ארכיון חודשי: יולי 2019


ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004- עמדת הרבנים המקומיים כלפי האשכנזים

יג. עמדת הרבנים המקומיים כלפי האשכנזים

קשה לעקוב אחר עמדת הרבנים המקומיים כלפי הרבנים האשכנזים כיוון שאין כמעט התבטאויות מתועדות. כשהודפסו הפרסומים והדוחות הראשונים על פעילות ״אוצר התורה״ הופיעו בתוכם ״תעודות הרבנים״. אלו הם מכתבים שבהם מברכים הרבנים המקומיים את מוסדות ״אוצר התורה״, את היזמים, את הרבנים ואת בעלי התפקידים שנטלו חלק פעיל בהקמת רשת המוסדות. הסגנון והסדר דומים למדי בכל הברכות, בדרך כלל משבחים הרבנים את התורה, מספרים על עברה המפואר של מרוקו, ועל כך שלמרות הצרות והרדיפות היא לקחה חלק נכבד ביצירת המורשת הרוחנית של העם היהודי. בהמשך הברכות מתואר המהפך שחל עם כניסת המודרניזציה ונמנות הנפלאות שבהקמת ״אוצר התורה״.

כולם ללא יוצא מן הכלל מברכים את ה״גביר״ יצחק שלום מניו־יורק, ואת סגנו יוסף שמאע מירושלים. לא כל הרבנים מזכירים את פועלם של הרב קלמנוביץ והרב עבו, ושמם אינו מופיע בכל הברכות לצד שמותיהם של יצחק שלום ויוסף שמאע. לעומת זאת הם מזכירים ומהללים בעלי תפקידים מקומיים ברשת ״אוצר התורה״, הרב שלמה ילוז המנהל, סגנו מוריס יפרח והגזבר יצחק אלמליח.

עיון מעמיק ב״תעודות הרבנים״ מעיד על כך שהרבנים המקומיים גילו רגישות בענייני ציבור, ובשעה שבירכו מוסדות וארגונים, הקפידו ביותר שלא לשכוח או לפגוע במי מנושאי התפקידים. סביר להניח שזהירותם רבה כשמדובר בטקסט כתוב ובפרסום רשמי של ״אוצר התורה״ עצמו. עובדה היא שלא פסחו על בעלי תפקידים מקומיים, ולו גם על הזוטרים שביניהם. כיצד קרה אפוא שהתעלמו מדמויות מרכזיות שהקימו וניהלו את המפעל החינוכי הזה, הרב קלמנוביץ והרב עבו, או הרב וולטנר?

יש להניח שחלק מהרבנים המקומיים התנגדו לפעילות של הרבנים האשכנזים. עובדה היא שאיש מקרב הרבנים המקומיים לא עמד בראשו של אחד המפעלים החינוכיים החדשים שהוקמו במרוקו על ידי אנשי ״אוצר התורה״. כל ניסיונותיו של הרב קלמנוביץ למנות אישיות רבנית מקומית בעלת שם, שתעמוד בראש רשת ״אוצר התורה״, נתקלו בסירוב. העיתון יתד נאמן, שמספר את ההיסטוריה של אותם הימים מנקודת ראות הירואית, מתאר את פנייתו של הרב קלמנוביץ לרב דוד עובדיה בנידון:

ר׳ אברהם נזעק. הוא היה כאוב מאוד והוסיף לעבוד בכל כוחו להשגת תלמידי חכמים שיעזרו ל״מפעל״ ויטו שכם לזכות את ישראל. ר' אברהם שיגר מכתבים לאחד ומיוחד מרבני מרוקו – הגאון רבי דוד עובדיה שליט״א, אב״ד צפרו. מקולמוסו הוא מטיף רשפי אש ומוסיף גם לכתוב שם פרק יסודי בהלכות ההצלחה. ואלו דבריו: ״נא להשיבני ולהודיעני מכל עבודת ׳אוצר התורה׳ בכל המדינה אשר זכיתי לייסד בעמלי ודמי לבבי ונפשי ומסרתי נפשי על זה, ובעוה״ר נתרופף מאוד. והסיבה היא שחסר אדם גדול בתורה ויראה היודע פרק בחינוך שיעמוד בראש התנועה לנצח על העבודה וגופא אחרי ראשו גרירא. ומתפלא אני על הוד כבודו שלא חפץ לקבל עליו להיות מנהל ראשי שכדאי להיברא בשביל זה – ועל זה אמרו חז״ל יש מי שקונה את עולמו בשעה אחת״. ( יתד נאמן-המוסף לשבת, פרשת בלק תשנ"ז עמ' 17)

השתדלותו לא נענתה והרב קלמנוביץ נאלץ להביא צוות רבנים שאינם מרבני המקום, את הרב משה רייכמן, הרב משה לסרי והרב יצחק מאיר לוי, שינהלו את ״אוצר התורה״.

כשנפתח בקזבלנקה, ב־1946, בית המדרש למורים לעברית על ידי ״אליאנס״, למדו בו יצירות מן הספרות העברית המודרנית של משה מנדלסון, ביאליק, היסטוריה ולימודי מסורת. בית המדרש הזה זכה לתמיכה מלאה ומרשימה מצד החוגים הרבניים המקומיים ועל ידי כך עלתה יוקרת ״אליאנס״ עוד יותר. אפילו הרב שאול אבן דאנן, נשיא בית הדין הרבני העליון במרוקו, שיבח את בית המדרש ואת בוגריו שהחלו ללמוד במוסדות ״אליאנס״. בתפיסת עולמם של הרבנים קלמנוביץ, ליבמאן, חייקין, וולטנר ושניידר גישה חיובית כלפי ״אליאנס״ גובלת כמעט במעשה כפירה.

בדיוני ״מועצת הרבנים״ בלט רצונם של רבני המקום להסתייג מהסגנון הנהוג ברשת ״אוצר התורה״. בשנת תשי״ב (1952) הקימה ״מועצת רבני מרוקו״ מדרשה לרבנות ודיינות שבה קיוו להכשיר רבנים ודיינים בעלי השכלה רחבה. בהקמת המדרשה הושקעו מאמצים רבים: תמיכה כספית ממשלתית והקצאת מורים לצרפתית, סיוע צמוד של מוריס בוטבול ופקידים צרפתים אחרים, וכן מתן אכסניה נוחה ללימודים בתוך המבנה של המכללה המרוקאית ללימודים גבוהים. גם משרד החינוך והתרבות של ממשלת ישראל נתבקש לסייע, ושלח באמצעות המחלקה לחינוך תורני של הסוכנות היהודית מורה ברמה גבוהה. גויסו רבנים ידועי שם – דוד לסרי מהעיר סאלי והרב משה מלכה כמלמדים. תוכנית הלימודים שנערכה על ידי רבני בית הדין הגבוה, נקבעה לשש שנות לימוד, וכללה גם לימודי קודש וגם לימודי חול. למרות תנאי ה״חממה״ שהוענקו ל״מועצת הרבנים״ בניסיונם האחד והיחיד להקים ולנהל פרויקט חינוכי גבוה, התוצאה היתה שבשנה הראשונה גויסו למדרשה עשרה תלמידים ובשנה השנייה נוספו עוד תשעה תלמידים. למעשה היה זה כישלון. המשפט העברי בקהילת מרוקה עמ׳ נ״ג. הערת עורכי הספר: עמאר משה, עצור אליהו, וגבאי משה.

באותם הימים הקים הרב וולטנר את הישיבה הגבוהה ואת קריית החינוך הדתי בטנג׳יר. בהתייחסו לשאלה מדוע לא צלח הניסיון של ״מועצת הרבנים״ בהקמת המדרשה לרבנות ודיינים במרוקו, ענה: להגיד שיצאו משם רבנים גדולים אני לא יכול. לקחו תלמידים והבטיחו להם שיהיו מסודרים בחיים. הם לא היו מורגלים לעניין הישיבות. ישיבה עבורם פירושה לשבת בבית הכנסת ולהתפלל.

ולשאלה מדוע בעת דיוני המועצה הרבנים המקומיים כמעט ולא התייחסו למפעלי החינוך של ״אוצר התורה״, ענה הרב וולטנר: לא היה להם קשר עם מה שעשינו, הם לא היו מעוניינים בזה. במשך עשר שנים הנשיא הרב שאול אבן דאנן בא פעם אחת לבקר בישיבה בטנג׳יר, שהה שעתיים והלך. זה הכל.

הסבר אחר השמיע הרב שלום משאש. לשאלה מדוע הרבנים המקומיים לא הקימו ישיבות כמו אלה שהקימו הרבנים האשכנזים, ענה: ״היהודים חיו במחשבה שילכו משם ולכן לא עסקו בהקמת ישיבות גדולות״.

גישתם השונה של הרבנים המקומיים לחינוך היהודי היא שגרמה להימנעותם מקבלת עזרה בניסיון ובכוח אדם שעמד לרשות ״אוצר התורה״. לא היתה זו התבדלות, כמו זו שאפיינה את רבני ״אוצר התורה״, אלא כהגדרת הנשיא שאול אבן דאנן:

דאגתנו היתה בראש ובראשונה להעניק לתלמידים חינוך ממוזג שיאפשר להם גישה תדירי׳ גם כל שכבו׳ הקהילה שהם עתידים לנהל, לבד מקשר עצמי בינם לבין העולם החיצוני. יוצא מזה שבינם ובין אנשי עדתם תתארג מסכת הבנה הדדית מרוקמה ביחסים ידידותיים.- המשפט העברי בקהילות מרוקו. עם׳ 291.

האם ניתן להסיק מכך שרבני מרוקו לא הפריעו לפעולות רשת ״אוצר התורה״ ולרבנים האשכנזים שפעלו במרוקו, אך גם לא היטו שכם לעזור להם מפני שהתנגדו לסגנונם הקיצוני?

אחד ההסברים האפשריים להבדלי התנהגות בין רבני המקום לבין עמיתיהם האשכנזים המתבדלים מצוי ברקע ההיסטורי השונה של שתי הקהילות שממנו התפתחה מנטליות שונה. באירופה הנוצרית ניצבה העדה היהודית מול יריבתה משכבר הימים, כשאחד מיעדיה התיאולוגיים היה העברת היהודים מדרכי האמונה הישנה לדרך הנוצרית החדשה. כשחברת הרוב הנוצרית עברה בעת החדשה מטמורפוזה והופיעה כסוכנת של טמיעה תרבותית באמצעות תהליכי האמנציפציה וההשכלה, נוצרו נסיבות שהובילו את העדה היהודית לטמיעה והתבוללות בחברה זו. תגובת הרבנים והחברה האורתודוקסית לתהליך זה היתה העמקת ההתבדלות וההתנתקות מחברת הרוב הנוצרית, והתרחקות עד כדי קרע מחוגים בעדה היהודית אשר נפתחו לתהליכי המודרניזציה.

לעומתם, הרבנים במרוקו לא חששו שעדתם תיטמע ותתבולל בחברת הרוב המוסלמי, על כן לא חששו כל כך מסוכני המודרניזציה המערבית שעלולים היו לשמש זרז להתבוללות והיטמעות. חברת הרוב האסלאמית לא ניסתה מעולם להעביר את היהודים לאמונת האסלאם והתייחסה אליהם בסובלנות שנגזרה מתוך אמונתה הדתית. היא אף העניקה ליהודים סוג של הגנה כ״דימים״. הרבנים חששו מפני התרחקות מהדת ומהמסורת, מהשפעת החילון ומפגיעה ברקמה המשפחתית והקהילתית, אך לא מהיטמעות ואובדן זהות כללי. השפעת המודרניזציה לא נתפסה בעיניהם כאסון שעלול למוטט את הזהות היהודית, כפי שנתפסה על ידי עמיתיהם האשכנזים. הם ספגו את המציאות החדשה תוך כדי כיבוד המצוות הדתיות, שמירה על המסורת ותפיסת עולמם היהודית. רבנים שנשאלו מדוע תגובת רבני המקום נגד פעולות ״אליאנס״ לא היתה נחרצת כמו זו של האשכנזים, ענו שלאשכנזים יש היסטוריה של מלחמות בנצרות, שרצתה להעבירם על דתם, ולכן הם פיתחו רוח לחימה בלתי מתפשרת. לספרדים לא היתה היסטוריה כזו ועל כן פעלו בהתאם.

הסבר זה מבהיר גם את המנטאליות, שממנה נגזרו עמדותיהם והתנהגותם של רבני מרוקו. יחסם של חכמי ישראל במזרח התיכון ובארצות האסלאם כלפי תופעות שונות בחיים היהודיים וכלפי תהליכי המודרניזציה היה הרבה יותר סובלני מזה האירופי, וגישתם לשינויים שהזמן גרם היתה נינוחה יותר.

הסבר נוסף נעוץ בעובדה שלמרות הרפיון ואי ההקפדה הדקדקנית בקיום המצוות והנהגים המסורתיים, לא חדלה הדבקות הבסיסית של הציבור הספרדי/מזרחי באמונות היסוד היהודיות ובאלוהים, ועל כן לא ניכרה בקרב חכמי הדת כל תוקפנות דתית.

מכלול סיבות זה יצר אווירת השלמה ופטאליזם וציפייה לישועת שמים. יתר על כן, הם גילו פאסיביות שנבעה מגישה עממית מושרשת שאומרת: ״קץ שם לחושך״ שפירושה הוא, שעל פי הקבלה הזמן יגרש את החושך. משמעותה המעשית היא שצריך לחכות בסבלנות, הרשע יעלם מעצמו ואין צורך לנקוט ביוזמות ובפעולות לסיכולו.

לסיכום פרק זה ניתן לומר, שהרבנים המקומיים לא הפריעו לרשת ״אוצר התורה״ ולרבנים האשכנזים ותלמידיהם, חניכי האסכולה הליטאית, לכבוש את פלח החינוך הדתי ו״להציל״ את עולם התורה של יוצאי מרוקו. אך הם גם לא עזרו להם במשימה זו.

לאחר יציאת היהודים ממרוקו ומארצות המגרב וקליטתם בעיקר במדינת ישראל ובצרפת, נמשך תהליך ההשפעה הליטאית והטמעתם של בני התורה ממוצא מרוקאי בעולם התורה הליטאי. תהליך זה התרחש תוך כדי קשיי קליטה קשים שחוותה העדה המרוקאית במדינה ישראל הצעירה ובעולם התורה הליטאי.

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004 עמדת הרבנים המקומיים כלפי האשכנזים-עמוד 129

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

אדר ואדר adar wadar – אדר שני: כאן אדר ואדר ־ [המקרה] היה [בחודש] אדר ואדר [דהיינו באדר שני] 

אדרא l'iddera (פ), ddra (מ), lidra ,liddera (ד) ובריבוי liderat— כינוי לספר הזוהר: קראוו תהלים ולאדרה לכבוד בוצינא דנהורא ־ למדו תהלים ואידרא לכבוד בוצינא דנהורא .

הצירוף המשמש במרוקו, ולא רק בפי הדיוטות, כדי לציין את חודש העיבור הוא אדר ואדר: פסתווא די סבע סהור כונא נקולו adar wadar (מ) ־ בחורף של שבעה חודשים היינו אומרים אדר ואדר. וילא כאנו זוז adarat , תאני הווא adar wadar ־ ואם היו שני ״אדרים״, השני הוא adar wadar (ד); ידועות גם – adar wiadar ,adar viadar;

אדראבא – ראה אדרבא.

אדרבא, אדרבהaderbba-aderbba-adrabba 1) ואדרבא יפרח בזאף מן די יזיה לעני = [העשיר צריך להיזהר לא לדחות את העני] ואדרבא, ישמח הרבה כשיבוא אליו העני.

2) אדרבה  לבאס דלעיד יכון חסן מן דשבת = אדרבא, לבוש החג יהיה יותר יפה מזה של השבת. 3) אדראבא יחדאז יפרח מעאהום ־ [אדם שנפגש עם אשתו וילדיו אחרי היעדרות ממושכת לא צרך להיות עצוב,] אדרבא, הוא צריך לשמוח אתם  ש״צ

א-ה-ב: 1) האדאך לגוי כא יעארפו לחכם באיין אוהב ישראל ־ אותו הגוי, החכם מכיר אותו שהוא אוהב ישראל.

כא תסממא אוהבו = [אם אתה מקיים את דיני השבת…] אתה נקרא אוהבו [של הקב׳יה]

3) כא יביין עלא ראצו באיין הווא אוהב ה׳ באמת (blimit,bi'imit) ועבד הקב״ה = [המוותר על כבוד כדי לעשות מצווה או להימנע מעברה] מראה על עצמו, שהוא אוהב את ה׳ באמת ועבד הקב״ה

4) רבי מאיר בן עטאר ע״ה כאן [־היה] אוהב שלום salom ohib salom wirodif . (ירא שמים ואוהב הבריות)

אהבה 1 ahaba אהבה כפשוטה: 1) מן זאנב לאהבה די ענדי מעאה = [אני אתן לו את בתי לאישה על אף שהוא מפשוטי העם] בגלל האהבה שיש לי אליו [מילולית: אתו]

2) אוקת מא רא האדיך תכבירא יתפגד לאהבה דלמלl ־ כל פעם שהוא רואה את המתנה הזאת הוא נזכר באהבת המלך .           

2 אהבת ה׳:1) באס יוצל לאהבה = איך הוא יגיע ל[דרגה כזאת של] אהבת ה׳'

2) בנאדם ידא יעמל תשובה מאהבה… = האדם, אם הוא יעשה תשובה מאהבה [דהיינו מתוך אהבת ה׳] {לכוונה ויראה ואהבה)

לאהבה די הקב״ה: פחאל וואלו מקאבלת לאהבה די הקב״ה ־ [כל מה שיש בעוה׳׳ז הוא] כאין וכאפס לעומת האהבה [שעלינו לאהוב את] הקב״ה.

אהבה ואחוה. [שלום של אהבה ואחוה)

אהבת המקום – אהבת הקב״ה: כא יעמל תשובה התא עלא מחשבה רעה מאהבת המקום ־ הוא עושה תשובה גם על מחשבה רעה מאהבת המקום [ולא בגלל פחד מעונש]

אהוב – ידיד, רע: 1) מאזאהס ואחד לקרוב אוו אהוב ־ לא בא אליו קרוב או אהוב)

כאן ענדו וואחד לאהוב נאמן = היה לו אהוב נאמן

3) פיוט לכבוד אהובי היקר אליהו אתרזמאן / שבח ורינה, עמי 41.

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 103

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

הפרטים והביצוע של העסקה עוררו במה מחלוקות:

כשהושג ההסכם על הוצאת היהודים, החל מיקוח בענייני ביצוע, שנסב על כמה צירים. הייתה שאלת גובה הסכום שיש לשלם תמורת מתן רישיון יציאה ליהודי וכן היה מיקוח מייגע על סדרי התשלום (מפרעות ותשלום לאחר יציאת מספר מוסכם של יהודים) ועל המספר הכולל של רישיונות יציאה שבדעת השלטונות לתת.

 בישראל, הציג גזבר הסוכנות היהודית, אליעזר שביט, את השאלה אם המלך ער לעסקה ומוכן להתחייב אישית לדאוג ליציאת היהודים עם קבלת המקדמה הכספית. שר האוצר לוי אשכול טען שישראל אינה יכולה לשאת בהוצאות התשלום. לשאלה לשם מה דרושה מקדמה של חצי מיליון דולר, השיבו המרוקאים שהם מעוניינים לדעת אם הישראלים מתייחסים ברצינות להצעותיהם. אך הראל חשש שכוונת המרוקאים הייתה לעצור את ההגירה הבלתי חוקית עד שיתאימו כראוי לחיסולה: ׳׳היינו משוכנעים שוו הייתה מלכודת עבורנו(…) אולי הם רק משטים בנו ומוליכים אותנו שולל״׳. ראשי הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן. ג׳ו גולן ואיסטרמן לא התייחסו למרוקאים בחשד כמו הראל, אך התנגדו להסכם שכן לדעתם לא צפויה ליהדות מרוקו סכנת השמדה ולכן אין הכרח בפינוי קולקטיבי.

נוסף על הדרישה להפסקת ההגירה הבלתי חוקית, דרשו המרוקאים שהגוף שיבצע את ההגירה לא יהיה ישראלי או ציוני, אלא גוף וולונטרי-הומניטרי וביקשו גם לשתף חברות הובלה מרוקאיות במבצע. להבטחת החשאיות, היו פעולות היציאה צריכות להתבצע בדיסקרטיות בשעות הלילה. המרוקאים הקפידו לדרוש שההגירה תכלול את כל בני המשפחה ולא רק חלקים מסנה. הם התנגדו לכך שהצעירים, המשכילים והבריאים יהגרו ואילו במרוקו יישארו הקשישים, החולים והנכים. כך אילצו שלטונות מרוקו את המוסדות הישראלים לבטל את מדיניות הסלקציה. מצד שני, נציגי ישראל שחששו מיציאה בדרכונים אישיים המחייבים את מבקשיהם לפנות לדרגים מקומיים, דרשו שהיציאה תתבצע רק בדרכונים קבוצתיים המאפשרים גמישות בביצוע.

בסוף יולי, הביא בֶּן-גֶ'לוּן הסכמה אישית של המלך שכללה בשלב ראשון יציאה של חמישים אלף יהודים לאירופה, לקנדה או לאמריקה אך לא לישראל.

בהתייחסו להצעה הפיצוי הכספי. ביקש בֶּן־גֶ׳לוּן מקדמה על סך 500,000 דולר וכן 250 דולר לכיסוי הוצאות היציאה של כל מהגר יהודי. השר ביקש שהכסף יימסר במזומן בז'נבה. סכום זה של 250 דולר לנפש היה גבוה בהרכה מן הסכום של עשרה עד חמישה־עשר דולר שהציע בזמנו המתווך בֶּקינג לפני אסון אגוז או מסכום גבוה פי ארבעה או חמישה שהציע כהן־אוליבר. על פי המשך הדיווחים מתברר שהסכום שעליו סוכם לגבי חמישים אלף היהודים הראשונים היה מאה דולר לנפש. אך סכום זה כוחו יפה היה רק -לתקופת הביניים׳׳ ולפי ההסכם היד. אמור להשתנות בהמשך ולעלות עד ל־250 דולר. אחרי פגישת איתן וגַתְמון עם בֶּן־גֶ׳לוּן. הושג באוגוסט הסכם על יציאת חמישים אלף יהודים, אך המשא ומתן על פרטי הביצוע נמשך גם בספטמבר. רונאל מדגיש שההסכם עם המרוקאים נשאר בעל פה ולא נחתם שום מסמך בנושא. גם מקורות היא״ס מציינים שלא היה צורך בהסכם פורמלי. לדבריהם זה היה סיכום דיסקרטי בעל פה: הכסף החליף ידיים והנוגעים בדבר נדרשו לעמוד בהבטחותיהם.

מסמך של המסגרת מ-8 באוגוסט 1961 מתייחס להסכם כדבר שכבר נחתם בין שני הצדדים. לאור המצב החדש. הציע רונאל למפקדו בישראל היערכות חדשה של המסגרת שתותאם לתנאי ההסכם ולקשר של המסגרת עם ארגון היא״ס. לדבריו יש להחזיק במרוקו שני גופים. המסגרת תמשיך לפעול ״בקונספירציה מוחלטת כפי שהיא פועלת כיום אם כי בשיטות שונות״. היא תתרכז בהמרצת העלייה ובהכנת המשפחות ליציאה. הגוף השני. היא״ס, חלקו האחד יהיה חשאי למחצה ויפעלו בו ישראלים בתפקידי סגני מנהלים או במיון העולים בהתאם לסדרי העדיפויות שיקבעו על־ידי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית בארץ. בין עובדים אלה יהיו גם שניים או שלושה רופאים ועובדת סוציאלית שימיינו את המועמדים לעלייה לפי מצב בריאותם. חלקו השני יישא אופי גלוי ורשמי, אם כ״הנהלת חברת הנסיעות״ שתוקם אם כנציגי ארגון סעד. עובדיו יהיו גם ישראלים בעלי נתינות דרה ותיעוד אותנטי וגס יהודים מקומיים. דבר נוסף שהובא בחשבון היה הדרישה לספק רשימות של עולים לשלטונות המרוקאים, אלה ינפיקו ליוצאים דרכונים קבוצתיים והמסגרת תדאג להסעת המשפחות בדרכים לגיטימיות.

ב־21 באוגוסט 1961. מסר המלך חסן השני לעַבְד אֶל קַדֶר בֶן־גֶ׳לוּן שהוא עומד להודיע לממשלה באותו יום על מתן חופש יציאה ליהודי מרוקו, שיאשר את הסכם הפשרה עם הישראלים. לפחות שישה מתוך שמונה-עשר שרים בממשלת המלך חסן השני ידעו על ההסכם עם היא״ס, בהם שר העבודה בֶן־גֶ׳לון. שר הפנים רֶדָה גֶדירַה. שר המסחר ד״ר מוחמד בן חיִמָה. ושל החינוך ד״ר יוּסוּף בֶּן עַבָאס. לשרים אלה הצטרפו בממשלה שהוקמה ב-19 ביולי 1962 השר לעבודות ציבוריות בֶּן סָאלֶם גֶסוס ושר המשפטים אחמד בַּחְניני שגם הם ידעו על ההסכם. ייתכן שגם שר ההגנה מַחְג׳וּבִי אַחֶרְדַן והשר למפעלים ממשלתיים מוחמד לַע׳זַאוּוי היו בסוד העניינים. לשרים אלה הוסבר שההסכם על הגירת היהודים יזכה את מרוקו בסיוע כלכלי מארצות הברית. לטענת האופוזיציה משמאל שהיהודים מהגרים לישראל ובכך מחוקים את צה״ל במלחמתו במדינות ערב, השיב אחד השרים שלא ייתכן שמדינה שאוכלוסייתה מתה שניים וחצי מיליון תושבים, בהתכוונו לישראל, תהיה מסוגלת לקלוט כמות כה רבה של יהודים מרוקאים עניים.

באוגוסט 1961 נכנסה לתמונה ההנהלה הראשית של היא״׳ם בארצות הברית. משרדי הארגון במרוקו נסגרו בעבר ביולי 1959 אחרי פרסום צו המרוקניזציה של העמותות, אך נציגיו המשיכו בפעולתם מבתיהם. מנכ״ל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ברוך דובדבני נפגש בניו יורק עם מוּרי גוּךפיין נשיא ארגון היא׳׳ס והציע לו שארגונו ישמש כארגון חזית לפעילות המסגרת. על פי ההסכם הבלתי כתוב, הארגון האמריקאי יהיה אחראי רשמית להגירת היהודים ממרוקו וכל שליחי המוסד והפעילים המקומיים יהפכו לעובדי היא״ס. כשיתחילו המרוקאים בביצוע ההסכם. כל הפעילות תהפוך ללגלית עם גושפנקא של המלך.ישראל גֵיינור יעקובסון, המנהל האירופאי של היא״ס, האחראי גם על צפp אפריקה, הטיל על נציגו רפאל ספַּניאַן, את ביצוע המשימה ונראה שהאחרון נטל חלק במגעים עם בֶּן גֶ׳לוּן.

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

קהלת ספרו כרך ג'-ר' דוד עובדיה- – המשפחה המורחבת וחגי ישראל

המשפחה המורחבת.-

יש שלאב אחד היו שתי משפחות, אם נשא שתי נשים וכל אחת ילדה לו ילדים. אמנם נישואין לשתי נשים תופעה נדירה היא במרוקו. כי אף שאין חרם דרבנו גרשום חל על יהודי המערב, מכל מקום איסור נשואין לשתי נשים בא מכח השבועה ותנאי הכתובה, שבכל הכתובות כותבין ונשבע…שלא ישא אשה אחרת עליה אלא על פיה ורצונה. רק במקרה של עקרות הנמשכת עשר שנים מתירין לו לשאת אשה אחרת עליה. עם זאת היו אנשים שהפצירו בנשותיהם ושכנעום להרשות להם לשאת אשה שניה. ושתי הצרות גרו בבית אחד. ואז היו תמיד מריבות ביניהן. היו פוסקים במקרים אלה, להפריד דירתן של שתי הנשים.

קשרי המשפחה.

קשרי המשפחה בין הקרובים היו הדוקים ביותר. קרובי משפחה התעניינו בגורל בני משפחתם, השתתפו אתם בשמחותיהם. בעתות צרה ומחלה עזרו זה לזה. אף במריבה, היו בני המשפחה מצטרפים לקרובים לחבורה אחת, להטיח דברים כלפי הצד השני.ואין צריך לומר שהאחים אהבו זה את זה. על פי רוב משתתפים בעסקים, בין במסחר ובין במלאכה. ולפעמים אף היו מתפיסת בית אחת. המשפחה כולה התפללה בית כנסת אחד, ואף ישבו זה ליד זה בשורה אחת. פגישותיהם בבית הכנסת בשבתות וימים טובים חיזקו את הקשר ביניהם. אחרי התפלה הלכו לבקר זה אצל זה. האב מוליך את בניו הקטנים אתו לבית קרוביו, והללו שמחו בהם, נרעיפו עליהם נשיקות ומתנות, כגון אגוזים קליות וממתקים. הביקור השאיר בדרך כלל רושם עז על הילד, שהיה מצפה לביקור נוסף אצל הדוד והדודה.

חגים ומועדים.

במסגרת המשפחה לא חסרו חוויות לילדים ולמבוגרים כאחד, בעיקר בחגים ומועדים.

חנוכה. מלבד הדלקת הנרות, שהיתה חוויה לכל בני הבית והיה מנהג לאכול בארוחת הבוקר סופגניות חמות, ופעם אחת בשמונה ימי חנוכה מתאספים בני המשפחה כולם לאכול "סקסו" ובעל הבית שולחת  "עאדא" לקרובים שלא יכלו לבשל. ביום השמיני של חנוכה, אוספים את שיירי הפתילות והשמן של חנוכה ושורפים אותם במדורה בחוץ והילדים מקפצים על המדורה.

פורים. מתחילת אדר, נהגו הילדים לצייר על נייר בצבעים המן, בניו וזרש אשתו. כל ילד כיד כשרונו לציור. אלה שלא ידעו לצייר, קנו ציורים אלו מילדים אחרים בעלי יזמה, שציירו ציורים רבים ומכרום לאחרים. רחובות העיר היו הומים מילדים המכריזים על סחורתם זו, בליל פורים באים הילדים לבית הכנסת, ציוריהם בידיהם, ומביאים אתם מהבית הקרש שעליו קוצצים את הבשר עם הקופיץ (לוח ברזל בעל שפה מושחזת שמכים בו על פני הבשר לקצצו) , וכששומעין שם המן מכים בקופיץ על הקרש ומחתכים את גופו של המן לפסות. לאחר התפלה מתמלא בית הכנסת מאיבריו הקטועים של המן, והילדים עושים מהם מדורה.

עקרת הבית מכינה לכל ילדיה עוגיות קטנות בצורות שונות הידועים שבהם, צולת סולם קטן, צפורים, כך היד של חתול, גלגל, ועוד. את העוגיות היו חורזים המחרוזת הנקראת "אזלאג" וכל ילד תולה במסמר את המחרוזת שלו, ושומר עליה.הוא אוכל ממנה מפורים ועד פסח. אחר הצהרים הילדים היו מובילים את ה "סינייא" מגש מלא עוגות ותבשילים למשלוח מנות לקרובים ולידידים ומתנות לעניים. ובכל בית נתנו להם לילדים מעות פורים, מלבד מה שכל ילד מקבל מאביו באותו יום.

אחר הצהרים עורכים סעודת פורים. בכל הבית מתאספים כמה משפחות יחד והסעודה נערכת הרוב עם. ומרבים בשירים וזמירות. רבני המערב חיברו פיוטים מיוחדים לסעודת פורים.

פסח. עוד לפני החג עוברות על הילדים חוויות ההכנות לפסח. מיד לאחר פורים, מכבסים את המצעים הטובים ומצניעים אותם עד לחג. את הבתים מסיידים והרצפה מורחים בסיד בצבע אדום. והכל מבריק לקראת החג. בימים שלפני החג ישנים על מצעים ישנים, ואוכלים על גבי ארגזים, את השולחנות רוחצים ומכשירים ומצניעין לחג. בליל החג כל כלי הבית נראין כחדשים. רוח של קדושה חופפת על הבתים, והשמחה שרויה בכל.

עשיית המצות. משפחות אמידות מיוחדות, היו מכינות מצות "שמורה" משעת קציר, ומחלקות אותן לקרובים וידידים. הכנת המצות אלו החלה כבר בימי הקציר. אבי המשפחה, עם בני ביתו הגדולים, יצאו לכפר כדי לעמוד על הקציר. מיד לאחר הקציר והמירוח, הובילו את החטים לבית, והכניסום לאוצר, למקום שאין הגשמים חודרים.

 בחנוכה מוציאים הנשים את החטים ובוררות אותן מהפסולת שבהן. סמוך לימי הפסח הוציאום וטחנום בבית בריחים של יד, לאחר הטחינה ניפום בנפות חדשות, ובחרו את הסולת המובחר שבהן. אפייתן נעשית בתנור בעסק רב. רבים באים לעזור, בלישה, בעריכה ובאפיה. לעת ערב הבנים יוצאים בחבורה לראש המעין לשאוב "מים שלנו" וכדים חדשים על שכמם. במיוחד רבתה ההמולה בעשיית "מצות שלאחר חצות" בערב פסח. המשתתפים השתדלו לעמול ולהזיע בעשייתן. פרקי ההלל בקעו מכל רחוב. גם הילדים לקחו חלק בארוע זה. ויש שהשאירו את האפיה עד לליל החג לפני הסדר ואכלו מצות חמות.

בליל מוצאי החג ליל ה "מימונא" מבקרים עם הילדים אצל הכהנים והרבנים לקבל את ברכתם. הרב היה מזה על מצחם חלב ואומר את הפסוק "אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך" . ויש שנותנים תמרה ממולאת בחמאה, סמל לשנה טובה. על השולחן היו מפזרים גבעולי חיטה ושעורה ירוקים. סמל לאביב. כל יהודי שיש לו מכרים מהגויים, שולחים לו הם קמח חמץ חמאה, חלב, ועוד. והוא שולח להם מצות החג, מרקחת צמוקים הנקראת "מרוזייא" אגוזים, תמרים פולים מטוגנים ומיני מתיקה אחרים. והיו קוראים לזה "פרחא".הדבר מצביע על שיתוף הפעולה ויחסי חברות שהיו בין הגויים ליהודים בזמני רגיעה, המוסלמים אהבו את מאכלי היהודים ושמחו באותן משאות שהיו שולחים להם.

 בלילה הזה שולח המשודך למשודכתו מעים "סבלנות". דהיינו טבעת זהב או תכשיט אחר ביד הוריו וקרוביו. בקבלת הפנים שעושים בית הכלה, היו מביאים פייטן אתם, ושרים יחד את השיר "שולמית בואי יותן מוהר נתן לרבי שמואל בן אלבאז". למחרת ביום אסרו חג יש שיוצאים לטייל מחוץ לעיר בגנות ובפרדסים, טיול רגיל, כחצי שעה וחוזרים לעבודתם.

שבועות. קריאת האזהרות של רבי יצחק בן ראובן היתה מאורע חברתי. כל אחד קורא בית מהאזהרות בנעימה מיוחדת ונזהר לבל יטעה, מי שטועה היו משתיקין אותו ואומרים לו בנעימה "חזור, חזור אינך יודע, ישאל לא ידע עמי לא אתבונן". ומי שנופל בחלקו הבית על "מצות הייבום" שופכים עילו מים וכשעובר ברחוב מזריקין עליו מהגגות מימם. משחקי המים בחג השבועות, אפשרו לילדים משחק חביב, מבלי שהמבוגרים יגערו בהם. הנשים, אף הן מתאספות בבתי הרבנים, והרב קורא לפניהם את פתרון עשרת הדברות בערבית "עשר כלמאת". מאכלי חלב שונים היו בשבועות ויש משפחות שהיו מחלקים ל"חראבל" מקמח מצה " נענע " וסוכר.

גם יום האבל – תשעה באב, השאיר חוויות בלב הילדים. בתי הכנסת לבשו קדרות. אמירת הקינות המרובות, כמנהג ספרד, כשכל הקהל יושב על הארץ, וגועה בבכיה, זעזעה את הילדים, שהשתתפו תחילה כמשקיפים, וכשלמדו, לקחו חלק באמריתם כשאר הקהל. הם קלטו את סיפורי החורבן והצרות שעברו על עם ישראל בכל הדורות והזדהו עם עמם, כאילו הם באותו דור.

לאחר שיוצאים הילדים מבית הכנסת, הולכים ל "דוכניהם". וכך היו עושים : יום לפני ט' באב, היו הילדים מכינים סמוך לבתיהם "דוכן" בנוי ממש, מאבנים וטיט, הדוכן אמור לשמש להם כמעין "חנות". בבקר הם לוקחים "פלוס סיפייא ( כסף לפירות הקיץ ) מהוריהם. שמא מנהג זה שריש מימי השבתאות, שעשו הכל כדי להשכיח את הצעב ולהפוך אותו ליום שמחה אף לילדים.

הם קונים בו "סחורות" דהיינו סוכריות, אבקת סוכר, תותים, ופירות העונה. כל ילד היה שוטח את מרכולתו ליד ה "דוכן" שלו ומכריז על מרכולתו, הילדים מחליפים סחורות זה עם זה ומוכרים זה לזה, וההמולה ברחובות רבה. לדבר הזה קראו "סיפייא"

קהלת ספרו כרך ג'-ר' דוד עובדיה- המשפחה- המשפחה המורחבת וחגי ישראל-עמוד 96

אלי שפר-שערי רצון-מחוזות ילדותו של המחבר

הלימודים ב"חדר"

ליד ביתנו שכנו שני מבנים ששימשו דתות שונות. באותו רחוב עמדו במרחק של מספר צעדים זה מזה מבנה בו היו חדרי לימוד לילדים מוסלמים ולידו שכן ביתו של הרבי .

מן הבניין של המוסלמים בקעו קולות ילדים אשר דקלמו בקול רם את המקראות והתפילות שלהם , אולם לפעמים הופרה שם שלוות הלימוד בזעקות כאב . מתוך סקרנות היצצנו מבעד לחרכים כדי להיווכח שהמורה מצליף בשוט על כפות הרגליים של אחד הלומדים.

אותיות של דבש

כאמור, לא הרחק משם עמד בית הרב. בחצר ביתו התקיימו שיעורים להקניית הקריאה בסידור ובחומש. הורי , כמו יתר ההורים שגרו בשכונה שמחוץ למלאח , שילמו לרב על מנת שישלים את החומר שלא לימדו אותנו בבית הספר היהודי"אליאנס".

היום הראשון ללימודים בבית הרב היה אירוע שמח במיוחד. האמהות אפו עוגיות בדבש , כסגולה ללימוד תורה בהנאה ואנחנו טרפנו בשמחה כל עוגיה שנתנו לנו. באותו יום חגיגי אכלתי הרבה "סבַּאקִיַה", העשויה מרצועות בצק קלועות, מטוגנות וספוגות בהמון דבש. רציתי מאוד שהתורה תדבק בי . במהלך טקס ליקוק אותיות כתובות בדבש , אמא קראה לי הצידה כשהיא אוחזת בידה האחת כפית וביד השנייה צנצנת קטנה של דבש . אמא טבלה את הכפית בצנצנת ודלתה אותה כשהיא גדושה בדבש ואמרה :

מה שליקקתם זה לא מספיק. עכשיו לקק את כל הדבש שבכפית ששלח לך אליהו הנביא .

אחרי כן טבלה שוב את הכפית בדבש ואמרה לי:

־ את הדבש הזה נתן לך רבי שמעון בר-יוחאי.

אמא הכינה עוד כפית גדושה בדבש ואמרה:

– ואת הכפית הזאת נתן לך רבי מאיר בעל הנס.

חשבתי לרגע , שאם אמא תזכיר את כל שמות הצדיקים שהיא מכירה , אזי אני אצטרך לבלוע עוד כמה וכמה כפיות של דבש… אבל אמא ניגבה ל׳ את הפה ואמרה:

־ זכות הצדיק יגן עליך , עלינו ועל כל ישראל , הודו לאדוני כ׳ טוב כי לעולם חסדו.

מה שבטוח שכאשר חזרתי הביתה, כפות ידי היו דביקות וחולצתי הלבנה נטפה דבש .

בחדר אצל הרבי, ניסיתי לפענח את האותיות השחורות שהיו כתובות על גבי לוחות העץ צבועים בלבן . הלוחות היו תלויים על הקיר, גבוה מעל לראש הרבי . הרבי אחז בידו מקל דק וארוך והצביע בעזרתו על האותיות המנוקדות . הוא קרא בקול ואנחנו אחריו : א- א , ב – ב , ג- ג וכן הלאה , עד אשר קראנו את כל האותיות בכל הצירופים. לומר לכם שהתלהבתי מזה ? אז לא . השתעממתי . ישבתי שם כי ההורים שילמו לרבי ולא רציתי לאכזב אותם . היו פעמים שברחתי , משום שהיו לי שיעורים רבים להכין . חששתי שהרבי יספר לאבא ,ואפשר שהרב אכן סיפר על הבריחות שלי מן השיעורים שלו. יתכן שהביקורים של אבא בבית בשעות אחר הצהריים היו לא רק כדי לאכול אלא גם כדי לבדוק מה אני עושה . אבא מעולם לא העיר על ההשתמטות מבית הרבי , כי ראה אותי שוקד על לימודי.

למדתי לקח

הלימודים בבית הספר לא התקיימו בימי שבת וראשון . ביום ראשון הלכתי עם אחותי ולפעמים יחד עם חברים לטיול בפארק שהיה סמוך לחוף הים והקיף בית מלון מפואר בשם "מַרְחַבָּה" , כלומר "ברוך הבא". בפארק היו שבילים מיוחדים לכרכרות שהסיעו את המטיילים לכל חלקי הגן. בפארק הסתובבו חופשי טווסים יפי נוצות . הטווס הזכר השמיע קולות מיוחדים ופרש את זנבו המהודר והנוצץ בצבעים כחול-ירוק על מנת למשוך את תשומת לב הטווס ממין נקבה. הבן הצעיר של בת הרב שטייל עימם אמר כי הטווס הוא סוג של תרנגולת ושהוא כשר לאכילה אלא שיש מספיק תרנגולות ולא צריך לפגוע ביופי של הטבע.

התפעלנו כל פעם מחדש גם מן העצים והשיחים שהגננים גזמו בצורת דמויות ותבניות . אהבתי במיוחד להתיישב ליד "הגאאוצ'׳" , כלומר האיש שאחז במושכות . תמורת מטבע או שניים הוא הרשה לי גם להחזיק במושכות. באותם רגעים דימיינתי שאני קאובוי הדוהר במערב הפרוע.

כאשר מזג האוויר היה סגרירי העדפנו ללכת להצגה של תיאטרון בובות או לקולנוע אם היה סרט טוב. פעם צפיתי סרט "הפירט האדום" שהיה גדוש בפעלולים , מרתק וגם מצחיק. התלהבתי כל כך עד שרציתי לצפות בו שוב, בהצגה שנייה.

לאחר ההצגה הראשונה רצתי הביתה, שהיה במרחק קצר , אמרתי שלום בבית ושאני אחזור בעוד שעתיים . קניתי שוב כרטיס והתיישבתי במושב קדמי יותר כדי שהמבוגרים לא יסתירו לי. סיננתי מבין שפתי כמעט כל דיאלוג של השחקן הראשי. בתום ההצגה השנייה חזרתי הביתה ודיקלמתי לאחותי דיאלוגים שלמים מן הסרט ומרוב התלהבות שכחתי לעשות את מה שהייתי חייב.

מנהג קבוע היה לי, להכין בערב את הספרים והמחברות שאני צריך בשביל היום שלמחרת. על אחת כמה וכמה עכשיו אחרי שדילגתי כיתה. כיוון שבאותו ערב לא נגעתי בתיק , עברתי בבוקר על המחברות שעלי לקחת לבית הספר , והנה חשכו עיני ! המשימה ליום ראשון החופשי הייתה ללמוד קטע בעל פה ! פשוט שכחתי !!! כעסתי על עצמי על שהתפתיתי לצפות בסרט פעמיים באותו יום ועם חשש כבד הלכתי לבית הספר. בכיתה , לפני שבא המורה , התלמידים דיקלמו בעל פה את הקטע זה לזה ומיד הבנתי שנקלעתי לצרה. דווקא באותו יום התחשק למורה לשאול אותי, כאילו ניחש שלא התכוננתי:

– אלי , למדת בעל פה?

ידעתי שלא אתחמק מעונש . נעמדתי , נאלמתי, הסמקתי . לשאלתו של המורה השבתי כי פשוט שכחתי. להפתעתי המורה לא נזף ב׳ , אלא אמר לי להתכונן לדקלם למחרת . מאז גמלה בליבי החלטה , שלעולם , אבל לעולם לא אצפה בסרט פעמיים באותו היום ומאז אני מקיים את ההבטחה הזו עד עצם היום הזה. כמובן שבאותו היום ישבתי ושיננתי היטב את הקטע ודיקלמתי אותו למחרת כראוי , לשביעות רצון המורה.

אלי שפר-שערי רצון-מחוזות ילדותו של המחבר-עמוד 24

אֶל יוֹם זֶה-קינה לט״ב (לתשעה באב) רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו

47 – אֶל יוֹם זֶה 

קינה בתבנית מעין אזורית בת שלוש עשרה מחרוזות ומדריך דו-טורי דו-צלעי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור.

משקל: שמונה הברות בכל טור.

כתובת: קינה לט״ב (לתשעה באב). תמרור ׳מי זה במר יפצה פיהו׳. סימן: אנכי דוד בן אהרן.

אֶל יוֹם זֶה אֶקְרָא יוֹם עֶבְרָה / גִּיל וּמָשׂוֹשׂ בּוֹ אֶזְנָחָה 
אֱלֹהִים צְבָאוֹת קָרָא / לִבְכִי וּמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה.

נוֹד אָנוּד וְאֶתְנוֹדָדָה / עַל אֶרֶץ פְּלָאִים יָרְדָה 
קוֹל נְהִי נִשְׁמַע שֻׁדְּדָה / לְאֵבֶל נֶהֶפְכָה שִׂמְחָה.

5- כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל גָּלְתָה / לִמְקוֹם אֹפֶל וַעֲלָטָה
אֶל עֶבְרָתָהּ כִּי קָשָׁתָה / אַזְלָא גֵּרֵשׁ מַקַּף טַרְחָא. 

יָצָא הַדָּרָה מִמֶּנָּה / וְהוֹדָה וְזִיוָהּ פָּנָה 
תּוֹרָה וּמַלְכוּת וּכְהֻנָּה / וְתֵשֵׁב אָחוֹר נֶאֱנָחָה.

דְּמָעוֹת עֵינֵי תֵּרַדְנָה / לַצִּפּוֹר נָדְדָה מִקִּינָה
10- וְלֹא מָצְאָה לָהּ הַיּוֹנָה / לְכַף רַגְלָהּ מְנוּחָה.

וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ / כִּי הַפְּשִׁיטָה בִּגְדֵי עֶדְיָהּ
וְתִלְבַּשׁ אֶת שִׂמְלַת שָׁבֶיהָ / אֶת גְּבִרְתָּהּ יָרְשָׁה שִׁפְחָה 

דָּבְקוּ זֶה בְּזֶה צְעָדִים / בַּעֲרָבִים בַּשְּׁחָרִים 
צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים / וּמִדַּת הַדִּין מְתוּחָה

15- דְּבִיר וּמִקְדָּשׁ חִלְּלוּ / וַעֲבָדִים בּוֹ מָשָּׁלּוֹ
וּמְרַקְּדִים בְּהֵיכָלוֹ / יוֹשְׁבִים בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה.

בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים / עָלוּ וּבָאוּ פָּרִיצִים
שֵׁם הָאֵל הָיוּ מַכְעִיסִים / וְדַעְתָּם עֲלֵיהֶם זָחָה.

נְפָשׁוֹת צַדִּיקִים נְקִיִּים / אֶת דָּמָם שָׁפְכוּ כַּמַּיִם
20- סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם / וְאֵין קוֹבֵר בְּתוֹךְ שׁוֹחָה.

אֶרְאֶלִּים צָעֲקוּ חוּצָה / הֻגַּד לָהֶם חָזוּת קָשָׁה
הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אַרְצָה / תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל שָׂחָה

הָעַל אֵלֶּה אַל תֶּחֱרָשׁ / אֵיךְ צִיּוּן שָׂדֶה תֵּחָרָשׁ
חֵיל וְחוֹמָה אֵיכָה נִפְרַץ / שְׂרוּפָה בְּאֵשׁ כְּסוּחָה.

25- רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה / הֵן אוֹתִי הַיּוֹם גֵּרַשְׁתָּ
וְאוֹיְבַי שֶׁקֶט הוֹשַׁבְתָּ / אֵין יוֹצֵאת וְאֵין צְוָחָה

נָוֶה הַר צִיּוֹן תְּרַחֵם / וַאֲבָלֶיהָ תְּנַחֵם
וְשִׂמְחַת עוֹלָם שַׂמְּחֵם / וְנַסּוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה.

  1. 1. יום עברה: יום של פורענות. גיל אזנחה: אמנע מכל שמחה. 2. אלהים… ולקרחה: על-פי יש׳ כב, יב. 3. על… ירדה: על ארץ שירדה ירידה גדולה. פלאים ירדה: על-פי איכה א, ט ופרש״י ׳שהכל מפליאים שאירע לה מה שלא אירע לכל עיר׳. 4. קול נהי נשמע: על-פי יר׳ ט,יח. שודדה: נשדדה. לאבל נהפכה שמחה: על-פי איכה ה, טו. 5. עברתה כי קשתה: פורענותה גדולה, על-פי בר׳ מט, ז. 6. אזלא… טרחא: חידוד משמע על-פי שמות של טעמי מקרא. כאן: הלכה מארצה וגורשה ובמקום גלותה היא שרויה ומוקפת בטורח העול שמכבידין עליה האויבים. 7. יצא… פנה: נסתלק ממרה כל ייפיה, הלשון על-פי רש״י; בר״ר כח, י. 8. תורה ומלכות וכחונח: זה הנמשל להדרה והודה וזיוה. ותשב אחור נאנחה: על פי איכה א, ח. 9. דמעות עיני תרדנה: על-פי יר׳ ט, יז. 10. ולא… מנוחה: על-פי בר׳ ח, ט. כאן: משל לעם ישראל בגלות. 11. ודמעתה על לחיה: על-פי איכה א, ב. כי… עדיה: כי אין טעם לשמחה. 12. את שמלת שביה: לאות אבל, על־פי דב׳ כא, יג. את… שפחה: הגוים ירשו את ארץ ישראל, על-פי מש׳ ל, כג. 13. דבקו… צעדים: חידוד לשוני על-פי שבת ל ע״א. ׳דבקו שערים זה בזה׳. וכאן: צער נצטרף לצער. בערבים ובשחרים: בכל ערב ובוקר. 14. צלמות ולא סדרים: אי סדר וערבוביה של חושך ומוות שולטים בארץ, על־פי איוב י, כב. ומדת הדין מתוחה: כנגד ישראל, על פי בב״ר לה, ג. 17. ובאו פריצים: אויבים, על-פי יז׳ ז, כב. 18. ודעתם עליהם זחה: נחה עליהם רוח של יהירות וגאוה. הביטוי על-פי תוספתא סנהדרין ח, ח. 19. נפשות צדיקים נקיים: על-פי יר׳ ב, לד. 20. שפכו… קובר: על-פי תה׳ עט, ג. 21. אראלים צעקו חוצה: המלאכים צעקו ובכו על החורבן, על-פי יש׳ לג, ז, וראה: חגיגה ה ע״ב. הוגד… קשה: כשנודע להם מחזה החורבן, על־-פי יש׳ כא, ב. 22. השלין… ישראל: על־פי איכה ב, א. ופרש״י ׳לאחר שהגביהם עד לשמים השליכם לארץ בבת. אחת ולא מעט מעט מאגרא רמא לבירא עמיקתא׳. 23. ציון שדה תחרש: על-פי יר׳ מ, יח; מי׳ ג, יב. 25. ראה ה׳ והביטה: על-פי איכה א, יא. הן… גרשת: מן הארץ, על-פי בר׳ ד, יד. 26. ואויבי… צוחה: ובמקומי הושבת את אויבי בבטחה. אין… צוחה: אין להם כל תקלה ומכשול, על-פי תה׳ קמד, יד. 27. נוה הר ציון: הוא ביהמ״ק, ׳נוה צדק הר הקדש׳(יר׳ לא, כב). 28. ושמחת… ואנחה: על-פי יש׳ לה, י.

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-על הפיוט, על סול ועל הפייטנים

״את גדל שבח נערה״ לרבי יעקג אביחצירא

ידוע כי חיבור הפיוטים על סול של ברדוגו ושל חלואה, של מונסונייגו ושל אלבאז משתרע מתום החודש להוצאתה להורג, דהיינו מיולי 1834, עד שנת 1840 בערך. לעומת זאת, באשר לפיוטו של הרב יעקב אביחצירא, "את גדל שבח נערה״, אין ברשותנו שום ראיה משביעת רצון על זמן חיבורו(אבל ברור שהתחבר לפני טבת תר״ם – שנת מותו של רי״א). הפיוט נכלל בקובץ ״יגל יעקב" שיצא לראשונה בירושלים בשנת 1969, ופותח את כל מהדורותיו. מוצאה של משפחת אביחצירא מדרום מרוקו, מאזור סיג׳ילמאסה הנקרא כיום תאפילאלת. המשפחה מיוחסת לרבי שמואל אביחצירא, שהיה יליד ירושלים וחי בעיר ג׳ובאר שבסוריה. על פי מה שכותב עליו החיד״א בספרו ״שם הגדולים״, הוא היה פרוש מדרכי העולם הזה והתבודד בחצר בית הכנסת כדי לא להיראות בחוץ.

רבי יעקב אביחצירא נולד בשנת תקס״ז(1807) בתאפילאלת. מנערותו שקד כל היום על לימודו ולא יצא כמעט מבית המדרש. כבר בהיותו כבן חמש־עשרה שנה היה בקי בש״ס ובפוסקים, וכבן שמונה־עשרה החל לעסוק בחכמת הקבלה. הוא נהג בעצמו מנהגי חסידות ופרישות – היה מתבודד עם קונו, ממעט בשיחה ומרבה בתורה ובתפילה. עם זאת לא נבצר ממנו לתפקד, כאביו, כרב וכמנהיג הקהילה. הוא הקים ישיבה בעירו ודאג לכל מחסורם של התלמידים. דאגתו הגדולה לבני העיר הוסיפה לו כבוד ויקר בעיני כל יהודי מרוקו. כדיין, כגדול בתורה וכמנהיג קהל ידע לבוא במשא ומתן הלכתי עם גדולי הרבנים במרוקו ועם רבני פאס, צפרו, מראקש, טנג׳יר, תיטואן ועוד, אבל בעניין סול לא ידוע לנו איך אסף את המידע על פרשת חייה. הוא השאיר אחריו כעשרה ספרים הבנויים על דרך הפרד״ס (פשט, רמז, דרש, סוד), שהקבלה תופסת בהם מקום מרכזי. באשר לפרשת סול, חשוב לציין שהיה בן 27 כשהוצאה להורג.

ב״את גדל שבח נערה״ ניכרים יסודות קבליים המשחיתים את דרכי העיצוב ביצירה. כתיבתו של אביחצירא לירית, זורמת. אין בה מהמסקנות שבחיתוך דיבורם של אלבאז ושל מונסונייגו. השראתו אינה יונקת לא מתורת הקרבנות ולא מתורת השחיטה (האם משום שלא היה שוחט כמוהם?). השיח בפיוטו יונק את השראתו מרוח הקבלה ועוטף את החומרים בנימה שכולה חלום, תפילה ותקווה לגאולה. בשונה מנימת הזעם העולה משיריהם של הפייטנים האחרים, כאן יצאה נשמתה של סול ״לחזות בנעם פני שכינה / בבית אביה כנעוריה". אביחצירא אינו מציין את שמה, לא בכתובת ולא בפיוט. כמו כן, לא נרמז שמוצאה מטנג׳יר ושהוצאה להורג בפאס. היא ניצבת ברמה

ב״את גדל שבח נערה״ ניכרים יסודות קבליים המשחיתים את דרכי העיצוב ביצירה. כתיבתו של אביחצירא לירית, זורמת. אין בה מהמסקנות שבחיתוך דיבורם של אלבאז ושל מונסונייגו. השראתו אינה יונקת לא מתורת הקרבנות ולא מתורת השחיטה (האם משום שלא היה שוחט כמוהם?). השיח בפיוטו יונק את השראתו מרוח הקבלה ועוטף את החומרים בנימה שכולה חלום, תפילה ותקווה לגאולה. בשונה מנימת הזעם העולה משיריהם של הפייטנים האחרים, כאן יצאה נשמתה של סול ״לחזות בנעם פני שכינה / בבית אביה כנעוריה". אביחצירא אינו מציין את שמה, לא בכתובת ולא בפיוט. כמו כן, לא נרמז שמוצאה מטנג׳יר ושהוצאה להורג בפאס. היא ניצבת ברמה

אֲשֶׁר זָכוּ לָהּ הֲרוּגִים עֲשָׂרָה
גַּם
 חַנָּה עִם שִׁבְעַת בָּנֶיהָ

לפניו, רק מונסונייגו הדגיש את הזכאות לתואר הרוגת מלכות. עוד פרט מעניין שנמצא בשירו של מונסונייגו ומופיע גם כאן הוא ציון משך הזמן שבו עונתה סול על ידי המוסלמים, כחודשיים. האם התקיים בין שני הדיינים קשר כלשהו בעניינה של סול שאפשר החלפת מידע? אין לנו מקורות שאפשר להסתמך עליהם כדי לבסס השערה מעין זאת. האם קרא אביחצירא ב״קול יעקב״ את השירים של חלואה ושל ברדוגו? סביר להניח שכן, אולם פיוטו מיוחד בנימה הקבלית והלירית שלו הנבדלת מהרוח האפית המאפיינת את הפיוטים האחרים. ואכן, הפיוט על סול מעוגן היטב בהווייתו ובמכלול יצירתו. בנוסח המצוי ב״קול יעקב״ היה עלינו לעשות שינוי בטורים 50-49:

צוּרֵנוּ הַבֵּט וּנְקֹם נִקְמָתֵנוּ 
מִצְרַיִם
 זֵדִים רוֹדְפֵי נַפְשֵׁנוּ

מצאנו לנכון לשנות את המילה ״מצרים״ בצירוף ״מצרים״ (מאויבים), וזאת על סמך ההקשר של המשפטים.

הערת המחבר: בקינה של בן מאמאן על סול הצדיקה, שהובאה לידיעתנו רק בסוף מאי 2010, נאמר "התרו בה שני חדשים״. על פי ריי(1844, עט׳ 146-145) אירעה פרשת סול בתקופת ההכנות בבית לחג הפסח, ועל פי הקינה של בן מאמאן, המציינת את התאריך כ״ז באייר כיום ההוצאה להורג(תאריך שאליו הגענו כמה שנים לפני כן מתוך חישובים בעקבות מכתבו של דרומון היי, שגריר אנגליה בטנג׳יר,

מ־9 ביוני 1834, אל משרד החוץ האנגלי), ניתן לשער שהפרשה נמשכה כנראה כחודשיים. היא החלה לפני חג הפסח והסתיימה לפני חג השבועות, כך שדבריהם של מונסונייגו, של בן מאמאן ושל אביחצירא עשויים להתאים למציאות ההיסטורית. נציין שיהודי מרוקו נטו להגדיר את זמניהם על פי המועדים. על כל אירוע וכל תכנית במעגל החיים אמרו שיתקיימו לפני חג זה או אחרי חג זה.

יש מקום לשאול מדוע שני הפייטנים המתייחסים לטווח הזמן של הפרשה אינם"ממסגרים״ אותו בין החגים פסח ושבועות, כפי שנהוג בקרב היהודים במרוקו. הדבר מתבקש מאוד במקרה של סול,

כיוון שמדובר במות קדושים.

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-על הפיוט, על סול ועל הפייטנים-עמ' 27

 

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-פיוט של רבי יעקב אביחצירא

פיוט המוצב בראש כל מהדורה של "יגל יעקב" לרבי יעקב אביחצירא…בן 27 היה במותה של סוליקה הצדקת, ופיוט זה הוא מן הידועים שנכתבו אודותיה…מובא כאן לפניכם, מנוקד ומבואר

יגל יעקב השלם

פיוט סימן אני יעקב אביחצירא נר יחידה רעיה

פיוטים יגל יעקב ־ של הצדיק המלוב״ן ר׳ יעקב אביחצירא זלה״ה והמשפחה

א. נראה כוונתו בשיר הזה על המעשה המפורסם בערי מרוקו על הנערה סוליכה ז״ל שמסרה נפשה על קידוש ה' הקבורה בעיר פאס במרוקו. והיא מופת ודוגמא לבנות ישראל הכשרות.

אֶת גֹּדֶל שֶׁבַח נַעֲרָה אֲשָׁרִיהָ. אֲסַפֵּר אֲשֶׁר קִדְּשָׁה
לֶאֱלֹהֶיהָ
. "רָאוּהָ "בָּנוֹת וְיַאַשְׁרוּהָ. מְלָכוֹת
וּפִילַגְשִׁים
 וִיהַלְּלוּהָ:

נְשָׁמָה זָכָה בְּקִרְבָה טְהוֹרָה. אֲשֶׁר זָכְתָה אֶל מָעֲלָה
הֲדוּרָה
. "אֲשֶׁר זָכוּ לָהּ הֲרוּגִים עֲשָׂרָה. גַּם חַנָּה
עִם
 שִׁבְעָה בָּנֶיהָ                                           

יָעְצוּ עֵצוֹת גּוֹיִם אַכְזָרִים. לְהַעֲבִיר עַל דָּת בַּת
הַכְּשֵׁרִים
. "בִּרְאוֹתָם "יָפְיָהּ וּפָנִים הֲדוּרִים. וְחוּט
שֶׁל
 חֶסֶד מָשׁוּךְ עָלֶיהָ:

יַחְדָּו לְהָעִיד שֶׁקֶר הִסְכִּימוּ. אָמְרוּ הָמִירָה לְדָת הֶבֶל
לָמוֹ
. "קֶשֶׁר "רְשָׁעִים כָּתְבוּ וְחָתְמוּ. וְהִיא חָלִילָה
לֹא
 נִשְׁמַע בְּפִיהָ:

עַד
 בֵּית-הַמַּלְכוּת הַגִּיעוּהָ רָצִים. פִּתּוּהָ בְּכָל מִינֵי
חֲפָצִים
. "מָה-"שְׁאֵלָתֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים. מָה
בַּקָּשָׁתְךָ
 וְנַעֲשֶׂהָ

קִשּׁוּטִים נָאִים נַעֲשֶׂה-לָךְ נוֹסִיף. נִבְחַר לָךְ אִישׁ 
אֲשֶׁר
 לִבֵּךְ כֹּסֶף. "תּוֹרֵי "זָהָב "עִם נְקֻדּוֹת הַכַּסֵּף.
לַאֲשֶׁר
 תִּתְאַוֶּה נַפְשֵׁךְ תִּמְצָאִיהָ:

בְּמִסְפַּר
 שְׁנֵי חֲדָשִׁים וְהֵמָּה. מְפַתִּים אוֹתָהּ וְתֹאמַר
נְעִימָה
. "הֵן "אַתֶּם "לָמָּה. וְדָבְרֵיכֶם לָמָּה. הֹלְכִים
חֲשֵׁכִים
 דֶּרֶךְ לֹא-נְגֹהָה:

אֱמֶת
 בְּפִיהָ עָנְתָה אֲהוּבָה. אַהֲבַת הַשֵּׁם עַזָּה וְגַם רַבָּה.
"מַיִם
 "רַבִּים "לֹא יְכַבּוּ הָאַהֲבָה. וְגַם נְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ:

בַּיִת וָהוֹן אִם יִתֵּן אִישׁ וּמְחוֹזוֹ. בְּחִבַּת הָאֵל בּוֹז לֹא 
יָבוּזוּ
. "תּוֹרַת "אֱמֶת "בָּהּ. חֲסִידִים יַעֲלֹזוּ. אַשְׁרֵי הַחוֹסָה בְּצֵל כְּנָפֶיהָ:

בָּחוּר
 הוּא דּוֹדִי כֻּלּוֹ מַחֲמַדִּים. הוּא אָדוֹן לָנוּ אֲנַחְנוּ
עֲבָדִים
. "לֹא "כְּעַם "אֲשֶׁר רָדַף רוּחַ קָדִים. כָּל הַיּוֹם כָּזָב וְדִבְרֵי גְּבֹהָה:

יָשְׁבוּ
 לְדוּנָהּ כְּסִיל בָּעַר נָבָל. בְּחֶרֶב דָּנוּ לָהּ בְּדִין
מְבֻלְבָּל
. "יְחִידָה "כְּשֶׂה לַטֶּבַח יוּבָל. וּכְרָחֵל אֲשֶׁר לִפְנֵי גֹּזְזֶיהָ:

חֶרֶב עַל צַוָּארָהּ נִתְּנָה. יָצְאָה נִשְׁמָתָהּ עָלְתָה לִמְקוֹם
עֶדְנָה
. "לַחֲזוֹת "בַּנֹּעַם פְּנֵי שְׁכִינָה. בְּבֵית אָבִיהָ
כִּנְעוּרֶיהָ
:

צוּרֵנוּ
 הַבֵּט וּנְקֹם נִקַּמְתֵּנוּ. מִצְרַיִם זֵדִים רֹדְפֵי נַפְשֵׁנוּ
"כִּי
 "עָלֶיךָ "כָּל-הַיּוֹם הֹרַגְנוּ. עַל הַתּוֹרָה וְעַל
מַצּוֹתֶיהָ
:

יַעֲלֶה לִפְנֵי כִּסֵּא כְּבוֹדֵךְ. דָּמָהּ שֶׁל רִיבָה זֹאת אֲמָתְךָ
שֶׁמָּסְרָה
 עַצְמָהּ עַל קְדֵשָׁתְךָ. וּזְכֹר זְכוּתָהּ לִבְנִי 
קְהָלִיהָ
:

רַנְּנוּ
 בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כֻּלְּכֶם. אַתֶּם וּבְנֵיכֶם נָשֵׁיכֶם טַפְּכֶם.
"אֲשֶׁר
 "צַדֶּקֶת זֹאת עָמְדָה מִכֶּם. בְּדוֹר יָתוֹם זֶה
יגִּיעוּ מַעֲשֶׂיהָ
:

אַל חַי רְאֵה יַד עַמְּךָ כִּי-מַטֶּה. וְחֹן עַל 
שְׁאֵרִית
-הַפְּלִיטָה. "כִּי "יִשְׂרָאֵל הוּא אַף-עַל-פִּי 
שֶׁחָטָא
. וְתִגְזַר-אֹמֶר לְצָרָה דַּיֵּהָ:

פירוש אברהם יגל

אשר קדשה ־ מסרה נפשה על קידוש ה׳. הרוגים עשרה – כלו׳ זכתה לעמוד בשורה עם עשרה הרוגי מלכות, וחנה ושבעה בניה. להעיד שקר – כלו׳ קשרו קשר להעיד עליה עדות שקר. המירה – (הה׳ ־ בצירה) כלו׳ שאמרה להמיר דתה לדת האיסלם, דת ההבל. פתוה ־ פיתו אותה בכל מיני דברים שתסכים להמיר דתה. נבחר לך איש – נבחר לך חתן מהגויים. במספר שני חדשים – כלומר חדשים, והמה מפתים אותה. למה – טעות בניקוד (וצ״ל למה) ופירושו לכלום כמו ונחנו מה וכן הוא על משקל השיר. לא נגהה -לא מוארה. ומחוזו ־ וכל אשר לו בגבולו. לא יבוזו ־ ט״ס וצ״ל לו יבוזו, ככתוב בשה״ש בוז יבוזו לו. בצל כנפיה – זו תוה״ק. רוח קדים – דת הגויים. ודברי גבהה ־ דברי גאוה. כסיל וכו. השופט שדן אותה.        

למקום עדנה – לגן עדן. בבית אביה כנעוריה – בעולם הנשמות. מצרים – (טעות בניקוד, וצ״ל מצרים) ל׳ צר ואויב, כלומר מאויבים. ריבה ־ נערה. עמדה מכם ־ שזכיתם להעמיד כזו צדקת. בדור יתום ־ יתום מצדיקים. מטה ־ נחלשה. דיה מספיק, ולא תוסיף.

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-פיוט של רבי יעקב אביחצירא

אליעזר בשן-נשים יהודיות במרוקו –דמותן בראי מכתבים מן השנים 1905-1733

תעודה 35

מכתבה של מנהלת בית־ הספר לבנות סטלה קורקוס לרוזן לנסדאון, שר־החוץ— מבקשת אזרחות בריטית בשל הקושי לחיות במוגדור ללא חסות

“Strength and Honour”

 Anglo-Jewish Association Girls’ School

Mogador, Morocco

November 28th 1904

Directress Mrs M. Corcos

To the Right Honourable The Marquess of Lansdowne,

His Majesty’s Principal Secretary of State for Foreign Affairs

London

My Lord,

I have the honour to enclose for your Lordship’s kind perusal certificates of my parents births and marriage which will prove that they were English. I have had the great misfortune to lose my husband (he was a native of Mogador) and I now beg your Lordship to be so kind as to allow me to be entered at the English Vice Consulate here, as a British Subject.

When I came to this country, about twenty years ago, I opened a school under the auspices of the Anglo Jewish Association of London. I was the first woman who introduced the English language in Morocco and I am proud to say that Mogador is now almost like an English Colony.

I also have the honour to enclose copies of reports, referring to nr• school, from the late Sir Kirby Green, Sir Earnest Satow, and Sir Wes: Ridgeway.

My school is also well known to His Excellency Sir Arthur Nicholson As it is impossible for a woman to live in a country like this without being under protection, I earnestly pray that your Lordship will be so kind as to take into consideration the good work I have been doing all these years, and kindly grant me my petition.

I have the honour to remain,

Your Lordship’s most humble and obedient servant Stella Corcos

[FO 99/419]

תרגום

׳עוז והדר׳, בית ספר לבנות ׳אגודת אחים׳

מוגדור 28 בנובמבר 1904

יש לי הכבוד לצרף למכתבי זה לעיונו של הוד מעלתך הלורד תעודות לידה ונישואין של הורי, שיוכיחו כי היו אנגלים. לצערי, בעלי נפטר(הוא היה יליד מוגדור), ואני מבקשת להרשות לי להירשם בלשכת סגן־הקונסול האנגלי כאן בתור אזרחית בריטית. כאשר באתי למדינה זו לפני כעשרים שנה פתחתי בית־ספר בחסותה של ׳אגודת אחים׳ מלונדון. הייתי האשה הראשונה שהחלה ללמד אנגלית במרוקו, ואני גאה לומר כי מוגדור היא כמעט כמו מושבה אנגלית.

יש לי גם הכבוד לצרף העתקי דוחות על בית־הספר שלי מסר קירבי גרין המנוח, מסר ארנסט סאטוב ומסר וסט רידג׳וואיי. בית־הספר שלי ידוע היטב גם לסר ארתור ניקולסון. מאחר שאין זה אפשרי לאשה לחיות בארץ כמו זו ללא חסות, אני מבקשת שהוד מעלתך יתחשב בעבודה הטובה שעשיתי בשנים אלה וייענה לבקשתי.

בעקבות פנייתה של סטלה קורקוס התנהלה חליפת מכתבים זו: העתק מכתבה הועבר ב־3 בינואר 1905 ממשרד־החוץ לוייט, הקונסול בטנג׳יר. השגריר ניקולסון כתב לשר־החוץ ב־12 בינואר שהיא נולדה אזרחית בריטית, אבל איבדה את אזרחותה לאחר שנישאה לנתין מאורי, מר קורקום, שנפטר, עליה לקבל תעודה על השבת אזרחותה, ורק אז תירשם בתור אזרחית בריטית. בהתחשב בשירותה בבית־ספר בריטי יש לטפל בה טיפול יוצא מהכלל ולתת לה חסות בריטית באופן אישי. ב־14 במרס כתב משרד החוץ לוייט ואישר קבלת מכתבו בנושא. להלן מכתבים נוספים בנידון.

  מונה בתור שגריר בריטניה במרוקו ב־1895   Joseph West Ridgeway

Sir Kirby Green – שגריר בריטניה במרוקו מ-1886 עד 1890

Sir Earnest Satow – שגריר בריטניה במרוקו מ-1893 עד 1895

אליעזר בשן-נשים יהודיות במרוקו –דמותן בראי מכתבים מן השנים 1905-1733 –עמ'88

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן-חטיפת בנות יהודיות

בתקופת החסות ואחריה

גם נערים יהודים היו עלולים להיחטף, ולהתאסלם כתוצאה מכך. על מקרה כזה מסופר על ידי אשר כנפו.

חטיפת נערות ואיסלומן: בשנות ה- 40 וה-60 של המאה ה-20 כולל בשנים לאחר שמרוקו זכתה בעצמאותה ב-1956, ושלט בה הסולטאן מוחמד החמישי עד פטירתו בפברואר 1961, היו בנות יהודיות נחטפות על ידי מוסלמים, ואלה נאלצו להתאסלם.

במכתב שנכתב ב-7 בנובמבר 1949 על ידי יהודי בתאזה נאמר, כי במשך השנה נישאו חמש בחורות יהודיות למוסלמים, אולי משום שרצו לעלות ברמת חייהן. נוסף לכך אירעו מקרים של אונם בנות על ידי מוסלמים. לאחרונה נאנסה ילדה בת 12 על ידי מוסלמי ממשפחת הפחה. הוא לקח אותה לביתו והכריז שהיא אשתו. כל המאמצים של הקהילה להחזירה לחיק משפחתה היהודית עלו בתוהו. המוסלמים תומכים בחוטף, ואיימו על היהודים ברצח, אם ינסו לתבוע אותה חזרה לביתה. כדי למנוע מהומות לקח המושל את הילדה לבית הסוהר (תעודה מסי 52).

לפי עדותו של יעקב אלפאסי תושב לשעבר של אזמור, המסתמך על עדותה של זהרי אלביליה, שסיפרה כי באזמור היתה נערה יהודיה יפה בת 12 לערך, בעלת עינים כחולות, שעבדה אצל מוסלמית בתפירה. מוסלמי בגיל 40 בערך התאהב בנערה, והחל לבא לבית התפירה מדי יום ולעתים מספר פעמים ביום. נסיונותיו להתקרב אליה לא צלחו. פנה לאחראית ואמר לה שהוא רוצה לשאת את הנערה לאשה. משפחתה עשתה כל שביכולתה כדי להצילה מידו, באשר היא היתה מכושפת. פנו לכותבי קמיעות ולצדיקים, ודבר לא הועיל. היא התאסלמה ונישאה למוסלמי, ומאז יהודי אזמור שמרו שבעתיים על בנותיהם.

הסולטאן מוחמד החמישי לא ראה בעין יפה תופעה זו, ונחקק חוק כי מי שחוטף נערה קטנה ייענש. אבל החטיפות נמשכו.

מאיר קנפו שפעל בשירות'המוסד' במרוקו החל באוקטובר 1955 עד 1961, ועסק בארגון העלייה לארץ ופעילויות שונות כותב, כי בנות יהודיות נחטפו על ידי המוסלמים (תש״ס, עמי 378. שגב, תשס״ח, עמי 85,80).

לפי מכתבו של יחיל מרוז, מנהל לשכת שר העלייה ב-13 בינואר 1960 אל הקונסולים הישראלים בעולם, בעקבות טביעתה של הספינה'אגוז', חטיפת בנות יהודיות על ידי מוסלמים היא אחד הזרזים ליציאת יהודים ממרוקו.

ב-20 בינואר 1961 ביקר רב מאנגליה במרוקו למשך שלושה שבועות וכתב דו״ח בלונדון ב-22 בפברואר על מצב היהודים בארץ זו. בביקורו ברבאט סיפר לו מנהל בית הספר של כי״ח, בין שאר הבעיות בהן הוא התמודד את המעשה הבא. בחור מוסלמי שהועסק במחלקת החינוך התאהב בבחורה יהודיה שעבדה באותו משרד, והזמינה לצאת עמו. היא סירבה עד שפעם אמר לה שרוצה לשאתה לאשה. היא סירבה כי דתה שונה משלו. הוא הגיב כי המלך הצהיר שכל נתיניו שווים. הנערה עזבה את המשרה ואת העיר. המנהל סיפר למבקר כי יש מקרים רבים כאלה. יתר על כן, נערות יהודיות חוששות לצאת למקומות בילוי מחשש שמוסלמים צעירים שהגיעו לעמדות כלכליות מכובדות ייפגשו אתן.

ב-7 באוגוסט 1962 פורסם בעיתון 'הבוקר' תחת הכותרת: 'רדיפות חדשות על יהודי מרוקו' וכותרת משנה: 'מעשי רצח ואונס', כי היו מקרים של אונס בחורות יהודיות וחטיפות על ידי מוסלמים, הכופים עליהן נישואים והתאסלמות. לאחר ההתאסלמות אין ההורים יכולים אפילו להגיש תלונות, משום שהדת המוסלמית שומרת על הנפש החדשה. בפרבר בקזבלנקה נאנסה נערה יהודיה בת 12 על ידי שני מוסלמים, פקידים גבוהים. כשבאה האם למשטרה אמר לה הקומיסר: "אם תשתקו אתן לבני משפחתך דרכונים לצאת לחוץ לארץ".

חשיפת העובדה בדבר חטיפת נערות יהודיות ואיסלומן היתה נושא רגיש. והשאלה שעמדה בפני

מנהיגים יהודיים בארץ ובעולם כיצד להגיב. והאם יש להאשים בכך את ממשלת מרוקו. ב-13

בפברואר 1961 כתב מר א. איסטרמן, מנהל המחלקה הפוליטית של הקונגרס היהודי העולמי לש״ז

שרגאי מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות, בו הביע הסתייגותו מהעובדה ששרגאי האשים את

ממשלת מרוקו בפעולות המשטרה בקזבלנקה, ובאחריות הממשלה שם בחטיפת נערות יהודיות על

ידי מוסלמים. לדבריו, התופעה אינה רחבת היקף, ומתבצעת על ידי בודדים בלבד.

הפעילות למניעת חטיפתו של גנות יהודיות והשאתן למוסלמים

בד' אדר תשכ״א 20 בפברואר 1961 נכתב מפרים מכתב סודי למר ש״ז שרגאי, ראש מחלקת העליה של הסוכנות היהודית, חתום ע״י י. יגר, ובו נאמר שנפגש עם שני נציגים של הועד היהודי האמריקאי שחזרו מביקור במרוקו, ומסרו לו דו״ח על פגישתם עם המלך, ובה ביקשו בין ארבע בקשות, בקשה זו:

פעולות נגד חטיפת בנות יהודיות, התאסלמותן והשאתן למוסלמים, בניגוד לרצונן ורצון משפחותיהן.

המלך ענה לשלוש הבקשות, אבל התעלם מהבקשה הנ״ל.

למחרת הפגישה כתב דוד עמאר מזכיר מועצת הקהילות במרוקו מכתב למלך. בין ארבעה סעיפים של בקשות נאמר בסעיף 2:

׳מועצת הקהילות מבקשת להסב תשומת לבו של הוד מלכותו לבעיה חמורה ועדינה כאחת אשר נוגעת ללבו של כל אב משפחה, תהיה דתו אשר תהיה. מדובר בהמרת דתן ובהשאתן של נערות קטינות, וקל להוכיח כי הדבר מצביע על אפליה ממשית לרעת היהודים במרוקו.

אב מרוקאי יהודי לנערה קטינה, רשאי בהחלט לסרב מלתת את בתו לבן דתו. אבל אב זה עומד ללא הגנה כאשר בתו הקטינה ממירה דתה ונישאת למוסלמי. לו היה האב נתין זר, לא היתה נשקפת לו סכנה דומה.

מקרים כאלה ייתכנו רק לגבי יהודים מרוקאים, למרות שלפי דת משה ולפי החוקים האזרחיים תחילת הבגרות היא בגיל 21. מבחינה אנושית קשה להשלים עם עזיבתה של נערה קטינה את בית אביה, ואובדנה לעולמים למשפחתה, אנו משוכנעים כי יימצא פתרון לבעיה כאובה זו בהתאם לרוחם המתקדמת של מוסדות השלטון המרוקאי',

הנושא הגיע גם לידיעתו של הרבי מלובביץ, שכתב לש״ז שרגאי בכה אדר תשכ״א, 13 במרס 1961, וביקשו להיזהר בפרסום פגיעות ביהודי מרוקו, והטלת האחריות על הממשלה. שרגאי ענה לו ביז ניסן 3 באפריל, וכתב לו בין השאר:

'מה שאמרתי בפגישה עם עיתונאים אחרי המעצרים והעינויים לעשרות יהודים עקב ביקורו של נאצר, וחטיפת בחורות יהודיות והעברתן על דת ישראל, מבלי שהמשטרה תרצה לנקוף אצבע- אמרתי על דעת המוסדות- אתם התיעצתי מראש'.

הארכיון הציוני המרכזי – 10, 090/ S6 תודתי למר יוסי דדון שמסר לי פרטים אלה. על אלכסנדר איסטרמן ופעילותו למען יהודי מרוקו: ,172-173 ,168-170 .M. Laskier, 1994, pp 333 ,305-306 ,211 ,202-203 ,195-196 ,181-182 במאמר שפורסם Jerusalems Post ב-20 בפברואר 1959 תחת הכותרת 'האסירים בטנגייר', על היהודים שמחכים שם לעלייה, נזכרת הסכנה הנשקפת לבנות היהודיות המוטרדות על ידי המוסלמים.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן-חטיפת בנות יהודיות-עמ'128

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

פעילות קואופטאטיבית כזו לא הייתה זרה גם לציונות הדתית. משה קרונה, מהברית העולמית של צעירי החלוץ והפועל המזרחי, פנה בטרוניה להנהלת הסוכנות היהודית, כיוון שהודיעו לו מתוניס "שקיימת נטייה לקפח את החלוצים הדתיים בשטח העלייה" וביקש שיקצו רישיונות עלייה לתנועות 'אוהבי ציון', 'דורשי גאולה לישראל' ]'דג"ל'[ ו'עטרת ציון'. אליהו דובקין הנחה את מחלקת העלייה בכתב ידו לדאוג "שהחלוקה תיקח בחשבון את כל הזרמים החלוציים".  יצחק ורפל, מהמדור הדתי, פנה במכתב אישי לפעילים גבריאל אזולאי, יוסף סבאג, אברהם נאמני ]נחמני[ ושלמה סבאג ממרוקו, וליוסף נטף וראול חבבו מתוניס וביקש לקבל מהם מידע "האם הנוער הציוני הדתי מאורגן באיזו אגודה מיוחדת ובמה נוכל אנחנו לעזור לך".  פנייה כזו תמוהה מפני שבאותה עת פעלו קבוצת 'בן יהודה בטריפולי, ואגודות מגן דוד במרוקו ו'צעירי ציון' בתוניס וחלקם היו בקשר עם המדור הדתי.

מהתכתבויות אלה עולה שהתיאום גם בין אגפים שונים של 'הפוהמ"ז' לא היה בשיאו. בתוך שנה פונים שני פעילים קורונה וורפל ליהודים במגרב לבדוק עד איפה מגעת היכרותה של 'הפוהמ"ז' עם קהילות היהודיות במגרב. ניתן לשער שהתכתבות זו הייתה בדיקת שטח לקראת מימוש הרעיון להקים תנועה משותפת ל'בח"ד' ו'תורה ועבודה' בצפון אפריקה על פי החלטת מזכירות 'הפוהמ"ז'. )במאמר מוסגר גבריאל אזולאי השתתף בהכשרה ב'קומפ דה פיז'ול' בדרום צרפת והעפיל ב'לנגב'(.

בתוניס הקפידה תנועת 'הפוהמ"ז' להשתלב במסגרות לקבלת החלטות הציוניות המקומיות. התנועה דיווחה שעלה בידה "להבטיח נציגות של שלמה גז בהנהלת ההסתדרות הציונית הארצית בתוניס". והצליחה גם לשלב בוועד הקהילה בתוניס שני חברים את הרופא אנדרעי בראגי ואת הרב אליהו רכאח. לכאורה, יש בפעילות זו הבעת אמון בחברי הקהילה המקומית בתוניס, אך ניתן להציע הסבר אחר, המאבק הפוליטי במגרב, לא הותיר ל'הפוהמ"ז' ברירה, אלא 'לסמוך' על נציגים מהקהילה המקומית וזאת אחרי שנים של חוסר הכרה והערכה כלפי מנהיגות המקומית. המאבק בין התנועות הפוליטיות הסוציאליסטיות לבין התנועות הדתיות התנהל על כול עולה פוטנציאלי מצפון אפריקה. בגיליון 'זרעים' של הציונות הדתית פורסם שלאחר פעילות הסברתית של התנועה, החליטו שני חברים מתנועת 'שארל נטר' ]מועדון חברתי בקזבלנקה ללא סממן דתי ב.ד[ "שהיה בדעתם ללכת 'לקיבוץ המאוחד' אך ה' היה בעזרנו. ידענו שהם דתיים, הסברנו להם ונוכחו לדעת שהוטעו מן הדרך. היום הם נמצאים בגרעין שלנו ב'יבנה'".

המאבק בין תנועת 'צעירי ציון' לתנועת 'בית"ר' בתוניס התבטא בדיווחו של אנדרי בלישה מתנועת 'צעירי ציון' למזכירות 'הקיבוץ המאוחד'. בין היתר, ציין שבתחילה שיתפו אנשי 'בית"ר' פעולה אך לאחר מכן הם הפריעו ככול יכולתם. מאבק זה בין התנועה הרוויזיוניסטית לתנועות 'דרור' בתוניס הגיע עד לשולחנם של ראשי מחלקת הארגון והעלייה. ד"ר אברהם לוייטרבך הגיש מזכר לאליהו דובקין שסיכם את עמדת הסוכנות היהודית כלפי התנועה הרוויזיוניסטית בתוניס. הוא הציע צעדים לבניית אמון ויחסי הוגנות בין שתי התנועות. עם זאת, דרש ש"יש לשמור על זכויות הקרנות – – הקרן הקיימת וקרן היסוד".  הצעתו לא התקבלה. הנחיות הועברו לפדרציה הציונית בתוניס לא לשתף פעולה בין התנועות נדחה.

התמודדות פוליטית נוספת בעלת אופי של שליטה על אוכלוסייה פוטנציאלית לעלייה הייתה של שליחי 'הקיבוץ המאוחד' נגד פעילים עצמאים. העיתונאי חיים בלאיס שהופיע בתוניס הציג עצמו כ- "שולט על רישיונות העלייה" והשמיץ את ההתיישבות העובדת. להערכת פרידמן פעולתו של בלאיס עלולה להיות מסוכנת ]…[ "כי לאחיזת עיניים אין סוף בפרט שיש גורמים שמעוניינים בכך".  כשחזר אפרים פרידמן לקיבוצו בית אורן, אחרי שליחותו השנייה מהמגרב, הוא עדכן את אברהם זילברברג, מזכיר מחלקת העלייה בסוכנות היהודית והזכיר גם את נחום ירושלמי, מורה לעברית שפעל בתוניס מאז שנות ה – 30 של המאה שעברה שביקש גם הוא להיות נציג של הסוכנות היהודית ולקבל ממנה שכר על פעילותו, ואת חבר הפדרציה הציונית בלחסן ויקטור קרובו של חיים בלאיס. שלושתם שיתפו פעולה כדי להשתלט, כנראה, על הפדרציה הציונית בתוניס. פרידמן ביקש לטלגרף לבנימין הלר, נציג הסוכנות היהודית באלג'יר, ולד"ר ליאופולד ברטוואס, מקבילו בתוניס, ולעדכן אותם על פעילותו של חיים בלאיס בלישה ולקבוע שהלז אינו מייצג את הסוכנות היהודית כלל וכלל. לחץ נוסף הופעל על ידי יצחק – אברהמי, ממייסדי הגרעין הצפון אפריקאי בבית אורן, שפנה לאברהם זילברברג וביקש לקבל את המאמר שכתב חיים בלאיס ב'הד המזרח' כדי להגיב על ההאשמות שתנועת 'צעירי ציון' לוקה בנטיות קומוניסטיות. גד שמלה מגרעין בית השיטה התגייס למנוע מלוזון לפעול שם. ברוח דבריו של פרידמן נשלחה טלגרמה לתוניס. ד"ר אברהם לויטרבך, ממחלקת הארגון של הסוכנות היהודית הודיע לבלאיס שבקשתו לייצג את הסוכנות היהודית לא נענתה והוא לא הוסמך לייצג אותה בצפון אפריקה ושכול פעילותו היא פרטית לחלוטין. תגובת הסוכנות היהודית בעניינו של בלאיס נבעה, כנראה, מהאיום והדאגה לשליטתה במסגרות הציוניות בתוניס ובאלג'יר והייתה בבחינת 'למען יראו וייראו'. הסוכנות היהודית נקטה בפעולה מהירה מול הקהילה ומוסדותיה, בתוניס, כדי למנוע מהתנועה הרוויזיוניסטית להשתלט על הפדרציה הציונית בתוניס.

גם במרוקו לא שקטו הרוחות. הלן עמר ממזכירות תנועת 'דרור' התלוננה אצל הפדרציה הציונית בקזבלנקה שתנועת 'המזרחי' במרקש התנכלה לסניף תנועת 'דרור "במלחמה בלתי מרוסנת". ו'הפוהמ"ז' הפיץ שמועות ]…[ ש"הלן עמר ייסדה תנועת אפיקורסים ושהיא לוקחת את ילדינו על מנת לטעת בהם את רוח האתיאיזם". רב הקהילה נשא נאום ברוח זו בבית הכנסת המרכזי במרקש שהסית כנגד תנועת 'דרור' ועודד איומים ]…[ כלפי "חברתנו הלן עמר ]ב[חבלה פיזית". ניסיונו של אבוטבול יהודה, חבר במועדון הקהילתי 'מגן דוד' בסאפי, להעפיל ארצה לאחר שנחשף להרצאות על ארץ ישראל ועל המאבק שמנהל הישוב העברי לטובת עליית יהודים לארץ ישראל, מלמד ש"בסאפי לא הורשתה פעילות מפלגתית של תנועות נוער ציוני מכל מפלגה שהיא". רק לתנועת 'בח"ד' אפשרו השלטונות המרוקאיים לפעול "בהמלצת אנשי הקומיטי ]הוועדה, ב.ד[ היהודי בעיר", וזאת מפני שבני משפחת סבאג הקשו על פעילותן של יתר התנועות".

המאבק הפוליטי בין התנועות הפוליטיות הארץ ישראליות בצפון אפריקה השפיע על הפעילות הציונית בקהילות המגרב. מאבקים אלה הראו פן נוסף בפעילות השליחים שלא הצליחו להתעלות מעל מחלוקות פוליטיות ולמעשה סתמו את הגולל על יישום רעיון 'החלוץ האחיד'. יבוא של מאבקים וליטיים בין המפלגות הארץ ישראליות למגרב היה אות וסימן גם לפעילותן בקפריסין (בפרק החמישי)

אליהו דובקין, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, בשלהי שנת 1945 , פיזר את הערפל מסביב למדיניות שננקטה כלפי העלייה מהמגרב בשנים שנסקרו. הוא הודיע שלרשות הסוכנות היהודית עמדו 11,500 סרטיפיקטים מאושרים בנוסף ל- 17,000 סרטיפיקטים שלא נוצלו לפי מדיניות ה'ספר הלבן' של שנת 1939 . עם ביטול התקנה שהעלייה מותרת רק מארצות אויב השימוש בסרטיפיקטים יתאפשר מכול ארץ. ו"לכן יילקחו בחשבון רעיונות לא רק להצלת יהודים, אלא גם לבניין הארץ ומצב היהודים בגולה". הוא קבע סדר עדיפות לחלוקת 28,500 הסרטיפיקטים ]…[ "עליית הנוער, עליית חלוצים, ציונים ותיקים, בעלי מקצוע ובעלי הון וקרובים בקירבה ראשונה". בפועל, רק 300 סרטיפיקטים הוקצו ליהדות המזרח התיכון סוריה, מצרים ועיראק ומתוכם – 60 סרטיפיקטים לצפון אפריקה. בין היתר הוקצו 1,600 סרטיפיקטים לפליטים יהודים אירופאים בפורטוגל, בוכרה ופרס ו- 1,200 סרטיפיקטים ליהודי תימן ותורכיה.

אפשר להיווכח שעבור אוכלוסייה יהודית בת כחצי מיליון נפש בקהילות יהודיות במגרב הוקצה פחות מאלפית האחוז מכמות הסרטיפיקטים שעמדה לרשות הסוכנות היהודית – – הקצאה וקוץ בה, — מאחר וקריטריונים אלה הדירו למעשה על הסף את יהדות המגרב. מאחר והקריטריונים שהתווה דובקין לא היו ישימים במגרב. ראשית, הקשר של הסוכנות היהודית עימה היה רופף. שנית, הסוכנות היהודית לא הכירה בצורה אינטימית את ה'ציונים הוותיקים' בצפון אפריקה. שלישית, היא הותירה את ניהול ועדות העלייה בידי נאמניה. ורביעית, הסוכנות היהודית, לא ניהלה רישום של קרובי משפחה צפון אפריקאים בפלשתינה א"י ולכן גם העלאת 'קרובים' הייתה בבחינת 'עורבא פרח'. – מדיניות העלייה שהתבטאה במתן רישיונות במשורה, בתקצוב מצומצם של שליחים והכשרות והתווסף לה יבוא מאבקים פוליטיים בין התנועות הארץ ישראליות פגעה, ככול הנראה, בפוטנציאל עליית חלוצים מתנועות נוער ציוניות מצפון אפריקה לפלשתינה א"י. עם זאת היה צמא רב במגרב – להכיר את התרבות והשפה העברית המתחדשת שהעיד על הזיקה לא"י.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004-״הספרדים הליטאים״

פרק שלישי: ״ספרדים ליטאים״

א. ״הספרדים הליטאים״

בספר שראה אור לזכרו של הרב משה שניידר, מייסד ישיבת ״תורת אמת״ בלונדון, כותב גדליהו שניידר (בנו של הרב משה): …

משנת תשי״א (1951) ואילך, החלה הישיבה לקבל בחורים ממרוקו, שוב בעבודתו המסורה של הרב זיידל (סמיאטיצקי). למרות קשיי הלשון והחינוך (רבנו מסר נפשו עליהם שילמדו לדבר יידיש ולבסוף הוצדק ע״י הניסיון) הצליחה הישיבה להעמיד התלמידים האלה על דרך התורה ברוח הישיבות. הרבה טיפול אישי הושקע בזה, אבל כנגד המסירות נפש כך היתה ההצלחה, מהבחורים האלה נעשו מופלגים, הידועים לשבח בעולם התורה. יש מהם היום כבר מורים ומדריכים ליהדות הספרדית, ויש מהם תלמידים מצוינים בישיבות הגדולות של א״י ובכמה כוללים חשובים, שהוצרך לעשות עבורם הגדרה חדשה: ״הספרדים הליטאיים״.- שניידר גדליהו (תשכ״ה). ״פרקי תולדה״. בתוך: ספר הזיכרון לכ' ר׳ חיים משה יהודה שניידר. בני ברק. עם׳ כ״ג

אין ספק שהרב גדליהו שניידר היטיב להגדיר בשתי מילים את אשר התרחש בימים ההם בעולם התורה של הספרדים ובעיקר בעולמם של בני מרוקו. חיפושיו אחר הגדרה חדשה, בשנת 1965, מעידים שלהערכתו כבר קיימת מציאות חדשה שמחייבת הגדרות מתאימות: בני תורה שמוצאם או מוצא הוריהם ממרוקו, ואילו דרכי לימוד התורה, אורחות חייהם, יחסם לסביבה והשקפתם מתנהלים בנוסח בני תורה מליטא.

״הספרדים הליטאים״ אינם קבוצת אנשים הומוגנית וניתן לאתר בקרבם קבוצות שונות. גם בתוך הקבוצות עצמן קיימים תמהילים שונים המורכבים מ״האסכולה הליטאית״ בה התחנכו, לבין המזיגה האישית שעשה כל אחד מהם עם מסורת בית אבא. התמהיל מושפע ומעוצב גם על ידי סביבת המגורים בה בחר כל אחד מהם לחיות, אם בבני ברק, או בקריה החרדית קריית ספר, או בהר נוף בירושלים, או באופקים שבנגב. אולם ניתן להצביע על קווים משותפים ל״ספרדים הליטאים״ בכל אחד מהמקומות, ובכלל זה בקהילותיהם בחו״ל, כגון קהילת הרב בוסקילה בניו־יורק, או הקהילות בפאריז, סרסל, כרתיי, שטרסבורג וניצה בצרפת.

אורח חייהם של ״הספרדים הליטאים״ עוצב בעיקר בתקופת לימודיהם בישיבות הליטאיות. לאחר מלחמת העולם השנייה, מסוף שנות הארבעים, פיתחו הישיבות שקמו מחדש אורחות חיים בהתאם לרוח תנועת המוסר אליה השתייכו. השורדים השקיעו עבודה חינוכית אינטנסיבית לשחזור חלק מאורח חיי הישיבות כפי שנשתמר בזכרונם.

אורחות חיים אלה מתנהלים לפי מנהגים שהתפתחו ועוצבו מתוך תנועת המוסר של רבי ישראל סלנטר במזרח אירופה, בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, ומצאו את ביטויים בשלושה זרמים עיקריים:

  • ״הסבא מקלם״, הרב שמחה זיסל – הישיבות שנמנו על זרם זה הקפידו מאוד על סדר, ניקיון, עמידה בלוח הזמנים, רצינות ועמקות.
  • ״הסבא מסלובודקה״, הרב נפתלי צבי פינקל – בישיבות המשתייכות לזרם זה נהוגה שיטה ששמה את הדגש על ״גדולת האדם״. תלמידים מזרחים שמשתייכים לזרם סלובודקה מתלבשים בהידור רב, חובשים מגבעות מהודרות, עונבים עניבות ומתהדרים בחליפות לפי מיטב האופנה.
  • ״הסבא מנוברדהוק״, הרב יוסף יוזל הורוביץ – בזרם זה זלזלו התלמידים בכל הקשור לחיצוניות. הם היו לבושים ברישול, הסתפקו במועט ונקטו בפעולות קיצוניות ל״תיקון המידות״. הם שמו את הדגש על הפנימיות שבאדם ולא על סממנים חיצוניים. תלמידים מזרחים שהשתייכו לזרם זה התהלכו בלבוש קרוע, והזניחו את תספורתם למען שבירת הגאווה וההתהדרות.

עם הזמן ניטשטשו ההבדלים בין זרמי המוסר בעיקר בין זרם סלובודקה לקלם, וכיום אין כמעט הבדל ביניהם.

רבים מן ״הספרדים הליטאים״ המתחנכים כיום בישיבות אשכנזיות או ספרדיות משתייכים לזרם ״סלובודקה״, וניתן לזהותם על פי לבושם האופנתי המהודר. סיפור חייו של מנהיג ש״ס אריה דרעי ודרכו בישיבות הליטאיות משמש דוגמה למזיגה זו. תלמיד חכם, בוגר ישיבת חברון הליטאית(זרם ״סלובודקה״), שנשא לאשה את יפה כהן. שניהם ממוצא מרוקאי. יפה היתה מאומצת על ידי זוג מניו־יורק. השידוך נעשה לפי מיטב ההליך ה״אשכנזי״ ועל פי המסורת הנהוגה בישיבות הליטאיות. ההסכם ביניהם קבע ״סידור מלא״. יואל ניר הביוגרף של אריה דרעי כתב את המשך הדברים: בישיבת חברון דיברו הכול על כך שאריה דרעי שיחק אותה בגדול: גם אשה יפה, גם שידוך עשיר ו״סידור״ מלא, וכשחזר אחרי טקס ה״וורט״(״מילה״ ביידיש, הכוונה היא לטקס קביעת התנאים) ערכו לו כמקובל את טקס ה״סנטוכה״: שירה, ריקודים, חרוזים (״גראמעס״ ביידיש) שאותם היו משליכים על החתן לעתיד, חגיגה עד שעות הלילה המאוחרות…

את ההתחייבות בכתב ל״סדור מלא״ כתב הרב עובדיה יוסף בנוכחות עדים נוספים. דוגמה זו מאפיינת את חדירת אורח החיים והפולקלור האשכנזי ליטאי לחיי המשפחה, גם כשמדובר בבני זוג ממוצא מרוקאי. אורחות חייו של אריה דרעי משקפים מסלול שעברו ועדיין עוברים רבים מבני התורה ממוצא ספרדי/מזרחי בישיבות הליטאיות.

את השינוי המיוחד והבולט ביותר של ״הספרדים הליטאים״ ניתן לראות בקרב תלמידים המשתייכים לזרם נוברדהוק (שכיום אינו הזרם המרכזי). זרם זה, שורד כיום ומתנהל בצורה מובהקת רק בישיבות ״אור יוסף״ בצרפת, ואצל בני תורה ספרדימ/מזרחים במדינת ישראל. בקרב האשכנזים הוא חדל כמעט להתקיים.

בני תורה ספרדים/מזרחים המתחנכים בנוברדהוק אימצו את המיתוס והאתוס של העבר הליטאי במלואם. הללו עברו מעין מטמורפוזה ליטאית והטמיעו לתוכם את אורח החיים ה״נוברדהוקי״ כטבע ראשון, ואכן, הם היחידים המנחילים אותו הלאה. זרם זה פיתח אורח חיים מאוד ייחודי המשלב גם פולקלור מיוחד כפי שיתואר להלן.

״סידור מלא״ שמור לאברכים שהם עילויים, והוא כולל התחייבות של הורי הכלה לסדר דירה וכל הדרוש בה לזוג הצעיר.

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004״הספרדים הליטאים״ –עמוד 133

להאיר באור החיים – לפרשת מטות. מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להאיר באור החיים – לפרשת מטות.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר:

זה הדבר אשר ציוה יהוה:

איש כי ידור נדר ליהוה…

       לא יחל דברו – ככל היוצא מפיו יעשה" (מטות ל, ב-ג).

"מילה – זו מילה".

בכוחה של שמירת ברית הלשון,

 להטות {"מטות"} מידותיו של הקב"ה מדין לרחמים.

משמעות שם הפרשה – "מטות".

"מטות"שמה של פרשתנו, מהווה שם נרדף לשבטי ישראל. מה ההבדל בניהם?

"שבט" – ענף שנקטף מהעץ, ועדיין יש בו לחלוחית, וניתן לכופף אותו ולעצב אותו.

"מטה" – לעומת זאת, הוא גם ענף שנקטף מהעץ, אבל הוא כבר יבש לגמרי וחסר לחלוחית.

בעל "התכלת מרדכי" מסביר: השבט והמטה – מסמלים את סוגי הקשר בין הקב"ה לעמ"י.

ה"שבט", מסמל את הקשר היותר גלוי כפי שהיה בנדודים במדבר, כאשר הכל התנהל ע"פ נסים גלויים.

ה"מטה" לעומת זאת, מסמל את הקשר הסמוי לקראת הכניסה לארץ, כאשר המן כבר לא יורד מן השמים, וענני כבוד פרחו להם השמימה, אבל הקב"ה ועמ"י, ממשיכים להיות בקשר, לאור הברית שנכרתה בהר סיני.

מצד שני, ה"מטה" מסמל את החוזק והעוצמה אותם אמור עמ"י להקרין כלפי הגויים מסביב, כפי שקרה במלחמת מדין בה הרגו את הזכרים ואת מלכי מדין, כאשר את עריהם שרפו באש.

אותה עוצמה, הופעלה במלחמת כיבוש הארץ ע"י יהושע בן נון, וכן במלחמות ישראל לדורותיהן.

הפס' האחרון החותם את פרשת דברים, נוסך בנו אמונה ובטחון בקב"ה במלחמותינו הרבות: "לא תיראום – כי יהוה אלוהיכם  הוא הנלחם לכם" (ג, כב).

פרשות "מטות מסעי", מתארות נושאים רבים המהווים הכנה לגאולה, כמו מצות כיבוש ארץ ישראל  – "והורשתם את הארץ ויישבתם בה –  כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (מסעי לג נג),  מינוי נשיאים לשבטים שינחילו את הארץ, חלוקת עבר הירדן המזרחי לשבטים: ראובן, גד וחצי שבט מנשה, הכנת ערי מקלט וכו'.

גם הציווי ל"צרור את המדיינים" שהחטיאו את בני ישראל בבנותיהם כעצת בלעם, בא לרמוז לנו ש"אלוקיהם של אלה – שונא זימה", ובפרט בארץ הקודש אליה אמורים להיכנס, כמצות ה'.

כל זה בא לעודד אותנו: למרות ימי האבלות על חורבן בית ראשון ושני בהם אנו שרויים, עוד נזכה לגאולה ובמהרה, כשהבית השלישי יעמוד על תילו במלוא הדרו ותפארתו, משיחנו בראשו, ואלוקינו בכתרו

איש כי ידור נדר לה'…

       לא יחל דברו – ככל היוצא מפיו יעשה" (מטות ל, ב-ג).

רבי רפאל עמנואל חי ריקי בעל "משנת חסידים" אומר:

 אדם המקפיד לקיים את נדרו בבחינת "לא יחל/יחלל את דברו",

 זוכה שהקב"ה "יעשה ככל היוצא מפיו" – יקבל תפילותיו, ויענה לבקשותיו.

פרשת "מטות" פותחת בדיני נדרים ושבועות אותם מצווה משה רבנו את ראשי המטות ובני ישראל. משה רבנו מדגיש כאן שהציווי הוא בשם ה' ככתוב: "זה הדבר אשר ציוה יהוה", ביטוי שאינו נפוץ בשאר המצוות.

"כי ידור נדר".  הנדר יכול להיות חיובי או שלילי.

בנדר חיובי, האדם מבטיח לתת דבר מה בתור נדבה, כגון נדרו של יעקב אבינו עליו נאמר: "וידר יעקב נדר לאמור: אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני בדרך… ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה יהוה לי לאלוהים. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוהים, וכל אשר תיתן לי, עשר אעשרנו לך" (בר' כח, כ).

דוגמא נוספת הוא נדרה של חנה: "אם ראה תראה בעוני אמתך… ונתתיו ליהוה" (שמ' א, א, יא).

אכן, שניהם קיימו את נדרם לאור הכתוב בפרשתנו, "ככל היוצא מפיו יעשה". יעקב אבינו הפך את "האבן" ל"בית אלוהים", הלא הוא בית מקדשנו, ואילו חנה הקדישה את בנה שמואל, לבית ה' במשכן שילה.

גם בפרשתנו, בני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה, הבטיחו למשה רבנו לצאת חלוצים עם אחיהם, במלחמת כיבוש ארץ ישראל: "ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני יהוה למלחמה – כאשר אדוני דובר" (במ' לב, כז).

משה רבנו דרש מהם לעמוד בהבטחתם, ככתוב: "והיוצא מפיכם – תעשו" (במ' לב, כד).

אכן, בני גד ובני ראובן עמדו בהבטחתם כפי שמעיד עליהם יהושע בן נון: "אתם שמרתם את כל אשר ציווה משה עבד יהוה, ותשמעו בקולי לכל אשר ציוויתי אתכם" (יהושע כב, ב).

בנדר שלילי, כאשר הנודר מתחייב להינזר מהנאה מסוימת כמו הנזיר המתנזר מיין, ככתוב: "כי יפליא לנדור נדר נזיר… יין וחומץ שכר לא ישתה" (במ' ו, ב). נדר זה נקרא "איסר" = אוסר על עצמו. או כאשר נשבע לאסור על עצמו דבר המותר לו, ככתוב: "או השבע שבועה, לאסור איסר על נפשו".

על כל הנדרים הנ"ל, התורה מצווה: "לא יחל דברו – ככל היוצא מפיו יעשה".

רש"י: "לא יחל דברו" – שלא יעשה דבריו חולין". תרגום אונקלוס "לא יבטל פתגמיה".

 שני הפירושים הנ"ל משלימים אחד את השני. בכך שכאשר אינו מבטל את דברו, הוא מקדש את הבטחתו.

רבי רפאל עמנואל חי ריקי בעל "משנת חסידים" אומר: אדם המקפיד לקיים את נדרו בבחינת "לא יחל/יחלל את דברו", זוכה שהקב"ה "יעשה ככל היוצא מפיו", ויקיים את מה שהוא מבקש. לכן, הפרשה נקראת 'מטות', שיוכל להטות מידותיו של הקב"ה מדין לרחמים, בזכות שמירת ברית הלשון.

רבנו-אור-החיים-הק' הקים את ישיבתו "מדרש כנסת ישראל" בירושלים, בחצר הרב חי ריקי ע"ה, שיצא לחו"ל כדי להדפיס את שאר ספריו, ולגייס תרומות להקמת ישיבה בירושלים. לאחר שנתיים של נדודים, הוא נהרג על קידוש ה' בדרכו חזרה לארץ, ונקבר בצ'נטו שבבולוניה.

מעניין לציין שהרב ריקי נולד ביום ט"ו בתמוז ה'תמ"ח, ונפטר ב- א' אדר ה'תק"ג, חודשים ספורים לפני רבנו-אוה"ח- הק', שנפטר ביום ט"ו בתמוז ה'תק"ג.

 המשיכה לפעול עד שנת 1886, ולמדו בה מטובי הרבנים בירושלים. מאז שחרור ואיחוד ירושלים בכ"ח באייר תשכ"ז, הישיבה חזרה לפעול ביוזמתה הברוכה של מש' וינגרטן, המחזיקה במקום מזה שנות דור.

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר