 29. אפך להם הארך: ואל תדון אותם בחומר הדין. הלא… מאש: זכי ג, ב, ור״ל שעם ישראל מוצל ממידת הדין. 30. בורא מאורי האש: היא הברכה השלישית בהבדלה. 31־32. המבדיל… ימים: על-פי ברכת ההבדלה: ׳המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים׳.,32. לא… מלאכה: זו הבדלתו של השבת, באיסור מלאכה (שמי כ, י). 33. שמח… וברכה: לשון הברכה האחרונה בתפילת העמידה. 34. שחול: הצל והעלה, והוא חידוש על-פי הארמית ׳כמשחל בינתא מחלבא׳(ברכות ח ע״א) כזה ששולף שערה מתוך החלב (פעולה הנעשית בקלות יתרה), ועניינו למשות ולהציל. וכן ת״א לשמי ב, י: ׳כי מן המים משיתהו׳־ ׳ארי מן מיא שחלתיה׳. שמן עליהם יחול: שמך יקרא עליהם. ובנ״י הגירסה: ׳ונהלל ^בתוף ובמחול׳. 35. המבדיל … לחול: היא הברכה האחרונה בברכת ההבדלה.

קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים

 

בזכות ארגונה של היהדות – הגם שעורר ניגודים בין היסודות הנאורים ביותר באוכלוסיה, שמבקשים היו לאמץ להם את דיני האישות הצרפתיים שהוענקו מאז 1870 ליהודי אלג'יריה הייתה במגרב תמיד ספרות תלמודית ענפה. מעצמו מובן, שהספרות העתיקה הייתה נושא ללימוד קפדני ביותר, לרבנים ולפרחי רבנים, אך המצוינים שבהם שקדו להעשירה בהגיונותיהם שלהם : בלשכותיהם של הרבה רבנים תוניסאיים ומרוקאיים, משעה שרכשת את אמונם יכול היית לראות איך המגירות נפתחות ולעיניך נגלה ספר שבכתובים או כתבי יד שכבר נשלם, ששוב לא המתין אלא לפרסומו.

שכן עד לימים האחרונים של יהדות המגרב היו ספרי הלכה מרובים מתפרסמים בה. בתי הדפוס של פאס, של קזבלנקה, ובעת האחרונה במיוחד אלה של בועז חדאד בג'רבה, היו מוציאים את חיבוריהם המעולים ביותר של רבני המגרב. מי שזכה, מדפיס הוא את חיבוריו בארץ הקודש, באמצעות קרוב משפחה או ידיד מיושבי ירושלים או טבריה.

נדיבים בעלי אמצעים היו מתכבדים בכך, שסייעו להוצאתם של ספרי קודש אלה, שבהכרח נתייחדו למיעוט של למדנים ויראי שמים, שהרי כתובים היו בעברית רבנית, או לעתים רחוקות יותר ביהודית ערבית, ומודפסים תמיד באותיות עבריות.

אם נעיין ברשימת הספרים של אחד המו"לים הללו הרי נמצא בה סידורי תפילה, עם פירושים או בלעדיהם, ספרי פלפול תלמודי, הרבה ספרי יראים, לעתים קרובות כתובים ביהודית ערבית, תרגומים מאוחרים בניב זה של היצירות הגדולות בהלכה היהודית, מדריכים ברפואה עממית מזרחית, ספרי קבלה, שירים ואפילו רומנים היסטוריים.

באשר לסוג הזה האחרון, החל יוזב ואסל – Eusebe Vessel – בכתיבת מונוגרפיה מועילה של הספרות העממית של יהודי תוניסיה, שלדאבון הלב לא זכה לסיימה – ככל הידוע לנו תוכנית יחידה לחיבור על אודות הספרות העצומה הזאת. פירוש הדבר שעדיין לא הגיעה כאן השעה להוציא משפט כולל.

תחילה צריך יהיה לאסוף ביבליוגרפיה מדוקדקת של כתבי היד ושל חיבורים שהוציאו סופרים מוגרבים בעברית רבנית או ביהודית ערבית. החקירה והמיון של כתבי היד, שאחדים מהם נפוצו לארבע רוחות השמים, שנקנו על ידי אוניברסיטאות או ספרנים זריזים שבאמריקה ובישראל, אלה עצמם יצריכו מאמצים מרובים.

משעה שיושלם המִפקד הזה, אפשר יהיה לגשת לחקר הפעילות הרוחנית והדתית הזאת שנתרקמה במאות השנים האחרונות. כלום אנו צריכים להדגיש מה רבים הכשרונות, שצריך יהיה לאספם כדי לא להיכשל במלאכה זו ? מחוץ לידיעה יסודית ביהדות, בערבית, בארמית, בהיסטוריה היהודית, בתלמוד, בקבלה, בתפילות ובפיוטים, צריך יהיה אדם לדעת גם ערבית ויהודית ערבית ולהיות בקיא בשיטות היסודות של המחקר המודרני. בלי סגולות יסוד אלו עלולים המאמצים הראויים ביותר לשבח, להניב רק תוצאות של מה בכך.

אחד הקווים האופייניים ליהדות זאת שאנו תוהים עליה כאן, במצבה המקורי, הוא המעמד שיחדה לאשה. בתוניסיה, בדרום אלג'יריה ובעיקר במרוקו, שמורים היו סימנים הרבה לפגישתם של דיני התלמוד על המנהגים וההליכות של האוכלוסיות המאוסלמות של צפון אפריקה.

ראינו אותה יפהפיה במיטב מחלצותיה ביום כלולותיה : גם אם הצטיינה בכל חמדתה של נסיכה מתןף אלף לילה ולילה, הרי מהרבה בחינות יעודה הייתה גם לשאת עול כבד של שעבוד. כאן המקום לנתח את מעמדה האישי המסורתי במגרב, שהוא שקבע את מצבה עד 1870 באלג'יריה, ועד לשחרור מן השלטון הצרפתי גם בתוניסיה.

במרוקו ובדרומה של אלג'יריה לגבי היהודים שעליהם חל חוק האישות המקומי. השתמרות זו של דיני התורה והתלמוד בחיי היומיום של הקהילה המוגרבית הגבירה את האופי המזרחי המובהק שלהן, תוך שביססה את היחוד היהודי לעומת הסביבה המוסלמית.

מצב האשה.

אם ארגונן של הקהילות היהודיות, בצורה הידוע לנו, ראשיתו נעוצה במאה החמש עשרה, הרי ראשיתם של בתי הדין הרבניים חופפים את ראשיתה של יהדות צפון אפריקה.

נצחונו של האסלאם לא גרע מאומה מן האוטונומיה השיפוטית של הקהילות היהודיות : הללו מוגנות היו על ידי העקרון הקוראני : "אנשי האונגליון יישפטו על פי האונגליון". הכרה תחיקתית זו, שמעולם לא הייתה ברורה ומפורשת בארצות הנצרות עד לתקופת האמנציפציה, הייתה לה חשיבות ניכרת ובה התבטא כל יתרון מעמדו היהודי בארצות מוסלמיות לעומת אחיו יושבי אירופה הנוצרית.

לד'מי הייתה לפחות זכות לחיים, לרכוש ולחופש המצפון. בית הדין הרבני היה נותן תוקף והכשר לקיומה של מערכת סמכותית בלתי מוסלמית בתוך החברה התיאוקרטית של ממלכת המאמינים. חוץ מאשר באלג'יריה, לא הכניסה השתלטותה של צרפת בשטח זה אלא שינויים קלי ערך, בנוגע לפרטים של נוהל או בנוגע לארגון המנהלי של בתי דין הרבניים, שרבניהם קיבלו שכרם משלטון החסות.

הנה כך אירגן הדהאהר מיום 22 במאי 1918 מחדש את הנוהל של בתי הדין הרבניים של האינסטנציה הראשונה והעמיד את מספרם על שבעה במרוקו, אף הקים בית דין רבני גבוה שעליו הוטל לגבש את השיפוט היהודי במרוקו.

זאת ועוד, דהאר, מתאריך 40 במאי 1940, יצר מערכת שיפוט בעלת אופי מיוחד לגמרי "בית דין השררה – שעליו ניטל ליישב את כל הפלוגתות הנוגעות במשפט השררה. דינים אלה מקורם בתנ"ך, המכיר בכך שהכּהונות הציבוריות העיקריות עוברות בירושה.

במגרב פירשו זאת לגבי כל המשרות הציבוריות שבידי הקהילה היהודית, שנחשבו עוברות בירושה, על תנאי שיהיה הבן מסוגל לשמש במשרה שהחזיק בה אביו. זכות השררה הייתה נחלתן של כמה משפחות ותיקות שבתחילה מועטות היו למדי.

בהמשך הדברים, הואיל וזכות זו עברה לכל הצאצאים הזכרים, נתגלעו סכסוכים לרוב ולכן, בתחילת מלחמת העולם השנייה, ארגנה צרפת, בתורת מעצמת החסות של מרוקו, בית דין מיוחד, שעמו נמנים שלושה רבנים שאינם נהנים מזכות השררה, והטיל עליו ליישב את הפלוגתות, שנבעו מן הזכות העתיקה הזאת,. מקרב בעלי זכות זו היו הקהילות בוחרות את הדיינים, בפיקוחן של הרשויות הממלכתיות.

היקף סמכותו של השיפוט הרבני  נקבע במרוקו בשני דאהרים, מיום 12 באוגוסט 1913 ו – 22 במאי 1918 ועל ידי החוזר, מיום 15 בפברואר 1938. ההלו הסמיכו את בתי הדין האלה לדון בכל המשפטים  הנוגעים לנישואים, יחוס אבות, אימוץ, כוחם של אבות, תקפותן של צואות, ביצוע עזבונות, חלוקתן של ירושות, תרומות, מחלוקות בנוגע לנכסי הקודש, וניהולם של בתי הכנסת.

מובן שלא היו בתי דין האלה מוסמכים לדון אלא במשפטים שבין יהודים מרוקאים במרוקו, תוניסאים בתוניסיה, או אלג'יראים בדרומה של אלג'יר.

קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים-עמ' 109

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר