מורשת יהדות מרוקו

בסוף מאי 2007 ערך מנכ״ל משרד החוץ, אהרון אברמוביץ, ביקור חשאי ברבאט וניסה לברר אפשרות לביקורה של שרת החוץ, ציפי לבני, במרוקו. שר החוץ המרוקני, מוחמר בנעאיסה, דחה את הבקשה וטען כי ״הזמן אינו בשל לכך.״ עם זאת, בנעאיסה לא שלל את האפשרות לפגישה עם לבני ״במדינה שלישית״.

ואכן, ב־4 ביולי 2007 נועדה שרת החוץ עם עמיתה המרוקני בפריז. מנכ״ל משרד החוץ וכן השגריר יעקב הדס, סמנכ״ל משרד החוץ לענייני המזרח התיכון וצפון אפריקה, נלוו ללבני בפגישתה עם עמיתה המרוקני. בשיחה נדון המצב בשטחים לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה, וכן נבחנו היבטים שונים של יוזמת השלום הסעודית משנת 2002, שאומצה על ידי הליגה הערבית כ״יוזמת שלום ערבית״. ישראל מצאה כמה אלמנטים חיוביים ביוזמה זו, אולם הסתייגה מכמה אלמנטים אחרים – במיוחד מאלה הנוגעים לסוגיית שובם של הפליטים הפלשתינים לבתיהם בתחומי מדינת ישראל.

יחסיו המאופקים של המלך מוחמר ה־VI עם ישראל עולים בקנה אחד עם נטיותיו להשקיע מאמצים רבים יותר בתחום מדיניות הפנים של ארצו. כבר ביום שלאחר הכתרתו למלך עקב מוחמר ה־VI בדאגה אחר העלייה המתמדת בכוחם של הקנאים המוסלמים. חוגים אלה מתנגדים לכל ליברליזציה בסדרי השלטון והם שואבים את כוחם, בין היתר, גם מההתנגדות החזקה לשחיתות הנפוצה בכל משרדי הממשלה. גם הלבנת כספים מסחר בסמים נפוצה מאוד במדינה. האזרח העני מגלה לפתע שפקידי ממשלה זוטרים הופכים בן לילה לעשירים מופלגים.

המלך שוכנע, על כן, שהדרך היחידה לבלימת הקיצוניות הדתית בארצו היא באמצעות רפורמות ממשיות וליברליזציה מרחיקת לכת בכל תחומי השלטון. ואמנם, בשבע שנות מלכותו הנהיג מוחמר ה־VI רפורמות כלכליות וחברתיות מרשימות. הבחירות לפרלמנט בספטמבר 2002 היו החופשיות ביותר בתולדות מרוקו. כששת אלפים מועמדים התמודדו ב־26 רשימות על 325 מקומות בפרלמנט. לראשונה בתולדות המדינה התמודדו נשים ברשימות עצמאיות. גם אם שום רשימה לא זכתה ברוב והיה הכרח להקים ממשלה קואליציונית חדשה, כללית ניתן לומר שהנשים והמפלגה הדתית המתונה – מפלגת הצדק והפיתוח – הגבירו את כוחן בפרלמנט. גם הבחירות לעיריות ולמועצות המקומיות התנהלו בחופש רב.

כבר בחודשי מלכותו הראשונים חנן המלך אלפי אסירים פוליטיים. הוא התיר לבני משפחתו של מהדי בן־ברקה – האופוזיציונר המרוקני המפורסם, שנחטף בצרפת ב־29 באוקטובר 1965 והומת בידי אנשי ביון מרוקנים – לסיים את גלותם בצרפת ולשוב למרוקו. המלך אף חנן את אברהם צרפתי, לשעבר איש המפלגה הקומוניסטית המרוקנית שפעל נגד שלטונו האוטוקרטי של חסן ה־11 והתיר גם לו לשוב לקזבלנקה. מעמד האישה השתפר, חופש הביטוי גדל, ופרשנים שונים דנים כיום בגלוי בצורך להגביל את סמכויותיו של המלך. חופש הדיבור הוא תוצאה ישירה של ביטול המגבלות החמורות על חופש העיתונות. בשל מגבלות אלה הצטמקה בעבר השפעתה של העיתונות הממלכתית ועלה בהתמדה כוחן של תחנות הטלוויזיה הערביות הפרטיות, אל־ג׳זירה ואל־ערבייה.

בצעד חסר תקדים הסיר המלך באופן חלקי את מעטה הסודיות סביב בית המלוכה. נישואיו ביולי 2002 למהנדסת מחשבים בת 24, סלמה בנאני, נערכו ברוב פאר והדר בנוכחות אורחים זרים רבים, כולל נשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון. המלך מימן גם את נישואיהם באותו יום ובאותו מקום של מאתיים זוגות צעירים, שנערכו על מדשאות הארמון המלכותי ברבאט. בכך פתח המלך תקופה חדשה של ליברליזציה ומודרניזציה במדינה שבה החיים מאחורי שערי הארמון נשמרו תמיד בסוד.

גולת הכותרת של הרפורמות הפנימיות היתה ללא ספק הקמת ״הוועדה לצדק ולפיוס״, בראשותו של האסיר הפוליטי לשעבר דריס בן־זיקרי, שחקרה פגיעות בזכויות האדם בארבעים השנים האחרונות. הוועדה בת שבעה־עשר חברים היא הראשונה מסוגה בעולם הערבי. היא הוקמה בינואר 2004 והגישה את מסקנותיה במחצית דצמבר 2004. במשך קרוב לשנתיים בדקה הוועדה כשבעה־עשר אלף תיקים. היא מצאה שמשפחותיהם של 9,280 קורבנות זכאים לפיצויים מהמדינה. היא גילתה ש־322 אנשים נורו למוות בידי כוחות צבא או משטרה ו־174 מתו מעינויים במתקני כליאה שונים. הוועדה זיהתה 106 גופות של אסירים שמתו מעינויים בשני בתי כלא באזור העיר פאם. אין ספק שהמלך מוחמר ה־VI גילה אומץ לב רב בעצם מינוי הוועדה ואימוץ מסקנותיה. בכך הוא פתח דף חדש ביחסי הממשלה עם האופוזיציה המתונה בארצו. המלך החליף גם רבים מאנשי הביון והביטחון, כאות להיפרדותו מעיוותי המשטר שהיו מקובלים בתקופת אביו. כך, למשל, גנרל עבד אל־חק קדירי, ראש שירותי הביון והביטחון של מרוקו במשך מספר שנים, הוחלף על ידי יאסין מאנסורי, ידיד נעוריו של המלך שהיה חסר כל ניסיון בתחומי הביון והביטחון. למרות זאת, החילופים בוצעו ללא זעזועים.

למרות התפתחויות אלה תקפה האגודה המרוקנית לזכויות האדם את מסקנות הוועדה, ובעיקר את הימנעותה מלנקוב בשמות האחראים לפשעים שנעשו בארבעים השנים האחרונות. האגודה חלקה גם על המספרים שנזכרו. פעיליה טוענים, למשל, שמספר הקורבנות גדול בהרבה. ואילו חוגי האיסלם הקיצוני מוסיפים לטעון נגד המשך ההגבלות על דרשות האימאמים במסגדים. מתוך מגמה לצמצם את השפעת האיסלם הקיצוני, הקימה הממשלה ועדה מיוחדת לאישור מראש של הדרשות במסגדים בתפילות יום השישי. בתחום מדיניות החוץ שדרג המלך את יחסיו עם האיחוד האירופי וחיזק מאוד את קשריו עם ארצות הברית. הסכם הסחר החופשי עם ארצות הברית תרם רבות לשיפור מצבה הכלכלי של המדינה. בדומה לישראל, גם מרוקו נהנית עתה ממעמד של ״שותף־לא־חבר״ בנאט״ו. צבאה משתתף דרך קבע בתמרונים הצבאיים הנערכים מטעם נאט״ו בים התיכון, בהשתתפות חילות הים של ישראל, מצרים, תורכיה ואלג׳יריה.

למרות זאת, גל הטרור האיסלמי הקיצוני לא פסח אף על מרוקו. מאז מוגר כיסאו של סדאם חוסיין במרס 2003, מהווה מרוקו מאגר מתמיד לטרוריסטים מוסלמים שפעלו גם בעיראק ובכמה מדינות אירופיות. בשנת 2004 הם היו מעורבים גם בהתקפה על תחנת הרכבת במדריד. ב־1 בספטמבר 2006 עצרה המשטרה המרוקנית 56 מחבלים, ביניהם רעיותיהם של שני טייסים בחברת התעופה המלכותית, שעמדו לבצע שורה של מעשי טרור במדינה – כולל חטיפת שני שרי ממשלה. אחת הנשים עמדה בקשר רצוף עם איש אל־קאעידה שהיה מעורב בתכנון ההתקפה על תחנת הרכבת במדריד. העצורים השתייכו לרשת שכינתה עצמה בשם ״אנסאר אל־מהדי״. מנהיגם, חסן אל־ח׳טאב המכנה עצמו ״אבו אוסאמה״, הקים מחנה אימונים בקרבת החוף הדרומי של מדבר סהרה, באזור הררי שמזכיר את תנאי השטה באפגניסטן. כמה מהמרוקנים שהתאמנו במחנה זה הגיעו בסופו של דבר לעיראק דרך אירופה וסוריה. מובן שההתרכזות בנושאי פנים הביאה גם להתרופפות הפעילות במסגרת הליגה הערבית. גם קודם לכן היתה ״הליגה״ מחולקת באופן בלתי רשמי לארבע ארצות העימות: סעודיה ומדינות המפרץ הפרסי, מדינות ה״סהר הפורה״, עמק הנילוס וארצות צפון אפריקה. מה שאיחד את כולן בעבר היה הסכסוך הישראלי־ערבי והנושא הפלשתיני. כיום קיימת חלוקה נוספת: מדינות התומכות בטרור ומדינות הנלחמות בו. מרוקו נמנית עם המדינות הנלחמות בטרור.

בנושא הסכסוך הישראלי־ערבי שומר המלך מוחמר הVI  על ההסכמה הבינערבית, כפי שבאה לידי ביטוי בתוכנית השלום הסעודית, שאושרה בוועידת הפסגה הערבית בביירות במרס 2002. התוכנית קראה לנסיגה ישראלית מלאה מכל השטחים שנכבשו ב־1967 ולהקמת מדינה פלשתינית עצמאית, שבירתה ירושלים המזרחית. כן קראה התוכנית לפתרון מוסכם של בעיית הפליטים הפלשתינים. בתמורה לכך יעניקו מדינות ערב הכרה־משתמעת במדינת ישראל ויכוננו עמה ״יחסים רגילים״. ישראל דחתה בזמנו את התוכנית הסעודית, משום שאין בה הכרה מפורשת בישראל; היא אינה מאפשרת תיקוני גבול וחילופי שטחים; וכמו כן, היא קוראת ל״פתרון מוסכם״ של בעיית הפליטים הפלשתינים. אולם באביב 2007 חל ריכוך מסוים בעמדה הישראלית ביחס לתוכנית השלום הסעודית. לאחר ועידת הפסגה הערבית בריאד, במרס 2007, הודיעה ישראל כי יש בתוכנית השלום הערבית ״דברים חיוביים רבים״ והיא מוכנה לראות בתוכנית זו בסיס למשא ומתן בין הישראלים לפלשתינים ונציגי הליגה הערבית. מרוקו בירכה על שינוי זה בעמדה הישראלית.

בתחום המדיניות הבינלאומית, המאמץ המרוקני העיקרי מתרכז עתה בנושא הסהרה המערבית וארגון ה״פוליסאריו״ וכן בשאלת המתיחות המתמשכת עם אלג׳יריה והיחסים המורכבים עם ספרד. המשבר עם אלג׳יריה מעניין במיוחד. למרות ששפתן של שתי המדינות, דתן ותרבותן זהות, הגבול ביניהן סגור למעלה מ־12 שנים. המלחמה שפרצה ביניהן בשנת 1963 הותירה משקעים רבים בשתי המדינות, ומשבר הסהרה החריף עוד יותר את היחסים ביניהן. מרוקו מאשימה את אלג׳יריה כי היא מנצלת את המשבר בסהרה המערבית להרחבת שטחה כדי שתוכל להגיע לחופי האוקיינוס האטלנטי. ב־1994 האשימה מרוקו את שירות הביון האלג׳ירי בהתקפה על תיירים ספרדים במלון במרקש, במגמה לסכסך בין מרוקו לספרד. בתגובה על כך סגרה מרוקו את גבולה עם אלג׳יריה והטילה על אזרחים אלג׳ירים חובה להצטייד באשרת כניסה למרוקו. בשנת 2004 ביטלה מרוקו מגבלה זו, אך אלג׳יריה אינה ממהרת לבטל אותה מגבלה החלה על אזרחים מרוקנים.

הסהרה המערבית היא חבל ארץ צחיח בחופה הצפוני־מערבי של אפריקה, ששטחו קטן אך במעט משטח איטליה. מרוקו נטלה לידיה שטח זה לאחר שפונה על ידי ספרד, על פי אמנת מדריד, בפברואר 1976. בסיוען של אלג׳יריה וקובה, נלחמה חזית ״הפוליסאריו״ נגד הסיפוח המרוקני. המלך מוחמר ה־VI, כמו אביו חסן ה־11, רואה במאבק בחבל ארץ זה יותר מאשר סכסוך גבולות.

שמואל שגב-הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו-2008- עמוד 28

הבדיקות הרפואיות

כשם שראיתי לאחר הביקור הראשון את מרכז פעולתנו בעלייה בשטח זה, ראיתי גם את כל הקשיים הכרוכים בהגשמת ההעברה של הכפרים הללו לישראל. אם במרכזים הגדולים או ביישובים הקטנים הסמוכים למרכזים העירוניים, יכולנו לבצע לאחר תקופת ארגון מאומצת פעולת בדיקות רפואיות מורכבות שהיו כרוכות בעלייה הסלקטיבית, הרי הניסיונות שלנו לערוך בדיקות רפואיות לבני הכפרים האלה, היושבים לעתים במרחק מאות קילומטרים מהמרכזים הרפואיים היו דבר בלתי אפשרי כמעט.  בכל זאת התחלנו עושים ניסיונות בכיוון זה והבאנו את תושביהם של כמה כפרים למראקש, בעיקר לשם עריכת בדיקות רפואיות. לשמחתנו נוכחנו לדעת, כי מצב הבריאות של תושבי הכפרים טוב בהרבה מזה שחששנו לו ובאופן כללי טוב יותר מזה של יהודי הערים. בדיקות רפואיות קל יותר היה לבצען לגבי הכפרים הרחוקים רק כמה עשרות קילומטרים מן המרכזים או שתחבורה סדירה עוברת אותם. כמעט מן הנמנע היה לבצע זאת בכפרים המרוחקים מאוד ושאינם קרובים לעורקי התחבורה.

אך חוקי העלייה הסלקטיבית חייבו אותנו לערוך את הבדיקות. פניותיי המרובות בהצעה לוותר על הבדיקות הרפואיות הקפדניות בכפרים המרוחקים הכרוכות בבדיקת רנטגן, גם וכדומה ולהסתפק בבקרות רפואיות של רופא בלבד, נפגשו תחילה בהתנגדות. אם כי מתוך גישתי הכללית לעניין העלייה לא השלמתי עם התנגדות זאת ידעתי גם שנימוקיהם של המתנגדים אתם. עוד היינו רחוקים מקליטה מושלמת, ישראל טרם "כילה" מאות אלפים עולים שהגיעו אליה, שרמת הבריאות של האוכלוסייה בישראל לא תדרדר ותרד. ניסיתי להניע גורמים שונים שיסכימו לעשות את הבדיקות הרפואיות באמצעות מכונת רנטגן נעה בכפרים הללו ; אך כפי שהתברר לא הייתה אפשרות לבצע את הדבר גם מבחינות פוליטיות. היה חשש להתנגדות של הצרפתים ל "מסע" זה של בדיקות רפואיות בין אוכלוסייה יהודית כפרית בלבד וכן חששנו מה יגידו ערביי המקום. כן נוכחנו לדעת שהדבר לא ניתן לביצוע גם מבחינה טכנית. לשם כך היינו זקוקים לצוות רציני של רופאים ופרסונל אחר, שלא יכולנו לגייסו.

גם חלק מידידי, ומהם שרצו בלכ לבם למהר ולהעלות יהודים אלה דיברו על לבי לפעמים כי ארפה מרעיון זה. הם הצביעו על העובדה שבמקרים מסויימים חלק מאנשי הכפרים היו דוחים את עלייתם אף לאחר שניתנה להם על ידינו, בסיום הבדיקות, האפשרות לעלות. היו אנשי כפרים שפחדו בבוא המועד לבצע את המעשה הנכסף אליו שאפו בכל נפשם ומאודם, להיעקר מכפרם וללכת לקראת הנעלם, אף שהכמיהה לעלייה לארץ ישראל הייתה טבועה בעומק לבם. ברגע האחרון היו מהם שנרתעו מלעשות את המעשה. כל הדברים האלה בהצטברם יחד עשויים היו לרפות ידיים. אך עמדתי על דעתי. ראיתי הכרח ליהודים האלה לעלות. ידעתי כי בהשאירם בארץ מגוריהם נידונים הם לניוון חברתי וכלכלי, לאיבוד צלם האדם, לטמיעה בים הערבי האופף אותם, ובימי סערה פוליטית – לפגיעה בחייהם. ועם זאת ראיתי אותם כאלמנט טוב יותר להתיישבות חקלאית בישראל שכמוהו כבר יושב בהרי יהודה והגליל ובנגב. ידעתי כי אנשים אלה יסתפקו במועט יותר מאנשי הערים. האמנתי הכל לבי שאם כי נערמים קשיים רבים לביצוע העברתם לישראל יבוא יום וגם אצל החולשים על העלייה בארץ וגם אצל אנשי הכפרים יחול מפנה.

מכתב הנשיא ורעייתו.

ידעתי שגם בארץ, במוסדות הקליטה וההתיישבות, חוזרים ושוקלים איך לקלוט ולהשריש ביתר יעילות ויסודיות את העלייה שבוא תבוא לישראל. עודדני במיוחד, במכתביהם, הנשיא יצחק בן צבי ורחל ינאית, רעייתו. בתשובה למכתבי ולתזכירי (שבחלקו הנוגע לכפרים מובא לעיל ) כתב הנשיא :

חבר יקר, זאב חקלאי

מתוך הדו"ח ראיתי כמה עמל השקעת בעבודת נמלים. אולם ידעתי להעריך את העבודה, אם תוצאותיה מרובות או מעטות. הן זהו אחד הפלאים שעליהם מתפלא המחוקק" "או הניסה אלוקים גוי מקרב גוי" נזכרתי בעבודת הנמלים אשר עמלתי אני עם בן גוריון לפני שלושים ושש שנים באמריקה להקים את החלוץ הראשון מאבק אדם…"

 ורחל רעייתו כתבה :

"קראתי בעיון רב את סקירתך על מצב גולת צפון אפריקה וקראתי גם רשימה טובה על הכפרים היהודיים וידע ידעתי היטב את טעם לבטיך, כי מבשרי חזיתי וחוזה בהם. רק לפני קצת למעלה ממחצית השנה הייתי עם ילדינו בכפר הנוער, ביניהם לא מועטים מיוצאי צפון אפריקה וראיתי את אחינו העולים במעברות ובנקודות ההתיישבות. מה קשה המצב במעברות פה בקרבנו אנו, בירושלים, מאוד עגום. ולא פלא שהדים לא טובים נישאים לגולה. אך גם המצב הקשה שלנו – הנחמה הם הילדים. עוד מעט קט, רק שנים מועטות והם, הטובים שבהם, כצברים שלנו, מעורים יהיו בקרקע המולדת ובתרבותה.."

כן בהיותי בישיבת הוועד הפועל הציוני בדצמבר 1953, סיפרתי בוועדה לענייני עלייה, קליטה והתיישבות על הסימנים הראשונים לתזוזה מחודשת בענייני העלייה במרוקו ונכונותם של כמה מהכפרים לעלות לישראל אם יעלום בשלמותם, ושאלתי לאפשרות יישובם כגופים שלמים.

זכרתי את תשובתו של שר האוצר והמנהל המחלקה להתיישבות בסוכנות, לוי אשכול " "הלוואי ויבואו. לא יהיה עיכוב בזאת"

אפשר היה לחוש כי אותו זמן הייתה כבר חרדה בחוגים נרחבים של היישוב בישראל גם לעובדת הירידה מישראל וגם למספר מועט ביותר של עולים, בין השאר ביקש הוועד הפועל הציוני בדצמבר 1953 בהחלטותיו את ההנהלה לבדוק מחדש את הכללים לבחירת העולים ואישורם מתוך מגמה להקת הכללים הקיימים וכן ציין את הפעולות שנעשו לעידוד עלייתם של מועמדים להתיישבות ולארגונם בגרעינים מלוכדים והטיל על מחלקת העלייה להמשיך בפעולות אלה.

מיד לאחר פסח 1954 החלה להסתמן בבירור התמורה במרוקו. גברה מאוד הנהירה וההרשמה לעלייה בערים ובמקומות הקטנים בעקב גורמים שונים. גברה המתיחות הפוליטית והטרור הפך לדבר שבקבע. נפסק הפרוספריטי היחסי ששרר זמן מה במרוקו, פסקו דברי היורדים שריפוי את ידי הרוצים לעלות והם ישבו במשרדנו ישיבות שבת מרובות כדי שיחזירום לישראל מיד.

ובישראל הוסכם לקבל את התביעות לגבי אנשי הכפרים ועל הכל נחלו לבוא הידיעות הראשונות המעודדות אשר הועברו בשיטה של " מן האוניה אל הכפר " להתיישבות.

עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו- תשל"ג- יהודים בהרי האטלס – זאב חקלאי.עמ' 128

יט. המשך התפילה

׳קדושא דסדרא׳ / ׳ובא לציון׳: בראשונה נהגו לומר בלחש החל מ׳ונטלתני..׳עד סוף ׳ובא לציון אחר כך אמרו בלחש רק את הפסוקים בארמית.

שלוש שיטות יש בעניין קריאת ׳ובא לציון': המקובלת ביותר היא שאת החלקים בעברית קוראים בקול בציבור ואת התרגום הארמי לפסוקים אומר כל אחד בלחש, בבחינת ׳שניים מקרא ואחד תרגום׳(הרמ״א, שו״ע או״ח, סימן קלב, סעיף א). השיטה השנייה, הקבלית, היא שיש לקרוא הכול בקול רם, כולל התרגום הארמי לפסוקים (שער הכוונות, חלק א, עט׳ שבג, צד א). השיטה השלישית, הפחות נפוצה והמיוצגת על ידי המנהג הפילאלי, היא לומר הרוב בלחש, דעה הקרובה לדעת אבודרהם.

אמירת התרגום הארמי בלחש היא על פי הכלל שדבר שהוא בלשון תרגום – אין לאמרו ברבים, ולכן כל יחיד אומר אותה בפני עצמו בגלל נוסחה הארמי(זוהר תרומה קלב ע״ב; בית יוסף סימן נט). רוב קהילות מרוקו אמרו אותה בקול רם, כמו קהילת צפרו(נהגו העם, עט' יא סעיף כה; עטרת אבות, שם סעיף קיט; משולחן אבותינו, שער א, עט׳ 87 סעיף קפ), ויש שאמרו בלחש (נתיבות המערב, עט׳ מג סעיף קסו).

מרא דאתרא יש״א ברכה היה מעיר לומר הכול בקול רם בבית הכנסת הקרוי על שמו בארפוד.

הנוסח לשיר של יום בכל קהילות תאפילאלת הוא: ׳השיר שהיו הלויים אומרים על הדוכן ביום פלוני בשבת קודש.

התוספת ׳בשבת קודש׳ נאמרת גם בהכרזה של ראש חודש בשבת ונכתבת בשטרי כתובות וגטין נוסח תאפילאלת. גם בקהילת צפרו הנוסח הוא 'היום יום ראשון בשבת קודש׳, בלי המילים ׳השיר שהיו…׳(נהגו העם, עט׳ יב, סעיפים כח-כט ומקורות שם). על פי עטרת אבות, שם סעיף קכב/ב, אומרים בקהילות מרוקו ׳היום יום פלוני בשבת׳ ולא ׳בשבת קודש׳, וכן מנהג תוניס(עלי הדם, עט׳ 194 סעיף עט).

ביום ראשון אומרים ׳ביום ראשון בשבת קודש׳ בנוסח ׳תפילת החודש/ ולא ׳ביום אחד

ביום שישי מרא דאתרא בבא מאיר נהג לומר: ׳ביום השישי ערב שבת קודש

בכל קהילות תאפילאלת נוהגים להוסיף לפני ׳בית יעקב׳ את המזמור המיועד לימים מיוחדים: ביום שמחת כהן: ׳למנצח… רצית ה׳ ארצך׳(תהלים פה); ביום שושן פורים: ׳למנצח על שושן עדות׳(ס); כשיש מילה: ׳למנצח על השמינית׳(יב); בבית האבל: ׳למנצח… שמעו זאת כל העמים׳(פט), ואחריו ממשיכים ׳בית יעקב/ מזמור של יום וקדיש ׳יהא שלמא/

התוספת ׳בשבת קודש׳ נאמרת גם בהכרזה של ראש חודש בשבת ונכתבת בשטרי כתובות וגטין נוסח תאפילאלת. גם בקהילת צפרו הנוסח הוא 'היום יום ראשון בשבת קודש׳, בלי המילים ׳השיר שהיו…׳(נהגו העם, עט׳ יב, סעיפים כח-כט ומקורות שם). על פי עטרת אבות, שם סעיף קכב/ב, אומרים בקהילות מרוקו ׳היום יום פלוני בשבת׳ ולא ׳בשבת קודש׳, וכן מנהג תוניס(עלי הדם, עט׳ 194 סעיף עט).

בראש חודש אומרים ׳ברכי נפשי׳ לפני ׳בית יעקב׳ ואח״כ שיר של יום הרגיל.

רק בחול המועד סוכות ובחול המועד פסח אין אומרים ׳בית יעקב׳ ומזמור של יום אלא מזמור של חג.

בעלי בתים מתחילים לחלוץ את התפילין אחרי קדיש ׳תתקבל׳.

אנשי מעשה נשארים מעוטפים בטלית ותפילין עד אחרי'עלינו לשבח׳.

אין מוסיפים אחרי ׳עלינו לשבח׳ את הפסוק ׳ובתורתך כתוב לאמור שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד׳.

אומרים ׳עלינו לשבח׳ ו׳על כן נקוה׳ שלוש פעמים ביום.

כ. חק לישראל ומנהגי קריאה אחרים לאחר התפילה

בקהילות גדולות, כמו ארפוד, נשארים כמניין של מתפללים אחרי התפילה לקרוא ׳ח'ק לישראל׳,כשהם עטופים בטלית ותפילין, ובסוף הקריאה מסיימים בקדיש ׳דרבנן׳.

בקהילות קטנות הקפידו יחידים על קריאת ׳חיק לישראל׳ יום יום, כמו החזן ר׳ שמעון ב״ר מכלוף סבאג מגיגלאן.

בריסאני, בעלי בתים לפני שהולכים לכפרים לעסקיהם קוראים ׳חיק לישראל׳ ותהלים של אותו יום(מחולק לשבעה), ורק אחר כך הולכים לעסקיהם.

יש הקוראים אחרי התפילה פרק שירה, עשר זכירות וי״ג עיקרים.

מרא דאתרא יש״א ברכה נהג לקרוא ׳חיק לישראל׳ בכוונה ובהבנה, אחר כך פרקי תהלים של אותו יום ואחר כך ח׳׳י פרקים של משניות עם פירוש.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול-עמ' 47

גאבילה

גאבילה — מס עקיף על מוצרי צריכה כבשר ויין

מנהג שמשימין הגאבילה על הבשר והיין. ולמה דוקא על שני דברים האלו, עיין להגאון החבי״ף ז״ל, בס׳ נפש כל חי, ערר גאבילה,

שנתן עשרה טעמים לזה. ופה ארשום אחד מהם, כי אמרו רז״ל דעם הארץ אסור לאכול בשר ויין, ועיין במס׳ שבת דף סז ע״ב, חמרא וחיי לפום רבנן ותלמידיהון. וא״ב כיון שע״ה אסור לאכול בשר ויין, כדי שיתירו להם עשו זאת לתת בתור לקיחת הבשר והיין סר מה לת״ת ולת״ח, ובזה שהם מחזיקים ידי לומדי תורה, הו״ל כאלו הם ג״כ לומדים, כמבואר בש״ס עיי״ש.

גוד או איגוד

מנהג מי שתבע את חבירו בגא״א וחבירו לקח, דהמתנה זמן ל׳ יום כמו שהוא הדין. ותבע המוכר שיקנה לו מעכשיו אם לא הביא לזמן הנז׳ והאחר לא רצה, המנהג פשוט דצריר שיגמר הענין לגמרי או יביא לשלשים יום ואם לא הביא חזר הדין שהאחר יטול, וצריך שיתחייב וכן אם תבע המוכר. עיין למורינו מוהרשב״ד זלה״ה, בליקוטים שבסוף ספרו אשר לשלמה, משם מוהרר״פ בירדוגו זצ״ל בשו״ת משפטים ישרים, ח״א סי׳ תבג, ובו׳ עיי״ש.

גט

מנהג במחז״ק פאס, שאם ירצה שום אדם לגרש אשתו, שאין נותנים לו בדי״ץ רשות לגרש רק עד אחר עבור שלשים יום מיום שנתחייבו לגרש. ואם תהיה סיבה מוכרחת נותנים להם רשות לגרש מיד, זולת אם היה המגרש כהן אין נותנים לו רשות עד עבור שלשים יום. שורש מנהג זה מן משנה ערוכה במס׳ כתובות פ״ז, המדיר את אשתו מליהנות לו וכו׳ בישראל חודש אחד יקיים ושנים יוציא ויתן כתובה ובכהן שנים יקיים ושלשה יוציא ויתן כתובה. וכן במשגה שאחריה, המדיר אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות ר׳ יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה, ובכהן שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה. הטעם למה הוסיפו לכהן זמן, שאם קפץ וגירש אינו יבול להחזירה. וכן בתקנת השלשים אין מוותרין לכהן ממנה, לפי שאם גירש אינו יכול להחזירה (והיום חזרו ותקנו במועצת הרבנים בשנת תרצ״ט פ״ק, שאין לגרש אשה עד תשעים יום במקום שלשים. וכבר נדפסה תקנה זו בקונטריס ראשון למועצת הרבנים).

מנהג כתב מרן באהע״ז סי׳ קבו סעי׳ ז, כותבין בגט אדר ראשון.

וכתב מו״ה רפאל אהרן מונסונייגו זצ״ל, דמנהגיגו לכתוב בה״א הידיעה ודלא כמרן. ואם היה באדר שני כותבין לירח אדר השני, ועיין מהר״י מינץ זצ״ל.

מנהג כתב מור״ם באהע״ז סי׳ קבס סעי׳ ו, אבל כותבין פלוני בן פלוני הכהן. מצאתי במזה״ג למוהר״ר אהרן בוטבול הי״ו, שמנהגינו כותביו גם אצל הבעל. וכתב עוד החכם הנז' שמצא אח״כ בכ״י מו״ה רוי״ה להפך. עוד מצאתי בכ״י מו״ה אהב״ה הנז״ל, וז״ל: ועיין להרב ויאמר יצחק, חלק אהע״ז סי׳ קכא, ד״ה והנראה לומר, שנותן טעם למנהגינו שכותבין הכהן אצל האב בגט דוקא. ביען שמצאתי בס׳ הרב מוהר״ר אהרן מונסונייגו זצ״ל (בס׳ מי השלח), שמנהגינו לכתוב גם אצל הבן. אבל אני קבלתי שכותבין דוקא אצל האב, ודו״ק. ועיין באה״ט טיקטין, סי׳ קכט ס״ק יא.

מנהג שמענו מפי קדוש מאריה דאתרין מוהרשב״ד זצ״ל (הוא המחבר שו״ת אשר לשלמה ושו״ת בקש שלמה), דמנהג פאס יע״א דאשה שזינתה תחת בעלה אין כופין את בעלה לגרשה, כמ״ש הט״ז וב״ש. וטעמא דמילתא שלא יהיה גט מעושה, אבל צריך הרחקה ומגלגלין עמו בדברי פתויים ורצויים והפחדות מעונשי גהינם וכו׳ עד שיגרשינה מרצונו הטוב, כן עושים מעשים בכ״י. ועי׳ מ״ש הרדב״ז בחדשות, ח״ב סי׳ תשמ״ו, ועיין מ״ש אני הדל בספרי אבי הנחל, מערכת זנות, אות ז, ובספרי שו״ת שארית הצאן, ח״ד, סי׳ תמא.

מנהג מנהגינו לשלש בעד שם, אם שמו ושם אביו כבעל. או שם אביו כשם אביו. ועיין בס׳ ברית אבות, בליקוטים דר עד סור ע״ב. ועיין הוראה דבי״ד בשמות האנשים, מערכת חי״ת, אות חיים יעקב בן דוד; ובמזה״ג למו״ה אהרן בוטבול הי״ו, מצאתי שפעם אחת כתב בשילוש בגט עצמו בהאיש המגרש שהיה שם אביו כשם העד החותם בגט.

מנהג לכתוב נקודה בגט. ומצאתי במזה״ג למו״ה אהרן בוטבול הי״ו, שכתב למנהגינו שכותבין נקודת בגט. עיין גט פשוט, סי׳ קכו ס״ק ו, מוהרימ״ט ס״ל ראם לא כתב נקודה פסול. עיין גט מקושר-בולא, סי׳ מה, ס׳ לא, עש״ב. ועיין סי׳ לג, בענין עיר חדשה.

מנהג מנהגינו שאין כותבין בגט מילת בו (למנין שאנו מונין בו). ומנהג ירושלים לכותבו. ועיין גט מקושר-בולא סי׳ לג ס״ה, ומהרי״ל פוסל אם כתב בגט שאנו מוניו בו.

מנהג כשמקבלת האשה גטה ויוצאה מבית הכנסת ששם קיבלה גטה, באותה שעה ישפכו בין רגליה כוס חלב בקרקע. ויש שמשברים גם הכוס זכוכית בקרקע. והכל רמז לסימן טוב, כלומר שגם שנתגרשה מאיש זה יזמין לה בן זוג אחר, כמו הכוס זכוכית שנשבר שיש לו תקנה להתיכו ולעשות כוס אחר, כן יהיה לה עוד בעל.

מנהג כשהאשה מתגרשת ויוצאה מבית הכנסת ששם קיבלה גטה, אינה הולכת לביתה שמתפחדים השכנות ממנה, שנראה להם כמו סכנה. וגם אינה רוצה ליכנס לביתה אחר קבלת הגט שאינו סימן טוב לבני הבית, ובפרט אם היה לה בנות וכלות. ובאותה שעה יש שהולכות לבית החיים להשתטח על קברי הצדיקים, שתעמוד לה זכותם שהשם יתברר יזמין לה איש אחר. ויש שנשארות בבהכנ״ס ששם קיבלה גיטה, ועולה לעזרה ללון שם בלילה ההיא, ואם אין שם עזרה הולכת לבהכנ״ס אחרת ללון שמה. ובשעת קבלת הגט בורחים מפניה נשים אם היו שם, ואם היו איזה נשים זקינות קרובותיה נשארות עמה ולנים עמה בבהכנ״ס, ושולחים לה קרוביה או מביתה סעודת הלילה בבית הכנסת.

והתייר מו״ה יעקב ספיר ז״ל בס׳ אבן ספיר, ח״ב, במסעותיו בארץ הודו ראה בעיר כלכות״א שסדר שם איזה גיסיו, כתב וז״ל בהתעסקי עמהם בעסק הגיטין, ראיתי מנהגם ואולתם שם, איך יראים מהגט, ואפי׳ מריח הגט מפחדים ובורחים כמו מחולי המרבק, ולא יניחו לסדר הגט באחד הבתים שדרים שם בני אדם, פן תדבק בהם רוח רעה מאלה. וגם החלונות יסגרו בהבתים הפתוחים להמקום שמסדרים בו את הגט, שלא יכנס הקול והריח של הגט. הבגדים של המגרש והמגורשת טמאים הם להם כבגדי המנוגע. ולכן מיד אחר גמר מעשה הגט, ממהרים אל המים לטבול במקוה טהרה. ומי שמקדים אל המים כנשוך מהערוד (ברכות לג ע״א ברש״י) המגרש או המגורשת הרי זה משובח. וכל דאלים מרבה מתן לשמש המקוה שיכניסנו תחלה והבגדים שפושטים אצל המים לא יעלום עוד עליהם והם הפקר לעניים. ובצאתם מהמים ילבשו בגדים אחרים מכר רגל ועד ראש. ולכן לובשין בעת הגט בגדים פחותים, עכ״ל. אתה תחזה דכמנהגים אלו ישנם בעולם.

א. עָרוֹד (ז') [ארמית: עֲרוֹדָא] חֲמוֹר בַּר (Asinus onager); בַּעַל חַיִּים שׁוֹכֵן מִדְבָּר, גָּדוֹל מְעַט מִן הַחֲמוֹר, אָזְנָיו קְצָרוֹת יוֹתֵר. צֶבַע רֹאשׁוֹ וּצְדָדָיו כָּתֹם כְּצֶבַע חוֹל הַמִּדְבָּר. לְאֹרֶךְ גֵּווֹ עוֹבֵר קָו חוּם בֵּין שְׁנֵי קַוִּים לְבָנִים. עַד כֹּה לֹא הִצְלִיחוּ לְאַלְּפוֹ וּלְבַיְּתוֹ: "עָרוֹד… עֲרָבָה בֵּיתוֹ וּמִשְׁכְּנוֹתָיו מְלֵחָה" (איוב לט ו). "הַחֲמוֹר וְהֶעָרוֹד אַף-עַל-פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה – כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה" (כלאיים א ו).

מנהג איזה נשים ששואלת לרב המסדר לתת לה חתיכה מן הגט שקיבלה היא בעצמה או גט אחר, ושורפת החתיכה ההיא על גבי האש ועשן השריפה עולה עם בגדיה, ואומרות שזו סגולה שתנשא לאיש בקרוב, וגם אם איזה אשה אלמנה או גרושה או חלוצה עושה סגולה זו כדי שתהיה לאיש.

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז-עמ' מז – 29/07/19

באותה תקופה בה הורע מצב היהודים במרכזה של מרוקו שונה היה גורלם של יהודי מערבה. יהודי וואד דרעא, אשר שכנו בגבול מדבר מהרה, היה מצבם נוח מתמיד יותר בשל מקום מושבם המרוחק ואשר הגישה אליו היתה קשה. כבר הזכרנו בפרק הקודם כי באזור ההוא השתרעה מדינה יהודית. כשפרש הכליף בשנת 970 את שלטונו על האזור ההוא, מינה על קהילת היהודים שנים משריו היהודיים יוסף ויעקוב. ואם הדבר היה נוח מאד ליהודים תושבי הארץ, אז פחות נוח כנראה היה הענין לנוצרים, הם אך חיכו להזדמנות לפרוק עול. הזדמנות זו

באה עם מות השר יוסף בסוף המאה ה־10. במקומו בא אחיו יעקב ובנו שמואל. אלה נסו להתפשר עם הנוצרים שכן רצו לשכך את התסיסה הנוצרית המקומית ואת התסיסה באזורי שלטונם שבאלג׳יריה, לכן נענו לדרישת הנוצרים והקימו גוף אוטונומי נוצרי נפרד. במזרח ישבו הנוצרים ובמערב היהודים.

נראה, כי חלוקה זו לא השביעה רצון הנוצרים, אולי זו הסיבה שעוררה שנאת חינם ושגררה אחריה רצח של 10 יהודים מתושבי רבת אל חג׳ר שבאזור המזרחי. תגובת המימשל היתה חריפה מאד. השרים יעקב ושמואל ארבו בראש צבאם למתנכלים ברבת אל חג׳אר, הצבא הנוצרי הופתע מהתגובה המידית, נכנס לקרב שבמהלכו הסתכמו אבידותיו ב־16 אלף נפש. באותו זמן נפטר גם המושל הנוצרי בעיר סיטה (Sita), שהיתה מרכזם ומבצרם של הנוצרים. בעקבות מאורעות אלה החלה בריחה של הנוצרים יושבי גבול האזור היהודי.

צבאם של היהודים היכה באותה רדיפה כ־12 אלף איש. חלק מן הבורחים מתושבי העיר סגלמסה המרוחקת ואזור אגמאט. יהודים רבים התישבו עתה באותם אזורים בהם התמעטו הנוצרים. מאותה תקופת כיבוש ידועה העיר תאמגרות בה נשתכנו יעקב ושמואל והפכוה לעיר בירתם.

גחלי ההתקוממות הנוצרית באזור ההוא דעכו לחלוטין רק כעבור זמן מה עם כניעת העיר סיטה. לכך קדמה התקוממות של תושבי העיר מבצר מתוך כוונה להתנפל על יהודי החבל תוך כדי מצור שארך שבעה חדשים. אחר זאת עזבו הנוצרים את אזור וואד דרעא ועברו למקומות אחרים במרוקו, בהם ריכוז הנוצרים היה רב יותר. בינתים הלך האזור ונתישב בתושבים מוסלמים שנתפשטו שם בשטחים רחבי ידים. בתקופה הראשונה ליישובם השתלבו במסגרת השלטון היהודי והכירו במושלים היהודים. הנוצרים שיתפו פעולה ותרמו רבות לביסוס המדינה הקטנה הזו ולהרחבתה גם בימי יעקב וגם בימי שמואל אחריו.

זמן קצר לפני עלות האלמורביטין, ראו המוסלמים תושבי האזור ההוא את עצמם זכאים לחבל ארץ נפרד ולשלטון משלהם. השליט היהודי שמואל נענה לדרישותיהם, או שבאמת רב מספרם והוא חשש מהם או שראה תביעתם כצודקת וחלוקה זו כדאית לשני הצדדים. כך נפרדה שוב המדינה. החלוקה היתה דומה לזו היהודית נוצרית שהיתה בימי יעקב. נראה שהסדר לא נתקבל כיאות על ידי המוסלמים. 7 שנים הסכינו למראית עין לגבולות החדשים, וכשנדמה היה להם כי אגרו מספיק כוח, מהרו לשנותם. לאחר שנכשלו פעמיים חתמו על חוזה שלום לתקופת 100 שנה, אולם הסכם זה לא קויים. אדם בשם איברהים לברדעי, איש מדון, ערמומי ורודף שלטון חולני, הופיע בחבל ארץ זה, בו מצא כר נרחב לפעולותיו. בעמדו בראש חיל צבא הצליח לכבוש את האזור המוסלמי. מדורבן על ידי הנצחון פנה אל היהודים. לאחר מפלות שנמשכו כ־20 שנה הוכיח לברדעי את עקשנותו ואת תאוות השלטון שבו. לאחר שאסף צבא חדש עלה וניגף שוב.

השלום שעשה תוכנן לתקופת מחצית השנה. גם כעבור תקופה זו הובס. בארבעת החדשים הבאים לא נלחם, והגביר את צבאותיו. הפעם קרוב היה לנצחון אלמלא עזרה יהודית בדמות 12 אלף פרשים קיירואנים מפאס. קרב הדמים שהתחולל הוכיח גם לחולה הרוח הזה כי עליו לסגת ולחכות עד בא שעת הכושר (אחרת אין לראות את מלחמותיו לכיבוש חבל ארץ זו, שהיה צחיח ברובו, מרוחק ממרכזי ישוב וקטן בשטחו). בתאפיללת, אשר עד אליה נסוג במפלתו, עשה את משכנו. עם מות השולטן שמואל אבד ליהודי וואד דראע שר צבאם הטוב ביותר. לברדעי מיהר בטרם ימצאו אויביו מנהיג חדש מתאמם. זממו עלה בידו והוא כבש את כל האזור היהודי. עתה נתעוררה בו גם רוח הג׳ייהאד. ביודעם את כוחותיו נסוגו היהודים למדינת לחזר, שם התבצרו, ועמדו בגבורה עשרה חדשים במצור. ברם, לברדעי פנה אל הערמה. הוא העמיד פנים כנוטה לכרות ברית, והזמין אליו את הנצורים, כשהם חסרי נשק ומגן, אל מישור איסיל. גם צבא לברדעי פרק את נשקו, אך טמן אותו בחול לרגליו. במעמד זה פנה וקרא ליהודים להתאסלם. תשובת היהודים היתה שלילית, כתוצאה מכך נהרגו ביום ההוא 17 אלף יהודים, הרצח לא נסתיים שם, כל ערי המושבות היהודים בלחזר נהרסו. מכל הישוב המפואר הזה נותרו רק מתי מספר, רובם הצטרפו לקהל ישראלי עקב היותם עבדים.

על אסון זה נודע אך מעט, בשל ריחוקו של חבל וואד דרעא. אך האסון היה כבד מנשוא. שנאת המוסלמים היתה כה עזה עד שהיפלו את היהודים אפילו בלבוש. מעתה היו אנשי הצבא היהודים שנותרו חייבים לחבוש כובעים בעלי שפה כפולה לאות קלון. סגנו של לברדעי, שעלה אחריו, החרים מהיהודים אדמות רבות והטיל עליהם מם גולגולת כבד. המיעוט היהודי, אשר המשיך לשכון באזור נפרד משאר המדינה סבל עוד זמן רב. השלטון אמנם השתנה מדי פעם, אך היהודים דוכאו תמיד. רק בסוף המאה ה־13, עם איחוד וואד דרעא ומרוקו, שונה המצב.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ( ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמ'49

מכלוף אלדאודי

היה חכם באשי בעכו בשנת תרנ׳יו. כעבר זמן נמנה ע״י הגאון יש״א ברכה לר״מ בק״ק חיפה, נלב״ע בצפת ד כסלו תר״ע. וראיתי תעודה המאשרת את רבנותו וחתומים עליה הרבנים דלקמן: בכור אהרן אלחדף, רפאל זילברמאן ראב״ד בצפת, חיים מנשה םתהון בע״ס ארץ חיים, אברהם יהושע העשיל רובין אביר לעדת אסטרייך אונגרן בצפת, יעקב חי עבו, ועוד ממנהיגי הישוב בצפת.' מחידושיו הובאו בס, ״ישא איש׳ עמ. ח. ע״ב. ושם יכונה הרב המובהק ר״מ ור״מ בעכו ת״ו, בנו, שלום אלדאודי היה מודה לשפות עברית וערבית בערים שונות ובתעודה אחת נזכר: בין יחיד לאביו, והוא שלם בכל מדות טובות שמנו חכמים, בן חכם ישמח אב. תרגם ספר ״אהבת ציון של מאפו לערבית.

מסעוד הכהן אלחדאד

בנו של הרב דוד הכהן אלחדאד. היה מגדולי רבני ירושלים. עמד בראש ק״ק ובית מדרש החסידים בית אל. בשנות חייו האחרונות סבל יסורים רבים, כי ניטלה ממנו היכלת להלוך ברגליו. מעריציו ומוקיריו הרבים נשאוהו על כתפותיהם אל בית התפלה הנ״ל בימי מועד וחג. תקופה ארוכה היה מוטל בפנת חדרו בלי נוע, ויהי נושא את נטל גורלו המר בדומיה. שנים רבות נחשב לזקן המקובלים בבית אל. האריך ימים ומת בן ק״ז שנה.

צ י ו נ ו : מ"ק הרה״ח המק׳ ראש ק"ק  בית אל . ר׳ מםעוד הכהן זצוק״ל בע״ס כ ח מעשיו ושמיך. מ״ך יום כ"ד סיון תרפ״ז תנצ״בה.

ח ב ו ר י ו : א. כ ח מעשיו הניד לעמו, דרושים לשבתות ולמועדים וכו'. ירושלים תרס״ו. ב. שמחת כהן, דרושים ושו״ת. ירושלים תרפ״א. ג. בן מכבד אב, חידושים ע ל התורה והש״ם. ירושלים תרס״ו.

משה הכהן חדאד

מנכבדי ירושלים. סגולותיו ומעשיו הטובים תוארו בכתבת שעל גבי מצבתו:

צ י ו נ ו : וי להאי שופרא להבל המה לעמל יולד עד שובך א ל האדמה ל א יועיל הון וסוף אנוש רמה. רק צדקותיו וחסדיויקרבוהו לפני שוכן רומה. לזכר עולם יהיה צדיק הישיש הנכבד רצ״ו אוהב התורה ולומדיה חונן דלים ם׳ משה הכהן חדאד נ"ע, והיתה- מ"ד ביום י״ב לחדש תמוז שנת התרנ״ד ליצירה תנצב״ה.

אברהם בן שלמה אלחדף

היה דיין בקורפו. וחתום על פם״ד בעיר הנ״ל בשנת הר״צ ליצירה עם חבריו הרבנים שבתי בכר יצחק כהן, ושבתי בכר שלמה, הפסק הנזכר הובא בס', בנימין זאב, וינציה רצ״ט, עמ.

אברהם אלחדף

נמצא חתום על פס״ד משנת תס״ב שהובא בס', משה ידבר, שו״ת ודינים להרב משה אליהו ישראל שהיה רב ברודיס. בבוא ר׳ אברהם לעיה״ק ירושלים נתמנה לחבר בבית דינו של הרה״ג חיים נסים משה מזרחי, וכעבר זמן, בבי״ד של הרב יצחק הכהן רפאפורט בע״ס בתי כהונה. חתום על תקנה בשנת תק״ט, האוסרת להיות בירושלים שרוי בלא אשה ובתקי״ד על אסור משחק בקלפים.

בכור אהרן אלחדף

מכונה אבא. נהג לחתום אלחאדיף, וכן גם בניו אחריו. היה שנים אחדות רב ראשי בטבריה. עסקן פעיל לטובת ישיבת רמב״ה ושאר מוסדות העיר. יצא פעמים לערי חו"ל, בשליתות כוללות הספרדים. לפי נוסחא אחת, הסתלק מרבנותו בשנת תרי"ס מחמת זקנה, ועל כסאו ישב הרב שלמה רחמים אבולעפיה, בן חנ״א. אח״כ השיג כתב מנוי רשמי מקושטא בתאריך ה כסלו תרס״א והסכמות מרבני הזמן. בר פלוגתיה של הרב שלמה רחמים אבולעפיה בן חנ״א, בנוגע לכסא הרבנות בטבריה. ובעתון החבצלת לשנת תרס״א גליון י״ג, נתפרסמה מודעה ע״ד מנויו לראש העדה בטבריה עיה״ק, וכעבור שבועות מעטים באה בעתון עצמו מודעה נגדית חריפה, המכריזה את הרב שלמה רחמים אבולעפיה לר"מ. מחלוקת זו רכזה בעתה מסביבה את כל רבני טבריה, ויחדתם לשתי סיעות יריבות, שכל אחת מהן תמכה במועמד שלה. חתום עם הרב חנ״א בשנת תר״ה על ״קול רעש גדול״ הקורא להתנדבות לשם הקמת הריסות העיר. עוד ראיתי חתימתו על מכתב הגבאי לכוללות רמב״ה ר׳ אברהם בן שבת מעיר סאפי, בשנת תרמ״ה. וחתומים יחד עמו הרבנים רפאל מאמאן, רפאל אהרן כלפון, דוד ועקנין, ויעקב אבולעפיה. נלב״ע בטבריה, י״ז מנ"א תרס״ט.

ח ב ו ר י ו : א. מפי אהרן, ע ל חו״מ׳ נדפס בירושלים שנת תרע״ב. ב. ראש אהרן, ע ל או״ח,

ג. תנוך אזן אהרן על אה״ע, ד. מצח אהרן, ע ל יו״ד, ה. והניח אהרן, דרושים עה״ת לשבתות ולמועדי

השנה, ו. ויקרא אהרן׳ חידושים ע ל התורה. ז. בשנה יראה׳ פירושים ע ל התנ״ך, ח. זכר עשה,

מפתחות הדינים וכו'. כ ל החבורים הללו עודם בכ״י.

זכאי אלחדף

נולד בטבריה בשנת תר״נ ( 25.12,1890 ), לאביו הרב העסקן ר׳ חיים אלחדף ז"ל. בילדותו התחנך בישיבת רמב״ה, ואח״כ שמע שעורים בביה״ס של חברת כי״ח בטבריה. בעזרת מורים פרטים קנה לו ידיעות בהליכות עולם וחברה. בצעירותו החל מתעסק במסחר. לרגל עסקיו ישב שנים אחדות בבית שאן הסמוכה לטבריה, ויהי בה לראש ועד עדת היהודים. בזמן המלחמה עמד בראש עניני ההגירה בטבריה, בעת גרוש היהודים ממושבות יהודה ע״י ג׳מאל פחה. בהתחשב עם עברו הצבורי רב הנסיונות, וכן לאות הוקרה על פעולותיו החשובות מנתה אותו ממשלת הארץ בשנת תר״פ לחבר עירית טבריה, ושנתים אח״כ העלתהו למשרת ראש העיריה. לאחר הבחירות לעיריות בשנת תרפ״ז נמנה שוב מטעם הנציב העליון לראש עירית טבריה עיר שרוב אוכלוסיה יהודים, ובה בעת כבדהו בשם הוד מלכותו בתאר הכבוד M.B.E בהזדמנות זו דובר עליו בעתון הרשמי של ממשלת א״י:״מר זכי חדיף נתמנה להיות חבר כבוד לאורדר המצוין ביותר של הממלכה הבריטית. מר חדיף ראש עירית טבריה הצליח לארגן מחדש את העיריה מאז התמנותו לעמד בראשה בשנת 1923  את ההשתכללות הכללית במצב העיר יש לזקוף בהרבה לזכותו. בראשית תרצ״ה נבחר שוב למשרה הנ״ל.

חיים אלחדף

חתום בכתב השליתות של הרב בן ציון אלקלעי מטבריה בשנת תרמ״ח. העתק מכתב זה הובא בשלמותו בחוברת ג. של מגנזי ירושלים לר״פ גרייבםקי עמ. 7. ונראה לי שהוא אבי הרב בכור אהרן אלחדף, החתום על כתב שליחות עוד בשנת תר״ה ואולי רב אחר בשם זה.

חיים אלחדף

בנו של הרב בכור אהרן אלחדף ז״ל. נולד בשנת תר״כ בטבריה, ונפטא בה ביום כ״א אדר ב תרפ״ז. טפוס של רב ספרדי, מהנעלים והאצילים ביותר שבדורו. ענותן, מסור לכל עניני הדת והמסורת. בקיאותו הרבה במנהגי הארץ, הרגליה ונמוסיה ונוסף לזה מדותיו התרומיות עשוהו לאיש מרכזי בישוב, ויהיו לו המון מכבדים ומעריצים. שליחויותיו הרבות בארצות הגולה, לטובת מוסדות העיר ביחוד לטובת ישיבת רמב״ה שהיה ממנהליה הותיקים,

עזרו הרבה לבסוסם ולשכלולם. בשנותיו האחרונות היה נשיא לועד כוללות העיר. אני הכותב הכרתיו והוקרתיו ויהי לי יועץ טוב וידיד נאמן.

ח ב ו ר י ו : א. יצב נבולות, תעודות והסכמות ע"ד קופת רמב"ה נדפס באזמיר תרס"ד. ב. משפט וצדק, צורף לספרו הנ"ל , והוא פ סקי דין בענין קופת רמב"ה. ג. זכרונו לחיים, תפעלות לר"ה עם פירושים וביאורים וטעמים. נדפס תרפ"ו  ד. חתמנו לחיים, כנ"ל ליוה"כ.  ה. זבח פסח כנ"ל לחג הפסח

ו. ישמח חיים. כנ״ל לחג הסוכות. ז. טועמיה חיים, כנ"ל  לימות החול ולשבתות  ח. חסדך  מחיים, דרושים. כ ל חבוריו הנ״ל נמצאים עדייז בכיי.

חנן אלחדף

אחי הרב אהרן אלחדף. מרבני טבריה. בראשית תר״ן הוצעה לו שליחות למערב הפנימי, אשר הגיעה לו בזכות חזקה, ומחמת זקנה העבירה לאחר תמורת סכום כסף. ואחד מרבני עידו יציין, כי ״היה חסיד הרבה״.

יצחק ב״ר שלמה אלחדף

מחכמי ספרד בולינםיה. תי בשנת ה״א ק. לערך. בזמנו של הרב שמואל צרצה, המכונה אבן סנה בעל ס׳ מקור חיים על הראב׳יע. חכם תורני שהיה לו יד ושם בחכמות חיצוניות, פילוסופיא ותכונה ואשר נסה כחו גם בחבור שירים.

ח ב ו ר י ו : א. ארח סלולה על חשבון התקופות והמולדות נמצא בכ״י בוינה, ב. לשון הזהב על כלי המדות והשעורים בכה"ק נדפס בוינצית אוצרים אות ל. סי׳ 429 . ג כלי חמדה על חוכמת התבונות אוצה"ס

אות כ סי׳ 127 . ד. כלי המצוע, כלי חדש בתכונה בין דאסטרולוב ובין המרובע, כ"י. אוצה"ס אות כ. םי׳ 133 ה מעשה חושב, על חוכמת החשבון כיי. ו. שיר השירים, קובץ שירים ופיוטים בענינים שונים, כיי. ז. שירים וחידות ומכתמים כ"י. ח. מי כמוך לאדון מאד נעלה.

שמואל אלחדף

מרבני ישיבת חסד לאברהם ובנין שלמה בירושלים. חתום עם הרב חיד״א ומהרי״ט אלגאזי על שטר ההתקשרות לחברת ״אהבת שלום״ של חסידי ק״ק בית אל בשנת תקי״ד. אולי הוא אביו או אחיו של ר' אברהם אלחדף הנזכר לעיל. נזכר גם בס' מעגל טוב השלם לחיד״א הוצאת ד״א פריימאן, עמ. 47 , ונראה הדבר שנלוה אליו בשליחותו למצרים וקושטא בשנת תקכ״ד.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

חודש אלול מלא חוויות לילדים, ההורים קמים לסליחות, עם בוא השמש להעיר אותם. הילדים אף הם קמים והולכים עם הוריהם לבית הכנסת, ואף הם מסלסלים בקולם באמירת הסליחות. עצם הקימה והיציאה לחוץ באשמורת הבוקר השאירה רושם חזק על הילדים.

בהתרת נדרים שהייתה נעשית בהמולה רבה, בערב ראש השנה ויום הכפורים, נדחקים אף הם הילדים כדי לשמוע "מותרים לכם מותרים לכם". בליל ערב יום הכפורים היו לוקחים תרנגולים לכפרות. לכל בני הבית כבר שבוע לפני כן היו התרנגולים מוכנים בבית וכל ילד היה מכיר כבר התרנגול שלו ויוצאים אתם לחוץ, והיו מעמידים אותם להלחם זה עם זה, וילד שתרנגולו היה מנצח מרגיש את עצמו גבור. הרב השוחט עובר בלילה מבית לבית לשחוט את ה "כפרות". בני הבית מחכים לו. ומי שהיו לו שני שמות חייב לשחוט שני תרנגולים. ואשה הרה שלוש. אחת בשבילה ושניים בשביל העובר אם זכר הוא – תרנגול, ואם נקבה היא – תרנגולת. וכיוון שהמשפחות היו מרובות ילדים, אין בית שלא שוחטים בו 10 או 15 תרנגולים. דבר זה היה למעלה מיכולתם של עניים שהיו דוחקים עצמם כדי לקנות התרנגולים לכל אחד. בעקבות זה, תוקנה תקנה לשחוט רק תרנגול לכל בני הבית הזכרים ותרנגולת לכל הנקבות.

סוכות. בחג זה מרובות החוויות. הבן הולך עם אביו לקנות סכך. המראה של ילדים ומבוגרים המושכים את קני הסוף, השרה שמחה בלב העוברים המצפים אף הם לבוא החג. הבנים השתתפו עם האב בבניית הסוכה. הבנות תרמו את חלקם בקישוטי הסוכה ובדאגה לנקיונה ולסידורה. הסוכות היו בכל בית ובכל חצר. והשכנים צועקים מסוכה לסוכה לחיים, שמחתך. מברכים זה את זה. ויש שנכנסים אחד לסוכתו של השני.

ארבעת המינים. הוסיפו תפארת לחג. כל אחד מקשט את לולבו בחוטי משי בצבעים מרהיבי עין. יש שאף ילדים זכו בפרס מאביהם שקנה להם ארבעת המינים. מכירת האתרוגים היתה במכירה פומבית  וכל הרוצה להוסיף, מוסיף וזוכה באתרוג המוצע. ביום שמחת תורה כל ילד בא עם נר בידו לבית הכנסת. הנרות היו בצורות ובצבעים שונים. בתי הכנסת מקושטים בשטיחים. דקלים ואילנות אחרים. רוח של שמחה שורה בבית הכנסת. התפלות וההקפות נערכות בשירה ובזמירות, הילדים עולים לספר תורה אף הקטנים. וקוראים " ולאשר אמר ברוך מבנים אשר ". חתן תורה עושה סעודה גדולה לקהל בביתו. בתבשילים ומשקאות לרוב.

בצד מועדי שמחה ותוגה אלה היו השבתות של כל השנה. שגם בהם לא חסרו לילדים חוויות במסגרת המשפחה. הילדים רוחצים את עצמם ולובשים בגדי שבת. הם הולכים עם אבא לבית הכנסת, לשיר את שיר השירים ולכה דודי. בחזרתם מבית הכנסת מצאו את פתילות השמן זית דולקות על שולחן השבת הערוך. עוד בבית הכנסת, שרים הם "אשת חיל" ובבית האב עם בניו הגדולים, שרים בנעימה " שלום עליכם " ו "בר יוחאי". ריחם של תבשילי השבת המיוחדים, נודף למרחוק ומעורר תאבונם של המסובים. בתוך הסעודה מזמר האב ובניו, כשהאשה והבנות מלוות אותו בזמזומם, ועיני הבנים הקטנים נשואות אל האב ואחיהן בהערצה וערגה. בבוקר משכימים קום רבים מבני הקהלה עם עלות השחר וממהרים ללכת לבית הכנסת לומר "בקשות" ושמירות שבת. אחר התפלה מבקרים זה אצל זה. עם חזרתם הביתה מוצאים את החמין ומסבים לסעודה שנייה של שבת. הבנות היו צובאות על בתי התנורים כדי להביא את קדירת החמין משם. לאחר הסעודה הולכים לבית הכנסת לקריאת משלי, או איוב, ושמיעת דרשת החכם.

הערת המחבר:משלי היו קוראים ומתרגמים לערבית בנעימה, ובמקהלה אחת. בשבתות שבין פסח לעצרת, פרקי אבות נהגו בצפרו לאמרם, עם תרגום בערבית לאחר תפלת שחרית של שבת, אחרי שבועות קוראים את ספר איוב עם תרגומו הערבי. בשבועות את מגלת רות והאזהרות של רבי יצחק בר  ראובן.

בצד השבתות והמועדים היו גם סעודות של מצוה כגון סיום הזוהר, סיום מסכתא, בישיבה, שהיו נעשים בפרסום גדול. וכל נכבדי הקהל מוזמנים להשתתף. בסעודות אלו השמחה היתה רבה.

הפעילות החברתית בשכונה.

בצד הפעילות החברתית של המשפחה במסגרת הבית והקרובים, התפתחה פעילות ענפה של תושבי הקהלה מחוץ לבית. בית הכנסת. המקום החשוב ביותר אחרי הבית, הוא בית הכנסת שמילא תפקידים רבים. מלבד היותו מקום תורה ותפלה. בית הכנסת שימש כמקום מפגש חוברתי ממדרגה ראשונה. בו נדברו איש אל רעהו, וטופחו קשרי ידידות. בדרך כלל, המתפללים בבית כנסת אחד, היו ידידים זה לזה. בבית הכנסת שמעו מחדשות השעה ; שם הוקראו תקנות הקהל, שם התאספו להתפלל על עצירת גשמים וצרות אחרות, בבית הכנסת חמדו תינוקות של בית רבן, ושם נתקיימו ישיבות של תלמידי חכמים, בית הכנסת שימש כאכסנייה לבית דין. הוא המקום לכתיבת גיטין ונתינתם, לכתיבת שטרות למיניהם.  בית הכנסת הוא המקום להשבעת אנשים החייבים שבועה. שם מתפללים על חולים ועושים להם פדיון, שם הדלקת נרות למנוחת הנפטרים. שם תגלחת ראשונה לפעוטים, שם נערכות אספות הקהל, ןמשם יוצאות התקנות לחיזוק בקיעי העיר. שם מכתירים את הרב, בו נעשית הערכת המס ולשם מביאים את כסף המס. בבית הכנסת מודלקין הנרות לעילוי נשמת הצדיקים כגון של רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס, ויחידים תורמים שמן למאור לעילוי נשמתם. בבית הכנסת היה תלוי לוח השנה, ומנהג היה לרשום בראשו את כל המאורעות החשובים שהתרחשו בעם ישראל ובמרוקו ובקהלת קדש של העיר צפרו. כך כל מי שקרא את הלוח ידע קצת מההיסטוריה של קהלת קדש ושל העם. ואין צריך לומר שממנו ידע כל אחד על ראשי חדשים, החגים, זמני התקופות ועונות השנה שידיעתם נחוצה לחקלאים. בבית הכנסת הופגן הריבוד החברתי והקירבה המשפחתית. יוצאי משפחה אחת, ישבו זה בצד זה. מקומם של האנשים בבית הכנסת העיד על מעמדם בקהלה. בבית הכנסת " צלא לכבירה " היה פרוזדור ארוך בפתח ובו ישבו רק מדלת העם. בערב ראש השנה ויום הכפורים בית נכנסת הגדול היה מקום להתרת נדרים ציבורי. כתות, כתות נכנסים לבית הכנסת, שם ישבו כל הבוקר עשרה חכמים ומתירים להם את נדריהם, והם נותנים צדקה לעניי קהלת קדש .

בתי הכנסת הם דופק הקהלה, ומרכז החיים הרוחניים והחברתיים. הנשים אף שלא ידעו לקרוא היו צובאות על פתחי בתי הכנסת וחלונותיהם. הן מתפללות בעל פה בערבית ושופכות את לבן בתחנונים ועונות אמן. בעת הוצאת ספר התורה, היו מבקשות את בקשותיהן המיודות על בני משפחתם וקרוביהם, על חוליים ועניותם.

הרחוב והשכנים. השכנים היו במדה רבה חברים, עזרו זה לזה. במסיבות שמחה, שיתפו השכנים את עצמם בטירדות חברם בעל השמחה. הגברים עזרו לו בהכנות בחוץ, והנשים בבישול ואפיה ובסידור הבית. אם חדר בעל השמחה צר היה מהכיל את כל מזומניו, מעמיד השכן את ביתו לרשותו. אם לקרובים שהוזמנו להיות אצלו בשבוע השמחה, לא נמצא מקום ללון, נכנסו ללון בבית השכן. כך הדבר בעתות צרה. בעל שאשתו חלתה, נכנסת השנה אצלה, מסדרת את ביתה ומכינה אוכל לבעל ולילדים. אחרת מסעדת את החולה, מכינה לה תרופות, מדברת על לבה, ומייעצת לה עצות מנסיונה, על ידי כך נתהדקו הקשרים בין השכנים, ונתקיים בהם המקרא " טוב שכן קרוב מאח רחוק ".

קירבה יתירה זו שבין השכנים שימשה במקרים רבים כמנגנון הגנה אצל אנשים ונשים שהיו מיודים לסטיות שונות, ומפחד שהשכנים ידעו בהם, נמנען מלבצע זממם. אך למטבע יש שני צדדים, בצד החיוב היתה גם השלילה. סכסוכי שכנים נגרמו בעקבות דברים של מה בכך. אם בעקבות ריב בין הילדים, או בגלל שימוש באמצע החדר ונקיונה, המוטל על דרי הבתים לפי תור. הקירבה היתירה בין השכנים גרמה לכך שכל שכן ידע הכל על שכנו. בשעת מריבה נתגלו כל הסודות הללו. משנתלקחה המריבה לא הפסיקו הקללות והטחת דברים ומיד עברו לחבלות גופניות. אשה משכה את שערות רעותה. הבעלים התערבו במהלך המריבה. משטרה שתשכך את הרוחות אין. רק אם אחד הצדדים פונה לקאייד, שולח הלה את משרתיו ואת הנגיד להביא את הצדדים לפניו. במשפטו היה מטיל קנס על הצדדים או מכניסם לבית הסוהר. יש שסכסוכי שכנים אלה מובאים לשיפוטו של הרב.

משנרגעו הרוחות נכנסים מתווכי שלום ומשלימים ביניהם. אז עושים "סולחה" ומסיבה לרגל השלום. הידידות אחר השלום יש ומתהדקת מאשר לפני המריבה.

בשעת הפנאי. לפנות ערב, לאחר שגמרו להכין צרכי הבית, יושבות נשות החצר בפתח חצרן, מתגודדות אגודות אגודות, וכשידן עודה במלאכה, הן מספרות זו לזו על דא ועל הא, ומתבוננות בעוברים ושבים.

גם גברים מתאספים היו ברחובה של העיר, לשמוע חדשות זה עם זה, בטרם ילכו לתפלה ולעבודה. בשבתות היו יושבים, שורות שורות במבואות אלה מזה ואלה מזה לשוח בשדה על המחיה והקלקלה אשר שם סיפורים יקננו. תוקנה תקנה נגד תופעה זו והמתקינים ראו בדבר כנוהג נפסד מבחינת הדת, אולי מהבחינה החברתית הדבר היה בו חיוב. שיחות וישיב בצוותא אלה, שימשו דבק טוב בין האנשים ששפכו את לבם אחד בפני רעהו בבחינת "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים" זה עזר לרקום קשרי רעות וקירבה בין יחידי הקהל. יצר הסקרנות בא בכך על סיפוקו. כשראו מנהיגי הקהל שההמון הפריז יתר על המדה, ויצאו מזה פריצות, דאגו לרסנם ולכוון את פעילותם לאפיק חיובי מבחינה דתית. על ידי הטפה ודברי התעוררות. התעוררותם של יחידים הביאה לידי כך שבצד הפעילות הספונטנית של היחיד המשפחה והקבוצה, נוצר אפיק חדש לפעילות במסגרת חברות.

קהלת ספרו כרך ג'-ר' דוד עובדיה- סוף הפרק השמיני. המשפחה.

שלטון האימים : מולאי ליזיד 1790– 1792 .

עם עלייתו לכס המלכות של מולאי ליזיד , נפתח דף שאיים להיות האחרון בתולדות היהודים במרוקו. סיפורנו היה תם פה ועכשיו אם מולאי ליזיד, או יותר נכון מולאי מזיד כפי כינויו בידי כותבי הזכרונות היהודיים, היה מקיים את הבטחתו למחוק את זכר יעקב מארץ איסמעיל ומצליח במה שנכשל המן הרשע.

הנחמה היחידה היא אולי שלטונו הקצר (פחות משנתיים) והעובדה שהתאכזרותו לא הוגבלה לקהילה היהודית, וזכרו ארור גם בפי המוסלמים. לא היה כל דמיון בין האב והבן ובכל זאת היה מולאי ליזיד בנו חביבו של סידי מוחמד הישיש.

הוא ניצל את חולשת אביו כלפיו וידע תמיד למצוא שביל אל לבו למרות מרידותיו והרפתקאותיו וניסיונותיו הבלתי נדלים לתפוס את כתר המלכות. משנת 1779 עד שנת 1784 הוא חולל ארבע ניסיונות מרד נגד אביו הישיש וכל פעם לאחר כישלונו מצא מקלט ליד קברו של קדוש מוסלמי, אם כי לא קיים בעצמו את מצוות האסלאם, הוא תמיד נשא את דגל הקנאות המוסלמית ועשה ממנה קרדום לחפור בו, והטיף לשנאה עיוורת לנוצרים.

שנאתו לנוצרים שהחזיקו עדיין בכמה ערים בצפון המדינה, מלילה וסאוטה, הייתה סוד הצלחתו לגייס כל פעם תומכים למזימותיו והיא פסחה רק על האנגלים בגלל המוצא האנגלי של אמו. לא פחות שנא את היהודים שהפעילו את השפעתם הרבה כדי להרחיקו מאביו. בשנת 1784 מגלה אותו אביו מחוץ למדינה באמתלה של עליה לרגל למכה. אולם גם צעד כזה לא מצליח להרגיע אותו והעליה לרגל נהפכת למסע הרפתקאות ומעשי ביזה. בתחילת 1790 הוא חוזר בחשאי ומוצא מקלט בין שבטי הברברים ליד תיטואן ויהודי העיר מסרבים להגיש לו עזרה.

כאן מגיעה הידיעה על מות אביו. בעזרת השבטים הוא מכריז על עצמו כיורש וכאות של רצון טוב מכריז על חנינה כללית ומודיע שסלח לכל אויביו בעבר. אבל זה היה רק תכסיסו הראשון. לא שעת שלום הגיעה אלא שעת נקמה. אחת מהכרזותיו הראשונות הייתה להרוג ולאבד את כל יהודי המדינה, בהתאם להבטחה שנתן בעבר לשבט האמחוואס הידוע לשימצה בגלל שנאתו ליהודים, תמורת נכונותם לסייע לו.

כאשר הגיע לתיטואן העיר, יצאה לקראתו משלחת הקהילה היהודית עם מתנות ותשורות כיאה למעמד קבלת פנים לשליט חדש. מראה היהודים העלה את חמתו והוא ציווה להרוג ולהשמיד כל יהודי ממלכתו והבטיח פרס של עשרה מתקאלים לכל מי שיביא בפניו ראשו של יהודי.

פסק דין מוות זה היה כה מנוגד למסורת המדינה עד שנמצא שופט מוסלמי שהעיר למלך שלא כך ציווה הנביא מוחמד לנהוג כלפי הד'מי. לחליפין הוא נותן לו עצה משכנעת : "טול ושלול ממונם והרי הם כמתים. ואמר טוב הדבר ומיד יצאה גזירה ושלח כל המשפחות שהיו עמו לתיטואן תשללו אותם ביום שבת קודש והם יושבים שקטים מבלי ידעה כדי שיטמינו ממונם".

מעודד מהצלחה קלה זו נתן היתר לשבט הלאודאייה שהיו דרים במכנאס לשלול את המללאח. אולם יהודי מכנאס שממנה יצאו יועצי המלך הקודם ושידעו את שנאתו של המזיד, הספיקו לברוח לכפרי הגויים ולהסתיר את ממונם. בראותו כך הכריז שר העיר שהמלך החליט למחול להם שיחזרו בבטחה לבתיהם. היהודים שתמיד רוצים להאמין לטוב נפלו ברובם במלכודת. רבי יהודה בן עטר ב "זיכרון לבני ישראל" מעיד :

" ולעת ערב ליל ט"ו לחודש אייר נכנסו כל הגויים לעיר ושללו אותה ונשתהו בשלל כמו ט"ו ימים, וחפרו כל הבתים והחצרות והמצודות ונתגלו להם מטמטנות אשר לא ידעו אבותם ואבות אבותם. כי הייתה הגזירה מאת ה' ובאותה לילה לקתה הלבנה לקות גדולה כי שרפו שם ספרי תורה בעוונותינו הרבים "

אולם גם לאחר שסיימו את מעשה הביזה לא עזבו השודדים את המללאח, והם גירשו את תושביו, ורק לאחר שלושה שבועות הם הורשו לשוב למה נשאר מבתיהם. אישור לתיאורו של רבי יהודה בן עטר נמצא בכתב יד פרי עטו של עד ראייה, הרב אליעזר בהלול, כפי שמביא אותו הרב יוסף משאש בספרו " נחלת אבות " :

"ופה מכנאס נכנסו השוללים י"ד באייר בבוקר השכם ושללו ובזזו ושרפו ועינו נשים ובתולות ובחורים ברחובות העיר, ורצחו, וחפרו כל הבתים וסתרו כמה קירות ותקרות, וכל בתי כנסיות וכמה קברות. ושרפו כמה ספרי תורה, וכמה נשים הפשיטו ונשארו ערומות כיום היוולדן וכיסו ערוותן ביריעות ספרי תורה אשר הצילו מהשרפה, ואי אפשר לפרט אשר ראו עינינו ומשעו אזננו, ונמשך הדבר עשרים ואחד יום, עד ערב חג השבועות שאז נתן צו למשחית הרף ידיך ".

גם לפאס הגיעה ההוראה לשלול ולהרוג, אבל הפעם הקהילה ניצלה בנס כפי שמסופר ב " זיכרון לבני ישראל " :

"וגם פה בפאס יום י"ד לחודש אייר נכנסו שכנינו העבדים לשלול ולבוז אותנו ונכנסו כל השרים וחילקו בינהם המבואות והבתים מי שילול זה ומי ישלול זה והיינו בורחים חדר בחדר וכל הנשים סופדות, ויש שהפילו עוברות וולדותיהן מן הפחד שהיו מעותדים לקלון. ובאותו לילה ליל ט"ו לחודש אייר לא לן אדם בביתו כי היו מקובצים משפחות משפחות בוכים למשפחותם, ונתן ה' בלב אם המזיד ושלחה להם שלא ישללו אותנו וחזרו בפחי נפש ".

אבל לא אמר די בזה העריץ כי יצא עצמו בכל ערי ממלכתו לנקום את נקמתו ובכל מקום לשלול ולבזוז היהודים.

וכן עשה לקהל לקצאר שלח ושלל אותם ונתגלו להם מטמוניות הרבה. וכן לקהל תאזה שלל אותם ונתן עירם לעבדים וגירשו משם היהודים ערומים ויחפים ושבו במערות הסמוכות לעיר, והגויים סתרו בהכ"ן ובנו בה בית תפילה להם עד שהעיר ה' את רוחו של אלחאליף אחר זמן וביקש מהמזיד ומחל להם והחזיר להם עירם וחדו לעירם ת"ל".

ההתאכזרות המוזרה ביותר הייתה מנת חלקם של יהודי העיר אוג'דא, ליד גבול אלג'יריה "

" וכשהגיע לעיר אוג'דא, יצאו כל היהודים והערבים יושבי המדינה להקביל פניו, ומפני שהיו היהודים מלובשים כמלבושי הערביים, כמנהג המקום, גזר אומר באותה שעה לחתוך אזן ימנית לכל היהודים הנמצאים שם אנשים נשים וטף, כדי להבדילם מהערביים שכניהם, ואך ממונם פלט, ויום שבת סדר קרח בא לפאס ושם שמות בארץ, שאי אפשר לפרט, וכן היה גורל העיר צפרו, ותאזה, וכל הכפרים (אליעזר בהלול).

בתנז'ה הוא הורג במו ידיו את יועץ אביו, את אחד מהאחים עתאלי והשני הציל את חייו שהמירו את דתו. באלערייש הוא תופס את אחד מגדולי סוחרי עליו דיברנו, אליהו לוי וגם הוא מציל את חייו ונשלח לפאס ללמוד את חוקי האסלאם.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה– שלטון האימים : מולאי ליזיד 1790– 1792 .עמוד 78

אבל את חרון אפו הוא ישפוך על עיר הבירה השנואים מכל, כעדותו של אליעזר בהלול :

" ובשבעה בתמוז בא למכנאס, ושלח חרון אפו עברה וזעם בחמישה יהודים נשיאי העדה, מבאי בית אביו, שהיו עצורים בעד שטף עריצותו ורשעתו בזימה וגזל וחמס שהיה עושה יום יום במדינת הגויים, וכאשר היה נכנס לרחוב היהודים ורודף אחרי אישה בעולה או בתולה, או רוצה לגזול או לחמוס תכף היו קובלים עליו לפני אביו או שר העיר ושולחים תכף את עבדיהם ומוציאים אותו בעל כורחו. ואביו היה מייסרו, עד שגירשו מעל פניו עם אמו הנוצרית אנגלית לעיר תיטוואן, ושוב עשה שם פחה, והוא העריץ נטר להם איבה. ואלון בן א' לחזאן בככא, הי"ן, הוא יליד מראכש, ונתאזרח פה במכנאס כשלושים שנה, ועסק בכל מין מסחרו הצליח להפליג בעושר, את זה שלל ובזז, והיכהו נפש בכדור עופרת.

ב'. רבי מרדכי שריקי זצ"ל תורה וגדולה, לזה הטיל תנאי, שאם ימיר את דתו ינצל וירימהו לשר גדול, ושחק עליו, ודיבר אתו קשות, וניבא לו אחריתו, כי ימות מיתה מנוולת בקרוב ימים, וגזר עליו העריץ ושרפוהו באש והלך למקום השרפה בשמחה ובשירים, וייחד את ה', ויצאה תכף נשמתו בטהרה.

הי"ן ג', ד', שני אחים מסעוד בן זכרי, ואברהם אחיו. ה', משה בן ג'אמילה על אלה השלושה גזר לתלותם חיים מרגליהם בשער האלמללאח.  

ועוד גזר לתלות עמהם, איש צדיק החכם הגדול,מרביץ תורה ברבים, כמה"ר שמואל דנינו זצ"ל, ואמנם תכף לתפישתו, שמו נפשם בכפם ארבעה מתלמידיו, רבי יעקב אלענקרי, רבי יהודה צאייג, רבי יוסף בן ידיר, רבי מסעוד לחייאני, ועשו בעורמה התחפשו בבגדי גויים עם כובעים אדומים כמשרתי המלך ממש, ובאו לשומרי התלויים, ואמרו להם להוריד את זה מן התלייה להוליכו לפני המלך. והשומרים האמינו לדבריהם והורידוהו ומסרוהו לידם, והם הבריחוהו לכפר של גויים, ומשם לכפר וואזאן והניחו אותו שם וחזרו לביתם, והגידו לאשתו ובניו בסוד נסתר, ונשאר הסוד כמוש א"ך חודשים, עד סוף חודש טבט שנת תקנ"ב שבו נהרג ליזיד בכדור עופרת ונפל מעל סוסו, ונרמס ברגלי הסוס, ויצאו בני מעיו בשערי ולב מלך ביד והטהו לטובה על ישראל, והאיר פניו אליהם, ועשה עימהם טובות גדולות.

ואז בסוף אדר בא רבי שמואל מווזאן, ונתקבל בכבוד גדול אצל כל בני העיר, ונודעה מסירות נפש הלבבית של תלמידיו, והמקום ב"ה הסתירם בחסדו, ואך בבואו מצא ביתם ריקם, כי כל מה שנשאר לו לפלטה מהשלל אכלוהו אשתו ובניו, ואז אחד מתלמידיו רבי שלמה אבן גנו, הגדיל חסדו עמו במתנה הגונה ומלא את מחסורו, וקבע לו פרס הגון בכל חודש, והוא שקד עוד על מלאכתו מלאכת שמים ביתר שאת ויתר עוז, ואמרו עליו, חמישה תלמידים היו לרבי שמואל דנינו, אף שהיו לו הרבה, אלו עמדו בעת  צרה.

סיפור זה מלמדנו מוסר השכל כפול. ראשית שלא נשבר רוחם של היהודים ואם כי לא יכלו בנשק להתגונן גילו כמה מתושבי מכנאס אומץ לב נדיר, והמשך הסיפור יוכיח לנו שאין מדובר בתופעה חד פעמית. שנית, מאשר הסיפור שהאוכלוסייה המוסלמית לא שיתפה פעולה בכל מקום עם טירוף המלך ואפשר היה למצוא בתוכה מחסה.הסבל וההרג לא היה נחלתם של היהודים לבדם. בעיני כל האוכלוסייה היה שלטונו של מולאי ליזיד תקופת אימים. מעלליו, שפיכות הדמים, ומעשה הביזה ופעולות הנקם ללא מעצורים השניאו אותו על ידי כל העם.

כפי שכבר ראינו הייתה זו התערבותה של אם המלך שמנעה תחילה מיהודי פאס את מעשה הביזה וההרג שהיו נחלת כל הקהילות. אולם הנס לא חזר על עצמו כאשר העריץ הגיע בעצמו לעיר ושם במשך חודשים הטיל אימה ופחד על הקהילה המפוארת ומעל לכל גירשה מן המללאח כפי שמסופר ב "זיכרון לבני ישראל".

"יביום א' בשבת כ"ד יום לסיון שנת הנ"ל בבוקר השכם שלח המזיד א' ובא אלינו וקיבץ היהודים ואמר להם, תנו לי סוכרא אלף מתקאלים, כי מחל לכם המזי"ד. ונתנו לו כתב ידם ומיד אמר להם המחילה שמחל לכם היא בגויתכם וממונכם שלא תנזקו כלל, אבל גזר אומר שתצאו מהעיר ותדורו בהאלקסבא דזירארא וכששמענו רעדה אחזתנו חיל כיולדה ונבהלנו להשיב כי היה דברו נחוץ לאמר, קומו צאו מן המקום הזה, ומיד באו כמה שרים ועבדים ועמדו עלינו לצאת מן העיר והתחלנו לצאת.

ואם אמרתי אספרה את כל הקורות והמאורעות שאירעו לנו יכלה הזמן והמה לא יכלו, שבאותו יום הייתה חמימות גדולה בנו, כי יצתה חמה מנרתקה בתקופת תמוז ואנחנו הולכים על רגלינו יחפים להאלקסבא הנזכרת עם החמורים והסבלים שהיו נושאים המטלטלים שלנו ומניחים שם ברחובות, והדרך רחוקה והיא באותו היום נוסעים העבדים שבינינו לדור במכנאס הם נשיהם וטפם.

והאלודאייא שהיו דרים במכנאס כמו ג' אלפים באו לדור פה בפאס הם נשיהם וטפם , אלו יוצאים ואלו נכנסים. והיה דוחק גדול ואבק רב וחום רב עד שהייתה הזיעה עלינו כמו מים והיינו נושקים הכתלים של בתי כנסיות.

וגזר אומר שמי שישאר עד עת ערב דמו בראשו, ורבו כמה חטפנים וגזלנים בדרך והיו חומסים אותנו עד שלא נשאר לנו מעט מהרבה וכמה בעלי בתים ועניים וחכמים ותשושי כוח שהניחו כל אשר להם בעיר מרוב הפחד, ונתקיים בנו : והבאתי מורה בלבכם.

ונכנסו הגויים לבתינו ונטלו כל המנעולים ודלתות של הבתים והחצרות וכל בתי כנסיות ובתי מדרשות נכנסו ונטלו מהם כל הספסלים וההיכלות והתיבות ונגנבו כמה ספרי תורה והיה ממש חורבן בית המקדש. ובית הוועד נהפך למינות ובתי זונות. והיו הורסים אותם ומבשלים בהם מים שרופים ויצא מן בת פי"ס כל הדרה.

ונהפך פנינו כשולי קדרה ששזפתנו השמש, והיינו דרים באהלים כבני קדר ובני ערב, ולא נשאר לנו דעת ותבונה ולא עבודה ולא תפילה ולא תורה, כי נטרפה דעתינו מרוב הצער והיגון ולא היינו מוצאים מנוח לנפשנו כי אפילו מקום להניח בו ספר תורה לא מצינו מרוב הטינופת, כי היו הכל מטילים ומשליכים צואתם ברחוב אלקסבא היה ריח רע והולך בכל האלקסבא והיינו בצער גדול על זמן קריאת שמע ותפילה.

כי כל המקומות מלאים צואה בלי מקום. ונשים יקרות היו שואבות מים ומימינו בכסף שתינו ועני בישראל היה קונה מים בכל שבוע סך אוקייא אחת ומחצה. ובאותו הקיץ רבו הזבובים והפרעושים והשרצים והעקרבים והעכברים והנחשים ולא היינו ישנים עד שקצנו בחיינו ומתו כמה תינוקות מחמת החום ומחמת החום הרב.

וגזר המזיד לחפור כל בית הקברות שלנו וליטול עפרם ואבנים שעל הקברות ולבנות בהאלמללאח בית תפילה הנקרא ג'אמע וסמעא בעפר ואבנים הנזכרים.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה– שלטון האימים : מולאי ליזיד 1790– 1792-עמ' 79

 53 – אֶל עוֹבְרֵי דֶּרֶךּ אֶקְרָאָה

קינה על פרעות ביהודים בערים שונות במרוקו בשנת תק״ן (1790). שיר ארוך, בעל חמישים מחרוזות. בכל מחרוזת – ארבעה טורים: שלושה טורי ענף וטור אזור בסופו. חריזה: אאאב גגגב דדדב. משקל: שמונה הברות בטור.

כתובת: קינה סי׳ (=סימן) אנכי דויד בן אהרן חסין חזק אמץ אמיץ (הסימן כפול בחלק מאותיותיו והוא כולל: אנכי דויד בן אהרן חסין חזק אמץ אמיצים דוד בר אהרן חזק חזק) קוננתי בשנת תק״ן לפ״ק על כמה מדינות שנשללו בעו״ה ( ־בעוונות הרבים). ת׳(־תמרור) ׳מי זה במר׳.

מקור: קויפמן, עמ׳ 123-126.

פתיחה

בִּשְׁנַת נְתַ"ק לִפְרָט קָטָן / נִתַּק הֲדַר עִיר מֶכְּנָאסָה
וַיָּקֶם ה' שָׂטָן / לִשְׁלוֹמָהּ, פָּרַץ בָּהּ פִּרְצָה
בַּלֶּשֶׁת לָעִיר נִכְנְסָה
.
אֶל עוֹבְרֵי דֶּרֶךְ אֶקְרָאָה / מִי שָׁמַע כָּזֹאת, מִי רָאָה
הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה / כַּבֶּצַע הַזֶּה לֹא נַעֲשָׂה

אֵיךְ כְּלִילַת יֹפִי, בָּבַת / בְּחֹדֶשׁ זִיו זִיוָהּ שָׁבַת
בְּיוֹם רְבִיעִי בְּשַׁבָּת / פָּסַח שְׁנֵי לִטְמֵא – נַפְשָׁהּ

5- נִתַּן לַמְּחַבֵּל רְשׁוּת / בְּמַאֲמָרָהּ שֶׁל רְשׁוּת
חֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ לַעֲשׂוֹת / מַדָּד לוֹ מִדָּה גְּדוּשָׁה

כְּחוֹטֵב עֵצִים בְּקַרְדֻּמּוֹת / נָתְצוּ בָּהֶם, פָּרְצוּ חוֹמוֹת
נִגְלוּ לָהֶם תַּעֲלוּמוֹת / דָּבָר מֵהֶם לֹא נִתְכַּסָּה

יָמִים גַּם לֵילוֹת שָׁלָלוּ / יִשְׂרָאֵל בְּכָל פֶּה אָכָלוּ
10- בָּאוּ פָּרִיצִים חִלֵּלוּ / תּוֹרַת מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה

דִּינֵי נְזִיקִים וַחֲבָלוֹת / וּקְנָסוֹת וְגַם גְּזֵלוֹת
וּטְרֵפוֹת בָּהֶם כְּלוּלוֹת / עִקּוּר, חֲלָדָה, דְּרָסָה

דִּבְרִי אֵלִיָּה הַנָּבִיא / נִבָּא עֲלֵי אֶרֶץ הַצְּבִי
עֲלֵיהֶם אֱלֹהִים הֵבִיא / לֹא נָפַל דָּבָר מֵהֶם אָרְצָה

1. 1. פתיחה: בשנת נת׳׳ק: היא שנת תקן, שנת הפרעות. ויקם… שטן: על-פי מל״א יא, יד. בלשת לעיר נכנסה: על-פי משנה, ע״ז ה, ו. 1. אל… אקראה: על-פי מש׳ ט, טו. מי… ראה: על-פי יש׳ סו, ח. 2. הרעה… הבאה: איוב ב, יא. כבצע… נעשה: משחק לשון על-פי מל״ב כג, כב, יכי לא נעשה כפסח הזה…׳. 3. אין… בבת: על-פי איכה ב, טו, והכוונה כאן לעיר שנפגעה. בחודש זיו: הוא חודש אייר (מל״א י, א). 4. ביום… בשבת: על־פי הפתיחה ל׳שיר של יום׳. פסח… נפשא: על-פי במ׳ ט, ו. 5. ניתן… רשות: על-פי המכילתא יא, שמ׳ יב, כב: ׳שמאחר שניתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע׳. במאמרה… רשות: כלומר באישור ישלטונות. 6. חפצו ורצונו: של המחבל. מדד… גדושה: על-פי מנחות ט, ה: ׳שהרעות היו במידה רבה מאוד׳. 7. כחוטבי… נתכסה: על-פי יר׳ מו, כב, הפורעים הרסו הכל וגילו כל דבר נסתר ויקר. 9. ימים… שללו: הביזה והפרעות נמשכו זמן רב. ישראל… אבלו: על-פי יש׳ ט, יא. 10. באו… חיללו: על-פי יח׳ ז, כב. תורת… מורשה: על-פי דב׳ לג, ד, וכוונתו לחילול ספרי -תורה. 11. דיני… גזילות: הלשון מתוך סנהדרין א, א: ׳דיני ממונות בשלשה: גזילות וחבלות – בשלושה׳. 12. וטרפות… כלולות: בכל הדברים הללו ׳דנו׳ הפורעים את ישראל ופגעו בהם בפגעים שונים ובהמשך מביא דוגמאות לדיני טריפות. עיקור… דרסה: על-פי חולין ט, ע״א: ואלו הן הלכות שחיטה שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור׳. 13. דברי… ארצה: על-פי מל״ב י. י, כלומר דברי הרעה באו עד תומם. ארץ הצבי: כינוי לארץ ישראל, על-פי דג׳ יא, טז: מא; יר׳ ג, יט. והשווה: גיטין נז ע״א, כתובות קיב ע״א.
   
   15- וּמֶהחֳרִיאַף הַזֶּה / בָּזוֹזֵי בָּתַר בָּזוֹזֵי
   גָּזְזוּ אוֹתָנוּ כְּגוֹזְזִי / עֵז בַּת שְׁנָתָהּ וְכָבְשָׁה

יָצְאוּ בַּגּוֹלָה עֲרֻמּוֹת / נָשִׁים יְקָרוֹת וּנְעִימוֹת
מִפַּחַד אוֹיֵב וְחֵמוֹת / אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה

דַּלְתֵי שַׁעֲרֵי פְּתָחִים / נִתְּחוּ אוֹתָם לִנְתָחִים
20- וְסִפְרֵי תּוֹרָה שְׁטוּחִים / כְּמַחְצֶלֶת פְּרוּשָׁה

בְּעֵינֵינוּ הֵן רָאִינוּ / חִלְקוּ לָהֶם בְּגָדֵינוּ
לֶחֶם אֲלֵיהֶם שָׁאַלְנוּ / עַד כַּזַּיִת, עַד כַּבֵּיצָה

נַעֲנֵינוּ אָמְרוּ בְּחֵמָה / כִּי אֵין בְּיָדָם מְאוּמָה
אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְּלִמָּה / וְאוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה

25- אוֹי לָעֵינַיִם כָּךְ רָאוּ / סִפְרִי קֹדֶשׁ חוּצוֹת מָלְאוּ
עַל כָּתֵף רֹאשָׁם יִשָּׁאוּ / עַד לֹא יוּכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא

הִכּוּ אוֹתָם עַד חָרְמָה / בִּשְׂאָט נֶפֶשׁ, בְּיָד רָמָה
מַכֶּה רַבָּה וַעֲצוּמָה / לֹא זוֹרוֹ וְלֹא חֻבָּשָׁה

רָאשֵׁי הָעֵדָה, גְּבִירִים / חֻבְּשׁוּ בְּבַיִת הָאֲסוּרִים
30- בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת קְשׁוּרִים / לְבִזָּהּ וְגַם לְשִׁמְצָה

15. 15. ומה… הזה: על-פי דב׳ כט, כג. גזוזי… בזוז: בזוזים אחר בזוזים. וראה סנהדרין צד ע״א: ׳עד דאתו בזוזי ובזוזי דבזוזי׳. וכיוון לעם ישראל המתבזים עקב סבלותיהם. 16. גזזו… עז: על-פי יש׳ ע, ז. והשווה רשב״ג: ׳בזוזים וגזוזים נתונים למרמס׳. (השירה העברית א, עמ׳ 247). 18. מפחד אויב: על-פי תה׳ סד, ב. חמות: על-פי תה׳ עו, יא. ועוד. ׳חמות׳ עניינו כעס רב. אם… רוטשה: על-פי הו׳ י, יד. 19. נתחו… לנתחים: על-פי וי׳ א, ו: יב. 20. וספרי… פרושה: נהגו ביזיון גדול בספרי התורה. 21. בעינינו… ראינו: על-פי איוב יג, א. חלקו… בגדינו: על-פי תה׳ כב, יט, והכוונה כאן לביזה הרבה שבזזו מבתי היהודים, ועניינו שלא הותירו דבר, ואף הדברים הפעוטים ביותר בזזו הפורעים. 22. אליהם שאלנו: ביקשנו מהם. 23. כי… מאומה: על-פי שמ״א יב, ה. 24. אוי… בושה: על-פי ב״ב ע״א. 25. אוי… ראו: על דרך ׳אוי לאוזנים שכך שומעות׳(בפס״ר פ״ג, שוחר טוב פי״ז). 26. על… ישאו: על-פי יש׳ מו, ז. עד… משא: על-פי יש׳ מו, ב, כלומר הפורעים בזזו עד שלא יכלו לשאת משאם. 27. חיכו… הורמה: על-פי במי יד, מה¡ דב׳ א, מד. בשאט נפש: על־פי יח׳ לו, ה. ביד רמה: על-פי במי טו, ל. 28. מפה רבה: על-פי במי יא, לג ועוד. לא… חובשה: על-פי יש׳ א, ו. 30-29. ראשי… קשורים: הכוונה למנהיגי קהילת מכנאס, שכלאו אותם. 30. לביזה: על-פי נח׳ ג, לו. לשמצה: על-פי שמי לב, כה. נוטפים… זוחלים: לשון המשנה. מקוואות כה, י, ועניינו הבכי הרב מחמת המצוקה. על… עם: על-פי תה׳ מג, יג.

נוֹטְפִים יִרְבּוּ עַל זוֹחֲלִים / עַל עֲשִׂירִי עָם גְּדוֹלִים
הָיוּ עֲנִיִּים וְדַלִּים / כָּלְתָה פְּרוּטָה מִכִּסָא

חָבַל עֲלֵיהוֹן דְּאָבְדִין / כֶּסֶף, זָהָב אִזְמָרַגְדִּין
סָפְדַיָּא עֲלֵיהוֹן סָפְדִין / בָּתַר דַּנְבָּא אָזְלָה רֵישָׁא

35- סְפֹד אַגְדִּיל כָּל הַיָּמִים / עַל חִבּוּרֵי הַחֲכָמִים
אֵין קוֹנֶה לֶחֶם בְּדָמִים / סִפְרֵי פְּרִישָׁה וּדְרִישָׁה

יָגֹז וְיִמְרֹט כָּל שְׂעָרוֹ / כָּל מְחַבֵּר עַל חִבּוּרוֹ
חָכָם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ / נִסְרְחָה חָכְמָה, נִמְאָסָה

יְרִיעוֹת סִפְרִי תּוֹרָה / עָשׂוּ מַרְצוּפִין בִּתְפִירָה
40- עֲלֵי זֹאת שַׂקִּים אַחֲגוֹרָה / וּבָאֵפֶּר אֶתְפַּלָּשָׁה

נוֹרָא בְּעַם רָם נִשְׁפָּכָה / בָּעֲרָה וְלֹא שָׁכָבָה
אַל אֱלֹהִים ה' כָּכָה / בָּאָרֶץ הַזֹּאת עַל מֶה עָשָׂה

חַמְרָא בְּטָשׁ שְׁרָגָא / שָׂם אֶת יִשְׂרָאֵל לְחַגָּא
וּרְמָא עֲלַיְהוּ כְּרַגָּא / עַד בְּלִי קִצְבָּה וּקְצִיצָה

45 – זָכוֹר תִּזְכֹּר וְתָשֹׁחַ / עָלֵי נַפְשִׁי, לֹא תָּנוּחַ
וְאֵלֵךְ קוֹדֵר שְׁחוֹחַ / אֵין תְּנוּעָה, אֵין הַרְגָּשָׁה.

. 32. היו… ודלים: על־פי צפ׳ ג, יב. כלתה… מכיסא: על־פי סנהדרין צז ע״א: ׳אין בן דוד בא… עד שתכלה פרוטה מהכיס׳. 33. חבל… דאבדין: על-פי סנהדרין קיא ע״א. כסף זהב אזמרגדין: אנשים יקרים המשולים לדברי ערך ואבנים יקרות, והוא על-פי תרגום אונקלוס ל׳נופך׳ שמ׳ כח, יח. 34. ספדיא… ספדין: הספדנים עליהם סופדים. וראה: תענית ה, ע״ב. בתר… רישא: ׳אחר הזנב הולך הראש׳. השווה תוספתא תענית, שם. 35. חיבורי החכמים: הם ספרי הקודש שנפגעו בפרעות. 36. ספרי… ודרישה: בבלי פסחים כב ע״ב: ׳וכשם שקיבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה׳. 37. וימרוט… שערו: על־פי עז׳ ט, ג. 38. חכם… לאשורו: על-פי מש׳ יד, טו. נסרחה חכמה: על-פי יר׳ מט, ז, שהתורה והחכמה נפגעו. 40. עלי… אחגרה: על-פי יר׳ ד, ח. ובאפר אתפלשה: על-פי יר׳ ו, כו. 41. נורא: אש. בעם דם: אינו ברור ואולי צ״ל בעם רם והוא כנוי לישראל. בערה… שככה: על-פי יר׳ ז, ב. 42. אל… ה׳: יהו׳ כב, כב¡ תה׳ נ, א. ככה… עשה: על-פי דב׳ כט, כג. 43. חמרא… שרגא: בא החמור ובעט במנורה, על-פי שבת קטז ע״ב. הציור מציין פגיעת הפורעים ביהודים. שם… לחגא: על־פי יש׳ יט, יז. 44. ירמא… כרגא: והטיל עליהם מס, וראה ב״ב ח, ע״א. קציצה: קץ, גבול, סוף. 45. זכור…

קִוִּינוּ טוֹב, וְהִנֵּה רַע / רַב צַעַר וְגָדֵל פָּרַע
גְּזַר–דִּין נִגְזַר לֹא נִקְרַע / וְהִנֵּה הַנֶּגַע פָּשָׂה

אַחֲרֵי זֹאת רַע מָצָאנוּ / צָרוֹת רַבּוֹת סְבָבוּנוּ
50- לֶחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ / כְּסוּת בַּקָּרָה לֹא נִמְצָא

מֵרְבָדִים טוֹבוֹת חֲשׁוּבוֹת / חֲלִיפוֹת שְׂמָלוֹת רַבּוֹת
אֶת הַכֹּל לָקְחוּ לְרַבּוֹת / כְּלִי בַּיִת וּכְלֵי קֻפְסָא

צַדִּיק וְיָשָׁר מִשְׁפָּטוֹ / כִּי עוֹנוֹתֵינוּ הִטּוּ
הִרְבֵּינוּ מְאוֹד לַחֲטֹא / וּמַכַּתְנוּ אֲנוּשָׁה

55- צִוָּה הָאֵל חַסְדּוֹ לָנוּ / לֹא נֶהֱרַג אֶחָד מִמֶּנּוּ
נָשִׁים וּבְתֻלוֹת לֹא עִנּוּ / לֹא הָיְתָה בְּזֶה קְדֵשָׁה

אַחֲרֵי יָמִים שֶׁל צָעַר / חֲמַת מֶלֶךְ כָּאֵשׁ בָּעַר
תָּלָה אֲנָשִׁים בְּשַׁעַר / מִיתָה מְשֻׁנָּה מְאוֹד קָשָׁה

מֵי מַעְיָן עֵינַי יָזוּבוּ / עַל מְדִינוֹת שֶׁנֶּחְרְבוּ
60- כְּסֻכַּת כֶּרֶם נֶחְשָׁבוּ / וְכִמְלוּנָה בְּמִקְשָׁה

יַחַד בְּעָרֵי מַעֲרָב / הִזִּיק נָחָשׁ, שָׂרָף וְעַקְרָב
וְאוֹרָם חָשַׁךְ וְעָרָב / הָיוּ לְקָמֵיהֶם לְשִׁמְצָה

נפשי: על-פי איכה ג, כ. 46. ואלן… שחוח: על-פי תה׳ לה, יד. 47. קיוינו״ רע: על-פי יש׳ ה₎ ז. גדל… פרע: על־פי במי ו, ה. 48. והנח… פשה: התרחב, על-פי וי׳ יד, לט. 50. לחם… מכלינו: על-פי שמ״א ט, ז. כסות… נמצא: על-פי איוב כד, ז. 51. חליפות שמלות: על-פי בר׳ מה, כב. 52. את… לקחו: על-פי יהו׳ יא, יט. כלי בית: על-פי ב״ב קמד ע״א. כלי קופסא: בגדים יקרים על-פי מנחות, מא ע״א. 53. כי… היטו: על-פי יר׳ ה, כה. 54. הרבינו… לחטוא: על-פי עז׳ י, יג. ומכתינו אנושה: על־פי יר׳ טו, יח; מי׳ לא, מט. 56. נשים… עונו: בניגוד לפסוק באיכה ה, יא. לא… קדשה: בר׳ לח, כב. על־אף הפרעות וההרס הקשה שהיו ביהודים, הפורעים לא הרגו בהם וגם לא אנסו את הנשים, ועל כך הוא מודה לה׳. 57. חמת… בער: על-פי מש׳ טז, יד. 58. תלה… בשער: לאחר הפורענות הראשונה שבה לא נהרגו מבני הקהילה תלה המלך יהודים בשערי העיר מכנאס. מיתה… קשה: על-פי סוטה לה ע״א. 59. מי מעיין: דמעותיי כמי מעיין. מדינות: ערים וקהילות. 60. כסוכת… במקשה: על-פי יש׳ א, ח. היהודים נותרו ללא הגנה עליהם. 61. נחש… עקרב: על-פי דב׳ ח, טו. ביטויים המכוונים לגויים. 62. ואורם חשך: על-פי

צַר וּמָצוֹק מָצָא אוֹתָם / עַד מֵהֶם הֵמִירוּ אֶת דָּתָם
וּמֵהֶם מָסְרוּ נִשְׁמָתָם / עַל קְדֻשָּׁת רָם וְנִשָּׂא

65- יְלָלָה אַגְבִּיר וְקִינוֹת / עַל טִטְוַאן שָׂרַת מְדִינוֹת
מִמֶּנָּה הִתְחִילָה פֻּרְעָנוּת / וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה

מַר אֶצְרַח עַל הָעִירָה פָּאס / דַּל כְּבוֹדָהּ, הוֹדָהּ אֶפֶס
מְקוֹר מָשְׁחַת מַעְיָן נִרְפָּשׂ / כִּי הוֹצִיא אוֹתָם הַחוּצָה

יִדְווּ הַדֹּוִים עָלֶיהָ / עַל בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹתֶיהָ
70- אָבְלוּ אָנוּ פְּתָחֶיהָ / קִינָה כְאַלְמָנָה אֶשָּׂא

צַר וָאוֹר חָשַׂךְ בָּם לִהְיוֹת / רֶפֶת שֶׁל סוּסִים עֲשׂוּיוֹת
בָּתִּים הַיּוֹשְׁבִים בְּנוּיוֹת / אוֹצָר לִכְלִי מַחֲרֵשָׁה

דְּבָרוֹ בְּגֵאוּת פִּימוֹ / אוֹיְבִים לְנַתֵּק מוֹסְרוֹתֵימוֹ
כְּהֶמְיַת יָמִים יֶהֱמוּ / אֶת נְאוֹת יַעֲקֹב נִירְשָׁה

75- וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה / צָרַעַת מַמְאֶרֶת פָּשָׂתָה
בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים הָיָתָה / יָד נְטוּיָה זֹאת עוֹשָׂה

דּוֹפֵק וְגוֹלֵל חָפְרוּ / וְעַד הַיְּסוֹד עָרוּ עָרוּ
לְהוֹצִיא הַמֵּת מִקִּבְרוֹ / חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי אֲנוּשָׁה

בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים זֹאת הָיְתָה / לִיבְעֵי אִינֵּישׁ רַחֲמָנוּתָא
80- עַד לְזִבּוּלָא בָּתְרָיְתָא / מַעֲנֶה עַל זֹאת נְבַקְּשָׁהּ

איוב יח, ו. היו… לשמצה: על-פי שמי לב, כה. 63. צר… אותם: על-פי תה׳ קיט, קמג. עד… דתם: רמז לכך, שחלק מהיהודים התאסלמו בכדי להציל עצמם. 64. רם ונישא: על-פי יש׳ נז, טו. 65. שרת מדינות: על-פי איכה א, א. 66. ותהלך… ארצה: שמי ט, כג. 67. מר אצרח: על-פי צפי א, יד. דל כבודה: על-פי יש׳ יז, ד. 68. מקור… נרפש: על-פי מש׳ כה, כו. כי… החוצה: על-פי בר׳ יט, יז, והכוונה להגליית היהודים מחוץ לעיר. 69. ידוו… עליה: על-פי נזיר כג ע״א¡ קידושין פא ע״ב: ׳על דבר זה ידוו כל הדוויף. 70. אבלו… פתחיה: על-פי יש׳ ג. קינה כאלמנה: על-פי איכה א, א. 71. צר… להיות: על-פי יש׳ ה, ל. 73. דברו… פימו: על-פי תה׳ יז, י. לנתק מוטרותימו: על-פי תה׳ ב, ג. 74. כהמיית… יהמו: על-פי יש׳ יז, יב. את… נרשה: על-פי תה׳ פג, יג. 75. ועברתם… קשתה: על-פי בר׳ מט, ז. צרעת… פשתה: על-פי וי׳ יד, מד, ועוד. 76. בארצות החיים: על־פי תה׳ קטז, ט. יד נטוה: על-פי יר׳ כא, ה, ועוד. 77. דופק… חפרו: על-פי חולין עב ע״א: ׳והם כיסוי הארון של המת והדף(מדף) שנותנין בצידו׳(פירוש רש״י שם). ועד… ערו: על-פי תה׳ קלז, ז. להוציא… מקברו: כאן רמז המשורר לאכזריות הרבה של הגויים בעיר פאס, שם הוציאו את המתים מקברם וחללו אותם. חרפה… אנושה: על-פי תה׳ סט, כא. 79.

רַחֲמִים יַרְבֶּה וַעֲתִירָה / לְעֵת מְצֹא זוֹ קְבוּרָה
מִשּׁוּם בִּזְיוֹנוֹ וְכַפָּרָה / מָצָא אוֹתָם טוֹבָה מָצָא

אִישׁ הֲיַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ / יִשְׁפֹּךְ אֱלֹהַּ בַּחֲמָתוֹ
עַל מֵתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ / וַעֲוֹנָם כְּבָר נִרְצָה

85- הֵן מְאֹד הַרְבֵּה מַר לִי מַר / עַל כָּל צַדִּיק חָסִיד גָּמַר
אֵיכָה תּוֹךְ קִבְרוּ לֹא נִשְׁמַר / מִן הָרִאשׁוֹנוּת זוֹ קָשָׁה

רָצוֹן מֵאַל חַי יִתְעַלֶּה / לְמֵתִים יַעֲשֶׂה פֶּלֶא
תִּהְיֶינָה עֲצָמוֹת אֵלֶּה / עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ הַגִּישָׁה

נְקַוֶּה אֲרוּכָה לָהֶם / בָּשָׂר וְגִידִים עֲלֵיהֶם
90- וְרוּחַ יָבוֹא בֵּינֵהֶם / וְיִהְיוּ בִּרְיָה חֲדָשָׁה

חֶבְלֵי מָשִׁיחַ רָאִינוּ / וְלֹא רָץ לָבוֹא אֵלֵינוּ
כָּל הַיּוֹם אֵלָיו קִוִּינוּ / בַּחֲשִׁיקָה, בַּחֲפִיצָה

זְכֹר אַל תָּפֵר בְּרִיתְךָ / וְהַצֵּל, הַצֵּל עַמָּךָ
עֲשֵׂה לְמַעַן תּוֹרָתְךָ / הַטְּהוֹרָה, הַקְּדוֹשָׁה

דברי סופדים: על-פי עירובין כא ע״ב ועוד. 80-79. לי… בתרייתא: יבקש אדם רחמים עד לזיבול אחרון, על-פי ברכות ח ע״א: ׳עד השלכת עפר האחרונה שבכיסוי קבורתו׳. מענה… נבקשה: על-פי עז׳ ח, כג. 81. לעת… קבורה: על-פי ברכות ח ע״א: ׳לעת מצוא זו קבורה׳. 82. משום… וכפרה: על־פי סנהדרין מו ע״ב: ׳קבורה משום בזיונא היא, או משום כפרהי׳ מצא… מצא: על-פי מש׳ יח, כב, וראה ברכות, שם. 83. איש… דעתו: על דרך מל״ב יב, ה. ישפוך בחמתו: על-פי יח׳ לו, יח, ועוד. 84. על… מתו: על-פי קה׳ ד, ב. ועוונם… נרצה: על-פי יש׳ מ, ב, וכאן בלשון תמיהה והרי כבר נרצה עוונם ומדוע הם נענשים עוד. 85. הרבה… מר: על-פי רות א, ט. חסיד גמר: על-פי תה׳ יב, ב. 87. אל חי: על-פי יהו׳ ג, י. למתים… פלא: על-פי תה׳ פח, יא. 88. תחיינה… אלה: על-פי יח׳ לז, ג. עצם… הגישה: על-פי יח׳ שם. 89. נקוה… להם: על-פי יר׳ ל, יז. ארוכה: רפואה. בשר… עליהם: על־פי יח׳ לז, ח. 90. ורוח… ביניהם: על־פי יח׳ לז, י. 91. חבלי… ראינו: על־פי פסחים, קיח ע״א: ׳חבלו של משיח׳. ולא… אלינו: על-פי יהו׳ י, יד. היהודים באותה התקופה האמינו, שלאחר האסונות הרבים תבוא הגאולה, המשיח לא בא (ראה לעיל פירוש שורה 32). 92. כל… קיוינו: על-פי תה׳ כה, ה. בחשיקה בחפיצה: על-פי בר״ר פ, ז. 93. זכור… בריתך: על-פי יר׳ יד, כא. והצל… עמך: על-פי שמי ה, כג. 94. עשה… תורתך: על-פי יר׳ יד, ז, וכן, בתפילת ׳אלהי נצור לשוני מרע׳ שבסוף תפילת עמידה.

קָדוֹשׁ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם / לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם
מָתַי מֶלֶךְ כִּכְפִיר יִנְהָם / וְאַתָּה אֶל רָם וְנִשָּׂא

חוֹבָה מֻטֶּלֶת עָלֵינוּ / לְהִתְפַּלֵּל אֶל מַלְכֵּנוּ
בִּשְׁלוֹמוֹ יִהְיוּ לָנוּ / גִּילָהּ רִנָּה וְגַם דִּיצָה

זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' / שָׁלַח אֶת קַנָּא קַנָּאִי
אֵלִיָּהוּ יִרְאוּ עֵינָי / גּוֹי אֶל גּוֹי חָרֵב לֹא יִשָּׂא

קָדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מִבְטָחוֹ / מְהֵרָה יִשְׁלַח מְשִׁיחוֹ
יִרְאוּ יְשָׁרִים יִשְׂמְחוּ / וְכָל עוֹלָה פִּיהָ קָפְצָה.

95. 95. למה… נדהם: על-פי יר׳ יד, ט. 96. מתי… ינהם: על-פי מש׳ כ, ב. רם תישא: יש׳ נז, טו (ראה לעיל שורה 64). 98. בשלומו… לנו: על-פי יר׳ כט, ז. גילה… דיצה: על-פי נוסח הברכה האחרונה ב׳שבע ברכות׳. 99. זה… ה׳: על-פי תה׳ קיח, כד. קנאיי: הוא אליהו הנזכר בהמשך. 100. קנאי אליהו: על-פי מל״א יט, י, ועוד. מבטחו: על-פי יר׳ יז, ז. גוי ישא: על-פי יש׳ ב, ד. 101. קדוש ישראל: על-פי יש׳ א, ד, ועוד. מבטחו: על-פי יר׳ יז, ז. 102. יראו… קפצה: על-פי תה׳ קז, מב.