מורשת יהדות מרוקו

ישראל יעקב ב״ר יום טוב אלגאזי

יליד אזמיר, ונכד הרב שלמה אלגאזי הזקן. בשנת תק״א בא להתישב בצפת, שהה בה זמן קצר ואח״כ עבר לירושלים. היה מגדולי רבני דורו, בורח מכבוד ושררה ונחבא אל הכלים. הרב חיד״א בן זמנו הפליג בשבחו ויכנהו בשם, הרב החסיד אב״ד ור״מ בעיה״ק ירושלים חסידא קדישא צדיק וענו. בשנת תק״ה אחר פטירתו של הרה״ג נסים חיים משה מזרחי הוכתר לר״מ ור״מ בירושלים, ומשרה רמה זו נשא עד סוף ימיו. שנים אחדות עמד

בראש מדרש החסידים ק״ק בית אל ובנוסחות שונות נמצאת חתימתו על שטר ההתקשרות לחברת אהבת שלום הידועה, משנת הבקר אור (תקי״ד). חתום בשנת תק״ט עם רבני ירושלים על האסור להיות שרוי בלי אשה בעיה״ק. נפטר בשיבה טובה ביום י. תמוז התקט״ז.

צ י ו נ ו : ציון קברת ארץ צדיק מושל ביראת אלקים הוא הקדוש שלשלת היוחסין ה"ה ר״מ ור״מ כמו"ה ישראל יעקב אלגאזי, בעל שמע יעקב ושארית יעקב נאות יעקב אמת ליעקב. נתבקש בישיבה של מעלה יום י׳ תמוז התקי״ו לפ״נ.

ח ב ו ר י ו : א. ארעא דרבנן, ע ל דיני דאוריתא ודרבנן כסד ר א״ב, נדפס בסוף ספרו שמע יעקב קושטנדינא תק״ה. ב. חמדת ימים, מוסר והנהנות ותפלות ל כ ל ימות השיה ולמועדים נ״ח. נדפס במהדורות שונות אזמיר, קושטנדינא וליוורנו. מחבר הספר אינו ידוע. הרב ישראל יעקב אלגאזי כתב לו הקדמה ור׳ יצחק אלגאזי הביאו לבית הדפום. ראה הוכחות ע ל זה באוצר הספרים לאייזיק בן יעקב אות ח. סי׳ 678 דפוס ראשון ש. תצ״א. ג. אמת ליעקב, הלכות כתי בת כדת ודיני קריאתה.ליוורנו תקכדד. ד. שמע יעקב, דרושים ע״ס בראשית ושמות ובסופו ס׳ ארעא דרבנן קושטאנדינא תק״ה. ה. שארית יעקב, דרושים ע״ם ויקרא במד ב ר דברים, ובסופו פני שבת דרושים ופי׳ ע ל הנדה של פסח , קושטאנדינא תקי״א. ו. נאות יעקב, ב״ח. דרא שד ת עם חכמי דורו, וח״ב דרושים לשבתות ולמועדים קושטנדינא תקי״א. ז. קהלת יעקב, שו"ת  ע ל שיטות הש״ס בסדר א״ב וצורף אליו ס׳ מענה לשון שלוניקי תקנ״ב. ח. מענה לשון, על כללי התלמוד וסוגיותיו ע״ס א״ב. ה״ח. ח ״ א – תוספת דרבנן. ח״ב לשון חכמים. ח״נ לשון בני האדם, ח״ד מדות החכמים, ח״ה— לשון תורה. שלוניקי תקנינה ט. שלמי צבור, דיני ם״ת עם הגהת מהר״א חיון, שלוניקי תק״נ. י. ודוי לתלמידי חכמים, כיי. נזכר. באוצה״ס, אות ו. סי׳ 18

משה ב"ר אברהם אלגאזי

נודע בשם החסיד. אחיו הרב שלמה אלגאזי מספד עליו׳ שכל ימיו עסק בתורה ויהי מעונה ומטופל ביסורים רבים ולא פסק פומיה מגירסא. רוב ימות השנה היה שרוי בתענית ובהזכירו אותו לטעום דבר מה היה משיב: בתחילה תאכל הנפש אח״כ הגוף. חבר חידושים על כמה מסכתות ונדפסו בספר דובב שפתי ישנים להרב משה בנבנשתי הזקן. אזמיר תל״א.

משה ב״ר יוםף אלגאזי

היה ראש רבני קהיר בשנת ת״ר. הוא עזר למלאכי השלום ה״ה סיר משה מונטיפיורי אדולף יצחק כרימיו ושלמה מונק להתיצב בפני מושל מצרים הכידיב מוחמד עלי, בעת בואם לשם להשתדל בפניו בענין עלילת דמשק.

שלמה ב״ר אברהם אלגאזי

נולד בברוסה בשנת ה״א ש״ע לערך. היה נכד הרב יוסף די שיגוביה בנבנשתי והמיו של הרב אהרן לפפא בע״ס בני אהרון. חיד״א כתב עליו: ושמענו נפלאות מהרב ז״ל מהתבודדותו בעיון וחבר ספרים הרבה. ואני הצעיד שמתי סימן לספריו שמו וכנויו זלה״ה, כי ר״ת ספרי הרב הוא גם ר״ת של שמו ומשפתתו. הר״ד קונפורטי בע״ס קורא הדודות יכנהו: רב מובהק בחדרי תורה ובקי בכל הש״ס ודרשן גדול. בסוף ימיו עלה לירושלים ונפטר בה בשנת תל׳יז. כנראה שנמנה בין רודפי ש״ץ וסיעתו בהיותו בקושטא בשנת תכ״ו.!

ח ב ו ר י ו : א. שמע שלמה- דרשות ע ל התורה עד פרשת דברים. אזמיר שנת תי״ט. ב. לחם סתרים, חידושי גפ׳ת ע ל מסכת עבודה זרה וקצת כללים מחודשים ושו״ת וסוגיות. נדפס וינציח ש. תכ״ד. ג, מעולפת ספירים, לקוטי מוסר מספר הזהר ובסופו קילורית לעין ע ל מאמרי עין יעקב קושטא ת״כ. ד. המון רבה, פסוקי תנ״ד הנדרשים במדרש קושטנדינא ת״ד. ה. אהבת עולם, אחד מחלקי דרושיו הרבים, מיוסד ע ל מדרשים ומאמרי חז״ל. הושטא ת״ב. ו. לעינים תאוד״ ונקרא גם תאוה לעינים, פי׳ ע ל מאמרי עין יעקב, שלוניקי תט״ו. ז. גופי הלכות, כללי התלמוד בסדר א״ב בסופם כללים ולשונות רמב״ם, והוא ח״ במספר הליכות אלי. נדפס באזמיר ש. ת״מ. ח. אפריון שלמה. נזכר כשה״נ מע״ס אות א. סי׳ קלב . ט. זהב שי ב ת באור ע ל לשונות הגמרא ופלפול . קושטאנדינא ש. תמ״נ. י. יבין שמועות באור על הליכות עולם וינציה שצ״ט. יא. זקנת  שלמה פי׳ על ספר העטור, והטור בחו״מ. חיד״א ראדן בכ״י וציינו שאבד. יב. לעין קילורית, נכלל בתוך הספר מעולפת ספירים. קושטנדינא ת״כ. יג. הליכות אלי, על כללי התלמוד ולשונות התוספות אזמיר תכ״ג.

יד. הגהות ע ל ס׳ ד ו ב ב שפתי ישנים, ל ר ׳ משה בנבנשתי הזקן, אזמיר תל״א. טו. רצוף אהבה מאמרים נפרדים מהש״ס ודברי תוספתא, נזכר בשה״ג מע״ס. אות ר. םי׳ ל״ב.

שלמה ב״ר אברהם אלגאזי

נולד בירושלים בשנת ה׳׳א ת״ע. נכד הרב שלמה אלגאזי הנ״ל. הרב חיד״א שהיה בן זמנו קוראו החסיד מופת דורנו. מגדולי דייני עיה׳יק ירושלים בזמנו של הרה״ג אברהם יצחקי ז״ל, ותלמיד הרב חזקיה די סילוה בע״ס פרי חדש. אח"כ היה רב במצרים במשך מ״ה שנה. עוד יםופר עליו בשה״ג: ״וראיתי חבוריו כ״י משו״ת ולשונות הרמב״ם. והיה אפוטרופוס גדול לעניים ואחד פטירתו לא השאיר אלא שיעור כתובה להרבנית. רוב הכנסתו כמעט היה מחלק לעניים וצנועים ות״ח, וחסידותו ושקידתו בתורה היו להפליא עד שלא הסתכל יותר מד׳ אמותיו. ואני הצעיר זכיתי לקבל פני שכינה ימים אחדים בשנת תקי"ג. נפטר בקהיר בשנת תק״כ. הוא היה אחי אמו של הרב חיים אבולעפיה הזקן, בע״ס עץ החיים על התורה, מחדש הישוב העברי בטבריה בשנת תק"ב״.

שמואל ב״ר יצחק אלגאזי

היה רב באי קנדיה. חבר ספרים שונים. הרב יצחק שמואל ריגיו הנודע בשם ישיר מקנדיה הפליג בשבח תורתו וחכמתו. בזה חבודיו הידועים כיום:

א. קבוצת כסף, כעין קונקורדנציה על ספרות התלמוד, נזכר באוצה״סאות ק. םי׳ 16 . ב. תנחומות אל , פירוש ע ל תהילים ועל ס׳ יראים ל ר ׳ אליעזר ב״ר שמואל ממי׳ז. נ. שו״ת ודרושים, כ״י. ד. תולדות אדם, מימי בריאת העולם עד שנת שי״ד, בעקבות ם׳ היוחסין להרב אברהם זכותו, נדפס וינציה שמ״ז. . כ״י. ה. חידושים ע ל י״ח מסכתות בש״ס ועל הר״ן ונמוקי יוסף . כ״י. אוצה״ס אות ת סי׳ 4

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

פיוטים- מהדורת הקינות-קול בוכים-

א. עיני ירדה מים

כתובת:  קינה קוננתיה בפטירת החהש״ו (=החכם השלם ונבון) הדו״מ (=הדיין ומצויין)

כמוהר״ר (כבוד מורנו ורבנו הרב רבי) רפאל חיים דוד אבן זמרא זלה״ה (־־זכרו לחיי העולם הבא).

סימן: רפאל. תמרור: ׳ארים על שפאים׳ [לרבי יצחק מנדיל, אוצר השירה, א—7621].

התבנית: מעין אזורית. הקינה פותחת במדריך דו טורי (הוא הפזמון), ואחריו – חמש מחרוזות בנות ארבעה טורים כל אחת: שני טורי ענף ושני טורי אזור. כל הטורים דו צלעיים.

המשקל: שש הברות בצלע הראשונה של הטור, ושבע – בצלע השנייה.

תשתית: הקינה האישית נשענת על הקינה הלאומית של הלחן בתבנית ובמשקל בהבדל של תוספת הברה אחת בצלע השנייה של הטורים.

מקורות שיר חדש וקול בוכים, ירושלים תרצ״ה, דף נט ע״א [נוסח היסוד]; כנ״ל, ירושלים תשמ״ו, עמ^׳ מד.

עֵינִי יֹרְדָה מַיִם / תַּחְתַּי אֶרְגַּז בְּשָׁמְעִי 
כִּי נִגְדַּע עֵץ חַיִּים / קִינָה לַדּוֹד מִבְעֵי

רֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר / אֶשְׁתֶּה מַיִם הַמָּרִים 
כִּי מֵחַיִּים נִגְזַר / דֶּגֶל הַתּוֹרָה מֵרִים

5  – וּמָגֵן גִּבּוֹרִים / נִגְעַל וְהִנֵּה תֹעֶה.

לְזֹאת קוֹלִי אָרִים / וְכַיּוֹלְדָהּ אֶפְעֶה

פַּטִּישׁ חָזָק יֹשֵׁב / בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי 
לְכָל שׁוֹאֵל מֵשִׁיב / דְּקָרוּ לֵהּ וְעָנֵי
עַל זֶה מַשְּׁמִים אֵשֵׁב / לָכֶם אֲחַוֶּה דְּעִי 
10 קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי / קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי

אִם בַּאֲרָזִים נָפְלָה / רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת יָהּ
אֵין בִּלְשׁוֹנִי מִלָּה / נֶאֱלַמְתִּי דּוּמִיָּה 
אָנָּא בִּרְיָה קַלָּה / בֵּין יָמִין לִשְׂמֹאל טוֹעֶה 
הָסֵר שֵׁם וּמִלָּה / לֹא הִגִּיעַ לְרוֹעֶה

15 לִבִּי חַם בְּקִרְבִּי / לִסְפֹּד לִבְכּוֹת לְצָרָה 
גַּם נֶעְכַּר כְּאֵבִי / עַל כֵּן קִרְאֶן לִי מָרָה
צַדִּיק מִשְׁפָּטוֹ בִ / אֱמֶת נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי 
חֶצְיוֹ נִחֲתוּ בִּי / כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה

לַאֲבֵלָיו תְּנַחֵם / וּתְהִי עֲלֵיהֶם סִתְרָה 

 20 וְתָשׁוּב תְּרַחֵם / עַל נַפְשׁוֹ הַטְּהוֹרָה 
כְּמוֹ עֹלוֹת מֵחִים / וּמִנְחָה אוֹתָהּ תִּשְׁעֶה 
בְּעֵדֶן אֱלֹהִים / שָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי

1. 1. עיני ירדה מים: על פי איכה א,טז ׳על אלה אני בוכיה עיני ירדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי׳. תחתי ארגז: אזדעזע במקומי, על פי חב׳ ג,טז. 2. נגדע: נכרת ונשבר. עץ חיים: על פי משלי יא,ל ׳פרי צדיק עץ חיים׳ על דרך בבלי ב״מ פה ע״א ׳פרי צדיק עץ חיים זה ר׳ יוסי ברבי אליעזר ברבי שמעון׳. כאן: כינוי של שבח לנפטר, ורמז גם לשמו חיים. קינה לדוד מבעי: על פי בבלי ברכות ז ע״ב. שם בלשון שאלה. כאן בלשון קריאה: חייבים לקונן על דוד, והוא שם הנפטר. 3. ראש פתנים אכזר: ארם של נחש אכזר, על פי דב׳ לב,לג. אשתה: נמשך לפניו ואחריו. מים המרים: מים, שהיו משקים לסוטה וגורמים למיתתה, על פי במ׳ ה,יט. 4. מחיים נגזר: נכרת מחיים, על פי יש׳ נג,ח ׳נגזר מארץ חיים׳ המוסב שם על עבד ה׳ המדוכא בייסורים. כאן גם רמז אמנותי: הנפטר ששמו חיים נגזר מחיים. דגל התורה מרים: בשבח גדולתו בתורה והפצתה על ידו. 5. ומגן גבורים נגעל: מקינת דוד על שאול (ש״ב א,כא). כאן: נסתלק מי שהיה גבור בתורה ומגן על עדתו. והנה תעה: על פי בר׳ לז,טו. 6. לזאת: על זאת. וכיולדה אפעה: אצעק כיולדת, על פי יש׳ מב,יד. 7. פטיש חזק: כינוי כבוד, שניתן לר׳ יוחנן בן זכאי על ידי תלמידיו, כשחלה ונטה למות (בבלי ברכות כח ע״ב). יושב בשבת תחכמני: על פי ש״ב כג,ח. כאן: רמז לישיבתו עם חכמים ודיינים בישיבה של תורה. 8. לכל שואל משיב: בדבר הלכה. דקרו ליה ועני: שקוראים לו ועונה: הלשון על פי בבלי ברכות מה ע״ב, והעניין על פי שבת קיד ע״א ׳איזהו תלמיד חכם?… כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר׳. 9. על זה: על המנוח. משמים אשב: משתומם ושותק כדרך האבלים, על פי יחז׳ ג,טו. אחוה דעי: אומר את אשר בלבי, על פי איוב לב, י. 10. קלני…מזרועי: ביטוי של צער ׳ראשי כבד עלי׳(רש״י) על פי בבלי סנה׳ מו ע״א ׳בשעה שאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי עלי׳. 11. אם בארזים: דברי הספד על חכמים על פי בבלי מו״ק כה ע״ב ׳אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר', כלומר אם לגדולים ארע כך, מה יהיה על הפשוטים? רשפי…יה: על פי שה״ש ח,ו. 12. אין בלשוני מלה: לתאר את גודל האסון, על פי תה׳ קלט,ד. נאלמתי דומיה: השתתקתי, גם זה ביטוי של צער, על פי תה׳ לט,ג ונלקח ממזמור, שעניינו אפסות האדם, מידת ימיו וקצו, מזמור המסתיים במלים ׳בטרם אלך ואינני׳. 13. אנא בריה קלה: אני יצור קטן ונטול ערך, על פי בבלי ב״ב עד ע״א, והוא ביטוי של ענווה. 14. חסר שם ומלה: ממונחי הדקדוק של ימי הביניים המחלק את חלקי הדיבר לשלושה: פעל, שם ומלה, ראה בספרו של המשורר ׳באר שבע׳ חכמת ההגיון, תחילת פרק שישי, עט׳ י׳. כאן: ביטויים של ענווה והתבטלות. לא הגיע לרועה: אפילו לדרגת רועה צאן בניגוד למנוח, שהיה גדול ומנהיג. 15. לבי חם בקרבי: לבי רותח מצער, על פי תה׳ לט,ד. על זיקת המזמור לקינה ראה לעיל הערה 12. לספד לבכות לצ׳רה: חידוד לשוני, על פי בר׳ כג,ב ׳לספד לשרה ולבכתה׳. 16. גם נעכר כאבי: על פי תה׳ לט,ג. על…מרה: ביטוי של צער, על פי רות א,כ.
2. 17. צדיק משפטו באמת: לשון של צידוק הדין. נאמנים פצעי: על פי משלי כז,ו ׳נאמנים פצעי אוהב׳. כאן: נאמנים ייסורי ה׳ והוא המשך לצידוק הדין. 18. חציו: נמשך גם לפניו: ׳נאמנים פצעי חציו׳(של האל). חציו נחתו בי: עם פטירת הצדיק. כרעה עדרו ירעה: על פי יש׳ מ, יא. כאן: תפילה לה׳ שירעה את הקהילה, שנותרה ללא רועה עם מות המנוח. 19. לאבליו תנחם: עדה״ב יש׳ נז,יח. ותהי עליהם סתרה: תגן עליהם, על פי דב׳ לב,לח. 20. תרחם על נפשו: מעין נוסח האשכבה ׳המרחם על בריותיו הוא יחוס וירחם על נפש…׳. 21. כמו…תשעה: תקבל את נפשו כקרבן וכמנחה. עלות מחים: קרבנות שמנים של עולות, על פי תה׳ סו,טו. ומנחה…תשעה: עדה״ב בר׳ ד,ה. תשעה: נמשך לפניו ולאחריו. 22. בעדן אלהים: בגן עדן של אלהים, על פי בבלי ברכות לד ע״ב. שם ינוחו יגיעי: על פי איוב ג,טז ׳ושם ינוחו יגיעי כח׳. כאן: הצדיק, שיגע בעבודת ה׳ בעוה״ז, יזכה למנוחה רוחנית בעולם הבא.

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו– פיוטים- מהדורת הקינות-קול בוכים

הריבון חזר בחגיגיות רבה עוד יותר על אותן הבטחות, בקבלו, ב-5 בנובמבר 1955, בסן- ז׳רמן־אן־ליי, את המשלחת הרשמית של יהדות דרוקו, בראשות מזכ״ל ועד הקהילות, ז׳אק דהאן. ״לה וואה דה קומינוטה״ – קול הקהילות – הביא, בגיליון מיוחד, את הראיון ההיסטורי הזה בכתבה ארוכה:

"המשלחת, שזכתה לקבלת פנים חמה מצד הוד מלכותו הסולטן, טרחה להזכיר בהכרת תודה לריבון הנעלה, שדאגתו המתמדת והנדיבות שהפגין, גם בנסיבות הרגישות ביותר, כלפי נתיניו היהודים, הותירו זכר בל-יימחק ששום היפוך יוצרות לא יוכל לו. הפגנות השמחה הספונטאניות שהתעוררו בכל הקהילות במרוקו כאשר הוכרז על שובו של הוד מלכותו הסולטן, מהוות את ההוכחה הטובה ביותר לכך. אנשי המשלחת עמדו על כך שיחדשו את הבעת נאמנותם ויאשררו את הקשר שלהם להוד מלכותו הסולטן סידי מוחמד בן יוסף, וישתפו אותו בשאיפתם להתחיל לפעול בלהט ומתוך אמונה, תחת חסותו, לקראת המשימות הלאומיות הממתינות להם. הם גם הביעו את שמחתם באוזני הוד מלכותו הסולטן, על כך שהפגין, באותו הזמן, את רצונו הנחוש לכונן במרוקו מישטר דמוקרטי מודרני.

הוד מלכותו, שהתרגש באופן ניכר, הכריז בתשובתו שאין טעם שיזכיר את רגשותיו הפרטיים כלפי נתיניו היהודים, בתקופת הרדיפות על ידי הנאצים. הוא הביע את שביעות-רצונו מן הקשר האמיץ שהיהודים הוכיחו, הן כלפי שושלתו והן כלפיו אישית.

הוד מלכותו אישר, שמרוקו עוברת לעידן חדש, אשר בו ״כל הנתינים שלו, ללא שום הבדל ביניהם, ייהנו מזכויות שוות לחלוטין״. הוא אישר את הכוונה, שאישים מרוקנים כבר ביטאו בפומבי, לשתף את היהודים המרוקנים בחיים הלאומיים: "אתם תחיו בשיוויון מוחלט ובחירות!״

הדברים הללו נשמעו באוזניהם של היהודים המרוקנים כהכרזה על תור זהב חדש. למרות הקידמה בתקופת הפרוטקטוראט, הם נדחקו לשוליים על ידי הצרפתים ועל ידי הלאומנים כאחת, והנה הסולטן סידי מוחמד בן יוסף מכריז עליהם כעל אזרחים שווים במעלה. יתר על כן, מרוקו עצמאית, הסולטן והמפלגות הלאומניות אובדי־עצות, ונאמר להם שהארץ זקוקה לכישוריהם כדי להתפתח. היהודים, מתוך האופטימיות הנצחית שלהם, היו מוכנים ליטול על עצמם את המשימה. אוהדי-צרפת, ציונים, מסורתיים, דתיים – כולם נענו לקריאה. אבל למרות הכוונות הטובות, כל הנתונים חברו יחדיו כדי להכשיל את ההימור הזה ולהפוך את המאורע היחידני הזה לתור זהב קצרצר, של פחות משנתיים.

בתור ״מרוקנים מחודשים״, היהודים המרוקנים חשבו, ברוב תמימותם, שכמוהם גם ארצם בחרה ללא-שוב במודרניות בנוסח המערב, ושהיא מעוגנת בתרבות הצרפתית, דבר שיבטיח את ההיפתחות לעולם. תהליך הערביזאציה וההשתייכות ל״עולם השלישי״ הסבו להם תחושה של נסיגה והסתגרות. הם נתנו אמון בהבטחות שניתנו להם, וחשבו שעל אף השתייכותה לעולם הערבי, מרוקו לא תנתק אותם כליל ממדינת ישראל, שהם חשו כלפיה סולידאריות טבעית, ואשר עשרות אלפים מקרוביהם התיישבו בה. ואילו מרוקו שזכתה לעצמאות זה לא מכבר, לא הייתה מוכנה לשלם מחיר כזה על מנת לשמור על נאמנותם של היהודים שלה ולהחזיק בהם. הנתק היה בלתי-נמנע. לפחות נעשה בנוסח מרוקני – ברכות יחסית.

בתחילה גברה ההתלהבות בקרב הקהילה היהודית, התלהבות, שנאומו של הכתר מיום 18 בנובמבר 1955, האחרון שהשמיע הסולטן לפני שהושבה העצמאות, אושש:

"ביום מבורך זה, אלוהים מרעיף עלינו את חסדיו, בכך שהוא מאפשר לנו, אחרי פרידה מכאיבה, לחזור למולדתנו היקרה, לחיקם של בני עמנו, העם אשר מעולם לא הפסיק להמתין לנו, כפי שאנו מעולם לא איבדנו את התקווה לשוב אליו, ואשר פיצה אותנו ביד רחבה על הנאמנות שלנו כלפיו… הגיע הרגע לגייס את כל המשאבים כדי לבנות מרוקו חדשה. המשימה הזאת תדרוש שינוי מעמיק בהרגלים, במוסדות ובשיטות המימשל, ונגזרים מכך גם אמנסיפאציה של הפרס, הענקת ביטחון לאדם והיכולת ליהנות מכל החירויות. כך תגיע מרוקו לממש את העצמאות שלא חדלנו לדרוש, לא רק בתור זכות טבעית של כל העמים ללא הבדל, אלא גם כאמצעי הבטוח ביותר לכך שיוכלו ליהנות, הן מן ההתפתחות של העולם המודרני, הן מן היתרונות של מישטר דמוקרטי נקי מכל אפליה גזענית, השואב את השראתו מן ההצהרה האוניברסאלית לזכויות האדם. מטרתנו הראשונה היא הקמת ממשלה מרוקנית אחראית וייצוגית, הבעה מתמטית של רצון העם. נצטרך לבצע שלוש משימות יחד: 1. ניהול העניינים הציבוריים. 2. יצירת מוסדות דמוקראטיים על סמך בחירות חופשיות, שיסתמכו על עקרון הפרדת הסמכויות, במסגרת של מלוכה חוקתית, אשר תכיר בזכויות האזרח ובמימוש החירויות הפוליטיות וההתאגדותיות של כל המרוקנים בני כל הדתות. ברור שהמרוקנים היהודים הם בעלי אותן הזכויות כמו המרוקנים האחרים. 3. השלישית תהיה לפתוח במו״מ עם הממשלה הצרפתית, לגבי עצמאות המדינה…״

כבר למחרת היום, מועצת הקהילות העבירה למוחמד החמישי מסר של הכרת תודה, שבו נחשפו במידה רבה התיקוות שטיפחו היהודים המרוקנים, לרבות של הקרובים לעניין הציוני:

"הקהילות היהודיות במרוקו שמחות להביע באוזני הוד מלכותך את גאוותן ואת הכרת התודה העמוקה שלהן על המסר המיועד להן, שנמסר בנאום לכבוד "חג הכס״. אין חידוש בדבר, שהוד מלכותך טיפח תמיד זיקה כלפי קהילה אשר – לאות הוקרה על הגישה האצילית שלך כלפיה בשעות קשות – שומרת על רחשי קירבה ללא-עוררין כלפי הוד מלכותך. הקהילות היהודיות של מרוקו, בהיותן מודעות לקשיים מכל הסוגים הניצבים בפני מרוקו העומדת על סף עידן חדש, מבטיחות להוד מלכותך בזאת את מסירותן המוחלטת למטלות שיש לבצע תחת חסותך הנעלה."

ב-2 במארס 1956 התפרסמה ההצהרה המשותפת, המכירה באופן רשמי בעצמאותה של מרוקו, ״שפירושה, בעיקר, שירות דיפלומטי וצבא, וכן רצון לכבד את שלמות הטריטוריה המרוקנית ולהביא לכיבודה, בערבות ההסכמים הבינלאומיים״.

שובו של הסולטן כנושא הבשורה הטובה ב-5 במארס 1956, עורר אותה התלהבות כמעט כמו שובו מהגלות. בכל מקום נערכו הפגנות שמחה, שבהן השתתפו מתוך אחווה מרוקנית אמיתית מוסלמים, יהודים וצרפתים, שראו כעת באישיותו של הסולטן את ההבטחה הטובה ביותר לעתידם.

בנאום שנשא מוחמד החמישי ברדיו, ב-7 במארס 1956, הדגיש יותר מכל את הצורך בשמירה על הסדר הציבורי ובאחדות, ״התכונה החיונית לשלומה של המולדת״:

״כשעזבנו את מרוקו, השארנו מאחורינו אומה תחת פטרון, התוהה לגבי עתידה ושואלת מתי תתגשם ההבטחה שהובטחה לה לאחר שובנו מהגלות. היום אנו חוזרים למולדתנו היקרה ולעמנו, אשר המתין זמן כה רב, וצרפת הכירה בעצמאותה של מרוקו, בזכותה לממש את כל המאפיינים הנגזרים מריבונותה,

וכן נטלה על עצמה להבטיח את שלמותה הטריטוריאלית, ולהביא לכך שיכבדו זאת. הגענו כעת לשלב המימוש שבו נוכל לנהל בכוחות עצמנו את עניינינו. וכך אנו נפעיל את הסמכות המשפטית שלנו ללא כל הגבלה, נקים צבא לאומי, ונבטיח את ייצוגנו הדיפלומטי. התוצאות הללו שאליהן הגענו פוגגו את כל הספקות ואת כל חוסר-הבהירות. הדאגה והתקווה פינו מקום לוודאות ולאמונה בארצנו ובעתידנו.״

האופטימיזם חזר להיות במקום, כפי שביטא זאת ז׳אק דהאן במאמר המערכת של ״קול הקהילות״:

״היהדות המרוקנית – שעלתה לדרגת נתינות מלאה בחסדו של הוד מלכותו הסולטן, ועל פי רצונו הדמוקרטי של העם – תדע, אני משוכנע בכך, להפגין את היותה ראויה להעלאה בדרגה.

היהודים אסירי-תודה לאלו אשר מושיטים להם יד לברכת אחים, וישקדו בלהט להיות ראויים לאמון שנותנים בהם. נאומו האחרון של הכס מסיר מעליהם את התסביכים, ופותח בפניהם אופקים של השתלבות מלאה בקהילה המרוקנית.״

בהקשר זה יש לומר, שהשאלה היהודית, שבתחילה הייתה עניין שבתמימות-דעים לגבי הצורך לשלב את הקהילה היהודית באומה, ללא כל הסתייגויות, תוך כיבוד חירויותיה וזכויותיה, נעשתה במשך הזמן אחד מאותם קלפים פוליטיים, אחד מן האמצעים החביבים ששימשו את האופוזיציה כדי לתקוף, באופן עקיף, את המשטר השליט, כאשר לא יכלה לנקוט בביקורת ישירה – על כל המשתמע מכך.

בתחילה, האופוריה שררה. דחיית הבחירות לוועדי הקהילות בערים הגדולות, שהיו אמורות להיערך בדצמבר 1955 – בגלל אי-סדרים שחוללו צעירים ב״מלאח״ של מרקש – לא אפשרה לאישים חדשים להגיע ולעמוד בראשם, והסולטן מינה חברים חדשים, תומכיהלאומנות, לוועד של קזבלאנקה, והציב בראשו את איש-העסקים דויד בן אזרף, אשר הודה בזו הלשון לשליט הריבוני ב-13 בספטמבר 1956 :

"הוד מלכותו גילה מאז ומתמיד אכפתיות כלפי נתיניו היהודים.

בהמשך להתנגדותו באופן רשמי, ב-1941, להחלתם במרוקו של חוקי מימשל וישי, הכריז הוד מלכותו למרבה השמחה, בנאומו בחג הכס ב־18 בנובמבר 1955, על כך שהיהודים הם שווי זכויות.״

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008– עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ' 61

אדוס הסים, אדוס השים – ראה קדוש השם.

אדם: כאן [־היה] אדם נכבד  אדס פשוט / ק״מ מ, דף סב ע״א. [בהמה בצורת אדם, כבוד אדם לבושו, כבוד אדם רצונו, מציאות חן בעיני אלוהים ואדם] [חייב אדם, כפי כח האדם, לטובת האדם]

אדם בינוני ädäm binöni – לא עני ולא עשיר: אדם בינוני כא יעטי 2 פל % ־ אדם בינוני נותן שני אחוזים

אדם גדול ädäm gädöl – אדם חשוב: בעד כא יזי לענדהום סי אדם גדול = כאשר בא אליהם אדם גדול [חשוב; הם מניפים דגלים]

אדם המעלה – אדם חשוב; תואר כבוד לפני שם פרטי: 1) די הווא אדם המעלה ־ [אנו מצטערים על פלוני שנפטר] שהוא אדם המעלה . אדם המעלה דוקטור נחום גולדמאן

אדם כשר ädäm käsir – אדם דתי(צדיק, טהור, הגון, ישר, תמים): יסרי מן ענד ואחד אדם כשר די קאבד דין ־ יקנה [יין] אצל אדם כשר השומר את הדת .

אדמה. [פרי האדמה]

אדמו״ר – ראה אדון 4

אד״ע – ראה אלהא דבר יוחאי ענני.

אדר adar, בריבוי adarat (ד) רבעטאש פאדר ־ ארבעה עשר באדר  [ז׳ באדר] [ראש חודש אדר)

אדר ב׳ – אדר שני בשנה מעוברת: בררח באדר ב׳ בנדוי… ושליח כא יבררח באדר פנדוי ־ [בימי הרב חיים פינטו הייתה עצירת גשמים עד חודש אדר. החכם קרא לשליח שלו ואמר לו]: הכרז אדר ב׳ [מילולית: באדר ב׳] בנדוי [כלומר נידוי החודש והוצאתו מכלל החודשים]… והשליח מכריז ׳׳אדר [מילולית: באדר] בנידוי״; [וארובות השמים נפתחו]

הערות המחבר: המילה אדם מופיעה תמיד בצירוף עברי; שלא בצירוף עברי אנו מוצאים רק את המילה בנאדם, ההגויה על דרך הערבית bnadm.

צורני הריבוי הערבי. הצורן ברבות נדיר בלשון הכתובה ומצוי הרבה בלשון הדיבור: נסא סדיקאת ־ נשים צדיקות, זוז אדאראת = שני חודשי אדר, זוז dlidderat ־ שתי אידרות, ועוד.

הביטוי אדר ב מצוי פעם אחת בלשון הכתובה, והוא מובא בפי החכם בצירוף עברי. בפי השליח — רק אדר. בלשון הדיבור משמש הצירוף המעורב אדר תאני ־ אדר השני; או אדר ואדר. ראה אדר ואדר .ע"כ

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 101

 68 – אֲנִי הַגֶּבֶר 

קינה בת שש עשרה מחרוזות ומדריך דו־טורי דו-צלעי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור.

משקל: שבע-שמונה הברות בכל טור.

כתובת: קינה לט״ב (לתשעה באב). תמרור ׳ידידי זכרו חבת׳. סימן: אני דוד בן חסין חזק יצ״ו(ישמרהו צורו ויחיהו).

אֲנִי הַגֶּבֶר אֻמְלָל / אָבְדָה מִמֶּנִּי עֵצָה.
לִשְׁחֹק אָמַרְתִּי מְחוֹלָל / וּלְשִׂמְחָה מָה זוֹ עוֹשָׂה.

דָּרַךְ כְּאוֹיֵב קַשְׁתּוֹ / אֱלֹהִים בִּצַּע אֶמְרָתוֹ.
שָׁפַךְ כְּאֵשׁ חֲמָתוֹ / נָתַן יַעֲקֹב לִמְשִׁסָּה.

5 – וְהֶחֱרִיב אֶת זְבוּלוֹ / שָׂרָף בְּאֵשׁ הֵיכָלוֹ.
וּמֵעַל שֻׁלְחַן גָּלוּ / יִשְׂרָאֵל עֵדָה קְדוֹשָׁה.

יָדַעְנוּ בְּעַצְמֵנוּ / כִּי בְּעוֹנוֹתֵינוּ.
תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל שִׁלַּמְנוּ / אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.

דִּבְרִי שִׁירָה בְּפִינוּ / שְׁאֵלוֹנוֹ שׁוֹבֵנוּ.
10 – אֵיךְ נָשִׁיר שִׁיר אֱלֹהֵינוּ / בִּמְקוֹם טֻמְאָה רְצוּצָה.

בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה / שָׁמָּה גָּלְתָה יְהוּדָה.
מֵעֹנִי מֵרֹב עֲבוֹדָה / אֲבֵלָה נְבֵלָה רֻטָּשָה 

נָפְלָה עוֹד פַּעַם שֵׁנִית / בְּיָד מִדְיָן הַזְּדוֹנִית.
וְתַחַת מַלְכוּת יְוָנִית / וּמַלְכוּת אֱדֹם הַקָּשָׁה.

 -15 חֵמָה עֶבְרָה וָזָעַם / יוֹם שַׁרְבִיט זָהָב הוּעָם.
בְּיַד כַּשְׂדִּים זֶה הָעָם / לֹא הָיָה וְלֹא נִמְצָא.

סָבַלְנוּ צָרוֹת רַבּוֹת / אֲשֶׁר לֹא בָּאוּ כְּתוּבוֹת.
הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת / חֳלִי וּמַכָּה אֲנוּשָׁה. 

יָמִים אֶבְכֶּה וְגַם לֵילוֹת / עַל דַּרְכֵי צִיּוּן אֲבֵלוּת.
20 – וּפָסְקָה רֶגֶל לַעֲלוֹת / פְּעָמִים בְּשָׁנָה שְׁלוֹשָׁה.

נִשְׁמַע קוֹל נְהִי מִצִּיּוּן / לְמִסְפֵּד קָרָא אֶל עֶלְיוֹן.
מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן / אֶרְאֶלִּים צָעֲקוּ חוּצָה.

חַמָּה וּלְבָנָה שְׁתֵּיהֶן / מְאֹד מְאֹד מַר לָהֶן.
חִשְׁכוּ קָדְרוּ מֵאוֹרֵיהֶן / וְגַם שָׂמִים שַׂק כִּסָּה.

25 –  זְכֹר ה מֶה הָיָה / לִירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה.
מַכָּתָהּ מַכָּה טְרִיָּה / לֹא זָרָה וְלֹא חֻוֹבָּשָׁהּ.

קָרְאוּ צוֹם קַדְּשׁוּ עֲצָרָה / לְחֻרְבָּן עָשׂוּ זְכִירָה.
בְּבִנְיָן חָשׁוּב שֶׁל צוּרָה / וּבְתַכְשִׁיטִי עֲדָיֵי אִשָּׁה.

יָשִׂישׂוּ מָשׂוֹשׂ בִּגְלָלָהּ / הַמִּתְאַבְּלִים בְּאֶבְלָהּ.
30 – צִיּוּן הִיא דּוֹרֵשׁ אֵין לָהּ / מִכְּלַל דְּבַעְיָא דְּרִישָׁה.

צוּר יִשְׂרָאֵל מֵחֲסֵנוֹ / יְנַחֵם אֶת אֲבֵלֵינוּ
וְיִבְנֶה בַּיִת מְקַדְּשֵׁינוּ / מַעֲשֵׂהוּ מַהֵר יְחִישָׁהּ.

וְיָשׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן / שֻׁלְחָן וּמְנוֹרָה וְאָרוֹן.
וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן / קָרְבָּן וּמַנְחֶה חֲדָשָׁה

1. 1. אני הגבר: על-פי איכה ג, א. אבדה עצה: ניטלה חכמתי ממני. הלשון על-פי יר׳ מט, ז. והעניין על-פי מגילה יב ע״ב ׳מיום שחרב ביהמ״ק וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו…׳. 2. לשחוק… עושה: אחרי החורבן אין עוד טעם לשחוק ולשמחה, על־פי קה׳ ב, ב. וראה ב״ב ס ע״ב. מהולל: מהול ומעורב בצער. 3. דרך… אמרתו: ה׳ ביצע את איומיו ותוכחתו כלפי ישראל, על-פי איכה ב, יז. 4. שפך כאש חמתו: על-פי איכה ב, ד. נתן יעקב למשסה: הפך את ישראל למרמס, על-פי יש׳ מב, כד. 5. והחריב… היכלו: על-פי התיאור באס״ר ז, יג. זבולו: מקדשו. 6. ומעל… ישראל: על־פי ברכות ג ע״א. 7. ידענו… בעונותינו: על-פי יר׳ יד, כ. 8. תשלומי… וחמשה: על-פי ב״מ קח ע״א. כאן: נענשנו בעונש גדול על חטאינו. 9. דברי… שובינו: אלו שנטלונו בשבי מבקשים מאתנו לשיר להם שירי ציון. תה׳ קלז, ג. 10. אין… רצוצה: ותשובתנו להם: ׳איך נשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר׳(שם שם, ד). 11. בת בבל השדודה: שם, שם, ח. גלתה… עבודה: על-פי איכה א, ג. 12. אבלה נבלה: נשחתה ונחרבה, על-פי יש׳ כד, ד. רוטשה: נמחצה. 16-13. נפלה… כשדים: הזכיר כאן ארבע מלכיות ששיעבדו בישראל והן: בבל, מדי יון ואדום. על פי בר״ר מב, ב. 13. ביד מדין: היא מלכות מדי. 14. יום… הועם: כהה שרביטו של הקב״ה והוא כאן: עם ישראל על-פי שו״ט תה׳ כב, כז. 15. כשדים: כינוי לבבל. 17. כתובות: בתורה בפרשיות התוכחה. 18. האויב תמו חרבות: האויב הפעיל כל חרבותיו עד תום נגד ישראל, על-פי תה׳ טי, ז. 19. דרכי ציון אבילות: על-פי איכה א, ד. 20. פעמים בשנה שלשה: על-פי שמ׳ כג, יז. 21. נשמע… מציון: על־פי יר׳ ט, יח. למספד… עליון: על-פי יש׳ כב, יב. 22. מלאכי… חוצה: גם המלאכים משתתפים באבל על החורבן, על־פי יש׳ לג, ז; חגיגה ה ע״ב. 23. חמה… כיפה: גם צבאות השמים שרויים בצער על החורבן. 24. חמה… מאוריהן: על-פי התיאור ביח׳ לב, ז ויואל ב, י. שמים שק כיסה: השמים נתעטפו בשק של קדרות לאות אבל, על-פי יש׳ נ, ג. 25. זכור… היה: על-פי איכה ה, א. 26. מכתה״. חובשה: לא נתרפאה מכתה, על-פי יש׳ א, ו. 27. קראו… עצרה: הכריזו על תענית ציבור ועצרת, על-פי יואל א, טו. לחרבן… אשה: שיש לעשות זכר לחורבן בכל דבר הן בסיוד הבניין והן בתכשיטי אשה, על-פי ב״ב ס ע״א וראה: טור ושו״ע או״ח סימן תקס. 28. כבנין… צורה: ׳שאין בונים לעולם בנין מסויד ומכויר כבניין המלכים אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד׳(או״ח שם סעיף א וב״ב שם). ובתכשיטי עדיי אשה: שלא תתקשט האשה בכל תכשיטיה בבת אחת אלא תשייר אחד לזכר החרבן. 29. ישישו… כאבלה: על-פי יש׳ סו, י ׳מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה׳(תענית ל ע״ב). 30. ציון… לה: על-פי יר׳ ל, יז. מכלל דבעיה דרישה: על-פי סוכה מא ע״א, צור… מחסנו: ה׳ הוא מבטחנו. 33. וישובו לבצרון: על-פי זב׳ ט, יב. 34. והקריבו… חדשה: תחזור עבודת הקרבנות כתקנה. והקריבו… חדשה: על-פי וי׳ א, ה ו-כג, טז.

תקופת הממלוכּים

אולם במידה שאנו מתקרבים לסוף תקופת ה״ממלוכים״ בולטת יותר קנאותם של אנשי־הדת המוסלמים, הנותנת את אותותיה ביחסים עם הלא־מוסלמים. יש חוקרים המייחסים תופעה זו לשינויים במבנה החברה המוסלמית. שלטונם של שכירי־חרב, שמקרוב באו מארצות אסיה התיכונה, או של עבדים משוחררים, מוסלמים מחדש, העיק ביותר על תושבי המדינה הוותיקים. בה במידה שנוצלה והושפלה האוכלוסיה הוותיקה, גדל לחצה וחוסר סובלנותה כלפי ״אנשי החסות״. גירושם של מוסלמים מגלילות ספרד, שנכבשו מחדש על־ידי הרקונקויסטה, אף הוא היה גורם לעלייה במתח הקנאות. השינוי לרעה ניכר במיוחד בתקופה הממלוכית. אז אירעו מקרי פרעות והתקפת שכונות הנוצרים. ידועות היו המהומות בימי שלטון אַלנַאצַר מֵחַמֵד בן קֵלָאוּן (מלך שלוש פעמים בין השנים 1293—1340). סיפור מפורט על מאורעות שנת 1301 נמצא אצל אלמקריזי: המאורעות באו כתוצאה מהתרברבות הנוצרים ״אנשי החסות״, שהציגו לראווה את עושרם יתר על המידה. ההמון החריב בתי־פולחן רבים ואלה שלא נהרסו נשארו סגורים שנה תמימה. המהומות נישנו בשנת 1320, אבל נראה שגם הפעם לא סבלו היהודים, וחמת ההמונים ניתכה רק על הנוצרים. נוצרי שרצה לצאת אל הרחוב היה שואל מאת יהודי צניף צהוב ובמקרה זה היה בטוח שלא יפגעו בו. בשנת 1354 הוציא הסלטאן הממלוכי אלמַלֵכּ אלצאלח פקודה, שבה חזר על ״תנאי עמר״. הפקודה נשתמרה בשתי נוסחאות. להלן יובא הנוסח הקצר:

על־פי תרגומו של ל. א. מאיר במאמרו ״עמדת היהודים בימי הממלוכים״, ספד מאגנם, ירושלים, תרח״ץ, ע׳ 162.

״דבר המלך, להשמע בכל עדות היהודים, הנוצרים והשומרונים במדינת מצרים ובארצות האסלאם (ה׳ ישמרהו) ובמחוזותיהן, פרשת־הברית בין שר־המאמינים עמר בן אלח׳טאב — תהא רוח ה׳ נוחה הימנו — לכל חברי עדותיהן, כלהלן: כי לא יבנו כל מנזר וכנסיה ותא לנזירים בכל ארצות האסלאם ולא יחדשו כל דבר נהרס מהם, ולא יתנו מחסה למרגלים ולא ירמו בסתר את המוסלמים ולא ילמדו את הקוראן לבניהם, ולא יפגעו באחדות אלהים בפרהסיא ולא יעצרו בעד קרוביהם הרוצים לקבל דת־האסלאם ולא יידמו במלבושיהם למוסלמים, וכי ישימו עליהם את האותות המבדילים הכחולים והצהובים, וכי יימנע מנשיהם להידמות לנשים המוסלמיות, ולא ירכבו על אוכף, ולא יחגרו חרב, ולא ירכבו על סוס ופרד, רק על חמורים ובלבד על מרדעות, ולרחבן, ולא ימכרו משקה משכר, ויחגרו על מתניהם חגורות שלא ממשי, וכי האשה הנוצרית תקשר עליה חגורת־צמר־גפן מצבע כחול, והיהודיה חגורה צהובה, ואל ייכנס איש מהם… למרחץ— זולתי בסימן על צווארו המבדיל אותו מן המוסלמים, טבעת עשויה ברזל או עופרת או חומר אחר. ולא יקימו להם בתים גבוהים מבתי המוסלמים וגם לא שווים בגובהם לבתיהם, אלא יבנו בניינים נמוכים מבנייניהם, וכי ידפקו רק דפיקות קלות במקושם ולא ירימו קול בכנסיותיהם, ולא יעבדו בהנהלת ממשלתנו האצילה — אלהים יחזק את יסודותיה — וגם לא אצל אחד אמיריה —

יחזקם האל העליון — ולא יכהן איש מהם במשרה אשר תנשא אותו על אחד המוסלמים; וכי ישפטו על ענייני ירושת מתיהם על פי החוק הדתי המוסלמי, וכי החוקים האדמיניסטרטיביים ישתוו עם החוקים הנוגעים במתי המוסלמים; וכי נשי ״אנשי החסות״ לא תיכנסנה למרחצאות ביחד עם הנשים המוסלמיות, וכי יבנו בשבילן מרחצאות מיוחדים אשר שמה תיכנסנה. כל זה מיוסד על מה שהחליטו יודעי החוק הנעלה, וכפי שהוברר בחוק ההוא״.

בנוסח זה (וגם במורחב) לא נזכרו כל התנאים, ובמיוחד: החובה לשלם את מס הגולגולת הקצוב; לאכסן עוברי־אורח מוסלמים במשך שלושה ימים; איסור נשיאת נשק; החובה להופיע לפני בית־דין מוסלמי אם הצד השני (אפילו הוא יהודי) דורש זאת. כן לא נזכרו בנוסח שלפנינו זכויותיהם של ״אנשי החסות״ כפי שהובטחו ב״תנאי עמר״: נוסף על בטחון החיים וההון, המובטח כבר בקוראן, יש להצביע במיוחד על חופש הדת והשלטון הפנימי, שמהם נהנו ״אנשי החסות״.

במדינות, שבהן היה האסלאם הדת השלטת, גם לא היה ללא־מוסלמים צורך לבקש פריבילגיות להתיישב במדינה או בעיר שנבנתה מחדש ולעסוק בכל מקצועות הפרנסה שלא היתה בהן שררה על המוסלמים, או לדאוג לאישורן על־ידי שליט חדש שבא במקום קודמו. והרי זה היה הנוהג במדינות הנוצריות, שבהן אפשר היה לבטל את הפריבילגיות ולהשתמש בהן לסחיטת־כספים ולגירושים. בארצות האסלאם היתה זכות ישיבתם של היהודים והנוצרים מבוססת על מצוות הקוראן. ולכן, כשביקשו המוסלמים להצדיק את גירושם של היהודים והנוצרים מאלחג׳אז, טענו שנוסף על ה״חדית׳ ״, שלפיו ציווה מוחמד ״שלא תהיינה שתי דתות באלחג׳אז״, יש ״חדית׳״ האומר כי בחוזה־השלום של מוחמד עם אנשי ח׳יבר היה סעיף, שהרשה למוחמד לגרש את היהודים בכל שעה שירצה. אכן, לא היתה ליהודים בארצות האסלאם ההרגשה שהם ״זרים״, שכן ברובן הם ישבו עוד לפני בוא הערבים.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם– תקופת הממלוכּים

-עמ' 274

מאבקים בין התנועות הפוליטיות הארץ ישראליות במגרב.

בתחילת דרכה התנועה הציונית לא הקדישה תשומת לב ליהדות צפון אפריקה. למרות קול קורא שיצא מהתנועה הציונית רמז לאי התעלמות מיהדות צפון אפריקה אבל הקשר של התנועה הציונית עם יהדות זו היה רופף. עם זאת הפעילות הפוליטית במגרב התאפיינה במאבקים בין התנועות מפלגות הארץ ישראליות שליוו את – הפעילות החינוכית, העלייה וההעפלה בקרב הנוער והשפיעה על קהילות המגרב. התחרות והמאבקים במגרב התנהלו בין תנועות 'דרור', 'השוה"צ', 'הפוהמ"ז', 'בית"ר', תנועות צופים דתיות ואנשים פרטיים.

זאב ז'בוטינסקי ביקר בתוניס והביא את בשורת ההסתדרות הציונית הרוויזיוניסטית שהכתה שם שורשים. ביקוריהם של בכירי תנועת העבודה בשנים 1945 1944 , אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית, במרוקו לפגישת עבודה עם נציגי המשרד הארץ ישראלי על עלייה, ומשה שרת, ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, בלוב בשנת  לא הניבו תוצאות. לביקורים אלה לא היה המשך והשטח 'ננטש' לטובת רוויזיוניסטים.

נדיה כהן, פעילה מרכזית בהעפלה מצפון אפריקה שהבינה שעליית שארית הפליטה הועדפה על פני עליית המוגרבים פנתה לרות קלוגר, פעילה בקרן קיימת לישראל בצפון אפריקה ומקורבת למנהיגי היישוב בפלשתינה א"י, בבקשה להעביר מכתב לבן גוריון בדבר חשיבות ביקור של אישיות רמת מעלה – בצפון אפריקה, כמו אליהו דובקין, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית "כדי שיבוא בעצמו ויראה את המצב והאפשרויות". היא ציינה, שפעילות השליחים סמויה ואין הם יכולים להופיע בפרהסיה על במות ציבוריות. מזכירתה של קלוגר ענתה לה שרות חולה וכשתחלים תפנה את המכתב לבן גוריון. –  נדיה, פעילה צעירה, זיהתה את החשיבות שבתמיכת תנועה פוליטית ארץ ישראלית לחיזוק הפעילות הציונית במגרב ולא כן תנועת 'דרור'.

השליח פרידמן, שכנע את פעילי תנועת 'צעירי ציון' להצטרף לתנועת 'דרור' העולמית של 'הקיבוץ המאוחד' ודאג לשלוח את נדיה כהן, כנציגה ולא כצירה, לכנס העולמי של תנועת 'דרור' שהתקיים במאי 1947 במינכן. בכנס נשאה נדיה נאום בעברית בפני צירי הוועידה והצהירה על נכונותה של תנועת 'צעירי ציון' בתוניס להצטרף לתנועת 'דרור' העולמית. משה קליגר, ממזכירות 'הקיבוץ המאוחד' ואיש הקשר לשליחי התנועה במגרב, בנאומו באותו כנס לא הזכיר כלל את הג'סטה של נדיה מתנועת 'צעירי ציון' להצטרף לתנועת 'דרור' העולמית, ולא הובעה הכרת תודה על צעד זה. אפשר להניח שהתנועה לא התאמצה יתר על המידה כדי להשיג שיתוף פעולה של התנועה בתוניס. הקואופטציה נתפסה, אם כן, כתהליך טבעי שעל יהדות המגרב לעבור ויהי מה.

אחרי שליחותו השנייה בצפון אפריקה דיווח אפרים פרידמן )בן חיים( "שהרוב המורחב החדש של – הפדרציה הציונית בתוניס שיזם ד"ר ליאופולד ברטוואס, נציג הפדרציה הציונית בתוניס ובאלג'יר, אינו יעיל ולא תפקד ובהרכב זה כל עבודה אינה אפשרית". ראוי לציין שפרידמן היה השליח שהמליץ על מינוי של ד"ר ברטוואס לתפקיד. בפדרציה היו גם חברים רוויזיוניסטים ש"אינם ממש בעלי עניין בציונות ובעיקר חסרי ידע והבנה ציונית". גם אם פרידמן התנגד להגדרה מפלגתית של פעילות תנועתו בצפון אפריקה, כי ]…[ "איננו יכולים לבוא ]לצפון אפריקה, ב.ד[ אלא בדגלנו ]'החלוץ האחיד', ב.ד[שהוא איחוד הנוער הצפון אפריקאי לשם הגשמה חלוצית".  הוא ויגאל כהן חברו לשליחות, פעלו לאחד את תנועות הנוער תחת חסות ה'הקיבוץ המאוחד' ולא שילבו את התנועות הדתיות. למרות הצהרתו למען רעיון 'החלוץ האחיד' המפלגה היריבה הוא הדיר את 'הפוהמ"ז' מפעילות. הדיווח של אפרים פרידמן למשה קליגר, ממזכירות 'הקיבוץ המאוחד', על אחוד בין מועדון 'שארל נטר' ו'קבוצת בן יהודה' בקזבלנקה, ששתיהן לא היו תנועות בעלות אופי דתי או סוציאליסטי, לא הובא כנראה, – לידיעתו של דובקין יוזם רעיון 'החלוץ האחיד'. אפרים פרידמן טען, במחצית שנת 1945 , ]…[ "שיש תכנית אחידה לכול צפון אפריקה ]…[ ו"אנו יכולים לכבוש את כל הקונטיננט הזה".  טענתו סתרה את נכונותו להימנע מ'יבוא' הפלגנות הפוליטית הארץ ישראלית לצפון אפריקה. קריאתו של פרידמן את צורכי הקהילה הצפון אפריקאית לא הייתה אולי תמימה אך נאמנותו לתנועה הייתה חזקה יותר מנאמנותו ליישום רעיון 'החלוץ האחיד'.

שנתיים מאוחר יותר התלונן אלפרד ללוש, שליח מטעם 'הקיבוץ המאוחד' בתוניס, "שאין הם, התנועות 'תורה ועבודה' ו'פועלי ציון' )מפא"י(, עוסקות בהגשמה ועלייה ועבודתם היא מילולית בלבד ומתמקדת בלימוד עברית ושהם נסבלים על ידי השלטון". חששו היה מפני הגעת המשלחת של מפא"י בראשות אליהו לולו ) ]…[ ש"באמתחתה אלף לא"י" שבעזרתו תוכל ]להשתלט על פעילות הנוער בצפון אפריקה. למעשה, השליח התלונן על תנועתו – – 'דרור' שלא הצליחה להיות תנועה הגמונית במגרב, — מפני שנעזבה על ידי הקיבוץ ]המאוחד, ב.ד[ ולא הוקצו לה משאבים ושליחים אף על פי שהייתה התנועה הראשונה שפעלה במגרב.

המאבק התנהל גם בתוך תנועת ' 'הקיבוץ המאוחד". פעילות תנועת 'דרור' נפגעה על ידי שליחי השוה"צ' מקיבוץ דן. ניתן לשער, שתנועת 'צעירי ציון' שהזדהתה עם תנועת דרור' בתוניס ניסתה לפעול – בין הפטיש הקיבוץ הארצי – – לסדן 'הקיבוץ המאוחד'. כדי להוכיח שמתארגן קיבוץ תוניסאי המליץ – – — אנדרי בלישה, מתנועת 'דרור', להראות את המכתב של אלפרד ללוש ללוזון יצחק מקיבוץ דן וליהודה טויל מקיבוץ גן שמואל. המלצתו התמימה של בלישה נבעה מאי היכרותו את הניואנסים בין התנועות 'דרור' ו'השוה"צ'. אפרים פרידמן טען שאסור למנות את יצחק לוזון מקיבוץ דן כשליח לצפון אפריקה.

גד שמלה, חבר הגרעין הצפון אפריקאי, קרא לקיבוץ המאוחד להתנגד ליצחק לוזון שפרש מ'הקיבוץ המאוחד' והחל לפעול כנגד 'צעירי ציון'. אפרים פרידמן חשש, שפעילותו של יצחק לוזון, חבר קיבוץ דן, מתנועת 'השוה"צ' תביא לפילוג בתנועת 'צעירי ציון' ותסכן את העלייה מצפון אפריקה במסגרת התנועה ואת הגרעין הצפון אפריקאי שהיה בהקמה בבית אורן. גם השליח אלפרד התלונן על התחרות מול 'השוה"צ' שהתפלג מתנועת 'דרור' וראה בפילוג,…."חרפה שעוד לא הייתה כמוה, שפלות ובגידה ביסודות התנועה. ]…[ הנימוק של הפורשים היה שאפרים ]פרידמן, ב.ד[ השליח השתלט על שתי בחורות: על נדיה )כהן ( ורחל )כהן) אף שפעילות התנועה התרחבה למחוזות מעבר לאלג'יר )טלמסן( והיו פעילויות חינוכיות של הקק"ל וסמינר. ובכל זאת 'חברנו' עוסקים בפילוג".

ועדת חו"ל של 'הקיבוץ המאוחד' נדהמה לקבל דיווח מרחל כהן, אחת השליחות, שתנועת 'דרור' בתוניס התפלגה עקב פעילותו של דדה בלישה מקיבוץ דן. גם נדיה כהן ואלפרד כהן/ללוש? כתבו באותו עניין לגרעין הצפון אפריקאי בקבוצת 'רגבים'. במכתב אחר הביע אלפרד חשש לעתיד התנועה ו"שבדרך יישפך התינוק עם המים". חששו היה גדול כול כך, שהציע להפסיק את התקצוב לתנועה בתוניס ולהעבירו למרוקו ואלג'יר. ניתן להעריך, כי תגובה קיצונית כזאת בדיווחי השליחים שפעלו בצפון אפריקה לא העידה על חוסנה של תנועת 'דרור' בצפון אפריקה. הפילוג בצפון אפריקה שיקף את המאבקים בין התנועות הסוציאליסטיות כארבע שנים אחרי הפיצול בין מפא"י לבין סיעה ב' בפלשתינה א"י, וארבע שנים לפני הפילוג בתנועת 'הקיבוץ המאוחד' המאוחד" בישראל. המאבק – הפוליטי על נפשם של בני הנוער העיד על מאבקי התנועות הפוליטיות בארץ ישראל שיובאו בידי השליחים לצפון אפריקה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

התפיסה הקבלית כדרך חיים

רבי יוסף ראה את עצמו כמי שתפקידו להעביר את הקבלה דרך הצינור המעשי, של חיי היומיום, לעם. הוא היה אחד מאלו אשר קיבלו את הקבלה כפי שהומחשה ע׳׳י ממשיכיו של האר״י וראו בה את הצורה הנכונה והיחידה, אולי, של קיום יהודי אמיתי של התורה והמצוות. אמונתו העמוקה בקבלה הייתה מקור למעיין הנובע של פירושיו והתייחסותו לכל מצווה, מנהג או פירוש לתורה, ממנה יצא לחפש סימוכין והוכחות מכל ספרות חז״ל, ואליה שב לביסוס אמיתות הרעיון, והכל הלכה למעשה. כלומר לא הוספה של רעיון קבלי ערטילאי, אלא יישום קבלי של הדברים במנהגים ובמצוות המעשיות. רבי יוסף מרבה לצטט מדברי האר״י זצ״ל, וקורא לו ״הרב״ או ״רבינו האר״י״. כן, הוא מרבה לפרש את הרב חיד׳א, לו הוא קורא ״הרב החסיד׳׳. רבים מהספרים, אותם הוא מצטט, הוא מביא מספריו הרבים של החיד׳א, אשר היו בידיו. הוא מרבה לצטט את הרב שלום שרעבי (הרשומר שבת) זצ״ל הנקרא בפיו ״הקדוש״, את הרב חיים ויטל זצ״ל (מהרח״ו), ואת הרב חיים בן עטר ״אור החיים" הנקרא אף הוא בכתביו ״הקדוש״.

למשל תיקון חצות הוא נושאו של הפרק הראשון בספר ״זך ונקי״. אותה מסורת של אנשי הסוד לקום בחצות לילה לבכות על חורבן ירושלים ולעשות תיקון לנשמה, במיוחד נוכח מצבה של השכינה הנמצאת אף היא בגלות, יחד עם עם ישראל. מנהג זה מוזכר אצל הרב האי גאון (המאה התשיעית), מוזכר בזוהר, אך לא היה נפוץ וידוע עד לאחר ביסוסו על-ידי האר׳י וממשיכיו. ״עיקר פרסומו, וכן בהבחנה בין תיקון רחל לתיקון לאה, על המסקנות המעשיות השונות ־מכוחה של הקבלה הלוריאנית באו.״

להלן תיאור השתלשלות הנושא בפרק הראשון של ״זך ונקי״ בקיצור רב: רבי יוסף פותח בציטוט ארוך של הזוהר, מדגיש את המשמעות המעשית של ה״חובה״ לקום לעשות את התיקון, מביא דוגמא אישית ששמע מפי רבו אודות רבי יוסף אלמליח (נכדו של רבי יוסף אלמליח בעל ״תוקפו של יוסף״), אשר נהג לקיים מנהג זה במסירות נפש, עבור למנהגו של דוד המלך ע״ה, אשר אמר ״חצות לילה אקום להודות לך, דרך המדרש אשר אמר על דוד המלך, שלא טעם טעם המוות מימיו, משום שלא ישן מימיו שינה ארוכה מ־ 59 נשימות – שכן שינה של יותר משישים נשימות שווה למוות וחזרה לפירושו של רבי משה זכות (הרמ״ז) בספרו ״מקדש מלך. על כך, מוסיף רבי יוסף משלו: ״ודרך רמז רמזתי בעוניי״, דוגמת הסוס, עליו נאמר שלא ישן כלל, ועל-כן נאמר:״ לא בגבורת הסוס יחפץ״ (תהילים קמז׳), מדלג למובאה מספרו של רבי יהודה החסיד "שומר ישראל״, ומחבר לכל זה את יעקב אבינו שאף הוא לא מת, כמו דוד, והוא מסתמך שוב על החיד״א בספרו ״חומת אנ״ך. ועוד הוא ממשיך לציין את הסידור המפורסם ״בית עובד׳, הממליץ על התיקון, את הרב ״קהילת יעקב״, ולאחר ״משחק״ בראשי תיבות, הוא מסכם: ״וכלל כל הדברים: אשרי מי שעושה מעשיו לשם שמים בכלל ופרט, שזהו עיקר התורה ופריה, כדי ליחד קודשא בריך הוא לברר רפ״ח (288) ניצוצין הקדושות ונוראות יום יום. ומהן נעשה מלבושין של נפשו ורוחו ונשמתו שנקראים תבורא דרבנן״.

הנה כי כן, מנהג שאינו מופיע כלל בשולחן ערוך, אשר היה אולי נהוג בימי הביניים אצל יודעי סוד וחסידים, קיבל, עם התפשטות הקבלה הלוריאנית, מעמד מיוחד. רבי יוסף מקדיש לעמדה זו, של ממשיכי האר״י, חשיבות עילאית, ומוסיף ״מעט׳ משלו. מציין את ה״מעפר הזה חלמיש כמי שקבע שתיקון חצות הוא אמצעי לתיקון עוון הוצאת זרע לבטלה: ״יש שראו בתיקון חצות תיקון לעוון הנידון. ראה, למשל, ר׳ יוסף כנאפו, זך ונקי, עמ׳ פא׳: ׳שבזה עושה נחת רוח לשכינת עוזנו כמבואר בכמה מקומות בזוהר הקדוש, שכמעט שכל הזוהר מלא מזה, ובכוחה הוא הורג

יצר הרע המחטיאר׳ וכו/״ רבי יוסף היה, אם כן, בין החכמים אשר הפכו את המובא בזוהר לדברים שהם חלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית. דוגמא נוספת היא יחסו לחשיבות הזכות לשבת על כיסא אליהו בברית מילה, להיות ה״סנדק״ של הנימול. הוא מדגיש כי מי שזוכה להיות סנדק בברית, זוכה לתקן הברית ופגמה׳׳ (תיקון הברית של הסנדק עצמו מכל הקרי והזרע לבטלה שהוציא בימיו). הוא מצטט את המובא בספר ״אורחות צדיקים״, על כך שאליהו הנביא עצמו ישב על כסאו של הסנדק בברית המילה של האר״י עצמו. כמו בעניין תיקון חצות, גם כאן מנהג שנרמז ב״פרקי דרבי אליעזר״, על הגזרה שהטיל הקב״ה על אליהו הנביא, שיהיה נוכח בכל ברית שבני ישראל עושים לבניהם, כי הוא הטיל ספק בהם: ״והמה לא שמרו בריתך, הופך למושג מרמי בקבלה הלוריאנית. רבי יוסף לוקח את המנהגים המקודשים בזוהר ובמסורת של האר׳י, והופכם לחשובים ומרכזיים לזיכוך חטאו של הסנדק, ושל הבאים בחסותו להתברך. ״והכא בדידן, בזה הצדיק הבא לתקן פגם הברית [זרע לבטלה] שבא לישב בכסא אליהו זכור לטוב, אשר עושה כמה מצוות תכופות; וכאמור, הרי הוא מברר הרבה בירורים וסומך נופלים ממש, אשר על כן כמקטיר קטורת יחשב, ואפשר שעל־כן באה מלה זו בלשון תרגום סנד׳׳ק כמו מלת קטורת שגם היא בלשון תרגום. וזהו ראשי תיבות סנד״ק= סומך נופלים דמוי קטורת…״.

כאמור, גישתו היא קבלית במשמעויות הפילוסופיות אמונתיות, אך גם בהוראות המעשיות של הקבלה. הוא, לעומת רבי יעקב אביחצירא, ״אביר יעקב״, אשר רק הקוראים המבינים בקבלה יכולים לעקוב אחריו, לא מתעלה לספרות הקבלה, ולא מנסה להוסיף משמעויות והסברים קבליים לכתוב. אדרבא, הוא מפרש את המושגים והמשמעויות של ההוראות הקבליות לעם, ומאפשר להם להתאים עצמם לאורח חיים אמוני על-פי תורת הקבלה, כשהיא מחוברת היטב למסורות הקודמות ולהלכה הקיימת.

השוואה בין ה״אביר יעקב״ זצ״ל, בפירושו להגדה של פסח ״בגדי שרד" לבין פירושו של רבי יוסף ב״יפה עינים״ היא מאלפת לענייננו. רבי יעקב אביחצירא זצ״ל, מסביר כל פעולה או אמירה בליל הסדר בהקשר של הספירות או עניינים אחרים בקבלה. רק מי שידיו רב לו בקבלה יוכל לעקוב אחרי הפירוש ולהבינו. לעומתו, רבי יוסף מפרש את הפעולות והאמירות בדברים מתוך הקבלה, אך לעניין המעשי שלהם במישור האמוני והלוגי. לדוגמא, הפירוש לפרק בתהילים, שהוא הפרק השני בהלל ״בצאת ישראל ממצרים״, הנקרא בליל הסדר לאחר הסעודה. אביר יעקב מפרשו כולו על דרך הקבלה: ירידת עם ישראל לשפל המדרגה בעבודה הזרה במצרים, מבטאת את הסתלקות החסדים מבני ישראל, ורק בזכות יכולתם המיוחדת, להימנע מעבודה זרה אמיתית נצלו בני ישראל מלהשאר במצרים לעד. רבי יוסף מסביר את הפרק כולו כהתפתחות אלוהית, שהנחתה את ירידת בני ישראל למצרים, ואילו לא היו להם צדקות אבותיהם, והתחייבותו של הקדוש ברוך הוא לאבות, לא היו נגאלים.

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עמ'-49

ג. ישיר משה

סא.                  מָה יָפָה וְנִפְלְאַתָה 

חריזה: אבאבאבאב גדגדגדד.

משקל: שבע – תשע הברות בצלעית.

כתובת: אהבה אחרת, לנועם יפה נאוה נעימה, ס׳ משה בן צור.

מָה יָפָה וְנִפְלְאַתָה / אַהֲבַת כַּלָּה כְּלוּלָה

 מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ אָתָא / דּוֹדִי נוֹרָא עֲלִילָה
חָמַד וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה / אִשָּׁה הִיא עֲטֶרֶת בַּעֲלָהּ 
וְהֹדוֹ עַיִן לֹא רָאָתָה / לְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּה       

5 – שִׂפְתוֹתָיו נוֹטְפוֹת מֹר עוֹבֵר / קוֹלוֹ נָאֶה עָרֶב וּדְבָרוֹ
נַפְשִׁי יָצְאָה בְּדַבְּרוֹ / לְעֵינֵי מָה מָּתוֹק תָּואֲרוֹ
כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֶדְרוֹ / מָה רַב יָופְיוֹ נָעֳמוֹ הֲדָרוֹ 
אַשְׁרֵי שֶׁהוּא עֶזְרוֹ שִׂבְרוּ מָה רַב…

שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ הוֹד יָופְיָהּ / נַפְשׁוֹ בְּנַפְשָׁהּ נִקְשְׁרָה 
10 – רִשְׁפֵּי אֵשׁ לוֹהֵט שַׁלְהֶבֶת יָהּ / דָּלְקָה בְּלִבּוֹ בָּעֲרָה
בְּקוֹל קוֹרֵא אָחוֹת וְרַעְיָה / בּוֹאִי יָפָה וַהֲדוּרָה 
יַעֲלַת חֵן גֶּפֶן פּוֹרִיָּה / וּמִפְּנִינִים יְקָרָה

רֹאשֵׁךְ כַּכַּרְמֶל עָלַיִךְ / לִבַּבְתִּינִי בְּעֵינַיִךְ
צוּף נוֹטֵף מִשְּׂפְּתַיִךְ  /   יוֹנָה הַרְאִינִי נָא מַרְאַיִךְ 
15 – כִּשְׁנֵי עֳפָרִים שָׂדַיִךְ / הָבָה נָא אַבֹא אֵלַיִךְ

מַה יָפוּ  טוֹבוּ דּוֹדַיִךְ / כְּחָתָן עַל כַּלָּתוֹ עָלַיִךְ
יָשִׂישׂ יִשְׂמַח אֱלוֹקַיִךְ

מה… אהבת: ע״ד הפסוק בשמ״ב א, כו: ׳נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים׳.

1. 2. מרבבות אתא: על פי ־דב׳ לג, ג, ושיכל המילים בשל החרוז ולשון הפסוק ׳ואתה מרבבות קדשי. נורא עלילה: על פי תהי סו, ה. -: ונפשו אותה: על פי איוב כג, יג. עטרת בעלה: על פי משלי יב, ד. 4• עין… ראתה: על פי יש׳ סד, ג. למפארת ולתהלה: ע״ד הפסוק בדב׳ כו, יט: ׳לתהלה ולשם ולתפארת׳. 5. שפתותיו… עובר: על פי שה״ש ־ יג. קולו… ערב: על פי תענית טז ע״א, שם מדובר בתכונות הש״ץ, וכאן הכוונה לקב״ה. 6. נפשי… ביברו: על פי שה״ש ה, ו. מה מתוק: על פי שופי יד, יח. 7. כחתן… מחדרו: על פי תה׳ יט, ו. מה רב: על :י תה׳ לא, כ. 8. אשרי… שברו: ע״ד הפסוק בתה׳ קמו, ה: ׳אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה׳ אלוקיו׳. ^; שאול שאל: על פי בר׳ מג, ז. נפשו נקשרה: ע״ד הפסוק בשמ״א יח, א: ׳ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד׳. ::. רשפי אש: על פי שה״ש ח, ו. שלהבת יה: על פי שהש״ר פרשה ח ד״ה ׳כי עזה׳. 11. בקול קורא: על נ ישי מ, ג. אחות ורעיה: כמו ׳אחותי רעייתי׳ בשה״ש ה, יב. 12. יעלת חן: על פי משלי ה, יט. גפן פוריה: פי תה׳ קכח, ג. ומפנינים יקרה: על פי משלי ג, טו. 13. ראשן… ככרמל: על פי שה״ש ז, ו. לבבתיני בעיניך: על פי שה״ש ד, ט. 14. צוף… משפתיך: ע״ד הפסוק בשה״ש ד, יא: ׳נופת תטופנה שפתותיך׳. •ינה… מראיך: על פי שה״ש ב, יד. 15. כשני… שדיך: על פי שה״ש ד, ה. הבה… אליך: במקור הדבר נאמר .ל ידי יהודה, וכאן הם דברי ה׳ בהתחברות לעם ישראל, והלשון על פי בר׳ לח, טז. 16. מה… דודיך: כפל ־.¡ין החיבה וכרך יפו עם טובו שבפסוק, והלשון על פי שה״ש ד, ו. כחתן… עליך: במקור נאמר ׳ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך׳, וגם כאן כפל הלשון ישיש ישמח, כדי להדגיש את החיבור בין ה׳ לעם ישראל, והלשון על פי יש׳ סב, ה.

הִיא תָּשִׁיב אֲמַרְיָה אֵלָיו / דּוֹדִי לִי וְגַם לוֹ אֲנִי
כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ אֵלָיו / בִּנְשִׁיקוֹת פִּיו יִשָּׁקֵנִי 
20 – יָבֹא יֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו / אַשְׁקֵהוּ עֲסִיס רִמּוֹנִי
יְבִיאֵנִי אֶל תּוֹךְ חֲדָרָיו / חוֹתָם עַל לֵב יְשִׂימֵנִי

ְלְתָאֲבָה גָּרְסָה נַפְשִׁי / מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי 
יִפְשֹׁט שְׂמֹאל תַּחַת רֹאשִׁי / יְחַבְּקֵנִי בִּימִינוֹ

תּוֹךְ מִשְׁכָּן אֹהֶל אָפַדְנוּ / וְאִשְׁתַּעְשְׁעָה בְּגַנּוֹ 
25 – אֶתְעַלֵּס אֵשֵׁב עַל כַּנּוֹ / מָה טוֹב מָה נָעִים חַסְדּוֹ וְחִנּוֹ 
הֲדַר כְּבוֹדוֹ וּגְאוֹנוֹ
מָה טוֹב…

בְּנוֹת צִיּוּן צְאֶינָה וּרְאֶינָה / אִם תִּמְצְאוּ מַחְמַד עֵינִי 
רוֹכֵב שְׁמֵי קֶדֶם מֵעוֹנָה / הַגִּידוּ לוֹ בִּלְשׁוֹנִי
חוֹלַת אַהֲבָתוֹ יְבַקֵּר נָא / כִּי לֹא חוֹלַת הָרֹאשׁ אֲנִי
30 – אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִשָּׁנָה / יְקִיצֵנִי יְשִׂיחֵנִי

דּוֹדִי מָתַי תָּבֹא אֵלַי / מַשָּׂאֶיךָ חָבִיב עָלַי 
מִי יִתֵּן יִכָּתְבוּן מִלֵּי / נַפְשִׁי רוּחִי דָּבְקָה אַחֲרֶיךָ 
אֲנָכִי רוּת אֲמָתְךָ / תִּגָּלֶה נָא עָלַי תִּפְאַרְתֶּךָ 
וְתִפְרֹשׁ צֵל כְּנָפֶיךָ / תַּאֲוַת לִבִּי אֵלַי תִּתְלַוֶּה 
35 – וּכְגַן רָוֶה דּוֹדִים נִרְוֶה
תַּאֲוַת לִבִּי…

18. בסטרופה הקודמת הדובר הוא הי, וכאן הדוברת היא כנסת ישראל. היא… אליו: על פי שופי ה, כט. דודי… אני: על פי שה׳׳ש ב, עט. 19. כי… יערוך: על פי תהי פט, ז. בנשיקות… ישקני: על פי שה״ש א, ב. 20. יבא… מגדיו: על פי שה״ש ד, טז. אשקהו… רמוני: ע״ד הפסוק בשה״ש ח, ב: ׳אשקך מיין הרקח מעסיס רמוני׳. יבוא ויאכל, אשקהו, אלו הן פעולותיה של כנסת ישראל. 21. יביאני… חדריו: וכתוצאה מפעולותיה של כנסת ישראל, הקב״ה יביאה לתוך חדריו ויענוד אותה כטבעת חותם, והלשון ע״ד הפסוק בשה״ש א, ד: ׳הביאני המלך חדריו׳, 22. לתאבה… נפשי: על פי תהי קיט, כ. מרבדים… ערשי: על פי משלי ז, טז. 23. שמאל… ראשי: על פי שה״ש ב, ו. יחבקני בימינו: על פי שה״ש ב, ו. תוך … אפדנו: אפדנו- עניינו ארמון, זוהי משאלתה של כנסת ישראל, שהקב״ה יביאה לתוך ארמונו, ר״ל לתוך מקדשו שישוב אליה כבתחילה, והלשון על פי דניאל יא, מה. ואשתעשעה בגנו: גנו־ כינוי לבתי כנסת על פי שהש״ר פרשה ו ד״ה דודי , וכאן כינוי למקדש, וכינה הפייטן את המקדש בשלושה כינויים: משכן, אהל אפדנו וגנו. 25. אתעלס… כנו: זו תפילתו של הפייטן שעם ישראל יזכה לשבת בארץ ישראל ויתעלס עם הקב״ה. מה… נעים: על פי תה׳ קלג, א. 26. הדר… וגאונו: על פי יש׳ ב, יט. 27. בנות… וראינה: ע״ד הפסוק בשה״ש ג, יא: ׳צאינה וראנה בנות ציון׳. אם תמצאו: על פי שה״ש ה, ח. מחמד עיני: בשה״ש נאמר אם תמצאו את דודי, והפייטן כתב מחמד עיני, והלשון על פי יחי כד, טז. 28. רוכב… קדם: על פי תה׳ סח, לד. מעונה: כמו מעון, והוא אחד משבעה רקיעים וראה ויק״ר פרשה כט ד״ה ׳כל השביעיף. 28-29. הגידו… אהבתו: ע״ד הפסוק בשה״ש ה, ח: ׳אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני׳, אלא שכאן הפייטן לא השתמש במילה אם שהיא מילת ספק, וכתב ׳הגידו לו בלשוני׳. כי… אני: כפל העניין בא לומר שאין כאביו כאבי ראש, אלא כאבי געגועים לדוד שהוא הקב״ה. 31. אני… ואישנה: על פי תה׳ ג, ו. יקצני ישחיני: זו משאלתו של עם ישראל שהקב״ה יעיר אותו. 30. מתי… אלי: על פי תה׳ קא, ב. משאין… עלי: אף על פי שמשא הגלות קשה, הרי שעם ישראל מקבל זאת באהבה. 32. מי… מילי: על פי איוב יט, כג. נפשי… אחריך: על פי תה׳ סג, ט. 33. אנכי… אמתן: על פי רות ג, ט. כשם שבועז גאל את רות, כך הקב״ה יגאל את עם ישראל . 34. צל כנפיך: על פי תה׳ יז, ח. תאות לבי: על פי תה׳ כא, ג. אלי תתלוה: ע״ד הפסוק בבר׳ כט, לד: ׳ ילוה אלי אישי׳. 35. וכגן דוה: על פי יש׳ נח, יא. דודים נרוה: על פי משלי ז, יח.

משכיל שיר הידידות-שולחן ערוך מפוייט לרבי משה אבן צור- מָה יָפָה וְנִפְלְאַתָה 

ב. מחזור סיפורים על הרמב״ם מעיראק

ר׳ שלמה תווינה היה יהודי בגדאדי שהגר להודו ושם היה רב, סופר ומחנך בכלכותא. הוא יסד בית דפוס ועיתון בערבית יהודית עיראקית ששמו ״מגיד מישרים״ בשנת 1890.‘ בשנה הראשונה (1890) פרסם בעיתונו זה בשלושה־עשר המשכים סיפורים על הרמב״ם,^{1 2} ששב וקבצם בסוף אותה שנה והדפיסם שוב במסגרת קובץ סיפורים בערבית יהודית בשם ״נטעי שעשועים״.³ אין אלה סיפורים בודדים שקובצו ללקט סיפורים, אלא זהו קובץ שתוכנן במחשבה תחילה כקובץ שניתן לכנותו ״שבחי הרמב״ם״, המביא סיפורים ואגדות מלידתו ועד לפטירתו של הרמב״ם. במחזור סיפורים זה אין הפרדה בין סיפור לסיפור וכל כולו בא כסיפור אחד, אבל עין בוחנת תגלה את התפרים שבין הסיפורים שמספרם מגיע ל־17 ובסופם צוואתו של הרמב״ם לבנו. נראה ללא ספק, שמחזור סיפורים זה היה ליקוטו ועריכתו של הר׳ שלמה תווינה. יתירה מזו הוא שלח ידו בסיפורים שמצא לפניו, או שהעלה אותם מן המסורת שבעל פה, ויצקם בלשונו ובסגנונו שבערבית יהודית עיראקית. הוא אף שינה סדר כרונולוגי(ראה הקדמת סיפור 12 ו־13) ואף העיר הערות(ראה סיפור 22,14) לעתים אף שילב דברים שאינם סיפור שלם (להלן סיפור 20). ואלה הסיפורים שקבעתי להם כותרות על פי תוכנם המשקפים את תולדות חייו ומעשיו של הרמב״ם:

10 – לידת הרמב״ם.

11 – הרמב״ם הולך ללמוד אצל ר׳ יוסף אבן מיגאש

12 – הרמב״ם שב אל בית אביו ואל עירו חכם גדול

13 – נשיקת הרי״ף לרמב״ם וברכתו

14 – הרמב״ם בורח ומתחבא בין ״שלוש חומות״

15 – סדר יומו של הרמב״ם

16 – מה שם אדוננו?

17 – ״שלח לחמך על פני המים״

18 – קישואים כתרופה למלך ולעני

19 – הרמב״ם מציל את המלך ממוות על ידי נערה

20 – חכמת הרמב״ם

21 – ״חופר גומץ בו יפול״

22 – הרמב״ם מרפא את צרעת המלך בבשר כלב

23 – תחרות ההרעלות בין הרמב״ם והרופאים

24 – עלילת הרופאים על הרמב״ם

25 – משה רבנו מברך את רבנו משה בן מימון

26 – ארונו של הרמב״ם ושודדי דרכים

את מחזור סיפורים זה ניתן לחלק בצורה כוללת לשלושה גושים: ארבעת הסיפורים הראשונים (13-10) עוסקים בלידתו ובילדותו של הרמב״ם; אחד עשר סיפורים (24-14) עוסקים בהרמב״ם בחצר המלך ועיקרם על הרמב״ם כרופא; שני הסיפורים האחרונים (26-25) חותמים את מפעלו של הרמב״ם ואת חייו. בשנת 1912 הדפים תגור בבגדאד קונטרס בן 16 עמודים הנקרא ״קצת הרמב״ם״ (״סיפור הרמב״ם״), אך אין זה לקט חדש, אלא העתקה של שלושה סיפורים מן המחזור שפרסם ר׳ שלמה תווינה. תגור לא ציין את המקור לקונטרס שלו, אך אין ספק בשייכות החומר לתווינה. גם מנשה מצליח תרגם בספרו ״מסלי אלוקת״ לערבית יהודית עיראקית את צוואת הרמב״ם לבנו והכתיר אותה בכותרת ״מעשה הרמב״ם ז״ל״. הקרבה הגדולה שבין שני התרגומים מעלים את האפשרות שמא גם מצליח העתיק את תרגומו מתווינה מבלי לציין זאת. הסיפורים שהביא תווינה במחזור זה לא כולם ידועים ויש כאלה שהם יחידים שעד עתה לא מצאתי להם מקור כתוב, כמו הסיפור על הרמב״ם המהנדס שמקבילות לו יש רק מן המסורת שבעל־פה.

10. 10. לידת הרמב״ם

היה חכם אחד ושמו רבי מימון, והיה בן ארבעים שנה ועדיין לא התחתן, משום שהיה עסוק בלימוד התורה לילה ויום. לילה אחד אמרו לו בחלום שעליו ללכת לעיר אחת קרובה לעירו ולשאת לאישה את בת הקצב של אותה העיר. כאשר התעורר משנתו לא שם את לבו לחלום, עד אשר שבו אליו כעשר פעמים בחלום באותו עניין, שעליו ללכת לעיר ההיא ולשאת לאישה את בת הקצב. כשראה כך אמר שאין מוצא. שם את מבטחו(בהקב״ה) ונסע לעיר ההיא. בכניסתו לעיר הוא חלם אותו דבר, שעליו לשאת את בת הקצב. כשראה כך שם לדרך פעמיו והלך אצל הקצב וקידש את בתו והתחתן עמה. כעבור כמה שבועות הרתה האישה ההיא, וילדה בן וקרא אביו את שמו משה. ואולם האישה המסכנה הקשתה בלידתה ונפטרה, ונשאר הילד משה יתום מאמו.

כָּאן וְאֶחָד חָכָם אֲסָמוֹ רַבִּי מִמּוּן וְעַמְּרוּ כָּאן אֶרְבָּעֵן סְנֶה וּבֹעַדְהוּ מא אתוווג מִן חַיַּת כָּאןמִשֶּׁגּ'וֹל וְקָרָא בֵּל תּוֹרָה לֵיל מע אֵלֶנְהָאר. פֶּרֶד לִילִי קָלוּלוֹ בֵּל חֲלוֹם לאזם יָרוֹחַ לְפֶרֶד וּלְאִיֵּיקְרִיבָה לְווֹלְאֶיְתְּהוּ וַיְאכַד בָּנַת אלקצאב מֵאֶל הֵדֶיךָ אַלְבָּלָד. וּלְמִן פָאק מִן אֶלָּנוּם מא דֹּארבָּאֵלּוּ עָלָה הֵל חֲלוֹם לְיַחַד אָלֵדִי עָאוּדוּ עָלֵינוּ יַגִּי עֶשֶׂר מֵרְאֹת בַּל חֲלוֹם עָלָה הֵל חסבה יַכּוּןיָרוֹחַ להאדיך אלולאיי וַיֶּאכַד בָּנַת אלקצאב. וּפִי לְמִן שֶׁאַף הֵיךְ קָאֵל מא יטלע דְּרַב ועתמדוסאפר לְהָאדִיך אלולאיי. פִּי דְּכֻלּוּ לֵל וּלְאַי חָלַם באנהו כִּדְאִלֵּךְ יֹאכַד בָּנַת אלקצאב. לְמִןשֶׁאַף הֵיךְ אַכַּד דְּרָבוֹ וראח עָנַד אלקצאב וְקָדַם אֶלָּא בָּנָתוֹ וּתְזַוֵּג מָעַהָא. מִן בְּעַד כּם סַבּוּע חַבָּלַת דְּאִלֵּךְ אֶלְמָרָה ווֹלֶדֶת וְגָבַת וְלַד וּסְמָאָהוּ מֹשֶׁה. וּלְאֶכֹּת אֶלְמַסְכִּינֵי אַלְמָרָה תֶּעַדְבַּת וְקַתאָלוּלִידִּי וּמֵאַתָּת וְצֵל אֱלוּלֶד מֹשֶׁה יִתֵּם מִן אַלְאֵם.הערות על הסיפור

10. 10. לידת הרמב״ם

הסיפור הוא אגדת קודש. על סיפורים בנושא ״אדם שנועד לגדולה״ ראה לעיל בהערות לסיפור 1. סיפורנו הוא כמעט תרגום לסיפור המופיע בספר ״שלשלת הקבלה״ (ראה לעיל שם). בסיפור זה, לעומת הסיפור היהודי־המצרי, מיתוסף המוטיב יתום שאמו מתה בלדתה אותו. הדגשת יתמותו של הרמב״ם באה לידי ביטוי גם בספרו של אבידני ״מעשה הגדולים״. הוא מביא את הסיפור מספר ״שלשלת הקבלה״, מוסיף עליו דברי דרשה ומכתירו בכותרת ״מעשה אביי היתום והרמב״ם״(אבידני תשל״ד, עמי תקפז-תקפח).

11. 11. הרמב״ם הולך ללמוד אצל רבי יוסף אבן מיגאש

אחרי זה התחתן רבי מימון שנית ולקח אישה אחרת, וילדה לו בנים ובנות רבים. כשגדל הילד משה היה חסר דעת, ולא יכול היה ללמוד אפילו אותיות א-ב ג-ד. ורבי מימון אביו היה פוגע בו ומכהו, ולא הועילו המכות לעוררו; והיה תמיד מחרף אותו וקורא לו ״בן הקצב״, עד אשר נצטער מאוד וגירש אותו מביתו. הילד המסכן משה הלך וישן בבית הכנסת לבדו. עם בוקר התעורר משנתו וראה שחל בו שינוי והיה לבעל אופי אחר ותבונה אחרת. כשהרהר בנפשו וראה שנשתנה מצבו ובינה אחרת עמו, החליט לברוח מעיר אביו; והלך לעיר אחרת שהתגורר בה רבי יוסף אבן מיגאש ז״ל.

כשהגיע לעיר ההיא הלך אצל הרב וביקש ממנו שילמדנו לקרוא. וישב ללמוד אצלו תורה והשתדל מאוד בלימודו עד אשר הגיע למעלת חכם גדול.

וּמִן בָּעֵדָה רַבִּי מַיְּמוּן תְּזֻוַּג וְאַכַּד גִּ'יר מָרָה וגאבתלו בִּנְיָן וּבְנָאת כִּתְרָהּ. אָלוּלֵד מֹשֶׁה לְמִן כְּבָרטלע קַלִּיל אַלְפֵיהֶם וּמָא קֵדָר יִפְהֵם לְיִתְעַלֶּם לאוונו אוֹתִיּוֹת א"בג"ד. וְרַבִּי מַיְּמוּן אָבוּנוּ כָּאן יְאַדֵּנוּ וְיִצְרְבוּ וּמָא כָּאן יְפַיֵּד בֵּינוֹ אַלְצָרַב לְווּעַי וְכָאן דְּאַיְּמָן ימעיירו וְיָקֵלּוּ אַנְתָּא אֶבֶן אָלֶקְצַב.לְיַחַד אָלֵדִי אנחצר מֶנְהוּ כַּתִּיר וּטְרָדָהוּ מִן בֵּיתוֹ. אֶלְמַסְכִּין אָלוּלָד מֹשֶׁה ראח וְנָאַם פִּי בֵּיתהַכְּנֶסֶת וְחָדוֹ. מִן צבאח פָאק מִן אֶלְנֹם וְשֶׁאַף רוּחוֹ לְאֹנָהוּ תִּבְדַּל וְסָאֵר עָנְדוּ גִּ'יר טֶבַע וְגִ'יררְאִי. וּלְמִן פֶּתְכַּר בְּרוּחוֹ וְשֶׁאַף צָאר עָנְדוּ גִּ'יר מזאג וְגִ'יר פְּהֵם אעתמד לִינְהֶזְם מִן וּלְאַיַּתאָבוּנוּ וראח לְגִ'יר וּלְאִיִּי אלדי כָּאן קָאעַד פיהה רַבִּי יוֹסֵף אֶבֶן מִגָּאשׁ זַ"ל. ובווצולו לִדְאִלֵּךְאלבלד ראח עָנַד אַלָּרֹב וּתְרֻגָּה מֶנְהוּ יַכּוּן יֵעָלְמוּ לְקָרַי וְקָעַד יִתְעַלֵּם עִנְדוּ תּוֹרָה וְכַתִּיר גהד פִּיתַּעֲלוּמוֹ לְיַחַד אָלֵדִי וְצֵל וְצָאר חָכָם כַּבִּיר

(הערתי א.פ. הניקוד כאן הוא ניקוד אוטומטי, ובא לעזור להבין את הטקסט בערבית)

.הערות על הסיפור

11. 11. הרמב״ם הולך ללמוד אצל ר׳ יוסף אבן מיגאש

על הסיפורים המקבילים לסיפור זה, שנושאם ״נבואה לילד שיגיע לגדולה״, ראה לעיל בהערות לסיפור 3. נוסח סיפורנו הוא תרגום של הסיפור המובא ב״שלשלת הקבלה״(דפים מה ע״ב-מו ע״א). על הזיקה ההיסטורית בין ר׳ יוסף בן מיגאש ובין ר׳ מימון ובנו הרמב״ם כותב ר׳ סעדיה אבן דאנאן: ״והעמיד [בן מיגאש] תלמידים הרבה, ומגדולי תלמידיו… רבנו מימון הדיין אביו של רבנו משה, וגם רבנו משה למד תורה מפיו, אלא שהיה נער קטן בימיו, והרב היה תמה מרוב הבנת רבנו משה ומשבחו מאד ואומר לכל בני הישיבה: דעו, כי זה הנער אדם גדול יהיה, ולאורו ילכו ישראל ממזרח שמש עד מבואו״ (ספר סדר הדורות, עמי ל).

גם הרמב״ם עצמו מזכיר כמה פעמים את ר׳ יוסף בן מיגאש. יש קושי כרונולוגי בסוגיה זו: כשמת ר׳ יוסף בן מיגאש היה הרמב״ם בן שש (ראה בפירוט גליקסון תרצ״ה, עמי ז־ט). כנגד החוקרים הסבורים שהסיפור על ר׳ יוסף בן מיגאש והרמב״ם הוא אגדה יצא דינור וטען, שמורה גדול כר׳ יוסף בן מיגאש יכול היה להכיר בכישרונותיו של גאון כרמב״ם בהיותו ילד, שגם בני דורו מעידים על זיכרונו המופלא ש״יותר מפעם אחת לא היה עליו לעסוק בשום ספר. תכנו של הספר היה רשום ברוחו, והוא היה מצטיין בו ומוכשר היה ללמד אותו לאחרים״; וכן הרמב״ם מעיד על עצמו, ש״השכחה הפוקדת אנשים לא פגעה בי בימי נעורי״(ראה דינור 1969, עמי 11־13, 125).

שבחי הרמב"ם- מחזור סיפורים על הרמב״ם מעיראק-יצחק אבישרתשנ"ח-עמוד 87